“קשה מאוד לתמצת ביקורת לנושא שאוכל לכתוב עליו הררים של מילים ותובנות שעולות ממנו, ובכל זאת,
הספר הוא מחקר היסטורי יוצא מן הכלל, חד, מדהים ומקיף ובו זמנית מפוקס מאוד על שאלה אחת: "מדוע כשלו מאמצי ארה"ב בשנים 1973-1969 להביא לידי הסדר מדיני בסכסוך בין ישראל למצרים?".
הכותרת של הספר "המלחמה שהיה אפשר למנוע", קצת מפספסת את העניין, כי היא מגמדת את האיוולת והמוטיבים המרכזיים בספר.
לפעמים יש מלחמות שהצדדים לא רוצים למנוע, מלחמות ברירה, מלחמות שמשרתות את מי שיוזם אותן למרות המחיר הכבד מנשוא של המלחמה.
לטעמי, חשיבותו של הספר בנקודה מרכזית אחרת, גם אם המחברים בוודאות לא התכוונו לכך - "מה מטרותיך (כאדם וכמדינה)? והאם אתה/אנו פועלים לכיוונן תמיד למרות המחיר הכבד שאולי נצטרך לשלם בדרך".
הכישלון להציב מטרה ברורה, הסירוב להגיד מה "כן" ולהסתפק רק מה "לא", התחושה שהזמן והמציאות פועלת לטובתך ואינך צריך לשנותה כל עוד אינך חייב - היא כנראה טיבעם של רוב האנשים, רובנו לא רוצים לסבול ביום יום לקראת איזשהי מטרה עתידית לא ברורה, ולכן אנו נוטים לדחות, להתעלם, ולהאמין שכדאי להמשיך במה שעכשיו עובד, למרות שהוא לא מקדם אותך למטרותיך (שלרוב אף לא הגדרת).
מלחמת יום הכיפורים היא לא רק כישלון צבאי, או מודיעיני בו אנו (הספרות, המחקרים, התקשורת, התפיסה) מתעסקים רב הזמן, אלא כישלון בסיסי הרבה יותר.כישלון שכולם מראש המדינה, דרך כל נושאי התפקידים ועד הציבור הרחב, שותפים לו - כישלון בו החלטנו להיות פסיביים. החלטנו לא להחליט, לא ליזום, לבחור בנוחות של המציאות - וחמור מכך, גם כאשר הבנו שזה מה שהחלטנו, לטוב או לרע, לא עשינו את הצעדים שיגנו עלינו מההחלטה הרעה.
אני כועס מדי מכדי להיות ברור יותר, חד יותר, מובן יותר... ולו בגלל דבר אחד שזמזם לי לאורך כל הקריאה הזאת, והוא, לעזאזל, זה קורה שוב!
אנחנו לא שמים לב, אבל החלטנו לא להחליט, למשוך, לא להסתכן לכאן ולכאן לא לשלום ולא למלחמה, לנסות ללכת בין הטיפות, ולדאוג שלא ילחצו עלינו, שרק יגנו עלינו, שנסמוך על מישהו כי לבד אנחנו לא יכולים.
והכי מטריד, שלא החלטנו - מה אנחנו בעצם רוצים? ומה לעזאזל אנחנו עושים כדי להשיג את זה...
(מצטער על הנימה הפסימית, ובטח רבים יחלקו עלי... אבל אל תתנו לזה להפריע לכם, קראו את הספר, באמת מומלץ, אם כי בוודאי לא קליל ואפילו קשה, ונסו להגיע אתם לתובנות משלכם, לכאן או לכאן זה יהיה לטובה).”