אסימוב, אסימוב, אסימוב. אני זוכר את הפעם הראשונה שלקחתי לידיים ספר שלך- זה דווקא לא היה האחד הזה- והתעניינתי מאוד בכתיבה שלך. לא אשקר ואומר שהרגשתי קליק מיידי או משהו. הסיפורים הקצרים שקראתי הרגישו מנותקים וחסרי עומק, למרות שהסיומים שלהם היו מבריקים והרקע שלהם לעיתים כלל אלמנטים יצירתיים שהפתיעו אותי. אבל עד שלא הכרתי את הספר הזה שלך, לא באמת ידעתי מה זה לקרוא ספר שלך.
אמרתי שלא היה קליק כשלקחתי את ספר הסיפורים הקצרים שלך ליד לראשונה? אז הנה כאן עם הספר הזה קרה ההיפך. פתחתי אותו וכבר אחרי כמה עשרות עמודים התאהבתי לחלוטין, התאהבתי בטירוף, ראיתי את האור. גמעתי בשקיקה את תיאוריך מלאי ההוד הקלאסי, המינימליסטי לעיתים קרובות, של אנשים גאונים שידעו לאמוד את עצמם לעומת הנצח. התאהבתי בסלדון, ובהצלחתו למנוע בכח שכלו מן הגלקסיה כולה להתדרדר לקטסטרופה איומה ונוראה שתימשך שלושים אלף שנה, משתקרוס האימפריה הגלקטית בת עשרת אלפי השנים. התאהבתי בסלבור הארדין ובהובר מאלו, והתאהבתי ביכולתם של האנשים הללו, בני המוסד, לשאוב השראה וסמכות מן הידיעה המוחלטת של התפקיד שלהם והמיקום שלהם בנצח הקבוע שהצליח סלדון לגלף בכוחו הפסיכוהיסטורי.
לא אשקר, הטון הכללי של הקמה של התיישבות במקום נידח שחלומותיה מצויים בכוכבים לא היה זר לי; במובן הזה חוויתי עיבוד מרוכך של החזון הציוני בחזון הקמתו של טרמינוס. אבל בניגוד לחזון הציוני מלא היוזמה החיונית ומלאת המודעות לסכנה, הרי שהחיים תחת כנפיה המגוננות של נבואה כל יכולה כמו זו שסיפק סלדון דומים יותר לתחושתם של ראשוני הקומוניסטים המרקסיסטים, שלחמו לא כדי למנוע את נצחון הבורגנות (שכן הוא ממילא מן הנמנע, מכח חוקי ההיסטוריה הכלכליים- חברתיים) אלא רק כדי להחיש את קיצה המובטח. הביטחון המוחלט בהישרדותה הנצחית של עוצמתו ועליונותו של המוסד הידהד לי את הביטחון שהקרינו בני יהודה בעמידות בית המקדש פעם אחר פעם, מה שלא חדל עד שפעמיים הוכזבו, ובכל פעם ליבם התפלץ. אין שבר גדול יותר מזה שעובר מי שהנבואה עליה ביסס את עולמו מתנפצת אל מול עיניו. וההתנפצות הזו תקרה גם כאן, גם אם לא בכרך הזה, הרי שבכרך הבא אנו יודעים שקם ועולה איום שלמוסד אין כנגדו מענה. לפחות לא למוסד הזה.
אוי, יאמרו אנשיו, מה היה לנו.

אני סולד מדטרמיניזם, עצם המחשבה שכל פעולה שלנו נקבעה מראש, ושאין באפשרותנו להשפיע עליה במאום (אפילו אם ננסה נתאבד), שוללת את אידאל הרצון החופשי ואיתו כל משמעות מחיינו על פני האדמה.

כאשר הקיסרות הגלקטית השולטת ביקום מתחילה להתפורר, קם אדם בשם הארי סלדון ומנסה לקצר את ימי הביניים (the dark age) המצפים לה. סלדון רותם את כישרונו להמצאת הפסיכוהיסטוריה - מדע המשלב מתמטיקה, פסיכולוגיה וסוציולוגיה לטובת חיזוי עתיד האנושות. באמצעותו, מצליח סלדון למצוא דרך שתקצר את ייסורי ימי הביניים משלושים אלף שנה למילניום אחד בלבד – הקמת המוסד.

בייסודו של הפסיכוהיסטוריה, גזר במובן מסוים סלדון על האנושות, עתיד בו אין שום משמעות לרצון החופשי של האינדיבידואל, עתיד דטרמיניסטי, ידוע מראש, אם אכן צדק המדען בחישוביו.

החלק הראשון בספר הנ"ל (השני בטרילוגיה) עוסק במאבק האחרון בין הקיסרות והמוסד. אולם דווקא החלק השני הוא זה ששבה אותי (לפחות מבחינת עלילה).

כתיבתו של אסימוב מושפעת כצפוי מהתרגום, שלטעמי לא עשה עמו חסד – הן מבחינת סגנון, הן מבחינת חדשנות והן מבחינת בהירות העלילה.
לא היה מזיק לו היה מצרף הסופר מפתח דמויות/מושגים ומפה שתעשה קצת סדר בשלל השמות המשונים המופיעים לאורך היצירה.

הסאגה מתאפיינת בריבוי תפניות עלילה מתוחכמות, אם כי צפיתי את האחרונה.
מצפה להמשכו של החלק השני ("הפרד"), בספר החותם את הטרילוגיה.

ארבעה כוכבים.

הקיסרות ששולטת על הסדר הקיים ביקום, עומדת להיחרב. לאנושות, לפי התחזיות המדעיות (הפסיכוהיסטוריה), מצפות שלושים אלף שנות אנרכיה וייסורים. הדרך למנוע אותן (או לקצרן) היא על-ידי הקמת גוף, הנקרא "המוסד".

הספר מחולק לחמישה חלקים באמצעותם אנו למדים כיצד המוסד מבסס את כוחו, בדרכו להוות חלופה שלטונית לקיסרות.

אהבתי את הרעיון של האנציקלופדיה הגלקטית, תמצית הידע האנושי, שתופץ ברחבי הגלקסיה כאשר הקיסרות תיפול והקשר האנושי הבין-כוכבי כביכול יינתק. הדת, Scientism, מביעה את ביקורתו של אסימוב אודות הצורך הדתי-אמוני של האדם. אני מקווה כי בהמשך, יתגלו שיטותיה של הפסיכוהיסטוריה – המדע העוסק בתחזית המחר.

העברית במהדורה אומנם ארכאית, אך דווקא זהו יופיה. בכל אופן, איננה פוגעת בשטף הקריאה.
הדמויות בסיפור אינן העיקר, לבו הפועם של היצירה הוא העלילה – קורות ראשית המוסד - שנישאת על-ידיהן כשליחים, וידועה מראש רק לשניים - לאסימוב וסלדון כאחד.

ארבעה כוכבים.

בידור מעולה! מומלץ!
מזכיר לכולם את גדולתו של המד"ב.
מומלץ גם לא לחובבי הז'אנר.

הראשון בסידרת "המוסד" המפוארת של אסימוב.
הוא דווקא לא מהכי טובים אבל הוא מציג מספיק מהעולם שיצר אסימוב כדי לפתוח את התיאבון לשאר הספרים.
כאן מוצג, אך לא בפירוט, רעיון הפסיכוהיסטוריה שמהווה את הבסיס ואת ההינע העיקרי לעלילה המפותלת.
אחד הדברים שאהבתי כאן זה ההשענות על העלילה בניגוד להשענות על דמויות - הדמויות באות והולכות במהירות מסחררת (זה ספר קצר) ואי אפשר ממש להקשר אליהן וזה גם לא חשוב. ההתפתחות של הסיפור היא החשובה.
כמו בשאר הספרים הכתיבה קולחת ולצידה רעיונות מעניינים וכמובן הסממן העיקרי של אסימוב - טוויסטים מפתיעים. מומלץ.

ספר המדע הבדיוני הראשון שלי וראשיתה של ידידות מופלאה עם הז'אנר. המוסד השמימי ושני ההמשכים שלו הם יצירה מורכבת ומתוחכמת הבונה עתיד קוהרנטי, מרתק ואנושי כל כך במיטב מסורת הכתיבה ההומניסטית של אסימוב. מומלץ לחובבי הז'אנר וגם למי שמעוניין בטעימה ראשונה של מדע בדיוני. מתאים בהחלט גם לנשים. (בנות, לא לפחד).

השלישי והאחרון בטרילוגיית המוסד ה"מקורית", לפני שהתווספו לה שני הספרים שמתרחשים קודם לספר הראשון בסדרה המקורית.

במילה אחת, אוכל להגיד רק - מעולה.

אסימוב מתעתע בקורא בדרך שרק הוא מכיר. באמצעות דיאלוגים שנונים, רמזים קלילים וטוויסטים שמגיעים משום מקום - נסחפתי אל תוך הספר, ורציתי יותר מכל לדעת - היכן נמצא המוסד האחר ?!

אני מאוד אוהב את העלילות בספרים של אסימוב. עיצוב הדמויות הוא לרוב רדוד, ועיקר הספר מתבסס על העלילה. הכל מתמקד בעלילה, כך שבעצם הקורא חווה 200 עמודים (פחות או יותר) של עלילה נטו, בלי הסחות דעת. הדיאלוגים עצמם גם תורמים להתקדמות, ולא "תוקעים" את רצף ההתקדמות.


תענוג צרוף, ובהחלט סיום מעולה לטרילוגיה המדהימה הזו - היחידה שזכתה בפרס הוגו לסדרת ספרים (עוד בשנות ה 50') - ובצדק.

ספר קלאסי בהחלט, השני בטרילוגיה המקורית של המוסד.
לדעתי הוא פחות טוב מן הראשון, אבל אין מכאן להסיק כי הוא גרוע, חלילה.
מדובר בספר אסימובי קלאסי - זורם, קליל, מותח ומעניין, מלא בהשראה.
החיסרון שלו לדעתי נובע מריבוי הדמויות, שרובן ככולן מאוד מאוד שטחיות.
זה גם חלק מהקטע של אסימוב - הוא יותר מתמקד בעלילה מאשר בדמויות - אבל כשמדובר בכל כך הרבה - זה כבר נראה מוזר.
עם זאת הוא השאיר אותי בהמון מתח לקראת הספר השלישי בטרילוגיה המקורית - המוסד האחר. יאמי יאמי.

נהדר נהדר נהדר נהדר !
כמה כיף לקרוא שוב אסימוב. הצורה הנהדרת שבה העלילה שלו זורמת. ההתמקדות בקונפליקט האנושי. אסימוב כותב בצורה חלקה, שלא מתפזרת סביב - תמיד ממוקד בעלילה שרצה ורצה - וממשיכה להפתיע אותך.
תחילת כל סיפור סוחף אותך עוד ועוד. במקרה הזה מדובר באוסף של 5 סיפורים קצרים ועקביים שמתארים את הקמתו של המוסד הגלקטי. קלאסיקה אמיתית. הסדרה היא היחידה שזכתה בפרס הוגו לכל הסדרה.

יש להזכיר את התקופה שבה נכתב הספר - תחילת שנות ה 50'. גילוי הכוח האטומי. המירוץ לחלל עדיין בחיתוליו. אסימוב המוכשר דמיין במוחו תקופה שבה האנושות התפרשה בכל הגלקסיה, ו"על הדרך" הביא לתודעת העולם מונחים כמו "אנציקלופדיה גלקטיקה" והפסיכוהיסטוריה.
חובה לכל חובב מדע בדיוני קלאסי.