היותנו מומחים למות קדושים ואחוות היגון שלנו כפי שמגדיר אותה שמואל טלקובסקי, מי שהיה מזכירו של חיים ויצמן קושרים אותנו לסיפור רצח העם המזעזע אשר בוצע נגד העם הארמני בראשית המאה העשרים. שוב ושוב אני נאלמת וחרדה מול הבנאליות של הרוע ששבה ומכה דור-דור. ההיסטוריה העגומה של האנושות, הרצחנות ויצרי הפרא תאבי-הדם מלווים אותנו משחר ההיסטוריה. לא משנה כמה נתקדם טכנולוגית, אנחנו תמיד חוזרים אחורה לאותה נקודה. באותה מעגליות אכזרית שלא מתיישבת עם כל מה שכבר היינו אמורים לדעת וללמוד. לאדם הקדמון היה תירוץ. אנחנו חיים בתקופה של ידע, של כביכול נאורות מחשבתית. מה התירוץ שלנו לכך שההיסטוריה ממשיכה לחזור על עצמה כשאנחנו המחולל הראשי של כל מעשי הרשע, הפשע והזדון?? הייתי רוצה לומר שקריאה בספרו הקצר של אורון על רצח העם הארמני היכתה אותי בתדהמה נוכח מעשי הזוועה. אך באופן אבסורדי, מצד אחד התיאורים המזעזעים הכו אותי בעצב וביגון אך לאורך כל הקריאה מצאתי את עצמי חושבת בעצב. שהאנושות כנראה לא תשתפר. ההיסטוריה שוב תשוב. היא עושה זאת בעקביות. בכל רחבי הגלובוס אחת לכמה שנים מתרחש טבח. ברואנדה, במחנות כפייה בסין ובקוריאה. לאכזריות האדם אין גבולות.

מניחה שלא כולכם תסכימו אותי באשר לפסימיות שלי לגבי טבע האדם. אני לא מכחישה שיש הרבה טוב וחסד בעולם. אך בגדול ההיסטוריה מוכיחה שוב ושוב שטבע האדם בהכללה גסה מאוד רע מנעוריו. לענייני רצח העם הארמני הנשכח. לא יפלא בעניכם אולי לדעת כי ממשלת גרמניה באותה תקופה הייתה בעלת ברית של טורקיה, היא חימשה אותו. מפקדי הצבא הגרמני בלא ספק ידעו, ראו, ויש הטוענים אף השתתפו - לפחות בעקיפין, במעשי הרצח. אימון טוב היה להם שם בשיעורי הכנה להכחדת עם. מה שכן הפליא וזעזע אותי קלות, היה לגלות כי הכורדים שכיום אנו מתייחסים אליהם כאל מיעוט נרדף (גם אז הם היו מיעוט) וחלקנו אף מזדהים עם מצבם. אותם כורדים היו עוזרים נאמנים למעשי הזוועה והטבח שערכו הטורקים במיעוט הארמני. עוד תופעה שחוזרת על עצמה היא הפיכת אותו מיעוט נרדף לשעיר לעזאזל שמשרת את המאבקים הפנימים של קבוצת הרוב.

הארמנים שראו תקווה בעליית חוג ה"טורקים הצעירים" אשר בראשית דרכם הבטיחו שינוי מרענן לטובה ביחס לשלטון הקודם נחלו במהרה אכזבה. וכפי שקורה להרבה נושאי רעיונות יפים ואידאלים אשר מבטיחים חירות, שיווין וצדק, כך קרה כאן. האידאלים היפים התחלפו במהרה בתאוות כוח, מאפייני דיקטטורה צבאית וריסוק של כל החלומות וההבטחות. שוב. חוזרת ההיסטוריה ומוכיחה שאין כל חדש תחת השמש. שליש מאוכלוסיית הארמנים בעולם כולו באותה העת הושמדה!!!

סיפורי הגירוש וההשמדה מזעזעים והשאלה שחונקת לי את הגרון והנשמה נשארת איתי. האם העולם והאדם לעולם לא ילמדו? האם נדונו בכל דור ודור לחזור, לראות ולשמוע על זוועות דומים במקומות שונים. האם יש לאנושות באמת תקווה להשתפר לטובה ככלל? כקבוצת עמים ואנשים שמשתפרת, האם יש סיכוי לאבולוציה אנושית חומלת וטובה יותר בעתיד???? מה אתם חושבים?

ספר מעולה, כמו כל סדרת ספרי הג'נוסייד. אהבתי מאד גם את הספר על הארמנים המסכנים. יאיר אורון נהדר, מגיע לו פרס וחיבוק

הספרון הקצר הזה, 183 עמודים, מהווה חלק מקורס 'ג'נוסייד' המוגש באוניברסיטה הפתוחה. לא אכנס כאן לוויכוח הטרמינולוגי בין החוקרים, הנדון בעמודים הראשונים של הספר, בשאלת ההבדל בין 'שואה' לבין 'ג'נוסייד', לדידי אין לי ספק שהשואה היא התרחשות ייחודית שאין לה אח ורע בהיסטוריה העולמית, גם ביחס לכל השמדת עם לאורך ההיסטוריה.
את הספרון הזה קראתי כמעט בלי הפסקה, ועל אף שמרבית הדברים מוכרים, הספר הזה מומלץ מאוד לכל מי שרוצה לעשות לעצמו סדר בכל מה שקשור לשואה על שלל היבטיה בצורה ממצה וממוקדת, אבל לא שטחית ובנאלית.

הפרק הראשון מהווה סקירה היסטורית מקוצרת אבל יסודית בהשתלשלות האירועים שהביאו לעליית הנאצים לשלטון, להתדרדרות היחס ליהודים ועד ל'פיתרון הסופי' והשמדת העם היהודי בצורה שיטתית. זאת יחד עם אזכור האירועים המרכזיים במלחמת העולם השנייה.

הפרק השני והשלישי, העוסקים בדמותו של הרוצח ובהצלה בימי השואה מהווים מבחינתי את חלק הארי של הספר. הפרק העוסק בדמותו של 'הרוצח', בהתמקדות ביחידות 'האס-אס', הקמתם, אימונם 'והפילוסופיה של הרצח' המזוויעה שלהם. פילוסופיה המגובה באופן "מדעי" של תורת הגזע אשר הופכת את הרוצח לאיש 'מוסרי ואציל' נפש אשר מוכן ליטול על עצמו את המשימה 'הקשה' של ביעור והשמדת הגזע 'החולה' בעולם אשר נוכחותו מרעילה את המין האנושי. מה שעשוי להסביר למשל את נוכחתם של רופאים רבים כתומכי המשטר הנאצי, למעשה האחוז הגובה ביותר מכל מקצוע חופשי אחר! מה שמדהים הוא שככל הנראה מרבית אנשי האס.אס, שלא היו בהכרח אנשים טיפשים, כנראה ממש האמינו באידאולוגיה הזו, מה שמעורר שאלות קשות מאוד על המין האנושי.
הפרק השלישי עוסק בהצלה בימי השואה בידי חסידי אומות העולם, ובאי-ההצלה בידי מעצמות העולם (בריטניה, ארה"ב, צרפת), פרט לדנמרק, הצדיקה היחידה בסדום העמים, והדברים ידועים. בפרק הזה יש גם את יחס הצלב האדום והכנסייה הקתולית לשואה, מדיניות ההגירה של מדינות המערב, ואת היחס הלא כל כך פשוט של שוויץ אשר נחשבה נייטרלית, אבל מסתבר שהדברים לא כל כך פשוטים, בעיקר מבחינת שיתוף הפעולה הכלכלי שלה עם המשטר הנאצי.

הפרקים האחרונים עוסקים בתגובות העולם לאחר השואה, משפטי נירנברג, אייכמן, ומתן הפיצויים, וכן בסוגיית הנצחת השואה אל מול הכחשתה.
אי אפשר לומר על ספר כזה שהוא ספר מהנה, אבל הוא ספר חשוב ביותר אשר אולי לא מחדש הרבה אבל מקיים 'מעט המחזיק את המרובה'.

העיתוי של הקריאה, בין שני ימי הזיכרון, מביא אותי לצטט את שירו של צור ארליך שהתפרסם ביומן של 'מקור ראשון':

בהפרש של שבוע/צור ארליך

שְנֵי יְמֵי זִכָּרוֹן סְמוּכִים כָּל שָׁנָה,
לְטוֹבַת הַחִישּוּב הַכְּלַלִי
כַּמָּה עוֹלֶה לָנוּ עִם מְדִינָה
וְכַמָּה עוֹלֶה לָנוּ בְּלִי.

אספקט לא מוכר של רצח העם הצועני מובא כדאן בספר במלואו, ההשמדה שהייתה או לא הייתה במתכוון, העם הצועני ששימש השראה ומקור רתיעה לנאצים. עצם מועדונים כמו 'הצועני הרוקד' שהיו מפורסמים בברלין של ערב מלחמת העולם השניה, השפיעה או שלא השפיעה על המתתם של צוענים רבים בגז. עבודת המחקר כאן מעמיקה ויוצאת דופן, אנחנו לא מכירים היטב את רצח הצוענים בשואה, רצח שהושכח מההיסטוריה, אבל מן הצד השני רצח שלא היה מוחלט כדוגמת רצח היהודים (שליחת חטיבה שלמה לכפר כדי לקחת משם קבוצה קטנה של יהודים וכדומה). חלק מסדרת ספרים שצריכה להיות חלק מתוכנית הלימודים בתיכון.

מקראה מצוינת המתארת בפירוט ובהרחבה את מהלכי מחשבת הג'נוסייד. נבחרו טקסטים קולחים מאד, מוצלחים מאד, לכל מי שמתעניין בספרות הקשורה לג'נוסייד ישנם כאן תיאורים מפתיעים ומיוחדים מאד, מראי מקום והמלצות לספרים מצוינים העוסקים ברצח עם וג'נוסייד. כמו כן ההתעסקות ברצח העם בקמבודיה סוף סוף מוצאת מקום של כבוד בחוברות הקורס- רצח עם נוראי זה יוצא דופן בשל הקיפו (רבע מאוכלוסיית המדינה) ובמבצעיו (הממשל נגד העם עצמו)

ספר המתאר בצורה מדויקת ויוצאת דופו את דבר ימי הרצח הארמני, רצח שהושכח, חשיבותו הומעטה, והנה במספר לא רב של עמודים עולה הסיפור כמו עוף חול מאפרו ומתאר בפרטים את דרך האכזריות הטורקית, הפניית עורף לארמנים שלחמו שכם אל שכם לצידם, הדרך בה התייחסו הטורקים למיועטים אשר ישבו בקרבם. יאיר אורון זכה לכבוד רב ויקר בארמניה על מאמציו לשימור והפצת ספר רצח העם הטורקי, בספר זה מוצגת הן זווית ראייה מרתקת והן כתיבה מצוינת!.

ספרון מתאר את כרוניקת הרצח המזעזעת של רואנדה, רצח שלא כלל תאי גזים אלא מצ'טות, מעדרים ופלצורים. רצח שבו אנשים יצאו לרחובות לרצוח את שכניהם.


מרתק לציין את פועלה של פאולין נירמסוקו, אישה רואנדית שהייתה שרה בממשלה הרואנדית בשנות השבעים. ביקרה בארץ ילדה את בנה כאן, וקראה לבנה שלום. ברבות השנים פאולין הייתה לאישה הראשון שנשפטה בבית משפט בין לאומי על פשעי אונס- כאשר יצאה לרחובות וקראה לאנשי ההוטו לאנוס נשות טוטסי!. גם בנה שלום הפך להיות פושע בין לאומי מבוקש מאד.

קראתי את הספר עוד לפני שלקחתי את הקורס של ג'נוסייד באוניברסיטה הפתוחה. הקריאה הייתה מרתקת התיאורים גרפיים ומוחשיים, סיפורם העצוב של בני העם הטיבטי נרקם בצורה מדעית ומקצועית והן בצורה אנושית וחומלת.
ספרות בנושאי רצח עם מעסיקה אותי זמן רב, קראתי את כל הסדרה של ספרי 'ג'נוסייד' עוד לפני תחילת לימודי הקורס.
הספר מציג בצורה מצוינת האת הדואליות שבהתייחסות למה שאירע בטיבט- רצח מבוקר ומתוכנן או מוות המוני כחלק מניהול כלכלה כושל של הממשל הסיני.
לעיתים, יש לציין הספר גלש לתיאורי כרוניקות של חילופי שלטונות ורשימות מכולת של גנרלים סיניים, אך ברוב זמן קריאת הספר הייתי מרותק.

ספרה של לידיה ארן מהווה חלק מסדרה בת 13 חוברות הכוללות את חומר הלימוד לקורס חדש מבית האוניברסיטה הפתוחה הנקרא ג'נוסייד. אין לי מושג מדוע בחרו ככותרת לקורס דווקא את המינוח הלועזי, ולא השתמשו במינוח העברי 'טבח עם', אך כל שנותר לי הוא לברך על היוזמה ועל ההוצאה לפועל.
נראה כי עצם העיסוק בנושא זה, עצם הכנתה של תוכנית לימודים בנושא טבח עם שההתייחסות אליו אוניברסאלית, חסרה עד כה במקומותינו. אחת הסיבות לכך היא כמובן החשיבות אותה רואה המדינה בהנצחת השואה היהודית וזאת לא אחת תוך ביטול טרגדיות של עמים אחרים.
הסדרה נוגעת באספקטים האוניברסאליים של טבח עם באשר הוא, וזאת מבלי להמעיט בערכה וחידוד הנבדל בשואה תוך בחינה מדוקדקת מה בינה למקרי טבח אחרים. הדבר נעשה תוך עמידה על הבעייתיות הקיימת בעצם הגדרתו של המושג ג'נוסייד. מטבע הדברים, כדי שניתן יהיה לדון בנושא ולבחון אותו, נדרש תחילה להגדירו, כך גם באשר לטבח עם. אולם העובדה שכל הגדרה באשר היא עשויה להוציא מכללה מקרים קשים מסוימים ועוולות לאומיים בל יתוקנו הופכת את ההגדרה עצמה לבעייתית. במסגרת הסקירה מוצג המקרה של כיבוש טיבט על ידי סין כ"אתנוסייד", מונח המבואר בהרחבה בספר, הבא לתאר השמדה שעיקר מפעלה הוא תרבותי, כלומר – מצב שבו קבוצת הקורבן אינה נתפשת כקבוצה נחותה וחסרת תקנה שאותה יש להשמיד, אלא כקבוצה שאת ערכיה הדתיים והתרבותיים יש למחוק ולצקת תחתיהם תכנים חדשים, התואמים את תכתיביו של הלאום השולט.
בנוסף לעניין ההגדרה מתוארת בספר בעיית ההזדהות עם הקורבנות. בספר מצוטטת פסיכיאטרית אמריקאית בשם ג'.ל. הרמן הכותבת: "גדול הפיתוי לעמוד לימין התוקף. זה אינו מבקש אלא שהצופה מן הצד ישב בחיבוק ידיים. הוא פונה אל הרצון האוניברסאלי שלא לראות רע, לא לשמוע עליו ולא לדבר עליו. הנפגע לעומת זאת, מבקש מן העומד מן הצד לחלוק עמו את משא הכאב. הוא תובע פעולה, מעורבות, זכירה" (עמ' 15)
ספרה של לידיה ארן פותח במבוא קצר הסוקר את סין ויחסה למיעוטים שבשטחה ואת תולדות טיבט ועיקרי אמונתה ומורשתה התרבותית. בהמשך נסקרים בו בפירוט רב תולדות השתלטותה של סין על טיבט במהלך המאה ה-20 ובעיקר משנת 1951. בספר, שהוא מלאכת מחשבת של ליקוט ועריכה של אינספור מקורות, מתוארות זוועות רבות שאינן מוכרות ביותר בקרב אנשי המערב ושהיו נחלתו של העם הטיבטי. בנוסף, מתואר ניסיונם של הגולים הטיבטים ובראשם הדלאי לאמה לשמר את דתם ותרבותם מחוץ לארצם. בהקשר זה מתבקש למצוא הקבלות רבות ולעמוד על השוני הרב מהמשבר שידע העם היהודי עם גלותו.
בעניינים מסוימים לוקה הספר בחסר – בעיקר בכל הנוגע לתיאור המערך השלטוני בטיבט. לא מבואר כראוי מעמדו של הדלאי לאמה בקרב בני הפלגים השונים קודם לכיבוש סין. לצד הצגת סמכותו הרחבה ניתן להסיק מהערות שונות שהיו לו מתנגדים רבים ושעצם מעמדו חייב אותו לעימותים שונים. באופן דומה לא מתוארת די הממשלה הטיבטית – הרכבה, סמכויותיה, אופן בחירתה ומידת קדמותה נותרים במידה רבה עלומים מן הקורא. בנוסף – לדעתי בספר מעין זה היה מקום לסקירה רחבה יותר, המפרטת את מורכבות היחסים בין סין לבין טיבט ודיוק גדול יותר בפרטים (למשל, לא ניתן להציג את מסעו של הקולונל הבריטי יאנגהאסבנד ללהאסה במילים הניטרליות 'פילוס דרך', כשהיה זה למעשה טבח, עמ' 45).
מתוך היעדר התייחסות אל הממסד בטיבט ומתוך התייחסות חלקית ומצומצמת אל הבודהיזם הטיבטי (עמ' 52-57), נראה כי המחברת עצמה יוצרת מבלי משים את הרושם המוטעה ממנו היא עצמה מזהירה בסוף הספר – היווצרותו של מיתוס שנגרי לה, אודות אותה "טיבט וירטואלית ששבתה את דמיונם ואהדתם של רבים וטובים בעולם" (עמ' 148), טיבט שממנה נעדרה האלימות כלל.