“הספרון הקצר הזה, 183 עמודים, מהווה חלק מקורס 'ג'נוסייד' המוגש באוניברסיטה הפתוחה. לא אכנס כאן לוויכוח הטרמינולוגי בין החוקרים, הנדון בעמודים הראשונים של הספר, בשאלת ההבדל בין 'שואה' לבין 'ג'נוסייד', לדידי אין לי ספק שהשואה היא התרחשות ייחודית שאין לה אח ורע בהיסטוריה העולמית, גם ביחס לכל השמדת עם לאורך ההיסטוריה.
את הספרון הזה קראתי כמעט בלי הפסקה, ועל אף שמרבית הדברים מוכרים, הספר הזה מומלץ מאוד לכל מי שרוצה לעשות לעצמו סדר בכל מה שקשור לשואה על שלל היבטיה בצורה ממצה וממוקדת, אבל לא שטחית ובנאלית.

הפרק הראשון מהווה סקירה היסטורית מקוצרת אבל יסודית בהשתלשלות האירועים שהביאו לעליית הנאצים לשלטון, להתדרדרות היחס ליהודים ועד ל'פיתרון הסופי' והשמדת העם היהודי בצורה שיטתית. זאת יחד עם אזכור האירועים המרכזיים במלחמת העולם השנייה.

הפרק השני והשלישי, העוסקים בדמותו של הרוצח ובהצלה בימי השואה מהווים מבחינתי את חלק הארי של הספר. הפרק העוסק בדמותו של 'הרוצח', בהתמקדות ביחידות 'האס-אס', הקמתם, אימונם 'והפילוסופיה של הרצח' המזוויעה שלהם. פילוסופיה המגובה באופן "מדעי" של תורת הגזע אשר הופכת את הרוצח לאיש 'מוסרי ואציל' נפש אשר מוכן ליטול על עצמו את המשימה 'הקשה' של ביעור והשמדת הגזע 'החולה' בעולם אשר נוכחותו מרעילה את המין האנושי. מה שעשוי להסביר למשל את נוכחתם של רופאים רבים כתומכי המשטר הנאצי, למעשה האחוז הגובה ביותר מכל מקצוע חופשי אחר! מה שמדהים הוא שככל הנראה מרבית אנשי האס.אס, שלא היו בהכרח אנשים טיפשים, כנראה ממש האמינו באידאולוגיה הזו, מה שמעורר שאלות קשות מאוד על המין האנושי.
הפרק השלישי עוסק בהצלה בימי השואה בידי חסידי אומות העולם, ובאי-ההצלה בידי מעצמות העולם (בריטניה, ארה"ב, צרפת), פרט לדנמרק, הצדיקה היחידה בסדום העמים, והדברים ידועים. בפרק הזה יש גם את יחס הצלב האדום והכנסייה הקתולית לשואה, מדיניות ההגירה של מדינות המערב, ואת היחס הלא כל כך פשוט של שוויץ אשר נחשבה נייטרלית, אבל מסתבר שהדברים לא כל כך פשוטים, בעיקר מבחינת שיתוף הפעולה הכלכלי שלה עם המשטר הנאצי.

הפרקים האחרונים עוסקים בתגובות העולם לאחר השואה, משפטי נירנברג, אייכמן, ומתן הפיצויים, וכן בסוגיית הנצחת השואה אל מול הכחשתה.
אי אפשר לומר על ספר כזה שהוא ספר מהנה, אבל הוא ספר חשוב ביותר אשר אולי לא מחדש הרבה אבל מקיים 'מעט המחזיק את המרובה'.

העיתוי של הקריאה, בין שני ימי הזיכרון, מביא אותי לצטט את שירו של צור ארליך שהתפרסם ביומן של 'מקור ראשון':

בהפרש של שבוע/צור ארליך

שְנֵי יְמֵי זִכָּרוֹן סְמוּכִים כָּל שָׁנָה,
לְטוֹבַת הַחִישּוּב הַכְּלַלִי
כַּמָּה עוֹלֶה לָנוּ עִם מְדִינָה
וְכַמָּה עוֹלֶה לָנוּ בְּלִי.”