ספרון קצרצר עם שלושה סיפורים של אחד הסופרים האמריקאים הבולטים במחצית הראשונה של המאה ה19, בתרגומו של אחד מטובי המתרגמים מאנגלית בארץ, הלא הוא יהונתן דיין. מובן מאליו שכאשר נתקלתי בו בספריה לקחתיו.

הסיפור הראשון כאן הוא "הניסוי של דוקטור היידיגר" והוא סיפור מוסר די משעמם. הד"ר מביא נסיוב נעורים לארבעה ידידים זקנים, הם שותים, מתנהגים בפוחזות והדוקטור מטיף להם מוסר לאורך ה"ניסוי". לא מעניין במיוחד.
הסיפור השני, "השטן בכתב היד" מעניין בהרבה. הוא עוסק בעורך דין צעיר שמחבר אוסף סיפורים קצרים ומתלבט האם לשרוף אותו או לא. רוב הסיפור הוא בעיקר עורך הדין הזה מדבר על תהליך היצירה, וההתמודדות עם דחייה של 17(!) הוצאות לאור שונות. מעניין מאוד, ארס פואטיקה במיטבה.
הסיפור השלישי הוא "גודמן בראון הצעיר" והוא יצירה קצת גותית על איש סיילם (בהקשר הזה חשוב לציין שמוצאו של הות'ורן מסיילם, והוא צאצא של השופט במשפט המכשפות המפורסם שהיה שם..) שמהרהר האם למכור את נשמתו לשטן, ורואה שהרבה מאנשי העיירה החשובים כבר עשו את העסקה הזו..
מאוד אהבתי. ביקורת נושכת על החברה הפוריטנית. סיפור די משלי.

7\10 יש עוד אוסף אחד מסיפוריו הקצרים שתורגם לעברית, אבל זה נעשה בסוף שנות השישים. מקווה שהתרגום טוב. אם לא, מניח שאקרא את יצירתו בשפת המקור בזמן כזה או אחר.

לעיתים זו טעות לא לקרוא את גב הספר לפני הקריאה, ואפילו לא להעיף מבט, כי אז יוצא שנפלתן ישר אל תוך הז'אנר הכי פחות אהוד בסביבתכן, כזה שאתן מתעלמות מקיומו בבחינת: זה אינו מסב לי עונג.
כזו הייתה לי עם הספר הזה, פתחתי אותו בשמחה כשנזדמן לידי, והתחלתי לקרוא בו די במהרה ולפני אי אילו ספרים אחרים שמחכים כעת. ואמנם הלב התמוגג וזרח לשניה, השפה הציורית התגלגלה לה ומילאה את ראשי בדמיונות שטופי שמש. לאט לאט התגנב החשד ללבי שלא מדובר כאן בספר שמח, שאין כאן שמש או רוח טובה, ושהדברים אכן הולכים מדחי אל דחי, הישר אל הז'אנר השנוא עלי: אימה.
שרדתי עד עמוד 18, בו הבנתי כי הדברים כבר לא יכולים להשתפר מכאן והלאה, עבורי. ותודה להיצ'קוק ששמו הבליח לי מתוך העפת מבט באחורי הספר, יופי שעשית סרט טוב מספר טוב, כנראה. מי שאוהבים אימה ודאי יהנו מהספרון החמוד הזה.
"אז, באמצע היום, הוא נהג לנוח ולאכול את פשטידת הבשר שאשתו אפתה לו, להתיישב בקצה הצוק ולצפות בציפורים. הסתיו היה התקופה הטובה ביותר לכך, טובה יותר מהאביב." (עמ' 7)

הכל התחיל כשנייט, אב המשפחה וחקלאי, יצא לעבוד את האדמה ונדהם לגלות שהאדמה קפאה לגמרי, מאוחר יותר שם לב להתנהגות לא שגרתית של ציפורים באיזור. כח בלתי מוסבר משפיע על הציפורים, כל שנייט הצליח להבין זה שיש קשר בין ההתנהגות שלהן ורגעי השפל והגאות, בזמן השפל ישנה רגיעה והציפורים נחות ומחכות ובזמן הגאות טירוף החושים מתעורר והאופי החייתי שלהן פורץ החוצה, הן החלו לתקוף את בני האדם ברחבי אנגליה, ללא רחמים, להקות גדולות של ציפורים בשלל סוגים כיסו את השמיים והשליטו כאוס מוחלט, שחפים מהים, עורבים ועופות דורסים, נקריים, כולם החלו לתקוף ולנקר ולהרוס את כל העומד בדרכם.

האדם הקטן נאלץ להתמודד אל מול טבע עוצמתי, אכזרי וחייתי עטוף באי ודאות מוחלט, בלבול, פחד, אווירה חורפית ואפורה, רוחות עזות וקרות ובמרכז כל זה סיפורה של משפחת חקלאים אי שם באנגליה ששגרת החיים שלהם משתנה מקצה לקצה ופתאום לטבע הכנוע יש תוכניות אחרות עבור האדם שמתיימר לשלוט בו כבר כל כך הרבה שנים, פתאום האדם לא מבין מה קורה סביבו וכל שנשאר זה להילחם או להיכנע וכניעה היא לא אופציה ועכשיו הישרדות מונחת על הפרק ועל נייט לשמור על המשפחה שלו כנגד אותם בעלי כנף קטלניים.

מומלץ, קצר ומהנה.

״במקומות סלעיים היכן שלא גדל עשב משתרעים עצי זית. בחורף הם סבוכי ענף, כתמים של כחול-אפור; לנוכח זהבם תחוויר כל הילה. לצד ערבה ושדר וחוח - זלזלת, הביישן שבצמחים, מתקדם בחשאי מעונה לעונה. התכוונתי אך שכחתי לברר אם שקד בר גדל בארץ שם רעה משה את עדרי חותנו; אם אכן הדבר אפשר להסביר את הסנה הבוער. הוא מתפרץ לעומתך בלהבה שכמוה התגלות. ניצנים אדומים, קטנים וקשים על ענפים חסרי עלים מתנפחים בחשאי, ואז שמש חזקה אחת, או שתיים, או שלוש, והנה מקצה לקצה זוהר אש רכה המלחשת עם הדבורים כמו להבה שרה. ענף שגודלו כאצבע יתעטף עד לכדי עובי של פרק כף יד בפלומת פריחה ורודה בת חמשה עלים, כה צפופה שרק דבורי בר קהות פנים מוצאות את דרכן בקרבה. בגובה זה הקרה המאוחרת מבטלת לעיתים קרובות את התקווה לפרי, ועצי שקד לא יכולים להתרבות במידה. אבל שקדי בר קוצניים, בעלי שורש מרכזי ועמידים בפני רוב הצמחים המזיקים.
לא תמיד קל לשים לב להבשלתם של פירות. צמחים הם כה חשאיים בכל הנוגע לתהליכים שבהם, ותמיד ברגע מכריע משהו אחר נמצא בשיא הלבלוב. אי אפשר לקבוע את הרגע המדוייק שבו הגוון הוורוד שמעניק השקד לשדה מתחלף לכחול רב השראה של תורמוסים. פה ושם אתה מבחין בקצה פריחה, ולאחר יום השדה כולו מלכותי ומרפרף ברוח. עמוד לצד כתר פריחה ותמצא שהקנים הגבוהים מתנועעים קלות כמו מתוך נמנום, אך התבונן מעבר לשדה - אפילו בימים הדוממים ביותר ויש ניע במשטחים הסגולים.
מאמצע הקיץ עד הקרה תו ההיכר של השדה הוא זהב טהור, שמתחלף לנימה חלודה של קקטוס דועך. רצף מערכות צבעוניות שמנוהל באופן מעורר הערצה יותר מהתחלפות התפאורות בתאטרון. אי אפשר לקבוע בלוח השנה את מועד הזריעה או את עת הלבלוב בשדה נבות.
במשך שני קייצים פקד נץ גדול, אדום זנב, את השדה כל אחר צהריים בין שלוש לארבע, מרחף ומגביה בארשת של ג׳נטלמן הרפתקן. מה מצא שם אפשר רק לשער, כה חשאיות הבריות הקטנות של שדה נבות. רק כשנופלים העלים והאור נמוך ונטוי אפשר לראות את הצלעות הארוכות והנקיות של הארנב, מדלג כאייל קטן, ולפנות ערב זנבות כותנה קטנים שאצים בשבילים.
דומם השדה, שדה שכני, אף שמרובה בו הפעילות, ובאופן מעורר הערצה הוא מורכב כך שיהיה מגון - מעט חול, מעט טיט, חלקת עשב, תלולית אבן או שתים, פלג קטן שופע, מגע אנוש קל, משעול שדרכו בו מוקסינים. נבות מקווה להפוך אותו לחלקות עירוניות ולהתעשר באחת. אבל כשאני יוצאת בדרכי למחנה לשוחח עם סיאבי, עולה על דעתי שאף אם יהפוך השדה למשהו מועיל בימים שיבואו, בוודאי לא יהיה מאושר יותר. לא, מאושר יותר בוודאי שלא״.

יופי של נובלה. נכמר ליבי. עילי ראונר הוא עילוי בספרות העברית העכשווית, וזה ניכר כבר בספר הביכורים שלו 'עריק'.

אישה עם צ'לו

היא הייתה השכנה שלי, אישה חד הורית, בתקופה שמשפחה כזאת הייתה בלתי אפשרית. היו לה שלוש בנות, אותן היא גידלה בבית קטן ואפרורי. בשעות בין הערביים, ראיתי אותה בתחנה, ממתינה לאוטובוס לחיפה. לצידה היה מונח צ'לו גדול, בו היא ניגנה בהרכבים מוזיקאליים קטנים, או בבתי קפה ריקים לאנשים אטומים. המוזיקה השמימית של הצ'לו שלה הייתה מתנגנת, לא פעם במקביל לעצב בנותיה, שנשארו בודדות בלילה. לעיתים, כשחזרה מאוחר, עייפה ועצובה, חלמתי עליה מרחפת בשמי השכונה, על רקע ירח מלא ובוהק, בשמיים כחולים וקודרים, לצלילי הצ'לו הבוכה שלה, כנגני הקשת השמימיים של שגאל.

הסיפור שלי שהפך לאגדה, על האישה עם הצ'לו הציף אותי, עם תחילת הקריאה בנובלה הקצרה של עילי ראונד, ילדה וכלי קשת, המספר סיפור דומה על אב מוזיקאי, נגן קונטרבס, המגדל לבדו את בתו, ונקרע בקונפליקט גדול בין תשוקתו הבלתי ממומשת למוזיקה שמימית, לבין אחריותו, הארצית והאבהית לדאוג לבתו הקטנה.

הסיפור הזה הוא אגדת מבוגרים תמימה, הוא נפתח בתמונה שגרתית יפה, של אב צעיר, ובתו בת -4, עומדים סמוך לפתח חלונם, בשלהי האביב, ומבטים אל העוברים ושבים, אל עצי הצפצפה ברחוב, כתמונה שנוטים לפרשה באופן חיובי, אבל מצד שני, מהו בעצם הסיפור?

אחר כך מגיע קיץ מעיק וריק, ולאחריו חורף קודר וקר, וזהו...

בין לבין, האגדה מספרת לנו על האיש עם הקונטרבס, ובתו הקטנה, אזכורים מעטים, דרכם נדרשתי להשלים פערים באמצעות פיענוח סמלים ורמזים המשובצים בסיפור.

הוא היה נגן קונטרבס, בהרכב כנסייתי שהתפרק, אחר כך הוא הפך לנגן רחוב, למרות השפל בחייו, היה בו משהו טהור וטמיר, הבא לביטוי ברגשותיו בשעת נגינתו: "הוא ביקש להפקיר את עצמו לחוויה הסתומה, הטמירה, הבלתי מדוברת של המוזיקה" (18).

האגדה מספרת על הזרות והמוזרות של הנגן, שאין בו יכולת הכרות אמתית עם אנשים אחרים. באופן לא ברור, כמו באגדה, הנגן שלנו מכיר אישה, היכרות שהופכת לאהבה מכמירה של שני אנשים נואשים. אין פה סוף טוב, אלא אגדה שעברה היפוך.

את הספר הזה בחרתי כסוגה מיוחדת, שילוב מילה כתובה עם רישומים, המלווים את הטקסט, חיבור שעשוי ליצור דיאלוג בין שני יוצרים במדיות שונות ומשלימות. הרישומים של גלעד אפרת בספר הזה, לא מעניינים, ולא משתלבים נכון בתוכנו, להוציא רישום אחד יפה ונוגע, של פני אדם המצוירים בקו פרופיל, להם אוזן ענקית, כביטוי למוזיקאליות, ולרגישות לרעשים יום יומיים, התכתבות עם אוזנו של ואן גוך הצייר, אותה הוא הסיר ברגע של טירוף וסערת רגשות.

משל האוזן של ואן גוך, יהפוך לנמשל אפל באגדה שלנו, באמצעותו נביט אל הגבולות הדקים בין גאונות, לטירוף. האם הרצון להיות אמן, מצדיק הקרבה. האם המבנה הנפשי של אמן אמתי לא מאפשר בחירה?

הספר הזה שונה מספרים שקראתי, הוא אגדה קודרת, המנסה לפרק את החיים האנושיים, למרכבים בסיסיים, ולנסות ולאתר את שבריריותם. ההוא בוחן את מרכבי החלומות למול הצרכים האנושיים, את שטח ההפקר בין השניים, ואת המחירים הקשים שלעתים משלמים יוצרים המנסים לממש חלומות. יש בו עברית יפה, במקצבים מוזיקאליים, ספר שקוראים כהרף עיין, ואחר כך חוזרים אליו שוב, בכדי לספוג את אווירת מילותיו ומשמעותו.