דירוגים › ספרית פועלים - סיפורת

מאחר והסיפור כבר סופר פה בפרטי פרטים לא אחזור ואספר אותו. רק רציתי להגיד שזה אחד הספרים הטובים ביותר שקראתי לאחרונה. הוא אנושי כמו שרק סיפור שנכתב עם כל הלב יכול להיות. הוא עצוב ולמרות זאת אין נסיון לייפות את האמת. נקשרתי לדמויות והזלתי דמעות לקראת ה

סיפורו של בחור מהציבור הדתי-לאומי שמתמודד עם כך שהוא הומו. הסיפור קופץ אחורה וקדימה בזמן, מאירוע לאירוע, אנקדוטה ועוד אחת - שנות הישיבה התיכונית, הצבא, הנישואים, ועוד כמה זמנים קטנים פה ושם. יש פיוטיות בכתיבה ורגישות, אך דווקא בגלל הבחירה לקפוץ אחור

הרומן הגדול של אמיל חביבי הוא טור דה פורס של שילוב ז'אנרים. מה אין פה? סיפור הרפתקאותיו של מין למך ביש גדא, משת"פ בן משת"פ (ליטרלי), סאטירה פוליטית מצחיקה ממש על ישראל של שנות מפא"י, מדע בדיוני ואבסורד, ציטוטי שירה ערבית קדומה ומודרנית, יחסי הורים וי

יש ספרים בהם מרגישים שהדמויות הן מבוססות מציאות. באופן כללי כל הדמויות הן כאלו, אבל מה שאני מתכוונת זה שיש דמויות שבמהלך הקריאה מרגישים בדיוק איך הן נוצרו ואפילו אפשר להרגיש את האהבה הטבועה בתוכן כשהן נוצקו לכדי מילים. כמו בספר הזה. אומנם על הכריכה ה

"אנחנו הולכים ושוקעים, לא נשרוד את זה כאן, זה כבר מוחלט. שום דבר לא יכול לשנות את זה. אבל אנחנו יכולים לבחור אם נרד למצולות בצרחות ובפניקה או אם נהיה המוזיקאים שממשיכים לנגן באומץ, בחרדת קודש, אפילו כשהספינה שוקעת". הספר הזה כל כך פיוטי ויש בו כל כ

אחרי שסיימתי לקרוא, הבנתי שהספר הזה הוא לא רק ספרות, הוא קליניקה פסיכולוגית מבריקה ואכזרית של הגבר הישראלי הבורח מעצמו. עזבו עלילה, הנה מה שקורה שם באמת מבחינה נפשית:🔹 הגוף כזירת חרדה (היפוכונדריה כמסך עשן): הגיבורים עסוקים באובססיביות במצב הבריאותי

ספר שהותיר אותי כלכך נסער, כאדם שהצד הרוסי שלו מזדהה כלכך עם האופן שבו פייר מוצג. כמות הפעמים ששמעתי מחבריי שהגיעו מברית המועצות אודות תחושותיהם בעקבות כך שאימם אמרה להם ״היו לי כלכך הרבה בנים חתיכים וטובים ואני לא מבינה למה התחתנתי עם אבא שלך״ מצד

יון פוסה, יליד 1959 הוא זוכה פרס נובל. בנימוקי הפרס נאמר שהכתיבה שלו "נותנת קול לבלתי ניתן לאמירה". זו אמירה מעניינת. אבל את הספר הקצר והמינימליסטי הזה התחלתי לקרוא לפני שהתוודעתי למשפט הזה. הספר מתמקד בעיקר ביום אחד בחייו של יוהנס, בן למשפחת דייגים

ספר שמורכב משני ספורים. הספור הראשון לא עניין אותי במיוחד מלבד נקודות אור מעטות. את הספור השני מאוד אהבתי.

מלודרמה היא דרך זולה לנסות לעורר רגש. אבל אם יש לך כישרון, וברור שיש לך – למה שתדבקי בַּמלודרמה בכזו עקשנות? איך היא משרתת אותך? אלא אם הרגש שרצית לעורר, אוטס היקרה, הוא תימהון, ואז הצלחת, כי מזה עוררת בשפע – למה כל משפט צריך להיות גדוש בכזו תיאטרלי

כשהתחלתי לקרוא את הספר הזה, הדהד לי ברקע "ברכת האדמה" של קנוט המסון. גם כאן מגיע אדם אל חלקת אדמה מבודדת, בתולית ופראית, כדי להפוך אותה לביתו. גם כאן יש עצי בראשית ונחל, ביצות, רוחות, שלגים בחורף וקיץ קצר אך שופע חיים. גם כאן האדם חוטב עצים, מסקל אבנ

לא ממש הבנתי את הפואנטה/ מה רצה להגיד הסופר.

ניצוץ חיים נשגב לאחרונה אני מוצא את עצמי מתווכח עם אלוהים. האמת היא שאיני מאמין בו; אולי אני מאמין בסטטיסטיקה גורלית ואקראית שהניחה בידיי קלפים קשים – קלפים שכלל לא הייתה לי שליטה עליהם. כמו העובדה שנולדתי להורים שלא היו כשירים לגידול ילדים, אף שבדר

ספר טוב ומעניין. הספור מתואר באמינות בהמון רגישות. צר על הבורות והטיוח בעולם החרדי.

החל מהעמודים הראשונים, תהיתי שמא הספר לא עוסק בנער שאיבד את תמימותו - כפי שמוצג בגב הספר - אלא בדרך מקורית להמשיג את תסביך אדיפוס, תסביך שבמהותו עוסק ביריבות שכל ילד בצעירותו חווה אל מול דמות אבהית אשר מתחרה אתו על האהבה כלפי האם. בעוד שעל פניו יש קו