|
נטוטו
לפני 10 שנים ו-3 חודשים
התחרויות
המתחרים: מאדי, איקן ונירה.
שימו לב, ניתן לקרוא את ההסבר על התחרויות גם באתר של המשחק (לדעתי הרבה יותר מגניב לקרוא את זה שם, כי יש גם תמונות). הקישור לדף של התחרות:
http://demention72.wix.com/demention72#!blank/c132t
מרגע שקפצתם לתוך מלתעותיו של הדג הופעתם באמצע יער, באגם שמימיו מגיעים עד לקרסולי רגליכם. מולכם יש שלושה פתחים לבנים, דלתות. מעל הדלת הימנית מרחפת תמונה של כובע ומטה קסמים, מעל הדלת האמצעית מרחפת תמונה של שתי חרבות מוצלבות, ומעל זו השמאלית מרפחת תמונה של פטיש ומברג. ביניכם ובין הדלתות יש תיבה גדולה ומעליה הסבר מרחף באוויר:
ברוכים הבאים לתחרות הראשונה במשחק!
כל אחת מהדלתות שלפניכם מייצגת סקיל אחד מתוך הסקילים קסם, מלאכה ולחימה בכלי נשק. מרגע שתעברו באחת הדלתות, הסקיל שהיא מייצגת יוגבר לכם לרמה הכי גבוהה. שימו לב: רק מתחרה אחד יכול לעבור בכל דלת.
אסור לתקוף שחקן באופן ישיר מרגע שתעברו בדלתות. העוברים על החוק הזה יועברו למימד מבודד לתקופה של שלושה שבועות.
חושבים שיש לכם את מה שנחוץ בכדי לנצח?
בנוסף, בתיבה שלפניכם ישנם כמה דברים בהם תוכלו להיעזר במהלך התחרות.
- אם תפתחו את התיבה תגלו בתוכה גרזן, חרב, אקדח, ושלוש קוביות שעשויות מחומר לא ברור.
בהצלחה!
~ הקדמה לשחקנים הוותיקים- בית המשימות~
ברגע שמאדי, איקן ונירה קפצו אל תוך מלתעותיו של הדג האימתני בתקווה שהחשיבה של מאדי נכונה, ומה שאנונימוס בעצם רצה במשימה היא הקרבה- כולכם הופעתם בחזרה על המזח ומייקי לידכם, בוכה. היא הודתה לכם על הקרבתכם למענה והביאה לכם מגילה קטנה ובה מכתב לאחיה שנמצא בקומה השלישית. הוא יגמול לכם על זה שהצלתם את מייקי, אחותו, ויעניק לכל אחד מכם פרס. הדג האימתני איננו, הים חזר להיות שקט והרוח החזקה פסקה והחלה לנשוב ברוגע. עכשיו אתם מבינים שעברתם את המשימה בשלום. אבל יש בתוככם מן הרגשה משונה, שמשהו.. חסר. אתם מגלים להפתעתכם שמאדי, איקן, נירה ולונה נעלמו. ולפני שאתם מספיקים לשאול את עצמכם להיכן הם נעלמו, אתם מועברים מיד חזרה לבית המשימות שלכם.
ברגע שאתם מוצאים את עצמכם עומדים על הרצפה המצוחצחת והמוכרת של בית המשימות, דמויות לא מוכרות לוכדות את מבטכם. חמש בנות צעירות ובן, שלא הכרתם קודם לכן. (תסתכלו בדמויות שלהם)
הם מספרים לכם שהם התחברו למשחק לפני שעה בערך, שככל הנראה הם חדשים במשחק. אתם מיד מנצלים את ההזדמנות וחושבים איך לספר להם את האמת הטרגית שעכשיו, הם לא יוכלו לצאת מהמשחק אלא אם הם יעברו 72 מימדים מבלי למות. אתם מנצלים את ההזדמנות לספר להם על אנונימוס ועל המשימות שעברתם עד עכשיו. אך אתם עדיין מודאגים מחסרונם של מאדי, איקן, נירה ולונה, עד שהחדשים מספרים לכם שהם מצאו משהו בבית המשימות. הם מובילים אתכם דרך המסדרון המוכר, עד שאתם מגיעים לקיר ובו אתם מבחינים במשהו שלא ראיתם בפעם הראשונה שהגעתם. על הקיר מופיעות תמונות וירטואליות שלכם ומתחת לכל תמונה הכינוי שלכם ושל החדשים. התמונה של מיאו ולונה צבועה בשחור לבן ומתחת מתנוססות המילים 'דמות מתה'. אתם ממהרים לחפש במבטכם את תמונותיהם של מאדי, איקן ונירה ומגלים שהם צבועים בכחול ומתחתיהם כתוב 'בתחרויות'.
לאחר הגילוי המפתיע שמאדי, איקן ונירה נבחרו לתחרויות אתם מחכים בבית המשימות ועושים.. מה שבא לכם?
תיאור פנימי של בית המשימות:
1. בצידה השמאלי של הקומה הראשונה יש ספרייה לא גדולה במיוחד, אך יש בה המון מדפים על ספרים, כורסאות בודדות וספה ארוכה. יש שולחנות עגולים ומשני צידם יש שני כיסאות.
2. ליד הספרייה יש מרתף שאליו עוד לא נכנסתם. אם תנסו לפתוח את הדלת תגלו שהיא נעולה. לפני דלת המרתף יש מסדרון צר ועל קירותיו התמונות הוירטואליות שלכם.
3. בצידה הימני של הקומה הראשונה יש חדר רחב וגדול ובו שולחן ארוך שמסביבו מסודרים כיסאות. השולחן ארוך מספיק כדי להכיל בדיוק את מספר האנשים השוהים בבית, וכך גם הכיסאות. סמוך לשולחן יש בר קטן עם כיסאות גבוהים. מול השולחן יש מעבר למטבח קטן עם כל הכלים הנצרכים להכנת אוכל.
4. מול הכניסה לבית המשימות יש מדרגות ספירלה רחבות שעולות לקומה השנייה.
5. בקומה השנייה יש מסדרון ארוך ומשני צדדיו יש שורה של דלתות שהם בעצם החדרים שלכם, בקצה המסדרון יש מדרגות לקומה השלישית.
6. בקומה השלישית נמצאות המלתחות. לכל שחקן יש מלתחה שאותה ניתן לזהות ע"פ הכינוי והתמונה שמופיעה עליה.
~הקדמה לשחקנים החדשים- בית המשימות~
אתם יושבים לכם בבית המשימות. חלקכם מדברים ביניכם ומכירים, או יושבים ואוכלים. בל מקרה אתם נמצאים עכשיו בקומה הראשונה ועושים את מה.. שאתם אמורים לעשות. אך לפתע עשר דמויות לא מוכרות מופיעות בבית המשימות. אתם בכל זאת מצליחים לזהות חלק מהם בזכות התמונות הוירטואלית שהבחנתם בהם והתמונות שהופיעו על דלתות המלתחות והחדרים. הם מביטים בכם, מבולבלים ועייפים. אתם מתחילים לשאול שאלות עד שהגעתם להבנה. אתם מסבירים להם שהתחברתם למשחק לפני שעה בערך ואז הם מספרים לכם שמעכשיו אתם לא יכולים לצאת ממנו. ואתם, כמובן, תקבלו את הבשורה באיזה אופן שתחליטו. בנוסף לכך, אתם מראים להם את התמונות הוירטואליות. ואז תעשו מה שבא לכם בזמן שמאדי, איקן ונירה בתחרויות.
|
Stingray
לפני 10 שנים ו-3 חודשים
אהה... הצטרפתי? כי לא רשמת אותי ושלחתי דמות.
תודה בכל מקרה^^'
|
|
יאיר
לפני 10 שנים ו-3 חודשים
אני אגיב אחר כך, אבל אני רק אומר שאני לוקח את דלת הקסם. ^_^
|
|
נטוטו
לפני 10 שנים ו-3 חודשים
אם אתה רוצה אותה אתה צריך להילחם עליה.אני יודעת שיש עוד מישהי שרוצה אותה ;)
|
|
matrix
לפני 10 שנים ו-3 חודשים
להתחיל להגיב?
|
|
זאבה~
לפני 10 שנים ו-3 חודשים
אני לוקחת נשק.
|
|
Angelica
לפני 10 שנים ו-3 חודשים
Stingray- עוד לא הצטרפת, תשלחי לח דמות בפרטי :)
ואני אענה לך על ההודעות כשאחזור הביתה.
נטוטו- אני שונאת אותך.
יאיר- אתה לא יכול לקבוע מעכשיו מה אתה רוצה ולקבל אותו, תצטרך להילחם על זה.
מטריקס- כן, להגיב.
זאבה- מה שאמרתי ליאיר גם נוגע עליך.
|
|
Stingray
לפני 10 שנים ו-3 חודשים
טוב :)
בכל מקרה אני לא אוכל להגיב בשלושת הימים הקרובים, רק רציתי לוודא כדי להגיד ^^'
|
|
Angelica
לפני 10 שנים ו-3 חודשים
מטריקס.. זה-היה-מדהים!
|
|
matrix
לפני 10 שנים ו-3 חודשים
(שמתי לב שהרוב המוחלט של השחקנים הם ילדים להורים גרושים, לעוד כמה נרצחו קרובי משפחה, ולקצת שלא יש בעיות אחרות. אין אף אחד נורמלי במשחק הזה? ואני רק מזכיר לכולם שעד שאנחנו לא מוצאים את הלוח בבית המשימות, מבחינתנו כל הארבעה מתים. דבר שלישי, כולכם חייבים לי תודה, כי נראה לי שאני הולך להעלות את כולם בסקילים. רביעי ואחרון, אם אתם רוצים, תיכנסו לקישור הזה ומיד אחרי שהמוזיקה תתחיל תתחילו לקרוא. כישורי הכתיבה שלי עוד צריכים שיפור, והייתי חייב משהו אחר כדי ליצור את האווירה, וזה פשוט התנגן לי בראש במשך כל הזמן שכתבתי https://youtu.be/eN5ExwsXUiQ?t=170)
הדג סגר על מאדי ואיקן. היה נראה שאין להם לאן לברוח. לונה ניסתה לארוג מהר רשת של עשבים שתפריד ביניהם לבין המפלצת, אבל לפני שהיא הספיקה, מאדי ואיקן פשוט קפצו אל תוך הגרון העצום של המפלצת, ונבלעו בתוכה.
לא. לא יכול להיות שעוד אנשים ימותו. הם לא יכולים למות.
אבל הם מתו. אחר כך יהיה זמן להתאבל, אבל עכשיו, קודם כל חייבים להרוג את המפלצת הזאת, לפני שהיא תהרוג גם אותנו. הדג התרומם באוויר וניער את זנבו. קרייטוס עף באוויר,הגיע עד מעל לגובה שבו ג'ון עף וניסה לתקוף את הדג, ונחת חזרה למים. אין לי מושג איך, אבל בתוך שנייה הוא כבר שחה בחזרה אל המפלצת. נירה קפצה על הדג, ואיכשהו הצליחה להכניס את כל העשבים שעטפו אותו אל תוך הזימים של הדג. זו היתה נראית כמו מכה שהוא לא יתאושש ממנה. העשב חסם את דרכי הנשימה שלו, והוא התחיל לפרכס במים בעוצמה כזאת שטלטלה את הסירות שלנו, וכל מי שעוד היה במים היה בסכנת חיים. הפנים של נירה בהקו מזיעה ומאמץ, והיא נפלה למים, והתחילה לצוף לכיוון הסירה של פאלאדין. אחד המלחים זרק אליה חבל, אבל הדג כבר ראה אותה והתחיל, בשארית כוחותיו, לשחות לכיוונה. ולמרות הפציעה, הוא היה מהיר יותר מהמלחים. ג'ון ותום עפו לשם במהירות שבה עוד לא ראיתי אותם עפים. ג'ון הספיק להגיע אליה, והתחיל למשוך אותה למעלה, אבל הדג כבר היה שם. תום הצטרף לג'ון והם משכו את נירה בכל הכח שלהם, אבל זה לא הספיק. הדג משך את נירה מתוך הידיים שלהם, ובלע אותה שלמה, בדיוק כמו שהוא בלע את מאדי ואיקן.
נאבקתי בדמעות. צריך להמשיך. חייבים להמשיך. אסור לנו לאבד עוד אנשים.
מטריף אותי שאני לא יכול לעשות כלום. צריך הרבה זמן בשביל מלאכה.
חטפתי את התותח מהמלח שטיפל בו, והדלקתי את הפתיל. הוא היה רטוב. עברתי לכידונים, והצלחתי לפגוע בפנים של הדג כמה פעמים. הוא התפתל מכאב. כל הקוסמים ביחד הזרימו עוד ועוד עשבים לתוך הזימים של הדג, ודומינו, מתוך המים, ירתה עליהם כדורי אש בלי הפסקה, ובעצם שרפה את הדג מבפנים. פאלדין וקרייטוס אפילו זימנו את העיטים והשקנאים שינקרו לו את העיניים, אבל הדג לא רצה למות כל כך מהר. ג'ון תקף את הדג בטירוף, צורח, העיניים שלו זורחות מכעס, ותום ניסה להוציא את דומינו וקרייטוס מהמים בלי להיפגע בעצמו מהדג המשתולל. פאן צעקה לג'ון שיעזוב את הדג, שגם ככה עומד למות ויתרכז בלהציל את מי שבמים. הוא הצטרף לתום, וביחד הם הביאו את קרייטוס לספינה של פאן וחזרו חזרה לדומינו ומייקי, כדי להעביר אותן אלינו. הזנב של הדג עבר במהירות עצומה סנטימטר מהפנים של מייקי הבוכה ועצר לכולנו את הנשימה, שוב, אבל הפעם כלום לא קרה, ותום משך אותה במהירות לכיוון השני, הרחק מהדג. אבל תוך שניות, הזנב חזר מהצד השני, והעיף את ג'ון למרחק של יותר מעשרה מטרים. הוא נחת בתוך המים, ולא יצא. הספינה של פאן, פגועה גם היא מגלי הענק שהקים הדג, וחלק מצוותה נסחף אל תוך המים, התחילה להסתובב כדי לשוט חזרה אל היבשה. ראינו את פאלאדין מתנגדת לרב החובל, ואותו צורח שהוא לא נשאר כאן למות. היא הפילה את הנווט והתחילה לסובב את ההגה חזרה אלינו, אבל המלחים בהוראת רב החובל קפצו עליה ועילפו אותה. הספינה הקטנה הסתובבה, וברחה לכיוון החוף.
כל זה קרה בערך בארבע דקות מאז שמאדי קפצה לתוך הדג, ושתי דקות מאז שהוא טרף גם את נירה.
פתאום המציאות התחילה להיטשטש, ומישהו צעק שכנראה מטרנספרים אותנו למקום אחר. הדג פרפר, נשארו לו עוד כמה שניות. ניצחנו.
אבל בעשרת השניות האחרונות מהרגע שהבנו שזה נגמר עד שזה באמת נגמר, המפלצת הספיקה לקחת עוד מחיר אחד. מחיר עצום. הזנב שלה חבט בספינה שלנו בדיוק באמצע. חור ענקי נפער בספינה, וסדק התפשט במהירות לכל הרוחב של הספינה, מאיים לחצות אותה לשתיים. חביות מהסיפון התחתון התחילו להתגלגל למים, והספינה נטתה לצד של החור פראות כזאת, שרוב הצוות עף למים, היישר אל שיניו, או אל זנבו המהיר, של הדג. הדג התרומם עוד פעם אחת, ואז נפל מת על הספינה שלנו עם כל משקלו, מוחץ למוות את רוב המלחים. מהספינה לא נשאר זכר. רובה הייתה כבר בתוך המים, רק כמה פינות עוד בצבצו החוצה. התותח שבו לא השתמשנו עף לכיווני, וריתק אותי למעקה בכאבי תופת.
הדברים האחרונים שראיתי לפני שהופענו סופית במזח, היו המים הצבועים באדום ובגופות, קפטן לוק המרוח על הסיפון, מפורק לחתיכות תחת משקלו של התורן, ואת המקום שבו לונה עמדה עד לפני כמה שניות, ריק חוץ מכתם אדום - שחור. היא עמדה בדיוק במקום שבו היכה הזנב של הדג בפעם הראשונה.
לונה מתה.
---
הופענו במזח. אין זכר לדג. המים שקטים, ואף אחד מבין האנשים שעל המזח לא מתנהג כאילו הוא ראה הרגע קרב ימי מהסוג שרואים בסרטים.
שקט מוחלט. כולם חושבים על אלה שמתו. הם באמת מתו. מתו מתו מתו מתו מתו.
גיליתי שאני שוכב על הרצפה, לא יכול לקום, בקושי נושם. כנראה שנפצעתי קשה. אבל זה הפריע לי הרבה פחות מהעובדה שעשרות אנשים, שארבעה מתוכם היו חברים שלי, ושלושה מתוכם היו חברי הטובים ביותר במשחק עד עכשיו, שוכבים מרוסקים על קרקעית הים, או בבטנו של הדג הענק. הזוי שעד לפני חמש דקות מה שהטריד אותי היה זה שבזבזתי את השעון שלי סתם.
רק הבכי של מייקי הפר את השקט. אני לא מסוגל לדבר איתה עכשיו. נמאס לי מהמשחק הדבילי הזה שהורג אנשים שוב ושוב. בשביל מה?
|
|
matrix
לפני 10 שנים ו-3 חודשים
תודה^^
|
|
Angelica
לפני 10 שנים ו-3 חודשים
אנשים, אני מזכירה, יש כמה סוגי תגובות כרגע- התגובות של המצטרפים החדשים, של הוותיקים ושל התחרויות. כל אחד שיגיב בבקשה לפני ההנחיות שמתאימות לו. בהצלחה!
תגובה ראשונה- תחרויות.
היו שם שלוש דלתות לבנות וגדולות. מעל הדלת הימינית ריחפה תמונה וירטואלית של כובע ומטה קסמים, מעל הדלת האמצעית ריחפה תמונה של שתי חרבות מוצלבות ומעל הדלת השמאלית והאחרונה ריחפה תמונה של פטיש ומברג. זיהיתי את התמונות עוד לפני שנכנסתי למשחק, כשהייתי צריכה לבחור סקילים לדמות שיצרתי. השפלתי את מבטי ותיבה גדולה לכדה את זוג עיני הפעורות מבלבול. מעליה, בכתב מתנוסס וירטואלי האופייני למשחק הזה, היה כתוב באותיות גדולות ומודגשות, ברוכים הבאים לתחרות הראשונה במשחק!
"מאדי!" קולו של איקן פילח את הדממה. הרמתי את מבטי בתקווה שאוזני אינם מטעות אותי והוא אכן נמצא פה. "איקן." לחשתי מבין שפתיי הרועדות בשעה שהבחנתי בדמותו עומדת כמה מטרים לצידי. מי האגם הצלולים הגיעו על לקרסוליו והרטיבו את מכנסיו הארוכים.
"אתם בחיים." קול של נערה נשמע מימני. זאת הייתה נירה, קצוות שיערותיה השחורות היו אסופות מאחורי אוזניה ועל פניה הופיע הבעה של בלבול ואושר בו בזמן.
"נירה," חייכת ובאותו הרגע תמונות רבות ריצדו לנגד עיני כמו סרט ישן המוקרן על מסך. "אני.. באמת.. חיה." התנשפתי ובחנתי את גופי בעיניים פעורות מפחד ובלבול.
"מה קורה פה?" היא שאלה וסקרה בחשש את המיקום הלא נודע שנקלענו אליו.
"אנחנו בתחרויות." ענה איקן במהירות והצביע על הכיתוב הווירטואלי שהופיע מעל התיבה.
"עשינו את זה," חייכתי אליו. "ידעתי שהחשיבה שלי הייתה נכונה. אנונימוס רצה "שנקריב" את חיינו על מנת להרוג את הדג, ומי שעשה את זה נבחר לתחרויות."
"אבל.. מה קורה עכשיו?" שאלה נירה וקימטה את מצחה.
החזרתי את מבטי לתיבה הגדולה והקראתי בקול את הכתוב, "כל אחת מהדלתות שלפניכם מייצגת סקיל אחד מתוך הסקילים קסם, מלאכה ולחימה בכלי נשק. מרגע שתעברו באחת הדלתות, הסקיל שהיא מייצגת יוגבר לכם לרמה הכי גבוהה. עצרתי את הקריאה במילה האחרונה הזאת ופערתי את עיני בחיוך.
"שימו לב: רק מתחרה אחד יכול לעבור בכל דלת. אסור לתקוף שחקן באופן ישיר מרגע שתעברו בדלתות. העוברים על החוק הזה יועברו למימד מבודד לתקופה של שלושה שבועות.
חושבים שיש לכם את מה שנחוץ בכדי לנצח?
בנוסף, בתיבה שלפניכם ישנם כמה דברים בהם תוכלו להיעזר במהלך התחרות.
- אם תפתחו אתם התיבה תגלו בתוכה גרזן, חרב, אקדח, ושלוש קוביות שעשויות מחומר לא ברור.
בהצלחה!
"האם קראת נכון? הסקיל באמת יוגבר לרמה הכי גובהה?" הבעתה של נירה השתנתה בין רגע להבעה של התלהבות. "אני אבחר בלחימה בכלי נשק." היא הוסיפה.
"ואני בקסם." איקן ואני השבנו באותו הזמן. ישרתי את מבטי לעברו של איקן ופני הרצינו. "אני בוחרת בקסם." חזרתי על דבריי והמשכתי לנעוץ בו את מבטי.
"גם אני." הוא השיב בקרירות ולא חדל לנעוץ בי את עיניו, שנראה כאילו הפכו לשחורות ומאיימות.
"אתם יודעים מה קורה אם שניים בוחרים באותו סק-"
"כן." ענינו לנירה באותו הזמן. המשכנו להביט זה בזו, הרגשתי שמי האגם מקפיאים את כפות רגליי ואינם מאפשרים לי לנוע.
"אנחנו.. נצטרך להילחם אם כך." אמרתי, בועלת את רוקי.
"אלא אם מישהו מאיתנו יחליט לוותר על הסקיל הזה." הוא המשיך לנעוץ בי את עיניו והתקרב אלי בצעדים איטיים.
נרעדתי. "אני לא מוכנה לוותר עליו."
"גם אני לא." הוא השיב בארסיות. לרגע אחד הוא לא באמת היה האיקן שאני מכירה. הוא היה מאיים יותר, נחוש יותר. הרבה יותר מפחיד. הוא עמד מולי והמשיך להביט בי כמחכה לתשובה. הרגשתי כל כך קטנה לעומתו, חסרת אונים. אבל לא הייתי מוכנה לוותר על ההזדמנות שלי להכיר את כל האפשרויות שסקיל הקסם מכיל בתוכו.
"חבר אמיתי היה מוותר על זה בשביל חבר שלו." אמרתי.
"דבריך נכונים. את לא מתכוונת להגשים אותם?"
דבריו פילחו את ליבי ועצרו לרגע את נשמתי. לא האמנתי עליו. דבריו אכזבו איתו באופן כזה שבחילה תקפה אותי בין רגע.
אתה..-"
"טוב," הכריזה נירה ביהירות, "אני לא יודעת מה איתכם, אבל אני חושבת שאעשה את צעדיי הראשונים והאחרונים לעבר הסקיל שלי." היא התחילה לצעוד באיטיות דרך מי האגם בדרכה לדלת האמצעית.
"אה, ו.. תנסו לא להרוג אחד את השני." היא הסתובבה לעברנו וחייכה.
החזרתי את מבטי לאיקן. הוא אכזב אותי, נכון. אבל אני בכל זאת לא ארצה שמשהו יקרה לו. בעיקר לא בגללי.
"תשמור על עצמך." אמרתי לו במבט כאוב.
התחלתי לרוץ לעבר נירה ומיד זינקתי על גבה בעודה פולטת צרחה. היא נפלה ארצה כשבגדיה נרטבו והביטה בי בבלבול.
"מצטערת," השבתי, "אבל אין דבר חשוב יותר מאהבה." רצתי בשיא המהירות בעודי מתיזה מים לכל עבר ובקפיצה אחת, נכנסתי לתוך הדלת האמצעית.
|
|
יאיר
לפני 10 שנים ו-3 חודשים
תגובה ראשונה: תחרויות.
היו שם שלוש דלתות לבנות וגדולות. מעל הדלת הימנית ריחפה תמונה וירטואלית של כובע ומטה קסמים, מעל הדלת האמצעית ריחפה תמונה של שתי חרבות מוצלבות ומעל הדלת השמאלית והאחרונה ריחפה תמונה של פטיש ומברג. ברור לי מה זה היה. סקילים. הקסם, הלחימה והמלאכה. איזה כיף.
הייתה שם קופסא מוזרה. והיה כתוב מעליה מתנוסס וירטואלי האופייני למשחק הזה, היה כתוב באותיות גדולות ומודגשות, ברוכים הבאים לתחרות הראשונה במשחק!
ברור, טיפוסי. לא הייתי מצפה לדברים אחרים מיוצר המשחק הנורא הזה.
מאדי! אוי לא, איפה היא? מה קרה לה? היא גם קפצה לדג. אוי.
"מאדי!" צרחתי צרחה נוראית.
"איקן" היא לחשה לחישה מפלחת. היא חיה. אני כל כך שמח. לא יכולתי לחשוב שהיא מתה...רק לא זה. אני כל כך לא רוצה שהיא תמות. אני נקשרתי...אליה.
אתם בחיים." קול של נערה נשמע מימני. זאת הייתה נירה, קצוות שיערותיה השחורות היו אסופות מאחורי אוזניה ועל פניה הופיע הבעה של בלבול ואושר בו בזמן.
"נירה גם?". ברור. אני שונא אותך יוצר. "אז אני חי. יאי. אני מניח".
"מה קורה פה?" היא שאלה וסקרה בחשש את המיקום הלא נודע שנקלענו אליו.
"אנחנו בתחרויות." עניתי במהירות והצבעתי על הכיתוב הווירטואלי שהופיע מעל התיבה. זה ברור לי מההתחלה. הכל ברור כאן.
"עשינו את זה," היא חייכה אליי. חיוכה שווה לי הכל. לא כסף ולא זהב. חיוך טהור של נערה טהורה. "ידעתי שהחשיבה שלי הייתה נכונה. אנונימוס רצה "שנקריב" את חיינו על מנת להרוג את הדג, ומי שעשה את זה נבחר לתחרויות." היא אמרה בחיוך.
"אבל.. מה קורה עכשיו?" שאלה נירה וקימטה את מצחה. "אנחנו שורדים" עניתי בקור.
מאדי התחילה להקריא את מה שכתוב שם באוויר. מרחף.
"כל אחת מהדלתות שלפניכם מייצגת סקיל אחד מתוך הסקילים קסם, מלאכה ולחימה בכלי נשק. מרגע שתעברו באחת הדלתות, הסקיל שהיא מייצגת יוגבר לכם לרמה הכי גבוהה. עצרתי את הקריאה במילה האחרונה הזאת ופערתי את עיני בחיוך.
"שימו לב: רק מתחרה אחד יכול לעבור בכל דלת. אסור לתקוף שחקן באופן ישיר מרגע שתעברו בדלתות. העוברים על החוק הזה יועברו למימד מבודד לתקופה של שלושה שבועות.
חושבים שיש לכם את מה שנחוץ בכדי לנצח?
בנוסף, בתיבה שלפניכם ישנם כמה דברים בהם תוכלו להיעזר במהלך התחרות.
- אם תפתחו אתם התיבה תגלו בתוכה גרזן, חרב, אקדח, ושלוש קוביות שעשויות מחומר לא ברור.
בהצלחה!
"האם קראת נכון? הסקיל באמת יוגבר לרמה הכי גבוהה?" הבעתה של נירה השתנתה בין רגע להבעה של התלהבות. "אני אבחר בלחימה בכלי נשק." היא הוסיפה.
"ואני בקסם." אני ומאדי השבנו באותו הזמן. אוי, לא. רק לא זה. היא חשובה לי יותר מכל. אני בטוח אוותר בשבילה. היא הסתכלה עליי במבט רציני. "אני בוחרת בקסם." היא חזרה על דבריה ברצינות. אני לא רומה לריב איתה..אבל מה קרה לה, היא נראית מוזר. אני, אני מרגיש לא טוב.
"גם אני." השבתי בקרירות ונעצתי בה את מבטי. אני גם רוצה. אני..לא יודע.
"אתם יודעים מה קורה אם שניים בוחרים באותו סק-"
"כן." ענינו לנירה באותו הזמן. המשכנו להביט זה בזו, הרגשתי שמי האגם מקפיאים את כפות רגליי ואינם מאפשרים לי לנוע.
"אנחנו.. נצטרך להילחם אם כך." היא אמרה.
אני לא רוצה להילחם איתה. אבל כמו שאמא שלי אמרה וחינכה אותי "אין חברים, יש הצלחה". האם זה נכון? האם מאדי משטה בי? לא. לעולם לא. היא לא תעשה את זה. אני ראיתי אותה, היא לא מרושעת ולא השטן כמו טיילור סוויפט(בארט בייקר).
בגלל זה היא התקרבה אלי...לא. לא יודע מה אני עושה.
גם אני לא." השבתי בצורה מוזרה. איקן, תיזהר.. הרגשתי מוזר מאוד, מאיים יותר. היא הסתכלה עלי במבט מלא רחמים. האם זה מבטו של אויב רשע?
אני לא יודע. אני לא יודע כלום יותר. בבקשה מאדי, התגובה הבאה שלך תגיד לי מה שאני צריך.
"חבר אמיתי היה מוותר על זה בשביל חבר שלו." אמרתי.
"דבריך נכונים. את לא מתכוונת להגשים אותם?" עניתי במהירות. וואו, מה קורה פה?
אתה..-" היא ניסתה להגיד. מה עשיתי?
"טוב," הכריזה נירה ביהירות, "אני לא יודעת מה איתכם, אבל אני חושבת שאעשה את צעדיי הראשונים והאחרונים לעבר הסקיל שלי." היא התחילה לצעוד באיטיות דרך מי האגם בדרכה לדלת האמצעית.
"אה, ו.. תנסו לא להרוג אחד את השני." היא הסתובבה לעברנו וחייכה.
הכלבה.
"תשמור על עצמך." אמרתי לו במבט כאוב.
לא, לא אוותר. אני הולך לוותר על הסקיל בשבילה. היא הכי טובה.
אך לפני שהתחלתי להגיד משהו היא לרוץ אל עבר נירה במהירות. מה את עושה?
היא צורחת. כואב לי.
"מצטערת," היא אמרה, "אבל אין דבר חשוב יותר מאהבה." היא רצה מהיר כפלאש. ובקפיצה אחת, נכנסה לדלת האמצעית.
"אהבה" הסתכלתי בתימהון. אך במהירות נכנסתי לדלת הקסם בעודי שומר על שקט. היא תישאר עם מלאכה. אני אדבר עם מאדי. אסביר לה מה קורה פה.
נכנסתי לדלת ולא הבטתי אחורה.
|
|
זאבה~
לפני 10 שנים ו-3 חודשים
נירה-
אני אשחט אותה.. אני אהרוג אותה.. שתלך לעזאזל ותישרף בתוכו! הלכתי אל התיבה והוצאתי חרב, גרזן ואת קוביות החומר המוזר. אם כבר אז אז כבר. אני עוד אוודע שהיא תצטער על זה.
אחרי שלקחתי את הדברים החלפתי חולצה ושמתי את הגלימה השחורה שלי, פיזרתי את השער שלי ונתתי לחלק ממנו ליפול על פניי, אם כבר, אז בסטייל. וחוץ מזה, זו רק עוד דרך לגרום לה סבל. היא עוד הולכת להצטער על זה. כל כך להצטער על זה..
נכנסתי בדלת והחזקתי את הגרזן והחרב.. רגע, אם אנחנו מקבלים סקילים.. אז גם האויבים שלנו יהיו חזקים, לא? וחוץ מזה, למה דווקא אני? סך הכל רציתי שהם לא ימותו כל כך מהר..
רגע.. אפשר לצלם תמונות ולשלוח לאנשים מבחוץ, נכון? זה.. כל כך טוב. אני יכולה לשלוח תמונה לאמא שלי! אולי זה בכל זאת סבבה.. הרגשתי את הספר בכיס הגלימה שלי.. אולי הגיע הזמן לראות מה כתוב שם? פתחתי אותו וראיתי את כל המידע שהיה זמין על המשחק הזה. פתחתי בעמוד של המלאכה. חומרים ממימדים 15, 12, 30. אבל אני צריכה חומרים.. המשכתי לדפדף בספר וראיתי סקייטבורד מעופף.. חומר ממימד 67.. רובוט מימד 67.. נעליים זה בד ממימד 27 וביגוד רמה 3.. כנפיים זה נוצות פניקס.. טוב, אולי אוכל לשמור משהו מכל זה..
סגרתי את הספר ונכנסתי לתוך הדלת. שיישרפו בגיהנום עם הצבים המדולדלים וחדי הקרן האלקטרוניים..
|
|
הורוס
לפני 10 שנים ו-3 חודשים
מצטרף חדש- בית המשימות.
המילה הראשונה שלי זה "וואו" אני נמצא במקום גדול וריק, חוץ מספרייה לא גדולה במיוחד, ספה ארוכה וכמה שולחנות אין כלום. אני מביט בצד ורואה כמה תמונות של אנשים בלתי מוכרים. "טובבבב" אני מושך את המילה "אז מה עושים?"דריה סורקת את החלל, נראה שהיא לא אוהבת את הקומה. "ממשיכים" היא עונה. אנחנו עולים במדרגות המסחררות, ומגיעים למסדרון עמוס דלתות, אני מזהה מיד את התמונה שלי. "זה נראה לי החדרים" אני אומר, "נכון" דריה משיבה "והחדר שלי הוא ממש מולך". "זה נראה לי החדרים למצטרפים החדשים". "אתה כנראה צודק אבל איפה המשתתפים האחרים?" דריה שואלת. "בטח יצאו למשימה וזה לא קשור אלינו, בואי נלך חזרה ראיתי שם דלת מסקרנת". אנחנו יורדים בחזרה את כול המדרגות, "יום אחד אספור את המדרגות האלה" אני אומר בעצבים "כמה מדרגות אפשר לעשות? ועוד בספירלה!" סוף סוף אנחנו יורדים את הכול. אני מצביע על דלת צדדית, "זאת הדלת". דריה נגשת אליה ומושכת אותה בחוזק. "זה לא נפתח" דריה מתנשפת. "אולי תנסי לדחוף" אני אומר בעדינות. דריה דוחפת את הדלת, "אולי תבוא לעזור" היא אומרת בכעס. אני מרים ידיים בכניעה וניגש לעזור. אחרי 20 שניות של דחיפות ומשיכות אני נכנע ומניח לדלת לחיות בשלווה. "הספריה נראית מעניינת, התחפפתי מפה". אני צועק ומתישב על הספה. אני מוציא את הספר הראשון שאני רואה ומתחיל לקרוא.
|
|
מנהלות מימד 72
לפני 10 שנים ו-3 חודשים
מנדור, תפסיק לכתוב שטויות ותגיב כבר.
ותמחק את מה שכתבת עכשיו!
|
|
נטוטו
לפני 10 שנים ו-3 חודשים
בית המשימות
עכשיו אני יודעת מה זה לא להצליח לנשום. אני יודעת מה זה להחזיק מעמד במשך זמן רב, ואז פשוט ליפול. אני יודעת מה זה להרגיש חסרת אונים, כשהגלים סוחפים אותי מטה ומטה. אני יודעת מה זה כשאף אחד לא בא לעזרתי.
עכשיו אני יודעת מה זה לטבוע. עכשיו אני מבינה. זאת לא חוויה נעימה במיוחד. טראומטית אפילו. לרגע אחד בתוך המים יכולתי לראות חדר לבן, כמו חדר של בית חולים. יכולתי להרגיש מחטים נעוצות בזרועותיי, בצינורות המזרימים חומרים כלשהם לדמי. יכולתי להרגיש את גופי, כאב חלוש, כמו שמרגישים כששוכבים יותר מדי במיטה, כשכבר חייבים לקום ולעמוד קצת אחרת יהיה נזק קבוע. יכולתי להזיז את ראשי לשמאל, וראיתי את מאדליין מבעד למשקפיים. לא מאדי, זו הייתה מאדליין. מאדליין של העולם האמיתי. הייתי בטוחה שזה הסוף.
ואז הופעתי על המזח, נוטפת מים ומשתעלת. קרסתי על ברכיי, נתמכת בעזרת ידיי בקושי. הן רעדו. אני לא יודעת לשחות. אף פעם לא ידעתי. בילדותי למדתי בפנימייה באנגלייה, שם נולדתי. היו לנו שיעורי שחייה בבית הספר, אבל תמיד הברזתי מהם. אני לא יודעת למה, אבל באותה תקופה הרעיון של שחייה במים תמיד נראה לי מפחיד. כשחזרתי לישראל זה השתנה. ישראלים אוהבים ללכת לים, כנראה בגלל מזג האוויר החם. פעמים רבות מאדי גררה אותי לחופים שונים בתל אביב, בדרך כלל באיומים, ולבסוף התרגלתי.
אבל יש הבדל בין להרטיב קצת את הרגליים על שפת הים ובין שחייה במים בעומק.. איזה עומק זה היה בכלל?
הרגשתי יד מונחת על גבי "היי, את בסדר?" הקול של פאן. הנהנתי חלושות.
"לא, את לא בסדר" היא אמרה וניסתה לתת לי לשתות מהשיקוי המרפא.
הנדתי בראשי לשלילה להצעתה של פאן "אני בסדר, באמת. כבר נגמרה המשימה. אני לא צריכה את זה. תעזרי לי לקום?" שאלתי.
"כן, בטח" ענתה פאן. היא החזירה את הבקבוקון לתפריט ועזרה לי לקום. לא הצלחתי לעמוד בעצמי, אז היא תמכה בי.
"מה פספסתי?" שאלתי.
"מייקי הביאה לנו מכתב לאח שלה. היא אמרה שהוא יעניק לנו פרסים על זה שהצלנו אותה. זהו, אני חושבת." היא ענתה.
הנהנתי, אבל הרגשתי שיש משהו ששכחתי לשאול. משהו חסר, חשבתי. אני מרגישה ששכחתי משהו.. או מישהו.. מאדי! הייתי מצפה שהיא תבוא ותוודא שהכל בסדר איתי. שלפחות תגיד משהו. איפה היא בכלל?
"איפה מאדי?" שאלתי בעודי מחפשת אותה במבטי.
נראה שרק עכשיו פאן שמה לב שהיא לא פה. כעבור רגע החלה לעשות כמוני. סרקנו ביחד את החבורה משני כיוונים שונים עד שמבטינו חזרו והצטלבו. היא הנידה בראשה בהבעה מודאגת. איכשהו עכשיו נראינו מעטים יותר משהיינו בהתחלה. זה מוזר, באמת היינו יותר כשהגענו לקומה השנייה. מי עוד חסר?
ג'ון התקדם לעברנו "ראיתן במקרה את מאדי, איקן, נירה או לונה?" הוא שאל.
החוורתי. מה קרה כשהייתי בתוך המים? יכול להיות שהיא..? שהם..?
ג'ון העיף מבט מודאג לעברי, אולי אפילו מתנצל. הרגשתי שפניי מחווירות יותר מרגע לרגע, תחושת מחנ בגרוני.
פאן ענתה במקומי "לא.." היא אמרה בהיסוס, כמעט בלחישה.
מסביבנו אנשים התחילו להיעלם בהבזקי אור לבנים, אחד אחד. הראשון שהבחנתי בו נעלם היה תום, ואחריו קרייטוס, וצ'סטר... ולבסוף ג'ון, פאן ואני. הדבר האחרון שראיתי על המזח זו ידה המנופפת לשלום של מייקי. דמעה זלגה במורד לחייה, והיא חייכה וצחקקה מעט. מוזרה שכמותה, חשבתי בחיבה.
הגילוי האחרון הותיר אותי מבולבלת מאי פעם. כבר התחלתי להכין את עצמי לאבל. תעלי במדרגות, חשבתי. תיכנסי לחדר ותסתגרי שם.
לא, אל תסתגרי. תקיפי את עצמך באנשים. זאת הדרך היחידה להתמודד עם אבל.
לא, אני לא רוצה כלום.
כן, אני כן.
מה?
ובדיוק כשהגענו סוף סוף לבית המשימות, על אף שזה בטח ארך שניות, והגיע הרגע להחליט מה לעשות עכשיו, שמעתי קול לא מוכר. תשכחי מאבל, תשכחי ממנוחה. יש דברים יותר דחופים כרגע. דברים יותר דחופים בדמות הפתעות אנושיות. חמישה. יש חמישה מהם.
"שלום?"
|
|
די אנג'לו
לפני 10 שנים ו-3 חודשים
(אני מהחדשים)
בית המשימות-
ארמון. זה מה שהיה מאחורי הדלת. אני לא יכולה לחשוב על תיאור מתאים אחר. זה היה מקום ענק ויפה. בשדה הראיה שלי ראיתי ספות ושולחן ארוך לאכול. מקום מעולה לגור בו. דלאורה שאלה אותי על מה הילדה שראינו בכניסה מסתכלת; מה? הסתכלתי לאן פנה מבטה ואכן, ליד קיר צבעוני בפינה הרחוקה של המסדרון ראיתי כתם שחור שנראה כמו בת אדם. אני לא הייתי מבחינה בה אם דלאורה לא הייתה אומרת לי. סימנתי לדלאורה ללכת אחריי לכיוונה. מעל ראשה התנוסס הכינוי "סוויפט"; לא ממש ידעתי מה להגיד. הרגשתי כמו פורצת. ואז דלאורה אמרה בחוכמתה "אהה?" סוויפט קצת נבהלה עד שקלטה מי אנחנו; "מאיפה צצתן?" "אה..מהדלת.."
סוויפט מלמלה משהו לא ברור. "מצאתי את הלוח הזה..אני חושבת שאילו כל השחקנים" הסתכלתי בבלבול על הלוח מסתכלת על כל הדמויות שבמוקדם או במאוחר אפגוש. "תראו הנה אנחנו" היא הצביעה על התמונה שלה, של דלאורה ושלי."תראו...יש כאן גם דמויות אחרות.." הסתכלתי על כמה דמויות בשחור לבן שמתחתן היה כתוב "דמות מתה". סוויפט שאלה אותנו מה זה דמות מתה. "אין לי מושג" אמרתי.
"גם לי אין.." אמרה דלאורה.
|
|
אנוביס
לפני 10 שנים ו-3 חודשים
*בית המשימות*
אוקיי, אוקיי, אני עומדת פה במזח אחרי שהדג נעלם במים, אני בודקת אם כולם בסדר ואם מישהו חסר, פתאומית ראיתי את דומינו מטפסת על המזח בקושי רב. נטשתי הכל ורצתי אליה, כרעתי לידה,
"היי, את בסדר?" שאלתי, היא הנהנה עם ראשה לחיוב, הסתכלתי על מד החיים שלה, יותר מחצי ממנו היה ריק, "לא, את לא בסדר" עניתי לה, ניסיתי לתת לה שיקוי מרפא אבל היא התעקשה שלא.
עזרתי לה לקום ותמכתי בה, היא רעדה, "מה פספסתי?" היא שאלה
"מייקי הביאה לנו מכתב לאח שלה. היא אמרה שהוא יעניק לנו פרסים על זה שהצלנו אותה וזהו נראה לי" עניתי לה. היא חשבה מעט ואז פניה הפכו למודאגות, "איפה מאדי?" היא שאלה אותי
פאק,לא שמתי לב, ולא רק היא לא פה, גם נירה ואיקן, אתם לא אומרים לי שהם, לא.. חשבתי לעצמי
התחלנו לחפש את מאדי בין כולם אבל לא מצאנו אותה
עד שג'ון בא אלינו ושאל גם הוא איפה הם, ואז הבנתי, שאולי הנורא מכל קרה, לא, הם לא היו מוותרים על עצמם כל כך מהר, הכל בסדר ניסיתי לשכנע את עצמי, עניתי לג'ון לשלילה.
הסתכלתי על דומינו, היא נראתה כאילו היא בעולם אחר, "היי, אני בטוחה שהיא בסדר" אמרתי לה למרות שלא הייתי בטוחה בכלל, אבל נראה שהיא לא שמעה אותי.
חזרנו לביתן המשימות שבו חיכתה לנו הפתעה, בעצם חמש הפתעות..
|
|
פוונסי
לפני 10 שנים ו-3 חודשים
(אף אחד לא סם לב שמתתי ווווייי!)
|
|
נטוטו
לפני 10 שנים ו-3 חודשים
התחרויות
איקן - עברת בדלת של קסם. במשך כמה זמן אתה הולך בשביל, עד שאתה מגיע לערימת סלעים גדולה שחוסמת לך את הדרך. מול הסלעים כתוב בכתב וירטואלי:
עצור!
אי אפשר לעבור כאן. אתה בכל זאת רוצה לעבור? סבבה.
בכדי לעבור עליכם לשפוך על הסלעים שיקוי מיוחד הנמצע בתיבה עשויה זהב. כמובן, לא תוכלו לפתוח את התיבה ללא המפתח. איפה המפתח, אתם שואלים? אני לא אגיד לכם! אתם מתעקשים? אוף, בסדר. אני אגיד לכם. רק אל תגלו שזה הייתי אני!
תיק תוק, תיק תוק
במקום בו אין עצים
באמצע הלילה
באמצע היום
תמצאו את שאתם מחפשים
אם תרצה גם לראות את זה, כנס לקישור הבא: http://demention72.wix.com/demention72#!-/c18xc
מאדי - עברת בדלת של לחימה בכלי נשק. את מופיעה בחלל לבן, ולמרות שאת עומדת על רצפה, את לא יכולה לראות מתי היא נגמרת והופכת לקיר, או איפה מתחילה התקרה. עד כדי כך החלל הזה גדול. לידך יש חלקת דשא קטנה ובה שתול עץ קטן ועליו פירות. מולך מרחפות אותיות וירטואליות:
לא, זאת לא טעות. זה באמת חלק מהתחרות. בחרת לחימה בכלי נשק, נכון? טוב, אז אני אומר שבנוסף לשרירים צריך גם חוכמה. עלייך לצאת מהחלל הלבן שבו את נמצאת.
אה, וכדאי שתמהרי אם את רוצה לנצח.
בהצלחה!
אם תרצי לראות את זה, כנסי לקישור הבא: http://demention72.wix.com/demention72#!---/c14ty
נירה - עברת בדלת של מלאכה. את מופיעה במקום חשוך, ולא יכולה לראות כלום. את שומעת רעש קלוש של מים. מולך כתוב באותיות וירטואליות לבנות (שלא מאירות על האזור כלל):
ששש!
את שומעת את זה? אני חושב שזה נשמע כמו.. כמו.. כמו מים! לפחות, ככה נראה לי. תאמיני לי, אין לי מושג מה קורה פה יותר ממך. אנחנו נמצאים מתחת לאדמה, זה בטוח. זה מרגיש כמו מתחת לאדמה. וגם מריח כמו מתחת לאדמה. ריח של תולעים. איכס.
טוב, אני לא יודע מה איתך, אבל אני רוצה לצאת מפה.
רק בעיה אחת - אני לא יודע איך. אולי את תגידי לי?
אם תרצי לראות את זה, כנסי לקישור הבא: http://demention72.wix.com/demention72#!-/chif
* יש כמה דברים בקשר לחידה שהשמטתי. אתם תצטרכו לעלות עליהם בעצמכם על ידי שאלות של כן ולא (שאלות שהתשובה עליהן היא כן או לא בלבד!). את השאלות תשאלו אותי בפרטי - לנטוטו, לא למשתמש של המנהלות. לאחר שתקבלו את כל המידע שאתם צריכים, כתבו תגובה בדיון ובה תכללו את המידע שגיליתם ואת הפתרון לדעתכם. אין הגבלה על כמות השאלות שתוכלו לשאול.
* כל עוד לא פתרתם את כל החידות שלכם לא תוכלו לצאת מהתחרות, משמע, תהיו תקועים על ההר. גם אם שאר המשתתפים כבר חזרו לבית המשימות. ייתכן שתצטרכו לשהות שם כמה ימים.
|
|
זאבה~
לפני 10 שנים ו-3 חודשים
תולעים זה אומר שמשהו רקוב נמצא כאן. "לא יודע", אז זה בן. יש כאן מים ויש חמצן כלומר המים ליככו את הסלע ויצאו חור שדרכו חודר החמצן. אז זה אומר שאני צריכה ללכת עם הזרם עד שאגיע לסופו. לפחות לא אמות מחוסר בחמצן. אבל לא, זה היה ברור מידי.. מה אם יש משהו במילים? אני רוצה.. הוא מדבר אל עצמו בלשון זכר. יכול להיות שזה אנונימוס אבל מה הסיכוי שלתחרות הראשונה שלושה שחקנים ייבחרו בתוך בית משימות אחד? כנראה זה העתק לכל בית משימות ואז נבחרים שלושה שחקנים. אבל מה קורה לבית משימות שלא מוכן להקריב את השחקנים שלו? טוב, בכל מקרה. הסיכוי הכי טוב שלי זה ללכת עם הזרם.
"תגיד לי משהו, אח שלי עדיין חי?" שאלתי ובהיתי בריק השחור. שקט. טוב. "אני חושבת שכדי ללכת עם הזרם. אם רצית שאגיד לך את זה.. אם אתה באמת אמיתי אתה מוזמן לבוא איתי."
|
|
אור
לפני 10 שנים ו-3 חודשים
השחקנים החדשים- בית המשימות
אני יושבת על ספסל ארוך בספרייה, ברכי צמודות לחזי.
אין לי משהו מיוחד לעשות, אז אני מחליטה להתעסק במחבואים עם האחרים.
הם, כמובן, לא יודעים שהם משחקים.
הספרייה גדולה ומלאה במדפים גדושי ספרים.
אני אוהבת לקרוא- אבל אין לי מצב רוח לקריאה כרגע.
אני לחוצה. אני אפילו לא יודעת למה.
מתי המשחק יתחיל? זאת אומרת, המשחק ה-אמיתי?
שאר המשתתפים אוכלים איפשהו.
מישהו ניסה לדבר איתי, אבל לא העזתי להתסכל לו בפרצוף, ככה שאני אפילו לא יכולה לתאר אותו.
אני רוצה להיות לבד. כמה שיותר לבד.
ואז עשרה אנשים חדשים נכנסים לבית המשימות.
"אני שומעת רעש מכיוון החדר המרכזי, והולכת לשם.
עשרה נערים עומדים שם ושואלים שאלות.
נערה אחת מביטה בי.
אני נותנת לשאר הנערים החדשים לענות על השאלות. הם מסבירים לוותיקים שאנחנו חדשים, שהצטרפנו למשחק זה עתה-
ואז אחד הוותיקים אומר בעדינות ש...
אנחנו תקועים כאן.
ואפשר למות.
וזה מסביר הכל, וידעתי, ידעתי ידעתי. הכל תמיד משתבש. תמיד.
ואני לכודה
לכודה
בתוך
משחק
מחשב
אבודה
אני חוזרת לספרייה, ומתקפלת בין שני מדפי ספרים.
לא לבכות. לא לגרור תשומת לב מיותרת. רינגר.... תתאפקי. בבקשה. תבכי אחר כך. אל תשאירי רושם של חלשה...
אבל אני חלשה.
תמיד הייתי.
ויותר גרוע.
אני חלשה בתוך משחק מחשב רצחני.
|
|
<FONT COLOR= RED>Killer
לפני 10 שנים ו-3 חודשים
(מאדי לא מתה? חבל בלי לפגוע אבל אם היית מתה היה שקט מכל הצרחות שלך)
|
|
מנהלות מימד 72
לפני 10 שנים ו-3 חודשים
(וואו, אתה נחמד. ולא, מאדי לא מתה. עכשיו אתה מוכן להגיב?)
|
|
Angelica
לפני 10 שנים ו-3 חודשים
אין בעיה קילר. עכשיו נכנסת לבעיה גדולה מאוד. ברגע שמאדי תחזור חיה לבית המשימות, היא כל כך הולכת לצרוח עליך ^^
|
|
~I-voice~
לפני 10 שנים ו-3 חודשים
תגובה ראשונה- מצטרפת חדשה."וואו",הורוס אומר כשרואה את כל מה שיש בבית המשימות. "טובבבב" , הוא אומר את המילה באופן ממושך, "אז מה עושים?" "ממשיכים" השבתי. אנחנו עולים במדרגות הספירלה ומגיעים למסדרון עמוס בדלתות. "זה נראה לי החדרים," הוא אומר. "החדר שלי ממש מול החדר שלך. זה נראה לי החדרים למצטרפים החדשים." "אתה כנראה צודק, אבל איפה המשתתפים האחרים?" "בטח יצאו למשימה שלא קשורה אלינו," הוא משיב. "בואי נחזור." הוא אומר."כמה מדרגות אפשר עוד לעשות,עוד בספירלה!",הוא מוסיף לדבריו בעצבנות, סוף סוף אנחנו יורדים את הכול.הורוס מצביע על דלת אחת צדדית, "זאת הדלת." הוא אומר. אני נגשת לדלת, ומושכת אותה בחוזק."זה לא נפתח." אני אומרת תוך כדי התנשפות. "אולי תנסי לדחוף," הוא משיב ברוגע. אני דוחפת את הדלת, "אולי תבוא לעזור לי בזה?" אני אומרת בכעס. הוא ניגש לעזור לי לפתוח את הדלת. אחרי כמה שניות שהוא מנסה לפתוח את הדלת, הוא נכנע ומניח לדלת."הספרייה נראית מעניינת",הוא צועק ומתיישב על הספה וקורא את הספר הראשון שהוא רואה. פתאום אני שומעת הרבה צעקות ודיבורים נלהבים מחוץ לחדר הספרייה. אני יוצאת מהספרייה ופתאום מבחינה בלפחות עשרה אנשים שאני לא מכירה."שלום." אומרת נערה משונה עם שיער ורוד ופס ירוק ועבה. השם 'דומינו דול' מתנוסס מעל ראשה. "הורוס!" אני קוראת.הוא מרים את ראשו מהספר ומביט בי. "קראת לי?" "זה לא האנשים שראינו בתמונות?" שאלתי והמשכתי להביט בהם בשעה שהוא מתקדם לעברי.
|
|
POLLO
לפני 10 שנים ו-3 חודשים
השחקנים הוותיקים- בית המשימות
המשחק הזה מפתיע אותי כל פעם מחדש. אני מוציא את עצמי עומד רטוב על המזח ונעמד מול מייקי.
הילדה הארורה הזאת..
"תרסן את עצמך" אני ממלמל לעצמי ומחייך אל מייקי.
"תודה שהצלתם אותי" היא אומרת תוך כדי בכי ונותנת לי מגילה קטנה. "תעבירו את זה לאחי, בבקשה" היא אומרת בקול צרוד. אני מכניס את המגילה לכיס ומהנהן בראשי.
רגע אחר כך אני מועבר לביתן המשימות.
ושם מחכים לנו כמה אנשים לא מוכרים. רק לא עוד משימה. אבל הם נראים אנושיים, ומבולבלים.
"אנשים?" אני שואל ופורש כנפיים ללא כוונה, כנראה מתוך סקרנות.
הם מתאספים מולנו.
אני סוקר אותם בעיניי במבט חשדני. מאיפה הם הגיעו? ולמה הם נראים שלווים כל כך?
"אז.. רוצים להציג את עצמכם?" אני שואל.
(חדשיםםם יצרתי איתכם קשר ^^)
|
|
דרקמנדור
לפני 10 שנים ו-3 חודשים
(קילרXD)
|
|
נטוטו
לפני 10 שנים ו-3 חודשים
(אוקי, נא לא לשפוט אותי על התגובה הלא רצינית בעליל - היה לי מצב רוח ממש מוזר כשכתבתי את זה)
בית המשימות
הם הציגו את עצמם אחד אחד, אבל לא ממש הקשבתי.
חמישה. חמישה שחקנים חדשים שנצטרך לספר להם מה קרה.. מה באמת קורה במשחק. ועכשיו גם יש לנו דוגמאות. הו, שפע של דוגמאות. כמה אנשים כבר מתו.. חמישה?
חמישה. כמספר השחקנים החדשים. בבקשה תגידו לי שזה צירוף מקרים. לא.. לא לחשוב על זה עכשיו. תחשבי על זה יותר מאוחר, אחרי כל זה. כשתהיי לבד.
החלטתי להתמקד באזור קצת פחות רגיש. התמונות שהנערה עם השיער הוורוד הזכירה מקודם. בדקתי את שמה - 'דריה'. שם יפה. פניתי אליה "על אילו תמונות דיברת מקודם?"
היא נראתה קצת מופתעת "התמונות? אלו עם כל מי שגר בבית? כולכם מופיעים בהן?"
פאן, שעמדה לידי, חזרה על שאלתי "אילו תמונות?"
דריה נראתה כמי שרוצה שהאדמה תבלע אותה. ביישנים, חשבתי. לעולם לא אבין אותם.
היא היססה קצת, ואז אמרה "בואו, אני אראה לכם"
היא הובילה אותנו למסדרון שבקצהו הדלת הנעולה שאיש מאיתנו לא הצליח לפתוח. לא נראה שהייתה גם הצלחה רבה בקרב החדשים, כי הדלת נשארה נעולה. אבל על הקיר מולה.. מתי צצו פה תמונות?
אני ושאר הוותיקים נעמדנו מול התמונות ובהינו בהן.
"אני דיי בטוח שהן לא היו פה קודם" קרייטוס אמר.
"כי הן לא היו פה קודם" השיב ג'ון.
אף אחד מאיתנו לא הסיר את עיניו מהתמונות ולו לרגע. היו שם תמונות של כולנו, כולל את החדשים. שתי תמונות היו תלויות בצד ימין. הן נצבעו בשחור לבן, ומתחתן נכתב 'דמות מתה'.
"אוי, לונה.." אמרתי בצער וליבי הלם. לאט לאט בחנתי את כל התמונות. פחדתי ממה שאראה. פחדתי מאוד.
יד מונחת על ידי. לא כדי לאחוז בה, אלא כדי למשוך את תשומת ליבי. פתאום קלטתי שעיניי היו עצומות ומבטי היה מושפל. לא רציתי לפקוח אותן. לא רציתי להרים מבט.
"דומינו" קולה של פאן, לא תקיף, נדהם. זה לא קול שמביע צער.
פקחתי את עיניי בזהירות והבטתי למקום שאליו פאן הסתכלה בעיניים פעורות. התמונה של מאדי, והיא צבועה בכחול, לא בשחור לבן. מתחתיה כתוב 'בתחרויות'.
בהיתי בתמונה בלי לזוז, בלי למצמץ, בלי לנשום. הרגשתי חיוך מתפשט על פני. לאט לאט. ואז הסתכלתי על התמונה של איקן, ואז על התמונה של נירה. בתחרויות. הם בתחרויות!
הסתובבתי בפתאומיות לאחור בקפיצה והכרזתי באושר "היי! אני דומינו דול. ברוכים הבאים למימד 72!" אני חושבת שהבהלתי כמה אנשים עם הקפיצה שלי, או עם שינוי מצב הרוח הפתאומי שלי, אבל אני נשבעת שהבחירה שלי הייתה זה או לפצוח בריקודים כאן ועכשיו - ועדיין שקלתי את זה. זה נראה לי כמו רעיון ממש טוב, אבל לא נראה לי שהאחרים יאהבו את זה.
כל החדשים עמדו כעת מאחורינו, ועכשיו מלפניי, ונראה שהקפצתי את כולם. לא שאכפת לי.
"שלום.." אמרה טינקס בהיסוס, כאילו חושבת לעצמה 'מי זאת ומה היא רוצה מחיי?'
כל הוותיקים הסתובבו גם הם.
"דומינו, תירגעי" אמרה פאן, חצי צוחקת.
"אני לא ארגע. אני לא יכולה להירגע. איך אני בכלל אוכל להירגע? היא לא מתה, ווהו!!" אמרתי באושר.
"היא?" שאל תום. הבטתי לעברו, הוא הרים גבה. למה הוא מתכוון..?
"אה, הם! התכוונתי הם. הם לא מתים, ווהו! בואו נחגוג! רוצים עוגה? אני רוצה עוגה! עוגת שוקולד - אני רצה להכין!" אמרתי ורצתי מהר למטבח להכין עוגת שוקולד. עם שכבות או בלי?
עם, החלטתי. שיהיה הרבה. ויהיה קרם. ווהו! הם לא מתים, הם בתחרויות!
פתחתי את ספר המתכונים שלי ועיינתי בו כשאני מזמזמת את הפזמון של השיר 'האפי'.
|
|
הורוס
לפני 10 שנים ו-3 חודשים
מצטרף חדש-
הספר דווקא מענין. באופן מפתיע. הוא מספר על תחרויות ועל המשחק, דברים מאוד לא מובנים.
"הורוס" נשמעת הצעקה, זה דריה. אני מתקדם לעברה תוך כדי סגירת הספר.
"זה לא האנשים שראינו קודם בתמונות?" דריה אומרת בשאלה. אני הולך לעברה בחשד, בשעה שאני רואה ילדה עם שיער ורוד ופס ירוק עבה אומרת לה שלום. "דומינו דול" אני אומר לעצמי שאני
מתקדם לעברם. בצד אני מבחין בילד עם השם קרייטוס מעל הראש, שולף שתי חרבות וצועק "מי אתם?".
אני משנה כיוון ומתקדם לעברו. הוא בוחן אותי בחשד ולא מוריד את החרבות ."מה נשמע?"
אני מנסה לשבור את הקרח. "מי אתה?" הוא מצפה לתשובה. "מצטרף חדש" אני אומר
ולא מסיר עין מהחרבות. "אז למה לא אמרת?" קרייטוס אומר ברווחה ומוריד את החרב.
"חרב יפה" אני אומר, "אני יודע" הוא משיב בחיוך. "אז ברשותך" אני מנסה לסחוט מידע "מה עושים
כאן?". קרייטוס קופא ואני מבין שנגעתי במידע רגיש, "אנחנו כלואים כאן" הוא אומר ביאוש
"מישהו בשם אנונימיס כלא אותנו , ואנחנו יכולים לצאת רק עם נעבוד ביחד ונעבור את 72 המימדים."
"זאת אומרת, שאנחנו יכולים למות?", "כן, יש כבר דמויות מתות, מיאו ולונה נהרגו בקרב נגד דג ענק". "דג ענק?!" אני אומר כמעט בצעקה. "יש לך הרבה להסביר.
|
|
Angelica
לפני 10 שנים ו-3 חודשים
תגובה שנייה- התחרויות.
(אגב, זאבה, את לא יכולה לקחת מהתיבה את הגרזן והחרב כי זה שייך לכלי נשק. ואת כבר לא בלחימה בכלי נשק, את במלאכה. אז יש לך רק את הקוביות שלקחת עימך. אז אם תנסי בכל זאת להשתמש בנשק אנחנו פוסלות את זה. בהצלחה!)
חלל גדול ולבן התפרס מסביבי ברגע שנכנסתי דרך הדלת של לחימה בכלי נשק. גיששתי כעיוורת בחיפוש אחר קיר או דלת בלתי נראית, אך לא מצאתי שום סימן לאחד מהאפשרויות המצומצמות האלה. כרעתי ברך על הרצפה ונגעתי בה, היא הייתה קרירה למגע אבל לא היה בה פרט מחשיד כלשהו שהיה עוזר לי לצאת מפה. סקרתי במבטי את החלל הריק והמסנוור מלובנו עד שעיני נתקלו בכיתוב וירטואלי שריחף ללא נוע באוויר. לא, זאת לא טעות. זה באמת חלק מהתחרות. בחרת לחימה בכלי נשק, נכון? טוב, אז אני אומר שבנוסף לשרירים צריך גם חוכמה. עלייך לצאת מהחלל הלבן שבו את נמצאת.
אה, וכדאי שתמהרי אם את רוצה לנצח.
בהצלחה!
גיחכתי. "אז אתה מנסה לבחון את יכולות החכמה והחשיבה שלנו?" צעקתי לחלל הריק בכוונה שאנונימוס יאזין לדברי. "למעשה, אני חושבת שמספיק הוכחנו את עצמנו במשימה." הוספתי בצעקה ובתור תשובה קיבלתי את ההד של עצמי.
הסתובבתי, ובהיסח דעת בחנתי במבטי את חלקת הדשא הקטנה שבה היה שתול עץ קטן ועליו מספר פירות. שתי פירות בצבע אדום, שתיים נוספות בצהוב והאחרון בכתום. "מה אני אמורה לעשות עכשיו?" מלמלתי לעצמי וכרעתי ברך לצד האדמה. נגעתי קלות בעשבי הדשא הירוקים, היה נראה כאילו עברו עליהם לפני רגע במכחול שטובל בצבע ירוק. ירדתי על רגלי והתיישבתי בזהירות על הרצפה הלבנה והבוהקת. יכולתי להביט שעות בדשא הזה, הוא העלה בי מחשובות שבין רגע הפכו למחשבות על איקן. שפתיי כמעט והתעקלו לחיוך אך תוך כמה שניות בודדות חיוכי נמחק. האכזבה כלפיו גברה על רגשותיי אליו ואינה אפשרה לי לחייך. אפילו לא חיוך קטן שייתן לי תקווה אחרונה שהכול בסדר בנינו.
"איקן," הפטרתי בנשיפה קצרה וצבטתי את גשר אפי. "למה?" מובן שעכשיו השאלה הפכה לשאלה רטורית. איקן לא פה כדי לענות לי עליה, כדי להסביר לי למה הוא היה נראה באותו הרגע אחוז דיבוק ודבריו נשמעו כל כך.. תוקפניים.
"לפעמים אני תוהה לעצמי," התחלתי לומר בהשפלת מבט. תלשתי עשב קטן מחלקת הדשא וחתכתי אותו בידי לחתיכות קטנות. "האם אהבה היא דבר טוב כמו שחינכו אותנו לחשוב." אספתי את חתיכות העשב התלוש לאמצע כף ידי. "הרי, עם כל העובדה שאהבה היא דבר נפלא.. היא תמיד.. מאכזבת. לא משנה באיזה מובן." עצרתי. נשפתי על חתיכות העשבים והן נחתו בשקט על חלקת הדשא, בין העשבים האחרים. "למה הכול צריך להיות מסובך כל כך? למה אי אפשר להתאהב במישהו ופשוט.. לא להתאכזב ממנו?" נאנחתי. אולי הגורל גזר עלי להמשיך להתאכזב כך לנצח.
"אם לא הייתי נבחרת לתחרויות המחורבנות האלו.." רטנתי לעצמי ותלשתי כמה עשבים בעצבנות. חטפתי את החרב שקודם לכן הונחה לצידי ותקעתי את להבה עמוק בחלקת האדמה. ואז קימטתי את מצחי. הוצאתי את החרב ותקעתי אותה שוב. היה שם משהו. משהו מתחת לאדמה.
הנחתי חזרה את החרב לצידי והתחלתי לחפור במהירות.
|
|
<FONT COLOR= RED>Killer
לפני 10 שנים ו-3 חודשים
קצת התאכזבתי שמאדי לא מתה אחרי כל הצרחות שלה קצת שקט לא יזיק ממנה, כשראיתי שהיא נבלעה על ידי הדג חשבתי שהיא מתה על בטוח אבל אז שמעתי שהיא איקן ונירה בתחרות, טוב נו גם תחרות זה בסדר כל עוד מאדי לא נמצאת בסביבה זה שקט הכי טוב שאפשר לקבל.
הגענו בחזרה אל בית המשימות תהיתי בראשי מה יקרה למאדי איקן ונירה אם הם יצליחו לעבור את כל התחרויות, עם חושבים על זה חוץ מלצרוח לא ממש ראיתי את מאדי בפעולה מעניין עם היא חזקה כמו איקן ונירה? למי אכפת עכשיו ממנה אני בבית המשימות עם כל החברה הוותיקים והחדשים.
ראיתי שכול אחד מנסה ליצור קשר עם החדשים, לא כל כך היה לי כוח לדבר עכשיו אז פשוט שוטטתי לי בבית המשימות.
מתוך אינסטינקט הסתכלתי שמאלה וראיתי ספריה שלא הייתה גדולה במיוחד, אני חייב לומר שציפיתי לספריה יותר ענקית מזו סביב הספריה היו כמה כורסאות, ספה, שולחנות עגולים וכיסאות משני צידי השולחנות. ראיתי שליד הספריה יש דלת ניסיתי לפתוח אותה אך ללא הצלחה היא לא נפתחה. הבטתי לצד הימני של הקומה היה חדר רחב וגדול ובו שולחן ארוך שמסביבו מסודרים כיסאות.
השולחן היה ארוך מספיק כדי להכיל בדיוק את מספר האנשים השוהים בבית, וכך גם הכיסאות.
סמוך לשולחן היה בר קטן עם כיסאות גבוהים. מול השולחן היה מעבר למטבח קטן עם כל הכלים הנצרכים להכנת אוכל.
מול הכניסה לבית המשימות היו שם מדרגות ספירלה רחבות שעולות לקומה השנייה.
בקומה השנייה היה מסדרון ארוך ומשני צדדיו היו שורות של דלתות בהתחלה לא הבנתי מה הקטע עד שעלתה לראש שלי החשבה שאלו בעצם החדרים שלנו, בקצה המסדרון היו מדרגות לקומה השלישית.
כשעלתי לקומה השלישית ראיתי שיש בקומה מלתחות. הבנתי שאלו המלתחות של השחקנים ידעתי זאת ע"פ הכינוי והתמונה של השחקן שמופיעה עליה.
ירדתי בחזרה לקומה הראשונה ראיתי שכולם עדיין באמצע של להכיר את השחקנים החדשים.
מכיוון שלא ממש היה לי כוח עכשיו להתחיל לדבר ולהכיר את השחקנים, אז הלכתי לאחת הכורסאות שנמצאות בספריה וחיכיתי לראות מה הולך לקרות ומי יפנה אלי מהחדשים או מהוותיקים.
|
|
אנוביס
לפני 10 שנים ו-3 חודשים
הוקל לי, בהחלט הוקל לי שראיתי את התמונות וראיתי שהם בחיים ונבחרו עוד לתחרות, הודעתי לדומינו שהם בחיים וראיתי איך ההבעה שלה משתנה והיא הופכת להיות היפר אקטיבית, מה שגרם לה ללכת לבשל עוגה, בינתיים שאני בחנתי את החדשים, חמש בנות ובן, נראה שכבר סיפרו להם את החדשות הרעות, הם כנראה היו בשוק כי רק אחד מהם צעק ושאל מה קורה ודרש הסברים, החלטתי שאני מסריחה, זאת אומרת מי לא יהיה מסריח אחרי עיר מלאה בדגים ומלחמה עם דג ענק שאכל ארבעה אנשים, נטשתי אותם לריב בסלון והלכתי לחדר שלי.
נכנסתי להתקלח, וחשבתי לעצמי, מה אני אמורה לעשות, זה לא אני, אני אספר, אבל לא עכשיו.
יצאתי מהמקלחת והלכתי לעזור לדומינו עם העוגה.
|
|
יאיר
לפני 10 שנים ו-3 חודשים
תגובה שנייה. תחרויות.
אני מרגיש מוזר. יותר...טוב. העיניים שלי, הכל מרגיש רגוע יותר.
אני מרגיש שאני יודע דברים פתאום, כמו איך לגרום לחפצים לעוף, או לראות את העבר. מאדי. אני עדיין חושב עליה. אני תמיד אחשוב עליה. "כוח האהבה", כפי ששמעתי אדם חכם אומר פעם בווטסאפ. מה קרה לי? אני מאוכזב מעצמי. אני הרגשתי מוזר, ולא עצמי. אל דאגה מאדי, אני לא אאכזב אותך שוב. בטוח נירה כועסת עליה, חושבת שהיא כלבה. אני אגן על מאדי. אם נירה נוגעת בה, נירה מאבדת אצבע.
נכנסתי ליער מוזר. מקום יפהפה האמת. אני אשמח לחקור אותו. התחלתי ללכת....עד שניצבו מולי ערמת אבנים. אין בעיה, פשוט אזיז אותם עם הקסם שלי. אך הקסם לא עבד, טלקינזיס, תעופה? כלום לא עבד. התעצבנתי. מה שווה קסם, אם הוא לא יכול להזיז אבנים?! הייתי בדרכי להרביץ חזק לאבנים ואז הופיעה הודעה מוזרה מולי.
עצור!
אי אפשר לעבור כאן. אתה בכל זאת רוצה לעבור? סבבה.
בכדי לעבור עליכם לשפוך על הסלעים שיקוי מיוחד הנמצע בתיבה עשויה זהב. כמובן, לא תוכלו לפתוח את התיבה ללא המפתח. איפה המפתח, אתם שואלים? אני לא אגיד לכם! אתם מתעקשים? אוף, בסדר. אני אגיד לכם. רק אל תגלו שזה הייתי אני!
תיק תוק, תיק תוק
במקום בו אין עצים
באמצע הלילה
באמצע היום
תמצאו את שאתם מחפשים .
זה מאוד מוזר.....איפה יכול להיות המפתח?
במקום בו אין עצים? אבל אני ביער....רגע! בטח יש קרחת יער. עפתי למעלה. כן, יש קרחת יער. כמובן. "אתה צפוי" צעקתי. כשהגעתי אל קרחת היער שמתי לב שאין מפתח. מוזר. "אמצע הלילה...אמצע היום....." מתי זה? בשעה 12?
מעניין מה השעה עכשיו. אני אצטרך שעון....רגע! אולי יש שעון. ואלי אני צריך להעביר את השעה בשעון. מעניין.
אולי אני יכול להשתמש בקסם לזמן את השעון????
כן. שווה לנסות. היה כתוב שאפשר קסמים משלי, אז קסם שמזמן דברים פשוטים.
התחלתי להניף את זרועי בצורה מוזרה. "שעון, בוא אליי".
אני מחכה.
|
|
חסה סטורמאגדון סמית' דה חצילוב <FONT COLOR= GREEN>
לפני 10 שנים ו-3 חודשים
(סוויפט- שחקנית חדשה- בית המשימות)
כשהגעתי לבית המשימות הדבר הראשון שראיתי היה שלט. מן לוח. "לוח השחקנים". זה היה לוח גדול ומרשים למדי שנשא את כל הדמויות שמשחקות כרגע במשחק, את הכינויים והתמונות שלהן. "הנה אני" ראיתי את הדמות שלי בתמונה, "והנה שתי השחקניות שראיתי מקודם..." איך שסיימתי את המשפט אחת מהן ניגשה מאחורי, אלוהים, זה היה מפחיד. "מאיפה צצתן?!" שאלתי, ספק צעקתי על 'דלאורה'. "אה... מהדלת.." השבתי לעצמי ולהן באותו הזמן בנימה רגועה יותר. "להיות ידידותית סוויפט. ידידותית" מילמלתי לעצמי מה שגרם להן להסתכל עלי בפרצוף תוהה, "מצאתי את הלוח הזה" הצבעתי על הלוח הגדול שלא היה צורך למצוא אותו כי הוא ענק ובטח שלא צורך להצביע עליו כי הוא בולט. "אני חושבת שאלו כל השחקנים..." באמת סוויפט? זה כל מה שיש לך? תנסי להיות יותר נחמדה!, נזפתי בעצמי על כל מילה.
"תראו, הנה אנחנו" הצבעתי על התמונות שלנו שראיתי קודם ."תראו...יש כאן גם דמויות אחרות.."
"אתן יודעות אולי מה זה- 'דמות מתה'?" שאלתי אותן, זה מה שהיה כתוב על כמה תמונות שהדמויות בהן היו אפורות ומתחתן כתוב 'דמות מתה'. "אין לי מושג" ענתה לי אחת מהן. "גם לי אין.." ענתה השניה.
לא הסתכלתי עליהן ישירות. כרגע, הייתי עסוקה יותר בלחשוב מה זה לעזאזל דמות מתה??
"טוב.. אני אלך עכשיו." אמרתי להן אחרי שתיקה קצרה והלכתי לחקור יותר לעומק את בית המשימות.
בית המשימות היה פשוט נפלא. לא, לא נפלא, מדהים! הכל היה מעוצב נהדר כדי שיהיה נוח לשחקן גם לפני וגם אחרי המשימות, ובכלל, שיהיה מה לעשות. יצאתי מחדר השחקנית שלי וראיתי שהשחקנים שהיו בתמונות ממקודם הגיעו בינתיים הביתה. הם הסתודדו במעגל עם עוד כמה שחקנים חדשים שהספקתי לקלוט ביינתים, ודיברו. משום מה השחקנים החדשים לא הגיבו לדבריהם טוב כל כך, או טוב בכלל. היסטריים אפילו. אבל בחרתי להתעלם. בזמן שנותר עד שאצא למשימה הראשונה שלי הסתובבתי בבית, עד שראיתי אותה- כל כך מושלמת, כל כך יפה יפה, כל כך... עצומה! "אז... גברת ספריה... את באה לפה הרבה?"
אני הולכת לבלות עכשיו כל כך. מעניין אם הספרים במשחק דומים לספרים במציאות...
אבל, רגע, היה שם עוד מישהו. ותיק. או מישהי? לא ראיתי כל כך אבל ניגשתי אל כיוון מי שזה לא יהיה. הספר יכול לחכות. קודם חברים. זאת אומרת, אסטרטגיה! לחשוב אסטרטגי סוויפט! לא בוטחים באף אחד! או.. שלפעמים מותר?
בכל מקרה, לפתח שיחה. "היי" אמרתי בביישנות "היי" ענו לי בביישנות חוזרת. "אז מי את?" "סוויפט. ומה איתך?"
(מישהו רוצה לדבר איתי אולי?)
|
|
<FONT COLOR= RED>Killer
לפני 10 שנים ו-3 חודשים
(אני אדבר איתך אבל אני קצת עסוק היום בלכתוב תגובה אז תצטרכי לחקות ליום ראשון.
אם זה בסדר מבחינתך כמובן)
|
|
די אנג'לו
לפני 10 שנים ו-3 חודשים
בית המשימות-
לא קרה שום דבר מעניין במשך הדקות האחרונות ולא נראה שמשהו הולך לקרות. הייתי בתוך הספרייה ועיינתי בכמה ספרים. החזרתי את הספרים למקום והחלטתי לחקור את שאר הקומות. מדרגות מתעקלות הובילו אותי לקומה השנייה, היה שם מסדרון כמו בבית מלון. אני אבחר חדר אחר כך, החלטתי. המשכתי לעלות במדרגות לקומה השלישית- היו שם כמה מלתחות ועל כל מלתחה הייתה תמונה והשם של מי שהיא שייכת לה - כמה מהם זיהיתי מהקיר. החלטתי לחזור לקומה הראשונה וירדתי בריצה במדרגות. ישבתי על הספה למשך כמה דקות ואז הדלת נפתחה- שש לא, שמונה. לא, עשר שחקנים נכנסו מהדלת. כולם נראו מוכרים מהתמונות. אחד מהם ביקש שנציג את עצמנו אז הקשבתי לשמות של כמה שחקנים חדשים שהציגו את עצמם ומיהרתי גם להציג את עצמי כדי לא להיות אחרונה. שחקנית עם הכינוי 'דומינו דול' כנראה שמעה משחקנית אחרת ששמה דריה שאמרה משהו לגבי התמונות שהיו בסיפרייה והיא שאלה אותה למה היא מתכוונת. רגע.. הוותיקים לא יודעים על התמונות? מה קורה פה? דריה הובילה אותה לספרייה וראיתי שכמה הלכו אחריהן והחלטתי ללכת גם אני. כשהגענו ראיתי את הבלבול של החדשים לגבי התמונות. למה ביום שאני מתחברת למשחק מופיעות תמונות מסתוריות? הוותיקים התעצבו כשהביטו בתמונות של הדמויות המתות. במיוחד דומינו דול. לא ידעתי איך להגיב להכל ואז דומינו דול הסתובבה אלינו בקפיצה והציגה את עצמה בהתרגשות. הייתה שתיקה מביכה ואמרתי שלום. דומינו דול טבעה בשמחה מכיוון שהחברים שלה לא מתו, כפי שגילתה מהתמונות והכריזה שהיא הולכת להכין עוגת שוקולד.
|
|
זאבה~
לפני 10 שנים ו-3 חודשים
(אני רק חושבת שהגיע הזמן להזכיר לכן- שלב ראשון- הכל נשרף^^)
וכן, אני לא מגיבה כי אני מכחה ל*אהםאהם* נט שתואיל בטובה הנדלה להגיד לי מה קורה הלאה
|
|
נטוטו
לפני 10 שנים ו-3 חודשים
התחרויות
נירה
לאחר הליכה קצרה לאורך הנחל הקטן שבמערה הגעת לקיר: מבוי סתום. או.. שאולי לא? מיששת את הקיר וגילית שזו דלת גדולה. הדלת נעולה, ולא תוכלי לפתוח אותה בכוח. איך תפתחי אותה בכל זאת?
מאדי
התחלת לחפור באדמה בידיים חשופות, ובמקום למצוא יציאה מצאת דלת מעץ בצורת ריבוע. יש עליה ידית ברזל מעוצבת בסגנון מיושן. הדלת נעולה, אבל דבר אחד חסר: חור למפתח. זה מפני שאין כזה. אין מפתח.
אה, ולמקרה שחשבת פשוט לשבור את הדלת, היא לא נשברת. איך תפתחי אותה?
איקן
כשהגעת לקרחת היער ראית שעון שמש ענקי. חבל שלא שאלת אותי מה יש בקרח היער לפני שכתבת את התגובה..
ואתה עדיין צריך למצוא את המפתח. בהצלחה עם זה, מר שונא פיקאצ'ו!
|
|
נטוטו
לפני 10 שנים ו-3 חודשים
וכן, אני מודעת לעובדה שהמשימות של מאדי ונירה נראות מאוד דומות, אבל הן לא. פשוט שונות כמעט לגמרי. ויותר מזה אני לא אגיד כדי לא לגלות להן את התשובות. מיאו ^^
|
|
זאבה~
לפני 10 שנים ו-3 חודשים
לאחר הליכה קצרה לאורך הנחל הקטן שבמערה הגעת לקיר: מבוי סתום. או.. שאולי לא? מיששת את הקיר וגילית שזו דלת גדולה. הדלת נעולה, ולא תוכלי לפתוח אותה בכוח. איך תפתחי אותה בכל זאת?
נירה-
אחרי כמה דקות שהלכתי לאורך הנחל נתקלתי-או יותר נכון, התנגשתי- בקיר אבן.
"ברצינות?" שאלתי אבל משהו אחר לי לבדוק כל דבר ללפני שאת מגיעה למסקנות, אז מיששתי את הקיר כשחשבתי שאין דבר בו שיוכל להפתיע אותי כשנתקלתי בחור של מפתח, גיששתי מסביב והרגשתי את קווי המתאר של הדלת. ניסיתי לפתוח אותה אך לא הצלחתי. נכנסתי אל התפריט והוצאתי את קוביות החומר. דחסתי אחת לתוך החור והמתנתי, אחרי כמה זמן ניסיתי להשפריץ עליה מים, אולי החומר יקבל את צורת החור וזה יהפוך למפתח.. אני מקווה כך לפחות..
|
|
Angelica
לפני 10 שנים ו-3 חודשים
תגובה שלישית- התחרויות.
זאת הייתה דלת מעץ. בדיוק כמו הדלתות הקטנות האלה שמוצאים בסרטי אימה, היא הייתה מוטבעת בתוך האדמה. הסרתי בידי את מעט החול והאפר הנותר עליה ובאופן לא מפתיע גיליתי שיש בה ידית. היא הייתה ידית ברזל מלוכלכת מעט שעוצבה בסגנון מיושן. התרוממתי מהקרקע וניערתי את האפר שדבק לחולצתי והוצאתי את שאיריות האדמה שנכנסה מאחורי ציפורניי ולאחר מכן משכתי בידית על מנת לפתוח את הדלת.
אך הדלת לא נפתחה.
"חשבתי שפה לא מסתמכים על כוח." מלמלתי ובעטתי בדלת במחשבה שהיא הולכת להיפתח, אך הדלת לא נפתחה כלל. בעטתי בה שוב, והפעם חזק יותר אבל היא אפילו לא השמיעה קרקוש של קרש נשבר.
התנשפתי ורקעתי על הדלת ברגליי מספר פעמים, "דלת וירטואלית מטופשת.." מלמלתי בעצבנות, סמוקה מכעס. "תפתחי-" גמגמתי ובעטתי בה, "כבר!"
לבסוף התייאשתי ולקחתי את החרב, תקעתי אותה בין חריציו הקטנים של הדלת וניסתי לפתוח אותה אך זה הרגיש כאילו החרב עצמה נכנעת ומתעקמת. "לעזאזל עם זה," סיננתי והשלכתי את החרב על הקרקע. "זה אפשרי בכלל לצאת מהמקום הווירטואלי המטומטם הזה?!" צעקתי לאנונימוס במחשבה שהוא צופה בי כרגע.
עיני נתקלו שוב בכיתוב הווירטואלי, טוב, אז אני אומר שבנוסף לשרירים צריך גם חוכמה
"חוכמה." תהיתי לעצמי. בחנתי במבטי את הפירות השתולים על העץ הקטן והמשכתי להביט בהן למשך כמה דקות בעודי ממלמלת, "שני פירות אדומים, שניים צהובים, אחד כתום." כיווצתי את גבותיי כתנועת חשיבה ומששתי את רקתי. העפתי מבט לעבר דלת העץ ואז חזרה לפירות. "אולי זה צופן כלשהו?" שאלתי את עצמי.
התקרבתי לדלת ונקשתי עליה את מספר הפירות שעל העץ, ומיד התאכזבתי לגלות שזה לא עזר. דלת העץ המשיכה לשרור בדממה מוחלטת על פני האדמה.
התנשפתי בעצבנות, תפסתי בפרי הכתום והשלכתי אותו על הדלת בקול נקישה קל. צפיתי בו מתגלגל על פני הקרקע עד שנעצר. "אולי פשוט צריך להשליך-" תפסתי בפרי נוסף והשלכתי אותו על הדלת, "את כל הפירות המטופשים!" השלכתי פירות נוספים על הדלת בעודם מתגלגלים על הקרקע עד לעצירה מוחלטת.
התיישבתי חזרה על המרצפת הלבנה והבוהקת בקול אנחה ועצמתי את עיני בריכוז. "את חייבת להתאפס על עצמך, מאדי." לחשתי לעצמי. "אם יש משהו שאת הכי שונאת בעולם זו עקשנות," הרמתי את מבטי, "את לא תתני לדלת עץ מכוערת להביס אותך." ואז עיני נתקלו בחמשת הפירות, הן הונחו על האדמה בדממה וסודרו בסדר מוזר שגרם לי לחשוד. שני הפירות האדומים הונחו בחלק העליון שלחלקת הדשא, הפרי הכתום הונח מתחתיו והשניים הצהובים הונחו בחלקו התחתון, מתחת לפרי הבודד.
כיווצתי את שתי גבותיי בחשד והתרוממתי מהקרקע. "שני פירות אדומים, שתי נקישות. פרי אחד כתום, נקישה אחת, שני פירות צהובים שני נקישות נוספות." הבעת פני לבשה תקווה, צעדתי לעבר הדלת ונקשתי עליה את הסדר שעליו חשבתי. תחילה, נקשתי שתי נקישות חלושות, עצרתי, ונקשתי נקישה אחת בודדה. ולבסוף, שתי נקישות נוספות.
ליבי פעם מהתרגשות, הדלת נפתחה.
(חה חה, הצלחתי ^^)
|
|
נטוטו
לפני 10 שנים ו-3 חודשים
בית המשימות
"דומינו! רוצה שאני אעזו - "
הפניתי את ראשי לאחור. זו הייתה פאן. היא התחילה להגיד משהו, לא? למה היא השתתקה..?
פאן הביטה על המטבח בתדהמה, פיה עדיין פעור באמצע המילה. חיכיתי כמה שניות, וכשהרגשתי שאני לא יכולה לשאת את זה יותר אמרתי לה "פאן, את יודעת שאני שונאת שתיקות - מה רצית?"
שפתה התחתונה רעדה, וראיתי איך הבעת פניה הופכת מסתם נדהמת לחיוך נדהם. היא התנשפה ואמרה בתדהמה "מה עשית למטבח?" ואז היא התחילה לצחוק.
הבטתי סביבי. כל רצפת המטבח הייתה מכוסה בביצים שבורות שאיכשהו לא נכנסו לקערה (כשהכנתי פנקייקים היום בבוקר פשוט שברתי אותן עם החרב, אבל זה ממש לכלך אותה אז הפעם החלטתי לא לעשות את זה), קמח היה מפוזר בכל מקום, ואני חושבת שעדיין היה גם באוויר קצת (החלקתי עם קערה מלאה בקמח בידיים - נו מה, כל הרצפה הייתה מכוסה בביצים!) ואזור הכיריים היה מכוסה סירופ שוקולד, וכך גם אני (טוב, זאת באמת הייתה פאדיחה. הידיים שלי היו חלקלקות מתערובת לא מוצלחת של ביצים, קמח וחלב - שמסתבר שלא הייתי אמורה ללוש - ויכול להיות שלחצתי על הבקבוק קצת חזק מדי).
אה. היא מתכוונת לזה.
"כן, טוב, נראה אותך מכינה עוגה!" אמרתי.
"הו וואו, בואי נרגיע קצת," היא התחילה להתקדם לעברי "דבר ראשון, כדאי שננקה פה קצ-"
"פאן, זהירות!!"
"אהה!!"
ו.. היא החליקה. אמרתי לכם שהרצפה הייתה חלקלקה בגלל הביצים או לא אמרתי?
התקדמתי אליה בזהירות וניסיתי לעזור לה לקום, אבל בסופו של דבר שתינו נפלנו על הרצפה שוב.
"זהו, נמאס לי!" קראתי. פתחתי חלון קודים והחזרתי את המטבח לקדמותו בזריזות. רק דבר אחד היה שונה: על השולחן הקטן שבפינה הייתה מונחת עוגת שוקולד בעלת שלוש קומות וזיגוג מושלם. קמתי על רגליי, ופאן עשתה כמוני.
"זה יותר טוב" אמרתי בשביעות רצון וניגשתי אל העוגה "מה דעתך?" שאלתי את פאן.
|
|
אנוביס
לפני 10 שנים ו-3 חודשים
אז בהחלט שרפנו עוגה, ליתר דיוק דומינו שרפה אותה, וקצת הרסה את המטבח, למי אכפת.
אני חושבת שכמעט נחנקתי מרוב צחוק במצב שהייתי, לא מצליחה לקום בגלל ביצים שבורות, עצמתי את עיניי לשנייה, וברגע שפתחתי אותם הכל היה מסודר וגם היתה עוגה מזורגגת על השולחן, דומינו מלמלה משהו ואז אמרה "מה דעתך על העוגה?".
"זה לא קצת רמאות?, זאת אומרת אני אף פעם לא אתנגד לאוכל שלא תביני לא נכון" עניתי וצחקתי
"בואי נשמור את זה הסוד שעומד להתגלות עוד חמש דקות שלנו, מה את אומרת?" היא ענתה בחיוך
"בטח, בעיקר אם אני מקבלת את החתיכה הראשונה של העוגה" אמרתי
"ואו, בואי לא נגזים, אני השף פה, אז ההיגיון הפשוט אומר שאני מקבלת חתיכה מהעוגה ראשונה" היא אמרה
"טוב טוב נכנעתי, אבל אני דורשת קרדיט על לא לעשות שום דבר, המפ" שילבתי ידיים ואמרתי
"את זה אני יכולה לעשות" היא אמרה וצחקה.
"אז ניקח את העוגה עכשיו או נחכה איתה?" שאלתי
|
|
יאיר
לפני 10 שנים ו-3 חודשים
אמצע הלילה....אמצע היום.
בואו נחשוב. איקן, תחשוב.
אתה חכם, אתה יודע. אמממ....תתניע את השכל בכך שתצטט מישהו! כן.
תצטט משהו שקראת בויקפדיה לפני שנתיים. התניה אופרנטית יספק, אני מניח.
"תניה אופרנטית (או התניה אינסטרומנטלית) היא מושג מרכזי בפסיכולוגיה הביהביוריסטית, ולפיה בעלי חיים ובני אדם משנים ומשכללים את התנהגותם, בעקבות החיזוקים אשר מתקבלים כתגובה למעשיהם. פעולתה של התניה זו היא בעצם בכך שהיא מלמדת את הנבדק לנקוט פעולה או להימנע מפעולה כדי להשיג או להימנע ממשהו. מה שאומר - התניה אופרנטית היא שינוי בתדירות התגובה כתוצאה מקבלת חיזוק לאחר ביצוע התגובה.
בגישה זו מניחים כהנחת יסוד שההתנהגות האנושית, בדומה להתנהגות בעלי חיים, מושפעת מ:
אירועים וגירויים שקודמים להתנהגות.
אירועים הנמשכים מהתנהגות מסוימת - תוצאות שבאות עקב התגובה.
חיזוק - נועד לעודד המשכת ביצוע הפעולה. חיזוק הוא כל גירוי או אירוע אשר מגדיל את תדירות הופעת התגובה. על פי תורת ההתניה האופרנטית, החיזוק הוא גורם חשוב בלמידה. התנהגויות אנוש רבות נלמדות על פי עיקרון זה: תגובה הזוכה לחיזוק תבוצע שוב בעתיד כדי לזכות שוב באותו החיזוק. ישנם כמה סוגים של חיזוקים:
חיזוק חיובי: מתן גירוי נעים לאחר ביצוע פעולה רצויה כלשהי, במטרה להגביר אותה. החיזוק צריך להיות מותאם ללומד ויכול להיות מסוגים שונים: מילה טובה, פרגון, גמול כספי או דברים חומריים אחרים.
חיזוק שלילי: סילוק גירוי לא נעים כתגובה לביצוע פעולה רצויה כלשהי, במטרה להגביר אותה.
שני סוגי חיזוקים אלה- החיובי והשלילי, משפיעים באותו אופן: שניהם מגבירים את תדירות הופעת התגובה. ההבדל הוא בכך שחיזוק חיובי הוא נתינת דבר מה חיובי ללומד, ואילו חיזוק שלילי הוא הפסקת דבר מה שלילי.
חיזוק מלא: חיזוק הניתן בכל פעם שהתגובה מתבצעת.
חיזוק חלקי: חיזוק הניתן רק בחלק מהפעמים.
מחקרים[דרוש מקור] מראים שתגובה שזוכה לחיזוק מלא, נלמדת מהר יותר מאשר תגובה שזוכה לחיזוק חלקי. לעומת זאת נמצא כי הדעיכה של התגובה לאחר חיזוק מלא מהירה יותר לעומת תגובה לאחר חיזוק חלקי.
עונש - נועד לגרום להפסקת ביצוע הפעולה:
עונש: הצמדת מתן "עונש" (תגמול שלילי כגון גירוי לא נעים) כתגובה לביצוע פעולה כלשהי. אפשרות נוספת היא מניעת קבלת החיזוק החיובי בעקבות הפעולה. אפשרות זו הוכחה במחקרים כי הינה יעילה יותר בקרב חינוך ילדים.
החיזוקים צפויים ללמד את בעלי החיים או את האדם כי כדאי לו לחזור ולשוב על הפעולה, ואילו הענישה וההשמטה - את ההפך. התניה זו התגלתה במחצית הראשונה של המאה ה-20 על ידי החוקר האמריקני פרדריק סקינר כפיתוח להתניה הקלאסית של איוואן פבלוב. השם הקשור יותר מכל לתאוריית ההתניה האופרנטית הוא שמו של סקינר. דוגמה לאחד מניסויו שערך סקינר הקשורים להתניה האופרנטית: חולדה הוכנסה לתוך תיבה, ובה דוושה. שלב ראשון- נרשם מספר הלחיצות של החולדה על הדוושה, אך הלחיצות לא יצרו שינוי כלשהו. שלב שני- ישתחרר מזון לאחר כל לחיצה של החולדה על הדוושה ונמדדו מספר הלחיצות. תוצאה- סקינר מצא שבשלב השני גדלה בהדרגה התדירות של הלחיצות של החולדה על הדוושה עד אשר החולדה הפסיקה ללחוץ על הדוושה מכיוון שהיא הייתה שבעה. מסקנתו של סקינר הייתה שהחולדה ידעה לקשר בין פעילות הלחיצה על הדוושה לקבלות המזון, במילים אחרות, היא למדה ללחוץ על הדוושה על מנת לקבל מזון.
התניה זו היא חלק מתהליך הלמידה ומאפשרת, בין היתר, אילוף בעלי חיים שונים כגון כלבים, לווייתנים, כלבי ים ועוד.
אמצע הלילה, זה לא 12? ואמצע היום זה לא 12?
אז אמצע הלילה ואמצע היום צריך להיות בשעה 12!
*אני מחכה עד לשעה*.
נו, איפה זה?
(נטוטועיכגכדגכ את צריכה להגיד לי אם אני רואה את זה.)
|
|
נטוטו
לפני 10 שנים ו-3 חודשים
יאיר, קח בחשבון שאתה בתחרות. אין לך זמן לחכות לשעה 12. טוב, אלא אם אתה רוצה להגיע למקום האחרון, כמובן.
|
|
נטוטו
לפני 10 שנים ו-3 חודשים
(זה אולי טיפה מבולגן ואולי יש כמה שגיאות בגלל ההקלדה, אז מצטערת מראש. כתבתי את זה דרך הפלאפון)
התחרויות:
מאדי:
הדלת נפתחת, אבל את לא יכולה לראות לאן היא מובילה. חשוך מדי מעבר לפתח, ונראה שהאור הלבן מהחלל בו את נמצאת לא חודר לשם ולא מאיר דבר. את שומעת מים ועוד משהו, כאילו את לא היחידה במקום הזה. בסופו של דבר, את מחליטה לקפוץ. ברגע שאת נוחתת על האדמה הקשה את שומעת קול מוכר, מוכר מאוד - קולה של נירה.
פתאום את שומעת קול בראשך, קולו של אנונימוס. הוא אומר:
"קיבלת הצצה קלה למסלול של אחת המתחרים. יש באפשרותך להמשיך ללכת בו, או להמשיך ישר לאתגר הבא שלך. במידה ותבחרי להמשיך, תמצאי ברשימת החפצים שלך שני פריטים: מפתח ופצצה. המפתח יעזור למתחרה, הפצצה תעכב. שימי לב, תוכלי לבחור רק בפריט אחד."
נירה:
הרעיון שלך נכון, אבל דורש פיתוח. זה קצת יותר מסובך. תמשיכי לנסות.
שימי לב: במידה ומאדי תיתן לך את המפתח תוכלי לסיים את המשימה במהירות, אבל את לא יודעת שהיא שם בכלל, אלא אם היא תחליט לחשוף את עצמה.
איקן:
טוב, כבר אמרתי לך. אין לך זמן לחכות. אבל אתה הבנת נכון, משהו יקרה כשהמחוג יורה על 12, בין אם זה בלילה או ביום. זה שעון שמש, אז כאן זה עניין של אור וצל. תחשוב מה אתה יכול לעשות.
|
|
יאיר
לפני 10 שנים ו-3 חודשים
אולי...אני יכול לשנות את הזמן!
אני עומד מאחורי המקל, בכך שיגרום לצל ליפול על השעה 12.
|
|
נטוטו
לפני 10 שנים ו-3 חודשים
התחרויות
גבירותי ורבותי! הזוכה בקטגוריית התגובה הכי קצרה בהיסטוריה הוא....
תופים...
יאיר!
חחח אבל מעולה, עברת. זאת אומרת, עברת את החלק הראשון. מיד המחוג זז, ומתחתיו התגלה בור קטן, המפתח היה בתוכו וחידה מוצמדת אליו. החידה היא חידה למציאת האוצר:
מצא את הקיר הגדול
ובדרך היזהר לא ליפול
השמש קופחת
מדבר, שממה
חלק את המפתח
ועשה זאת במהרה!
|
|
Angelica
לפני 10 שנים ו-3 חודשים
ברגע שדלת העץ נפתחה לאיטה דחפתי את ראשי לתוך הפתח כשעיני מגששות באפלה בחיפוש אחר אור. אך היה נראה כי המקום שאליו הדלת הובילה אותי אינה פרט לחושך מוחלט. מעולם לא הייתה לי נקודת תורפה מהחושך אך המחשבה שאצטרך לשוטט בחלל שחור וחשוך לגמרי במחשבה שמשהו עלול לקפוץ עלי מאוחר לא הייתה מעודדת במיוחד. היססתי לכמה שניות, חשבתי לעצמי שאולי האור שבוקע מאין שאני נמצאת יאיר לי מעט את הדרך או את מה שמסביבי.
ולבסוף קפצתי אל הלא נודע ונחתי בפליטת צרחה חלושה על האדמה המעט בוצית וקרירה. התרוממתי כשכל גופי זועק מכאבים והבטתי לפתח שהדלת יצרה מלמעלה. היא לא האירה לי כלל את המקום מסביבי, רק הראתה פתח אור בוהק שהופיע למעלה כמו ירח- רק בצורה פחות מעוגלת כמו שהוא אמור להיות.
לפתע אוזניי הזדקפו, הם קלטו צליל מוכר של מים זורמים וקול חלוש ורוטן של נערה. יכולתי מיד לזהות את הקול של נירה לאחר המפגש הסוער שלנו שהתרחש טרם כניסתנו דרך הדלתות של התחרות.
הסתובבתי בכדי לקלוט מאין בוקע קולה של נירה אבל אז, במפתיע, קול מוכר ביותר החליף את קולה החלוש. רק שקולו היה ברור יותר, עמוק ומוכר כקולו של אנונימוס בכבודו ובעצמו.
"קיבלת הצצה קלה למסלול של אחת המתחרים. יש באפשרותך להמשיך ללכת בו, או להמשיך ישר לאתגר הבא שלך. במידה ותבחרי להמשיך, תמצאי ברשימת החפצים שלך שני פריטים: מפתח ופצצה. המפתח יעזור למתחרה, הפצצה תעכב. שימי לב, תוכלי לבחור רק בפריט אחד."
וכך אנונימוס סיים את דבריו הדרמטיים כהרגלו ברגע ששני הפריטים הווירטואליים הופיעו מולי, מרחפים ומחכים שאבחר באחד מהם וכך אקבע את גורלה של נירה בתחרויות. תיארתי לעצמי שנירה בטח עומדת לסיים את המשימה שניתנה לה, או שאולי אם אעניק לה את המפתח היא תזכה לסיים אותה ואז הקרב בינינו יהיה צמוד. אבל ידעתי בליבי מה הכי נכון לעשות, לפחות מבחינתי.
הושטתי את ידי הרועדת ולחצתי על הפצצה הוירטואלית, לא ידעתי אם נירה שומעת אותי עכשיו אך בכל זאת צעקתי את מה שרציתי להגיד, "מצטערת נירה. אבל זו כוחה של אהבה." (הייתי חייבת XD)
ובמילה הזאת המפתח נעלם והפצצה החלה בקביעת גורלה בתחרויות
|
|
זאבה~
לפני 10 שנים ו-3 חודשים
אני מגיבההה
נירה-
הבטתי בחומר שהתייבש ומחשבה חלפה בראשי, איך אני הולכת לפתוח את הדלת בלי ידית למפתח? אז לקחתי את הקוביה השנייה של החומר ומחצי ממנה עשיתי ידית למפתח. החלקתי את הידית ועשיתי מן עיגול כזה. אחר כך החלטתי שאני אגביר את קצב ההתייבשות של החומר המוזר, אז לקחתי חולצה וייבשתי את המים ואז נשפתי על החומר כדי שיתייבש מהר יותר. אחר כמה דקות החומר ייבש. ניסיתי לסובב אותו לימין אך כלום לא קרה, לשמואל ושוב פעם, הידית נשארה במקומה.
הבטתי בה, בשחור הזה ואז בעטתי בו. הרגשתי שהוא נכנס פנימה. ניסיתי לבעוט בו שוב, לנסות להוציא אותו, לסובב אותו ימינה ושמאלה אך המפתח נשאר במקומו. הוצאתי את שאר החומרים ובהיתי בהם.
חזרתי על מה שהיה כתוב שם..
ששש!
את שומעת את זה? אני חושב שזה נשמע כמו.. כמו.. כמו מים! לפחות, ככה נראה לי. תאמיני לי, אין לי מושג מה קורה פה יותר ממך. אנחנו נמצאים מתחת לאדמה, זה בטוח. זה מרגיש כמו מתחת לאדמה. וגם מריח כמו מתחת לאדמה. ריח של תולעים. איכס.
טוב, אני לא יודע מה איתך, אבל אני רוצה לצאת מפה.
רק בעיה אחת - אני לא יודע איך. אולי את תגידי לי?
"סומסום היפתח!" צעקתי. כלום. עכשיו אני בטוחה שמישהו מתפקע מצחוק איפה שהוא. למה להיות בשקט? איך לעזאזל פותחים את הדבר הזה? אם יש מפתח זה אמור להספיק, לא? יכול להיות שמשהו מהצד השני תוקע את זה? אם ככה אז צריך לנסות להזיז אותו..
לפתע שמעתי פיצוץ ענקי, משהו נחבט בראשי ועילף אותי. שמעתי משהו עם השם שלי לפני שהתעלתי אך זיהיתי את הקול, זאת מאדי. למה היא.. פוצצה אותי? כדי לנצח, עניתי לעצמי. זה לא ברור? כמה נחמד.. עכשיו הזוג הנחמד ינצח. אבל למה הם כל כך רוצים לנצח? את זה אני לא מבינה.. אפשר לעזור אחד לשני במקום לפגוע. אוף, זה כנראה בגלל הטימטום שלי. לא הספקתי לפתוח את הדלת בזמן כדי להתחמק מהפצצה. כנראה אנונימוס ידע שהיא תרצה לעזור לאיקן, אבל היא לא שופטת אופי טובה אז היא כנראה חשבה שאני עדיי כועסת.. אני והאופי הדפוק שלי. טוב, אני פשוט אשוטט בחושך הזה עד שאנשים אחרים יחליטו שאני יכולה לחזור להכרה. אבל אם משהו פגע בראשי יכול לקחת כמה שעות עד שאחזור להכרה, אבל מצד שני יכול להיות שהפצצה פוצצה את קיר האבן.. לא יכול להיות. הפצצה התפוצצה מאחורי, היא יכלה לפוצץ את דלת האבן אם הייתה מחוברת עליה.. אולי אני יכולה ליצור פצצה, להוציא את המפתח ולהכניס אותה לשם? אולי.. מה דניאל היה חושב.. בטח משהו שאף אחד לא יצפה לו.. הוא היה מוצא דרך יצירתית לסלק את הדלת הזו מכאן. אם הוא היה במצב שלי הוא בטח כבר היה בחוץ ולא תקוע במקום כמוני.
אוף, זה כל כך מעצבן אותי. למה אנשים כל כך תחרותיים? כאילו, אנחנו באותו בית משימות. שכל אחד ייקח את מה שהוא רוצה וזהו, לא צריך להסתבך יותר מידי. מעניין אם אני יכולה לפרוש לכמה זמן ולמצוא מישהו שיאמן אותי.. אבל זה לא זמן טוב, אם יש מישהו ממש חזק שם בחוץ אז הוא בטח עדיין טירון. צריך לחכות איזה שבוע ואז למצוא לי מאמן. בינתיים אנסה להשתפר בכמה שיותר סקילים.. אני צריכה לקנו את הספר של בני הלוויה ולהתחיל לקרוא אותו, להתאמן לפחות 3 שעות ביום עם החרבות, להתאמן ביער עם הקסם, לצוד שם ולהתנסות קצת בבישול. אני צריכה גם להתחיל לתפור, יש לי חוטים ומחטים ובדים. אני צריכה לנסות לתפור משהו פשוט כמו חולצה נגיד. אחר כך לעבור לסקילים אחרים. לרכוש ניסיון ולהתמחות בסקיל אחד. האמם.. איזה זה צריך להיות? אבחר בנשק, אחרי הכל יש לי 2 נקודות בו אז זה נותן לי יתרון קטן, אבל גם מבנה הגוף שלי בסדר. הגוף שלי מעט קטן יותר מהשאר כלומר שאוכל לתקוף טוב יותר מלמטה ומהאמצע, אבל אני רזה ככה שיש פחות שטח שאפשר לפגוע בי בו. לעומת זאת אני יכולה להגיע די רחוק עם אשקיע בעיקר בקסם, יש לי מספיק כוח רצון כשצריך. בני לוויה.. אני אצטרך לשקוע בספר הזה ולהשקיע קצת בספרייה המעפנה שיש בבית המשימות, לרכוש את חביבותה של מוכרת הספרים. טוב.. ומה לגבי הספר שאח שלי קודד לי? אף אחד לא יראה אותו, זה יעמיד אותו בסכנה. אצטרך כנראה לשנן אותו כדי שאוכל להעתיק אותו כשאחזור הביתה.. אם בכלל אחזור הביתה. יו, מעניין מה קורה עם הילדים הקטנים שנכנסו לכאן.. הם כנראה מתו אם אין מי שישמור עליהם.. סביר להניח שיש בריונים ותוך כמה זמן תהיה פה דת שאומרת שיוצר המשחק הוא אל. צריך לעבור 72 מימדים ככה שנישאר פה לפחות שנתיים. זה.. היום הראשון שלנו ואנחנו במימד השני אבל המימדים יהפכו קשים יותר ויותר. אני אצטרך לעבוד גם על החשיבה שלי. לרכוש כמה זוויות שונות לכל מצב. טוב, בואי ננסה.
צד מס' 1: כעס- כועסת על מאדי אבל זה יוביל לסכסוכים ולכנראה פילוג בבית.
מס' 2: היגיון- צריך לחשוב מה לעשות הלאה. בינתיים יש לי תוכניות אבל אני גרועה בלאסוף מודיעין.. כנראה פשוט אצטרך להסתמך על המזל..
מס' 3: האמם.. נראה לו אח גדול- לדאוג שאין יותר מידי נזק ולחשוב לטווח הקצר מה עושים.
מס' 3 נבחר. טוב.. הפיצוץ כנראה השאיר נזק על הדלת, יכול להיות שיהיה שם אפילו חור שאוכל להרחיב, אם נפצעתי אצטרך לאלתר תחבושת מהשרוולים של החולצה(לא נוגעת במעיל) ואם המעיל נקרע אני הולכת לגרום לה לשלם עליו. ועוד משהו, צריך גם משק חי. אי אפשר להסתמך כל כך על החנויות. בקומה 1 יש את בית המשימות אבל החצר שם מוקדשת לאימונים בינתיים, בקומה הזו יש יותר מידי ים וכנראה שאין חיות משק. אצטרך לבדוק אפשרות בקומה הבאה. בכל מקרה, אני צריכה לנסות לצאת מהקומה הזו כמה שיותר מהר. מה לעשות? ניסיתי פשוט לצאת, לדחוף ולצעוק שיתנו לי לצאת החוצה.
|
|
דרקמנדור
לפני 10 שנים ו-3 חודשים
אחרי ששלפתי את החרבות,מישהו בשם הורוס התקדם לעברי.בחנתי אותו קצת ואז הוא אמר-"מה נשמע?"
"מי אתה?"שאלתי בחשד,"מצטרף חדש"הוא ענה במהרה.
"אז למה לא אמרת?"אמרתי בטיפשות כשהחזרתי את החרבות חזרה למקומם.
"חרב יפה" אני אומר, "אני יודע"השבתי בחיוך מזויף. "אז ברשותך" הוא התחיל לומר "מה עושים
כאן?"הוא המשיך.פשוט קפאתי...לא היה לי ממש איך לענות על זה."אנחנו כלואים כאן"עניתי בפשטות.
"מישהו בשם אנונימיס כלא אותנו,ואנחנו יכולים לצאת רק עם נעבוד ביחד ונעבור את 72 המימדים"המשכתי את מילותיי.
"זאת אומרת, שאנחנו יכולים למות?"הוא שאל בתמימות. "כן, יש כבר דמויות מתות-מיאו ולונה נהרגו בקרב נגד דג ענק"..."דג ענק?!"הוא לא הבין. "יש לך הרבה להסביר" הוא אמר וציפה ממני לתשובה.
"אז כך-אתה מקשיב?","כן כן ברור!"ענה מסוקרן.
"היינו צריכים להבי למישהי משהו,ואז היא נקלעה לצרה (מוכשרת...)"."הצרה היית הדג?" "כן,הוא היה עצום מימדים" עניתי וחמקתי מי שם לסריקה של בית המשימות.
אחרי שעברתי בכמעט כל הבית,הגעתי למסדרון עם תמונות של השחקנים...
לפתע ראיתי את התמונות של-מאדי, איקן ונירה צבועים בכחול ומתחתיהם היה כתוב "בתחרות".
הוקלתי מאוד כשקראתי את זה,הם לא מתו! הם לא מתו!-חשבתי לעצמי.
הלכתי אחרי זה לספריה הנחמדה שלנו, וראיתי כשנכנסתי מישהי שמנסה "לתקשר" עם מישהי אחרת,
"היי" היא אמרה בביישנות "היי"השנייה ענת לה...
התיישבתי על כורסא רכה והמשכתי לקרוא את הספר שלי.
|
|
הורוס
לפני 10 שנים ו-3 חודשים
"אז אתה מקשיב?" קרייטוס שאל, איזו שאלה מגוכחת כאילו אם מישהו מסביר לך על דג ענק
אתה לא מקשיב. "כן, כן" אני בהתלהבות, "היינו צריכים להביא למישהי משהו,ואז היא נקלעה לצרה".
"הצרה היתה הדג?". "כן הוא היה ענק" הוא מפליא בתאור, ואז הוא קוטע את דבריו ומתחפף.
"בטח לראות את התמונות" אני מפטיר לעצמי. אני רץ חזרה במדרגות ומנסה רק קצת לפתוח את בדלת.
ומזווית עיני אני רואה את דריה עולה למעלה.
|
|
~I-voice~
לפני 10 שנים ו-3 חודשים
בית המשימות- (מצטרפת חדשה).
"דריה," אני שומעת את קולו של הורוס בדרכי למעלה. "היי." הוא אומר בחיוך ומנסה להשיג את צעדיי המהירים.
"אני לא במצב רוח לדבר." השבתי במהירות והאצתי את צעדיי.
"דריה." הוא תפס בזרועי והביט אל תוך עיני. "אני יודע שקשה לך לשמוע את.. הבשורה הטרגית הזאת. אבל את חייבת להבין שעכשיו אין לנו בררה, את חייבת להישאר חזקה כמו שהם אמרו לנו. אנחנו חייבים להישאר חזקים. בעיקר בשביל עצמנו."
"אני לא יכולה לשאת את המחשבה שאנחנו עלולים למות." עניתי בקול סדוק.
"גם אני לא." הוא השיב באנחה והמשיך להביט בי, חושב מה להגיד. "אבל אנחנו נכיר פה עוד הרבה חברים חדשים. נעבור את זה ביחד." הוא אמר בעידוד והמשיך לאחוז בידי.
חייכתי אליו במבוכה. "תודה."
"אז, מה דעתך לרדת למטה ולאכול מעוגת השוקולד?" הוא שאל בחיוך.
הנהנתי לחיוב וירדנו למטה כשידנו משולבות זו בזו.
|
|
מנהלות מימד 72
לפני 10 שנים ו-3 חודשים
~מעבר זמן- כעבור שעתיים~
לילה ירד על בית המשימות. מאדי, איקן ונירה עדיין לא חזרו מהתחרויות. מידי פעם חלקכם בודקים את התמונות הווירטואליות על מנת לבדוק אם תמונותיהם אינם צבועות בשחור.
כעבור זמן מה, אתם יושבים מול שולחן גדול באורכו, מפה בוהקת מלובנה עוטפת את שולחן העץ ועליה מסודרים בקפידה פמוטים כסופים וזהובים, סכו"ם וצלחות חרסינה לבנות. מעליכם מאירות מספר נברשות. כיוון שאף אחד לא התנדב להכין ארוחת ערב, כל אחד פשוט לוקח מה שהוא רוצה מהמטבח (חביתה, גבינות, טוסטים וכו').
מהלך הארוחה מתנהלת בשתיקה כבדה. כל אחד נתון למחשבותיו ואילו חלקכם החלטתם פשוט לבהות בצלחת הריקה או לשחק בעצלתיים במזלג ולא לעשות דבר פרט להתבודד בתוך עצמכם.
לאחר זמן מה נייט (גרייס) עזבה את השולחן בפתאומיות, הבעתה מוטרדת מעט ופניה חיוורות, ויצאה מחדר האוכל. סיביר, שישבה קרובה לדלת יחסית לכולכם, יצאה אחריה לבדוק מה קרה. באותו הזמן סיימו דומינו דול ופאן את ארוחתן והלכו לבדוק שוב את התמונות.
סיביר, דומינו דול ופאן חזרו באותו הזמן לחדר האוכל, פניהם מבוהלות ובשורה מרה בפיהם.
מראה ארוחת הערב למתעניינים- http://www.johnbrody.com/Travel/France/i-TmpfWnP/4/L/IMG_2867-L.jpg
(כן.. בית המשימות מפואר במידה מחרידה.)
בהצלחה!
|
|
~I-voice~
לפני 10 שנים ו-3 חודשים
לילה ירד על בית המשימות ושקט שרר ברחבי הבית. פרט לקרקוש הכלים והסכו"ם שנשמע בבירור ברחבת השולחן הגדול לא בקע קול אחד מהיושבים בארוחה. חלק מהשחקנים אכלו בשקט את ארוחתם ואילו האחרים בהו בצלחת הריקה וניסו לחשוב מה ברצונם לקחת לאכול לארוחת הערב, אך היה נראה כי מחשבות אחרות רודפות את מוחם ואינם מאפשרות להם לחשוב. אלה היו בעיקר השחקנים החדשים, כמוני למשל. לא הייתי מסוגלת לחשוב על אוכל אפילו אם אוכל לבקש את המאכל שאני הכי רוצה. פשוט בהיתי בהיסח דעת באצבעותיי משחקות בעצלתיים במזלג, מידי פעם פזלתי לעבר הורוס, שישב לידי. לא היה נראה כי ממש הפריע לו המצב, הוא אכל בשקט את ארוחתו ולגם מכוס המים שהונחה סמוך לצלחת כאילו הוא אוכל ארוחת ערב רגילה לחלוטין בביתו.
דומינו דול ופאן חזרו להתיישב מול השולחן לאחר בדיקתם החוזרת כל חצי שעה בתמונות הווירטואלית של מאדי, איקן ונירה. לא הכרתי אותם. אבל יכולתי לשמוע מידי פעם שיחות קצרות על התנהגותה הבוטה של מאדי הקשוחה, כך היא מתוארת, ואיקן הצנוע והחביב. שמעתי גם על נירה שאזרה אומץ וקפצה גם היא לתוך מלתעותיו של הדג במשימה הקודמת. יכולתי להבחין בשקיות הקטנות מתחת לעיניה של דומינו דול. הן הביעו דאגה ועייפות. קצת ריחמתי עליה באותו הרגע, אבל איכשהו היה נראה שלמרות המצב היא מצליחה להסתדר מצוין עם עצמה. לרגע אחד הבחנתי במבטה של דומינו דול מופנה אלי, רציתי להסיט את מבטי מהמבוכה אך יכולתי להבחין את זווית פיה מתעקל לחיוך קטן. חייכתי חזרה והמשכתי להביט במזלג.
"למה את לא אוכלת?" שאל לפתע הורוס בלחישה.
"אני לא רעבה." מלמלתי באנחה והנחתי חזרה את המזלג.
הוא הרים גבה. "חשבתי שהשיחה שלנו הבהירה לך לא מעט דברים."
נעצתי בו מעט נוקב שגרם לו להסיט את מבטו במהירות ולחזור לענייניו. "אני עייפה, זה הכול." עניתי לבסוף.
לפתע נערה חומת שיער בשם 'נייט' דחפה את הכיסא לאחור ומבלי לומר מילה קמה מהשולחן והלכה. הסבתי את ראשי והבטתי בה, היא נראתה חיוורת מאוד על אף החושך שעטף את בית המשימות מבפנים, ולפני שעלתה במדרגות, היא אחזה בגרונה וחשקה את שיניים בהבעת כאב. תיארתי לעצמי שהיא בטח התמוטטה נפשית מכל מה שעבר עליה עד עכשיו.
כשהסתובבתי חזרה מבטיהם של כולם הופנו לעברה של נייט שכבר עלתה למעלה.
"אני אבדוק מה קורה איתה." אמרה מישהי בשם 'סיביר' ועלתה בריצה למעלה.
לאחר כמה דקות דומינו דול ופאן קמו מהשולחן ופינו את הצלחות שלהן, לאחר מכן הן התקדמו לכיוון התמונות הווירטואליות באגרופים קמוצים ממתח.
פניתי להורוס, "אני לא מבינה איך דומינ-"
"נייט!" צעקה פתאום סיביר, ולאחר כמה שניות רצה במורד המדרגות, "משהו קרה לה!" היא צעקה.
הבטתי בדומינו דול ופאן שרצו בחזרה אלינו, "בואו מהר" אמרה פאן ורצה בחזרה לקיר עליו התמונות. רצתי מיד אליהן בשעה שעוד שחקנים התקבצו סביבן. מתחת לתמונה של נייט היה כתוב דמות מתה.
(היא מתה מהסרת המשקפיים)
|
|
הורוס
לפני 10 שנים ו-3 חודשים
לילה כבד מאוד ירד, וממש שקט כאן. מפליא, בדרך כלל הכול רועש וגועש.
מפה לבנה בוהקת נפרסה על שולחן האוכל, אבל אף אחד כמעט לא אוכל. רובם כנראה חושבים
על מה יקרה הלאה. טוב, זה לא יפריע לי לאכול. למרות שאני אוכל בשלווה אני ממש מודאג,
הרי אנחנו יכולים למות. דומינו דול ופאן חזרו בפעם ה200 להתיישב מול השולחן. התמונות הווירטואלית של מאדי, איקן, ונירה, כנראה ממש מדאיגות אותם. ע"פ הוויכוחים החוזרים ונשנים שלהם,
הבנתי שהם חברים טובים. הצלחת של דריה ריקה, "למה את לא אוכלת" אני לוחש לה.
"אני לא רעבה" היא עונה באנחה כבדה."חשבתי שהשיחה שלנו הבהירה לך לא מעט דברים."
אני אומר כמעט ביאוש. היא נועצת בי כזה מבט, מבט שאני מסלק את עייני במהירות.
"אני עייפה זה הכול" דריה עונה לאחר שתיקה ארוכה. פתאום, נערה בשם נייט דחפה את כסאה
לאחור, ויצאה בסערה החוצה.
|
|
POLLO
לפני 10 שנים ו-3 חודשים
התיישבתי בשקט בשולחן האוכל, לצידה של דומינו, וקיפלתי את כנפיי באיטיות.
"איפה האוכל?" שאלתי בתמיהה. השולחן המפואר היה ריק ממאכלים.
"אני מניחה שלוקחים בעצמנו" היא אמרה.
נו באמת, אין כאן איזה מישהו חרוץ עם סקיל בישול? אני מניח שבשלב הזה אף אחד לא מצליח לבשל ממש טוב.
לקחתי ספגטי ברוטב בלתי מזוהה מהמטבח והתחלתי לאכול. וואו. האוכל הזה מדהים.
בזמן שאכלתי השתדלתי לשמור על איפוק, לא להתעצבן מהסיטואציה הלא מוכרת. כל כך הרבה אנשים שאוכלים סביבי, מסתכלים עליי. במציאות התבודדתי על היום. אכלתי ג'אנק פוד מול מסך המחשב. אבל כאן אני אדם אחר. "יש לך ביטחון" אמרתי לעצמי את המשפט בראש כמה פעמים.
"הכל בסדר?" שאלה דומינו. הנהנתי במהירות והמשכתי לשחק במזלג שלי.
|
|
יאיר
לפני 10 שנים ו-3 חודשים
"קדימה, זה חייב לעבוד. אם רק אשנה את זווית השמש בצורה נכונה, אוכל לגרום לזמן לעבור מהר יותר. ולעבור את המשימה מהאבדון הזו. מעניין מה קורה עם מאדי. שהיא בסדר, או שחלילה נירה לא התנקמה בה. נירה הזאת, מסכנה. אבל אף אחד לא נוגע במאדי שלי. אף אחד.
זזתי במהירות "והזזתי את השמש". לפתע היה רעש גדול מאוד, וחור גדול נפער באדמה. "בינגו!" "מפתח, בוא אליי!".
המפתח היה שם. אך לידו היה פתק מוזר. מה כתוב שם? הזזתי את ידי למראה הפתק כדי להרים אותו. היה כתוב באותיות גדולות על הפתק:
מצא את הקיר הגדול
ובדרך היזהר לא ליפול
השמש קופחת
מדבר, שממה
חלק את המפתח
ועשה זאת במהרה!
נו באמת. עוד חידה?!
לא מספיק עם זה??? אנונימוס הזבל. אני מרגיש שאני באופרת סבון כאן. מאוד מוזר ולא צפוי...בכל מקרה! מדבר כתוב? המדבר שבכיוון ההוא!
מצוין. התעופפתי למדבר, היה שם חם ומוזר. לוהט ושומם. אין נפש חיה, חוץ מלטאות מוזרות שעברו בדרכי מפעם לפעם. לפתע היה שם משהו מוזר.
לשבור את המפתח? בשמחה.
שברתי את המפתח חזק! ו...(נטוטו, המשיכי)
|
|
די אנג'לו
לפני 10 שנים ו-3 חודשים
הייתי רעבה ורציתי להתחבר עם אנשים ולא להישאר לבד במשחק, אז הלכתי לחדר האוכל.
השולחן היה ארוך מאוד ונראה שיש שם מקום להרבה מאוד אנשים. מפה, צלחות סכום וחפצים אחרים היו מסודרים אל השולחן והרגשתי כאילו אני הולכת לסעוד עם מלכת אנגליה או משהו כזה. כל כך מפואר פה. אבל לצערנו הארוחות לא הגיעו לצלחת בקסם ונאלצנו לקחת משהו מהמטבח. הכנתי חביתה ולא היה לי כוח לקחת משהו נוסף, אז אכלתי חביתה בלבד. ציפיתי לרעש בחדר האוכל אבל אף אחד לא דיבר. לא רציתי לשבור את השתיקה אז אכלתי את החביתה בלי לומר דבר. פתאום שחקנית אחת שלא הייתי בטוחה לשמה, הלכה בסערה ושחקנית אחרת ששמה סיביר הלכה אחריה כדי לראות מה קרה. שתי שחקניות קמו מהשולחן וחזרו כעבור כמה זמן, אחרי שכמעט כולם סיימו לאכול. הן נראו חרדות ומפוחדות שפתחו את פיהן כדי לדבר.
"בואו מהר" אמרה או יותר נכון צעקה פאן. כל יושבי השולחן, אני חושבת, קמו ורצו אחריה לראות מה קרה.
נכנסנו לספרייה והבטנו בקיר התמונות. מתחת לשמה של השחקנית שקמה מהשולחן, שמסתבר ששמה הוא נייט היה כתוב דמות מתה.
|
|
נטוטו
לפני 10 שנים ו-3 חודשים
התחרויות
השמיים התחילו להחשיך. שימו לב שעבר על הדמויות שלכם יום ארוך בו לא אכלתם כמעט (תזכורת: היום הזה התחיל במשימה של הקומה הראשונה). המלצה שלי: מצאו לכם מקום טוב לישון בו בלילה, ומשהו לאכול.
מאדי- מזל טוב, את הראשונה להגיע לשלב השני של התחרות! לאחר שבחרת בפצצה הופעת באמצע היער.
נירה- לצערך, מאדי בחרה לא לעזור לך אלא לעכב אותך. את תהיי מעולפת למשך שלוש שעות, ואז תתעוררי ביער, בשלב השני של התחרות. יהיה לך דיי והותר זמן להסתובב ביער. הודעה תישלח אלייך ובה יכתב:
נושא: משימת מלכודת.
יש באפשרותך לטמון מלכודת למתחרה אחר הנמצא ביער. במידה ותקבלי על עצמך את המשימה, תמצאי את הכלים הדרושים לך ברשימת החפצים."
בעיקרון, את צריכה לחשוב על מלכודת ועל דרך להשתחרר ממנה (לדוגמא, בית עץ שנועל אותך בפנים לא יכולת להשתחרר, אלא אם מוצאים כפתור כלשהו ולוחצים עליו). את המלכודת + הפתרון עלייך לשלוח לי בהודעה פרטית או בווצאפ, ואת גם יכולה לבחור מי ייתקל במלכודת הזאת..
איקן- יפה, אתה כמעט בסוף. שבירת המפתח תעזור לך כשתגיע לקיר הגדול. על מנת להיות הוגנת, אני אגלה לך מהו: הקיר הגדול הוא צוק, מעין קצת אחד של ההר שנשבר והותיר מתחתיו קיר גדול ותלול. על השאר תצטרך לעלות לבד, שוב בעזרת שאלות של כן ולא. בהצלחה :)
השלב השני של התחרות
עליכם להיכנס לקישור הבא ולבחור מפלצת אחת באקראי. ברגע שתלחצו עליה תראו את המפלצת בה תילחמו בתור התחלה. אני רוצה ארבע תגובות לפחות - ולאחר כל תגובה אני אכתוב מה המפלצת עשתה (והפתעות נוספות ^^).
בשלב השני של התחרות כולכם עדיין מתחרים בנפרד, אבל תוכלו להיפגש מדי פעם על ההר (לדוגמא, אם יוצאת לכם אותה מפלצת).
הקישור -
http://demention72.wix.com/demention72#!--2/c1ir6
בהצלחה לכולם!
|
|
זאבה~
לפני 10 שנים ו-3 חודשים
נירה-
פקחתי את עיני באטיות, הרגשתי כאב בידי השמאלית. הבטתי בה וראיתי חתיכת סלע משונן נעוץ בה, עמוק. תפסתי את הסלע והתחלתי להוציא אותו באטיות, עוצרת כל פעם שגל כאב בא. בסופו של דבר הוצאתי אותו.הלכתי לכיוונם של כמה עשבים ויצרתי מהם תחבושות. המעיל שלי היה מלא אבק. האמפ. הורדתי את המעיל, הרמתי את השרוול והתחלתי לחבוש את הפצע שלי. חיכיתי עד שהדימום עצר לפני שהתחלתי להכין חבלים מהעשבים האלה. אחרי כ13 דקות יצרתי כ8 מטר חבל. באתי לקום אך לפני שהספקתי ראיתי ציפור משונה. משהו אמר לי שזו תהיה בעיה רצינית. טוב, נראה.
לפתע נשלחה אליי הודעה. פתחתי אותה ובה היה כתוב:
נושא: משימת מלכודת.
יש באפשרותך לטמון מלכודת למתחרה אחר הנמצא ביער. במידה ותקבלי על עצמך את המשימה, תמצאי את הכלים הדרושים לך ברשימת החפצים."
"טוב, למה לא?" שאלתי וזחלתי הרחק מהציפור המשונה. פתחתי את רשימת הכלים שלי והיה שם..
|
|
נטוטו
לפני 10 שנים ו-3 חודשים
כמה אנשים הריחו את העוגה, ובאו לקחת פרוסה. מיהרתי להיעמד בינם לבין העוגה, מחזיקה בידי מערוך כאילו זו חרב.
"זה קינוח" סיננתי במבט חמור, כמו אמא שמטיפה לילדים שלה "קודם תאכלו ארוחת ערב, אחר כך תוכלו לאכול מהעוגה!" סיימתי את דבריי כשידי על מותניי והבעת פניי דורשת ציות, באופן שכנראה הסגיר את עובדת היותי הדמות חסרת האחריות בחדר. הם, בתגובה, העלו על פניהם חיוכים מגחכים.
"בסדר אמא," אמר צ'סטר "ומה תכיני לנו לארוחת ערב?" שאל בנימוס מוגזם והבעה תמימה שלא התאימה לו.
גלגלתי עיניים "אני לא מוכנה להיות זאת שתמיד מבשלת בבית הזה. אם אתם כל כך רוצים שאחד יכין את האוכל, אנחנו צריכים לקבוע תורנויות. עד שנעשה את זה, שכל אחד פשוט יקח לו מה שהוא רוצה, ממש לא חסר אוכל." אמרתי, ואז נזכרתי במשהו והוספתי ברצינות "ועכשיו באמת, העוגה היא בשביל מאדי, איקן ונירה. אל תגעו בה עד שהם יחזרו"
"השתגעת?" אמרה טינקס בעיניים פעורות "היא תתקלקל!"
"עוגות בכלל יכולות להתקלקל במשחק?" שאל תום בתמיהה, ידיו משולבות וכנפיו מקופלות במעין זווית מוזרה, כאילו עדיין לא לגמרי התרגל אליהן.
"אני לא יודעת, אבל מה אם כן?" השיבה טינקס.
אנשים התחילו לדבר על זה ובין רגע המטבח הפך להיות רועש. באמת? אני הכי בעד נושאי שיחה מוזרים, אבל לדבר על האם עוגות יכולות להתקלקל במשחק..?
"היי, היי!" קראתי, במבט מעט מוטרד "תירגעו, כולה עוגה. אני אקפיא אותה בזמן - האקרית, זוכרים? רק אל תאכלו אותה עדיין. זאת הפתעה." אמרתי בחיוך ויצאתי מהמטבח, מתקדמת לכיוון התמונות הווירטואליות.
פאן יצאה אחריי, וביחד הלכנו לבדוק שוב את התמונות. כשהיינו לבד במסדרון, מול התמונות שלא השתנו, הרשיתי לעצמי להראות כלפי חוץ מה שאני מרגישה. הבטתי בדאגה בתמונות, בעיניים נוצצות מדמעות שפחדתי שיזלגו מתוך עיני בכל רגע. עצרתי אותן כמה שיכולתי, מרגישה את המחנק בגרוני, וכשלא הצלחתי יותר לעצור אותן הרשיתי לדמעה או שתיים לנזול ומיהרתי לנגב אותן. ידעתי שאם ארשה לעצמי להישבר עכשיו לא אצליח להתאושש עוד הרבה זמן, ולא רציתי שיראו את זה. ועוד על מה, חשבתי לעצמי, על זה שמאדי מתחרה? היא תחזור בחיים, זה בטוח. שלושתם יחזרו בחיים.
לפי התמונות הם עדיין לא מתו, אמרתי לעצמי. ליאה, היא תהיה בסדר. הכל יהיה בסדר.
"בואי נחזור לקחת לנו משהו לאכול" פאן אמרה בעדינות.
"ומה אם זה ישתנה כשלא נהיה פה?" שאלתי בדאגה.
"את לא יכולה לבהות בתמונות האלה לנצח. בואי נאכל ארוחת ערב. אחר כך נחזור לפה לבדוק אם יש משהו חדש, בסדר?"
"בסדר, רק תני לי שנייה" אמרתי ומיהרתי לנגב את עיניי. נשמתי עמוק והעליתי על פניי את ההבעה השמחה האופיינית לי. הבטתי בפאן ושאלתי "רואים שבכיתי?"
"בכלל לא" היא השיבה בחיוך.
חזרנו למטבח. לשמחתי אף אחד לא נגע בעוגה. מדי פעם מישהו שלח מבטים כמהים, ואני הרגשתי מאוד גאה בעצמי. קרדיט לי על הקודים ולפאן על לא לעשות כלום - והעוגה באמת נראתה טוב. חייכתי לפאן, והיא קרצה אליי בתגובה.
הבטתי אל המטבח ההומה, מלא בשחקנים. כמה אנחנו כבר? ככה זה בכל בית משימות? אני זוכרת את בית המשימות הקודם שלי, בגרסת הבטא של המשחק. הוא ממש לא היה גדול כמו זה, אבל מצד שני, כנראה שכמות השחקנים גדולה פי כמה מכמות בוחני הבטא. איכשהו המטבח הצליח להכיל את כולם בלי שיהיה יותר מדי צפוף. עלה בי חשד שהוא מתרחב לפי כמות האנשים הנמצאים בו, כמו השולחן בחדר האוכל. בגודלו הנוכחי, המטבח הזכיר לי יותר חדר אוכל בבית מלון מאשר מטבח רגיל.
בסופו של דבר, פאן ואני החלטנו לקחת שתינו טוסטים וחביתה. לאור ביצועיי מוקדם יותר, עליי הוטל להכין את הטוסטים. לא התנגדתי. אם הייתי צריכה להשתמש בביצים עוד פעם, זה היה נגמר עוד יותר גרוע ממקודם. בראשי עלתה התמונה של בית המשימות אתמול בצהריים, כשאני, פאן ומאדי רק הגענו אליו, ומלחמת האוכל המפחידה שהתנהלה כאן, והצטמררתי. מלחמות אוכל. הן כמו שחייה, רק עם דברים דביקים שכן מרגישים כשהם מתייבשים, והאשליה שעומדים על קרקע יציבה למרות שהיא מכוסה במאכלים שעלולים להחליק עליהם בכל רגע. באנגלייה יצא לי להיות נוכחת בכמה מלחמות אוכל. אני תמיד הייתי הילדה הראשונה שסחבה את המגש שלה בתור מגן ויצאה לאכול בחוץ.
יד נעה באיטיות מול עיניי ואני מתמקדת.
"היי, אחת שתיים אחת שתיים, שומעת?" זו הייתה פאן. היא ישבה לידי בשולחן האוכל, מצידי השני ישב תום.
"איך הגעתי לכאן..?" שאלתי.
"אממ, הלכת?" פאן השיבה בהרמת גבה. היא צחקה כשראתה את הבלבול בעיניי "לא? אני רואה שאת כבר על אוטומט. תאכלי שלא יתקרר".
הוצאתי לה לשון והתחלתי לאכול. בהתחלה חשבתי על מאדי, ואז על איקן, ואז על מאדי ואיקן, ואז על נירה, והתחרויות בכלל, ומה קורה להם שם. בשלב הזה כבר הכרחתי את עצמי להפסיק לחשוב עליהם ולהתרכז באוכל. מסביב לשולחן שרר שקט מוזר, מן מתח מסוים, כנראה בגלל שאנחנו זרים שיושבים ליד שולחן אחד כמו משפחה. זה בסדר, זה בטח יעבור. זה מסוג הדברים שצריך לתת להם זמן. החדשים נראו כאילו עדיין לא עיכלו את הבשורה. רובם נעצו מבטים בצלחות ריקות, כאילו התיישבו איתנו בשולחן מתוך נימוס.
פתאום הבחנתי שנייט מתנהגת מוזר. פניה היו חיוורות, והיא נראתה כאילו היא עומדת להקיא. אפשר להיות חולים במשחק? עיניה נצצו קצת, כאילו היא עומדת לבכות. יצרתי איתה קשר עין. 'את בסדר?' שאלתי בלי קול. היא הביטה בי לרגע, ואז קמה ויצאה מחדר האוכל. סיביר יצאה אחריה כדי להבין מה קרה.
הבטתי בצלחתי. נשאר לי עוד קצת אוכל, אבל לא הייתי כל כך רעבה. מבט חטוף בצלחתה של פאן גילה לי שהיא כן הייתה רעבה: הצלחת שלה הייתה ריקה לגמרי.
"סיימתי" הכרזתי, כאומרת 'את לא באמת צריכה לחכות לי'.
בלי להשיב, פאן קמה מהשולחן והלכה לשטוף את הצלחת שלה במטבח. קמתי והלכתי אחריה, ולאחר מכן חזרנו למסדרון עליו תלויות התמונות. עוד לפני שהתקרבנו שמתי לב למשהו שונה. הייתה שם עוד תמונה צבועה בשחור-לבן. את שאר המרחק השלמתי בריצה, מפחדת ממה שאראה. אבל זאת לא הייתה מאדי, וגם לא איקן ולא נירה.
זו הייתה נייט.
מיהרנו לקרוא לאחרים, והספקנו לשמוע את סיביר צועקת "משהו קרה לה!"
פאן קראה "בואו מהר!" והובלנו אותם למסדרון. כולנו עמדנו שם, בוהים בתמונתה של נייט ותוהים איך לעזאזל היא יכלה למות אם היא הייתה בתוך הבית.
פניתי אל סיביר, שעמדה בשקט מאחור "איך זה קרה?"
|
|
חסה סטורמאגדון סמית' דה חצילוב <FONT COLOR= GREEN>
לפני 10 שנים ו-3 חודשים
(אז מכיוון שאף אחד לא טרח לדבר איתי, אני בארוחה עכשיו)
בית המשימות היה מפואר יותר מכל דבר שראיתי אי פעם! בחדר האוכל השולחן היה ארוך ,עליו פרוסה מפה לבנה ועוד הרבה כלי אוכל יפים ופמוטים עם נרות שדלקו בצבעים שונים. הו אלוהים. כמה שאני רעבה.
אף אחד לא באמת טרח להכין ארוחת ערב, ברור שאני לא רגילה לכך, גם כשאני משתהה ימים בחדר שלי אמא תמיד דואגת להביא לי אוכל ( או לפחות לבקש מהטבח לבשל איזה נזיד עסיסי. כמה שאני רוצה עכשיו נזיד כזה.), פשוט גוועתי ברעב לכן הלכתי למטבח ולקחתי מהמקרר גבינות, לחמים, ריבות ו...שוקולד! מי צריך ארוחת ערב כשיש לי מקרר הא?
חזרתי לשולחן והתיישבתי בערך במרכז.
רציתי ליצור קשר עם מישהו, אבל לא ידעתי עם מי, או איך... ישבתי ליד אחת הבנות שפגשתי לפני הכניסה לבית המשימות- טינקס.
"אז... אמ..." רק פתחתי את פי להגיד "היי" ולפתע נכנסו שתי שחקניות לחדר האוכל הסערה.
אני לא חושבת שטינקס באמת שמעה אותי, כי היא מיד התרכזה בשחקניות הממורמרות.
הן נראו חרדות ומפוחדות שפתחו את פיהן כדי לדבר.
"בואו מהר" אמרה או יותר נכון צעקה אחת בשם פאן. כל יושבי השולחן, אני חושבת, קמו ורצו אחריה לראות מה קרה.
נכנסנו לספרייה והבטנו בקיר התמונות. מתחת לשמה של השחקנית שקמה מהשולחן, שמסתבר ששמה הוא נייט נכתב "דמות מתה".
|
|
Angelica
לפני 10 שנים ו-3 חודשים
התחרויות.
כשפקחתי את עיני חשתי ברוח קרירה עוטפת את פלגי גופי החשופים, קרני השמש המסנוורות נעלמו מאחורי עצים גבוהים וסבוכים ושמיים שחורים נטולי כוכבים עטפו אותי כמו ערפל שחור וסמיך. פרט לרשרוש הענפים שהשמיעו העצים בעקבות הרוח וציוץ הציפורים שנשמע באופק, שום קול לא בקע מתוך כותלי היער הלא נודע שאליו נשלחתי. חיפשתי במבטי הודעה וירטואלית מרחפת שתנחה אותי למשימה הבאה שלי, אבל היער היה ריק מאותיות וירטואליות מרחפות. בעצם, הוא היה ריק יחסית ליערות הטיפוסיים במשחק הזה. כמעט ויכולתי לחוש עד כמה אמיתי הוא. זה הרגיש לי כמו בבית, תמיד כשהייתי עצובה, או סתם היה לי צורך עז להתבודד הייתי יוצאת ליער. רק אני, האוזניות והספר. ואז הרגשתי הרגשה משונה בבטן, משהו שלא חשתי בו כבר הרבה זמן. הקרקור חזר פעם נוספת, הפעם הוא היה מתמשך יותר, הייתי חייבת לצאת לאכול משהו.
הסתכלתי מסביבי בחיפוש אחר שיח המכיל פירות יער, צעדתי במשך כמה זמן על מנת לחפש קורבן לצייד, ואכן, לאחר רבע שעה של חיפוש אחר אוכל הבחנתי בחזיר בר קטן ששוטט בין סבך השיחים. חשתי בריר הניגר בזווית פי, הרגשתי כמו חיה נואשת לאוכל, הייתי כל כך רעבה ועייפה.
הבטתי בחרב הארוכה שלקחתי לפני הכניסה לדלת, "חץ וקשת." הכרזתי בטון נלהב מעט ועיני נפערו מרגש ברגע שהחרב נהפכה לקשת ציידים ואשפת חצים גדולה.
כל החיים הם קדושים. קולו של קרייטוס הדהד במוחי כמבקש למנוע את הטבח הקרב.
גיחכתי לזכר היום הזה, אבל חיוכי נמחק בין רגע כשנזכרת באיקן. הוא תמיד היה פה בשביל להציל אותי. השפלתי מבט, "אני צריכה אותך, איקן." לחשתי ודמעה זלגה במורד לחיי, אך החיבה כלפיו אזלה ממני כשהבטתי בחץ והקשת מה שגרם לי להיזכר אילו פרטים הייתי צריכה לגלות על איקן בשעה שבלית בררה הייתי צריכה לוותר בשבילו על דלת הקסם. חטפתי חץ מאשפת החצים ומתחתי אותו על הקשת, לאחר שניות בודדות יריתי אותו ולפני שהחץ הצליח לפגוע בחזיר הוא נרתע וברח בעודו נוחר ומיילל מפחד.
"לעזאזל איתו." פלטתי והשלכתי את הקשת על האדמה. נפלתי על ברכיי וטמנתי את פני בתוך כפות ידי שכבר הפכו לגוש קרח עקב האוויר הקר של שעות הלילה המאוחרות. הייתי כל כך מיואשת באופן כזה שהעדפתי להישאר פה עד שהגורל יגזור עלי למות מהקור הלא מציאותי הזה. הרמתי את מבטי והבטתי סביבי, מאות עצים בעלי גדלים שונים התנשאו מעלי ויחד עם החושך סגרו עלי מכל עבר במטרה להשאיר אותי נטועה במקומי ולהתמודד עם המציאות שניצבת בפני. לעולם אל תתני למציאות להכניע את הרצון שלך. דמעות עלו בעיני כשנזכרתי במשפט החוכמה של אמי. היא צדקה. אסור לי לתת למציאות להכניע את רצוני האמיתי, ומה שהרצון שלי רוצה זה לעבור את התחרויות. לעבור את 72 המימדים ולחזור הביתה. המשימה הזאת אמנם נראתה לי בלתי אפשרית בעליל, אבל אני לעולם לא אזלזל בכוחותיי.
"אנ-אני," התנשפתי. הייתי כל כך חלשה. "חייבת.. לה- משיך." התכוונתי להתרומם אך ברכיי בגדו בי וצנחתי חזרה על האדמה. "אני.. לא אכנע." לחשתי. עפעפיי הכבדים צנחו וסגרו על עיני. "רק.. תנומה קלה.." מלמלתי בחצי קול ובלית בררה נאלצתי להרפות את גופי ולשכב על הקרקע. "רק.. תנומה.. קל-" בשלב הזה כבר לא היה מסוגלת להוציא הגה, ותוך שניות ספורות מצאתי את עצמי שוכבת על האדמה, באמצע יער חשוך ובחוסר ידיעה ממה שנמצא בו. לבסוף נרדמתי, ישנתי שינה ארוכה ונטולת חלומות.
|
|
יאיר
לפני 10 שנים ו-3 חודשים
*אין לי זמן אז אני כותב תגובה קצרה*
הקיר...יכול להיות המצוק ששם. "תיזהר לא ליפול" הדהד בראשי. כן..וגם, גדול.
הלכתי בצעדים מהירים ואז שיגרתי את עצמי במגושמות אל המצוק. מה לעשות עם המפתח?
אולי פשוט להדביק אותו? אני מדביק אותו אל הצוק. לא עובד. אין כאן חור מפתח! מה זה אמור להיות?
מה....פשוט לתקוע אותו ככה?!
תקעתי את המפתח בפנים ולהפתעתי הופיעה משום מקום תיבה זהובה. היא הייתה יפהפייה. נו באמת, אתה יכול להתאמץ יותר מזה אנונימוס.
|
|
דרקמנדור
לפני 10 שנים ו-3 חודשים
אחרי זמן מה של קריאה כבר החשיך,וכולם הלכו לאכול אז גם אני.
כשנכנסתי לחדר אוכל,כמעט כולם היו שם. לקחתי לי-טוסט עם-לחם מלא,גבינה(ברור),קטשופ,וזיתים;וגם מלפפון ותפוז.
התיישבתי כמה שיותר...רחוק מכל השאר,בקצה השולחן.העמדתי את הספר כך שרק אי אראה את הדפים,
והמשכתי לקרוא בזמן שאכלתי את הטוסט. בשולחן,היה אפשר לשים לב לכמה פטפוטים של אנשים,אז לא היה שקט לגמרי,אבל כן שקט למה שאני רגיל.
הטוסט הזכיר לי את הטוסט שאחותי היית מכינה לי,מעניין מה היא עושה עכשיו?ממשיכה את חייה כרגיל?
שמס,הייתי צריך לקנות את המשחק הזה של החייזרים הזה-מלמלתי לעצמי.
עכשיו,הדמות בספר,מתקנת את המטוס-מין מטוב כזה עם פרופלור מקדימה..בשביל לעבור מהסוונה,אבל הבעיה של המטוס החלודה הזה,היא שהכנף האחורית שבורה,וחסר לו גלגל אחד,אז כרגע הוא מנסה לתקן את הכנף.
לפתע מישהי בשם "נייט" קמה ויצאה מחדר האוכל. סיביר יצאה אחריה כדי להבין מה קרה נראה לי.
בטח סתם לא רעבה או משהו בסגנון... ואחרי דקה בערך דומינו דול אמרה-"סיימתי",ואחרי שהיא אמרה זאת היא ופאן קמו מהשולחן.
סיימתי את הטוסט ואת המלפפון,ואז התחלתי לקלף את התפוז.
"בואו מהר"אמרה פאן,וכולם הלכו אחרי,זאת אומרת כמעט כולם-
אני הסתתרתי מתחת לשולחן,וכשכולם עזבו את השולחן חזרתי לשבת על הכיסא.
|
|
זאבה~
לפני 10 שנים ו-3 חודשים
נירה- תחרויות-
הבטתי בכלים שהביאו לי ליצירת המלכודת שלי. הכנסתי אותם אל התפריט שלי והמשכתי ללכת, ראיתי איזור קר והלכתי לשם במחשבה שיהיה לי קל יותר להחביא את המלכודת בשלג. אחח, הזרוע שלי כאבה, התיישבתי ליד צמח עם עלים די גדולים וקטפתי כמה עלים והתחלתי לפרום אותם בדרך לאיזור המושלג. לפתע נפלתי על השלג. מתי.. הגעתי לכאן? הבטתי לאחור והודאתי לאנונימוס שעדיין לא יורד שלג. המשכתי ללכת בשלג תוך כדי שאני מסדרת את החוטים הפרומים בצורת תחבושות(כ4 תחבושות), כשהן היו מוכנות עצרתי וחבשתי את ידי. לחצתי עליה כדי להוריד את האפשרות שזה ידמם יותר מידי במהלך פעילות גופנית והמשכתי. אחרי כמה דקות שמתי לב לשביל של עקבות. התקופפתי ובחנתי את העקבות. אחרי כמה שניות הבנתי בזעזוע שאלו עקבות של בן אדם והתחלתי לרוץ על השביל. אך עצרתי לרגע וקשרתי חבל בין שני עמודים, אם מישהו ירדוף אחריי אני פשוט אחזור והוא ייפול כמו מטומטם. שברתי שני ענפים על העצים שהחבל היה קשור סביבם כדי לוודא שאדע את המקום המדויק וכפטרתי את המעיל עד הסוף. תודה על זה שקניתי את המעיל הזה! אני לא יודעת מה היה קורה למי שלא היה מעיל או משהו בקור הזה.. סביר להניח שהיה מת מקור. טוב, צריך לחזור אל העקבות. המשכתי ללכת כשלפתע הבחנתי במאדי מעולפת. האידיוטית הייתה בחולצה קצרה והנשימה שלה הייתה איטית. רצתי עליה ובדקתי את החום שלה. זה רע, הוא צונח במהירות. תפסתי אותה וגררתי אותה במורד שביל העקבות. סטיתי מהשביל והנחתי אותה על השלג. פתחתי את התפריט שלי והוצאתי את החולצות שלי(שתיים בסך הכל) והלבשתי אותם עליה. קדמתי והבטתי מסביב, הבחנתי בכמה ענפים נמוכים. תפסתי אותה והתחלתי לגרור אותה לשם. הנחתי אותה ליד השיח ובניתי במהירות מן מחסה כזה מהחבלים והתחלתי להוציא את השלג אבל אחרי כמה זמן פשוט דחפתי את השלג הצידה והגעתי אל האדמה. הזזתי את השלג עוד הצידה והתחלתי לחפור באדמה, גררתי את מאדי אל השקע שהכנתי לה וכיסיתי אותה באדמה. הלכתי החוצה ולקחתי איתי עלים גדולים וענפים חזקים בשביל המחסה. כשהלכתי הבחנתי בכמה אבנים חלקות, יכול להיות שהיה פה נחל כשהיה קצת יותר חם. לקחתי את החלוקים וגם כמה עצים יבשים(כלומר מיובשים, מתים.) וחזרתי. מאדי עדיין הייתה בחיים. חיזקתי את המחסה ככה שהוא יבודד את החלל הפנימי המקור בחוץ. אחרי חצי שנייה של מחשבה ניקבתי חור בינוני בצד של הגג כדי שהעשן לא יחנוק כאן אף אחת והתחלתי להציט אש. אחרי שהאש דלקה זרקתי לשם את האבנים ויצרתי קומקום מבוץ שהתייבש ליד האש. אחרי שהאבנים היו חמות, הורדתי את האדמה ממאדי והזזתי אותה לצד השני של האוהל. כבר לא ממש הייתה סכנה לחייה אך בכל זאת. חפרתי גומות קטנות במקומות אסטרטגיים שיחממו את גופה והעמקתי קצת את הגומות כדי שלא ייווצר מצב שהאבנים החמות יתנו לה כוויות. אחר כך הוצאתי את האבנים, מהאש, גררתי אותם אל תוך הגומות וכיסיתי אותם. הורדתי את אחת מהחולצות שלי ממאדי וגררתי אותה חזרה. הנחתי אותה על האדמה וכיסיתי אותה שוב באדמה כדי שחום גופה יישמר. אחר כך זרקתי אדמה על האש והיא כמעט כבתה, החזקתי אותה על גחלים דקה שתיים ואז מילאתי את הקומקום בשלג והנחתי עליו. השלג נהפך למים במהירות. כיסיתי את הקומקום באבן שטוחה ששמרתי למטרה זו, הורדתי את המעיל, שמתי על עצמי את החולצה שהורדתי ממאדי ושמתי שוב את המעיל. נשענתי על אחד הענפים, הוצאתי חוט ומחט וכמה בדגים והכנתי שלושה צעיפים(סקיל יצירה), כרכתי אחד סביב צווארי, השני שימוש ככרית למאדי ואת השלישי השארתי שם. סרקתי את הדבר הזה שבניתי חייכתי. אחר כך סרקתי את הכל ובנחתי שמשהו חסר. אחרי כמה שניות קלטתי מה. לא אמור להיות לה נשק או משהו?
הצצתי החוצה והודאתי לאנונימוס שעדיין לא החלה סופת שלגים. יצאתי מה.. מחנה וחזרתי על העקבות. מצאתי את החץ וקשת זרוקים ליד איפה שמצאתי את מאדי. חזרתי והנחתי את החץ והקשת בפתח האוהל. חשבתי אותי לחפש עלי תה או משהו אבל לא סמכתי על היכולת שלי להבחין בין עלי תה לעלי רעל. לקחתי עוד קצת מהבוץ ההוא והכנתי שלושה ספלים. הנחתי אותם להתייבש ליד האש וראיתי שמאדי התחילה לזוז. משום מה לא רציתי להיות לידה כשהיא תתעורר.
"בוקר טוב חסרת שכל, אל תירדמי בשלג עוד פעם, טוב?" לחשתי וחמקתי מהאוהל. הקור הכה בפניי כשיצאתי. המשכתי ללכת ועל הדרך ולקחתי ענף עם עלים וחיברתי אותו לגב התחתון שלי(טוסיק) כדי שיטשטש את העקבות שלי. זכרתי שקראתי על זה באיזה ספר.
לקחתי את הכלים שאנונימוס נתן לי והכנתי את המלכודת למאדי. הכנתי את החבלים, חפרתי את הבור והכנתי את ההולוגרמה אבל אז חשבתי על משהו. אם זה כאן מאדי כנראה תיפול במלכודת הזו. הכנתי את ההולוגרמה והלכתי. היא בזבזה לי כמעט את כל החבל. המשכתי ללכת ואחרי כמה דקות השלג החל להיעלם. לפתע שמתי לב שהתחבושת קפואה. רטנתי והנעתי את ידי כדי לנסות להפשיר אותה. לפתע נתקלתי באבן, נפלתי והתגלגלתי בכל הירידה מטה עד שהתנגשתי בשיח.
"איה!" צרחתי בכל הכוח. קמתי והתעלמתי מרבע החיים שפרחו באוויר בזמן שהתנגשתי באבנים, עץ(אחד שכמעט עצר את הידרדרות) וכל מיני דברים שלא אפרט לכם עליהם. הבטתי מעלה וראיתי את הירידה, יכול להיות שזו לא הדרך שבא באתי? או שאני סך הכל נתקלתי במלכודת החבל שלי ולא ריחפתי ולא עשיתי שום עיקופים אלא פשוט הידרדרתי חזרה מטה. כמה נוח.
המשכתי ללכת והבחנתי בציפור שמוזרה שראיתי מקודם. היא פקחה עין אחת והביטה לכיוון שממנו נשמעה צעקתי מהדהימה. אחרי כמה רגעים של שום תזוזה היא עצמה שוב את עינה. יכול להיות.. שאני צריכה להילחם נגדה? אוף מאדי, למה לא יכולת להתעורר אחרי שהכוסות התייבשו? הבטתי לאחור וראיתי נטיב ריצה טוב. חזרתי אחורה בשקט. אני לא רוצה לגרום לה לשנוא אותי כבר עכשיו. מחצי החבל שנשאר לי מתחתי רצועה כדי שהציפור תיתקל בה כשהיא תרדוף אחריי ואז מתחתי עוד חבל, קצת יותר גבוהה בנקודה עם אור שמש וצל כדי שאאם היא תקפוץ מעל החבל הראשון היא תיתקל בחבל השני. קיוויתי שהוא מספיק גבוהה. עוד שניים שלושה סנטימטר התחלתי לחפור בור עם מה שאנונימוס נתן וכיסיתי אותו בעלים ומעט אדמה. זזתי הצידה וראיתי בדמיוני איך הציפור רודפת אחריי, קופצת מעל החבל ראשון, נתקלת בחבל השני ונופלת לבור. עכשיו, איך אני הולכת להתחמק מהמלכודת הזו? אני יכולה לנסות לקפוץ הצידה אבל זה לא יהיה כל כך פשוט בהתחשב בכך שהיא יכולה להיות אצנית. אני יכולה לנסות לקפוץ יותר גבוה אבל אין לי כוח לקפוץ עכשיו. אני יכולה להכין עוד חבל, להחזיק בו ואז להתחמק מהבור(אני אתפוס את החבל כשאקפוץ מעל החבל הראשון והוא יעיף אותי הצידה תוך כדי שאתחמק איך שהוא מהחבל השני ואקפוץ, מה שייצור שאהיה מעל הקרקע. עכשיו, מכיוון שהחבל יהיה קשור בצד ואני כנראה ארוץ אני אעוף הצידה. אני צריכה להכין לי מקום התרסקות נוח..). הכנתי עוד חבל, קשרתי אותו על עץ שהיה בצד בדרך, בדקתי אם הוא מספיק חזק, הכנתי לי מקום התרסקות סביר והלכתי להרגיז את הציפור האיומה. *מקווה שלא אמות~*
|
|
Angelica
לפני 10 שנים ו-3 חודשים
התחרויות.
פקחתי חצי עין בעייפות אך עפעפיי צנחו חזרה בכניעה והם אינם הסכימו להיפתח. עכשיו הבנתי עד כמה עייפה הייתי אחרי כל מה שעברתי, לכן הרשתי לעצמי להמשיך לישון על אף העובדה שלא היה בטוח להישאר חשופה ביער באמצע הלילה, ובמיוחד לא במשחק האכזרי הזה במחשבה שממש בכל שנייה מפלצת עלולה לשלוף עלי את טפריה הארוכים ולשסף את גרוני עד מוות. מובן שקצת הגזמתי, אבל המחשבה הזאת בהחלט הייתה יכולה להתקיים עקב העובדה שאני תקועה פה.
הנעתי מעט את גופי בכדי למצוא תנוחה נוחה יותר על האדמה ברגע ששמעתי לחישה חלושה סמוך לגופי השרוי על הקרקע. "בוקר טוב חסרת סכל," פערתי עין אחת מבהלה, אל תירדמי בשלג עוד פעם, טוב?" אני לא יודעת אם שמעתי נכון, אם זה היה רק בראש שלי, אבל הקול היה כל כך מוכר. קולה של נירה. פערתי עין שנייה ברגע ששמעתי צעדים מתרחקים עד שנעלמו מטווח השמיעה שלי. לרגע אחד גופי קפא על מקומו, לא הייתי מסוגלת להניד עפעף. מה אם זאת לא נירה? ומה אם זאת היא, מתכננת כוונות זדון במטרה לפגוע בי בשנתי? רעדתי. אבל מתוך פחד, לא מתוך קור, מה שעורר חשד בקרבי. הייתי בטוחה שאתעורר כאיש שלג מת ולא כבנאדם. מתחתי את רגליי ואז את זרועותיי, עיני כבר היו פקוחות ונצצו מפחד ומתח באותו הזמן. ואז חשתי בחול ואבנים קטנות המעקצצות את גופי, כיווצתי את אפי ומיד התרוממתי, חצי מעולפת. התנשפתי והסרתי את החול מבגדיי ומזרועותיי. הייתי ממש.. קבורה בתוכו. לקח לי זמן לקלוט שאני נמצאת תחת מחסה הדומה לאוהל, מתחת לראשי נח צעיף מקופל ככרית ועוד צעיף סמוך למקום שכיבתי. "נירה.." הפטרתי והנעתי את ראשי לשלילה. ידעתי שהיא היחידה שעם כל האמצעים האלו תוכל לבנות אוהל. "אבל.. למה שהיא תעשה דבר כזה?" שאלתי בתימהון. הרפיתי את כתפיי ויצאתי מהאוהל במטרה שאצליח לעלות על עקבותיה המוטבעים בשלג, אך נירה הייתה חכמה יותר משחשבתי. עקבותיה לא נראו כלל, אפילו לא שביל קטן המרמז על כיוון בריחתה. הבחנתי בכמה ענפי עץ ואבנים שרופים ושרוטים, תיארתי לעצמי שהיא הדליקה מדורה. אבל למה היא ברחה אם היא החליטה להציל אותי מפני הקור? ולמה היא בכלל בחרה להציל אותי אחרי המעשים שעוללתי לה בתחרויות? הייתי בטוחה שנירה היא לא תמימה בכלל, היא כנראה מתחננת לנקום בי בדרך אסטרטגית, אולי כל מה שהיא עשתה בשבילי זו רק.. הטעיה.
לקחתי את שני הצעיפים שנירה השאירה לי וכיסיתי את פלגי גופי החשופים, ולאחר מכן יצאתי לדרכי.
|
|
יאיר
לפני 10 שנים ו-3 חודשים
אז התיבה. היא די ממוצעת, זהב אף פעם לא עשה עליי רושם גדול. רק יסוד קל, צהבהב ומגעיל. תמיד גרם לאנשים להשתגע עליו. מוות, גולום. מאדי..למה את בזיכרונות שלי? ובחלומות שלי? מה קרה לי אז?
זה לא אני. התחרות הזאת היא לא אני. לא מפתיע אותי כלום עד עכשיו כמובן, כפי שפעם אמר אדם חכם:
"על גבעות גמדים תיחשף האמת. זהב וכסף, ומבט משוגע, על גבעות גמדים תיחשף האמת, כמו בלדה ישנה".
הרמתי את התיבה. ופתחתי אותה. הנה השיקוי. הוא היה אדום, הצבע האהוב עליי. הוא יוצר תחושה אנטגוניסטית למאפיינים היום-יומיים שלנו, מעין תחושת גאווה שנישאת אל עבר העיניים שלנו ומשתקפת מבעד לחלומות שלנו. כמו חלום ענק שמתפוצץ מולך, או וריד. השתגרתי אל עבר האבנים בענן כחול שנעלם לו. שוב הגענו לכאן. הרגשתי קצת סחרחורת, אבל הרבה פחות מפעם שעברה. עוד פעם, פעמיים ואני שולט בזה לגמרי. לקחתי את השיקוי והנעתי אותו בצורה טלקנטית באוויר, שופך את המים בצורה כל כך מעניינת. אם נעשה את זה, אז בסטייל.
האבנים החלו להיעלם, אחד אחרי השני במעין פוף. אין יותר אבנים מוזרות וגדולות. חייכתי בגאווה. "ניצחון האדם על האבן". הלכתי בשביל בזמן שאני עושה גינונים כאילו שאני מדבר אל דמות דמיונית ששוכנת לידי. עוקבת אחרי, אבל לא במובן מוזר או מטריד. אלא בתחושה אימהית.
דיברתי עם הדמות, החלפנו מילים, מחשבות. סיפרתי לה על מאדי. היא התרשמה. ריכלנו, לכלכנו ובכינו, אפילו שקצת. לא נעים להיזכר בדברים שהשארת מאחור בתחרות הזאת, או בחיים האמיתיים. לבסוף הדמות נעלמה, ככל האנשים שהכרתי בחיי, או בחלומותיי. אנשים מתחלפים, אבל רעיונות נשארים. כתבת את שירך לכלום, ועכשיו את מנסה לעשות עניין גדול בכך שאתה קורע אותם, זה מיותר. דרמטי מדי, באותו האופן יכולת לפרסם אותם בספר, היית מקבל קצת מוניטין. העולם היה נשאר אותו העולם.
לבסוף הגעתי אל אבן, דחפתי אותה ומייד השתגרתי אל עבר יער מוזר. "אבן ארורה".
היער היה מדהים. עצים כחולים עם פטריות ירוקות. אבנים מוזרות. כובעים משונים על גבי העצים.
מה קורה כאן?
כל מיני גבישים על הרצפה. מרוסקים. מים. נהר זורם, אבל הוא עכור מדם. הכל מוזר. זוגות עיניים מציצות. רעשים מצחיקים. קריאות מוזרות.
העולם פה מוזר ומדהים באותה מידה. התחלתי להתהלך. אני לא יודע מה לעשות כאן. אני מרגיש כמו בחלום מוזר, שבעוד רגע אני אתעורר לחיים של ייאוש, חבלים וקצת.....תינוקות מתים. אני מרגיש כאן כמו בבית משום מה. לפתע שמעתי יצור. גניחות של כאב נשמעו ממנו. הלכתי בשקט אל כיוון היצור. הוא היה נראה כמו אייל..אך עשוי מ..גבישים? הוא היה מדהים. הוא בכה, וכעס. בעט באדמה מספר פעמים. לפתע הוא הסתובב. הוא נראה מוזר, נבהל. בהחלט שם לב אליי. הוא צעק אליי צעקה שהייתה מחרידה את אמא של גודזילה. מה יש לו? ואז הבנתי..זאת היא. ניתן לדעת לפי שני הגבישים על גבה וחוסר גביש באזור הבטן התחתונה.
שמעתי על יצורים כאלה באתר של המשחק. יצורי גביש..אבל הם אמורים להיות נחמדים וחמימים?
ואז היא התחילה לרוץ לעברי. התחמקתי בזריזות. מה קרה לה? ניסיתי לתקשר איתה. "נקווה שהלחש הזה יעבוד". הסתכלתי אל ענייה הכאובות. "דברי אליי, אני חבר" חייכתי. (נטוטו תורך).
|
|
פוונסי
לפני 10 שנים ו-3 חודשים
אני לא אשקר לחם הדבר הראשון שהשיתי שניכסתי למשחק הוא לבהות בחלל האביר כאילו ווהו
הייתי בפתך של בית המשימות והוא הוא היה מפואר אבל לא סתם מפואר הוא היה ארמון!
פאם חשבתי שהבית של דניאל מפואר...דניאל....
"תיתרכז" אמרתי לעצמי התקדמתי לכיבון הספרייה היתה שם מהומה כולם התקבצו סביב קמה תמונות לא הצלחתי ליראות את התמונות מאחורי האמון
אז הסיתי את הדבר אחי הגיוני שאפשר להסות " שלום לחם בני תמותה!" צאקתי החי חזק שאני יחול
כלם הפנו אלי מבת כאילו אני היזה מתורף
|
|
אנוביס
לפני 10 שנים ו-3 חודשים
כולם נכנסו למטבח וניסו לקחת מהעוגה, זה היה קרב קשה מאוד, ההגנה על העוגה אבל לבסוף אחרי דיבורים ארוכים הם עזבו אותה, ולא מספיק זה, הם עוד ניסו לגרום לנו להכין להם ארוחת ערב, חה, מתוקים, כל אחד לוקח לעצמו משהו, או שכולם מכינים לי מלא אוכל, ככה העולם פועל אנשים אני חושבת לעצמי וצוחקת.
אני ודומינו הלכנו לראות את התמונות שוב, הם עדיין בחיים, "בואי נחזור לקחת לנו משהו לאכול" אמרתי
"ומה אם זה ישתנה כשלא נהיה פה?" היא שאלה
"את לא יכולה לבהות בתמונות האלה לנצח. בואי נאכל ארוחת ערב. אחר כך נחזור לפה לבדוק אם יש משהו חדש, בסדר?" אמרתי וחייכתי חיוך מנחם
היא ניגבה את הדמעות מעיניה ושאלה "רואים שבכיתי?"
"בכלל לא" אמרתי בחיוך
אז התיישבנו כולם ליד השולחן, אני מנחשת שאף אחד לא הולך לברך על האוכל, אז פשוט התחלתי לאכול את מה שבצלחת שלי.
האווירה של הארוחה היתה נוראית, הסתכלתי על דומינו, זה היה נראה כאילו היא משתגעת מבפנים, אני יודעת שהיא שונאת שתיקות.
פתאומית נייט קמה מהשולחן, חיוורת לחלוטין, ועלתה למעלה, סיביר יצאה אחריה.
אני ודומינו שטפנו את הצלחות שלנו ועלינו למעלה לראות את התמונות, שפתאום דומינו רצה לעבר התמונות, ואז גם אני זיהיתי שעוד אחת מהן הפכה לאפורה, וגם אני רצתי, זו היתה נייט.
"איך זה קרה?" דומינו שאלה את סיביר בזמן שאני קראתי לכולם לבוא.
|
|
נטוטו
לפני 10 שנים ו-3 חודשים
בית המשימות
אני שוכבת על המיטה בחדרי, יד אחת מונחת מעל עיניי ומנסה לעצור את אור המנורה מלהגיע אליהן. אני מתהפכת, ועכשיו שוכבת על הבטן, ראשי טמון בכרית הרכה. אני מחכה לדמעות שיזלגו על לחיי בשטף, אבל זה לא קורה. מהר מאוד אני מבינה שלבכות לא אצליח, ושאין טעם לשכב על המיטה ולא לעשות כלום. גם לשכב על הבטן זה לא נוח. מחשבה מטומטמת, אני נוזפת בעצמי, אבל באמת לא נוח לי.
אז אני מתיישבת.
"איך זה קרה?" שאלתי את סיביר.
היא נראתה אובדת עצות. רגליה החלו לרעוד כשנזכרה במחזה. היא התיישבה על הרצפה, גבה עדיין שעון על הקיר, ואמרה "היא עלתה למעלה, אבל לא נכנסה לחדר שלה, רק הילכה הלוך ושוב במסדרון, ממלמלת משהו שנשמע כמו 'אני לא רוצה למות'. שאלתי אותה מה קרה, והיא הפסיקה ללכת והביטה בי.." דמעה ירדה במורד לחייה של סיביר. היא נראתה על סף היסטריה, אבל אף אחד מאיתנו לא אמר כלום.
מבט חטוף בחדר מבהיר לי את מה שחשבתי עוד מהרגע הראשון שרגלי דרכה בו: המראה שלו חייב להשתנות. אני לא יכולה ללכת לקנות רהיטים באמצע הלילה, וגם אין לי מספיק כסף לזה עדיין. בינתיים, אני חושבת, כדאי לפחות לסדר מחדש את הרהיטים שכבר יש.
סיביר נשמה נשימה רועדת והמשיכה "היא אמרה משהו על חדר לבן, היא אמרה שהיא הייתה בבית חולים ושהיא ראתה את אמא שלה. היא אמרה שהיד של אמא שלה הייתה מונחת על המשקפיים שלה, שנראה כאילו היא ניסתה להסיר אותן ממנה. היא אמרה.. היא אמרה.. היא אמרה שהיא חושבת שהיא עומדת למות, ואז היא התנפצה לי מול העיניים!" בשלב הזה סיביר כבר בכתה. לא רק כמה דמעות אלא בכי אמיתי, בכי על אובדן חברה טובה, על פחד ואי וודאות.
אני קמה מהמיטה ובוחנת את החדר ביתר תשומת לב. מבטי מונח על הארון. גיליתי מאחוריו מעבר לחדר האמבטיה שלי, עם מדרגות שמובילות היישר אליו כך שאני לא אצטרך אפילו לצאת מהחדר. מעבר מסתורי מאחורי ארון זה מגניב, אבל העובדה שהמעבר מוביל לחדר אמבטיה פשוט הורסת הכל. עדיף שזה יהיה פתוח, אני חושבת. במילא למעלה יש עוד דלת. אני מושיטה יד לארון, לוחצת על כפתור 'הזז' ומתחילה לחשוב לאן אני יכולה להעביר אותו.
ניגשתי אליה, התיישבתי על ברכיי והנחתי יד מנחמת על כתפה. היא הביטה בי, עיניה מתחננות שאגיד לה שהכל יהיה בסדר. ורציתי לעשות את זה, באמת שרציתי. רציתי לחייך ולומר לה שזה לא יקרה לה. רציתי לומר לה שהיא תהיה בסדר. רציתי לשקר כמו שלא רציתי מעולם, אבל במקום זאת שתקתי. קפאתי, ידי המונחת על כתפה במטרה לנחם לא משיגה את מטרתה בגלל מה שהיה אמור להיאמר ולא נאמר, בגלל החוסר במשפט הניחומים המזויף שלא באמת היה עוזר בדבר חוץ מלהוסיף לרגע הזה דרמה מיותרת.
אני אמקם את הארון במקום השולחן, אני חושבת. ואת השולחן אעביר לקיר הריק ששם, ליד החלון. גם את המיטה אני אזיז - לשם, ליד הדלת ובצמוד לקיר, כמו בבית. אני חושבת שאולי גם אשנה את צבע המצעים. אפשר בכלל לעשות את זה? אני מצביעה על המיטה ותפריט אפשרויות נפתח. אפשר לבחור צבעים, דוגמאות. חלק מהאפשרויות בתשלום, אבל גם בלעדיהן יש לי מבחר דיי גדול. אני מחייכת, במשחק הזה אפשר לעשות הכל.
"אבל הקטע הכי מפחיד," סיביר המשיכה בשקט, עיניה הפעורות נעוצות בעיניי בפחד, "הקטע הכי מפחיד הוא שגם אני ראיתי עכשיו משהו דומה. ראיתי חדר שנראה כמו חדר בית-חולים, ומישהו שעומד ממש קרוב אליי כאילו הוא עומד להוריד לי את המשקפיים.." היא סיימה את המשפט בלחישה.
אני עולה למעלה ומתקלחת, לובשת גופיה צמודה בצבע ירוק זוהר עם גולגולת שחורה עליה וג'ינס שחור עם קרעים. אני נועלת את הדבר הכי קרוב לנעלי אולסטאר שמצאתי אתמול כשהלכנו לקנות דברים. אני נראית נורמאלית לגמרי, אבל כרגע אין לי כוח להשקיע בלבוש.
ואז דמותה של סיביר התנפצה, וידי נפלה ופגעה בברכי. שאר השחקנים פנו מידית להביט בתמונות, רק כדי לאשר את מה שכולנו כבר יודעים. רעש, דיבורים בכל מקום, בכי. והכל נראה רחוק כל כך. למה אנשים תמיד מרגישים צורך לדבר כשהם עצובים? חשבתי לעצמי. אבל אמור להיות שקט, כדי לתת תחושה שהמת עדיין פה. כל הרעש מסביב מבריח את המתים, דוחף אותם הלאה לפניי שהייתה לנו בכלל הזדמנות להיפרד.
אני מתקדמת לכיוון הדלת, ונעצרת. רק עוד דבר אחד אחרון, ואני מסיימת להיום. אני ניגשת לחלון ומשנה את הנוף מהקומה הראשונה לקומה השנייה. עכשיו אני יכולה לראות את הר התחרויות מרחוק. אני מביטה בו לכמה זמן, ומבחינה בעשן שעולה ממקום מסוים על ההר.
אני יורדת למטה בשקט וניגשת לבדוק שוב את התמונות.
|
|
זאבה~
לפני 10 שנים ו-3 חודשים
נירה- תחרויות-בתקווה לא למות כי אני אדירה מידי-
"היי! את שם!" צעקתי עליה, הציפור הרימה את ראשה ומיד ידעתי שאם לא ארוץ עכשיו- אמות. אז הסתובבתי והתחלתי לרוץ בכל כוחי, והיא מיד אחריי. בקושי ראיתי את החבל שהייתי צריכה לתפוס אך איד שהוא הצלחתי לתפוס אותו. קפצתי ועפתי על השיח-כלומר התרסקתי-.
הציפור המשונה נפלה לתוך הבור והיא התפרעה.
"מה אני צריכה לעשות?" שאלתי. הבטתי בה, בתוך הבור. מנסה להרוג אותי. לא ממש רציתי להרוג אותה.
הסתובבתי, לקחתי כמה ענפים ועלים ואחרי כמה דקות יצרתי עוד מלכודת שתכלא את הציפור בכלוב אם היא תצליח לצאת(הציפור תצא מהבור בקפיצה\ מעוף לתוך המלכודת והמלכודת תיסגר עליה כמו מלכודת עכברים).
התקנתי את המלכודת על שפת הבור והמשכתי להקשיב לנסיונות שלה לצאת מהבור. כנראה הערכתי נכון את יכולת הקפיצה שלה. אני לא הייתי מצליחה לצאת מהבור הזה. מזל שהמלכודת של מאדי כללה בור.
אם ניחשתי נכון, היא לא אמורה להיפגע מהמלכודת. המקסימום זה לעקם קצת את הקרסול אם היא תיפול בזווית לא נכונה אבל ווידאתי שאין שום גומות מיותרות בבור. היא צריכה להיות ממש מוכשרת כדי לנקוע את הקרסול.
"מצטערת מאדי, אבל אם הייתי בוחרת שלא לא היו לי את הכלים האלה עכשיו." מלמלתי והקשבתי לקול של הציפור, היא האטה. לקחתי את אט החפירה והסרתי את המלכודת(אין לי עוד דרך שבא אוכל לחפור ואנונימוס אמור לתת לי כלים ליצירת המלכודת סו.. וואלה!). הציפור כאילו שוב התעוררה לחיים אך עתה היא קפצה גבוהה יותר. נתתי לה כחצי דקה עד שהיא התעייפה שוב ואז הטחתי את האט על ראשה והיא נדמה. חיכיתי כמה שניות לפני שהסרתי את כל החבלים, יצרתי מן לולאה כזו וזרקתי אותה מטה במטרה לתפוס את רגלה של הציפור. זה הצליח בפעם ה11*גאווה*. לקחתי את החבל והלכתי סביב עץ יחסית חלק והתחלתי ללכת לכיוון הבור. כשעקפתי את הבור הציפור כבר הייתה בחוץ. בדקתי אם היא חיה, למזלי היא אכן הייתה חיה. מהחבל קשרתי את רגליה ב5 קשרים נפרדים, את מקורה קשרתי והכנתי לה כיסוי עיניים. היו לה מן ידיים קטנות כאלה. נגעתי באחת האצבעות והרגשתי כמה מסוכנת האצבעות האלה יכולות להיות. קשרתי גם אותן. עכשיו, איך אני אסחב עם היצור הזה? אין לי שום עניין לתת לה לרדוף אחריי או להרוג אותה. הגיע הזמן לנצל עוד קצת את הסקילים שלי. שברתי כמה ענפים גדולים, עלים ולקחתי חלוקי נחל. כשחזרתי הציפור החלה להתעורר. נשאר לי כמה סנטימטרים של חבל אז קשרתי אותה לאחד העצים כדי שלא תוכל לסלק כל האפשרות שהיא תוכל לברוח. חייכתי כשהציפורניים שלה בלטו מהקשירות. ככה היא לא תוכל לחתוך את החבלים. סרקתי את האיזור ואיתרתי את הצמח שממנו ייצרתי את החבלים. לקחתי אותו ויצרתי עוד חבל(הפעם 2 מטר) והתחלתי לבנות. בניתי מן מזחלת כזו. האבנים שימשו כדי להקטין את החיכוך עם הרצפה, העלים ייצרו את הרצפה למזחלת והענפים היו יסודות והגה(שני ענפים מכל צד שבתחתיתם מחוברת חלוק נחל. הם בנויים כך שבכל פעם שאלחץ על אחד הענפים המזחלת תפנה לאותו כיוון. נו, כמו סירה. זה במקרה שתהיה ירידה ואצטרך לכוון כדי, טוב. לא למות.
אחרי כל זה הבטן שלי הודיע ברוב קולות שאני רעבה! אז לקחתי את המלכודת שהייתה מעל מלכודת הבור, קשרתי אותה על הנחל וחיכיתי קצת. בינתיים נכנסתי לנחל ושטפתי את עצמי. אחרי שיצאתי ייבשתי את עצמי בחולצה ובדקתי את המלכודת. נלכדו בתוכה 3 דגים בינוניים. משכתי את החוט הקטן שסגר את המלכודת ומשכתי אותה לחוף. בזמן שהדגים פירפרו הדלקתי אש קטנה ומצאתי שלושה שיפודים טובים. הורדתי את הראש של הדגים(שני אבנים), טקעתי אותם על שיפוד ושמתי אותם בתוך הגחלים. אחרי כ20 דקות הציפור כבר לא רבה איתי כל כך וקשרתי אותה על המזחלת עם רק שריטה אחת וסימן כחול. הוצאתי את הדגים החצי מבושלים ואכלתי שניים. את השלישי שמרתי לאחר כך. חבל שאין לי בד חסין למים.. הייתי מכינה נאד מים. שתיתי עוד קצת ושפכתי קצת מים על מקור של הציפור, המקור נפתח קצת והיא שתתה את המים אך ניסתה להרוג אותי.
"כמה נחמד מצידך גברתי," השבתי למה שאמור להיות בעיטה. תודה לעצמי על הקשרים הנוספים! עד עכשיו היא הייתה הורגת אותי אם לא הייתי עושה את זה.
~אהמם... מה עכשיו?~
|
|
Angelica
לפני 10 שנים ו-3 חודשים
צעדתי בדממה לאורך שורות על גבי שורות של עצים גבוהים שענפיהם הערומים הטילו צל לאורך כל הדרך החשוכה של שעת חצות. פתיתי השלג הצחורים לא חדלו לרדת משכבת השמיים השחורים נטולי הכוכבים שהשקיפו על העולם הווירטואלי מלמעלה, המחשבה המציקה שעיניים בלתי נראות למראה צופות בי לאורך כל תנועה וצעד שלי העבירו בי רעד קל. הרגשתי שמישהו עוקב אחרי, אך למרות זאת לא הסבתי את מבטי לאחור, רק זקפתי את אוזניי והאזנתי לצעדיו החלושים והכבדים בזהירות רבה. הידקתי את האחיזה בחרב ומבלי לומר מילה עצמתי את עיני וחשבתי על אקח קשת. תוך שנייה החרב נהפכה לאקדח קשת שחור, תפסתי אותו בשתי ידי, הסתובבתי מיד לאחור ויריתי שלושה חיצים בזה אחר זה. החיצים נורו במהירות של טיל ולבסוף ננעצו בגזע עץ משונה שלא ראיתי קודם לכן כשחלפתי על פני הדרך. גזע העץ היה מכוסה במעט טחב וענפים עבים וחזקים שצמחו לצידי גופו הדומה לאדם. כיווצתי את גבותיי ואז הרפיתי אותם, גיחכתי לעצמי והסתובבתי חזרה, עדיין מבולבלת אך צוחקת על טיפשותי. אקדח הקשת נהפך חזרה לחרב הרגילה שהייתה קלה להפליא בהתחשב לכך שהיא רק משמשת לשינוי צורת כלי נשק. ואז, ברגע שעשיתי עוד צעד אחד קטן ולא משמעותי במיוחד, מעדתי על חבל שהיה קשור בין שני גזעי עצים בשני צדדי. פלטתי צרחת הפתעה קטנה ומתחתי מיד את זרועותיי על מנת להתרומם ברגע שהחבל התפתל כמנסה לתפוס אותי, והוא בהחלט השיג את מטרתו, החבל נכרך סביב קרסולי וברגע שהתכוונתי לשלוח את ידי ולשחרר אותו החבל תפס את זרועי וללא צעד נוסף החבל נמשך במעלה העץ, הרגשתי שלפיתתו עוצרת את דמי, גופי נמשך יחד עם החבל שלא הרפה מקרסולי וזרועי ולאחר כמה שניות נשארתי תלויה באוויר, מנסה בכושלות להשתחרר.
"לעזאזל איתך, נירה." חרקתי שיניים והתפתלתי כחתול שנתפס בשק. "אני.. אני עוד אנק-" השתתקתי. גופי הפסיק להתפתל או בכלל לנוע, מה שגרם לו לזעוק מכאב. אבל זה לא מה שעניין אותי ברגע שדמות מוכרת לכדה את עיני מלמטה, מסתתרת בין צללי היער החשוך ומביטה מהופנטת למראי.
"א-אי-קן.." גמגמתי וליבי הלם בחוזקה עד שיכולתי לחוש עד כמה הוא נואש לפעור את חזי ולצאת החוצה. "איקן," קראתי שנית ופני הוארו בתקווה. אך דמותו לא זעה כתגובה, שיערו הבהיר היה דבוק לעורפו ועיניו הכחולות אינן הביעו שום רגש. "איקן, זאת אני. מאדי." גמגמתי, מאלצת את עצמי לחייך למרות המצב שנקלעתי אליו. "תעזור לי, בבקשה." דמותו של איקן המשיכה לנעוץ בי את עיניה חסרות החיים, הוא שתק, קפץ שפתיים ולא חייך. לאחר שניות ספורות, איקן רץ עד שנעלם בתוך אפלת היער.
האכזבה הכתה בי כמו שני קליעים שריסקו את ליבי, "איקן!" צווחתי והדמעות טשטשו את ראייתי וזלגו מעיני ללא הרף. "איקן!" המשכתי. קולי נסדק, "תחזור.." פתיתי השלג הצחורים הפסיקו לקפוא באוויר והפכו לטיפות גשם. הרגשתי כמו כלב עזוב בסמטה חשוכה, רטוב מגשם ורעב לאוכל. החבל הכאיב לגופי כך שאינני יכולתי להניע שריר טרם יתקוף אותי שוב הכאב הנורא.
בשלב הזה, כבר ידעתי שלא אוכל לסמוך יותר על אף אחד.
לעולם.
|
|
~I-voice~
לפני 10 שנים ו-3 חודשים
בית המשימות.
אני מקשיבה לשיחה של דומינו דול ושל סיביר תוך כדי שאני משחקת בצמידים שעל כף ידי השמאלית.
"איך זה קרה?" דומינו דול שואלת את סיביר.
"היא עלתה למעלה,אבל לא נכנסה לחדר שלה,רק הלכה הלוך ושוב במסדרון,מלמלת משהו שנשמע כמו "אני רוצה למות".שאלתי אותה מה קרה,והיא הפסיקה ללכת והביטה בי",דמעות זלגו על לחייה של סיביר.
אחרי שסיביר מספרת לדומינו דול את כל הסיפור,היא הגיעה לחלק הכי מפחיד.
"הקטע המפחיד הוא שגם אני ראיתי משהו דומה. ראיתי חדר שנראה כמו בית חולים,ושמישהו עומד ממש קרוב אליי כאילו הוא עומד להוריד לי את המשקפיים",היא סיימה את המשפט בלחישה.
פתאום דמותה של סיביר התנפצה לעיני כולם,שאר השחקנים פנו מיד להביט בתמונות,רק כדי לאשר את מה שכולנו יודעים. רעש בכי ודיבורים נשמעים לאוזני.
תוך כדי שאני מביטה בכל האנשים,עיני מוצאות את הורוס מתקדם לעברי. "דריה בואי,אני יודע שזה קשה,כולנו ראינו את זה במו עניינו" הוא אומר ברעד ובבהלה.
אני קמה מן הכיסא שבו ישבתי,ומיד הורוס מחזיק את ידי בעדינות. "וואו,אתה ממש רועד" אני אומרת. "כן,אני פשוט אף פעם לא ראיתי דבר כזה שקורה ממש מול עייני". "כן,כולם ממש נבהלו" אמרתי בעצב.
אנחנו מתקדמים ובודקים כמו כולם בתמונות.אנחנו מבחינים בתמונות ושם כתוב מעל התמונה של סיביר ונייט "דמות מתה."
|
|
נטוטו
לפני 10 שנים ו-3 חודשים
התחרויות
איקן- יצורת הגביש לא עונה, אבל הבעתה משתנה - ניתן לראות שהיא מבינה את מה שאתה אומר, ושזה עצבן אותה יותר. כל דבר נוסף שתגיד לה רק יעצבן אותה יותר. אתה מוזמן לעשות את זה, כמובן, סתם בשביל האקשן. היא פורשת כנפיים זוהרות, מתרוממת על שתי רגליים אחוריות וקוראת אליך בזעם. היא מנופפת בכנפיה ורוח חזקה נושבת לכיוונך. אחר כך היא מתחילה לעוף, ומתקדמת לעברך...
מאדי- איש העץ מתקרב אלייך לאט בצעדים מגושמים, מבטו מרושע וידו מתרוממת למעלה כאילו עומדת לחבוט בך..
נירה- את חוזרת להתקדם לעבר הפסגה (זוכרים? המטרה היא להגיע לפסגת ההר), עד שפתאום (ואת תחליטי כבר איך :) ) את נתקלת, פנים אל פנים, עם עוד גברת מגונדרת. בעוד שאת נרתעת קלות (יחסית) מהבהלה, הגברת פולטת צווחה ושורטת אותך בלחי. יורדות לך שתי נקודות ממד החיים. מאחורי הגברת שמולך יש עוד לפחות שבע ציפורים כאלה, כולל אחת עם שארית של חבל קשורה לאחת מרגליה...
|
|
זאבה~
לפני 10 שנים ו-3 חודשים
נירה- את חוזרת להתקדם לעבר הפסגה (זוכרים? המטרה היא להגיע לפסגת ההר), עד שפתאום (ואת תחליטי כבר איך :) ) את נתקלת, פנים אל פנים, עם עוד גברת מגונדרת. בעוד שאת נרתעת קלות (יחסית) מהבהלה, הגברת פולטת צווחה ושורטת אותך בלחי. יורדות לך שתי נקודות ממד החיים. מאחורי הגברת שמולך יש עוד לפחות שבע ציפורים כאלה, כולל אחת עם שארית של חבל קשורה לאחת מרגליה...
נירה-
תפסתי את החבל והתחלתי למשוך לכיוון פסגת ההר כלפתע נפלתי על הפרצוף. באמת? לא נמאס לך ליפול נירה? הרמתי את מבטתי וראיתי עוד אחת מהציפורים המשונות האלו. קמתי במהירות וצעדתי צעד אחורה בהיסוס כשלפתע היא שלחה אליי רגל ושתי נקודות ממד החיים שלי הבהבו ונעלמו. לפתע שמעתי עוד כמה צווחות, הסתובבתי וראיתי עוד לפחות 7 ציפורים כאלה, כולל הציפור שלכדתי קודם. אוף, הן כנראה עקבו אחריה והיא הובילה אותן אליי. אז הן צדות בלהקות ויש להן אינטליגנציה בסיסית. חרא! שילכו לעזאזל. הן כנראה רצות מהר ומכירות את המקום הזה יותר טוב ממני אז ריצה במורד ההר זו תהיה התאבדות. אני יכולה לנסות לברוח בקוו ישר אבל לא ייקח הרבה זמן לפני שהן יכתרו אותי ויהרגו אותי. יש להן כושר יותר טוב ממני והן רבות יותר אז לרוץ במעלה ההר גם לא בא בחשבון. אני יכולה לנסות לטפס על אחד העצים אבל זה רק עניין של זמן עד שהן ייתפסו אותי. אבל.. אולי אוכל לעשות עם זה משהו. הבטתי למעלה לחצי שנייה, רוב העצים די קרובים אחד לשני. אני יכולה לנסות לקפוץ אבל ברגע שאפול- אמות. אני יכולה לנסות להילחם איתן פה אבל הן 8 לפחות חמושות בטפרים וציפורניים אכזריות. הן פשוט יתישו אותי ויהרגו אותי ללא היסוס. טוב, אז נראה שהדבר הכי טוב זה טיפוס על עץ, אבל אצטרך הסחת דעת. הבטתי בחבל שנשאר קשור לרגלה של הציפור, בקושי נשאר שם חבל והסלעים חלקים יחסית. במהירות הרמתי כמה אבנים וזרקתי אותן בכוח על המזחלת, היא החלה לנוע וגררה איתה לכמטר וחצי את הציפור לפני שריסקה לגימרה את המזחלת. בזמן הזה רצתי בכל כוחי וקפצתי על העץ, תפסתי את אחד הענפים ותיפסתי הכי מהר שיכולתי. הבטתי בציפורים טוקעות את טפריהן על העץ, לפתע שמעתי צרחה. זיהיתי אותה, זו של מאדי. פאק! אוף! טוב.. מה שאני יכולה לעשות זה לנסות לעלף אותם או ללכוד אותן כך שהן לא יוכלו להרוג אותי אבל אז הן ימותו מרעב.. אולי כבר עדיף להרוג אותן. אבל אז טורף אחד.. רגע, איך את יודעת שזה טורף? אין להן שיניים שמרמזות על אכילת בשר כלומר.. הן היו צריכות לסגל את הציפורניים והטפרים לסביבה עוינת.. כמה נחמד..
עליתי עד הצמר ואז קפצתי לעץ הבא, נחתתי-אך, אני כל כך אוהבת התרסקויות~ ותיפסתי למעלה כשהציפורים האלה עוקבות אחריי. ירדו לי שני חיים. אם אמשיך ככה אמות מהתרסקויות! הרגעתי את הנשימה שלי, לא טוב. אסור לי לבזבז זמן. מה אני יכולה לעשות על העצים האלה? לחכות למשהו גרוע יותר שיגיע לכאן? כן, ממש!
תפחתי את התפריט וחיפשתי נואשות משהו שיכול לעזור לי. הוצאתי חוט ומחט, בדים, סכין מטבח ומוט עץ. אני לא הולכת למות בפקינג משחק מחשב!
|
|
נטוטו
לפני 10 שנים ו-3 חודשים
כל הכבוד, זאבה! תמשיכי ככה, אני רוצה עוד שתי תגובות לפחות לפני שאני מעלה לך המשך!
|
|
Angelica
לפני 10 שנים ו-3 חודשים
התחרויות- תגובה חלקית. (עם כל הכבוד הגבתי מספיק להיום, ועכשיו.. לילה? אני אלחם בעצים האנושיים מחר)
טיפות הגשם הצליפו בפני כמו עדר של מחטים קטנים ודוקרניים במהלך תקיפה. החבל, שלפת את קרסולי וזרועי לא חדל לעזוב אותי וללא הועיל ניסיתי להשתחרר מאחיזתו. החטפתי מבט מהיר בחרב שנחה על הקרקע, להבה הבריק מטיפות הגשם שזלגו לאורכה עד שחלחלו לתוך האדמה הבוצית. אז עלה לי רעיון, עדיין יכולתי להשתמש במעט יכולותיה של רמות סקיל הקסם שלי, לכן הצמחתי דשא מתוך האדמה הבוצית וגבעול עבה וארוך נשא את חרבי עד לגובה שאליו אני נמצאת. בתנועת יד מהירה, תפסתי את חרבי והתחלתי לנדנד את גופי בחשיקת שיניים. המקומות הלפותים בחבל צרבו וזעקו מכאב, נשכתי את קצה שפתי עד זוב דם. אחרי שגופי היה קרוב לענף העץ שאליו נתלתי, תקעתי במהירות את החרב בין שני חריצים קטנים ומשכתי את גופי עד שידי הנותרת אחזה בענף. החבל נרפה ברגע שהצלחתי להתמקם היטב ולהתיישב על הענף, "קטאנה." לחשתי בקול צרוד מכאב. בין רגע החרב נהפכה לחרב קטאנה ארוכה וחדה, ובתנועת יד אחת היא חתכה את החבל מזרועי ולאחר מכן מקרסולי. סימן לפיתה אדום- סגלגל הסתמן באותו המקום עד שיכולתי להבחין בעצמותיי מבצבצות. נשארתי לשבת שם כמה זמן, הגשם המשיך להצליף בפני כמו דמעות זעירות שלא הפסיקו לזלוג על לחיי החיוורות. מצאתי את עצמי מביטה למשך זמן ארוך באותו המקום בו איקן עמד. העליתי בעיני רוחי את פניו, בגדיו הבלויים ותנוחת גופו המשונה. עכשיו הייתי בטוחה שלעולם לא אוכל להיות אדם שמח, אם היה מישהו שהעלה בי בחיוך בכל זמן שהייתי עצובה היה הוא איקן. הוא בלבד. הרגשתי שהלב שלי מת מבפנים, באמת חשבתי שאני אוהבת אותו.
"החוק הראשון בטבע בקרבת בני אדם," התחלתי לומר, מהדקת את אחיזתי בקטאנה. "לעולם-" הנפתי את הקטאנה, "אל תסמוך אל אף אחד!" נעצתי אותה בענף שלידי וחתכתי אותו עד שנחת בקול על הקרקע. "המפלצות האמיתיות הם בני האדם." סיננתי והנפתי פעם נוספת את הקטאנה שחתכה בקלות ענף נוסף כמו לחתוך תפוח.
לפתע דמות מעוותת הגיחה מהאפלה, מתקדמת לעברי בצליעה אך מבנה גופה הקשיח למראה היה דומה ל.. "ע-עץ א-אנוש-שי." גמגמתי בעיניים פעורות מפחד ובלבול. העץ התקדם לעברי בזרוע ענקית וקשיחה מונפת באוויר- מאיימת לחבוט בי עד מוות. לפני שהספקתי להכין אמצעי מניעה - ענף עבה חבט בעורפי, צנחתי בצווחה על קרקע מכוסה בענפים ועלים ולפני שהספקתי להתרומם משקל גופי פער את המלכודת של נירה וצנחתי לתוך בור עמוק, הישר אל תוך האפלה.
|
|
הורוס
לפני 10 שנים ו-3 חודשים
מיד אחרי שנייט דוחפת את כיסאה אני מבחין בהבדל, היא חיוורת לגמרי כאילו
מישהו שאב את כול הדם מגופה. היא עלתה בסערה למעלה, סיביר התנדבה לבדוק מה שלומה,
דומני דול ופאן הלכו לבדוק את התמונות. אני ממשיך לאכול בשלווה, אחרי שסיימתי
דומני דול ופאן חזרו חיוורים לגמרי. "בואו מהר" פאן צעקה בחרדה, טסנו למעלה לעבר התמונות
שם התמונה של נייט הייתה צבועה באפור, ומתחתיה היה כתוב "דמות מתה".
סיביר לא מנסה להסתיר את חרדתה, ""היא עלתה למעלה,אבל לא נכנסה לחדר שלה,רק הלכה הלוך ושוב במסדרון,מלמלת משהו שנשמע כמו "אני רוצה למות".שאלתי אותה מה קרה,והיא הפסיקה ללכת והביטה בי". סיביר אומרת בחרדה. ואז היא מספרת שהיא ראתה כאילו מישהו ניגש אליה ומוריד לה את המשקפיים. בום! הדמות של סיביר מתפוצצת לנגד עיננו, אני נרתע בבהלה לאחור.
אחרי שאני מצליח לסדר את המחשבות, שלי אני נתקף עוד יותר חרדה. זו היה מפחיד, אני
ממשיך לרעוד ללא שליטה. ונראה שמצב דריה לא יותר טוב משלי, אני ניגש אליה
מניח יד על כתפיה ואומר "דריה בואי,אני יודע שזה קשה,כולנו ראינו את זה במו עניינו"
אני נשמע ממש אחראי, למרות שזה לא כך. אני מחזיק את ידיה בעדינות.
"אתה ממש רועד" היא אומרת קצת מופתעת. "כן,אני פשוט אף פעם לא ראיתי דבר כזה שקורה ממש מול עייני", אני אומר בחרדה. "כן, כולנו ממש נבהלנו" דריה עונה, ואני ממש שומע את
העצב בקולה. אני מעיף מבט אחרון בתמונות לפני שאני יורד חזרה.
"אני עדיין לא פגשתי את האנונימוס הזה, אבל ברגע שאפגוש אותו הוא ישלם על כול מי שהוא הרג כאן". אני אומר בכעס לדריה. "כן, הוא פשוט דבר אכזרי", "אני לא מאמין שאנחנו צריכים
לעשות כול מה שהיצור הזה אומר לנו לעשות" אני לא מראה שום סימני הרגעות.
"הורוס, אין לנו ברירה". אני שומע מאחורי את הקול של דומני דול, "אם יכולנו
כולנו היינו יוצאים, אבל אנחנו לא יכולים." היא מסיימת באנחה. "לכן אנחנו צריכים להשאר ביחד,
ולנסות לעבור את הכול בלי שאף אחד עוד יפגע". דריה מוסיפה.
אני רואה את כול הדמויות המתות על הלוח. ואני יורד למטה ממשיך להרהר
במה שעומד לקרות.
|
|
יאיר
לפני 10 שנים ו-3 חודשים
אני מסתכל עליה בתדהמה, מחפש משהו שייתן לי לדעת שהיא מבינה אותי, וגם מצאתי אחד כזה. היא נראית עצבנית. "אוי לא" אני לא אוהב את זה. היא פתחה את כנפיה. וואו איזה יצור מלכותי זה. כמובן אם היא לא הייתה מנסה להרוג אותי. "תירגעי ילדונת" אמרתי בלחץ. נראה שהיא נראית כועסת יותר. עשן יוצא באפיה. היא מאוד כועסת. כל כך כועסת. מה קרה לה כבר? ביג דיל. שתתגבר, אבל...אולי משהו קשה קרה לה? גדלה בשבי אולי? זה מאוד אפשרי. היא התחילה לרוץ אליי מהר מאוד, בצעקות שהיו גורמות לתינוק להרים אקדח ולהתאבד. רגע, אולי משהו עם התינוק שלה...לא. לא מתאים ליצורי גביש להישאר בלי ילדים עד גיל כזה, היא לא ממש צעירה אכן. ותינוקות גביש אף פעם לא עוזבים את ילדיהם. "נו טוב, יש לי קסם. נראה אותך ילדונת". אמרתי בגסות רוח. היא התעצבנה עוד יותר. היא רצה אליי מהר, האינסטינקט הראשוני גרם לי להתחמק, אך עשיתי זאת בצורה אלגנטית. פתחתי פורטל עצום ממש לפני שהתנגחה בי שהעיף אותה מעבר לצוק. "זהו, עכשיו את מתה". הסתובבתי. אך פתאום שמעתי צרחה מאחוריי. היא הייתה שם, עפה באוויר. הבעת חיוך מרוחה על פניה. גם כן אני, שכחתי שיש להם כנפיים. מאוד טיפש איקן, שכמוך. נתתי לי מכה על הפנים. היא התקדמה אליי בתעופה, אוף. באוויר בחיים לא אוכל לנצח אותה. נו טוב, היא נגמר נאום ה"לא אלימות שלי". ברגע זה הבנתי, זה או אני...או היא! התחמקתי בזהירות.
לפתע ראיתי את המים שם. נהר...אני יכול לשלוט במים! נזכרתי בספר של הסקיל. היא התקדמה אלי במהירות, ממש במהירות. אני לא אוהב את זה. היא כמעט התנגחה בי, אך ברגע האחרון זימנתי פרץ ענק של מים שיגן עליי, וברגע שהיא נכנסה למים, הקפאתי אותם. "עכשיו את תקועה" אמרתי בחיוך זחוח.
"עכשיו נראה מה עובר עליה". ראיית העבר קדימה!
פתאום...הייתי במקום אחר. היער הזה, אך העצים היו יותר צעירים, ו..יש להקה של יצורי גביש. ושם גם יצורת הגביש ה"חביבה" הזו. היא החזיקה ילד לידה, האכילה אותו. לבי נשבר. לכן היא כועסת, עליי. היה שם ערפל, וכשהוא נעלם, הילד נעלם איתו, וכל שאר יצורי הגביש. היא הייתה שם לבד, על ברכיה. בוכה דמעות כאובות לצפייה, כואב לה. כאב של אמא שמאבדת את בנה. אני מודה שהזלתי דמעה קטנה. היא נשארה שם בשממה. ראיית העבר נגמרה. "וואו" הסתכלתי עליה במבט כאוב. איך אני יכול להרוג יצור כזה טהור? אני צריך לחשוב על משהו, לפני שהיא תשתחרר. מעניין איפה מאדי עכשיו? אני מקווה שנירה לא עשתה לה כלום, או פגעה בה. אחרי שהמפלצת נגמרת, אני רץ למאדי. ייתכן שהיא בצרות. מעניין, אולי אני יכול להשתמש במעין דיבור טלפתי..כדי לתקשר איתה ולראות אותה. יצרתי חלון קטן, שבו ראיתי את מאדי, קשורה ובוכה. "מאדי?" דיברתי אליה. היא הסתכלה עלי בהפתעה. (אנג'ליקה תורך!!!!!!!!!!!!!)
|
|
Angelica
לפני 10 שנים ו-3 חודשים
התחרויות (תגובת המשך)
החושך אפף אותי מכל כיוון אפשרי, כמו חתול הלכוד בשק נאבקתי באפלה, עיני לא ראו דבר המצביע על תקווה פרט לחלל שחור ושומם. קול טפטוף הגשם פסק והותיר אחריו דממה מחרישת אוזניים שנשברה בין רגע בשעה שקול חלוש החזיר אותי למציאות. פערתי את עיני, שרויה על אדמה וענני הגשם שלא חדלו להמטיר את גשמם הצליפו בפני. נשמותיי נעשו כבדות, נתתי לעצמי כמה שניות להירגע, לתת לטיפות הגשם הקרות להרטיב את שפתיי היבשות. "מאדי?" קולו של איקן נשאר תלוי באוויר.
נתתי לדמעה לפלוש מתוך החומות של עיני ולזלוג באיטיות במורד לחיי. כבר לא ידעתי אם זה קולו של אנונימוס שמשחק במוחי, או אם זאת רק הזיה. קולו של איקן העביר בי צמרמורת, הזדחל בגופי ונגע בליבי. זה לא היה אותו הקול ששמעתי טרם כניסתנו דרך דלתות התחרות, זה היה קולו האמיתי של איקן, זה שהביע כנות ודאגה.
שפתיי רעדו, התרוממתי באנקת כאב מהקרקע ושפשפתי את עורפי שכאב מחבטתו של העץ האנושי. לא העזתי להסב את ראשי ואחור ולראות אותו. לא יכולתי להביט אל עיניו יותר. אבל בכל זאת עשיתי זאת, בתנועת צוואר קלה הסבתי את מבטי לעברו של איקן. הבטנו אחד בשנייה למשך זמן קצר, הגשם הרטיב את כולו באופן ששיערו הפך לחוטים דקים נוטפי מים. זווית פיו התעקלה לחיוך קטן, ממש קטן ואילו אני המשכתי להביט בו - לכודה בתוך מתלעות מוחי המדליקים מאות נורות אדומים כאות אזהרה.
אבל לא הקשבתי.
|
|
זאבה~
לפני 10 שנים ו-3 חודשים
נירה-
ציחקקתי כמעט כל הזמן שהכנתי את המלכודת. כשסיימתי את המלכודת מה שנוצר דמה למחבט זבובים ענקי. דחפתי אותו מהענפים והבטתי בו כשהוא התייצב, תלוי בגאווה כנגד הציפורים המוזרות. חייכתי ותפסתי בקצה המוט. דלפתי את המוט והוא נע בקלילות מפתיעה והותח על אחת הציפורים. תפסתי את החבל ומשכתי בחוזקה, המוט פגע בעורפה של הציפור ועילף אותה. טוב, 7 נשארו.
השתמשתי בתנופה של המוט כדי לסובב את המחבט סביב גזע העץ. זה התברר כרעיון טוב ליצור מסילה סביב גזע העץ.
עזבתי את החבל ונתתי לו להשלים סיבוב. הציפורים נעו מסביב לעץ. בוחנות אותי. הן אינן יכולות להגיע עליי אבל אני יכולה להגיע עליהן. אני אצטרך למצוא להן פיתרון אחר כך. תפסתי את המקל והשתמשתי במשקל הנגד כדי להרים את המוט באוויר במהירות, דחפתי אותו מטה ויצרתי גל אוויר שהפחיד את הציפורים. אחת הציפורים החלה לעוף מעט באוויר אך היא נראתה חסרת אונים לחלוטין. זהו! הבטתי סביב וקלטתי את הירידה התלולה מאחורי. הרמתי את המוט אל הענפים וחייכתי אל הציפורים. אתן הולכות ליפול.. ובגדול.
לקחתי את העלים הנותרים ויצרתי מן רשת בקצה של המחבט. הורדתי אותו שוב ודחפתי בכוח הצידה, לכיוון כללי אחורה. הרשת הדקה לכדה שלושה ציפורים והעיפה אותן לכיוון הירידה. הציפורים היו חסרות אונים באוויר ואז הן תגלגלו כל הדרך למטה, נראה שמד החיים שלהן לא כל כך גבוה. הן נשארו למטה עם קוו אחד במד החיים. 4 ציפורים.
דחפתי שוב את המוט אך הפעם תפסתי אותו ורצתי איתו. דחפתי אותו מעלה כשהציפורים ניסו לקפוץ אך נראה שמשהו בחישובים שליהיה שגוי ו.. מקור מגואלת בדם, נוצות אדומות, עיניים ריקות, ראש ערוף..
בהיתי בציפור מתפוגגת.. נעלמת. שתי הציפורים שנשארו נראו אדישות. איך...? למה....? אני לא רוצה את זה.. אני לא רוצה את זה.. לא...
קפצתי מהעץ ולקחתי איתי את הסכין, אם אני אמות אני אמות עכשיו. הציפורים עמדו מימיני ומשמאלי, הן הביטו בי ורצו לכיווני. צווחות..
|
|
יאיר
לפני 10 שנים ו-3 חודשים
מחק והנה היא הייתה. יפה כתמיד. היא הייתה חשוכה משום מה. הבור הזה כנראה מעשי ידה של נירה, חצופה שכמותה! אני אהרוג אותה. אני אהרוג אותה לתמיד. "מאדי?" אמרתי. אך משום מה היא התעלמה, היא הסתכלה בבושה עליי, בוכה. מה יש לה? חשבתי בלבי. "מה קרה?" היא לא הגיבה. "טוב, אני לא מוותר עליך עכשיו". אמרתי ותפסתי אותה. משכתי אותה על עברי בחוזקה. היא דחפה אותי חזק. היא הסתכלה עליי בשנאה, לא ניתן לדעת מה קרה לה. "דברי אלי! זאת הייתה נירה? אני אהרוג אותה!". אך היא לא הגיבה. "למה את מסתכלת עליי ככה? עני לי." אמרתי בייאוש. היא הסתכלה עליי בתמיהה, כאילו אני לא מודע למשהו. "רציתי להתנצל על איך שהייתי אז...לפני הדלתות, אני הרגשתי שמשהו השתלט עליי, ורק רציתי להגיד שכל רגע אחרי זה דאגתי לך וחשבתי עליך, תראי, אםילו הצלתי אותך!" תקווה נאורה על פניה. היא בחנה אותי במהירות. משהו קרה לה. ואני אברר מה זה. היא פתחה את פיה והתחילה לדבר בחלושות.(עכשיו את)
|
|
Angelica
לפני 10 שנים ו-3 חודשים
"מאדי?" הוא שאל פעם נוספת והביט בי כמחכה לתשובה. לא עניתי, לא הייתי מסוגלת אפילו להביט אל תוך עיניו. רק השפלתי את מבטי לנעליי שהיו מלוכלכים מקצת בוץ וניסתי להשתלט על הזעם שגאה בגופי כמו קרשים שנוספים למדורה. "מה קרה?" הוא המשיך והתקרב מעט. נרתעתי כתשובה ונתתי לדמעה נוספת לזלוג במורד לחיי. רציתי להתרחק ממנו לנצח, לא יכולה לשאת את המחשבה שהוא בגד בי כך. ובהיסח דעת, התרחקתי עוד כמה צעדים לאחור. "טוב, אני לא מוותר עליך עכשיו." הוא אמר וכעס ניצת בעיניו, הוא תפס בכתפיי ומשך אותי אליו בתוקפנות, רק עכשיו חשתי עד כמה חזק הוא. שחררתי ממנו את זרועותיי ודחפתי אותו בחזהו עד שכמעט ומעד לאחור. "דברי אלי!" הוא צעק, מיואש. "זאת הייתה נירה? אני אהרוג אותה!" לא הגבתי, רק גיחכתי בעצב לדבריו. לא האמנתי עליו, לא רק מתנהג כאילו כלום לא קרה – אלא גם מטיל כמו מניאק את האשמה על נירה. אמנם לא חיבבתי כלל את נירה אחרי מה שהיא עשתה, אבל מצד שני אני יכולה להבין אותה. זה הגיע לי אחרי כל מה שעשיתי לה בתחרויות.
"למה את מסתכלת עלי ככה?" הוא שאל באנחה. ראיתי את הכנות בעיניו, "רציתי להתנצל על איך שהייתי אז.." הוא התחיל לומר. "לפני הדלתות, אני הרגשתי שמשהו השתלט עלי, ורק רציתי להגיד שכל רגע אחרי זה דאגתי לך וחשבתי עליך. תראי, אפילו הצלתי אותך!" הוא אמר ועל פניו הבעה מלאת תקווה. בחנתי במבטי את הסביבה שבה אני נמצאת. כבר לא הייתי באותו מקום מפחיד ואפל, בתוך הבור העמוק או בסכנה ליד העצים האנושיים, הייתי ליד איקן. הבנאדם שכל הזמן הזה הייתי יכולה לסמוך עליו. להרגיש בטוחה לידו.
"כשהייתי קשורה.." התנשפתי, "לעץ. ראיתי אותך, פשוט עמדת שם, הבטת בי ולא עשית דבר," הרמתי את מבטי אליו, הוא היה נראה עצוב ומיואש כמוני. "אחר כך ברחת. השארת אותי לבד, להתמודד עם הכאב. עם המציאות הנוראה." קולי נסדק, דמעה נוספת זלגה ומחיתי אותה מיד. "למה-?" שאלתי בכאב, "למה השארת אותי לבד?"
|
|
יאיר
לפני 10 שנים ו-3 חודשים
משהו מוזר קרה באותו הרגע. היא התחילה להמציא דברים עליי, להעליל עלילות מוזרות. על מה היא מדברת. אולי זאת נירה? שיקוי או משהו.
"אין לי מושג על מה את מדברת. אני הייתי כל הזמן הזה כאן. נלחמת נגד זה". הצבעתי על יצורת הגביש הקפואה. "בהחלט לא היית תקועה בשום בור שהתעלמתי ממנו! זה פוגע בי שאת חושבת שעשיתי זאת. אני בחיים לא הייתי עושה את זה. אני בכלל יצרתי פורטל להוציא אותך, ולא לברוח כמו פחדן עלוב". היא הסתכלה עליי בתימהון מוזר ביותר. ניכר על פניה שהיא מבולבלת מאוד. כמוני. "את לא מאמינה לי? ברצינות? הייתי מוותר על הכל בשבילך" הסתכלתי עליה במבט רציני. "טוב זה מטורף" ואז עלה במוחי רעיון. התחלתי להתנהג כמו משוגע. היא זזה קצת אחורה. דיברתי לעצמי לרגע. "כן זה יעבוד!"
"תחזיקי לי ביד. היא היססה. נו תחזיקי פשוט". היא נראתה מהוססת, אך לבסוף שמה את ידיה בידיי. אני עכשיו אראה לך את העבר דרך כישוף. ככה שנינו נדע מה קרה. היא הסתכלה עליי בצורה מוזרה, כאילו היא בוטחת בי יותר. היה הבזק לבן, והכל נעלם. ואז נבנה שוב. בוקר, עצים, כרגיל. אך מקום שונה לגמרי. בסביבה נראתה נירה. לוקחת דברים ובונה דברים, פטיש כאן. מסמר כאן. מברג לייזר אינטרגלאגטי פה. זה היה נראה מוזר. היא דיברה לעצמה. "עכשיו אני אתן למאדי את הכאב הכי נוראי, רגש. נעשה הולוגרמה של איקן נוטש אותה, ככה היא גם כלואה וגם מיואשת. זה יהיה פשוט נפלא! אני אחזיר לכלבה הזאת! ואגרום לשניהם להיפרד. ככה אני אנצח". הפלאשבק עבר למאדי בבור. ונירה צוחקת בצד למראה ההולוגרמה משטה במאדי. ואז זה נגמר. מאדי נראתה כועסת מאוד. היא נהייתה אדומה, שלפה את החרב שלה. ואז חיבקה אותי חיבוק ארוך. שנינו ידענו מה לעשות. והיא התחילה לדבר...(עכשיו את).
|
|
Angelica
לפני 10 שנים ו-3 חודשים
הוא הביט בי, מאוכזב ומעט כועס. "אין לי מושג על מה את מדברת. הייתי כל הזמן הזה כאן, נלחמתי נגדו." הוא הצביע על יצור גבישי משונה שהוקפא, כנראה על ידי כוחותיו. "בהחלט לא היית תקועה בשום בור שהתעלמתי ממנו!" הוא המשיך את דבריו. "זה פוגע בי שאת חושבת שעשיתי זאת. אני בחיים לא הייתי עושה את זה. אני בכלל יצרתי פורטל להוציא אותך, ולא לברוח כמו פחדן עלוב."
ישרתי את מבטי והבטתי אל תוך עיניו, מצאתי כנות. אך למרות זאת לא הצלחתי להאמין לדבריו, לא אחרי מה שראיתי. "את לא מאמינה לי? ברצינות? הייתי מוותר על הכול בשבילך." הוא המשיך בטון רציני. רציתי להזכיר לו את האימות הקטן לפני הכניסה בדלתות, אם הוא היה מוותר על הכול בשבילי לא הייתי נקלעת למצב הזה, קשורה על עץ ומותקפת על ידי חבורה של עצים אנושיים שמטרתם לחבוט בי עד מוות. "טוב, זה מטורף." הוא נאנח והניח יד על מצחו. ואז, ממש באותו הרגע הוא פער את עיניו והתחיל להתנהג באופן מוזר שגרם לי להירתע. הוא מלמל לעצמו דברים שלא הצלחתי להבין ולאחר מכן הכריז, "כן, זה יעבוד!"
"תחזיקי לי ביד." הוא הוסיף הבעה נלהבת. היססתי לרגע ואז הנחתי בזהירות את ידי על ידו. הסתכלתי בו, לא יודעת אם להאמין לדבריו. הוא לא השיב לי מבט, רק הסתכל על קדימה בתקווה שישיג את מטרתו.
ואז הבזק לבן הופיע לנגד עינינו. בוקר, השמש תלויה בשמיים הכחולים, עצים. יער. בהתחלה ראיתי רגליים, צועדות בחופזה ועושות את דרכן לעבר מיקום לא נראה. איקן לידי אימץ את מוחו. דמותה של נירה הופיעה לנגד עיני, הרמתי גבה. פטיש, מסמר, מברג לייזר. הכול קרה כל כך מהר, ואז נירה פתחה את פיה. "עכשיו אני אתן למאדי את הכאב הכי נוראי, רגש. נעשה הולוגרמה של איקן נוטש אותה, ככה היא גם כלואה וגם מיואשת. זה יהיה פשוט נפלא! אני אחזיר לכלבה הזאת! ואגרום לשניהם להיפרד. ככה אני אנצח."
בחילה תקפה אותי. כאב חזק התפשט במקומות שלפת אותי החבל, הרמתי מבט לאיקן. הוא לא הביט בי. הפלשבק הסתיים בנירה, צוחקת מהצד, משטה בי עם ההולוגרמה של איקן. ואני, כמו מטומטמת האמנתי.
ברכיי רעדו, רציתי לצנוח ולבכות, לפרוק את כל מה שנשאתי עד עכשיו. שלפתי את החרב, הרגשתי רצון עז להרוג את כל מה שבדרכי, אבל במקום זאת תפסתי את איקן וחיבקתי אותו. חיבוק ארוך, לא רציתי להרפות ממנו. לעולם. ידעתי שהוא לעולם לא יבגוד בי. קרבתי את פי אל אוזנו הימנית. היססתי לרגע קט, ואז לחשתי. "אני אוהבת אותך, איקן."
|
|
יאיר
לפני 10 שנים ו-3 חודשים
"מאדי. אני..-" רציתי לומר, אך היא פשוט חיבקה אותי. זה היה חיבוק כל כך טוב. עכשיו אנחנו ביחד, ואיש לא ינצח אותנו. אני כבר מת להתנקם בנירה, נחזיר לה עם אשליה משלי! תפסתי את ידי בעורמה. אך מאדי הזיזה אותם במהירות והתקרבה על אוזני. "אני אוהבת אותך איקן" היא לחשה. הופתעתי, אני מודה. אף פעם לא אמרו לי את צמד המילים הללו, כמילים בלתי מושגות. אמי לא הייתה לידי, ולא אבי. הסתכלתי עליה. אני מרגיש אותו הדבר. מאדי היא כמו כל מה שלא היה לי, היא מתוקה וחמודה. אך לא אחת מהבחורות הקיטשיות, אוהבות הכלבים בשבוע הספר. פשוט מושלמת. מושלמת מדי להיות אמיתית. התקרבתי אל אוזנה. "האם זה אמיתי?" לחשתי. היא הסתכלה עליה במבט נבוך, כאילו שלא אמרתי לה שגם אני אוהב אותה. אז היא נסוגה. אך אני תפסתי את זרועה ובעדינות ונישקתי אותה. נשיקה פשוטה שארכה מספר רגעים, אך הרגישה כמו נצח. "האם זה ענה לך על השאלה?" גיחכתי. הסתכלנו אחד על השני. ואז שמעתי צרחות. יצורת הגביש השתחררה מהקרח. והיא עטה לעברנו. זזתי אחורה ודחפתי את מאדי קדימה, כדי שהיצור לא יפגע בה. "עדכון קל" חייכתי במבוכה. "יש מפלצת גביש אימתנית שחושבת שרצחתי את בנה, אז...כן. אני מעדיף לא להרוג אותה. רעיונות. תשואות, תגובות של "איזו מותק" יתקבלו בברכה." הזזתי את מאדי שוב בתנועה סיבובית. לא את למפלצת לפגוע בה, לכן מוצא אחרון קיים. "אני לא מניח שמצאת יצור גבישי קטן אבוד? אם כן, את אלוהים". הזזתי אותה שוב. היצור נראה מעוצבן יותר. ריקוד "הזוזי כדי שלא תמותי", חשבתי בלבי. אני מניח שקסם יוכל לעזור, אבל קצת. לא משהו שיחזיר את הילד, נכון? אולי הרגעה מסוימת? בכל זאת. זה יצור לא אמיתי בכלל. היצור הזיז את כנפיו האיומות והשליך מטר של גבישים, בתגובה הראשונות שלי דחפתי את מאדי ולקחתי את מקומה. הרגשתי את הגבישים נתקעים לי בגוף. זה כאב. אך לא יותר מדי. "אני בסדר מאדי, אני רק מרפה את עצמי. תיזהרי!" צעקתי כשהמפלצת עטה לכיוון מאדי, אך מאדי הייתה עסוקה מדי בי ונפגעה. היא עפה אחורה בסחרחורת. רצתי לעברה. (זה החלק שבו את מגיבה, וקובעת אם את מעולפת או שאת לא. תעשי מה שבא לך, קיצר. ^^).
|
|
זאבה~
לפני 10 שנים ו-3 חודשים
נירה-
כמה צרחות הסיחו לרגע את דעתי, זו.. מאדי? היא עדיין לא נחלצה מהמלכודת? זו אחת הפרוטות, אני אפילו השארתי לה יד ורגל! מה הבעיה פשוט חתוך את החבלים ולטפס החוצה מהבור? אה כן, ההולוגרמה.. אני מודה שלא ממש הבנתי מה זה אבל זה נראה נכון להשאיר את זה שם. מעניין מה היא ראתה, אוי.. אולי זה לא היה רעיון טוב כל כך..?
בכל מקרה, יש לי כאן שתי ציפורים מעצבנות שרוצות להרוג אותי מסיבה לא ידועה. קפצתי לכיוון העץ, רצתי ותפסתי את מחבט הזבובים הענקי. רצתי סביב העץ, קפצתי והתחלתי לרוץ במעלה ההר. למרה הפלא, שתי הציפורים אחריי. טוב, כל מה שאני צריכה לעשות זה להגיע למלכודת הקודמת או אפילו למלכודת החבל שהארתי קודם לכן. במבט אחד קטן לאחור תקוותי נגוזו. הציפורים האלה מהירות.
"סקיל יצירה," צעקתי, כי לא היה לי כוח ללחוש. תפסתי ענף וקרעתי אותו מהגזע, במהירות חיברתי את הסכין שלי עם מוט העץ והנפתי אותו בתור אזהרה.
"אם אני אמות," התנשפתי. "תצטרכו להתאמץ, בסדר? אני אהיה על הקרקע ואתן, איך לא? תנסו להרוג אותי!"
הרגעתי את הנשימות שלי והבטתי בהן. ולפתע קלטתי, יש לי סכין. החלפתי את הצדדים, אני משתמשת בסקיל הגרוע שלי אבל.. אין מה לעשות. אני אוהבת כלי נשק! למרות אני מתחילה לאהוב את הסקיל יצירה הזה.. אני צריכה לבדוק אם אני יכולה להשיג אותו גם בחוץ..
הציפורים הביטו בי בעיניהן הקרות, נראה שהן כועסות עליי משום מה.. אה כן, אני עילפתי את החברות שלהן ואפילו.. כן. זה.
במהירות הורדתי את הסכין מהמטה והכנסתי אותו לכיס-לא המעשה הכי חכם אבל..-
הנפתי אותו בכוח והכאתי בראשה של הציפור. נקרא לך ציפור מס' 1. אז הכאתי בראשה שלציפור מס' 1, היא עפה מעט אחורה, המשכתי לסובב את המטה סביב גופי בקצב הולך וגובר. ציפור מס' 1 התאוששה אך הייתה מעט מסוחררת. ואז, הן החלו לתקוף. הן רצו והניפו את רגליהן, קיבלתי סריטה חדשה, 2- לחיים. בפעם השנייה שהן תקפו הנפתיאת המטה בחוזקה על ציפור מס' 1 והיא התעלפה סופית. המהירות קצת ירדה וציפור מס' 2 רצה אליי, שולחת את המקור שלה קדימה. לכיוון.. הגון. התקופפתי והנפתי את המקל מעלה, על בטנה. היא הקיאה*נראה לי* ובהזדמנות הזו הנפתי את המקל על עורפה ועילפתי אותה.
לקחתי את את החפירה של המלכודת והתחלתי לחפור. אחרי כמה זמן, חצי שעה בערך יצרתי מן כלוב כזה. הציפורים עצמן לא יוכלו לצאת אבל הגוזלים שלהן מוזמנים לצאת. השטח.. נקווה שהוא יספיק למחייתן. השטח היה מוקף בתעלות וחומת בוץ. למטה היו פתחים שהיו קטנים מידי בשביל הציפורים אבל לא בשביל הגוזלים שלהן. אני מקווה שזה לא ייהרס כל כך מהר.
*רואה בדמיוני שזה נהרס*
"טוב, אני רעבה וצמאה." אמרתי והלכתי אל הנהר. הפעם חלצתי נעליים,קיפלתי שרוולים ותפסתי דגים בידיים! זה היה ממש כיף. אחרי עוד כחצי שעה היו לי 5 דגים מוכנים(לא הכל תפסתי בידיים, טוב?). אכלתי אחד ושתיתי כמה שיכולתי. הבטתי אל ההר, לשם אני צריכה ללכת.אין לי עוד תירוצים להישאר למטה. חיברתישוב את המוט חנית אבל הפעם חיברתי אבן שטוחה לצד השני, כדי א' ליצור איזון. וב' יותר עוצמה למכות. כמו כן, הכנתי חבלים ושתי מלכודות רשת למקרה שאצטרך לברוח בהתרעה של רגע.
הכנתי גם נאד מים מעור של חיית מים שנלכדה במלכודת קודם. באופן אירוני להפליא נראה שהיא טבעה.
*מה עכשיו נט?*
|
|
Angelica
לפני 10 שנים ו-3 חודשים
היה נראה כי איקן הופתע מדברי, הוא שקע במחשבות שהלוואי והייתי יודעת מה הן ולאחר מכן התקרב אל אוזני בחושניות, "האם זה אמיתי?" הוא לחש, נימתו רגועה. הסתכלתי בו, לא יודעת אם עשיתי את הדבר הנכון. נסוגתי לאחור בהבעת תימהון ומבוכה, נשכתי את קצה שפתי אבל אז הוא תפס במפרק ידי ומשך אותי אליו, שפתינו נפגשו באופן מושלם. ליבי פרפר, חשתי ברטט קל חולף בחזי, הנשיקה ארכה לא יותר מכמה שניות שנראו כמו נצח. ואז הוא הביט בי, וחייך, "האם זה עונה על שאלתך?" הוא גיחך ושעשוע ניצת בעיניו. לא השבתי, הייתי משותקת לגמרי. קפואה במקומי. רציתי שהרגע הזה ימשך לנצח – להרגיש כמו בסרט, לילה, הגשם מרטיב אותנו ללא שמץ של רוח, מנגינת כינורות נשמעת ברגע. נער ונערה עומדים זה מול זה ומביטים במבוכה, נמנעים מלהביט לתוך עיניו של השני. ואז המנגינה פוסקת, צרחה מזוויעה גורמת לשיערי לסמור. איקן מרים את ראשו בהפתעה, זז לאחור ודוחף אותי קדימה. "עדכון קל," הוא אמר בהתנשפות וחייך במבוכה, "יש מפלצת גביש אימתנית שחושבת שרצחתי את בנה, אז.. כן. אני מעדיף לא להרוג אותה. רעיונות, תשואות, תגובות של "איזו מותק" יתקבלו בברכה." הוא הזיז אותי פעם נוספת ברגע שיצור הגביש המשונה עטה לעברנו בצווחות. "אני לא מניח שמצאת יצור גבישי קטן אבוד? אם כן, את אלוהים." הוא הוסיף, דחף אותי הצידה והגן עלי בגופו. יצאתי מאחוריו על מנת לעזור לו להביס את היצור ברגע שהוא החל להזיז את כנפיו ולשלוח לעברינו מטר של גבישים דוקרניים שטסו לכיווני, אבל איקן לא נתן לזה לקרות, הוא חסם את דרכי והפנה אלי את גבו בעודו מקבל את מטר הגבישים לתוך גופו. הוא התכווץ לשנייה, רציתי לצעוק עליו להספיק אבל אז הוא פתח את פיו, "אני בסדר מאדי, רק מרפה את עצמי,"
נגעתי בכתפו ועלי פני הבעת דאגה, והוא הביט מעבר לכתפי ואז צעק, "תיזהרי!" לפני שהספקתי להסב את ראשי יצור הגביש פגע בי והעיף אותי לאחור. שמעתי את איקן צועק את שמי ברגע שנחתי על הקרקע, ראשי הצטלצל מהמכה. העולם הסתחרר לנגד עיני, ראייתי היטשטשה ומד החיים שלי ירד באופן מפחיד. "אי-ק-קן.." לחשתי בקול סדוק ושפתיי היבשות הכאיבו לי. הוא כרע ברך לידי והביט בי בדאגה. "תיזהר," בעלתי רוק. "מ-מא-חוריך.." הדבר האחרון שהצלחתי לראות לפני שהחשכה עטפה אותי היה הוא יצור הגביש, מתנשא מעל איקן. הוא יצליח, חשבתי לעצמי.
הוא תמיד מצליח.
(טוב.. אז אני מעולפת. לבינתיים. נטע, אני סומכת עליך שתפתרי את הבעיה ברגע שאתעורר)
|
|
יאיר
לפני 10 שנים ו-3 חודשים
תגובת המשך, תחרויות. *מצטער על הקיטשיות, ניסיתי. אתם יודעים שזה לא אני, אבל ליץ' הכריחה אותי עם תגובה הלא פחות קיטשית ^^*
"מאדי לא!" אך היה זה מאוחר מדי. בעיטה ומכה, סיבוב מלכותי. לא עוזר. כלוא. היא עפה באוויר, בצורה חיננית ונחתה על עץ. אם היא מתה, אני מתאבד. אמרתי בלבי, בלי שאף אחד ידע. היא חיה, אך מד החיים שלה ירד באופן קריטי. עוד מכה אחת תחסל אותה. הסתכלתי עליה באימה, היא הייתה שם. מעולפת, ישנה כתינוקות שלא רוצים להעיר. חלמתי בהקיץ, על מקום טוב יותר, אני הייתי שם, וגם מאדי. בחיים האמיתיים. בתוך אחוזדה גדולה, שם אף אחד לא הטריד אותנו, ושנינו נשארנו לחיות בנשיקה קטנה ומתוקה, שהתנגנה בתוך ראשי שוב ושוב. "איקן!!!!" קטע את חלומי. היא צרחה עליי. הסתובבתי, שם הייתה יצורת הגביש ההיא. לעזאזל איתה, נכון שאמרתי שלא אפגע בה, אבל מאדי חשובה לי יותר מכל. יותר מכל דבר כאן. הסתכלתי על יצורת הגביש בצורה אימתנית. "נראה אותך". היא לא התרשמה והסתערה עליי. התגלגלתי הצידה והעפתי אותה בפרץ אנרגיה 10 מטרים אחורה. זה לא הזיז לה כמובן, אבל זה נתן לי מספיק זמן לשים מגן על מאדי, שלא תיפצע. מד החיים שלה יציב, אך אני מפחד מאפקט כזה או אחר, איבוד דם וכדומה. איקן תחשוב, תערים עליה, בצורה הכי כואבת לה. תערים עליה לנצח, שתבכה. הסתכלתי על ידי. היא רוצה את הילד שלה? אז היא תקבל אותו. הסתכלתי עליה. היא התעופפה באוויר. נעה במהירות כל כך מהירה. בוא נראה, שינוי...כן! ואז...כן! החזקתי אותה באוויר עם הטלקנזיס שלי, אך זה לא יחזיק לאורך זמן. שם שמתי לב למערה. המערה ממוצעת, די קטנה, אבל בשבילי היא תספיק. נכנסתי למערה במהירות גדולה. שם קרה הדבר. שינוי צורה מאקסימלי? אני יודע איך הילד שלה נראה, נכון? פתחתי שער למימד הכלא, בתוך המערה החשוכה. ואז התחיל השינוי. ירדתי כמה קומות גובה, הצמחתי גבישים. זה היה כואב ביותר, אך הכל בשביל מאדי שלי. צמחו לי אוזניים, וכנפיים גדולות. הרגשתי מלכותי יותר, ואז יצאתי מתוך המערה. היא בחנה את המערה למשמע טפיחות הרגליים, ציפתה שאני אצא. אך אני לא יצאתי. אלא בנה האבוד. היא הסתכלה עליי בזהירות ואז שמתי לב לדמעות על לחיה, דמעות קריסטל. לבי נשבר, אך המשכתי...בשביל מאדי. היא התקרבה לקרקע והחלה להלך בקרוב אליי. היא נגעה בי וליטפה אותי. ואז עשיתי את מה שהוטל עליי. דחפתי אותה, כבנה, אל תוך המערה. היא נפלה אל תוכה בהבעת פרצוף איומה, זה בשביל מאדי נוגן בראשי שוב ושוב. אך לפני שהיא נפלה, היא ירתה קריסטלים לכל עבר. הם לא פגעו בי, וגם לא כוונו אליי, אלא אל מאדי! היא הבינה מה נקודת החולשה שלי. ולמרות שיצורת הגביש נעלמה, הגביש פגע במאדי..והרג אותה. "מגן עלוב!" הייתי צריך לחזק אותו". אך רצתי אליה. מד החיים שלה נעלם והיא הייתה קרה כקרח. בכיתי קשות. והסתכלתי אל תוך עיניה, נשקתי לה נשיקה אחת אחרונה. ואז קרה משהו מדהים, היא התעוררה כשמד החיים שלה הופיע, שלם ומלא. "תודה לאלוהים". הסתכלתי עליה, היא נראתה מבולבלת. הסתכלתי לשמיים ויריתי כדור עשן. היה כתוב בו: "תיזהרי נירה, הזאבים באים אליך". מאדי הסתכלה עליי(עכשיו תורך.........).
|
|
Angelica
לפני 10 שנים ו-3 חודשים
התחרויות- (כל מי שמכיר אותי יודע שאני לא קיטשית. אבל זה דורש *~*)
הייתי בטוחה שהכול נגמר ברגע שאיקן כלא את יצור הגביש, אך טעיתי. הוא לא וויתר, הוא היה נחוש להרוג עד ליומי האחרון, להכשיל את איקן במשימה ולפגוע בו ככל האפשר על מנת לרצות את אנונימוס. והוא בהחלט השיג את מטרתו, הוא ידע מהי נקודת התורפה של איקן אם היא לא לגרום למותו. ברגע שהקריסטלים האחרונים התעופפו לכיוונו רציתי לצעוק לו שיזהר אבל כנראה שזה לא היה אקטואלי לגביו. יצור הגביש המחורבן כיוון את הקריסטלים לעברי בכוונה להרוג אותי ואת ליבו של איקן באותו הזמן. ואני, הייתי שרויה על הקרקע בחוסר אונים, לא יכולה לזוז ובקושי להוציא קול חלוש מפי. פשוט בלעתי בחוסר הצלחה את הגוש בגרוני והבטתי למוות בעיניים. הבטתי באיקן שבאותו הרגע הסב את מבטו בהפתעה ואז כאב חד התפשט בגופי. נאנקתי, עיני נעצמו ונשיפה בודדה הספיקה לצאת מפי. המוות עטף אותי בגלימתו השחורה והאינסופית ברגע שמד החיים הצביע על אפס.
ידיים. הדבר הראשון שהצלחתי לראות על החלל הבוהק שהופיע מולי, פרצופים לא מוכרים. מנורות השתופפו והאירו על גופי עטוף הבד הלבן שהתמזג עם החלל הבוהק למראה. קולות בכי. צעקות בטון ציווי. הרגשתי בגוף של מישהו אחר. אנשים מתנשאים מעלי, פיהם מכוסה ואישוניהם מתרוצצים לכל עבר.
"את צריכה לתת לה לנוח." קול הדהד בחלל, רגוע ומעט רוטן. "היא תחייה. היא תהיה בסדר." הרגיע קול של עמוק של גבר. מישהו הגיב ביבבה ואילו האחרים השמיעו אנחות עצב וכאב.
"מאדליין תחייה." ובמשפט הזה, החלל הלבן התנפץ מול עיני כמיליון רסיסים קטנים.
פערתי את עיני ופלטתי קול חלוש. איקן התנשא מעלי ועיניו נפוחות מבכי. הוא הביט בי בהבעת השתאות, מבולבל מעט. "תודה לאלוהים." הוא לחש ועצם את עיניו, דמעה קטנה פלשה מתוך עפעפיו וזלגה במורד לחייו עד שנפלה מקצה סנטרו. הוא הסתכל בי ובחן את גופי ואת פניי המבולבלות, לאחר מכן הוא הרים את ראשו וירה כדורי עשן. הבטתי בו ותמונות מזוויעות חלפו לנגד עיני. "איקן." לחשתי בקול צרוד.
הוא חייך אלי, "מאדי." הוא ענה.
הרמתי את ידי ומשכתי את עורפו עד שהיה קרוב אלי מספיק כדי שיוכל לשמוע אותי, "תודה." לחשתי בחיוך סדוק.
|
|
זאבה~
לפני 10 שנים ו-3 חודשים
נירה-
הבטתי בציפורים המעולפות, בכלוב שייצרתי להן. חייכתי אליהן מלמעלה. לא תוכלו להרוג אותי עכשיו. עכשיו, אני אמשיך בדרכי מעלה אל מעלה ההר.
לפתע הבחנתי במשהו בשמיים,
"נירה תיזהרי, הזאבים באים.."
"הזאבים.. למה לבחור חיה כל כך מופלאה?" מלמלתי לעצמי. "חוץ מזה, מערכת היחסים שלהם מתאימה יותר לברבורים אבל הם כנראה ניסו להישמע תוקפניים אז.. כן. הזאבים באים. אוף, יש להם את הסקילים האולטימטיביים. נשק וכשף. טוב, אם אמות במשחק המחשב הזה לפחות אני אראה את מי שיהרוג אותי.
עצרתי רגע ותפסתי כמה גחליליות, הכנסתי אותן לכלוב רשת קטן ותליתי אותן על מקל. הן האירו את הדרך והיו נחמדות. טוב.. אם אני צודקת הם כנראה ליד הפסגה. טוב.
"אלך לי בדרך אלך אלך,
כי לא נגמרה עוד דרכי.
אלך לי בדרך אלך אלך,
כי הירח מאיר את דרכי.
אלך לי בדרך אלך אלך,
כי יש אחד שמחכה גם לי.
אלך לי בדרך אלך אלך,
כי למות זו עוד לא המשך דרכי.." זימזמתי שוב ושוב.
"אלך לי בדרך אלך אלך,
כי המוות נמצא מאחור.
אלך לי בדרך אלך אלך,
כי האהבה עוד תפיד את גפי.
אלך לי בדרך אלך אלך,
כי עוד לא כבה כבר האור.
אלך לי בדרך אלך אלך,
כי יש דבר שאני צריכה למצוא." הפסקתי והבטתי בשמיים, כבר כמעט ערב. היי, חכה אח גדול. אני עוד אגיע עליך.גם אם אתה מת, גם אם אתה חיי.
"אלך לי בדרך אלך אלך,
אל האחד שצריך למצוא.
אלך לי בדרך אלך אלך,
ואנסה לא ליפול.
אלך לי בדרך אלךאלך,
כי המוות חובק אותי.
אדמם לי בדרך תלך תלך,
כי הוא כבר השיג אותי."
השמכתי לזמזם את השיר, להוסיף לו עוד בית, עוד שורה.
"האהבה עוד תפריד את גפיי.." סיימתי והבטתי באיקן ומאדי. הם הביטו בי בחצי בהלה חצי כעס.
"רציתם להרוג אותי, לא?" שאלתי וחייכתי חיוךקטן. בעיקר לעצמי כי היי, אני הולכת למות עכשיו!
"אהמם.. נירה.." אמרה מאדי.
חייכתי עליה. עוד אפגוש אותך אח גדול. "מה?" שאלתי ולפתע שמתי לב לפצעים סביב ידה וסביב הקרסול. "המלכודת שלי עשתה לך את זה?" שאלתי בבלבול. "לא הייתה לך יד ורגל פנויים? היית אמורה לצאת משם בתוך כמה דקות.." מלמלתי בבלבול. היא עד כדי.. חלשה?
לפתע, הרגשתי משהו ננעץ בכתפי, בהיתי בדבר הזה שבצבץ מתוך כתפי. דם זלג והחיים שלי ירדו ברמה מטורפת. גלי כאב נוראיים נשלחו בכל גופי, ברכיי קרסו. עצרתי את נפילתי בעזרת ידי.
"פאק! זה כואב!" צרחתי. דמעות זלגו מעיני אך סירהתי לתת לזה להשפיע עליי. חייכתי אליהם וקמתי, בקושי. נשמתי בכבדות וראייתי הטשטשה.
חייכתי. "תפריד את גפיי.." שרתי לעצמי את השורה האחרונה אך משום מה, ידעתי שהיא שמעה אותה.
"תהרגי אותי," אמרתי והבטתי בה. כמעט התכווצתי כשגל הכאב טילטל את עורקיי "קדימה, בבקשה ממך. תהרגי אותי אבל קחי בחשבון ש.. יכול להיות שיש פה עוד מתמודדים." למה אתם נותנים לי לדבר כל כך הרבה..? למה אתם לא הורגים אותי.
זהו, הכוח שלי נגמר. נפלתי. יכולתי רק להזיז את פרצופי כדי לא לרסק לי את האף. צרחתי כשהקרקע דחפה את הדבר הזה דרך העצם שלי. לא יכולתי לעצור את הכאב. צרחתי. ראיתי זעזוע, ראיתי כעס, ראיתי סבל. הכל אתם מוציאים עליי. נשמתי בכבדות, וחייכתי.
"אם.. אם תמצאי את אח שלי מאדי, תגידי לו שממתתי בגלל טיפשותי.. טוב?" שאלתי, ניסיתי להרים מבט אך גלי הכאב גרמו לכל גופי להכווץ. להימחץ.
"האהבה תפריד את גפיי.." לחשתי ועצמתי עיניים. המשפט הזה כל כך נכון.. קודם הידיים והרגליים יתפוררו ואז שאר גופי.. תפריד את גפיי~
|
|
נטוטו
לפני 10 שנים ו-3 חודשים
בית המשימות
(אנשים, אתם צריכים להגיב. אני מזכירה לכם שעברו יומיים מאז שנכנסנו למשחק, למרות שזה מרגיש יותר:
יום 1 - מתחברים ומוצאים את בית המשימות
יום 2 - המשימות של קומות 1 ו 2, עשינו אותן באותו יום, ותחילת התחרויות
יום 3 - זה מה שקורה עכשיו בתגובה שלי, וגם בתגובות של המתחרים בתחרויות.
פשוט תכתבו משהו, תדברו עם אנשים, אפילו תצאו מבית המשימות, לא חסרים דברים לעשות ולכתוב.)
התעוררתי בבוקר במיטה, השמיכה השחורה מכסה גם את פניי. מיהרתי להוריד אותה ולהעביר יד בשיערי. לאחר מכן נעמדתי מול המראה שעל דלת הארון שלי וראיתי שזה לא עזר בכלל. השיער שלי עדיין היה פרוע מהלילה. עליתי למעלה לחדר האמבטיה, צחצחתי שיניים והברשתי אותו כמה דקות, ואז החלטתי שאני רוצה לאסוף אותו לשתי צמות. איזה כיף שהשיער ורוד, חשבתי לעצמי. גם אם אני אאסוף את השיער לתסרוקת חמודה זה נראה פריקי. לבשתי את הג'ינס מאתמול וחולצה סגולה כהה, נעלתי את חיקוי האולסטאר וירדתי למטה.
אף אחד עדיין לא קם. הבטתי בחלון שבמטבח (שעדיין כוון לקומה הראשונה) וראיתי שהשמש בדיוק זורחת. ממתי אני קמה מוקדם?
הבטן שלי קרקרה. ליאה, זה או שאת ממשיכה לבהות בחלון ולהתעמק בנושאים לא חשובים בעליל, או שאת הולכת למטבח לקחת לעצמך משהו לאכול, חשבתי לעצמי. עדיין פניתי לעצמי בשם ליאה. קצת קשה לי להתרגל לשם 'דומינו דול', אבל מצד שני עברו רק יומיים. אני עוד אתרגל. התכוונתי ללכת למטבח, אבל משהו בדרך משך את תשומת ליבי. זו הייתה מכונת הכתיבה, זו שהקלידה מעצמה את ההוראות למשימה הראשונה שלנו במשחק. משהו היה כתוב על הדף, למרות שהייתי משוכנעת שמאדי הוציאה את הדף ההוא מהמכונה. התקרבתי אליה ובחנתי מקרוב את הכתוב על הדף.
ברוכים הבאים לבית המשימות שלכם!
בתי משימות, כשמם כן הם, בתים. בין תרצו או לא, מעכשיו אתם גרים בבית הזה, והאנשים הנמצאים בו הם המשפחה החדשה שלכם. על מנת לגרום לכם להרגיש קצת יותר בבית, קראתי לבתי המשימות בשמות כלליים ועיצבתי את הדגלים שלהם באופן נייטרלי. תוכלו לשנות את השם והדגל בעזרת מכונת הכתיבה הזו.
אנונימוס.
חיכיתי לזה כל כך. לא הייתי מוכנה להישאר עם השם הזה בעד שום הון שבעולם, שלא לדבר על הדגל. זה פשוט לא אומר כלום על האנשים שחיים בבית הזה, כמו שאמר אנונימוס, זה נייטרלי. כמובן, לא יכולתי פשוט לשנות את השם על דעת עצמי. עדיף לחכות לכולם, חשבתי לעצמי. חוץ מזה, אין לי רעיונות.
עדיין הייתי רעבה, אבל במקום ללכת ישר למטבח החלטתי לשנות קצת את התכנון שלי...
---------------
כעבור שעה ישבתי בחדר האוכל. מלפניי היו דפים, חלקם מקושקשים וחלקם חלקים, ובידי עיפרון. על השולחן, ליד הדפים, הייתה צלחת ובה פירורים - המזכרת היחידה שנשארה מהטוסט הלא-מאוד-משביע שאכלתי מקודם. בצד השני של הדפים הייתה ערימת ספרים, חלקם פתוחים.
ישבתי שם ושרטטתי כל מני סמלים על הדפים, מדי פעם בודקת באיזה ספר ואז משרטטת, מדי פעם רק קוראת, ומדי פעם פשוט נותנת לעצמי להתפרע עם הדמיון. בהתחלה עשיתי את זה מתוך שעמום, אחר כך מתוך עניין פתאומי שהכה אותי בהפתעה כשחשבתי לוותר ולעבור לעיסוק אחר. לא חשבתי שאני כל כך אשקע לתוך זה, אבל זה קרה. הניסיון למצוא סמל בעל משמעות, המחקר, הכל הזכיר לי פריצה מורכבת למכשיר עם מערכת אבטחה משוכללת מאוד. לא שאי פעם הצלחתי לעשות את זה - אני טובה, אבל לא עד כדי כך טובה.
רציתי למצוא משהו שיסמל אותנו, את כולנו - אבל זה היה קשה משחשבתי.
"דומינו דול?.." שמעתי קול מנומנם מכיוון הדלת. זה היה ג'ון.
חייכתי אליו "או, היי ג'ון, הבהלת אותי לשנייה.. בוקר טוב!"
הוא החזיר לי בוקר טוב מנומנם בעודו מקיף את השולחן. כשהגיע אליי התכופף לראות מה אני משרטטת.
"מה את עושה?" הוא שאל.
"סתם.. בדרך לכאן נתקלתי במכונת הכתיבה ההיא, ראית מה כתוב שם?" השבתי.
"לא"
"כתוב שם שאפשר לשנות את השם של בית המשימות שלנו, וגם את הדגל. אז ניסיתי לחשוב על כל מיני סמלים.."
הוא הרים דף אחד עליו הסמל μ ושאל "מה זה?"
הבטתי לרגע בדף "אה, זאת האות 'מיו' או 'מי' - לא סגורה על זה. זאת האות השתיים עשרה ביוונית."
"אוקי..." הוא אמר והניח את הדף על השולחן.
צחקקתי "כן, אני יודעת. לא הרעיון הכי מוצלח שלי"
ג'ון גיחך. אחר כך הרים דף אחר ושאל "ומה זה?" הפעם בהבעה יותר חשדנית.
"אה, כן. זוכר את ארוחת הערב של אתמול? טוב זה היה פשוט עצוב. חשבתי שיהיה עדיף אם נעשה תורנויות, כל פעם שני אנשים יכינו את האוכל. זה יהיה יותר נחמד, לא חושב?" שאלתי בחיוך.
הוא עבר על הרשימה "רגע, שמת אותי עם קרייטוס?"
"כן - " התחלתי להגיד, אבל מילותיי נקטעו על ידי תום, שבדיוק נכנס לחדר האוכל.
"היי, כמה זמן אתם כבר ערים?" הוא שאל.
"לא הרבה זמן," אמר ג'ון.
"רק כמה שעות," אמרתי בחיוך.
(תמשיכו מכאן)
|
|
אנוביס
לפני 10 שנים ו-3 חודשים
שני אנשים נהרגו אתמול, זה נשמע כל כך נורא שחושבים על זה, אבל משום מה זה לא מרגיש כל כך נורא, רק לחשוב על זה אני מרגישה כמו הבן אדם הכי רע בעולם שזה לא מעציב אותי. לא יכולתי לישון, התעוררתי כל כמה זמן עם ההרגשה הנוראית הזאת שאני לא בסדר.
בערך בשתיים בלילה לא יכולתי כבר לסבול את זה, יצאתי מהחדר וירדתי בדרגות למטה, מן הסתם לא היה אף אחד ער, חשבתי שאולי מישהו יחלוק איתי את אותה ההרגשה,מסתבר שלא. שרפתי לעצמי לחם כי אני מבשלת בצורה מופלאה ויצאתי החוצה עם לחם שרוף ביד אחת וביד השניה ספר של בני לוויה
התיישבתי על הרצפה ברחוב וקראתי בו.
השחר עלה לו לאט, סגרתי את הספר והתחלתי ללכת החוצה מהעיר לכיוון היער, שאני חושבת לעצמי על האם זה יעזור ללכת לצוד, נכנסתי ליער שולפת את חרב העץ שלי.
הלכתי בין העצים, מחפשת לעצמי את הטרף שלי, וחושבת לעצמי כמה יהיה נחמד שיהיה לי זאב משלי, חיות אציליות ונאמנות כאלה (בשביל זכר אלפא כמוני ^^) אבל כרגע עדיף לא להיתקל בלהקה שלהם.
המשכתי עוד קצת ומצאתי לעצמי את הטרף שלי, חזיר בר בגודל בינוני, הו הוא הולך להיות שווה את זה.
הצמחתי בין רגליו צמח שהסתבך עם רגליו, וכשהוא ניסה לרוץ אליי ולתקוף אותי הוא נפל ניצלתי את ההזדמנות להוציא עליו את כל הזעם שלי עד שהוא מת, ושהוא מת הוא נעלם, בדיוק כמו שני הבנות האלו, נשברתי כל המחשבות עפו מולי בטיל ולא יכולתי לעצור את הדמעות שלי, ישבתי ובכיתי בערך חמש דקות עד שנרגעתי, הרגשתי הרבה יותר טוב אחרי שהוצאתי הכל,אספתי את הפרווה והבשר שהחזיר השאיר והכנסתי לאכסון שלי.
יצאתי מהיער כמו חדשה וחזרתי לבית המשימות, פתחתי את הדלת "שלומות לאנשי כדור הארץ, פני לשלום, וגם הבאתי בשר" חייכתי ונכנסתי פנימה.
|
|
די אנג'לו
לפני 10 שנים ו-3 חודשים
בלילה נכנסתי לחדר ריק בסוף המסדרון ובהיתי בתקרה. אני אפילו לא שמתי לב למראה החדר אבל ידעתי טוב מאוד שהתקרה לבנה. זה בטוח. אז אמרו שאנחנו לא יכולים לצאת מפה בקרוב. בעיקרון אני אמורה להילחץ, לבכות, לכעוס. אבל זה לא מה שקרה. גם לא הייתי שמחה. פשוט לא הצלחתי להבין מה אני מרגישה. בסופו של דבר נרדמתי והתעוררתי מוקדם בבוקר בגלל ציפור חסרת רחמים שהחליטה לנקר את החלון. דפקתי על החלון כדי שתעוף. החלון היה בגודל בינוני ונראה סטנדרטי למדי. סרקתי את החדר הוא היה צבוע בלבן. הוא היה יחסית קטן. המיטה הייתה מיטת עץ עם סדינים לבנים. הייתה שידת עץ עם מגירות. מעל המיטה היה מדף לבן. היה ארון עץ מול המיטה. הרבה יותר מדי לבן ועץ בשבילי- אני מניחה שעיצבו ככה את החדר כדי שהוא יתאים לכולם אבל זה היה ממש מדכא.
יצאתי מהחדר ועליתי קומה לקומת המלתחות. מצאתי את המלתחה שלי ושטפתי פנים. הסתכלתי במראה, וחייכתי למראה המראה החדש שלי. צחצחתי שיניים, הסתרקתי וירדתי שתי קומות למטה- לקומת הכניסה.
סביב השולחן ישבו דומינו דול, ג'ון ופאן. הם רכנו מעל כמה דפים ודיברו.
אולי זה היה קצת חצוף מכיוון שאני שחקנית חדשה. כל השחקנים היו ותיקים מה שלא ממש תרם לעניין והקול שלי רעד מעט בזמן ששאלתי
"מה קורה כאן?"
|
|
נטוטו
לפני 10 שנים ו-3 חודשים
התחרויות
איקן ונירה- שניכם הבסתם את המפלצות שלכם, ולכן אתם עולים לשלב האחרון של התחרויות! הקישור לשלב האחרון:
http://demention72.wix.com/demention72#!--/c1ly2
שאלות בפרטי.
מאדי- מצטערת, לא הבסת את איש העץ עדיין, ולכן אני לא יכולה להעלות אותך שלב. תמהרי ותביסי אותו כבר!
|
|
Angelica
לפני 10 שנים ו-3 חודשים
תמיד חשבתי שעצים הם הצמח הכי תמים שיש ביער. הרי הם סך הכול נטועים להם באדמה ללא יכולת להניע את גופם הקשיח, מתחילים ומסיימים את חייהם באותו מקום צמיחתם, עוברים את עונות השנה מבלי לומר דבר ולבסוף גם חלקם נאלצים לסיים את חייהם בתור שולחן עץ בביתנו.
טוב, לפחות לא במשחק הזה.
~~~
נפלתי על ברכיי, אל תוך שלולית הבוץ הרדודה ומי הגשם המלוכלכים ניתזו לצידי גופי, חרב הקטאנה נחתה לצידי, צליל קרקוש המתכת הפוגעת בקרקע היה נשמע כמו אנחת כניעה באמצע קרב. חרב הקטאנה חזרה לצורת החרב המקורית ונשארה דוממת על פני שלולית המים שרעדה בקצב אחיד לצעדי הענק של איש העץ הקרב. בעלתי רוק, לקחתי כמה צעדים לאחור מבלי להתרומם מהקרקע ותפסתי בחרב. "ג-גרזן חד יד-דני." גמגמתי ונמנעתי מלהביט אל תוך עיניו הבוהקות בירוק של איש העץ. החרב שינתה את צורתה, תפסתי במהירות בגרזן החד ידני ובידי השנייה נעזרתי להתרומם מהשלולית. "תתרחק ממני או שאשסף לך את הצורה." איימתי וכיוונתי את הגרזן לכיוון צווארו של איש העץ. הוא השמיע קול שנשמע כמו צחוק יבש ומחוספס ובידו הימנית כמחבט בייסבול, חבט בי פעם נוספת. מעדתי כתגובה ומיד התייצבתי חזרה, הגרזן נשמט מידי ונחת בחבטה על הקרקע – חמישה מטר ממני. קיללתי חרש ושפשפתי את זרועי שדקרה מכאב, הורדתי מצווארי את הצעיף של נירה, הבטתי בו לשנייה ותהיתי אם להשליך אותו על הקרקע ולשרוף אותו. לא רציתי שום פריט או חפץ שיזכיר לי את מעשה הנורא של נירה. אך לבסוף כרכתי אותו סביב זרועי החבולה וריכזתי כדור אש בידי למקרה שאיש העץ יחליט לתקוף פעם נוספת. כיווצתי את גבותיי, עיני התרוצצו בארובותיהן והביעו חשד קל ופחד, "לעזאזל." התנשפתי ורעד חלף בגבי, "לאן הוא נעל-" עצם בלתי מזוהה חבט בעורפי, אוזניי הצטלצלו וראשי הלם בעוז, מעדתי לפנים ומרפקיי בלמו את הנפילה. פלטתי נשיפה מאולצת ונאנקתי מכאב, לא יכולה לזוז כלל. זחלתי על האדמה הרטובה ואילצתי את עצמי לקום ברגע שאיש העץ הנחית מכה שלושה סנטימטרים מגופי. "אה," הפטרתי ועיני נפערו. הוא הרים את זרועו פעם נוספת על מנת להנחית את המכה המכריעה.
"מגן!" צעקתי ומיקמתי את זרועי מעל פני. הוא הנחית את המכה ממש מעל גופי אך אגרופו נתקע בקיר בלתי נראה שהתמקם מעלי, ניצלתי את הרגע והתחלתי את האסטרטגיה, "עשבים!" צעקתי. עשבי דשא ארוכים ויבשים צמחו מתוך האדמה, נכרכו סביב קרסוליו וזרועותיו של איש העץ, אמנם הוא היה מסוגל לקרוע אותם מעליו לא פחות משנייה אך לפני שהספיק לעשות זאת חומת דשא נפערה מהאדמה וחסמה את דרכו, "כדורי אש!" הכרזתי. שלחתי כדורי אש בזה אחר זה על עשבי הדשא עד שנוצרה חומת אש מסביבו. "חצים מתפוצצים!" בזהירות אספתי אותם בכף ידי וזרקתי אותם מעבר לחומת האש. איש העץ מעד לאחור, גופו הקשיח והעצום עלה בלהבות אש ונפל בקול חבטה רם לאחור בשעה שמי השלולית הותזו לכל עבר.
ואז צץ לי רעיון, השתמשתי בראיית הרנטגן בחיפוש אחר מקור מים, אימצתי את מוחי, ברוחי חלפתי על פני עצים רבים וסלעים עצומים שהתמקמו באמצע הדרך עד שהבחנתי בתזוזת מים מאחורי השיחים. ראיתי את מי הנחל מתנפצים על הסלעים, מים כחולים וצלולים עד מאוד. בערך עשרים וחמישה מטר מפה, העפתי מבט חושש באיש העץ, ידעתי שהדרך היחידה שלי לעבור את המשימה הזאת היא להרוג אותו.
האש מעליו כבתה. הוא התקדם לעברי בצעדים איטיים אך קרובים למידי, לבסוף החלטתי שאצטרך להשתמש בעצמי בתור פיתיון. אם אמשוך אותו בשלום לעבר מקור המים הסיכויים שלי לעבור את המשימה יגדלו.
וכך עשיתי.
ברגע שאיש העץ נאלץ להיכנס לתוך הנחל על מנת לתפוס אותי, השתמשתי בברכת המהירות. רצתי בשיא המהירות סביב היצור בגרזן מונף לכל עבר, כורתת את איבריו הפצועים. ידעתי שברגע שהוא יכנס למים גופו יתרכך וכך יהיה קל יותר להביס אותו.
לבסוף הגעתי למכה המכריעה, כרתי את גופו, הוא זעק מכאב, מעד ולבסוף נפל. זעקתו נשמעה בכל כותלי היער, הציפורים על העצים ריחפו בצווחות וציוצים ונעלמו בהמשך האופק.
איש העץ נשאר דומם על פני המים, ואילו אני חייכתי לעצמי והתנשפתי בהקלה.
(הנההההה, הרגתי אותו. עכשיו עליתי לשלב הבא *הקלה*)
|
|
~I-voice~
לפני 10 שנים ו-3 חודשים
בית המשימות.
אני יושבת בחדר שלי שקועה בספר שמצאתי בסלון. האור שלידי דולק, כי כבר התחיל להחשיך.
וואו הספר נורא מעניין, אני אפילו לא יודעת איך קוראים לספר.זה סתם טיפשי לקרוא ספר בלי לדעת את השם שלו, אז אני סוגרת את הספר ובודקת את שמו, לספר קוראים- "השמיים מסרו אותי למקום שונה לגמרי". כשאני קוראת אותו, אני מרגישה משהו מוזר, משהו די מוכר.
כשאני חושבת על זה, זה מזכיר לי נורא את כל מה שאני עוברת כרגע, את כל מה שאנחנו עוברים. מה? אולי הספר הזה חוזה את העתיד?, זה ממש לא הגיוני. רגע, אולי כתבו על המשחק ספר?
אבל זה בדרך כלל, ספרים שאחר כך עושים עליהם לסרטים, זה נורא מוזר.
הדבר הזה נורא מסקרן, אולי להורוס יש הסבר הגיוני לזה.
אני קמה ממיטתי להולכת לכיוון הדלת, אבל כשאני פותחת את הדלת, אני רואה את הורוס מולי.
"היי הורוס, בדויק רציתי לשאול אותך משהו" ," היי, באתי להגיד שלום, מה רצית לשאול?" הוא עונה באופן רגיל.
"אני קוראת עכשיו ספר שקוראים לו-"השמיים מסרו אותי למקום שונה לגמרי", אבל הספר הזה נורא מזכיר לי את כל מה שקורה פה, תקרא את התקציר ותבין, חשבתי שאולי יהיה לך הסבר הגיוני לזה", "אוקי..זה נשמע מוזר, תני לי לראות". הבאתי להורוס את הספר שהיה מונח על המיטה שלי.
"הינה, קח", הוא לקח את הספר מידי, וקרא את התקציר.
"נו, מה אתה אומר?", אני שואלת בסקרנות.
"זה באמת מזכיר את מה שקורה פה, אולי זה סתם צירוף מקרים", הוא אומר.
"אולי"
|
|
דרקמנדור
לפני 10 שנים ו-3 חודשים
עליתי לחדרי בשביל ללכת לישון,ובדרך פגשתי את הורוס שנראה עצב ני קצת או משהו כזה.
"מה קרה?"שאלתי."מה? אתה לא ראית מה קרה עכשיו?!","לא..."עניתי.
"נייט וסיביר מתו מהורדת המשקפיים."הוא אמר בעצב.
הייתי מופתע מאוד,לא חשבתי שאחרי 3 ימים צעוד ינסו להוריד את המשקפיים! בטח אנשים שלא רואים חדשות או משהו.
"טוב,לילה טוב אמרתי והלכתי לחדר שלי.
נכנסתי למיטה,היה לי חם זה הורדתי חולצה,ונשכבתי לכיוון ימין.
לפתע נזכרתי-"שיט!שכחתי מתי כבאנו!אוחח..פשוט אני ילך לשם מוקדם".אחרי 10 דקות בערך נרדמתי.
אחרי שינה עמוקה,התעוררתי מוקדם,כך זה שאני רוצה מאוד לקום מוקדם.הסתכלתי בחלון,והיה עדיין חושך. לקחתי-מגבת והלכתי להתקלח.אחרי 5 דקות,סיימתי להתקלח,וגם ללבוש בגדים,ירדתי למעת,החדר היה שומם.
פניתי למטבח וראיתי שמישהו או מישהי ניסה להכין לחם.
לקחתי תפוח ויצאתי אל העיר.
אחרי זמן של הליכה-התחלתי לרוץ לעבר המקום שקבענו.כשהגעתי להפתעתי הוא היה שם,באמצע דייג.
"מה?כבר הגעת?התכוונתי לדוג לפני שתגיע אבל לא משנה"האיש שאני משאר בן-60 אמר.
אחרי זה התיישבתי לידו והוא הסביר לי על:דייג(מין הסתם..),ומתי להגיע,ועוד,אה וגם שיש לי שבוע
להחליט אם אני מעוניין או לא."בסדר,אז אני יחשוב על זה."אמרתי וקמתי על הרגליים.
"ביי"הוא צעק לי כשהתחלתי לרוץ משם.
כשהגעתי לאמצע העיר,השמש התחילה לזרוח,ואני השתגרתי לקומה 1.
הייתי עייף,אז נשכבתי גבעת דשא נחמדה.ואיכשהו,נרדמתי לשעתיים בערך."הא..?נירדמתי?"אמרתי בקול של מישהו שרק התעורר.
"טוב,זמן לאימונים!"אמרתי.התחלתי באטיות להצמיח דשא בגובה 15 ס"מ בערך,הדשא יצא קצת מסולסל אז ניסיתי להצמיח אחד ישר,אחרי כמה ניסיונות הצלחתי.אחרי 10 דקות של הצמחת דשא,הצמחתי אחד בגובה שלי,ואף קצת יותר."טוב עכשיו שהבנתי את זה,עכשיו אלך למצוא חזיר בר".קמתי על רגליי והלכתי לחפש אחד."הנה אחד" אמרתי בהתרגשות.הצמחתי דשא שתפס את רגל ימין שלו,ואז את שאר הרגליים,ואז את גבו.
החזיר עמדתי לידו,רואה אותו מנסה להשתחרר,התיישבתי לידו וליטפתי את גבו "אתה דיי חמוד"אמרתי לו למרות שידעתי שהוא לא יענה לי.קפצתי אחורה והוא השתחרר מהדשא,והתחיל לרוץ לעברי,יריתי כדור אש לעברו,אך זה לא עצר אותו,שלפתי את 2 החרבות שלי,ודקרתי אותו איתם,
אך הוא נישאר בחיים.עשיתי כמה צעדים עצידה והחזיק הזה רץ לעברי שוב,כשהוא היה מטר ממני קפצתי קדימה ונחתתי על גבו,והוא התרסק איתי על הרצפה.החזיר היה על הרגליים שלי,וניסה לקום לעמידה,"מצטער חבר" אמרתי ודקרתי אותו 3 פעמים והוא מת.
|
|
הורוס
לפני 10 שנים ו-3 חודשים
שאני יורד למטה עוד קצת בעצבים על אנונימוס, אני פוגש בקרייטוס
עולה למעלה. כנראה נראיתי ממש עצבני כי הוא שאל מיד "מה קרה?"
אני מסתכל עליו בתדהמה מוחלטת, "מה? אתה לא ראית מה קרה עכשיו?".
"לא.." הוא ענה. "נייט וסיביר מתו מהורדת המשקפיים." אני אומר בעצב.
הוא נראה בהלם, אחרי כמה שניות הוא מתעשת ואומר "טוב, לילה טוב".
ועולה בריצה למעלה. אני ממשיך לרדת קצת יותר רגוע, אני יורד למטבח מכין לעצמי טוסט.
הוא דווקא מעולה, למרבה הפליאה. אחרי שאני גומר, אני הולך לחדרים לבדוק מה שלום דריה.
אני נגש לדלת שפתאום היא נפתחת, ודריה עומדת שם עם ספר. "היי הורוס, בדיוק רציתי לשאול אותך משהו" דריה נראית קצת מופתעת. " היי, באתי להגיד שלום, מה רצית לשאול?" אני עונה
כרגיל. "אני קוראת עכשיו ספר שקוראים לו-"השמיים מסרו אותי למקום שונה לגמרי", אבל הספר הזה נורא מזכיר לי את כל מה שקורה פה, תקרא את התקציר ותבין, חשבתי שאולי יהיה לך הסבר הגיוני לזה", "אוקי, זה נשמע מוזר, תני לי לראות". אני אומר מעט מופתע. היא הלכה למיטה שלה
והביאה את הספר. "הנה, קח". דריה אומרת, אני מעין בתקציר של הספר.
אחרי שאני מסים דריה שואלת "נו מה אתה אומר?". "זה באמת מזכיר את מה שקורה פה, אולי זה סתם צירוף מקרים" אני אומר. אסור לטפח כאלה ציפיות. "אולי" דריה עונה במעט אכזבה,
"טוב... אני יורד למטה להמשיך את הספר שלי". אני אומר, "טוב, חלומות נעימים".
"כנ"ל" אני אומר ויורד למטה. אחרי שאני מוצא את הספר, אני עולה לחדר שלי ומתחיל לקרוא.
|
|
POLLO
לפני 10 שנים ו-3 חודשים
כשפקחתי את עיניי הרגשתי צמרמורת קלה חולפת בעורף שלי. לקחו לי כמה שניות להיזכר שאני עדיין בבית המשימות. תקוע בתוך משחק. חבטתי בעצבנות בקיר. זה כאב, ולקיר לא קרה שם דבר.
נאנחתי וקמתי מהמיטה. לבשתי בגדים נחמדים שמצאתי להפתעתי בארון.
התקדמתי לעבר המטבח, הבית היה שקט. שקט מפחיד. שקט כזה אין במציאות, אבל כנראה שככה זה במשחק.
אחרי כמה שניות שמעתי קול של שני אנשים. דומינו ועוד קול, גברי, פחות מוכר.
שמחתי שלא התעוררתי ראשון.
רגע לפני שהגעתי למטבח קלטתי משהו בזווית עיני. מכונת הכתיבה הקלידה משהו. קראתי את ההודעה במהירות.
נחמד. צריך לבחור שם ודגל.
לקחתי טוסט יבש והתיישבתי בשולחן.
"היי, כמה זמן אתם כבר ערים?" שאלתי. אופס. הם היו באמצע שיחה. אז הקול ששמעתי מקודם היה ג'ון..
"לא הרבה זמן," אמר ג'ון.
"רק כמה שעות," אמרה דומינו וחייכה.
חייכתי ונגסתי בטוסט.
"תנו לי לנחש- אתם מדברים על השם והדגל של הביתן".
"גם, אבל עכשיו בדיוק הצעתי שנעשה תורנויות לארוחות. שניים בכל פעם" אמרה דומינו.
"נחמד.." אמרתי.
"אז עם מי אני?"
|
|
נטוטו
לפני 10 שנים ו-3 חודשים
בית המשימות
"לאן אנחנו יוצאים?" שאל ג'ון בלחש.
"לקנות לוח מודעות" השבתי.
"בשביל מה אנחנו צריכים לוח מודעות?" תום שאל, לוחש גם הוא.
"כי זה ממש מגניב!" אמרתי, קולי מבהיר שאני חושבת שזה מובן מאליו. "חוץ מזה אני משלמת, אז תפסיקו להתלונן." אמרתי.
הלכנו בין גשרי העץ של הקומה השנייה. השעה המוקדמת והשקט שמסביב יצרו אווירה דרמטית למשלחת הקטנה שלנו, כאילו אנחנו בעיצומה של משימה סודית. זו כנראה הסיבה שג'ון ותום לחשו, על אף שאני לא ראיתי אף סיבה לעשות את זה. לא עשינו שום דבר לא בסדר.
"אבל מה את כבר רוצה לכתוב שם?" שאל ג'ון. הם מדברים בתורות? זה ממש מוזר. פעם ג'ון ופעם תום.
רגע ליאה, לא לצחוק. שלא יחשבו שאת מטורפת.
"בתור התחלה, את הדף שהיה במכונת הכתיבה. וגם את התורנויות. ובהמשך בטח יהיו עוד דברים שנרצה שאנשים יזכרו או יראו. לא תמיד נהיה כולנו בבית, אתם יודעים." אמרתי.
דילגתי מעל רשת דיג שהונחה על הרצפה והמשכתי ללכת. כעבור כמה שניות תום השיג אותי, ואחר כך ג'ון.
"אה, דומינו דול?" אמר ג'ון.
"הממ?" השבתי מבלי להסתכל עליו.
"למה אנחנו פה?" הוא שאל.
"טוב, זה לא כאילו יש כל כך הרבה דברים לעשות בבית." אמרתי "וחוץ מזה, אני באמת מעדיפה לא ללכת לבד לשום מקום. אם משהו יקרה לי - אם מישהו מבחוץ יוריד לי את המשקפיים, לדוגמא - אני מעדיפה שיהיו לידי אנשים שאני סומכת עליהם. אתם יודעים, שיספרו לכולם מה קרה." אמרתי תוך כדי הליכה, כאילו זה רגיל לגמרי ומובן מאליו.
ג'ון הביט בי במבט מוזר. רחמים? עצב? לא הצלחתי לקרוא את הבעתו, כנראה בגלל שלא רציתי לדעת. לא אוהבת שמרחמים עליי. רחמים של אנשים עושים לי כאב בטן. הבטתי בו ואמרתי "מה?".
הוא הניד בראשו והמשיך ללכת. השתררה שתיקה לכמה רגעים.
"אז.." אמרתי, "מכיוון שאנחנו עומדים לגור באותו בית, כנראה לתקופה דיי ארוכה, רוצים לספר קצת על עצמכם? כאילו, לא מראה וגיל וכאלה - ברצינות, את מי זה מעניין? טוב, קצת מעניין - אני מתכוונת לתחביבים, חברים, חיים.."
"בשביל מה?" שאל תום.
"כי אני רוצה להכיר את האנשים שאני חיה איתם, ברור! וחוץ מזה, אין לי נושא אחר לדבר עליו. אז יאללה, דברו!" אמרתי.
|
|
Angelica
לפני 10 שנים ו-3 חודשים
~תגובה מקדימה: סוף התחרויות~
רוח קרירה הצליפה בפני, פרעה את שיערותיי הארוכות על מצחי. טיפות הגשם נטפו משיערי בקילוחים עבים על פני המלוכלכות מעפר, מחיתי אותם מלחיי, כאילו הן היו דמעות בודדות של מראות שטרם נשכחו. נשאתי את מבטי אל אותו מקום שלכד את עיני באותו הרגע, ים. כחול וצלול כמו צבעו של השמיים בשעות בוקר. באופק הבחנתי במזח העץ הרחב היוצא מהטיילת לאורך החוף. אנשים רבים, מרחוק הם נראו כמו חבורות של נמלים חרוצים בעבודה. בתים ודוכנים מעטים הופיעו ביניהם, גדולים, קטנים ורחבים. ציפורים ריחפו באוויר, מתחת לשמיים הכחולים ללא שמץ לעננים- התפרסו לאורך כל האופק, צופים במתרחש מלמעלה. עיני נשארו תלויות על המראה הדומה לתמונת נוף בלתי נשכחת במוזיאון. אך לא על זה הן הביטו. לנגד עיני שוטטו זיכרונות מהמשימה האחרונה, דג אימתני, שמיים כהים מענני סערה. מבטים מבוהלים, צרחות. ואז דממה.
הייתי על פסגת ההר, בסוף התחרויות.
"מראה יפיפה." קול לחש לאוזני.
הסתובבתי מבהלה ועיני נפגשו בעיניו של איקן. חייכתי, "המראה יפיפה רק כשלא שולחים סירה עם ילדה קטנה לתוך הים." השבתי בחיוך עצוב מעט.
הוא צחקק כתשובה וכרך את זרועותיו סביב כתפי, השענתי את ראשי על כתפו השמאלית והסבתי לשנייה את ראשי לאחור. עיני כמעט יצאו מחוריהן ברגע שקלטתי את נירה, עומדת כמה מטרים מאיתנו ומגלגלת עיניים למראנו. "מה היא עושה פה?" שאלתי בטון תקיף, נסוגתי מאיקן ועיני הצביעו על נירה.
הוא נאנח והשפיל את מבטו, "אני מניח שהגענו לסוף, בכל סוף יש נקודת מפגש."
הנהנתי לדבריו והתקדמתי במהירות לכיוונה של נירה לפני שאיקן יעצור בעדי, הסרתי מזרועי את הצעיף שהיא השאירה לי ודחפתי אותו לעברה, "זה שלך."
היא הביטה בי לרגע ולא אמרה דבר, לאחר כמה שניות היא הושיטה יד מהססת ולקחה את צעיפה, "תודה." היא הפטירה ללא שמץ של חיוך.
נעצתי בה את מבטי וקימצתי את אגרופי כדי להרפות מהכעס. לא הספקתי להגיד מילה נוספת ברגע יצור משונה הגיח משום מקום. "שלום, אתה מתחרה? מה שלומך?" הוא שאל ואז המשיך כשהבחין בפרצופים המבולבלים, "נכון שאלה טיפשית. מצטער. בכל מקרה, אין לכם ממה לפחד, אני כאן בשביל הקטע. אם התחרות הזאת הייתה מתנהלת רק בכתב זה לא היה מלהיב במיוחד, נכון?"
הרמתי גבות בתשובה ובחנתי אותו, בהחלט יצור מוזר שקשה לתאר. אך לא נראה מאיים כלל.
הוא המשיך לדבר, "כן, זה השלב האחרון, והוא לא כל כך מסובך. זה הולך ככה:"
זקפתי אוזניים בסקרנות.
"עליך לחשוב על כל מה שעברת במשחק, מהרגע שבו התחברת ועד עכשיו. תחשוב טוב ואז תגיד לי מילה אחת. אם זו המילה הנכונה, אתן לך לעבור. אם לא, תצטרך להילחם במתחרה נוסף שלא יענה נכון. יש לך שעה לחשוב, ואין רמזים. בהצלחה."
שתיקה.
שתיקה מתמשכת.
אף אחד מאיתנו לא אמר מילה למשך כמה דקות שלמות. היה נראה כי כל אחד שקוע במחשבותיו, חושב מהי המילה המסתורית שאותה נצטרך להגיד על מנת לנצח. פזלתי לעברו של איקן, לא רציתי להילחם נגדו. במיוחד לא עכשיו, כשאנחנו ביחד. נאנחתי בעצב, אני כל כך אוהבת אותו שזה כואב.
הבטתי בנירה, היא נראתה כל כך מרוכזת באופן כזה שיכולתי לדמיין אותה עושה מדיטציה ומרחפת באוויר. אסור לי לתת לה לנצח, אחרת אני ואיקן נצטרך להילחם זה בזו ואז אולי אאלץ לגלות את הצדדים הפחות טובים שלו, כמו בהתחלה. לכן עברתי על הכול, מהפעם הראשונה שהתחברתי למשחק.
אני ודומינו דול בתוך המשחק, יורדות אחת על השנייה בקשר לדמויות שיצרנו לעצמנו. פגשנו את פאן, חיפשנו את בית המשימות. מצאנו אותו. אנשים לא מוכרים. אנונימוס, בשורה. 72מימדים, מוות. בכי, משימה חדשה. מפלצות, הרג, רצח. אויבים. קומה שנייה. לחפש ילדה קטנה, מייקי. סכסוכים, בגידה. חור בסירה, מייקי טובעת. דג אימתני. קרב, מוות, פחד, הקרבה. תחרויות, שלושה מתחרים. אהבת אמת, אמון, אכזבה. חידות, מפלצות, יער, שלג, קור. כאב, פחד. נירה, בגידה. איקן, אהבה. חלום, מוות, נשיקה, חיים.
סוף התחרויות. פסגה. חידה אחרונה, ניצחון, הפסד.
"אנונימוס רוצה שנעבור את 72המימדים. זו בעצם המטרה המשחק, המטרה שלנו.." הרהרתי לעצמי. נזכרתי בתגובותיהם של שאר השחקנים. חוסר תקווה, פחד. חוסר אמון. הרמתי את ראשי, כיווצתי את גבותיי, המילה עמדה לי על קצה הלשון. ואז פני הוארו בתקווה, "לשרוד.." לחשתי לעצמי. הרי אם המטרה של המשחק היא לעבור 72מימדים, הפתרון הוא לשרוד. להישאר בחיים.
הרמתי את מבטי, והכרזתי בטון סמכותי, "יש לי מילה."
|
|
יאיר
לפני 10 שנים ו-3 חודשים
הסתכלתי עליה בצורה כל כך מוזרה, אך יפה באותו הזמן. היא הייתי יפהפייה למראה השקיעה הבאה לעברנו במבט חטוף. רוח קרירה הצליפה בפניה, ואז עברה בקרירות אליי. הסתכלתי על נירה באותו הרגע, היא שונה לגמרי ממאדי. ואולי...דווקא לא. שניהם חזקות, אבל נירה פתטית יותר, ומאדי רגשנית יותר. מעניין, דווקא שמעתי על סוג כזה של אנטגוניזם, ששני אנשים דומים דוחים, מאוד...מעניין. מזג האוויר היה גשום, כראוי ליום כזה. ישבנו על צוק בודד. נזכרים בימים לפני התחרות. לעזאזל איתי, אני לא יכולתי להסתכל על עצמי, הרגשתי עלוב. חשבתי שאיבדתי את מאדי..לנצח. דמעה רגשית נזלה בלבי. כאשר הלכה מכאן, לא עוד פרחים, נדמה, יפרחו - לא עוד עלי אדר בעולם כולו - עד אשר תשוב אלי. לא משנה מה יקרה, לא משנה איך יקרה. אני אתאבד, אין לי חיים בחוץ ממילא. חיים! פחח. תירוץ עלוב לכל דבר שלא מוצדק בחיינו. אבל אנחנו רק בני אדם! שמעתי בראש שלי. בעיה שלכם, בני אדם הם המפלצות האמיתיות כאן. לא אנונימוס. "אל לך להתעצב בבוא העת לומר "שלום". הפרידה חיונית היא קודם שתוכל לשוב ולהיפגש. ופגישה מחודשת בין אם עברו רגעים או גלגולי חיים, אכן מובטחת לאלה שהיו ידידים." אמרתי למאדי. היא חייכה אליי. "מראה יפהפייה". קולי פילח את הדממה הרועשת. "כל עוד לא שולחים ילדה קטנה בסירה, לים". זה הזכיר לנו ימים עצובים. קשה לחשוב שכל הדברים כאן לא אמיתיים בכלל. מייקי לא אמיתית. אין לה רגש, או תשוקה. או עצב. רק כמה קודים שחוברו ביחד, ליצור מעטה של תמימות מזויפת בצורתה של ילדה בוכייה. היא השיבה בחיוך עצוב.
איקן, אמ..זה הרגע. לדעת אם היא אוהבת אותך באמת. תראה את עצמך, כמו נערה מתבגרת! הפסק. אל זרועותיי כבר היו מושטות על כתפיה של מאדי. הפתעה, היא השעינה את ראשה על כתפי השמאלית והסבה את ראשה לאחור. הרגשתי תחושת סיפוק מסוימת, ואותנטיות. החמימות הופרה שכמאדי נבהלה מעט, למראה נירה יושבת כמה מטרים לידינו, מגלגלת את עיניה בתגובה אלינו. כאליו אינה זוכרת את מרות הנפש שנתנה לנו כשטוותה את ערמומיותה המתוחכמת כדי להפריד בינינו, וכמעט גרמה למוות ודאי של שנינו. של מאדי מיצור, ושלי מכאב בלתי נפסק. "מה היא עושה פה?" מאדי אמרה בטון בוטה, אומרת את הדבר שאני רציתי לומר. אך לא העזתי. היא הזיזה את ראשה ממני והתקדמה אל עבר נירה, בעיניה ובראשה.
נאנחתי מעט, כמובן שזהו זה. התחיל קרב החתולות. "אני מניח שהגענו לסוף, בכל סוף יש נקודת מפגש." אמרתי כמעט צוחק, כמובן שאנחנו נפגשים כאן. זו תוכנית ריאליטי למען השם!
היא הנהנה,אולי לא יהיה כאן קרב. אך טעיתי, היא התקדמה אל עבר נירה, לפני שיכולתי בכלל לעצור אותה. היא לקחה את הצעיף, אוי. היא זרקה אותו אל נירה, הופתעתי מעט. אך הבנתי אותה. "זה שלך" היא אמרה במבט חסר לב.
נירה חיכתה מספר רגעים, אולי נירה יותר בוגרת ממאדי, באיזה שהוא מקום. "תודה." היא הפטירה ללא שמץ של חיוך. טעיתי, כמובן.
מאדי כיווצה את ידיה לאגרוף, במבט כעוס כמעט הסתערה על נירה. כמעט קרעה לה את העיניים. לפתע, יצור מוזר יצא מן העצים, ועצר את הקרב העתידי שהיה אמור להתרחש בו. "שלום, אתה מתחרה? מה שלומך?" הוא שאל ואז המשיך כשהבחין בפרצופים המבולבלים, "נכון שאלה טיפשית. מצטער. בכל מקרה, אין לכם ממה לפחד, אני כאן בשביל הקטע. אם התחרות הזאת הייתה מתנהלת רק בכתב זה לא היה מלהיב במיוחד, נכון?"
הוא נראה מוזר, אבל לא עניין אותי במיוחד. לא כמעט אנשי עצים, שהזכירו לי את טולקין. או יצורי גביש, שהיו יצירת האלוהים בפני עצמה, או מתכנתים.
הוא המשיך לדבר, "כן, זה השלב האחרון, והוא לא כל כך מסובך. זה הולך ככה:"
מה קורה כאן? הקשבתי בציפייה לידע.
"עליך לחשוב על כל מה שעברת במשחק, מהרגע שבו התחברת ועד עכשיו. תחשוב טוב ואז תגיד לי מילה אחת. אם זו המילה הנכונה, אתן לך לעבור. אם לא, תצטרך להילחם במתחרה נוסף שלא יענה נכון. יש לך שעה לחשוב, ואין רמזים. בהצלחה."
שתיקה.
שתיקה מתמשכת.
אף אחד לא דיבר. הייתי חסר מילים. "זה פשוט שערורייתי! האם אנחנו כלבים? תגיד לי! אז בשביל מה היה כל הבולשיט הזה? השלבים, המשימות, הכל שקר מתועב! הכל בשביל כלום." מאדי הסתכלה עליי הרושם, כאילו אמרתי את מה שחשבה. זה פשוט לא הגיוני. כל המסע הזה בשביל כלום. אף אחד לא הגיב. כולם שתקו. נירה התרכזה כל כך חזק, שיכולתי להרגיש קרן של אנרגיה יוצאת ממצחה ופוגעת ברצפה חזור ושוב. מאדי גם התרכזה. שמה את ידיה על רקותיה. נו טוב, מה יש לחשוב? כל המשחק הזה היה רביש אחד גדול. אז לפחות נשתתף בזה, רק בשביל ההצגה. זה לא שיש לי עניין במשהו שקורה כאן, משום סוג.
אני נמצא במחשב, מחפש דרך מילוט מהכל. רוצה שקט נפשי, בטיפשות נכנס למשחק מחשב. תקועים לנצח, ביג דיל. חיפשנו את בית המשימות. מצאנו אותו. אנשים לא מוכרים.מאדי. מאדי. מאדי. מאדי. מאדי. מאדי. מאדי. מאדי. מאדי. מאדי. מאדי. מאדי. מאדי. מאדי. מאדי. מאדי. מאדי. מאדי. מאדי. מאדי. מאדי. מאדי. מאדי. מאדי. מאדי. מאדי. מאדי. מאדי. מאדי. מאדי. מאדי. מאדי. מאדי. מאדי. מאדי. מאדי. מאדי. מאדי. מאדי. מאדי. מאדי. מאדי. מאדי. מאדי. מאדי. מאדי. מאדי. מאדי. מאדי. מאדי. מאדי. מאדי. מאדי. מאדי. מאדי. מאדי. מאדי. מאדי. מאדי. מאדי. מאדי. מאדי. מאדי. מאדי. מאדי. מאדי. מאדי. מאדי. מאדי. מאדי. מאדי. מאדי. מאדי. מאדי. מאדי. מאדי. מאדי. מאדי. מאדי. מאדי. מאדי. מאדי. מאדי. מאדי. מאדי. מאדי. מאדי. מאדי. מאדי. מאדי. מאדי. מאדי. מאדי. מאדי. מאדי. מאדי. מאדי. מאדי. מאדי. מאדי. אנונימוס, בשורה. 72מימדים, מוות. בכי, משימה חדשה. מפלצות, הרג, רצח. אויבים. קומה שנייה. לחפש ילדה קטנה, מייקי. סכסוכים, בגידה. חור בסירה, מייקי טובעת. דג אימתני. קרב, מוות, פחד, הקרבה. תחרויות, שלושה מתחרים. אהבת אמת, אמון, אכזבה. חידות, מפלצות, יער, שלג, קור. כאב, פחד. נירה, בגידה. מאדי, אהבה. חלום, מוות, נשיקה, חיים. מאדי.
סוף התחרויות. פסגה. חידה אחרונה, ניצחון, הפסד. מאדי. הקרבה. כלום, הכל. זמן, חלל. אפס, אח. מאה. 343543563456436, סוף. התחלה. ריק. מלא. מוות, חיים....רגע, אחד. כל המסע הזה. הוא בעצם להראות לנו דברים חדשים, זה לא לשרוד, זה לא לחיות בתנאים גרועים. אני לא רוצה לחלום, אני רוצה לחיות! וזה מהות האמיתית של המשחק הזה. לחיות. לדעת, ללמוד. הכל ביקום הזה שנקרא חיים. לחיות. הסתכלתי על מאדי. "יש לי מילה" היא אמרה בטון סמכותי. לחיות........
"גם לי יש!" אמרתי בהבעת עניין מוזרה. הייתי בטוח בעצמי, ולא רציתי להילחם במאדי, לא שאנחנו כל כך קרובים. יותר מאי פעם.
|
|
אקו
לפני 10 שנים ו-3 חודשים
נייט וסיביר מתו... ובכל זאת, למה לא יכולתי להרגיש יותר מאשר תחושת עצבות קלה? בכלל לא הכרתי אותן, יכולתי לפחות לדבר איתן לפני שמתו, אבל לכולנו היה ברור מאז תחילת המשחק שאנשים ימותו, לא נוכל למנוע את זה, רק להגיע לסוף המימד ה72, ובקצב שלנו, זה הולך לקחת הרבה זמן... פחדתי שההורים שלי ירידו לי את הקסדה, אבל נרגעתי מהר, עם כל הזמן שעבר, אני כנראה בבית חולים, ואני יודע שהם לא יעשו כלום מתוך דאגה אליי. נראה שאותה המחשבה הטרידה את דומינו, אבל היא מיהרה לחזור להלך רוח עליז. כן, אין שום סיבה לחשוב על זה, אנחנו פה עכשיו, אז סתם לייסר את עצמנו בדברים כאלה זה מיותר.
"טוב, אז במציאות קוראים לי ג'ון"
"זה לא היה צפוי בכלל" ענתה
לכסנתי אליה מבט "אני לא הכי טוב בליצור שמות מקוריים"
"ניחשתי" אמר תום
"אז אני גר באנגליה, וחי בערך את החיים הכי משעממים בעולם, לכן אני נמצא כאן איתכם, נכנסתי למשחקי מחשב בשביל שיהיה פחות משעמם, אני מניח שאי אפשר יותר לקרוא עכשיו לשום דבר משעמם."
הבוקר העיר הוארה באור אחר לגמרי. היינו רחוקים מהרציפים ומריח הדגים הרקובים, הבתים באזור היו נאים ובדיוק חצינו גשר גדול ונחמד. עוד כמה דקות נגיע לחנות.
"מה איתכם?"
|
|
POLLO
לפני 10 שנים ו-3 חודשים
כשג'ון סיפר שאין לו חיים מלאי אקשן במיוחד נמלאתי הקלה.
הייתי בטוח שאני אצטרך להמציא סיפור חיים מרתק. פלטתי גיחוך קל וחייכתי במבוכה.
"אז אני תום, זאת אומרת, מייקל, במציאות. אמריקאי במקור, אבל אני גר בצרפת אצל דודה שלי, כי ההורים שלי נהרגו בהתרסקות מטוס כשטסנו לבקר אותה" אמרתי במהירות את החלק האחרון של המשפט. הייתה דממה לרגע והרגשתי את הלחיים שלי מתחממות.
"אתם הראשונים שאני מדבר איתם על זה, לא בגלל שזה נושא קשה או משהו כזה, אני כבר כמעט ולא זוכר אותם. זה פשוט לא נעים כשמרחמים עלייך.." אמרתי. דומינו הנהנה.
"ומאז התאונה אני מניח שנהייתי יותר.. סגור. אין לי ממש חברים במציאות. אז החלטתי לבנות דמות מרשימה שכזאת. נראה לי שזה באמת עזר לי להיפתח, המשחק המקולל הזה" אמרתי וחייכתי.
"מה איתך, דומינו?" שאל ג'ון.
|
|
נטוטו
לפני 10 שנים ו-3 חודשים
בית המשימות
(תגובה קצת דרמטית, אבל יש לי מצברוח דרמטי, אז פשוט חשבתי לזרום עם זה. מתנצלת מראש.)
"מה איתי?" גיחכתי "טוב, אתם פחות או יותר יודעים.. קוראים לי ליאה בחיים האמיתיים, ההורים שלי גרושים - אני גרה עם אבא שלי ואשתו, אמא של מאדי. הם התחתנו כשהיינו ממש קטנות, אז אני כבר פחות או יותר רגילה אליה, למרות שאף פעם לא קראתי לה 'אמא'. אני פחות או יותר כמו שאני במשחק, רק עם שיער כחול. במשך כל תקופת היסודי למדתי בפנימייה באנגלייה, ועדיין יש לי מבטא בריטי כשאני מדברת אנגלית." נעצרתי כשהגענו לפתח החנות. לפני שנכנסנו רציתי לומר משפט אחרון, משהו שהרגשתי שאני חייבת להגיד מהרגע שגיליתי מה באמת מסתתר מאחורי המשחק הזה.
"בעיקרון החיים שלי לא ממש משעממים, אבל אני שמחה על השינוי. קצת נמאס לי להרגיש שהחיים שלי בנויים על אותה תבנית כמו כל העולם." הפסקה, נשימה "אני חושבת שלמרות הסכנה, אני שמחה שזה קרה לי." התחלתי לדבר בביטחון, אבל לאט לאט מילותיי הפכו מהוססות יותר, שקטות יותר. קצת פחדתי מהתגובה של תום וג'ון, אבל פשוט הרגשתי שהייתי חייבת להגיד את זה.
כל עוד מאדי לא פה.
"אל תספרו למאדי" התחננתי בפחד. הרגשתי קצת דמעות בעיניי, אבל סירבתי לתת להן לנזול. "בבקשה," לחשתי "היא לא תסלח לי בחיים..".
אוף, דרמה. הייתי צריכה לשתוק פשוט. כל הכבוד, דומינו דול. עכשיו הראית לכולם בדיוק כמה את דרמטית ובכיינית. פשוט נפלא.
|
|
זאבה~
לפני 10 שנים ו-3 חודשים
נירה-
מצמצתי בהפתעה שהיא די זרקה עליי א הצעיף.שלחתי יד מהססתי ולקחתי אותו.
"אהמם.. תודה.." מלמלתי. נראה שהיא רוצה להרוג אותי. היא כבר כמעט הרגה.. אם כבר חושבים על זה? למה אני עדיין חיה? אם היא רוצה להרוג אותי שתעשה את זה כבר..
אחרי כמה זמן ראיתי את מאדי ואיקן מרוכזים. זוג אוהבים.. שיהיה להם בכיף. נראה לי שצריך למצוא מילה אחת שמתארת את הכל.. טוב, פעם אמרו לי שכל העולם הזה מונע מפחד. אנחנו אוכלים כי אנחנו פוחדים למות, אנחנו לא מטפסים כי אנחנו פוחדים למות, אנחנו שותקים כי אנחנו מפחדים להיחשף. החלטתי שאני לא אחינ יותר בפחד. החלטתי שאני אהיה מי שאני רוצה להיות. עכשיו יש לי הזדמנות להתקדם, אני אנצל אותה.
"יש לי מילה." אמרה מאדי. יש לך שעה לחשוב, שתחשוב עוד קצת.
נשכבתי על הדשא ובהיתי בשמיים. העננים היו יפים, השמיים בגוון כחול נהדר כזה.
לעומת זאת, אני די בטוחה שאני לא מרגישה עכשיו פחד. אני מרגישה שלווה. אבל בכל זאת, הרגשתי פחד שמקנן בליבי. הפעם הראשונה שכמעט מתתי, שבאמת גססתי. אלה היו האנשים שאני צריכה לישון תחתאותה קורת גג איתם, האנשים שאני צריכלדעת שלא יתקעו לי חרב, או גביש בגב. אבל הם עשו את זה.. הם באמת עשו את זה. הם באמת כמעט הרגו אותי, בכוונה להרוג.
למה את עדיין חיה?
כי אני רוצה להבין את העולם הזה שהאדם הגאון הזה יצר. אני רוצה לנסות.. מילה אחת.. האם החיים הם לא פשוט ניסיון כושל? מילה אחת.. ניסיון.. לנסות להבין.. לנסות להרוג.. לנסות לחיות.. לנסות לדרוש..
"ניסיון," אמרתי וקמתי ליישיבה מזרחית בתנועה אחת. הבטתי בגבעול דשא.
"זה ניסיון.." אמרתי והבטתי ביצור עץ היפהפה הזה. לפתע, מאה מילים נכנסו לראשי. מאה אחרות, מילים יותר מתאימות. הכרחתי את עצמי לנשום יציב, לא לשנות את קצב הנשימה שלי.
"את בסדר ילדה, נו קדימה. את לא רוצה לתפוס אותי?" שאל קול. זה היה אחי הגדול.
"כן!" צעקתי והמשכתי לרוץ, שכחתי את הנפילה והברך הסרוטה והמשכתי לרוץ. חיוך קטן עלה על פניי, בסדר. אמשיך לרוץ. אנסה..
|
|
זאבה~
לפני 10 שנים ו-3 חודשים
נירה-
טוב.. מסתבר שאני ומאדי נילחם. היאנראתה מעט מבולבלת אז אני פשוט התחמקתי והתחלתי להניח מלכודות. המלכודות כמובן(כל אחת ואחת מהן) ילכדו אותה ולא יהרגו אותה.
"מאדי," אמרתי ושמעתי את ההד
"מה?" היא שאלה בחזרה
"למה את רוצה להרוג אותי?" שאלתי בחוסר חשק.
"את יודעת טוב מאוד!" אמרה בכעס
"לא, האמת שאני לא יודעת." השבתי. "אני צללתי לתוך הפה של הדג מפלצת הזו כדי להציל אתכם, כן. שתלתי לך מלכודת אבל לא ברור לי איך נפצעת ממנה כל כך קשה.."
"למה הכוונה?" שאלה
"שמת לב לפצע שעל הקרסול שלך?" שאלתי. "את אמורה לצלוע עם הדבר הזה אבל זה לא קורה, לא ראיתי אותך צולעת או מפגינה אפילו מעט כאב. כל מה שהיית צריכה לעשות במלכודת זה לחתוך את החבל, ליפול לבור ולטפס החוצה. אני לא מבינה, זה עד כדי כך קשה?"
"מי את בכלל שתשפטי אותי?" צעקה עליי.
"האמם?"
"את זממת להפריד ביני לבין איקן! ר-ראיתי אותך! בקסם של החזרה לאחור!" צעקה
"לא זממתי את זה, וגם אם כן. לא היה יותר פשוט לתת לך למות בשלג?" שאלתי ויצאתי מהמחבוא. היא הביטה בי, כולה כעס וזעם על משהו.
"אוף" מלמלתי, אך שמעו את זה ברור. "אין סיכוי שתסבירי לי על מה מדובר?"
"האמם.." השיבה בכעס
"תסבירי לי," הצעתי. "ואם אסכים שמגיע לי למות, אתן לך להרוג אותי."
הביטתי בה כשהיא שקלה את ההצעה. בסוף היא הפטירה איזה בסדר והתחילה להסביר בהיסוס. ישבתי, רכנתי קדימה והקשבתי.
"אוקיי, אז דבר ראשון. המלכודת לא הייתה בכוונה להרוג אותך או להפריד בניכם. זה היה פשוט כדי לעקב אתכם. דבר שני, לא רציתי לדבר איתך, בגלל זה נעלמתי. דבר שלישי, יש לו את כל הסקילים של הקסם! הוא יכול לעשות במקום ראיית העבר לעשות הולוגרמה או משהו כזה.."
"איקן בחיים לא יעשה דבר כזה!" צעקה מאדי
"טוב, אולי לא. אבל מי הכי ירוויח מזה?" שאלתי. "יכול להיות שאנונימוס הזה מתערב במשחק של השחקנים?"
היא הביטה בי כלא מאמינה. משכתי בכתפיי.
"טוב, זה לא משנה לי עכשיו. אולי פשוט מגידי לי איזה פרס את רוצה?"
"מה?"
"כדי ששתינו נוכל לקבל את מה שאנחנו רוצות." אמרתי וקמתי. "אני הולכת לטמון מלכודות, אם את רוצה לנצח תנסי להשקיע קצת." אמרתי ונעלמתי מאחורי נטיף סלע.
|
|
Angelica
לפני 10 שנים ו-3 חודשים
תגובה שנייה- סוף התחרויות: דו- קרב.
באותה שנייה בודדה, ברגע שנירה בחרה את המילה שלה, הופתעתי בתוך מאורה עצומה ואפלה למראה. סלעים משופדים, אפורים ומאיימים הופיעו מסביבנו ואף גם על התקרה הגבוהה, נטיפים בודדים זוהרים בסגול ורדרד בצבצו בין הסלעים, גרם מדרגות אבן הסתיים בשני עמודים רחבים ועצומים שביניהם נפער פתח גדול ומרווח שדרכו לא נראה דבר מחשיד אחר פרט לאותו נוף המאורה.
הסתובבתי לאחור ועיני נתקלו בדמותה של נירה, מבט אדיש בעיניים, וזיק של אותו חיוך אכזרי הנושא עימו זיכרונות שטרם נשכחו. חלק קטן בלב שלי יחל על כך שזה לא איקן, וחלק גדול מאוד הביע כעס עז בתוכי על כך שהוא ניצח. קימצתי את ידי לאגרופים עד שיכולתי לחוש בוורידי זרועותיי בולטים, חשקתי שיניים. רציתי להלום בחוזקה על קיר האבן הבלתי שביר עד שכעסתי יתפוגג, אך לא עשיתי זאת. הרפיתי את גופי הנוקשה ולטשתי מבט בפיה של נירה מבטא את שמי שהדהד בחלל העצום.
"מה?" שאלתי אותה בקור.
"למה את רוצה להרוג אותי?"
סקרתי את מבטה, "את יודעת טוב מאוד."
"לא. האמת שאני לא יודעת," היא השיבה בפשטות. "אני צללתי לתוך הפה של הדג מפלצת הזה בכדי להציל אתכם. כן, שתלתי לך מלכודת אבל לא ברור לי איך נפצעת ממנה כל כך קשה.."
הקשבתי לדבריה בחצי אוזן, לא היה לי שום עניין לדבר איתה אחרי מה שהיא עשתה. "למה הכוונה?" שאלתי לבסוף ושילבתי את ידי בהרמת גבה.
היא הסבירה לי על המלכודת שטמנה לי, על זה שהצילה את חיי בקור המקפיא שאיים לנטול את נשמתי. היא דיברה על איקן. על אנונימוס. אבל אף אחד מהדברים שהיא אמרה לא גרם לי לשנות את דעתי כלפיה.
"טוב, זה לא משנה לי עכשיו," היא אמרה לבסוף. "אולי פשוט תגידי לי איזה פרס את רוצה?"
כיווצתי את גבותיי, "פרס?"
"כן. כדי ששתינו נוכל לקבל את מה שאנחנו רוצות." היא השיבה וקמה בקפיצה, "אני הולכת לטמון מלכודת, אם את רוצה לנצח, תנסי.. להשקיע קצת."
היא פסעה ברוגע ונעלמה מאחורי הסלעים הגבוהים שהיתמרו עד לתקרת המאורה. נשארתי מאוחר ונשענתי על אחד הסלעים, עצמתי את עיני וטמנתי את פני בתוך כפות ידי. "אני רוצה למות.." לחשתי תוך כדי אנחה.
עצרתי לרגע את נשמתי והבעת פני נמחקה. פקחתי את עיני והבטתי בחרב שהונחה על רצפת האבן לצידי, היססתי לזמן ממושך, "אקדח." מלמלתי לבסוף ובלעתי רוק. ללא קול, החרב הפכה לאקדח קטן, התכופפתי והרמתי אותו בזהירות.
הסתתרתי מאחורי אחד מקירות האבן הגובהים, כל גופי וחצי מפני הוסתרו מאחורי הקיר, ואילו החצי השני היה נתון להתבוננות מרובה בנירה. בידה האחת היא החזיקה קצה חבל ראשון ובידה השנייה היא קשרה את קצה החבל השני מסביב לאבן מחודדת. הרמתי את מבטי לנטיף ארוך ומשופד שהתמקם מעליה בזמן שהיא החלה לקשור את קצה החבל השני לאבן הסמוכה. נשכתי את קצה שפתי ועיני הצטמצמו כתנועת חשיבה, החזרתי מבט לנטיף על התקרה ולאחר מכן הוצאתי את האקדח מאחורי גבי, "רובה צלפים." לחשתי והשתדלתי לשמור על שקט. פלטתי קול מבוהל כאשר האקדח התחלף לרובה וכמעט נשמט מידי לנוכח משקלו. נירה זקפה את ראשה במהרה והביטה לאחור. עצרתי את נשמתי, הצמדתי את רובה הצלפים לחזי והסתתרתי מיד מאחורי הקיר. קול טפיחת נעליה נשמע בבירור מתוך הדממה הכבדה, זקפתי את אוזני והאזנתי לצעדיה ההולכים וקרבים עד שיכולתי לחוש בקצב פעימות ליבה. היא נעצרה מול צידו האחורי של הקיר והתקדמה באיטיות לכיווני, התקדמתי בשקט לאורך הקיר ופניתי לצידו השני ברגע שהיא פנתה לצידו האחורי. הרמתי את רובה הצלפים וכיוונתי אותו לנטיף, הוא ירה בדיוק באותו הרגע שנירה הבחינה בי.
"מה לעז-" אך לפני שהיא הספיקה לסיים את המשפט הנטיף נשבר וצנח מטה עד שקרע את החבל שנירה עוד לא סיימה לקשור, השמטתי מידי את רובה הצלפים והוא הפך חזרה לחרב כשצנח בקול על הקרקע.
ריכזתי כדור אש שריחף מעל שתי כפות ידי, "אני לא רוצה להרוג אותך," אמרתי ושלחתי את הכדור הראשון לעברה. היא התחמקה במהירות אך הכדור השני פגע בכתפה. "ושתביני," המשכתי ושלחתי לעברה כדור אש נוסף שפגע בקרסולה, "אני אוהבת את הראש שלך." הכדור הרביעי פגע בבטנה והיא צנחה על ברכיה, הצמחתי במהרה דשא שלפת את זרועותיה בחוזקה, "אבל אני לעולם לא נכנעת." במשפט הזה, בעטתי לה בפנים וראשה נשמט לאחור.
|
|
POLLO
לפני 10 שנים ו-3 חודשים
כחכחתי בגרון כשהיא סיימה לדבר, מתאפק לא להראות את ההלם הקל.
"אני לא אגלה למאדי.." אמרתי ובהיתי בה לרגע קצר.
היא דווקא מוצאת חן בעיניי, מיוחדת.
"כנראה שאני צריך ללמוד ממך, להסתכל על הצד החיובי של כל העסק" אמרתי ותהיתי. אולי אם אני אשלים עם זה יהיה לי יותר קל להתמודד עם זה.
|
|
זאבה~
לפני 10 שנים ו-3 חודשים
נירה-
כשהרגל של מאדי נחתה על פרצופי החלטתי. אני שונאת אותה. ניסיתי לפתור את זה אבל היא לא מוכנה להקשיב, כשאצא מהתחרות המפגרת הזו אני הולכת לעזוב את בית המשימות הזה.
כשהרגל שלה נשלחה לכיווני פתחתי את פי. זו תקיפה ישירה של שחקן, היא תישלח למימד אחר לכמה שבועות. הרגל נכנסה לפי, הרגשתי את המוח שלי נמחץ. גלי כאב אדירים שטפו את כל גופי ושיתקו אותי. שדא הראייה שלי נהיה ניצוצות זהובים ושחורים. יכולתי להרגיש משהו גועלי עולה מתוך הבטן שלי. זה אומר שאני אמות עכשיו? יופי, כי כבר לא אכפת לי. תנו לי למות בשקט. אני לא חזקה מספיק בשביל התחרות הזו. למה? למה הייתי חייבת לנסות להציל אותם? למה לא יכולתי פשוט לתת להם למות? למה? הייתי יכולה לתת למאדי למות בשלג למרות שבתוך תוכי ידעתי שזה יהיה הסוף שלי. אין לי כוח כבר לכלום. אין לי כוח לשנוא אותה, אין לי כוח לנסות לנשום, אין לי כוח להרגיש כבר. אני לא חזקה, אני סתם נערה רכרוכית שחשבה שלא ינסו להרוג אותה, שחשבה שהעולם הזה יכול להיות טוב. אני סתם ילדה טיפשה שחשבה שאח שלה עדיין חי, שחשבה שמאדי או איך שלא קוראים לה.. פשוט לא חשבתי שינסו להרוג אותי. רציתי למות. הרגשתי שדמעות נוזלות במורד פניי. הבטן שלי כאבה כמו הגיהנום. הראש שלי הרגיש כאילו כל המוח מרוח על הרצפה. קדימה, כמעט מתתי פעמיים בניסיון להציל, עכשיו תנו לי למות. פעם שלישית גלידה, לא? אוף.. אני כל כך מעוררת רחמים.
"קחי את הםפקינג חרב שלןך ותהרגי אותי!" חשבתי. אחרי רגע הבנתי שכנראה צרחתי את זה. עצמתי את עיניי, לללא. אין לי כוח לראות את החרב ננעצת בי והורגת אותי. נתתי לכאב לזרום הלאה ממני, ניסיתי למצוא את המוות כשלפתע משהו ניער אותי. נסי.. נסי לקום, נסי לחיות. נסי.. מה אכפת לך הייז, הא? מה יקרה אם תצליחי? את תחיי. נסי, רק פעם אחת אחרונה. ואז תוכלי לנוח כמה שאת רק רוצה. פקחתי את עיני וקמתי, לאט. הבטתי במאדי. לא העזתי להסתכל על גופי. השתעלתי והרגשתי איך הריאות שלי מוציאות את הקיא מתוכן, קרסתי על ברכיי ונתתי לקולות השיעול שלי למלא את החלל. קמתי שוב בקושי והתחלתי ללכת לכיוונה. היא הביטה בי בלי למצמץ.
"את הפרת את החוק.." אמרתי וירקתי דם מתוך הפה שלי. "פגעת ישירות בשחקן אחר.. גם אם השחקנית הזו היא זבל בשבילך. גם אם אני עומדת למות.." השתעלתי וברך אחת קרסה. החרכתי את עצמי לעמוד. עיוותי את פרצופי בכאב. לא התכוונתי להתמכר לכאב, לא התכוונתי להינטק מהרגשות, לא התכוונתי לשכוח. אני אזכור את הדבר הזה.
"לכי לעזאזל.." מלמלתי וקרסתי לישיבה. ביד רועדת הוצאתי מהתפריט את התחבושות והתחלתי לחבוש את עצמי. כיוויתי ששום דבר לא פגע לי בקיבה.. כי אז זה אומר שאמות תוך כ15 דקות.. אוף, נמאס לי להיות מובסת. נמאס לי להיות מושפלת. אני לא הייתי צריכה לנסות להציל את הילדה הזו..
|
|
יאיר
לפני 10 שנים ו-3 חודשים
עברו מה דקות, ונירה הצהירה את המילה שלה בגאווה גדולה. פחות משנייה לאחר מכן הופעתי מול דלת בית המשימות. החזקתי בדלת חצי פתוחה. למרות שאני לא זוכר שפתחתי אותה בכלל.
פתאום, הופיעה הודעה חגיגית עם קול של חצוצרות וירטואליות. היא נראתה מוצרה מעט.
"מזל טוב, אתה המנצח!
בחר פרס אחד מתוך הפרסים הבאים:
100,000 מטבעות
רמה 5 בכל הסקילים לפרק אחד שלם
דרקון קטן".
ניצחתי? לא ייתכן, יש. סוף סוף אני..- מאדי. שכחתי ממנה לגמרי. לא, עכשיו היא לבד נגד נירה. והיא יכולה להיפצע, או למות. אני שמח בגלל שזכיתי, אבל בלבי נמצאת חומצה שמתפשטת במהירות. מאדי הייתה צריכה לזכות, אם רק הייתי יודע שהמילה שלי נכונה. הייתי נותן למאדי. אבל עכשיו יש להתקדם, ולקוות שהיא בסדר. אז...ממה נתחיל? אוצר כמובן. כסף, או דרקון קטן, או בוסט סקילים. בכזה כסף אני יכול לקנות דרקון במילא, וגם גריפון אור! כמו שתמיד רציתי. ועוד יהיה לי מלא עודף. אז...נראה לי כסף.
"אני בוחר בכסף". אמרתי. ופתאום הופיעו לי בכיס 100,000 מטבעות זהב. החלטתי לא להתמהמה, וללכת ישירות לחנות החיות לקנות את חיותי החדשות. התחלתי ללכת לעבר חנות החיות, מתרברב בכספי החדש. ואז נכנסתי פנימה, המקום היה קסום. מאות חיות בכל מקום פשוט תענוג. גריפונים, דרקונים משונים. ינשולים מגניבים. הכל היה שם. איזה אושר! היה שם ריח מדהים, כנראה שהשתמשו בכישוף להסוות את ריח החיות. נכנסתי בגאווה. מסתכל על החתולים המכשפים ביופיים. "שלום אדוני הטוב." אמרתי לו, ולחצתי את ידו. הוא נראה מעט מופתע, אבל שמח. "ברכותיי נערי, מה אוכל לעשות בשבילך היום?" הוא שאל. "אני אקח את הדרקון הקטן שלכם, וגריפון אור". המוכר נראה שמח, גריפוני אור הם יקרים, אבל רציתי אחד במשך הרבה זמן. "זה יהיה 55,000 מטבעות בשבילך". שילמתי למוכר היקר, ויצאתי עם 50,000 מטבעות זהב.(היו לי 5,000 קודם, אם אני זוכר נכון. אולי יותר). הם היו כל כך מתוקים, ליטפתי אותם והרגשתי קשר מוזר איתם...כאילו אנחנו מתחברים. הסתכלתי על הדרקון הקטן. "שלום לך, אקרא לך אלפא. תהיה זכר מושלם". אחר כך ליטפתי את הגריפונית בצוואר. "לך אקרא מיסי. שם הולם לעלמה שכמותך." הם התעופפו סביבי כשהלכתי לכיוון בית המשימות. פתחתי את הדלת בצורה חזקה. ראיתי את דומינו בוכה. פתאום כולם שמו לב, החדשים התרגשו כי סוף סוף ראו מישהו מהתחרויות. ודומינו דול הסתערה אליי בבכי. "איך מאדי?" היא שאלה בציפייה. ונראתה מוקסמת מהחיות שרכשתי. "שבי ואסביר לך, זה תלוי מאוד". היא נראתה שבורה ומיד התיישבה על הספה. היא גררה אותי בזמן שאלפא ומיסי עקבו אחריי. היא נראתה נחושה להגיד משהו. (תורך נטע).
|
|
נטוטו
לפני 10 שנים ו-3 חודשים
התחרויות
מאדי- אני מצטערת, אבל הפרת את החוק היחיד שהיה בתחרויות. החלטת לתקוף את נירה ישירות, ולכן את מסיימת את התחרות במקום האחרון. ברגע שזאבה תבחר לעצמה פרס, את תקבלי את הפרס הנותר. רק חכי קודם שהיא תגיב ותבחר פרס, ואז תכתבי שחזרת לבית המשימות והופעה מולך הודעה שאומרת שאת במקום שלישי, ואת הפרס שקיבלת.
נירה- מזל טוב, את זוכה במקום שני! מכיוון שאיקן בחר לקבל את 100,000 המטבעות כפרס, את יכולה לבחור את הפרס מתוך האפשרויות הבאות: תוספת של חמש רמות בכל הסקילים לפרק שלם או דרקון קטן. בתגובה עלייך לכתוב שהופעת בבית המשימות כשיד אחת שלך אוחזת בידית דלת הכניסה, למרות שאת לא זוכרת שפתחת אותה. לאחר מכן תופיע מולך הודעה שאומרת שזכית במקום שני, ואת יכולה לבחור לעצמך את הפרס.
מיאו, כל הכבוד לכולם!!
|
|
זאבה~
לפני 10 שנים ו-3 חודשים
נירה- מזל טוב, את זוכה במקום שני! מכיוון שאיקן בחר לקבל את 100,000 המטבעות כפרס, את יכולה לבחור את הפרס מתוך האפשרויות הבאות: תוספת של חמש רמות בכל הסקילים לפרק שלם או דרקון קטן. בתגובה עלייך לכתוב שהופעת בבית המשימות כשיד אחת שלך אוחזת בידית דלת הכניסה, למרות שאת לא זוכרת שפתחת אותה. לאחר מכן תופיע מולך הודעה שאומרת שזכית במקום שני, ואת יכולה לבחור לעצמך את הפרס.
נירה-
לפני שהבנתי כל כך מה קורה ידי הייתה על הדלת של בית המשימות וכולם הביטו בי. הסתכלתי על עצמי, הייתי כולי חבולה ומרוחה בקיא ודם. חייכתי כשלפתע הופיעה הודעה שאמרה שאני במקום השני ובלה בלה בלה. בחרתי בדקרון ולפתע הוא הופיע לצידי. כשהבטיתי בו שוב קלטתי שזו דרקונית.
"האמם.. בואי לו," אמרתי ועליתי במדרגות. נכנסתי לחדר שלי והתמוטטתי על המיטה. עצמתי את עיניי ובהיתי בתקרה כמה שניות. אחר כך התנערתי ועליתי למקלחת. השארתי את לו ישנה על המיטה. ישבתי במקלחת ונתתי למים לשטוף הכל ממני. קמתי, התלבשתי וירדתי לחדר שלי. זרקתי את הבגדים המטונפים ולבשתי חולצה ירוקה בהירה רפויה ומכנס קצר דמוי ג'ינס רפוי גם כן.
"לו, את באה?" שאלתי אותה והיא פקחה עין אחת וקפצה מהמיטה. היא הייתה יפהפה. הקשקשים שלה היו ירוקים-כסופים ועיניה היו כמו אלפי חוטים של כסף שיצרו את הרשטית שלה, מה שהדגיש את הגוון הכסוף בקשקשיה. נראה שהיא עדיין גורה, היא הגיעה לברכי בערך וניסתה לעופף בחדר תוך כדי נחיטות מגושמות על חפצים רנדומליים. ירדתי והבטתי בכולם. נדמה שישנתי רק כמה דקות. ניגשתי את המטבח והתיישבתי על הבר, בהיתי בעץ. לו עופפה ונחתה מולי בחבטה. ליטפתי את ראשה הקשקשי והיא התפתלה וגרגרה. היא התנהגה כמו חתול. קמתי והוצאתי את הדגים שבישלתי קודם. שמתי אותם בצלחת וראיתי אותה זוללת אותם. הסתובבתי וקלטתי שהסרתי את התחבושות אבל לא שמתי חדשות ככה שהכוויה המכוערת על הקרסול שלי גלויה לעיני כל. סובבתי את הרגל ככה שיכולתי לראות את המקום שבו פגע כדור האש ההוא. היו כמה שלפוחיות וסימנים אדומים שנראה כאילו הוטבעו בקרסול שלי בזעם. הראש שלי עדיין כאב, הבטן התפוצצה..
"נראה לי שכדי לקרוא לרופא או משהו.." מלמלתי. אוף.. כל כך כואב לי.. לו החלה לנהום כשמאדי התקרבה ונגסה באוויר בשיניה לאות אזהרה.
"ששש לו, הכל בסדר." הרגעתי את הדרקונית הקטנה. מיששתי את הפנים שלי.. אי! זה כואב. לפי הקשיחות, הנפח והצורה הן מנופחות. באסה. הפעם הראשונה שלו רואה אותי זה ככה..
"אני עולה לחדר שלי.." מלמלתי. לא יודעת למה אבל הרגשתי צורך לומר את זה. עליתי לחדר שלי כשלו אחריי. הסרתי את המצעים, קרסתי על המיטה והרגשתי איך לו מכסה אותי בשמיכה וישנה לי על הראש. כנראה מתוך צורך להגן עליי. חייכתי, לו הקטנה והחמודה שלי.. שקעתי לשינה..
|
|
נטוטו
לפני 10 שנים ו-3 חודשים
בית המשימות
"את יודעת, זה קצת לא הוגן שכתבת את עצמך ואת פאן אחרונות בתורנויות." אמר ג'ון לפתע "אני חושב שדווקא בגלל שאת הכנת את הרשימה, את אמורה להיות הראשונה."
"מי אמר?" שאלתי בטון ילדותי.
"יש משהו במה שהוא אומר," אמר תום.
"אבלאבלאבלל!" התלוננתי.
"בלי שום אבל, זה הוחלט. את ופאן מכינות היום את האוכל." אמר ג'ון בטון סמכותי. הם חזרו לדבר בתורות, מסתבר. בראשי כבר תכננתי נקמה, אולי אני אכין משהו ממש חריף.. כן.. ואז נראה אם הם עדיין ירצו שאני אעשה תורניות מטבח!
נכנסנו לבית המשימות דרך הכניסה של הקומה השנייה, סתם כי חשבנו שיהיה נחמד לנסות אותה. לעמן האמת, לא ממש רציתי לחזור. כשהייתי בבית הרגשתי את הנוכחות של התמונות ההן כמו שמרגישים מקפיא שנשאר פתוח. כל הזמן הרגשתי שאני צריכה ללכת לבדוק אותן. אבל כאן, רחוק מהתמונות, הרגשתי חופשיה. ידעתי שברגע שאני אחזור, לא אוכל עוד להתעלם מהדאגה והפחד שגאו בי.
נכנסנו לבית השקט. וואו, האנשים פה ישנים עד מאוחר.. כבר כמעט שתיים! רגע, לא כולם ישנים. אני מוכנה להישבע שהרגע שמעתי ספר נופל, והרעש בא מכיוון הספרייה. מיהרתי למקם את לוח המודעות ליד הכניסה ותליתי עליו את הדף ממכונת הכתיבה והדף עם התורניות (המתוקן, לצערי) ומיהרתי לראות מי ער.
זו הייתה פאן. היא עמדה על קצות אצבעותיה וניסתה להגיע לספר ממדף גבוה. בדרך היא הפילה כמה ספרים.
"הלו פאן" אמרתי בעליזות בעודי עומדת בכניסה לספרייה.
פאן, מרוב בהלה, איבדה שיוון משקל ונפלה. צחקקתי ועזרתי לה לקום.
"איפה היית?" היא שאלה.
"אה, הלכתי עם תום וג'ון לקנות לוח מודעות לבית המשימות. חשבתי שזה יהיה שימושי."
"אהה" היא השיבה.
"בכל מקרה," אמרתי "מסתבר שיש לנו תורנות מטבח היום."
"מי אמר?"
"ג'ון ותום. אבל יש לי רעיון שיגרום להם לרצות ממש לגרש אותנו מהמטבח" אמרתי בחיוך מרושע.
"אני מקשיבה..?"
"פאן, מה המאכל הכי חריף שאת מכירה?"
-----------------------------------
כעבור כחצי שעה, פאן ואני נלחמנו על חיינו במטבח. אף אחת מאיתנו לא הכירה מתכון מספיק חריף, אז החלטנו פשוט לאלתר. זה נשמע פשוט -אבל זה לא. מי חשב שרק לגעת בדברים האלה ישרוף כל כך??
והעיניים! שאני אפילו לא אתחיל לדבר על זה.
כשהמנה הייתה מוכנה (אני חושבת שהיא הייתה מוכנה. היה לי קצת קשה לראות בגלל הדמעות המקוללות) הלכנו לקרוא לכולם. עמדנו במבואה וקראנו "האוכל מוכן!!" וכצפוי, מהר מאוד אנשים החלו לצוץ.
"למה את בוכה?" שאלה דריה.
"טוב..."
"למה נראה לך? אחותה בתחרויות!" אמר קרייטוס, ובכך סיפק לי תירוץ מעולה. ניסיתי לזרום עם ההצגה, אבל כנראה שהיעדר כישרון המשחק שלי לא ממש עזר. למזלי, פאן קצת יותר מוכשרת ממני. היא ניהלה את כל מופע הרחמים הזה וכל מה שנשאר לי לעשות זה להיות בשקט ומדי פעם למחות דמעה, למרות שכל מה שרציתי לעשות זה לרוץ לחדר האמבטיה שלי ולשטוף את העיניים.
פתאום דלת הכניסה נטרקה בחוזקה, ואיקן הופיע בכניסה. לידו ריחפו גריפון אור ודרקון קטן. ביום אחר הייתי מועכת אותם בחיבוקים ומשחקת איתם, אבל עכשיו עברה לי בראש רק מחשבה אחת. רצתי אליו, שוכחת לגמרי מהכאב הבלתי נסבל, ושאלתי בבהלה "איך מאדי?"
בתשובה, הוא ביקש שאשב על הספה. כולם הלכנו לחדר האוכל, חוץ מפאן שעלתה למעלה לשטוף את העיניים. אוי, כמה שאני רציתי לעשות כמוה! התיישבתי, למרות שלא בדיוק הבנתי למה זה נחוץ. נראה שעיניי הדומעות גרמו לו לחשוב שנשברתי. חה! אם אני אשבר, הדבר האחרון שאני אעשה זה לבכות. זה יהיה יותר בכיוון של לבהות באוויר ולשכוח לתקשר.
הוא סיפר לי את כל מה שקרה בתחרויות, ולאט לאט באמת הרגשתי שאני שוקעת אל תוך כהות חושים. כשהוא סיפר לי על המילה שהיו צריכים לנחש, ואני אמרתי, כמו במן טארנס "זה היה אמור להיות שינוי.."
לאחר מכן קלטתי מה אמרתי, וניערתי את ראשי.
"תסלח לי, אני צריכה ללכת לשטוף פנים. אממ, ואולי כדאי שלא תאכל מהאוכל.. פשוט תסמוך עליי ואל תעשה את זה." אמרתי ומיהרתי במעלה המדרגות לחדר. בדרך למעלה שמעתי אנשים משתעלים בקול, ומישהו צרח "מים!!!!"
|
|
דרקמנדור
לפני 10 שנים ו-3 חודשים
(איך לעזאזל אמרתי את זה אם אני בקומה 1?><)
|
|
Angelica
לפני 10 שנים ו-3 חודשים
תגובה ראשונה- החזרה לבית המשימות (עם פאקינג מקום אחרון -.- ) .
קבלת הפנים הראשונה שלי בחזרה לבית המשימות הייתה ההודעה המחורבנת שנתקעה מול הפרצוף שלי.
"שלום מאדי,
מצטער לבשר לך, אבל הפרת את החוק היחיד שהיה בתחרויות. החלטת לתקוף שחקן ישירות, ולכן את מסיימת את התחרות במקום האחרון. מכיוון ששני הפרסים הראשונים נלקחו על ידי המנצחים במקום הראשון והשני, הנה הפרס הנותר בשבילך: הינך יכולה להגביר בחמש רמות את הסקיל הנבחר שלך למשך פרק אחד.
בהצלחה בהמשך, אנונימוס.
גיחכתי למראה ההודעה הווירטואלית, "איזה יופי," הפטרתי בגלגול עיניים. "מקום אחרון, בדיוק מה שרציתי." נופפתי בידי על ההודעה המרחפת עד שהתפוגגה ונעלמה לנגד עיני. "תחרויות מחורבנות." רטנתי במלמול וטרקתי את דלת הכניסה. הסתובבתי לאחור ועיני נתקלו בחבורה של אנשים לא מוכרים שלטשו בי מבטים. ביניהם הבחנתי בקרייטוס ולידו דואורדון, ג'ון, תום ופאן שהזעיפה לעברי פנים. נירה בדיוק עלתה במעלה המדרגות עם דרקון קטן בידה, היא הסבה את מבטה לאחור, הביטה בי והסתובבה חזרה.
הורוס, זאת בטח מאדי הזאת שכולם הזכירו." נערה וורודת שיער לחשה לנער שעמד לצידה.
ישרתי אליה את מבטי והרמתי גבה, "מי הזכיר אותי?"
היא הרימה את מבטה במבוכה, "א-אה.." היא גמגמה ונעצה מבטים באנשים כמחפשת מישהו לנקוב בשמו.
"שלום מאדי, אני הורוס. שמענו עליך הרבה." הוא התקרב אלי והושיט את ידו ללחיצה. היה לו שיער שחור ועיניים ירוקות בהירות. הוא לבש חולצה שחורה קצרה ומעט הדוקה, עם שרוולים שחשפו זרועות שריריות. הבטתי בו בפנים מרצינות. "כן, אני רואה." הבטתי בשם שהתנוסס מעל ראשו, "אני אמורה לזהות אותך?" שאלתי במהירות.
תום השמיע נחרת צחוק שקטה ומיד הסב את מבטו כשתקעתי בו מבט רצחני. "הם מצטרפים חדשים, הם התחברו אתמול למשחק." הוא אמר על מנת לשבור הקרח.
"הו," אמרתי וסקרתי אותם במבטי. "הם.. יודעים על-"
"כן." ענה ג'ון בקור והשפיל מבט. "אבל יש גם משהו שאת צריכה.. לדעת." הוא אמר בבליעת רוק ומיהר להסיר ממני את מבטו.
קימטתי את מצחי, "מה אנ-"
"מאדי!" צעקתו של איקן קטעה את דבריו של ג'ון. הוא נדחף בין קרייטוס לדואורדון והתקדם אלי בפנים סמוקות, מאחוריו ריחפו בצווחות חלושות שני דרקונים קטנים מה שגרם לי להירתע קצת לאחור בעיניים פעורות. אני לא אשאל.
"איקן." חייכתי והרגשתי את הפרפרים בבטן. חיבקתי אותו חזק כל כך עד שיכולתי לשמוע אותו פולט אנקת כאב חלושה. "אתה בסדר," הבטתי בו, היינו כל כך קרובים עד שחשבתי שהוא עומד לנשק אותי.
מישהו חיכך בגרונו.
השתחררתי ממנו במבוכה קלה והתקרבתי לאוזנו, "אמצע הלילה, תפגוש אותי בחדר."
הוא הנהן כתשובה ומיהר ללכת כשהדרקונים משתרכים מאחוריו.
עליתי בריצה במדרגות והגעתי למסדרון הארוך שמכל צד שורה של דלתות שנמשכת עד לקצה. הלכתי כמה צעדים ותפסתי בידית הדלת של חדרי, הבטתי לרגע בדלת שליד והרמתי את מבטי לשלט קטן עם כיתוב שהיה מודבק עליו. "כאן דומינו דול- אני ממליצה לכם לחשוב פעמיים לפני שאתם נכנסים לחדר שלי." עם ציור של סמיילי מרושע.
גלגלתי את עיניי וחייכתי, לרגע אחד תהיתי אם להיכנס. הנחתי שהיא בטח נורא דאגה בזמן שלא הייתי פה, דפקתי שתי דפיקות מהוססות על הדלת וחיכיתי.
שמעתי קול של חפץ פוגע ברצפה, ואז את קולה המבוהל של דומינו דול, "אני לא פה!" היא צעקה, ולא פחות משתי שניות היא התפקעה מצחוק. "כלומר, אני פה, אבל לא פה." היא אמרה ולאחר שתיקה קצרה קולה נשמע קרוב יותר, "טוב, טוב, אני כבר פותחת!"
חייכתי ופלטתי צחוק קצר. דומינו דול פתחה את הדלת ומיד פערה את עיניה, "מ-מאדי!!!" היא צווחה ומחצה אותי בחיבוק. "דו-מ-מינ-נו," פלטתי נשיפה מאולצת ובקושי יכולתי לדבר מבעד לחיבוק המוחץ שלה.
היא הרפתה ממני וחייכה אלי חיוך ענקי, "אני כל כך שמחה שאת בחיי-" הוא בלעה את המילה האחרונה, "שאת בסדר."
גיחכתי, "כן, אני מניחה שגם אני."
היא חיבקה אולי פעם נוספת, "אני כל כך דאגתי לך." היא התנשפה מעבר לכתפי.
"טוב, ליאה- כלומר, דומינו דול, אני באמת-" איקן נכנס למסדרון באותו הרגע והביט בי, "הייתי שמחה להמשיך להישאר איתך, אבל אני חושבת שכדאי שאלך.. את יודעת, לנוח, אחרי.. הכול." גירשתי אותו במבטי לפי שדומינו דול תבחין בו ותתחיל לחשוד.
"הו, בטח!" היא אמרה והמשיכה לחייך. "אני רק אדאג שמחר את הולכת להכיר את כל החדשים ולספר לי המון חוויות, כן?" היא דחפה לעברי מרפק וקרצה אלי.
"כן.." עניתי בהיסוס. "בטח."
היא בירכה אותי בלילה טוב וטרקה מאחוריה את הדלת. לאחר מכן נכנסתי לחדר ונשכבתי על המיטה באנחה.
"לעזאזל עם המשחק הזה." התנשפתי.
|
|
זאבה~
לפני 10 שנים ו-3 חודשים
נירה-
התעוררתי אחרי חצי שעה, אולי פחות. מיששתי את הכוויה על הקרסול שלי בחוסר נוחות. כהות החושים עברה כנראה. אני לא ממש זוכרת מה קרה.. רק שהיד שלי הייתה על דלת הכניסה. התיישבתי והנחתי בצד את לו. הדרקונית הקטנה התכרבלה ונחרה מעט. הכוויות כאבו והרגשתי צורך להקיא. הלכתי לשירותים וניסיתי להקיא, לא הצלחתי. חזרתי והשענתי את גבי על הדלת הקרה. הקשבתי כמה דקות לשקט שהיה בבית. נראה שהחליטו ללכת לישון. זה עצוב.. אף אחד לא חיכה לשובי. אבל למה ציפיתי? בעולם האמיתי לא היו לי כל כך חברים אז למה שיהיו לי כאן? יכולתיט לחזור לתחושה של כהות החושים.. מי ששם לב אליי קפא. רעדתי. הבטתי בלבוש שלי. גופייה רפויה שחורה וג'ינס שהגיע קצת אחרי הברך.
פתחתי את הדלת בשקט והלכתי אל המטבח. ראיתי את איקן בדרך ומיהרתי להיצמד לקיר. הכוויה בכתף צרבה לי ופלטתי נשימה קצרה.
"מי שם?" הוא שאל. שטקתי. הוא המשיך בדרכו ונכנס לחדר של מאדי. לא עניין אותי מה הם עושים שם, פשוט כואב לי. אוף.. זה כואב..
ירדתי אל הספרייה ושמתי לב לספר של בני לוויה. שלחתי עליו יד והורדתי אותו. פתחתי אותו בעמוד הראשון והתחלתי לקרוא.
אחרי כמה שעות הבחנתי שהבוקר עוד מעט מגיע. לקחתי סימניה ושמתי איפה שהפסקתי. קמתי והבטתי בעוגת שוקולד ענקית שאף אחד עדיין לא נגע בה. הקיבה שלי קרקרה אז לקחתי צלחת וכפית וחתכתי לי חתיכה גדולה מהעוגה.
התחלתי לאכול אותה בשקט וכשסיימתי את החתיכה הקשבתי לבית המשימות הישן. אחרי כמה דקות שמעתי צעדים שקטים במדרגות, זו הייתה לו שירדה למטה. היא מצמצה ונרדמה שוב לרגליי. חייכתי.
פתחתי את המקרר והוצאתי שלוש ביצים. הנחתי אותן בצד, מילאתי מים בסיר, שמתי שם את הביצים והדלקתי את האש. שפשפתי את עיני והחלטתי להכין ארוחת בוקר. אני תמיד בישלתי את כל הדברים, לא אמורה להיות בעיה לעשות את זה גם כאן..
פתחתי את המקרר וראיתי שיש עוד 13 ביצים. לקחתי את הקרטון וחילקתי, 8 ביצים לחביטה ו5 לביצים קשות. הוספתי את הביצים לביצים שבסיר(שנועדו ללו) ולקחתי שתי ביצים, מחבט והתחלתי להכין חביטה מקושקשת. כשסיימתי להכין את הביצים התחלתי לחתוך ירקות. עגבנייה, מלפפון, גמבה, גזר. כשהביצים הקשות היו מוכנות(כשהמים התחילו לבעבע) כיביתי את הגז ושמתי בצלחת 3 ביצים ללו ואת ה5 הנותרות קילפתי ושמתי בצלוחית קטנה ליד הקערה עם החביטה המקושקשת. הנחתי מכסה על הקערה וצלחת קטנה על הצלוחית. שמתי מלח, פלפל שחור ולימון על השולחן. סחטתי כמה לימונים והכנתי תרכיז לימונדה. מילאתי שני קנקנים במים ושמתי אותם במקרר. היה מעט בשר אבל לא נגעתי בו. בדרך כלל לא אוכלים בשר לארוחת בוקר. כשהבטתי בצלחת עם הביצים ללו היא הייתה ריקה ולו הביטה בי וחיוך קל על פניה.
"בוקר טוב יפה שלי," לחשתי לה. שמעתי צעדים במדרגות ומאדי ירדה למטה.
"בוקר טוב," אמרתי, יותר מתוך אינסטינגט פחות מתוך התחשבות. אחרי רגע שמתי לב שגופי הקשיח. הרפתי אותו אבל בכל זאת.. היא יכולה להרוג אותי בלי בעיה..
העדפתי להימנע מבעיות אז בלי מילה לקחתי את הספר של בני הלוויה ויצאתי החוצה. נראה שלו הולכת לכל מקום שאני הולכת עליו. חייכתי עליה ומצאתי מקום נחמד לקרוא. עץ גדול שצמח בקצהלמקום שהגדתי כמגרש אימונים. לקחתי מקל וזרקתי ללו, היא ניסתה לעוף אבל לא הצליחה ותפסה את המקל.
"תחזירי אותו," אמרתי וטפחתי על ברכיי. היא רצה אליי והניחה את המקל לצידי. לקחתי את המקל וזרקתי שוב, הפעם יותר רחוק. אחרי זמן מה היא הצליחה לעוף ולתפוס אותו. זה טוב, אני יכולה לעבוד איתה על כל הדברים האלה, ככה נוכל לחזק את הקשר שלנו.
פתחתי את הספר והתחלתי לקרוא. היה כתוב שם די הרבה.. אבל אני קוראת מהר. למרות שלו הפריעה לי כשהיא החזירה את המקל ודרשה שאזרוק לה אותו שוב ושוב.
"טוב לו, בואי נלך לקנות קצת בעלי חיים, קדימה יפה. אנחנו הולכות!" אמרתי וחייכתי כשהיא רצה לצידי ועופפה מידי פעם במבט סמכותי.
כשהגעתי לחנות חיות נחמדה ראיתי זוג דביבונים ירוקים.
"כמה הם עולים?" שאלתי.
"שניהם?" שאלה ילדה קטנה וחייכה אליי.
"כן,"
"תלוי," השיבה
"תלוי אם מה?"
"אם תתני לי ללטף את הדרקון שלך~" אמרה והביטה בלו בעיניים נוצצות
"בטח," השבתי והיא רצה עליה וליטפה אותה. היה ברור שלו נהנתה מזה.
"400 לשניהם," אמרה הילדה
"אוקי," השבתי והמשכתי להסתובב בחנות החיות כשהיא ממשיכה להסביר לי על בעלי החיים שהיו לה בחנות.
"ומה עם זה?" שאלתי והצבעתי על פוקט בירד אחד קטן.
"לא! הוא שלי!" אמרה הילדה
"בסדר בסדר.. אבל יש לך עוד?" שאלתי
"כן.. יש לי פה בעיקר זוגות." אמרה הילדה בגאווה
"אז זוג מהם." אמרתי
"עוד 400." אמרה הילדה ולקחה גם את גוז הפוקט בירד.
"מה איתו?" שאלתי והצבעתי על ינשול
"זו זו," היא אמרה
"כמה?" שאלתי
"2,000" השיבה
"אין מצב שתתני לי קצת הנחה? את מרוששת אותי.."
"האמם.. אתן לך אותה ב1,500 אם תבואי לכאן לפעמים ותתני לי לבקר את החיות." אמרה
"מוסכם," השבתי והושטתי את ידי ללחיצה. היא לחצה אותה וחייכה.
"תגידי," היא אמרה ורצה לכיווני כשיצאתי מהחנות שלה.
"מה?" שאלתי
"תסכימי לעשות משהו בשבילי?"
"מה?" שאלתי
"לתפוס לי ציפורים, אין לי בכלל בחנות שלי."
"אבל איך זה יכול להיות?" שאלתי
"כי אני לא טובה בלכידת ציפורים!" היא אמרה
"טוב.. בסדר. אני אמצא לך ציפורים. אני רוצה חצי מהמחיר שאת מוכרת אותן."
"יש!" היא אמרה וחייכה. שילמתי לה וחזרתי לבית המשימות עם הפמליה החדשה שלי ובסביבות ה2,000 כסף הנותרים שלי. אבל כשיהיו להם גורים הם יחזירו את ההשקעה ואז אוכל לעבור לחיות יותר יקרות. למרות שנראה שלו רוצה כמה שיותר צןמת לב אז פשוט לקחתי אותה ושמתי אותה על הכתפיים שלי. נראה שזה ריצה אותה. איך עכשיו אני מוצאת ציפורים? טוב.. אצטרך רשת.. ועוד כל מיני דברים. אני יכולה לאמן את הפמליה הנחמדה שלי ללכוד בעלי חיים. חזרתי לבית המשימות ועוד כמה שחקניות היו ערים. הדביבונים חיפשו שאריות, הינשול התמקם בספרייה וזוג הפוקט בירד הביטו בי ועקבו אחריי. הוצאתי שתי ביצים קשות מהצלוחית וזרקתי לדביבוני יער. הם תפסו אותם והחלו לחרסם אותם. התיישבתי בספרייה וחזרתי לקרוא. הפוקט בירד התיישבו על גב הספא ששכבתי עליה ולו פשוט שכבה על הגב שלי. אחרי כמה זמן גם דביבוני היער נשכבו על הרצפה. אני אוהבת בעלי חיים.. הם כל כך מועילים ויפים וחמודים.
|
|
הורוס
לפני 10 שנים ו-3 חודשים
ירדנו למטה לאכול את הארוחה. דריה הלכה לעדי ותפסנו מקום ליד הקצה,
"הורוס, האוכל נרה לי מזור" דריה לחשה אלי. "גם לי" השבתי לה.
"בוא לא נאכל מזה" דריה אמרה, "לא חשבתי לרגע". אחרי שכולם התיישבו הוגש האוכל.
התחיל בלגן, "מים" צרח מישהו מאחורי כולם דחפו את הכסאות והתרחקו מהאוכל.
"אמרתי לך" אמרה לי דריה, "מי התורן?" אמרתי לה בחזרה "כדי לדעת מתי לא לאכול".
"פאן, ודומני דול" דריה ענתה, הלכתי למטה וראיתי דמות בשם איקן יושבת על הספה.
עליתי למעלה ואמרתי לדריה ששלושת האנשים חזרו מהתחרויות,
"איך אתה יודע?" היא שאלה בסקרנות, "איקן יושב למטה" אמרתי.
עוד שדיברנו ראיתי דמות עם השם "מאדי" נכנסת בדלת, כולם קמו בסקרנות.
"הורוס, זאת בטח המאדי זאת שכולם הזכירו" דריה לחשה לי.
מאדי סקרה את הנוכחים הישירה אליה מבט ואמרה "מי הזכיר אותי".
המבוכה נראתה בברור על פניה "א-אה.." היא סובבה את ראשה בחיפוש שם.
טוב, הגיע הזמן לשנות נושא. "שלום מאדי, אני הורוס. שמענו עליך הרבה."
אמרתי תוך כדי שאני מתקרב אליה ומושיט את ידי ללחיצה. "כן אני רואה" היא אמרה בשעה שהסתכלה על
שמי. "אני אמורה לזהות אותך?" היא שאלה. ילד מאחורי פלט צחקוק, היא נעצה בו כזה מבט
שהוא הסב את מבטו במהירות. "הם מצטרפים חדשים, הם התחברו אתמול למשחק." הוא אמר, מתברר ששמו תום.
"הם יודעים על..". "כן." ענה ג'ון והשפיל מבט. "אבל יש גם משהו שאת צריכה.. לדעת." הוא אמר בבליעת רוק. כאן הבנתי שאני לא נצרך וחזרתי לקומי לצד דריה.
"היא עדיין לא יודעת על סיביר ונייט, נכון?" שאלתי את דריה "נראה לי שמספרים לה עכשיו"
היא הביטה בסקרנות. איקן נדחף קדימה אל מאדי. הוא נצמד אליה קרוב כול כך, מישהו לידי
השתעל קלות. הם התנתקו במבוכה ואיקן עלה לחדרו, מאדי עלתה לחדרים.
"טוב, מפגש מרתק רוצה לצאת לשוק?" שאלתי את דריה.
|
|
יאיר
לפני 10 שנים ו-3 חודשים
השעה 3 בלילה. שומעים את הינשולים מייללים אל הלילה. אני יורד מהמיטה בשקט מופתי. מיסי ואלפא ישנים. כל כך חמודים, אם הייתי יכול לעשות עוד משהו לטובתם. ליטפתי אותם אחד אחת. מיסי זהרה כרגיל, המוכר בחנות החיות אמר לי שהגריפינית תזהר בלילה, וזה מה שכל כך טהור ביצור הזה. הוא לא רק חמוד, אלא גם מתחשב. וזוהר, ובאותו הזמן הוא כל הציד הכי טוב שתמצאו בסביבה. אלפא הוציא כמה טבעות עשן מפיו הקטן, היה להם ריח טוב. הרחתי אותם ונתתי לו ליטוף באזור הגב. אני מקווה שלא אצטרך לתת אותם, מאדי נראתה מבוהלת כשהם ירדו איתי..נו טוב, היא תתרגל! פתחתי את דלת החדר בשקט. כולם ישנים אני מניח, חוץ ממני וממאדי. הלכתי בשקט אל עבר החדר שלה. שהיה ליד החדר של דומינו. היה שלט לא מנחם והילה מוזרה אז התרחקתי ממנו. שמעתי מהחדר של מאדי אנחות. "לעזאזל עם המשחק הזה" היא חזרה ואמרה שוב ושוב.פתחתי את הדלת בשקט כשאני דופק בדלת שוב ושוב."טוק, טוק".אמרתי לה. היא הוציאה את הראש מהכרית שלה ורצה אליי, עושה הרבה רעש. "שקט" אמרתי לה. "סליחה" היא אמרה וחייכה במבוכה. היא חיבקה אותי ולקחה את ידי. התיישבנו על הספה יחד.אני מבין שזאת הפעם הראשונה שהייתי כאן. על החדר שלה יש פוסטרים, ותמונה שלה ושל דומינו דול ביחד. עושות פרצופים למצלמה. החדר של די מאובק, המיטה שלה מכוסה בסדינים שחורים והכרית שלה היא בצורת גולגולת. כן, גולגולת. "כרית מקסימה יש לך, ממש מוציאה את החשק האמנותי שלך". שנינו צחקנו בשקט. הסתכלנו אחד בשני. היא הורידה לי את האזניות. ולחשה לי משהו. "אני אוהבת אותך איקן". "גם אני" אמרתי לה. והרגשתי חשק לנשק אותה. נישקתי אותה ועפתי אותה על המיטה בניחוחות. היא צחקה. גם אני נשכבתי על המיטה איתה. היינו אחד ליד השנייה. "אז מה רצית לספר לי? כולי אוזן". אמרתי וחייכתי אליה. (תורך להגיב).
|
|
Angelica
לפני 10 שנים ו-3 חודשים
"טוק, טוק." קולו של איקן נשמע שקט מאחורי הדלת.
עיני נפתחו בחיוך, הוצאתי מיד את ראשי מהכרית וקפצתי מהמיטה, התנגשתי בשידה הלבנה והפלתי את כוס ירוקה מפלסטיק על הרצפה, לא הרמתי אותה. רצתי אליו בצעדים שנשמעו בבירור מבעד לדממת הבית ופתחתי את הדלת שהשמיעה חריקה צורמנית, "שקט" הוא לחש לי וזקף כתפיים.
"סליחה." השבתי במבוכה וחיבקתי אותו. הבטתי במעבר לכתפו ועיני שוטטו על פני המסדרון השומם מאדם, כל הדלתות היו סגורות ומאחוריהן לא היה ניתן לשמוע דבר פרט לשקט. לקחתי את ידו והכנסתי אותו לחדר, הוא בחן במבטו את התמונות והפוסטרים שהיו תלויים על הקירות הלבנים. סגרתי בזהירות את הדלת והרמתי את הכוס הירוקה, הנחתי אותה חזרה על השידה וישבתי לצידו על הספה. עיניו שוטטו על פני המיטה שלי עד שנתקלו בכרית הגולגולת שלי. הוא חייך, "כרית מקסימה יש לך, ממש מוציאה את החשק האמנותי שלך."
צחקנו בשקט. הוא ישר אלי את מבטו ואז עינינו נפגשו. עיניו היו כל כך כחולות ויפות עד שיכולתי לחוש שאני טובעת בים של מים צלולים למראה. נשמתי נעתקה, הסרתי מאוזני את האוזניות שלא שמעתי בהן שום דבר ופתחתי את פי, "אני אוהבת אותך, איקן."
"גם אני." הוא השיב בלחישה והתקרב אלי. הוא נישק אותי על שפתיי והעיף אותי על המיטה בניחוחות, צחקתי. הרגשתי שזאת הפעם הראשונה שאני באמת צוחקת, מתוך אושר ואהבה. נשכתי את קצה שפתי.
איקן נשכב לצידי וחייך אלי, "אז מה רצית לספר לי? כולי אוזן."
"האמת שלא משהו מיוחד," אמרתי. "אני מניחה שעוד מעט יום החופש הזה יגמר ונצטרך להמשיך במשימה חדשה. אני חייבת לנצל כל רגע איתך," הבטתי בו והוא החזיר לי מבט. "אנחנו אף פעם לא יכולים לדעת מה יקרה בעוד יום, שעה, או אפילו בעוד דקה."
חיוכו התפוגג והוא הנהן כתשובה.
"איך קוראים לך?" שאלתי לאחר דקה של שתיקה.
"דניאל," הוא ענה במהירות כאילו ידע שזה מה שאני הולכת לשאול. "דניאל רוזנצוויג."
"איך אתה מצליח להתרגל לשם איקן?"
"לא יודע." הוא ענה בפשטות, "אני מניח שהחיים החדשים שיצרתי לעצמי שינו את מי שאני באמת."
הוא חזר להביט בי, "ואת? איך את מצליחה להתרגל לשם?"
"קוראים לי מאדליין," רעד עבר בגופי. "אבל כולם נהגו לקרוא לי מאדי." נאבקתי בדמעות שאיימו לפרוץ מעיני, לכן הנחתי את ראשי על חזהו והקשבתי לנשמותיו הקצובות.
הרגשתי שאני חייבת לנצל כל רגע שאנחנו ביחד. ולא משנה מה.
|
|
דרקמנדור
לפני 10 שנים ו-3 חודשים
אז,אחרי שהרגתי את החזיר הזה,הרגתי 2 נוספים,החלק הכיף היה שאחרי שהרגתי את החזיר שלישי-היה שם בערך 5 חזירים,וכשהם ראו אותי הורג אותו הם...הרגישו מאוימים כנרה אז רדפו אחרי ואני ניסיתי לברוח.
אחרי זמן מה,הם עזבו אותי.
"טוב כדיי שאחזור לבית המשימות"אמרתי והשתגרתי ל בית המשימות.
אחרי כמה זמן של שיהיה בבית המשימות, דומינו דול החריזה-"האוכל מוכן!!",ואחרי דקה באתי לשם.
כשבאתי לשם בדיוק דריה שאלה את דומינו דול "למה את בוכה?" כי היא בכת נראה לי..
"טוב..." היא התחילה לומר אבל אצרתי את דבריה.
"למה נראה לך? אחותה בתחרויות!" אחרי שאמרתי את זה באתי ללכת לשולכן אבל אז איקן ננכס,כנראה ניצח.
התיישבתי ראשות בשולחן ואכלתי."חריף!"מלמלתי לעצמי אז בכל זאת זה היה דיי טעים.
סיימתי לאכול,ומיד נירה נכנסה עם קיא ודם מרוחים עליה,רציתי לשאול מה קרה אך לא הספקתי,"טוב אשאל אותה אחר כך.".ואז מאדי נכנסה,וואו אני מסוקרן מה קרה שם.
~מעבר זמן~
נכנסתי למיטה,וניסיתי להירדם,היה לי קצת קשה אבל נרדמתי אחרי שעה בערך.
בוקר,ואני יוצא לי לקנות חיה.הלכתי לחנות חיות,הסתובבתי בחנות ובחנתי את החיות.
הגעתי לינשול אחד,בצבע שחור וכסף,הוא היה יפייפה לדעתי."כמה הוא?"
שאלתי את המוחר."אה הוא?לא הייתי ממליץ עליו,הוא עולה 1000 בגלל שהוא...טוב קצת-"לפני שהמוכר בא לומר לי למה,ינשול התפרץ לשיחה,סוג של,"אני מנסה לישון,תדברו במקום אחר!"
"שקט!יש סיכויי שיקנו אותך!","מצחיק.."הינשול אמר וחזר לשינה.
"הוא גם דיי עצבני וזה ועוד כל מיניי,בו! אני יראה לך ינשול ממש יפה שיש לנו פה!","לא,הוא מושלם!"
אמרתי ושילמתי."מה באמת קנית אותי?"הוא שאל אותי כאילו אני מוזר בזמן שהלכי,או הלכנו לבית המשימות "כן! אתה נראה אחר שיתאים לי,עכשיו בוא תעלה לי על הכתף" " לא רוצה." הוא ענה.
כשנכנסתי,ראיתי את נירה על הספה בספריה,התיישבתי על ספה אחת ופניתי עליה-"היי,אממ..אתמול ראיתי אאותך..ולא ניראת כל כך טוב,מה קרה שם?את בסדר?" מחכה לתשובה.
|
|
יאיר
לפני 10 שנים ו-3 חודשים
"מאדי" אמרתי בקול רציני, הרמתי את ראשה אל ראשי. "את מרגישה את מה שאני מרגיש? לגבי העולם, לגבינו?" היא הסתכלה עליי בציפייה. "איקן, יש רק דבר אחד שאני יודעת עכשיו. שאני אוהבת אותך. שאני רוצה לנצל את הרגעים האלה איתך, שאולי לא יחזרו לעולם." גם אני חשבתי ככה. אני רוצה לנצל את כל הרגעים שלי איתה, הכל. קמתי מהמיטה, מסתכל על החדר שלה שוב, על הכוס הירוקה שנפלה ממקודם, על הפוסטרים. מנסה להוריד את רמת המבוכה, בזמן שאני מסמיק קצת. "איקן.....גם אתה חושב על מה שאני חושבת?" "על מה את חושבת, חייכתי אליה". "אממ...איך להגיד את זה? משחקי הכס. ציפורים". אה. הבנתי על מה היא מדברת, זה די ברור. אבל האם אני רוצה את זה? כן. אני רציני לגבי זה לגמרי. אני אעשה את זה. "ברור מאדי, אני תקוע כל כך בתוך הראש שלך, שאני חי ללא שכר דירה וכבר צבעתי מחדש את הקירות של הגולגולת שלך". היא צחקה לעברה. "שנון בהחלט, אדון הולמס". גיחכתי, זה מזכיר לי את העבר. בכל מקרה. "אז אני אתן לך להתארגן...?" שאלתי בטון מבוכה. היא חייכה לעברי והוציאה אותי מן החדר. ונעלה את הדלת. בשקט מופתי חיכיתי לה כמה דקות, אתה יודע איך זה איקן, בנות מתלבשות. בדקתי שאף אחד לא מסתכל עלינו, אני לא ראיתי או שמעתי כלום. כל הדלתות היו סגורות. חוץ מדלתה של נירה. אוי, אסור שהיא תשמע...או תראה. הלכתי בזהירות אל עבר דלתה של נירה. וסגרתי אותה, יותר נכון ניסיתי. היא תפסה לי את היד. "אני אוהבת לשמוע את קולות הלילה, אשמח שלא תסגור לי את הדלת איקן" היא אמרה בטון רציני, אבל צחקה מיד אחרי זה. "אני מקווה שלא הפרעתי לאוהבים שכמותכם, בחדר של מאדי". היא אמרה בציניות. היא יודעת? איך? אני גרוע בכל הנוגע לשמירת שקט כנראה. "אוקיי", חייכתי במבוכה. "אני לא אפריע לך בכלל". הלכתי משם, הדלת עדיין הייתה פתוחה. אך ראיתי שמאדי עדיין מתארגנת, אז החלטתי ללכת שוב אל נירה. "אז מה את עושה בשעה הזאת ערה?" אמרתי. היא נבהלה ומיד הסתובבה אליי. "וואו איקן, רוצח סדרתי שכמוך. יכולת לדפוק". "נכון, אבל יותר כיף להבהיל אותך"? עשיתי פרצוף קאוואי (כזה: ^_^). "מה אתה רוצה ממני?" היא קיטרה. "רציתי לשאול למה את ערה בשעה כזאת?". "אני יכולה לשאול אותך אותו הדבר. אבל אני יודעת את התשובה." היא הצביעה אל עבר דלתה של מאדי. שנפתחה באיטיות. מאדי מוכנה. "טוב אני חייב ללכת, ביי". אמרתי במהירות הבזק. רצתי בשקט אל עבר מאדי ונכנסתי לחדר. היא לבשה כותונת לילה יפהפייה בצבע שחור כחול. "איפה היית?" היא שאלה במבט חוקר. "דיברתי עם נירה בינתיים." אמרתי אליה. "היא עדיין ערה?! אוי לא, אולי זה רעיון גרוע מאוד". היא אמרה בחרדה. "תירגע מאדי". ליטפתי לה את היד. היא זזה למיטה, שוכבת שם. הורדתי את החולצה ונכנסתי למיטה איתה. החזקתי לה את היד. "אתה בטוח?" היא שאלה. "כן". נישקתי אותה וסגרתי את הדלת אחריי. זה היה לילה קסום ונעים.
|
|
זאבה~
לפני 10 שנים ו-3 חודשים
המשכתי לקרוא את הספר כשלפתע קרייטוס הופיע, פיניתי לו קצת מקום על הספא והמשכתי לקרוא.
-"היי,אממ..אתמול ראיתי אאותך..ולא ניראת כל כך טוב,מה קרה שם?את בסדר?" הוא שאל.
"אני לא ממש בטוחה איך לענות על השאלה הזו," אמרתי
"מה זאת אומרת?" שאל
"כאילו, אני יודעת מה קרה שם אבל זה עדיין לא נקלט לי בזיכרון. ולא, אני לא בסדר. כמעט ממתי שמה, אני פצועה קשה ועדיין. אף אחד לא אפילו טרח לבדוק אם אני צריכה רופא."
"את פצועה קשה..?" שאל קרייטוס.
"כן, יש לי כוויה בבטן שחדרה את העור, כוויה בכתף באותו מצב וכוויה בקרסול במצב יותר חמור. מנעתי אפשרות שלי למוות מאיבוד דם אבל לקח לי פי 3 זמן להחזיר לעצמי את מלוא החיים כלומר שעד נקודה מסוימת, הפצעים האלה עדיין גררו אותי למוות. אפילו עכשיו, אתה שם לב לקוו החיים שמהבהב?" שאלתי. הוא הרים מבט וראיתי שהוא שם לב.
"אבל את צריכה לטפל בזה..!" אמר
"לא, זה העונש שלי." אמרתי "חוץ מזה, התחבושות הועילו רק כהייתי במצב אנוש. אל תלך לתחרויות קרייטוס. באמת."
"למה?"
חייכתי. "כי אתה חמוד מידי בשביל זה," צחקתי. "קדימה, אני רוצה לנסות עלייך מתקפה משולבת על לו!"
"מה?" שאל. גיחחתי.
"לו, בואי חמודה!" אמרתי וקפצתי מהספה. התחרטתי על זה מיד, מעדתי כשנחטתי אבל קמתי במהירות והוצאתי מהטפריט שתי חרבות עץ וזרקתי אחת אל קרייטוס.
"קדימה!" אמרתי והלכתי אל החצר, שמתי לב שדביבוני היער נהיו בהירים יותר. הפוקט בירד קרקרו מעט והלכו בצעד מסורבל אחרינו. נראה שהינשול נוסף בא איתנו.
"הוא שלך?" שאלתי והצבעתי על הינשול.
"כן," ענה קרייטוס.
"טוב, בוא נילחם!" אמרתי ועמדתי בעמדת קרב, לו עמדה לצידי. כל כולה מרוכזת בקרייטוס. חייכתי והתחלתי לתקוף.
|
|
דרקמנדור
לפני 10 שנים ו-3 חודשים
אחרי שדיברנו קצת,לפתע היא אמרה משהו מוזר ביותר-
לא, זה העונש שלי."היא אמרה והמשיכה"חוץ מזה, התחבושות הועילו רק כהייתי במצב אנוש. אל תלך לתחרויות קרייטוס. באמת."
"למה?",
"כי אתה חמוד מידי בשביל זה,"היא אמרה וצחקה..ואו. "קדימה, אני רוצה לנסות עלייך מתקפה משולבת על לו!"
"מה?" שאלי,"לו, בואי חמודה!" היא אמרה וקמה מהספה.אחרי שמעדה היא הוציאה מהתפריט שתי חרבות עץ וזרקה אחת אליי.
"קדימה!" היא אמרה והלכתי אל כיוון החצר.
ואז היא שמה לב לינשול החדש שלי ושאלה-"הוא שלך?"
"כן," עניתי.
"טוב, בוא נילחם!",רגע!אני לא צריך את החרב שלך! יש לי מישל עצמי!"אך היא התקדמה עדיין לעברי עם חרב ביד.
כשהיא היית 2 מטר ממני יריתי כדור אש,והיא הצליחה לבלום אותו עם החרב.
זרקתי את החרב לרצפה והצמחתי דשא שתפס אותה בידית.
הדשא עם החרב שהוא מחזיר התקדם במהירות רבה עליה,וכשהוא היה בתווך פגיע היא נתנה עם מכה חזקה.
החרב עפה לכיוון ימין,"קדימה לו! בואי נעשה את זה!"היא אמרה לה בביטחון...
|
|
זאבה~
לפני 10 שנים ו-3 חודשים
נירה-
"זה הכי טוב שלך?" שאלתי ורצתי לכיוונו כשחרב העץ שלי מכוונת לכיוונו, הוא התחמק כמובן אבל לו נתפסה על גבו וכרכה את זנבה סביב ריאותיו. חייכתי והצמחתי דשא שנכרך סביב רגליו וידיו. לקחתי את חרב העץ והנחתי על גרונו.
"מת," אמרתי ושיחררתי אותו. "באמת קרייטוס, אני מצפה ליותר ממך!"
"לך יש עזרה," אמר והזעיף פנים. משכתי בכתפיי.
"אני צריכה לאמן את לו, שתהיה מוכנה לכל מצב. בינתיים המתקפה שלה הייתה סבירה לפעם ראשונה שהיא תוקפת אבל היא הייתה יותר מידי פגיעה בגב. אבל היא אמורה ללמוד עוד מציד." אמרתי. "אבל בינתיים, נמשיך להתאמן."
הצמחתי דשא שתפס את חרב העץ השנייה וזרק אותה לעבר קרייטוס ונתתי לדשא להתפוגג לו.
לרגע, נזכרתי במשהו. נזכרתי בגל הקור הראשוני שפגע בי כשכדורי האש הוטחו לכיווני. נשכרתי בכאב שהתפשט בכל גופי ואיים לשטק אותי. לרגע, נזכרתי בזה. אבל זה הספיק, הפצעים החלו לצרוב שוב.
"אהמם.. קרייטוס.. נראה לי שהמצב שלי מחמיר.." מלמלתי. הרגשתי איך רגליי קרסו. אז זהו זה.. חשבתי שזה לא הגיוני שאני יוצאת כל כך בשלום מהפציעות האלה.. נגעתי בכתפי, הרגשתי את החום המטורף של הכוויה, אז זה מעלה מוגלה.. כנראה מזדהם. הבטתי בדביבוני היער, הם נהיו כמעט שחורים. לו נכנסה לתוך בית המשימות בבהלה. הינשולה התקרבה ואמדה את חומרת הפציעה.
"החום של הכוויות מטורף," לחשתי לינשולה. "אני חושבת שזה מזדהם ומעלה מוגלה.. למאדי אמורים להיות היכולות לרפא את זה.." הינשולה הנהנה ונעלמה. ניסיתי לעמוד אך לא הצלחתי.. הרגשתי כאילו אני הולכת להקיא. אבל בכל זאת.. אם לוקחים את זה בחשבון כנראה שהזיהום מתפשט מתוך הפצע כי רחצתי את הפצעים לא מזמן ואווררתי אותם.. טוב.. כנראה מי שיצרה את הפצעים האלה תצטרך לרפא אותם..
|
|
אקו
לפני 10 שנים ו-3 חודשים
(בואו נדלג לחלק הכייפי- צריך רמה 5 בסקיל בני לוויה בשביל לאלף גור דרקונים, וגם חיות אחרות, אז אם אתם ברמה 1 בזה אל תצפו מהינשוף שלכם לעשות סלטות באוויר... אם נמשיך בקצב הזה ובהנחה שנעבור כל מימד ואת ארבעת הקומות שלו ייקח לנו 1152 חודשים (עברו כבר ארבעה חודשים) או 96 שנים... אני מציע לחשוב על משהו טיפה יותר קצר. ואנחנו במשחק מחשב, מה שאומר שלא הכול לגמרי מציאותי, בsao (האנימה\ משחק מחשב ש72 מימדים הושפע ממנו) לא רואים פצעים ואפילו יד כרותה תחזור למקום, ואני מניח שיש חפצים שאי אפשר להזיז, חדרים שמסתדרים מעצמם וכדומה. אז זאבה אמורה להיות בסדר (אלא אם כן היא קוללה, הורעלה או משהו...)
האוכל. נראה. זוועה.
אני לא יודע על מה דומינו חשבה, אבל עוף אדום חרוך עם ירקות זרוקים עליו לא נחשב לאוכל, והיא האחת עם סקיל הבישול... אני מפחד לגלות מה אני אעשה.
אכלתי מהבשר. טעות. טעותטעותטעותטעותטעות
זה בא לאט, קודם רק הרגשתי שמשהו לא בסדר ואז זה נפל עליי- דומינו היא פשוט מרשעת.
הכאב היה כאילו שתיתי לבה, והיה לי דחף אדיר להשתעל למוות, אבל התאפקתי ושמרתי על פרצוף פחות או יותר רגיל, אולי קצת אדום מדי. בהברקה של רגע נכנסתי למניו- אוואטאר- אופציות- תחושות, והורדתי את מדד הטעם לאפס. כל הכאב הנוראי נעלם מייד, כל כך היה שימושי לעבור על המניו בתחילת המשחק. אי אפשר להפחית את הכאב, כי הוא חלק מחוויית המשחק, אבל במקום בטוח כמו עיירה המשחק פחות נוקשה.
המשכתי לאכול את הבשר כאילו כלום לא קרה. 'אני עוד אשיג את נקמתי, דומינו, וכל עולמך יבער' חשבתי בזמן שכל האחרים נפלו גם למלכודת, והתחילו להשתעל כמו מטורפים.
(ולשמות... מה עם האבירים הישנוניים? לא... עכשיו אני רוצה לבכות... אבל אני אוכל לצייר לנו לוגו אם תתנו לי רעיון. מתי הפרק הבא?)
|
|
נטוטו
לפני 10 שנים ו-3 חודשים
(הפרק הבא יעלה בקרוב. אני יודעת שעד עכשיו המשחק בקושי התקדם, אבל מעכשיו זה יתקדם יותר מהר בגלל שעכשיו כבר חופש.)
|
|
די אנג'לו
לפני 10 שנים ו-3 חודשים
התקלחתי. התלבשתי. ירדתי למטה.
כשהגעתי,כולם ישבו סביב השולחן והתכוננו לאכול. התיישבתי בקצה השולחן ולקחתי מהעוף והירקות. כשהעוף נגע בפי שמעתי שכל השולחן השתעל. מיהכין את העוף הזה לעזאזל? הוא היה חריף. חריף מדי. קמתי מהשולחן ומזגתי לי כוס חלב כי זכרתי שסבתא שלי אמרה לי מתישהו שחלב עוזר יותר ממים. לגמתי את החלב במהירות. לאחר חצי דקה שבה צעקות והשתעלויות נשמעו במעומעם הכאב עבר.
חזרתי לשולחן עם החלב בידי והנחתי אותו על השולחן.
מי. הכין. את. האוכל. לעזאזל.
עד עכשיו לא אכלתי פה אף ארוחה נורמלית.
קמתי שוב מהשולחן כשהשיעולים נפסקו בהדרגה כי הייתי רעבה ולאכול עוד מהעוף הזה ממש לא היה אופציה. הוצאתי מהמקרר ירקות והתחלתי לחתוך סלט גדול. לקחתי כמה פרוסות לחם והכנסתי אותו לטוסטר. שמתי את הסלט בקערה ואת הלחם על צלחת. הנחתי אותם על השולחן. לקחתי לעצמי פרוסה וסלט לפני שאנשים אקראיים מהחדר התחילו לחטוף מהם.
כשסיימתי לקחתי את הכלים שלי ושמתי אותם בכיור. שתיתי כוס מים ועליתי קומה אחת, הלכתי במסדרון אוטומטית לדלת של החדר שלי וסגרתי את הדלת.
נכנסתי למיטה וניסיתי להירדם.
|
|
נטוטו
לפני 10 שנים ו-3 חודשים
~ לילה ~
ישבתי ליד שולחן העבודה בחדר שלי ולמדתי את הקודים של המשחק. מדי פעם רשמתי במחברת כל מני ממצאים שהגעתי אליהם, אבל זה לא היה הרבה. הגעתי למסקנה שלאנונימוס לא ממש אכפת שיש האקרים במשחק. הוא אפילו הקל על הפריצה בשלבים הבסיסיים יותר, נגיד, אם רוצים לסיים משימות מהר או לשנות את המראה. אבל ברגע שמתקרבים לדברים כמו עליית קומות או דרכי יציאה מהמשחק זה הופך להיות ממש מסובך.
הרעיון היה של פאן, בערך. מוקדם יותר כשעבדנו במטבח היא אמרה משהו בסגנון של 'הלוואי שלפחות הייתי יכולה לכתוב משהו להורים שלי' ואני חשבתי 'היי, אפשר לעשות את זה'.
מאוחר יותר, אחרי שעה שלמה שבה חקרתי את הקודים האלה, המחשבה היחידה שהייתה לי בראש היא 'למה לעזאזל הכנסתי את עצמי?'. כמובן שאחר כך פשוט התחלתי להתווכח עם עצמי בראש והרגשתי משוגעת לגמרי, כשהצד העצלן שבי דורש שאוותר והצד השני (שעדיין לא הצלחתי למצוא לו תיאור) דורש שאמשיך כי זה ישמח את כולם.
"כן בטח.." מלמלתי. עיניי כאבו, וגם הראש שלי.
דפיקה בדלת הבהילה אותי, ונפלתי לאחור על הכיסא.
"אחח.." מלמלתי, ואז נזכרתי שמישהו עומד מאחורי הדלת וצעקתי "אני לא פה!"
לאחר שתי שניות התפקעתי מצחוק. איזה דבר טפשי לומר. "כלומר, אני פה, אבל לא פה." תיקנתי את עצמי. קמתי על רגליי ולא טרחתי להרים את הכיסא. כבר הרגשתי לא נעים לייבש ככה את מי-שזה-לא-יהיה שעומד מחוץ לדלת. התקרבתי לדלת ותוך כדי אמרתי "טוב טוב, אני כבר פותחת!"
פתחתי את הדלת ולא האמנתי למראה עיניי "מ-מאדי!!!" צווחתי וחיבקתי אותה.
"דו-מ-מינ-נו," היא אמרה בקול חנוק. טוב, אני מודה שעשיתי את זה בכוונה. לא נורא, היא תתגבר. לפחות אותי זה הצחיק.
הרפיתי ממנה ואמרתי לה בחיוך "אני כל כך שמחה שאת בחיי- שאת בסדר."
"כן, אני מניחה שגם אני." היא גיחכה.
"אני כל כך דאגתי לך." אמרתי לה וחיבקתי אותה שוב.
"טוב, ליאה- כלומר, דומינו דול, אני באמת-" היא התחילה להגיד, אבל אז נראה ששינתה את דעתה. היא העיפה מבט מהיר לקצה המסדרון, אבל אני לא ראיתי שם אף אחד. "הייתי שמחה להמשיך להישאר איתך, אבל אני חושבת שכדאי שאלך.. את יודעת, לנוח, אחרי.. הכול." היא אמרה לבסוף.
"הו, בטח!" השבתי "אני רק אדאג שמחר את הולכת להכיר את כל החדשים ולספר לי המון חוויות, כן?" קרצתי אליה אגב דחיפה קלה במרפק.
"כן.." היא ענתה בהיסוס "בטח."
סגרתי את הדלת, הרמתי את הכיסא וניסיתי לחזור לחקור את הקודים ללא הצלחה. למען האמת כבר הייתי עייפה מדי, כמו אחרי שעתיים ברצף של שיעורי מתמטיקה בסוף היום. לא יכולתי להתרכז. במקום זאת החשבתי על מאדי ועל ההתנהגות המוזרה שלה. היא השתנתה מאוד בשלושת הימים האחרונים, ואני לא בטוחה שאני אוהבת את השינוי הזה. אולי אם אני אמשיך לחקור את הקודים.. אולי אם אגלה דרך לתקשר עם העולם בחוץ..
דפיקה נוספת בדלת קטעה את מחשבותיי. לרגע רציתי לצעוק שוב שאני לא פה, אבל אז נזכרתי בכמה שזה טיפשי ופשוט פתחתי את הדלת. פאן עמדה בפתח. היא לבשה פיג'מה עם ראש של כלב חמוד מצויר על החולצה.
"היי, כמה אנשים יושבים ליד האח בספרייה וצולים מרשמלו. רוצה להצטרף?" היא שאלה בחיוך.
"בטח, רק תני לי דקה ואני יורדת" אמרתי בחיוך.
"אוקי" היא השיבה וירדה למטה.
סגרתי את המחברת והחבאתי אותה מתחת למזרן. לאחר מכן לבשתי פיג'מה וירדתי לספרייה.
"היי כולם" אמרתי בחיוך והתיישבתי ליד פאן, שהושיטה לי שיפוד עם מרשמלו.
"אז, על מה אתם מדברים?" שאלתי.
|
|
Angelica
לפני 10 שנים ו-3 חודשים
~בית המשימות: הבוקר שלמחרת~
כשהתעוררתי בבוקר איקן עוד שכב לצידי, פסי שמש דקיקים הופיעו בין חריצי הוילונות וקול ציפורים המצייצות נשמע בין צמרות העצים מול חלון הסגור של חדרי. פקחתי עין אחת בעייפות ומיד פערתי את השנייה בשעה שהבחנתי בזוג עיניים כחולות בוהות בי. נרתעתי מבהלה עד שהבנת שזה איקן, "אל תעשה את זה שוב, הבהלת אותי." צעקתי עליו בלחישה.
"בוקר טוב גם לך." הוא השיב בחיוך משועשע. הוא לבש חולצה כחולה רפויה עם שרוולים קצרים ומכנסי ג'ינס משפשפים מעט, ארשת פניו הייתה שלווה וגופו לא הזכיר שום מתח.
"כבר.. התלבשת." אמרתי והצצתי ומתחת לשמיכה, ראיתי שאני עוד לבושה בכותנת השחורה שהגיעה עד לברכיי. הסרתי מעלי את השמיכה וכפות רגליי היחפות הצטמררו למגע הרצפה הקרה, קמתי מהמיטה והסתובבתי לאיקן, הוא המשיך לבהות בי ואותו החיוך לא הוסר מפניו. לקחתי את ידו ומשכתי אותו לעברי, הוא התרומם מהמיטה, אחז בעורפי ורכן לנשיקה.
"אתה מקסים אותי." לחשתי ברגע ששפתינו נפגשו.
"אני יודע." הוא השיב בשקט ונשק לשפתי פעם נוספת. ידו הנותרת נכרכה סביב למותני ברכות, הוא הצמיד אותי אליו בחוזקה ופניו נצמדו לשקע צווארי, האוויר החם מפיו עקצץ על עורי. נשכתי את קצה שפתי וחייכתי, "איקן," לחשתי ופלטתי צחוק חלוש, העברתי יד בשיערו המלא וקירבתי את פי לאוזנו, "לכמה קיטשית אני יכולה להפוך בגללך?"
הוא נשק לעורפי בעדינות ולחש בקול שקט, "בזכותך, את מתכוונת."
חייכתי ועצמתי את עיני, "אני לא חוש-"
לפתע נשמעה דפיקה רמה בדלת, לאחר כשנייה הדלת נפתחה וראש ורוד הציץ, "מאדי-"
איקן ואני הרמנו את ראשנו בהפתעה.
דריה קטעה את דבריה ופערה את עיניה למראנו, "הו, אני מתנצלת." היא מלמלה בחופזה ומיהרה לסגור את הדלת.
"עצרי," צעק איקן וקולו הפך לנוקשה. דריה פתחה בהיסוס את הדלת החצי פתוחה ובלעה רוק.
"א-אני מ-תנצל-לת," היא גמגמה במבוכה. "א-אני לא.. חש-שבתי ש-"
"זה בסדר." הפטרתי וצבטתי את גשר אפי. "מה רצונך?"
היא הביטה בנו לכמה שניות ופניה התרככו. "יש כמה דברים שאתם צריכים לדעת," עיניה שוטטו על מבטינו, "בזמן שלא.. הייתם פה."
איקן אחז בידי, הבטתי בו לרגע אך הוא לא החזיר לי מבט. "מה אנחנו צריכים לדעת?" הוא שאל בטון מרצין.
|
|
~I-voice~
לפני 10 שנים ו-3 חודשים
סיפרתי למאדי ואיקן על לונה- שלמרות שלא ממש ידעתי מה גרם למותה-שהיא מתה במשימה שהם עשו לפני שהם נכנסו לתחרויות. סיפרתי להם על התמונות הווירטוליות ועל נייט וסיביר. איקן כרך את זרועו סביב כתפה של מאדי. ראיתי את הדמעות נקוות בעיניה. היה קשה לי לספר להם את זה על אף שבכלל לא הכרתי אותם, או את נייט וסיביר. אבל הם לא לקחו את זה קשה כמו שחשבתי, הנחתי שהם עברו הרבה יותר ממה שאני עוד הולכת לעבור במשחק הזה.
לבסוף, מאדי שאלה אותי בקשר למה שפלטתי להורוס אתמול בלילה כשהיא הגיעה אחרונה מהתחרויות. לא רציתי לספר לה על מה שדואורדון אמר במהלך השהייה שלנו בבית המשימות כשמאדי לא שמעה. בהתחלה חשבתי להמציא משהו, אבל מאדי הייתה יותר מידי חשדנית משחשבתי, לכן נאלצתי לספר לה על מה שדואורדון אמר עליה ועל איקן.
בהתחלה היא רק הביטה בי בהבעה נוקשה ומפחידה. אני חייבת לציין שמאדי מאוד הפחידה אותי, במיוחד אחדי שסיפרתי לה כל דבריו של דוארדון. זה בכלל שיגע אותה.
"את בטוחה שזה מה שהוא אמר?" מאדי חשקה שיניים.
"כן.. אני שמעתי אותו מדבר כך עם פאן וג'ון." השבתי בהיסוס.
"מעולה. כלומר, אוקי, טוב מאוד שאמרת לי." היא מלמלה כתשובה וחייכה אלי חיוך מאולץ.
לאחר מכן היא הלכה להלחיף בגדים במתלתוח שבקומה השלישית. לא תארתי לעצמי שהיא הולכת לעשות משהו עם מה שסיפרתי לה.
אבל מסתבר שטעיתי.
|
|
Angelica
לפני 10 שנים ו-3 חודשים
(הנה לך, קילר. קיימתי את הבטחתי.)
מאדי-
כשיצאתי מהמלתחות הייתי לבושה בחולצת טישרט שחורה שגדולה עלי בשתי מידות, מכנס ג'ינס צמוד- כהה ומעט משופשף ומגפיים שחורים בגזרה נמוכה. ירדתי בריצה במורד המדרגות ועקבי העץ הצרים של מגפיי השמיעו קולות נקישה רמים. כשהגעתי למטה דומינו דול בדיוק הכינה את ארוחת הבוקר שלה. היא הייתה לבושה בחצאית בסגנון סקוטי ומתחת פס תחרה, טייטס שחור עד לברך וחיקוי של נעלי אולסטאר. מעל הגופייה השחורה היא לבשה ווסט שחור ללא שרוולים וחגורה שחורה מבריקה. גלגלתי עיניים, פריקית כמו שאני זוכרת אותה.
הבחנתי בדריה, יושבת על אחד הספות ומעיינת בספר בעל כריכה אדומה. היא הרימה את מבטה והסתכלה עלי במבוכה קלה, שיערה הורוד היה אסוף בזנב סוס ארוך שנשמט על כתפה ועיניה הכחולות נצצו לאור קרני השמש שהסתננו דרך החלון. הבחנתי בקרייטוס ונירה יושבים כמה מטרים ממני ומשוחחים ביניהם, נירה נעצה בי מבט קצר וליטפה ברכות את הדרקונית שלה, היא שלחה לעברי חיוך ממזרי והמשיכה לדבר עם קרייטוס שלא הבחין כלל בקיומי.
"אז, איך היה בתחרויות?" קולה של פאן הקפיא אותי על מקומי.
הסתובבתי אליה, היא חייכה אלי חיוך משועשע והרימה גבה. "אני מניחה שלא קל למישהי כמוך להגיע למקום שלישי," דואורדון עמד מאחוריה ושתק. "הו, נכון. בעצם, מקום שלישי מתוך שלוש." היא צחקקה.
"תעופי מפה, או שאני אגרום לזה לקרות." סיננתי מבין שפתיי ונעצתי בה מבט מזהיר.
חיוכה התפוגג. היא הביטה בי למשך זמן קצר, חושבת אם להמשיך להשמיץ אותי. לבסוף היא פנתה ללכת כשדואורדון אחריה.
"אבל מה איתכם?" הרמתי את טון דבורי, "דואורדון. שמעתי שקצת התאכזבת שלא מתתי לאחר שקפצתי לתוך מלתעות הדג. האם אני טועה?"
דומינו דול השמיטה מידה את המרית ומלמלה משהו באנחה.
דואורדון נעצר. הוא נעל את עצמו בתנוחה נוקשה והסתובב אלי, עיניו הצהובות נצצו מפחד, "את לא טועה." הוא ענה בקור.
דריה הרימה את מבטה מהספר ונירה וקרייטוס הסבו את מבטם בכדי לצפות במתרחש.
חייכתי חיוך ציני וגיחכתי, "כחושבים על זה, חוץ מלצרוח לא ממש ראיתי את מאדי בפעולה'." דקלמתי את דבריו של דואורדון על פי מה שדריה סיפרה לי.
דואורדון זקף את אוזניו המחודדות, הוא הביט בפאן והיא החזירה לו מבט חסר ידע.
"מעניין אם היא חזקה כמו איקן ונירה'," המשכתי לדקלם את דבריו, "אני לא נראית לך חזקה?" הרמתי לעברו גבה.
הוא הביט בי וזקף כתפיים, "חוץ מלצרוח על אנשים כמו שאת עושה עכשיו.. לא. את לא נראית חזקה." הוא אמר במהירות וקולו נטף בוז.
תום, שבאותו הרגע ירד במדרגות עצר והביט בנו בפנים צוננות כמו גוש קרח.
התקרבתי אליו באיטיות וחשקתי שיניים, עיני ירו גיצים. "אני אשמח להוכיח לך עד כמה חזקה אני." כדורי אש התרכזו בשתי כפות ידי.
"זה לא יוכיח לי עד כמה חזקה את," הוא השיב בגאווה והתקרב אלי, "אם את באמת חזקה כמו שאת אומרת.. תראי את זה." הוא התקרב עד שיכולתי להרגיש את נשימתו על פני, "אבל לא באמצעות קסם." הוא לחש וחייך בשעשוע.
איקן ירד במדרגות ופגש בתום שלחש לו משהו והביט בי.
החזרתי מבט לדואורדון ולפני שמישהו רק הספיק לעצור בעדנו, בעטתי בבטנו. הוא התכווץ לרגע, הרמתי את זרועי והכנסתי אגרוף לפניו. הוא נסוג לאחור, אך מיד הרמתי את רגלי וקצה מגפי פגע ברקתו. דואורדון נפל לאחור ופגע בקיר.
"זה כל מה שיש לך?" קולו הפך ספוג ציניות מרירה. הוא התרומם ומישש את רקתו בעודו מתקדם לעברי בצעדים מאיימים.
"שמישהו יעצור את זה!" צעק מישהי.
"מאדי, תפסיקי!" צעקה דומינו דול בייאוש. הסתובבתי לעברה, רציתי להגיד שתעזוב את זה ושזה בנינו אבל אז דואורדון הנחית אגרוף לפני. העולם היטשטש לרגע מול עיני, לקח זמן עד שהצלחתי להתאושש. אבל ידעתי שאסור לי להיכנע. ייצבתי את עצמי וקימצתי אגרוף פעם נוספת, אך לפני שהיא הספיקה לפגוע בפניו הוא תפס את זרועי ועיקם אותה. החנקתי צעקה ונשכתי בחוזקה את שפתי.
"תפסיקו כבר! מאדי, דואורדון, תפסיקו את הטירוף הזה!" צעק הורוס.
|
|
יאיר
לפני 10 שנים ו-3 חודשים
מאדי עזבה את החדר, הלכה למלתחות. בזמן ההוא לבשתי חולצה חדשה, כחולה עם גולגולת. שמתי את האוזניות שלי והלכתי למטה. באמצע הדרך פגשתי את דריה. "אז מה קרה כשלא היינו כאן..? שאלתי אותה בחמימות.
"לא הרבה, אבל יש מישהו ששונא אתכם. ולכלך עליכם כאן." היא אמרה בשקט, שאף אחד לא ישמע אותה. ממה היא פוחדת....? חשבתי לעצמי.
"מי הזבל" אמרתי בקול חזק.
"תנמיך את הקול שלך איקן" היא החוותה לי סימן עם היד שלה.
"תעני לי דריה" אמרתי בחוסר סובלנות, בשקט.
"קוראים לו דו(לא מסוגל לכתוב את זה חברים, אבל הבנתם)." היא הסתכלה מאחוריה.
"אה, שמעתי עליו מעוד כמה אנשים. אני אשמח לדבר איתו. איפה הוא שוב?" שאלתי אותה.
"הוא נמצא במטבח, אבל-". היא אמרה, אך קטעתי אותה והזזתי אותה ימינה, תוך כדי שאני רץ במדרגות וצועק "תודה". ברגע שירדתי במדרגות ראיתי מראה משונה. אלו היו מאדי, ועוד בחור מוזר שלא ראיתי אף פעם. הסתכלתי בסביבה. תום היה שם. הלכתי אליו ולחשתי לו באוזן: "מי הבחור שנלחם עם מאדי?"
"קוראים לו(אתם יודעים)." הוא אמר, מסתכל על הקרב. מאדי נתנה לו בעיטה בבטן, ואז החוותה אליי מבט שלי "אני מסתדרת". הסתכלתי על תום. "למה לעזאזל הם נלחמים בדיוק?" שאלתי אותו בחשש. בטח מאדי התחילה את הקרה המיותר הזה.
"הם התעמתו, מסתבר שהבחור רצתה שמאדי תמות, ואז...הלכתי להביא לי פופקורן". הסתכלתי עליו בהבעה של ייאוש. הוא חייך חיוך מביך כזה. "נו באמת". הסתכלתי על הקרב. שקלתי אם להיכנס באמצע. אבל ראיתי שמאדי מסתדרת, אך אוי לא. לפתע הבחור ההוא הרביץ למאדי חזק וסובב לה את היד. היא נאנקה מכאב. ידעתי שאני חייב לעשות משהו. לא יכולתי פשוט לתת לה להישאר שם מכאב. הסתכלתי על הסביבה. היה שם כיסא. ידעתי שאני חייב להגן על מאדי, בכל מחיר. הוא היה עם הגב אליי. לקחתי את הכיסא הקרוב ושברתי לו על הראש את הכיסא. הוא נאנק מכאב, שחרר את מאדי. הוא ניסה לתפוס אותה שוב, אך תפסתי לו את היד ובעטתי לו בפרצוף. הוא איבד הכרה ונפל על הרצפה. רצתי למקרר להביא קרח, ובאתי אל מאדי. כולם התלחששו, דריה, החדשים בעיקר. תום אכל בציפייה מהפופקורן שלו.
"שקט כולם! מה אתם מייללים פתאום?
תמיד ידיים בצורת אגרוף, מכים באוויר ובקירות. תמיד ידיים מושטות. רק יום אחד שהידיים יונחו בצידי הגוף, בתנוחה טבעית!" צעקתי עליהם. תפסתי את מאדי ועליתי איתה ברוגע על המדרגות, הצמדתי אות הקרח למקום הכואב. היא נראתה גאה בי, כי יכלה לסמוך עליי. "תודה שעזרת לי. אבל הייתי יכולה לנצח אותו" היא צחקקה.
"אני בטוח בזה מאדי, אבל לא רציתי שתאבדי את הפרצוף היפה הזה שלך" גיחכתי.
"תחזיקי את הקרח פה. אני הולך להביא לטפל בבחור ההוא למטה.
"איקן אל תלך, תישאר איתי". היא אמרה בייאוש.
"אני אחזור תוך רגע" אמרתי. והלכתי אל עבר הסלון. הבחור ההוא התחיל להתאושש כבר, הוא הסתכל עליי בצורה גועלית. היא התחיל להלך אליי, אך מעד מהכאב. הלכתי לידו כשהוא היה נפול על רצפה. הרמתי את הסנטר שלו אליי באוויר ואמרתי: "תתרחק ממאדי". העפתי לו את הסנטר. אחר מאדי ירדה. "אמרתי לך להישאר שם."
היא לא דיברה, פשוט חייכה. ואז הבחור אמר -...(תורך).
|
|
אנוביס
לפני 10 שנים ו-3 חודשים
(טובוש, אני מגיב דרך הפלא, זאת אומרת שזה הולך להיות נורא ואיום, כנראה קצר ומלא שגיאות אז אני מתנצל מראש)
אז אחרי ארוחת הערב השטנית, הם חזרו, הם חזרו בחיים
וזה היה נחמד לראות שהכל בסדר איתם למרות שאין לי שום קשר עם אף אחד מהם, הלכתי לחדרי להתקלח ולהחליף בגדים ואז ירדתי למטה לקרוא לדומינו לבוא לאכול מרשמלו עם כולם, נדמה היה שהכל היה בסדר, צחקנו ואכלנו מול האח מרשמלו אבל אף אחד לא ציפה למה שקרה למחרת.
התעוררתי מוקדם יחסית והחלפתי בגדים ללבוש הרגיל שלי, יצאתי מהחדר וירדתי לכיוון הדלת, כמה אנשים שכבו על הספות ישנים. יצאתי החוצה לכיוון החנויות, סוף סוף אני הולכת לקנות לעצמי חרב נורמלית. נכנסתי לחנות הנשק הראשונה שראיתי, מולי עמד אוסף של כל מיני נשקים אכזריים שלא ידעתי את שמם אפילו, בעל החנות היה איש גדול מימדים והוא נראה בהחלט מפחיד, "בוקר טוב" פתחתי ואמרתי
"בוקר טוב גם לך גברתי, אפשר לעזור לך?" הוא שאל
"את האמת שכן, יהיה נחמד אם תוכל להראות לי חרבות בערך במחיר של 4000 מטבעות" אמרתי לו רומזת על התקציב שלי
"בשמחה גברתי" הוא ענה והפנה אותי לאגף בצד החנות שם נחו חרבות בתוך חבית. התבוננתי בהן, אחת מהן תפסה את מבטי,הצבע שלה היה אדום קהה,הלהב שלה היה ארוך אבל לא יותר מידי ארוך והוא היה לא עבה אבל גם לא דק והידית התאימה בדיוק ליד שלי, אבל כמובן שהיא עלתה קצת יותר יקרה מהאחרות, טוב חרב כזאת אני אמצא פעם בחיים אז אני מוכנה לעמוד ב5000 מטבעות אני חושבת לעצמי.
"אני אקח את זאת פלוס נדן כמה זה יצא לי?" שאלתי
" 5500 מטבעות" הוא ענה
"אוקיי, אני אעמוד במחיר הזה" אמרתי לו ושילמתי
"תודה לך גברתי, הנה החרב שלך, מקווה שתהני" הוא אמר ונתן לי את החרב בתוך הנדן.
"תודה רבה לך, יום טוב" אמרתי לו ויצאתי לכיוון בית המשימות.
שחזרתי גיליתי מראה נפלא, מאדי ודואורודן הולכים מכות, ואז איקן מצטרף להגן על מאדי, נשמתי אוויר והתחלתי לצעוק.
"תקשיבו לי ותקשיבו לי טוב, אתה *הצבעתי על דואוראדן* קום, תבקש סליחה ובולשיט כזה, את *הצבעתי על מאדי* לא אכפת לי מה קרה תפסיקי לפגוע בחברי קבוצה, כולנו רוצים לצאת מהזין הזה, אז אם את גם רוצה לצאת לראות את המשפחה שלך, את חבר שלך, את החיים שלך, תלמדו לכבד אחד את השני, אני לא רוצה לראות אף אחד רב במקום הזה אחרת אין לנו שום סיכוי לצאת מכאן, ולא יודעת מה איתכם, אני רוצה לצאת מכאן, זה מה שיש לי להגיד לכם, ואני מדברת אל כולם, אם אתם רוצים לצאת מפה, תעבדו בשיתוף פעולה, יש לנו אויב משותף, אנחנו לא יכולים להביס אותו לבד, אנחנו נצטרך את הכוח של כולם" צעקתי בכל הכוח, נשמתי בכבדות וניגבתי דמעה, "קחו את זה" נתתי למאדי ודואורודן שיקוי מרפא.
(זהו, סיימתי, בכל מקרה, פאן לא הולכת לריב, אז יהיה נחמד אם תקחו את המונולוג הזה והדמות שלכם תבין תודה ^^)
|
|
זאבה~
לפני 10 שנים ו-3 חודשים
*טוב, אז התגובה הקודמת שלי מבוטלת ואחרי האימון הקצרצר חזרנו הביתה כדי לראות את המריבה. ודרך אגב, אני הכנתי ארוחת בוקר. אם לא שמתם לב למה שכתבתי בתגובתי הנחמדת..*
נירה-
שקלתי לעצור את הקרב, אפילו קמתי אבל איקן כמו תמיד הציל את מאדיובלה בלה בלה, פאן צעקה על כולם ואני חייכתי חיוך גדול. כמעט עמדצתי לצחוק.
"האין זה נפלא, לא?" שאלתי אותה וחייכתי. "הדרך שבא הם רבים על דברים שטוטיים וחסרי חשיבות. ודדדרך אגב מה-שמו," אמרתי ודיברתי אל זה שאיתגר את מאדי. "חלק מהכוח שלה זה לא רק כוח פיזי, זה גם קסם, חברים. אבל אם אתה מודד כוח רק במדד אחד עלוב, אתה תפסיד בקרב."
נראה שדואורדון וזה היה כל כך משעשע, לא יודעת למה. יש לי את הקטעים שלי.
"כן, מה עם האויב שלך טומן לך מלכודת שלא מאפשרת לך להשתמש בכוח? מה עם חיל הפרשים מגיע? מה תעשה אז, במצב שבו אתה אלא רק כלי בידי האויב? הא? תתלונן מולם ותגיד שזה לא כוח? שזה שהם משתמשים בקסם זה נגד החוקים? חה! זה היה כל כך משעשע כשאמרת למאדי בלי קסם! כאילו שקסם זה לא כוח!"
"את..!" הוא אמר. חייכתי
"כן?" שאלתי בתמימות.
"אני עוד.."
"אנקום? אני בספק. אתה לא היית מצליח לשרוד תחרות אחת עלובה. אתה יודע שהתחרויות יהיו יותר ויותר קשות נכון? זה אומר שאם בקושי הצלחת לנצח את מאדי, תאמין לי. לא היית קרוב. אז מה תעשה בתחרויות? תסמוך על שיקול הדעת של אויבך? מופע טוב ידידי, אבל בפעם הבאה תשתדל לחשוב לפני שאתה פותח את הפה."
"את..!" הוא צעק והסתער לעברי.
"חסר טעם," מלמלתי, זזתי הצידה ולכדתי לו את היד. לו נהמה עליו והתקרבה לכיוון פרצופו באופן מאיים.
"אז, עכשיו. במה נמדד כוח חברי היקר? איך תיחלץ עכשיו מהמצב המביש?" שאלתי והרפתי מידו. באופן לא מפתיע ידו נשלחה לכיוון פרצופי. הזזתי את ראשי והרגשתי את האגרוף שלו נוגע לי באוזן. הערכה שגויה של גודל אגרופו. הוא כנראה חזק..
"טוב, משעמם." אמרתי ופניתי למטבח כשלו מקפצת אחריי. נתתי לה עוד ביצה והיא שאבה אותה.
"דרך אגב איקן, אתה צריך להאכיל את היצורים שלך." אמרתי לאיקן והתיישבתי מול העוגה שבדרך נס נעלמה ממנה חתיכה.
"לא אוכלים את העוגה?" מלמלתי וחתכתי לי פרוסה..
|
|
<FONT COLOR= RED>Killer
לפני 10 שנים ו-3 חודשים
כשחזרתי להכרה ראיתי שמאדי והבחור ההוא לא נמצאים כבר באזור. לא היה לי עכשיו כוח לרדוף אחריהם, לכן עליתי לחדר השינה שלי, לקחתי משם כמה בגדים והלכתי למקלחת כדי להתקלח.
אחרי שסיימתי את המקלחת ירדתי לחדר. באמצע הדרך ראיתי את תום, הוא היה עם הגב אלי- בהתחלה הוא לא שם אלי אבל אחרי זמן קצר הוא הסתכל לאחור וראה אותי. שנינו הסתכלנו אחד על השני ולא אמרנו כלום לבסוף תום צרך עלי ואמר לי:" מה נראה לך שאתה עושה, שאתה מתקיף את מאדי ככה? ומה הקטע שאתה מאחל לה מות?"
"זה היה בצחוק. לא ידעתי שהיא תיקח את זה ברצינות כזו, אם הייתי יודע לא הייתי אומר זאת."
"אתה גם תקפת בחורה, בנאדם!" תום צרח עלי, "ממתי תוקפים בחורה?!"
"אוי נו, תעשה לי טובה. שנינו יודעים שהיא לא סתם בחורה, היא חזקה והיא יודעת להגן על עצמה כמו שראינו." השבתי.
תום שאף נשימה עמוקה ואמר, "בפעם הבאה ,דואורדון, תיזהר. כי אני בטוח שאיקן לא ירחם עליך."
"אתה שוכח שאני אלף וכל מתקפה שהיא לא תשפיע עלי. והוא גם לא יהרוג אותי כי אז הוא יסתבך בצרות." אמרתי.
"בוא נקווה שמה שאתה אומר זה נכון ,דואורדון." בנימה זאת תום הלך לו ואני נשארתי כמה רגעים במדרגות כדי לחשוב.
אחרי זה הלכתי לחדר כדי לנסות לנוח טיפה עד שאנונימוס יחליט להעביר אותנו לקומה השלישית.
|
|
Angelica
לפני 10 שנים ו-3 חודשים
בית המשימות חזר לשקוט מהריבים הבלתי פוסקים שנמשכו גם לאחר שהלכתי. מסתבר שאיקן הרביץ לדואורדון ופאן פצחה בנאום. להפתעתי, נודע לי שנירה התערבה בשיחה והחלה לתקוף את דואורדון עם הדרקונית שלה. לזה כבר לא ציפיתי, הייתי בטוחה שכל בית המשימות יתקומם עלי בהתחשב לכך שאני התחלתי עם הריב המיותר הזה.
לאחר כשעה, הייתי בדרכי למטה כששמעתי מהמדרגות של הקומה הראשונה את דואורדון ותום משוחחים בקולניות. ירדתי בריצה והשתדלתי לשמור על שקט, הסתתרתי מאחורי הקיר המעוטר בסלסולים ירוקים והצצתי להביט במתרחש. דואורדון עמד בגבי אלי ושיערו הכסוף נצץ בכל תנועת ראש שלו, "זה היה בצחוק," הוא התנשף, "לא ידעתי שהיא תיקח את זה ברצינות, אם הייתי יודע לא הייתה אומר זאת."
"אתה תקפת בחורה, בנאדם." תום הניד את ראשו לשלילה. "ממתי תוקפים בחורה?"
הרמתי גבות בגיחוך וחייכתי לדבריו של תום. "איפה אתה חי.." מלמלתי לעצמי.
"אוי נו, תעשה לי טובה." דואורדון גלגל את עיניו, "שנינו יודעים שהיא לא סתם בחורה. היא חזקה, והיא יודעת להגן על עצמה כמו שראינו."
זקפתי את ראשי בהפתעה, לא תיארתי לעצמי שהוא יודה בדברים כאלה אחרי הקטטה שהתרחשה בנינו. אני מניחה שזה היה די משפיל בשבילו להילחם נגדי ולאחר מכן להודות בכך שאני חזקה. לרגע אחד חשתי הערכה כלפיו. בהיותו אלף אפל לא ציפיתי לשמוע ממנו דברים כאלה.. טובים. ועוד עלי.
"בפעם הבאה, דואורדון, תיזהר. כי אני בטוח שאיקן לא ירחם עליך." אמר תום ונעץ בו מבט מזהיר.
הסתובבתי חזרה לכיוון החדר ועצרתי לרגע מול הדלת של דומינו דול. היססתי לכמה שניות ולבסוף דפקתי שתי נקישות רמות.
אין תגובה.
דפקתי עוד שתי נקישות, "דומינו דול?" הרמתי מעט את טוני.
אין תגובה.
ניסיתי לפתוח את הדלת אך היא הייתה נעולה. ניסיתי משהו אחר, "דומינו?" חיקיתי את קולה של פאן.
אין תגובה.
לאחר כמה דקות התייאשתי, כשהתכוונתי להסתובב לכיוון החדר שלי- דואורדון חלף על פני בריצה קלה, הוא אחז בידית הדלת ולפני שפתח אותה עיניו ננעלו על עיני, הוא מיהר להסיט את מבטו ונכנס לחדרו בקצה המסדרון. עצרתי מול דלת החדר שלי למשך דקה והבטתי בדלתו הסגורה של דואורדון, חושבת אם לגשת אליו ולדבר או שזה רק יוביל לריבים מיותרים נוספים.
"אני מפריע?" קולו של איקן הקפיץ אותי ממקומי וגירש את מחשבותיי על דואורדון.
הסתובבתי אליו ועיוותי את פני, "אתה תמיד נוטה להבהיל אנשים או שאתה עושה את זה רק לי?" התנשפתי בעצבנות.
"ואת תמיד נוטה לבהות בדלתות של אנשים או שזאת תכונה חדשה אצלך?" עיניו הכחולות הצטמצמו בחשד וסקרו את שורת הדלתות האחרונה בקצה המסדרון.
השפלתי את מבטי במבוכה והתשתקתי. איקן אחז בסנטרי והרים אותו, מסב את פני אליו. "הכל בסדר?" הוא שאל ועיניו ננעצו בעיני כאילו הוא קורא את מחשבותיי הנסתרים.
"כן." השבתי במהירות, "אני רק.. ח-חשבתי שאו-ולי.. א- היה לי.. משעמם, פשוט חש-"
"מאדי," הוא קטע אותי ופניו הרצינו, "אני יודע לזהות מתי את משקרת."
נאנחתי והבטתי בו למשך זמן ארוך, בוחנת את הבעת פניו. "אני רוצה לדבר עם דואורדון." עניתי לבסוף בקול חלוש.
איקן הרים את גבותיו, עזב את סנטרי, ובהיסח דעת ענה, "בסדר. אני בא איתך."
נעצרתי ופתחתי את פי בחוסר החלטיות, "אה.. אנ-"
"אני בא איתך, וזה סופי." הוא קטע אותי בשתלטנות לפני שהספקתי לסרב.
לבסוף, איקן ואני מצאנו את עצמנו עומדים מול דואורדון מחוץ לדלת החצי פתוחה שלו. "אני לא מעוניין להתווכח שוב." הוא הפטיר בכעס והתכוון לסגור את הדלת אך דחפתי את קצה מגפי בין הדלת למשקוף ומנעתי ממנה להיסגר. "לא באנו בכוונה לריב." השבתי ברצינות.
הוא נעץ בי מבט מקפיא, "מה אתם רוצים?" קולו היה תקיף.
בלעתי רוק. "באתי להתנצל על התנהגותי ה.. לא נאותה."
הוא הביט בי וגיחך, לאחר מכן מבטו עבר לאיקן, "אתה הכרחת אותה להתנצל?" שאל אותו דואורדון.
פניו של איקן התכווצו מכעס.
פתחתי מיד את פי, "אה.. לא," השבתי במהירות. "האמת שאני קצת הגזמתי עם-"
"קצת?" דואורודון הביט בי ושעשוע ניצת בעיניו.
"אני הגזמתי עם הגישה שלי, ואני מתנצלת על כך." תיקנתי את עצמי וקימצתי את אגרופיי מאחורי גבי.
דואורדון סקר את הבעת פני, "זה הכול?" הוא שאל לאחר דקה של שתיקה.
"כן. אממ, אתה מקבל את התנצלותי?" חייכתי חיוך מאולץ.
דואורדון מישש את רקתו ולאחר מכן נאנח, "לא." הוא השיב וטרק בפנינו את הדלת.
פערתי את עיני, הכעס געש בתוכי ואיים להתפרץ על כל דבר שעומד בדרכי. עמדתי כמה שניות מול דלתו והבעת פני מזועזעת, פתחתי את פי והתכוונתי להגיד משהו, אך לבסוף וויתרתי ורצתי לחדרי, משאירה את איקן מאחור.
|
|
יאיר
לפני 10 שנים ו-3 חודשים
אז אחרי הנאום חוצה הלהבות של פאן, הבחור ההוא עלה במדרגות.
"מאדי את בסדר?" שאלתי אותה והסתכלתי ברצינות על פניה.
"אני בסדר, רק צריכה...ל..שירותים!" היא נראתה מהוססת, ולפני שיכולתי להגיד עוד משהו היא כבר היה בחצי מעלה גם המדרגות.
נירה ניגשה אליי עם בקבוק אלכוהול בידה האחת, ופרוסת עוגה ביד השנייה.
"יום קשה?" היא שאלה.
"אין לך מושג בכלל. אכפת לך אם אקח ממך את הבקבוק". הסתכלתי עליה. היא הנהנה לעברי.
"תתכבד". לקחתי ממנה את הבקבוק ושתיתי בערך את כל הבקבוק, משהו כמו חצי ליטר שנשאר.
"יום מאוד קשה אני רואה". היא גיחכה לעברי. תחושת האלכוהול צרבה את פי, אבל לא היה אכפת לי. כל דבר שיקהה את חושיי במידה כזאת ואחרת.
"נו, אני מקווה שנשאיר את הדברים שהיו מאחור. אני רואה שאת בחורה לעניין". אמרתי אליה, אולי זאת הייתה חושבת האלכוהול מפי, או אולי מחשבה אמיתית.
"תודה, רואים שאתה מבין עניין. אתה המוח מאחוריי מאדי ואיקן, אני מניחה?" היא שאלה אותי בהרמת גבה.
"אני לא חושב שיש מוח, שנינו טיפשים. ושנינו יודעים מתי להפסיק". אמרתי לה.
"תגיד את זה לפרצוף של הבחור ההוא". היא צחקה בקול. צחקתי אחריה.
"ידעתי מתי להפסיק, פשוט לא רציתי להפסיק". היא הביאה עוד בקבוק אלכוהול ושתי כוסות קטנות. היא מילאה את האלכוהול והביאה לי כוס אחת.
"נשתה לכבוד זה?" היא שאלה.
"לחיים" אמרתי, הצמדנו את הכוסות ושתינו תוך שתי שניות את הכוסות.
"טוב, אני אלך. נקווה שמאדי לא מרגלת אחריו." אמרתי לה והעליתי במעלה המדרגות, תוך כדי ששמתי את הכוס שלי על השיש.
עליתי במדרגות עד שראיתי את מאדי צופה בדלת אחת, כמו איזה סוטה. גם כן הולכת לשירותים. גילגלתי את עיניי, אבל זאת מאדי.
הלכתי מאחוריה וצעקתי לה "בו" חזק.
"אני מפריע?" שאלתי אותה, היא נבהלה מאוד והסתובבה אליי במהירות. היא נראית קטועה מחוט המחשבה שחשבה עליו עכשיו.
היא הסתכלה עליי בעצבנות מחויכת. "אתה תמיד נוטה להבהיל אנשים או שאתה עושה את זה רק לי?". היא הסתכלה עליי במבט חוקר. טוב, שלא שהיא תמיד צפתה בדלתות.
"ואת תמיד נוטה לבהות בדלתות של אנשים או שזאת תכונה חדשה אצלך?" הסתכלתי עליה במבט חשדני מאוד. מה היא כבר עושה מסתכלת על דלת של מישהו? בטח הבחור ההוא!
היא השפילה את מבטה ונאנחה. משהו מוזר קורה לה. הרמתי את סנטרה בעדינות למעלה. "הכל בסדר?" הוא שאלתי, והסתכלתי בעיניה, כמנסה לראות על מה היא חושבת.
"כן." היא השיבה מהר, מהר מדי. "אני רק.. ח-חשבתי שאו-ולי.. א- היה לי.. משעמם, פשוט חש-"
"מאדי," שתפסיק את השטויות. זה ברור לי עכשיו. "מאדי". הסתכלתי עליה."אני יודע לזהות מתי את משקרת." אמרתי לה במבט משועשע.
היא נאחנה והסתכלה עליי במבט רציני, ועוד פעם נאנחה. "אני רוצה לדבר עם דואורדון." היא ענתה בקול חלש, אולי שלא ישימו לב מה היא אמרה. הכל סודי כל כך פה.
"בסדר. אני בא איתך." הסתכלתי עליה. עזבתי את סנטרה, יישרתי את פרצופה ומבטה. מסוכן שהיא תלך לבד. היא עצרה, ופתחה את פיה הגדול, אבל מקסים, "אה.. אנ-"
"אני בא איתך, וזה סופי." קטעתי אותה בשתלטנות, זה אפילו לא נתון לוויכוח. שהיא תלך לבד.
לבסוף, אני והיא מצאנו את עצמנו עומדים מול דואורדון מחוץ לדלת החצי פתוחה שלו. "אני לא מעוניין להתווכח שוב." הוא הפטיר בכעס והתכוון לסגור את הדלת אך מאדי דחפה בחוזקה את קצה מגפי בין הדלת למשקוף ומנעתי ממנה להיסגר. "לא באנו בכוונה לריב." היא ענתה בתוקפנות.
הוא נעץ בה מבט מקפיא, "מה אתם רוצים?" קולו היה תקיף.
היא בלעה רוק והסתכלה על הרצפה, אחר כך יישרה מבטה לעברו. "באתי להתנצל על התנהגותי ה.. לא נאותה."
הוא הביט בה וגיחך, לאחר מכן מבטו עבר אליי. על מה הוא מגחך כבר?
"אתה הכרחת אותה להתנצל?" שאל אותו דואורדון.
זה הכעיס אותי כל כך, למאדי יש צד מאוד רך. והיא מסוגלת לבלוע את גאוותה ולהתנצל. רציתי לתקוע לו שוב בעיטה בפרצוף, אך התאפקתי. זה לא ייגמר טוב כך.
היא הגיבה במהירות, "אה.. לא," והשיבה במהירות. "האמת שאני קצת הגזמתי עם-"
"קצת?" דואורודון הביט בה ושעשוע ניצת בעיניו.
"אני הגזמתי עם הגישה שלי, ואני מתנצלת על כך." היא קימטה את מבטה והפכה את צורת ידיה לכדי אגרוף ולחצה.
דואורדון סקר את הבעת פניה, "זה הכול?" הוא שאל לאחר דקה של שתיקה.
"כן. אממ, אתה מקבל את התנצלותי?" היא חייכה חיוך. ברור לי שהוא מאולץ מאוד.
דואורדון מישש את רקתו ולאחר מכן נאנח, "לא." הוא השיב וטרק בפנינו את הדלת.
היא פערה את מבטה בכעס, הסתכלה עליו מבט רצחני. ונאנחה מבושה. היא רצה לקצה המסדרון מהר. לא ידעה לאן ללכת, אני מנחש. אולי לחדרה הגדול של דומינו דול או משהו. "מאדי" קראתי אחריה. אך היא כבר לא הייתה שם, ולא שמעה את קריאותיי.
דפקתי על הדלת חזק. הוא לא ענה. דפקתי שוב. הוא פתח, הסתכל עליי ואמר: "ביי". הוא ניסה לסגור את הדלת, אך עצרתי אותה עם רגלי.
"כדאי מאוד שתקבל את התנצלותה של מאדי, היא התנצלה מעומק לבה, היא בלעה את גאוותה. תבלע גם אתה". אמרתי לו בטון תקיף.
"ואתה מתנצל?" הוא שאל.
"לא אפילו לרגע, היה לי ברור שאם תפגע במאדי, אי פעם שוב. אני לא אהסס לעשות את אותו הדבר, אפילו חזק יותר. הוא נראה מבוהל מעט. תפסתי את ידית הדלת ואמרתי: "תזכור את מילותיי. כדאי לך להתנצל בפניי מאדי". אמרתי וטרקתי את הדלת. הלכתי למדרגות והסתכלתי על הדלת שלה בהסתתרות. הוא יצא ממנה בשקט, בדק שאין אף אחד והתחיל ללכת למקום שמאדי ברחה אליו. כדאי מאוד שהוא יתנצל. חשבתי בטון רציני. ברור לי שאני אגן על מאדי, תמיד.
|
|
נטוטו
לפני 10 שנים ו-3 חודשים
אוף, דרמה. למה יש כאן כל כך הרבה דרמה? לא היה לנו כיף אתמול בלילה, סתם לשבת ליד האח, לאכול מרשמלו שרוף ולצחוק?
זאת מאדי. למה היא הייתה צריכה לעשות את זה? אני יודעת מה דואורון אמר עליה, אני שמעתי. למה היא לא התעלמה מזה פשוט? למה בכלל אכפת לה? חוץ מזה, היא באמת צורחת ומתעצבנת על כל העולם כל הזמן, אז למה היא מצפה?
ישבתי בחדר שלי עם קערת קורנפלקס. מהרגע שהריב ההוא התחיל עליתי למעלה והסתגרתי כאן. לא נראה שמישהו כאן בכלל חושב על הקומה הבאה, או על המטרה האמיתית שלנו. כל מה שמעניין אותם זה לריב.
סיימתי וירדתי למטה לשטוף את הקערה, הכנתי את עצמי נפשית להתעלם מכולם.
וכך עשיתי. כולם היו עסוקים בריב ובנאום של פאן, עד כדי כך שהם לא שמו לב אליי בכלל. יצאתי לקומה השנייה. רציתי לדבר עם מישהו, מישהו לא דרמתי. מייקי לא הייתה האדם הראשון שחשבתי עליו, אבל כרגע לא רציתי לדבר עם אף אחד מבית המשימות. שאלתי דייג אחד שסידר את הרשת שלו איפה היא, והוא כיוון אותי למקום האחרון שראה אותה.
"הממזרה הזאת," הוא אמר "תמיד זזה ממקום למקום!"
מצאתי אותה על גג של בקתה גבוהה.
"היי מייקי!" קראתי.
"הא? מי זה.. רגע, אני מכירה אותך!" היא קראה אליי בחזרה.
"כן, אני דומינו דול. נפגשנו אתמול, הייתי אחת מאלה שהצילו אותך מהדג ההוא! אפשר לעלות?"
"בטח!"
עליתי למעלה ונדהמתי מהנוף. הבנתי למה מייקי יושבת כאן, אולי אי אפשר לראות מכאן הכל, אבל כל מה שכן רואים ממש יפה.
התיישבתי לידה והיא הביטה בי בסקרנות "למה את פה לבד?" היא שאלה.
נאנחתי "דיי נמאס לי מ.. כולם בערך"
"למה?" היא הביטה בי בעיניים גדולות, ילדותיות.
"כי הם כל הזמן רבים. היום לדוגמא, מאדי החליטה שהיא נלחמת עם דואורון."
"מה? וגם מכות?" היא שאלה בתדהמה.
הנהנתי בשקט. מייקי הביטה בי בפחד "אבל היא פיה.."
גיחכתי "פיה היא לא.."
שתקנו לכמה זמן ופשוט בהינו בנוף. משום מה, השתיקה לא הפריעה לי. להפך, נהניתי מהשקט. זה בדיוק מה שהייתי צריכה עכשיו.
פתאום מייקי אמרה "זה מעצבן שאנשים תמיד מתעצבנים על אנשים שהם לא מכירים.."
"נכון?" השבתי בהיסח הדעת. רק כעבור דקה הבנתי מה הגאונה הקטנה ניסתה להגיד.
"מייקי, זהו זה!" קראתי בשמחה וקמתי על רגליי.
מייקי קמה גם היא "מה קרה?" היא שאלה.
"כל מה שהם צריכים זה להכיר אחד את השני! אני חוזרת עכשיו לבית המשימות - ואת באה איתי!" אמרתי בשמחה.
"אוקי" היא השיבה בהתלהבות, מה שהבהיר לי שהיא לא הבינה כלום.
ירדנו מהגג והלכנו ביחד לבית המשימות. בדרך סיפרתי לה על התכנית שהתגבשה בראשי. בהתחלה היא לא הבינה למה רציתי שהיא תבוא איתי, אז הסברתי לה שאני חושבת שכדאי שמישהו נייטרלי ינחה את השיחה, וחוץ מזה, זה היה רעיון שלה.
"שלי?" היא שאלה.
"כן, מה שאמרת אז? שאנשים רבים עם אנשים שהם לא מכירים?"
"מתעצבנים" היא תיקנה אותי.
"כן, זה"
"אהההה" נראה שהיא מתחילה להבין. חיוך שבע-רצון התפרס על פניה כשהיא הבינה שהיא אמרה משהו חכם.
------------------------------
מלמולים בכל מקום. אנשים שואלים למה הם פה, למה המסתוריות, מה מייקי עושה פה.
"אנחנו לא אומרות כלום עד שכולם יהיו פה!" הכרזתי.
כשהגענו לבית המשימות הובלתי את מייקי לסלון, הוריתי לה לשבת על אחת הספות וקראתי לכולם.
לבסוף, אחרון השחקנים הגיע ותפס מקום על הספה. מלכדתי את פתח הסלון באופן בלתי נראה כך שהם לא יוכלו לעזוב עד שהשיחה תסתיים. זה אחד הדברים שהגעתי אליהם במחקר שלי. כמובן, לא בטוח שיהיה בזה צורך, זה רק ליתר ביטחון.
"טוב," אמרתי ברשמיות "כולם בטח שואלים את עצמכם למה קראנו לכולכם.."
(ליץ', תמשיכי מכאן)
|
|
זאבה~
לפני 10 שנים ו-3 חודשים
הוו יאיר, אין לך מושג עד כמה אני כועסת כרגע. דבר ראשון- נירה לא פקינג שותה אלכוהול! לא ביקשת אישור לזה ואני לא רואה סיבה למה לנירה לתמוך בך אחרי שכמעט הרגת אותה(פעם אחת לך, פעמיים למאדי~) ואפילו לא חשבת להתנצל! אין לי שום רעיון לדרך שבה נירה לפתע תציע לך משקע אלכוהולי סתם ככה. עכשיו, תמחק\ תשנה את התגובה שלך.-
נירה-
הבטתי במה שהו שהלך, והקשבתי לשיחה שלו עם תום. הבחור משעמם אחרי הכל. כאילו, הוא כל כך כועס עד שזה עצוב.
"נירה?" שאל קרייטוס
"מה?" שאלתי וחזרתי להווה. "אה סליחה, מה אמרת?"
"למה הגנת על מאדי?" שאל-כנראה שוב-
"לא הגנתי עליה," אמרתי. "זה היה כל כך משעשע.. חוזק לא נמדד במדד הפיזי בלבד. הרי, אין לך רק גוף, יש לך גם נשמה. יש לך את היכולת לעסוק בקסם, בכלי תפירה, במלאכה, בהמון! אז הגנתי על זה, לקחתי את מאדי כדוגמא."
"אומרים שהתקפת אותו," אמר קרייטוס. התפרצתי בצחוק.
"אני.. התקפתי אותו?" שאלתי בין התקפי צחוק.
"כן." השיב.
"האם אף אחד לא זוכר שאני רק דיברתי איתו בתמימות כאשר הוא התקיף עלמה חלשה כמותי?"
"לא היתי אומר את זה.." מלמל קרייטוס
"מי מתקיף בחורה?" חיקיתי את קולו של מה שמו. וחייכתי.
"קדימה קרייט, בוא נמשיך להתאמן. אני רוצה לעבור עוד שלב בנשק."
"את לא חושבת שיש לך סיכוי יותר טוב אם תלחמי עם הנשק הכי טוב שיש לך?" שאל קרייטוס
"יש סיכוי.. מה זה רמה 2..?" מלמלתי
"סכיני הטלה," השיב קרייטוס
"נפלא!" אמרתי. "אני חושבת שיש לי כמה.." מלמלתי
*תגיד לי שיש לך סכיני הטלה דרקוש~*
|
|
דרקמנדור
לפני 10 שנים ו-3 חודשים
מחק אחרי האימונים האלו,חזרנו לבית המשימות ושם האכלתי את הינשול שלי,שאני כנראה צריך לתת לו שם,
ואז התיישבנו על הספא ודיברנו קצת.מאדי התחילה לריב עם דואורדון.
בהתחלה היא בעטת בו ואז החניסה באגרוף לפניו. ואז היא נתנה לו מין בעיטה כזאת והוא נפל לאחור ופגע בקיר.
"זה כל מה שיש לך?"אמר דואורדון.דואורדון קם והתחיל להתקדם לעבר מאדי,"שמישהו יעצור את זה!" צעק מישהי,"מאדי, תפסיקי!" צעקה דומינו דול לעברה.
בהמשך,דואורדון נתן למאדי אגרוף לפנים והיא הלכה כמה צעדים אחורנית
ואז דואורדון התחיל לעשות משהו מאוד מגניב,היא נתנה לו אגרוף אך הוא תפס את היד,סובב אותה,ועיקם אותה,."אללה דואורדון!"אמרתי בצינית אך אף אחד כנראה לא שמע.
אחרי זה,איקן יתערב הגזים בתגובה שלו-הוא ש-ב-ר לו כיסא על הגב!קימצתי אגרוף,
לפתע פלאדין,אקרה לה כך,צעקה-"תקשיבו לי ותקשיבו לי טוב,אתה-"היא הצביעה על דואורדון."קום, תבקש סליחה ובולשיט כזה, את-"היא על מאדי
"לא אכפת לי מה קרה תפסיקי לפגוע בחברי קבוצה, כולנו רוצים לצאת מהזין הזה, אז אם את גם רוצה לצאת לראות את המשפחה שלך, את חבר שלך, את החיים שלך, תלמדו לכבד אחד את השני, אני לא רוצה לראות אף אחד רב במקום הזה אחרת אין לנו שום סיכוי לצאת מכאן, ולא יודעת מה איתכם, אני רוצה לצאת מכאן, זה מה שיש לי להגיד לכם, ואני מדברת אל כולם, אם אתם רוצים לצאת מפה, תעבדו בשיתוף פעולה, יש לנו אויב משותף, אנחנו לא יכולים להביס אותו לבד, אנחנו נצטרך את הכוח של כולם".
היא צודקת,ממש צודקת.
"אז היית פה!" אמרתי והסתובבתי על הספא ומאחור ראיתי את הינשול שלי,"כן..אתם רועשים מאוד","אכן כן אמרתי לו.המשכתי לדבר איתו והתעלמתי מכולם.
ואז התחלתי לדבר עם נירה,השיחה התנהלה רגיל.
"טוב אני עולה לחדר שלי,ביי"סיימתי את השיחה ועליתי למעלה עם הינשול שלי
"אז כך..איך תרצה שאני יקרה לך?"שאלתי אותו כשאני שוכב במיטה.
מאיפה לי לדעת!הא!בתור בעלים או בולשיט אחר אתה צריך לתת לי שם.רק בתניי שזה יהיה מקובל עליי"
"טוב,מה אתה אומר על-darker?"
"שיהיה"הוא אמר והתחיל להתרוצץ בספרייה.
"איקן הזה-הוא אידיוט גמור!כאילו,לבוא ולשבור על דואורדון כיסא?! איזה מין חינוך מצוין זה?!
ואם זה הפתרון היחיד שהוא מצא,היה עדיף כבר שיהיה בצד.הא!אחר כך אנשים מתפלאים כשאני אומר שבני אדם חושבים בצורה טיפשית ולא ומטומטמת,טוב..לפחות הרבה.."חשבתי לעצמי,או לפחות זה מה שחשבתי כי בעצם דיברתי את זה."פו..מזל שבחדר."
"darker"
"מה?"
"פליץ"
"מצחיק.."
|
|
Angelica
לפני 10 שנים ו-3 חודשים
~בית המשימות- שעת צהריים~
היא הופיעה מולי, מוכרת יותר מתמיד. עיניים כחולות, שיער חום אסוף בשתי צמות ארוכות, חיוך נלהב ומטריד לרוב. גרביים ארוכים עד לברכיים בדוגמת פסים סגולים- שחורים, חצאית קצרה, נפוחה ומעט מלוכלכת. חולצה כחולה ורחבה, נעלי סירה קרועות- חיקוי של דומינו דול בקטן. מייקי. מייקי. מייקי. מייקי. מייקי. מייקי. מייקי.
"מה לעזאזל היא עושה פה?" עוויתי את פני בגועל וצבטתי את גשר אפי באנחה.
"מאדי פיה!" צעקה מייקי וחבקה את מותניי, היא הרימה את מבטה אלי ונעצה מבט בחבורה הטרייה בצד השמאלי של עיני, "מאדי.. פיה אלימה?" היא שאלה בעצב והחזירה מבט לדומינו דול שעמדה לידה.
"כן. מאדי היא פיה אלימה," השבתי לה בארסיות. "היא ניזונה מכאב של אחרים ושונאת אנשים שמחבקים אותה."
"מאדי!" צעקה לעברי דומינו דול והזעיפה פנים, היא חיבקה את מייקי שנסוגה ממני והובילה אותה הרחק ממני.
דמות עמדה לצידי, "את שונאת ילדות קטנות, אה?" גיחך הורוס וחייך אלי.
"אני שונאת הרבה דברים," השבתי באדישות האופיינית לי, "במיוחד אנשים ששואלים אותי מה אני שונאת." נעצתי בו מבט מזהיר וצעדתי חזרה לכיוון המדרגות, מותירה מאחורי את הורוס נבוך ופעור פה.
"מאדי, תיזה-" לפני שדומינו דול הספיקה להזהיר אותי מפני החומה הבלתי נראית שהיא יצרה מסביב לפתח הסלון, ראשי הצטלצל מהתנגשות של קיר בלתי נראה. "מה לעזא-" רטנתי ומששתי את מצחי מכאב.
תום פלט צחוק קצר.
הסתובבתי אליו, "משהו מצחיק אותך?"
חיוכו התפוגג והוא הניד את ראשו לשלילה במהירות, הבעת פניו נבוכה ומעט מפוחדת.
"אני מזכירה לכם, מעכשיו אף אחד מכם לא יוכל לעזוב את הסלון עד שנסיים את השיחה הזאת," חייכה דומינו דול לכולם.
"כמה נפלא." רטנתי והתיישבתי ליד איקן שחייך אלי בעידוד.
כולם כבר תפסו את מקומם על הספה הארוכה בסלון, דומינו דול ומייקי נעמדו מול כולם ונראו כמו צמד אחיות פריקיות. "טוב," פצחה דומינו דול ברשמיות, "אתם בטח שואלים את עצמכם למה קראנו לכולכם. שמנו, או יותר נכון- שמתי לב, שהמצב בבית המשימות לא כל כך טוב, ו-"
"אני בטוח שמאדי תוכל לענות על שאלתך," אמר דואורדון והביט בי, "את יודעת במקרה מדוע המצב בבית המשימות לא טוב, מאדי?"
איקן השמיע רטינה. כמה פרצופים נבוכים הביטו בי ואילו השאר החליטו להימנע מכך. התכוונתי לפתוח את פי אך דומינו דול השיגה אותי, "על זה בדיוק אני מדברת, דואורדון." היא הרימה לעברו גבות כאות אזהרה. "אז כמו שאמרתי, המצב בבית המשימות שלנו לא טוב. השחקנים רבים, נוהגים באלימות ואילו חלקכם החליטו להוציא אלכוהול משום מקום ולשת-"
"אלכוהול?" קטעתי אותה וקימטתי את מצחי, "מי שתה אלכוהול?"
"איקן ונירה." לחשה לי דריה שישבה לצידי. גופי התקשח. איקן ונירה, אלכוהול. איקן ונירה, אלכוהול. איקן ונירה, אלכוהול... ואיקן.. נירה, אלכוהול...
ישרתי את מבטי לאיקן בזמן שדומינו דול המשיכה לדבר. פניו של איקן התקשחו, הוא המשיך להביט בדומינו דול ונע בחוסר נוחות. הנעתי את ראשי לשלילה וחשקתי שיניים.
"...לכן החלטנו לעשות מין מעגל הכירות, בין החדשים לוותיקים, ובנוסף לכך.. לפתור וויכוחים חסרי תכלית." דומינו דול נעצה מבט בי ובדואורדון. "אז, מאדי, תתחילי את." היא חייכה אלי.
"להתחיל מה?" שאלתי ברגע שמחשבותיי היו נתונות לאיקן.
"תציגי את עצמך."
הרמתי גבה, "אוקי. אני.. מאדי, כפי שאתם בטח יודעים. שמי האמיתי הוא מאדליין, מאדליין קלארק. אחותה החורגת של דומינו דול ובת לאמא ואבא חורג, בגיל שנתיים אבי נעלם.." בלעתי רוק, "מנסיבות לא ידועות ואחי הקטן, כריס, מת בלידתו. בגיל חמש אמי התחתנה עם אביה של דומינו דול וכך.. נהיינו אחיות חורגות. אם אתם שואלים את עצמכם לפעמים מה הבעיה שלי.. אז אני אוכל להבהיר לכם שבילדותי לא הייתי בחברת ילדים. לא כמוכם, לפחות. אפשר להגיד שלא קיבלתי את מלוא האהבה מאז שאבי נעלם. אמי לא הקדישה את זמנה על מנת לטפל בי ולתת לי.. חינוך.. טוב. רק אחרי שהיא התחתנה עם אביה של דומינו דול היא התחילה להתייחס אלי יותר. אבל זה היה כבר מאוחר מידי. מגיל צעיר כבר התחלתי לפתח אינטרס אישי, לא הייתי צריכה שיטפלו בי או שבכלל יתייחסו אלי, הייתי יותר מידי בוגרת על אף גילי הצעיר. כשהגעתי לגיל 12 התחלתי להסתובב עם נערים שהיו גדולים ממני בחמש שנים לפחות.." דומינו דל זקפה את ראשה וכיווצה את גבותיה, "הורי ואחותי.. לא ידעו מכך. בכל פעם שיצאתי מהבית הייתי אומרת שאני יוצאת עם חברות מבית ספר, אבל.. מה שבאמת עשיתי זה היה להסתובב עם ארבעה בחורים בני 16." מאות זוגות עיניים ננעצו בי בסקרנות, "נהגנו בדרך כלל להתחבא בסמטאות ולהפחיד ילדים קטנים, זה הסב לי הנאה כלשהי, להציק לילדים הקטנים האלה שנהנו מהחיים ומתשומת הלב שהעניקו להם ההורים. לפעמים הייתי יושבת בגינה לבדי ומביטה בהם בקנאה, לפעמים הייתי מדמיינת לעצמי חיים רגילים, עם הורים רגילים ואח קטן. אבל בשלב כלשהו כבר הבנתי שזה לא יקרה, לכן הפסקתי לדמיין את החיים האלה והתחלתי להתרכז יותר במציאות האמיתית. אז.. זה הכול, בעיקרון." סיימתי את דבריי וחזרתי לשבת לצידו של איקן. מישהו לידי משך באפו. דומינו דול שתקה, היא הביטה, אני לא יודעת אם מתוך אכזבה או רגש. ולבסוף היא נאנחה ופתחה את פיה.
"טוב.. אז, מי הבא?"
(כל אחד בתורו מספר את סיפור חייו של הדמות שלו. אל תבלגנו את התגובות בבקשה, בהצלחה!)
|
|
זאבה~
לפני 10 שנים ו-3 חודשים
נירה-
"טוב.." מלמלתי. "אין לי מה להפסיד..
טוב אז, אני נירה. שמי האמיתי הוא הייזל, ישד לי אח גדול ושתי אחיות תאומות קטנות. אהמם.. אין לי סיפור חיים סוחט דמעות או משהו אבל.. טוב, אני אוהבת לקרוא ואני קוראת מהר. במשחק הזה זו הייתה הפעם הראשונה ששתיתי, כל יום יכול להיות היום האחרון מסתבר.. טוב, אהמם.. אני חושבת שאח שלי מת במשחק אבל אני לא בטוחה.. סביר להניח שהוא היה מוצא דרך ליצור איתי קשר אז כנראה שהוא מת כרגע.." הבחנתי בהבעה שעל פניהם שלכמה אנשים. "טוב, אז נראה שגם הבית הזה חווה מוות.. בכל מקרה," אמרתי ונשענתי אחורה. "כמעט שלחו אותי לבית משוגעים בגלל שאני שונה.. מוזרה יותר נכון. תמיד ידעתי שאני שונה אבל לא עד כדי כך.. האמם.. אני שקטה בדרך כלל אבל החלטתי שכאן אני לא אפחד יותר. אם אני אמות אני אמות, אין מה לעשות נגד זה.. יש לי כלב זאב בגווני אפור.. וזהו אני מנחשת. אני לא מעניינת והערכה העצמית שלי נמוכה." סיימתי וניסיתי להיבלע בספה..
|
|
אנוביס
לפני 10 שנים ו-3 חודשים
(מגיב שוב דרך הפלאפון, סליחה מראש)
בכל מקרה כולנו ישבנו במעגל והקשבנו לרעיון של דומינו בגלל המצב בבית המשימות, את האמת שבמקום לקרוע את מיתרי הקול שלי זה היה הרבה יותר עדיף, רעיון טוב דומינו חשבתי לעצמי. אז מאדי התחילה לספר על עצמה ולאחר מכן נירה גם סיפרה על עצמה, היה שקט לכמה שניות ואז אני התחלתי לדבר.
"טוב, אז כפי שאף אחד מכם לא יודע אני פאלדין4פאן כן כן שם מדהים אני יודעת, אתם יכולים לקרוא לי איך שבא לכם זה לא ממש משנה *חיוך קטן*, בכל מקרה אני צריכה להגיע לנקודה, אני לא עומדת להגיד לכם איך קוראים לי בכל זאת, אמא אמרה לי לא לגלות את השם שלי ברשת,אבל אם אתם מתעקשים אז אתם יכולים לקרוא לי c.c, למי שלא יודע זו דמות מאנימה מעולה שכדאי לכם לצפות, מה שמוביל אותי לתחביבים שלי, לשבת בבית ולשחק אונליין, ואז להמשיך לשבת בבית ולצפות באנימה ואז לבכות על כמה שיפנים זה עם אכזר, אה וכמובן שלאכול כי אוכל זה אהבה, אין לי ממש סיפור חיים טרגי אני באה ממשפחה שהיא בסדר לגמרי . בכל מקרה יש רק עוד דבר אחד שאתם צריכים לדעת עליי, אני לא סובלת אנשים שפוגעים אחד בשני, זה שובר אותי, אז בבקשה אל, וזהו, תודה רבה על ההקשבה אני הייתי אני, אתם הייתם אתם, לילה טוב" סיימתי את דברי עם חיוך קטן.
|
|
די אנג'לו
לפני 10 שנים ו-3 חודשים
התעוררתי בבוקר מצעקות. נשארתי במיטה עד ששמעתי רעש חזק של משהו נשבר או מתרסק
התלבשתי מהר וירדתי למטה כדי לראות מה לעזאזל קרה. הכיסא היה שבור על הרצפה. עדכנו אותי שהיה ריב בן מאדי לדאורדון. כאילו זה מסביר הכל. לפני שהספקתי לקבל פרטים נוספים דומינו דול נכנסה עם ילדה קטנה שהוותיקים זיהו כמייקי ואז אמרה לכולנו להתיישב על הספה. מאדי סיפרה את סיפור חייה. ואז נירה. ואז פאן. ואז הגיע תורי ועוד לא הספקתי להתחנן לאדמה שתבלע אותי.
"אובכן, קוראים לי טינקס. אני אוהבת משחקי מחשב. עשרים וארבע שבע. ויש לי חתול שקוראים לו קארל. כי ההרגשה של ללטף אותו בזמן שאני משחקת משחק מחשב, ואז להסתובב על הכיסא עם הגלגלים כשמישהו נכנס לחדר תוך כדי שאני אומרת 'ציפיתי לך' היא הרגשה נפלאה. אני חדשה במשחק. שלום לכולם." ניסיתי להצטמק ולהפוך להיות חלק מהספה.
|
|
POLLO
לפני 10 שנים ו-3 חודשים
"אני חייב לדבר מול כולם?" לחשתי לדומינו בזמן שטינקס דיברה. היא הנהנה ודחקה בי.
נאנחתי.
"טוב, אז אני תום. מייקל, במציאות. כשהייתי קטן טסתי עם ההורים שלי לחופשה עם המשפחה בצרפת, והמטוס שהיינו עליו התרסק באופן פתאומי. ההורים שלי נהרגו במקום, ו.. עברתי לגור עם דודה שלי, בצרפת.
זהו, בגדול. אני די סגור במציאות, כאן אני קצת יותר פתוח".
|
|
<FONT COLOR= RED>Killer
לפני 10 שנים ו-3 חודשים
כשבאתי להיכנס לחדר שלי ראיתי את מאדי עומדת ליד הדלת של החדר של דומינו דול, לא הסתכלתי עליה בהתחלה, אבל הרגשתי שהיא מסתכלת עלי- לבסוף הרמתי את מבטי והסתכלתי עליה לזמן קצר.
אחרי זה נכנסתי לחדר שלי וסגרתי את הדלת. כשהייתי באמצע להתארגן לישון ראיתי את מאדי ואיקן עומדים לי מחוץ לחדר שלי. הפטרתי בכעס שאני לא מעוניין להתווכח שוב ובאתי לסגור את הדלת שלי שכנראה לא סגרתי אותה עד הסוף, אבל אז מאדי הכניסה את קצה המגף שלה בין הדלת למשקוף ואמרה שהם לא באו לריב. נעצתי בה את מבטי ואמרתי להם:
"מה אתם רוצים?"
ראיתי את מאדי בולעת רוק. "באתי להתנצל על התנהגותי ה.. לא נאותה."
הבטתי בה וגיחכתי, לאחר מכן מבטי עבר לאיקן, "אתה הכרחת אותה להתנצל?" שאלתי את איקן.
פניו של איקן התכווצו מכעס.
מאדי פתחה מיד את פיה, "אה.. לא," היא השביה במהירות. "האמת שאני קצת הגזמתי עם-"
"קצת?" הבטתי בה ושעשוע ניצת בעיני.
"אני הגזמתי עם הגישה שלי, ואני מתנצלת על כך." מאדי תיקנה את עצמה.
סקרתי את הבעת פניה, "זה הכול?" שאלתי לאחר דקה של שתיקה.
"כן. אממ, אתה מקבל את התנצלותי?" מאדי חייכה חיוך מאולץ.
משמשתי את רקתי ולאחר מכן נאנחתי, "לא." השבתי וטרקתי בפניהם את הדלת.
אחרי שתום סיים לדבר על עצמו כולם הסתכלו אחד על השני כדי לראות מי ידבר ככה זה נמשך למשך זמן קצר עד שהיה נמאס לי מכל הקטע אז החלטתי שאני יספר על עצמי כדי שאני יוכל ללכת לישון כמה שיותר מהר.
"שמי הוא ג'ייס מת'יוס, אני מגיע ממשפחה עשירה לבנתיים. אני ילד יחיד, בחור שמאוד אוהב משחקי מחשב ומאז ומתמיד הייתה לי אפלה כזו בליבי- לא אכפת לי מהורים שלי, או מהחברים שלי. ובכללי, לא אכפת לי ממי שאני אוהב.
אך לעומת מאדליין, יש לי דיי הרבה חברים. חלק מהם חברים שלי בגלל הכסף ואילו חלק מהם חברים שלי ללא קשר לכסף. אני לא אוהב אנשים שמתערבים בעיניים שלא שלהם," הסתכלתי על איקן. "ובמיוחד לא אנשים שצורחים על אנשים אחרים בגלל סיבות טיפשיות." הסתכלתי על מאדי. "הדבר היחיד שאני אוהב חוץ ממשחקי מחשב וכוח.." חייכתי ועצמתי את עיני, "הוא אני בחיים האמיתים. "אני זה ששולט בכל דבר, אני הוא זה שתמיד צודק. בגלל שאני ילד יחיד ההורים שלי פינקו אותי בכל דבר שהייתי רוצה, אם היה לי אח או אחות כל שהוא/היא לא הייתי נותן להם את צומת ליבי. או יותר נכון, הייתי מעביד אותם ברגע שהם יגיעו לגיל הנכון לעבוד. אז כן, אני אוהב להיות אכזרי ואני אוהב את האפלה. אבל בשביל לצאת מהמשחק הזה.. צריך כמובן את עבודת הצוות, אז אני אשתף אתכם פעולה, אבל רק בגלל שצריך לצאת מהמשחק. ואל תשאלו למה, אבל את האפלה אני אוהב יותר האור."
|
|
חסה סטורמאגדון סמית' דה חצילוב <FONT COLOR= GREEN>
לפני 10 שנים ו-3 חודשים
סליחהסליחהסליחהסליחה המחשב שלי החליט שהוא בקומה סליחהסליחהסליחהסליחה
(התגובה מתחילה עוד מהרגע שנייט וסיביר מתו)
דמות מתה. מה לעזאזל? טוב, זה בטח לא עניין גדול נכון? רק משחק.. תמיד אפשר לחזור... למה כולם עושים מזה כזה עניין הא?
בכל מקרה, אין לי כוח לכל הדרמות האלה, -הולכת לישון בחדרי ללא כל הודעה מוקדמת-
וואו. כמה. זמן ישנתי. לעזאזל.
אני חושבת שישנתי בסביבות ה-24 שעות או אפילו יותר, אני גוועת ברעב ולמרות שנת החורף שלי אני מרגישה תשושה, אין לי אוויר בריאות, הכל מסוחרר... ואני נמלאת געגועים.
מה אם ההורים שלי באמת? הרבה זמן לא ראיתי אותם.. אני חושבת שהגיע זמן לצאת מהמשחק הארור.
-מחפשת בתפריט כפתור יציאה או כל דבר דומה-
מוזר.. שום דבר שמזכיר כפתור יציאה.. אולי אחר כך אני אשאל אחד מהשחקנים איך יוצאים מפה...
יצאתי מהחדר וירדתי לקומה הראשונה. בסלון היו כמה שחקנים שהתכנסו במעגל ישיבה ודיברו. מושלם! עדיין לא הכרתי פה אף אחד שעלול בטעות להתחבר איתי, אז זו כנראה הזדמנות מושלמת לנסות ^^
מיהרתי לסלון בדילוגים משו וקפאתי מאחורי הגב של השחקנית "דומינו דול". מה עכשיו. מה עכשיו. מה לעשות. מה להגיד. אף פעם לא באמת ניסיתי לרכוש חברים, אף פעם לא באמת הייתי צריכה חברים, בשביל מה? אני לא הולכת לבית ספר, יש לי מורים פרטיים. אני לא מבלה הרבה מחוץ לבית, לא אחרי מה שקרה ללוסי במועדון ההוא... יש לי כמה חברים ותיקים שאיתם אני יוצאת לבלות לפעמים... אבל אני לא באמת צריכה להרשים אותם או משהו בסגנון...
"אמממ" תהיי מנומסת סוופיט. בעדינות. "יש מצב שגם אני יכולה להצטרף למעגל הזה או משהו כזה כאילו מה שבאלכם ואם לא אני פשוט אלך אוקיי אני הולכת ביי."
אמרתי את המשפט הכי מטומטם בעולם הזה במהירות האור כך שרק גרמתי לכולם לבהות בי כאילו אני רוח. האמת שאני באצת מזכירה קצת רוח, הרגע קמתי משנת דובים ראויה כך שהשיער שלי כנראה ממש מבולגן והעור שלי ממש חיוור, נסדר את זה אחר כך, גם לא החלפתי בגדים עדיין, אני אמורה להחליף? בשתי שניות לחצתי על כפתור בתפריט ובחרתי לי מכנס סקיני צמוד וקרוע קצת וחולצה קצרה בצבע חאקי, השארתי את מעיל העטר שלי, הוא היה ממש נחמד. כמובן שהשיער שלי והפרצוף בכלל הסתדר מאליו, אבל עדיין הייתי חיוורת כמו ערפד גוסס. התקדמתי קצת לעברם ו..בום! התנגשתי במין קיר בלתי נראה ונפלתי לישיבה על הרצפה תוך כדי שאני משפשפת את ידי על המצח, "מה לעזאזל...?" קמתי. נשארתי במקום וניסיתי להמשיך את השיחה שיצרתי עם עצמי-
"זאת אומרת, מה אתם עושים? אני יכולה להצטרף?" "בבקשה?.." כמו שאמא תמיד אומרת- "נימוס הוא המפתח להכל" ברור שזו שטות גמורה, אבל ככה אבא תמיד מתחנף לאנשים מהעבודה, וזה עובד.
דומינו דול הנהנה בהסכמה, נכנסתי לסלון, קצת בחשש מהקיר שדחף אותי אחורה, אבל הוא כבר לא היה שם, התיישבתי ליד "תום". מישהו בשם "דאורדון" בדיוק סיים לדבר כשהגעתי, שרר קצת שקט, אולי בגללי, ואז קלטתי שכולם מסתכלים עלי. "מה?" שאלתי. "הגעת בדיוק בזמן!" אמרה דומינו דול "כולם מספרים פה על עצמם כדי שנהיה מגובשים ולא נגרר לדברים רעים כמו ריבים מטופשים ושתיית אלכוהול"
"טוב.. אז עכשיו אני?" שאלתי ביישנית משהו.. דומינו דול הנהנה בהסכמה. "אז... אני סוויפט, במציאות אני... אמ..." כדאי לי לבטוח בהם? טוב, שום דב ררע לא יקרה אם אני רק אספר להם קצת על עצמי, נכון? "קוראים לי קייג' אני יודעת כן כן זה שם נוראי בבקשה אל תצחקו. ו... אני באה ממשפחה "מבוססת בהחלט", אז אתם בטח כבר יודעים איך השגתי את המשחק" להרחיב עוד? כמה הם רוצים לדעת עלי? "ובגדול כן ההורים שלי טובים אלי והכל סבבה כזה ו... אני בת יחידה. כאילו, לא הייתי בת יחידה תמיד, פעם היתה לי אחות, לוסי... היא הייתה מדהימה וממש הערצתי אותה ו..." אני מרחיבה יותר מדי. "בקיצור עכשיו אני בת יחידה. בגלל.. אנשים. ולכן קצת קשה לי עם.. אנשים חדשים ו... יכול להיות שאני טיפה מפחדת ליצור קשר וכל זה... אבל אני לא בודדה! יש לי חברים! כן! ואני ממש מאושרת וזה והכל טוב ושמח סוטף טוב הכל טוב וכל זה ו... אה, כן, גם יש לי חתול שקוראים לו פאזי והוא ממש חמוד ומתכרבל" ממש חפרתי. לעזאזל. זאת בכלל לא אני. סיפרתי להם אולי על מישהי אחרת דומה, אבל טיפה הגזמתי עם הקטע נטול החברים. אי אפשר לתקן מה שנעשה. הם יצטרכו להכיר אותי בעצמם.
"אה... ועוד משהו קטן, לא שיש לי משהו נגדכם חברים, אבל, מישהו יודע איפה כפתור היציאה או משהו בסגנון? אין לי מושג כמה זמן אני כבר משחקת ואני כבר קצת מתגעגעת לפאזי."
אין תגובה. רק בהיה. ותדהמה. אמרתי משהו לא בסדר? מה כבר ככ גס במה שאמרתי?
"אין יציאה" אמר.ה (מישהו רוצה להסביר לי איך עולמי נחרב?)
|
|
דרקמנדור
לפני 10 שנים ו-3 חודשים
כולם ישבו בסלון,סוג של קלועים;בתורות כל אחד סיפר על עצמו או לפחות זה מה שהבנתי...
אחרי כמה אנשים שסיפרו,הנחתי שעכשיו אני.
"טוב אני אספר עכשיו"אמרתי וכולם הסתכלו עליי.
"ת'אמת,אין לי שמץ של עניין לספר לכם עליי אבל אם זה יוציא אותנו מפה כמה שיותר מהר אז שיהיה...
בכל מקרה,שמי האמיתי הוא-רייס,ואני בן 14.אני חיי עם אמא ואחות גדולה,ועורב מחמד.נולדתי בישראל ובגיל 5 עזבנו לקנדה,ושם אני גר עכשיו.אין לי הרבה חברים-יש לזה כל מיניי סיבות ורובם היא "אשמתי".
אחד מהחברים שלי נמצא במשחק,שאותו אני מתכוון למצוא.אני אוהב חיות,אנימה מנגה,משחקי אנליין ומידיי פעם קוראה כך ספר,אני לא אוהב בעיקר מוזיקה-רק מידיי פעם אני מוצא שיר שאני אוהב,ואקרים"
"אקרים?למה?"שאל איקן."זאת אומרת,אני לא ממש מחבב ארקים שמשחקים משחקים באונלין כי-שירמו במשחק רגיל!לא צריך להרוס לאחרים!.
טוב,ודבר אחרון קטן עליי,יש לי בעיות זעם,גילו את זה בגיל..אממ...4 בערך.."אחרי שסיימתי את המשפט האחרון ראיתי כמה אנשים מתלחששים(או איך שלא כותבים את זה)בניהם.
וליטפתי את דארקר.
|
|
Angelica
לפני 10 שנים ו-3 חודשים
הגענו לבחורה חדשה בשם סוויפט, לפי שיעור הגיל שלה היא הייתה הכי גדולה פה. היו לה עיניים ירוקות בהירות, עור חיוור ושיער בהיר וארוך. לאחר שהיא סיימה לספר על עצמה היא הביטה בכולם, "אה, ועוד משהו קטן," היא הוסיפה במבוכה. "לא שיש לי משהו נגדכם חברים, אבל, מישהו יודע איפה כפתור היציאה או משהו בסגנון? אין לי מושג כמה זמן אני כבר משחקת ואני כבר קצת מתגעגעת לפאזי."
הרמתי את ראשי והבטתי בדומינו דול שפניה החווירו לרגע. "היא לא יודעת?" לחשתי לדריה.
דריה הנידה את ראשה לשלילה ופניה גילו רחמים. "לא זכור לי שהיא הייתה איתנו באותה הרגע שדומינו דול והאחרים סיפרנו לנו על כך, אבל.. הייתי בטוחה שמישהו כבר סיפר לה."
השפלתי מבט. דממה כבדה השתררה ואף אחד מהסובבים לא העז לבשר לה את מה שכולנו כבר יודעים. עיניה הכחולות של מייקי התרוצצו בינינו וחיפשו רמז למה שקורה פה.
"אין יציאה." השבתי בקול רועד ונאבקתי בדמעות שאיימו לפרוץ מעיני. לא הרמתי אליה את מבטי, לא רציתי לראות איך פניה מתעוותות מעצב ופחד.
"מ-מה.. מזאת אומרת אין יציאה?" היא שאלה לאחר רגע של היסוס.
התנשפתי בעצב, "ברגע ש.. מתחברים למשחק הזה, אין דרך לצאת ממנו. רק עם נעבור בשלום את 72המימדים אנח-"
"מזאת אומרת אם נעבור בשלום?" היא קטעה אותי בכעס וקולה רעד.
שתקתי למשך זמן ארוך, חושבת איך להגיד לה את זה. "לעבור את 72המימדים זה לא קל. אנחנו צריכים לעבור קומות ומשימות רבות.. שביניהם גם.. כוללות הקרבה." בלעתי רוק. "ומוות, במקרים מסוימים. מה שאומר.. שאם אנחנו מתים במשחק הזה..." דמעה זעירה פלשה מעיני, לא הייתי מסוגלת להוציא עוד מילה מפי על המשחק הזה.
"אנחנו גם נמות במציאות." השלימה אותי דומינו דול ופניה הרצינו.
סוויפט השתתקה ועצמה את עיניה. "לונה.. נייט וסיביר... כשהן מתו במשחק הזה באותו היום בבית המשימות, הן מתו גם במציאות?"
"לונה מתה במשימה הקודמת, הדג שנלחמנו בו בלע אותה שנייה לפני שמאדי, איקן ונירה הצילו את המשימה," ענתה פאן בכאב. "לעומתה.. נייט וסיביר.. מתו מהסרת המשקפיים."
סוויפט כיווצה את גבותיה בשאלה. ראיתי שהיא לא הבינה מה הכוונה בהסרת המשקפיים.
"במציאות, אם מסירים לנו את המשקפיים שחיברו אותנו למשחק הזה אנחנו.. נמות." הוספתי. "זה מה שקרה לנייט וסיביר. הסירו להן את המשקפיים בעולם האמיתי שלנו וכך.. הן מצאו את מותן במשחק הזה. וגם במציאות.."
דמעות נקוו בעיניה של סוויפט. יכולתי להרגיש בדיוק את מה שהיא מרגישה כרגע.
|
|
<FONT COLOR= RED>Killer
לפני 10 שנים ו-3 חודשים
(פעמיים כי טוב אנג' יקירה)
|
|
<FONT COLOR= RED>Killer
לפני 10 שנים ו-3 חודשים
אוי נו באמת, תעשו לי טובה ותשחררו אותי מכאן. אין לי כוח עכשיו להקשיב לבכי, אני עצבני וגמור מעיפות והדבר האחרון שחסר לי זה לשמוע בכי. למה בכלל ירדתי לכאן מכתחילה? הייתי יכול להיות בחדר ולישון את השינה שאני צריך במקום להיות פה ולהקשיב לסיפורים המשעממים של כל אחד ואחת.
אחרי שסיימתי לדבר, מאדי הסתכלה עלי וראיתי שהיא ממש מנסה לעצור את הדמעות ולעשות פרצוף כועס. כשראיתי את פרצופה גיחכתי למראהו ואמרתי למאדי:
"מה את בוכה? כבר אלו החיים, אתם אלו שרציתם להיכנס לכאן מכתחילה.. זו אשמתו של כל אחד ואחת מכם.
"וגם שלך" תום לחש לי באוזן בכעס שכדי שאשתוק לפני שהוא בעצמו יוריד לי מכות. אחרי שהוא סיים הסתכלתי עליו ואז על כולם, המבט שלי נעצר על מאדי שככל הנראה הצלחתי לעצבן אותה יותר מהפעם האחרונה שלא סלחתי לה. הסטתי את מבטי ממנה ושתקתי לאורך כל השיחה.
|
|
יאיר
לפני 10 שנים ו-3 חודשים
*תגובה קצרה כי אין לי זמן*
עבר קצת זמן. כמה אנשים אמרו את סיפור חייהם קורע הלב. זה לא הפריע לי כמובן, בכלל לא. זה התחיל במאדי. הסיפור שלה שבר לי את הלב לרגע. היא נראית מהוססת כל כך. אש שתיתי אלכוהול עם נירה, אז מה?
נו באמת. מאדי יודעת שלבי שייך לה. אולי מפה בא חוסר הביטחון? ייתכן. אז הסיבוב עבר ועבר. אני התעלמתי מרוב השחקנים. זה לא עניין אותי לשמוע מה שהם אומרים כל כך. ואז הגענו למישהי חדשה, מסכנה. היא לא ידעה שיציאה מהמשחק לא אפשרית. אבל היא תעבור את זה, כולנו עברנו את זה.
עברו 10 דקות והתור עבר אליי.
"שמי איקן.." הסתכלתי על כולם. בשביל מה כל זה?
"והשם האמיתי הוא דניאל, אמ.." אמרתי בהיסוס. זה לא קל לדבר על דברים כאלה, פצעים טריים. אבל זה לא משנה. "טוב! תעברו אל מישהו אחר, אין לי מצב רוח" אמרתי והחזקתי את ידה של מאדי. "אתה בטוח שאתה לא רוצה?" דומינו דול שאלה. "כן, פשוט..אין לי מצב רוח". אמרתי. וכך עבר הזמן.
|
|
הורוס
לפני 10 שנים ו-3 חודשים
אני כותב דרך הפלאפון אז תצפו למעט שגיאות.
"אני לא כול כך טוב בלספר על עצמי אבל אני אנסה"
פתחתי בדברי."קוראים לי נועם אני נולדתי בישראל. אניהתגרש מאמי שעוד הייתי קטן, ואז אני עברתי לגור בלונדון יחד עם אמא שלי.היא נהרגה בתאונת דרכים ואז דודי קיבל אותי תחת חסותו.לא הצלחתי להסתדר בלונדון אז דוד שלי קנה לי את המשחק ואת ההמשך אתם יודעים". סיימתי את דברי והתיישבתי בחזרה.
|
|
~I-voice~
לפני 10 שנים ו-3 חודשים
"אממ.. היי, קודם כל השם האמיתי שלי הוא מיקה. הייתה לי אחות ושני הורים. אבל כעבור הזמן ההורים שלי התגרשו, ואני החלטתי לגור עם אבי. אחרי כמה שנים אבי התחתן עם מישהי, והיא הייתה אמי החורגת, האמת שאני יותר אוהבת אותה כי יותר התחשבה בי והתייחסה אלי. כמו שאתם רואים אותי, אני ילדה פשוטה שלובשת הכול פשוט, ואחת שקשה לה להתחבר. כל השנים הללו הייתי סוג של "בודדה", למרות שאבי ואמי החורגת נסעו איתי לכל מיני מקומות,אבל בלב הרגשתי עדיין משהו חסר, "חברים".
ההורים שלי עשו הכל בכדי שיעסיק את עצמי ושיהיה לי חברים-הם רשמו אותי לחוגים, קנו לי ספרים, קנו לי מחשב משלי, קנו לי חוברת תשבצים..
אבל משום מה, זה לא כל כך עזר .
אבל אני מקווה שכאן לפחות אמצא לי חברים, תודה על ההקשבה."
סיימתי את דבריי, ואז ישבתי חזרה על הספה.
|
|
נטוטו
לפני 10 שנים ו-3 חודשים
אני מוכרחה להודות, הופתעתי מההיענות של כולם. הייתי בטוחה שייקח הרבה זמן עד שאני באמת אצליח לשכנע אותם לשתף פעולה. הם כנראה מכירים אותי יותר טוב משחשבתי, חשבתי לעצמי. הם כבר מבינים כמה אני עקשנית. כמובן, היה חלק עצוב שבו הבנו שסוויפט עדיין לא יודעת מה קורה באמת במשחק, אבל סיפרנו לה. אני לא אתעכב על זה. זה היה, זה עבר, והיא תתגבר. היא חייבת.
לאחר כמה סיפורים, מייקי פנתה אליי בחיוך "דומינו, עכשיו תורך."
החזרתי לה חיוך והבטתי אל השאר "אוקי, אז אני דומינו דול, אבל בחיים האמתיים קוראים לי ליאה. ההורים שלי גרושים, ואני חיה עם אבא שלי ואשתו - אמא של מאדי. אבא שלי התחתן כשהייתי בת שלוש, כמו מאדי. בערך שנה וקצת אחר כך נשלחתי לפנימייה בלונדון, לבד, ולמרות שלא ידעתי אנגלית. אבא שלי אמר לי שאמא שלי התעקשה, כי היא גדלה באנגליה. ובכל זאת, הייתם מצפים שהוא לא יהפוך את כל העולם כדי למצוא פנימייה באנגליה שמקבלת מגיל כל כך צעיר רק בשביל לעשות מה שאשתו לשעבר רוצה, נכון? בהתחלה לא ממש דיברתי שם עם אף אחד, פשוט כי לא ידעתי לדבר איתם. כשכן למדתי סוף סוף אנגלית, הם היו צוחקים עליי בגלל המבטא והטעויות שהייתי עושה. היו קוראים לי 'פריק', והכינוי לא נעלם גם כשהמבטא והשגיאות נעלמו. לבסוף פשוט אמרתי לעצמי 'הם רוצים פריק? הם יקבלו פריק!'. אז צבעתי את השיער לכחול והתחלתי ללבוש את הבגדים האלה, ובאופן דיי מפתיע אנשים התחילו להתקרב אליי בעיקר בגלל זה - חבורה של צבועים, נכון? כמובן, רק מאוחר יותר הבנתי כמה שזה מגניב. למדתי שם עד סוף היסודי - יותר מזה לא הסכמתי להישאר. חוץ מהסיבה הברורה, גם רציתי להיות עם אחותי. עד אז דיברתי איתה רק בסקייפ, אבל היינו דיי קרובות, לפחות לדעתי. היה נחמד לחזור לחדר שלי אחרי ימים שלמים של העמדת פנים ולדבר עם מישהי שרק אני מכירה משם, לספר לה הכל. למרות ש.." השפלתי את מבטי "מסתבר שיש הרבה דברים שהיא לא סיפרה לי.." הבטתי במאדי במבט כמעט כועס, נחושה להתעמת איתה על כל מילה שהיא אמרה על אמא שלה. אני אולי לא מכירה אותה הכי טוב שבעולם, אבל ברור שיותר טוב ממנה אם ככה היא מדברת עליה. ובחיים שלי לא שמעתי על האנשים שהיא הסתובבה איתם. ידעתי שהיא לא באמת הסתובבה עם חברות, אבל הנחתי שהיא סתם יושבת בפארק וקוראת איזה ספר. היא אהבה להיות לבד, זה דיי התאים לה. בחיים לא חשבתי ש.. שהיא.. יצרנו קשר עין לרגע, ואז היא הסיטה את מבטה, בבושה או בכעס, לא בדיוק הצלחתי לראות.
כולם שתקו. נשמתי עמוק והמשכתי "חוץ ממחשבים יש לי הרבה תחביבים. אני אוהבת חיות ומתנדבת הרבה בצער בעלי חיים, אוהבת לצייר וליצור סרטים - מצוירים בלבד כי אני צלמת גרועה. אה, ולקרוא. הסוף!"
הבטתי על כולם בשלווה, מחייכת כרגיל כאילו כלום לא קרה. מעניין מי הבא בתור.
עוד כמה אנשים סיפרו על עצמם (משאירה מקום לעוד כי אני לא בטוחה אם כולם כבר דיברו) ואז כולם הביטו בי בציפייה - חוץ ממייקי, שפשוט בהתה באוויר בחולמנות.
"למה כולם מסתכלים עליי..?" שאלתי.
"הבטחת שתתני לנו ללכת אחרי שנספר על עצמנו." אמר דואורון. אני באמת לא אוהבת את הגישה של הבחור. כאילו שהוא מנסה בכוח ליצור אווירה שלילית סביבו, כמו הנער המקובל והשחצן של בית הספר בסרטים אמריקאים.
"אה," אמרתי בהפתעה "המחסום נעלם לפני משהו כמו, חצי שעה ככה.."
"מה?????" שאלו... כולם, בערך.
צחקקתי בהתנצלות "כן.."
אני חושבת שיש כמה אנשים שרצו לחנוק אותי באותו רגע, בעיקר כי הם חשבו שהם חייבים לדבר למרות שהם לא באמת היו חייבים. בסופו של דבר הם פשוט עזבו את זה ויצאו מהספרייה, שהתרוקנה מהר מאוד. כך נשארנו רק אני, מאדי ומייקי.
התכופפתי אל מייקי והבטתי לה בעיניים "תודה מייקי, עזרת לי מאוד היום."
עיניה נצצו בשמחה "היה לי כיף! אבל אני צריכה ללכת עכשיו, הבטחתי לאח שלי שאני אפגוש אותו היום."
חייכתי אליה ופרעתי את שיערה "לכי אליו, שלא ידאג"
היא צחקקה וחיבקה אותי, לאחר מכן רצה לדלת וקראה "ביי דומינו! ביי פיה אלימה!"
קמתי על רגליי ונופפתי לה "ביי מייקי!"
מהרגע שהיא הלכה מאדי התקרבה אליי. היא נעמדה לידי, שילבה את ידיה ואמרה בהבעה מזלזלת "מה רצית?"
הזעפתי פנים "מה חשבת לעצמך?" נזפתי בה.
"עשיתי מה שאמרת, סיפרתי להם את סיפורי" היא השיבה, אבל היא לא הסתכלה לי בעיניים.
"את יודעת למה אני מתכוונת. למה אמרת כאלה דברים על אשלי? במשך כל התקופה שחייתי איתכם היא לא הפסיקה לדאוג לך. היא מפרנסת אותך במשך שנים, וככה את גומלת לה? שכחת שגם היא איבדה מישהו? ולמרות כל מה שהיא עברה, היא עדיין דאגה לך כל הזמן, שיהיה לך אוכל, שיהיה לך בית, שתהיה לך משפחה! תמיד היה לה אכפת ממך. מה לעזאזל עבר לך בראש?" אמרתי, משתדלת מאוד לא לצעוק כדי שהשיחה שלנו לא תישמע בכל הבית.
"לא היה לה אכפת! אף פעם!" היא צעקה עליי בחזרה, דמעות עמדו בעיניה.
"בטח שכן! את זוכרת שבאירועים של העבודה של אמא שלך, אנחנו תמיד באות והיא מציגה אותנו לכל החברים שלה? כולם תמיד מזהים רק אותך, שואלים אותך על כל ההישגים שלך, על התחביבים, על בית הספר. היא כל כך גאה בך! ותמיד כשאני מבקשת ממנה כסף ללכת לסרט או משהו והיא אומרת לי לקחת שטר של חמישים מהארנק שלה? תמיד יש שם תמונה שלך."
היא גיחכה בלעג, שאותו זיהיתי כמזויף "אז בשביל זה רצית לדבר איתי? בשביל להגיד לי שאמא שלי כן אוהבת אותי והכל? תעשי לי טובה!"
"לא, זה היה כדי להגן על השם הטוב של אשלי, כי אני מאוד מכבדת את אמא שלך. אבל אני רציתי לדבר איתך על משהו אחר לגמרי, ואני חושבת שאת יודעת על מה." נעצתי בה מבט מוכיח.
היא נאנחה "על מה שקרה עם דואורון, נכון?"
"הו לא, מה שקרה עם דואורון היה רק דוגמא! רציתי לשאול אותך מי את ומה עשית לאחותי?"
היא מצמצה "סליחה?"
"ממתי את מתפרצת ככה על כל דבר קטן? הולכת מכות עם אנשים, צורחת, כועסת כל הזמן"
"זה לא עניינך" היא אמרה.
"אולי לא. אבל עד לפני שלושה-ארבעה ימים את היית מספרת לי. את זוכרת שהיינו מספרות אחת לשנייה הכל? את זוכרת כמה קרובות היינו? או שזאת רק אני ואת שיחקת בי כל הזמן?" אמרתי, חושפת בבירור כמה נעלבתי מכך שלא סיפרה לי על כל מה שעשתה, שככה הרגישה כל השנים.
"ממתי את לא מספרת לי דברים?" שאלתי, דמעה זלגה על לחיי, מסמנת לי שסיימתי לפרוק את כל מה שהיה לי בלב, שכל מה שמאדי תבחר להגיד לי עכשיו לא ישנה כי אני כבר לא אקשיב. נשמתי נשימה רועדת, מחיתי את הדמעה והבטתי בהשתקפות שלי מאחד החלונות.
"דומינו דול.." מאדי התחילה להגיד, אבל אני כבר הייתי במקום אחר.
"תגידי, שמעת את זה?" קטעתי את דבריה ויצאתי מהסלון. עקבתי אחרי התקתוקים ששמעתי, והם הובילו אותי אל מכונת הכתיבה.
"היא מקלידה משהו.." אמרתי.
|
|
אקו
לפני 10 שנים ו-3 חודשים
(נו באמת, מה זה לקטוע את רצף סיפורי החיים המרגשים?)
דאורדון... יש אנשים שאני לא מחבב, ויש אנשים שעושים מאמצים בשביל שאשנא אותם, דאורדון היה חלק מהם. קודם חשבתי שהקרב בינו לבין מאדי היה נטול פשר וסתמי, שטות שנוצרה מלחצים, אבל עם איך שהוא מתנהג... הוא פשוט רוצה שאנשים פה ישנאו אותו? כל השטויות האלו על אפלה ואגואיסטיות... הוא באמת כל כך מעצבן, או שהוא רוצה שישימו אליו לב?
הדבר השני שהופתעתי ממנו זה כמות האנשים עם סיפורי החיים המעניינים, המסובכים או הקשים. נראה לי מוזר שלכולם חסר הורה, או שהיה להם קשה בילדות, אבל במבט שני הבנתי את ההיגיון בזה: זה עולם וירטואלי שונה עם חוקים שונים, בו לא מתקיימים הבעיות והקשיים שלהם, מעין מפלט מהמציאות, ההתנתקות האולטימטיבית. לכן יש כל כך הרבה מהם כאן, כי הם מעדיפים להיות כאן מאשר במציאות...
הדבר הזה העלה לי תהיות לגבי מהות המשחק הזה, אף אחד לא ישקיע כל כך הרבה בבניית משחק כל כך גדול ומתוחכם רק בשביל לצפות בהנאה באנשים מתים בו, לא, חייבת להיות סיבה אחרת...
ואז הגיע תורי. חיכיתי עד שכולם הסתכלו עליי ואז התחלתי לדבר "קוראים לי ג'ונתן בראון, אני בא מאנגליה. אני טוב במתמטיקה, פיזיקה ומחשבים, אבל אני לא ממש... נהנה מזה. לכן בזמן החופשי שלי התחלתי לשחק במשחקי מחשב, וככה הגעתי לכאן. זה בערך הכול, החיים קצרים מכדי לבזבז אותם על דברים שאתה לא אוהב".
|
|
זאבה~
לפני 10 שנים ו-3 חודשים
נירה-
"רגע.." מלמלתי ומשכתי את הברכיים אליי. "אנשים מתו כאן..?" בהיתי בפינה של החדר. אנשים אכן מתו כאן.. זה אומר שיש סיכוי שאח שלי מת ויש סיכוי שהוא חי.. טוב.. נעשה סיכוי של 60-40. אין לי כוח למשחק הזה כבר. טוב, אבל צריך להתייחס למשחק הזה בתור המציאות החדשה שאת חיה בה. בינתיים, נסי להבין את המקום הזה. תשקעי בה ותתעלמי. את יכולה לעשות את זה הרי.. אבל האם את רוצה?
האמם.. אני אחקור את המקום הזה, את בעלי החיים שנמצאים בו. אני יכולה להגיע לרמה הגבוהה ביותר בבעליי חיים, הרי כל מה שאני צריכה לעשות זה לקרוא את הספר. הבטתי בספר הזה. לא ישבנו מסודר אבל הייתה לי הרגשה שדומינו יכולה אותי. אז בגלל זה הרחקתי את רגליי ממני כדי שיהיה לי מקום לשים את הספר וניסיתי לעורר הכי פחות עניין שאני יכולה. פתחתי את הספר בעדינות וקראתי. מצטערת חברים, אבל אם אתם מחויבים לספר לי את סיפורי חייכם המרגשים וקורעי הלב אני רוצה לשמוע את זה מבחירה.
המשכתי לקרוא מאיפה שהפסקתי. זה דווקא היה מעניין..
|
|
matrix
לפני 10 שנים ו-3 חודשים
אוף! שוב נמחקה לי התגובה...
|
|
אקו
לפני 10 שנים ו-3 חודשים
(אז תכתוב בוורד ותשמור כל הזמן. מה שאני עושה זה שיש לי מסמך לתגובות, שם אני כותב, זה הרבה יותר נוח.)
|
|
חסה סטורמאגדון סמית' דה חצילוב <FONT COLOR= GREEN>
לפני 10 שנים ו-3 חודשים
סליחהסליחהסליחה על האיחור המחשב שלי לא רוצה לחיות אז אני במסע למציאת מחשבים לכתיבת התגובות :(
"אין יציאה." השיבה מאדי רועד אך יציב.
לרגע אחד, נראה כאילו הכל עצר, כולם קפאו במקומם, אף אחד לא העז לנשום, לא העז להוציא מילה.
הרגשתי כאילו בבת אחת הכל מתהפך, הכל מתערפל... הנשימה שלי, הלב שלי, הכל כל כך... מוזר. לא הרגשתי עצב או כעס או פחד. הרגשתי בגידה. מצד מי? אני לא יודעת, בסך הכל עברה שניה מאז שהיא בישרה לי על העובדה שמתומצטת בכך שאני הולעת להישאר כאן לעולמי עד, אבל זה הרגיש כילו עברו מאות שנים.
"מ-מה.. מזאת אומרת אין יציאה?" היתממתי. אני לא טיפשה. אני לא קשת קליטה. אבל אני רוצה להיו. אני רוצה לא להבין! אני רוצה... אני רוצה לחיות באשליה שיש תקווה! אני רוצה לחשוב שעוד יהיה בסדר! לפני שתי דקות הכל נראה נפלא וקסום כאן.. עכשיו הדבר היחיד שאני רוצה זה לצאת מה"ארמון" הז שהפך להיות בשבילי המגדל של רפונזל. לא העזתי לזוז. לא העזתי אפילו לנשום. הדבר היחיד שעבד בגוף שלי היה הלב שנשבר לרסיסים יותר ויותר, והדמעות שיצאו למרות שלא הריתי להן.
"ברגע ש.. מתחברים למשחק הזה, אין דרך לצאת ממנו. רק עם נעבור בשלום את 72המימדים אנח-" מאדי החלה להגיד.
"מזאת אומרת אם נעבור בשלום?" שאלתי בקול תקיף אבל מפוחד וכיווצתי אגרוף בידי הימנית. כבר שמעתי את המושגים האלה- 'לעבור בשלום' ו 'למות במשחק', אבל לא תיארתי שהם עד כדי כך מזוויעים.
היא שתקה.חשבה מה לומר. כל כך כעסתי. כל כך..התאכזבתי. מעצמי. אני לא יכולה להישאר כאן. צריכים אותי. יש אנשים בבית, האנשים היחידים שנשארו לי! שאוהבים אותי! באמת אוהבים אותי בלי כל העמדת הפנים החברותית שהאחרים נותנים לי בגלל הכסף... יש לי את אמא, ואת אבא, ופאזי, והתמונה של לוסי על המדף שלי בחדר... מסתכלת, משגיחה עלי מרחוק.
"לעבור את 72המימדים זה לא קל. אנחנו צריכים לעבור קומות ומשימות רבות.. שביניהם גם.. כוללות הקרבה." מאדי המשיכה "ומוות, במקרים מסוימים. מה שאומר.. שאם אנחנו מתים במשחק הזה..." דמעה זעירה פלשה מעיניה, והיא שתקה.
"אנחנו גם נמות במציאות." השלימה אותי דומינו דול ופניה הרצינו.
הסרתי כל הבעה מהפנים שלי. "לונה.. נייט וסיביר... כשהן מתו במשחק הזה באותו היום בבית המשימות, הן מתו גם במציאות?"
"לונה מתה במשימה הקודמת, הדג שנלחמנו בו בלע אותה שנייה לפני שמאדי, איקן ונירה הצילו את המשימה," ענתה פאן בכאב. "לעומתה.. נייט וסיביר.. מתו מהסרת המשקפיים."
'משקפיים?' חשבתי לעצמי והסתכלתי על פאן בהבעת שאלה.
"במציאות, אם מסירים לנו את המשקפיים שחיברו אותנו למשחק הזה אנחנו.. נמות." הוסיפה מאדי. "זה מה שקרה לנייט וסיביר. הסירו להן את המשקפיים בעולם האמיתי שלנו וכך.. הן מצאו את מותן במשחק הזה. וגם במציאות.."
והדמעות החלו.
'אין לי כוח לדרמות האלה'
'אני לא מבינה למה כולם עושים מזה כזה עניין'
בגלל זה. הן באמת מתו. באמת באמת מתו.
ואני חתיכת יצור מגעיל ודוחה שהולך לישון כאשר כולם מתאבלים על חבריהם. "ס-ס-סלי-חה..." מלמלתי לעצמי בשקט.
סליחה ללונה
לנייט וסיביר
סליחה להורים שלי, שבגלל חוסר האחריות שלי יאבדו את הבת היחידה שנשארה להם. את התקווה שלהם להמשיך. את המשפחה היחידה שעוד נותרה להם.
וסליחה לחברי הצוות שלי שנאלצו לסבול את כל הצער שהביאה להם השאלה שלי.
אבל לא.
אני לא מוותרת.
לא עכשיו.
לא היום.
בשביל כל אלה שאוהבים אותי. אני לא עומדת למות במשחק הזה! אני חוזרת הביתה. ואני אעשה כל מה שאצטרך.
|
|