מימד 72 - משחק תפקידים קבוצה ציבורית
דו"ח מצב: תקופת עבודות.

~ההרשמה פתוחה כל הזמן~


*נא לא לפתוח דיונים*

כל תיאור המשחק נמצא באתר הזה:
http://demention72.wix.com/demention72#!about/cjg9

~ הדמויות ~

Lich
דמות1-
שם: מאדליין (מאדי)
גיל: 15
מין: נקבה
מראה: שיער שחור עד הכתפיים, עיניים כהות ודיכאוניות, שפתיים דקות, נמוכה ורזה, עור בהיר יחסית, היא מסתובבת עם בגדים שחורים לרוב וכובע גרב אדום.
אופי: אנוכית, סרקסטית, שקולה, מחושבת ובעלת ביטחון עצמי. מעדיפה להיות עצמאית ושונאת לקבל פקודות מאחרים. היא טיפוס שנכנע לכעס שלה, ובגלל זה נכנסת הרבה פעמים לצרות ותגרות. היא מהירת מחשבה, ערמומית, חמומת מוח ובעלת לשון חלקלקה. לרוב היא מתנהגת בשחצנות, אגואיסטיות ואלימות כלפי אנשים, אבל יש בה צדדים שקטים. מאדי מאז ומעולם הייתה שקרנית מצוינת, נערה נחושה, ומעולם לא הסירה את עיניה מהמטרה.
רקע: מאדליין נולדה לזוג הורים ואח קטן. בהיותה בת שנתיים אביה נעלם מנסיבות לא ידועות ולאחר שלוש שנים של חיפוש ללא קצה של חוט, המשטרה סגרה את התיק. בינתיים אמה של מאדליין התחתנה עם אביה של ליאה (נטוטו) כאשר הן היו בנות שלוש, וכך הן נהפכו לאחיות חורגות. כאשר מאדליין התבגרה, היא החלה לחפש אחר אביה שנעלם- אך לא קיבלה תמיכה מצד המשפחה ונאלצה להספיק את חיפושיה.
מאדליין תמיד הייתה נחשבת ל"בוגרת", היא תמיד הייתה עומדת על שלה ואף פעם לא מתנהגת בילדותיות. לרוב היא הייתה מתבודדת עם עצמה, תמיד היה ניתן למצוא אותה יושבת לבדה בחדר עם ספר ביד או מוזיקה.
חמש שנים לאחר מכן, אחרי שמאדליין כבר התרגלה לאחותה ולחייה בתוך המשפחה החדשה, היא קיבלה עותק חינם של המשחק מימד 72.
דמות2 -
כינוי: מאדי
מין: נקבה
מראה: https://cdnb.artstation.com/p/assets/images/images/004/699/743/large/julia-razumova-bryna-storvajken.jpg?1485617823
שיעור גיל: נערה
סקילים: קסם רמה 21, לב"ן רמה 27, בישול רמה 6, מלאכה רמה 5, ביגוד רמה 5
פריטים/חיות/כלי נשק- חרב עץ, גרזן חד ידני(רמה2), סכין ציידים, 3 סכיני הטלה(רמה2), חרב רגילה(רמה9), רובה נשיפה, חץ וקשת, אקדח(רמה5), קטאנה, רובה קטן, רדאר (קולט מפלצות), תרסיס חומצה, מראת החפצים, שלושה סוגים של פצצות.
סך הכול כסף: 11975 ₪

נטוטו
דמות 1-
שם: ליאה
מין: נקבה
גיל: 15
מראה: שיער כחול חלק, עור בהיר יחסית, עיניים אפורות בהירות, רזה, גובה ממוצע, אוהבת להתלבש כמו פריקית (רק שהיא יודעת לא
להגזים עם התסרוקות ועם ה.. אממ.. מתכות) ובחיים לא תתפסו אותה בלי אייליינר שחור מסביב לעיניים.
אופי: מעדיפה להיות הילדה הכי פריקית באזור, שונאת קטעים מביכים, מצחיקה, לא נפגעת בקלות, אבל לפעמים פוגעת באנשים בלי
להתכוון, ובאופן מפתיע גם דיי חכמה, ואסטרטגית מעולה.
רקע: בבית הספר שלה היא נחשבת לילדה הכי פריקית שקיימת, אבל זה לא ממש מפריע לחיי החברה שלה. היא מאוד בררנית בבחירת החברים
שלה, אבל בכללי לא צוחקים עליה יותר מדי (בהתחשב באיך שהיא מתלבשת). כשהייתה בת 3 אבא שלה התחתן עם אמא של מאדליין
(ליץ'). היא ממש טובה עם מחשבים – האקרית ברמה ממש גבוהה, ומכורה למשחקי מחשב. הייתה בוחנת בטא של המשחק ביחד עם אחותה,
ולכן הן מכירות אותו ממש טוב, וגם קיבלו שני עותקים של המשחק בחינם.
דמות 2
כינוי: דומינו דול (DominoDoll) – אבל אתם מוזמנים לקרוא לה פחות או יותר איך שבאלכם (רק אל תגזימו כן? אם משהו לא ימצא חן בעיניי זה לא ייגמר טוב).
מין: נקבה
מראה: http://4everstatic.com/pictures/674xX/cartoons/anime-and-fantasy/anime-girl,-purple-hair-195617.jpg
שיעור גיל: נערה
סקילים: קסם רמה 9, לב"ן רמה 10, בישול רמה 8, ביגוד רמה 5, מלאכה רמה 5, בני לוויה רמה 6.
פרטים/חיות/כלי נשק- חרב חד ידנית, קרוסבואו, ספר בני לוויה

אנוביס
דמות 1-
(שם:אנוביס (לאלה שרוצו לדעת את שמי האמיתי סורי לא היום
מין: זכר
גיל:14
מראה: שיער שחור, עיניים חומות, מטר ושישים סמ, שוקל 55 קג לא שרירי,חסר עגילים או קעקועים
אופי: ידידותי, נחמד, לא ממש חכם אבל לא טיפש, שומר רוב הזמן על קור רוח, הוא לא נפתח לאנשים בקלות אבל הוא כן ידבר איתם, פשוט
לא עליו. הוא קשה הבנה, הוא צריך שיגידו לו דברים בצורה מלאה, הוא מאוד אופטימי.
רקע: טוב אז מכיוון שאני גיימר, שמעתי על המשחק והחלטתי לקנו
אותו לניסיון. לא שיחקתי במשחרים כאלו בעבר וחשבתי שיהיה נחמד לשחק אז לקחתי כסף מהכופת חיסכון חזיר שלי וקניתי.
דמות 2
כינוי: paladin4fun
מין: נקבה
מראה: http://data2.whicdn.com/images/23414449/large.jpg
שיעור גיל: נערה
סקילים: קסם רמה 2, לב"ן רמה 6
פריטים/חיות/כלי נשק- ספר בני לוויה, חרב רגילה.
סך הכול כסף: 5130 ₪.

דרקמנדור
דמות 1-
שם: רייס
מין: זכר
גיל:14
מראה: שיער שחור פרוע ,עניים חומות, גובהו ממוצע לגילו, בדרך כלל הוא נוטה ללבוש בגדים שחורים או כהים, הוא לובש מכנסי
טרנינג ובדרך כלל מסתובב עם סווצ'ר שחור עם כובע על הראש.
אופי: אינו סבלני, מתנהג קצת בילדותיות, אוהב להילחם, הוא לא בדיוק האדם שאפשר לקרוא לו "נורמלי", לעיתים מאוד רחוקות מביע
שמחה, קשה לא להתחבר לאנשים חדשים אבל כשהם חברים/מכירים טוב הוא חבר טוב, אדיש ויש לו בעיות זעם.
רקע: יש לו חבר טוב אחד ושניהם מאוד אוהבים משחקי online, הם משחקים ביחד המון. הוא מגדל בבית עורב שחור ,אין לו אבא, ויש לו
אחות גדולה. יום אחד, הוא נכנס לחנות עם חברו הטוב וקנה את המשחק מימד 72 ומאז חייו השתנו.
דמות 2-
כינוי: קרייטוס -(kratos)
מין: זכר
מראה: http://images5.fanpop.com/image/photos/26100000/Rin-Okumura-ao-no-exorcist-26178121-1440-900.jpg
שיעור גיל: (ילד/ה, נער, בחור/ה, איש/ה, זקן/ה): נער
סקילים : לב"ן רמה 7, קסם רמה 9, בני לוויה רמה 4
פרטים/חיות/כלי נשק- ינשול, 2 חרבות עץ, ספר בני לוויה, חולצה, רדאר (קולט מפלצות), תרסיס חומצה, חרב רגילה, מראת החפצים, העין של הבוס, הלב של הבוס, שלושה סוגים של פצצות, פטיש קרב (רמה 8)
סך הכול כסף: 2405 ₪

פולו(הדמות מתה)
דמות 1-
שם: מייקל
מין: זכר
גיל: 16
מראה: שיער חום קצר, עיניים כהות ודיכאוניות, עור די שזוף, גבוה ורזה, הולך עם ביגוד כהה רוב הזמן.
אופי: ביישן, מופנם, מסתיר בתוכו עולם שלם של מחשבות, מתבודד, דיכאוני.
רקע: כשהיה קטן טסו הוא ושני הוריו לביקור משפחה בצרפת, המטוס נקלע לסופה והתרסק. מייקל היה בין הניצולים היחידים, הוא איבד
את ההורים שלו, ומאז הוא גר עם דודה שלו בצרפת ולא מרבה לדבר עם הסביבה. הוא החליט לנסות להיות ההפך הגמור ממנו במשחק החדש שקנה.
דמות 2
כינוי: תום
מין: זכר
מראה:
https://s-media-cache-ak0.pinimg.com/736x/60/6e/e3/606ee3469bc4d2f08bb4d6249f4e9cc2.jpg
שיעור גיל: נער
סקילים: תעופה רמה 4, קסם רמה 2
פרטים/חיות/כלי נשק- ג'ינס, חולצה.
סך הכול כסף: 6550 ₪


יאיר
שם: דניאל רוזנצוייג
מין: זכר
גיל: 19
מראה: נער בלונדיני חיוור, עם עיניים כחלחלות, יש לו רווח בין השיניים וצלקת על רגל ימין, הוא לרוב לובש צעיף אדמוני ומעיל
חום, או מעיל שחור, הוא נער וגבוה.
יש לו משקפיים אדומות ואף גדול, יש לו גם חתך מעל עין ימין, הוא קיבל את זה מתאונה במטבח עם סכין, מאז זה כך.
אופי: לוקח את המושכות לידיים, לא בדיוק הכי מנומס, הוא לא שקט ולא יפחד להגיד את דעתו.
הוא מתחבר במהרה והוא חכם ביותר. הוא לא פחדן ולא אמיץ, כלומר שהוא לא יפחד לצאת מהאזור הנוח שלו, אבל הוא לא ינסה דברים
קיצוניים מדי.
הוא מאוד צנוע ודי אדיש. לא אוהב חיות.
רקע: דניאל רוזנצוויג, בן 19, הוא נולד בלונדון לזוג הורים עשירים, אך גם מרוחקים, הם לא הראו לו יחס, פינוק ובטח שלא אהבה, הוא
גדל בחלק הצפוני בלונדון, בבית גדול ועצום, כשהיית נכנס אליו היית חוטף סחרחורת, ושלא נדבר על תחושת המבוך האין סופית והבדידות
שאין לברוח ממנה, היה לו אומנת זקנה, אך היא לא הייתה
חביבה, היא הייתה מקטרת ומעבירה
את הזמן בקריאת ספרים, הוא עדיין לא אוהב אותה, למרות שהיא הייתה מלמדת אותו כל יום ביחד עם בית הספר,
הוא למד ממנה המון, היא חכמה ביותר.
יום אחד הוא ראה את המשחק במחשב והחליט לקנות אותו.
"כל יום הוא טיפה, ויש כל כך הרבה טיפות שיש מונסון, מונסון, שאי אפשר להתחמק ממנו"
דמות 2
כינוי: בראיטוס/איקן
מין: זכר
מראה: https://encrypted-tbn0.gstatic.com/images?q=tbn:ANd9GcRuyukBiAzxaJEBFj2H_Z5EKHrDiq1M8OwKeT6os0jLGXC2EDta
שיעור גיל: נער
סקילים: קסם רמה 12, לב"ן רמה 2
פרטים/חיות/כלי נשק- דרקון קטן, גריפון אור, רדאר (קולט מפלצות), תרסיס חומצה, מראת החפצים, שלושה סוגים של פצצות.
סך הכול כסף: 4330 ₪

ניימלס(הדמות מתה)
דמות 1-
שם: ליאן ג'סטובסקי, אבל אנשים פשוט קוראים לה אל-ג'יי. (שם משפחה רוסי ברמות, אני יודעת, אבל זה לא כאילו שהיו לי רעיונות טובים יותר)
מין: נקבה
גיל: 15
מראה: שיער חום חלק שלרוב אסוף ברשלנות מתחת לכובע גרב שחור פשוט, עיניים ירוקות חסרות ייחוד, שפתיים דקות, עור כהה. לובשת
לרוב בגדים רפויים ובעלת מראה רשלני כללי.
אופי: גיימרית ומכורה רשמית לleague of legends, אוכלת הרבה ג'אנק פוד ועסוקה יותר במשחקי המחשב שלה יותר מאשר במציאות. היא
מצליחה לא רע בלימודים אבל הייתה יכולה להצטיין אם רק הייתה מנסה, והמורים כבר העירו לה על זה. היא לא מהטיפוסים שילכו
לכנסים של משחקי מחשב או כל אירוע חברתי גדול במציאות אפילו אם הוא מכיל אנשים שיש לה איתם נושאי שיחה משתפים. היא מעדיפה לנהל
שיחות מאחורי המסך, עם המיקרופון והאוזניות שלה. היא לרוב עניינית וישירה, היא לא מתחצפת או מתחכמת כי היא לא רואה בזה
טעם. היא רגילה להיות בשליטה ומתעצבנת כשלא פועלים לפי פקודתה.
רקע: היא גדלה במשפחה נורמטיבית מהמעמד הבינוני בשיקגו, אבל הם לא תמיד שמים לב אליה, אלא יותר עסוקים בדאגה לדודה השתיינית בצד
השני של העיר. כשהם הביאו אותה הביתה כדי לטפל בה, אל ג'יי
הסתגרה בחדרה והתחילה לשחק ביותר ויותר משחקי מחשב. היא בת יחידה. היא קיבלה את מימד 72 כאשר ניצחה בתחרות אונליין. להלה.
דמות 2
כינוי: סיביר (sivir)
מין: נקבה
מראה: THIS GURL - http://hdw.eweb4.com/wallpapers/32276
שיעור גיל: בחורה
סקילים: לב"ן רמה 2


קילר
דמות 1-
שם: ג'ייס.
מין: זכר.
גיל: 16
מראה: שיער בצבע בלונד, חזק (שרירי), גבוה (בצורה נורמלית), עיניים בצבע הים והשמים, לבוש בג'ינס קרוע, וחולצת מעצבים של לקוסט, וחתיך
אופי: נוקמני, חכם, שקרן מצוין, אכזרי ונאמן אך ורק לעצמו.
רקע: בא ממשפחת עשירה, חולה על משחקי מחשב, ביום הולדת שלו ההורים שלו קנו לו בתור מתנה משחק מחשב.
דמות 2
כינוי: דואורדון.
מין: זכר.
מראה: http://cache.desktopnexus.com/thumbseg/1262/1262688-bigthumbnail.jpg
שיעור גיל: (ילד/ה, נער/ה, בחור/ה, איש/ה, זקן/ה) נער
סקילים: בני לוויה רמה 2, קסם רמה 4, לב"ן רמה 2
הערות: *הדמות השנייה היא אלף אפל בגלל זה יש לו את צבע העור האפור.
פריטים/חיות/כלי נשק- רדאר (קולט מפלצות), חרב עץ (רמה6), חרב רגילה.
סך הכול כסף: 6400 ₪

זאבה
דמות 1-
שם: הייזל שטייניץ'
מין: נקבה
גיל: 16
מראה: שער בצבע לימון שקט, עור יחסית בהיר ועיניים כחולות אפורות בגוון כסף מותח. מין כחול כסוף כזה. היא לובשת בדרך כלל מעילים שענקיים עליה בחורף וג'ינס ובקיץ סתם ג'ינס וחולצת טריקו פשוטה. הגובה שלה ממוצע, אפילו מעט נמוך.
אופי: היא אוהבת לכבוש כובעים וג'ינס. בעיקרון האופי שלה שקט, היא תולעת ספרים קטנה. במשחקים, האסטרטגיה לללחימה בקרב פנים ופנים זה בדרך כלל לתקוף מהר ולא להשאיר לאויב מקום להתקפה ואז להוריד אותו בנוק אאוט.
רקע: יש לה אח גדול שהוא גיימר והוא שכנע אותה להתחבר למשחק הזה. יש לה שתי אחיות תאומות קטנות שגם הן תולעות ספרים. יש לה כלב-זאב מעורב בצבע אפור בכל הגוונים והיא אוהבת חיות.
דמות 2
כינוי: nira6607
מין: נקבה
מראה: http://cdn.playbuzz.com/cdn/28f57a72-d50c-4a80-82f0-638e3aa9d682/ae181e12-d40f-46be-8d13-35409aa6cc6f.gif
שיעור גיל: 16
סקילים: לב"ן רמה 11, קסם רמה 6, בישול רמה 4, בני לוויה רמה 6
פרטים/חיות/כלי נשק- ינשול, 2 דביבונים, 5 פיקסים, 2 פוקס בירד, דרקון קטן, גור אריות, 6 סכיני הטלה(רמה5), מוט(רמה10) 2 חרבות עץ, 2 חרבות רגילות(רמה1), סכין ציידים(רמה1), שוט(רמה4)לוויה, רדאר (קולט מפלצות), תרסיס חומצה, מראת החפצים, שלושה סוגים של פצצות.
סך הכול כסף: 3550 ₪

מטריקס
דמות 1
שם: צ'סטר קלארק
מין: זכר
גיל: 16
מראה: יש לו שיער שחור מתולתל, עיניים בצבע ירוק חזק, מבט ערמומי, לא שמן אבל גם לא רזה, עור חום בהיר, לובש נעליים ישנות, ג'ינסים קרועים וטי-שרטים. נראה די מוזנח.
אופי: יש לו כישרון להתחבב על אנשים, שנון, נחמד ומתחבר לאנשים למרות שהוא לא יהסס לגנוב מהם. בדרך כלל אנשים סולחים לו. קר רוח, שקרן מעולה. מקבל את החיים בקלות, לא מתרגש יותר מדי מהר
רקע: המשפחה שלו מאוד ענייה ולכן הם גרים בברונקס. גדל בין פושעים, ומהם למד לגנוב ולשקר. אחת הדמיות האהובות באזור, גם על התושבים וגם על השוטרים באזור. בכיתה ב' הוא הפסיק את הלימודים אז מעבר לכתיבה וקריאה + חשבון בסיסי אין לו הרבה ידע. הוא אף פעם לא הבין מה כזה כיף במשחקי מחשב, אבל כשהוא ראה את "מימד 72", הוא ממש התלהב, והחליט לנסות.
דמות 2
כינוי: chester (אמרתי, גיימר הוא לא)
מין: זכר
מראה: http://freedwallpaper.com/wp-content/uploads/2014/12/final-fantasy-game-images-computer-collection_375061.jpg
שיעור גיל: נער
סקיל: מלאכה רמה 5, בני לוויה רמה 10, קסם רמה 6, לב"ן רמה 5, בישול 1
פריטים/חיות/כלי נשק- ספר בני לוויה, שלושה סוגים של פצצות.
סך הכול כסף: 7922 ₪

ארן
דמות 1-
שם: ג'ונתן בראון.
מין: זכר.
גיל:17.
מראה: שיער חום קצר, פרצוף חלק מלא הבעה.
אופי: טוב בפתרון בעיות, בעל חשיבה הגיונית. נחמד אל אנשים ומשתדל לא לנטור טינה, יש לו מעט כושר מנהיגות, אבל הביישנות שלו הורסת את זה לפעמים. כשהוא מתמסר לפרוייקט אופעולה, הוא יכול לפעמים להשקיע בזה את כל כולו.
רקע: נולד ביישוב באנגליה ועבר עם הוריו ללונדון שם יש להם דירה נחמדה, הוא הראה התעניינות ויכולות בלימודים ולומד פיזיקה, מתמטיקה ומעט מחשבים בבית ספר טוב. את הזמן החופשי שלו הוא התחיל לבזבז על משחקי מחשב בשנים האחרונות. כששמע על מימד 72 הוא קנה את המשחק מיד.
דמות 2-
כינוי: ג'ון או _JOHN11_
מין: זכר.
מראה: http://the-darkness-rider.deviantart.com/art/John-bigger-593403348
שיעור גיל: בחור.
סקילים: תעופה רמה 11, לחימה בכלי נשק רמה 11, בני לוויה רמה 1.
פריטים/חיות/כלי נשק- חרב עץ, מגן יד, ספר בני לוויה, 6 סכיני הטלה, סכין ציידים, משקפת, חרב אירופאית דו צדדית, רדאר (קולט מפלצות), מראת החפצים, תרסיס חומצה, שלושה סוגים של פצצות.
סך הכול כסף: 5921 ₪

גרייס(הדמות מתה)
דמות 1
שם: איימי
מין: נקבה
גיל: 15
מראה: שיער חום אסוף, עיניים כחולות, עור בהיר ומנומש, גבוהה, חלשה יחסית, לובשת בעיקר חולצות V ארוכות וחלקות בצבעים שונים וג'ינסים לבנים או כחולים, נועלת נעלי ספורט רוב הזמן.
אופי: אמיצה, סרקסטית, חוצפנית, פיקחית מאוד, חזקה, חדורת מטרה, רגישה, פלרטטנית, בעלת ראייה אסטרטגית, אופטימית, מתחשבת, מופנמת ובהחלט לא תמימה.
רקע: איימי אוהבת אומנות. היא אוהבת לצייר, ומשתתפת בחוג פיסול. יש לה אחות קטנה ושני הוריה גרושים - היא גרה אצל אבא שלה. כמו רבים אחרים, היא לא חובבת משחקי וידאו, אך אחד מחבריה הבודדים הזמין אותה אליו ואתגר אותה לשחק. כנראה שהוא אבד במשחק, כי איימי לא מצאה אותו שוב.
דמות 2
כינוי: נייט
מין: נקבה
מראה: http://www.fullhdwalls.com/wp-content/uploads/2014/06/free-fantasy-desktop-wallpaper-downloads-4.jpg
שיעור גיל: נערה
סקילים: מלאכה רמה 2


דריה(הדמות מתה)
דמות1-
שם: מיקה
מין: נקבה
גיל: 14
אופי: ביישנית, רגישה, חכמה, מתוחכמת, מצחיקה, ידידותית, מתחשבת, סקרנית, שנונה.
מראה: שיער בלונדיני ארוך וחלק, עור חיוור מעט, עיניים כחולות כהות, רזה מעט, גובה ממוצע, שפתיים דקיקות, אף סולד, לבושה בדרך בבגדים פשוטים.
רקע: נולדה לזוג הורים ואחות קטנה, מיקה תמיד נהגה להתעסק בעיצוב כללי, בהיותה בת 12 הוריה של מיקה שלחו אותה ללמוד לנגן על צ'לו, על אף שהיא לא רצתה בכך. שנה לאחר מכן, הוריה של מיקה התגרשו ומיקה החליטה להישאר עם אביה כאשר אחותה הקטנה הלכה עם אמה. כשמיקה הגיע לגיל 13 וחצי, אביה התחתן ואמה החורגת של מיקה הביאה לה את המשחק מימד72.
דמות 2-
כינוי: דריה
מין: נקבה
מראה: http://7-themes.com/data_images/out/70/7010548-anime-girl-love.jpg
שיעור גיל: נערה
סקילים: קסם רמה 3
פריטים/חיות/כלי נשק- ----
סך הכול כסף: 7000 ₪


די אנג'לו(הדמות מתה)
דמות 1-
שם: סוזן בלאנק(אבל תקראו לה סוזי אם אתם לא רוצים לגמור בתור אוכל לחתול שלה)
מין: נקבה
גיל: 14
מראה: שיער ערמוני מתולתל עד מעט לאחר הכתפיים, עיניים בצבע ירוק זית, לחיים מלאות ועור בהיר. בד"כ היא לובשת ג'ינס ארוך וטישרט.
אופי: דעתנית, חברותית מאוד-מסוגלת להתחבר כמעט לכולם. מסתגלת במהירות למקומות חדשים, שחצנית, סקרנית, אגרסיבית, פזיזה.
רקע: בת יחידה, ההורים שלה עובדים במחשבים בחברת מכירות לכל העולם והם כל הזמן טסים בגלל העבודה. לפעמים שניהם טסים באותו זמן ואז היא נוסעת לישון אצל סבתא שלה עד שההורים שלה חוזרים. מבלה את רוב היום שלה במשחקי מחשב, היא די מצטיינת בלימודים אך לא משקיעה בהם יותר מדי מאמץ. הדבר היחיד שהיא משקיעה בו יותר ממשחקי מחשב הוא משחק עם החתול שלה- קארל. והדבר שהיא הכי אוהבת בעולם הוא לשחק במשחק מחשב עם קארל על הברכיים. היא הזמינה את מימד 72 חודשיים לפני הגעתו, ברגע ששמעה עליו אך ההורים שלה החליטו -כמובן- לטוס ביחד בדיוק שהמשחק היה אמור להגיע, לכן היא נסעה לסבתא שלה ולא היה אף אחד בבית בין ארבע לשמונה לחתום על המשחק, שהייתה אצל סבתא שלה גילתה שהכי מוקדם שהיא יכולה להזמין משחק חדש הוא לעוד חודש, לכן, נאלצה לחכות חודש להגעתו.
דמות 2
כינוי: טינקס (tinx)
מין: נקבה
מראה: http://www.smithvilleschooldistrict.net/Page/854
סקילים: קסם רמה 1
שיעור גיל: נערה
פריטים/חיות/כלי נשק- ----
סך הכול כסף: 7000 ₪


הורוס (הדמות מתה)
דמות 1-
שם: נועם
מין: זכר
גיל: 13
מראה: גבוה, רזה, שיערו קצר ושחור, עיניו ירוקות עזות, צווארו קצר באופן משונה, שפתיו רחבות, עורו חיוור מעט, כפות רגליו גדולות ורגליו רזות וארוכות כגובהו.
אופי: מתעצבן מהר, אוהב ללמוד, לא אוהב לעסוק בספורט, לרוב ידידותי, מרדן, עומד בקלות במצבי לחץ, שתלטן, לא אוהב לקבל פקודות מאחרים.
רקע: נולד לזוג הורים שהתגרשו שבועיים לאחר לידתו, אמו של נועם לקחה אותו איתו וטסה לגור איתו בלונדון על מנת להתרחק מהעבר עם גרושה. בהיותו בן 10 אמו של נועם נרצחה ולאחר מכן הוא עבר לגור אצל דודו שקנה לו בתור עידוד את המשחק מימד72.
דמות2-
שם: הורוס
מין: זכר
מראה:
https://encrypted-tbn0.gstatic.com/images?q=tbn:ANd9GcTMyCC12t1B917NFWQAPv2Ic6wk26pCv83lIAw7uNZS91G0AGSdeQ
שיעור גיל: נער
סקילים: קסם רמה 1
פריטים/חיות/כלי נשק- ----
סך הכול כסף: 7000 ₪


חסה סטורמאגדון סמית' דה חצילוב(הדמות מתה)
דמות 1-
שם: קייג' (היא בטוחה שזה שם איום)
מין:נקבה
גיל: 16
מראה: שיער חום כהה וארוך, פוני קצר שבדרך כלל אסוף מאחורי האוזן, עיניים גדולות ואפורות, עור חיוור תמידי, תמיד עם עיפרון שחור בעיניים, כתם לידה בצורת X על הכתף, גבוהה ורזה אבל לא מאוד, משקפיים עבות עם מסגרת שחורה, לובשת בדרך כלל לובשת ג'ינס קרעים וטי שירט שחורה.אומרים לה שהיא יפה אבל היא לא חושבת ככה.
אופי: מאוד נאמנה לחברים הוותיקים שלה אך קשה לה להתחבר לאנשים חדשים, נוטה להיות קשה עם טעויות שלה ושל הזולת, צינית,נקמנית, בעלת חשיבה אסטרטגית, תמיד משיגה מה שהיא רוצה, שקרנית טובה, יכולה להיות נחמדה כשבא לה, לא אוהבת ילדים קטנים, אוהבת אנשים מבוגרים, לפעמים הולכת לאיבוד במחשבות ותהיות, לפעמים יכולה להיות קצת ביץ', חושבת שהיא לא מספיק טובה, קנאית.
רקע: קייג' גדלה למשפחה עשירה ומפונקת מאוד. בסך הכול עד גיל 12 החיים של קייג' היו כמו של כל ילדת שמנת רגילה, עד שאחותה הגדולה לוסי נרצחה במועדון לילה ע"י חבורת שיכורים. מאז קייג' לא חזרה להיות מי שהייתה פעם. היא הפסיקה לבטוח באנשים, הפסיקה לרכוש חברים והסתגרה בבית כשהדבר היחיד שהיא בוטחת בו הוא המשחקים שלה. וחתול המחמד שלה, פאזי. ההורים שלה קנו לה את מימד 72 בתור מתנת פיוס לאחר אחת המריבות הבלתי פוסקות שלהם.
דמות 2
כינוי: סוויפט
מין: נקבה
מראה: תמימה למראה, עור בהיר, שיער ארוך שנע בין גוון חום בהיר לכתום עם פס לבן ודק שמשתשך לאורך כל השיער, עיניים גדולות ירוקות שנוטות להיראות עצובות גם כשהיא שמחה, גבוהה ורזה, קעקוע של שמש בירך השמאלית, גם לה יש עיפרון שחור בעיניים בקביעות, גם לה יש כתם לידה בצורת X על הכתף, סיכה בצורת עלה שאיתה אסוף השיער תמיד. או בקיצור- http://gallery.yopriceville.com/var/albums/Fantasy/Beautiful_Fantasy_Elf_Fairy_Wallpaper.jpg?m=1399676400
שיעור גיל: בחורה
סקילים: לב"נ רמה 1
פריטים/חיות/כלי נשק- ----
סך הכול כסף: 7000 ₪


Stingray
דמות 1-
שם: מרי
מין: נקבה
גיל: 15
מראה: שיער שחור מתולתל שעובר במקצת את הכתפיים. יחסית אליה, הוא די ארוך, כי היא די נמוכה. יש לה עור מעט כהה, אבל עיניים כחולות משום מה. בעובי ממוצע. השרירים היחידים שאצלה בכושר הם שרירי כפות הידיים, בגלל אחיה שמכריח אותה לנסות איתו את כל משחקי המחשב והאקס בוקס שלו.
אופי: נחה. היא לא אוהבת לעשות יותר מדי, לכן היא נופלת קורבן פעם אחר פעם למזימות אחיה המאלצות אותה לשחק איתו. מצד שני, כשהיא חייבת לעשות משהו, היא תחרותית ושתלטנית. בחיים לא תודה בהפסד או בחולשה, למרות שהיא מודעת לחסרונותיה. מתחכמת ומחוכמת, אם כי לפעמים המחשבות מאיטות אותה. מסוג האנשים שמעדיפים לחשוב לפני שהם קופצים לפעולה.
רקע: יקולל מי שהמציא את הסבתות! מאז שנולדה ונקראה על שם סבתה מרי (עם פתח בהתחלה) חיה לא השתפרו יותר מדי. אחרי חמש שנים נולד לה אח קטן מעצבן והלימודים רק הלכו ונהיו קשים יותר. אה, היא גם הסתפרה, מתישהוא. המשחק אצור היה להגיע למחרת, אבל הוא הגיע קודם, כשהיא השתחררה מוקדם מבית הספר. אין לה יותר מדי עניין בחיים, בניגוד לאחיה שזכה בכל דבר אפשרי. לכן היא החליטה, בזמן שהוא נמצא בעוד אחד מהחוגים שלו, להיכנס ראשונה למשחק החדש שלו כדי להתאמן ולנצח אותו לפחות פעם אחת.
דמות 2
כינוי: מליסה
מין: נקבה
מראה: https://encrypted-tbn3.gstatic.com/images?q=tbn:ANd9GcSH8EnuwZaOtrMmcYV0eckljtdnq-QyDIzr6a9iPEtCVoXtxTE8
שיעור גיל: בחורה, אבל כיוון שמשחקת אותה נערה היא משוחקת כמו נערה.
סקילים: קסם רמה 4
פריטים/חיות/כלי נשק- רדאר (קולט מפלצות), תרסיס חומצה, מראת החפצים.
הכול כסף: 7000 ₪

קרטר (הדמות מתה)
דמות 1-
שם: טום
מין: זכר
גיל: 12
מראה: נמוך, רזה, שיערו קצר וחום, עניים שחורות, צוואר ארוך, שחום, כפות רגליו גדולות, רגליים ארוכות.
אופי: רגוע, אוהב ללמוד, ידידותי, מתחבר בקלות, נלחץ במצבים לא נעימים, אסטרטגי, לא אוהב לשלוט באחרים.
רקע: נולד להוריו כבן יחיד, אך אמו נהרגה בתאונת דרכים. אביו התחתן עם אישה אחרת, שטום לא הצליח להסתדר איתה. עקב כך אביו קנה לו את המשחק בשביל להרגיע את המצב.
דמות2-
שם: קרטר
מין: זכר
מראה:
https://encrypted-tbn1.gstatic.com/images?q=tbn:ANd9GcR9hQ2_aMp1ZCuYfQcZvbBVGYrvaYwDjmLOqF_ObzdzjsoK5SS6Gw
שיעור גיל: נער
סקילים: תעופה 2, קסם רמה 4
פריטים/חיות/כלי נשק- ----


תאליה~~
דמות1-
(הדמות במציאות המשחק)
שם: ליאל, אבל כולם קוראים לה לילי (ולא, זה לא השם שלי )
מין: נקבה
גיל: 15
מראה: גובה ממוצע, די רזה, שיער ארוך בצבע חום בהיר וקצת מתולתל, עיניים אפורות-ירוקות , הולכת תמיד עם בגדים סגורים..
אופי: די שקטה, אבל כזאת שכולם מכירים, רוב הזמן מסתגרת בבית, היא די חכמה ואוהבת חיות, היא לא מתעצבנת כל כך בקלות, אבל כשהיא כן, היא יכולה להתחיל לצעוק ולהיות ממש תוקפנית. היא מפחדת מדברים כמו גובה, אבל לא מחיות, גם אם הם יהיו ממש תוקפניות..
רקע: יש לה 3 אחים (בנים),אבא ואמא חולים רוב הזמן והיא מטפלת בהם, האחים שלה החליטו לקנות לה משחק מחשב כדי שגם היא תהנה קצת...
דמות 2-
כינוי: לילי
מין: נקבה
מראה: http://www.siz.co.il/my.php?i=h2wew2zjxyym.jpg
שיעור גיל: נערה
סקילים: לחימה בכלי נשק, קסם רמה 3
פריטים/חיות/כלי נשק- ----
סך הכול כסף: 7000 ₪

צ'קיטה(הדמות מתה)
שם: דיאנה
מין:נקבה
גיל: 17
מראה:פנים חיוורות עיינים כחולות וגדולות ג'ינג'ית עם שיער ארוך וחלק.לובשת בדרך כלל בגדים רחבים שגדולים עליה בלפחות 3 מידות,עגילים על כל עצם האוזן ועל התנוך בשתי האוזניים.רזה ונמוכה
אופי: אופטימית, חובבת אקסטרים, אאוטסיידרית מתוך בחירה, אוהבת לטייל, חשדנית, תמיד תדאג לאחרים אבל עדיין תסמוך רק על עצמה, מנהיגה ומשתעממת בקלות.
רקע: טיילה עם הוריה בכל הודו,וכמעט בכל אפריקה ודרום אמריקה וכשטסה לטפס על האמיליה נפלה ושברה את הרגל. וכפיצוי על כך הוריה קנו לה את מימד 72. עד גיל 12 חיה בניו יורק עם משפחתה של אביה והוריה. ובלי שום התראה מוקדמת הוריה ארזו את הדברים שלהם והחליטו לעבור לסן דייגו,ועד היום היא לא יודעת מה קרה בעיניהם, מה שהופך אותה לחשדנית וסומכת רק על עצמה.
בגיל 14 עברה תאונת דרכים כשבאוטו: חברתה הטובה ביותר ואמה של החברה. היא היחידה ששרדה התאונה ומאז הוריה שלחו אותה לפסיכולוגים עקב זה שחשבו שהיא הפכה לסגורה מאז התאונה אבל דיאנה חושבת שהם פשוט מפחדים לדבר איתה מאז.
דמות 2- הדמות בתוך המשחק מחשב:
כינוי: אקספרנסה
מין:נקבה
מראה: https://i.ytimg.com/vi/ihfbyoXiT5M/0.jpg
שיעור גיל:נערה
סקילים: קסם רמה1
פריטים/חיות/כלי נשק- ----
סך הכול כסף: 7000 ₪


היוש אני פדופיל (דמות קפואה)
דמות 1-
שם: סתיון
מין: בן
גיל: 12
מראה: שיער חום, עיניים ירוקות, כחוש ושזוף, תמיד קצת מלוכלך מהעבודה. לובש מכנסיים חומים ואת החולצת האחידה של הדואר.
אופי: שתוטניק, וטיפה מעצבן אבל הוא מפצה על זה שהוא חכם, נחמד ויודע לומר את הדבר הנכון ברגע הנכון. מנהיג מלידה.
רקע: אבא שלו מת שהיה ממש קטן, יש לו 4 אחים קטנים ואימא שלו לא מצליחה לפרנס את כולם, לכן הוא עובד במקום ללכת לבית הספר. הוא לומד בערב ומצטיין בלימודים תמיד אמרו לו שיש לו פוטנציאל לא מומש. החברה היחידה שלו הייתה דניאל, אבל היא מתה. הרופאים אמרו שכנראה היא התעסקה עם משהו חשמלי והתחשמלה. היא הורישה לו הרבה כי היא ידעה על המצב הקשה של המשפחה שלו ובאופן כללי היה לה הרגל לעדכן את הצוואה שלה כל הזמן. והדבר הכי עצוב הוא שההורים שלה לא היו בהלוויה שלה. היא הורישה לו את המשחק מימד72, למרות שלא התחילה לשחק בו. הוא הגיעה שבועיים אחרי ההלוויה, יחד עם שאר הארגזים. הוא החליט לנסות את המשחק בשביל לנסות לשכוח ולקבל קצת חופש מהחיים העלובים שלו - שהוא אף פעם לא מתלונן עליהם.
דמות 2
כינוי: פיטר
מין: זכר
מראה: http://www.2all.co.il/web/sites/campaigns/Cat_115413_(55).jpg
שיעור גיל: נער
סקילים: לחימה בכלי נשק
פריטים/חיות/כלי נשק- ----
סך הכול כסף: 7000 ₪


ריצ' רצ':)

דמות 1-
שם: ניקי
גיל:16
מין: נקבה
מראה: שיער חום מתולתל, עור כהה למדי, עיניים ירוקות, גבוהה.
אופי: פסימית, לא מחייכת הרבה,גרועה בלהסתיר את מה שהיא מרגישה, די צינית, רגישה בכל מה שנוגע לאמא שלה, מצבי רוח משתנים בקיצוניות, היפאראקטיבית קצת.
רקע:
ההריון שלה היה לא מתוכנן אז מיד כשהיא נולדה אמא שלה ברחה לארץ אחרת והתחילה קריירת משחק מצליחה, היא נשארה עם אבא שלה. היחסים בינה לבין אבא שלה טובים, עם אמא שלה היא לא שומרת על קשר בכלל וכשהיא רואה תמונות או איזכורים שלה בעיתונים היא זורקת אותם לפח.
יום אחד, ניקי חזרה הביתה ומצאה את הדוד שלה (אח של אבא שלה) יושב על הספה ולידו קופסא גדולה... כמובן שהיה שם את המשחק "מימד72" אז היא התלהבה ומיד התחילה לשחק.
דמות 2
כינוי: ניקי
מין: נקבה
מראה:
http://4.bp.blogspot.com/-3wVrfF8FCGE/Ta8ZmtU3J5I/AAAAAAAAB7g/gxu6Lu0iDuo/s1600/Music-Girl-anime-wallpaper.jpg
שיעור גיל: נערה
סקילים: לב"ן רמה 3, קסם רמה 3, מלאכה רמה 1
פריטים/חיות/כלי נשק- תרסיס חומצה, מראת החפצים.

Brandil(הדמות מתה)
דמות 1:
שם: צ'ארלי.
מין: זכר.
גיל: 15.
מראה: גבוה, רזה יחסית, מעט חיוור, בעל שיער ארוך (עד הכתפיים) בצבע חום בהיר, עיניים חומות כהות אשר בוהות לתוך נשמתך.
הולך לרוב עם נעלי ספורט, ג'ינס, וחולצה ארוכה בצבע רנדומלי.
אופי: מופנם, לעיתים מעט אדיש בלי להבין שהוא עושה זאת, יצירתי, מנסה לא לבלוט, חכם וחד מחשבה, סבלני, ביישן, נאמן, קשה לו להתחבר עם אנשים, וגם להיפתח, יגן על אהוביו בכל מחיר.
רקע: צ'ארל נולד לזוג הורים צעירים, אך הוא אינו זוכר אותם. בגיל שנתיים, גבר אשר ברח מבית החולים לחולי נפש, פרץ לביתם וירה בשני הוריו, ולאחר מכן בעצמו. לאחר המקרה, הועבר צ'ארלי למשגחם של משרד הרווחה, ולאחר מכן- לבית היתומים על שם ד"ר נייג'ל הסוורפ. בבית היתומים, הרבה מהילדים הציקו לו על היותו שונה, ו"מוזר", אז את רוב זמנו העביר בהקשבה למוזיקה (אחד האספקטים הכי חשובים בחייו) ולקרוא ספרים. ילדות קשה עברה על צ'ארלי, והוא נכנס לדיכאון עמוק. הוא התחיל ללכת לפסיכולוג, מה שלא עזר, כי הוא פשוט הרגיש שבכל מפגש פשוט קודחים וחותכים וחופרים לו בתוך הנשמה ללא רצונו. הוא לא רצה לחיות. בלילה שבו הוא החליט לגמור עם זה, מישהי עצרה אותו. ילדה חדשה שהגיעה אל בית היתומים, לילי שמה. "למה?" היא שאלה ברכות. שאלה אחת. למה. למה. אז הוא הסביר לה. הוא הסביר לה למה. הסביר הכל. לאחר שסיפר לה, היא נגעה בידו, ואמרה "הכל יהיה בסדר". ומאותו רגע צ'ארלי ידע שהכל יהיה בסדר. הוא אהב אותה. היא היתה היחידה שהבינה. היא הגנה עליו. הגנה עליו מהעולם שבחוץ. הוא סיפר לה כל דבר. הוא סמך עליה. והיא? היא היתה שם. תמיד. שהיה עצובת שהיה שמח. היא לא ניסתה לפתוח אותות כמו כל הפסיכולוגים והתרפיסטים הארורים ההם. היא נתנה לו. לבד. והוא אהב אותה. ו... העולם לקח גם אותה ממנו. זו היתה תאונה, הם אמרו. תאונה. אוטובוס. מוות. אבל הפעם? הפעם הוא כבר היה קשה כמו אבן. לא ראו עליו כלום. הוא לא בכה דמעה אחת. אבל בפנים? הוא היה מת מבפנים. מת. מת. מת. הוא ניסה לשכוח הכל. אבל הוא לא הצליח. הוא עבר ברחוב שבה היא מתה, מאות על גבי מאות פעמים. כל יום. ואז... יום אחד, מודעה אחת משכה את תשומת ליבו בזמן שעבר הוא ברחוב הראשי. "מימד 72, המציאות מתערבת עם הפנטזיה". הוא חשב שזה היה... מסקרן. הוא נכנס לחנות אשר בחלון הראווה שלה היתה כתובה ההודעה. היה שם עותק ניסיון. הוא נכנס למשחק, ו...נסחף אל תוך העולם המופלא והמסוכן של מימד 72.
דמות 2:
כינוי: Brandil
מין: זכר.
מראה: http://www.polyvore.com/cgi/img-thing?.out=jpg&size=l&tid=12906285
שיעור גיל: נער.
סקילים: קסם רמה 11, לב"ן רמה 2.
פריטים/חיות/כלי נשק- רדאר (קולט מפלצות), תרסיס חומצה, מראת החפצים.
סך הכול כסף; 7000 ש"ח


(דמות מתה)Just a girl
דמות 1-
שם: שרלוט
מין: נקבה
גיל: 13
מראה: שיער שחור חלק וארוך, עיניים שחורות וגדולות, תמיד הולכת עם בגדים כהים וצמודים, נמוכה, עור בצבע מוקה.
אופי: רעה, מרושעת, פסימית, ממורמרת כמו רווקה זקנה בת שישים - אך למרות זאת מתחברת בקלות. פלרטטנית. אמנם יש לה את כל התכונות הרעות האלו, אבל היא נאמנה מאוד וחברת אמת
רקע: הייתה לה משפחה מושלמת. כולם אהבו אותה והיא אהבה את כולם, עד גיל חמש (עלתה לכיתה א). כולם שנאו אותה בגלל אופייה הבוגר. בכיתה ז היא הלכה ברחוב והחליקה, ומדליין וליאה עזרו לה לקום (תחילתה של ידידות מופלאה!). הן היו מודל החיקוי שלה (כמו האחיות שמעולם לא היו לה). לפעמים היא אוהבת לשחק באנשים, אבל אף פעם לא משהו רציני.
דמות 2-
כינוי: שדונית קטנה (שישי בקיצור)
מין: נקבה
מראה: https://www.pinterest.com/pin/411375747184217480/
עיניים צהובות, הגובה וצבע העור אותו דבר, תמיד לובשת מין כובע פעמון אדום אם אוזני חתול (אדום כהה כמובן!) אוזניים מחודדות טיפ טיפה.
סקילים: קסם רמה 4, לב"ן רמה 1
פריטים/חיות/כלי נשק- רדאר (קולט מפלצות).


קיריטו
דמות 1-
שם: לין
מין: זכר
גיל: 17
מראה: שיער שחור, עיניים שחורות ורפויות המביעות אדישות, חולצה שחורה מכופתרת ומכנסיים ארוכים.
אופי: חסר רגש – אפילו שהוא טיפה אנוכי, מאוד קשה להגיע לו ללב, הוא בוגדני, חכם, אך מנצל את החוכמה שלו לדברים לא טובים. היות והוא חסר רגש, הוא גם הגיוני מאוד ולא עושים שטויות בגלל כעס או אהבה (אפילו אנוכיותו לא משפיעה בדרך כלל).
רקע: נולד לאבא יפני ולאמא אמריקאית, ושני הוריו מתו כשהיה בגיל צעיר. לאחר מכן מישהו אימץ אותו והחל לגדלו. בבית הספר הוא תמיד היה מנודה בחברת התלמידים וכולם תמיד שנאו אותו. כדי להוציא את העצבים שלו הוא למד השלכת סכינים ובכיתה ח' הוא התאהב במישהי. הם היו זוג ואחרי כשנתיים היא מתה מסרטן. כתוצאה משרשרת הסבל של לין הוא עזב את רגשותיו ואפילו כיבה אותם, כלום לא עניין אותו והוא התחיל להתרכז רק בעצמו. בשלב מסוים בחייו הוא נפתח לעולם המחשבים ולמשחקי המחשב וקנה את משחק התפקידים מימד72.
דמות 2-
כינוי: דני
מין: זכר
מראה:
http://static.diary.ru/userdir/1/8/3/9/1839943/58248807.jpg
שיעור גיל: בחור
סקילים: לב"ן רמה 13, קסם רמה 2
פריטים/חיות/כלי נשק- חרב עץ, 10 סכיני הטלה, 2 חרבות, סכין ציידים.
סך הכול כסף: 5700 ₪

איילת
דמות 1-
שם: סמנתה
מין: נקבה
גיל: 16
אופי: אדישה,פסימית, ממורמרת, שקטה, בעלת מוח מפותח,אוהבת לראות אנשים כועסים (ולהכעיס אותם)
מראה: נמוכה מאוד, עור חיוור, שיער חום מתולתל -גלי, עיניים חומות גדולות
רקע: גרה בשכונת פרוורים ירוקה ונחמדה,משפחתה עשירה יחסית.
היא בת יחידה. אובחנה מגיל 5 כילדה מחוננת, אך למרות זאת לא ממש משקיעה בלימודים, יודעת הרבה עובדות שאף אחד לא מודע לקיומן.
מומחית במיוחד בנגינה על קלרינט- התחילה לנגן בגיל 4, מאז זה הדבר היחיד שמעניין אותה באמת.
נוהגת להסתובב רק עם אנשים שמבחינתה מספקים לה תעסוקה (לרוב מערכת היחסים מסתיימת בריב- מה שגם מספק לה תעסוקה).כשהיא לא מנגנת על קלרינט/בודקת תאוריות חדשות/ מסתכסכת עם אנשים/ מתמרמרת על העולם היא אוהבת לטייל בחורשה שליד הבית שלה-אוהבת טבע באופן כללי.
החליטה לנסות את המשחק בגלל שרצתה לצאת קצת מהחיים השגרתיים והמשעממים להרפתקה חדשה אל הלא נודע!
דמות 2-
כינוי- ריזו
מין:נקבה
שיעור גיל:16
מראה: http://demention72.wix.com/demention72#!rizo/cuyq
סקילים: קסם רמה 13, לב"ן רמה 15, ביגוד רמה 5, מלאכה רמה 7.
חפצים: 10 סכיני הטלה וחץ וקשת.
סך הכל כסף: 4,300 מטבעות.

NO N@ME
דמות1-
שם: יורישי האנג'
גיל: 17
מין: זכר
מראה: רזה, שיער שחור ארוך שצבוע בקצוות לירוק, עור שזוף, עיניים חומות כהות, רזה.
אופי: מופנם קצת, שקט, חכם, חובב צילום וצפרות.
רקע: האקר מחשבים, יש לו אח גדול שלימד אותו תוכנה. אחיו נכנס למשחק לפניו כדי לבדוק אותו ונתקע שם. יורושי מקווה לחלץ אותו מהמשחק הזה.
דמות2-
כינוי: ukyo
מין: זכר
מראה:
http://img165.poco.cn/mypoco/myphoto/20120305/12/46321972201203051225533184699896544_074.jpg
שיעור גיל: גבר
סקילים:
פריטים/חיות/כלי נשק-
סך הכול כסף: 7000 ₪

נוגי (Noogi)
דמות 1 –
שם: זולא
מין: נקבה
גיל: 16
מראה: קצת שחומת עור, עיניים חומות, שיניים צחורות, אף סולד, שפתיים מלאות, חיוך מושלם. יש לה שיער ארוך ושופע, גלי – נוטה למתולתל חום עם קצוות שרופים. נמוכה (1.55) וקצת שמנמנה.
אופי: מסתורית , מופנמת, נוטה להתבודד, די דיכאונית בעלת בעיות נפשיות, בוגרת לגילה, חסרת סבלנות, מבינה עניין וגיימרית.
רקע" יתומה, אומצה ע"י אמא שלא מתייחסת אליה, חסרת משפחה וחברים, בילדותה עשו עליה חרם, וכשהתבגרה התרחקו ממנה כי חשבו שהיא מוזרה ומהוות איום. אחרי שהיא שמעה שאנשים נתקעו במשחק "מימד72" היא רצתה להצטרף כדי לברוח מחייה.
דמות 2 –
כינוי: אריזונה (Arizona)
מין: נקבה
מראה:
שיעור גיל: נערה
סקילים: קסם רמה 1.

The old gods
דמות 1 -
שם: ג'וני גודבוי טיילר
מין: זכר
גיל: 17
מראה: שיער שחור מעט קצר לא מסודר, גובה גבוה מעט מהממוצע, עיניים שחורות, עור בהיר, לבוש בבגדים פשוטים טי שירט, מכנסיים קצרים וקרוקס רוב הזמן
אופי: ביישן במקומות או בין אנשים לא מוכרים אבל כשעושים משהוא שהוא מבין בו הוא לוקח את השליטה לידיים ויכול להיות די שתלטן, אוהב לבלות לבד אבל מאוד חכם וטוב בפתירת בעיות (לא לטעות בגלל הביישנות), אם הוא מכיר את האנשים הוא מתנהג מאוד בחופשיות ואומר מה שעולה לו לראש, קשה לעצבן אותו אבל כשהוא מעוצבן הוא רוצה לשבור דברים ולחנוק את מי שעיצבן אותו, בעל שליטה עצמית חזקה מאוד
רקע: לא ממש מקובל בחברה ויש לו חיים מסובכים ובגלל זה ממש חיכה למשחק מקום שבו יוכל סוף כל סוף לעשות מה שהוא רצה רוב חייו הוא קיבל הרבה השראה מכל הסרטים והסדרות שהספרים שהוא קרא להיות גיבור להיות אדם בעל כוחות שיכול לעזור ולהשפיע (ובקטע המעט יותר אנוכי פשוט לקבל כוחות על טבעיים זה מה שהוא רצה כוחות על כמו לגיבורי על ולכל הדמיות שהוא קרא עליהם בספרים וקינא בהם)
דמות 2 -
כינוי: ת'יק
מין: זכר
שיעור גיל: נער
סקילים: קסם רמה 11, בני לוויה רמה 2.
מראה –
http://www.digitaljournal.com/img/6/6/8/5/5/9/i/1/6/0/o/Scott_Haran_(Tom,_Wizards_vs_Aliens).jpeg
פריטים/חיות/כלי נשק: ספר בני לוויה
סך הכול כסף: 5,370 ₪

Skyler
דמות 1
שם: סקיילר
שיעור גיל: נערה
מין: נקבה
מראה: https://www.pinterest.com/pin/402227810451213477/
אופי: היא די מתבודדת, מעולם לא היו לה חברים אמתיים משום שתמיד נחשבה פריקית (למרות שלווא דווקא הייתה כזאת - כאילו, קצת XD - אבל אפשר להגיד שיש לה עולם פנימי רחב יותר.)
היא בחורה קשוחה וחסרת פחד שתמיד מקבלת את מה שהיא רוצה. היא ממוקדת מאוד, וכשיש לה מטרה היא לא תעצור עד שתשיג אותה. היא החלטית (מהסוג שנוטה לעקשנות), אסטרטגית ויכולה לחשוב צעד אחד לפני כולם.
היא דעתנית וחצופה מאוד, ולא חושבת פעמיים לפני שהיא מדברת, מה שיכול להכניס אותה למצבים מסוכנים.
לא קל לה לסמוך על אחרים - באופן כללי, היא אדם עצמאי שמעדיף להיות ברשות עצמו - ואומנם היא לא הטיפוס הפתוח, אבל כשהיא תחשיב מישהו כחבר היא תהיה מוכנה לעשות הכל בשבילו.
רקע:היא הבת הצעירה ביותר במשפחתה, אחרי תאומים (בן ובת) שבוגרים ממנה בשלוש שנים. מאז ומעולם שני אחיה היו ממושמעים, מוצלחים, וגם - איך לא - יפים יותר ממנה. הוריה, בעלי הסטנדרטים הגבוהים, תמיד דחפו אותה להידמות להם ולנסות ללמוד מהם, אבל ללא הצלחה מרובה.
הם השתדלו לתת לה כמה חופש שרק הצליחו - לצבוע את השיער, להתבודד בחדר - אבל תמיד ניסו לשדל אותה ליותר מזה. היא לעולם לא תודה בזה, אבל הם תמיד רצו רק בטובתה.
גם בקרב חבריה לספסל הלימודים היא לא הייתה הצלחה גדולה (בלשון המעטה), כי כפי שכבר ציינתי, תמיד הצטיירה כפריקית. בין אם זה היה העור הבהיר החולני שלה, או השיער שלה, שהיא טרחה לצבוע בכל צבע משוגע אפשרי כמעט - היא תמיד הרגישה (ואכן הייתה) שונה.
היא לא מצאה את עצמה בין ספרי הלימוד כמו שאר משפחתה, וגם לא בשום תחום אחר, עד שבגיל 11 היא גילתה את עולם הגיימינג. ברור שתחילה הוריה לא הבינו ממה היא עושה עניין גדול, אבל כשראו אותה באמת מתלהבת סוף סוף ממשהו, הם לא יכלו שלא לנסות לעמוד לצידה.
מאז היא נעשתה מומחית בכל משחק שקיים בערך, ויש לה המון נסיון.
דמות 2
כינוי: סקיילר (המקוריות O_O)
מין: נקבה
http://loish.deviantart.com/art/immersed-608388641
שיעור גיל: נערה
סקילים: ----
פריטים/חיות/כלי נשק: ---
סך הכול כסף: 7000 ש"ח

אראגון

דמות 1-
שם:טקאשי איג׳רושה
גיל: 17
מין: זכר.
מראה: שיער שחור לפעמים חלק (כשהמצב רוח טוב) ולפעמים קוצים (כשהמצב רוח רע או קרבי), עיניים מלוכסנות ושחורות, שמאלי, גובה מטר ושבעים ס״מ (בערך), רזה ושרירי, לבן ושזוף, צלקת בלחי בצד שמאל, בכללי מראה מאיים ונראה אחד שלא כדאי להתעסק איתו, לובש תמיד מכנסי ג׳ינס שחורות ומעיל או קפוצ׳ון שחור, בדרך כלל גם אוהב להסתיר את הפנים.
אופי:מתעצבן מהר, לא מאמין לאף אחד, מסתבך תמיד בקטטות ובצרות, אוהב להסתכן ולהתגרות במזל, מגן תמיד על מי שהוא אוהב (אין הרבה כאלה), לא אוהב להתחבר לאנשים, אוהב להיות לבד, שקט מאוד אבל ערמומי, חי תמיד בפחד ורגיש לכל רעש.
רקע: נולד בטוקיו שביפן, הוא לא זוכר את הוריו כי הם נרצחו כשהיה ילד בן 4, אחר כך הוא עבר כמה משפחות מאמצות שתמיד זרקו אותו בסוף מהבית, אחר כך שמו אותו בבית יתומים ואחרי חודש הוא ברח משם וחי ברחוב, אחרי מספר שנים שבהם הסתבך בקטטות ובפשע ועבר שלושה פעמים במוסד לעבריינים צעירים מצא חברה שאותה הוא פגש במוסד לעבריינים צעירים, היא לקחה אותו למקום מסתור ששם היא ואחיה הקטן חיים ומאז הוא נמצא שם תמיד כשמדי פעם הוא יוצא להשיג אוכל ולגנוב לעצמו משהו, באחת הפעמים הוא גנב למישהו מחשב, אחר כך חברה שלו הביאה לו את המשחק לכבוד יום הולדתו (חדש ואפילו עטוף באריזה!) והיא לא סיפרה לו מאיפה זה (מסתמא היא גנבה את זה מהחנות), ולא, אל תרחמו עליו הוא לא חושב שרע לו או שחסר לו משהו בחיים, טוב, אולי רק קצת.
דמות 2 -
כינוי: ארטמיס
מין: נקבה
שיעור גיל: נערה.
מראה :https://goo.gl/images/A7aCJx
סקילים: לב"ן רמה 9, בני לוויה רמה 3.
חפצים/חיות/כלי נשק: 2 חרבות, 3 סכיני הטלה, סכין ציידים, 4 שוריקנים, חץ וקשת, 3 חיצים רעילים, ספר בני לוויה, קמע הסוואה ממוקד.
סך הכל כסף: 3280 מטבעות.

גיקי
שם: לורן (לורי)
גיל: 17
מין: נקבה
מראה: עיניים בצבע חום-ירקרק, שיער חום בהיר וחלק שמגיע עד אמצע הגב, עור חלק ומעט שזוף, שפתיים מלאות ואדומות, ריסים ארוכים, יודעת להתאפר ממש יפה ואיכשהו תמיד נראית נורא טבעית. טיפה יותר גבוהה מהממוצע. מתלבשת יפה ובסטייל.
אופי: נחמדה, עדינה, שקטה וטיפה שבירית, מהסוג שלא מזיק לאף אחד ואף אחד לא מזיק לה. יכולה להיות קצת תלותית, ולפעמים נשברת במצבי לחץ. כשהיא לבד היא מרגישה אבודה, אבל יכולה להיות מאוד יעילה בקבוצה. לומדת מהר.
רקע: משפחתה של לורי לא הייתה עשירה, אם כי היו רחוקים ממעמד הביניים הממוצע. היה לה חדר גדול בבית גדול ומלא בחדרים גדולים. היה לה סוס גזעי משלה ולמשפחתה היה כלב לברדור לבן ועצלן.
היא למדה בבית ספר פרטי לבנות ששימש כפנימייה לאלה שמסיבה כלשהי לא יכלו לחזור הביתה בסוף יום הלימודים, אך לורי מעולם לא הייתה מהבנות האלה. נהג פרטי היה מחכה לה ליד השער באופן קבוע ומחזירה לביתה בשלום.
מימד 72 היה משחק המחשב הראשון ששיחקה בו אי פעם. הוריה קנו לה אותו, בהמלצת חברים שקנו אותו לילדיהם. לורי הסכימה לנסות את המשחק, מחצית בכדי לא לאכזב את הוריה ומחצית מתוך סקרנות. היא שמחה לנסות דברים חדשים, כל עוד היה זה בהסכמת הוריה.
היא מעולם לא תכננה להיכלא במשחק.
לאחר ששמעה כי לא תוכל להתנתק, לורי כבר הייתה מוכנה לוותר – לעזוב את חייה הקודמים ולשנות את שמה והתחיל את חייה מחדש. אולי תקים חנות כלשהי. חנות בגדים אולי. אבל הוא היה כל כך נחמד. הוא מצא אותה בוכה שם בכיכר וניחם אותה. לאחר מכן ביקש ממנה להצטרף אליו. הוא אמר לה שיוכל להגן עליה, הוא הבטיח, אבל היה לו תנאי: שגם היא תגן עליו. והיא הסכימה.
תוך כדי התקדמות הם התאהבו. הוא הפך להיות כל עולמה, הוא היה כל מה שהיה לה והיא לא הייתה צריכה יותר מזה. כשהיא צפתה בו צורח מכאב כשהצללים תקפו וקולו הלך ונחלש, נדמה היה לה שכל התחושות והרגשות שהפכו אותה לאנושית נטשו אותה ביחד עם הזיכרון של שמו. כל שנותר בה היה פחד.
היא עמדה שם קפואה ולא מסוגלת לזוז, עד ששמעה את קולו לוחש לה ממרחק עצום – "רוצי!"
אז היא רצה.
דמות 2-
כינוי: PrankyFran
מין: נקבה
מראה: https://s-media-cache-ak0.pinimg.com/236x/9b/ff/fe/9bfffe5d2c3c53c9b56d46ef73eaa503.jpg?noindex=1
שיעור גיל: נערה
סקילים: בישול רמה 33, לחימה רמה 1 (מיומנות 13), קסם רמה 4, מלאכה רמה 6, ביגוד רמה 1
פריטים: תיק מסע מלא בבקבוקי שיקויים (כולל כמה רעלים) ומאכלים קסומים (מאכלים שהיא בישלה עם שיקויים..), צידה לדרך, שני קמעות חד פעמיים, סכין ציידים.
קיר הדיונים
 |  הוסף דיון הצג הכל מציג 45 דיונים שעל הקיר
Lich לפני 8 שנים
מיקום: מימד 1, קומה 2.
תקופת עבודות.


הקומה השנייה הייתה שקטה, כפי שהייתה בדרך כלל בשעות האלו של הלילה.
הבטתי אל האופק החשוך. הרקיע צבע את השמיים בכחול עמוק וחזק, כמו אוקיינוס חסר קרקעית, מבריח את הכתמים האחרונים של השקיעה אל מעבר לאופק. הכוכבים המרצדים שהיו זרועים בשמיים נצצו כמו גחליליות קטנות על פני אגם צלול, והרוח הקרירה שבאה מהים נשבה בעצלתיים, מניפה בעדינות את שיערי לאחור.
בכל לילה אחר, מראה כמו של זה היה יפהפה. אבל שום דבר לא היה יפה יותר מבחינתי.
זה עתה עברו עלי שני הימים הארוכים בחיי, אבל לא הייתי עייפה. לא מבחינה גופנית, בכל מקרה. השרירים שלי לא כאבו יותר וכבר לא צלעתי.
אבל נירה מתה. המחשבה הזאת הכתה בי כמו אגרוף בבטן. הרבה שחקנים מתו עד כה. מתו ונשכחו. המוות שלהם חלף בשריקה מול עיני והתפוגג, נעלם יחד עם אחרוני הרסיסים שנשבו עם הרוח. אבל המוות של נירה השאיר אצלי חותם. לא בגלל שהייתי מחוברת אליה או משהו כזה. זה משום שלא ידעתי איך היא מתה. ולמה. אבל היו יותר מידי דברים שהייתי צריכה לחשוב עליהם. והמוות של נירה לא היה אחד מהם.
"כבר הרבה זמן שלא הייתי פה." קול חלוש הפליג לאוזניי. הרמתי את הראש. דומינו דול עמדה מאחורי. היא לבשה סוודר לבן עם הדפס של חתולים מיניאטוריים ומכנסי ג'ינס ארוכים. כשהיא הביטה בי שפתיה נמתחו לחיוך קטן וידידותי. "אני יכולה לשבת?"

נטוטו לפני 8 שנים
(בהצלחה עם לקרוא את כל זה :P)

לא ידעתי מה להגיד. ארטמיס ככה באה והגנה עליי, והייתי אסירת תודה על כך, אבל בלב הרגשתי קצת אשמה. חלק מהדברים שהיא אמרה.. לא היו מדויקים. אפשר להגיד שעשיתי את כל מה שעשיתי בשבילם, אבל בסופו של יום בחרי לעזוב אותם, והייתי מטומטמת מספיק לחשוב שאנונימוס יגן עליהם בזמן שלא אהיה.
היו לי כוונות טובות, זה נכון, ועדין.. מה שיצא מזה... כל כך הרבה מתו.
הבטתי בארטמיס והנהנתי בהכרת תודה. גם אם היו לי ספקות בקשר לעצמי, היה נחמד לדעת שמישהו שומר לי על הגב. ומה שהיא אמרה היה.. מנחם, כאילו שיש כמה דרכים להסתכל על המצב הזה. אבל לא יכולתי להתחיל לפתוח את זה עכשיו. יש כמה הסברים שאני לא יכולה לתת, גם אם יש לכולם כאן כל זכות לשמוע אותם. ובכלל, המצב כאן שברירי מדי בשביל כל זה עכשיו. אני בטוחה שארטמיס תבין.
חזרתי להביט אל שאר השחקנים, מעודדת, והחזרתי לפניי את ההבעה החצי-אדישה-חצי-משועשעת שהפכה מזמן לסימן ההיכר שלי. עמדתי להגיד משהו, אבל בדיוק אז נפתח השער שהיה אמור לקחת אותנו לבית המשימות, זה שנפתח כל פעם לאחר שמביסים בוס.
"אני מניחה שנלך לבית המשימות?" שאלתי. לא ידעתי איך אני מרגישה לגבי כל מה שקרה עכשיו, אבל זה לא משנה. כולנו היינו צריכים לנוח.
"נחמד מאוד," טון כה סרקסטי יכול היה להגיע רק מאדם אחד, "ואני מניחה שאני אמורה פשוט להמשיך לבד, אה? גם כן – "
"את וארטמיס באות איתנו, כמובן" קטעתי אותה בחיוך, מנסה בכל כוחי להסתיר את העייפות. ארטמיס נראתה מהורהרת, אך בסך הכל מרוצה. קצת מוזר שלא ראיתי את הצד הידידותי הזה אצלה קודם. אולי זה היה בגלל אווירת הלחץ והסכנה שהיינו שרויות בה. קצת חבל, למען האמת.
השחקנים לא נראו מאושרים מהתוספת החדשה לבית המשימות – שתי שחקניות שהם לא מכירים ולא הייתה להם ברירה אלא לקבל. או שאולי זה בגלל העובדה שלא שאלתי אף אחד לפני שהחלטתי לצרף אותן. נו טוב, גם אחד את השני לא הייתה להם ברירה אלא לקבל.
לאט ובכבדות אספנו את עצמנו והתקדמנו לעבר השער. השחקנים עברו בו אחד אחד, , חלקם עוצרים לשנייה או שתיים להעיף בנו מבט ביקורתי אחרון. המשכתי בשלי בשלוות נפש, ארטמיס לצדי, מאדי ואיקן לפניי, וניסיתי להכין את עצמי נפשית לבאות.
"ומה אם אני לא רוצה להצטרף לבית המשימות הטיפשי שלכם?" קולה של ריזו נשמע מאחורינו, עיקש כתמיד.
"אז אל." השבתי לה מבלי להסתובב, מחייכת לעצמי חצי חיוך על התסכול והעצבים שהתשובה הקצרה והסתמית שלי בטח גרמה לה. הכל צומי אצלה.
טוב, לא תקבלי יותר צומי ממני, חמודה!
נ – ק – מ – ה.

-------

כבר שכחתי כמה שבית המשימות הזה שקט. כולם כאן נחים, עסוקים בעניינים של עצמם. אנחנו באמת סתם חבורה של אנשים שנתקעו אחד עם השני, אה? גם אחרי כל כך הרבה זמן שום דבר לא השתנה. הפעם האחרונה שביקרתי במשהו שמזכיר בית הייתה הבר של מרטין, שם כל הזמן קרה משהו אחר. בהשוואה לזה.. בית המשימות הזה מעולם לא נראה לי כה חסר חיים. זה דיי מצחיק כשחושבים על זה. כל הזמן הזה חלמתי לחזור לכאן, ועכשיו באלי לעוף מכאן הכי רחוק שאפשר.
לא סובלת את השקט.
עליתי למעלה, התקלחתי, לבשתי בגדים נקיים. הסוודר הלבן עם החתולים הזכיר לי את הבית, אז לבשתי אותו. לא יודעת מה נכנס בי, אבל פתאום רציתי את הבית.
רציתי לדבר עם מאדי.
יצאתי מהחדר שלי ודפקתי על הדלת של החדר שלה. לא הייתה תגובה. איפה היא יכולה להיות?
'רוצה רמז?' שמעתי קול בראשי.
"לא ממך!" השבתי בחמיצות.
'את כועסת עליי?'
"נראה לך?"
הייתה שתיקה לרגע, הרגשתי שהוא בהלם.
"אתה הנחת להם למות. אתה הבטחת לי, ובכל זאת הנחת להם למות. איך אתה מצפה שאני אסמוך עליך עכשיו?"
פתאום קלטתי שאני עומדת באמצע המסדרון של החדרים, ויותר גרוע, שאני מדברת בקול. הסתכלתי לצדדים בחשש, ונרגעתי כשגיליתי שאני לבד.
לעזאזל עם זה, גם ככה כולם כאן חושבים שאני מטורללת!
ירדתי למטה ויצאתי מבית המשימות. לא הייתי צריכה שאנונימוס יגיד לי איפה מאדי נמצאת. המילים "רוצה רמז?" כבר אמרו הכל. יש רק מקום אחד שאנונימוס היה מתלהב לגביו – הקומה השנייה במימד הראשון, הקומה שאני עיצבתי.
מאדי ישבה על המזח, ממש על הקצה, רגליה עוד שנייה נוגעות במים. "כבר הרבה זמן שלא הייתי פה," אמרתי בעודי בוהה באופק השחור. "אפשר לשבת?" חייכתי אליה והתיישבתי בלי לחכות לתשובה.
"אני אוהבת את המקום הזה," אמרתי. "תמיד קורה פה משהו, אף פעם לא משעמם, אבל אם את רוצה להיות לבד את יכולה למצוא מקומות כמו זה, להיות רק את והמחשבות שלך." הבטתי אליה מהצד "כאילו שאת לבד, אבל לא בודדה.. אממ.. אני חושבת שזה נשמע יותר הגיוני בראש שלי מאשר בקול.."
Lich לפני 7 שנים ו-11 חודשים
"מה את רוצה?"
דומינו דול החווירה מהעוקצנות בקול שלי, אבל היא תמיד הייתה קשוחה יותר ממה שהיא נראית. היא לא נסוגה או הלכה. שפתיה נמתחו לחיוך קטן ורוטט. היא שאפה עמוקות ואז הזדקפה. ממש יכולתי לראות את המתח מקשיח את עמוד השדרה שלה.
"אני חייבת לך סיפור, אני מניחה."
העיניים שלי ניתרו מהקרקע אל האופק השחור. הגוף שלי רעד מאדרנלין. רגשות של כעס, בגידה והתרגשות התערבלו בתוך הבטן שלי. כל כך חיכיתי לשמוע מה יש לה לומר. אבל לא נעתי במקומי.
"בשביל זה באת, לא?" ייצבתי את נימת קולי בכחכוח מזויף.
נטוטו לפני 7 שנים ו-11 חודשים
"בשביל זה באת, לא?" יכולתי לשמוע את ההתרגשות בקולה, גם אם היא ניסתה להסתיר אותה. לא רציתי לאכזב אותה, אבל ממש רציתי לדבר איתה, פשוט שיחה אמיתית, רגילה כזאת וסתמית.. נורמלית.
"לא," אמרתי, מפתיעה אותה עם התשובה שלי, "קיוויתי לדחות את זה קצת, לסדר קודם את המחשבות בראש שלי. הרבה דברים קרו מאז הפעם האחרונה שהתראינו, אני רק עכשיו מתחילה לקלוט שעברתי את זה, שאני.. איכשהו בטוחה, יחסית." עמדתי להגיד 'בבית', אבל עצרתי את עצמי ברגע האחרון. אני לא בבית, אני חייבת לזכור את זה.
Lich לפני 7 שנים ו-11 חודשים
נימת קולה הייתה ניטראלית ונעימה לחלוטין, וזה רק עצבן אותי עוד יותר. כבר התרגלתי לעובדה שדומינו דול לוקחת דברים בקלות, שכל דבר שחור הופך בעיניה ללבן, אבל זה לא תמיד היה אמיתי, לא הרוגע שחלחל אוטומטית לקולה, ולא החיוך הקטן והרוטט שריצד על שפתיה הארגמניות, שהיה כל כך מאולץ ומזויף. התאפקתי לא לחנוק אותה.
דומינו דול הטילה את ראשה לאחור ושאפה בחדות את האוויר דרך האף. השיער שלה, ארוך וחלק, היה פזור על גבה וגלש ברעננות מכתפיה המתוחות. היא הסתכלה על השמיים זרועי הכוכבים, והירח הלבן והבוהק נצץ בעיניה באופן מרתק ומתריע כאחד, כמו שתי עששיות מרצדות בלילה חסר כוכבים. העיניים שלה היו נעוצות קדימה, כאילו היא מתמקדת בנקודה מסוימת, אבל האישונים שלה הבזיקו מצד לצד. והחיוך נותר על שפתיה, רק שהפעם לבש מראה מריר, קפוא, נוטף שנאה.
"זוכרת את ויקטור?" השאלה נותרה פתאום לאוויר הקר, למרות ששפתיה לא נעו כלל שאמרה זאת, כאילו הקול בקע הישר מתוך גרונה ונפלט דרך הפה.
נטוטו לפני 7 שנים ו-11 חודשים
מאדי נראתה כאילו נתתי לה אגרוף בפרצוף. לולא המחנק בגרוני שהתאמצתי לרסן הייתי מוצאת את המבט שעל פניה משעשע, אבל עכשיו הוא רק שיקף את מה שאני הרגשתי בפנים בכל פעם ששמו של האדם הזה עבר בראשי.
"זוכרת את איך שהוא השתלט על איקן, גרם לו לשנוא אותך כדי שיביא אותך אליו?" שאלתי שוב, מנסה להביא אותה לנקודה שממנה אוכל להתחיל לספר, לנקודה שממנה היא אולי תבין. עיניה נצצו בכעס ופחד, בעצב עמוק, אך פניה התקשחו להבעה הקרירה שבעזרתה מאדי הצליחה להרחיק כמעט כל אדם חדש בחייה. הקשיתי עליה בשאלה נוספת: "אי פעם תהית איך הוא הגיע אל איקן מלכתחילה?"
הבעה קפואה, היא כבר לא הייתה איתי, אלא רחוקה בעבר, מתחילה לקלוט שזה לא היה סתם מקרה אקראי שויקטור רצה דווקא את איקן, שהוא חיפש דרכים להתקרב אליה כדי לפגוע בה. המשכתי לדבר לפני שהיא תספיק לשאול את עצמה ואותי שאלות מעצבנות כמו למה.
"השאלה הזאת לא יצאה לי מהראש, אז התחלתי לחקור קצת.. וגיליתי שהכל באשמתי. כל הפעמים ששיחקתי עם הקודים של המשחק, זה משך תשומת לב. היו.. יותר מדי פרצות שהשארתי אחריי, ופשוט הפכתי להיות וירוס מהלך. כל עוד אני הייתי בסביבה.. אף אחד מכם לא היה בטוח, ואת יותר מכולם. לא יכולתי לקחת את הסיכון הזה."
Lich לפני 7 שנים ו-11 חודשים
האמת שיתקה אותי לרגע, ומחשבות אפלות ומבוהלות טפטפו לתוכי, מעורבות בכעס. ויקטור לא היה רק עוד מכשול במשחק שאנונימוס יצר כדי לגרום לנו למעוד באחת המשימות, הוא היה שחקן אמיתי. וזכרתי טוב מאוד כמה חזק הוא היה.
ניסיתי לרסן את הרעד בקולי, אבל זה לא עבד. "אז את ברחת כדי שויקטור לא ימצא אותנו?"
נטוטו לפני 7 שנים ו-11 חודשים
(ליצ'ה אל תהרגתי אותי. תנשמי עמוק.. את יושבת? יש לי תחושה שאת תרצי לחנוק אותי אחרי התגובה הזאת..)

הנהנתי, "בהתחלה ניסיתי להגיע הכי רחוק שאני יכולה, אבל זה לא היה הרבה. אני מניחה שאת זוכרת את המימד השני. לא היה קל לעבור אותו לבד.. הצלחתי איכשהו, והגעתי למימד השלישי. הייתם בבר של מרטין?" שאלתי פתאום בסקרנות. המחשבה לא באמת עלתה בראשי עד עכשיו.
מאדי הנהנה לאיטה, עדיין מעכלת את מה שאמרתי לה. עיניה עדיין היו במרחק, עדיין לא איתי. אולי זה לא רעיון טוב לספר לה הכל בבת אחת.
"מאדי..?" שאלתי בדאגה, והיא התנערה ממחשבותיה. "את צריכה לתת לאנשים ליהנות קצת מהספק לפעמים, את יודעת?" נאנחתי למול ההלם שלה, שכעת הפך לזעף.
"מה זה אמור להביע?"
"כלום.." גלגלתי עיניים. הרגשתי כאילו שהיא רצתה שאני אהיה הרעה בסיפור הזה, האחות האהובה שנטשה אותה, עוד טרגדיה לקורות החיים שלה. זה עד כדי כך מזעזע אותה שאני לא נגדה? היא הרי כבר רגילה לחשוב שאנונימוס לוקח ממנה את כל היקר לה. גם אם הוא כרגע מנסה לעזור לה.. הוא לא התחשב באמת ברגשות שלה אף פעם. מאדי.. חושבת רק על עצמה, ובינתיים כולנו מסכנים את החיים שלנו בשבילה. לא שיש לי חרטות, אבל.. אני תוהה אם היא אי פעם הייתה עושה דברים כאלה בשבילי.
אבל זה לא זמן להיכנס לזה.
"ראיתי את הפתק שהשארת למרטין," היא אמרה לפתע, "אז ידעתי שהיית שם."
"וואלה?" הרהרתי בזה לרגע "חיכיתי בבר הזה המון זמן. עבדתי שם, אצל מרטין. הייתי מלצרית" גיחכתי. העדפתי לדלג על כל הקטע עם זאק. ידעתי על הקשר של מאדי עם דארקסייד, ועל הקשר שלו עם דארקסייד, והיה לי ברור שלספר לה שאני בוטחת במנהיג הנוכחי שלהם... לא ייגמר טוב. "ככה פגשתי את ריזו," המשכתי במרירות "המפגרת הזאת ניסתה לשלם לי בשיניים במקום במטבעות. רציתי לחנוק אותה כל כך הרבה פעמים. בסוף העפתי אותה מהבר."
מאדי עשתה פרצוף "אז למה המשכת להסתובב איתה אחר כך?"
לרגע בהיתי בה, לא מאמינה ששאלה את מה ששאלה. אחר כך נשמתי עמוק ונשכבתי על הגב, מניחה את ידיי על הבטן. הסתכלתי על אינסוף הכוכבים שמעליי. הכל נראה כל כך שקט ושלוו, כל כך שונה מהמציאות שממנה חזרתי לפני שעות ספורות. "כל הזמן הזה את היית עם בית המשימות." כעס חנוק נשמע בקולי. לפתע מאדי נראתה לי כמו ילדה קטנה ומפוחדת, הרבה פחות בוגרת ממה שזכרתי אותה. "כשהעניינים הפכו מסוכנים מדיי או מפחידים מדיי, תמיד היה לך מישהו שישמור לך על הגב, מישהו להישען על האומץ שלו, או על הפחד שלו. אין לך מושג איך זה לעבור את הקומות האלה לבד, לחיות לבד בתוך העולם הזה.. זה משהו שאני וריזו מכירות היטב. היא וארטמיס, שתיהן שחקניות חזקות. ונאמנות, גם אם זה לא נראה ככה בהתחלה. מגיע להן לשרוד."
מאדי שתקה, כהרגלה. אולי זו לא היא הילדותית, אולי זו אני שהתבגרתי.

(ליץ' לנשום! יש מצב שלכתוב את זה לפני אייקון זה לא הרעיון הכי טוב..)
גיקי לפני 7 שנים ו-11 חודשים
מפל מים חמים.
מבלי לחשוב נגררתי אחרי שחקנים שלא הכרתי. הם קיבלו אותי אליהם מבלי לחשוב פעמיים. בהתחלה חשבתי שזה מעשה נדיב ביותר, מעשה שמעיד על אצילות נפש ומוכיח שאפשר להישאר אנושיים גם במציאות כמו זו שבה נכלאנו.
הטיפות זולגות מטה ואדים ממלאים את האוויר ואני עומדת בשקט במלתחות של הבית החדש שלי, במקלחת, עומדת בפינה ובוהה בטיפות המים בריקנות, ואף שהזרם לא מאוד חזק אני לא מעזה להתקדם צעד קדימה ולעמוד מתחתיו. במוחי המחשבות קולחות כמו אותן טיפות מים, ואני לא מספיקה לגעת בהן והן כבר נעלמות ומתחלפות בחדשות עד שנוצר מן זרם מטושטש ובלתי פוסק.
מרגע שהגענו לכאן כל אחד התפזר לענייניו ואני הבנתי את האמת המרה שטעיתי והם לקחו אותי אליהם מתוך אדישות והרגל ותשישות. שרידי האנושיות האחרונים נעלמו מהמשחק הזה ביחד איתו.
נקישות על דלת התא.
"נו כמה זמן עוד ייקח לך? יש פה עוד אנשים שרוצים להתקלח את יודעת!"
עצמתי את עיניי ואת נשימתי עצרתי ונכנסתי מתחת לזרם. נשארתי שם עד שלא יכולתי להחזיק עוד את הנשימה ואז יצאתי מהתא והתקדמתי לעבר היציאה.
"התקלחת עם הבגדים עלייך?"
יכולתי להרגיש את המבט המבולבל שננעץ בגבי.
אראגון לפני 7 שנים ו-11 חודשים
ארטמיס

מימד 1, קומה 2:

״שלום, קמרון״

נכנסתי לחדר שבמרכזו היה כיסא, על הכיסא היה אדם קשור ללא חולצה, קמרון, בזמן הזה שלושה מחברי לשעבר שמרו בחוץ
״שלום ארטמיס, אז מה? לא היית צריכה לקשור אותי בשביל זיון, יכלת לקרא לי, הייתי מגיע מייד״
טאאח, הכנסתי לו סטירה, הלחי שלו נהייתה בצבע אדום בוהק ״אל תשחק איתי משחקים קמרון, תענה לי רק על דבר אחד, את מה ויקטור מחפש?״
״ולמה שאני יענה לך, ביץ״
הרמתי את הרגל וקיפלתי את המכנס אז שהצלקות נראו לעין ״אתה רואה את זה קמרון? אתה יודע איך זה קרה? מוט מלובן, ואחר כך העבירו עליו סכין, תאמין לי שזה לא היה נחמד, אבל זה כאין וכאפס לעומת מה שאני יעשה לך״
״נראה אותך״
הסתובבתי, הרמתי מהאח בחדר מוט גדול הסתובבתי חזרה והנחתי לו על הבטן, הוא צרי
״עדיין לא מאמין לי קמרון? כי אני יכולה להמשיך כל היום״
״אוקיי, אוקיי, אני יענה לך, רק תפסיקי״
הורדתי את המוט והמשכתי להחזיק בו, ליתר ביטחון ״אז שוב, מה ויקטור מחפש?״
״לא מה, אלא מי״
״כלומר, הוא מחפש שחקן אחר?״
״כן, מפתיע אותך ארטמיס? שאת לא המקום הראשון ברשימה שלו?״
הנחתי את המוט
״אוקיי, אוקיי, תפסיקי״
״מה השם שלה״ שאלתי
״לא יודע, אני רק יודע שאומרים שהוא מחפש אותה בגלל שהוא רוצה אחת חזקה לידו, יש כאלה טוענים שהוא מחפש אותה בגלל אחותה״
״אחותה?״
״כן, אחותה טובה בקודים ומחשבים וכאלה, הוא רוצה שהיא תעבוד איתו״
״אז למה הוא מחפש אותה?״
״כי אחותה בחיים לא תעזור לו אם לא יהיה לה סיבה לעשות את זה״
אחת חזקה שאחותה אקרית, יש רק אחת כזאת שאני מכירה
״אוקיי, קמרון, סיימתי איתך״
״אז אני יכול ללכת?״
״לא״ אמרתי, תפסתי את המוט ותקעתי את זה הכי חזק שיכולתי בבטנו, הוא לא הספיק לצרוח, הפה שלו נפתח ויצא המון דם
שמעתי את הדלת נפתחת, ושמעתי את אחד השומרים שהשארתי בחוץ, ירון, אומר: ״תניחי את המוט ארטמיס, ואל תזוזי״


Lich לפני 7 שנים ו-11 חודשים
שתקתי, מאפשרת לדבריה של דומינו דול לשקוע. ידעתי שבמידה מסוימת התנהגתי בצורה קטנונית וחסרת ביטחון, וחשתי דקירות קטנות של אשמה על כך. דומינו דול ניסתה להגן עלי, והיא עשתה את זה לבד. אבל מעבר לדבריה היו יותר מידי דברים שהיא לא סיפרה, ונראה שהיא גם לא התכוונה לספר. זה הדאיג אותי, המחשבה הטורדנית שאני מתמודדות מול משהו שהוא יותר גדול מהמשחק הזה ודומינו דול מנסה להסיט אותו ממני בכוח, למרות שהיא לא דואגת לנקות אחריה את כל הראיות.
כעת אפפה שתיקה את האזור, קרני הירח החיוורות השתברו על המים הרוטטים של הים ורק רחש הגלים המתנפצים על המזח מיתנו את הזמזום של השקט.
"בואי לא נריב עכשיו." אמרתי, כשהשתיקה הרגישה ארוכה מידי.
דומינו דול לכסנה אלי את מבטה. פניה המיוזעות נצצו לאור קרני הירח. היא נשפה, כדי להזיז שערה ורודה מפיה. השערה התעופפה לרגע ברוח הלילית ושבה למקומה.
"אני מתכוונת, אני שונאת לריב איתך. ריבים מילוליים, לפחות. זה אף פעם לא נגמר באמת. אבל אין לי בעיה להתכסח איתך בבית המשימות אחר כך."
היה נדמה שהבחנתי ברמז של חיוך על פניה. משהו שלא ראיתי כבר המון זמן. כי הוא היה פחות מזויף ממה שהתרגלתי לראות. שפתיה הארגמניות התרוממו קלות בחיוך-לא חיוך וקמטי צחוק זעירים ניבטו בתחתיות עיניה. היא הטתה את ראשה לאחור, כמו שהיא תמיד עושה כשהיא מנסה לכבוש חיוך, חושפת זוג סדרות של שיניים צחורות. השיער הורוד והארוך שנשפך מכתפיה כמפל זורם רקד כעת על פניה ברוח הלילית. היא שלחה מבט למעלה, כאילו מתעניינת במיוחד בשמיים השחורים, חייכה ואמרה לבסוף "אם כך, שנחזור?"
אראגון לפני 7 שנים ו-11 חודשים
ארטמיס

לא האמנתי לזה, לא האמנתי שגם הוא, אבל למען האמת זה לא היה כזה מפתיע, אחרי הכל הוא לא הבוגד הראשון ומסתמא גם לא האחרון
״ארטמיס, פעם אחרונה, תניחי את המוט״
״או שמה״ שאלתי
״או שאני איאלץ לפוצץ עלייך כדור אש״
הנחתי את המוט, ״מה אתה רוצה ירון, כי בבירור שאתה לא מתכוון להרוג אותי כי אחרת כבר היית מנסה לעשות את זה״
״אני לא רוצה להרוג אותך, אני צריך לקחת אותך, אבל יש לי הוראה להרוג במקרה ותתנגדי אפילו טיפה״
״תן לי לנחש, אתה עובד בשביל סרינה?״
״אכן״
״וזאת הייתה מלכודת״
״נכון״
״אז מה? אתם מוכנים להקריב בן ברית בשביל לתפוס אותי?״
״סמירה רוצה אותך מאוד, אני מניח שלא מריך להסביר למה, אחרי הכל, את זאת שהרגת את האהוב שלה, מאסטר די, וויקטור בחיים לא ידע שהיא זאת שאחראית לתפיסתו של קמרון, הוא לא יודע שאני עובד איתה״
״תגיד לי ירון, כמה זמן אתה בוגד בי ועובד בשבילה״
״אני לא חושב שאת בעמדה לומר לי מה לעשות ארטמיס, נגמרו השאלות, בואי איתי, סמירה מחכה״
״מצטערת ירון, היא תצטרך להמשיך לחכות״
לפתע ירון צרח, הכדור אש שהחזיק ביד נכבה, הוא תפס ברגלו ״מאיפה הגיע הזאב האפל הזה״ צרח
״תגיד שלום יפה, זה הזאב שלי, קטרוס״
התקרבתי אליו, תפסתי לו ביד, הצמדתי אותו לקיר, החזקתי את היד שלו למעלה ותקעתי בכף היד סכין הטלה שהצמידה אותה לקיר, הוא התחיל לגבש כדור אש ביד השניה, תפסתי גם בה והצמדתי גם לה סכין, הוא צרח, החזקתי בסכין הציידים שלי והצמדתי אותה לבטן שלו, ״עכשיו אני כן בעמדה להגיד לך מה לעשות״ סיננתי לו
״ארטמיס, אל תעשי את זה, בבקשה״ הוא התחנן, ראיתי שיורדות לו דמעות
״אתה לא רוצה שאתקע לך את הסכין בבטן? אז תענה לי, ממתי אתה בוגד בי, לפני שקייטלין נרצחה או אחר כך״
״לפני״
״אז אתה אחראי לזה שהיא נרצחה?״
״אני לא, רק אמרתי לה שתפסו אותך, זהו״
״זהו? הם שלחו אותך שתגיד לה שנתפסתי כדי שהיא תבוא לשחרר אותי ואז יהרגו אותה, זאת הייתה מלכודת, ידעת על זה כל הזמן, אבל לא סיפרת לה נכון?״
״ידעתי, אבל היא הייתה באה בכל מקרה, את יודעת את זה, אם לא אני אז מישהו אחר היה מספר לה בסוף״
״נכון, אבל בגלל שסיפרת ידעתם שהיא תבוא מהר, יכולתם לצפות מתי היא תבוא, אבל לא תיכננתם את זה שהיא תצליח לשחרר אותי לפני שתפסתם אותה״
״נכון, אבל בסוף תפסנו אותה, זה לא עזר לה״
״זה לא עזר לה, אבל מאז יש לכם אותי, אני הרגתי את מאסטר די, אני יהרוג גם את סרינה, אדאג לזה שכל מי שהיה קשור לזה יתחרט על זה״
״אבל הבטחת שלא תהרגי אותי״ צעק
״הבטחתי שלא אכניס לך את הסכין בבטן, לא שלא אהרוג איתך״ אמרתי
משכתי לו את הראש למעלה ושיספתי לו את הגרון, ואז פשוט מעדתי הצידה והתמוטטתי על הרצפה, חשבתי על קייטלין, לא הייתי מסוגלת לעצור את זה ופשוט התחלתי לבכות, אחרי מספר דקות שמעתי את הדלת נפתחת שוב, תפסתי את הסכין הטלה השלישית שלי והתרוממתי במהירת, זה היה שני האחרים שהשארתי לשמור, אחד מהם שאל ״מה קרה ארטמיס״
שאלתי אותו ״גם אתם״
״גם אני מה״ הוא לא הבין
״גם אתם בוגדים?״
״על מה את מדברת לעזאזל״
״לא היה לכם קשר לזה״ שאלתי
״תקשיבי ארטמיס, לא מבין מה קרה, את רוצה להסביר לי״
״מה שקרה הוא שירון ניסה להרוג אותי, והוא היה קשור גם לרצח של קייטלין, זה מה שקרה״
״ארטמיס, אני...״
״תעזבו אותי״
״ארטמיס?״
״פשוט תעזבו אותי״ צרחתי
הם הביטו בי כמה שניות והלכו, הגופות של קמרון וירון התחילו להתפוגג, תפסתי את הסכינים מהקיר וניגבתי אותם בבגדים של ירון והלכתי, השארתי את הדם, קיוויתי שסרינה תראה אותו כדי שתדע מה מצפה לה, עוד אתפוס אותה יום אחד, אני נשבעת
נטוטו לפני 7 שנים ו-10 חודשים
‏"איפה הכניסה הכי קרובה לבית המשימות?" מאדי תהתה בקול.‏
הבטתי מסביב כדי להיזכר. "שם," הצבעתי לכיוון חנות דגים קרובה, "מהדלת האחורית". התחלנו ‏להתקדם, וככל שהתקרבנו הרגשתי באפי מתעקם בגועל. "אני שונאת ריח של דגים.." מלמלתי. ‏מאדי פתחה את הדלת ואני נכנסתי אחריה. אני חייבת להודות, כל הפתחים הסודיים האלה ‏מגוחכים למדי. ‏
מרגע שנכנסו מאדי נטשה אותי ועלתה למעלה. "לאן – אממ, אה... אוקי.." מצמצתי בהפתעה. ‏לרגע עמדתי בחוסר מעש, תוהה אם יש לי טעם להישאר ערה. לא נראה שמשהו השתנה יותר מדי ‏בבית המשימות בזמן שלא הייתי, ולמען האמת כבר דיי נמאס לי לחקור דברים. גם המוח שלי ‏צריך מנוחה לפעמים. אבל לא רציתי ללכת לישון עדיין. לא רציתי שהיום הזה יסתיים. ‏
מבטי נדד ללוח המודעות שליד הדלת. עדיין היו עליו כל הצעות העבודה שתליתי בשביל ‏השחקנים, וכך גם רשימת התורנויות המטבח שהכנתי.. הכל נותר במקומו, כאילו שאיש מעולם לא ‏נגע בלוח מלבדי. כל כך מתאים להם, גיחכתי. ברור שאף אחד כאן לא יעשה תורנויות מטבח ‏כשאני לא פה כדי לדרבן אותם. אולי הגיע הזמן להחזיר את זה. ‏
הלכתי לסלון בחיפוש אחר קורבן. למרבה הפלא הנוכחות שם הייתה כמעט מלאה – כמעט כל ‏השחקנים שנותרו בבית המשימות ישבו שם, כל אחד בפינה משלו, וקראו או העסיקו את עצמם ‏בצורה מסוימת. השקט ששרר שם הפריע לי, אבל לפחות הם לא הסתגרו בחדרים. יש עדיין ‏תקווה. ‏
הראשונה שפניתי אליה הייתה ריזו. היא ישבה על אחת הספות עם ספר ביד, אבל היה לי ברור ‏שהיא לא מרוכזת בו כלל, אלא שקועה במחשבות הפילוסופיות שתוקפות אותה לפחות פעמיים ‏ביום. הספר היה בעיקר תירוץ כדי שלא ידברו איתה או ישאלו אותה שאלות. לא שזה היה עוצר ‏אותי. ‏
החלקתי על הספה לעברה "היי לך!"‏
למרות שניסיתי להישמע ידידותית, היא.. לא בדיוק שמחה לראות אותי, וגלגלה את עיניה "מה את ‏רוצה?".‏
בלעתי קצת רוק. אני אנסה, מה כבר יכול לקרות? "בטוח שמת לב שכולם כאן ממש קרים אחד ‏לשני, ושהאווירה ממש מדכאת – "‏
‏"לא." היא קטעה אותי, ומזווית עיני ראיתי את איקן קם בשקט ומתגנב אל מחוץ לסלון לפני שאני אפנה גם אליו. לא שבאמת הייתי עושה את זה, אולי רק אם אף אחד אחר לא היה מסכים. העדפתי לתפוס ממנו מרחק לתקופה הקרובה. ‏
‏החזרתי את תשומת לבי לריזו. "אפילו לא שמעת מה אני רוצה.." נעלבתי. ‏
‏"ואני גם לא צריכה, התשובה היא לא."‏
‏"אבל – "‏
‏"לא."‏
אבל - !"‏
‏"אמרתי לא, דומינו! לכי תציקי למישהו אחר!"‏
‏"אוף!" הרמתי ידיים וקמתי מהספה. "את יודעת, את כל כך מתאמצת להישאר בחיים, אבל ‏מרחיקה ממך את כל הדברים הטובים שיש לחיים להציע. אז הנה שאלה פילוסופית בשבילך: אם ‏כל כך נמאס לך מהכל ושום דבר לא לרמתך, איזה טעם בכלל יש לך להיות כאן?!". לא באמת ‏צעקתי את החלק האחרון, אבל המילים שלי הדגישו מספיק את כמה שהגישה שלה התחילה ‏להימאס עליי. בתי משימות הם לקבוצות, והחברים בהם צריכים לפחות לנסות לתרום משהו ‏לקבוצה. חייב להיות משהו שמחזיק אותנו ביחד, אחרת הקבוצה שלנו תתפרק והסיכויים שלנו ‏לשרוד יופחתו בצורה משמעותית. למה נראה שאף אחד כאן לא מבין את זה?‏
כצפוי, ריזו רק גלגלה עיניים שוב וחזרה לספר שלה. יותר נכון, העמידה פנים שהיא חזרה לספר ‏שלה ובתכלס רק חיכתה שאני אלך. נאנחתי, אבל עוד הייתה לי תקווה. סקרתי בעיניי את שאר ‏השחקנים בסלון וחשבתי את מי יהיה הכי קל לשכנע. ‏
‏"איפה ג'ון?" מלמלתי.‏
‏"מי?" ריזו הרימה את עיניה מספר בבלבול.‏
‏"מישהו ראה את ג'ון?" קראתי. ‏
‏"הוא עלה למעלה להתקלח," דואורדון ענה לי "אבל זה היה לפני איזה שעה בערך. הוא בטח בחדר ‏שלו עכשיו."‏
לא הפתיע אותי שג'ון בחר להסתגר בחדר. שמעתי שהיה משהו בינו לבין נירה, אז המוות שלה ‏בטח הכה בו דיי קשה. הוא בטח רוצה להיות לבד עכשיו, חשבתי, ובכל זאת עליתי למעלה ודפקתי ‏על דלת החדר שלו. רציתי לבדוק מה שלומו, לוודא שהוא בסדר.. יחסית למה שקרה. ‏
‏"ג'ון?" שאלתי, אבל הוא לא ענה. דפקתי שוב וחיכיתי כמה שניות. "אני רק רוצה לוודא שאתה ‏בסדר, אני מבטיחה שאני לא אציק לך יותר מדי."‏
אין קול ואין עונה. הנחתי יד על הדלת כדי לראות דרכה, ובן רגע היא הפכה שקופה לעיניי. ‏
'הוא לא שם' קולו של אנונימוס הדהד בראשי. ‏
‏"אני רואה את זה." סיננתי. הורדתי את היד מהדלת והיא שבה להיות אטומה. האופן שבו אנונימוס ‏אמר שג'ון לא בחדר לא מצא חן בעיניי, וגם לא העובדה שהוא בכלל טרח להגיד את זה. לאנונימוס ‏לא אכפת משחקנים אחרים במשחק, רק ממאדי, וגם זה רק ברמת העיקרון. זו הייתה הפעם ‏הראשונה שהוא יצר איתי קשר מהרגע שפגשתי את השחקנים – לפני חמש שעות לפחות, וזה ‏הרבה ביחס אליו – ואם זה מה שהוא בחר להגיד... בטוח יש לזה משמעות נוספת. רק קיוויתי שזה ‏לא מה שאני חושבת שזה. ‏
שלחתי לג'ון הודעה ובה שאלתי אותו איפה הוא והאם הוא בסדר. ההודעה חזרה אליי בהתנצלות: ‏‏"השחקן אינו מחובר". ממתי במשחקי מחשב אי אפשר לשלוח הודעות לשחקנים שלא מחוברים? ‏הסתכלתי על שמו ברשימת החברים שלי – מנותק. ‏
החוורתי.‏
‏"מאדי.." לחשתי, ופתחתי בריצה במעלה המדרגות. בעטתי בדלת לחדר המקלחות בחוזקה ‏וצעקתי את שמה. אני.. מודה שהייתי קצת בהיסטריה. היא הייתה במקלחת, בבירור לא מרוצה ‏מכך שהבהלתי אותה. ‏
‏"אני לא יכולה אפילו להתקלח – "‏
‏"ג'ון מת" אמרתי, מנסה להחזיר לעצמי את הנשימה. ‏
‏"מה?!"‏
‏"מנותק..." גרוני נחנק, "דואורדון אמר.. שהוא היה במקלחת..." דמעות עלו בעיניים וניסיתי למחות ‏אותן. "חשבתי.. פחדתי... ש..." ו... התחלתי לבכות. אני יכולה להיות טיפה פתטית לפעמים, אני ‏מודעת לזה. אבל אחרי כל מה שקרה, אם הייתי מאבדת את מאדי בבית המשימות, ועוד במקלחות ‏מכל המקומות... זה היה הרבה יותר נורא. ‏
אקו לפני 7 שנים ו-7 חודשים
התעוררתי בהפתעה. לרגע, הראייה שלי הבהבה בשחור, ובאותו רגע איבדתי לשבריר שנייה כל תחושה, הרגשתי מנותק מהעולם, רק תחושה מוזרה של ריקנות ריחפה באוויר, אני לא הייתי בשום מקום, העולם לא היה קיים, ואז, רעש סטטי חזק מילא את אוזניי, את ראשי.
שאפתי מלוא ריאות של אוויר וירטואלי, העולם התחדד שוב. זה היה… באג? במימד 72? בתחושה מוזרה של דז'ה וו נזכרתי שנרדמתי, ישנתי ליותר מדי זמן.
זו הייתה קומה אחת של המימד הראשון, יצאתי לציד מיד לאחר וישט מהיר במקלחות של בית המשימות. לא טרחתי ליידע אף אחד, ממילא הרגשתי מנותק מכולם לאחרונה. העננים הלבנים הכבירים התגלגלו מעל הדשא הירוק והעצים, משקפים את הגבעות מלמעלה. השמיים היו כחולים בהירים והשמש צהבהבה. לא הרגשתי כלום. למה התעוררתי?
נירה מתה. הייתי שמח לומר שהעמימות שלי הייתה בעקבות זה, אבל זה התחיל מוקדם יותר. כל המוות מסביב, לנסות לשרוד, זה שחק את האיכפתיות שלי, המוח שלי פשוט לא היה מסוגל להתמודד עם כל זה. או להשתגע או להיעלם. נירה הייתה פחות או יותר האדם היחיד שרציתי לדבר איתו, יכולתי לעזוב את כל השאר בלי למצמץ, אלוהים, הייתי עוזב כמה מהם בשמחה, אבל… אין לי עוד כלום חוץ מלוותר.
הסתכלתי על החיות המשונות באחו, הן לא הרגישו אמיתיות, הן אכלו עשב כאילו זו האנימציה היחידה שיש להן חוץ מלהרים את הראש וכאילו להסתכל מסביב.
קפצתי מהעץ ונחתתי ברמיסה רכה על הדשא, מועד. או שאני חי או שאני מת, אני לא מסוגל יותר להישאר באמצע, אפאתיות יותר גרועה מכל כאב. למות כשאני עדיין חי, אין לי שום טעם להסתובב כשלא איכפת לי משום דבר. החיות התעלמו ממני, הייתי מחוץ לרדיוס.
פרסתי במלואן את הכנפיים שלי, קצוותיהן נשקו לשמיים, הדשא התנופף, הנוצות השחורות רעדו ברוח הקרירה. זינקתי לאוויר בלי לחזור לקרקע.

נירה, אני אחיה.
מנהלות מימד 72 לפני 8 שנים ו-4 חודשים
יששש!! דיון חדש, סוף סוף!
אני לא עומדת לתאר לכם את החדר שוב, כי הכל כבר בתגובות של דומינו וריזו וארטמיס ואין לי כוח לחזור על זה. אגב, אני מזכירה לכם שהן נמצאות בזמן טיפה שונה משלכם, כלומר, התגובות שלהן מתארות דברים שקרו בערך יום או יומיים לפני התגובות שלכם - ולכן אין לכם ממש סיכוי להיפגש איתן כרגע. אני חושבת שאמרתי את זה מתישהו. אם לא, אז אופס, טעות שלי. הן כבר עזבו מזמן את החדר...

בכל מקרההה
אני מתכבדת להכריז על שחקנית חדשה!! קוראים לה גיקי, ולא רק שהיא חדשה למשחק - היא גם חדשה לגמרי בסימניה. כלומר.. כמעט לגמרי. יש לה משתמש ישן, או שהוא של אחותה או חברה שלה.. לא זוכרת בדיוק (אל תיעלבי גיקי) אבל מה שחשוב הוא שהיא פתחה משתמש חדש אתמול!! עכשיו היא סוף סוף תוכל להצטרף למשחק באופן רשמי ^^
בקרוב תוכלו לראות את הדמות שלה (היא עדיין רוצה טיפה לנסח מחדש את הרקע) אבל בינתיים אני אכתוב כאן את מה שכבר יש (בתכלס, זה כל מה שאמור להיות חשוב לכם כרגע בקשר אליה).

דמות 1-
שם: לורן (לורי)
גיל: 17
מין: נקבה
מראה: עיניים בצבע חום-ירקרק, שיער חום בהיר וחלק שמגיע עד אמצע הגב, עור חלק ומעט שזוף, שפתיים מלאות ואדומות, ריסים ארוכים, יודעת להתאפר ממש יפה ואיכשהו תמיד נראית נורא טבעית. טיפה יותר גבוהה מהממוצע. מתלבשת יפה ובסטייל.
אופי: נחמדה, עדינה, שקטה וטיפה שבירית, מהסוג שלא מזיק לאף אחד ואף אחד לא מזיק לה. יכולה להיות קצת תלותית, ולפעמים נשברת במצבי לחץ. כשהיא לבד היא מרגישה אבודה, אבל יכולה להיות מאוד יעילה בקבוצה. לומדת מהר.
רקע: (את זה כבר תקראו כשנוכל לשים את הדמות בתיאור)
דמות 2-
כינוי: PrankyFran
מין: נקבה
מראה: https://s-media-cache-ak0.pinimg.com/236x/9b/ff/fe/9bfffe5d2c3c53c9b56d46ef73eaa503.jpg?noindex=1
שיעור גיל: נערה
סקילים: בישול רמה 33, לחימה רמה 1 (מיומנות 13), קסם רמה 4, מלאכה רמה 6, ביגוד רמה 1
פריטים: תיק מסע מלא בבקבוקי שיקויים (כולל כמה רעלים) ומאכלים קסומים (מאכלים שהיא בישלה עם שיקויים..), צידה לדרך, שני קמעות חד פעמיים, סכין ציידים.


אעאעאאא אני כל כך אוהבת שחקנים חדשיםםם! לפחות.. עד שהם מתחילים לעצבן אותי ממש.... אבל יש לי תחושה טובה לגבייך, גיקי! ברוכה הבאה למימד! :)

אז כן, כמו שבטח כבר הבנתם, הסיבה שכל כך התעקשתי להעלות את הדמות שלה למרות שהיא לא הכי מוכנה, היא שיש לה חלק גדול בהמשכים. אני עבדתי שעות נוספות (ויתרתי על שעות שינה בשבילכם, כדאי שתעריכו את זה!) ושכתבתי לגמרי את כל מה שתכננתי להמשך המימד הזה. פשוט רוב החידות שם היו ממש מסובכות, ברמה של כל חידה יכולה להתפרס על מימד שלם... אז ויתרתי. זה משהו הרבה יותר פשוט, יותר עלילה ופחות חידות. אני רוצה להתמקד בסיפור שלכם, ולכן אתם חייבים להרחיב על המחשבות והרעיונות של הדמות שלכם בתגובות. אז שלא תגידו שאין לכם מה לכתוב, אה? כי אז זה אומר שהדמות שלכם כל כך משעממת ומטומטמת עד שאין לה אפילו מחשבות על מה שקורה - וכולנו יודעים שזה לא העניין ^^

טוב, מודה שחפרתי. אממ.. אני מניחה שעכשיו נעבור להמשכים?
---

אתם עדיין מנסים להבין מה לעשות עכשיו. לא נראה שיש לכם הרבה אפשרויות לפעולה.. אבל מי יודע, אולי זה מוחבא איפשהו. אז החלטתם לסרוק את האזור. התחלתם לבדוק את התיקיות, הכלובים, המבחנות.. ומהר מאוד כל אחד שקע בענייניו.
לפתע הופיעה בפתח שחקנית עצמאית. מכוסה בדם, עיניה פעורות במעין תערובת של הלם, תשישות וכאב, יציבתה כפופה מעט. היא באה בדיוק מאותו המקום ממנו אתם באתם - המנהרה, ולפניה המקלט בבית הספר. הבחורה הזאת עברה את כל המבוך ההוא לגמרי לבדה... למשך כמה שניות עמדתם ובהיתם בה, והיא השיבה לכם מבט מפוחד בעודה נתמכת בקיר המנהרה.

(גיקי וליצ'ה - תורכן ^^)
גיקי לפני 8 שנים ו-4 חודשים
(תודה רבה!)

התחושה הייתה זרה לי. זו כשמרגישים כל כך הרבה עד שלא מרגישים דבר. היא הגיעה בהדרגה ואז בבת אחת. ככה מגיעות כל התחושות שזוכרים. בהדרגה - כשקיבלתי את המשחק, דבר חדש ומוזר שעורר בי ניצוץ של סקרנות והתרגשות. כשיצרתי את הדמות שלי ונכנסתי למשחק, הנחישות שבאה עם זה. כשגיליתי שאני לא יכולה לצאת מכאן, כשעמדתי שם בכיכר והרגשתי את הדמעות זולגות מתוך עיניי. כשהוא בא וחיבק אותי, סתם ככה, שחקן זר משום מקום. וכשהוא הבטיח לי שיגן עליי, ואני התחלתי להתאהב בו.
ובבת אחת - כשעמדנו מול הצללים ההם, ואני הרגשתי בפעם הראשונה כמה שאני חסרת תועלת. האכזבה שלי מעצמי, שאני לא יכולה להגן עליו, שאני לא מקיימת את החלק שלי בהבטחה המשותפת של שנינו. ואז ההלם והצער, כשהצללים עברו דרכו כאילו היה אוויר, והוא לחש לי בנשימתו האחרונה לברוח. והכעס שלי על עצמי כי ברחתי והשארתי אותו שם לבד.
בהדרגה, ואז בבת אחת, ואז כלום.
המשכתי להתקדם, בקושי שמתי לב לאן אני הולכת. בראשי ריחפו כל הרגעים שלנו ביחד, כל הסיפור שלנו, מההתחלה ועד הסוף. הרגשתי כאילו אני זו שגוססת ולא הוא. תהיתי אם הרוח שלו תמצא דרך לחזור ולרדוף אותי איכשהו. לא הייתי מאשימה אותו, ואפילו קצת קיוויתי שיעשה את זה. עליתי במדרגות למבנה, והילכתי במסדרונות. עד ששמתי לב שאני נמצאת במבוך כבר הייתי אבודה לגמרי. הייתי מודעת במעורפל לסביבה שלי, פה ושם לגוף שקפץ עליי, ומגן קסום שחסם את דרכו. זה הרגיש כמו רפלקס בשלב הזה - הופעתו של המגן הקסום, ואז הדקירה המהירה בסכין הציידים. זה הטריק שהוא לימד אותי. הטריק היחיד שאני יודעת ללחימה בסכין.
זה הספיק לי.
עקבתי אחרי הדם, כי הרגשתי שכבר אין לי אפילו טיפה ממנו בגוף. ולא העזתי להסתכל לאחור. כשראיתי את דלת המקלט אפילו לא זכרתי יותר את שמו. ולא הקדשתי לזה מחשבה. לא היה בי עוד כוח. מכל צדדי היו יצורים, ואף כי ידעתי שהיו מתים ומרוטשים לא טרחתי להעיף מבט ולבחון את צורתם. הדלת הייתה סגורה, אם כי לא נעולה, ואני פתחתי אותה לאטי וסגרתי אותה מאחורי.
בפנים היה דם, הרבה דם. וחלקים של גופה. וצחנה. אבל זה לא היה הדם שלי. והגופה החתוכה לא הייתה הגוף שלי. והצחנה לא הייתה שלי. ואני ידעתי. אני ידעתי שזה לא יכול להיות. ואני רציתי להישאר שם ולבכות. להתפרק, לעצור ולחכות שהוא יגיע. אבל התקדמתי בכל זאת. מצאתי את היציאה בקלות - המגירה בשולחן הכתיבה הייתה פתוחה. לא עצרתי לנוח, ולא למחות את הדמעות. את החתכים שעל גופי ואת הדם השארתי כמו שהם. כי התלבטתי בעצמי לאן להתקדם מהנקודה הזאת בחיי. איך אתן לשינוי הזה להשפיע עליי.
התקדמתי במנהרה החשוכה, עד שראיתי אור. ולא חשבתי כלום. ולא הרגשתי כלום. רק המשכתי להתקדם.
ואז ראיתי אותם. את השחקנים. הם הביטו בי ואני הבטתי בהם, והם בחנו אותי מכף רגל ועד ראש ואני לא העזתי לבחון את פניהם אבל בכל זאת הישרתי להם מבט. יש להם אחד את השני. ואני איבדתי את מי שהיה שם בשבילי, בזמן לא ידוע ובמקום שלא זיהיתי עוד. והם הזכירו לי אותו. הם הזכירו לי את מה שהיה לי ואין לי עוד. ותקפה אותי חולשה ונתמכתי בקיר, שהיה יציב ממני, וחיכיתי, אבל לא הרגשתי דבר.
התחושה הזרה הזאת, כשמרגישים כל כך הרבה עד שלא מרגישים דבר.
Lich לפני 8 שנים ו-4 חודשים

"לא יכולתי לעשות דבר."
"מה?"
"אני הבטחתי לו. והוא הבטיח לי. והוא קיים, אבל אני נתתי לו למות. הם הרגו אותו."
"מי?"
"המפלצות."
"מפלצות?"
"הצללים!" היא צווחה באימה, דמעה יחידה זלגה מעיניה וחרצה שובל בפניה המטונפות. "הצללים, כן. הצללים. הם ירדו מהשמיים, תפסו בגרונו, סחטו אותו עד לטיפת הדם האחרונה. ואז הם נכנסו ויצאו ונכנסו ויצאו והם לא הפסיקו! והוא לא מת. והם המשיכו! והוא לא מת. ואז הם נכנסו שוב ויצאו שוב, והוא- הוא- נפל. הוא מת. הוא התנפץ, הוא-"
היא ניסתה להוציא מפיה קול אך דבר לא יצא מלבד ציוץ סדוק. דמעות זרמו בנהרות מעיניה, היא לחצה את זרועה אל דלת המתכת המתנדנדת וכרעה בכבדות על ברכיה. נורות הפלורוסנט הצהבהבות האירו על עלים ירוקים שעיטרו את שיערה הזהוב. בגדיה היו מטונפים מדם, ונתלו ברפיון על גופה השברירי.

אאע, לא יודעת, שמישהו ימשיך אותי ;-;

<FONT COLOR= RED>Killer לפני 8 שנים ו-4 חודשים
"מאדי, מה את עושה לעזאזל?! תעזרי לה! אל תעמדי שם סתם ותסתכלי עליה, אם את כבר שם אז תעזרי לה!" צרחתי למאדי מאחור בעוד שאני מתקדם לעברן.
"גם אצלנו מתו אנשים ע"י הצללים." אני אומר לבחורה החדשה שהגיעה הרגע. "אז אני טיפה מבין את הכאב שלך, אבל כרגע את צריכה להחליף בגדים, לשכב ולנוח. המצב שלך כרגע הוא לא מצב שאת יכולה לספר לנו על עצמך ועל הבחור שנהרג ע"י הצללים, אחרי שתנוחי, תאכלי ותחליפי בגדים, כשתהיי במצב יותר, טוב גם כשתרגישי שאת מוכנה תספרי לנו על כל מה שעברת. לבינתיים אנחנו כאן, אז קחי את הזמן שלך. ייקח לנו זמן לצאת מפה.
"יו, איקן, בוא תעזור לי להרים אותה על השולחן פה כדי שהיא תוכל לנוח. מאדי, נירה, תחליפו לה בגדים ותנקו אותה מהדם, תחבשו את הפצעים שלה ותנסו לברר כמה דברים עליה, אנחנו צריכים לדעת אם היא איתנו או שהיא ממשיכה לבדה. אם היא איתנו, אז תגידו לה ברוכה הבאה לצוות של השחקנים שמנסים גם לצאת מן המשחק הזה לחזור לחיים הנורמליים, וכמובן לשרוד. אני אלך להביא לה אוכל מן התיקים שלנו. דרך אגב, שכל אחד יתרום משהו לאכול בשבילה. שאר הגברים, החוצה. זה לא נאה שגברים יישארו פה בזמן שבחורה מחליפה בגדים, אולי אנחנו במשחק, אבל אחרי הכל אנחנו אנושיים - אז החוצה, עד שמאדי ונירה יגידו לכם שאפשר לחזור. ת'יק, בוא תעזור לי להביא לה אוכל מהתיקים שלנו."
(מאדי היא מלכה! תסגדו לה!)
בזמן שהלכנו להביא אוכל, ת'יק שאל אותי: "תגיד, דאו, נראה לך שהבחורה הזו יודעת משהו על היציאה מפה, או כל מידע שמושי?"
"המממממ, אני לא חושב ממש שהיא יודעת משהו שיעזור לנו בהמשך. אחרי הכל, היא שחקנית כמונו אז אני מנחש שהיא עברה את אותם הדברים שאנחנו עברנו. אני גם מנחש שהיא בטח מאשימה את עצמה במוות הבחור שהיה. טוב נו, זה היה טיפה צפוי שמשהו מהם ימות. שני שחקנים ברמה שלהם לא יכולים לעבור כל כך הרבה מפלצות. אם כבר, זה נס שהיא שרדה והצליחה להגיע למקום שלנו. טוב, מספיק פטפוטים, אנחנו צריכים לחזור לחדר, אני מנחש שמאדי ונירה סיימו לנקות, להחליף ולכבוש אותה. בוא נחזור ונראה אם היא מרגישה יותר טוב, או רוצה לספר לנו על עצמה."
שחזרנו הבחורה הייתה נראית יותר טוב, התקדמתי לעברה ונתתי לה את האוכל.
"איך את מרגישה?" שאלתי אותה.
"טיפה הרבה יותר טוב, תודה על העזרה שלכם."
"אין על מה, אני לא יכול להזניח בנאדם פצוע כמו שהיית. אם לא אכפת לך ואם את רוצה את יכולה לספר לנו על עצמך."
"אהה, כן, סליחה. שחכתי להציג את עצמי. שמי הוא פרנקי פראן, הגעתי למשחק הזה לפני כמה זמן."
"אוקיי, ברוכה הבאה לצוות שלנו, פראן. אם את ממשיכה איתנו כמובן עכשיו את יכולה טיפה יותר לפרט על איך הגעת לפה, או מה עשית לפני כן, וכמובן על הבחור שהיה איתך. אבל קחי את הזמן ואל תמהרי לספר לנו. שוב, זה גם תלוי בך אם את רוצה לספר לנו או לא."
"אני רוצה," היא ענתה. "אני חושבת שכדאי לספר לכם. וכן, אם תסכימו לי אז אני מעדיפה להמשיך איתכם, אם זה אפשרי."
"אז כמו שאמרתי, קודם ברוכה הבאה לצוות שלנו." חייכתי אליה.
אחרי שכל אחד הציג את עצמו פראן התחילה לספר לנו על עצמה ועל איך היא הגיעה אלינו.

(אני לא מאוהב בחדשה)
טוג לפני 8 שנים ו-4 חודשים
עמדתי לבדי מול החיות שבכלובים, כלכך ריחמתי אבל באותו הזמן כלכך פחדתי מהם, לא ידעתי מה יכול לקרות, אחרי שקראתי שהם ניסויים בהפיכת יצורים חיים לערפדים הבנתי שאם נתקע באותו חדר עם 30 ערפדים זה לא ייגמר יפה ואולי הפעם לא נצליח לברוח בלי אבדות, אז החלטתי לנסות לעשות משהו, לחסל אותם לפני שיחסלו אותנו.
הלכתי אל הכלוב הקרוב ביותר אלי ושמתי לב שהוא מיושן ונראה כאילו הוא הולך להתפרק, מה שרק הגביר את החרדות שלי, התכופפתי וראיתי בפנים יצור שבקושי יכולתי לזהות הוא היה מעוות ונראה שהוא סובל, לקחתי סכין שמצאתי על השולחן הגדול שהיה במרכז החדר והשתמשתי בו כדי לשבור את המנעול שהיה על הכלוב, זה לא היה קשה כלכך הוא כבר היה חלוד ונראה כאילו הולך להתפורר.
הדלקתי כדור אש ושרפתי את הפנים של הכלוב. היצור מת מיד. המשכתי ככה עם כל כלוב כל יצור נראה יותר מעורר רחמים וסובל מהשני והתחלתי להרגיש שגם אני סובל איתם, בנקודה הזאת החנקתי בכי שניסה לצאת כשחשבתי ה היה קורה אם צ'יף היה במצב כזה, מה הייתי עושה?. עם כל כלוב נוסף וחיה נוספת שעברתי הרגשתי יותר ויותר רע, הייתה רק פעם אחת כששמתי לב שהיה כלוב אחד פתוח והלב שלי עצר לרגע, אבל אז ראיתי את המספר שעל הכלוב ונזכרתי בתיקייה שמצאתי שהובילה אותי לכל זה והבנתי שהשחקניות שהיו כאן לפניי כנראה פתחו את הכלוב.
אז המשכתי ככה עד לכלובים האחרונים וכבר הרגשתי על סף שבירה נפשית, כל חיה פגעה בי יותר, אחרי האמצע הפסקתי כבר להסתכל בכלובים וסוף סוף הגעתי לסוף. הרגשתי הקלה כשסוף סוף זה נגמר והדמעות התחילו לזרום במורד הלחיים שלי. קראתי לצ'יף שיבוא אלי והלכתי לקיר של החדר שם התיישבתי כשאני מלטף את צ'יף ובוכה על הפרווה שלו, נרגע לאט לאט.
אחרי כמה דקות שמעתי פתאום קול לא מוכר, הרמתי את הראש וראיתי את מאדי עומדת מעל שחקנית לא מוכרת, כשהתמקדתי בשחקנית שמתי לב שהיא מכוסה בדם ונראה שהיא הולכת להתעלף מתשישות, ראיתי שהיא אומרת כמה מילים למאדי שעמדה לידה ואז פתאום דאו הגיע צועק משהו, לא שמעתי אותו בהתחלה אבל אחרי כמה שניות התעשתי אבל עדיין הרגשתי כמו חרבה בפנים, אבל ידעתי שאור לי להיראות ככה גם מבחוץ אז מהר קמתי ניקיתי את הפנים שלי ורצתי אל הכניסה איפה שדואורדון עמד וצעק דברים שלא ממש הבנתי אבל ראיתי ששחקנים התחילו לזוז ולרוץ לכאן ולשם, אז שמעתי אותו קורא בשם שלי ואומר "בוא תעזור לי להביא לה אוכל מהתיקים שלנו" הייתי מבולבל לשנייה אבל אז אני והוא הלכנו ביחד לתיקים שלנו. בדרך שאלתי את דאורדורון אם לדעתו היא יכולה לדעת משהוא על איך לצאת מהמקום הזה אבל הוא ענה שלא, אז לקחנו קצת אוכל מהאספקה ההולכת ומידלדלת שלנו והלכנו לשחקנים החדשה, דאורדורון נתן לה את האוכל ואחרי שהיא סיימה לאכול התחלתי לנסות לרפא אותה כמה שאני יכול, אבל בגלל שאני לא מספיק חזק בקסם אז הצלחתי לרפא רק את השריטות והחתכים לא את הפצעים הרציניים יותר, אז בדקתי אם היא שברה משהו בעזרת ראיית הרנטגן שלי, אבל למזלה זה לא קרה אז נשארו רק הרבה פצעים בחוץ שניסיתי לרפא כמה שיותר אבל בהצלחה מועטה.
אחרי שסיימתי דאורדרון התקרב והתחיל לדבר עם השחקנית החדשה. הוא שאל אותה עם היא מרגישה טוב יותר והיא ענתה שכן, ואז הוא שאל מי היא והיא ענתה לנו שקוראים לה פרנקי פראן. ואז דאורדורון שאל אותה אם היא תרצה להסביר לנו על איך היא הגיעה הנה ומי היה זה שמת ע"י הצללים והיא ענתה שהיא תספר ושאם יהיה אפשרי היא תרצה להישאר אתנו ולהמשיך אתנו, דאו ענה שבשמחה ואז כל אחד מאיתנו שעמד מסביב הציג את עצמו והיא התחילה לספר את סיפורה.
טוג לפני 8 שנים ו-4 חודשים
לא רציתי לשמוע את הסיפור של פראן, מהסיבות האנוכיות שלי, כבר הרגשתי רע ממה שעשיתי קודם ולא רציתי להתחיל לחשוב גם על סבל של אחרים אז אמרתי לקבוצה שאני מצטער אבל אני הולך "אני רוצה קצת זמן לבד".
הם בטח חשבו שאני חסר רגש ושלא אכפת לי מהשחקנית החדשה ואי הם אפילו קצת התעצבנו עלי בגלל שאני ככה נוטש אותה אבל ברגע זה לא היה אכפת לי.
הלכתי לצד השני של חדר המעבדה, ששם התחלתי לחטט בארונות, חלקית מסקרנות חלקית מזה שסתם רציתי לעשות משהו גם אם הוא חסר תועלת וכל ההתעסקות הזאת עזרה לי לשכוח. התחלתי לפתוח מגירות שם מצאתי כל מיני גופים אפורים שלכל אחד היו תכונות שונות, היה חומרים גמישים כאלה שבמשך דקה וחצי רק שיחקתי איתם וחומרים קשיחים שגם כשניסיתי לזרוק אותם על הקיר הם נשארו אותו הדבר, חומרים רכים כאלה כמו צמר גפן, הייתי חייב להודות שהיה דיי כיף לשחק עם כל מה שמצאתי, והיה מכולם דיי הרבה, מצאתי קופסאות מלאות בכל אחד מהסוגים אז לקחתי הכל.
היה גם חומר אחד שכשניסיתי לקחת אותו הוא החליק לי מבין האצבעות והוא נפל על שתי מבחנות שכשניסיתי להרם בחזרה את החומר שתי המבחנות שהוא נפל עליהם היו דבוקות ביחד ורק אחרי כמה דקות של ניסיונות החומר נפרד למרות שהמבחנות נשארו דבוקות, אז מצאתי במגירה אחרת קופסא ששם שמתי את החומר המדביק כשאת כל החומרים האחרים שמתי במלאי, באמצע השיטוט מצאתי מגירה אחת דיי גדולה שהייתה נעולה, למזלי לא בחוזקה ואחרי כמה ניסיונות המנעול נשבר והיא נפתחה.
בפנים מצאתי 5 קופסאות שעל כל אחת מהם היה רשום משהו אחר היה 'בקרה', 'תנועה', 'צבע', ו 'מעבר' ובגלל הסקרנות הבלתי נדלית שלי לקחתי כל מה שמצאתי, עמדתי לקום אבל אז פתאום שמתי לב למשהו מוזר בתחתית המגירה, נראה שהיא מכופפת טיפה, אז כמו שראיתי בסרטים נקשתי על תחתית המגירה והיא השמיעה קול חלול, העברתי את היד ובקצה המגירה הרגשתי קפיץ קטן וכשלחצתי עליו נראה שהתחתית התפרקה ויכולתי להוציא אותה.
מתחת מצאתי קופסא דיי גדולה מחומר שלא הכרתי וכשהרמתי אותה והרגשתי דברים זזים ומתגלגלים בפנים וכשפתחתי את שפת הקופסא גל חום פתאומי פגע בי וכמעט הפלתי את הקופסא ומה שיש בה, במקום זאת סגרתי מהר את המכסה ושמתי את הקופסא במלאי לשימוש עתידי.
המשכתי לחפש עוד קצת אחר כך אבל לא מצאתי משהו חדש אז הלכתי לבחון את כל מה שיש לי. פתאום גיליתי שיש לי אופציה חדשה בתפריט "מלאכה" לחצתי על הסמל וראיתי מולי רשימה של משימות, כשלמעלה כתוב את שמי ומספר לידו כאשר מסימה אחת מהרשימה שהייתה שם מחוקה, הבנתי שהמספר כנראה זה הרמה שלי באותה היכולת וכל משימה תעלה לי את הרמה.
מתחת למשפט הראשון והמחוק היה עוד משפט היה כתוב "עליך ליצור חפץ אחד מרשימת ההמצאות"
כשהסתכלתי יותר בבירור ראיתי שבצד של הצג היה כתוב 'רשימת המצאות' וכשלחצתי עליה אז ראיתי רק חפץ אחד שהיה "סיר שמחמם את עצמו" מלמלתי לעצמי " ברצינות?, סיר שמחמם את עצמו? ואין עוד אפילו המצאות אחרות שאפשר לבחור רק 'סיר שמחמם את עצמו', האנונימוס הזה די כושל, לא הייתי רוצה להיות הילד שלו עם יכולת בחירת השמות הזאת, ועוד אין לו רעיונות להמצאות אחרות, טוב נו נלך עם מה שיש".
הסתכלתי בהוראות ההכנה והבנתי שכבר מצאתי כל מה שהייתי צריך, למזלי גם את החומר שפולט חום וזה שמבודד חום. אז התחלתי לבנות, הוצאתי קודם את כל החומרים ואז התחלתי לעבוד. אחרי עשר דקות של לעקוב אחרי ההוראות ובנייה בסוף הצלחתי ומולי עמד 'סיר שמחמם את עצמו'.
אז ראיתי את המשפט הזה נמחק מהרשימה ושקיבלתי יכולת חדשה "שיפור" הנחתי שמדובר על שיפור המצאות, קיבלתי גם מחברת סרטוטים שלפני מה שקראתי במשימות הבאות היא תהיה שימושית.
גיקי לפני 8 שנים ו-3 חודשים
(המנהלות: שלחתי לכן את הרקע שלי)

‏"ק-קוראים לי פראן," קולי רעד מעט בעוד המילים יצאו מפי. ישבתי על השולחן הגדול ומבטי מעט ‏מושפל בתגובה למבטיהם החודרים של שאר השחקנים שהתאספו סביבי. על אף ששמרו על מרחק ‏מסוים הרגשתי כלואה וליבי הכבד הקשה עליי למצוא את המילים.
‏"שם המשתמש שלי הוא פראנקי פראן.. אבל אתם יכולים לקרוא לי רק פראן..".
זה לא היה מספיק טוב בשבילם וידעתי את זה, אבל הייתי חסרת אונים למול הציפיות שלהם. כי ‏הם רצו סיפור שאני לא רציתי לספר, וגם אם רציתי לא יכולתי כי כל מה שבאמת רציתי לעשות ‏באותו הרגע היה לישון.
ואולי גם הייתי מספרת להם את זה. שאני רוצה לישון, הכוונה. אולי הם היו מניחים לי להירדם ‏לכמה דקות. להירדם ואז לא להתעורר לעולם. הייתי מספרת להם שאני חושבת שזו דרך טובה ‏למות, ושאני מעדיפה את זה על פני לסבול כאבים מייסרים בזמן שצללים עוברים דרכי ואני ‏מחליטה להגן על מי שאני אוהבת גם כאשר אני יודעת שאפילו לעשות את הפעולה הפשוטה של ‏ללחוש מילה אחת קטנה יכולה להרוג אותי וכל מה שנותר לי לעשות אחר כך זה לצרוח בייסורים –
לא. לא יכולתי לספר להם את זה. רק עצם המחשבה על זה הספיקה בכדי להעביר בי רעד.
השחקן שדאג לי מקודם, דואורדון, ניגש אליי בכוונה לעטוף אותי עם ג'קט. זה היה נחמד למדי ‏מצדו, אך לרוע המזל גירה את הזיכרון שלי וכל מה שיכולתי לחשוב עליו היה כל הפעמים שהוא ‏עשה את זה, ונרתעתי.
‏"ל-לא, אל! א-אני, כלומר, לא קר לי.." לאחר שנסוג מלמלתי תודה חפוזה.
השפלתי את מבטי בשנית וניסיתי להתנתק מהרגש, כי זו הדרך היחידה להתמודד איתו. ‏
איילת לפני 8 שנים ו-3 חודשים
הי, טוב אז בגלל שלנטע ככל הנראה ייקח מלא זמן לענות אהמ אהמ (כחכוח גרוני) ולי יש מצב רוח לכתוב משהו, אז אני פשוט אמשוך קצת זמן...

כשהייתי ילדה קטנה, היה דבר אחד שפחדתי ממנו באמת- בובות בחלון ראווה. וכשחושבים על זה- למה לא בעצם?
בינך לבינה חוצץ רק חלון הראווה השקוף. היא חיוורת כמו המוות, קירחת, כחושה כמו לא יודעת מה, ומבטה המלחיץ מופנה אל הלא נודע, ככל הנראה במטרה להיראות גם מושכת וגם עמוקה. אבל באמת, תסבירו לי מי ירצה להתחתן עם גברת מוות רק בגלל שיש לה בגדים אופנתיים?
בכל מקרה, לפעמים היה לי קשה לישון בגלל הבובות האלה. הייתי מדמיינת אותן מתגנבות לחדרי עם סכין, או גרזן, או חרב, או פופמייה אפילו. מי שזאת לא הייתה- היא תמיד הייתה מציגה את שמה קודם. כולן- גלדיס, אנט, ויקטוריה, קרולינה, ראשל, קייטי, נלי ועוד הרבה שכבר שכחתי מזמן. עיניהן היו שחורות ענקיות או אדומות כדם, כמו של חרקים. עיניים רודפות בצע- כנראה בשר אדם. הפה שלהן, המחייך תמיד בחביבות צבועה שהייתה למעשה רישעות, היה רחב, עטור שיניים ישרות ולבנות כפנינים אך קטנות חדות כתער. אינספור מחטי ייסורים. ראשן הגדול הבריק כנגד החשכה, ומצחן היה בולט כמו של גולגולת- גולגולת חיה.
יכולתי לראות את הדם ניתז מגופי אחרי שהן תקעו בי כלי נשק כזה או אחר, או אחרי שפשוט נגסו בי עם שיניהן על מנת לאכול אותי בקניבליות.
למזלי כל סיוט כזה נמשך רק כמה שניות.
לילה אחד הייתי פתאום ממש רעבה אבל לא היה לי כוח לקום מהמיטה. אז התמרמרתי על זה בשקט.
תוך כדי הסיוט שלי החל להופיע שוב. אני חושבת שזאת הפעם היחידה שאשכרה לא פחדתי מהבובת ראווה מרוב שהייתי רעבה. כשהגיע השלב שהיא רוכנת לעברי כדי להתחיל לאכול אותי, אמרתי לה:"אכפת לך אם הפעם נחליף תפקידים? אני פשוט ממש מתה מרעב".
אני חושבת שהיא לא ממש ידעה איך להגיב לזה, אז לקחתי את חוסר התגובה שלה בתור 'אוקי'.
התחלתי לאכול אותה בעזרת מזלג שהופיע משום מקום. מה שמוזר הוא, שבכל פעם שלקחתי ממנה חתיכה היא רטטה קצת והיה לה טעם של פודינג. היה טעים בקיצור.
בכל זאת דימיון הוא לא משביע בפני עצמו, אז באיזשהו שלב היא נעלמה מהראש שלי והלכתי למקרר.

אני חושבת שמהזיכרון הזה התת מודע הביא אותי לפיתרון ג'לטיני.
Lich לפני 8 שנים ו-2 חודשים

פראנקי פראן נאנחה בקול כשהחדר התרוקן. היא הייתה עטופה כולה בסחבות, שיערה יבש ומקורזל, השפה התחתונה שלה התנפחה והכחילה. היא החזיקה חתיכה בלויה של בד תחת אפה המדמם וביד השנייה אחזה בבקבוק מים ריק למחצה. זוג עיניה הכחולות נראו כמו שני קרחונים סדוקים, והדמעות הרוטטות בתוך עיניה העידו שעשתה ככל שביכולתה כדי לא לפרוץ בבכי.
הבטתי בה כשהצטנפה לתוך הקיר, מהדקת את הסחבות סביב כתפיה. לפתע הרגשתי הרבה יותר חזקה ממה שזכרתי שהייתי. חשבתי על כל הקרבות בהם השתתפתי, על הדם ששפכתי. מאות פרצופים מבועתים, זעקות כאב, עיניים אדומות, בוהקות, חסרות רגש. חרבות מצליפות, ארגמן מכתים את פניי. אש, דם, הרס, מוות. הכל התערבל במוחי. תמונות מטושטשות רצות כמו סרט נע, ממלאות את ראשי בצרחות, בפאניקה, בכאב.
ואז קול של זכוכית מתנפצת. ועוד אחת.
מצמצתי בהפתעה ומצאתי את עצמי שוב בתוך החדר, לצד השחקנים. אורות הפלורוסנט ריצדו מעליי בזמזום קטוע. הסתכלתי על הרצפה וראיתי מבחנות מנופצות.
"מה לעזאזל אתה עושה?" תפסתי את הזרוע של דואורדון לפני שהספיק להעיף עוד מבחנות מהשולחן.
פתאום עלו מהחדר רחש תסיסה קולני והבזק אור בוהק, וכולם הפנו את מבטם לעברם. הנוזל הירוק שנשפך מאחת המבחנות טפטף מקצה השולחן והתערבב עם נוזל כחול שנשפך מאחת המבחנות המנופצות. המים המבעבעים והזוהרים התפשטו במהירות לשלולית רחבה והתמזגו עם נוזלים נוספים שנשפכו מהמבחנות השבורות. בין רגע הנוזלים השתגעו. הם תססו ובעבעו, והפיצו אור עז ומסנוור.
כולם לקחו צעד אחורה.
"אני חושב שזה הזמן שלנו לזוז מפה, גם ככה לא מצאנו כלום." אמר ת'יק ואסף מיד את החפצים שלו לתוך התרמיל.
קולות הסכמה חרישיים נשמעו בחלל החדר.
ואז הכל התפוצץ.
טוג לפני 8 שנים ו-2 חודשים
התחלתי ליהנות מכל העבודה הזאת ודחקתי את מה שקרה למאחורי הראש, בדקתי את רשימת המשימות שעליי לעשות וראיתי שהמשימה הבאה היא לשפר המצאה מרשימת ההמצאות, אז ישבתי וחשבתי במשך כמה עד שסוף סוף חשבתי על משהו לשיפור ליצור 'סיר שמחמם ומערבב מה שבתוכו' אז התחלתי לחשוב איך ניתן לעשות את זה ובמהרה הגעתי לפתרון הלא כלכך מסובך לקחתי חומר קשיח אחד מהמלאי שלי והוספתי לו חומר תנועה אז הדבקתי אותו לתחתית הסיר ובזכות חומר התנועה הוא יזוז שם כל פעם שאומר לו לעשות את זה (אני משתמש ב 1 חומר קשיח, 1 חומר תנועה ו 1 חומר מדביק), אחרי שהרכבתי את זה לסיר הסתכלתי ברשימת המשימות שלי וראיתי את משימה מס' 3 מחוקה "יששש" וראיתי שיש לי יכולת חדשה "שרטוט" וגם שקיבלתי 'מחברת המצאות' שניחשתי ששם אני אשתמש ביכולות השרטוט החדשות שלי ואצייר את ההמצאות שלי בנייר.
המשימה הבאה שלי הייתה לשרטט המצאה במחברת ההמצאות אז התחלתי לחשוב אל מה יכול להיות מועיל כרגע, "אהא, מלכודת דובים ככה שכאשר מפלצת כלשהיא תדרך עליו היא תיתקע ולא תוכל להשתחרר, התחלתי לצייר אותה ואחרי בערך עשר דקות סיימתי וכשהסתכלתי על התוצאה הסופית היא לא נראתה רע כלכך https://thumbs.dreamstime.com/x/bear-trap-vector-doodle-style-50738220.jpg .אז בדקתי שוב את עמודת המשימות שלי וראיתי שהמשימה הרביעית נמחקה משם, ושקיבלתי את היכולת 'יצירה מלאה'. המשימה הבאה שלי הייתה ליצור המצאה מ 5 חומרים שונים.
אז החלטתי לנסות לבנות את מה ששרטתי, התחלתי עם ליצור את המלתעות בעזרת החומר הקשיח אז יצרתי קפיץ שכאשר הוא יילחץ אז המלתעות ייסגרו ובעזרת החומר המדביק חיברתי את שני החלקים אז הוספתי תנועה למתלעות כדי שיוכלו לזוז כאשר הקפיץ יילחץ, והשתמשתי בחומר הבקרה כדי שהוא יעבוד ככה שכאשר הקפיץ יילחץ אז המלתעות ייסגרו (2 חומר קשיח, גמיש, מדביק, תנועה ובקרה) אחרי כ 20 דקות של עבודה סיימתי את ההמצאה שלי ואחרי שבדקתי אותה כמה פעמים ראיתי שהיא עובדת ברובם כי אני עדיין לא מספיק מיומן מספיק במלאכה אז היא לא תמיד תעבוד. (אני רוצה את המפיץ אור) אחרי שראיתי שההמצאה עובדת המשכתי לבאה.
המשימה הבאה הייתה לחשוב על שלושה המצאות (אין לי כוח לרשום סיפור רקע לזה)
אוהל שמקים את עצמו חומרים 6X בד 4X חומר קשיח 2X חומר תנועה

מקפיא 2x חומר מפיץ קור 4x חומר מס' 26 2x חומר מבודד 1x חומר בקרה 4x חומר קשיח

כבר הסתכלתי על רשימת המשימות שלי והמשכתי למשימה הבאה שהייתה "עליך ליצור או להמציא כלי נשק"
אוקיי זה לא קשה במיוחד התחלתי לחשוב על מה יהיה שימושי בשבילי כי בתור מכשף המתקות שלי לא ממש עובדות בקרבות בטווח קרוב.
(תהליך המחשבות שלי) מה יהיה שימושי? חשבתי בהתחלה על סכינים, חרבות דברים ונילה כאלה הבעיה הייתה שהייתי חייב להיות מיומן בהם כדי להשתמש בהם באפקטיביות, אבל לא היה לי זמן לזה באמצע הקומה אז המשכתי לחשוב מעברתי ללחשוב על נינג'ות ועל כוכבי הזריקה שלהם, אבל הבעיה הייתה כמו עם כלי נשק אחרים וגם אז לא יעבוד להשתמש בהן באפקטיביות כי הן לא יהיו שימושיות במיוחד כי גם בחיים כוכבי הנינג'ה לא נועדו לחסל אלא רק להסיח את הדעת, אז עברתי לתסכול קל אבל אז פתאום חשבתי על וולורין והבנה פתאומית נפלה עלי "מה התקפי ולא צריך יותר מדי מיומנות? הטפרים של וולורין, הם יספיקו לי, אז התחלתי לשרטט כיצד זה ייראה אחרי כעשרים דקות של עבודה זה נראה כך http://images.yuku.com.s3.amazonaws.com/image/pjpeg/d2626a43be686af20eb8e5fc7eccf11d6cb4cd46.pjpg
אז אחרי שסיימתי לשרטט התחתי לעבוד, בהתחלה יצרתי רק את התפס ליד מ X2 חומרים קשיחים יצרתי אותו מעוצב בהתאם ליד שלי עם רצועות מ 2X חומר גמיש ו 2X חומר רך אז יצרתי את אז עברתי לחלק השני שהוא היה הטפרים הכנתי את שלושתם מ 2X חומר קשיח ואז השתמשתי בחומר תנועה ושני חומר בקרה כדי שאוכל לשלוף ולהכניס אותם כל פעם שאצטרך לדקור משהוא. עכשיו אחרי שסיימתי את זה עשיתי את אותו הדבר בשביל היד השנייה.
אחרי שבדקתי את הטפרים כמה פעמים פתאום שמעתי קולות התנפצות חזקים ורחש תסיסה קולני פתאום היה אור בוהק שדעך במהירות אז הסתכלתי מה קרה וראיתי הרבה בקבוקי כימיקלים שבורים ומפוזרים על הרצפה ונראה שהם מתחילים להתחבר ויוצרים אור בהיר אז הם התחילו לבעבע ולתסוס, צעקתי לכולם "אני חושב שזה הזמן שלנו לזוז מפה, גם ככה לא מצאנו כלום" התכוונתי לסיים את המשפט במילה 'שימושי' אבל פתאום הנוזל התחיל לבעבע באלימות ולא הספקתי לסיים את המשפט אז במהירות זרקתי הכל לתיק שלי התחלנו לרוץ.
ואז הנוזל התפוצץ מאחורינו, למזלי הייתי די רחוק אז רק נזרקתי מטר או שניים קדימה מגל ההדף אבל כל השאר כנראה נפגעו יותר קשה.
גיקי לפני 8 שנים ו-1 חודשים

הבזק של אור ליווה את הפיצוץ וסנוור אותי לרגע. הצלחתי איכשהו לשמור על שיווי משקלי, על אף שהחדר כולו התנודד בעקבות סדרת הפיצוצים הבלתי פוסקת.
רוב המדפים התמוטטו, וחפצים הושלכו בעוצמה ברחבי החדר. המנורות נדלקו ונכבו לפי חשקן, בבלגן ובאופן שלא היה יותר ממקרי. הן הבהבו, ואז נכבו, ואז הבהבו שוב, וחלקן שתנפצו מעצמן התיכו על ראשנו מטר של רסיסי זכוכית.
עוד פיצוץ טלטל את הרצפה תחת רגלינו וכשלתי קדימה, הפלתי את הבקבוקון המרפא ונחבטתי בגבו של ת'יק. האדמה המשיכה לרעוד, והיטלטלה עם כל פיצוץ קרוב. מעדתי על ימין ועל שמאל, נפלתי, קמתי, לא עצרתי. המשכתי לרוץ. לא היה זמן לבזבז.
צליל פיצוח נוסף נשמע מלמעלה; הרמתי בזהירות את מבטי וראיתי פיסת תקרה נופלת ארצה. היא התרסקה כשפגעה בארון מדפים שבור, למרבה המזל בלי לקבור אף אחד מתחתיה.
"מהר!" קראה מאדי מעבר לכתפה. היא הגיחה החוצה מהפתח, ואז התעכבה כדי לעזור ולהעביר דרכו את האחרים.
חלפו עוד כמה שניות, ולמרבה התדהמה לא נהרגנו. כל הגוף שלי רעד כשפרצתי בריצה מתוך החדר. פנינו בפנייה האחרונה, אל המסדרון הרחב שהוביל לכניסה הראשית של המנהרה. למרבה הפלא נשארנו בחיים. היינו חבולים אבל בהכרה, ושום איבר לא נתלש מגופנו. כשהגענו למסדרון נחתנו על הרצפה. כל גופי זעק מכאבים, הידיים המשופשפות, הברכיים החבולות והכתף הדואבת שלדעתי פרקתי.
נירה גנחה בכאב כשנשכבה על הקיר. היא הצמידה את התרמיל אל הקיר והשעינה עליו את ראשה. "תנסו לישון. אני אשמור ראשונה."
מאדי התנדבה לשמור אחריה ואז מלמלה בשקט שהיא גם ככה לא תצליח להירדם.
הרעש מאחורינו החל לגווע, והסתכלתי על כולם כשהשתעלנו וירקנו ושפשפנו את העיניים. זה לא הצליח לעצור אותי מלחייך, חיוך קטן, כזה שרק אתה יכול להרגיש אבל אף אחד אחר לא יכול לראות.
אבל לא הצלחתי להבין מה המשמעות שלו.
Lich לפני 8 שנים ו-1 חודשים


מאדי

אחרי פרק זמן שנדמה לי כשעות עדיין הייתי עייפה. חשתי שראשי מתרומם ויורד ברכות, כאילו אני שרועה על בטני בתוך רפסודה גבשושית. מתחת ללחיי הימנית הייתה חולצת טריקו חמימה. כעבור כמה רגעים קלטתי שיש מישהו בתוך החולצה. שאני שוכבת על בן אדם. הגבשושיות שמתחת לראשי הייתה חזהו, והתנועה העולה ויורדת היא נשימתו. פקחתי את העפעפיים לחרך צר, האור החלוש והמיוזע של נורות הפלורוסנט השתבר על תווי פניו של איקן. שיערו הבהיר היה סתור בבלגן על פניו, עיניו היו עדיין עצומות, כל התרוממות וצניחה של חזהו הייתה ארוכה ומאומצת, פיו נפער והוא נחר ברוך. רציתי להחליק יד מתחת לחולצה הבלויה שלבש, להעביר את אצבעותיי בין השרירים הדרוכים של שכמותיו ולאורך שקע עמוד השדרה שלו. זו הייתה שינה חסרת מנוחה, מלאה בהתהפכויות והסתובבויות בניסיון למצוא תנוחה נוחה על רצפת האבן. התעוררתי כמה פעמים במהלך הלילה, מבועתת מסיוטים. איקן ישן על הרצפה לידי, על ערמה של סחבות מטונפות, ובכל פעם שנבהלתי הוא היה שם, עד שלבסוף נשכבתי על הרצפה לצידו, שקועה בשינה על חזהו.
איקן זע ונמתח מתוך חלומותיו, ואני הסטתי את מבטי. בקבוק המים שעל התרמיל שלי היה ריק ובמעמקי הפה שלי היה טעם חמוץ וגירי, כאילו לעסתי אספירין ולא שטפתי את הפה במים. עיני צרבו והתנפחו ועור פני היה חם ודביק. התרוממתי באיטיות רבה על ידי וברכי וגיששתי סביב עד שאיתרתי את קיר המנהרה. הייתי בעיצומו של פיהוק ארוך כששמתי לב שאני מתקשה למצוא את נירה תחת אורן האפלולי של נורות הפלורוסנט. היא הייתה אמורה לשמור. העפתי מבט מסביב וראיתי שכל השחקנים האחרים עדיין ישנים. ראשי הסתובב, לא הייתי משוכנעת אפילו איפה נירה ישבה בזמן ששמרה. מעמקי המסדרון היו חשוכים לחלוטין, והייתי בספק אם הפנס הקטן שלי היה עוזר. ידעתי שזה יהיה טיפשי מצידי ללכת לחפש אותה, אני עלולה לא רק ללכת לאיבוד אלא גם למצוא את עצמי רצה הישר אל עוד מסדרון שורץ ערפדים במקום לברוח מהם.
לבסוף החלטתי לחכות לה. בינתיים ישבתי בחשכה, ודממה מוחלטת אפפה אותי. לא הייתה לי דרך למדוד את חלוף הזמן. פה ושם התנמנמתי, וכשהתעוררתי נותרו החשכה והדממה כמקודם. הבטתי שוב אל תוך מעמקי המסדרון החשוכים, מצפה לראות את הצללית של נירה מגיחה מתוך החשכה, אבל הצללים עמדו, ורק רחש זרזיפי המים שזלגו פה ושם הפליגו אל אוזניי. ולבסוף, כשהיה נדמה לי שהמתנתי ימים על גבי ימים והאוויר הפך כבר למחניק, הערתי את כולם. כמה מהם התחילו לנוע ולהתעורר, ובזמן הזה שלחתי הודעה לנירה.
כעבור כמה דקות גם דואורדון התעורר. הוא השמיע צליל של גניחה ארוכה ומתמשכת ומתח את רגליו וזרועותיו במקום, עיניו רפרפו ונפקחו, ואז התכווצו כשנתקל בקרן האור המסנוורת של המסך הווירטואלי. הוא הסיט את ראשו במהירות. "אוה, מאדי. אני אעיף לך כאפה. תסגרי את זה."
אבל אני הפניתי לו את הגב והתמקדתי במסך.

נירה, איפה את? הקלדתי. אנחנו חייבים להמשיך, לאן נעלמת? תחזירי תשובה בהקדם.

המתנתי. שום תשובה לא הגיעה. התחלתי לדפדף בהודעות האחרות ששלחתי לה, היא לא צפתה באף אחת מהן. ברוב ייאושי שלחתי לה עוד כמה הודעות. אחר כך נעצתי בצג אחרי כל הודעה והמתנתי לתשובה, אבל שום תגובה לא הגיעה. אחרי מספר רגעים של דממת אלחוט התיישבתי על הרצפה הצוננת, מותשת לחלוטין. כל הגוף שלי היה חם ורעדתי.
כעבור דקה הקלדתי במהירות הודעה נוספת, זועמת יותר. חיכיתי מספר שניות ואז החלון נסגר בפתאומיות, צלמית הופיעה בתצוגה שלי ואותתה על הודעה חדשה.

השחקן אינו מחובר. אין באפשרותך לשלוח הודעה.

מתחת להודעה המהבהבת, הופיעו פניה של נירה בתוך מסגרת שחורה ומרובעת. לא חשבתי שיכול להיות לי קר יותר, אבל כשראיתי את פניה הממוסגרות של נירה מאחורי מסך שנצבע בשחור לבן, הייתי מוכנה להישבע שטמפרטורת הגוף שלי ירדה. נסוגתי לאחור מהחלון הווירטואלי בגרון חנוק, ומרוב תדהמה מעדו רגלי על הקרקע הגבשושית. איקן ניסה לאחוז בי אבל הדפתי את ידיו בעיוורון. הגרון שלי הפך לפצצת זמן מתקתקת. עוד קצת והוא באמת היה מתפוצץ. ניסיתי להירגע ולבלוע את כמויות הרוק שהצטברו בגרוני.
נירה מתה. המחשבה ריחפה בראשי וכמעט הפילה אותי. דמעה זלגה לאורך הלחי שלי, ניתקה ממנה והתנפצה בדממה על הקרקע החשוכה. דמעה אחרת מצאה את דרכה אל שפתיי ויכולתי לחוש במליחות שלה מתפשטת ונספגת בנקבוביות שבלשוני.
לא הייתי מסוגלת להתמודד עם המחשבה שאיבדנו עוד שחקן. עוד שחקן חזק. פרצופים הבזיקו לנגד עיני. עשרות שחקנים שהכרתי וראיתי היו עכשיו בתוך מסגרת אפורה, חסרת חיים. ועכשיו גם נירה הייתה חלק מהם.
וזה כל מה שנשאר ממנה.

התגובה יצאה קצת מחורבשת, סליחה XD נירה מתה קיצר.
יאיר לפני 8 שנים ו-1 חודשים
(מקווה שאת גאה בי נטע)

המסגרת השחורה אמרה הכל, בלי להגיד מילה אחת. הפנים המוכרות של נירה, אלה שהיו צבעוניות, נשטפו בצבע אפור ושחור חסר חיים. רוח הלחימה שפעם אפפה את נירה, כעת הפכה לתופת מהדהדת וצורמת. החיים נקטפו מנירה, היא איננה. שחקנים מתים ומוחלפים, זה המשחק. אין טעם להתאבל. ניסיתי לשכנע את עצמי, אך ידעתי שזהו שקר. כל מוות של שחקן מותיר חלל ריק, בקבוצה ובלב. עוד רוח חיים ונשמה שהוסרה מהמשחק הזה, לפעמים בקלות מדי. עוד קול שלא אשמע במהלך התקלות סוערת. נירה נעלמה מהמישור המשחקי, ואי אפשר שלא לתהות למה.

איך?
איך זה ייתכן שהיא נעלמה, סתם ככה? התפוגגה לתוך הצל ולא שבה. בלי להגיד להתראות, בלי לשמוע את צליל החרבות המתקוטטות בקרב.

אך למוות שלה יש משמעויות נוספות. המסתורין שאפף את מותה של נירה היה תזכורת צורמת שכל אחד מאיתנו, בכל רגע נתון, עלול למצוא את עצמו חסר חיים באיזו פינה נידחת. כל אחד מאיתנו היה יכול להיות במקומה של נירה, מת בלי גופה, בלי סיבה. רק המסגרת חסר הצבע במשחק אכזרי משמשת כמצבה, כמקום אבל, כזיכרון. נירה לא זכתה למוות ראוי, נירה לא מתה מוות גיבורים ולוחמים. היא מתה לבד, האל יודע איך. ואנחנו כאן, לבד.
בכל מוות של שחקן הרגשות צפים, ואיתם כל החרא של המשחק. חלק מרגישים שבירים, מפוחדים, לחלק בוודאי לא אכפת. ואני בספק אם חצי מהאנשים בכלל הכירו את נירה מעבר לשם שלה. אבל לאלה שכן הכירו אותה, דיברו איתה, נלחמו לצידה בקרב. היא לא הייתה סתם שם, סתם דמות. היא לא הייתה סתם.

ועכשיו היא מתה, כמו כל השאר. אלה שהשאירו אותנו לבד באנוכיותם, להירקב פה. למות זה הפתרון הקל, כל אחד יכול למות. אבל אני מסרב להאמין שנירה בחרה את זה, שהמוות שלה היה פחות מקרב גורלי ומכריע על חייה, ולנו, אין מושג. כל המחשבות ותהיות הרעילות על מותה של נירה. אנחנו פשוט צריכים לדבוק כקבוצה ולעבור הלאה, אם זה אפשרי בכלל.
סובבתי את הצוואר בכעס ועצמתי עיניים חזק, מצבים כאלה הם רגישים במיוחד. לקבוצה, אי אפשר לדעת כיצד כל אחד יגיב. אבל ידעתי איך היא כן.

מאדי הייתה שבורה, מנטלית. במוחה עברו אלף מחשבות, תהיות וחרטות. אבל כולן הובילו למותה של נירה. היה אפשר לחשוב שכל מוות של שחקן מחשל אותה, מלמד אותה להמשיך הלאה. לא, כל מוות לוקח ממנה חתיכה קטנה שלא חוזרת, עוד מעמסה, עוד חרטה. מאדי הייתה מעבר להרוסה, ראיתי את זה בעיניים שלה, בתזוזות שלה. היא עמדה בפה פעור מול המסך, לא מסוגלת להפנים את המראה. את המסגרת הארורה. היא נסוגה בפזיזות לאחור ומעדה על הקרקע המרושעת. הפסקתי לחשוב על נירה, הגיע הזמן להשקיע את הזמן באיחוי וריפוי. עכשיו זה תורה של מאדי. עטתי לעברה במטרה לאחוז את ידה, אך היא התנגדה והעיפה אותה הצידה. תגובה נורמלית, מאדי כרגע חווה התמוטטות. היא קרסה אל הרצפה עם ארשת פנים רטובה וייבבה אל החלל. אני רק יכול לדמיין מה היא מרגישה כרגע, ואם אני צודק אפילו בעשירית, זה כאב עצום. גל של אבל שחלף בגופה וסירב לעזוב. היא בכתה.

ניגשתי אליה, ועשיתי דבר ששום מילים לא תחקנה, חיבקתי אותה. חיבוק כנה, חיבוק אמפתי. ניסיתי להרחיק אותה מהמסגרת, לקחת אותה לפינה. אך היא סירבה, המסגרת באופן מסוים הייתה הנחמה שלה. הפיסה היחידה שנותרה לה מנירה, הזיכרון ששרד. זה די עצוב כחושבים על זה ככה.

עברו שלושים דקות מאז גילוי מותה של נירה, ונראה שמצבה של מאדי משתפר, אך עדיין מעורער. היא המשיכה לשבת מול המסגרת, מדי פעם אפשרי היה לשמוע אותה ממלמלת מילים כמו "נירה" או "למה". אך זה היה תהליך טבעי, מאדי הקשוחה והחזקה הייתה (למרבה ההפתעה) מאוד רגישה ברגעים כאלה, סוג של עילוי נפשי. אני מעריך את התכונה הזאת מאוד.

עברה שעה מאז גילוי מותה של נירה. הדמעות כבר הספיקו להתייבש מלחייה ושפתה של מאדי. כעת היא פשוט הביטה בחלל, ללא שום כיוון מסוים. ראשה רטט ממחשבות וידיה דבוקות לצדדים, כף ידה שלובה בין כף ידי. שאריות הרוק כבר הספיקו להיעלם, ונראה שפייה יבש לחלוטין. היא חוזרת לעצמה חשבתי לעצמי. אך רק מפני שמישהו מתפקד, לא אומר שהוא יציב ופעיל. הזיכרון של נירה והמוות שלה ילוו את מאדי לעוד זמן רב, ייתכן שאפילו לשארית חייה במשחק. ואני? אני לא יכול להרשות לעצמי לבכות, מישהו צריך להיות שם כדי לתמוך במאדי, בקבוצה, להיות הגב השומר. זה שאף פעם לא מרגיש, זה שחושב הכל ולא בוכה. אז פשוט ישבתי לצידה של מאדי, ראשה על כתפי. הרהרתי במותה של נירה מאות פעמים מאז גילוי המוות, לא הצלחתי להבין איך היא מתה, או אם רציתי לדעתי.

לאחר שעה וחצי מאז גילוי מותה של נירה, מאדי נעמדה לפתע. היא מחתה את שאריות הנוזלים מפניה והתיישרה לגמרי. "קדימה אנשים, ממשיכים". היא אמרה ופנתה הצידה.
מנהלות מימד 72 לפני 8 שנים ו-1 חודשים
(אני גאה בך מאוד איקן!)
אוקי, אז ההמשכים עומדים לצאת טיפה לא מושקעים, אל תדאגו אבל בקשר לזה כי עוד מעט אני עומדת להעלות את התגובה של דומינו והכל יהיה טובבב!

נירה מתה. אתם לא יודעים מתי, איך או איפה בדיוק היא מתה. אתם אפילו לא יודעים אם היא בכלל שמרה. אבל השאלה איך, או יותר נכון למה, היא שמטרידה אתכם יותר מכל. אולי הורידו לה את המשקפיים מחוץ למשחק? אולי מפלצת באה ותקפה אותה? אולי.. היא בחרה למות?חוסר הידיעה מחלחל פנימה ומערער אתכם. עכשיו זה הזמן להישאר ביחד ולתמוך אחד בשני.
אז כמה כיף שאני פה כדי להרוס לכם את התוכניות :)
ברגע שתתקדמו במנהרה אתם תראו התפצלות, אחת מני רבות. כמובן, יש מבוך. אבל, מפני שלא היה לי כוח לחשוב על חידה נוספת ופשוט באלי כבר להתקדם הלאה, בכל התפצלות שתתקלו בה יהיה מסומן על הקיר ציור בקווי מתאר של דומינו (המשחק, לא השחקנית) בצבע ירוק שזוהר בחושך. כן, היא השאירה לכם רמזים אחריה. אין בעד מה.
אחרי כמה זמן אתם נתקלים בפתח ברצפה, שעליו לא מסומן דבר. אתם מסתכלים טיפה הלאה, הולכים עד להתפצלות הבאה, ולא רואים עוד את הציורים. אתם משערים שמי שהשאיר את הסימנים הללו ירק בפתח המנהרה ולא יכל לחזור מאיזושהי סיבה.
בפניכם עומדת בחירה - לרדת בפתח או להמשיך הלאה - אלא שאז אתם שומעים נהמה מהפתח ברצפה, וקולות לחימה. לכולם ברור שהגעתם לחדר הבוס, אז אתם בוחרים לרדת למטה.

(תגובה של דומינו בחצי שעה / שעה הקרובה!)
נטוטו לפני 8 שנים ו-1 חודשים
(עומדת להתרחש כאן קפיצה בזמן. לא מעניין אותי שום דבר. תהיה כאן קפיצה בזמן וזהו. שום דבר לא יתקדם כאן עד שנגיע לחלק הזה, אז אני עושה קפיצה בזמן. ושאף אחד לא יעז להגיד לי על זה משהו. אני עושה קפיצה בזמן וזהו!
עמכם הסליחה.)

-------------
אדם מחוסר הכרה לא יכול לשמוע את המתרחש סביבו, כך שאני בטוחה שריזו וארטמיס ריכלו עליי בזמן שהייתי מעולפת. זה בסדר, אני לא מאשימה. סביר להניח שהייתי עושה את אותו הדבר בדיוק במצב כזה. הבעיה היא שאי אפשר לדעת בדיוק מתי אותו אדם חוזר להכרה, ויש אנשים שלא לוקחים את זה בחשבון. שוב, זה מובן לגמרי. גם אני לא חשבתי על זה ככה לפני שחוויתי את זה בעצמי. לכן, לטובת כל אלה שאולי יקלעו למצב דומה (בואו נודה באמת, במשחק הזה זה יכול לקרות לכל אחד) ולא רוצים להסתבך עם אף אחד (טוב, אולי אני קצת מאשימה, אבל רק קצת), אני אתאר את החזרה שלי להכרה.
זה התחיל כשנהייתי מודעת לעצם היותי קיימת, בצורה הבסיסית ביותר שאפשר לדמיין. לא הייתי דומינו דול, לא הייתי שחקנית, לא בת אדם, ולא כל יצור או עצם אחר. בכלל לא ידעתי על קיומם של דברים כאלה. אפילו לא ידעתי שהחושך סביבי היה חושך. פשוט ידעתי שאני נמצאת, וזהו.
אני לא זוכרת מתי זה התחיל או כמה זמן זה נמשך, דיי מיותר לציין שתחושת זמן לא בדיוק עובדת במצבים כאלה. לאט לאט כל מני הגדרות חזרו אליי. איך להסביר.. לא עפו לי בראש תמונות של שולחן וכיסא או משהו, אלא רק ידעתי במעורפל שיש עולם עם יצורים ועצמים בתוכו.
אתם בטח תוהים למה אני מפרטת על כל זה. ובכן, כאן מגיע השלב שבו אני מתחילה לשנוא את הסקרנות שלי. כן, גם היא חזרה ביחד עם כל הבולשיט על ההגדרות של העולם. הסקרנות הזאת היא בעצם מה שדחף אותי לדחוק בגוף שלי להתאושש מהר יותר, וזה כנראה הדבר הכי נורא שמשהו אי פעם יכל לעשות. בקרוב אתם תבינו למה.
אז אחרי שהתאכזבתי לגלות שהעולם קיים התחלתי לשמוע צפצופים. כן כן, חוש השמיעה חזר אליי, יאיי וכו. לא באמת עזר לי, כי לא הבנתי שום דבר ממה ששמעתי. הצפצופים היו קצובים ומהירים, ולוו בצלילים שאותם פירשתי מאוחר יותר כצעקות. הם נשמעו כאילו מקורם ממרחק עצום. אימצתי את עצמי להקשיב יותר טוב, ולמרות זאת לא הבנתי מילה. זה נמשך ונמשך.. ואז נרגע, והצפצופים האטו, והכל נעלם.. אבל רק לשנייה או שתיים, כי מיד באו צלילים נוספים, פחות צורמים מהקודמים. זו הייתה סדרה של צפצופים באוקטבות שונות שיצרו ביחד מנגינה מוכרת, וכשהצלילים האלה נעלמו נשמעו עוד קולות.
זה מבלבל, אני יודעת. נותן לכם מושג קצת על איך שהרגשתי באותו רגע. לא היה לי מושג מה קורה. הקשבתי שוב, ועל אף ששמעתי חילופי מילים בקרבת מקום, לא הצלחתי להבין את המשמעות שלהן.
אני זוכרת את החלק הזה במיוחד, כי בשלב הזה הייתי כל כך נחושה לגלות מה קורה עד שהצלחתי להתעורר באופן סופי.
"אאוץ'..."
לעזאזל עם הסקרנות שלי! הייתי צריכה לדעת מה טוב בשבילי ולהישאר במצב של חוסר הכרה. אולי הייתי משכנעת את הערפול להישאר איכשהו. הייתי צריכה לשחד אותו בעוגיות או פיצה או משהו, כי בשנייה שהוא עזב המציאות הכתה בי. זכרתי הכל, וכן, גם הרגשתי הכל. אוף, איזו מציאות אכזרית.

"התעוררת," שמעתי קול משמאלי. פקחתי עיניים לכדי חריץ, מסנוורת מהאור. ניסיתי להתרומם לישיבה ללא הצלחה, ובסופו של דבר נאלצתי להיעזר בארטמיס.
"כמה זמן הייתי מעולפת?"
ריזו הופיעה מולי כמו משום מקום. "יותר מדי זמן," היא אמרה, "כמה שעות לפחות. יש לך מזל שאת עדיין בחיים, אחרי פגיעה כזאת.."
ניסיתי להיזכר במה שקרה. "נפלנו מהתקרה לתוך החדר של הבוס, אבל לא ראינו אותו בשום מקום." הרמתי אליהן את עיני כדי שיאשרו.
"הוא תקף בהפתעה, העיף אותך על הקיר." ארטמיס השלימה את הסיפור.
הבטתי סביב. היינו במעין מערה קטנה, גומחה זעירה במערת הנטיפים הענקית שהייתה חדר הבוס. פתח המערה היה מלא בשברי סלעים. "את רוצה להגיד לי שהוא העיף אותי כל כך חזק שעשיתי חור בקיר למערה הזאת?"
שתיקה. השתיקה הזאת הפחידה אותי. השתעלתי בכבדות ומעט דם יצא מפי. מיד הסתכלתי במד החיים. הוא ירד מעט והגיע ל-10%, ואז עלה ל-13%. מזל.. זה לא מה שהשאיר אותי בחיים.
'ומה יקרה כשלא תצטרך אותי יותר?' שאלתי את אנונימוס בראשי.
'יש לי תוכניות בשבילך, יותר גדולות ממה שנדמה לך' הייתה תשובתו.
'ואני מניחה שאין לי אפשרו בחירה כאן?'.
ריזו שברה את השתיקה. "החדשות הטובות הן שהוא מחלים נורא לאט," היא אמרה "בערך אחוז או שניים כל חצי שעה, משהו כזה".
ארטמיס קמה והתקדמה לפתח המערה כדי לתצפת על הבוס, וריזו עשתה כמוה. ניסיתי לקום ולתצפת איתן אבל ארטמיס עצרה אותי במבטה. "את עדיין חלשה מכדי להילחם. תישארי כאן ותתאוששי, אנחנו ניכנס בלעדייך".
שנאתי את זה, אבל היא צדקה. לא הייתי במצב להילחם. ולמרות זאת, לא אהבתי את טון הדיבור המתנשא שלה. היא התנהגה כאילו היא תפסה פיקוד באופן מלא. תהיתי איך ריזו משתפת פעולה עם זה. אם יש דבר אחד שלמדתי על ריזו מאז שהכרתי אותה, זה שהיא לא סובלת שאומרים לה מה לעשות. הייתה לי הרגשה רעה בקשר לזה.
"ניכנס לשם רק שתינו, נתקוף משמאל ומימין בבת אחת..." ארטמיס התחילה להסביר לריזו על התוכנית שלה, וזו הקשיבה במבט בלתי קריא. "... וברגע שנתחיל להתעייף נחזור לכאן ונראה מה קורה עם דומינו דול." היא סיימה את דבריה במבט חד לעברי "הבנת?".
ריזו הסתכלה עליי גם היא. היה לי ברור שהיא פשוט לא רוצה לבזבז זמן על ויכוחים. הן ייצאו לשם, והיא פשוט תעשה מה שהיא תראה לנכון באותו הרגע. ארטמיס לא שמה לב לזה. באמצע הקרב זה יפתיע אותה ויסיח את דעתה. זה מתכון לאסון...
"דומינו, פשוט תוותרי. את יודעת שהיא צודקת. וזאת תוכנית טובה". שוב פעם. חתיכת עקשנית, את בחיים לא תגידי דבר כזה. את יודעת, נכון ריזו? את לפחות חודשת שעליתי עלייך. אני מוכנה להתערב שאפילו גיבשת לעצמך כבר תוכנית משלך.
ארטמיס גלגלה עיניים ויצאה מפתח המערה בחוסר סבלנות. ריזו נשארה לעוד קצת והביטה בי.
"בשנייה שאתן מאבדות שליטה אתן חוזרות לכאן, אוקי?" ביקשתי ממנה להבטיח, אבל היא בתגובה רק אמרה "תהיי מוכנה עם הקרוסבואו".

---

צפיתי בהתרחשות בחוסר אונים. ריזו נצמדה לתוכנית בינתיים, וזה רק גרם לי להיות יותר במתח. הקרוסבואו שלי הייתה לידי, אבל הראייה שלי לא הייתה חדה מספיק. מד החיים שלי בקושי עלה בשני אחוזים. זה כאילו שאנונימוס עשה את זה בכוונה כדי שאני לא אתערב. אבל כן יכולתי לראות טוב מספיק כדי לדעת שהן לא זזות מספיק מהר. הן עייפות. הן צריכות לחזור.
הייתי צריכה לרפא את הפצעים שלי ומהר. קסם לא בא בחשבון, הפציעה שלי הייתה רחוקה מלהיחשב כשטחית. התחלתי לחפש בתיקים כל מני חומרים לשיקוי מרפא, אבל לא היה לי מושג אילו חומרים לחפש. עם כל רגע שעבר וכל הצצה לעבר הקרב התסכול והלחץ שלי גברו.
"אפשר רמז? בבקשה?"
'את צריכה להתאושש.'
"הן בסכנה" התחננתי.
'זה בסדר.'
"זה לא!"
'החיים שלהן שווים פחות'
"צורת החשיבה שלך ממש מעוותת אנונימוס!"
הוא שתק. אולי עדיף ככה.
מרפא.. מרפא.. מה יכול לרפא?! יש לי.. מלח, תירס, בשר... אבל קופסאות שימורים לא יעזרו כאן. העפתי מבט נוסף לעבר הקרב. ארטמיס נפגעה. זה לא נראה טוב...
"אני מעלה את מד החיים שלי!" הודעתי.
'חכי!'
"לחכות למה? שהן ימותו?!"
פתאום שמעתי צרחות, אבל אלה לא היו ריזו וארטמיס. לזה הוא חיכה? הוא מצפה שהן יקריבו את החיים שלהן?
הם נפלו מלמעלה, מהכניסה היחידה לחדר הבוס. הם לא הספיקו להגיב, זאת מלכודת מוות. הם נחתו על הקרקע, הבוס - 30% במד החיים. הראייה שלי התחדדה. זה לא מספיק. הבוס הסתער על השחקנים. ארטמיס ניצלה את ההזדמנות למתקפה המשותפת שהיא תכננה מקודם. היא סימנה בראשה לריזו, אבל ריזו הסתכלה לכיוון אחר. גם היא...?
הוא צפה את זה. הוא ידע שזה מה שיקרה.
נו, שילכו לעזאזל!
הופעתי בין הבוס לשחקנים שנייה אחת לפני שכבר היה מאוחר מדי וחסמתי את המתקפה עם המגן שלי, שאותו הגדלתי הרבה יותר מכפי שהיה אמור להיות. הצלחתי להדוף אותו לאחור, אבל מרוב מאמץ כמה מפצעיי נפתחו וחזרו לדמם. ראייתי היטשטשה, ולא הצלחתי להעלות את מד החיים שלי.
אנונימוס!
ראיתי כתם ענקי מתקרב אליי כאשר הבוס עמד להנחית עליי מכה ישירה בזרועו, ובדיוק אז דמות מטושטשת נוספת הגיחה מאחוריי וספגה את המכה בעצמה. היא התמוטטה. ובן רגע ראייתי השתפרה. הספקתי להעיף בפאן מבט אחרון לפני שדמותה התנפצה.
קשה לי להסביר מה עבר עליי באותו הרגע. מרוב הלם פעלתי בלי לחשוב, והזעם שמילא אותי.. הרגשתי בנוכחות הנוספת בחדר, באנונימוס שהחליט לגבש צורה ממשית כדי לעצור אותי. לא התכוונתי לתת לו לעשות את זה. התרוממתי על רגליי והתייצבתי זקופה מול הבוס. הבטתי בו, ומחקתי אותו בלי מאמץ. מיד לאחר מכן יריתי את מבטי לתקרה, למקום שידעתי שבו אנונימוס נמצא. הסתכלתי היישר לעברו במבט רותח, שרק יעז להגיד לי על זה משהו.
אז הוא נעלם.
Lich לפני 8 שנים


(אני פותחת את התגובה לאחר המוות של פאן. שדרך אגב, מי שתהה, זו לא פראנקי פראן.)

מאדי.
דומה שהכל התרחש בהילוך איטי. כשרסיסי המוות האחרונים נעלמו עם הרוח, המערה כולה צללה לחשכה. האפלה בלעה הכל. הלפידים שבערו בעמדותיהן היו חיוורים וחלשים לנוכח צלו הכביר של הבוס שנפרש מלפנינו ועטף את מערת הנטיפים הרחבה בחושך אפלולי. הגוף שלו היה גבשושי וקשיח, כאילו נחצב באדמה, וגדול כל כך עד שראשו כמעט וגירד את תקרת הנטיפים. מתוך שכמותיו הזדקרו בליטות משוננות בצבע חום־ירקרק. חזהו היה מפותח ובולט, ומתחתיו שרירי בטן חטובים. דוקרנים חדים וירוקים בצבצו ונבלעו לסירוגין בבשרו התפוח, ומלבד עיניו העגולות והאדומות, לא היה כל מאפיין לפניו, לא אף ולא פה, רק זוג עיניים קטנות שבלטו על רקע עור לטאה ירקרק. ואז החל הבוס לנוע, וכל המערה רעדה.
מאחורי נשמע רחש תנועה, וחריקות מתכת כנגד מתכת עלו לאוויר במקהלה מחרישת אוזניים בעוד השחקנים שלפו את נשקיהם.
עברה בערך מאית שנייה בין הרגע הזה לרגע שאחריו, שבו התרוממה דמות שחורה מתוך הצללים, כאילו עלתה מעל פני האדמה והתגבשה לצורת אנוש. היא ענדה לגופה סחבות. ברדס שחור השתחל על עורפה מראשה. היא זקפה את גבה, נחושה ובטוחה, הרימה זרוע אחת באוויר ובהינף מהיר של ידה הבוס האדיר נמחה מעל פני הקרקע, והמערה נפלה לדממה.
במשך כדקה אף אחד לא העז להשמיע צליל. השחקנים ההמומים הביטו מאחוריה על האוויר הריק כעת, ולאחר מכן הנמיכו את נשקיהם, הבעות של בלבול ניבטו בפניהם.
ואז הסחבות צנחו אל הקרקע בחבטה עמומה. עיניה היו חשופות כעת, גדולות ונוצצות במערה האפלולית, כמו שתי בריכות של מים עמוקים, בתוכן נצץ וריצד אור הלפידים. שיער ורוד נשפך על כתפיה הצנומות כמפל זורם, והקצוות השוררות ליטפו את פניה של דומינו דול.
יאיר לפני 8 שנים
עוד דמות שנמחקה, סתם ככה. מותה העצוב והמעורפל של נירה השאיר חותם גלוי על חבורת השחקנים, אבל זה? התגרות בגורל. גופה המתוח של פאן התנפץ לרסיסים לפי שאיש מאיתנו הגיב, ונעלם מבלי לברך אותנו לשלום. אי אפשר להמשיך את מסלול האבל הזה. שחקנים מתים, זה מה שיש. המשחק לא נועד לשרת כאמצעי בידור, זה קרב מתמשך על חיים. כל פעם שמישהו מת, אתה צריך להיות אסיר תודה שראית את המוות מאשר חווית אותו.

לאחר מותה של פאן החבורה התגבשה בתדהמה לנוכח הדמות אפלולית שעלתה מן האדמה ועמדה מנגד לקבוצה, יוצרת מעין שתי שורות מקבילות שלעולם לא ייפגשו. לגופה סחבות שהיו פעם לבנות, אך הוכתמו מהקרקע והלכלוך בכוכים. על ראשה חבוש ברדס שהסתיר את קווי הפנים הדומיננטיים של הדמות, כך שהיה אפשר לטעון כי היא לא אנושית בכלל. לחישות מהירות התפשטו במרוצת השנייה, מספר טענו שהקבוצה חייבת לברוח מהדמות המעורפלת, כמה התחילו להיתקף בפאניקה אילמת. אך רובנו עמדנו בתדהמה בעת שהדמות הרימה את ידה לשמיים, כמנסה להגיע לאלים והבוס שהיה פעם מאיים ומפחיד כל כך, נעלם כלא היה.
בזמן הזה שררה שתיקה צורמת במערה, נדמה כמעט שהיה וויכוח אילם לגבי רצונה הטוב של הדמות, אך לבסוף האנשים האחרונים והמבולבלים הפילו נשקיהם אל האדמה כמחוות כבוד.

הסחבות ירדו מגופה, במעין התנתקות ונגעו כעת בקרקע. ברדסה נפל מראשה וחשף אוסף שיער ורוד מרשים למדי שליחך את פני הדמות. עיניי הדמות זרחו למראה החבורה, ונצצו כמו שמי הכוכבים. דומינו דול שבה אלינו.
אראגון לפני 8 שנים
ארטמיס

לא מבינה את רוזי הזאת, יכולתי למות בגללה!

תקפנו את המפלצת משני כיוונים, בהתחלה זה הלך כמתוכנן אבל ההתקפה שלנו לא השפיעה עליה יותר מידי, אבל הרעש של הדמויות שנפלו פתאם מלמעלה הפתיע את המפלצת, ואם ריזו הייתה עושה כמתוכנן אז היינו מצליחות לחסל אותו, אבל במקום להתקדם איתי היא התעסקה בשטויות שלה, ואלמלא הדמות שספגה את המכה סביר להניח שהדומינו הייתה מתה וסביר להניח שגם אני, מטומטמת!

ראיתי את הדמויות החדשות אבל לא בטחתי בהם, לא ידעתי אם זה אויבים או לא אבל ראיתי שדומינו לא ניסתה לתקוף אז רק עמדתי בהיכון אם שני סכיני הטלה

ראיתי איך הם מסתכלים למקום שבו עמדה הדמות שהתנפצה, איך היה נראה שכואב להם, איך הם המומים ושבורים מעוד חבר שנעלם, אני לא הרגשתי את זה, אפילו אם הייתי מכירה את הדמות הזאת קשה לי להאמין שהייתי מצטערת, איבדתי את הרגש הזה מזמן, זה מה שקורה כשאתה נאלץ להרוג חפים מפשע וכאלה שהם לא אבל החשבת אותם לחבריך, כשאתה נאלץ להרוג דמויות אמיתיות וכשאתה מאבד את אלה שהם באמת חבריך אבל נאלץ להמשיך כדי שלא יקרה לך אותו דבר:

בעבר:

״ארטמיס, המאסטר קורא לך״
זה היה אחד הלקקנים של המאסטר, עוד אחד שחושב שאם הוא ילקק אולי הוא יתקדם איכשהו, הלכתי איתו, הוא לקח אותי עד המאסטר אבל לא נכנס לחדר, ״המאסטר רוצה שתיכנסי אליו לבד״ אמר והלך

נכנסתי אל החדר, ״תראו תראו״ אמרה שם דמות נוספת ״ארטמיס, מתברר שאולי את בכל זאת מועילה, אולי טוב שעדיין לא הרגתי אותך״

זאת הייתה סרינה, חברתו שחורת השיער והקרובה ביותר של המאסטר אבל אכזרית יותר ממנו, הרבה יותר ממנו, לא היה אפשרי כמעט למצוא את המאסטר כשהיא לא נמצאת איתו, ״טוב לראות גם אותך, ביץ׳״ אמרתי

סרינה שלפה סכין הטלה אבל המאסטר תפס לה ביד ״תירגעי סרינה״ אמר ״היא לא עשתה כלום, את התחלת בזה״, היא נעצה בו מבט זועם והלכה הצידה

״ובכן ארטמיס, השגת לי את הספר, שמעתי איך נכנסתן לשם את וקייטלין, מרשים מאוד״
״תודה״ אמרתי
״אבל ג׳ארד סיפר לי משהו שלא הבנתי, אולי את תוכלי להסביר לי את זה״ אמר ״הוא סיפר שאת כעסת עליו בגלל שהוא הרג את אחד האויבים שלנו, ולא הבנתי את זה, האם את לא מסוגלת להרוג את האויבים שלנו? את הקבוצה שמנסה להשמיד אותנו? או שאולי את עובדת בשבילם? אני חייב להגיד שלא האמנתי לו בהתחלה אבל הוא התעקש אז זימנתי אותך לשמוע ממך מה היה״, נימת הקול שלו רמזה שכדאי מאוד שאני אזהר עם התשובה שלי
״מאסטר די״ אמרתי ״אתה יודע שאני אהרוג כל אחד שנילחם בנו ויסכן אותנו ואת התוכניות שלך, אבל התעצבנתי עליו כי הוא הרג אויב שלא יכל להזיק ויכל להועיל לנו ולגלות לנו מידע, אז התעצבנתי שבמקום פשוט להכות ולעלף אותו הוא ישר הוציא את בחרה ושיסף לו את הגרון, בלי לחשוב״
״נשמע מעניין, ג׳ארד, אתה מכחיש את זה?״

הוא יצא מחדר פנימי, מתברר שהוא היה פה כל הזמן, כדי שיהיה אפשר לאמת אותו עם הטענות שלי ״היא משקרת, מאסטר, היא לא הייתה מסוגלת לראות אותי הורג אותו בדם קר״
״לא ענית לשאלתי, ג׳ארד, האם אתה מכחיש שהרגת אותו כשבעצם לא הייתה לך סיבה ממשית לעשות את זה?״
״לא מאסטר, אבל אמרתי לך שעשיתי את זה כי הוא ניסה למנוע מאיתנו להשיג את הספר״ הוא נשמע לחוץ
״אני לא חושב שהיה לו דרך לעשות את זה, אתה צריך להיזהר במעשיך להבא, ג׳ארד״
״כן מאסטר״
״אתה משוחרר״
ג׳ארד נראה מופתע לרגע שיצא בלי נזק אבל הוא מיהר להסתובב וללכת.

טעות. המאסטר הרים את ידו, וכעבור מאית השניה אחר כך הייתה נעוצה סכין בגבו של ג׳ארד והיד של סרינה הייתה מונפת קדימה, ״אתה שוב לא חושב ג׳ארד״ המאסטר קם מהכיסא והתקרב אל ג׳ארד שהיה שרוע על הרצפה ״הייית צריך להיזהר ולשים לב למה שקורה מאחוריך, באמת חשבת שאתן לך לצאת בלי עונש?״
״אבל מאס...״ ג׳ארד התחיל לחרחר
״שקט, לא נתתי לך את רשותי לדבר, אתה מבין, אני זקוק לאנשים שחושבים, מי שלא חושב, אין לי יותר צורך בו״ ובמילים אלו הוא תקע חרב בגרונו של ג׳ארד שהתפוגג

כנראה הייתי מבועתת, משום שהמאסטר אמר ״אל תדאגי ארטמיס, את בהחלט אחת שחושבת, אני זקוק לך ולא כמו האדיוט הזה שהיה כאן, אבל תמתיני רגע, אני צריך שתעשי בשבילי עוד משהו״
סרינה יצאה מהחדר וחזרה אחרי דקה עם האסיר ששבינו ״אני רוצה שתוכיחי לי שאת מסוגלת להרוג את אויבינו כשאנחנו לא זקוקים להם, הרגי אותו״
הבטתי עליו ״אבל למה? הוא מסר לנו מידע בנוגע למקומו של הספר ואני מניחה שהוא יסכים להצטרף אלינו״ האסיר הנהן בראשו
״את לא מבינה ארטמיס? יש לי צורך רק באלה שמועילים לנו, והוא כבר לא מועיל לנו, ולפי המהירות שהוא נכנע לך, לא נראה לי שיש לו בעיה גדולה להחליף נאמנויות כל הזמן, ועכשיו, הרגי אותו בלי שום מילה נוספת״

ראיתי את סרינה מכינה סכין הטלה נוסף, התקדמתי לעברו של האסיר שאפילו לא היה לי מושג מה שמו, הרמתי את חרבי, נעצתי את עיני בעיניו, ראיתי איך הוא משפיל את מבטו, והרפתי את ראשו, ״יפה מאוד, ארטמיס״ אמר המאסטר ״כבר פחדתי שאיאלץ לאבד גם אותך״ סרינה החזירה את הסכין למקום בעוד גופו של האסיר מתפוגג

זה היה החף מפשע הראשון שהרגתי, אבל בהחלט לא האחרון

בחזרה להווה:

״תפסתי את ריזו בכתפה: ״יצאת מדעתך?״ צעקתי עליה
היא הסתובבה אלי ״תורידי ממני את היד״ סיננה אלי
״הייתי יכולה להיהרג בגללך, אבל זאת אשמתי, שכחתי מכלל מספר אחת״
״ומהו?״ שאלה מישהי עם שיער כחול
״שחבריך תמיד תוקעים לך סכין בגב״ עניתי


Lich לפני 8 שנים


"מאדי."
הדפיקות בלב פשוט היכו פעם, ועוד אחת, ועוד אחת, במין קצב מטורף ששאר מערכות הגוף התקשו לעמוד בו.
הקול שלה הרעיד אותי. אבל גם הרגיע אותי בדרך כלשהי. הרמתי את המבט. הנה דומינו דול. עיני האגוז הגדולות שלה, התחומות בריסים ארוכים, השפילו אלי מבט שנשא עייפות עמוקה, כאילו זה עתה החזיקה את העולם על כתפיה וגבה החל להיסדק. הזוהר בהן נמחק, ואפילו ניצוץ הלפידים שהשתקף באישוניה כבה. עיניה כבר לא היו אגמים עמוקים של סגול כחלחל, הן היו חסרות צבע וברק; עיניים חלולות ורדופות. מבטה נראה כמעט נטול צבע וחיים. השפתיים הדקות שלה עטו גוון חיוור במקום האדום דובדבן הרגיל, ונותרו יבשות וסדוקות, כמעט כמו עלה שלכת צהבהב שנסדק תחת סוליית נעל.
הסתכלתי עליה ומשהו בי התפרץ, אותו כעס שלא למדתי במשך שנים רבות כל כך להדחיק. כי היא התנהגה בדיוק כמו האבא הביולוגי והמזדיין שלי. כי יום בהיר אחד היא החליטה לעזוב אותי, בדיוק כמו שהוא עשה. והיא הבטיחה לי שהיא לא תהיה כמוהו. שלא יהיה אף אחד כמוהו יותר בחיים שלי.
אבל היא רק הבטיחה. והבטחה זו רק מילה שאדם נותן לך ואחר כך יכול להעיף אותה לכל הרוחות.
דומינו דול התקרבה אלי עד שחמישה סנטימטרים בודדים הפרידו בינינו וכמעט יכולתי להרגיש איך היא נושמת, איך החזה שלה עולה ויורד. קמטי צחוק זעירים ניבטו בתחתית עיניה. היא הסתכלה לי בעיניים כאילו היא לא מפחדת מכלום, כי דומינו דול כמעט ולא פחדה מכלום, ואז היא פלטה יבבת צחוק חנוקה וחיבקה אותי, כאילו הגרוע מכל חלף. הגוף שלי התקשח בין זרועותיה וידיי נשארו רפויות לצידי הגוף. לא הייתי מסוגלת לחבק אותה.
"אני כל כך מצטערת." אמרה חלושות והשקע בצווארי עמעם את קולה.
שמעתי את הדם פועם באוזניי והעולם סביבי טבע בדמעות מלוחות שצרבו בזוויות הפנימיות של עיני. חשתי בכעס עולה מתוכי, קורע את גופי מבפנים, נואש ומתחנן לצאת החוצה. נשכתי את פנים הלחי שלי כשדמעה ראשונה חמקה תחת ריסיי, ניתקה מהסנטר שלי והתנפצה בדממה על הקרקע. כל אותו הזמן הפנים שלי עקצצו, ממש כאילו אני אלרגית לדמעות הארורות האלה. לא משנה כמה התאמצתי למנוע מהן לרדת, זה היה לשווא. אבל כעסתי. ואלה היו דמעות של כעס. ואת הכעס שלי מעולם לא הצלחתי לרסן.
"את חתיכת שקרנית מזדיינת," שמעתי את עצמי אומרת. והמילים נורו לחלל האוויר הדחוס כמו כדורים מאקדח טעון, חדות, ממוקדות ושורפות.
מחיתי בחופזה דמעה נוספת שחצתה שובל בפני המטונפות. "את בת זונה חסרת רגשות. זה כל מה שאת."
דומינו דול התרחקה לאחור, עדיין אוחזת בשתי כתפיי. היא הביטה בי בעיניים מופתעות, כמעט מבוהלות. הפה שלה היה קצת פעור והגבות שלה התקמטו בדאגה. היא השתהתה לרגע ואז שחררה את אחיזתה מהכתפיים שלי ושמטה את זרועותיה לצידי גופה.

(חח לאב יו צ'פ >~< תמשיכי מפה.)


איילת לפני 8 שנים
הי לכם, אני ממש מתרגשת שסוף סוף אנחנו פוגשות את כל הדמויות!
קוויתי שזה יקרה שנתיים יותר מוקדם, אבל לפחות זה לא קרה במימד ה72...
קראתי עכשיו את כל התגובות בדיון הזה וחייבת להגיד שקצת הלכתי לאיבוד בתוך פרטים, אז אשתדל להיצמד לעלילה, מקווה שלא אכתוב בטעות משהו לא הגיוני
אומייגאד! אני לא מאמינה שזה קורה! אני מאושרת כל כך!
אראגון, בכנות ממש לא הצלחתי להבין מה בדיוק קרה במערה עם הבוס כששתי הדמויות שלנו היו שם, אז אני מאלתרת קצת:

"תכנית את אומרת הא? כלומר תזוזות פה ממושכות בתוספת קול שאמרת לעצמך בקול רם.אם רק הייתה בהן איזשהי תועלת...
למעשה הן פשוט היו כל כך גרועות שבשלב מסוים הנחתי שהן לא ישאירו אותנו בחיים, אז השתדלתי לעשות כמיטב יכולתי כדי לתקן את המצב."
"לגבי עניין הסכין בגב... נו טוב, את צודקת. אבל באופן חלקי למדי. אני תמיד יכולה לתקוע סכין בגב. אני תמיד מסוגלת לעשות את זה לאנוכיים חסרי תועלת כמו שאת היית עכשיו. שיגידו שזה עושה אותי בעצמי אנוכית, או שזה לא חכם מבחינה אסטרטגית, אבל לפחות זה מעיף את כל הטיפוסים הבלתי נסבלים האלה מהחיים שלי. למעשה, את יכולה לתקוע לי סכין בגב ממש עכשיו, ואני לא מתכוונת במובן המטאפורי של המילה, לפחות ככה אני אוכל להיפטר אישהו מהעולם הבלתי נסבל הזה. אבל לא הייתי ממליצה לך , לפחות כל עוד המוטיבציה שלך להמשיך במשחק גבוהה מספיק."
יש מצב שהגזמתי קצת, אבל בשביל מה לחיות אם אי אפשר קצת לעשות דרמות מדי פעם?


קבוצת האנשים שמולנו נראתה אומללה למדי, אבל גם חזקה ומגובשת. בטח לדומינו דול היה קשה להיות בלעדיהם במשך זמן כה רב..
הנערה שדיברה איתה כנראה קשורה אליה במיוחד. למה היא כל כך כועסת? אך בו בזמן גם כל כך שבורה למיליון חתיכות?
מה שלא יהיה, אמרתי לנערה-ספק זכוכית שבורה-ספק לבה רותחת:
"אני מבינה שמדובר ברגע דרמטי ומרגש שלכן, ואין לי מושג מה קורה פה. אך בכל זאת אני חייבת לציין שדומינו דול, על סמך היכירותי הקצרה אך הארוכה מדי איתה, הינה ללא ספק טיפוס בלתי נסבל למדי. אז אני יכולה להבין אותך."
נטוטו לפני 8 שנים
הברדס שלבשתי צנח על הרצפה, ואיתו חלק גדול מהאנרגיה שמילאה אותי עד אותו רגע. הסתובבתי בחשש להביט אל השחקנים. כל כך הרבה דברים קרו בחודש האחרון, כל כך הרבה דברים שאני לא יכולה לספר, כל כך הרבה דברים שאני חייבת להוציא החוצה. הם נראים שונים מאותה קבוצה חסרת ניסיון של השחקנים שעזבתי. הם היו יותר בטוחים בעצמם, והרבה יותר מגובשים. דקירת קנאה מילאה אותי, כי ידעתי שאני כבר לא באמת חלק מהם, וסביר להניח שלעולם לא אהיה. מרחוק שמעתי את ריזו וארטמיס מתווכחות ביניהן, כצפוי, אבל אותי עניין רק דבר אחד.
"מאדי - " ניסיתי להגיד ללא הצלחה. מה שהיה אמור להיות שמה עוות והפך ליבבה חנוקה ופתטית. היא הייתה בהלם. ניסיתי לדמיין את הרגע הזה כל כך הרבה פעמים. תמיד חשבתי שכשהיא תראה אותי היא תרביץ לי, או תצרח עליי. אני מניחה שזה לא מאוד רחוק מהמציאות. רוב תחושות ההלם אצל מאדי הופכות לכעס. למעשה, רוב הרגשות הופכים לכעס כשמדובר במאדי.
אבל יודעים מה? נמלאתי בכזו הקלה כשראיתי אותה, שהרשיתי לעצמי לפעול קצת באנוכיות לרגע. חיבקתי אותה חזק, בעיקר כדי לשכנע את עצמי שהגרוע מכל מאחורי. אני לא לבד יותר. אני לא צריכה לדלות פרטים מאנונימוס על בית המשימות. הם כולם כאן לידי, במקום שבו אני יכולה להשגיח עליהם ולהגן עליהם בעצמי. לא סמכתי על אנונימוס שיעשה את זה.
מאדי לא החזירה לי חיבוק. הרי ידעתי שזה מה שיקרה. הכנתי את עצמי נפשית להתפרצות הכעס, לתחושת הבגידה ולמבטים השבורים. "אני כל כך מצטערת," לחשתי. רק עוד קצת..
"את חתיכת שקרנית מזדיינת," היא אמרה, "את בת זונה חסרת רגשות. זה כל מה שאת." קולה הקר הפתיע אותי. מאדי מעולם לא ניסתה לשלוט בכעס שלה, אבל כנראה שהחיים בבית המשימות טיפה ריסנו אותה. או שזו הייתה התשישות. או האובדן. אולי זו הייתה תערובת של הכל. על כל פנים, אף כדור אש לא המיס את הפנים שלי.
התרחקתי ממנה, הפתעה קלה בפניי. ניסיתי לקרוא את ההבעה שלה, מעבר לכל הכעס והעלבון. מה עבר עליה כשלא הייתי?
'הבריאות הנפשית שלה חשובה לא פחות מהפיזית, אתה יודע. תראה אותה, היא שבורה לגמרי. היית אמור לדאוג לה!' קראתי לאנונימוס במחשבתי, ובראשי ריחפו כל החוויות הנוראיות שעברתי בעצמי מאז שעזבתי, אותן חוויות שגרמו לחלק ממני לרצות להישאר בבר של מרטין לנצח ולא לחזור שוב החוצה לעולם. אני לא חושבת שאנונימוס מבין עד הסוף כמה נורא העולם שהוא יצר.
בדיוק אז ריזו וארטמיס הופיעו לידנו.
"אני מבינה שמדובר ברגע דרמטי ומרגש שלכן, ואין לי מושג מה קורה פה. אך בכל זאת אני חייבת לציין שדומינו דול, על סמך היכירותי הקצרה אך הארוכה מדי איתה, הינה ללא ספק טיפוס בלתי נסבל למדי. אז אני יכולה להבין אותך." אמרה ריזו.
'וכמה פעמים הצלתי לך את התחת בזמן ההיכרות הקצרה אך הארוכה מדי שלנו?' חשבתי לעצמי, אבל לא אמרתי את זה בקול רם. עצמתי את עיניי ונשמתי עמוק כדי להירגע. "זאת ריזו, וזו ששם היא ארטמיס. הן.. אה.. נפגשנו בדרך והחלטנו להמשיך לעלות קומות ביחד בינתיים.. אתם יודעים, כי לבד זה.. לא נגמר טוב.." עשיתי פרצוף למשמע דבריי שלי. היה מוזר להציג אותן לשאר השחקנים, במיוחד כי לא היה לי מושג איך להציג אותן. ריזו הרימה גבה בשעשוע והנהנה לעבר החבורה, מבטה מעט מתנשא, כסימן לכך שהיא מכירה בקיומם. ארטמיס, לעומתה, לא הייתה כל כך ידידותית, ופשוט עמדה בשילוב ידיים ונעצה מבט חסר רגש בשחקנים.
"אוקי." אמרתי באי נוחות, והחזרתי את מבטי אל מאדי. "כשנחזור אני אספר לך את מה שקרה, אני מבטיחה, ואז את תביני בדיוק למה הייתי צריכה לעזוב. בבקשה, תנסי לא לשפוט אותי יותר מדי לפני שתשמעי את הכל." אמרתי לה בשקט, בתקווה שזה יעזור במשהו. היא פשוט שתקה ולא אמרה כלום. איקן, כמובן, מיהר להתייצב לידה. יכולתי לראות שהוא מת לחבק אותה, או אפילו לשים לה יד על הכתף לתמיכה, אך לא מעז. מצד שני, נראה שלמאדי הוקל רק מעצם העובדה שהוא עומד קרוב. לפחות הדינמיקה ביניהם לא השתנתה.
העברתי את מבטי בין שאר השחקנים. חיפשתי פנים מוכרות, ואולי יותר ידידותיות, ואז זה הכה בי. הם.. לא כולם פה.
לא לבכות.
איקן הבין את מי אני מחפשת. "הוא מת," הוא אמר. "תום, הכוונה. וגם נירה, דריה, ניקי, שישי, בראנדיל.." הוא התחיל למנות שמות סתם ככה, בלי רגש. את חלקם זיהיתי, וחלקם היו זרים לי. מבחינתו גם אני כבר זרה, אני מניחה. לא שאני מאשימה אותו, אף פעם לא ממש דיברנו. תפסתי ממנו מרחק בשנייה שהתחיל לקרות משהו בינו לבין מאדי, וזה היה.. כמה, יומיים אחרי שנכנסנו למשחק? תמיד השתדלתי לתפוס מרחק מהאנשים שמאדי הסתובבה איתם. זה פשוט היה מוזר מדי בשבילי, וזה סתם עצבן את מאדי. השפלתי את מבטי לרצפה.
אמרתי לך לא לבכות.
גם פאן וגם תום ביום אחד.. שני החברים הכי טובים שלי בבית המשימות הזה.. והרשימה נמשכה, אבל אני הרמתי את מבטי בחזרה ונעצתי אותו באיקן עם כל הכובד שהיה על הלב שלי. הוא בוחן אותי איכשהו? הוא מאשים אותי במשהו?


לא בכיתי.
אראגון לפני 8 שנים
נראה לי שריזו הייתה קצת מופתעת מהתגובה שלי, היא הסתכלה עלי לרגע במין מבט מוזר אבל זה נעלם לאחר רגע כך שבהחלט יכול להיות שדמיינתי את זה
היא אמרה לי: "תכנית את אומרת הא? כלומר תזוזות פה ממושכות בתוספת קול שאמרת לעצמך בקול רם.אם רק הייתה בהן איזשהי תועלת...
למעשה הן פשוט היו כל כך גרועות שבשלב מסוים הנחתי שהן לא ישאירו אותנו בחיים, אז השתדלתי לעשות כמיטב יכולתי כדי לתקן את המצב."
"לגבי עניין הסכין בגב... נו טוב, את צודקת. אבל באופן חלקי למדי. אני תמיד יכולה לתקוע סכין בגב. אני תמיד מסוגלת לעשות את זה לאנוכיים חסרי תועלת כמו שאת היית עכשיו. שיגידו שזה עושה אותי בעצמי אנוכית, או שזה לא חכם מבחינה אסטרטגית, אבל לפחות זה מעיף את כל הטיפוסים הבלתי נסבלים האלה מהחיים שלי. למעשה, את יכולה לתקוע לי סכין בגב ממש עכשיו, ואני לא מתכוונת במובן המטאפורי של המילה, לפחות ככה אני אוכל להיפטר אישהו מהעולם הבלתי נסבל הזה. אבל לא הייתי ממליצה לך , לפחות כל עוד המוטיבציה שלך להמשיך במשחק גבוהה מספיק."

למען האמת, כמעט שעשיתי את זה, אבל עצרתי בעצמי וסיננתי לה ״כדאי לך להיזהר ממני, אבל בשונה ממך אני לא תוקעת לאנשים סכינים בגב, אני מסתכלת להם טוב טוב בעיניים לפני שאני תוקעת את הסכין, ואז או שהסכין מגיעה ללב או שהיא מגיעה לגרון, אבל במקרה שלך זה לא ממש ישנה, ואני יודעת את זה כי כבר עשיתי את זה בעבר״ ובמילים אלה פניתי משם לכיוון הדרמה הקטנה שהתרחשה עם דומינו והבחורה השניה עם השיער בצבע המוזר, נראה לי שדומינו כינתה אותה מאדי

שמעתי שהמאדי הזאת אמרה לה ״את חתיכת שקרנית מזדיינת, את בת זונה חסרת רגשות, זה כל מה שאת״ ושמעתי את ריזו אומרת על דומינו שהיא טיפוס בלתי נסבל, היא באמת אמרה את זה? מי היא בכלל שתדבר?

אחר כך שמעתי איזה בחור שאומר לדומינו כל מיני שמות של דמויות שמתו ונראה שהיא לקחה את זה ממש קשה, נראה גם שיש כמה ואולי הוא ביניהם שמסתכלים עליה במבט מאשים משהו, כאילו שהיא אשמה בזה שהם מתו, כאילו שהיא יכלה למנוע את המוות שלהם, לא יכולתי לשאת את ההתעללות הזאת, כלומר, אני בקושי מכירה אותה ולא ממש חברה שלה או משהו כזה, אבל לא נראה לי שמגיע לה לסבול את כל זה, במיוחד כשהיא לא נחה כל הזמן הזה על זרי דפנה בלשון המעטה, הרגשתי כאילו רוצחים אותה פיזית, אז לא יכולתי להתאפק ואמרתי להם: ״ממש חברות מופלאה יש פה, היא מחפשת אחריכם כבר המון זמן, חצי שבורה, וככה אתם מתנהגים אליה, כאילו שהיא אשמה במשהו? כאילו שהיא רצחה את החברים שלכם? וזה בית המשימות שאליו הגעתי? לעזאזל עם אנונימוס הזה, בהתחלה הדארקסייד ועכשיו זה, תלכו להזדיין כולכם, ובמיוחד את ריזו, תקעת סכין בגב שלי ועכשיו את מחפשת את הקרבן הבא? הסכין שלי ככה קרובה להינעץ בלב שלך, תיזהרי״

הם תקעו בי מבטים אבל זה לא היה אכפת לי, ניגשתי אל דומינו בזמן שנעצתי במט בזאת עם השיער המוזר (מאדי), יש לי איזה דיבור או שניים איתה, ובגלל שיש לי הרגשה שזה יתפתח לכיוונים לא צפויים אז אני אשמור את זה לבית המשימות, היה לנו די והותר אלימות להיום, במקום זה פשוט ניגשתי לדומינו וחיבקתי אותה ביד אחת
לעזאזל עם זה, זה שוב קורה? אני לא יכולה להתחבר לעוד מישהי, אני לא יכולה לקבל עוד סכין בגב, או יותר גרוע, אני לא יכולה שתהיה לי עוד חברה שתמות, לא אחרי קייטלין

אבל נראה שזה חזק ממני, אז פשוט המשכתי לאחוז בה
זאבה~ לפני 8 שנים ו-7 חודשים
אנחנו מתים?
-הדיון יימחק-
מנהלות מימד 72 לפני 8 שנים ו-7 חודשים
מתים? חע! לעולם לא.
תקופת מבחנים פשוט... יעבור. המשכים בקרוב!
מנהלות מימד 72 לפני 8 שנים ו-5 חודשים
בקרובבבבבבבב!!!
(אולילאמבטיחותכלוםזתכנראהתקוותשוואאבלאנחנונאחזבהבכלזאתיהיהבסדר)
אהמ -- אממ.. כן, אין לי מה להגיד יותר מזה, פשוט רציתי להעלות את הקבוצה למעלה XD
מנהלות מימד 72 לפני 8 שנים ו-9 חודשים
אני חושבת שמגיע לכם הסבר כלשהו על העיכוב. מי שבכיתה יא או עבר אותה פעם בטח יבין למה אני מתכוונת כשאני אומרת שאין לי זמן לנשום. לא מנסה להתגונן, ואלה לא תירוצים, אני מודעת לכך שזאת אשמתי ואשמתי בלבד, בעיקר כי אני ממש גרועה בלסדר לעצמי את לוחות הזמנים ואפילו יותר גרועה בלעמוד בהם.
אבל
בגלל העיכוב הגדול, אני נאלצת לוותר על כמה דברים שתכננתי. אני מקווה שאני אצליח לפצות עליהם בהמשך, בפלאשבקים ובדברים אקראיים שדומינו תגיד או תעשה (וגם ריזו, אגב, לכל מי שחושב שהוא יכול להסתדר עם המימד הזה בלי לקרוא את התגובות שלי ושל איילת - קחו בחשבון שרוב הרמזים ורוב התיאורים של המקומות נמצאים בתגובות שלנו, אז אם לא תקראו אותן אתם תישארו מאחור, וכולנו יודעים מה קורה למי שנשאר מאחור..). ומה זה אומר? זה אומר שההמשכים האלה יהיו קצת פחות מושקעים מהקודמים.
אני באמת באמת מצטערת על זה.. אבל היי, זה לא אומר שזה לא יהיה טוב, כן? שלא יהיו אי-הבנות.
ואחרי כל החפירה הזאת...

ה ה מ ש כ י ם

אז איפה עצרנו? אתם עקבתם אחרי טיפות הדם, פה ושם נלחמים באיזה ערפד או שניים שחשבו בתמימותם שהגיע הזמן לארוחת הצהריים. אבל לפתע דבר מוזר קרה. באמצע הלחימה עם שלושה ערפדים, הם עצרו זקפו את ראשיהם, ריחרחו את האוויר ו.. ברחו.
כמובן, לא הבנתם מה קורה, הייתם מבולבלים וכו וכו, אבל לא הייתה לכם ברירה אלא להמשיך הלאה כי.. טוב, בעיקר כי לא ידעתם מה עוד אתם יכולים לעשות. פשוט המשכתם לעקוב אחרי הדם.
הלכתם כמה שעות במבוך ללא הפסקה, על אף שהייתם מותשים מאובדן הדם הבלתי-פוסק. פתאום ראיתם אותם - חבורה גדולה למדיי של ערפדים בהמשך המסדרון, מתאספים מול הקיר ומנסים להגיע אל משהו שתלוי עליו. הבטתם בהמשכי המסדרון של פניות שונות - וברובן היו חבורות דומות. אבל לא משנה כמה חזק ניסיתם להסתכל - ממרחק בטוח לא יכולתם לזהות מה תלוי על הקיר.
פתאום שמעתם קריאה מעומעמת.
"ריזו! דומינו! זאת אני, תפתחו!" אמרה.
הבטתם יש לכיוון הקריאה, לא בטוחים שמעתם נכון. היא באה בדיוק מהמקום שאליו הדם הוביל. זו הייתה דלת כבדה, כמו דלת של מקלט, ומעברה השני נשמע קול מוכר שאמר "ארטמיס? חכי רגע.."
לא משנה כמה חלש הוא היה, חלקכם היו מזהים את הקול הזה בכל מקום.
הדלת נפתחה לכדי חריץ, ואמנם הפנים היו מטושטשות בגלל המרחק והאור, שיערה היה ורוד וזוהר כתמיד.
בינתיים חלק מהערפדים התחילו לשים לב לטרף שנמצא במרחק כמה מטרים מהם. הנערה העונה לשם ארטמיס נכנסה מבעד לדלת במהירות וסגרה את הדלת אחריה, ובדיוק אז הערפדים התחילו להתעורר באמת.
- - קרב - -
לקח לכם דיי הרבה זמן לחסל את כל הערפדים האלה, וגם אז, ממש לא הצלחתם לצאת מזה לא פגע. כך גם קווין, שעכשיו גסס (מצטערת על החוסר המובהק בדרמטיות ובמתח, אני נורא ממהרת עכשיו ואני כבר חייבת להעלות את זה XD ...משאירה לכם את התיאורים). התקדמתם במהירות אל הדלת, אבל היא הייתה נעולה. אחרי כמה ניסיונות מצאתם מפתח שהציץ מהרווח שבין הדלת הכבדה לרצפה. הוא היה מחובר לפתק שעליו נכתב "מקווה שאתם תהיו אלה שתמצאו את המפתח. ניפגש בקרוב."
פתחתם את הדלת וירדתם במדרגות...
אבל כבר היה מאוחר מדיי. למטה נגלו לכם שני חדרי מקלט, מחוברים דרך פתח בקיר החוצץ ביניהם, כדרך מקלטים בית-ספריים. אבל דומינו דול לא נמצאה בשום מקום.
-------------------------------

אני יודעת, הכתיבה נוראית ולא סוחפת בכלל, חסר דרמה, חסר מתח, וכולי וכולי. לא נורא, העיקר שיש משהו, לא?
את תיאור החדרים אתם יכולים למצוא בתגובות שלי ושל איילת, וגם כמה רמזים לפתרון. אתם יכולים לנסות לחטט קצת בארגזים וכאלה בינתיים, לכתוב תגובות מהקרב, לכתוב על ההליכה, לכתוב על שיחות ביניכם כשאתם מנסים להבין מה עובר, לכתוב על ההתחרפנות על זה שדומינו דול הייתה ממש פה (היי ליצ'ה ^^) או בכללי, לכתוב על מה שבאלכם.

אגב, ליץ' וטוג'י, הנה הפרס שלכם: במהלך הלחימה בערפדים מצאתם שתי שרשראות עם קמעות תלויים על חצים שנעוצים בקירות. אין לכם מושג מה הם עושים. במילים אחרות, הפרס שלכם הוא עלילת משנה קטנה שתעזור לכם לגלות מה הקמעות האלה עושים :)

בהצלחה לכולםםם!
נטוטו לפני 8 שנים ו-9 חודשים
(טוג'י, אני עומדת להרוס לך לגמרי עם מה שאני עומדת לכתוב. המנהל כבר לא תלוי...... זה בגלל האיחור עם התגובה, אני מצטערת! ><)

התחלנו לסחוב את הגופה המרקיבה במעלה המדרגות. הריח היה נוראי, אבל אני חושבת שהוא הפריע לריזו יותר מאשר לי. זיעה נטפה ממצחה, והיה ברור שזה לא ממאמץ. פניה הפכו ירקרקות עוד בשנייה שהיא נגעה בגופה, ועם כל רגע שעבר היא נראתה יותר ויותר כאילו שהיא עומדת להקיא. קצת ריחמתי עליה, אבל שנים עם מאדי לימדו אותי לא להביע את הרחמים שלי בקול. או להביע אותם בכלל, אם כבר. וחוץ מזה, ריזו היא שחקנית חזקה. היא תסתדר.
משהגענו למעלה הנחנו את הגופה על הרצפה וניסינו להבין איך אנחנו אמורות להוציא את התכנית המעורפלת של ריזו לפועל.
"אם סתם נפתח את הדלת הם עלולים להיכנס," ריזו אמרה. היא צודקת, חשבתי. אנחנו צריכות לעשות משהו כדי להרחיק אותם מאיתנו.
הרהרתי בזה לרגע ואז ביקשתי מריזו להביא לי את הסכין שלה. היא נראתה מבולבלת, אבל שלפה אותה במהירות והביאה לי. רכנתי אל הגופה והתחלתי לחשב. איזה חלק יהיה קטן מספיק כדי לנעוץ אותו על חץ מבלי לפגוע ב... תעופה שלו? לא יודעת איך לקרוא לזה. לא נורא.
בסוך החלטתי לחתוך לו את האצבע. הוצאתי ממנה את העצם ונעצתי את הבשר בקצה החץ. כל הזמן הזה ריזו לא העזה להסתכל מרוב גועל, ואילו לי הדבר לא הזיז כלל. אני מניחה שה..תקרית מהמימד השני חיסנה אותי לגמרי לדברים כאלה. לאחר שסיימתי במלאכתי התרוממתי על רגליי וניגשתי אל הדלת, העפתי מבט מהיר אל ריזו שכבר הבינה מה אני מנסה לעשות. "אני מקווה שאת צודקת בקשר לזה..".
היא גיחכה קלות בתגובה ובאה לפתוח את הדלת בזמן שאני מכינה את הקרוסבואו. בשנייה שהדלת נפתחה יריתי את החץ לכיוון הקיר הכי רחוק שראיתי.


(למי שלא הבין, הרגע שבו החץ ננעץ בקיר היה הרגע שבו שלושת הערפדים שנלחמו איתכם הרימו את ראשיהם, רחרחו את האוויר וברחו. עכשיו אתם גם יודעים למה.
מכאן אני עושה דילוג בזמן. מצטערת - שוב - חלק מכל הקטע של העיכוב אומר שאני צריכה עכשיו לוותר על כמה דברים..).



"איך אמרת שקוראים לך, שוב?"
"ארטמיס."
"אה, אוקי"
"את דומינו דול, נכון?"
"לא, אני ריזו. דומינו דול זאת השנייה."
"זאת עם השיער המוזר?"
"כן."

"שמעתי את זה!" קראתי מהחדר השני של המקלט והצצתי אליהן מהפתח שבין החדרים. הן היו קצת מתוחות, כמו שתי זרות שנאלצו לשתף פעולה לתקופה ממושכת ועדיין לא הבינו שסמול טוק לא יקדם אותן לשום מקום. זה, פחות או יותר, מה שהן היו, ועדיין. אנחנו חייבות לנסות להתקדם.
"אולי תנהלו את השיחה הקטנה והמביכה שלכן יותר מאוחר ותבואו לעזור לי להבין מה קורה פה?"
או-או. אני חושבת שהצלחתי לעצבן את החדשה שוב, כי היא נתנה בי מבט מסוכן ואמרה "אל תתני לי פקודות."
לרגע התנהל בינינו קרב מבטים, אבל אני איבדתי את הריכוז שלי מהר מאוד. בהתחלה חשבתי שהסיטואציה הזאת מוכרת לי. אחר כך חשבתי שהיא מזכירה לי מישהי. אז הבנתי שהמישהי הזו זאת מאדי, ואז התעצבנתי על עצמי לגמרי בגלל שכל דב קטן מזכיר לי אותה. עצוב להגיד, אבל הייתה לי תחושה שהתחלתי להתגעגע לפקעת העצבים הזאת.
אז בסופו של דבר ויתרתי לה, ואחרי אנחה אמרתי "טוב, אם את מעדיפה לעמוד כאן ולא לעשות כלום את מוזמנת, אבל אני מתכוונת לצאת מכאן." וחזרתי לענייני.
בעודי מחטטת בארגזים חשבתי לעצמי שלצרף אלינו עוד מישהו זו טעות. ברור, אולי אנחנו נצליח להסתדר בסוף, וניתן להגיד ששלוש יותר טובות משתיים, אבל כמו שזה נראה עכשיו אנחנו נהרוג אחת את השנייה הרבה לפני שתהיה לנו הזדמנות לשמור אחת לשנייה על הגב. כמובן, מדובר בארטמיס הזאת. בריזו אני כבר פחות או יותר בוטחת.
הופה... תראו מה יש לנו כאן.
מאחורי אחד הארגזים היה זרוק דף מקומט לכדי כדור. הרמתי אותו ויישרתי אותו. זה היה דף שנקרע מתוך ספר או חוברת, עם טקסט על יצורים ששמם "קיפרים" ועל הטיפול בהם. פה ושם היו הערות בכתב יד מחורבש, אותו זיהיתי ככתב היד של המנהל. אבל מה שהוא כתב שם פחות עניין אותי מהספר שממנו הוא נתלש. "בני לוויה 14 - חיות שמירה וכיצד לאלף אותן".
מהר מאוד קמתי על רגליי, ניערתי את האבק מברכיי, ופחות או יותר זינקתי אל הספרייה. איתרתי את הספר ושלפתי אותו, פתחתי אותו, וניסיתי בכל כוחי שלא לקרוא באושר. פנים הספר היה חלול בחלקו, כמו קופסה, ובפנים היה מפתח. הוצאתי אותו במהירות והחזרתי את הספר למקומו.
מהר מאוד מצאתי את עצמי מתהלכת בחדר, מחפשת בעיניי אחר המנעול. עברתי כל סנטימטר בחדר, שוב ושוב ושוב, ולא מצאתי. התעכבתי שם לפחות רבע שעה ככה עד שמצאתי את המנעול המיוחל, ואז הרגשתי כמו התגלמות הטמטום. המנעול היה באחת המגירות של שולחן העבודה.
אבל לא היה לי שום רצון לצחוק על עצמי, הייתי יותר מדי סקרנית לדעת לאן יוביל אותי הרמז הזה. פתחתי את המגירה, ופתאום שמעתי מאחוריי קול שהקפיץ אותי.
"מה את עושה?"
"אה!" קפצתי במקומי וקריאת בהלה קטנה ברחה מפי. הסתכלתי לאחור והנחתי יד על לבי.
"ריזו!" התלוננתי.
היא גיחכה, "סליחה. מה מצאת?"
החזרתי את מבטי אל המגירה באכזבה ומלמלתי "חשבתי שעליתי על משהו, אבל זה.. אה.." לקחתי חופן ממה שהיה בתוך המגירה כדי להראות לריזו, ובאותה השנייה בדיוק קרה דבר נוסף שהבהיל אותי. מתוך הספרייה, או ליתר דיוק, מתוך פתח בדופן האחורית של הספרייה, פרצו יצורים כדוריים ופרוותיים עם שיניים חדות. הם היו קשורים בשלשלאות אל מאחורי הספרייה, אז בשנייה שהם מתחו את השלשלאות עד הסוף הספרייה פשוט נפתחה כמו דלת. מאחוריה נתגלתה מנהרה.
הסתכלתי על ריזו בהפתעה, "ק-קיפרים?" והשלכתי את החופן עליהם.
במשך כמה רגעים אני, ריזו, וארטמיס (ששמעה את הרעש ובאה לבדוק מה קרה) פשוט עמדנו שם וצפינו בהם אוכלים.
"הם נראים כמו חיות מחמד מקלאב פינגווין." ארטמיס העירה.
"כן, הא.." השבתי, משועשעת.
"וזה נראה כמו אוכל לחתולים." אמרה ריזו.
"אה-הא.." עניתי.
לאחר שתיקה נוספת ריזו שאלה "אז.. שנלך?"
"כדאי," אמרה ארטמיס.
לקחנו את התיקים שלנו ועברנו בדלת. על הקיר השמאלי הייתה תלויה משרוקית צהובה. לא היה צריך להיות גאון כדי להבין מה היא עושה. ארטמיס ניגשה אליה ועמדה לשרוק.
"חכי," אמרתי. היא הסתכלה עליי, מחכה שאסביר את עצמי, אבל לא יכולתי. קיוויתי לעשות לבית המשימות שלי חיים קצת יותר קלים ולהשאיר כמה דברים פתורים, אבל ידעתי שאני לא יכולה לעשות את זה באמת. בכלל לא ידעתי אם הם התחילו את המימד השלישי, שלא לדבר על הקומה השנייה. כלומר, הייתם מצפים שאני אשים לב אם היינו נמצאים באותו בניין, לא?
וחוץ מזה, אין לדעת מי הבא שיבקש לעבור בדלת הזאת. עדיף לנעול אותה. נשמתי עמוק. "לא משנה."
ארטמיס שרקה במשרוקית, והקיפרים חזרו בריצה לצד הזה של הדלת, תוך כדי שהיא נטרקת ברעש גדול.
טוג לפני 8 שנים ו-9 חודשים
המשכנו לרוץ בעקבות הדם ומדי פעם ראינו ערפד או שניים אבל חיסלנו אותם בזריזות כל פעם ולא היו פציעות חמורות, חוץ ממקרה מוזר אחד שקבוצה של שלושה ערפדים באמצע הלחימה הרימו את הראש והתחילו לרחרח וברחו לא רצינו לבזבז זמן ברדיפה וחיסול שלהם אז פשוט המשכנו לרוץ בעקבות הדם.
עד שהגענו לסוף הדרך ובגלל שהייתי בקדמת הקבוצה הייתי הראשון שראה את זה, קבוצה ענקית של ערפדים פי כמה וכמה ממה שנלחמנו עד כה, עצרתי בפתאומיות וצרחתי כדי שגם אלה שמאחורה יידעו "כולם לעצור".
מה שעמד לטובתנו זה שכבר נלחמנו בהם הרבה פעמים ולמדנו איך להתמודד אתם, וגם כי פתאום הגיעו עוד שחקנים ממסדרונות אחרים של בית הספר והקרב שנראה אבוד, הקבוצה הקטנה שלנו נגד כל הערפדים גדלו הסיכויים לנצח.
אז זזתי אחורה ונתתי למאדי את הפיקוד על הקרב חזרתי לפאתי הקבוצה, הכוחות שלי לא יעילים כלכך ואפילו מסוכנים בסביבה כלכך צפופה ולא רציתי שכדור אש תועה שלי יפגע באיזה שחקן, אז מה שעשיתי היה שנתתי כמה שיותר כשפי מהירות לכמה שיותר שחקנים וגם אם היה שחקן מזדמן לידי הייתי מנסה לפחות לרפא את הפציעות הקלות שלו, אם היו לו כאלו.
כלומר אפשר לומר שלא עשיתי כמעט כלום כל הקרב, רק ניסיתי להגן על קווין שעמד לידי וגם בזה לא הצלחתי.
מה שקרה זה שכמה ערפדים הצליחו לעבור דרך שורת השחקנים שלנו והם התקדמו לעברי ולעבר קווין, אז מיידית התחלתי לחזק כדור אש מאחורי הגב ובמשך כמה השניות שהם התקרבו עשיתי את זה, ואז במהירות זרקתי על הקרוב ביותר מביניהם בתקווה שזה יחסל אותו וירתיע את השאר.
הצלחתי רק בדבר אחד כי אחרי שהערפד המופתע קיבל חור בחזה והתמוטט לא נראה שהערפדים האחרים אפילו שמו לב לזה, הם כולם הסתכלו על קווין.
אז עשיתי את הדבר היחיד שעלה לי בראש כרגע לא לברוח, לא אלא השקעתי בזה את כולי והטלתי על עצמי מהירות, והרגשתי את האנרגיה זורמת מהר יותר מאי פעם, הרגשתי כמו הרוח.
הסתערתי עליהם עם המגן וצעקתי מעט בשעשוע לשאר "חברה, מישהו עזרה מאחורה,קווין די בצרות" לא ידעתי אם שמעו אותי בכלל כי היה רעש מכל הלחימה והמהומה ואם בכלל יבואו לעזרתנו אבל קיוויתי שכן.
אז רצתי עליהם והצלחתי להפיל שניים מהם ולהעסיק אותם בכך שחבטתי בהתחלה עם המגן ביד אחת ואז עם יד שנייה חשופה, כנראה המהירות הצילה אותי כי הם לא הצליחו לברוח או להגן על עצמם יותר מדי וספגו את המכות השלי, כנראה זה שיפר גם את הרפלקסים וגם את המהירות בהרבה.
פתאום שמעתי צרחה חדה מאחורי,כנראה בלהט הקרב שכחתי את קווין והערפד השלישי ועכשיו פתאום שמתי לב לסביבה, סובבתי את הראש וראיתי את קווין מותקף, הוא כבר קיבל כמה חתכים שנראו רציניים, אז חזרתי לקרב נגד הערפדים שלי.
חבטתי בכל הכוח עם המגן בצד הגולגולת של אחד הערפדים ושמעתי צליל שבירה אז נתתי לשני מכה באף עם האגרוף ושמעתי את העצמות נשברות וכשהוא החזיק את האף השבור בידיים וצווח מכאב תקפתי יותר חלש אבל כמו הקודם בצד הראש מעל האוזן ושמעתי את צליל השבירה המוכר, אז עוד לפני שהוא הספיק ליפול כשהוא ממשיך לצרוח מכאבים דחפתי לו את הראש לקיר בכל העצמה שנותרה לי ועוד פעם שמעתי את צליל השבירה הזה.
אז הסתובבתי לקווין ולערפד שמולו, אבל אז שמתי לב שכבר אין שם ערפד וגם שקווין הפסיק לצרוח הוא רק שכב שם כולו מדמם כשמעליו עומד מישהו, בהתחלה לא זיהיתי מי זה אבל ראיתי שזה אחד מהשחקנים מבית המשימות שלי.
הסתכלתי מסביב וראיתי שעדיין יש קבוצות ערפדים קטנות שנלחמות בשחקנים למרות שנראה שאנחנו עומדים לנצח, רציתי לעזור אבל פשוט הייתי מותש גם פיזית וגם נפשית.
זחלתי לפינה רחוקה מהקרב, קראתי לצ'יף לבוא אלי ופשוט ישבתי שם בוהה בקיר שמולי ומלטף את צ'יף בהיסח הדעת.
Lich לפני 8 שנים ו-9 חודשים
לא חיכיתי שהוא יעשה חצי צעד לעברי והסתערתי הלאה, שתי החרבות מצליפות בחוסר התאמה ודיוק לגבוה הכתף והמותניים ואז ממשיכות קדימה, משספות כל אחת מצד אחר בתנועות מפותלות וסבוכות ששיסעו את האוויר הריק בצליל אוושה חדה, ולבסוף חתכו את הערפד לשניים. דם סמיך וכהה, בגוון ארגמן גושי ניתז על הרצפה ועל הקיר הסמוך, והכתים בטיפות כהות ודקות את הלחי השמאלית שלי.
הטלתי כתפיים בנשיפה רוטטת ובמבט מהיר, חסר עניין, הספקתי לראות אצבעות של אור מתחילות לנקב את המסדרון, מפציעות מתוך חריץ של דלת אקוסטית מתכתית וחבוטה בגובה שני מטרים וחצי וברוחב של מטר, שהתחילה להיפתח. הדלת הייתה מעט רחוקה, משהו כמו תריסר מטרים ממני. אבל האור שבקע מבחוץ היה כל כך חזק ומסנוור. הרמתי זרוע אחת מול עיני. אני חושבת שזאת הייתה הפעם הראשונה מאז לפני יומיים שראיתי אור. אבל אור אמיתי. כזה שמסנוור את העיניים וגורם לך למצמץ באופן בלתי נסבל או משאיר נקודות אור מרצדות בצבעים מעומעמים למשך כמה שניות של הסתגלות מחודשת לאזור פחות מואר.
"מי זה?" איקן עקף אותי משמאל ונעמד חמישה סנטימטרים מלפניי. הוא קימט את המצח, ממצמץ בעיניו.
כיווצתי עיניים והיד שלי גיששה אחר קנה האקדח שהיה תקוע ברפיון בתוך המכנס שלי.
הדלת נדחפה מבחוץ, בקול חריקה רועם ושתי דמויות מטושטשות, שטופות באור לבן זוהר, שרבבו את פלג גופן העליון דרך הדלת הפתוחה למחצה, דוחפות במאמץ את זרועותיהן על דופנה המתכתית. האחת תקעה קצה שחור של מגף בין רווח הדלת הכבדה למשקוף והשנייה החזיקה את הדלת בשתי זרועותיה, דואגת להשאיר מרווח שמספיק לאדם אחד.
הדמויות השמיעו קולות מעומעמים. הן נעו, טלטלו בראשם. ואז הבחנתי בתזוזה חמקמקה בין הצללים, דמות נוספת הופיעה פתאום וחמקה במהירות דרך המרווח.
קולות. דיבורים. הדמויות המטושטשות חגו בתנועות חפוזות. אחת מהן העבירה את שיערותיה על גב כף היד, משליכה אותן בתנועה מרושלת על אחורי כתפה. כל שיערה ישירה ודקיקה שריחפה באוויר ברקה בצבע ורוד, מסתלסלת באיטיות על דרכה של הרוח ונוחתת חזרה על כתפה. והשם. השם מעל ראשה. שני מילים, עם רווח. האחת ארוכה מהשנייה.
משהו התפקע בתוכי. והראש שלי הסתחרר. אבל התחלתי לרוץ. ריצה מהססת, מהירה. לא הייתי בטוחה מה אני עושה. ואז הדלת החלה להיסגר, עד לכדי חריץ קטן שמאחוריו זיהיתי מילה אחת, בעלת שלוש אותיות בלבד, צבועה בגוון ורוד-סגלגל.
דול.
השלכתי את הזרועות על הדלת, הכיתי עליה באגרופים קמוצים, בעטתי בה, השלכתי עליה את גופי. בעטתי שוב. טלטלתי את הידית, דפקתי על חתיכת המתכת המחורבנת הזאת כל כך חזק עד שיכולתי לדמיין את מפרקי אצבעותיי מתפצחים. אבל לא משנה כמה ניסיתי, כמה התאמצתי, הדלת לא נפתחה.
אז גלשתי על ברכיי בייאוש. הרגשתי את כף היד שלי נקמצת לאגרוף. ולחצתי. לחצתי חזק. כל כך חזק עד שיכולתי להרגיש את הדם פועם באצבעותיי. ואז הרמתי את שני האגרופים והלמתי בדלת שוב. בהתחלה מהר, בפראות, בכעס. ואז לאט, בשקט, עד שנכנעתי והטלתי אותן לצדי גופי. שתיקה השתררה. חיכיתי שמישהו יפצח את פיו, אבל זה היה כמו לחכות לסרטון שנטען במחשב.
וכשהדממה העיקה עליי יותר מידי, צרחתי. צרחתי את שמה. הכי חזק שיכולתי. כי קיוויתי שאיפה שדומינו דול לא תהיה, היא תשמע את הקול שלי. היא תשמע ותחזור אליי. אז התזתי את הייאוש שלי לכל עבר, הטחתי אותו בקירות, הנחתי לו להדהד בין המסדרונות. צרחתי עד שהחזה שלי נמעך, עד שדמעות חמימות זרמו במורד לחיי ובכיתי את חיי כאילו משום מקום, ללא סיבה. צרחתי עד שהקול שלי נשבר, נסדק כמו זגוגית שבירה. הרמתי את הידיים מול הפנים וניגבתי את הדמעות בשרוולי כמו ילדה קטנה.
הגרון שלי הלם. וכאב. כאב מאוד. נשארתי יושבת על ברכיי, עם הזרועות נתמכות בקרקע ועם הציפורניים חורכות את חריצי הבלטות. הטלתי את הראש בין זרועותיי ובהיתי ברצפה. פשוט ככה. למשך כדקה שלמה. לא רציתי להישאר פה. רציתי ללכת. לברוח. להימלט על נפשי.
הרגשתי חום לא נעים מטפס במעלה לחיי, צורב אותן. ויכולתי לחוש בעיני השחקנים קופחים על העורף שלי וצורבים על עורי כמו חומצה שלאט לאט מכרסמת לי כל איבר בגוף.
חשקתי שיניים. חתיכת טיפשה. את מטומטמת. החדרתי את הציפורניים עמוק יותר בין חריצי הלוחות, נשכתי את השפה התחתונה ומצמצתי דמעה קטנה שזלגה מעיני. מפגרת. תינוק בכיינית. חסרת טקט ואידיוטית שכמותך, נזפתי בעצמי. טיפשה. טיפשה. טיפשה. שרטתי את הרצפה בצליל חלוש וצורמני עד שאיבדתי תחושה באצבעות. מחיתי בחופזה דמעה נוספת שטשטשה את ראייתי.
והשקט, השקט לא חדל להתנגן באוזניי. רק שאז, כמו מנגינה סוחפת של כינור וטעות אחת קטנה שמעוותת אותה, השתק נקטע.
והערפדים זקפו את ראשם.
איילת לפני 8 שנים ו-9 חודשים
מנהרה. כמה דברים אפשר להגיד על להיות בתוך מנהרה!
החושך הזה שעוטף אותך מכל הכיוונים, זה כל כך... כהה ו... אפלולי כזה.
אתה מרגיש כאילו הגעת לעולם אחר, יקום מקביל ממש. אחרי מיליוני שנות טיסה בתא ההקפאה שבנית לעצמך בספינת החלל שלך.
המקום שלו ייחלת להגיע יותר מכל, מקום שכולו....
מנהרה.
הקירות הסלעיים כל כך קשים כמו אבן, או סלע... או.... רגע שנייה ברח לי השם של זה...
חומוס לא מבושל! נו זה מאכל כזה שכולם מכירים את המרקם שלו בפה. כזה ש... אף אחד לא אוכל...
בגלל שהוא קשה!

כבר הזכרתי שהיה חשוך?

טוב התייאשתי! כנראה שתיאורים ושעמום לא הולכים ביחד.
המפ...
מעניין אם יש אנשים שאשכרה חושבים על תיאורים כאלה בזמנם הפנוי..
נטוטו לפני 8 שנים ו-9 חודשים
(אוי, מה אני עושה במקום להתכונן לבגרות מחר.. למרות שאני לא מצטערת בכלל. יש גדול לכמה שאפשר ללמוד..
אעאא לא באלייייי!)

היה לנו דיי והותר זמן הליכה כדי ללכת לאיבוד במחשבות. כלומר, אני מניחה שגם ריזו וארטמיס חשבו על כל מני דברים, כי הייתה שתיקה למשך כל ההליכה. למרות ש.. מי יודע, אולי הן מצאו דרך לתקשר בטלפטיה. אני מקווה שלא. אני לא יודעת כמה שתיקות כאלה אני אצליח לשרוד. הייתה לי תחושה שלא הרבה.
ניסיתי להגיע לאנשהו במבוך המחשבות שלי. לפתרון, להבנה ברמה הבסיסית ביותר (בתור התחלה לפחות) של הסיפור של המימד הזה. חשבתי על הילד ההוא מהגינה, קווין. הוא אמר משהו על זה שכל מה שקורה כאן זה הסיוט שלו. יכול להיות שזה מסביר את ההיעלמות שלו. אולי בגלל שהכל בתת-המודע שלו הוא לא באמת צריך צורה ממשית כדי להיות חלק מהחלום הזה. אולי הוא כאן ממש ברגע זה, כצופה מהצד. יש חלומות כאלה, לא?
זו נראתה כמו אפשרות טובה יותר מלהניח שהוא מת או גוסס איפשהו בחוץ. אני מקווה שזה לא המצב. שמעתי שאם מתים בחלום אפשר למות גם במציאות. אני חושבת שבדקו את זה במעבדת שינה כלשהי, עם כל המכונות האלה שמראות על מה האדם חולם. (הערה: אין לי מושג אם זה אמיתי או לא, הרגע המצאתי את זה). האפשרות הזאת הדאיגה אותי, כי אם קווין ימות – מה יקרה לנו? כל הסביבה הזאת היא החלום שלו, בכל זאת.
כלומר, אני יודעת שאני לא אמות. אנונימוס צריך אותי, והוא הבהיר לי את זה טוב מאוד. אבל מה עם ריזו וארטמיס?
'הייתי מצפה שתתחילי לקרוא לי בשמי בשלב הזה'.
'אתה שוב מקשיב למחשבות שלי?'
'צורת החשיבה שלך מרתקת.'
'אני שונאת כשאתה עושה את זה.'
'לא נורא. נו, אז כבר יש לך את התשובה?'
'לא. נראה לך שיש לי מספיק פרטים בשביל לדעת את התשובה?'
'לא.'
'אז מה אתה שואל?'
'אסור לשאול?'
'אומייגאד! אין לך דברים יותר חשובים לעשות עכשיו מלהציק לי?'
'למען האמת, אין לי.'
'אנונימוס!'
"הכל בסדר?" קולה של ריזו הנשמע לפתע מאחורי החזיר אותי למציאות. הסתובבתי אליה ואל ארטמיס ופגשתי בהבעותיהן המבולבלות. לקח לי רגע להבין, אבל בסופו של דבר שמתי לב שהתחלתי ללכת ממש מהר, ושהבעת הפנים שלי הפכה לזעפנית.
'תודה רבה, ממש עזרת לי לצאת שפויה פה. בפעם הבאה שאתה רוצה להתחיל בשיחה, אני אודה לך מאוד אם תבחר זמן קצת יותר מתאים!' נזפתי בו.
"כן, הכל טוב.." מלמלתי אליה. לא היה לי כוח להמציא תירוצים.
"אני חושבת שהגענו," אמרה ארטמיס, בעודה בוהה בנקודה כלשהי מעבר לכפי.
הסתובבתי לכיוון שאליו הלכתי קודם. כמובן, מרוב שהייתי שקועה בלהתעצבן על אנונימוס בכלל לא שמתי לב לדרך. לפניי ניצבה כניסה לחדר תת-קרקעי עגול וגדול, עם תקרה גבוהה וקירות עשויים מאדמה שאף אחד לא טרח לכסות כדי לשמור על אסתטיקה. פה ושם היו כמה ספריות מתכת עם תיקיות מלאות בדפים וספרי מידע בנושאים מדעיים כמו ביולוגיה ואלכימיה. סקירה מהירה של המקום הבהירה לי שספרים על מחשבים לא היו שם. בכללי, נראה שטכנולוגיה מתקדמת לא הייתה הצד החזק של מי שבנה את המקום.
באמצע החדר ניצב אקווריום גדול מלא בנוזל שקוף כלשהו (הייתה לי תחושה שלא מדובר במים). מאחוריו היה פתח רחב למנהרה נוספת, ולידו שורה של כלובים עם בני לוויה למיניהם בתוכם. רובם נראו נורא, גוססים אם לא מתים. חלקם נראו כאילו שיש בהם עוד כוח להילחם כדי להשתחרר. פתאום שמתי לב, בצמרמורת פתאומית, שעל יד הקיר של הפתח שממנו הגענו יש ערימת גופות של בני לוויה. פה ושם היו שלוליות של דם ופרווה.
היה בחדר גם שולחן ארוך עם כל מני חומרים וצמחים, וכלים כלשהם ובקבוקים.. כל השטויות האלה שניסיתי להתחמק מהן כל זמן כשהייתי מבריזה משיעורי ביולוגיה וכימיה (אגב, לא אומרת שאלה שטויות, זאת רק נקודת המבט של דומינו על זה כי היא ממורמרת כרגע).
בזמן שכל אחת מאתנו חקרה חלק שונה בחדר שלפתי תיקייה מאחת הספריות ופתחתי אותה במקום אקראי. היו שם תמונות של יצורים שלא זיהיתי, ופה ושם הערות בכתב יד.
"מי האגם מאיצים את השינוי."
רגע, מה - זה אותו יצור?
הבטתי שוב בתמונות. היצור המסכן.. עברתי לעמוד הראשון, ומולי נגלתה תמונה של חתול שחור, דיי חמוד, עם עיניים גדולות ועגולות, ממש גור. מתחתיו נכתב באדום "נבדק מספר 53". הם אפילו לא נתנו לו שם. העברתי לעמוד הבא. היו בו כל מני נתונים על החתול ועל הניסוי שלא אמרו לי כלום, מלווים בתמונה של הגור שותה נוזל אדום מכפית. בהתחלה חשבתי שזה יכול להיות דם, אבל לא.. זה היה בהיר מכדי להיות דם.
בהמשך היו עוד תמונות ונתונים. ראיתי אותו משנה צורה עוד ועוד, כל פעם משנים לו את המינון של הנוזל ושל מרכיביו, לפעמים אפילו מחליפים מרכיבים או מוסיפים חדשים. לאט לאט הוא נראה פחות כמו גור חתולים ויותר כמו מפלצת. יותר כמו.. ערפד.
אוי..
הלכתי אל הכלובים וחיפשתי אותו בעיניי, מנסה בכוח להדחיק את המחשבה על ערימת הגופות שבצדו השני של החדר. ובכל זאת מצאתי אותו. חלש, רעב, גוסס, סובל מכאבים. גם בצורתו המפלצתית הוא נראה כל כך עדין וחלש, כל כך חסר אונים. ידעתי שכבר אין שום דבר שאני יכולה לעשות, אז שברתי את המנעול של הכלוב עם החרב שלי וליטפתי את ראשו. הוא בקושי שם לב אליי, ואולי הוא פשוט היה כבר בחצי הדרך לצד השני.
המשכתי ללטף את ראשו עד שדמותו התנפצה לרסיסים.
אראגון לפני 8 שנים ו-9 חודשים
-ארטמיס- (דמות חדשה)

אחרי שחזרתי להתלות את התליונים על החיצים שבקיר אחת מהבנות התחילה לדבר איתי:
״איך אמרת שקוראים לך, שוב?״
״ארטמיס״ עניתי
״אה, אורי״
״את דומינו דול, נכון?״
״לא, אני איזו. דומינו דול זאת השנייה״
״זאת עם השיער המוזר?״
״כן״
ואז שמעתי את השנייה צועקת ״שמעתי את זה״, ראיתי אותה מציצה מהפתח שבין החדרים עם השיער המוזר והורוד שלה, מי לעזאזל הולך עם שיער ורוד, זה כמו ללכת עם פתק על המצח בואו תהרגו אותי, בטח כל מפלצת רואה את השיער הזה מקילומטרים, שמעתי אותה שואלת ״אולי תנהלו את השיחה הקונה והמביכה שלכן יותר מאוחר ותבואו לעזור לי להבין מה קורה פה?״
זה לא מצא חן בעיניי, אני בקושי מכירה אותה והיא כבר מתחילה לומר לי מה לעשות, זה הזכיר לי כמה אנשים שממש לא סבלתי ״אל תתני לי פקודות״ אמרתי לה ונתתי לה את המבט הכי מצמית שיכולתי.
ראיתי שהיא מחזירה לי מבטים, התחלתי לחשוד שהיא זוממת משהו, ליתר ביטחון אחזתי בסכין שהיה טמון בחולצה מאחורי גבי, לא נראה לי שהיא שמה לב לזה כי אחרי רגע הפסיקה לנעוץ בי מבט ואמרה ״טוב, אם את מעדיפה לעמוד כאן ולא לעשות כלום את מוזמנת, אבל אני מתכוונת לצאת מכאן״ והלכה.
שמעתי אותה מחטטת בארגזים, העדפתי בינתיים להמתין לראות מה היא תמצא ולא לעזור לה, אני לא סומכת עליה, לא סומכת על שתיהן, שמעתי אותה מדפדפת בספר וסוגרת אותו, התקרבתי וראיתי אותה מחפשת משהו במשך כמעט רבע שעה, מה היא מחפשת? זה תרגיל שנועד להסיח את דעתי? הידקתי את אחיזתי בסכין.
ואז ראיתי אותה נגשת לשולחן העבודה ופותחת את אחת המגירות, ברצינות, זה מה שהיא חיפשה כל הזמן? זה היה מול העיניים שלה, ידעתי שיש כאן משהו חשוד, ראיתי את זו שקראה לעמה איזו ניגשת אליה ושמעתי אותן מדברות, התקרבתי כדי לשמוע עם מדובר במשהו שקשור אלי מוכנה לזנק במקרה שהן יתקיפו אותי, שמעתי את דומינו אומרת שהיא מצאה משהו וראיתי אותה לוקחת משהו מהמגירה ואז פתאום ראיתי יצורים קטנים פורצים מתוך פתח בדופן האחורית של הספרייה , כמעט שלפתי את הסכין ואז ראיתי שהם היו כבולים בשלשלאות אל מאחורי הספרייה ובשנייה שהם פתחו את השלשלאות עד הסוף הספרייה נפתחה כמו דלת ומאחוריה היה מנהרה.
שמעתי את דומינו קוראת להם משהו כמו ״חיפרים״ או ״קיפרים״ ומשליכה להם משהו וראיתי אותם מתחילים לאכול את זה.
״הם נראים כמו חיות נקלטה פינגווין״ אמרתי.
״כן, הא...״ ענתה לי דומינו דול
״וזה נראה כמו אוכל לחתולים״ שמעתי את ריזו אומרת והייתי חייבת להסכים איתה.
אחר כך ריזו שאלה ״אז... שנלך?״
״כדאי״ עניתי לה.
עברנו בדלת וראיתי שם משרוקית צהובה, הבנתי שהיא נועדה בשביל לסגור את הדלתות, ניגשתי אליה ועמדתי לשרוק כששמעתי את דומינו דול אומרת לי ״חכי״, הסתכלתי עליה עליה וניסיתי להבין מה היא רוצה, אחר כך היא אמרה לי ״לא משנה״ אז משכתי בכתפיי ושרקתי במשרוקית, החיות חזרו בריצה והדלת נטרקה.
היה חשוך לגמרי, העדפתי לשמור על השקט למקרה שאם יהיה שם משהו או מישהו שהוא לא ישמע אותנו, לאט לאט התחלתי להתרגל לחושך ולראות את קירות המנהרה או לפחות כתמים שנראו לי כמו קירות המנהרה, פתאום דומינו דול התחילה ללכת מהר ואיזו שאלה אותה ״הכל בסדר?״.
״כן, הכל טוב״ היא ענתה, הבטתי קדימה ואמרתי ״אני חושבת שהגענו״, ראיתי חדר גדול עשוי מאדמה עם כמה ספריות מתכת מלאות בתיקיות וספרים מדעיים , אע״פ שראיתי שם ספר שנראה כמו 20,000 מעל מתחת למים״ של ז׳ול וורן וניסיתי להבין מה הקשר ואיך זה הגיע לשם, אולי מי שהיה בחדר הזה היה משועמם וחיפש משהו לקרא? אולי.
ראיתי אקווריום מלא בנוזל כלשהו שהיה מונח על שולחן גדול באמצע החדר ומאחוריו היה פתח למנהרה נוספת, לידו ראיתי שורה של כלובים כשבחלקם יש סוגים שונים של בני לויה, היה גם שלוליות של דם ופרטה על הרצפה והיה גם עוד שולחן עם כל מיני חומרים וכלים למיניהם, פניתי לכיוון אחד של החדר ודומיהן דול ואיזו פנו לכיוונים שונים, ניגשתי לשולחן עם החומרים ובדקתי אותו, לא מצאתי שם משהו מיוחד (אלא אם כן אתם קוראים לבקבוקים שמכילים כל מיני אברים של חיות בשם משהו מיוחד כי אם כן אז היה שם הרבה ״משהו מיוחד״) ובינתיים שמעתי את דומינו עוד הפעם מדפדפת בספר, מה יש לה עם ספרים?
ראיתי את דומינו דול נגשת לכלובים ומחפשת שם משהו וראיתי אותה מביטה על החתול הכי מכוער שראיתי אי פעם, בחיי, מה היא מצאה בו? מוזרה, פתאום היא שברה את המנעול ושיחררה את החתול המכוער וליטפה אותו, אמרתי לכם שהיא מוזרה.
הסתכלתי עליה בגבות מורמות ולפתע החתול התנפץ לרסיסים, היא לחצה עליו חזק מדי?
אראגון לפני 8 שנים ו-9 חודשים

*ריזו (בכל מקום שכתוב ״איזו״) *הקטנה (במקום ״הקונה״) *מייל (במקום 20,000 מעל מתחת למים)
זאבה~ לפני 8 שנים ו-9 חודשים
נירה-

לא היתה לי הרגשה טובה, היתה לי הרגשה של *אנחנו הולכים למות, יאיי*. הרגשה שלמרבה הצער, הכרתי. טוב, לא היה מה לעשות אלא לנסות לא למות.
מתחתי את הכתפיים ועשיתי קליקים בגב. לחימה לאורך זמן זה מעצבן. אני רוצה לישון ואני רוצה עוגיה, לא אחת ממוחשבת שתגרה את מרכזי המוח אלא אחת שתהיה אמיתית בידיים שלי ושתתפורר קצת כשאנער אותה בשביל להוריד את אבקת הסוכר המיותרת.
אוף, המקום הזה ממש מעצבן..
מה זה ישנה אם אמות עכשיו? הרי אני במילא מתה. אני לא חיה באמת. אני כלואה בתוך חלום.
אבל ברצינות, ממש בא לי עוגיהץ עגיות, אם כבר יש עוגיה אחת שיהיה כמה.
החזקתי ביד אחת 3 סכיני הטלה, כשהערדפים החלו לנוע זרקתי את הסכינים, הם הרגו אחד. התקדמתי הצעדים שאננים, סובבתי את המוט וננתי לערדפים להגיע אליי. בואו מטומטמים, אני לא מרגישה טוב. אז תהיו ג'לטלמנים ותגיעו אליי. הערפד הראשון הגיע, בלי לחשוב הנפתי את המוט, הוספתי כוח להנפה וניפצתי את הראש על הרצפה. המשכתי ללכת כששנים הגיעו, הסתובבתי על העקב שלי והשתמשתי בתנופה של המוט והסתובבתי במהירות, שיחררתי סכין אחת לתוך העין של הערפד והמוט פגע בשני במוטן, עוד אחד קפץ עליי מלמעלה אבל לו פיצלחה לו את הראש במלתעות שלה. לאן הסתער קדימה ושיסע את הערפדים שנתקלו בדרכו, אני ולו סיימנו את העבודה.
משום מה הרגשתי רחוקה, זה הרגיש לי משעמם..
טוג לפני 8 שנים ו-9 חודשים
נגמר הקרב, ניצחנו אבל ספגנו פגיעה קשה, כל האזור היה מלא בדם ושמעתי הרבה שחקנים צורחים מכאב ועזרה מהפציעות בקרב היו כמה שחקנים שניסו לעזור להם אבל העזרה הייתה מוגבלת ואני לא הייתי ביניהם, אז לא היה לי אכפת, רק התקדמתי לכיוון הדלת והתכוונתי להיכנס, שכל ההתקפה הזאת לא תהיה לשווא.
ראיתי שהיו כבר כמה שחקנים שניסו לפתוח אותה אבל ללא הצלחה, במיוחד מאדי שנראה שהייתה הכי תקיפה שנראתה כאילו היא תרסק את כל הבניין הזה כדי להיכנס פנימה אם הדלת תישאר סגורה אבל נראה שהדלת עמידה בפני כל הניסיונות להרוס אותה: בחרבות, סכינים, קסם, דחיפות בעיטות וקללות כלום לא עבד;
אז התקדמתי לשם, לא חשבתי שהדלת הזו תישאר נעולה וחייב להיות איזשהו מנגנות פתיחה או מפתח איפשהו אז חיפשתי איזשהו רמז או מפתח לדלת, התחלתי להסתובב מסביב מחפש כל דבר, נראה שאין כלום כאן, אז ראיתי חץ תקוע בקיר ועליו משתלשל קמע מרצועת אור, בהתחלה חשבתי שהוא קשור לדלת ואולי היא תיפתח אם אתקרב אבל לא קרה כלום והיא נשארה סגורה;
אז הסתכלתי למטה וראיתי משהוא מבצבץ ברווח הזה שבין הדלת לרצפה, ביקשתי שיזוזו קצת מי שעמד ליד הדלת ובזהירות הוצאתי את החפץ וראיתי שזה מפתח עם פתק קטן קשור אילו "מקווה שאתם תהיו אלה שתמצאו את המפתח. ניפגש בקרוב." השחקנים העבירו את הפתק ביניהם קוראים אותו אחד אחרי השני.
פתחתי את דלת המקלט והדבר הראשון שקידם את פנינו היה ריח של גוויה, אז ירדנו במדרגות ומצאנו שני חדרים, הראשון גדול וריק וממנו הגיע עיקר הריח, מסביב היו זרוקות פחיות אוכל שכנראה היו של השחקנים שהיו כאן, השני הייתה חתיכת חבל משתלשלת מהתקרה שהייתה לה קצה שרוף.
החדר היה די קטן.
בהתחלה חשבתי שזאת מעין מיני-ספרייה, כי היו שם שני ארונות ספרים גדושים שהיו צמודים לקירות.
אבל אז הבטתי למרכז החדר. שם עמד שולחן מעץ שהיו פזורים עליו מכל עבר כלי כתיבה, מחברות, קלסרים, ניירות מקומטים, וחפצי מנהלים זעירים אז הנחתי שמדובר בחדר עבודה.
השולחן לא היה לבדו בבלגאן- גם השטיח האדום שמתחתיו היה עקום וחלקו היה מגולגל כלפי מעלה. רוב הספרים ניתקו מכריכותיהם או שנותר מהם רק חצי וחלקם שכבו על הרצפה, מאובקים ממנה. הארונות נראו כאילו הם יכולים לקרוס בכל רגע מכובד הספרים
בקיר שמאחורי השולחן היה חלון אחד, שזכוכיתו סדוקה ולבנה בדפנות, כמובן לא חושפת שום נוף.
החדר הואר בנורת פלורוסנט אחת מהבהבת, והוקף בקירות בטון אפורים.
ניקינו את החדר הראשון והבאנו פנימה את הפצועים מהקרב, רובם נראה שיהיו בסדר אחרי זמן מנוחה רק אחד היה במצב גרוע; באשמתי קווין היה פצוע קשה, הוא גסס ולא יכולנו לטפל בו, נתנו לו פינה לבד בצד החדר.
והתאספנו.
זאבה~ לפני 8 שנים ו-8 חודשים
נירה-

"אז," אמרתי. "מה עושים עכשיו?"
איילת לפני 8 שנים ו-8 חודשים
הי אראגון, שמחה שהצטרפת אלינו ותודה שהחזרת את השם של הדמות שלי למצבו המקורי
(אגב קראתי את שני הספרים הראשונים של אראגון)

"נבדק מספר 53" היה אחד הקורבנות של התופעה הידועה "המטרה מקדשת את האמצעים".
מה שאומר- עוד כאלו שלא מזיז להם.
הם הצליחו להשיג את כל מה שנבלי העל בסרטים מצוירים נדושים ייחלו לו יותר מכל: צבא שלם שעומד לרשותם וזורא פחד ואימה לאן שהוא לא הולך. הם הצליחו לטפס לראש הצוק שנקרא 'יעד'.
אבל יש קאץ', לא על חשבונם כמובן, אבל הוא קיים...
כשאתה נמצא על ראש הצוק, אתה לא יכול להרגיש כל אבן קטנה שזזה מתחת. וברור שאתה לא יכול להרגיש אותה מתנפצת.
העניין הוא שלא מדובר באחת, מדובר באינספור. אבל זו לא בעיה- הצוק משנה את צורתו מחדש ונבנה כל העת, כך שזה לא באמת משנה.
נוצר מבנה שתחתיתו קורסת את תוך עצמה, אך הוא בכל זאת נשאר יציב. עצם זה שפסגתו לא נפגמת כלל גורמת לתחתית להתחדש ומשאירה אותו יציב.
זה התירוץ של כל החארות האלה, לא מפתיע, להתחשב בעובדה שהם בנו את הצוק בעצמם.

תפסתי את עצמי שוב בזמן ההרהורים האלה. זה לא מתאים עכשיו... אם כל פעם זה יקרה אנחנו עשויות להיתקע פה לנצח.
או שדומינו וארטמיס פשוט ינטשו אותי מרוב ייאוש, מה שנראה יותר הגיוני... ואז אני אתקע פה לנצח!
מה שבעצם עדיף... והנה מעגל ההרהורים מתחיל שוב!

המזל הגדול הוא שלפעמים, לעיתים רחוקות, המוד הזה של חשיבה ממושכת מכניס אותך מהר יותר לעניינים או פשוט נותן לך תחושה של רעיון שהיה לך כבר הרבה זמן ופתאום הוא החליט להתעורר (האמת שפשוט אין לי כוח להסביר איך הגעתי לרעיון הזה...)
שתיהן לא ממש נראות בכיוון של איך לצאת מפה, אז אין הרבה מה להפסיד.
"עד כמה מפגרות אנחנו יכולת להיות? תראו, כתוב "מי האגם מאיצים את השינוי", מולנו יש אקווריום ענק עם נוזל בפנים. סביר להניח שיש קשר בין הדברים. וגם אם לא, הדבר הזה עומד באמצע החדר, אז הוא חייב להיות קשור למפעל ערפדים הזה שהולך פה.
זה מימד שמדמה סיוט על סרט אימה שאנחנו צריכות לעזור לילד הזה לצאת ממנו, אז אנחנו בעצם צריכות להילחם נגד הדברים האימתיים."
הן כבר נראו חסרות סבלנות, אז הבנתי שכדאי שאגיע לנקודה...
"מה שאני אומרת הוא שצריך לעזור ליצורים שעוד יש להפם סיכוי לשרוד, אלה שעוד לא בתהליך של להפוך לערפד, אז כדאי שנעוף מהמנהרה הזאת למנהרה השנייה וניקח אותם איתנו.
לגבי הנוזל הזה, טוב, אם הוא באמת יוצר את תהליך ההפיכה לערפד כדאי לנטרל אותו
אני חשבתי על פתרון מאוד... בואו נאמר ג'לטיני...כזה שלא יאפשר למים לזוז מעבר לגבול הרטיטה...
נטוטו לפני 8 שנים ו-8 חודשים
אח.. ריזו, ריזו.. אני מתחילה לחבב את הבחורה. לפעמים פשוט יש לה פרצי גאונות שכאלה. בשנייה שנראה שהיא מאבדת כל חוט מחשבה שהיה לה - באם! היא מפתיעה עם התשובה. אין לי מושג בכלל מאיפה היא מביאה את זה.
"את.. את מדברת על הקיפרים, נכון?" שאלתי.
"זה נשמע דיי הגיוני.." שמעתי את ארטמיס ממלמלת מהצד.
כן.. זה יכול להיות ממש הגיוני לקחת את הקיפרים איתנו. כלומר, המשרוקית הייתה שם מסיבה מסוימת. בהתחלה חשבתי שזה בשביל לסגור את הדלת, אבל עכשיו חושבת שאולי..
"ומה לגבי הרעיון שלך עם הנוזל?" שאלתי.
DARK-MANDOR לפני 8 שנים ו-8 חודשים
"אז...מה עושים עכשיו?"שאלה נירה אחרי קרב ארוך נדם ערפדים.
הסתכלתי סביב,כולם נראו מותשים פצועים ומאוד עייפים."אני אומר שנקים מחנה,נתמקם איפשהו,כולם ננוח ונישן,ורק אז נמשיך להתקדם,גם ככה כולם נראים מותשים.."הצעתי.חלק הנהנו וחלק חשבו קצת ואז אמרו שם מסכימים גם.
הלכנו קצת ואז מצאנו כיתה נתושה,מאדי הציעה שנתמקם פה וכולם הסכימו.
התישבתי בפינה אחת נתושה על התיק שלי,אוריון דארקר וזרו נשכבו ליד אחד השני,ואחרי דקה ת'יק התיישבת ליד ופלט גניחה כשהתיישב.
"אהוי"
"אה,היי,"הוא ענה בטון מעוד עייף.
"יואוו אני צריך את המנוחה הזאת.."הוא הצהיר ואז נראה שהעפעפיים שלו מצמצו במהירות ולאט לאט נסגרו;אבל אז איקן התחיל לדבר:"אוקיי,אז אני אומר שנעשה תורנויות,מישהו יתחיל לשמור ליד הדלת..ואחרי כל שעה וחצי נתחלף,אם תסתכלו מעל הלוח תראו שעון,אני אתחיל ובעוד שעה מישהו יבוא להחליף אותי,זה טוב על כולם?"
נשמעו מאוויר אוקיי,וסבבה וכ'ו.
ת'יק נרדם מהר,ואחריו נרדמתי לאחר כמה דקות.,שבהם בעיקר שיחקתי עם זרו.

כשהתעוררתי החדר היה מאוד שקט,והיה כבר מישהי שהחליפה את איקן. הסתכלתי מבעד לחלונות המלוכלכים,והיה חושף כתמיד,הסתכלתי מסביב וראיתי את הצלים למינייהם שוטתו ללא מטרה שנראה לעין.
הי שם משהו שהחסיר את פעימתי לרגע,זה היה נדנדה.אבל לא סתם נדנדה כחולה שנמצאת בפארק,הנדנדה הלכה קדימה-אחורה-קדימה-אחורה...כאילו מישהו בדיוק ירד ממנה.
טוב,אוליי זה סתם צל שעבר לידה..
הסתובבתי מהחלון ועשיתי שלום לפאן ששמרה בדלת בזמן שצעדתי לפינה שהייתי בה.
יאיר לפני 8 שנים ו-8 חודשים
(סוף סוף תגובה הא? איך הזמן רץ, הא... בבקשה אל תהרגו אותי).

האור היה גדול מנשוא, התעוורתי למספר שניות. אף פעם לא חשבתי שאני אתייחס לאור בצורה כזאת מוזרה, שאפילו לרגע לא הבנתי מהו הרצף הלבן שמסנוור לי את העיניים ומטשטש חושים. לאחר כמה שניות חזרתי להכרה, אבל נראה שמאדי לא.
התקדמתי לעברה של מאדי, הרגשתי שהיא לא מתנהגת זהירה מסיבה מסוימת, וכרגע לא היה חשוב לגלות מאיזה סיבה זו. המשכתי מספר צעדים קדימה עד שמאדי הייתה כבר מאחוריי. רעש, צעדים, מספר דמויות נעו בעלטה. אבל אלו לא היו ערפדים, או מפלצות חסרות בינה – אלו היו צעדים של דמויות חיות, בדיוק כמונו. אנשים אמיתיים, בקלות אפשר להבחין בהבדל. וגם היה מעליהן את השם המימדי שלהן, שהיה גלוי לכולם. כראשון בחבורה..ניסיתי להבחין בשם המתנוסס מעל הדמות המיסתורית, מעין גוון מסוים של פוקסיה מעורבבת עם כחול ככה. התקדמתי מעט קדימה, למזלי הייתה לי הזדמנות להציץ בשם הדמות, הזדמנות קטנה. אך גם היא הספיקה.
דול? זאת באמת היא? הסתובבתי אחורנית אל עבר מאדי, רק כדי לגלות שהיא כבר עקפה אותי. גם היא ראתה שזאת דול? אוי לא, זה רע. לפתע מאדי החלה בריצת ספרינט לעבר הדלת שנסגרה באיטיות, בטבעיות עקבתי אחריה ואחר הדלת. אחר כבר היה מאוחר מדי, בהגיענו לדת היא הייתה סגורה, וכך גם הסיכוי שלנו להגיע לדול. מאדי קרסה אל הרצפה בהתקף זעם חסר מעצורים, היא שרטה, צעקה, בכתה וקיללה, קיללה הרבה. למעשה אני מופתע שהדלת לא הוציאה רגליים וברחה מרוב העלבונות שנזרקו במהירות מרשימה למדי לעברה. אבל מאדי הייתה בשלה, ואני רציתי להזהיר אותה. להזהיר אותה שאנחנו בטרטוריה לא מוכרת, שהצרחות שלה עלולות למשוך אורחים לא רצויים. אך במקום זאת, ירדתי על ברכיי וחיבקתי אותה. אני לא חושב שהיא הייתה מודעת לחיבוק, או לעובדה שהייתי שם בכלל. למרות זאת נראה שהחיבוק השפיע, והצרחות והקללות והעזות הפכו למלמולים משוגעים ולדמעות קטנות..אך חזקות. מאדי נרגעה, בערך. לרגע התנשפתי, חשבתי שהכל נגמר.
ואז הערפדים זקפו את ראשם. (קריצה ליץ').

נראה ששאר החבורה כבר הדביקה את הפער, אבל גם הערפדים. הם ניגשו לעבודה, שניהם. להקת ערפדים איגפה אותנו במצד שמאל, והאחרת התקדמה לכיוון הדלת ולכיווני לכיוון מאדי. נירה ניגשה לעבודה, כולם פעלו בזריזות חזקה. נראה שהרצון להתמרד כנגד הערפדים המרושעים היה חזק, או שכולם פשוט רצו ללכת לישון. אבל הקבוצה שהתקדמה לעבר הדלת הייתה גדולה.
"מאדי, מאדי. את צריכה לקום, בבקשה. הערפדים." – אבל מאדי לא זזה ולא נעה, נשארה במקומה ובכתה בצורה אילמת. ליבי יצא אליה בצורה קיטשית, טוב...נראה שאני אהיה חייב לטפל בערפדים. בתקווה ששאר הקבוצה תיגש במהרה ותחזיר את הערפדים לחור שממנו יצאו.
פעלתי הכי מהר שיכולתי, ראשית הטלתי לחש על מאדי, מגן פשוט שיכול להציל הרבה. אחר כך התפניתי לערפדים. "הגיע הזמן ללעוס מסטיק או לקטול ערפדים, ונגמר לי כל המסטיק"- אמרתי להם, והם בחוסר אכפתיות וכבוד המשיכו. יצרתי מספר כדורי אש והתפניתי לעבודה, רצתי לעבר שניים ודחפתי את כדורי אש ממש בראשם המכוער, מיותר לציין שהם מתו ביגון. לאחר מכן שניים נוספים קפצו עליי בחוסר נימוס, העפתי אחד מהם הצידה, וראשו נכרת על ידי נירה שהגיבה במהרה. אבל השני לא נח בכלל. הוא הרים את ידו ושרט אותי בחוזקה ביד החזקה שלי, נפלתי על הרצפה. החטפתי לו אגרוף בידי השמאלית, אך נראה שהוא לא היה מספיק אדיב כדי להעמיד פני מת. הוא נרתע מעט ואז הרים את ידי השנייה, היא נכרתה לפתע. תגובתי האוטומטית הייתה להודות לנירה, אבל זאת בכלל מאדי שסייעה לי.
"אף אחד לא מתעסק עם האיקן שלי ונשאר בחיים, שליייי". – והיא דחפה את היד שלה עמוק לתוך הגרון של הערפד ותלשה לו את הראש, עם תנועה סיבובית קטנה של הנשק שלה.

"שמח שחזרתי מאדי" חייכתי לעברה. היא נתנה לי את ידה כדי שאוכל לקום.
"אף ערפד לא מתעסק איתי." – היא ענתה באדיבות.
נראה שבינתיים הקרב הסתיים, החבורה לא נראתה תשושה מדי, מסתבר שאלו היו ערפדים עלובים למדי. ניקינו אותם במשך מספר דקות והתפננו לדברים חשובים יותר.
"עכשיו מה?" שאל מישהו מהקהל.
שאלה טובה, חשבתי לעצמי.
Lich לפני 8 שנים ו-8 חודשים
כשהייתי בת שלוש עשרה הייתה בדיחה שליאה נהגה לספר לי. בדיחה על כלב שכל החיים שלו רדף אחרי מכוניות עד שלבסוף תפס אחת- ולא היה לו שום מושג מה לעשות איתה.
ליאה הייתה צוחקת. ואני הייתי שותקת, בוהה בה ברגע ההוא עם זוג עיניים רחבות, מצח מקומט וגבות זקופות. אחר כך, כשהיא הפסיקה לצחוק, אמרתי לה שהשיער הכחול שלה מזכיר לי את החלקים עמוקים ביותר באוקיינוס, כי זה הדבר היחיד שידעתי להגיד באותו הרגע. ולמרות שהיא נראתה מעט מבולבלת מהסטייה החדה מהנושא, היא חייכה ואמרה, "אה, כמו הסרט ההוא." ואז היא נראתה נבוכה כשאמרתי לה שאני לא יודעת על איזה סרט היא מדברת.
אבל זה לא חשוב. מה שכן, אני הייתי הכלב. או יותר נכון ככה הרגשתי באותם הרגעים שעמדתי תריסר מטרים ממנה, משהו שכל כך ייחלתי שיקרה מאז שהיא נעלמה. ואני לא עשיתי כלום. רק עמדתי והסתכלתי כמו שעושים אנשים שלא יודעים איך להגיב כשחבר שלהם יושב בצד ובוכה.
את טיפשה. פשוט טיפשה. פשוט חתיכת טיפשה. העפתי ערימה של דפים ועטים שבורים מהשולחן.
"מצאת משהו?" ת'יק נעצר לידי עם פנים דחוקות בתוך ספר עם כריכה עבה. הוא עלעל בזריזות בדפים ואז השליך את הספר על השולחן ופתח ספר נוסף.
"אה, לא. לא ממש." הפכתי באדישות עוד ערימה של ניירות וספרים מאובקים.
<FONT COLOR= RED>Killer לפני 8 שנים ו-8 חודשים
אהההה אני משועמם, בא לי כבר לצאת מהחדר הזה! אני כבר מת לכסח כמה מפלצות, להרוג אותם אחד אחרי השני, אבל במקום לכסח אני תקוע בחדר הזה ומשועמם. התחלתי להיזכר בזמן ההוא שאני והקבוצה שהייתי איתה נלחמו נגד הצללים. זה היה קרב דיי קשה, שום מתקפה לא עבדה על הצללים האלו. בעיני הם היו האויבים הכי חזקים שנתקלו בהם עד עכשיו - כולל הבוסים האחרים שהבסנו. היינו צריכים להיכנס פנימה לתוך בית ספר, אבל הצללים האלו מנעו מאיתנו את הכניסה. איבדנו שני חברי צוות בדרך לבית הספר: מוות של אחד היה ממש כואב, והמוות של השניה היה נטול כאבים אבל מחריד. בסופו של דבר הצלחנו להיכנס לבית הספר. אחרי קרב ארוך וקשה, חלק מאיתנו נפגעו והיו צריכים להתרפות. אחרי כמה זמן של מנוחה התחלנו לזוז לכיוון הקבוצה ה1 שנכנסה לפנינו. למצוא אותם היה דיי קשה. באותו זמן נזכרתי כמה אני שונא בית ספר... אחרי הליכה דיי ארוכה הגענו לקבוצה ה1 והתאחדנו. הסתכלתי על הריצפה ושמתי לב לעקבות של אנשים אחרים שהיו לפנינו ,אבל לא הדגשתי לזה תשומת לב רבה כל כך. מהמפגש והלאה לא זכרתי ממש מה היה. ניסיתי להיזכר, אבל הקולות של שאר האנשים שניסו למצוא את היציאה מן החדר הזה החזירו אותי להווה. "אההההה זה בטח יקח עוד הרבה זמן... לבינתיים אני אתפוס תנומה, שתמצאו את היציאה מן החדר הזה תעירו אותי" אמרתי להם, אבל הם היו יותר עסוקים בלמצוא את היציאה שהם לא שמעו אותי. נו טוב, מקסימום אני אשכח פה. ובנימה זאת ומחשבה זאת נרדמתי לי בשקט בחדר הרועש שאין בו יציאה.
Lich לפני 8 שנים ו-8 חודשים
הדילאיי /:
טוג לפני 8 שנים ו-8 חודשים
אז חזרתי אל הספרייה, חיפשתי משהוא שאולי יועיל לנו בהמשך הדרך.
עברתי בין כל מני ספרים עבים שנראים כאילו יתפרקו לנו ביידים אחרי שהרגשתי כאילו כבר בדקתי עשרות ספרים הסתכלתי במדפים בתקווה למצוא משהוא שנראה שימושי באמת ולא כמו כל שאר מה שראיתי, אז שאלתי את מאדי שעמדה לידי "מצאת משהו?" והיא הנהנה שלא.
פתאום ראיתי ספר נקי מאבק ביחס לאחרים כזה שנראה שהזיזו לאחרונה, חשבתי שאולי השחקנים שהיו כאן לפנינו נגעו בו אז הוצאתי אותו מהמדף בתקווה שהשאירו לנו איזה מסר, על הכריכה היה רשום "בני לוויה 14 - חיות שמירה וכיצד לאלף אותן" ברגע שהרמתי אותו הוא הרגיש קל כאילו הוא ריק מבפנים. פתחתי את הספר וראיתי שהוא חלול ובפנים יש מפתח אבל דבר אחד שהיה מוזר בזה זה שהיה שם דף תלוש שכתוב בו משהוא על יצורים שנקראים קיפרים, קראתי ברפרוף מה שכתוב שם ורצתי אל השולחן עם המגירה הנעולה.
כי כבר כשרק נכנסנו ראינו את המגירה הנעולה הזאת אבל שום דבר שניסינו לא פתח אותה, הגעתי נרגש למגירה וקראתי למאדי שתבוא מהר, הראיתי לה את המפתח והסברתי במהירות את המצב, התכוננו לפתוח את המגירה כשמאדי עומדת לידי עם סכין מוכנה לתקוף אם יצא משהוא מפלצתי מהמגירה.
הכנסתי את המפתח פנימה בזהירות וסובבתי את המנעול, שמעתי את הנקישה שמבשרת שעכשיו המגירה פתוחה. לאט לאט פתחתי אותה כשמאדי עומדת לידי מתוחה, פתחנו את המגירה מצפים לאיזה משהוא מדהים או למלכודת אבל מה שראינו היה משהוא שנראה כמו ערימה של אוכל חתולים, לאט מאדי הורידה את הסכין ורק נראתה מבולבלת וגם אני הייתי כזה, למה לעזאזל יש ערימה של אוכל חתולים במגירה הנעולה הזאת, אז מאדי התקרבה והרימה חופן מזה ופתאום מפתח בדופן האחורית של הספרייה, פרצו יצורים כדוריים ופרוותיים עם שיניים חדות. הם היו קשורים בשלשלאות אל מאחורי הספרייה, ואז בשנייה שהם מתחו את השלשלאות עד הסוף הספרייה פשוט נפתחה כמו דלת.
שנינו הסתכלנו אחד בשני ומאדי אמרה במעט היסוס "מצאנו יציאה מכאן" אז נזכרתי שראיתי תמונה של היצורים האלה שבשלשלאות, פתחתי את הספר בני לוויה והראיתי למאדי את הדף התלוש היה כתוב שם שליצורים האלה קראו קיפרים.
קראנו לכל השחקנים, היה גם כמה שחקנים שנרדמו ולא האשמתי אותם , אחרי כל המתח קצת להירגע ולנוח לא היה דבר רע כלכך.
כולנו התאספנו מול הכניסה למנהרה החשוכה ונכנסנו.
זאבה~ לפני 8 שנים ו-8 חודשים
נירה-

מכיון שלא מצאנו משהו שיעזור לנו כבר כמה זמן, החלטתי לישון קצת.
לא ישנתי טוב כבר.. המון זמן. נשכבתי על שידה ארוכה, הזזתי את הדברים הכואבים מהגב שלי והלכתי לישון.
שמעתי משהו, דומה לרעש של רכבת שקטה. הרגשתי רעידות קטנות בעולם החלום ששהיתי בו, החלום המשיך ללא תקלות. כאילו רק אני מרגישה את הדברים הללו,רק אני רואה את ההבהובים הכמעט בילתי מורגשים של שחור ולבן שהעיבו על הרקע הצבעוני של החלום.
ת'יק הביט בי בעיניים פעורות כשפקחתי עיניים ונשמתי בחדות.
"עדיין לא הערתי אותך.." הוא מלמל
"לא, הערת אותי." אמרתי. החלום נשכח לגימרה, נעלם. זכרתי את התחושה המוזרה רגע לפני שהתעוררתי. התיישרתי באיטיות ונבלמתי כשהזרוע שלי פשוט לא התרוממה איתי. לאן הניח את ראשו עליה והביט בי בעיניים של גור.
הוצאתי מהתפריט אוכל ונתתי לו. לו גם באה אחרי שהיא הריחה אוכל(לא כאילו היא הייתה רחוקה ככ) ונתתי גם לה. הם אכלו את זה במהירות.
אחרי שינה קצרה, שמתי לב ששוב הצעדים שלהם היו קלילים יותר ולא ככ דרוכים כמו מקודם.
כשהגעתי לאיפה שכולם התכנסו הבטתי במנהרה השחורה.
"הו, ומי פתח את חור השטן הפעם?" שאלתי. כל פעם שנכנסים למנהרה חשוכה זה איכשהו מגיע לזה שאנחנו נלחמים על החיים שלנו ומישהו עושה משהו שכמעט הורג אותו אבל.. לא!
מעניין אם ככה מרגישה דמות באנימה..
"טוב," מלמלתי לעצמי. "לא הגענו עד לכאן רק בשביל להסתובב חזרה." ונכנסתי.
איילת לפני 8 שנים ו-8 חודשים
אוי איזה כיף, עכשיו השאלה של דומינו דול תיתן רושם ממש דרמטי לתשובה שלי....
איזה נחמד זה שכל המרדף הזה אחרי דרך לצאת מהחרא בתוך חרא הזה נותן לנו הזדמנות להגיד משפטים ממש דרמטים ומתנשאים כמו:
"אם נשלב כוחות, נוכל להפוך את כל הנוזל לקוביית ג'לי אחת גדולה". (חיוך סקסי ומרושע)
ממש כוח ווינקס אנחנו...
אראגון לפני 8 שנים ו-8 חודשים
-ארטמיס-

דרך החשיבה של ריזו מעניינת, בזמן שאני מנסה להבין מה הולך כאן ומה אנונימוס רוצה מאיתנו מכאן היא כבר חושבת בצורה יצירותית על דרך לצאת מכאן ואפילו שזה נשמע קצת מוזר הפתרון שלה הייתי חייבת להודות שזה נשמע די הגיוני, היא חושבת מחוץ לקופסה ובזה היא מזכירה לי את קייטלין...

עבר:

״מה את עושה, קייט?״
״מאסטר די רוצה את הספר ארטמיס, אל תשכחי, אנחנו לא יכולות לחזור בידיים ריקות, אבל אני חושבת שיש לי דרך להיכנס לבית רק תתפסי אותי אם אני אפול, אוקיי?״
קייטלין טיפסה על הקיר בזמן שהיא מחזיקה בחבל שהשליכה קודם על הקורה שמעליה כך ששני הצדים בחבל היו משני צידי הקורה, קייטלין תפסה בשני צידי החבל וטיפסה על הקיר כדי להגיע לראש הדלת, ניסיתי להבין מה היא עושה, היא זזה קצת הצידה והכניסה את הסכין שלה בין הדלת לקורה והזיזה אותו עד שהוא נתקל במשהו, אחר כך היא הוציאה את הסכין ויצרה אש על ידי קסם בכף ידה, היא הניחה את היד באותו מקום שהסכין נתקל קודם ונשארה כך במשך דקה, בינתיים ראיתי איך הקורה שמעליה מתעקמת, צעקתי לה ״קייט, תרדי, עוד רגע הקורה תישבר״, ״אני כבר מסיימת" היא ענתה לי, לפתע הקורה השמיעה קול נאקה שמעתי אותה צועקת ״הצלחתי״ ורגע אחר כך הקורה נשברה, זינקתי קדימה כדי לתפוס בה והיא נפלה עלי, היא התחילה לצחוק ואני התעצבנתי עליה.
״מה את צוחקת כך כמו מטומטמת, הישבן שלך יושב לי על הלחי אם לא שם לב״
״מצטערת ארטמיס, תודה שהצלת אותי״ אמרה והושיטה לי את היד לעזור לי לקום.
״מה עשית שם בכל מקרה? ניסית להתאבד?״ שאלתי
״טדאאאאם״ היא אמרה וסימנה בידה לכיוון הדלת, הבטתי וראיתי שהיא נפתחה קצת ״איך עשית את זה?״ שאלתי אותה.
״אה, זה לא היה בעיה, הנחתי שהמנעול יהיה עשוי עץ כי איך הם יוכלו להתקין מברזל אז טיפסתי לראש הדלת וחיפשתי את המנעול עם הסכין כשמצאתי אותו הדלקתי את האש כדי לראות אם צדקתי מבעד לחור בין הדלת לקורה וכשגליתי שכן אז הנחתי את היד עם הלהבה איפה שהמנעול והמתנתי עד שהוא נשרף, אחר כך גידלתי גבעולי דשא עד לאזור שבו צריכה להיות הידית של הדלת מבפנים ופתחתי את הדלת״
הבטתי בה המומה ״את גאונה״ אמרתי
״ברור״ היא אמרה וחייכה
הלכתי לקרא לג׳ארד ונט ששמרו מאחורה ונכנסנו לבית, בפנים הכל היה חשוך אז קייטלין ונט העלו להבה בידיהם, המשכנו ללכת קדימה וראינו גרם מדרגות צר שהוביל למעלה, שלפתי שתי חרבות ועליתי ראשונה כשקייטלין מאחורי, בסוף המדרגות הייתה דלת, פתחתי אותה וראיתי שהגענו לחדר מגורים עם שתי מיתות קומותיים ושולחן שעליו מונחים קלפים ובקבוקי בירה, הצצתי במיטות וראיתי שישנים שם שני אנשים, שחקנים אחרים, תפסתי אחד מהם והצמדתי חרב לגרונו כשג׳ארד עושה אותו דבר עם הבחור השני, ״איפה הספר?״ שאלתי אותם, הבחור שאחזתי היה כולו מבוהל אבל הבחור השני ירק ואמר ״בחיים לא תקבלו אותו״, בלי אזהרה ג׳ארד שיסף את גרונו, ״מה עשית?״ הבטתי בו מזועזעת, ״יש לנו עוד אחד״ הוא ענה בתגובה, ״אז מה, לא היית צריך להרוג אותו״ אמרתי, הוא רק הביט בי, נאנחתי ושאלתי שוב את הבחור שבידי ״איפה הספר?״, הוא הצביע על הרצפה שמתחת לשולחן, ״זה נמצא מתחת לבלטות״ אמר ברעד.

בחזרה להווה:

״ארטמיס?״
מיצמצתי ״מה קרה?״ שאלתי
״קראתי לך שלוש פעמים ולא ענית״ אמרה נטוטו
הנהנתי בראשי ושאלתי ״מצאתם משהו?״
נטוטו אמרה ״ריזו הציעה להפוך את הנוזל לג׳לי״
״ואיך נעשה את זה?״ שאלתי
טוג לפני 8 שנים ו-8 חודשים
עשינו ספירת מלאי אחרונה של כל השחקנים השחקניות והחפצים והיו גם ארבעה שחקנים שהתנדבו לשאת את קווין הפצוע בתורות בזמן שנלך, והתכוננו להיכנס פנימה למנהרה.
עמדנו מול הכניסה והסתכלנו אל תוך החשכה, האור מהחדר בו עמדנו הספיק רק כדי להאיר כמה מטרים מהכניסה ומאחוריה היה חושך מוחלט, לא ראינו יציאה או אור בוקע מרחוק רק חשכה אינסופית, הסתכלתי על השחקנים האחרים כמה מהם נראו מתוחים ומפוחדים אבל חלקם הגדול רק נראו נחושים.
הרמתי את קולי ואמרתי "אני רוצה שנישאר צמודים, שאף אחד לא יחליט על דעת עצמו לרוץ קדימה או לעצור מאחורה זה לטובתו כולנו, אנחנו לא יודעים מה יחכה לנו בצד השני של המנהרה ואולי אפילו בתוך המנהרה עצמה כך שביחד כקבוצה נהייה הכי בטוחים" הפסקתי לדבר ואחרי כמה שניות שבהם כולם הסתכלו אחד על השני התחלנו ללכת.
נכנסנו אל המנהרה ואחרי עשר שניות האור מהחדר שמאחורינו כבר נעלם והתקדמנו בחושך מוחלט, משום מה גם כולם הלכו כמה שיותר בשקט, כאילו אם הם ירעישו יותר מדי תתעורר איזו מפלצת.
המשכנו ללכת ככה במשך אני לא יודע כמה זמן,זה היה יכול להיות רבע שעה או חמש שעות בחשכה הזאת לא יכלנו להבחין במעבר הזמן, אז אחרי מה שהרגיש כמו נצח של הליכה פתאום ראינו אור עמום מלפנינו, מיד היו כמה שחקנים שניסו לרוץ לשם אבל עצרתי אותם ואמרתי להם "חכו אולי זו מלכודת וגם אם לא וזה באמת היציאה מהמנהרה אנחנו עדיין צריכים להישאר ביחד, לכל מקרה".
המשכנו להתקדם הפעם לאט יותר ובחשש רב יותר, לאט לאט האור התחזק עד שהגענו ליציאה מהמנהרה
לפנינו ניצבה הכניסה לחדר תת-קרקעי עגול וגדול, עם תקרה גבוהה וקירות עשויים מאדמה, פה ושם היו כמה ספריות מתכת עם תיקיות מלאות בדפים וספרי מידע
באמצע החדר ניצב אקווריום גדול מלא בנוזל שקוף כלשהו ומאחוריו היה פתח רחב למנהרה נוספת, ולידו שורה של כלובים עם בני לוויה למיניהם בתוכם. רובם נראו רע, גוססים אם לא מתים. חלקם נראו כאילו שיש בהם עוד כוח להילחם, אבל התעלמתי מהם והסתכלתי הצידה וראיתי שעל יד הקיר של הפתח שממנו הגענו יש ערימת גופות של בני לוויה. פה ושם היו שלוליות של דם ופרווה. סובבתי את הראש בגועל משם והמשכתי לסקור את החדר, היה בחדר גם שולחן ארוך עם כל מני חומרים וצמחים, וכלים כלשהם ובקבוקים מסוג הדברים שנראה שיהיה במעבדה (או בחדר עינויים).
אז צעקתי לאלה שעמדו מאחורי שהחדר נקי ואין סימן מיידי למפלצות.
Lich לפני 8 שנים ו-8 חודשים
השתרכתי בכבדות בין מדפים מאובקים עשויים מתכת חבוטה, היו בהם בעיקר תיקיות מפוזרות עם דפים קרועים וספרים על מדע וביולוגיה ופה ושם גם על אלכימיה שהיו זרוקים בערימות או מאורגנים בשורות על המדפים העליונים. בתחתית המדפים היה רק אבק, אז הצטנפתי בין הצללים ושרבטתי על האבק איורים חסרי משמעות, אחר כך הנחתי מולי ערימה של ספרים פתוחים בעמוד אקראי למקרה שמישהו יעבור פה וחלילה לא יחשוב שאני רובצת על הרצפה ולא עושה את מה שצריך לעשות.
DARK-MANDOR לפני 8 שנים ו-8 חודשים
אחרי לחימה מתישה בערפדים(באמת שדיי נמאס עלי להילחם נגדם) ת'יק מצא מפתח מסתורי. הוא לא אמר מאיפה הוא מצא אותו, הוא פשוט הודיעה לנו בצעקה שהוא מצא מפתח מסתורי.
ניסינו לפתוח עם המפתח את הדלת שחסמה אותנו,והיא נפתחה! כבר תהיתי איך נפתח אותה קודם לכן.
מאחורי הדלת היית ספרייה מאובקת,והגנבתי לי שיעול כשנכנסתי, וגם הריח לא היה משהו.
בהתחלה ישבתי לי קצת למנוחה ליד שחקנית שנחה גם,ואחר כך החלטתי להסתובב בספרייה ולראות מה אני יכול למצוא.
בהתחלה עברתי ליד חמישה מדפים מקבילים שחוברו לקיר,המדפים מולאו ספרי פילוסופיה למיניהם.
לא זיהיתי את הסופרים, אבל הכותרות שלהם נראו מושכות ומעניינות..אך לא היה לי כוח לספרי פילוסופיה.
המשכתי לטייל ברחבי הספרייה, מצאתי ספר קטן בגודלו(אך היה דיי עבה) שהסביר על תרבויות עתיקות, הוא היה נראה לי דיי מעניין אז הגנבתי אותו אל התיק שלי.
לאחר זמן מה ת'יק מצא עוד מפתח, הפעם המפתח פתח את מגירה נעולה כלשהי, שכנראה היית היחידה הנעולה.
כשכולם התכנסו לראות אותו פותח את המגירה, היה קצת מאכזב לראות שיש בה גרגירים..גרגירים מוזרים כאלו,שהריחו כמו אוכל...לחתולים?
כן, אני דיי בטוח שזה של חתולים.
אבל ברגע שמדי הוציאה אותם לגמרי מהמגירה יצורים פרוותיים קטנים יצאו מאחורי המדפים, קשורים בשלשלאות שהיו מחוברות לדלת נסתרת,היה כמה שניות של אי הבנה,אז צץ לי הרעיון שהגרגירים אולי נועדו ליצורים, אבל אז הדלת פשוט נפתחה.
מאחורי הדלת התגלתה מנהרה,וכולם הסכימו שנצא לעבור אותה עכשיו.
קראתי לחיות שלי,ולאחר כמה דקות התארגנות נכנסנו למנהרה.
טוג לפני 8 שנים ו-6 חודשים
המשכתי לבדוק את כל התיקיות והספרים שמצאתי שמצאתי בארונות המתכת וכולם דיברו על או ביולוגיה ואלכימיה אבל הייתה תיקייה אחת ששמתי לב אליה שהיא הייתה מחוץ לארון פתחתי אותה והתחלתי לקרוא על מה שעושים כאן וככל שהמשכתי לקרוא הוטרדתי יותר ויותר ממה שעושים כאן והתחלתי לחשוב שנראה שניסו ליצור כאן צבא של יצורים מוטנטים, ניסו להפוך אותם לערפדים הבנתי פתאום והם כנראה קשורים למה שקרה לתלמידים בבית הספר.
קראתי למאדי ואיקן שהיו קרובים אלי והראיתי להם את התיקייה ואחרי שקראו אתה שניהם נראו מוטרדים כמוני ממה שהיה שם וחשבנו מה אפשר לעשות, גם אמרתי להם שכל המקום הזה והניסויים האלה קשורים לערפדים שראינו בבית הספר. אז המשכנו לחשוב ודבירנו והצענו הצעות למה אפשר לעשות בנוגע לחיות האלה, כי ברצינות דיי פחדנו הערפדים כמעט הרגו אותנו כמה פעמים כשעוד היינו בבית הספר ועכשיו אנחנו במקום שמייצרים אותם אז פחדנו אחרי עוד כמה דקות של דיבור וחשיבה אחד עם השני על מה אפשר לעשות אני אמרתי שחייבים להרוס את המקום בסוף מאדי אמרה את מה שלא רציתי לומר אני, שחייבים להרוג את החיות.
הלכנו לכלובים של החיות, שמתי לב שהיה כלוב אחד פתוח הכלוב של 53, זה היה המספר של החיה שהופיעה בתיקייה שראיתי מונחת בחוץ. אז הבנתי שאלה היו כנראה השקים האלה שאנחנו רודפים אחריהם כל הזמן, אלה שגם הפיעו לכמה שניות במקלט כשנלחמנו בערפדים. הם היו אלה שאנחנו עוקבים אחרי טביעות הרגליים שלהם מאז הכניסה לבית הספר ואולי אפילו לפני, הם היו אלה שבזכותם הצלחנו בכלל להיכנס למעבדה החשאית הזאת בזכות מה שהם השאירו מאחוריהם אם במכוון או לא הם עדיין עזרו לנו להתקדם.
נזכרתי בקמע שקיבלתי והבנתי שכנראה גם הם אלו ששמו אותו שם כדי שאנחנו נמצא אותו, הרמתי את היד לצוואר ומיששתי את הקמע, עדיין לא ידעתי מה עושה אבל אז נזכרתי שגם מאדי מצאה קמע ושאלתי אותה עם היא גילתה משהו והיא ענתה שלא היא גם לא יודעת מה הקמע יכול לעשות.
Lich לפני 8 שנים ו-5 חודשים
התחיל להיות כאן קר. מזג־האוויר הדחוס והמחניק שאפף את האזור עד לפני כמה דקות התפוגג בהדרגה, הזיעה הקרה התחילה לקפוא על העור שלי וכפות ידיי לא חדלו לרעוד.
החלק הרע הוא שהלחיים שלי נעשו אדומות מקור בדיוק כמו הפנים השיכורות של מרטין, וכנראה שזה שעשע את דואורדון, כי הוא לא הצליח לעצור את עצמו מזרוק לי מגוון של הערות עוקצניות, דביליות וחסרות תכלית שהעידו בבירור על רמת השעמום שהוא תקוע בה.
המשכתי לעביר דפים בספרי אלכימיה אקראיים, מידי פעם מעיינת בכותרות, מחפשת אחר מידע שיקפיץ אותי בתרועת ניצחון מהרצפה הקרה בגלל איזה רמז קטן וחבוי מאחורי אחד הדפים שאף אחד לא שם לב אליו.
"לעזאזל, איך בא לי לתקוע המבורגר עכשיו." דואורדון מלמל פתאום מאחורי ספר ביולוגיה עם כריכה מקולפת וכמה דפים קרועים שבצבצו מאחוריה.
"לא בא לך לתקוע המבורגר עכשיו?"
"אה־הה." העברתי דף נוסף בספר.
"לא, המבורגר ו-צ'יפס. צ'יפס כפרי. לא נשמע כמו חלום מגן עדן?"
"אה־הה."
"נו באמת," הוא הניח את הספר על ברכיו. "אל תגידי לי שלא היית מעדיפה עכשיו לנטוש הכל בשביל איזו שעה במקדונלדס."
"אה־הה."
"תגידי, את חושבת שאני חתיך?"
"אה־ה -" בלמתי מיד את המילים, במבט רושף והנפתי את המרפק שלי לאחור, מכניסה לו מכה מרשימה הישר לתוך הצלעות. אחרי שהוא התקפל לתוך עצמו והשמיע אנקת כאב קטועה שמיד התגלגלה לצחוק עצבני, אספתי את הרגליים שלי והלכתי משם.
<FONT COLOR= RED>Killer לפני 8 שנים ו-5 חודשים
אחד באפריל
איילת לפני 8 שנים ו-5 חודשים
ואוו, כבר עבר מלא זמן מאז התגובה האחרונה
האמת שכמעט שכחתי מה הייתה התכנית שלי מלכתחילה אבל זה בסדר, נזכרתי xD (סוג של סמיילי צוחק).
אז אם זה לא היה ברור, כרגע אני לא כותבת בתור ריזו, אני פשוט רוצה רק להסביר בצורה תכנית למה הייתה הכוונה של הדמות שלי.(אני, כי באיזשהו מקום זאת בכל זאת אני, אבל לא משנה).
ברשימה באתר של כל הקסמים שקיימים במשחק- קסם מספר 23:"קללת הג'לי - לכלוא אנשים ודברים בקוביות ג'לי ענקיות!!".
קיצר, חשבתי שנוכל כולנו להשתמש בקסם הזה באותו זמן...

ובחזרה לריזו:
עושה רושם שדומינו דול וארטמיס לא גילו התנגדות לתכנית. טוב, האמת שהייתה לי תחושה שהראש של ארטמיס היה במקום אחר, מה שהתברר אחר כך לנכון כשדומינו דול עדכנה אותה במה שאמרתי.
מקום אחר זה באמת אחלה של אזור בילוי לראש, מניסיון, אבל זה לא חייב להיות דווקא בזמן הנאום הדרמטי שלי...
"ואיך נעשה את זה?" ארטמיס שאלה.
"הכי טוב שנעמוד שלושתינו מסביב לאקווריום, רחוק יחסית אחת מהשניה. ככה כל אחת תתמקד בחלק אחר של הנוזל ונוכל לכסות ממנו שטח גדול יותר בג'לי תוך זמן קצר."
התמקמנו בצורה הזאת סביב האקווריום.
"מוכנות?" שאלתי. מרגישה את פעימות האנדרנלין בתוכי.
אראגון לפני 8 שנים ו-5 חודשים
מכירים את זה כששואלים אתכם אם אתם מוכנים למשהו ואתם אומרים ״לא, רגע, אני צריך פיפי״ או ״לא, רגע, צריכה להתלבש שעה שעתיים ואני באה״ או ״רגע, אני צריך לקשור נעליים״?
טוב, אז לי זה לא קרה, בין היתר בגלל שלא היה במקום המצחין הזה שירותים, לא היה פה בגדים להחלפה (אפילו שהייתי צריכה די בדחיפות) ואין לי שרוכים במגפיים, אה, וגם רציתי כבר לעוף מפה, בחיי, לא חלמתי שיש מקום שיכול להצחין כל כך
אם אנחנו מוכנות? לא, בא נשאר פה עוד קצת, נלחם בכמה ערפדים ונתפוס לנו קצת שמש, למה לא?
טוב, אז ברור שפשוט עניתי ״כן״
מנהלות מימד 72 לפני 8 שנים ו-10 חודשים
אתם ממשיכים לא להקשיב לי. היה לכם רמז. יותר מזה - יש לכם את התשובה מול העיניים.
תחשבו על זה. איך אתם עומדים לצאת מהמבוך הזה?
כנראה שאני אצטרך להדגיש את זה קצת יותר..

http://demention72.wixsite.com/demention72/-3--2

(תלחצו על התמונות ברקע כדי להמשיך לקרוא..)

אגב, זה מתחיל אחרי ששתי הקבוצות כבר נפגשו בתוך בית הספר. מצטערת, אין לנו יותר מדי זמן לעשות את מה שתכננתי לשתי הקבוצות.. אבל זה גם היה טיפה מיותר בכל מקרה, אז לא הפסדתם הרבה.
קיצור, יש המשכים.
יאי וזה.
טוג לפני 8 שנים ו-10 חודשים
התחלנו לרוץ כולם ביחד אחרי שהנורות התחלו להתפוצץ, רצנו בלי להסתכל לאחור. בגלל שהייתי בסוף הקבוצה קודם יצא עכשיו שאני רץ ראשון.
רצנו כמה דקות אבל זה הרגיש כמו שעות אז פתאום ראיתי צללים מרחוק, אבל הם לא נראו כמו הצללים שתקפו אותנו בחוץ ואז קלטתי שאלה גם שחקנים שנכנסו לבית ספר.
צעקתי לשאר הקבוצה "אפשר להאט אני חושב, אני רואה שחקנים מלפנים" אבל אז אחרי שהתקרבנו יותר ראיתי שגם הם רצים ונראה שאפילו ביותר פניקה מאיתנו ואז ראיתי דמויות חיוורות, לבנות, גבוהות מאחרויהם וצרחתי לקבוצה שלנו בקול הכי חזק שיכולתי "אחורה פנה" ובזמן שהסתובבנו והתחלנו לרוץ שתי הקבוצות התחילו להתערבב,
אבל רק המשכנו לרוץ, חיינו היו תלויים בזה.
אחרי כמה זמן שהרגיש כמו נצח נראה שהתחמקנו מהם. נרגענו מעט והמשכנו להאט עד לקצת יותר מהליכה ובסוף עצרנו לנוח, כולנו התנשפנו חוץ מקווין הרי הוא רכב על הדרקונית. צ'יף שלי היה קצת מעוצבן אבל הרגעתי אותו מהר ונתתי לו כמה חטיפים קטנים.
נראה שהחתכים המשיכו להגיע ואני המשכתי לרפא אותם כמה שיכולתי.
אז אחרי שנחנו כמה דקות וחברי הקבוצות אמרו אחד לשני שלום ועד כמה הם שמחים שהאחרים שרדו, אז קיימנו דיון קטן על מה לעשות ובסוף החלטנו ללכת בעקבות קווין, הרי הוא אמור להיות המדריך ולא נטל מוחלט אז החלטנו לסמוך עליו ולהתעלם מהשיגעון שלו.
אז פתאום אחת השחקניות שלא הכרתי הותקפה על ידי היצורים והתמוטטה על הרצפה והדמות שלה התנפצה "מליסה מתה" אמר אחד השחקנים בקול חלש, ולא יכולנו לעשות כלום פשוט עמדנו שם ובהינו אני לא יודע למה, אולי ההלם אולי הפחד כל אחד והסיבות שלו.
נשארה רק שלולית דם איפה שקודם עמדה שחקנית, אז אחרי שחיסלו אתה היצורים הסתובבו אלינו עם חיוך וקפצו עלינו, למזלנו התעוררנו שנייה לפני והתחלנו לרוץ.
פנינו ימינה ושמאלה בלי הפסקה אולי במחשבה לבלבל או להאט את היצורים אבל הם היו מהירים מדי בשביל זה והרגיש כאילו הם תמיד במרחק נגיעה ממך אז פנינו בפנייה ונכנסנו לכיתה ריקה הראשונה שהייתה שם, קיווינו שהם יאבדו עניין אם הם יאבדו אותנו לשנייה נראה שזה עובד שמענו אותם ממשיכים לרוץ להמשך המסדרון עד שבקושי יכולנו לשמוע אותם. כולנו חשבנו שניצלנו אבל אז שמענו אותם חוזרים ומתקדים ישירות לכיתה שלנו, לא הבנתי מה קורה, איך הם ידעו?.
הם התחילו להלום על הדלת ובקושי החזקנו אותה סגורה ואז הסתכלתי לרצפה ועל השחקנים בצורה יסודית, ראיתי שכולם מלאים חתכים קטנים מכם רגל ועד ראש וצעקתי "הדם" כמה מהם נראו מבולבלים לעומת כמה שנראה שהבינו והסברתי במהירות
"הם כנראה יצורים בעלי חוש ריח טוב וממש אוהבים דם. בערך כמו כרישים שיכולים להריח דם מקילומטרים ככה הם מצאו אותנו וזה למה הם רודפים אחרינו. בגלל הדם"
הייתה לי תיאוריה קטנה שרק חשבתי עליה, שהם לא יתקפו מישהו בלי פצעים או דם. זה עלה לי אחרי שחשבתי על כרישים ועל איך שהם תוקפים רק אם הנטרף כבר פצוע ועד כמה הם והיצורים דומים. אולי הם ימשיכו לתקוף כי הם עדיין מפלצות אבל אני לא חושב שבאותה אנרגיה ופראות הם יהיו יותר הססנים לפחות לתקוף משהוא לגמרי כשיר לקרב.
טוג לפני 8 שנים ו-10 חודשים
הצלחנו להחזיק את הדלת רק לכמה דקות, אבל זה הספיק לי למאדי ונירה לרפא כמה שיותר את השחקנים בזמן שהחזיקו את הדלת.
אז החלטנו במהירות שכל השחקנים ייסוגו מהדלת בספירה של שלוש כי בכל מקרה לא היינו מצליחים להחזיק את הדלת לעוד הרבה זמן ועדיף להילחם בערפדים לא כשהם דוחפים אותנו ואלו שהחזיקו את הדלת מותשים מלהחזיק אותה ואולי כמה מהיצורים ייפלו ויהיו מטרה נוחה יותר.
קווין התנדב לומר את הספירה לאחור אז נתנו לו.
עם הקול הצפצפני שלו הוא קרא "שלוש" "שתיים" "אחת" "לפתוח" ודואורדון וצ'סטר קפצו אחורה.
הדלת מיד נשברה ועפה מהצירים, למזלנו לאף אחד לא נתקע שבב עץ בעין והתחלנו להילחם.
היצורים לא נפלו בכניסה אבל לפחות היינו מוכנים עד כמה שאפשר לקראת הכניסה שלהם והקרב שלנו.
הטלתי לחשי מהירות על הלוחמים החזיתיים שלנו ומאדי כי הייתה לה הרמה הכי גבוהה בקסם מאיתנו הטילה קללות אטיות על הערפדים הראשונים שנכנסו והצטרפה לקרב בעצמה, ראיתי את נירה והדרקון שלה בקצה העין נלחמת עם הערפד שלה.
אני צריך להתרכז ביריב שלי.
ראיתי את החיוך המטריד על הפנים שלו כמו שראיתי על הפנים של כולם וקצת פחדתי אבל לפני הקרב החלטתי על תכנית פעולה נגד יריב שהוא מהיר יותר וחזק יותר ממני.
הפכתי ליתוש. בכוונה בחרתי ביתוש כי ציפור לא תהיה טובה בחלל סגור כלכך ויתושים הם גם הרבה יותר קטנים וקשה יותר לפגוע בהם ולפני גם השתמשתי בברכת מהירות על עצמי, כשאתה יתוש הכל נראה גדול כלכך ומוזר על זה לא חשבתי לפני אבל התרגלתי במהירות לראייה המוזרה.
אז כשהערפד לא מבין מה קורה אני עף רחוק מאחוריו הופך לאדם וזורק כדורי אש עליו וכל פעם שהוא קופץ עלי הפכתי חזרה ליתוש ועף לצד אחר וממשיך לזרוק כדורי אש, אחרי כמה סיבובים כאלה הערפד נראה שנחלש כי הוא כבר כמעט לא זז ורק נופף בזרועות שלו לכל מקום די כי את כמעט כל כדורי האש כיוונתי לכיוון הרגליים מה שגרם להם ממש להישרף והשאר כיוונתי לראש ולעיניים כדי לעוור אותו.
רק פעם אחת הוא כמעט תפס אותי לפני שהפכתי ליתוש, הרגשתי את הקור שנובע ממנו אבל שנייה לפני שהיד שלו תפסה אותי זימנתי את המגן והדפתי את היצור בעזרתו, אז אחרי כמה פעמים שחזרתי על התהליך החלטתי להפוך חזרה לאדם ולהשתמש בכדורי האש החזקים שלי ונראה שזה עובד כי כל פגיעה הייתה יותר נזק.
אז לפני שעברתי להילחם בעוד ערפד בדקתי את הקבוצה שלנו עדיין אף אחד לא מת והתקדמנו ליציאה, רוב השחקנים נלחמו בזוג נגד ערפד אבל עדיין נראה שספגו פציעות.
אני הייתי בין היחידים שנלחמו לבד גם מאדי שנראתה מצליחה יפה בקרב נגד שני ערפדים והיא די כיסחה אותם אפילו.
בזמן שראיתי את כל זה קלטתי שאנחנו מנצחים כמעט ולא נשארו ערפדים עומדים רק מאדי עדיין נלחמה עם השניים שלה אז חזרתי להיות בן אדם ועזרתי לה לחסל את שניהם זרקתי עליהם כמה כדורי אש להסיח את דעתם ואז כשניהם הסתכלו עליי מאדי דקרה אותם וחיסלה אותם אז היא אמרה לי בהבעה מוזרה "לא הייתה צריך לעזור לי הייתי יכולה לחסל אותם לבד" עניתי "ברור שכן (לקרוא בלי ציניות) רק לא רציתי שנעקב את כל השאר" אז מאדי הסתכלה סביב וכנראה שמה לב רק עכשיו שחיסלנו את כל האחרים. איכשהו הצלחנו לעשות את זה.
נראה שכולם שמים לב פתאום שהצלחנו אז צעקתי "אין זמן לבזבז אולי תבוא תגבורת שלהם צריך לרוץ העכשיו" ואז כולנו התחלנו לרוץ בעקבות הדם.
DARK-MANDOR לפני 8 שנים ו-10 חודשים
רצתי.הזזתי את הרגליים גבוה בריצה.
היצורים האלו היו מטרידים,מאוד,מספיק בשביל לגרום צמרור בכח פעם שאני נזכר במראה שלהם.
אני שונא ערפדים,תמיד הפחידו אותי כשהייתי קטן.
אני לא יודע כמה זמן רצנו,אבל לאחר זמן מה שמנו לב לאנשים מקדימה."זה הם!"קול גבוה נשמע מאחורי.
במרחק שהייתי בו היה כבר אפשר לראות את הפרצופים של השחקנים,ונראה שבדיוק הם שמו לב אלינו.
"אחורה פנה"נשמע צעקה מהכוון של השחקנים,ואז גם הם התחילו לרוץ. אט אט צמצמנו את הפער ולבסוף שתי הקבוצות התערבבו.
לאחר ריצה ארוכה הם עיבדו אותנו,ועצרנו לנוח.
"אלוהים לא רצתי כך בחיים שלי..!"פלטתי.רצתי מהר ולהרבה זמן.הרגליים שלי היו מותשות אז נשכבתי על הגב.
שתיתי הרבה שלוקים קטנים של מים,ונתתי גם לאוריון,דארקר,וזרו לא רצה.
שקעתי במחשבות ופטפטתי עם שחקנים,עד שבאיזשהו שלב פתאום שחקן,או שחקנית-התחיל לצעוק.ולאחר כמה שניות התנפץ לרסיסים.
זו היית מליסה,בחילה התעוררה בי מהזכרון הנוראי הזה.
היא זעקה לרחמים קצת לפני שמתה,שהיה לה קששה לדבר מהחנקות הדמעות והבכי שלה.
השחקנים האחרים התעוררו לפתע,ומישהו פקד-"לברוח אחרי!"וכך היה.
לבסוף גם היצורים הלבנים הצטרפו שוב למרדף,ואחרי כמה זמן של ריצה הסתתרנו בכיתה נטושה.
אבל זה לא נמשך להרבה זמן,היצורים הלבנים מצאו אותנו,והחלו לנסות לפתוח את הדלת,שלולא דואורדון וצ'סטר הם היו פותחים את הדלת.
החלטנו לפתוח את הדלת בספירה של שלוש,"שלוש...שתיים...אחת"וכשהם פתחו את הדלת היצורים הלבנים התגלו,מוכנים לקרב.
לפתע היצורים החלו להיות איטיים יותר,והרגשתי מהירות מוגברת מתחוללת בי.
למה להגביר את המהירות פי 2 אם אפשר להגביר פי 4?(מוןתר לעשות את זה נכון?^^)
התלתי עלי ועל הסובבים שלי עוד ברכת מהירות.עוצמה געשה בי.
שלפתי את הפטיש שלי וקראתי לאוריון לבוא.זינקתי לעבר יצור לבן אחד,התגלצ'תי מתחתיו במהירות וזינקתי מאחוריו.
הנפתי את הפטיש בחוזקה,אבל היצור בדיוק הסתובב והתחמק מהמכה,אז זינקתי לימין הנפתי את הפטיש עוד פעם אבל הוא התחמק גם מזה,לכן רצתי אחורה,רצתי בשיא המהירות וזינקתי אליו.המהירות נתנה לי קפיצה מדהימה,אבל בגלל שאני לא מיומן כל כך בפטיש ההנפה הרסה את הקטע והוא התחמק ברגע האחרון.אבל הוא שכח,או יותר נכון לא ידע ממשהו אחר!
אוריון זינק עליו מאחורה וריתק אותו לרצפה בזמן שהוא נושך לו את הגרון.
החזרתי את הפטיש ושלפתי את החרב.
היצור הזה אמר ביי-ביי לראש שלו.
הסתכלתי סביב, והיה נראה שכולם גם סיימו.מעולה.
Lich לפני 8 שנים ו-10 חודשים
"עצירה. צריך עצירה." דואורדון פלט בין שתי נשיפות קצובות. הוא האט את עצמו מריצה להליכה מהירה ונתן לכמה שחקנים לעקוף אותו מימין בעודו נעצר וזוקף בדריכות את הראש.
דילגתי בתשישות מעל שלושה כיסאות הפוכים שהמשענת שלהם הייתה חסרה וזרוקה בערמה ליד דלת עקורה, ונעצרתי במקום. משתופפת עם הזרועות על הברכיים ומתנשפת כמו אסטמטית בזמן שהשחקנים מקדימה האטו לעצירה והטילו את עצמם על הקיר.
העפתי מבט לשמאלי, הכיתה הסמוכה הייתה הרוסה למחצה, שולחנות הפוכים וכיסאות חסרי משענת היו מפוזרים בה ושניים מהחלונות היו אטומים בלבנים לצד מגדל של שולחנות שהיה צמוד לכל אחד מהם. לרגע אחד השתרר שקט. כולם הפסיקו להתנשם והביטו אל המסדרון החיצוני, על דלת אקוסטית מתכתית שהתמקמה בין שירותי הבנים לארון ציוד מבולגן.
היה שקט למשך שנייה, ואז דלתות ההזזה הוחלקו הצידה. רוח הלילה הקרירה שהסתננה מבעד לחלון גדול ופתוח כיבתה בקלות את הנר הקטן שאחז קווין בכף ידו והשאירה ממנו רק פתיל מעשן.
צללית שחורה השתופפה על רצפת המסדרון ליד הדלת; וזוג עיניים בוהקות דשדשו לעברנו בצליעה.
זאבה~ לפני 8 שנים ו-10 חודשים
נירה-

חצי עמדתי וחצי ישבתי על לו כאשר רצנו. רוב השחקנים היו תשושים מהריצה. קווין התנהג לא כשורה. נראה שהוא לחלוטין איבד את שפיותו.. אבל עדיין.. זה הטריד אותי שכל כך מהר סמכנו עליו ונתנו לו להוביל. אנחנו לא יודעים מה הצללים האלה עושים לנשמה שלך..
הנשקים שלי כבר היו מוכנים עליי ונשארתי ערנית. לא כל כך הבנתי מה קורה אבל קפצתי מלו והכאתי עם המוט שלי במהירות. הייתי נחושה להפוך את הנשק הזה לנשק המסטר שלי ולא למות כמובן.
כשאני חושבת על זה.. זה יהיה ממש מוזר לחזור לחיים האמיתיים. כלומר, עד שנגמור את המימדים כאן אנחנו כנראה נמות מזקנה..
אלא אם כן.. אלא אם כן מצא פרצה החוצה מהמשחק הזה. אני לא ככ מבינה בקודים והכל אבל לכל דבר יש נקודת חולשה. אם נמצא את נקודת החולשה של המשחק הזה נוכל לצאת מכאן.
זרקתי שתי סכיני הטלה על ערפד אחד, סכין אחת סרטה אותו והשנייה ננעצה לו בחזה. הוא פשוט רץ אליי, נפגע מסילון האש של לו ואחר כך מוט נתקע לו בעין. יצור ביש מזל..
לו התפרעה, היה לה שריון מקשקשים, טפרים קטלניים, שכל ופה שיכול לנשוף אש. לאן לעומת זאת, היה יותר רגוע. הוא לא יזם התקפות, הוא תקף את מי שהתקרב אליו. הוא שמר על הגב שלי ולו פשוט.. איך להגדיר את זה? הרחיקה כמה שהיא יכולה את מי שהתקרב יתר על המידה לטעמה.
ולרגע הבזיקה בי המחשבה, שאני יכולה ליצור להקה קטנה של בעלי חיים כאלה.. אבל זה הולך להיות אתגר. אבל אני חושבת שאני מוכנה אליו.
הבטתי לרגע בלו ולאן, לאן יותר התגונן אבל כאשר תקף הוא היה אכזרי ומחושב. לו הייתה יותר כמוני, מי שהתקרב היא נתנה לו את מה שהיה מוכן באותו הרגע, אם זה היה טלף עם ציפוניים חדות, חבטת זנב, נשיכה קטלנית או סילון אש.
סובבתי במהירות את המטה שלי והעפתי את היצורים האלה, הערפדים האלה ממני. הם הגעילו אותי.
טוג לפני 8 שנים ו-10 חודשים
יצאנו מהכיתה והתחלנו לרוץ אחרי הדם, בדרך ריפאתי את אלו שנפצעו בקרב ואת החתכים היה מספיק דם שלא נצטרך לדאוג שנאבד את הדרך.
המשכנו לרוץ כמה שיותר מהר בתקווה שלא יגיעו עוד ערפדים בדרך כשרצנו ראיתי סימני הזנחה בכל מקום דלתות שבורות מחוץ למקומם חתיכות של כיסאות מפוזרים בכל מקום.
רצתי לצד דואורדון כשבפתאומיות הוא האט עצר ואמר "עצירה, צריך עצירה"
לא ידענו עם זה עוד ערפדים או משהוא אחר או שהוא רק מדמיין את הקולות אבל ליתר ביטחון כולנו עצרנו ואז שמנו לב לדלת מתכת גדולה.
היה שקט ולא זזנו אז פתאום דלת המתכת זזה ויצא מתוכה יצור, הוא הלך לעברינו באטיות עם עיניים בורקות וחיוך מזוויע.
לא כולנו התאוששנו לחלוטין ורק חלקינו היו מוכנים לקרב, השתמשתי בראיית רנטגן לראות אם יש עוד ערפדים בחדר מאיפה שהוא יצא והייתה שם כמות גדולה לפחות פי שניים מכמה שנלחמנו בקרב הקודם ושם עוד היינו רעננים יחסית.
למזלי עוד כשדואורדון אמר לעצור אז היה לי כדור אש מחוזק מוכן וזרקתי אותו ישירות ללב של היצור ושרפתי שם חור בגודל של אגרוף איפה שהיה הלב שלו, ואמרתי במהירות לקבוצה שיש בחדר לפחות 10 ערפדים ושיהיו מוכנים לקרב קודם נלחנו בזוגות אז היה יותר קל אבל הפעם אנחנו ערפד לבן אדם.
כמה שחקנים נראו נלהבים וחלקם חוששים ואז הסתערנו לקרב. התחלתי לחלק במהירות ברכות מהירות לכולם והפכתי ליתוש, החלטתי לנסות למשוך את היריב שלי אל המסדרון שם אוכל להילחם בו בלי סיכוי לפגוע בטעות באחד השחקנים האחרים ובחרתי את זה שנראה הכי מאיים עפתי אליו ומצצתי את הדם שלו כשאני חושב "האירוניה" אז כשהוא שם לב איפה אני התחלתי לעוף לכיוון היציאה כמה פעמים הוא כמעט מחץ אותי אבל הצלחתי להתחמק בשניות האחרונות.
אחרי שיצאנו מהחדר הפכתי להרפיה נול הפנים שלו ומיד אחרי השינוי עקרתי לו עין ושמעתי אותו צורח אז כשהוא ניסה לתפוס אותי עם היד השנייה כי עם הראשונה הוא ניסה לעצור את הדימום שרטתי אותו קפצתי על הראש שלו ועקרתי את העין השנייה והוא צרח שוב הפעם אפילו יותר חזק מקודם אז עכשיו לפני שיהיה לו זמן להתאושש הפכתי לקזואר
http://he.bcdn.biz/Images/2011/8/3/8a954d2c-62f5-463d-913f-da7505cfbc8d.jpg

ועם הרגליים החדשות שלי בעטתי את הערפד לפינה שם עם הקרן על הראש שלי כרתי את הראש שלו ורצתי חזרה לחדר ראיתי שכולם שקועים בקרב ורצתי לעזור לאלו שנראה שהתחילו להפסיד, זה בטח נראה להם מוזר שציפור ענקית עם צוואר כחול גוף שחור וכרבולת שנראית כמו גרזן תבוא לעזור להם. אז כל פעם רצתי לעבר ערפד ובעתתי בו עם הרגליים שלי עם הטפרים והמשכתי עד שהוא נופל או נדחק לפינה אז השתמשתי בקרן כדי לכרות להם את הראש בכוח.
<FONT COLOR= RED>Killer לפני 8 שנים ו-10 חודשים
בנאדם וואו זה היה מחזה לא הכי נעים לראות את הערפדים האלו מתנפלים על הבחורה ההיא ללא רחמים הזעקות שלה לרחמים החמירו יותר את המצב הלא נעים הזה הערפדים קרעו את גופה כאילו היא הייתה כמו איזו בובה צמר מליסה מתה אמר אחד השחקנים מאחורי המממממ אז זו הייתה מליסה כול השחקנים פשוט עמדו ובהו בשחקנית המתה או מה שנשאר ממנה חוץ משלולית של דם לא נשאר הרבה אני לא מאמין שהם אכלו גם את העצמות שלה וואו הם בהחלט יצורים מפחידים שלא כדי להתעסק איתם אחרי שהם סיימו עם מליסה הם הסתובבו לעברנו והחיוך שהיה על הפנים שלהם היה מבעית הם קפצו עלינו למזלנו שמנו לב לזה והתחמקנו מזה הייתי כבר גמור מכל הפניות האלו בסופו של דבר נכנסו לכיתה ריקה כדי להסתתר מהם בזמן שהסתתרנו עלתה לי המחשבה לראש שאני מעדיף את הצללים על פניהם ונזכרתי איך אני ג'ון, קרייטוס, מליסה, פאן, דני וצ'סטר נלחמנו בהם בחוץ לפני שנכנסו למבוך בבית הספר איך שכמה מן הצללים נכנסו במליסה ג'ון פאן וצ'סטר זכרתי איך שנלחמתי עם קרייטוס גב אל גב מול הצללים האלו למרות שהצללים בקושי הושפעו מהתקפות שלנו אבל עדיין למרות הכל אני מעדיף את הצללים על פני הערפדים האלו חבל שאלו לא היו הערפדים החמודים האלו מהסרטים היפים שנראים כמעט כמו בני אנוש הלוואי ואלו היו הם משהו קטע את רצף מחשבותי וזה היה נקישות הערפדים על הדלת של הכיתה שלנו ככל הנראה חזרתי למציאות המרה והמעצבנת אהה נו טוב צריך עכשיו להתרכז ולראות מה עושים מפה והלאה...
מנהלות מימד 72 לפני 8 שנים ו-11 חודשים
קומה שנייה

אוקי, אז מה קרה עד עכשיו? אתם יצאתם מהבר, הגעתם לכיכר ושם טיפה התפצלתם לכיוונים שונים (למרות ההנחיות המדויקות שלי ! - לא להתעצבן, לא להתעצבן... הכל טוב, הכל נחמד, השמש בשמיים והציפורים חופרות לי בראש, הכל טוב..), קווין הותקף על ידי צללים וכך גם אתם (רואים? אמרתי לכם שהכל טוב. לא צריך להתעצבן..), נירה הצילה את קווין והם נכנסו לבית הספר, מאדי איקן ות'יק נכנסו גם לבית הספר ובסופו של דבר פגשו את נירה...
אז כרגע יש שתי קבוצות, כי נכנסתם לבית הספר בזמנים שונים, אבל תקראו בבקשה את ההמשכים לשתי הקבוצות. יש שם פרטים שטיפה משלימים אחד את השני.

קבוצה ראשונה -
מאדי, איקן, ת'יק, נירה וקווין.
אל השאר נגיע עוד מעט..

אז אתם בתוך בית הספר. כמה נחמד. ברגע שנכנסתם לבית הספר הדלתות מאחוריכם ננעלו - וניתן לפתוח אותן רק מבחוץ. לאחר סריקה מהירה של הסביבה הבנתם שזה לא בית ספר רגיל. המסדרונות לא היו בנויים בהיגיון כמו בבית ספר, ולא נראה שאפילו יש להם סוף. בינתיים על הגוף שלכם החלו להופיע חתכים, דקים כמו חתכים מנייר, ובכל שנייה שעוברת נוספו עוד ועוד.. הם החלו לדמם, אבל טיפות הדם שנזלו על הרצפה פשוט עשו את דרכן לאט לעבר המשך המסדרון.
הבנתם נכון. בית הספר הוא מבוך, ואתם חייבים לצאת ממנו לפני שתדממו למוות.
ובאשר לקווין, נראה שהוא טיפה איבד את זה. הוא לא מדבר וגם לא מגיב אליכם, מדי פעם פורץ בצחוק ומדי פעם בבכי, לפעמים הוא פשוט צועק מילים אקראיות.. משהו קרה לו, ואתם לא יכולים שלא לקשר את זה למתקפה של הצללים.

ועכשיו נעבור במעבר חד לקבוצה השנייה -
ג'ון, קרייטוס, דואורדון, מליסה, פאן, דני וצ'סטר.
כולכם עדיין בחוץ, כי לא הגבתם.

אז יאיי, איזה כיף, אפשר להתעלל קצת בשחקנים! בואו נראה.. מי המטרה שלי עכשיו...
כולכם נשארתם בחוץ מהסיבה הפשוטה שנתקעתם בקרב עם הצללים, שפשוט המשיכו לבוא בהמוניהם. בסופו של דבר הצלחתם להיכנס פנימה לבית הספר, אבל לא לפני שכמה צללים נכנסו במליסה, כמה בפאן, ואחד בלבד בג'ון היקר שלנו. דבר אחד קטן על הצללים - המתקפות שלהם כואבות כמו אנלוידעתמה, אבל מדובר גם בכאב נפשי. הן לא באמת הורגות, אבל הן לא לבעלי לב חלש. הצללים פשוט ימשיכו להיכנס בכם עד שלא תצליחו להרגיש יותר כלום, ובסופו של דבר, מרוב ייסורים אתם תהיו אלה שיוותרו על החיים, ותיבחרו למות. זאת המתקפה שלהם.
התיאור של בית הספר של הקבוצה הראשונה תקף גם לגביכם.

אגב, אתם כרגע מחולקים לשתי קבוצות שונות, אבל אתם יכולים למצוא אחד את השני. זה תלוי בכם, באשר לאיך שאתם רוצים להתקדם.

אני אתן לכם המשכים בכל פעם שתגיעו לנקודה שזה נחוץ, אז פשוט תבדקו אם כתבתי משהו לפני שאתם מגיבים.
בהצלחה לכם ~
טוג לפני 8 שנים ו-11 חודשים
נכנסנו דרך הדלתות של בית הספר ופתאום הם נסגרו מאחורינו והתחלנו פתאום לקבל חתכים קטנים בכל הגוף וכולם מדממים.
הסתכלתי וזה קורה גם לאחרים שאיתי ולא רק לי כולנו התמלאנו חתכים קטנים ומדממים בכל מקום בגוף, נראה שהם לא שמים לב לזה כי שניהם ניסו לפתוח את הדלת אבל שום דבר לא עזר צעקתי לשניהם "אני לא חושב שתצליחו לפוצץ את הדלת הזאת כמו שעשיתם לזאת שבבניין העירייה אחרת אין טעם לכל הקטע של סגירת הדלתות וגם לאפקט הדרמטי אתם יודעים כמ בסרטי אימה, אה וגם כל הגוף שלנו מתמלא בחתכים קטנים שנראה שרק ממשיכים לבוא, אזזז לא כדאי לנו לבזבז יותר מדי זמן או שנדמם למוות"
התחלנו לחפש את קווין והשחקנית שהצילה אותו. בזמן שחיפשנו שאלתי אותם מי זאת ואיקן ענה לי "נירה" אחרי שחיפשנו באיזור התחלנו לשמוע קולות של ילד קטן ועוד קול בהתחלה לא הייתי בטוח אם זה רק אני מדמיין או שזה הם אבל גם מאדי ואיקן שמעו את הקולות אז הנחתי שזה קווין והשחקנית, מדי פעם עצרתי כדי לרפא את החתכים שלי.
נראה שהתקרבנו כי הקולות נהיו חזקים יותר ויותר. נשמע שהקולות הגיעו מעבר לפינה אז בזמן שהם התקדמו אני עצרתי וניסיתי לרפא כמה שיותר חתכים שאני יכול לרפא, אחרי שנמאס לי לרפא חתכים שכל הזמן מופיעים עוד המשכתי ללכת ושמעתי קול של ילד אומר "הנה אתם".
אז זה בטוח, זה לא איזה מפלצת או משהו שנועד להוביל אותנו למלכודת זה רק קווין והשחקנית.
המשכתי ללכת ועברתי את הפינה וסוף סוף הגעתי אל קווין.
זאבה~ לפני 8 שנים ו-11 חודשים
(לא הוספתן את הגור אריות, הכסף שהרווחתי-3,000- ו.. זהו בינתיים. אבל אני מזהירה אתכן, בסופו של דבר יהיה לי צבא שלם של חיות לשרותי^^)
נירה-

אני לא אוהבת את החתכים הקטנים האלה, הם מעצבנים אותי. סידרתי את כל הציוד לחימה שלי ככה שאוכל להגיע אליו בקלות במקרה של מתקפה. תפסתי את הילד בצמוד אליי כי נראה שהוא די איבד את זה. לאן נעמד קרוב אליי, כמו גם לו. התחלנו ללכת בקצב מהיר לכיוון המבוך המפותל והמכוער הזה.
"מעניין אם מתי שהו יתברר שעשו עלינו ניסוי והכל זו בסך הכל תוצאה של סמי הזיה.." חשבתי בקול שקט אבל שמעתי את תגובתה הנרגזת של מאדי שלפי דעתי כללה כמה קללות. לפחות היא במצב רוח טוב-ציניות-.
יאיר לפני 8 שנים ו-11 חודשים
אני חושב שיש בקווין שד, או דיבוק אחר. הוא התחרפן על כל הראש, לגמרי משוגע. הוא לכוד במעין דממה, שקט טורדני; וברגעים בהם לא שקט, הוא בכה את נשמתו או ברבר מילים אקראיות. "מוות, מהר וחמאת בוטנים" היו רק חלק מהמילים. החלפתי מבטים עם מאדי וזה היה ברור איך היא מרגישה, אני מופתע שקווין שרד עד עכשיו בלי צרחה מקפיאת דם של מאדי. בכל מקרה, אני חושב שהיא ריחמה עליו במקום מסוים, אבל בעיקר כועסת.
כל שאר האנשים היו די רגועים. נירה הייתה קרובה לקווין, לפחות הוא כבר לא נדבק אליי. ת'יק הסתובב בין עצמו, מדי פעם עצר ומלמל כמה מילים לעצמו והמשיך, אחרי כמה זמן הוא הלך לקווין. אני? ובכן, בעיקר...חיכיתי. אני הסתובבנו במסדרונות האלה בזמן המקביל לנצח, פשוט חיכיתי שמשהו יקרה, למרות שידעתי שכנראה זה היה משהו מאוד מאוד רע. מאוד.
אז פשוט הלכתי למאדי. "אני שמח שקווין לפחות חי". היא שינתה את הבעת פניה למעין חיוך שמח ומעוצבן. "אל תדבר מהר כל כך, הלילה עוד צעיר." אני לא יודע למי אני חושש יותר, קווין או אנחנו. אנחנו.
טוג לפני 8 שנים ו-11 חודשים
הסתובבנו בקבוצה הקטנה שלנו במסדרנות הבית ספר אני לא יודע מה חיפשנו, רמזים למה לעזאזל קורה כאן או יציאה מהמקום הזה.
בזמן שהלכנו אני המשכתי לרפא את עצמי (ברצינות אני היחיד שזוכר שאנחנו מדממים למוות??) וחיפשתי דפוס כלשהו של פעולה ואירועים, אחרי כמה זמן נמאס לי כי פשוט לא היה מספיק רמזים אז הלכתי לקווין, כי בכל זאת הוא אמור להיות המדריך שלנו, וניסיתי לדבר איתו קצת בהתחלה ניסיתי להרגיע אותו קצת אבל לא עבד הוא המשיך לפלוט שטויות אבל ניסיתי לדבר איתו על על הבית ספר הזה ועל הצללים אבל הוא רק התחרפן עוד יותר אז עזבתי אותו והלכתי לאחורי הקבוצה, כדי לעודד את צ'יף שנראה קצת מדוכא מאז שנכנסנו לבית הספר אבל למען האמת גם לי הייתה הרגשה כזאת אבל דחקתי אותה לפינת המוח וגם שמרתי על האחורה שלנו ככה שאם יחליטו לבוא כמה מפלצות אני אוכל להזהיר את שאר הקבוצה.
והמשכנו ללכת.
זאבה~ לפני 8 שנים ו-11 חודשים
נירה-

החלטתי שהמבוך הזה נועד להתיש אותנו והייתי נחושה בהחלטתי לא להיות מותשת. לפיכך, הוצאתי את אחד הספרים והבטתי בו ארוכות. לא מצאתי משהו שיגיד לי מה קרה כאן. כלום. רציתי נואשות לדעת למה התלמידים הפכו לצללים. איך, למה. איך אפשר לעצור את זה?
יואו! תפסיקו לשחק משחקים! תצאו מאיפה שאתם מתחבאים צוציקים! אני לא מחפשת לפגוע בכם!
נשפתי אוויר בדריכות, המקום הזה עשה לי צמרמורת והדם היבש הציק לי.
(תני לנו הנחיות נט)
DARK-MANDOR לפני 8 שנים ו-11 חודשים
(קדימה קבוצה להגיב-_-)
אז אחרי שנפרדנו מהבר,התחלנוללכת לכיוון בית הספר,התפצלנו באמצע הדרך והקבוצה המדהימה שלי נקלע לצרה ואנחנו מוקפים צללים.
הצללים המשיכו לבוא ולבוא,והלכנו לאט אט לכיוון סית הספר.
איך אפשר להרוג את הדברים האלו?! בזמן שחשבתי שיגרתי כדורי אש על כל צל בשדה הראיה שלי.
אוריון ניפנס בכנפיו,נשך והתנפל על הצללים,למרות שהוא היה בחיסרון עליהם,ועזרתי לו כשהיה בצרה.דארקר ישב על התיק שלי והזהיר אותי כשהיה מאחורי צל...זרו מעופף ממש גבוה ועוזר בכל מיני דברים..אני מקווה שהוא בסדר.
דואורדון היה לידי ושתפנו פעולה מידיי פעם.
פתחתי מגן והגנתי עלינו מהתקפה משולבת של כמה צללים,ושמעתי ברקע את פאן זועקת מכאבים וכמה חרי צוות מגיעים להגן עליה.
זמן מה מאוחר יותר,כשהיינו קרובים לבית הספר,צעקת כאבים נוספת שמעתי,ושניות אחדות אחר כך,ג'ון,שבא להגן על מי שצעקה,נכנס בו גם צל בודד,והוא פשוט נפל על הברכיים.זה היה מפחיד.אבל בסופו של דבר נכנסנו,וקראתי לזרו שיבוא.
בחצי שעה הבאות נחנו.ג'ון רעד במקום,וניגשתי אליו לנחם אותו.
פאן ומליסה היו מקורבלות בטוחן ולא רצו עזרה,הן רעדו ומלמלו מידיי פעם דברים.
אף-אחד לא דיבר,היה שקט מוזר כזה...כנראה כולם פשוט רצו לנוח.
בסופו של דבר שלושתם נרגעו מספיק בשביל לקום,ואז התחלנו לתחנן את המשכינו.
"אז"התחלתי לדבר,"מה עכשיו?"שאלתי את כולם כשכולם עמדו והיו מוכנים. "זה פשוט,צריך פשוט למצוא את שאר הגילדה שלנו,להתפצל לא היה הכי חכם לעשות."צ'סטר דיבר,הנהנתי לעברו והוא הוסיף-"דרך אגב,תסימו לב לחתכים שיש עליכם,זה מתחיל להופיע במקומות אקראיים משום מה."הצצתי אל מתחת לחולצה שלי והבנתי על מה הוא מדבר.

התחלנו ללכת,ובזמן הליכה עזרתי לרפא פצעים של אנשים שלא היו להם רמה מספיק גבוה של קסם,ומידיי פעם מישהו צעק את אחד השמות של הקבוצה השנייה.ומידיי פעם התחלנו סתם לדבר,או להתלבט לאן ללכת.
"לעזאזל!אין לי כוח למימד הזה!שאנונימוס ילך להז...אוך לאן נפנה מכאן?"
זאבה~ לפני 8 שנים ו-11 חודשים
נירה-

המשכתי ללכת, וללכת וללכת ופשוט שום דבר לא קורה..

(נט, המשךךךך)
Lich לפני 8 שנים ו-10 חודשים
צליל פקיעה רם של נורת זכוכית הקפיץ אותנו במקום. הארתי מיד עם הפנס קדימה, בכיוון שאליו טיפות הדם נעלמו. אבל המסדרון נבלע בצללים, ריק לחלוטין מלבד כמה זרזיפי מים כעורים על הקירות ואבני טיח שנפלו מהתקרה.
"מה זה היה?" לחש איקן.
"נורה ישנה שהתפוצצה, נראה לי."
"זה קשקוש. למה שנורה ישנה תתפוצץ סתם ככה מעצמה?"
"אין לי מושג. אולי עכברוש?"
"לא ראיתי שום עכברושים. חוץ מזה, איזה עכברוש יכול ללכת על התקרה?"
עצמתי עיניים, שואפת בחדות את אוויר המעופש. "אוקיי, בסדר. אתה צודק. זה כנראה עכברוש מעופף. עכשיו תשתוק, הקול שלך מכאיב לאוזניים שלי."
עוד צליל פקיעה, שהפעם נלווה אליו צלצול דק של זכוכית שמתפזרת על הרצפה.
"ג'ירף עם מגף אכל לי את האף!"
"תשתוק כבר, קווין."
"אני חושב שהוא קצת התחרפן." התערב ת'יק.
קווין השליך זרועה באוויר, ועמד על קצוות נעליו. "תפוח מלוח אכל לי ת'קינוח!"
איילת לפני 8 שנים ו-10 חודשים
באמת? עכשיו את נזכרת שאת רעבה?
עכשיו?!!!
כבר הייתי ממש בשיא המתח. למה לא יכולת לעשות את זה כשברחנו מהערפדים?
איך היא מסוגלת בכלל? הגופה הזאת ממש מסריחה. איכס..
זה כמו לאכול מלא גופות קטנטנות מתוך פחית.
מצד שני... אוכל. הוא לא מאכזב אותך אם אין לו סיבה מספיק טובה.
האם אני, שחקנית מבריקה אך נואשת, האם כבודי גדול מספיק כדי לוותר על אוכל?
"כן כן כן! אפשר אחת?!" קראתי בהתלהבות
אוי לא... מביך. רק חסר זנב מקשקש קטן מאחורה ואני ממש מעוררת רחמים.
היא הושיטה לי אחת, לקחתי. מה שהסתבר כ'בשר איילים איכותי' חייך אליי חיוך מרושע.
בטח, רק חומרים איכותיים יש בפנים. אל תעבדי עליי פחית. שתינו יודעות שהסיכוי הכי סביר שיש חלקי אייל אמיתיים בפנים זה אם האייל חירבן בך בטעות.
אני לא מאמינה שהקרבתי את כל האנרגיות החיוביות שלי בשביל בשר איילים מפחית...
אבל שוב, זה אוכל. תמיד שווה להיות נואשים בשביל אוכל. זה לא כאילו שיש לי אופציה להיות קטנונית.
המ... אוכל... נואשות...
זה חומר טוב לסרט אימה, ואנחנו כבר נמצאות בתוך אחד כזה. חייב להיות קשר...
רגע! יכול להיות ש?...לא... זה מופרך מדי... מצד שני זה די הגיוני.... לא הגיוני מדי?
אבל יש את שניהם, גם אם זה צפוי זה חייב להיות זה. בינגו!
טוב, או שאני מטומטמת שאין דברים כאלה, או גאונה שיסגדו לה לעד.
קמתי וכיוונתי כדור אש אל החבל שעליו הגופה הייתה תלויה, קצת מעליה. הכדור עבר דרך החבל בשריקה והותיר בו קצוות שחורים חרוכים.
הגופה נפלה ארצה.
דומינו דול שמה לב באיחור, שכן גם היא הייתה עסוקה בפחית לא מזוהה.
עיניה הסגולות נפערו לשתי גולות ענקיות ומבוהלות.
"מה לעזאזל את עושה?!" היא שאלה ספק בכעס ספק באימה.
היססתי לרגע. זה באמת היה חכם לעשות את זה? ובאמת יש לי כוח עכשיו להסביר לה? בכל מקרה אין לי ממש ברירה.
"אנחנו צריכות לקחת את המנהל למעלה, לערפדים. אם הם באמת הילדים אני חושבת שהם רוצים אותו בחזרה, כדי לאכול אותו.
את יודעת- ערפדים, נקמה, דם, כל זה..
את תמשיכי לעמוד שם עוד הרבה זמן או שאת מתכוונת לעזור לי?"
טוג לפני 8 שנים ו-10 חודשים
כבר התרגלנו לבית הספר ולא ראינו משהו מאיים מאז שנכנסנו (לא מחשיבים את החתכים).
אז עכשיו פתאום כשנורה מתפוצצת וכולנו היינו עייפים מלהיות כל הזמן במתח אם משהו עומד לקפוץ עליו ולנסות לאכול אותנו וזה הרגיש כמו שעות שהלכנו שם אז בסופו של דבר וויתרנו על השמירה התמידית. היינו מופתעים ונבהלנו בשנייה הראשונה חשבתי "עכשיו תוקפים אותנו? לא יכלו לעשות את זה מוקדם יותר?"
אז שמעתי את איקן לוחש משהו אבל לא ממש הבנתי את זה אז שמעתי את המשך השיחה ביניהם
מאדי: "נורה ישנה שהתפוצצה, נראה לי."
איקן: "זה קשקוש. למה שנורה ישנה תתפוצץ סתם ככה מעצמה?"
מאדי: "אין לי מושג. אולי עכברוש?"
איקן: "לא ראיתי שום עכברושים. חוץ מזה, איזה עכברוש יכול ללכת על התקרה?"
מאדי: "אוקיי, בסדר. אתה צודק. זה כנראה עכברוש מעופף. עכשיו תשתוק, הקול שלך מכאיב לאוזניים שלי." (עצלן מידי לאלתר מילים חדשות)
ועוד פעם שמענו צליל פקיעה קטן
וקווין בעל החכמה, מדריך המימד, מחלק לנו את מילות חכמתו "ג'ירף עם מגף אכל לי את האף!"
מאדי: "תשתוק כבר, קווין."
עניתי עם חיוך על הפנים "אני חושב שהוא קצת התחרפן."
ואז קווין נעמד על קצות האצבעות, הרים את ידו ואמר "תפוח מלוח אכל לי ת'קינוח!" אכן, מילות חכמה.
מנהלות מימד 72 לפני 8 שנים ו-11 חודשים
ההמשכיםםםםם

אז הזקן לא מת עליכם, הא? לא מפתיע. אל תיקחו את זה אישית, הוא תמיד כזה ממורמר. אולי הוא יחזור מתישהו ואני אמציא לו סיפור רקע, אבל כרגע הוא לא חשוב. מה שחשוב זה אתם - וההמשכים!
עכשיו, כרגע אין לי הרבה מה לכתוב לכם, חוץ מ"תצאו מהבר". אז כן.. תצאו מהבר, ותמשיכו להתקדם לעבר בית הספר.
קצת תיאור של הסביבה, שלא תהיה לנו אי הבנה: אתם ממשיכים להתקדם ברחוב בכיוון שאליו הלכתם קודם, או במילים אחרות, בכיוון ההפוך מהגינה שבה התחלתם. בקצה הרחוב יש כיכר, ומסביבה שלושה בניינים. איך אני אסביר.. אם אתם מגיעים מהרחוב ועומדים עם הפנים לכיכר, בית הספר הוא מימינכם. מולכם, מצידה השני של הכיכר, עומד בניין העירייה הישן. משמאלכם ישנה ספרייה גדולה. חשבתי לעשות לכם מפה, אבל בסוף החלטתי שאתם כבר ילדים גדולים שמסוגלים להסתדר גם עם התיאור שלי בלבד (שזה אומר, במילים אחרות, שאני עצלנית מדיי ואין לי כוח ואתם תתמודדו :P).
אני אעלה אתכם ברמות בסקילים במהלך בשבוע, אז מדי פעם תבדקו אם כבר העליתי לכם או לא.

טוב, מה אתם עוד עושים פה? יאללה, להגיב!
Lich לפני 8 שנים ו-11 חודשים
- קסם רמה 21: שלושה ימים קודם -

בלילה הבר נראה חשוך יותר מתמיד.
ישבתי על הרצפה הקרה, שעונה על קיר המסדרון. האצבעות שלי שיחקו בעצלתיים עם קצוות הפתק הקטן והרועד שנח בכף היד שלי. העולם מסביבי היה דומם. שקט. אני מתעבת שקט. הוא אבסולוטי; ברגע שהוא מתחיל, אי אפשר להתחמק ממנו. הוא בולע הכול, לוכד את הקיום בתוך צנצנת אטומה. סגרתי את כף היד שלי והפתק הקטן התקמט ברחש של נייר מתחכך.
עוד לא יצא לי להתאמן על רמה עשרים ואחת בקסם. או בכלל, לנסות אותה. זה היה קצת מצחיק, כי זלזלתי בקסם ראיית העבר, אבל כנראה שקצת ששכחתי שבמשחק הזה דברים שנראים פחות אקטואליים בשיט תמיד מוצאים איך לעזור לנו.
כשהעפעפיים סגרו על עיני, נקודות זוהרות ריצדו על רקע המסך השחור, ופתאום מחטים של אור התחילו לנקב מולי את החשכה, קרני אור צהבהבות ועמומות פרצו דרך החורים, מגרשות את החושך, מסתלסלות, חגות מסביבי במעגל עד כדי כדור אור בוהק שעיוור את ראייתי.
כשפקחתי שוב את העיניים, כבר לא הייתי במסדרון. השולחנות המצוחצחים, המעוטרים בסגנון כפרי מישן, היו ריקים מאנשים, וכיסאות העץ המרופדים של רחבת הבר היו הפוכים על כמה מהשולחנות. מאחורי הדלפק עמד ארון ובו שורות של בקבוקים, שהאבק עמעם את שקיפותם. כל זה הואר באור האח הדועכת והנורות המעטים שעוד הצליחו להישאר בחיים.
מצמצתי בעיניים, מנסה לסלק את הטשטוש שמסגר לי את הראייה. כעבור רגע בקע ממעלה גרם המדרגות קול טיפוסן של נעליים רכות סוליה, ולא פחות מכמה שניות דומינו דול הופיעה בפתח, לבושה בחולצה שחורה ארוכת שרוולים, תחובה חלקית לתוך מכנסי ג'ינס שחורים והדוקים ושולי מכנסיה הסתתרו בתוך נעליים שחורות, גבוהות וקשיחות. סינר שחור גם הוא, היה כרוך סביב מותניה. היא העבירה מטלית לבנה על כפות הידיים שלה ואז השליכה אותה על הדלפק.
הדחף הראשון שלי היה לרוץ לחבק אותה. רציתי לחצות את המחרב שהפריד בנינו, שנראה כי נמדד בצעדים, לא בקילומטרים ולא ביבשות. רציתי לגעת בה כדי לוודא שזאת באמת היא, בשר ודם, ולא סתם חלק מהדמיון המופרך שלי. אבל מה שכן, כל זה היה רק קסם. אשליה. דומינו דול הייתה פה לפני שלושה ימים, בדיוק ביום שהגענו לבר. ואני כמו מטומטמת פספסתי אותה.
פתאום דלת הבר נפתחה, והשלט בחוץ התנועע בחריקה איטית. בחור גבוה, שרירי ומנופח בעל שיער חום כהה נכנס בלי לומר מילה, הוא צנח באנחה עמוקה לתוך אחד הספות ופשט את זרועותיו הארוכות לצדדים. העיניים שלו היו נפוחות, והפנים שלו שפוכות מעייפות. הוא הניח את רגליו על הספה, העביר יד בשיערו והניח כובע חום רחב שוליים על הפנים שלו.
דומינו דול הרימה את סנטרה והציצה בו. "היי, קאובוי. מזכירה לך שיש לך חדר."
העצמאי נהם בשקט. "קבעתי להיפגש עם חבר ותיק. הוא אמור להגיע עוד עשר דקות." הוא ענה בלי להביט בה.
באותו רגע, נפתחה שוב דלת הבר, ושני בחורים נכנסו פנימה. האחד מהם, שחור שיער בעל עיניים אפורות נוקבות הידק את מעיל העור לגופו, הביט בדיסקרטיות לצדדים ופנה לכיוונו של העצמאי. הוא התיישב מולו, ושלח לעברו חיוך מהיר. העצמאי החזיר לו הנהון והזדקף בספה.
"במה אני יכולה לעזור לך, חבר?" שמעתי את דומינו דול. היא נמרחה על הדלפק עם הזרועות קדימה וחייכה אל העצמאי הנוסף.
"אם תוכלי להביא לי בקבוק בירה, אני אהיה מאושר עד הגג." הוא השיב בנימה קלילה, שמץ של חיוך בקולו.
דומינו דול, מרוצה מהגישה, הזדקפה במקום. "משנה לך איזה סוג של בירה?"
"לא, לא ממש."
"מעולה, כי יש לנו רק סוג אחד." היא הציצה בשני הלקוחות הנוספים, ובלי להתיק מהם את עיניה, שלפה בקבוק מן השורות המאובקות והריקות, הוציאה את הפקק בקול יניקה ומזגה מן המשקה, עדיין בלי להסתכל בכוס. כמה טיפות נשפכו מחוץ לספל הסדוק, מרטיבות את העץ הישן.
"אני יכול לשאול אותך שאלה?" שאל העצמאי, מתעלם מחוסר הריכוז של דומינו דול.
זה היה הרגע שבו היא התנערה ממחשבותיה, אבל פניה נותרו מכווצות מחשד. היא לקחה את המטלית וניקה את הטיפות, במהירות וביסודיות, ואז הסיטה את מבטה משני הבחורים וחזרה להביט בעצמאי.
"אתה מוזמן לשאול, אבל לא בטוח שאני אענה."
העצמאי רכן לעברה. "מה את עושה פה?" ‏
דומינו דול נראתה מבולבלת, וכעבור פרק זמן של שנייה היא ענתה. "אני.. עובדת פה, סוג של. כלומר, אני לא מקבלת על זה כסף, אבל – "‏
"לא לא, התכוונתי ללמה את פה, לבד. למה את לא נמצאת עם בית המשימות שלך?"
"איך אתה יודע שיש לי בית משימות?"‏ היא הביטה בו בהשתאות.
"כי יש לך שם מעל הראש. את לא ידעת את זה?"
דומינו דול החזירה את מבטה לשני הלקוחות. אחד מהם שלח יד לתוך המעיל והוציא ממנו תצלום, ואז הניח אותו על השולחן בינו לבין העצמאי.
"לא.. מעולם לא שמתי – " דומינו דול הפסיקה להעביר את המטלית על השולחן. "לב.." ואז פתאום העיניים שלה התרחבו. היא פרצה מאחורי הדלפק, בצעדים חדים, מהירים, וחטפה את התצלום מהשולחן של שני הבחורים. כף ידה הימנית, הסבוכה במטלית, נקפצה פתאום לאגרוף. היא פנתה לעצמאי, שעכשיו היה חיוור לגמרי. וכובע הבוקרים המגוחך שלו נפל מראשו.
"כדאי שתסביר לי - עכשיו! - מה זה צריך להיות, וכדאי מאוד שהתשובה שלך לא תעצבן ‏אותי!"‏‎ ‎‏היא צעקה.
ניסיתי לראות מה יש בתצלום שכל כך הסעיר אותה, אבל כל מה שהצלחתי לקלוט זה תמונה מטושטשת של צבעים מרוחים על דף.
ואז הבחור השני קם, נראה ניחוח למידי. כשהוא זקף את צווארו, קעקוע שחור בצבץ מתוך צווארון המעיל שלו, שתי חרבות מצולבות. דארקסייד. הכעס בעבע עמוק בתוך נבכי הנפש שלי, זורם בתוך הוורידים שלי. חתיכת בן זונה מחורבן.
"זה לא בדיוק עניינך." הוא צעד כמה צעדים קדימה, גוהר מול דומינו דול. הוא היה גבוה יותר ממנה, אבל ביטחונה המופרז פיצה על כך.
אבל בדיוק אז, הקשר בין העבר להווה התחיל להתנתק. הרגשתי שמושכים אותי חזרה לתוך המקום הקר והחשוך של המציאות. נקודות שחורות ריצדו לי מול העיניים, מילאו את שדה הראייה שלי במסך שחור, וברקע, קולות עמומים של צעקות ודיבורים הסתחררו סביבי. הידקתי את האחיזה בפתק הקטן, ועצמתי את העיניים חזק יותר. ניסיתי לדמיין שוב את הבר, את הסיטואציה. את דומינו דול, העצמאי, את דארקסייד. וכשפתחתי שוב את העיניים, ראיתי את אנונימוס. דמות גדולה, עטופה בגלימה כבדה בצבע ארגמן. ברדס גדול כיסא את ראשו וחשף מחצית ממסכה לבנה חסרת פנים. הרגשתי כמו כדור שהוציאו ממנו את האוויר. לא היה לי שמץ מזורגג של מושג מה קורה. הבנתי שיש אופציה אחת סבירה; שברגעים אלה ממש יש סיכוי טוב מאוד שאני יוצאת מדעתי, ושכל דבר קטן שנכנס ויוצא מהמוח שלי הוא רק חלק מהדמיון המחורבן שלי.
ואז אור כחול, חזק, בוהק ומסנוור התפוצץ מולי. תצלום קטן התעופף באוויר, ורגע אחד לפני שנשאב לתוך ההמון הכחול והבוהק, זיהיתי בבירור את הפנים שלי נשקפות ממנו.


(שוב סליחה אם זה יצא מבולגן, הגבתי מהפלאפון. בכל מקרה, מאדי נרדמה במסדרון וזה. אשמח אם מישהו יעיר אותה לפני שיוצאים. תודה ^^)
טוג לפני 8 שנים ו-11 חודשים
התחלתי להתארגן לפני היציאה כבר עברו שלושה ימים שקטים יחסית והחלטנו לצאת מהבר וללכת לבית הספר.
אספתי את מעט החפצים שהבאתי איתי, קצת אוכל, ספר בני הלוויה וכמה שטויות אחרות שסחבתי איתי וכנראה לא ממש חיוניות להישרדות שלנו.
אספתי את הדברים שלי די במהירות כדי שאני אהיה הראשון להיות למטה.
בחדר (ובכללי) היה שקט מוחלט לא היה שום רעש או קול אפילו לא צליל של אנשים צועדים בחדרם רוח מבחוץ ואפילו צלילי נשימה או חיים הרגיש שהשתתקו.
הרגשתי לרגע כאילו הכל מת וחוותי חרדה פתאומית, אבל אחרי כמה שניות זה עבר. עדיין הייתי מבועת מיצורי הצללים הם לא היו כמו מפלצות רגילות אפילו לא בוסים, הם לא יכלו למות מה שכבר מפחיד אבל הדבר השני היה שאני לגמרי חסר תועלת נגדם כי הם דווקא מתחזקים בפני מתקפות מבוססות אור ולא להפך כפי שאפשר לחשוב.
פעם אחת יצאתי מהבר באמצע הלילה (הייתי כנראה לא שפוי באותם דקות) רק כדי לבדוק אם כדורי האש שלי אולי יהיו יעילים. לא התרחקתי מהבר רק כמה מטרים כדי שאני אוכל לברוח במקרה הצורך אז כמה צללים התקרבו אלי הפעם כי לא הייתי עסוק בבריחה בחנתי אותם יותר טוב והם העבירו בי צמרמורת אז במשך כמה שניות הטענתי כדורי אש בהתחלה רק הרמתי לראות אם הם יפחדו מהאור (מה שלא קרה) ואז זרקתי, תוצאה- רע, רע, רע, רע נראה כאילו הם שאבו את כדורי האש והגודל של הצללים גדל כפליים אז כמעט תפסתי רגליים קרות אבל בשנייה האחרונה לפני שהם תפסו אותי התחלתי לרוץ לדלת של הבר.
התחמקתי בעור שיני. למשך כמה שניות התנשפתי בכבדות כשאני שעון על קיר הבר. אחר כך התעשתתי והסקתי שמתקפות מסוג של אור וכדומה לא יעבדו ורק יחזקו אותם.
יצאתי מחדרי אבל אז ראיתי במסדרון את מאדי שעונה על הקיר לבד עם מבט מוזר על הפנים למשך כמה שניות הייתי מבולבל, מה היא עושה פו ככה לבד במסדרון אבל אז ראיתי את המבט על הפנים שלה בהתחלה הן היו מבולבלות אחר כך מלאות תקווה לרגע אבל אז כועסות ולבסוף פשוט מוזרות אז התקרבתי אליה וניערתי אותה וקצת נקשתי ליד האוזן שלה תוך כדי שאני לוחש "היי תתעוררי קדימה לקום" רק אחרי כמה שניות היא התחילה להגיב ואז אחרי שהיא התעורר לגמרי היה לה פרצוף די נסער על הפנים לפני שהיא הלכה צעקתי לה "לפחות תודה על זה שהערתי אותך" אחרי זה ירדתי לבר והתיישבתי ליד אחד הכיסאות וחיכיתי שכולם ירדו
איילת לפני 8 שנים ו-11 חודשים
יאי גופה, ממש עושה לי את היום...
גבר שהיה קשה לנחש את גילו במצב הנתון-עליו חליפה בצבע בז', ככל הנראה לבנה לשעבר. מעליה פנים ועיניים עגלגלים ונפוחים.
לא היה מפתיע להתחשב בעובדה שהיה תלוי מעניבתו לצינור בתקרה.
מקסים שעכשיו הפנים והעניבה בצבעים תואמים, מאוד אופנתי מצידו למות ככה.
"הוא נחנק למוות..." דומינו דול לחשה.
די, מה את אומרת!
המשכתי לשתוק. לא יכולתי גם להשיב וגם להיות בהלם.
אחרי חמש שניות כבר לא היה לי עצבים להתעמק בגופה הזאת.
הבחנתי שיש חדר נוסף מצד ימין. מן הסתם חייב להיות בו משהו מועיל.
עקפתי את הגופה (כל כך מסריח!!) ועברתי לחדר השני.
דומינו דול נשארה לבהות. יכולתי להבין אותה, דבר כזה משתק בדרך כלל.

החדר היה קטן יחסית.
בהתחלה חשבתי שזאת מעין מיני-ספרייה, כי היו שם שני ארונות ספרים גדושים שהיו צמודים לקירות.
אבל אז הבטתי למרכז החדר. שם עמד שולחן עץ,אשר היו פזורים עליו מכל עבר כלי כתיבה, מחברות, קלסרים, ניירות מקומטים, וחפצי מנהלים זעירים. הנחתי שמדובר בחדר עבודה.
השולחן לא היה לבדו בבלגאן- גם השטיח האדום שמתחתיו היה עקום וחלקו היה מגולגל כלפי מעלה. רוב הספרים ניתקו מכריכותיהם או שנותר מהם רק חצי וחלקם שכבו על הרצפה, מאובקים ממנה. הארונות נטו ליפול (למזלי לא עליי).
בקיר שמאחורי השולחן היה חלון אחד משעמם, שזכוכיתו סדוקה ולבנה בדפנות, כמובן לא חושפת שום נוף.
כל העסק הואר בנורת פלורוסנט אחת אומללה ומהבהבת, והוקף בקירות בטון אפורים.

טוב אין ברירה, צריך לעשות את זה בדרך הקשה.
עברתי על הארונות, מעל ומתחת לשטיח, ליד הקירות, בדקתי בספרים, בשולחן ובחפציו המפוזרים, אפילו אם מאחורי החלון יש משהו.
פשוט ניסיתי למצוא איזשהו רמז שאין לי מושג מה הוא בצורה הכי רנדומלית בעולם.
בתכל'ס, זה כנראה מימד של דברים מפחידים, אז צריך לנסות להבין איך בן אדם שמוקף כל הזמן ביצורים מפחידים מרגיש
(לא יהיה קשה במיוחד). כי לאור הנסיבות, הוא כנראה היה מאותם אלה שפחדו ולא מאלה שהפחידו.
חוץ מזה, צריך להתחשב בעובדה שהוא מת מתלייה, ולא מחדירה של גורם חיצוני כלשהו לתוך הגוף שלו.
בקיצור, הגיוני שהוא התאבד...
אוקיי, אז עד עכשיו יש לנו בן אדם מפוחד שהתאבד.
הרבה פעמים, אנשים במצב נפשי רעוע משאירים אחריהם במכוון מסר לפני שהם הופכים לגופות.
נגיד הקלטה, או סרטון, או מייל, משהו כזה.
אבל על מה אני מדברת? ברור שאין פה את אף אחד מהדברים האלה.
רגע, כל הדברים שחשבתי עליהם בעצם מורכבים ממילים.
וואי ריזו, הפעם עברת רמות טמטום חדשות
מכתב! למה רק עכשיו חשבתי על זה?
עשיתי שוב חיפוש בשולחן.

דומינו דול ואני עמדנו בחדר הראשון והסתכלנו מבוהלות זו על זו. טוב, קודם אני הייתי מבוהלת ואז היא הייתה מבוהלת.
"אמ, אני חושבת שכדאי שתשמעי מה כתוב פה" היה קצת מוזר לשמוע את עצמי מדברת אחרי כל כך הרבה שתיקה.
התחלתי להקריא את הכתוב.
נטוטו לפני 8 שנים ו-11 חודשים
הוא היה תלוי מהתקרה, צווארו מלופף בעניבה תכולה שנקשרה לצינור מתכת מלמעלה, לבוש בחליפה מלוכלכת בצבע בז' מעל חולצה מכופתרת שכנראה מתישהו בעבר הרחוק הייתה לבנה. פניו היו כחלחלות, עיניו בולטות ואדומות ולחייו נפוחות.
"הוא נחנק למוות..." לחשתי.
ריזו לא ענתה. כנראה הייתה בשוק מהמראה בדיוק כמוני. במקום, היא עקפה את הגופה המצחינה בזהירות לעבר החדר הנוסף מימין. אני לא הייתי מסוגלת להסיר את עיניי ממנו. אולי מתוך פחד. אולי מתוך הלם. אולי מתוך ההבנה שזו יכלה להיות אני היום. כעבור דקה שמעתי צליל מרוחק של דף נתלש ממחברת, ואז ריזו חזרה עם הבעה מעט מבוהלת על פניה שרק הגבירה את תחושת הבהלה שלי, ובידה החזיקה דף נייר. היא אמרה "אמ, אני חושבת שכדאי שתשמעי מה כתוב פה" והתחילה לקרוא בקול את הכתוב:

"אני כבר לא יודע מה לעשות. הם רודפים אותי.
בית הספר היקר שלי עכשיו נטוש ומפורק. כולם מתים.
זאת אשמתי. אני יודעת שהכל באשמתי. וגם הם יודעים את זה.
הם רוצים נקמה. הו, אם הם רק היו יודעים!
אבל אני מבין אותם. אכזבתי את כולם.
הם רוצים צדק.
כך יהיה."


משסיימה לקרוא הרימה את עיניה מהנייר ואמרה "אז הוא היה המנהל.."
"הוא עשה את זה לעצמו?.." הרהרתי, וגלגלי השיניים בראשי כבר התחילו להסתובב. "מעניין מה קרה פה.."
ריזו הביטה בגופת המנהל בחשדנות. "חושבת שהוא יתקוף?" שאלה.
חשבתי על זה לרגע. "זה לא יפתיע אותי," הודיתי לבסוף. עם כל מה שקרה במימד הזה עד עכשיו.. "אבל יש לי תחושה שהוא כאן כדי שנבין מה קרה פה, ולא כדי להרוג אותנו בעצמו.." עיוויתי את פניי לרגע כשנזכרתי בחוויותיי מהמימד השני. מתים שקמים לתחיה... לא כיף. והכי נורא יהיה אם הם יתפסו אותנו לא מוכנות. לכן מיהרתי להוסיף, "אבל בכל מקרה כדאי שנפקח עליו עין, את יודעת, למקרה ו. עדיף להיזהר מלהצטער." אמרתי, וחשבתי בלבי שהביטוי נשמע הרבה יותר טוב באנגלית, כמעט כמו כל דבר אחר.
היא הנהנה בשקט ואז התיישבה על הרצפה עם גבה אל הקיר והתחילה לרפא את פצעיה בקסם. "לא נוכל לעשות כלום עד שנחזיר לעצמנו קצת כוח. איבדנו הרבה דם." היא אמרה.
התיישבתי גם אני עם גבי אל הקיר שמולה, כך ששתינו הסתכלנו על המנהל משני כיוונים שונים. ככה נוכל להשגיח עליו יותר טוב. הבטתי במד החיים שלי והבחנתי שלפחות חצי ממנו ירד. גם המצב של ריזו לא נראה מזהיר. ביני לבין עצמי הודיתי שאנחנו צוות דיי טוב. רוב הסיכויים שלא הייתי מצליחה לעבור את בית הספר הזה בלעדיה. או שאולי הייתי מצליחה, אבל בתוך הקיבה של כמה מהערפדים האלה. ויותר מזה, הייתי מדממת למוות פה בלעדיה, כי בכלל לא הקדשתי מחשבה נוספת לחתכים שלי.
התחלתי לרפא את עצמי גם.
נטוטו לפני 8 שנים ו-11 חודשים
אגב, ליץ' וטוג'י, לא שכחתי אתכם. אתם תקבלו את הפרס על זה שהגבתם כל יום בהמשך הפרק. תמשיכו ככה :)
וכל השאר - תלמדו מהם! אני נותנת לכם עד סוף השבוע להגיב, ומי שלא יספיק ישלים אחרי ההמשכים. הקומה השנייה אמורה להיות יחסית קצרה, ואני לא מתכוונת לחכות לאף אחד! XP
איילת לפני 8 שנים ו-11 חודשים
החתכים נעלמו בסופו של דבר. בכל זאת נשארנו שתינו עם הגב לקיר.
בסך הכל, חייבים להודות שהתקדמנו יפה בינתיים- יחסית לכמות הזמן שהתחלנו לשתף פעולה הספקנו להתקדם הרבה.
אבל בכל זאת הייתה מן תחושת ריקנות כזאת. עד לאותו רגע, ידענו כל הזמן לאן ללכת ואיפה לחפש (טוב, חלק דומינו דול ידעה ואני ניצלתי את זה). עכשיו אנחנו לא יודעות איך להמשיך, או יותר נכון, מאיפה להתחיל.
ואז שוב נזכרתי שאני נמצאת בתוך מבוך אחד גדול ומדכא, שלמעשה אין לי מושג איך לצאת ממנו, לא משנה כמה אני אגיד לעצמי שכן.
הרגשתי את המועקה מתחילה להשתלט עליי. באופן כללי, לא היה לי אכפת ממש שהיא תחזור. אבל להתחשב בנסיבות הקיימות, עדיף לשים אותה בצד בינתיים ולהתמקד במה שאנחנו צריכות לעשות.

קראתי שוב את המכתב שהמנהל השאיר אחריו, ואז שמתי לב שבנוסף למה שהקראתי, היו על הדף המון מילים שנמחקו בקו.
כנראה הייתי כל כך מופתעת מהמכתב עצמו עד שאפילו לא התייחסתי לחלקים המחוקים.
"כתובות פה עוד מילים שהוא מחק, לא ראיתי אותן קודם" אמרתי לה במהירות. לא רציתי להתעכב יותר מדי עד העובדה הזאת.
דומינו דול עברה לשבת לידי, והראיתי לה את מה שהיה כתוב שם (החלקים המחוקים מסומנים בכוכביות):

"אני כבר לא יודע מה לעשות. *התלמידים שלי* *הערפדים* *הצללים האלה* הם רודפים אותי.
בית הספר היקר שלי *** עכשיו נטוש ומפורק. *כל התלמידים שלי* כולם מתים.
זאת אשמתי. אני יודעת שהכל באשמתי. וגם הם יודעים את זה.
הם רוצים נקמה. הו, אם הם רק היו יודעים!
אבל אני מבין אותם. *במו ידי הרגתי אותם* אכזבתי את כולם.
הם רוצים צדק.
*אני לא רוצה למות*
*אני מפחד*
כך יהיה."

"אז הבן אדם הזה הרג את התלמידים שלו?! אבל למה? איך זה עזר לו בדיוק?" פרץ השאלות התחיל למלא אותי
"הוא כתב שרדפו אותו ערפדים וצללים, אז כנראה שלהקריב את התלמידים הייתה הדרך היחידה לשרוד" היא אמרה.
זה היה נשמע הגיוני, אבל היה עדיין קשה לעכל את הסיטואציה הזאת בדמיון- מנהל בית ספר, שהורג את כל התלמידים שלו כדי להציל את עצמו, ועוד אחר כך מתאבד. כאילו אם ידעת שעדיף לך למות אז לא היה טוב יותר אם היית משאיר את האומללים האלה בחיים?
בחיים... אם כבר הזכרתי את המילה הזאת, הוא באמת מתייחס אל התלמידים שלו לאורך כל המכתב כאילו הם עדיין חיים:
'התלמידים שלי... הם רודפים אותי' 'הם רוצים נקמה' 'הם רוצים צדק'.
הוא היה כל כך קשור אליהם עד כדי כך שהוא חייב לתאר אותם במכתב בהווה? או שאולי זאת לא הסיבה...

"כדאי שנמשיך להשגיח על הגופה, שלא ניתפס לא מוכנות" היא העירה אותי ממחשבותיי.
היא התכוננה לעבור חזרה למקום התצפית שלה, אבל לפני שהספיקה שאלתי את מה שחששתי ממנו:
"אה דומינו דול?"
"כן?" היא שאלה קצת בחוסר סבלנות
"את חושבת שיכול להיות שהתלמידים שמוזכרים במכתב הם אלה שקמו לתחייה?"
נטוטו לפני 8 שנים ו-11 חודשים
לרגע קפאתי. היה משהו בדבריה. הייתי אפילו מוכנה להתערב שהיא צודקת. הבטתי לרצפה בעיניים פעורות ואמרתי "את מתכוונת שהצללים והערפדים... הם התלמידים?"
Lich לפני 8 שנים ו-11 חודשים
מה?!
Lich לפני 8 שנים ו-11 חודשים
היו סימנים. אולי יותר ממה שהצלחתי לקלוט, אפילו אחרי שהיא נעלמה. או עזבה, אני כבר לא יודעת. אבל החמצתי את כולם. אולי כי לא חיפשתי. הייתי כל כך עסוקה בלהסתכל על התפנית המחורבנת שהחיים שלי קיבלו. לא ראיתי בעיניים, רק חסמתי את צידי הדרך בחומות והמשכתי ללכת קדימה, לאותה מטרה שחיכתה לי באופק של האופק. רצחתי שחקנים בשתי הידיים שלי. אנשים. אמתיים. אנשים כמוני. לא הגיע להם למות, אבל הכעס שלי עיוור את כל ההיגיון הקמוץ שעוד נותר בתוך המוח המזורגג והפסיכי שלי. אנשים רוצים לשרוד, בדיוק כמוני. בדיוק כמו כל אחד פה. והם יעשו הכל כדי להציל את עצמם, גם אם זה על חשבון אחרים. ואני הייתי אחת מהם, אגואיסטית. אחת שמצילה את התחת של עצמה בזמן שאנשים אחרים היו עומדים צעד אחד מול המוות כדי להציל אחרים.
לא יכולתי לשקר לעצמי יותר. להשתמש בקלישאת "החיים ממשיכים, והנייר ייסגר מעצמו". יש שקרים שנועדו להשכיח. וזה בדיוק מה שניסיתי לעשות, לשקר לעצמי, לשכוח על איזה חבל דק עומדים החיים שלי, בזמן שמסביבי אנשים נהרגים. אנשים שאני הרגתי.
כשיצאתי החוצה מפתח החדר, הידיים שלי רעדו. הרגשתי כאילו הקרביים שלי זוממים מהפכה.
העמסתי את התרמיל הגב ועשיתי את דרכי לאורך המסדרון. נורות הפלורוסנט המרצות באור צהבהב קלוש ליוו אותי עד לגרם המדרגות הקטן.
כשהגעתי למטה השחקנים היו שרועים על הכיסאות והספות. חלקם התיישבו על הרצפה ושוחחו וכמה מהם ישבו על הכיסאות הגבוהים של הבר. קווין היה מצונף בתוך הקיר, כשרגליו משוכות לחזהו ובובה של דינוזאור חבוקה בין זרועותיו.
"טוב שהיפיפייה הנרדמת נזכרה להתעורר." דני קרא בחיוך זחוח. הוא ישב על הכיסא בתנוחה האופיינית לו, רגליים פשוקות מול המושב ההפוך וזרועות משולבות על המשענת.
בין רגע העיניים של כולם התרוממו. נירה קמה מאחד הכיסאות הגבוהים של הבר והעמיסה את התרמיל על הגב שלה. "יופי. אפשר לצאת לדרך עכשיו?"
רעש של כיסאות נגררים לאחור הציף את החדר, ומרטין התרומם מהכיסא הקבוע שלו, מניח את בקבוק היין חזרה על השולחן. כולם היו כבר בדרכם החוצה כשמרטין נעמד ליד הבר, משנס מותניים.
"היי," הוא קרא והניף זרוע אחת באוויר. "תנסו לא להיאכל שם בחוץ!" הוא הטיל את ראשו לאחור ופלט צחוק קטוע, מתנבח, שאכאיב לאוזניים שלי והמשיך להישמע עד שכולם היו כבר בחוץ. נעצרתי מאחורי הדלת החצי פתוחה, עומדת צעד אחד בתוך הבר. הרוח הקרירה בחוץ הסתלסלה סביב והתבדרה בשיערי. "היי, פרצוף תחת," קראתי לעברו. כשמרטין פנה להביט בי, זרקתי פצצת עשן לתוך הבר. "לך תזדיין."
טוג לפני 8 שנים ו-11 חודשים
בזמן שחיכיתי שיחקתי קצת עם צ'יף זרקתי כל מיני דברים והוא ניסה לתפוס אותם באוויר ולהחזיר לי, זה היה די כיף ולא שמתי לב לזמן שעובר אחרי שהגיעו כמה שחקנים הפסקתי וקיוויתי שצ'יף נהנה כמוני ונראה שכן, אחר כך הוא קפץ והתיישב לי על הברכיים והתקפל כמו חתול ונימנם קצת.
שקעתי במחשבות בזמן שהשחקנים המשיכו להגיע, הפעם אנחנו נהיה הרבה יותר מסודרים מהבריחה שלנו לבר אז דאגתי פחות.
הרגשתי את האווירה הכבדה באוויר, אנחנו עומדים לצאת חזרה אל המפלצות בחוץ בלי לדעת מה מצפה לנו בהמשך לפחות אחרי המנוחה היחסית של כמה ימים רוב השחקנים נראו רעננים ומוכנים לצאת למרות שעדיין היה מבט חושש לכמה מהם.
השחקנים המשיכו להגיע, התפתח לי איזה הרגל בזמן האחרון שאני מזמן ומעלים כדורי אש קטנים כל הזמן כשאני מוסח או מוטרד כנראה תוצאה של האימונים, בטעות כמעט שרפתי קצת את השולחן שישבתי לידו אבל התעשטתי בשנייה האחרונה למרות שהעץ מלמטה השחיר קצת.
עבר עוד קצת זמן אבל בסוף שמעתי קול רם אומר "יופי. אפשר לצאת לדרך עכשיו?" הסתכלתי במהירות וראיתי שזו נירה שקמה ואמרה את זה.
למזלי הייתי האחרון שיצא אז ראיתי את זה
כשהתחלנו לצאת מרטין קרא "תנסו לא להיאכל שם בחוץ!" והרים את ראשו והתחיל לצחוק צחוק ממש מעצבן, אבל בדיוק יצאתי מהדלת ושמעתי צעקה "היי, פרצוף תחת," "לך תזדיין." קלטתי שזאת מאדי שצעקה עליו את זה ואז הסתכלתי אחורה אל תוך הבר וראיתי שהוא מלא עשן אז רצתי צוחק והצטרפתי לשאר השחקנים שכבר עמדו בחוץ ולא ממש קלטו מה קרה, אין זמן לדאוג עכשיו לתוצאות אחרי כמה שניות נרגעתי וצעקתי לשחקנים "קדימה, בואו נזוז לפני שניאכל" וכולנו התחלנו לרוץ לכיוון בית הספר כשהצללים רודפים אחרינו מידי עם עדיין היו לי התקפי צחוק קטנים כשנזכרתי בזה.
זאבה~ לפני 8 שנים ו-11 חודשים
נירה-

זזנו מהבר לאחר כמה ימים ששהינו כאן. הכל נראה לי משום מה חסר סאוונד. כמובן שאנשים דיברו והכל אבל בכל זאת..
כואב לי הראש והיתה לי הרגשה לא טובה. משום מה פשוט הייתי בטוחה בזה שאנונימוס מתכנן לנו משהו. משהו קריפי ביותר. עליתי על לו וסרקתי את האדמה מהשמיים, הצללים נעלמו.
נחתתי בכיכר דקה לפני ששאר השחקנים הגיעו. החלטתי שאני רוצה ללכת לסיפרייה. לאן הגיע עם כל החבורה, לא נראה שהגור הזה ממהר לשום מקום.
"אני חושבת שצריך להתפצל כדי לבדוק יותר מקומות. להבין מה הולך פה." אמרתי למאדי. היא הביטה בי לשנייה ואז הנהנה.
"אני הולכת לספרייה, אני משאירה לך לפזר את השחקנים לאן כל אחד הולך. בביי." אמרתי לה והלכתי לכיוון הספרייה כשלו ולאן מלווים אותי. הם לא נראו ככ רגועים..
יאיר לפני 8 שנים ו-11 חודשים
~ אני מציב לעצמי אתגר להגיב כל יום! אתם תראו ~

השתעלתי קשות, כל העשן הזה מכביד את הנשימה. "אה, אה" הלכתי ליד מאדי. "היית חייבת להשתמש דווקא בפצצת העשן? קצת מיותר לא?" . שאלתי תוך כדי שאני מנסה לא לגסוס.
היא נתנה לי חיוך ערמומי. "יש לו מזל שטיפת העשן הזאת היא כל מה שהוא יקבל, אני במצב רוח לא עצבני מדי, כעת."
"אני מקווה לפחות, אין לדעת מה אורב לנו בחשכה. כל מיני שדים ורוחות, ולאקיים כאלה." נרעדתי. לאחר שנירה הכריזה שהיא ממליצה שכולם יתפלצו כדי להבין איפה לעזאזל, אנחנו נמצאים. הספרייה כבר הייתה תפוסה, וטוב שכך.
"אני חושב שכדאי לנו ללכת לבניין העיירה הישן, זה לא נשמע כמו מקום מפחיד כל כך. במקרה הרע ביותר נלחם ברוח של מזכירה זקנה." פניתי למאדי, אבל הרגשתי כאילו כולם מקשיבים לשיחה שלנו.
היא הסתכלה עליי במבט משועמם. "אני מקווה שאני לא אצטרך לבזבז את מלאי פצצות העשן שלי עד סוף היום. אוקיי, בוא נזוז."
הלכנו כמה מטרים בעלטה, לבסוף בניין עצום בגודלו עמד מולנו. (אני מרגיש חופשי לתאר אותו, כי לא נתת תיאור נטע. אם אני טועה תתקני אותייי). הוא היה צבוע בצבע לבן כהה מרשים, נוכחותו הורגשה מהמרחק הגדול בו היינו. שזה מוזר, לאור העובדה שלא זיהיתי את הבניין באמצע הדרך. דלתות העץ הגדולות היו מעין שער אל תוך הבניין, למרות שדלת אחת הייתה פתוחה מעט. זה לא הרגיע אותי במיוחד. אבל המאפיין הגדול ביותר, הוא שהמקום נראה נטוש לגמרי. עשבים ושיחים קוצניים התרבו בתחתית הבניין ונראה שהצבע התקלף מהקירות ממזמן.
"מי הראשון שנכנס פנימה?" שאלתי עם גיחוך, זה לא הצחיק. מאדי בהתה בבניין ממושכות. התקרבנו אל פתח הדלתות. "אני נכנסת ראשונה איקן, ואתה בא איתי."
היא תפסה אותי באחוריי המעיל בעת שנכנסנו יחדיו אל תוך הלא נודע.
מנהלות מימד 72 לפני 8 שנים ו-11 חודשים
המשכון קטן לנירה -
דלתות הספרייה הכבדות היו נעולות עם מנעול. ברגע של עצבים ניערת אותן בכוח, ולהפתעתך הן נפתחו כאילו שלא היה שם מנעול בכלל. נכנסת לספרייה ובפנייך נפרש היכל גדול, מלא במדפי ספרים ופינות ישיבה מאובקות. על דלפק הקבלה נח לו פתק לבן וקטן, ועוד מהכניסה לחדר יכולת להבחין בו. נראה שהוא אף זוהר מעט.
ניגשת אליו וקראת את הכתוב:
"הספרייה סגורה כעת. אנא חזור בשעות הפתיחה."
בדיוק כשסיימת לקרוא, הפתק שינה צורה והפך לשעון כיס זהוב עם שרשרת בצבע זהב, שמחוגיו לא זזו.

(קחו בחשבון שאם אתם לא נכנסים ביחד לבית הספר אתם כנראה לא תמצאו אחד את השני בהתחלה. ממליצה לכם לקרוא את התגובות של דומינו וריזו מבית הספר, אם עוד לא עשיתם את זה, כדי להבין מה קורה יותר טוב.)
זאבה~ לפני 8 שנים ו-11 חודשים
נירה-

דלתות הספרייה היו נעולות. מדהים. פנתסטי. אוסום. כוסאוכתושלאמאשך.
תילתלתי את הדלתות ופתחתי בכוח. מה..? הם לא היו נעולות לפני רגע או משו כזה..?
היכל גדול ומאובק נגלה לפניי כשנכנסתי לספרייה, עיניי הביטו על מדפי הספרים המאובקים עם תגיות האותיות החצי מחוקות מאבק. לפתע עיני הבחינו בפיסת נייר לבנה על הדלפק. ניגשתי לראות מה זה. הרמתי אותה והקראתי לחלל הריק.
"הספרייה סגורה כעת. אנא חזור בשעות הפתיחה."
בדיוק כשסיימתי לקרוא הפתק שינה צורה והפך לשעון כיס זהוב עם שרשרת בצבע זהב, שמחוגיו לא זזו.
כלומר.. שאני הראשונה שקראה את זה? יש סיכוי שאין כאן אף אחד או שלהפ, יש כאן מישהו שמסתתר. הרגשתי את לו בצד ימין שלי ואת פרוותו של לאן נוגעת קלות ברגלי השמאלית. יש פה משהו מוזר בספרייה, בכל המימד הדפוק הזה שמעצבן אותי.
החלטתי לא לצעוק, אם הוא רוצה עזרה הוא יגיע אליי. שלפתי מהתפריט את המוט שלי,קוויתי שזה ירתיע את מי שהניח פה את הפתק הזה. הצמדתי את שעון הכיס לחולצה שלי וסרקתי את הספרייה. הבטתי בספרים, חיפשתי משהו שימשוך לי את העין. לו ולאן שוטטו במרחק של חמישה מטר ממני בקירוב. החלטתי להוציא ספרים רנדומליים ולראות מה יקרה, אולי ייפול עליי איזה משהו מועיל.
חיפשתי מסדרונות, בכל מקום שרגליי הובילו אותי אליהם.
"שלום, יש כאן מישהו?" צעקתי ושמעתי את ההד שלי מחזיק לי תשובה. מדהים.
Lich לפני 8 שנים ו-11 חודשים
"חרא. זה נעול."
הפנסים דלקו, מרצדים, בוהקים ומשתברים על ספסלי העץ ועל אריחי הבטון המחוספסים. עננים עבותים וכהים כיסו את השמים נוסף על החשכה הבסיסית, נושפים רוחות חזקות ומצליפות שהעיפו ענפים ועלים לכיוונים לא מוגדרים, מטיחות אותם בשלטים, בחלונות, על גדרות ולתוך הפרצוף שלי.
הסתובבתי אל איקן, מעיפה מעליי קצוות שיער מעופפות. "אני חושבת שזה הזמן לתכנית ב'."
"יש תכנית ב'?"
"תמיד יש תכנית ב'. תחזיק את זה." דחפתי את התרמיל הכבד לידיים שלו והוצאתי גרזן מהתפריט. הוא היה גדול, כבד משקל ואפרפר. קצת מושחז ומוכתם בדם יבש. לקחה לי לפחות דקה עד שהצלחתי למצוא אחיזה מתאימה, ואז הרמתי אותו מול הדלת, מעיפה כמה מכות דמיוניות כדי להעצים את מהלומה.
"אל תגידי לי שאת מתכוונת לשבור את הדלת." איקן חייך, קצת המום.
"לשבור? לא. יותר בכיוון של לפוצץ לה ת'צורה." העפתי את הגרזן, ותוך רגע הוא פגע בדלת, יוצר רעש חזק של שבירה וריסוק, הדלת נעקרה ממקומה, ושברים של עץ וצבע מקולף נפלו בחתיכות על המדרכה. הרמתי מכה נוספת מעל הדלת, ופוצצתי אותה במהלומה שהעיפה את חתיכת הקרש הרחב על הרצפה. שמעתי את איקן ממלמל משהו מאחורי. רוח הפרצים שחדרה דרך הדלת כיבתה כמה נרות דולקים שהיו מקור האור היחידי בתוך החדר, כולל אח בוערת שפיזרה על הרצפה כמה גרגרים מפוחמים.
מחיתי מהמצח כמה טיפות קרות של זיעה, מרוצה, והחזרתי את הגרזן לתפריט. באותו רגע ת'יק הגיח מאחורינו, קצת מבולבל.
"מה אתם עושים?"
"נכנסים." איקן ואני אמרנו פה אחד.
ת'יק גירד בעורפו והסתכל בבניין העירייה הגדול. "קווין לא אמר מההתחלה שאנחנו צריכים להוביל אותו לבית הספר?"
הסתכלתי בת'יק, ואז באיקן. ואז שוב בת'יק. ואז הסתכלתי בדלת השבורה. אוי, חרא.
יאיר לפני 8 שנים ו-11 חודשים
אז מסתבר שהיינו צריכים לקחת את קווין לבית הספר. "פשוט הנחתי שאנחנו מתפצלים, שמעתי שנירה הלכה לספרייה. אני חושב שאם כבר מאדי פוצצה את הדלת, כדאי שניכנס. " חייכתי מעט. מאדי ות'יק הנהנו כגוף אחד, למרות שת'יק נראה חושש. "רגע, איך מצאת אותנו?". מאדי שאלה את ת'יק. מהיכרותי עם מאדי למדתי שהיא אוהבת לחשוד, הרבה. אבל זה כל הכיף.
הוא ענה מיד. "אחרי שהלכתם היו החבורה התפצלה לחבורות קטנות יותר, כולם התבלגנו. אף אחד לא ידע מה לעשות, אז חשבתי שכדאי לבוא אליכם. מסתבר שצדקתי לא?"
"מתברר שכן". מאדי אמרה. "עכשיו, הכל חשוך. איך בדיוק אפשר להיכנס? נו, רעיונות?".
אממ..אה! הבנתי. נקשתי באצבעותיי בחוזקה מספר פעמים, בפעם השלישית ניצתה אש חזקה מתוך האצבעות. "אחריי?".
"רעיון טוב איקן". אמר ת'יק, מאדי הסכימה. היא התחילה לדבר, "אם כבר אנחנו מרמים". היא הוציאה מתוך התפריט ראדר של מפלצות. "זה יכול להועיל לנו מאוד, כל עוד פיסת הפלסטיק המחורבנת הזאת לא מקולקלת. "
"מסכים", ת'יק אמר. "תני לי להחזיק את הראדר, עדיף שתשתמשי בקסם שלך לראות עקבות. את יודעת, למקרה שהוא הראדר מקולקל." הוא קימט את שפתיו לכדי חיוך קטן, ואז קיבל את הראדר ממאדי. היא נראתה רגזנית מעט, אבל לא כועסת.
"אני אדריך אותך, אם זה מצפצף, יש מפלצת. ברור?" . הוא ענה למאדי, "כן גברתי!".
לאחר מכן מאדי כיווצה את העיניים שלה בחוזקה והיה צליל מעין אלקטרוני לשנייה. היא הרימה את האגודל שלה לחיוב.
"אז אנחנו באמת נכנסים?" שאלתי אותם. מאדי תפסה אותי ואת ת'יק בעזרת ידיה. "בוא נסיים כבר עם הפיק הזה".
טוג לפני 8 שנים ו-11 חודשים
הריצה שלנו לרחבה מול שלושת הבניינים הייתה כמעט בלי תקלות, למזלנו אף שחקן לא מת אבל היו כמה שנראו תשושים.
התחלנו להתפצל ובגלל שכל אחד רצה לאחד הבניינים האחרים היה אי סדר נוראי והקבוצה שלנו התפצלה עוד יותר כשכל אחד הלך לאן שהוא רוצה אז חשבתי ללכת אל שחקנים שאני מכיר התחלתי ללכת לכיוון האחרון שראיתי אותם הולכים בו, אז התמקמתי לכיוון בניין העירייה.
האוויר היה קריר והסביבה הייתה חשוכה חוץ מכמה נורות מהבהבות פו ושם והבניינים המוארים.
עמדתי להגיע לבניין העירייה ושמעתי רעש ריסוק גדול, אחרי שעברתי את העיקול של הבניין ראיתי את הכניסה לבניין מנופצת ואת מאדי עומדת עם גרזן ענק ודלת העץ של הבניין מנופצת ולידה עמד איקן.
שאלתי אותם "מה אתם עושים?"
"נכנסים." שניהם ענו בבאותו הזמן.
גירדתי בעורף והסתכל בבניין העירייה הגדול. "קווין לא אמר מההתחלה שאנחנו צריכים להוביל אותו לבית הספר?"
איקן ענה "פשוט הנחתי שאנחנו מתפצלים, שמעתי שנירה הלכה לספרייה. אני חושב שאם כבר מאדי פוצצה את הדלת, כדאי שניכנס"
הנהנתי למרות שקצת היססתי.
פתאום מאדי שאלה אותי אותי "רגע, איך מצאת אותנו?"
מיד עניתי "אחרי שהלכתם היו החבורה התפצלה לחבורות קטנות יותר, כולם התבלגנו. אף אחד לא ידע מה לעשות, אז חשבתי שכדאי לבוא אליכם. מסתבר שצדקתי לא?"
"מתברר שכן" מאדי ענתה. "עכשיו, הכל חשוך. איך בדיוק אפשר להיכנס? נו, רעיונות?"
איקן נקש כמה פעמים באצבעות בפעם השלישית הוא יצר כדור אש "רעיון טוב" אמרתי
מאדי התחילה לדבר, "אם כבר אנחנו מרמים" היא הוציאה ראדר מפלצות, "זה יכול להועיל לנו מאוד, כל עוד פיסת הפלסטיק המחורבנת הזאת לא מקולקלת"
"מסכים", אמרתי "תני לי להחזיק את הראדר, עדיף שתשתמשי בקסם שלך לראות עקבות. את יודעת, למקרה שהוא הראדר מקולקל." חייכתי חיוך קטן, ואז לקחתי את הראדר ממאדי, היא נראה קצת רגוזה אבל לא כועסת. "אני אדריך אותך, אם זה מצפצף, יש מפלצת ברור?" ועניתי למאדי "כן גברתי!".
לאחר מכן מאדי כיווצה את העיניים שלה בחוזקה והיה צליל מעין אלקטרוני לשנייה. היא הרימה את האגודל שלה לחיוב.
"אז אנחנו באמת נכנסים?" איקן שאל. מאדי תפסה אותי ואת איקן בעזרת ידיה "בוא נסיים כבר עם הפיק הזה".
ונכנסנו אל הלא נודע
Lich לפני 8 שנים ו-11 חודשים
"אני חושבת שזה יותר יעיל אם נשתמש בפנס." השתעלתי שוב, בכוונה, ויישרתי מבט אל איקן. "אתה יודע, משהו שעמיד נגד רוח."
איקן ניער את הלהבה הקטנה שפרצה מתוך כף היד שלו ושלח בי מבט מצמית. אחר כך הוא הוציא פנס ארוך מתוך תא התרמיל והאיר את החדר.
כמה חלונות ריקים בהו בנו בדממה מקליפותיהם של בניין העירייה הישן. כל הזגוגיות היו מנופצות, וקורות העץ נרקבו, ולא נשאר דבר למעט מסגרות מתכת, טיח ואבן שהתפוררו מהתקרה. השולחנות הארוכים היו מלאים במסמכי עבודה, דפים, עטים שבורים וכיסאות הפוכים על הרצפה. עמוק יותר בתוך החדר, היה מטבח קטן. מהתקרה הנמוכה והנטויה, נתלו סירים ומחבתות מושחרות תחתית, והמתכת השרופה עדיין נצצה בכמה מקומות. הבחנתי בשקי קמח קטנים ששכבו על שולחן עגול, ובכמה פירות מיובשים שמשום מה גרמו לקיבה הריקה שלי לקרקר.
"אה, טוב." חשקתי שיניים בניסיון לחייך. "אני חושבת שאין לנו מה לחפש פה."
מנהלות מימד 72 לפני 8 שנים ו-11 חודשים
משימה אחת הייתה לכם. אחת. יותר קלה מקלה. אמרתי לכם במפורש: לכו לבית הספר. בחרתם לא להקשיב לי? אחלה. גלגל הצלה אחד ירד לכם! והוא היה משמעותי.
הפנסים מסביבכם התחילו להבהב, ולא היה קשה להבין שהצללים עומדים להופיע. פתאום דחיפות הציפה אתכם - קווין!
קווין המסכן לא ידע עם מי ללכת, אז הוא ישב בכיכר על הרצפה, והביט לכל הכיוונים בפחד. הצל הראשון הופיע, ממש מולו, ועבר ישר דרכו.
בהצלחה עם להציל אותו, אנשים.
(אולי הוא ימות ואולי לא. מה שכן, הוא יכול מאוד לעזור לכם בהמשך, אז אני ממליצה לכם לעשות כמיטב יכולתכם להציל אותו).
טוג לפני 8 שנים ו-11 חודשים
התאכזבנו, ציפינו לפחות שיהיו שמה כמה מפלצות או משהו אבל זה נראה כמו סתם בניין עזוב ונטוש. אחרי שמשכנו לבדוק ולא מצאנו כלום פתאום באמצע שמענו צרחה ורצנו החוצה, ראינו את קווין וצל עובר דרכו.
שלושתנו לא הבנו מה קורה אבל אז חשבתי שכנראה כל קבוצה הלכה לאן שהיא רוצה והם שכחו את קווין ואת זה שצריך להביא אותו לבית הספר והתמקדו בלחקור את האיזור ובזמן הזה קווין נשאר שם לבד.
רצתי לעברו כשאני צועק "קדימה צריך להציל אותו" רצתי והטלתי על עצמי כישוף מהירות אבל כמה צללים הופיעו מולי וכמעט עברתי דרכם, אבל הצלחתי בשנייה האחרונה לפנות ימינה, לרוע מזלי הייתה מרצפת אבן שבורה ובולטת והרגל שלי נתקעה בה.
נפלתי ונפצעתי, אז השתמשתי בדבר האחרון שיכולתי לחשוב עליו, קסם שינוי הצורה למעופפים שהשגתי רק לאחרונה, לא השמשתי בו לפני כן כי עדיין לא הספקתי להתאמן בו יותר מדי אז רק עשיתי שינויי צורה בסיסיים ולא ניסיתי לעוף יותר מדי כי לא היה לי הרבה זמן להתאמן על זה וגם שטח פתוח אז ביצעתי ניסויים קטנים בזמני הפנוי.
הצללים כמעט הגיעו אלי אבל אז שיניתי צורה לציפור הראשונה שחשבתי עליה ובהתחשב במצב זה די ברור, לעורב.
נפנפתי בכנפיים החדשות שלי והתחמקתי בקושי מהצללים יכולתי להרגיש את הקור שלהם דרך הנוצות, עפתי גבוה יותר עד שהרגשתי בטוח ואז עפתי בחזרה לחבורת השחקנים שכבר התאספה ושיניתי צורה בחזרה לבן אדם, היו כמה שחקנים שהסתכלו עלי כשחזרתי אבל רובם הסתכלו על שחקן אחר שנמצא ליד קווין וסוחב אותו אלינו בזמן שהוא נלחם בצללים.
התרשמתי.
איילת לפני 8 שנים ו-11 חודשים
זאת לא הייתה ממש הכוונה שלי. אני חשבתי שמלכתחילה הצללים והערפדים הם אלו שאילצו את המנהל לחסל את התלמידים.
אבל אי אפשר לדעת, אולי היא צודקת והערפדים והצללים הם התלמידים עצמם?
הרגשתי את העצבנות אורבת בתוכי, מחכה להתפרץ. רציתי לדעת בוודאות האם אנחנו צריכות להתמודד נגד התלמידים או שכבר עברנו אותם מבלי שידענו זאת. לא היה לי אכפת לגלות שכן אבל רק רציתי תשובה.
למה אנחנו תמיד צריכים להתמודד עם האי ודאות הזאת כל הזמן? זה לא הוגן.
עד שכבר מצליחים להתקדם לאנשהו, מקבלים רק שנייה אחת של עונג על ההצלחה, ואז מוצאים את עצמנו שוב תקועים מול מכשול, שאין לנו מושג איך לפתור אותו או לאן יוביל אותנו.
הייתי מוכנה לשרוף את כל המקום הזה אם הייתי יכולה, או את הראש של מי שנמצאת מולי. אבל זה לא רעיון טוב, אף אחד מהם.

טוב, מהשלב הזה אני כבר באמת לא יודעת מה להסיק, נראה מה יש ללב הסגול להגיד בנושא:
"אבל אם התלמידים הם הצללים והערפדים עצמם, למה המנהל הרג אותם?"
זאבה~ לפני 8 שנים ו-11 חודשים
נירה-

אז בסופו של דבר לא מצאתי כלום בספרייה. לקחתי כמה ספרים רנדומליים שנראו לי יפים או חשודים ושמתי אותם בתפריט שלי ויצאתי החוצה ולתדהמתי גיליתי את הילד ההוא יושב בחוסר מעש על הכיכר לבדו. התחלתי ללכת לכיוונו כשאחד הצללים נכנס לתוכו. הוא השתנק והביט בי בפחד כשהוא לא זז. רצתי לכיוונו, תפסתי אותו והתחלתי לרוץ לעבר בית הספר.
לאן רץ לצידו ולו בצד השני.
"ילד, תקשיב טוב. את תופס את הגור הזה חזק, יש מבין?" התנשמתי. הוא הנהן בפחד. הנחתי אותו בסרבול על לאן ולאן רץ במהירות לנעלם תוך כמה שניות לתוך בית הספר. קפצתי על לו וגם היא לא איחרה ונעלמה במהירות בתוך בית הספר כשאני על גבה. הבטתי אחורה בפראות, נראה שהצללים לא ניסו לאכול לנו את הנשמה.
"אתה בסדר ילד?" שאלתי כשמצאנו את לאן. הוא והילד התחבאו מתחת לאחד מגרמי המדרגות כשהילד בוכה ורועד.
"נירה!" הוא צעק, הסתובבתי מתוך דחף להתמודד עם אויב אבל כלום עדיין לא ניסה לאכול אותי. אחרי רגע הרגשתי את הילד מחבק אותי ואת לאן צמוד לירכי. הדבר הזה גדל כמו אני-לא-יודעת-מה.
"צריך למצוא את שאר הקבוצה." אמרתי. "אבל כדי לאכול משהו קטן קודם." אמרתי והוצאתי שתי כיכרות לחם. היה רעיון טוב לבזוז את בית המשימות לפני שיוצאים למסע הזה.
נתתי אחד ללאן ולילד ואני ולו חלקנו כיכר אחד. היא אכלה את הרוב, אני הסתפקתי בשני הקצוות. שתינו מעט מים והמשכנו ללכת.
"מאדי! איקן! מישהו!" צעקתי לתוך המבואה הריקה. "נסרוק כל קומה עד שנמצא אותם." אמרתי בהחלטיות והתחלתי ללכת כשהחבורה הקטנה הזו מאחוריי. הילד ישב על לו, לאן לא הסכים שהילד יירכב עליו מתוך גחמה מטופשת של כבוד.
אחרי כמה דקות מצאנו את מאדי ואיקן.
"הנה אתם!" אמרתי והילד מחה כפיים כאילו לא יודעת מה. לא נראה שהוא היה ככ שמח בזמן האחרון אז לא היה לי ככ אכפת מההתנהגות הילדותית שלו. אבל הוא ילד סו... לא משנה.
נטוטו לפני 8 שנים ו-11 חודשים
ניערתי את ראשי בבלבול הולך וגובר. חסרה לי פיסת מידע, זה ברור. לנו, תיקנתי את עצמי. אני צריכה לזכור שאני לא פועלת לבד כרגע.
"אני לא יודעת," אמרתי בכניעה בעוד החתך האחרון שעל גופי נעלם כלא היה. "אולי כדאי שנחפש עוד רמזים". התחלתי לקום, אבל אז הבטן שלי התחילה לקרקר.
" - מיד אחרי שאני אוכל משהו..." אמרתי בשעשוע קל והתחלתי לחטט בתיק שלי, "יש לי כמה קופסאות שימורים.. רוצה גם אחת? יש לי מלא.."
מנהלות מימד 72 לפני 9 שנים
קודם כל, אני חייבת להגיד שאני ממש גאה במי שהגיב! רציתי לכתוב לכם פה חפירה מרגשת שתתן לכם המוןןןן מוטיבציה, אבל אני עצלנית מדי אז אני פשוט אשאיר אתכם עם הפרק ;)

המימד השלישי - הסיוטים של קווין
קומה ראשונה:


אתם פותחים את הדלת הראשית של בית המשימות. כמו תמיד, מופיע לפניכם חלון עם כל הקומות של כל המימדים שאתם יכולים לעבור אליהם.

מימד 1: [1] [2] [3] [4] [5]
מימד 2: [1] [2] [3] [4] [5]
מימד 3: [1] [2] [3] [4] [5]
מימד 4: [1] [2] [3] [4] [5]
מימד 5: [1] [2] [3] [4] [5] ....(וכן הלאה)....

כפי שחשדתם, הכפתור המאפשר לעלות לקומה הראשונה של המימד השלישי הואר בכחול, מה שאומר שאפשר ללחוץ עליו.
אז לחצתם עליו.
באותו רגע ממש אתם מוצאים את עצמכם בגינת שעשועים חשוכה המוארת על ידי הירח בלבד. את הגינה חוצה שביל מפוצל להולכי רגל ולאופניים. משני צידי יש דשא עם כמה עצים, שיחים ומתקני שעשועים לילדים. ישנם כמה כמה פנסי רחוב פה ושם, אבל הם כבויים. האוויר שמסביבכם עומד, ונראה שאתם היצורים החיים היחידים באזור כולו.
בקצה הגינה יש כביש רחב אשר משני צדדיו שורות בניינים בני 2-5 קומות. מהמקום בו אתם עומדים אתם לא יכולים לראות לאן הכביש מוביל.
(יש לכם מפה שהכנתי. אתם יכולים ללחוץ על החצים כדי לנוע או על חפצים/מתקנים כדי להתקרב אליהם ולבחון אותם מקרוב:
http://demention72.wixsite.com/demention72/-3--1 )

רמז: תזכרו מה המטרה שלכם. למה באתם?
Lich לפני 9 שנים
דרך העפר התפצלה לשניים, ובאגרופים מכונסים בכיסי הסווטשירט פניתי ימינה לשביל הולכי הרגל, למרות שהסביבה הייתה ריקה מרוכבי אופניים. למעשה, היא הייתה ריקה מאדם. כנראה בגלל שעכשיו שלוש לפנות בוקר, וכולם עדיין ישנים. ואותנו העיר תינוק מחורבן שצריך שנוריד אותו ממגלשה, כי הגינה חשוכה, והוא חי בהזיות שמפלצת מחכה לו מתחת למתקן.
איקן הגיח משמאלי. "אז מה עכשיו?"
"עכשיו, מחפשים את החרא הקטן."
"כמו שחיפשנו את מייקי?"
"כמו שחיפשנו את מייקי."
"טוב מאוד."
"טוב מאוד." חזרתי אחריו, בלי להביט בו, והמשכתי לצעוד עם הפנים קדימה. לא בדיוק ידעתי מה אני עושה. פשוט המשכתי ללכת ישר, עד שמישהו מאחור יואיל בטובו לשאול מה עושים במקום לנמנם תוך כדי הליכה, או לסמוך על חוש ההתמצאות הדפוק שלי. אבל לא פחות משתי שניות עיני נתקלו בתא טלפון צר, מעופש וגוסס. הדלת הייתה חצי-עקורה ודופנותיו צולקו מחתימות וחריטות ולא נראה כלל שפעם היו שקופות. החרא הקטן ללא ספק התקשר מפה, אלא אם כן אנונימוס החליט לשדרג את מדרכי הקומה בפלאפון סלולארי.
כשנכנסתי אל התא המעופש האף שלי מיד דגדג מהאבק, אבל עצרתי את עצמי להתעטש ונשארתי עם עיניים דומעות. הדבקתי את האצבע לקיר הזכוכית וגררתי מטה. האבק נאסף בכובד על האצבע וחשף חריטה קטנה, מסודרת ומתומצת לכדי גבולות ברורים, מציגה משפט קצר מורכב מאותיות דפוס ומניקוד מבולגן.

דנקן מורגן הגבר.

סילקתי את המבט היבש מפני והסתובבתי לאחור, משלבת ידיים. באותו רגע תזוזה מהירה משכה את מבטי אל מאחורי השחקנים.
"יש קצה חוט?" קינטר ת'יק, רק שליש סקרן.
המהמתי בתשובה, השיח מולנו רטט, וחצי פרצוף של ילד התגלה מאחוריו. עיניו הגדולות בהו בחשכה בבהלה. הוא היה לבוש בפיג'מה, מכנסיים וחולצה ארוכים בצבע ירוק בהיר, מעט קרועים, והדפס של דינוזאורים מיניאטוריים מפוזרים עליהם. היו לו עיני ענבר גדולות, אולי אפילו יותר מידי בולטות, ושיער בצבע חום שטני. נמשים קטנים עיטרו את לחייו התפוחות. הוא התרומם בזהירות על רגליו הדקות והסתכל עלינו בעיניים רוטטות מהשתאות. "אנושיים!"
אוקיי, זה הלך מהר יותר משחשבתי.
איילת לפני 9 שנים
חזרנו על עקבותינו ועשינו שוב את דרכינו ליעד חדש, רק שהפעם הלכנו מהר יותר והיינו נחושות יותר.
לפחות ניפטר מהגינה המסריחה הזאת.
אבל בכנות כבר ממש נמאס לי להיות בלופ הזה. כל הזמן ללכת ממקום למקום כדי להגיע למקום שהייתי בו ממש לפני רגע.

חזרנו לרחוב הראשי. שוב פעם ריק. נקווה שיצור לא צפוי לא יקפוץ עלינו פתאום...
אם קודם לכן הרגשתי רוגע, עכשיו היו רק תסכול ועייפות. פשוט כבר לא היה לי כוח לזה.
להגיע ליעד מסוים כדי להילחם בעוד משוגעים למיניהם. אני יודעת שאתם מתוכנתים ללחימה אבל תמצאו משהו טוב יותר לעשות בחיים!
הסתכלתי על דומינו דול. היה קשה לפענח את הבעתה. ספק בהיכון- ספק עצבנית- ספק בלחץ- ספק אדישה.
היא הבינה די מהר את פשר הדברים של הילד המפוחד ההוא.
הוא כבר היה פה קודם, הכיר את המקום כמו את פניו הקטנות.
הוא כל כך רצה להגיע לבית הספר כי ידע ששם יהיה בטוח יותר (פעם ראשונה שראיתי ילד שהיה נואש עד כדי כך להיות בבית ספר),
אבל הוא פחד. פחד פחד מוות ללכת לשם ונאלץ להישאר.
דומינו דול הבינה שמדובר בסימן משמעותי לגבי המיקום שעלינו להמשיך אליו. היעד שלנו כרגע היה בית הספר. יאי....

שוב ושוב עברנו על פני מבנים שכבר הכרתי מספיק ולא היה לי כוח לראות יותר. כל אחד מהם משעמם שיעמום מחץ יותר ממשנהו.
מחזוריות זה דבר מרגיע, אבל היא גם יכולה להוציא מהדעת. בייחוד אם היא נתפסת כשלילית בעיני המתבונן.

הגענו לכיכר. השתדלתי להתעלם מהזיכרונות המזעזעים ששבו אליי כתוצאה מנוכחותי באזור.
ואז ראינו את בית הספר.
DARK-MANDOR לפני 9 שנים
תגובה מאוחרת על מה שקרה~

"הוא שם,ליד המפל שותה מים."זרו נחת לי על הכתף והסביר.
"מעולה,אני אתכונן לצאת אליו."אמרתי לעצמי והוראתי לזרו לחזור לאוויר.
התקדמתי קצת בשיחים והצצתי. מבדיהם יכולתי לראות אותו,הוא היה גדול,בעל פרווה קצרה בצבע כחול-שחור-שהיה בהיר יותר בבטנו וכהה יותר בגבו.הכתפיים שלו היו מרשימות גם הן,הן היו בהירות ובקצוות היו קוצים קטנים.
הוא לגם מהמים,והבטן שלו קרקרה מרעב ולפתע הוא סובב את הראש לכיווני והסתכל בציפייה,טוב,אחרי הכל החזקתי נתך בשר ביד.
קמתי לאט ובלי תנועות חדות,האוזניים והזנב שלו הזדקפו והוא הסתובב אלי ועשה צעד אחד.
הוא עשה את הצעד השני,הזדקף והיה נראה שהוא מוכן לזנק עלי.אך לפני שעשה זאת זרקתי את הנתך צעד לידו והוא רחרח את זה לשנייה והתנפל על זה כאילו לא אכל ימים.
כשהוא סיים את השר הוא הרים ראש בציפייה לעוד,"יש לי עוד קצת,אני אביא לך."אמרתי לו ושלפתי את החתיכה הקטנה יותר של הבשר שהיית לי בזהירות, והגשתי לו אותה.
משבי הרוח הקרירה של קומה 3 היו תענוג,והם חלפו מידיי פעם.
"חכה לי כאן,אחזור מחר!"אמרתי לו למרות שהייתי דיי בטוח שהוא לא באמת מבין אותי.

-יום למחרת-

התעוררתי מוקדם,התארגנתי-צחצחתי שיניים,אכלתי משהו קטן,לקחתי כמה חתיכות בשר שהיו במקרר,סנדוויץ' אם אהיה רעב והשתגרתי וקומה 3.
צעדתי לכוון המפל,ידעתי את הדרך כי היא הנחל של המפל עובר ליד הכפר לכן פשוט הלכתי בעקבות הנחל.
הפעם באתי לפה לבד,אתמול הגעתי לפה עם זרו שיעזור לי למצוא בכלל אותו.
שמעתי עליו כשביקרתי כאן והקשבתי לשיחה בין שני כפריים שסיפרו על יצור מעופף גדול שניסה לתפוס להם את הצאן,אז החלטתי לנסות לתפוס אותו,גם עקב אחרי השינויים,ואני בכלל לא יודע אם אני צריך עוד להשקיע בדארקר וזרו רמות כי הם כבר שלי...

הינה הגעתי,והינה הוא עוד ישן לו,קצת ליד הנחל.
לפתע הוא התעורר,פיהק קלות ולגם מהמים של המפל,והסתכל עלי.
טוב אחרי הכל אני עומד מולו עם בשר ביד.הפעם הוא דפק ישר ריצה אלי וכאינסטינקט זרקתי יש את הנתך על הריצה בנינות והוא התחיל לזלול.
זרקתי לו את החתיכה השנייה והוא אכל גם אותה.
הוא הביט בי.לא ממש יכולתי למור אם הוא מצפה למשהו או לא יודע מה.יש לי עוד בשר בתיק אבל אני שומר עליו לאחר כך.
הוא התחיל להתקרב לאט-לאט,בזהירות ובחשדנות,ולבסוף הוא היה מטר ממני והתחיל לרחרח לכיווני.
הושטתי לו יד בעדינות.זה הבהיל אותו והוא רץ חזרה למקום שנתו.
"אחזור מחר.."מלמלתי לו ויצאתי לדרך חזור.
את שאר היום העברתי בציד-צדתי שלושה חזירי בר בקומה אחת,כשהשתמשתי רק בסכיני זריקה(לקח לי דיי זמן כי אני לא מיומן בהם).
אחר כך מכרתי את הפרווה של החזירים,הרווחתי 500(אין לי מושג כמה מקבלים באמתXD).השתגרתי חזרה לבית המשימות ובדקתי לגבי עבודות;
אולי רפאנים,חשבתי לעצמי.אבל אני לא יודע אם אני רוצה עבודה כרגע.

-היום השלישי-
כשהגעתי אליו,היום מאוחר יותר מאתמול,הוא כבר היה ער,וישב על ערימת ציד מרשימה."טוב,אולי לא אצטרך להביא לו אוכל היום."אמרתי לעצמי.כשהוא ראה אותי,הוא היה על עמדת תקיפה,אבל אז הוא רחרח את האוויר לכיווני,עשה צעד לאחור,ולפני שהספיק לעשות משהו-הגשתי לו את הבשר שהיה לי-בזריקה;הוא חטף את הבשר וחזר לתנוחה הרגילה שלו.
"טוב,יש לי את כל היום"אמרתי לי כשחשבתי אם כדאי לי להכנס למים.אז החלטתי שכן,והורדתי בגדים.
המפל היה בערך 2.5 מטר,אז אני אשב מתחת לו,אני רק מכוונה שהמים לא קרים מידיי.
קפצתי ישר לברכה של המפל.המים בהחלט היו קרים.נשמתי עמוקות כשעליתי מפני המים ונשענתי את הגדה.
"פאקקק,זה כל..ככך-קררר!"גמגמתי מהקור.
עמדתי בבריכה,היא לא כל כך עמוקה ברוב המקומות שלה אבל הבריכה הייתה גדולה מבחינת אורך ורוחב.
שחיתי מצד לצד עד שהתרגלתי למים.לבסוף סתם צפתי שם.
את האמת,הרגשתי קצת לא בנוח כי הייתי ערום.למרות שהמקום הזה ריק מאנשים זה עדיין מרגיש מוזר.
שחיתי לעבר המפל,התיישבתי על אחת מהאבנים שהיו מתחת למפל.
המפל שנשבר עלי היה נעים,קצת מעקצץ אבל נעים.מאחור היה כמה סנטימטרים מאחורי המפל שהיה אולי להיות שם.דיי מגניב.
הפנתר בדיוק ניגש למים כשהסתכלתי לראות מה הוא עושה.
הוא ניגש למים והכניס את ראשו ורגליו הקדמיות,ואחרי כחצי דקה(כשלקח גם נשימה באמצע) הוא שלף את הראש שלו מהמים כאשר יש דג בפיו.
"יפה"פלטתי.הוא שם את הדג בערימת הציד שלו,איפה שהוא שם גם את הבשר שהבאתי לו,וחזר למים.
רק הפעם הוא זינק לתוך המים ושחה שם.
אחרי בערך 10 דקות ראיתי שהוא מנסה לצאת,אז קפצתי מהסלע,צללתי לכיוונו,הגחתי מהמים ועזרתי לו-כשדחפתי אותו.
יצאתי בעקבותיו,ובזמן ששמתי בגדים הוא התנער לו וניקה את עצמו.
היה עכשיו צהריים,הבאתי שק שינה במזל,היום החלטתי לבלות פה את כל היום אז השק בשביל לחטוף תנומה וזה מה שעשיתי,פרשתי את השק במקום אקראי ונכנסתי אליו.

השעה היית אמצע הלילה כשהתעוררתי.השמיים היו שחורים ומלאי כוכבים והירח זרח.לא עשיתי כלום חוץ מצפייה בכוכבים.לא רציתי לחזור לבית המשימות...אז החלטתי להישאר,ואין משהו טוב יותר לעשות.אין פה הילה של אור אז אפשר לראות המוןן כוכבים וקצת את שביל החלב(נראה לי).
זה יפהפה,הרבה יותר מבמציאות.
לאחר כמה זמן החלטתי ללכת לכפר,לחפש אולי חנות פתוחה כלשהי.
במהלך הדרך רצתי מידיי פעם,גם בשביל לשחרר אנרגיות וגם בשביל להגיע מהר יותר. לבסוף כשהגעתי הכפר היה מאוד שקט,וחוץ מהפנסי רחוב לא נראה לי שיש עוד מקור אור.
הסתובבתי קצת בכפר,מצאתי שעון על אחד הבניינים שהראה שהשעה היא אחת-עשרה בלילה.
בכל זאת המשכתי לחפש,אולי יש משהו שפתוח 24 שעות.אבל לא.אחרי טיול בכפר לא מצאתי שום דבר פתוח.
הייתי רעב מאוד,אז הלכתי לבית המשימות לקחת אוכל.
בית המשימות היה לא היה כל כך ריק,היו שם כמה שחקנים,כשנכנסי נופפתי להם בשלום.
במטבח היה מרק אדום,אז חיממתי לי אותו ואכלתי.
הוא היה בסדר,לא יותר מזה. לקחתי לעצמי כמה סנוויצ'ים שהכנתי, ויצאתי בחזרה.

-היום הרביעי-
הצלחתי אתמול להירדם שוב,אבל התעוררתי עכשיו,בזריחה. הזריחה היית יפה,אבל היא פחות יפה משקיע.
הפנתר גם התעורר,הוא פיהק ולקח לעצמו מזון מהערמה שלו.אני אכלתי אחד מהסנווצ'ים שלי.
כשסיימתי לאכול הוא סיים גם,אז אני חושב אם כדי לי ללטף אותו.אני לא רוצה שהוא יתלוש לי את היד אבל אם לא מנסים לא מצליחים.אז נראה לי שאני אנסה.
ניגשתי אליו בעדינות וללא תנועות חדות,הוא רחרח קצת וניגש אלי בעדינות גם;לבסוף הוא רחרח ממש את החולצה שלי לרגע,וברגע האחר הגשתי את היד שלי אליו וליטפתי אותו.
הפרווה שלו היית דיי מחוספסת,אבל היא היית עדיין נעימה.

מאוחר יותר היום נכנסתי למים והפנתר-שאני צריך למצוא לו שם-נעלם לאיזה שעה.
כשיצאתי מהמים בדיוק הוא חזר,כשהוא מחזיר כבשה מתה.
"או שיט,זה לא ימצה חן בעניי הכפריים."מלמלתי בזמן שהתלבשתי. כשסיימתי להתלבש הלכתי אליו וראיתי שהוא בוחן ונקה את הטרף שלו.
התיישבתי לידו ובאתו זמן שליטפתי אותו חשבתי איך להעביר את היום.
לנסות להגדיל את הקשר שאין הכי בנינו זה האופציה הכי טובה,אבל אני לא יודע איך לעשות איך לעשות את זה.
לפתע נשמעו רעשים זועמים ומתקרבים.
הפנתר זקף ראש ואוזניים,ואני הסתכלתי לכיוון הצעקות.
לפתע פתאום כמה חקלאים הגיחו מהשיחים."שיט."פלטתי בעוד שראיתי שהם מצוידים בחניתות ורשתות לכידה.
"הינה הוא!"אחד מהם צעק בזעם,"הוא לקח מהחיות שלנו,זוז ילדון ותן לנו לתפוס אותו,אם תעמוד בדרכינו לא נרחם עליך!" הם איימו אלי.טוב כנראה רוב הטרף שלו בא מהם.
הפנתר נעמד לתקיפה ושאג כהזהרה.
ללא הזהרה מוקדמת שני רשתות הושלכו לעברו,אחת מהם תפסה אותו ואחת פספסה. הפנתר נאבק ברשת,או כשזרקו את החניטות שלהם הוא היה בבעיה גדולה.
שנייה לפני שהחניטות פגעו פתחתי מגן והמגן הדף את החניתות.
""הזהרנו אותך!"הם קראו ובאו לקראתי.שלפתי מהר את החרב וקרעתי את הרשת.
החקלאים התקרבו עם סכינים,עליתי מהר על הגב של הפנתר."בו נזוז"ליטפתי אותו ובשנייה האחרת הוא פרס כנפיים והיינו באוויר."ווא...וו"עיבדתי אחיזה לרגע אבל לא נפלתי.
ההרגשה של לעופף כך היית נעימה,והריחה שצלפה בי רעננה אותי.
לאחר רגע של טיסה-צללנו חזרה אל עבר החקלאים הזועמים,הוא תפס אחד מהם והשליך אותו מהאוויר למים.
את הכמה האחרים הרחקתי בכדורי אש מלעלה.

אחרי שהחקלאים הלכו נחתנו חזרה על אל המקום שלנו.
התנשפתי בהקלה,היה יכול להיות גרוע יותר והיה דיי מפחיד סתם לעוף על הגב שלו.
אה נכון!אני יכול להשתמש בתקשורת שלי עם יצורים!יש לי את הסקיל הזה!איך שכחתי..?
"עבודה יפה."תקשרתי איתו. הוא רק הביט בי,הוא היה נראה מרוצה.
"אתה לא יכול להשאר כאן,רוצה לבוא איתי?"
הוא הביט בי,לא ידעתי מה המשמעות של המבט הזה.
הוצאתי מהתיק שלי סנדוויץ' אם פסטרמה,הוצאתי אותה והגעשתי לו אותה,"אז אתה בא?".


אחרי שהפנטר הצטרף אלי צדנו מלא.זה היה במקום עבודה.
תמיד הפכתי לכמוהו(יצור מעופף~)רק בצבע לבן ויצאנו לצוד ביחד.
צדנו המון המון ולאחר כל יום ציד מכרתי את הפרווה וכ'ו,וחוץ מכסף שהשגתי הקשר שלנו התחזק.
בסופו של דבר השקעתי את ארבע הרמות שהיו לי,קראתי לו אוריון(Oriyon) והוא היה לרשמית שלי.

זה לא היה עוד סתם יום.
אני ואוריין התנפלנו על הזאבה האחרונה שהיית שם,השאר ברחו ממנו ליער,זה היה מספיק שלל אז החלטתי לוותר להם ולחזור לכפר ולמכור את ארבעת הזאבים שברשותנו,וגם היה כבר לילה,אני חושב.ואני רוצה להספיק להתאמן עוד. טסנו לכפר כשכל אחד מחזיר שני זאבים.באמצע עשינו כמה הפסקות,כי היה קשה לסחוב שני גופות של זאבים,אבל בסוף הלכנו להגיע מהר מהמצופה.
"200 לכל זאב."נאנחתי באי רצון.לא היה לי כוח לוויכוח עם המוכר אז פשוט לקחתי את הכסף והלכתי.
"להתאמן עכשיו?מה אתה אומר?"שאלתי את אוריון,לא הייתי בטוח שהוא רוצה להישאר,הוא נראה עייף.
"בטח,בו נתאמן קצת."הפעלתי את התקשורת והוא ענה לי באופן רגוע,לא נראה שהוא אומר את זה מאי רצון.
כשהשתגרנו חזר לבית המשימות אחרי האימון,בשעה רבע לתישה,בית המשימות העביר תחושה מוזרה,תחושה של ריקנות.
דארקר התנפל עליו כשהוא תופס בכוח בשער שלי,"תביא לי אוכל טרי בבקשההה!נמאס לי מהטונה המשומרת הזו.."הוא יבב וזינק לכל מקום.
הגשתי לו,וזרו ולאוריון אוכל שמצאתי במקרר והלכתי להתקלח ולישון.
כשסיימתי להתקלח דארקר היה על המיטה שלי,זרו היה על אדן החלון ואוריון היה על הכורסה שקניתי לו.
"לילה טוב" אמרתי להם,כיביתי את האור ונכנסתי למיטה.

(חייב לכתוב בקצרה כי אין לי זמן:)אחרי שהטלפון צלצל,נכנסנו לפניקה ולבסוף השתגרנו למימד הבא,התחלנו ללכת,לי אישית לא היה לי מושג לאן,פשוט הלכתי אחרי הגילדה,למרות שהייתי דיי מקדימה.
הכל היה שקט כל כך.ללא זיכרון מאדם או סימן כלשהו,רק אנחנו.
לאחר כמה דקות של הליכה עיוורת,נתקלנו בתא טלפון מסטורי,ולאר דקה של דיבורים קלים ילד מוזר יצא מהשיח,"אנושיים!"הוא התרגש.
"ילד!אתה זה שדיברנו איתו קודם?זה שצריך עזרה כלשהי או משו?"הייתי הראשון לשאול.
Skyler לפני 9 שנים
היי! סליחה על ההדחפות באמצע הפרק, אבל עדיין אפשר להצטרף? (שלחתי לכן הודעה בנושא, אשמח אם תענו ^^)
מנהלות מימד 72 לפני 9 שנים
הילד הסתכל על השחקן ששמו קרייטוס במבט מפוחד אך מלא תקווה.
"אתם אלה שענו לי? כבר הייתי בטוח שרק דמיינתי את זה! אני באמת צריך עזרה!" הבעתה הפחד שעל פניו הפכה בן רגע לבהלה, כאילו נזכר במשהו. הוא נסוג לאחור לכיוון תא הטלפון המואר תוך שהוא מביט לצדדים, ואז החזיר את מבטו אליכם ואמר בקול שקט ומבוהל "יש פה צללים בכל מקום, בדיוק כמו בסרט! המקום המוגן היחיד שם היה בית הספר! אני חייב להגיע לשם! שתי הבנות ממקודם אמרו לי שהן יעזרו לי, אבל אז הן הלכו והאורות כבו ועכשיו אני שוב לבד ואני מפחד מהחושך!" עיניו היו מלאות דמעות בשלב זה, קולו חנוק ומילותיו בוטאו במהירות.
האור שבתא הטלפון נכבה לכמה שניות ואז חזר.
זאבה~ לפני 9 שנים
נירה-

"אנושיים!" התרגש הילד. רגע, אז מה הוא אם לא אנושי..?
"ילד," אמרתי "אתה התקשרת אלינו?" שאלתי בעדינות. "למה התקשרת? מה קרה?"

-תגובה מקסימה, אני יודעת. אבל זה יהיה נחמד אם יהיה לי לאן להמשיך מכאן *רמזרמז*-
נטוטו לפני 9 שנים
(חחח זאבה, הגבתי על התגובה של מנדור, אבל זאת פחות או יותר אותה תגובה. פשוט תדמייני שזה מתייחס גם אלייך, אוקי? אין לי כוח לתקן את זה עכשיו XD)
ריזו טיפסה בזריזות במעלה מדרגות האבן שהובילו לכניסה הראשית לבית הספר. עקבתי אחריה בלחץ והספקתי לקרוא "חכי!" ממש לפני שהיא פותחת את הדלת. למזלי יש לה תגובות מהירות והדלת נשארה סגורה, אבל ידה נשארה על הידית והיא הביטה בי בהבעה ספק מעוצבנת ספק חסרת סבלנות.
"מה קרה?" שאלה.
"מה אם זאת מלכודת? לכי תדעי מה מסתתר שם בפנים" השבתי.
היא גלגלה עיניים בתגובה "אז מה את מציעה שנעשה?"
הסטתי את מבטי בחוסר אונים. הייתה לי תחושה ממש רעה בקשר לזה. מאחורינו פנס רחוב אחד התחיל להבהב, ואז הצטרף להבהוביו פנס רחוב שני, ושלישי.. בזה אחר זה התחילו פנסי הרחוב להבהב. ריזו ואני הסתכלנו אחת על השנייה.
"לא נראה שיש לנו מה להפסיד," ריזו אמרה. ידעתי שהיא צודקת. להבהובי הפנסים היה רק הסבר אחד, והוא שהצללים קרובים. אם לא ניכנס לבית הספר, במילא נמות כאן. אין לנו הרבה ברירות.
נשמתי עמוק והתקרבתי עוד שני צעדים לעברה, עד שעמדתי ממש ליד הדלת. "צודקת, בואי ניכנס," אמרתי בכניעה.
---
מהרגע שנכנסנו לבית הספר הבנתי שמשהו לא בסדר. ריזו סגרה מאחורינו את הדלת, וידעתי שהיא ננעלה, אבל לא מצאתי בזה שום דבר חשוד. להפך, באיזשהו מובן זה היה אפילו דיי צפוי. לא, מה שגרם לי להרגיש לא בנוח היה המבנה של בית הספר, כמו מבוך, והתחושה המוזרה הזאת שאני..
"ריזו!" פלטתי קריאה מופתעת בעודי בוחנת את זרועותיי המתמלאות חתכים דקים, כמו חתכים מנייר.
ריזו הסתובבה אליי והבעת תדהמה הופיעה על פניה. "מה לעזאזל..?"
גם גופה התחיל להתכסות בחתכים. עם כל שנייה שעוברת, נוסף על גופנו עוד חתך ועוד חתך..
"אני לא יודעת מה קורה כאן, אבל כדאי שנמצא דרך לצאת מפה ומהר" היא אמרה, והתחילה להתקדם לכיוון דלת הכניסה.
"אין טעם, היא נעולה." אמרתי, "נצטרך למצוא דרך אחרת."
Lich לפני 9 שנים
התבוננתי בילד וראיתי את עצמי משתקפת באישוניו הרחבים. גיחוך מר חלף בי. שני אנשים שבורים ודפוקים שלא מצליחים למצוא טיפה של נחמה בעולם הווירטואלי המזורגג והמחורבן הזה.
"קווין, נכון?" הצצתי בשם המרחף מעל הראש החום-שטני שלו, שהיה מעוטר בעלים ירוקים שבצבצו מתוך שיערו הסבוך. הילד הרים אלי זוג עיניים רוטטות מאומללות והנהן בראשו.
ריבונו של עולם. תפסיק לתקוע בי מבטים דפוקים של תינוק בן שנתיים. מה קרה, דובי ענק רדף אחריך עם אקדח מים? שמתי לב שרוב מדריכי הקומה אומללים. הליוס, הזקן והאומלל שיושב תחת צל ביתו ומשקיף בעיניים אומללות על האחו הדפוק שלו. אנג'ל, נערה אומללה שחייה חיי פאר בבית ענקי מלא במשרתים וזוג הורים שמאמללים את חייה, וסר פרדריק האומלל, שטוב, אין צורך בהסברים כי הוא קורא לעצמו סר פרדריק האומלל וזה מראה עד כמה אומלל הוא.
עיניו של קווין ניתרו מעל ראשי, בתזוזה מיקרוסקופית של בהלה. על אחד העצים מעלינו ינשוף השמיע את הקול שינשופים משמיעים. הסתובבתי במהירות אחורה, אל תא הטלפון נטוש. האור ריצד, נכבה לשלוש וחצי שניות ואז נדלק שוב.
"טוב," הצלפתי בקווין עם מבטי, בולעת רוק. "אמרת שהמקום המוגן היחיד מ... הצללים, או מה-שזה-לא-יהיה, הוא בית הספר שלך. איך מגיעים לשם?"
קווין הסיט את מבטו אל הרחוב החשוך, שורה של פנסים גבוהים וכבויים עמדו לאורך המדרכה העזובה. הוא הרים את ידו, ואז זקף אצבע קטנה מול מסך החושך שמלפנינו.
<FONT COLOR= RED>Killer לפני 9 שנים
החלטתי להתקרב אל הילד ולשאול אותו מה עושים עכשיו, אבל כשהתקרבתי אליו הוא נבהל ממני, הוא התחיל ללכת לאחור ובו זמנית שאל אותי מי אני ומה אני.
"קוראים לי דואורדון ואני אלף אפל." עניתי.
"אלף? מה זה אלף?" הוא שאל.
"אלפים הם יצורים אשר חיים ביערות או במערות כמוני." הילד הסתכל עלי במבט מוזר. אוחחח, זה סיפור להסביר בדיוק מה אני.
"בוא פשוט נסתפק ביצור לא אנושי אך לא מזיק."
"איך אני אדע שאתה לא תפגע בי?" הוא שאל.
"אם הייתי רוצה לפגוע בך תהיה בטוח שכבר הייתי עושה זאת ממזמן. אני כמו האנושיים שנגשו אליך, אני פה כדי לעזור לך. כמו כך, גם כל האחרים פה, אז אני רק צריך שתגיד לי מה אנחנו עושים עכשיו."
"אני לא אגיד לך עד שתגלה לי עוד על יצורים כמוך!"
"תאמין לי, אם לא היית ילד היית כבר מת. מבחנתי כבר אמרתי לך שזה סיפור להסביר עלי, נכון? אז למה אתה עוד פעם שואל?" אמרתי בכעס.
"כי אני רוצה לדעת." הוא התעקש.
"יודע מה? אם תגיד לי מה עושים עכשיו אני אספר לך."
"לא, קודם תספר לי ואז אני אגיד לך."
"אוחחחחח ילד, אתה מתחיל לעלות לי על העצבים. אני סיימתי איתך. איקן, בוא הנה עכשיו ותדבר עם הילד הזה, אני סיימתי איתו." ובנימה זו הסתלקתי משם בעוד שהילד קורא לי לחזור מאחור.
יאיר לפני 9 שנים
"איקן" נשמעה קריאה מרחוק. זה היה דואורדון. ניגשתי לעברו, מולו עמד הילד המוזר שחיפשנו. הוא נראה לא מרוצה, כרגיל. מה הקטע של הילדים במשחק הזה? כולם פרחחים מעצבנים וחסרי מנוח. מייקי הייתה סתומה לגמרי, ועכשיו נתקענו עם הפוץ הזה. למרות שזה היה חסר תועלת, קיוויתי בליבי שאני לא אצטרך לדבר איתו, אז התרחקתי. אבל, אין טעם.

לא ידעתי איך להתחיל את השיחה, הילד שתק ובכה בדומייה. "אז...התקשרת אלינו?". פתחתי בניסיון לדבר איתו. עברה דקה של שתיקה, ואחריה הילד הגיב.
"כן. אני צריך את העזרה שלכם, או לפחות אני חושב שאני צריך. רובכם נראים לי טיפוסים מסוכנים. במיוחד ההוא שם".
"אה, אנחנו לא מסוכנים כמו שנראה לך. יש דברים הרבה יותר מפחידים בחוץ, פשוט תהיה קרוב אלינו ותראה שאתם חי מדי פעם. ככה עושים הרוב." הילד הסתכל עליי במבט תוהה.
"אז תעזרו לי להגיע לבית הספר?" שביב תקווה נצץ בעיניו.
"כן, כן. אבל למה שלא תספר קודם מה קורה פה? בפירוט. אגב, תדבר בפה מלא ובשפה ברורה. אנחנו נקשיב, רק תתאפס.
הילד נשם נשימה אחת, וסגר את עיניו לרגע.
"זה סיפור ארוך, בינתיים חייבים להגיע לבית הספר. מהר! לפני שייגמר הזמן."
"אוקיי...איפה בית הספר?".
"תשאל אותה! היא יודעת." הוא הצביע על מאדי. היא התקדמה לעברנו.

"זה שם. מול המדרכה הנטושה והמפחידה והמזוויעה. טוב, כדאי שנצא אם אנחנו לא רוצים למות, בייסורים." היא חייכה.
חייכתי, ספק מבושה ספק ומצחוק. הילד ההוא נדבק אליי, יופי, בדיוק מה שהייתי צריך. איזה כיף!
זאבה~ לפני 9 שנים
נירה-

לול, הילד נדבק לאיקן. זה היה ממש משעשע לראות, אבל רציתי לדבר איתו אז ניגשתי אליהם, תפסתי את הילד והנחתי אותו על לו שנעצרה לשנייה מהמשקל הפתאומי על גבה.
"תרגע," אני אומרת לו ומושכת בכתפיי. "על לו אתה הכי מוגן לפי דעתי." אמרתי והוא הנהן, הבטתי במבט שלו נרגע לאט, הוא טיפס על לו עד שהגיע לבסיס צווארה ואז חיבק אותו והשקיף מהגובה שצבר.
"איך קוראים לך ילד?" שאלתי, הבטתי בשם שלו. קווין.
"קווין," הוא ענה
"למה אתה כל כך מפחד מהצללים?" שאלתי
"כי הם.. מפחידים.. הם .." הוא מלמל ודמעות החלו לזלוג מעיניו.
"זו 'לו', היא בת הלוויה שלי." אמרתי בחיוך והנחתי יד על כתפה הכסופה של לו. הילד חייך חיוך קן על פניו. "וזה 'לאן'," אמרתי והפנתי את מבטו לגור-הרבע-בוגר שלצידי. "הוא דרמה קווין אמיתי."
"מה זה.. דרמה קווין?" הוא שאל
"דרמה קווין?" אמרתי והוא הנהן. "זה מישהו שעושה עניין גדול מכל דבר בעקרון."
"תגיד ילד, יש לך משפחה?" שאלתי לפתע
מנהלות מימד 72 לפני 9 שנים
(באמת חשבתם שזה יהיה כל כך פשוט..? בחייכם, זה כאילו שאתם בכלל לא מכירים אותי..)
"כן! יש לי.." הילד השיב לשאלתה של השחקנית העונה לשם נירה, אבל מהבעת פניו ניתן היה להבין שמשהו אחר מטריד אותו. הוא חשב מעט, ואז המבט המבוהל חזר אל פניו. "רגע, אתם מתכוונים לצאת עכשיו? אבל חשוך שם! אני לא רוצה ללכת בחושך! אני מפחד!"
רובכם גלגלתם עיניים וחלקכם ניסיתם להרגיע אותו, אבל דבר לא עזר. הילד היה עקשן יותר מפרד ולא היה מוכן לצאת מהאזור שהואר מתא הטלפון.
"אז אתה רוצה שנדליק את האור?" מישהו שאל "ואז תבוא איתנו?"
"כן!" הילד הנהן נמרצות, "כל הפנסים מקודם היו דלוקים, אבל היו הרבה צללים כאן אז לא יכולתי לצאת. ואז שתי בנות הגיעו ואמרו שהן יעזרו לי - אבל הן רק כיבו את כל האורות והלכו! ניסיתי לחפש אותן, אבל אז מצאתי את תא הטלפון. אני לא רוצה ללכת בחושך! אי אפשר לראות את הצללים בחושך! אני מפחד!" הילד התחיל לייבב, וכנראה גם לעלות לחלק מכם על העצבים...
מנהלות מימד 72 לפני 9 שנים
אגב, טיפ (כי אני חושבת שאחרת אין מצב שתבינו בעצמכם..): פשוט תמצאו את הפנס. כאילו, הפנס. ב-ה הידיעה. במפה שבאתר, אם עוד לא הבנתם. כתבתי בהתחלה שיש דברים שאפשר ללחוץ עליהם, אהמאהמ.
אני סומכת עליכם שכבר תבינו את השאר לבד... ^^
Lich לפני 9 שנים
"אני חושב ששמעתי משהו." איקן הרים את ראשו בעיניים זהירות והסתכל לצדדים, אדים של קור הסתלסלו מפיו. האוויר נעשה קר, ומשבי רוח מקפיאים פיזרו את העלים היבשים בצליל גרירה על המדרכה.
"אם אנחנו הולכים לעשות את הקטע הקלישאתי של 'שמעתי משהו', כדאי שנתחיל לפחות להימלט מהמקום הדפוק הזה, ולא לעצור ולחכות שמשהו יחתוך אותנו לשניים." הידקתי בכעס את הסווטשירט לגופי והסתכלתי על נירה במבט מצמית. "ובטח שלא לבזבז את הזמן בשאלות חסרות פואנטה."
"אנחנו לא יכולים ללכת!" קווין צווח ומיד המניח את קולו ללחישה. "א-אם נעבור שם, הם, הם, יתפסו אותנו!" הוא כיווץ את זרועותיו והצמיד אותן לחזהו ואז הוריד את רגליו חזרה לקרקע וירד מהדרקונית של נירה. "בעיקר בגלל שהפנסים כבויים. והצללים, הם, הם, אי אפשר לראות אותם בחושך!"
"אז מה אתה מציע? שכולנו נצטופף בתוך תא הטלפון הדפוק הזה, תחת אור קלוש של פנס חצי גוסס? בקצב הזה, אנחנו, כולנו, נהפוך לעיסה של דם ועצמות מרוסקות."
ראיתי דמעות מבצבצות בזוויות עיניו.
"אתה רוצה שנדליק את האור?" איקן שאל במטרה למנוע את המיני דרמה שלו. "ואז תבוא איתנו?"
ברור שהוא יבוא איתנו. אם החרא הקטן לא יזוז מפה אני אדאג להזיז את התחת הקטן שלו מתא הטלפון הזה.
"כן!" הוא צווח. "כל הפנסים מקודם היו דלוקים, אבל היו הרבה צללים כאן אז לא יכולתי לצאת. ואז שתי בנות הגיעו ואמרו שהן יעזרו לי - אבל הן רק כיבו את כל האורות והלכו! ניסיתי לחפש אותן, אבל אז מצאתי את תא הטלפון. אני לא רוצה ללכת בחושך! אי אפשר לראות את הצללים בחושך! אני מפחד!" הוא דיבר בתיאטרליות מופרזת, עם זרועות מונפות לכל הצדדים וזה.
בנס הצלחתי לא התחרפן.
יאיר לפני 9 שנים
עמדנו ליד תא הטלפון, עברו כבר כמה דקות. אף אחד לא זז מהמקום שלו, הפנס נותר בשלו, כלומר כבוי לגמרי. אנשים גם נותרו בשלהם. לרוב הגדול לא היה בכלל אכפת, כמו בשאר המשימות! הם פשוט מחכים שאנחנו "נציל את המצב". זה הרגיז אותי, אבל החלטתי לא לצעוק עליהם, יהיה זמן גם לזה.
הלכתי למאדי במהירות. "אז. הפנס לא מתעורר הא?". היא הסתכלה עליי בנחישות.
"אנחנו נדליק את הפנס! חייבים. אני לא מסוגלת לסבול עוד שנייה עם הילד הזה, אתה מכיר אותי איקן." היא התקרבה אליי.
"אל תדאגי חיימי( ליץ' http://pix.iemoji.com/images/emoji/apple/ios-9/256/cat-face-with-tears-of-joy.png) אנחנו נעזור לילד הזה, ואז ישירות נעוף מכאן!"
"כן!" היא הריעה באוויר. "למרות שהחושך הזה מדכא גם אותי. המימד הזה שונה מהשאר, הוא לא...מקום מוחשי, כמו צינוק, או מרתף. הוא לא מרגיש אמיתי בכלל, אני לא יודעת מה נעשה כדי לצאת מפה."
הסתכלתי על מאדי במבט רציני. "גם אני לא. לפחות יש לנו זה את זה, וגם השאר. במקרה הטוב, יהיה לנו במימד הזה הרבה מקום להילחם עם כולם. ואני עדיין מחכה לקרב בינך לבין קווין."
"הוא רק ילד קטן". היא חייכה.

"אז? זה לא עצר אותנו בעבר. תסתכלי על כולם, עדר חסר בינה של כבשים. הם צריכים מנהיג, הם צריכים אותנו.(תירגעו, זה בצחוק חברים). וכשהסתכלתי על מאדי שוב, היא נראתה קצת פחות מיואשת, מבט של שמחה התהדר על פרצופה.
(חכו לתגובה הבאה אנשים! ^^ ליץ', קדימממההה תכתבי).
Lich לפני 9 שנים
דאמממ. הרגת אותי XDDD
טוג לפני 9 שנים
נשארתי קצת בבית המשימות אחרי ששאר השחקנים יצאו התיישבתי על הספה בסלון וחשבתי קצת לא רציתי לצאת מיד למימד השלישי אני לא בטוח כמה זמן חשבתי אבל פתאום אני קולט שאני יכול פשוט לבקש מצ'ף לחפש את הילד אז קראתי לו לבוא אלי מהר
יצאתי לקומה השלישית.
היא נראתה כמו איזו שכונה מפחידה באמצע הלילה עם פנסים מהבהבים ועצים שמטילים שמטילים צללים מאיימים היה אפילו מגרש משחקים שנראה כאילו כבר שנים לא השתמשו בו אז התחלתי לרוץ לרוץ אחרי צ'יף למזלי הוא זוהר אז לא היה קשה לעקוב אחריו,
בזמן שרצתי הבחנתי גם בהרבה פרטים קטנים כמו אך המקום בכללותו מוזנח והמדרכות סדוקות והספסלים שמידי פעם נמצאים בצידי הדרך כבר חלודים. השכתי לרדוף אחרי צ'יף ובזמן הזה גברה לי תחושת האי נוחות בבטן "זה אומר שאני כנראה מתקרב וגם שדברים רעים נמצאים שם" אמרתי בקול עצבני, אחרי ריצה שהרגשתי שהייתה די ארוכה התחלתי לשמוע קולות חלשים הנחתי שזה כנראה השחקנים שמשוחחים אז האצתי את המהירות והדבקתי את צ'יף.
רצתי ופניתי בעיקול של המדרכה וראיתי תא טלפון, חבורה של שחקנים וילד קטן אז הנחתי שזה הילד שהתקשר והוא התקשר מתא הטלפון, עוד לא ידעתי בוודאות הכל אבל ידעתי שנקבל את התשובות בסופו של דבר. אז האטתי להליכה והתקרבתי אל שאר השחקנים ואז שאלתי את השחקן שקרוב אלי "מה פיספסתי?"
<FONT COLOR= RED>Killer לפני 9 שנים
(כן ליץ' אני גם מחכה לראות מה תהיה התגובה שלך זה יהיה מעניין מאוד)
Lich לפני 9 שנים
טוב, אז איקן ואני עשינו שיחת טלפון ארוכה שבסופה הצלחנו למצוא את פתרון החידה המזורגגת (בתקווה). כי אנחנו אלופים, האהא. אז כן, קרדיט נפוח לאיקן. ולי. ובעיקר לי.
סתם סתם, תירגע.


איקן דפק בשני אגרופיו על לוח הבקרה של הפנס. "מה הבעיה של חתיכת הלוח המתכתי הדפוק הזה?"
"הבעיה היא שאתה חתיכת אידיוט מטומטם. עכשיו תעיף ת'תחת היפה שלך מפה." דחפתי אותו לצד, מתחתי זרועות לפנים, סובבתי את הראש והצוואר ופוקקתי אצבעות. לוח מתכתי גדול היה טבוע באחורי עמוד הפנס. והיו בו שלושה כפתורים גדולים; משולש צהוב, כוכב אדום ועיגול ירוק. ניסיתי ללחוץ על הצורות בסדר עולה, ואז בסדר יורד, אבל הפנס לא נדלק. אחר כך קרייטוס הציע ללחוץ על כל צורה שלוש פעמים, כמספר הצורות הכללי, ות'יק הציע ללחוץ על כל צורה במספר הסידורי שלה, אבל שום דבר מזה לא עבד.
"אז מה עכשיו, גאון?" איקן לגלג בחיוך יהיר ושילב ידיים על חזהו.
"עכשיו, אין לי שמץ מחורבן של מושג מה חתיכת המתכת הדפוקה הזאת מסוגלת לעשות."
הסתכלתי שוב על הצורות וניסיתי להבין למה הן יכולות להתקשר. אבל נגמרו לי הרעיונות. וגם הרעיונות הגרועים.
"רגע," איקן הזדקף פתאום, הפנים שלו זרחו. "הפאנל! ה-הצורות! הוא הסתובב במקום, העיניים שלו התרוצצו לכל עבר, ואז הוא הצביע על לוח גדול עם צורות, לא רחוק מאיתנו, הוא היה אפוף אפלה אבל עדיין יכולתי לזהות את המשולש הצהוב זוהר בחושך. ומתחתיו עיגול ירוק, ואז עוד משולש, ואז כוכב אדום. הפנסים פתאום התחילו להבהב, רוח חזקה הצליפה בפניי. הנדנדות זזו בחריקות איטיות.
חייבים למהר.


אגב, איקן - http://images.nana10.co.il/upload/mediastock/img/11/0/262/262086.jpg
יאיר לפני 9 שנים
ליץ' - http://www.wikirefua.org.il/images/thumb/3/32/Pediculus1.JPG/400px-Pediculus1.JPG
אני אגיב שכנטע תגיד אם צדקנו, או צדקנו.
קדימהההה נטעעעע!!

יאיר לפני 9 שנים
"מה פספסת? לא הרבה, בסך הכל אנחנו כלואים במימד הזה, יותר נכון בתוך תא הטלפון, עם איזה ילד שעוד בחיתוליו. אבל אל תדאג, אנחנו נצא מזה. אנחנו חזקים, עכשיו בוא. נצטרך את כולם להדלקת הפנס, תעמוד שם ליד נירה. "
התכנסו במהרה ליד הפאנל, מאדי פתחה חלון טקסט והקלידה במהירות את הנתונים. לפתע היא אמרה, "רגע. יש לי רעיון טוב, אבל כדאי שנרכז את כל הרעיונות יחדיו, כמו סיעור מוחות. אז ככה, אני מקווה שאני לא אצטרך להיות החכמה היחידה פה ולהשליט סדר, כי לא נראה לי תהנו".
היא צודקת, התקרבתי אל לוח הבקרה של הפנס. הצורות הבהבו בקושי, והעיגול כמעט ולא נראה. הסדר היה ככה:

תור ראשון תור שני תור שלישי
משולש משולש עיגול
עיגול משולש כוכב
משולש כוכב עיגול
כוכב עיגול כוכב
עיגול כוכב עיגול
עיגול משולש משולש



הנחתי את הסנטר על אגרופי בגבות מכווצות. "רגע! מצד שני, יכולה להיות אופציה נוספת. מה אם זה לא בסדר עולה ויורד?". התרוממתי מהגזע והסתובבתי אל הקבוצה. "אולי צריך ללחוץ על הצורות כמספר הפעמים שהן מופיעות בטבלה, אבל לפי הסדר שלהם בלול הבקרה?"
לחישות החלו להתפשט ברחבי כולם, הילד נותר בשלו, זה נראה שאף אחד לא השגיח עליו. אולי הוא לא צריך השגחה בכלל.
"אז אולי כדאי שבכלל תבצעו את זה? דיבורים לא יעזרו לנו בכלום." נשמע מהקהל, נירה לטעמי. היא צודקת, חייבים לנסות.
Lich לפני 9 שנים
איקן, אם חשבת שזה יגעיל אותי אז טעית XD
קח את זה - http://img.mako.co.il/2011/12/03/217411.jpg

הפאנל היה מורכב מטבלה של צורות.

תור ראשון תור שני תור שלישי
משולש משולש עיגול
עיגול משולש כוכב
משולש כוכב עיגול
כוכב עיגול כוכב
עיגול כוכב עיגול
עיגול משולש משולש

לאט לאט נסגרו מעגלי ההבנה. פתחתי חלון טקסט והקלדתי במהירות את הנתונים.
חמישה כוכבים, שישה משולשים ושבעה עיגולים. "אם זה צופן, כל מה שעלינו לעשות זה ללחוץ על כל צורה כמספר המפעמים שהיא מופיעה בפאנל, בסדר יורד מהמשולש עד לעיגול. זה אומר שצריך ללחוץ חמש פעמים על כוכב, שש פעמים על משלוש ושבע פעמים על עיגול!"
הסתובבתי אל איקן והוא הניח את הסנטר שלו על אגרופו הסגור בגבות מכווצות.
"מצד שני, יכולה להיות אופציה נוספת. מה אם זה לא בסדר עולה ויורד?" הוא התרומם מגזע העץ. "אולי צריך ללחוץ על הצורות כמספר הפעמים שהן מופיעות בטבלה, אבל לפי הסדר שלהן בלוח הבקרה?"
"אולי." ההבנה שיתקה אותי לרגע.
"ואולי כדאי שתתחילו לנסות משהו?" נירה שילבה ידיים בחוסר סבלנות.
חזרתי בריצה ללוח הבקרה. "קודם כל, ננסה ללחוץ על כל צורה כמספר הפעמים שלה בטבלה בסדר הצורות על לוח הבקרה."
איקן הנהן. לחצתי שש פעמים על המשולש, חמש פעמים על הכוכב ולבסוף שבע פעמים על העיגול.

(אני במתח טוטאלי, איפה את נטע איפהההההה).
מנהלות מימד 72 לפני 9 שנים
הקשתם על הצורות בסדר שחשבתם לנכון, אבל לאחר הלחיצה השלישית נשמעה צפצוף מהיר המעיד על שגיאה. כך קרה אחרי כל הקשה שלישית שהקשתם.
מסקנה: הצופן מורכב משלוש הקשות בלבד.
יאיר לפני 9 שנים
לעזאזל, שגיאה!
"אז מה נעשה?" ת'יק שאל מאחורי נירה.
"יש לי רעיון אחר".
ניגשתי ללוח הבקרה, לחצתי בטור הראשון על משולש, בשני כוכב ובשלישי עיגול.
הלחץ פעם בגופי.

(נטעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעע!!)
מנהלות מימד 72 לפני 9 שנים
שוב נשמע אותו צלצול המעיד על שגיאה.
(נופ, זאת לא התשובה XD)
Lich לפני 9 שנים

"או, חרא." שמעתי את עצמי אומרת, ולחצתי עם האצבעות על העיניים.
"פעם אחת, פעם אחת, מה לעזאזל זה אומר?" איקן טופף באצבעותיו על רקתו. בתחתית הטבלה היה כיתוב צהבהב ודק. פעם אחת. לעזאזל, מה לעזאזל זה אומר.
"רגע," נעצרתי עם יד באוויר. קימטתי את המצח ואז דפקתי על העמוד, "לחיצה אחת!"
"מה?"
"לחיצה אחת, פעם אחת!" הכרזתי, הסתובבתי לחזרה ללוח הבקרה, ואז הסתכלתי על איקן. "אמרנו שיש סדרה עולה למספרים, וגם יורדת. אולי צריך ללחוץ בסדר עולה או יורד, פעם אחת, על הצורה ההתחלתית?"
"לא הבנתי –"
"חכה." ביטלתי את דבריו בנפנוף יד. אם ידוע לנו שיש חמישה כוכבים, שישה משולשים ושבעה עיגולים, אני אוכל ללחוץ פעם אחת על כל צורה לפני סדר עולה.
לחצתי לחיצה אחת על הכוכב, ולחיצה שנייה על המשולש ולבסוף לחיצה אחת אחרונה על העיגול.

(אני מתאבדת אם זה לא נכון).
מנהלות מימד 72 לפני 9 שנים
אותו צלצול שמעיד על שגיאה.

(תקשיבו, אתם מסבכים את זה הרבה יותר מדי. המצאתי את החידה הזאת בפחות מעשר דקות בזמן שיעור, לא חשבתי עד כדי כך לעומק..)
Lich לפני 9 שנים
פתאום הבנה שיתקה אותי. "אם הצופן מצפצף לאחר שלוש לחיצות, אז הוא מורכב משלוש לחיצות בלבד. אולי זה אומר שצריך ללחוץ שלוש פעמים על כל צורה?"
לא חיכיתי לתשובה, ולחצתי.
מנהלות מימד 72 לפני 9 שנים
אתם לא רציניים.
שוב פעם אותו דבר! תשובה לא נכונה!
האור שבתא הטלפון מתחיל להבהב ואז נכבה לכמה שניות, ולאחר מכן נדלק שוב. קווין מתחיל להילחץ עוד יותר. הוא נכנס לתא הטלפון וסוגר אחריו את הדלת, ולא משנה מה אתם אומרים לו, הוא לא מוכן לפתוח אותה.
תקשיבו, עוד פעם אחת שאתם נותנים לי תשובה לא נכונה הוא ייתן לכם רמז, אבל יהיה לזה מחיר. תחשבו טוב טוב לפני שאתם נותנים לי עוד תשובה.
טוג לפני 9 שנים
בזמן שכולם התגודדו סביב הלוח עם הצופן זזתי הצידה וחשבתי ראיתי אותם מנסים כמה צפנים אבל בכל פעם טועים.
אז הם קלטו שהצופן מורכב משלוש הקשות בלבד, אז הסתכלתי עוד קצת על הלוח וחשבתי על לנסות ללחוץ על השורה הראשונה כי השורות מורכבות רק מ3 צורות כל אחת ולמטה היה רשום "פעם אחת" אז חשבתי על השורה הראשונה\אחת, גם לי זה הרגיש די תלוש אבל חשבתי לנסות בכל זאת
התקרבתי לפאנל ואמרתי "תתנו גם לי לנסות" ולחצתי משולש,משולש,עיגול.
(אני יודע שזה פיתרון מעפן אבל זה הדבר היחיד שעלה לי בראש אחרי שכל הרעיונות שלכם נפסלו וגם כי אמרו שזה לא פיתרון כלכך מסובך ואני כנראה 97% טועה)
Lich לפני 9 שנים
אומייגאד אני מדהימה. קלטו.

"אני מוותר," דואורדון נשף בחדות את האוויר מנחיריו. הא שמט כתפיים בלווי של אנחה, חלף על פניי והתיישב על הרצפה ושתק.
"תודה שהקדשת לנו מזמנך, נסתדר גם בלי המוח הגאוני שלך." הרמתי אליו חיוך סרקסטי והסתובבתי חזרה לפאנל. השתררה שתיקה ארוכה שבה כולם פשוט נעמדו בכתפיים שמוטות והסתכלו בטבלת הצורות בחוסר אונים מוחלט. אז אני פשוט אמשיך לשבת פה קצת, אשאף את האוויר רווי המפלצות, ארגיש את הרוח על העור שלי, ואז אטפס על בניין בהמשך הרחוב ואשליך את עצמי מהגג. בדיוק כשניסיתי להחליט איזו מנגינה אני אשרוק בזמן שאני צונחת אל מותי, איקן הגיח מאחורי.
"הוא לא מוכן לצאת משם." הוא החווה בראשו לעבר תא הטלפון. קווין הצטופף באחת הפינות המוארות, רגליו משוכות לחזהו וראשו מסתתר מאחורי בובת דינוזאור עם רגל חצי קרועה.
לא ייאמן. פשוט לא ייאמן. יש לך מזל שאתה ילד, אחרת הראש הקטן שלך היה תלוי אצלי בחדר יחד עם בובת הדינוזאור הקרועה והדפוקה שלך.
קמתי מהמדרכה וניערתי את הג'ינס מלכלוך דמיוני. פתאום הפנסים הבהבו, הם נשארו דלוקים למשך עשר שניות ואז נכבו בפתאומיות. שמעתי את קווין צועק, ואז הוא יצא בריצה מתוך התא הטלפון וחיבק את רגליי. "אין אור!" הוא צווח והצביע על המנורה השרופה של תא הטלפון החשוך.
עצמתי עיניים. ניסיתי לנשום עמוק, להצליל את המחשבה. נשימות עמוקות יכניסו יותר אוויר לריאות, יותר חמצו למחזור הדם, המוח יקבל את המנה שהוא צריך בשביל להוריד הילוך ואני אצליח לגרש את הדחף העז שלי לכרות לקווין את הראש.
הסתכלתי שוב על הפאנל, הצורות הסתחררו סביב ראשי. שלושה טורים. בכל טור צורה אחת בודדה.
רגע, מה. פעם אחת. פעם אחת בכל טור. צורה אחת בודדה בכל טור.
"או, לעזאזל." הלכתי לאחור, בצעדים איטיים, העניים עדיין מקובעות בצורות, זקפתי אצבע לכיוון הפאנל והתחלתי לחייך. בכל טור צורה אחת בודדה.
הסתובבתי לאחור והתחלתי לרוץ. כשעמדתי שוב מול לוח הבקרה לחצתי פעם אחת על כוכב, אחר כך על עיגול ואז על משלוש. בכל אחד מהטורים הייתה צורה בודדה, החל מכוכב בטור הראשון, ובעיגול לטור השני. ולסיום, משולש בטור השלישי.
לא רע אנונימוס, לא רע בכלל.
מנהלות מימד 72 לפני 9 שנים
תודה!!!
כל הפנסים נדלקו בבת אחת, ואתם מצאתם את עצמכם מוקפים ביצורים שחורים אותם לא יכולתם שלא לתאר כצללים. לצללים לא היו צורות ממשיות, רק מדי פעם התגבשו לצורת כלשהי, כתגובה לבנאדם או לחפץ הניצב מולם. הם נראו כך:
https://s-media-cache-ak0.pinimg.com/736x/54/36/bd/5436bd6d931a7a95a0a80c6e4c971bdf.jpg

http://images4.wikia.nocookie.net/__cb20130705171858/the-naruto-world/images/f/f6/Shadow_monster_by_marioshi64-d4xg4oe.jpg

https://s-media-cache-ak0.pinimg.com/236x/ba/9b/a7/ba9ba7179e2a70c5ecb12722f567e9af.jpg

https://s-media-cache-ak0.pinimg.com/236x/c0/dc/0b/c0dc0b5b7b380f8adfcba12fc7be14ae.jpg

(אלה רק דוגמאות, תרגישו חופשיים לתאר אותם איך שאתם רוצים. בתכלס הדבר היחיד שמשותף לכולם במראה הוא הצבע השחור).

במשך שנייה או שתיים הם פשוט עמדו שם, ואתם הצטופפתם בהתגוננות עם נשקים שלופים. לאט לאט הצללים התחילו לשים לב אליכם. פנסי הרחוב התחילו להבהב ללא הפסקה, והמתקנים התחילו לזוז מעצמם. רוח נשבה על פניכם, אבל לא ידעתם להגדיר מאיפה באה. נראה היה שהתשובה לכך היא הצללים עצמם.
לפתע הרוח התגברה והצללים התחילו לנוע לכיוונכם במהירות. ניסיתם להילחם בהם, אבל הצלחתם רק לפזר אותם לעשן שחור לכמה רגעים לפני שגיבשו צורה מחדש. עוד ועוד צללים הגיחו מכל מקום, בעוד אתם מגיעים למסקנה האיומה שאת היצורים האלה אתם לא יכולים להרוג...
"זה בדיוק כמו בסרט!!" קווין צרח.
"אולי תסתום??" שחקן העונה לשם בראנדיל צרח עליו בתגובה.
"חייבים להגיע לבית הספר! קווין, תראה לנו את הדרך!" מישהו צעק.
"לשם!" קווין הורה בידו לכיוון הכביש. הוא תפס בידו של בראנדיל, השחקן שעמד קרוב אליו, בניסיון לגרור אותו אל הכביש, אבל כל שעשה היה רק להסיח את דעתו.
בעוד כולכם מנסים לפלס לעצמכם את הדרך אל הכביש, צפיתם בזה קורה. זה התחיל כשבראנדיל הוריד את ההגנות כדי לנער את קווין מידו. ואז הצל שזה עתה פיזר לענן שחור התגבש מחדש, ולפני שהספיק להפנות שוב את מבטו, הצל עבר בתוכו, נשאר שם למחצית השנייה ויצא מעברו השני. בראנדיל צרח בכאב וצנח על ברכיו בעודו שומט את חרבו על הרצפה בקול קרקוש צורמני. הצל חזר על הפעולה, וקווין מיהר להתרחק מהשחקן המותקף בעיניים מבועטות. חלק מהצללים עזבו את מתקפותיהם והצטרפו אל אותו הצל שתקף את בראנדיל, כאילו מצטרפים לארוחה. צרחותיו של בראנדיל נשמעו יותר ויותר מיוסרות, והוא בכה וצווח בכל פעם שצל נכנס לתוכו ויצא מצידו השני.
"תעזרו לייי!!!" הוא צעק, "אני לא רוצה למות כאן!! בבקשה, תעזרו לי..!!" עם כל צל שעבר בתוכו, צעקותיו נשמעו חלשות יותר ויותר, אך עדיין נשמעו בבירור.
"אני שונא/ת להגיד את זה, אבל זאת ההזדמנות היחידה שלנו." מישהו אמר.
שקט השתרר בעודכם מעכלים את הנאמר. אתם לא יכולים לעזור לו. ויותר מזה, אתם חייבים לנצל את ייסוריו של חברכם כדי להציל את עצמכם. רק תחנוניו וצרחותיו נשמעו על רקע הרוח החזקה, ואתם, בלית ברירה, המשכתם אל הרחוב לעבר בית הספר..

----

פרק קצר, הא? אני מרגישה שנדרשות כאן כמה מילות סיכום XD
אז כן, בראנדיל היקר שלנו הקריב את חייו שלא מבחירה למענכם. מוות טראגי למדי, אני יודעת, ואין שום דבר הירואי באדם שמתחנן לעזרה לפני שמת, אבל אני בכל זאת אוהבת את המוות הזה. זה מזכיר לכולנו שהדמויות שלנו הן בסך הכל בני אדם. הם לא ביקשו את כל זה, והם לא תמיד יהיו מוכנים להקריב את החיים שלהם למען אחרים, ואין בזה שום דבר רע. אז יהי זכרו ברוך וכל זה.
אם אתם תוהים בקשר למה שקורה עכשיו, אז התשובה שלי היא זו: קודם תגיעו לבית הספר, ואז נדבר. קחו בחשבון שבתחילת הרחוב, בשורה הבניינים מצידו השמאלי של הכביש, ישנו הפונדק שבו ריזו ישנה. וקצת בהמשך, בערך באמצע הרחוב אבל באותו צד, ישנו הבר שבו דומינו עבדה. אם אתם רוצים, אתם יכולים לעצור באחד מהם ולנוח. בשניהם יש מספיק חדרים להשכרה בשביל כולכם (כן, בבר יש חדרים להשכרה. זה סוג של בר/מסעדה/לא-בדיוק-פונדק/משהו-לא-מוגדר כזה..). עצה שלי - תלכו לבר.
סטיתי מהנושא. מה שרציתי להגיד זה שהמימד הזה בנוי אחרת מהמימדים שאתם רגילים אליכם. זהו עולם אחד והקומות בו מקושרות במעברים כמו הרחוב הזה, כך שהגינה הייתה הקומה הראשונה, בית הספר הוא הקומה השנייה והרחוב (ובהמשך גם הכיכר) הוא המעבר בין הקומות. אתם יכולים לשוטט ברחבי המימד, אבל קחו בחשבון שאתם מוגנים מהצללים רק בתוך כמה מבנים בודדים (הבר והפונדק ביניהם).
ובקשר לחידה, כדאי שתתרגלו כבר עכשיו לצורת החשיבה הזאת כי היא תלווה אתכם לאורך כל המימד. שימו לב שהפתרון היה דיי פשוט: יש שלושה כפתורים בלוח הבקרה, ושלושה טורים בפאנל. המספרים שמעל שלושת הטורים מציינים את הסדר שיש ללחוץ, והמילים "פעם אחת" שנכתבו למטה מרמזות על הצורה שנמצאת פעם אחת בלבד בכל טור. בטור הראשון הצורה היא כוכב, בשני עיגול, ובשלישי משולש. לכן הייתם צריכים ללחוץ על הכפתורים בלוח הבקרה בסדר הזה: קודם על הכוכב, אחר כך על העיגול, ואז על המשולש.
אתם חייבים לשים לב דווקא לדברים שנראים לכם הכי פשוטים וחסרי משמעות, וגם אם נראה לכם שאין מצב ושזה קל מדי. זה שזה קל לא אומר שזה לא פתרון הגיוני.
תפקחו את העיניים, אנשים.
ובהצלחה...
טוג לפני 9 שנים
אחרי הפתרון הגאוני שלי מאדי כל הפנסים נדלקו בבת אחת ומצאנו את עצמנו מוקפים בצללים, חלקם היו בעלי צורות דמיו אנוש חלקם כמו מפלצות וחלק פשוט כמו גושים של אופל מרוכז.
ניסינו להילחם בהם אבל כל מה שעשינו לא שינה כלום והם פשוט התגבשו מחדש, שום נשם או כישוף שניסינו לא הצליח אפילו לפגוע בהם ואז
"זה בדיוק כמו בסרט!!" שמעתי את קווין צורח.
"אולי תסתום??" שמעתי איזשהו שחקן צורח עליו בחזרה.
"חייבים להגיע לבית הספר! קווין, תראה לנו את הדרך!" מישהו צעק.
"לשם!" קווין הורה בידו לכיוון הכביש. הוא תפס בידו של השחקן שצעק עליו, בניסיון לגרור אותו אל הכביש, אבל נראה שזה רק בילבל אותו
בזמן שאנחנו ניסינו לפלס דרך בין יצורי הצצלים, ראיתי את השחקן שקווין אחז בידו מותקף פתאום בידי אחד מהצללים,
הצל עבר דרכו ונראה שזה גרם לו לכאבים, הוא התחיל לצרוח והתמוטט על הקרקע ובזמן הזה קווין הרפה מידו וברח ואז התחילו לעזוב אותנו הצללים והם כולם התחילו להתקיף אותו והוא המשיך לצרוח "תעזרו לי" "תעזרו לי" "אני לא רוצה למות כאן" אבל כולנו היינו בשוק וגם ככה לא יכלנו לעשות כלום נגד הצללים האלה.
אז קלטתי שזאת ההזדמנות היחידה שלנו לברוח מהם וצעקתי לכולם שישמעו אותי "אני שונא להגיד את זה אבל זאת ההזדמנות היחידה שלנו" ואחרי כמה שניות נראה שכולם חזרו למצב הרגיל והתחלנו לרוץ.
איילת לפני 9 שנים
הוא היה גדול וחשוך.
זה מוזר, אבל תמיד בתי ספר נראים הרבה יותר מפחידים בלילה. ממש קלאסי לסרטי אימה בנוסח 'אני בחורה סקסית שצורחת לי בכיף'.
מי היה מאמין שדרושה רק טיפה אפלוליות כדי להפוך מקום משמים כמו בית ספר למפחיד? ממש כמו באנשים..

"ריזו!" דומינו דול קראה בבהלה כשהביטה על ידה המדממת.
זה כבר היה מוזר מאוד. שתינו פשוט דיממנו בלי סוף מהידיים. הרבה עבודה לטסיות זה בטוח..
הרגשתי כאילו הידיים שלי הן האדמה, והחתכים הם תוצר של חרמשים קטנטנים, בלתי נראים, שמעבדים אותה ללא הרף וללא רחמים.
והיבול-דם. טיפות דם קטנטנות שמתמזגות לכאלו גדולות יותר, וזולגות באופן אחיד כלפי מטה. עד שבסוף המסלול מתנתקות מהיד באלגנטיות וצונחות מטה לרצפה הקרה.
זה היה מראה יפה. אני לא אומרת את זה מתוך שיגעון מסוים לאהבת מראה דם או איברים פנימיים ודברים כאלה.
לחזות בתנועתו של אובייקט בעל מצב צבירה ייחודי, במקרה הזה דם שהוא סמיך יחסית למים אך עדיין נוזלי, כאשר הוא עובר ממקום למקום, יש בזה משהו שמהפנט את העין. כי מצד אחד הטיפה רוצה כל העת להמשיך להיאחז ביד, אבל מצד שני כוח הכבידה מושך אותה כלפי מטה.
וככה נוצרים שני דברים מעניינים:
הטיפה נהיית גמישה ומקבלת על גבי העור מעין צורה חצי ירח קטן
הכל קורה בהילוך איטי, מה שמעצים את הרושם הויזואלי של התהליך ומאפשר לעקוב בקלות אחרי כל טיפה וטיפה.
אבל ברצינות, כל העסק היה די מחליץ....

בזמן שהן המשיכו לאיתן בתנועה המחזורית, נשמעו נהימות. כאלה של זאב רעב וזועם. ואז הגיע ריח מצחין של חוסר שימוש כרוני במי פה.
דומינו דול ואני הסתכלנו זו על זו. ידענו שעלינו לפעול מהר נגד מה שזה לא יהיה.
כי עכשיו ישנם גם הדימום השיטתי וגם האויבים הבאים שלנו.
אז מה שבטוח, אם לא נפעל ביעילות יחד, זה לא ייגמר טוב.
Lich לפני 9 שנים
(*מגיבה דרך פלאפון, סורי אם זה יצא מבולגן וזה*)


הם עברו בתוכו, סוחטים ממנו כל טיפה אחרונה של ייסורים וצרחות. בראנדיל נפל בכניעה על הברכיים, ועם מבט מיוסר אחרון הגוף שלו הוטל קדימה והתנגש בכוח על המדרכה מעל לשלולית דם שהתפשטה באיטיות מתחת לראשו. מחיתי את עיני בשרוול והתמקדתי בפנים שלו. הוא היה גמור לחלוטין, דומם וחיוור וחבול, ואלוהים אדירים, מה לעזאזל קרה פה. עשיתי צעד מהוסס לעברו, אבל כעבור רגע הוא התנפץ למיליון רסיסים קטנים שהתעופפו שני סנטימטרים מול העיניים שלי. לא יכולתי לעצור מהדמעות לזלוג. זה היה נורא, זוועה. סיוט. פשוט סיוט בתוך סיוט.
"תרצו!" קווין צרח, עיניו הגדולות אחוזות תועבה.
בסדר, אתה לא צריך להזכיר לי שאנחנו תקועים בתוך קלישאת סרטים. הכרחתי את עצמי להרפות ורצתי על פני קרייטוס, על פני דואורדון, נירה, ת'יק, מידי פעם מאבדת שווי משקל וסוטה במעידות לצדדים. בין רגע הראש שלי נמלא רעשים של צרחות וצעקות, והצלחתי איכשהו לשמור על שווי משקל, למרות שהיצורים המרחפים והשחורים האלו שעטו לעברנו מכל עבר, התפתלו סביבי במהירות, חלפו בין הרגליים שלי והתנגשו בהתפוגגות פתאומית על המגנים.
איקן הדביק אותי מימין. "את בסדר?" הוא נשם בכבדות.
בהנחה שאתה משתמש במילה "בסדר" בשביל לתאר דברים דפוקים באופן בלתי ניתן לתיקון. כי לפני כמה שניות שחקן מת מול העיניים שלי על ידי, משהו, שחור.
לפני שהספקתי להשחיל מילה, אחיזה קרה לפתה את צווארי, ואני צפיתי בנעליים שלי ניתקות מהאדמה ומרחפות מעל הקרקע, כעבור רגע עופפתי לאורך המדרכה, שלושה מטרים מעל השחקנים.
"כדאי לך לעזוב אותי, חתיכת יצור שחור כי אני יודעת טוב מאוד איך להשתמש באגרופים שלי." צעקתי, תוך כדי ניסיון התפתלות מהאחיזה שלו, אבל עצרתי מיד כששני צללים שעטו לעברי במהירות משני הצדדים, ועוד ארבעה חצים בזה אחר זה, שנורו כלפי מעלה ופגעו בקושי ביצורים השחורים.
צנחתי למטה והושלכתי בכוח על הכתף, התגלגלתי ועצרתי כחצי מטר משלולית בוץ. אחר כך דחקתי את עצמי מעלה על הרגליים, מתנשפת, ספוגת זיעה. ואז איבדתי שווי משקל על הקרסול, התנגשתי במדרכה, נפלתי, קמתי שוב, ומיד השלכתי את עצמי על הגב של ת'יק, שבאותו רגע חלף על פניי בריצה.

(הלפ אול, אני חושבת שגרמתי למאדי לנקוע את הקרסול)
טוג לפני 9 שנים
כולנו התחלנו לרוץ כמו מטורפים מפני הצללים, הרגשתי אותם נושפים בעורף שלי אז הגברתי מהירות הרגשתי את הרוח עפה על הפני שלי וכל טיפת זיעה שעל הפנים שלי,
למזלנו הפנסים היו דלוקים אז לא היינו צרכים לפחד מלהתנגש בדברים כאילו לא חסר לנו לפחד מדברים אחרים גם ככה, מדי פעם שמעתי שחקן צורח כשאחד הצללים התקרב אבל למזלי לא התקרבו אלי יותר מדי.
לא רציתי לחשוב יותר מדי על השחקן שמת מול העיניים שלנו, אבל זה היה בלתי נמנע ניסיתי לא לחשוב על עצמי במקומו מת בייסורים בגלל הצללים האלה וזה גרם לי לחשוב גם על זה ששככתי כבר את מה שקרה והתרגלתי מדי לחיים הנוחים בתקופה שבין מימד למימד, אבל זה החזיר הכל בבת אחת.
אחרי זה התמקדתי בבריחה וריצה מהצללים עד שבין רגע פתאום איבדתי את שיווי המשקל שלי והרגשתי משהוא כבד נתלה עלי למשך חצי שנייה הייתי מבולבל כי זה לא יכול להיות הצללים אבל אז שמעתי צרחה באוזן "תמשיך לרוץ" ויותר מתוך אינסטינקט והפעם פי שתיים יותר כוח, הרגשתי אדרנלין זורם ורצתי בכל הכוח שנשאר לי.
בזמן שהמשכתי לרוץ שמעתי אותה ממלמלת לעצמה אז אמרתי "אני יודע שאלו לא הנסיבות הכי טובות אבל נעים להכיר, אני ת'יק ואת?"
"מאדי" היא אמרה בקול חלש השבתי "נעים להכיר" ו"אני שמח שהצטרפת לת'יק הסעות והובלות בע"מ נא להדק חגורות בטיחות ואנו מקווים שתיהני מהנסיעה" והמשכנו לרוץ על נפשינו.
זאבה~ לפני 9 שנים
נירה-

עליתי על לו, לאן רץ לצידנו במהירות ואחרי כמה שניות עקפתי את רוב האנשים, לפתע קלטתי את מאדי על המדרכה כשהקרסול שלה נראה במצב.. פחות מנורמלי. היא רצינית? עכשיו?
הפנתי את לו לעבר מאדי ויריתי על הצל שבא מאחוריה מטח של כדורי אש, לו עזרה עם סילון אש על השניים האחרים. נראה שהאור החזק שהופץ מתוך האש הרתיע את הצללים במעט. קפצתי במהירות מלו, החזקתי את מאדי במותניים שלה ולפני שהיא הספיקה למחות זרקתי אותה על לו, שהתחילה לרוץ כמו מטורפת לעבר המשך הרחוב. לאן נשאר למשך כמה שניות לצידי לפני שהתחלתי לרוץ לעבר לו והוא שעט קדימה והדביק במהירות את הקצב. תפסתי בידו של הילד שהסתרח מעט מאחור וגררתי אותו לקצב שלי. שרקתי שריקה קצרה ולאן ולו האטו ורצו בקצב היחסית איטי שלי, העלתי את הילדון על לאן, שרטן ברוגז לנוכח המשקל העודף והנחתי את ידי על לו שתיתן תמיכה לריצה שלי.
אחרי כמה שניות היינו בתחילת בטור. יריתי כמו מטורפת כדורי אש לעבר הפינות האפלות עם עזרה של לו ומאדי. אם בורחים, אז כל העיירה תדע שהיינו כאן.
Lich לפני 9 שנים
זבי את קוראת תגובות בכלל? XD
<FONT COLOR= RED>Killer לפני 9 שנים
הממממ זאבה למה התגובה שלך נראת לי לא הכי הגיונית
זאבה~ לפני 9 שנים
ברפרוף, הייתי עייפה. מה לשנות?
<FONT COLOR= RED>Killer לפני 9 שנים
תקראי את התגובות האחרונות זאבה קית' הוא זה שלקח את ליץ'.
Lich לפני 9 שנים
זה ת'יק, לא קית' ._. וזבי, זה בסדר. אל תשני.
Lich לפני 9 שנים
צל אפל העיב את השמיים מעלינו, שהיה רווי במעין עשן סמיך שחור ולח. זרקתי מבט מהיר לאחור והספקתי לראות את אחת מהזרועות השחורות והמפותלות יורדות היישר לעברי, עיניים לבנות, ריקות מהבעה, ומלתעות ענקיות, חסרות שיניים שפעורות כמחצית מהגוף שלו. הידקתי בכוח את הזרועות סביב צווארו של ת'יק, כשתחושת חלחלה של קרירות לחה הזדחלה לאורך הצוואר שלי.
הוא הביט תחתיו בחשש והאיץ במאמץ עקר את רגליו. מפל של צללים עלה מהקרקע ונתלה כרעלה אפלה מעל הראשים שלנו. הנחשול השחור החל לחוג במעגל, מתכווץ לכדי כדור שחור.
"אני חושב שיש לנו בעיה קטנטונת." ת'יק הרים את קולו בנימה מזהירה. הצללים נמתחו והצרו, התרחבו וקטנו, ורעשים עמומים של לחישות סגרו עלינו מכל כיוון.
הסתכלתי סביבי בפה פעור, לא מוצאת בתוכי מילים לומר. שתי הידיים האוחזת באקדח התחילו לרעוד, הרמתי אותן בחוסר יציבות והתחלתי לירות בכל דבר נע. זה היה כמו לירות במסך עשן שחור, הצללים התפוצצו והתפוגגו בסערה לאחור, עד שהמסך השחור נפער לפנינו ות'יק מיד פתח בריצה לאורך הכביש.
"מהר! מהר!" דרבנתי בו בבהילות. הצללים ריחפו בעקבותינו, וכבר לא יכולתי לראות את היתר השחקנים מבעד לאוויר אפוף הערפל. פנסי הרחוב משני צידי המדרכה נדלקו ונכבו לפי חשקם, בבלגן ובאופן שלא היה יותר ממקרי. מהבהבות, ואז נכבות, ואז מהבהבות שוב.
"תראי!" שמעתי את ת'יק צועק. הוא הרים את את הזרוע והצביע על הכביש. הוא הסתעף כלפי מטה, יחד עם המדרכה, ומשני הצדדים הו מבנים נמוכים. אורות פלורוסנט ופנסי רחוב דולקים עמדו במורד הרחוב.
טוג לפני 9 שנים
המשכנו לרוץ, לרוע מזלנו הצללים התחילו לסגור עלינו וזה שהמנורות שוב התחילו להבהב ושהרגיש לי כמו באיזה סרט אימה מטופש לא עזר.
לא היה לי זמן להסתכל מאחור וקיוויתי שמאדי לפחות מעכבת אותם קצת כי מדי פעם שמעתי כמה יריות אקדח, רצתי עד קצה גבול היכולת שלי הרגשתי את הרגליים שורפות וכל צעד שלח גלי זעזועים, הבעיה העיקרית הייתה שהתעייפתי מהר מדי כי סחבתי את מאדי וזה גרם לסיבולת שלי לרדת למטה די מהר, הרגשתי את הזרועות של מאדי מתהדקות סביב צווארי והגברתי מהירות, כנראה שאחד הצללים היה קרוב לגעת בה.
פתאום היינו מוקפים והצללים התחילו לסגור עלינו מכל הצדדים אפילו מלמעלה והרגשתי את הקור גובר, התחלתי לחשוב בטירוף ומאדי התחילה לירות בכל דבר, בכל פעם שהיא פגעה באחד מהיצורים הוא התפוגג לכמה שניות וחזר,
כשאחד מהם התפוצץ הבחנתי מאחוריו ברחוב עם אורות דלוקים כרגיל וללא צללים צעקתי למאדי "תראי" והצבעתי על הפתח והרחוב כדי שתפסיק לירות על כל דבר לכמה שניות, אז הפעלתי את המגן שלי ורצתי דרך הפרצה בעיניים עצומות ואחרי שפקחתי אותן כבר היינו בתוך השדרה ונכנסתי בסערה אל תוך הבניין הכי קרוב אלי (שבמקרה היה הבר\פונדק\מסעדה החנות הלא מוגדרת) תוך כדי כך שטרקתי את הדלת מאחורי בבום גדול וכמעט קרסתי על הרצפה.
אז הנחתי את מאדי על כיסא והלכתי לדלפק לבקש מהפונדקאי שנראה קצת המום חדר וארוחה גדולה לשניים שילמתי לו מראש על השהיה שלנו לשלושה ימים הבאים (תורידו לי את הכסף מהבהערך 6000 שיש לי), הלכתי להתיישב ליד השולחן איפה שמאדי ישבה וחיכינו לאוכל.
<FONT COLOR= RED>Killer לפני 9 שנים
הצללים עברו בתוכו כאילו הוא היה אוויר. זה היה מרשים ומבעית בו זמנית, למרות שזה היה יותר מרשים הייתי נשאר לצפות בבראנדיל מת מייסורים, אבל היינו חייבים לזוז, כי אם לא נזוז גם אנחנו נמות ואני לא מוכן למות עדיין (עד שלא אקבל זאב טהור אפל). הוא זעק "תעזרו לי, תעזרו לי!" אבל אף אחד לא זז. מישהו מאחור אמר "אני שונא להגיד את זה, אבל זאת ההזדמנות היחידה שלנו."
שקט השתרר בעוד כולם מעכלים את הנאמר. אנחנו לא יכולים לעזור לו. ויותר מזה, אנחנו חייבים לנצל את ייסוריו של בראנדיל כדי להציל את עצמנו. רק תחנוניו וצרחותיו נשמעו על רקע הרוח החזקה, ואנחנו, בלית ברירה, המשכנו בריצה אל הרחוב.
הסתכלתי לאחור כדי לראות מי אמר את זה וראיתי שזה היה הבחור החדש. באמא שלי, בהתחלה חשבתי שזה קווין ,אבל אז הבנתי שאין מצב שהמעצבן הזה יגיד משהו כזה, לפחות לא עכשיו. מה שהוא כן הוא צרח זה "תרצו!" וברגע שהוא סיים לומר זאת כולם התחילו לרוץ.
באמצע הריצה מאדי נפלה. הייתי רץ לעזור לה, אבל היא הייתה רחוקה ממני. בסופו של דבר הבחור החדש לקח אותה על גבו, למרות שזה לא ממש נכון, היא יותר קפצה על הגב שלו בלי לשאול אותו. אם אני הייתי הוא, הייתי משאיר אותה שם. שתבקש קודם כל רשות, המפ, חוצפנית. אחרי זמן מה של ריצה הגענו לאיזשהו בר, פונדק כזה. הייתי כל כך עייף שפשוט ביקשתי מפתח לחדר ושילמתי רק כדי לעלות לישון לבינתיים.
מנהלות מימד 72 לפני 9 שנים
שימו לב!

בעת הבריחה מהצללים, מצאתם מקלט קטן בתוך בר שהתמקם בהמשך הרחוב. אתם תשהו בו למשך שלושה ימים עד שתחליטו להמשיך הלאה לנקודה הבאה (בית הספר של קווין). בינתיים תוכלו לנצל את הזמן כדי להתאמן על הסקילים, לעבוד בבר, או סתם לנוח ולדבר. 
אבל כמובן שהשהות לשלושה ימים בבר הזה תגבה מכם כסף. 
מחירון:
לינה לילה אחד - 200 ש"ח. 
אז במקרה שלכם, לינה לשלושה ימים תעלה 600 ש"ח. וזה כמובן יוריד לכם הכסף. אבל כמו שאמרנו, אתם יכולים לשלוח לנו בפרטי בקשה לעבודה זמנית בבר כדי לנסות להחזיר חלק מהכסף שהוצאתם על לינה. 
ארוחה אישית - 50 ש"ח. 
ארוחה זוגית - 70 ש"ח. 
זה בעיקרון התפריט הכללי, אם יש לכם בקשות יותר ספציפיות תשלחו הודעה בפרטי או בקבוצה בוואטסאפ.

בהצלחה ^^
יאיר לפני 8 שנים ו-11 חודשים
תפסתי את מאדי והושבתי אותה מולי בספה, מולה היה שולחן עגול ורעוע ושני כיסאות. היא נראתה כעוסה, ובצדק.
"סוף סוף קצת זמן איכות, את לא מסכימה?". הרגל שלי נראתה עדיין לא נינוחה וכואבת.
היא הרימה את סנטרה. "הייתי מעדיפה זמן איכות עם שקית של קרח במקום, הרגל שלי הורגת אותי, אילו רק הייתי יכולה להרוג אותה בחזרה!" היא הטיחה את ידיה על השולחן.
"רוגע מאדי, רוגע. זה בסדר, עכשיו אנחנו במקלט, יש משקאות, אוכל. תנוחי."
היא הרצינה. "הרגע ראיתי את נסי מת! כל הזמן יש מפלצות, חידות, קללות. בחוץ אורבים לנו צללים אפלים ובשביל מה? הילד המטומטם הזה?" היא הצביעה על קווין.
הסכמתי. "הוא אכן מטומטם, אבל עדיין. זה היופי במשחק, כמובן שאנחנו לכודים כאן, ואנחנו כנראה הולכים למות פה. אבל לפחות אפשר להנות עד אז! לא הייתי פוגש אותך בחיים, אלא אם היינו מתחברים למימד 72. ( קיטש, ליץ, קיטש).
"אני מניחה שאתה צודק, אבל לפעמים זה מלאה. היא שמה את ראשה בין ידיה."
ידעתי מה אני צריך לעשות. "מלצר! נשמח לארוחה זוגית בבקשה." לא ידעתי אם באמת היה מלצר או לא, אבל תוך שלוש שניות הופיעו שתי צלחות גדושות במזון ובאמצע בקבוק שתייה גדול. מזגתי שתי כוסות ונתתי למאדי אחת.
"לחיינו!" הרמתי את הכוסית. היא הרימה את הכוסית, במבט ממזרי, רואים שהיא שמחה יותר. "לחיינו איקן, לחיינו."
Lich לפני 8 שנים ו-11 חודשים
איקן יא מדהים XDXD
Lich לפני 8 שנים ו-11 חודשים
מרטין היה בעל המקום. איש מבוגר, בשנות החמישים לחייו, נמוך קומה ובעל כרס רחבה. היה לו שיער דליל ובהיר שחשף קרחת עגולה באמצע הראש, לחיים שקועות, סנטר כפול ושפם בלונדיני מתחת לאף בולבוסי נשרי. הוא היה לבוש בחולצת משבצות דקה, לא מכופתרת עד הסוף, שהכניס לתוך המכנס, ומסביב למותניו העגלגלים נכרכה חגורת עור מעוטרת בתפר של סלסולים לבנים.
מרטין ישב רפוי בכיסאו, ליד שולחן קטן ועגול בסגנון כפרי מיושן, עם ארבעה בקבוקים ריקים של יין. עיניו עצומות, המרפק שלו נתמך במשענת הכיסא ויד אחת שלו שפשפה את המצח, עם היד השנייה הוא החזיק ברפיון צוואר של בקבוק יין מלא למחצה וערבב את תכולתו בסיבובים איטיים.
כחכחתי בגרון. מרטין פקח עין אחת והרים בכבדות את ראשו, הוא נראה שיכור. העיניים שלו היו שקועות ועכורות ועפעפיים שלו בקושי הצליחו להיפתח.
"מ'תרוצה, ילדה?" הוא ירק את המילים בלעג.
"שתעשה לי טובה קטנה," אמרתי. "אני צריכה שתרפא לי את הקרסול, רמה ארבעים ושתיים בקסם וזה."
מרטין הסתכל עליי. העיניים הקטנות שלו סקרו אותי. לקח לו דקה, ואז הוא מתח את זווית הפה שלו לחיוך ופלט נביחת צחוק חצי היסטרית שרעידה את הכרס שלו ומשכה את תשומת ליבם של כל יושבי הבר, הוא הטיל את הראש לחזהו ולגם את שארית היין בלגימה אחת. אחר כך הוא הניח בנקישה את הבקבוק הריק על השולחן ולטש בי עיניים חדות. הן היו כחולות ומכווצות לתוך גשר האף שלו.
"זיוני שכל. אני לא מחלק טובות בחינם." הוא השתרע חזרה על הכיסא והרים בקבוק יין מלא מהרצפה. היו לשתיין הזה עוד שלושה נוספים מאותו סוג, מלאים וסגורים היטב בפקק שעם ומוחבאים מתחת למושב הכיסא שלו. הוא הרים את הבקבוק ומזג לעצמו כוס, אותה שתה בלגימה אחת ומזג לו כוס נוספת. הסתכלתי עליו בכעס, אבל מרטין רק חייך לעצמו והרים את הבקבוק למזיגה הבאה.
בן זונה מחורבן. במזיגה השלישית הוצאתי אקדח ויריתי בבקבוק הזכוכית.
מרטין קפץ במקום כשהבקבוק התנפץ בקול רועש והעיף שברי זכוכית לכל עבר. הרמתי את האקדח ביד אחת, ישרה ויציבה ויריתי חמישה כדורים ברצף. עד שהצלחתי לפגוע בשניים מן הבקבוקים שהתחבאו מתחת למושב הכיסא שלו, הוא קם בבהלה. "מספיק!" מרטין רעם בקול ודפק עם אגרופו על השולחן והבקבוקים הריקים קרקשו במקומם.
"אני ארפא את הקרסול המחורבן שלך. אבל תדאגי שהחברים הפרחחים שלך לא יהפכו את הבר לזירת אימונים."
ואז אמרתי את הדבר הכי לא מבטיח בעולם. "תסמוך עליי."

(זהו. עכשיו אני יכולה להתאמן. אז שתקו).
<FONT COLOR= RED>Killer לפני 8 שנים ו-11 חודשים
סיימתי להתאמן עם נירה ומאדי להיום.
אההה אילו לא היו אימונים קלים במיוחד, נירה חזקה ומאדי יותר חזקה. הן לגמרי כיסחו אותי היום. אוחחח אני חייב להתחזק יותר אחרת אני לא יועיל בכלל בקרבות. בדרך חזרה לחדר שלי חשבתי על תוכנית שתעזור לי להשיג ניצחון באימונים, הממממ אני חייב לצפות את ההתקפות של מאדי ושל נירה. כן, זה מה שאני צריך לעשות. אבל זה לא יהיה קל. טוב, אני יחשוב על יותר מאוחר. נכנסתי למקלחת להתקלח לעבודה בבר, אחרי שסיימתי להתקלח לבשתי בגדים וירדתי לבר. כשהגעתי לבר עצרתי בכניסה ולקחתי נשימה עמוקה, והרחתי את ריח הבר, המממ עבר זמן מאז הפעם האחרונה שהייתי בבר. לא התעכבתי הרבה זמן וכבר נגשתי לסדר את המשקאות, ואז להוריד את כל הכיסאות מהשולחנות ולנקות טיפה את הרצפה ואת השולחנות. אחרי שסיימתי לסדר ולנקות המתנתי לפתיחת הבר.
אחרי זמן מה שמעתי פתיחת דלתות, הסתכלתי כדי לראות מי הגיע וראית שהגיע איזה בחור זקן, הוא הגיע אלי וביקש ממני כוס של בירה.
"כוס גדולה או קטנה?" שאלתי.
"תביא לי גדולה." אמר האיש
"אוקיי." אחרי שאיש אמר את דברו פניתי לטפל בבקשה שלו, לקחתי כוס גדולה ומזגתי לתוכה בירה והגשתי אותה לאיש.
"כמה זה?" שאל אותי האיש.
"המממ זה יוצא לך 25 מטבעות, אבל אל תשלם עכשיו תשלם כשתסיים." עזבתי את האיש לנפשו ופניתי לנקות טיפה את הבר, אבל אז הגיע עוד לקוח. הפעם זו הייתה בחורה היא בקשה ממני שתייה קלה.
"כבר מביא לך." אמרתי לה, פניתי לטפל בבקשה שלה אבל אז גם הזקן בא ואמר לי שהוא רוצה עוד כוס בירה גדולה.
"כבר מביא לך." אז קודם כל הבאתי לזקן את הבירה לו ואז הבאתי לאישה את השתייה הקלה שלה. אחרי שסיימתי לטפל בהם הגיע בחור ובקש יין בכוס קטנה.
"אוקיי כבר מביא לך." אחרי שסיימתי לטפל בבחור הגיע אלי בחור אחר וביקש ממני 4 כוסות בירה וכוס שתייה קלה .
"כבר מביא לך." ובנימה זאת הלכתי לטפל בבקשה שלו לאט לאט התחילו להגיע עוד ועוד אנשים והבקשות זרמו.
נטוטו לפני 8 שנים ו-11 חודשים
(מצטערת מראש על התגובה הקצרה/ שגיאות הקלדה אפשריות/ כל תופעת לוואי אחרת שיכולה לנבוע מכתיבת תגובה דרך הטלפון..)

רצנו לאורך המסדרון. שמענו אותם מאחורינו. או אותן. לערפדים האלה יש מין בכלל?
כשראיתי אותם בפעם הראשונה לא יכולתי שלא לגחך מעט בליבי. הלכנו בשקט במסדרונות, מדי פעם פונות ימינה או שמאלה, ואז ראינו אותו. בהתחלה כמעט ולא שמתי לב אליו וחלפתי על דלת הכיתה בריצה. כעבור עוד כמה דלתות כאלה הבחנתי בו מציץ מבעד לדלת נוספת. היא הייתה פתוחה לכדי חריץ, כך שרק עין פעורה אחת נראתה ממנו. הוא נראה קצת כמו יצורים מפחידים על קתדרלות ישנות. עורו מלא קמטים, רזה כל כך עד שניתן לראות את צלעותיו. ידיו היו מקופלות מעט, כמו ידיו של גרגמל כשהוא חורש מזימות, וציפורניים שחורות וארוכות יצאו מקצות אצבעותיו.
אבל הכי נורא היה החיוך שלו. שיניים חדות, צהובות ומצחינות, נראו מבעד לחיוך מטורף שחשף את כולן.
'רציני?' שאלתי את אנונימוס במחשבתית 'ערפדים בבית הספר?'.
ידעתי שאלה ערפדים כי זכרתי אותם משיעור שהעביר פעם. הוא לקח תמונה של יצור כמעט זהה לזה שעמד כרגע מולי, והתחיל לתת לו תכונות. אבל הייתה לי תחושה שהתכונות שלו יהיו שונות מאלה שהוא נתן לנו אז בכיתה, והחיוך הציני שאנונימוס השיב לי לא עזר לי להירגע. עדיין לא הבנתי אם הוא מנסה להציל אותי או להרוג אותי. אני דיי בטוחה שהוא אפילו לא יודע בעצמו.
'אבל באמת,' אמרתי לו, 'לא יכולת לפחות לעשות אותו חתיך?'.
ואז הוא תקף.
DARK-MANDOR לפני 8 שנים ו-11 חודשים
(תגובה קצרה מהטלפון,בשביל שנספיק להתאמן..אני אגיב אחר כך את מה שקרה לפני)
לעזאזל!
קמתי בחטף וכולי הזעתי.
היד שלי רעדה,וכשהסתכלתי סביב אוריון ישן,דארקר הסתכל עלי בשאלה וזרו-אני לא בטוח מתי הוא ישן בכלל.
"סתם חלום רע"פלטתי מהר ויצאתי אל הבר.
השעה היית חמש וחצי לפנות בוקר,וסמנתי לדאורדון שלום כשנכנסתי.
ישבתי לי בשקט על קורסאת עור-שלא היית נוחה במיוחד ושקעתי למחשבות.
המימד הזה מפחיד ולא ברור,והוא מלחיץ בצורה מטרידה..
אני מתגעגע לחיים המשעממים שהיו לי.
ובסוף נרדמתי על הקורסא.

קמתי.הבר היה מלא אנשים וכנראה כמעט צהריים.
קניתי שני ארוחות,לי ולחיות שלי-אני אכלתי מעט ואוריון זלל את הארוחה שלו.
ירדתי חזרה לבר בשביל לקרוא קצת,לבסוף בגלל הרעש ויתרתי.
"מישהו רוצה להתאמן?"שאלתי בזמן שקמתי.
זאבה~ לפני 8 שנים ו-11 חודשים
נירה-

טיפלתי בבעלי החיים שהבאתי איתי ואחרי האימון עם מאדי וזה שאני לא זוכרת את שמו לקחתי את לו ולאן לסיבוב קצר בבר. לא היה ככ מה לעשות פה.
"אני רוצה חדר ללילה." אמרתי לבעל הפונדק השמן. הוא נתן לי חדר ועליתי אליו והסתגרתי שמה.
משעמם לי..
Lich לפני 8 שנים ו-11 חודשים
- 23:00 (שעת הסגירה של הבר) –

בשתי ידי הדוקות על הניצב, הרמתי את הזרועות לגובה הכתפיים והעפתי את הלהב בתנועה אלכסונית כלפי מטה. התכופפתי קדימה בברכיים כפופות, בגב מקביל לרצפה וצפיתי בלהב חותך את האוויר מתחת לכפות הרגליים של קרייטוס בדיוק בזמן הנכון לנתר באוויר. התרוממתי בקפיצה על הרגליים וקרייטוס נחת חזרה על הרצפה, מנחית לכיווני את הלהב בזרועות ישרות. סטיתי הצידה והרמתי את החרב כדי להדוף, אבל היא התעופפה לי מהיד והתרסקה ברעש עמום על הכיסאות. נעצרתי במקום, דרוכה, ונדמה שכל הצלילים מסביבי נדמו לרגע. כעבור שתיקה רועמת, שמטתי כתפיים, מוציאה אנחה. "חרא."
הסתובבתי לצד והרמתי כיסא באוויר, מגוננת על עצמי. המהלומה של החרב על הכיסא הדפה אותי לתוך הדלפק, בקבוקי הזכוכית הריקים התנודדו במקום ונפלו על הרצפה בניפוץ זכוכיות. דחפתי את הכיסא לכיוונו של קרייטוס ולהב החרב שלו יצא פתאום בין הרווח הצר של המושב למשענת, גולש לעברי במהירות. אחזתי בכיסא וכופפתי אותו למטה וקרייטוס הפיל את החרב על הרצפה. הנפתי את עצמי בדילוג קטן מעל הכיסא ותקעתי מרפק הישר לתוך הפרצוף שהיפה של קרייטוס.
מנהלות מימד 72 לפני 8 שנים ו-11 חודשים
(לא חשבת שאתם תצאו מזה כל כך בקלות, נכון ליץ'?)
הוא כבר הלך לישון. אחרי יום כזה של עבודה, מרטין חשב שהוא הרוויח ביושר את המנוחה שלו. הוא כבר לא היה רגיל לעבוד כל כך הרבה. במשך החודשים האחרונים הייתה לו עובדת שעשתה את רוב העבודה - ובחינם! אז בשעה אחת עשרה בדיוק הוא הפך את השלט שעל הדלת מ'פתוח' ל'סגור', והודיע לעובד החדש - מה שמו? - שהוא עולה לישון. הוא חשב לעצמו, "זה היה יום טוב. הרבה לקוחות, הרבה כסף. בהחלט יום טוב לעסק". הוא אפילו התעלם - מתוך הרגל, בעיקר - מהרעש שהלקוחות עשו למטה בזמן שהתאמנו בלחימה. הוא רק רצה לסיים את בקבוק הבירה האחרון וללכת לישון.
ובדיוק כשסוף סוף עמד לאבד את ההכרה משיכרון ולצנוח על המיטה, הוא שמע את זה. זכוכית מנופצת. רהיטים מוטחים בקירות. בלית ברירה הוא גרר את עצמו מהמיטה, נעל נעלי בית, לבש חלוק, לקח את כלי הנשק הכי עוצמתי שהיה לו בחדר - בקבוק הבירה שזה עתה סיים - וירד למטה להבין מה פשר הדבר.
הוא ציפה לפורץ, לא ללקוחות שלו מחריבים את הבר.
"מה אתם חושבים שאתם עושים??!" שאג.
איילת לפני 8 שנים ו-11 חודשים
'בחיי הם כל כך מכוערים' חשבתי לי.
בכלל, כל המימד הזה מלא כיעור. אבל זה הגיוני, דברים מכוערים יותר הם בדרך כלל מפחידים יותר.
טוב, לפחות יש פה מישהי אחת יפה, ואני לא מתכוונת למי שנמצאת לידי.
אני לא מזלזלת, באמת שלא (לפחות כרגע לא) אבל חייבים להודות שהדמות שלי במשחק נראית לא רע בכלל...

אז מה כבר היה יכול לקרות?
אנחנו לכודות בתוך מבנה גדול, מדממות בחינניות בעוד שמקיפים אותנו מכל עבר ערפדים מבחילים.
כמובן שקרה הדבר הסביר ביותר שיקרה- הם ניסו להגיע לדם!
אהה, קלאסי! כל כך קלאסי.
אבל האמת, שזה מן קלאסי משעמם כזה..
כי ברצינות, כולנו כבר ראינו את הסרט הזה באלף וראיציות שונות..
אבל כשנמצאים בתוך הסרט, אין יותר מדי זמן לדון בסוגיית התסריט.
מה שכן, אי אפשר להגיד שהיה משעמם, הייתה הרבה עבודה.
הם היו מהירים מאיתנו פי שניים, ככה שהיינו צריכות לבצע עיקופים חדים על מנת להתחמק מהם, או לקפוץ רחוק ככל האפשר.
וגם חזקים, מאוד. העיפו לעברנו אינספור חפצים בעת ובעונה אחת, ומחצו חלקים מהקירות כשנתקפו ברגעי זעם.
ריח הפה המצחין וכחכוחי גרוניהם ליוו אותנו כל העת כמוזיקת מעליות טורדנית.
למעשה, זאת הייתה מעלית שנסעה קדימה במקום למעלה ולמטה, מונעת בכוח של דם וריקבון.
אבל למרות כל זה, מצאתי צורך להודות להם בליבי על כך שהם אינם מדברים.
אם הם היו פולטים אימרות מוציאות מהדעת כמו אויביי הקודמים, אני לא יודעת איפה הייתי קוברת את עצמי.
<FONT COLOR= RED>Killer לפני 8 שנים ו-11 חודשים
קול התנגשות החרבות שלי ושל נירה הדהד ברחבי חדר האימונים. עוצמת התנגשות של החרבות הייתה חזקה עד שכמעט העיפה אותנו התרחקנו אחד מן השנייה. נשמתי בכבדות מרוב שהייתי עייף מהאימון, נירה חזקה. לא הערכתי אותה מספיק טוב, אבל אין מצב שאני מפסיד שוב באימון, אני חייב לנצח. לקחתי נשימה עמוקה כדי להירגע ולהתכונן להתקפה הבאה, הרמתי את החרב שלי וכוונתי אותה לגבי נירה, ואמרתי לה, "אני לא הולך להפסיד לך, אין מצב שאני הולך להפסיד לך נירה. הפעם אני הולך לנצח. הפסדתי מול מאדי, אבל מולך אני לא הולך להפסיד."
"אני אנצח, אתה מאוד בטוח בעצמך, דואורדון, אבל אל תחשוב שאני הולכת להפסיד פה, אנחנו עוד נראה לגבי זה ." בנימה זאת, התחלנו לרוץ לעבר אחד השנייה, ברגע שהיינו קרובים מספיק אחד מול השנייה, הרמנו החרבות שלנו עוד פעם, החרבות שלנו התנגשו בזמן ששני ידיה של נירה היו על החרב. לרגע ראיתי פריצה בהגנה שלה, ניצלתי את הפריצה ובעטתי בה לעבר הקיר. נירה עפה לעבר הקיר בעוצמה חזקה, ברגע שהיא התנגשה בקיר רצתי לעברה כדי לא לתת לה הזדמנות, הנפתי את החרב שלי לעברה כדי להכניע אותה, אבל נירה הבינה זאת והלמה את המכה של החרב שלי עם החרב שלה. לאט לאט היא התחילה לקום, כשהיא קמה במלואה היא הסתכלה עלי, אני לא הסרתי גם את המבט שלי מהחרבות וכמוני, היא ניצלה את ההזדמנות הזו כשאני לא מסתכל עליה, ובעטה בי לעבר הקיר כמו שאני עשיתי. התנגשתי בקיר בחוזקה והחרב שלי עפה לכיוון אחר. לא היה לי הרבה זמן להתאושש מהמכה ונירה כבר רצה לעברי, היא זרקה את החרב שלה לעברי, לפני שהחרב תפגע בי, התגלגלתי הצידה ורצתי לכיוון אחר. נירה לבינתיים שלפה את החרב שלה מהקיר ורצה לכיווני. אני רצתי לעבר החרב שלי, שהייתה בצד השני של החדר, כשהגעתי אל החרב שלי לקחתי אותה ועוד בזמן כי נירה הניפה את החרב שלה לעברי, הרמתי את החרב שלי לעבר החרב שלה ועצרתי את המכה. נירה התרחקה ממני טיפה, הבנתי שהיא הולכת לקחת תנופה ולתקוף אותי, לקחתי נשימה עמוקה והייתי בכוננות כשנירה התחילה לרוץ לעברי. ראיתי שהיא מחליפה את היד האוחזת בחרב שלה, זו הייתה תוכנית כדי לבלבל אותי. התוכנית שלה כמעט הצליחה. בשניה האחרונה שהיא באה לתקוף, הרמתי את החרב שלי שתעצור את המכה. החרבות שלנו שוב התנגשו אחד בשנייה, שנינו ניסו לדחוף אחד את השנייה, הייתי כבר עייף ואותו הדבר לגבי נירה. אבל שנינו לא נוותר עד שאחד מאיתנו יובס. המשכנו לדחוף אחד השני ולבסוף ראיתי שנירה מתחילה לאבד אחיזה. ברגע שהבנתי זאת, ניצלתי את זה ודחפתי אותה יותר חזק עד שההגנה שלה נפרצה, ובעטתי בה לעבר הקיר. החרב שלה עפה מידה למקום אחר בחדר. לא הייתה לי שום כוונה לתת לה להתאושש, אז רצתי לעברה. כשהגעתי אליה, הנפתי את החרב שלי מולה וכשהיא התחילה להתאושש היא ראתה את החרב שלי, היא הרימה ידיים לאות כניעה וידעה שהקרב נגמר והניצחון שייך לי.
אחרי קרב ארוך כל כך, מה שרציתי זה מקלחת ולישון עד העבודה. עזרתי לנירה לקום ולהביא לה את החרב. אמרתי לה שזה היה אימון טוב, ותודה על זה שהסכמת.
"אין על מה." היא אמרה לי. "אבל אל תשכח, בפעם הבאה אני אנצח." היא אמרה, בעוד שעלינו במדרגות של המרתף. כשהגענו לקומת החדרים נפרדתי מנירה ונכנסתי לחדר להתקלח לעלות לישון.

לגבי ההתנגשות החרבות והדחיפה מי שלא הבין שיסתכל בתמונות האלו:
https://i.ytimg.com/vi/kqeAgu3zr5w/maxresdefault.jpg
https://i.ytimg.com/vi/iGYnkEILcIs/maxresdefault.jpg
כי לזה התכוונתי.
נטוטו לפני 8 שנים ו-11 חודשים
(ההמשכים עולים מחר או מחרתיים. מי שעוד רוצה להספיק לכתוב משהו לפני, נא למהר!)

רצנו לאורך המסדרון. שמענו אותם מאחורינו. אחרי הקבוצה האחרונה שחיסלנו, זה היה רק עניין של זמן לפני שהם יראו שוב את הפנים שלהם. בכל זאת, ערפדים נמשכים לדם, ודם זה משהו שהיה לנו בשפע. עם כל החתכים שלנו בטח נראינו להם כמו חטיפים מהלכים.
בקצה המסדרון הייתה דלת כבדה, כמו דלת כניסה למקלט, שונה מאוד מדלתות הכיתות שנתקלנו בהם עד עכשיו.
"זה מוביל לשם!" קראתי.
"זאת היציאה?" ריזו קראה אליי בחזרה והאיצה את קצב ריצתה.
לא ניסיתי להשיג אותה. העפתי מבט לאחור. כעשרה מטרים מאחורינו הופיעה חבורה חדשה של ערפדים. "אני לא יודעת, אבל אין לנו ברירה אלא להיכנס!"
היא הגיעה אל הדלת לפני, ובזמן שהיא ניסתה לפתוח אותה נעצרתי כמטר לפני הדלת ושלפתי את הקרוסבואו.
"זה כבר מתחיל לחזור על עצמו..." היא מלמה במרמור.
עוד ועוד ערפדים יצאו מכיתות המסדרון. יריתי חץ בכל ערפד שנכנס לשדה הראייה שלי, אבל הם היו רבים מדיי.
"נו!!" צעקתי בתסכול, "יש לי כמות מוגבלת של חיצים, את יודעת!"
"אני מנסה, אבל הדלת נעולה!" היא השיבה.
"יש שם מפתח איפשהו?"
"אני לא יודעת!"
"אז תחפשי! אני מחפה עלייך!"
"איך? יש לך רק עוד שני חיצים!"
"פשוט תתרכזי בלמצוא את המפתח הדפוק!!" צעקתי עליה. היא צדקה, אבל הייתה לי תוכנית. תמיד יש לי תוכנית. בדיוק עמדתי לירות את החץ האחרון שלי, ולפני שעשיתי זאת העתקתי את התכונות והמאפיינים שלו - "הקוד" שלו, כמו שאני קוראת לזה - ושכפלתי אותו.
"מצאת משהו?" יריתי את החץ האחרון, ומיד הופיע לי אחד נוסף ביד.
"רק רגע..!" קול של זכוכית מנופצת נשמע מאחוריי, ולאחר מכן קולה של ריזו המשיב לשאלתי: "כן!". צעדים ודלת נפתחת, צעקת "מהר!".
פתחתי בספרינט לעבר הדלת וביחד הצלחנו לסגור אותה מבפנים. במשך כמה שניות נשענו עליה בכוח והרגשנו את הערפדים חובטים בה מבחוץ בניסיון לפרוץ אותה. כשהבנו סוף סוף שאין להם סיכוי נרגענו, וניסינו להסדיר את הנשימה תוך שאנחנו קורסות ליד הדלת בהקלה.
"זה היה קרוב," הערתי.
ריזו הנהנה בשתיקה. היא החוותה בראשה לעבר החושך שמולנו, "נמשיך?"
הבטתי בכפות ידיי. נראה שהחתכים נפסקו. לא ידעתי אם תהיה לנו עוד הזדמנות לנוח, אבל משהו אמר לי לנסות להמשיך רק עוד קצת. במקרה הכי גרוע, חשבתי לעצמי, אני תמיד יכולה לשגר אותנו למקום אחר.
הנהנתי וקמנו על רגלינו. לרגע חשבתי לזמן כדור אש שיאיר לנו את הדרך, אבל אז הבחנתי במתג על הקיר. לחצתי עליו, וכמה מנורות תקרה ישנות הוארו וחשפו גרם מדרגות שמוביל למטה.
"מקלט בית ספר?" זרקתי את השאלה לאוויר. לא הבנתי מה קורה פה. חשבתי שזה יוביל אותנו ליציאה, אבל.. איזו יציאה יכולה להיות מהמקלט? יציאת חירום?
ריזו משכה בכתפיה והתקדמה. העפתי מבט לאחור, אל הדלת. הערפדים כבר הפסיקו להלום בה מבחוץ. משהו תפס את העין שלי - המפתח. אם השאר יעברו כאן, הם לא יוכלו להיכנס. הרמתי אותו והחלקתי אותו ממתחת לדלת אל עברה השני. לא יותר מדי, כך שחלק ממנו עדיין היה מתחת לדלת העבה. אבל מספיק בשביל שהם יוכלו לשלוף אותו משם. לאחר מכן ירדתי גם אני למטה. המדרגות הובילו לעוד דלת, אבל היא הייתה פתוחה מעט. ביחד הצלחנו לפתוח אותה לגמרי. האור שהגיע מהמדרגות היה קלוש מכדי להאיר את כולו. לידי היה עוד מתג. לחצתי עליו. זה באמת היה מקלט, חשבתי לעצמי, אם כי קטן מכדי לשמש כמקלט לכל בית הספר. בטח היו עוד כמה.
ואז ראינו את הגופה.
זאבה~ לפני 8 שנים ו-11 חודשים
נירה-

לא הבנתי מה קורה פה אבל קרייטוס התחנן למצוא מחסה בחדר שלי אחרי שהברמן לפי טענתו רדף אחריו והבריח אותו מהחדר שלו בלי סיבה.
"טוב, תיכנס. אם תשבור משהו אשבור לך משהו." אמרתי בחביבות ויצאתי מהחדר כשאני נועלת אחריי את הדלת. לאן ולו בפנים. מעניין אם הוא אוהב יצורים..
"ראית את..?" התחיל לשאול אותי
"לא." עניתי. "אבל בוא למרתף להתאמן, אני רוצה להשתפר קצת בחרב." אמרתי לו וגררתי אותו למרתף. שלפתי את החרב והחזקתי אותה בידיים מגושמות. דרגה 0. אני הולכת למות. למה בכלל..?
דואורדון הסתער עליי(נבחרת קילר. ברכות) והעיף לי את החרב מהידיים, לפני שהוא הספיק לחייך נתתי לו סטירה ופשוט פרצתי בצחוק מהפרצוף ההמום שלו.
"מה?" הצלחתי לשאול
"חשבתי שאנחנו מתאמנים בחרב.." הוא מלמל הייתי במצב כפית אס פאק. הוא הסתער עליי עוד פעם, כשלתי לעבר החרב שלי כשאני בוכה מצחוק, אחזתי בה והנפתי אותה בפרעות לעברו-תוך כדי צחור כמובן-.
נראה שהצחוק שלי ממש הכעיס אותו, מה שעוד יותר הצחיק אותי וכך זה המשיך עד שנגמר לי הכוח לצחוק ונשארתי עם גיחוכים מפגרים וחבורות בזרועות, בבטן וכמה ברגליים. לא נעים.
"הבנתי הבנתי," אמרתי והרמתי ידיים באוויר כנכנעת. הוא הביט בי במבט חשדן. כשהתחיל לפתוח את הפה שלו הסתערתי עליו בכוח שנשאר שלי ו.. הוא חסם אותי. רציתי לקלל אותו ככ יואווווווו
אבל. חייכתי והחזרתי את החרב לתפריט. הוצאתי את המוט. עיניו נפערו מעט כשראה שאני פשוט מדהימה במוט ואני חייכתי חיוך ממזרי. אוי לא.. עוד התקף צחוק מגיע...
סיחררתי את המקל והתחלתי לצחוק עוד פעם בזמן שאני מכה אותו. אוי, אני ככ שונאת התקפי צחוק. בעיקר כשאני רואה את הסימנים שלהם על הגוף שלי..
אחרי כמה זמן. לא יודעת כמה בדיוק, חזרתי לחדר שלי וראיתי שקרייטוס הסתדר די טוב עם היצורים החמודים שלי.
"יאללה, עוף מפה." אמרתי לו ונםלתי על המיטה
"לא רו.. את בסדר?"
"זה לא משהו שיהרוג אותי." מלמלתי. "אם תביא לי אוכל תוכל להישאר לישון. אם לא, אתה עף מפה ואני נועלת אותך במרתף עם מאדי וזה עם השם הארוך מידי."
Lich לפני 8 שנים ו-11 חודשים
צבע פניו של מרטין היה כמו של שזיף בשל, הוא התחיל לרדת במדרגות ולהפנות לעברי אצבע שמנמנה ומאשימה. "איפה הממזר הקטן עם השיער הכחול?"
משכתי כתפיים. "אל תשאל אותי. לא ראיתי אותו מאז הפעם האחרונה שראיתי אותו." אני לא יודעת למה הגנתי על קרייטוס, הוא הרי השאיר אותי לבד, בחושך, עם נרקומן עצבני שיש לו שבעים ושתיים רמות בקסם ובקבוק זכוכית ביד שהוא יכול לנפץ לי על הראש. לא שזה היה עוזר לי במשהו אם הוא היה נשאר, אבל לפעמים זה מנחם לדעת שיש עוד מישהו שהולך לחטוף יחד איתך.
מרטין נעצר על המדרגה האחרונה, אחרי כמה שניות הוא שחרר אנחה עמוקה. הוא כנראה הבין שהשיחה הזאת לא תתקדם לשום מקום. חבל, כי אני כבר הספקתי לחשוב על כמה הערות ציניות ומתוחכמות שהייתי רוצה לירוק בגסות לתוף הפרצוף החמוץ שלו. בחיי, יש לו פרצוף שדורש את זה. או שזה רק הרצון העז שלי לעשות משהו טיפשי. כך או כך, ההזדמנות הזאת נגזלה ממני, כי מרטין הוציא מתוך כיס המכנס שלו פנקס קטן בצבע אדום מטאלי והתחיל לקשקש מילים בקדחתנות על דף אקראי. מידי פעם הוא הציץ על ה"החורבן" (כך הוא ביקש לתאר את ששת בקבוקי הזכוכית המנופצים וריפוד הכיסא שנקרע) שעשינו, וכעבור דקה אחת שהרגישה כמו נצח, הוא סגר את הפנקס הקטן בשתי אצבעותיו השמנמנות והרים אליי מבט.
"אתם צריכים לשלם מאה וחמישים מטבעות על הנזק."
"מה? בולשיט. אני לא משלמת גרוש על שישה בקבוקי זכוכית מזורגגים שנשברו."
"והריפוד המשוסף של הכיסא." הוא הזכיר לי בידיים משלובות.
נחרתי בבוז וגלגלתי עיניים. "אוקיי, שיהיה. אבל –"
מרטין בלם את דבריי בחוסר סבלנות. "אני דורש ת'כסף, עכשיו. מיד. ברגע זה. גם אם נשארו לך שני מטבעות, זה לא מעניין לי ת'תחת. ואני מקווה בשבילך שלא נשארו לך שני מטבעות כי אחרת אני הולך להחזיר את הקרסול שלך למצבו הקודם. לא נעים, נכון? יופי. אז תביאי ת'כסף כדי לחסוך לעצמך צרות מיותרות." הוא זייף חלחלה כמו שעושים כשמדברים על צרות של מישהו אחר שאין לך שום קשר אליהן ולעולם לא יהיה. בחיים לא הרבצתי למבוגר, אבל לרגע אחד הייתי מתה להכניס אגרוף לתוך הפרצוף המזורגג שלו, שיטעם מהכאב שהוא מתאר באגביות כזאת. אבל שמרתי על קור רוח, כמו ילדה טובה, והנחתי לו לסיים לחרבן לי את השכל.
אחרי ששילמתי מאה וחמישים מטבעות, מרטין החזיר את הפנקס לתוך הכיס האחורי שלו, מרוצה.
"עכשיו תעיפי את שברי הזכוכית מהעיניים שלי ותחזרי לחדר." הוא דחף את עצמו מעלה בעצלתיים, מתנודד במעלה המדרגות. חיכיתי כמה שניות, אחרי ששמעתי את הדלת שלו נטרקת בסוף המסדרון למעלה. רק אז, עליתי בצעדים שקטים במעלה גרם המדרגות. מתעלמת במכוון ממה שהוא ביקש, או יותר נכון, דרש ממני לעשות. אבל היי. בשביל מה יש עובדים? אני אניח לדואורדון לעשות את העבודה, שלפחות יקבל כסף על משהו באמת מועיל חוץ מלהכין למרטין קפה כל בוקר.
כשהגעתי למעלה, מצאתי פתק קטן ומקופל על הרצפה. השם של מרטין היה משורבט עליו.
כיווצתי גבות, וכמו כל בנאדם חטטן נורמטיבי, לא חשבתי פעמיים, פתחתי את הקיפול וקראתי את הכתוב.

בהנחה שאתה קורא את המכתב הזה, מרטין, נאלצתי לעזוב את הבר.
תודה שנתת לי להישאר שם, אני חייבת לך.
(למרות שעבדתי בלי תשלום וזה כבר מחסה על "החוב").
ד"א, כדי להכין קפה תשפוך את האבקה ותערבב עם מים רותחים. ותנסה לא להתבלבל עם סוכר ומלח, כי הם בצנצנות זהות.

נ.ב, זה דומינו דול! לא דולי.
זאבה~ לפני 8 שנים ו-11 חודשים
נירה- כי אני חייבת להיות בכל מקום^^)

קרייטוס נעלם בדלת, אחרי כמה דקות הבנתי שהוא לא יביא לי אוכל. פפ, בנאדם חסר תועלת.
ירדתי למטה להביא לי אוכל וראיתי את מאדי עומדת בוהה בפיסת נייר. נעמדתי מאחוריה וקראתי במהירות. השם קפץ לי מול העיניים.
"היא בטח מנסה להגיע לבית הספר ההוא," אמרתי ומאדי קפצה והביטה בי בבלבול. "ואני די בטוחה שיש איתה עוד מישהי. הילד אחר שהיו איתו שתי נערות לפני שהן נעלמו. אם הן הגיעו לכאן כלומר שהן בדרך לבית הספר. היא יום או יומיים לפנינו. שלחי לה הודעה שתחכה לנו." אמרתי בקול נמוך. "נצא מחר על הבוקר, צריך לצמצם את הפער." אמרתי בהחלטיות והזמנתי אוכל. יואו אני ככ רעבההה
אבל דומינו חיה. זה כבר משהו. היא שחקנית נחמדה, קצת שתלטנית כמו מאדי אבל שיהיה. כמה שיותר זה אומר יותר סיכוי לשרוד.
טוג לפני 8 שנים ו-11 חודשים
את רוב הזמן שלי בשהייה בבר ביליתי בחדר שלי.
לא היה לי חשק להתאמן אז פשוט נשארתי כל היום בחדר מתאושש ממה שקרה ומנסה לחשוב על דרכים טובות להגיע לבית הספר בלי להיהרג, בינתיים לא הולך לי כלכך טוב. וגם די התבודדתי מהשחקנים האחרים למרות שידעתי שכדאי שאני אתחיל להכיר אותם שאם נתקע בצרה ביחד אז אני אדע על מי לסמוך ושגם הם יכירו אותי קצת חוץ מהצצה חטופה פו ושם. לא אכלתי יותר מדי הצללים הוציאו לי את התיאבון והייתה לי בחילה יומיים.
למזלי היה לי את צ'יף שיעודד אותי אז לא הייתי לגמרי לבד אבל הוא לא בנאדם אמיתי שאני יכול לדבר איתו אז תחושת הריקנות והבדידות עדיין נשארה.
הלכתי לישון במיטה הקשה בחדר שלי אבל היה לי קשה להירדם כל הזמן המחשבות צצו לי בראש ולא נתנו לי מנוחה עד שבסופו של דבר כמעט נרדמתי אבל אז שמעתי רעש חזק של זכוכית נשברת ורהיטים שנדפקים בקירות וזה גרם לי להיבהל ככה שכמעט שרפתי את המקום כשזימנתי כדור אש מהיר כי חשבתי שהצללים תוקפים ואנחנו כבר לא מוגנים כאן,
אבל אז השתמשתי בראיית רנטגן והסתכלתי למטה אבל ראיתי שזה רק שני שחקנים שעומדים שם ולא צבא של צללים צמא דם שרוצה להרוג אותנו אז נרגעתי ושנייה אחרי שמעתי מישהו רץ במעלה המדרגות כשהצצתי מחוץ לדלת ראיתי שזה קרייטוס, והוא כנראה התאמן שמה כי ראיתי את החרב שלו עדיין בחוץ וכנראה הם בטעות שברו כמה בקבוקים ועוד כמה רהיטים, הוא נכנס לאזה חדר במהירות בזק ושמעתי צליל נעילה. וחשבתי שמרטין הולך לזעום ובדיוק אז הוא יצא ברעש מהחדר שלו בלוויית בקבוק בירה גדול אז סגרתי את הדלת שלי במהירות כי שלא יחשוב שאני קשור לזה ויחטיף לי מכות. אחרי ששמעתי שהוא ירד במדרגות יצאתי מהחדר והצצתי לראות מה קורה וראיתי את מאדי עומדת שם והבנתי מה קרה אחרי כל התקרית חזרתי לחדר לישון מקווה שזה לא יקרה עוד הפעם ולהפתעתי הצלחתי להירדם מהר מאוד.
DARK-MANDOR לפני 8 שנים ו-11 חודשים

התלהבתי לרגע כשהצלחתי להעיף למאדי את החרב מהידיים.יכול להיות שאני מיומן יותר?
אך מאדי היית מיומנת למדיי,והיא הצליחה להעיף לי את החרב מהידיים בעזרת כיסא.
ולפני שהספקתי להגיב היא נתנה לי מרפק ששאם לא הייתי זז הוא היה פוגע לי באף,הוא פגע לי במצח ועשה לי זעזוע קטן.
מעדתי לאחור כשאני תופס במצח.אאוץ' שיט!
התעצבנתי קטנות,הושטתי יד לאחור,זימנתי את הפטיש שלי-הפעלתי את השרירים שלי בכוח...ובאמצע ההנפה לעבר מאדי פתאום צעדים נוקשים וחזקים נשמעו מתקרבים.
"לברוח."אמרתי ויצעתי לספרינט לחדר שלי,בדרך נתקלתי במישהו מעוצבן שנראה שיכור...שהוא כנראה אחראי פה,אבל רק עקפתי אותו במהירות והגעתי לחדר בנשיפה.
לא רעיון טוב להיות בחדר,זה צפוי מידיי...מה אם החדר של נירה?
חשבתי שהיה שם הכי טוב גם כי הוא דיי קרוב לשלי.
למזלי הרב בדיוק גם נירה יצאה...
"היי!אפשר בבקשושי להשאר בחדר שלך לכמה זמן?..אני צריך מחסה!"התחננתי אליה ובסוף היא אמרה:"טוב, תיכנס. אם תשבור משהו אשבור לך משהו." הודתי לה ונכנסתי לחדר ודארקר הכנס כמה דקות אחרי לראות מה שלומי.
דארקר וזרו שנכנס כמה דקות אחרי דארקר-שחקו עם החיות של נירה...אני הייתי עסוק במחשבות וקראתי קצת(זרו הביא ליאת הספר).
לבסוף נירה הגיע והציע לי תנאיים,לכן החלטתי לצאת ולהתמודד איתו.
"אז חשבת שתוכל להתחבא הא?!"הוא נבח ישר כשנכנסתי לבר.אחרי שיחה קצרה שילמתי לו כסף והלכתי לישון.
בבוקר ירדתי לאכול וקניתי גם אוכל לחיות שלי,שיחקתי איתם וירדתי לבר בצהריים.
"איזה ממורמר הוא הא?"התיששבתי ליד מאדי.
והיא הנהנה.
<FONT COLOR= RED>Killer לפני 8 שנים ו-11 חודשים
<18:00>
באמא של אני יהרוג את מי שהעיר אותי הסתכלתי על השעון השעה הייתה 18:00 מצד שני אולי אני צריך להודות להם על זה שהעירו אותי בזמן לעבודה בקושי קמתי מהמיטה כדי להתכונן לעבודה אבל בסופו של דבר לא הייתה לי ממש ברירה אני הייתי צריך כסף ובשביל כסף אני צריך לעבוד אחרי שסיימתי להתכונן יצאתי מהחדר שלי ונעלתי אותו בדרך למטה ראיתי את מרטין הזקן השיכור הזה עוד לא התעלף מרוב זה שהוא שותה מרטין היה מנהל הבר הפעם הראשונה שפגשתי אותו הייתה בזמן שבאתי אליו לגבי העבודה הזקן הזה לא הבין ממש בהתחלה מה אני רוצה מהחיים שלו אמרתי לו שאני רוצה לעבוד בבר הוא הסתכל אלי במבט חשדני כזה ואז אמר לי להסתלק אמרתי לו שאני יכול להוכיח שאני בעל ערך הזקן הזה חשב טיפה ואז אמר בסדר אבל אם אתה עובד בבר אתה אחרי להכל כל מה שקורה שם אמרתי לו בסדר ועד עכשיו הוא לא התלונן על אופן העבודה שלי אבל עכשיו שעברתי לידו במדרגות הוא נראה עצבני מעניין למה הוא נראה כל כך עצבני נו טוב אני כבר אגלה זאת בדרך זאת או אחרת כשהגעתי לבר המתנתי ליד הדלת וחשבתי שאולי הסיבה שהזקן הזה עצבני שיש מצב שזה קשור לבר הרהרתי בזה טיפה אבל אז אמרתי שאני בטוח אגלה זאת פתחתי את דלות הכניסה של הבר וכשנכנסתי ראיתי בלגן עצום מה קרה פה לעזאזל מה קרה אחרי שעזבתי את מאדי ואת קרייטוס לבד מה שלא קרה מה שבטוח שהם שלמו על נזק שניהם אבל למה הם לא נקו אחרי הם אוחחח טוב נו אני אתחיל לנקות בדיוק שהתחלתי לנקות הגיעה מאדי היא נראתה עצבנית החלטתי לא להגיד כלום אם היא תרצה להגיד אז היא תגיד מה שבטוח שהיא לא באה לעבוד דאו אתה יכול להביא לי מים אני כבר מביא לך אני רק מסיים לנקות ואני מביא לך ברגע שסיימתי לנקות פניתי לטפל במאדי הנה כוס מים בשבילך תודה דאו היא אמרה לי למה את נראת מצוברחת כי הזקן המפגר הזה הכריח אותי לשלם מאה חמישים מטבעות מהההה על מה בדיוק שלמת מאה חמישים מטבעות על זה שהרסתי את הבר אז זו היית את שעשתה את כל הבלגן הזה מה בדיוק עשיתי התאמנתי עם קרייטוס פה בבר את משוגעת למה יש את המרתף בפעם הבאה תזהרי יותר מאדי שמעתי את הדלתות נפתחות וראיתי את איקן נכנס הוא התקדם לעבר מאדי בטח הוא הגיע כדי לנחם אותך אני ישאיר אתכם לבד אם תצטרכו משהו תקראו לי אני הלכתי לסיים את הניקיון של הבר.
מנהלות מימד 72 לפני 8 שנים ו-11 חודשים
וווווווווו.... סגרתי את הפרקקקקקק!!
מנהלות מימד 72 לפני 9 שנים
שלום לכולם, נטוטו מדברת. או כותבת. נו, אתם מבינים.
רק רוצה להסביר כמה דברים לפני שאני מעלה את ההקדמה, כי המימד הזה עומד להיות טיפה שונה.

מהיום, ועד סוף המימד, אין יותר הוראות.

מה זה אומר? זה אומר שהפרקים וההמשכים יתארו מצב כלשהו, קטע מהסיפור שאתם תצטרכו להמשיך בעזרת הדמויות שלכם - וזהו. אני לא מתכוונת להגיד לכם מה אתם צריכים לעשות, וגם אם תשאלו אותי על זה שאלות בפרטי אני לא אענה (ואני כבר מודיעה שאין לכם מה לשאול את ליץ' כי היא לא יודעת בכלל מה עומד לקרות).
לעומת זאת, אם הדמות שלכם תשאל את המדריך של הקומה שאלה, רוב הסיכויים שהוא יענה (בתנאי שזה משהו שהוא יכול לדעת). אם אתם עדיין לא מבינים מה אתם צריכים לעשות, אתם יכולים לקרוא את התגובות שאני ואיילת (ריזו) נגיב בפרק הזה ובהמשך. יהיו שם רמזים. ואם אחרי כל זה עדיין לא הבנתם - אתם יותר ממוזמנים להתייעץ עם דמויות אחרות.
עם דמויות. לא שחקנים.
העלילה כאן תלויה אך ורק בכם, אז אתם יותר ממוזמנים לאלתר. אין כאן תשובות לא נכונות, ויש הרבה יותר מדרך אחת לפתור כל משימה.
ודבר אחד אחרון - אני לא מחכה לאף אחד. אם אתם רואים שאין לכם זמן להגיב ואתם ממש ממש רוצים, אתם יכולים להגיב תגובה קצרה או להגיב בפרק הבא שיעלה ופשוט להתחיל את התגובה בנקודה קצת יותר מוקדמת בעלילה, או להשתמש בפלאשבקים, או במה שאתם רוצים. העניין הוא שאני מעלה את ההמשכים ברגע שאני רואה שהגעתם למקום שממנו אפשר להתקדם הלאה.
בואו ננסה לגמור את המימד הזה לפני המחצית, בבקשה?

וואו, אם קראתם את כל החפירה הזאת אתם פשוט מדהימים. כפרס, אני אשתוק ואתן לכם לקרוא את ההקדמה בשקט ;)

ההקדמה


19:00

כמה שחקנים יושבים מסביב לשולחן בחדר האוכל ואוכלים ארוחת ערב. לא משהו מסודר, כבר מזמן הפסקתם לעקוב אחרי תורנויות המטבח. ועדיין, חלק מכם מבינים את החשיבות של ארוחת ערב מסודרת בשעה קבועה.

21:00

רובכם מחפשים מה לעשות. חלקכם יושבים בספרייה וקוראים ספר, חלקכם מדברים בסלון, חלקיכם נמצאים בחדרים שלכם וחלקכם בכלל יצאו מוקדם יותר באותו היום ועדיין לא חזרו לבית המשימות. שקט מוזר משתרר ברחבי הבית הגדול. אכן, ערב חלש עובר עליכם.

23:30

אולי אתם כבר ישנים ואולי רק עכשיו פרשתם לחדריכם כדי לישון. בית המשימות הופך לשקט אף יותר משהיה קודם. מי שחוזר עכשיו צפוי למצוא את עצמו במבנה חשוך, כמעט נטוש.

03:47

צלצול של טלפון חוטי ישן קוטע את השקט וגורר אחריו צלילי דלתות נפתחות, ובעדן מציצים פרצופים עייפים ומבולבלים. מישהו מכם מחליט לעשות מעשה ולרדת למטה. שם, מונח ליד מכונת הכתיבה, מחכה לו טלפון ישן בצבע חום כהה. הוא מרים את השפופרת ומקשיב. מצידו השני של הקו נשמע קולו של ילד קטן, בן עשר לכל היותר.

"הלו? הלו?
אני צריך עזרה!
מישהו שומע אותי?
אני נמצא בקומה הראשונה של המימד השלישי, בגינה.
בבקשה, אני מפחד!
מישהו יכול לעזור לי?
הלו?
הל - "


השיחה נותקה.
איילת לפני 9 שנים
'וואו זה היה קל' חשבתי. יותר מדי....
אבל אין לי זמן להרהר בזה יותר מדי. מה שחשוב הוא שעכשיו הסיכויים שלי לשרוד הוכפלו, שזה טוב לא?
התחילו לצוץ השאלות. הן תמיד מוצאות אותי בסופו של דבר, ורודפות אותי עד שהמוח שלי נרקב.
'אז לאן בעצם נלך?' 'מה אנחנו צריכות לעשות?' 'מה אם לא נצליח לעבור את זה?' 'לא היה עדיף שהייתי מחפשת שותף או שותפה אחרים? כי ברצינות, איך אני אוכל לראות כל כך הרבה ורוד כל הזמן?'
אבל די, ידעתי שהשאלות צריכות הפעם להישאר בצד, ושהן ממש לא יעזרו לי.
אוקיי, כדאי שאגיב למה שהיא אמרה. אם אני אתן למחשבות לרוץ, כנראה שלא נצא מפה בחמישים שנה הקרובות.
הנהנתי לאות חיוב.
יצאנו שוב מהדלת המוכרת, הפעם בנימה קצת יותר אופטימית.
נטוטו לפני 9 שנים
ווווווווו סגרנו את הפרקקקק!!!
הקודם, הקודם! אל תיבהלו לי עכשיו. אני מדברת על הפרק שהיה לפני הפרק הזה.
אז מעכשיו מגיבים כאן, תגובות בדיון הקודם לא ייחשבו. ורק תגובות רלוונטיות בבקשה. אל תכתבו לי המשכים למה שלא הספקתם בדיון הקודם :P
Lich לפני 9 שנים


- שעה 03:47 -

חצות.
החדר היה שקט בצורה בלתי נסבלת. כל כך דומם שהקול היחיד שנכנס לתוך ראשי הוא הזמזום התמידי שנראה כנשאר מסביבי. חסר רעש, חסר תנועה. ואז קול טרטור עמום העיר אותי משנתי. פקחתי חצי עין מטושטשת, מקללת בלב על הבוקר שהתחיל מוקדם מידי. אבל כשפקחתי את העין השנייה, שום קרן אור שמשית לא הפציעה מאחורי חריצי הווילונות. השמים נשארו חשוכים ודוממים, ובד הווילון הדק התבדר ברוח הקרירה של הלילה.
הצצתי בשעון הקומפקטי והשחור שנעמד על השידה בדממה, שלוש וחצי שעות חלפו מאז שהשלכתי את עצמי על המיטה. הגוף שלי שידר לי עד כמה הוא עייף מכל היום הזה, ארבע שעות רצופות של אימונים על כלי נשק ועוד שלוש שעות עם הפסקה של רבע שעה באמצע. וככה זה הלך יום יום, הגוף שלי היה זקוק נואשות לשינה. זה היה כמו להתעורר לשגרת לימודים עם שמונה שעות מייגעות של שיעור חינוך גופני. ועדיין, לא יכולתי לעצור את עצמי מלהפסיק. פה זה לא היה תלוי בכמה חיסורים לא מוצדקים שישכללו בתוך ציון מחורבן בתעודה, זה היה תלוי באם אני אצליח להרוג מפלצת לפני שאהרוג בטעות את עצמי.
שתי דפיקות רמות על הדלת הקפיצו אותי. התרוממתי בכבדות על הזרוע והנחתי את משקל גופי על המרפק. העיניים שלי עוד היו מטושטשות מקורי שינה. חיכיתי מספר שניות. ואז נשמעו עוד שלוש עוד דפיקות על הדלת והקול של איקן נשמע מבחוץ. "מאדי?"
הסרתי מעלי את השמיכה. כשפתחתי את הדלת קול הצלצול מלמטה התחזק, איקן עמד מולי עם חולצת טריקו אפורה ומכנסי טרנינג ארוכים. השיער היה סתור על פניו. מאחוריו פרצופים מנומנמים הופיעו מבעד לדלתות חצי פתוחות. ראיתי את נירה סוגרת אחריה את דלת החדר ומוציאה מוט מהתפריט.
"מה קורה פה?" סילקתי בשפשוף עיניים את קורי השינה.
"זה בדיוק מה שאנחנו הולכות לבדוק." נירה התקרבה אלי, משכה בשרוולי בידה הפנויה והתחילה לרדת במדרגות. כמה מהשחקנים ירדו אחרינו ונעצרו על סף המדרגה האחרונה. הסלון היה חשוך, וצליל חזק של טלפון בקע מתוך פינה חשוכה. נירה הדליקה פנס קטן והאירה על טלפון חוטי ישן שנשען על השולחן לצד מכונת הכתיבה. היא הטתה את ראשה, דרוכה וזהירה. ואז היא הרימה את הטלפון מהשפופרת כמה סנטימטרים סמוך לאוזנה. "הלו?"
זה לא לא היה מוצא חן בעיני כל החרא הזה. בכלל לא. קודם כל מופיע טלפון משום מקום, ואחר כך מעירים אותי באמצע הלילה אחרי יותר משבוע של אימונים שכל מה שאני צריכה זה עוד פחות מחמש שעות לישון. עמדתי בצידו השני של השולחן ונשענתי עליו, שתי אצבעותיי טופפו בעצבנות על קצהו המחודד. כמה שחקנים זלגו לתוך הסלון החשוך והתכווצו סביב נירה. אחרי כמה שניות של הבעות מופתעות שיורדות בהדרגה, היא קימטה את מצחה והורידה בהיסוס את הטלפון מאוזנה. אחר כך היא הידקה את שפתיה, נשפה נשיפה קטנה ואז החזירה את הטלפון לשפופרת. "זה היה קול של ילד, הוא אמר שהוא נמצא במימד השלישי, ושהוא צריך עזרה."
לא מוצא חן בעיני החרא הזה. הידקתי את לסתי. "ומה אחר כך?"
"אחר כך, השיחה נותקה."
אוי, איזה חרא.
זאבה~ לפני 9 שנים
נירה-

"אני חושבת שצריך להציל אותו" אמרתי בהחלטיות.
"למה?" שאלה מאדי, יכולתי לראות את העיגולים השחורים מאחורי העיניים שלה, היא עייפה.
"כי יש סיכוי שזה באמת שחקן שצריך את העזרה שלנו, אם הוא לא תק/שר לבית המשימות שלו, יש שתי אפשרויות. או שאין לי אחד כזה, או שאף אחד לא עונה לו בבית המשימות. האפשרות השנייה היא שזו משימה שנועדה להעניק לבית המשימות משהו ושחקנים. עוד דבר, משימת ההצלה הזו בטוח תעלה אתכם בסקילים יותר מהאימונים כי במשימה אתם משתמשים בכל מה שלמדתם עד עכשיו." אמרתי והבטתי בפרצופים המנומנמים.

-סדר היום של השבועיים האחרונים-
6:00- קימה, אכילת ארוחת בוקר והאכלת החיות.
6:35- יציאה לחנות החיות לטיפול בגור האריות והתחנפות.
8:00- תחילת עבודה.
15:00- ריצה עם לו(הדקרונית שלי) ועם כמה חיות אחרות(כל פעם חיה אחרת).
15:20-15:25- בפסקת מנוחה
15:25-18:30- אימון משולב עם לו, הדביבונים והפוקט בירד על מתקפות משולבות, עם מוט.
18:30-18:45- מנוחה+ארוחה קלה.
18:45-20:00- לחימה בשוט+סכיני הטלה\סכין ציידים(כל יום נשק אחר).
20:00-20:01- שיגור לחנות החיות.
20:01-21:30- זמן איכות עם גור האריות+אוכל
22:00-6:00- שינה(8 שעות שינה)

נ.ב- אם המנהלות מאשרות לי, אני רוצה שגור האריות יהיה מסוגל לישון לידי בלי לנסות להרוג אותי ושייקשר אליי.
Lich לפני 9 שנים
רצתי למעלה. נכנסתי לחדר השינה וסגרתי את הדלת מאחורי. לא ידעתי בדיוק מה אני עושה, פשוט חטפתי את התרמיל השחור ביד אחת וביד השנייה דחסתי אליו שלושה חולצות טריקו, סווטשירט, שני זוגות מכנסיים ובמרחב הצר שנותר לי דחפתי את המחברת שדומינו דול השאירה ובקבוק מים חצי ריק שעמד על שולחן העבודה.
הסתובבתי חזרה, פתחתי את הדלת בבעיטה וזינקתי בחזרה אל הסלון, מנסה לדלג מעל ארבע מדרגות ברצף. השחקנים עדיין עמדו בסלון, לא בטוחים מה לעשות עם עצמם. פסעתי בצעדים גדולים ומהירים אל השחקן הקרוב ביותר, אחזתי בשתי כתפיו טלטלתי אותו.
"המוח הדפוק שלכם עדיין לא הבין שעולים למימד השלישי?"
זאבה~ לפני 9 שנים
-אני לא מתכוונת להתלונן והכל אבל יש לי גם שוט והתאמנתי בו, אז אם אתן יכולות להכניס את זה זה יהיה נחצד-

נירה-

גיחכתי ועליתי לחדר שלי בצעדי ענק. הכנסתי את האוכל של החיות לתפריט שלי, בגדים ודברים רנדומליים שמצאתי. הוצאתי את מראת החפצים ושמתי שם חולצת טריקו גדולה וירוקה כהה, אוכל לעצמי ומים. שלפתי את המוט ואת סכיני ההטלה שלי ושמתי אותם ברצועה מיוחדת שהתלפפסה סביב כתפי ועשתה סיבוב סביב הראה ובחזרה.
חיפשתי באחת המגירות שלי והוצאתי גופיית עור עמידה שהייתה בעצם שריון עור קל, לבשתי אותה, מעליה את הרצועה של סכיני ההטלה ועל הכל את המעיל שלי, שבינתיים הוספתי לו פרווה(הלכתי לתופרת כמובן) וברדס מגניב. גילגלתי את השוט ושמתי אותו צמוד לירכי על המכנס ושמתי על הראשי את הברדס. הוצאתי את המקל מהתפריט ואת המראה שמתי בכיס.
הבטתי בכתמים ובפסים הצבעוניים הדהויים שציירתי על המוט שלי. הייתי גאה בו. כשאגיע לרמה 30 אוסיף לה להב ארוך בקצה אחד, או משהו אחר.. אראה.
ירדתי בצעדים גדולים למטה.
"הו, לא כולם ירדו." אמרתי לאוויר ומאדי הביטה בי שנייה, גיחכה לעצמה וחזרה להתעסק במה שעשתה בו קודם.
"אני צריכה להביא משהו, אפגוש אתכם במימד ה3. תשלחי לי מיקום כשתגיעו לשם. סבבה?" אמרתי למאדי והיא הנהנה בחשד.
נתתי לה שני פיקסי.
"למה את לא פשוט שמה את הדברים במראה או בתפריט?" שאלתי אותה ולא חיכיתי לשובה. שרקתי שריקה נמוכה ושני הדביבונים שלי הגיעו בתפיפה מהירה, הפוקט בירד הצטרפה אליהם אחרי כמה שניות. יצאתי מהדלת כשהחבורה הקטנה שלי מאחוריי. שרקתי שריקה גבוהה וממשוכת ולו הופיעה כעבור כמה שניות ונחתה מולי, כולה מלאת מרץ.
"מוכנה להביא את החבר הקטן שלנו?" שאלתי וליטפתי את ראשה. היא צווחה בקול שמח והורידה כהרף עין כנף כסופה אחת.
עליתי עליה בקפיצה והעלתי את הדביבונים על ישבנה. הפוקט בירד עף אחרינו כאשר לו התעופפה. הגענו בתוך דקה לחנות החיות. דיברתי עם המנהל והוא הסכים שאקח את תום מרילין(גור האריות).
הבטתי בו, הוא התהלך אליי בצעד מכובד, גירתי אותו מאחורי אוזניו והוא הרשה לי להתכבד מליקוק קל באצבעי. הוא כבר הגיע לי עד הבטן. כשלקחתי אותו הוא היה ככ קטן.
מאדי שלחה לי כבור מס' דקות את המיקום שלהם. הלכתי למנהל והבטתי במה שעשה ללו. כבר שבוע וחצי חפרתי לו על אוכף מתאים למסעות והוא עשה את זה. היא הרכיב לה שריון חזה קל, מגיני רגליים וזנב ומן קסדה מדהימה שהשתלבה עם הצבע הטבעי שלה.
"כמה זה יעלה לי?" שאלתי בחשש.
"אל תדאגי לזה עכשיו, אודיע לך כשהכסף מהמשכורת שלך יגיע אלייך" הוא אמר בחיוך ואני אספתי את החבורה החמודה שלי סביבי והתשגרתי איתם למיקום שמאדי שלחה לי.
"יו מאדי," אמרתי לה. "זוכרת את גור האריות שהבאתי חזרה כשכמעט מתתי?" שאלתי בחיוך
"איך אפשר לשכוח," היא אמרה כמעט בבוז. "נו, כבר הרגת את היצור המסכן?"
"לא! עוד יותר טוב!" אמרתי בחיוך והצגתי את הגור לראווה. הוא היה מלא חשיבות עצמית מהמעמד שקיבל והרים את ראשו. חייכתי.
"אז," אמרתי בנימה אחרת. "איפה הילד ההוא?"
טוג לפני 9 שנים
התעוררתי באמצע הלילה לקול ריצה מחוץ לחדרי, הצצתי החוצה וראיתי שחקנים רצים למטה, לא ממש הבנתי מה קורה אבל בכל זאת יצאתי החוצה והלכתי אחריהם אחרי שירדנו ראיתי קהל מתאסף מסביב לשולחן ושמעתי קול של ילד לא ממש הבנתי מה הוא אמר אבל אחרי כמה שניות זה השתתק הייתי עייף מכל מה שקרה היום ולא הצלחתי ממש לחשוב בבהירות וראיתי כמה שחקנים שהיו ליד הטלפון משחוחים עדיין הייתי די מטושטש ולא קלטתי מה קורה אבל אז מאדי התפרצה בחזרה אל החדר לידי וניערה אותי בזמן ששמעתי אותה צועקת "המוח הדפוק שלכם עדיין לא הבין שעולים למימד השלישי?" הרגשתי די מבויש לכמה שניות ואז ההכרה חדרה למוח שלי ורצתי לחדר שלי לארוז ולהעיר את צ'יף.
יאיר לפני 9 שנים
כולם היו בהלם, לפחות חלקם. השעה הייתה מאוחרת בלילה, הטלפון צלצל ואז הכל התחיל. ריצה ממקום למקום, צרחות ובהלות, אריזות מטורפות של חפצים. אנשים עוד לא הבינו שתקופת העבודות היא לא המשחק עצמו, יש לנו עוד הרבה מימדים לעבור. כרגיל קמתי לפני כולם, כשעוד הטלפון לא הורם. כאינסטינקט דפקתי בדלת של מאדי, בנימוס ואז פרצתי אותה.
אחרי השיחה כולם התפנו לענייניהם, הוחלט ללא עוררין שאנחנו עוברים למימד השלישי, כדי להציל איזה ילד. בבקשה, זו מזימה של אנונימוס. מאיפה הילד יוכל להתקשר אלינו? איך בכלל יש לו גישה לסלולרי? כל אלו שאלות טובות שאף אחד לא שאל, מתוך מתח הרגע. גם אני לא שאלתי אותם, אם זו הדרך הזדונית של אנונימוס להמשיך במשחק, אז כדאי לשחק.

בסלון כולם עמדו כמו פסלים, רוב השחקנים נראו מאובנים לגמרי, בתיקיהם שקי שינה ובחגורותיהם נשקים. הם לבשו בגדים מאולתרים, גופיות, מכנסונים וגרביים קרועות. חלק לבשו פיג'מה. מצד שני, היו השחקנים שנטרפו בהתקפי פאניקה. הם נעו בעצבנות, ועיצבנו גם אותי. הם שרטו את עצמם, את הקירות ולחששו בשקט אל עצמם, הם לא יעברו את המימד העשירי.
מאדי נכנסה לחדר בצעידה מהירה, ללא נירה שמת לב. היא מיד הוציאה את העצבים שלה, בדרך מקסימה יש לציין, על שחקן רנדומלי ועצבני.
החלטתי שאני עולה לחדר להביא שק שינה, כנראה שכחתי בזמן ההמולה הראשונית. כשירדתי במדרגות אוחז בשק בגאווה, גיליתי שאף אחד לא שם. "פיק". לחששתי לעצמי. מה לעשות? מה לעשות? אופציה אחת, היא להתקשר למאדי..אבל היא לא עונה לשיחות אף פעם, לפחות לא מהערכה שחילקו לנו בתחילת המשחק.

אופציה אחרת היא לנסות למצוא את נירה, היא לא הייתה עם הקבוצה, אבל בוודאי יודעת איפה מאדי נמצאת, עם כל השאר. אבל זה חסר תקווה, אחרי בדיקה מהירה בבית, גיליתי למרבה ההפתעה, שנירה עזבה ממזמן. אין לי שום סיכוי למצוא אותה, חוץ מלהתקשר אליה, אבל גם היא לא עונה לטלפונים. בעצם, אף אחד לא עונה לטלפונים כאן. בזמן שהרהרתי בכך, החלטתי לעלות למעלה, למכונת הכתיבה.
ושם הוא עמד, הטלפון הישן, עם הברק המאובק בצבע חום. אני פשוט אתקשר למאדי מכאן, היא לא תוכל לא לענות. הזזתי את ידי לעבר השפופרת. אולי זה רעיון רע? זה יכול להיות טלפון מכושף, או מקולל. מי יודע מה יש בפנים? זה הכל פרי עבודתו של אנונימוס. אני יכול לאבד את השמיעה שלי, או יותר גרוע, לאבד את האוזניים שלי. אין ברירה, אני חייב לגלות איפה הם, בכל מחיר. השמעתי תפילה קטנה והרמתי את הטלפון.

"הלו" קולה של מאדי נשמע מתוך החשיכה. רציתי להגיד משהו, אבל נירה התחילה לדבר. "מי זה מאדי? זה הילד? אתה הילד? איפה אתה?!" היא נשמעה בהיסטריה, אבל היסטריה "קולית".
"עזבי אותי נירה, תני לי לדבר רגע." מאדי ענתה בכעס. "איפה אתה?".
"מאדי." אמרתי אל תוך הטלפון. אך לפני שהספקתי להמשיך את המשפט, מאדי המשיכה לדבר.
"איקן! מה..? אתה עם הילד? הם חטפו אותך! אני חייבת להציל אותך."

היא ניתקה.

אוקיי, לא נורא...אני. אני חסר רעיונות. סגרתי את הטלפון, אבל אז הוא לא נסגר בעצם..טרקתי אותו בחוזקה על השולחן, אך ללא הועיל. בפעם השלישית, כבר לא הייתי בבית המשימות.
Lich לפני 9 שנים
דאמ, איקן. התגובות שלך מצחיקות כל פעם מחדש D':
נטוטו לפני 9 שנים
יצאנו החוצה אל הרחוב החשוך והתחלנו ללכת. מסביבנו שררה דממה מתוחה שגרמה לי לשלוח יד אל החרב שלי באופן כמעט בלתי מודע, ולאחוז חזק בכת. זה כמו בסרט אימה, חשבתי לעצמי. כמו השקט בדקות הספורות שלפני הקטעים הממש מפחידים. למרות שבדרך כלל נהניתי מסרט אימה טוב, עכשיו לא אהבתי את התחושה כלל. אחרי חודשים ששהיתי בבר והרגשתי מוגנת, לצאת החוצה עם מישהי שאני לא סומכת עליה...
בואו רק נגיד שהייתי מוכנה לשלוף את החרב שלי בכל רגע.
במשך כל ההליכה במורד הרחוב לא דיברנו אפילו פעם אחת. בעצם, יכול להיות שריזו ניסתה לפתח שיחה בשלב מסוים ואני פשוט לא הקשבתי לה. או שזה היה סתם בדמיון שלי. למען האמת, לא היה לי כל כך אכפת.
כשהגענו לגינה שבקצה הרחוב עצרנו (בתיאום מושלם, למרבה הפתעתי. כנראה שלשתינו עברה המחשבה המפחידה ההיא בראש) וסרקנו את האזור בשקט. הבטתי בלחץ בפנסי הרחוב המהבהבים, ובנדנדות ובקרוסלה שזזו מעצמן בפעם הראשונה שהגעתי למקום. עכשיו הן לא זזו כלל. אפילו לא נשבה מסביבנו רוח. האוויר הקריר של הלילה עמד, ומלבד הפנסים הדולקים ונכבים ואנחנו, הכל נראה כמעט קפוא בזמן.
וה עבד לטובתנו, כי זה הוריד משמעותית את הסיכויים שלנו למות ממתקפת פתע.
"אוקי, בואי נתחיל לחפש רמזים. את רוצה שנתפצל או שנחפש ביחד?" שאלתי.
ריזו נראתה מבולבלת "לחפש רמזים למה?"
בהיתי בה לרגע. "למה את חושבת שבאנו לכאן?"
לאחר שתיקה קצרה נאנחתי. הסיטואציה הזאת הזכירה לי משהו שמישהו מהכיתה שלי אמר לי פעם - 'אם תמשיכי לשמור את המחשבות שלך לעצמך, אף אחד לא יצליח להבין למה את מתכוונת'. הוא כנראה צדק.
"אוקי," פתחתי "אני אסביר לך לאט כדי שתביני מהר. אנחנו צריכות להתקדם הלאה, נכון?"
"נכון.."
"ובשביל להתקדם הלאה אנחנו צריכות לדעת לאן ללכת, נכון?" המשכתי.
"נו.."
"ובשביל לדעת לאן אנחנו צריכות ללכת אנחנו צריכות לעשות את המשימה לעליית קומה, נכון?"
היא עשתה פרצוף. "ואיך את יודעת שזה כאן?"
"אני לא," השבתי בפשטות, "אבל אם שוגרנו לכאן כשהגענו למימד השלישי, סימן שיש פה משהו. אנחנו רק צריכות למצוא אותו."
לקח לה דקה, אבל יכולתי לראות את גלגלי השיניים במוח שלה עובדים. ואז הבעה של הבנה נפרשה על פניה. הנהנתי וחזרתי על שאלתי.
"אז את רוצה שנתפצל או שנחפש ביחד?"
מנהלות מימד 72 לפני 9 שנים
כל מי שעוד רוצה להגיב - תוודאו שאתם יכולים לעשות את זה עד סוף השבוע או שתוותרו על זה לגמרי. ביום שבת (לא ברור אם זה יהיה בבוקר או בערב) אני אעלה את ההמשכים :)
<FONT COLOR= RED>Killer לפני 9 שנים
3 וחצי שעות עברו מאז שמאד ואני נלחמו לא יאמן איך הזמן עובד מהר כשעושים משהו מה השעה עכשיו הסתכלתי בשעון של בית המשימות וראיתי שעוד מעט כבר 4 לפנות בוקר וואו כבר מאורח הגי הזמן שאני ילך לישון כי אם אני לא ילך לישון מאד תהרוג אותי מחר באימונים נאנחתי ועליתי למעלה לחדר שלי בדיוק שעמדתי להיכנס להתקלח ואז לעלות לישון אחרי שמאד ניצחה אותי שוב בקרב היו חייבים להפריע לי שמעתי המולה בחוץ כאילו קרה משהו חשוב אוחחח למה אני לא יכול לעלות לישון כמו כל בנאדם רגיל באמא שלי לפעמים בא לי פשוט להרוג משהו רק כדי שאני יוכל לתפוס תנומה בלי הפרעות כל שהם זרקתי על המיטה את הבגדים שלי ויצאתי החוצה ברגע שיצאתי החוצה ראיתי את כל השחקנים רצים ללמטה כאילו סוף העולם הגיע ככל הנראה אני הייתי היחיד שהיה רגוע מכל העניין הזה ירדתי לי למטה כאילו מה שקורה לא ממש מעניין אותי (למרות שזה היה דיי נכון מה שעניין אותי היה להיכנס למקלחת ואז לעלות לישון) ברגע שהגעתי למטה שמעתי צלצול טלפון הסתכלתי על האנשים וחשבתי לעצמי מי הולך לענות בסופו של דבר נירה ענתה לטלפון אחרי זמן קצר היא מניחה את הטלפון מסתובבת לכיוון שלנו ואומרת זה היה קול של ילד, הוא אמר שהוא נמצא במימד השלישי, ושהוא צריך עזרה." אוקיי זה היה מפתיע מה ילד עושה במימד ה3 לא נשארתי שם לחשוב על כי לא היה לי כוח לחשוב כבר איך שהו ידעתי את התשובה לשיחת הטלפון הזו עוד מעט המימד ה3 יתחיל טוב לפחות יש לי זמן לישון עד שהו יתחיל ובחשבה זו נכנסתי למקלחת ואז עליתי לישון בבוקר אני יארגן את התיק.
איילת לפני 9 שנים
עד כמה שזה מפתיע, התחושה הייתה טובה.
לא הייתי צריכה לחשוב, על שום דבר, וזה היה ממש נחמד.
כשמגיעים לדרך הישירה ליעד המתוכנן, לא צריכים יותר לחשוב איך להגיע ליעד, פשוט מתקדמים בדרך והמחשבות יכולות לזרום בהרמוניה מושלמת.
כמה נפלא!
כמעט כמו התחושות שהיו לי אחרי ששתיתי את המשקה הדוחה ההוא. איכס.
בכל מקרה השתיקה, ההליכה חסרת המחשבות והדאגות, סוף סוף הרגשתי שבמידה מסוימת הכל יכול להיות בסדר.

הגענו לגינה.
אני זוכרת את המקום הזה, מכאן הגעתי למימד המחורבן מלכתחילה.
הכל פה עזוב, חורק, ישן, מחליד. ממש כמו סבלנות של נהג אוטובוס...
ואז היא שאלה אותי לגבי הרמזים.
טוב, ביי ביי רוגע, שלום מחשבות טורדניות.
בהתחלה לא הבנתי על מה היא מדברת. עם הזמן, ההסבר התחיל להיות יותר הגיוני.
אז בעצם זה כמו חפש את המטמון- מחפשים רמזים עד שבסוף מגיעים למטמון, במקרה הזה למימד הבא.
זה לא מספיק קשה גם ככה? עכשיו לא רק שאנחנו צריכים לנסות לצאת מכאן אנחנו גם צריכים להבין איך?
ולמה היא מסבירה לי את כל זה כאילו אני ילדה מטומטמת בת חמש? אני אמנם לא הבנתי אותה מהרגע הראשון אבל זה לא אומר שאני מוגבלת.
מה לעשות? יש כאלה שלא מפנימים את עומק ההבנה של בן אדם...
העדפתי ללכת לחפש לבד, אבל ידעתי שככה אני שוב אהיה בצרות. ואם כבר בורחים ממשהו או נלחמים במשהו, אז עדיף שזה לא יהיה לבד.
בלית ברירה פלטתי את המילים הרות הגורל מפי: "נחפש ביחד".
נטוטו לפני 9 שנים
"אוקי, אז איפה נתחיל?" שאלתי. ריזו משכה בכתפיה.
התקדמנו לאטנו לתוך הגינה, עד שעמדנו במרכזה, מתחת לאחד הפנסים המהבהבים. הבטנו מסביבנו בחיפוש אחרי משהו שימשוך את תשומת ליבנו. בהתקף קצר של בהלה הבנתי שכבר הייתי בחלק הזה של הגינה. היה שם ספסל ישן, ממש ליד הפנס. במשך ההליכה הממושכת לאורך הרחוב הזיכרון של הישיבה על הספסל בגינה הרדופה הזו הציף אותי ומילא אותי בבהלה. ועכשיו אני כאן, עומדת במקום שגרם לי לחשוב שהעבודה בבר היא ממש חלום בהשוואה ללהיות כאן בחוץ, ואני אפילו לא יכולה להתחרפן.
מה לעזאזל אני עושה עם החיים שלי.
אז יכול להיות שלא הייתי ממש מרוכזת כשסרקתי את הגינה, ולא ראיתי שום דבר יוצא דופן. אבל כנראה שריזו כן הייתה מרוכזת וכן ראתה משהו, כי היא הרימה את ידה והצביעה לכיוון כלשהו מאחורי.
"לשם, אני חושבת שראיתי משהו." היא אמרה בשקט.
עקבתי אחריה. היא הובילה אותנו אל חלק בגינה שהיה מלא בעצים ושיחים. שם, בין הצמחים ששימשו לו מחסה, ישב לו ילד קטן ומבוהל. מעל דמותו לא היה שם, ומאחוריה היו שלל קודים שלא הותירו מקום לספק - הילד הזה הוא המדריך של הקומה.
מנהלות מימד 72 לפני 9 שנים
הפרק נסגר.
מנהלות מימד 72 לפני 9 שנים ו-2 חודשים
<<<<---- התחדשנו בתמונה לקראת המימד השלישי שיעלה לאחר תקופת העבודות! D: מנחשים כבר מה הולך לקרות?

תקופת עבודות.

הרגתם את הבוס, והודעה ווירטואלית מופיעה מולכם.

GAME OVER!
ברכותיי,
הבסתם את הבוס ועברתם בהצלחה את המימד השני!
הנופלים למימד:
קרטר
ניקי
אקספרנסה
תשרי
שישי
המימד הבא: מימד3 - הסיוטים של קווין.
בהצלחה רבה בהמשך,
אנונימוס.


רגע לאחר מכן, אתם מועדים על הברכיים והגוף שלכם חוזר לצורתו המקורית.
אם תשימו לב, תבחינו בדמויות מטושטשות ומרצדות של רוחות האסירים יוצאות מגופכם ושועטות לעבר האור הבוהק שעוטף את חלל החדר.

~~~~

חודש עבר במימד השני, וחודשיים וחצי עברו מאז כניסתכם למשחק. כעת אתם חוזרים לשגרת בית המשימות. כשאתם מגיעים, אתם שמים לב לשחקן חדש שהצטרף לבית המשימות שלכם.
במשך שבוע שלם שעובר אתם לא מקבלים הודעה מאנונימוס. אבל מה שכן, הגיע זמנכם להתחזק לקראת המימד השלישי, להתאמן על הסקילים, לחזור לעבודה ולהרוויח עוד כסף.
תקופת העבודות מתחילה שוב, אבל העבודות האפשריות לא התחדשו, אבל אם יש לכם רעיון לעבודה שתרצו לעסוק בה תשלחו בקשה בפרטי. שחקנים שבוחרים להישאר עם העבודה הקודמת גם מתבקשים להודיע לנו בפרטי. מזכירות שאלו העבודות: http://demention72.wix.com/demention72#!about1/cnsp

וכמה הודעות שחשוב מאוד לקרוא:

*העלינו בסקילים! הידד וכאלה. לתלונות, תודות, שאלות, או בקשות נא לגשת לפרטי.
*יש רשימה מעודכנת וחדשה של הסקילים: לחימה בכלי נשק ובני לוויה. (קרדיט גדול לארן, אתה סגיד). בהמשך השבוע נעדכן באתר את סקיל תעופה.
*לסקיל לחימה בכלי נשק התווספו נשקים נוספים, וישנן רמות המכילות בתוכן עד שלושה כלי נשק. בנוסף לכך, לכל כלי נשק שלכם (במידה וקניתם) יש רמות הנקראות *דרגות מיומנות, כרגע אתם מתחילים מאפס. מה שאומר שאתם לא מיומנים בכלי הנשק שלכם והמתקפות שלכם לא יהיו טובות. כמובן שהרמות בסקיל שלכם נשארו, רק שלא תוכלו להילחם באופן מיומן בכלי הנשק שלכם כמו מקודם. לקריאה נוספת בעמוד של הסקיל: http://demention72.wix.com/demention72#!--/c1zg8
*יש בנוסף רשימה חדשה ומגוונת יותר של חיות לסקיל בני לוויה תחת הכותרת "יצורים למיניהם". אתם מוזמנים לעיין בה באתר:
http://demention72.wix.com/demention72
*ו.. אנחנו לא בטוחות אם כבר אמרנו לכם, אבל יש גם רשימה חדשה של הסקיל מלאכה.
*למי שלא שם לב, יש לנו שחקן חדש (The old gods) שכבר נכנס לבית המשימות שלנו. אתם מוזמנים להסתכל בדמות שלו וכמובן להתחיל לדבר איתו (הוא נמצא גם בקבוצה בוואטסאפ).

אז, תקופת העבודות תימשך פחות מחודש, אנחנו מקוות. אבל עד אז אנחנו נניח לכם להסתגל לשינויים שעשינו. כמובן שבתוך המשחק עצמו השינויים בסקילים הם עדכון שאנונימוס עשה למשחק, אז בבקשה תתייחסו לזה (ולתגובה של מאדי מתחתיי, זה חשוב לבעלי הסקיל לב"ן)

נא להגיב במימד72!!!


בהצלחה D:
Lich לפני 9 שנים ו-2 חודשים
באותו היום מכונת הכתיבה הקלידה.

"שלום לשחקני מימד72!
כתוצאה מעדכון של המשחק, ישנם שינויים בסקילים לחימה בכלי נשק ובני לוויה. כעת, הסקיל בני לוויה מייצג את הקשר של השחקן עם בן הלוויה שלו. על מנת שבן הלוויה יחשב כשייך לכם, עליכם להשקיע בו לפחות רמה 1. זה אומר שהזנחת בן הלוויה שלכם מעל לשלושה ימים לא תיכלל ברשימה. אם עברו שלושה ימים מאז הפעם האחרונה שהתייחסתם אל בני הלוויה שלכם, הוא כבר לא יהיה שייך לכם ולא תקבלו החזר רמות או החזר כספי על ההשקעה שלכם. במידה ולא האכלתם את בן הלוויה שלכם במשך שלושה ימים, הוא יהפוך לתוקפני ויתקוף אתכם.
על מנת להגן על בני הלוויה שלכם, ועל עצמכם, יש להתייחס לחוקים.
נוסף על כך, ישנו שינוי בסקיל לחימה בכלי נשק. כעת, שחקנים אשר נלחמים בכלי הנשק שלהם בזמן קרב, יעלו אך ורק רמות בסקיל. אך כאשר שחקן נלחם במסגרת אימון, הוא יעלה רמות בדרגת המיומנות של כלי הנשק. מעכשיו, יש רמות שמדרגות את המיומנות שלכם בכלי הנשק. לכל נשק יש 30 רמות, ברגע שחקן מגיע לרמה 30 של כלי הנשק שלו, הוא מיומן בו באופן מוחלט ותהיה לו הזדמנות לשדרג את כלי הנשק שלו. נכון לעכשיו, מיומנויות הלחימה שלכם בסקיל עומדות על 0. אתם לא מיומנים בכלל. זה אומר שהחץ כבר לא יפגע במטרה, התקיפה עם החרב תהיה מסורבלת, הכדור של האקדח יחטיא והגרזן יפספס את המקום. תזכרו שהדרך היחידה לעלות רמות במיומנות של כלי הנשק שלכם היא אך ורק באמצעות אימון. כדי שתוכלו להשתגר למימד השלישי בביטחון, יש באפשרותכם לנצל את תקופת העבודות כדי להתאמן ולעלות את כלי הנשק שלכם ברמות.
בהצלחה רבה לכולכם,
אנונימוס."

שבריר השנייה של הדממה ההמומה הופר, כאשר מספר קולות החלו לדבר פה אחד. התרחקתי בדחיפה ממכונת הכתיבה והוצאתי בלב פועם את האקדח מהתפריט. שקלתי אותו בכף ידי, הוא היה פחות כבד מהפעם האחרונה שהחזקתי אותו. המשקל שלו הרגיש כמו אקדח צעצוע. ניסיתי לסחרר אותו על אצבעותיי המושטות אבל הוא נשמט מהיד שלי עוד לפני שהספקתי להעביר אותו לאצבע השנייה. הלב שלי החמיץ פעימה. הרמתי את האקדח. כיוונתי אותו לנקודה שנמצאה כחמישה מטרים מימיני. סובבתי אותו בתשעים מעלות, סובבתי בחזרה, ואז כיוונתי אותו בזרועות ישרות לתוך פרצוף ממוסגר של אחד התמונות על הקיר מלפני. לחצתי על ההדק בלי לחשוב פעמיים והכדור שנורה מתוך הקנה פגע בקיר, שני מטרים מעל התמונה.
"לעזאזל!" הטחתי את האקדח ברצפה. שלפתי קשת במהירות ומתחתי עליה את החץ, עצמתי עין אחת וכיוונתי אל החור הקטן שיצר הכדור בקיר. עזבתי את המיתר המתוח והחץ התנגש בקיר ונשמט על הרצפה. כשלתי לאחור והקשת נשמטה מהיד שלי.
תשכחי מלחזור לעבודה בעתיד הקרוב, מאדי.

כואב הלב על כל הנשקים היפים שלי ~.~
איילת לפני 9 שנים ו-2 חודשים
המשכנו לרוץ. היו רק שני דברים שרציתי לעשות באותו זמן:
דבר אחד, להפסיק לרוץ ולישון במקום הראשון שאני אמצא, הייתי עייפה ברמות שקשה לתאר.
דבר שני, להמשיך לרוץ לנצח, רק כדי להתרחק כמה שיותר מהאנשים האיומים האלה.
מכיוון שאלו שני דברים שסותרים אחד את השני, בחרתי באפשרות השנייה , מפני שזו הייתה הדרך שתעזור לי לשרוד.
טוב, אני לא אגיד שרצנו לנצח, אבל ככה זה הרגיש...
הרחוב הראשי הואר בפנסים לכל אורכו, אך בכל זאת הרגיש לי חשוך ומאיים.
"כדאי שתגבירי קצב,יש כאן כמה דיירים שעדיף לא להיתקל בהם..." הזהיר אותי הפסיכי.
"דיירים? אני לא חושבת שגרים באזור הזה כמעט אנשים" השבתי.
"אלה לא בדיוק דיירים מהסוג שאת חושבת..." ענה במסתוריות.
הטענה שלו נשמעה סבירה. נוכחתי לדעת שבמימד הזה יש הרבה יצורים שהמפגש עימם אינו סימפטי. בכל זאת, ידעתי שאני נמצאת עם אדם שככל הנראה התרופף לו במוח בורג אחד או יותר, אז היה לי קצת קשה להאמין לו.
רחוק מאחורינו עדיין ראינו את בטי ורוג'ר, מנופפים בכלי הנשק שלהם בזעם.
"הם נראים כמו מים רותחים, מה כבר עשית להם שהם כל כך עצבניים?"
"זה סיפור ארוך, אני אסביר לך כשנגיע."
"או סיפורים ארוכים, אני אוהב. החולצה שלי אוהבת לספר כאלה."
נהדר. עכשיו הוא גם מדבר אל בגדים...

בסופו של דבר הגענו לכיכר העיר, מדהים שלמקום כה נטוש יש בכלל כיכר...
היא הייתה ישנה ומוזנחת, וגם מלאה בסדקים, אולם בכל זאת נותרה בה טיפת אצילות מימים טובים יותר.
בקרבתה היו מספר ספסלים, ישנים כמובן, וקצת צמחים פה ושם . קצת אחרי הכיכר, עמד בניין גדול במיוחד ביחס לבתים הקטנים שעברנו על פניהם קודם לכן. הוא היה בניין דו קומתי ורחב מאוד, מעוצב בסגנון מיושן, דומה לבתי אצילים למיניהם. כשהתקרבנו, היה ניתן לראות שכתוב עליו באותיות דהויות "בניין העירייה".
באופן לא מפתיע, עשה רושם שכבר זמן רק לא ביקרו במקום הזה. הקיר בצבע הבז' התקלף ברובו ופה ושם נחשפו יסודותיו של הבניין.
"בואי ניכנס פנימה. זה המקום" אמר ברשמיות.
מבפנים, המקום כולו היה ריק לגמרי, הזכיר לי קצת מוזיאון מדכא לאומנות מודרנית. אור העששית שלי חשף רק גרם מדרגות ליד הכניסה ומסדרון אינסופי משני הצדדים. השתמשנו בחבל שהיה לי בתיק כדי לקשור את שתי ידיות הדלת הכפולה, מה שאולי יקשה על הכניסה פנימה. אחר כך התקדמנו לאורך המסדרון בזחילה מתחת לחלונות הנמוכים כדי שאלו לא יחשפו אותנו. איזה מן טיפוס רוצה לשהות בבניין שיש בו יותר חלון מאשר קיר?
לבסוף, בחרנו להסתתר ליד אחד מחלקי הקיר שחצץ בין שני חלונות. השתדלנו שהוא לא יהיה קרוב מדי כדי שלא ישר ימצאו אותנו.
התיישבנו מותשים עם הגב לקיר.
זאבה~ לפני 9 שנים ו-2 חודשים
נירה-

"שלום לשחקני מימד72!
כתוצאה מעדכון של המשחק, ישנם שינויים בסקילים לחימה בכלי נשק ובני לוויה. כעת, הסקיל בני לוויה מייצג את הקשר של השחקן עם בן הלוויה שלו. על מנת שבן הלוויה יחשב כשייך לכם, עליכם להשקיע בו לפחות רמה 1. זה אומר שהזנחת בן הלוויה שלכם מעל לשלושה ימים לא תיכלל ברשימה. אם עברו שלושה ימים מאז הפעם האחרונה שהתייחסתם אל בני הלוויה שלכם, הוא כבר לא יהיה שייך לכם ולא תקבלו החזר רמות או החזר כספי על ההשקעה שלכם. במידה ולא האכלתם את בן הלוויה שלכם במשך שלושה ימים, הוא יהפוך לתוקפני ויתקוף אתכם.
על מנת להגן על בני הלוויה שלכם, ועל עצמכם, יש להתייחס לחוקים.
נוסף על כך, ישנו שינוי בסקיל לחימה בכלי נשק. כעת, שחקנים אשר נלחמים בכלי הנשק שלהם בזמן קרב, יעלו אך ורק רמות בסקיל. אך כאשר שחקן נלחם במסגרת אימון, הוא יעלה רמות בדרגת המיומנות של כלי הנשק. מעכשיו, יש רמות שמדרגות את המיומנות שלכם בכלי הנשק. לכל נשק יש 30 רמות, ברגע שחקן מגיע לרמה 30 של כלי הנשק שלו, הוא מיומן בו באופן מוחלט ותהיה לו הזדמנות לשדרג את כלי הנשק שלו. נכון לעכשיו, מיומנויות הלחימה שלכם בסקיל עומדות על 0. אתם לא מיומנים בכלל. זה אומר שהחץ כבר לא יפגע במטרה, התקיפה עם החרב תהיה מסורבלת, הכדור של האקדח יחטיא והגרזן יפספס את המקום. תזכרו שהדרך היחידה לעלות רמות במיומנות של כלי הנשק שלכם היא אך ורק באמצעות אימון. כדי שתוכלו להשתגר למימד השלישי בביטחון, יש באפשרותכם לנצל את תקופת העבודות כדי להתאמן ולעלות את כלי הנשק שלכם ברמות.
בהצלחה רבה לכולכם,
אנונימוס."
זה מה שמכונת הכתיבה הקלידה.
חייכתי ויצאתי החוצה, ליטפתי את לו ונתתי לבעלי החיים שלי אוכל. הם היו רעבים. אחרי זה לקחתי את לו ואת הינשולה שלי והלכתי להסתובב עיר. אחרי שראיתי מה שקרה למאדי עם הנשקים הבנתי שאני חייבת להתאמן. דחוף.
הלכי לחנות לכלי נשק ואחרי חצי שעה שהסתובבתי מצאתי מוט עץ לבן ועבה ונזכרתי איך הייתי מסחררת את המוטות האלה על הידיים שלי כשהייתי קטנה ואיך הייתי מקפיצה אותם באוויר וממשיכה לסחרר אותם. המוט קרץ לי. לקחתי אותו ושילמתי 200. נשארו לי 500, לא טוב.
יצאתי מהחנות וסובבתי לאט את המוט על מפרק היד שלי, אחרי שעה הצלחתי לסחרר אותו במהירות והתחלתי להחליף ידיים. לו והינשולה שלי התחילו להשתעמם אבל מה לעשות, תמיד אהבתי את הצורה שהמוט מסתחרר לי בין הידיים. דווקא היה מרתק ללמוד את זה שוב.
תפסתי את המוט בשתי ידיים והתחלתי לתרגל חבטות, לקחתי חתיכת עץ, זרקתי אותה וניסיתי לחבוט בה. בפעם ה1 היא פגעה לי בראש, וב7 הפעמים שאחריי אבל המשכתי, בפעם ה19 הצלחתי לפגוע בה אבל היא עפה רחוק. בפעם ה52 החתיכה החלה לעוף מעט רחוק יותר מהטווח הקרוב. נעצתי את המוט באדמה והבטתי על ההתקדמות שלי, נראה לי שעברו שלוש שעות מאז שהתחלתי להתאמן והצלחתי לחבור בחתיכת עץ. כל הכבוד לי! לול, אני גרועה עכשיו. החזרתי את המוט לתפריט ויצאתי ליער, לו והינשולה החלו לצעוד איתי. כלומר, לו הולכת והינשולה יושבת עליה. הדביבונים ושאר בעליי החיים בטח סיימו לזלול והם מתרוצצים בחצר. הם החלו לאגור להם אגוזים וכל מיני מאכלים. מעניין למה.
מצאתי בלוק עץ, שלפתי את סכין הציידים שלי והתחלתי לגלף ממנו קרש, אחרי שעה שהצלחתי בזה(תקראו לזה קרש, זה פשוט נהיה בול עץ קצת יותר שטווח) ניסיתי ליצור מזה עיגול, זה יצא עיגול.. בערך.. עם 8 זוויות.. זה יותר מתומן לפי דעתי אבל אקרא לזה עיגול כדי להרגיש יותר טוב עם עצמי. טיילתי עוד קצת ומצאתי גרגיריי יער אז ציירתי על הקרש העגול בקושי שלי 3 עיגולים ועוד אחד קטן במרכז. קיוויתי שזה יישאר.הבטתי על הידיים שלי וראיתי את החתכים החדשים שרבצו שם. היה לגמרה שווה את זה. מה גם שפרקי היד שלי נהיו די אדומים. כמו המצח שלי. אבל שיהיה. חזרתי הביתה ואחרי כמה רגעים אני ולו התחרינו בריצה עד בית המשימות ואז ישבתי בחצר ושיחקתי קצת עם הדביבונים שלי, הפוקט בירד והפיקסים. הפיקסים יישבו לי על הראש ועפו כל פעם שהדביבונים ניסו לתפוס אותם.
נשענתי על העץ ופתחתי את ספר בני הלוויה, עכשיו כל אחד עסוק בעצמו לשפצר את עצמו. תשומת הלב שלי מתחלקת לכמה חלקים שונים. החלטתי, אני אתאמן במוט, בשוט, בחרב הקצרה שלי ובסכיני ההטלה שלי. אחרי שהשמש ירדה עליתי לחדר שלי ותליתי את הקרש המוזר על הדלת ושלפתי את סכיני ההטלה שלי והתחלתי לזרוק אותם. אחרי שהם נגמרו לי הכנסתי את החיות שלי והדביבונים קפצו והחזירו לי אותם. ככה המשכתי עד שהם נהיו עייפים מידי. ואז זרקתי את כל סכיני שנשארו לי והלכתי לישון. אחרי שעתיים הצלחתי לפגוע בקרש. כאילו,] לשרוט אותו ליצר דיוק.
פאק, אני ככ גרועה יואו. הלכתי לישון עם המחשבה הזו, תשלבי קסם עם האימונים שלך יקירתי.
התעוררתי כשהשמש התחילה לסנוור אותי וכשלו התחילה ללקק לי את הפרצוף. פתחתי לה את החלון וכל היצורים נעלמו כדי לעשות את צרכיהם.
ירדתי לחדר האוכל וגיליתי שאני לבד בבית החשוך. פתחתי את המקרר והוצאתי חלב, חפיסת שוקולד ואז החזרתי את חפיסת השוקולד והחלטתי שאני אכין לי אוכל עכשיו לכל היום אז הוצאתי לחם, חתכתי 4 פרוסות ומרחתי אותן במיונז, שמתי עגבנייה ונקניק וסגרתי. נתתי אוכל לבעלי החיים שלי ויצאתי לחפש עבודה. אני יכולה להיות מאלפת, ככה אקבל 65 מטבעות לשעה.
הלכתי לחנות חיות וביקשתי ראיון עבודה.
הם אמרו לי להיות במקום בערב בשעה 6 כאשר בעל המקום יגיע. יצאתי החוצה והתחלתי ליער, הפעם גם הדביבונים התלוו אליי וג הם ישבו בנינוחות על לו. אומנם לו היא דרקון קטן אבל היא מגיע לי כבר עד הכתף, התייעצתי עם מישהי שמבינה בדרקונים והיא אמרה שלו הגיע גודל המקסימלי של דרקונים מסוגה, והיא אפילו יחסית גדולה. ליטפתי בחיבה את ראשה של לו והתחלתי בריצה קלה עד ליער, שם המשכתי את האימונים עם בול העץ עד לשעה 4(9 שעות בסך הכל) ורצתי לים, מצאתי פינה נסתרת וצללתי. לו הכניסה את ראשה לתוך המים ועקבה אחריי במבטה. צללתי עד שהגעתי לסלעים ואז חזרתי בזינוק מהיר למעלה ונשמתי בכבדות. שאפתי עוד אוויר וצללתי שוב, הפעם רק ירדתי מעט למים העמוקים והקרים וחזרתי למעלה קצת אחרי שהריאות התחילו ושרוף לי. יצאתי מהמים ונתתי לשמש לייבש אותי. אחרי כמה דקות התלבשתי והלכתי לחנות החיות לראיון העבודה שלי. קיוויתי לטוב.
איילת לפני 9 שנים ו-2 חודשים
"אני לא מאמינה שהצלחנו לברוח משם..."אמרתי כשאני בקושי מצליחה לקלוט את משמעות הדברים.
"למה לא? זאת דווקא הייתה בריחה קלה יחסית, הם רצו ממש לאט. אני זוכר את הימים הטובים, שהבריחות האלה היו דבר שהיה שווה להסתכן בשבילו.היית יכולה לסדר לנו בריחה מעניינת יותר..."
"אני מצטערת, הם פשוט תקעו אותי במרתף ונאמו במשך שעות, ככה שלא היה לי ממש זמן לארגן את זה."
"הא כן, הסיפור הארוך! אני מניח שעכשיו תוכלי לספר לי אותו".
אז סיפרתי את הסיפור הארוך....
"מגניב! אני מציע שבפעם הבאה שנפגוש אנשים עם תכנית נקמה, נבקש מהם שיקשרו אותי, ואז אני אברח, ואז את תקפצי מהשמים אחרי שאני אצעק 'פומפה!' נעשה היפוך תפקידים!"
"אמ... לא תודה. אני לא ממש אוהבת לברוח להנאתי..."
"אני יודע, סתם צחקתי. המימייה שלי הציעה למתוח אותך וכרגע לא היה לי משהו טוב יותר לעשות. מסתבר שכמעט אף אחד לא אוהב לברוח בשביל הכיף.."
לא ידעתי ממש איך להגיב. חשבתי לרגע. בסוף אמרתי: "זה הגיוני, אני מתכוונת, לכל אחד יש משהו מוזר שהוא אוהב לעשות."
"ומה הדבר שלך?" שאל בסקרנות.
"אה..." ניסיתי לחשוב על משהו נחמד, בסוף ויתרתי: "אני אוהבת להמציא תאוריות שמוכיחות למה דברים נורמלים שבני אדם עושים בעצם נובעים מאינטרס אישי."אמרתי במבוכה מסוימת.
"וואו, זה... מעניין" הוא השיב בהיסוס. "איך הגעת.... להתעסק בתחום הזה?"
למרות שידעתי שהסיבה לכך אינה מרשימה במיוחד, העדפתי להגיד את האמת: "זה תמיד עניין אותי אני חושבת... הנקודה היא שבסופו של דבר, לא משנה כמה מתכחשים לזה, תמיד נחמד להבין שהאנשים שמסביב הם לא בסדר . יש בזה סיפוק די גדול.."
זה היה די משונה. אף אחד לא שאל אותי קודם שאלות בנושא הזה. משום מה גם לא הרגשתי שהוא מנסה להעביר ביקורת כלשהי.
לאחר הרהור בדבריי אמר: "אני מודה שזה די מוזר, אבל אני יכול להבין את זה. ככה הרגשתי כשעזבתי את אשתי."
"אתה מתכוון לפומפה?" שאלתי בבילבול
"לא, אשתי האמיתית, את יודעת, אחת שהיא באמת... אישה. אחריה התחלתי להעמיד פנים שאני מתקשר עם חפצים."הפעם הופיעה
בקולו נימה שונה.
"רגע רגע, היית נשוי? באמת נשוי? ואתה יודע שהחפצים לא באמת מדברים אליך?" הייתי מופתעת.
"כן וכן" הוא ענה בפשטות. הבחנתי בעצב מסוים בעיניו. אולי הוא לא כל כך משוגע אחרי הכל...
"למה עזבת אותה?"
"קשה לי להסביר למה בדיוק. את כל החיים שלי עד לאותה נקודה ניהלתי בדרך המקובלת. לא ממש הרגשתי אהבה גדולה או ריגוש לשום דבר והעדפתי פשוט לעשות את מה שהיה עליי לעשות בלי לחשוב יותר מדי, כדי לא לקלקל שום דבר.
יום אחד פשוט התעוררתי והבנתי שזה לא ילך יותר, אז אמרתי לה מה שאמרתי, והשארתי אותה ואת הבית מאחור.
מאז, פשוט זרמתי עם התחושות שלי. לא רציתי חיים מקובעים במסגרת, אז פשוט הקדשתי אותם להסתבכות בצרות, לבריחה וללחימה. מצאתי את החפצים נוחים יותר לתקשורת מבני אדם, בגלל שהנשמה שלך מקרינה מהם את מה שאתה באמת רוצה לשמוע. אמנם בהתחלה היה לי קשה באמת להרגיש שהם מדברים, אבל מהר מאוד התרגלתי לרעיון ועכשיו אני ממש יכול לשמוע אותם כל הזמן, קצת קשה לישון בגלל זה לפעמים אבל זה לא נורא..."
היה מוזר לשמוע אותו מדבר ככה. למרות שאני חושבת שזה היה הדבר הנורמלי ביותר ששמעתי שמישהו אמר אי פעם.
"וואו, הלוואי שגם אני אוכל לחיות כמוך את החיים שאני באמת רוצה."אמרתי בכנות שכבר זמן רב לא יצא לי להשתמש בה.
פתאום הוא פרץ בצחוק מתגלגל. הוא צחק כל כך הרבה עד שעיניו דמעו והוא החל להשתנק
"תהיה בשקט!" אמרתי בבהלה "הם ישמעו אותנו".
לבסוף הוא הפסיק. "מה היה כל כך מצחיק?" שאלתי בעצבנות
"כולם רוצים לחיות את החיים שלהם איך שבא להם, לא רק את. תראי, אפילו את הקיר הצלחת להצחיק..."
אוקיי, אולי הוא בכל זאת משוגע....

"כדאי שנעשה משמרות וכל פעם אחד מאיתנו ישגיח בזמן שהשני יישן, אני אתחיל" אמרתי בסמכותיות.
"או, נשמע מרגש. אבל לפני זה אני אביא לך את התיק שלך ואת הקלרינט ששכחת בחדר שלך."
הוא מסר לי אותם ורק אז נזכרתי שבאמת שכחתי מהם לגמרי כשברחתי.
"תודה..." עניתי. "אני יכולה לשאול אותך משהו?"
"תכנית יש לך פה ואני יכול לשמוע אותך, אז כן."
"כל הקטע הזה של הדיבור עם חפצים, אתה לא חושב שאתה עושה את זה כדי להרגיש שאתה מיוחד ואולי טוב יותר ביחס לאנשים אחרים?"
"אם ככה, אוכל לשאול אותך שאלה כדי בעצם לענות על השאלה שלך?"
"אמ... אני מניחה שכן."
"בתור ממציאת תאוריות, חשבת אי פעם שאולי יש דברים שהם בדיוק כפי שהם נראים?"
אחרי זה הוא לא חיכה לתשובה, אלא ישר נרדם. נתן לשאלה הרטורית לעשות את שלה.
'לא, האמת שאף פעם לא חשבתי על זה'. עניתי לו בליבי.
DARK-MANDOR לפני 9 שנים ו-1 חודשים
הוא מת.סוף-סוף.
לבוס נמסו העיניים לכן..אצטרך לקחת לו את..הלב.אני תוהה אם אני באמת רוצה לעשות את זה..אבל זה יהיה שווה את זה.בעוד 59 רמות של קסם בערך(*~*).
נעמדתי על הגוף שלו וריססתי את הריסוס האחרון שהיה לי במקום שנראה לי שהלב שם.
לבסוף הלב צץ לחתחתי אותו מהגוף שלו.איכס.(מבקש שתוסיפו אותו לרשימת החפצים שלי^^').
כשהגענו לבית המשימות אחרי שהגופים שלנו חזרו לצורה המקורית שלהם רצתי לחדר שלי,עשיתי מקלחת מהירה עם מים קפואים ונרדמתי על המיטה.

"התעוררת?"קול מזוהה שאל אותי שניסיתי לפקוח עיניים.פקחתי עיניים,"כן.כמה זמן ישנתי?"שאלתי כשהגעתי למצב ישיבה.
"הרבה.לא יודע בדיוק.אני נרדמתי וקמתי וחיכיתי לך שתתעורר."זה היה דארקר כמובן,זרו עמד על החלון הפתוח ובהה בי.
החלפתי בגדים,צחצחתי שיניים וירדתי לאכול.
חלק מהשחקנים היו,חלק לא.אני ישבתי לבד בחדר אוכל ואכלתי סלט,טוסט שלו היה משו, ומיץ.
הממ..לפי האור השעה בערך..צהריים-נראה לי.
סיימתי לאכול ולהאכיל את דארקר וזרו,ויצאתי מחדר האוכל בשביל לגלות שמכונת הכתיבה הקלידה משהו.

"שלום לשחקני מימד72!
כתוצאה מעדכון של המשחק, ישנם שינויים בסקילים לחימה בכלי נשק ובני לוויה. כעת, הסקיל בני לוויה מייצג את הקשר של השחקן עם בן הלוויה שלו. על מנת שבן הלוויה יחשב כשייך לכם, עליכם להשקיע בו לפחות רמה 1. זה אומר שהזנחת בן הלוויה שלכם מעל לשלושה ימים לא תיכלל ברשימה. אם עברו שלושה ימים מאז הפעם האחרונה שהתייחסתם אל בני הלוויה שלכם, הוא כבר לא יהיה שייך לכם ולא תקבלו החזר רמות או החזר כספי על ההשקעה שלכם. במידה ולא האכלתם את בן הלוויה שלכם במשך שלושה ימים, הוא יהפוך לתוקפני ויתקוף אתכם.
על מנת להגן על בני הלוויה שלכם, ועל עצמכם, יש להתייחס לחוקים.
נוסף על כך, ישנו שינוי בסקיל לחימה בכלי נשק. כעת, שחקנים אשר נלחמים בכלי הנשק שלהם בזמן קרב, יעלו אך ורק רמות בסקיל. אך כאשר שחקן נלחם במסגרת אימון, הוא יעלה רמות בדרגת המיומנות של כלי הנשק. מעכשיו, יש רמות שמדרגות את המיומנות שלכם בכלי הנשק. לכל נשק יש 30 רמות, ברגע שחקן מגיע לרמה 30 של כלי הנשק שלו, הוא מיומן בו באופן מוחלט ותהיה לו הזדמנות לשדרג את כלי הנשק שלו. נכון לעכשיו, מיומנויות הלחימה שלכם בסקיל עומדות על 0. אתם לא מיומנים בכלל. זה אומר שהחץ כבר לא יפגע במטרה, התקיפה עם החרב תהיה מסורבלת, הכדור של האקדח יחטיא והגרזן יפספס את המקום. תזכרו שהדרך היחידה לעלות רמות במיומנות של כלי הנשק שלכם היא אך ורק באמצעות אימון. כדי שתוכלו להשתגר למימד השלישי בביטחון, יש באפשרותכם לנצל את תקופת העבודות כדי להתאמן ולעלות את כלי הנשק שלכם ברמות.
בהצלחה רבה לכולכם,
אנונימוס."

וואו.זה היה די הלם,עכשיו יש גם לעלות את הנשק עצמו רמה..מעניין,ועכשיו יש שינויים בבני הלוויה.
בדקתי את הסקילים שלי,זה הזמן לסדורים.
רשימת סדורים:
-פטיש חד או דו ידני,לא החלטתי.
-לבדוק את החיות החדשות,נראה לי שאני אנסה להשיג פנתר.
-למצוא עבודה.

נכנסתי לחנות,היא הייתה די מלאה עם הרבה לקוחות למיניהם.החנות הייתה ענקית,כמו סופרמרקט של נשקים.אחרי חיפוש קל מצאתי שלושה מדפים ובהם כל-מיני שוגי פטישים.
היו בעיקר פטישים חד ידניים.
לאחר עשר דקות של התלבטות בחרתי בפטיש בעורך היד שלי,נעים להחזקה,דו ידיני,הראש שלו(אין לי מושג איך קוראים לזה><)גדל בהדרגה והוא עגול,צבע שחור אדום ונראה עתידני קצת.
( משהו כזהXD:
http://orig06.deviantart.net/1df5/f/2015/007/5/b/5bbc2513f0cb696cd5cc4d3c838d53b1-d8cy9dm.jpg )
ניגשתי למוכר הצעיר ונתתי לו 2000 מטבעות.מקווה שזה שווה את זה.

יצאתי החוצה וניסיתי להשתמש בו.הנפתי אותו ימיני ושמאלה.הייתי רשלני כמו שהיה כתוב.קדימה להתאמן!
טוג לפני 9 שנים ו-1 חודשים
עוררתי לקול צעדים מחוץ לדלת ושמעתי צעקה שקוראת "מכונת הכתיבה מכונת הכתיבה" אז התלבשתי והתעוררתי במהירות וירדתי לראות את ההודעה ,
"שלום לשחקני מימד72!
כתוצאה מעדכון של המשחק, ישנם שינויים בסקילים לחימה בכלי נשק ובני לוויה. כעת, הסקיל בני לוויה מייצג את הקשר של השחקן עם בן הלוויה שלו. על מנת שבן הלוויה יחשב כשייך לכם, עליכם להשקיע בו לפחות רמה 1. זה אומר שהזנחת בן הלוויה שלכם מעל לשלושה ימים לא תיכלל ברשימה. אם עברו שלושה ימים מאז הפעם האחרונה שהתייחסתם אל בני הלוויה שלכם, הוא כבר לא יהיה שייך לכם ולא תקבלו החזר רמות או החזר כספי על ההשקעה שלכם. במידה ולא האכלתם את בן הלוויה שלכם במשך שלושה ימים, הוא יהפוך לתוקפני ויתקוף אתכם.
על מנת להגן על בני הלוויה שלכם, ועל עצמכם, יש להתייחס לחוקים.
נוסף על כך, ישנו שינוי בסקיל לחימה בכלי נשק. כעת, שחקנים אשר נלחמים בכלי הנשק שלהם בזמן קרב, יעלו אך ורק רמות בסקיל. אך כאשר שחקן נלחם במסגרת אימון, הוא יעלה רמות בדרגת המיומנות של כלי הנשק. מעכשיו, יש רמות שמדרגות את המיומנות שלכם בכלי הנשק. לכל נשק יש 30 רמות, ברגע שחקן מגיע לרמה 30 של כלי הנשק שלו, הוא מיומן בו באופן מוחלט ותהיה לו הזדמנות לשדרג את כלי הנשק שלו. נכון לעכשיו, מיומנויות הלחימה שלכם בסקיל עומדות על 0. אתם לא מיומנים בכלל. זה אומר שהחץ כבר לא יפגע במטרה, התקיפה עם החרב תהיה מסורבלת, הכדור של האקדח יחטיא והגרזן יפספס את המקום. תזכרו שהדרך היחידה לעלות רמות במיומנות של כלי הנשק שלכם היא אך ורק באמצעות אימון. כדי שתוכלו להשתגר למימד השלישי בביטחון, יש באפשרותכם לנצל את תקופת העבודות כדי להתאמן ולעלות את כלי הנשק שלכם ברמות.
בהצלחה רבה לכולכם,
אנונימוס."

לאחר שקראתי את ההודעה ראיתי את מאדי מנסה להשתמש באקדח ובקשת שלה ללא הצלחה רבה אז ידעתי שאני אהיה חייב להתאמן מחדש. לאחר מכן יצאתי והלכתי למלון כי משמרת הבוקר שלי עמדה להתחיל. אז הגעתי והחלפתי בגדים במהירות לבגדי קוסם הבמה שלי ועליתי לבמה ראיתי שלפחות שני שליש מהמקום מלא ולאחר כמה שניות התחלתי לדבר "בוקר טוב גבירותי ורבותיי מקווה שתיהנו מהמופע" וככה במשך שעה עשיתי כל מיני טריקים עם הקסמים שלי כמו שינוי הצבע של הבגדים שלי ושל שלושה מתנדבים מהקהל מה שעשיתי היה שבהתחלה שיניתי את הצבעים של הגלימה, החולצה והמכנסיים שלי ולאחר מכן קראתי ל-3 מתנדבים מהקהל ושאלתי כל אחד מהם איזה צבעים הוא רוצה לבגדים שלו ואז שיניתי אותם לצבעים שהם בחרו ובאמצע הדרך חזרה למקומותיהם שיניתי את הכל לוורוד ואז כחול וירוק ולבסוף למקור ולבסוף גרמתי לדשא בכמה עציצים לגדול לצורות מגניבות ונתתי את העציצים לכמה ילדים שהיו במופע.
בסוף ההופעה ירדתי מהבמה והחלפתי בחזרה לבגדים הנורמליים שלי וחזרתי לבית המשימות לטפל בגריפון האור שלי (קוראים לו צ'יף) אז האכלתי אותו ואז שיחקתי איתו בחוץ במשל שעתיים בזה שאני מחביא דברים והוא צריך למצוא אותם בזמן הכי מהיר ואז הלכתי להתאמן על הקסמים שלי, בעיקר על שיגור כדורי האש אז הלכתי לאזור מלא בסלעים בלי צמחים כדי שאני לא אתחיל שריפת יער בטעות אז השתמשתי בקסם שינוי הצבע ויצרתי מין מטווח לראות עד כמה אני זורק טוב את המרחק וגם את הכיוון אז התחלתי להתאמן במשך חצי שעה ניסיתי להעיף אותם כמה שיותר רחוק אבל הבעיה הייתה שכדור האש נחלש יותר ככל שהוא עובר יותר מרחק אז הוא לא ישפיע כמעט אם אני רוצה לירות מרחוק אז חשבתי קצת ואז הגעתי אל הרעיון שאם כדור האש יהיה דחוף יותר הוא גם יהיה יותר חם (מה שאומר יותר קטלני) וגם הוא יוכל לעבור מרחקים ארוכים יותר כי החום לא יברח כלכך מהר.
במשך חצי שעה התאמנתי על חיזוק הלהבה ושהיא תישאר ממוקדת ולא תתפרץ סתם בהתחלה נכוויתי מעט ביד אבל אז הבנתי איך לשלוט באש ואחר כך התאמנתי עוד חצי שעה על הוספת אש ו"טעינה" של כדור האש תוך כדי תנועה כדי שאדע לא לאבד את הריכוז ואז התחלתי לזרוק את כדורי האש הטעונים שלי, בהתחלה זה היה קשה לדייק איתם יותר ולשמור גם על היציבות אבל אחרי הרבה זמן של התאמנות הרגשתי שהשתפרתי (וגם כי הצלחתי סוף סוף לפגוע במטרות), התאמנתי לפחות 4 וחצי שעות בזריקת הכדורים. ראיתי שבקרוב אני אצטרך לחזור למשמרת בבית המלון אז החלטתי לחזור עכשיו אז אחרי שהגעתי התקלחתי החלפתי בגדים ונתתי לצ'יף אוכל והלכתי למלון.
ההופעה בערב הייתה יותר מסוכנת כי השתמשתי בכדורי האש החדשים שלי להדלקת הרבה לפידים ונרות ברחבי האולם, אחר כך שחררתי הרבה ציפורים באולם וגרמתי להם לעשות כל מיני צורות ואחרי זה עשיתי כל מיני קסמים רגילים כמו לחתוך אנשים לשניים חיות מהכובע וממחטות לא נגמרות, אחרי שההופעה נגמרה חזרתי לבית המשימות ובקושי היה לי זמן להחליף בגדים וכבר נרדמתי.
יאיר לפני 9 שנים ו-1 חודשים
לא התעכבתי אפילו קצת במקום בו היה הבוס, פשוט רציתי לצאת משם מהר, כך גם היה. אני מהרגלי נכנסתי לחדרי. עדיין אותו חדר מתחילת המשחק, לא השתנה אפילו קצת. זה כך בעיקר מהסיבה שאני לא נמצא בו כמעט, רק בשינה. אני יותר אדם של סלון, או שאני מעדיף לצאת החוצה. אני גם לא מתעניין בקישוט החדר. ראיתי שחקנים מקשטים את חדריהם עם כל מיני ג'אנקים חסרי תועלת. סטיקרים, פוסטרים וכדומה שאפילו אין לי מושג מאיפה הם השיגו אותם. אפילו ראיתי שחקן אחד תולה ציור עילג של החתול שלו או של כלב דרוס, נראה דומה.

ישבתי על המיטה בעייפות. כעבור כמה דקות התחלתי לחשוש. בדרך כלל אחרי שאנחנו מביסים את הבוס, אנחנו מקבלים הודעה או מסר ואחרי כמה זמן מועברים למימד הבא. איפה כל זה? ייתכן שאנונימוס לא יעביר אותנו? שהוא שינה את המשחק? החלטתי לא לחשוב על זה בכל כך פאניקה, זה הרי רק מימד אחד. אבל משהו לא נראה לי נורמאלי.

כעבור חמש דקות התחילה מכונת הכתיבה להקליד. כל הבית התכנס באותו החדר, כולם שתקו. אני יודע שכולם הולכים להתחרפן אחרי שההודעה תיכתב, אך לא ייתכן שמשהו קיצוני יתרחש. זאת תקופת העבודות, התקופה הכי שלווה במימד. שום דבר רע לא יקרה.
אחרי שמכונת הכתיבה הקלידה, גילינו על השינויים החדשים. קצת התאכזבתי, אף אחד מהשינויים החדשים לא משפיע עליי. אני לא לוחם בכלי נשק דגול, או מאומן בכלל. וגם לא היפי של חיות. חבל, דווקא ציפיתי לשינוי במערכת הקסם, איזשהו מדד שיאפשר לנו להעצים את הכישופים. כי בינתיים יש רק כדורי אש שיעילים לרוב בקרבות. קצת חבל, אבל נשרוד. אני די בטוח שמותי במימד לא ייגרם משינוי צורה לדוב נמלים. אני רק מקווה שאני לא ארגיש חסר תועלת בקרבות, חייכתי חיוך זדוני.
לשמחתי, יש צד חיובי מאוד לשינוי. חוץ מהעצמתם של מחזיקי הנשקים למיניהם, יש לי את האפשרות להתאמן הרבה יותר. לרוב אימונים היו טובים, אבל עכשיו הם הכרחיים. כבר הרבה זמן לא התאמנתי, ייתכן שהגיע הזמן. אני צריך למצוא מישהו.
התחלתי להלך ברחבי המימד והמרכזים המסחריים. לצערי לא היה שום מזח, אלא רק כמה חנויות. אה ויריד, היה יריד גדול בצד הדרומי , החלטתי לא ללכת לשם. לא הייתה לי מטרה מסוימת להלך חוץ מהתאמנות. אין לי צורך בנשקים, וגם החיות שלי נחות בבטחה בבית. עברתי על יד חנות החיות, שהייתי מלאה באנשים מחדר המשימות. החנות עצמה לא הייתה מרשימה, אך היא הספיקה. במהרה נשמעו צרחות, דרישות לקבלת שירות. שמתי לב גם לשתי נערות שנלחמו על חזיר אחד, ריחמתי על החזיר, למרות שהוא היה מכוער והיה לו עגיל על האוזן השמאלית. חלפתי על יד חנות כלי הנשק, היא גם הייתה מפוצצת. למרות שזה המקום האידיאלי לחפש שותף להתאמנות, החלטתי לא להיכנס..מיד יודע מתי אצא, אם בכלל.

למזלי, מצאו אותו. קרייטוס נופף בפטיש שלו ביד אחת וביד השני החווה לי להתקרב אליו.
"היי איקן, אתה עסוק במקרה?" הוא נראה מעט מתרגש, בצדק, הפטיש החדש שהוא קנה היה מרהיב.
"לא, אני לא עסוק בכלל."
"ובכן, רוצה להתאמן? קניתי פטיש חד ידני חדש ואני מוכרח להשתפר."
"קראת את מחשבותיי."
התחלנו ללכת בכיוון מערב.

(תורך ^^)
זאבה~ לפני 9 שנים ו-1 חודשים
נירה-

ישבתי על הגג ובהיתי בלו מעופפת לה. היא הגיעה לשיא הגודל שלה אבל היא עדיין תינוקת, עדיין ילדה קטנה.
זרקתי לה נתחי בשר והיא התעופפה במהירות ותפסה אותם. הבטתי בשמיים, אני וג'ון לא ככ דיברנו מאז העדכון של המשחק. אני נזכרת במי שהייתי קודם, אני לא אוהבת את הילדה ההיא. אני מעדיפה להישאר כאן אבל.. אני באמת מעדיפה להישאר כאן? ממה אני בורחת? אני לא יודעת..
הבטתי בנתח הבשר החי וזרקתי אותו למעלה, משום מה הוא נחת מולי שרוף למחצה. ייכתי ואכלתי אותו, את השאר הנחתי על הגג ולו שיחקה עם האוכל עד ששבעה לגימרה.
קמתי והלכתי על הגג לכיוון חנות החיות, התנדבתי לעבוד שם היום 10 שעות עם שעה הפסקה שמשלמים לי עליה. זו חנות חיות גדולה, אני לא המאלפת הכי מוכשרת שם אבל אני בסדר. הבעל החנות מחבב אותי. הם בסדר, רצתי על הגג הבא וקפצתי, אחרי כמה שניות של נפילה נחתתי על גבה של לו ועפנו במהירות לכיוון חנות החיות. הספקנו להגיע באיחור של 3 דקות..
אחרי העבודה שלפתי את השוט והתאמנתי בו לפחות 4 שעות לפני שהלכתי תשושה לחלוטין לבית המשימות אבל משום מה, מאדי תפסה אותי והושיבה אותי על הדלפק שמול המטבח.
"מה אכלת היום?" היא דרשה לדעת
"קצת בשר.. לחם עם חמאה.. וזהו נראה לי.." עניתי בהיסוס
"הנה." היא אמרה והניחה מולי מרק סמיך. "אני תורנית מטבח היום אז אני לא אתן לאף אחד להתחמק מהאוכל."
"אוקיי." אמרתי ואכלתי את הקערה, זה היה טעים. "אפשר עוד?"
"תמזגי בעצמך." היא אמרה והתחילה ללכת לעבר החדר שלה.
"את רוצה להתאמן איתי מחר בערב?" שאלתי
-יאללה ליצ'ה, בואי נתאמן^^-
Lich לפני 9 שנים ו-1 חודשים
רק את תעזי לכתוב שמאדי בתורנות מטבח ,-, בושה. היא לא במעמד הזה!
טוג לפני 9 שנים ו-1 חודשים
התעוררתי לעוד יום של עבודה ואימונים, עברו יומיים מאז שהם חזרו והתאמנתי הרבה בזמן הפנוי שלי על כדורי האש וכבר הצלחתי לשלוט בטכניקה די טוב וגם ההופעות שלי במלון הולכות נחמד. חשבתי את כל זה בזמן שהתארגנתי לעבודה ראיתי שצ'יף עדיין מנמנם אז החלטתי לא להפריע לו לישון ויצאתי לעבודה בדרך החבאתי כל מיני חפצים קטנים כדי שצ'יף ימצא אותם אחר כך בתור משחק, זה משהוא שחשבתי עליו אתמול וראית שצ'יף נהנה אז המשכתי עם זה, הגעתי למלון והשומר נופף לי לשלום אז נופפתי לו בחזרה ואז נכנסתי הלכתי אל מאחורי הקלעים החלפתי בגדים במהירות ועליתי לבמה, התחלתי את המופע עם כמה קסמים קטנים של שינוי צבע הקלפים של המתנדב ופרחים משני צבע אחר כך ביקשתי ממתנדבים שונים לעלות לבמה עם פריט כלשהו בלי שאני אראה וביקשתי מהם להכניס אותו לקופסאות סגורות ואני "קורא" את המחשבות של כל אחד מהם וככה מגלה מה יש שם למרות שאני פשוט משתמש בראיית רנטגן שלי ומסתכל בתוך הקופסאות אחר כך עשיתי כמה קסמים רגילים וסיימתי את המופע.
חזרתי לחדר שלי האכלתי את צ'יף ואז ביקשתי ממנו להחזיר לי את כל החפצים שהחבאתי ואז לבוא אלי. לפני שהלכתי להתאמן הלכתי לחנות לקנות את הספר של בני הלוויה (יש לו שם?) ואחר כך שמתי אותו בתיק שלי והלכתי לאזור האימונים שלי, התחלתי את האימונים עם התאמנות על טעינת האש ככה שאני אוכל לחזק את הלהבה כמה שיותר בכמה שפחות זמן ואז התאמנתי על תנועה תוך כדי הטענה ולבסוף התאמנתי על הירייה אחרי כמה שעות הפסקתי את האימונים והתחלתי לקרוא את הספר הוא היה יותר מעניין ממה שחשבתי שהוא יהיה אז בסוף יצא שבמשך בערך שעתיים קראתי אותו, סך הכל התאמנתי במשך 6 שעות היום וקראתי שעתיים (יש לי הרבה זמן חופשי).
אחרי שגמרתי את האימונים חזרתי התקלחתי במהירות החלפתי בגדים ויצאתי למשמרת הערב שלי. היום בהופעה השתמשתי לרוב בקסם התקשורת עם בעחי"ם ככה שבמהלך ההופעה עשיתי הרבה טריקים עם חיות ואז השתמשתי בראיית הרנטגן שלי לקסם כמו שעשיתי בבוקר של כאילו קריאת מחשבות ולסיום השתמשתי בכדורי האש שלי לכמה תעלולים, אחר כך חזרתי לבית המשימות אכלתי ארוחת לילה והלכתי לישון.
DARK-MANDOR לפני 9 שנים ו-1 חודשים
(יאיר זה פטיש דו ידני0:)
באתי לצאת מהחנות,בעודי מתלהב מהפטיש החדש.
ואז איקן נכנס לחנות.תזמון מושלם.
"היי איקן, אתה עסוק במקרה?"שאלתי אותו כשנופפתי ביד."לא, אני לא עסוק בכלל."הוא ענה מיד.
"ובכן, רוצה להתאמן? קניתי פטיש דו ידני חדש ואני מוכרח להשתפר."(מצטער ששיניתי אבל הוא דו >///<)
"קראת את מחשבותיי."הוא הסכים בחיוך קל.
מעולה.
התחלנו ללכת לכיוון מערב...לנראה לי?, ליתר ביטחון אמרתי-"בו נלך לחוף."
"סבבה,אז בו נרד מפה."הוא הוביל וירדו לעבר החוף של קומה 2.
ההליכה עברה בעיקר בשתיקה,רק מידיי פעד שוחחנו קצת.
לבסוף הגענו לחוף,אבל הסכמנו שנפנה שמאלה עד שלא יהיה אנשים ונתאמן שם.החוף היה די ריק,לכן ההליכה הייתה כמה דקות ולבסוף לא היו אנשים.
חלצתי נעליים בעוד שאיקן התארגן לקרת האימון.
"למה אתה חולץ נעליים?החול לא חם?"הוא שאל כשראה אותי מוריד אותם.
"לא,לא ממש..כבר פחות חם עכשיו,אז החול בסדר."עניתי. ונעמדתי.החול היה נעים.
"או-קיי...בו נתחיל."הוא נשמע רגוע למדי..
"אז,איך נתאמן?"שאלתי.
Lich לפני 9 שנים ו-1 חודשים
קולו של מנהל הפונדק "שלוש חרבות" הדהד בין קירות משרדו הקטן. הצצתי שנית בתג השם על החליפה המחויטת שלו, השם טוני הייך התנוסס באותיות גדולות ודקות לצד תמונת פספורט קטנה. איש מבוגר, שיער דליל ואפור משוך לאחור, לחיים שקועות, סנטר ואף ארוכים באותה מידה, וזיפים אפורים ושחורים שעיטרו את קצה סנטרו המחודד.
"עבודת מלצרות, את אומרת." הוא המהם ונשען בחריקה על הכיסא המרופט. הכרס שלו בצבצה מבעד לחולצה השחורה שלבש. הוא שיחק בכמה ניירות על השולחן, דפדף בהן, עיין פה ושם בכמה מסמכים ואז שלף דף מתוך קלסר אפור וגדול והניח אותו מולי, יחד עם עט שחור מעוטר בשם שלו.
"תמלאי את הפרטים האישיים שלך בחלק העליון של הדף, ואז תחתמי פה, פה ופה." והוא הצביע באצבע שמנמנה וציפורניים גזוזות על שלושה מקומות ריקים שלידם היה כתוב באותיות בולטות חתימה.
אחרי שספקטור בישר לי שאני לא אוכל להמשיך בעבודה ללא מיומנות בכלי הנשק הלכתי לחפש עבודה זמנית. ולצערי המשרה הפנויה היחידה שהצלחתי למצוא היא עבודת מלצרות בפונדק נידח בקומה השנייה עם משכורת סבירה. לא בדיוק מה שחלמתי עליו, אבל זה היה יותר טוב מכלום. עכשיו כשכלי הנשק חדשים נכנסו לסקיל הייתי חייבת להצטייד בהם, גם אם רמות המיומנות שלי עמדו על אפס.
משכתי לעברי בהיסוס את העט והדף ומילאתי את הפרטים.
שם: מאדי.
מין: נקבה.
שיעור גיל: נערה.
שחקנ/ית / עצמאי/ת: שחקנית.
בית משימות: TROOP12
מצב סקילים: קסם רמה 20, לב"ן רמה 27, בישול רמה 6, מלאכה רמה 5, ביגוד רמה 5

"זה הכל." החלקתי לעברו את המסמך המלא וזעתי במקומי בניסיון למצוא תנוחה נוחה על הכיסא הקשה כבטון. בדיוק באותו רגע נכנסה למשרד נערה לבושה במדי מלצרות. היא חלפה על פני נושאת מגש עם ספל גדול של קפה והניחה אותו על השולחן מול מנהל הפונדק.
"תודה איילין." טוני הנהן לעברה במבט קורן סמכותיות והחזר לעניין בדף. היא הייתה גבוהה, ועשתה רושם גבוה עוד יותר משום שגופה היה דק וצר עצמות, כולו זוויות ואיברים ארוכים. שיערה היה מבריק, גולש על גבה בגלים אדמוניים. היא שלחה בי מבט תחת האיפור הקל שעיטר את פניה, חייכה חיוך קצר ומיהרה לסגור אחריה את הדלת.
טוני הניח את הדף חזרה על השולחן והתרווח בכיסאו בליווי נוסף של חריקה. "תתייצבי מחר בשש בבוקר להכשרה. ובלי איחורים."
איילת לפני 9 שנים ו-1 חודשים
באחת מהמשמרות שלי שמעתי פתאום בום ענקי, כנראה משהו כבד שנשבר.
הבנתי את משמעות הדבר- אנחנו חייבים לברוח מפה.
ניגשתי את הפסיכי שמשום מה עדיין ישן ולא התעורר מהרעש. פיו העלה נחרות של מקצוענים.
"קדימה קום, הם גילו אותנו" אמרתי בחוסר סבלנות תוך שניערתי את גופו.
הוא התעורר, פיהק בצורה שלא הייתה מביישת לוע של אריה , והתמתח מספר פעמים. כאילו שיש לנו זמן לזה בכלל...
אוח....
"נו בוא כבר. הם יכולים למצוא אותנו כל רגע".
"למה דווקא כשאני ישן?" אמר מנומנם.

באיזשהו שלב סוף סוף רצנו לכיוון דלת הכניסה.
כשהגענו לשם, ציפתה לנו הפתעה לא נעימה בכלל.
בטי ורוג'ר חיכו ליד הדלת, שבה נפער חור עצום.
אבל החדשות הרעות באמת הן שהם באו חמושים- הם עטו שני שריונות בצבע שחור, שרוב שטחם היה עשוי ממתכת בוהקת.
(לתמונה של השריון אתם יכולים להיכנס לקישור (http://vignette4.wikia.nocookie.net/infinityblade/images/a/a2/Armor_Vile.png/revision/latest?cb=20121116204915
בנוסף הם חבשו קסדות אפורות מבריקות, שכיסו את כל ראשיהם מלבד פניהם.
"אולי נוכל לברוח דרך החלונות" לחש לי הפסיכי כל כך חלש שהייתי בטוחה בהתחלה שדמיינתי את זה.
"בסדר. בוא נרוץ.. עכשיו!"
כשהיינו במרחק של כמה סנטימטרים מאחד החלונות, קפצנו לעברו כדי לרסק אותו.
במקום שזה יקרה, מצאנו את עצמנו נחבטים בחלון הזה ונופלים חזרה לרצפה.
אווץ'... גם כואב וגם מביך...
אחר כך הפסיכי ניסה לשבור את החלון בעזרת חרבו החדה. שום דבר...
ברצינות? אם יש פה כל כך הרבה חלונות הם לא יכולים לפחות להיות שבירים?
שני האויבים אפילו לא ניסו לרדוף אחרינו, הם רק גיחכו בהנאה ושילבו ידיים בעודם צופים בנו עושים צחוק מעצמנו.
"אוקיי, זה מספיק ילדה. הגיע הזמן לקבל את מה שמגיע לך" הכריזה בטי בקשיחות.
'האנשים האלה בהחלט רציניים' חשבתי.
"טוב הדרך היחידה לברוח מכאן היא דרך הדלת השבורה, אבל בשביל זה נצטרך להילחם קודם" לחשתי במהירות.
כן, עכשיו נסיים את זה כמו שצריך.
לא תכנית מרשימה, אבל עדיין העדפתי שהם לא ישמעו אותה...
"הכבוד להתחיל את הקרב כולו שלך.." ענה לי הפסיכי בנימה אצילית מוקצנת.
למעשה, הכבוד לא היה שלי, אלא של רוג'ר. הוא שעט לעברנו עם גרזנו בקריאת קרב רועמת.
וככה הקרב התחיל.

לא שרציתי להיות בסיטואציה הזאת, אבל באותו רגע הרגשתי את האדרנלין חזק בתוכי וכל מה שעניין אותי היה להראות להם עם מי הם התעסקו. ושלא יעזו אפילו לחשוב שיש להם סיכוי.
זאת תהיה הזדמנות מושלמת למשחק שכולנו אוהבים-קליעה למטרה.
הוצאתי מתיקי במהירות את החץ וקשת וכיוונתי לחזה שלו. 'אוו, הוא הולך לשלם על זה' צחקתי צחוק מרושע מבפנים.
מתחתי את מיתר הקשת ושיחררתי.
ואז... החץ שעט קדימה כמו נץ יפהפה ופגע במטרה.
טוג לפני 9 שנים ו-1 חודשים
למרות שיש לי היום חופש מהעבודה התעוררתי מוקדם מהרגיל. אז החלטתי שהיום אני אצא לצוד מפלצות כי כבר ממש השתפרתי עם כדורי האש שלי והצלחתי בקלות להגיע לטמפרטורות גבוהות במיוחד ואפילו הצלחתי ליצור זכוכית ורציתי לראות איך כדורי האש יעבדו בקרב. אחרי שקמתי צחצחתי שיניים וירדתי לאכול ארוחת בוקר, אחרי שאכלתי ארזתי קצת שיהיה לי לצהריים ויצאתי לקומה הראשונה במימד הראשון. מיד אחרי שהגעתי שיניתי את הצבעים שלי הבגדים שלי שיהיו כמו צבעי הסוואה ואז הלכתי קצת באיזור מבלי להיתקל באף חיה ובזמן שהלכתי הצמחתי את הדשא מסביבי, אבל אחרי חצי שעה בערך שמעתי כמה חזירי בר לא רחוק מאיפה שהייתי אז הלכתי לעברם בשקט אחרי שהתקרבתי מספיק ראיתי שהיו שם שלושה שניים בוגרים ואחד צעיר, בזמן שחיכיתי להזדמנות מתאימה הם ליחכו עשב ואז כשראיתי שדעתם מוסחת תקפתי ויריתי את כדור האש שלי לכיוון זה שנראה הכי מסוכן, הצלחתי לחסל אותו במכה ואז מיד התחלתי לטעון מחדש עוד כדור אש בזמן שחזירי הבר היו מבולבלים ואז זרקתי את כדור האש השני שלי אבל את הבוגר השני שמעתי אותו צווח אז הסתכלתי במהירות וראיתי שהוא התחמק והוא רק נשרף קצת אז נסוגתי במהירות אל בין העצים וחשבתי מה לעשות, בסוף החלטתי שאני אתן לו לתקוף אותי כמה פעמים ככה שאני אנסה לפגוע בו תוך כדי שהוא זז אז זזתי לשדה הראיה שלו והכנתי את קסם המגן ליתר ביטחון ואז אחרי שהוא התחיל לרוץ אלי ולצבור תנופה אז זזתי מהר הצידה ובכוונה כיוונתי מעל הראש של היצור כדי שאני אוכל להתאמן על ירייה על משהו זז כמה פעמים ושהוא לא ימות לי ישר ואחר כך זה מה שעשיתי עד שראיתי אותו מתעייף ואז הרגתי אותו ולא היה לי כוח לנסות למצוא עכשיו את החזיר בר הקטן אז פשוט המשכתי לטייל.
איילת לפני 9 שנים ו-1 חודשים
טוב, זה מה שאני דמיינתי שיקרה.
זה מה שבאמת קרה- בלי שום הסבר הגיוני, הקשת פשוט נשמטה לי מהידיים והחץ נפל על הרצפה.
'מה לעזאזל?' נחרדתי 'איך נהייתי כזאת גרועה?!'
בזמן הזה רוג'ר כבר הספיק להגיע אליי וניסה לפגוע בי עם הגרזן מספר פעמים. אני התחמקתי ממנו מכל זווית אפשרית.
אוקיי, לא יודעת מה נסגר עם הקשת, אבל אני אנסה את הסכינים. הם בטוח לא יאכזבו אותי.
שלפתי סכין ועמדתי לתקוע אותה בבטנו, אבל איכשהו הזווית שהחזקתי אותה הייתה כל כך עקומה שהנזק היחיד שהיא גרמה היה שריטה קטנה על השריון.
'לא, לא לא. זה לא קורה לי. בבקשה לא עכשיו. למה זה קורה לי?!' נכנסתי לפאניקה
'צאי מזה ריזו זה ממש לא הזמן עכשיו!' זעק אליי הקול ההגיוני שלי 'כרגע את חרא בכלי נשק, אז אל תשתמשי בהם. תנסי את הקסמים, ואם זה לא יעבוד, פשוט תהרגי את עצמך לפני שהם יעשו את זה בדרך ממש כואבת. גם ככה את כל הזמן מחפשת סיבות למות'.
החלטתי לחזור לכדורי האש.
הצלחתי בקושי להתחמק מהגרזן שעמד לשסף את גרוני, וכיוונתי לרוג'ר שני כדורי אש.
והם אכן פרצו, אדירים בגודלם היישר אליו.
'יש! הקסם עדיין עובד!'
למרבה הצער, השריון היה כנראה חסין לאש. כי היא לא גרמה לו לשום נזק או לאיש שבתוכו, שאפילו לא ניסה לברוח ממנה.
הדבר היחיד שעשה להגנה עצמית היה לכסות את פניו החשופות עם ידיו.
'טוב אני אצטרך לנסות משהו אחר..' חשבתי בייאוש.
בינתיים הוא ניסה לפלח את הראש שלי עם הגרזן . התכופפתי כאילו אני צוללת מתחת למים, והוא הוריד לי רק כמה שערות.
'אוי, אני רק מקווה שזה לא יהרוס לי את כל התסרוקת'..
לא נעים להגיד, אבל הגוש הכתום והנחמד הזה שמשמש לי כשיער במשחק יותר טוב מהשיער המקורי שלי. אז לא ממש רציתי שהוא ייהרס...
תוך כדי שניסיתי למצוא אסטרטגיה חדשה, היה עליי להתחמק כל הזמן מההתקפות האין סופיות של רוג'ר.
היה לו מבט רצחני ומפחיד בעיניים, שגרם לו להיראות כמו מתאבק סומו רעב.
ואז עלה לי עוד רעיון....
'בבקשה שזה יעבוד, בבקשה בבקשה בבקשה!!' התחננתי כמו מתפללת מתוסכלת מהחיים.
עשיתי עליו קללת איטיות, ועל עצמי ברכת מהירות.
הפרשי המהירויות אמורים להגדיל את עוצמת המכה שלי בצורה משמעותית.
רצתי לעברו כל כך מהר עד שיכולתי לראות רק פסים צבעוניים, קפצתי, וביצעתי בעיטת נינג'ה מדויקת.
כמו שחשבתי, הוא לא הספיק לפגוע בי ועוצמת המכה אכן הייתה חזקה, אך מלבד צעד קטן אחורה, היא לא שינתה כלום.
נפלתי (שוב) מושפלת על הרצפה והרגל שלי ממש כאבה.
הייתי צריכה להבין שהאנרגיה לא תספיק כדי להפיל אותו. עם השריון הוא עוד יותר כבד.
ניסיתי לקום, אבל הרגשתי אלפי מחטים ברגל שלי.
רוג'ר התקרב אליי. שיט.
'זהו, הפעם זה באמת הסוף שלי. רק שלא יעשה את זה כואב, כי גם ככה כואב לי ברמות. בעצם הוא בטוח יעשה את זה כואב, אז עדיף שאני אהרוג את עצמי עכשיו, לפני שאהיה על הסף הארוך שבין חיים למוות'.
אקו לפני 9 שנים ו-1 חודשים
חץ שרק ליד אוזני, קיללתי.
רצתי ביער, הרודפים היו במרחק של כארבעים מטרים מאחוריי והכנף שלי הייתה פצועה. עשיתי טעות נוראית.
חשבתי שלתקוף שוב את הרוזן יהיה רעיון טוב, אבל מסתבר שהוא גילה איכשהו איפה אהיה.
ארבעה אנשים רדפו אחריי, שלושה עם קשתות וסכינים ואחד עם חנית ארוכה וחרב קצרה, אם אני רוצה לצאת מכאן בחיים הם חייבים למות.
לרוב השיטה שלי היא להוריד קודם את הקשתים אבל במקרה הזה היו יותר מדי מהם, אבל היה לי פתרון לזה.
נכנסתי לקטע יער צפוף והסתתרתי מאחורי עץ גדול, הקולות התקרבו, בינתיים חבשתי במהירות את הכנף שלי. חישבתי מהר- 13 קמ"ש עובר 40 מטר בבערך 11.1 שניות, מושלם.
בדיוק כשהרודפים הגיעו לשני מטרים מהעץ שתי הפצצות על הטיימר ששמתי התפוצצו מתחתיהם, הקשתים שחררו את החצים שלהם בהפתעה.
הסתערתי מאחורי העץ, שיננתי את מיקומיהם של הלוחמים ואז זרקתי פצצת עשן. השלכתי סכין הטלה על אחד שעוד היה לזמן מוגבל מחוץ לעשן וזה פספס, מה לעזאזל.
המשכתי אל צל בעשן והנפתי עליו את החרב, היא פגעה אבל הלהב לא היה מיושר ולכן הפציעה הייתה חלשה יותר, תקפתי קשת נוסף ובמקום לפגוע בו חתכתי לו את אשפת החצים וכולם נשפכו לו על הרצפה. מה לעזאזל קורה כאן??
בזעם מוחלט ריסקתי לו ולשני את הראשים, העשן התחיל להתפוגג. חץ החטיא אותי במעט, נושא החנית נעמד ביני אל בין הקשת עם החנית מכוונת כלפיי, זרקתי עליו פצצה והוא ניסה להדוף אותה על החנית, אבל תפסתי לו את החנית ומשכתי אותו ישר אל תוך הפצצה, עם הפרצוף. בום. זרקתי את החנית בעופן עקום על הקשת, מה שגרם לו לפספס עם החץ הנוסף שלו, ואז הסתערתי עליו עם החרב.
את המכה הראשונה הוא חסם עם הסכין, אז הנפתי חזק יותר במכה השניה והשלישית, ובמכה הרביעית הנפתי כל כך חזק עד שהיא תלשה לו את הסכין מהידיים, זרקתי עליו סכין הטלה, שפגע לו בקצה הכתף במקום בחזה, אז חיסלתי אותו במכת חרב עקומה לחלוטין.
עוד רעשים נשמעו במרחק, שיט.
טוג לפני 9 שנים ו-1 חודשים
אחרי זה המשכתי לחפש במשך כמה שעות ונתקלתי ב 4 קבוצות של חזירי בר שני הקבוצות הראשונות לא היו בעיה ועשיתי אותו הדבר כמו שעשיתי קודם. השארתי רק אחד שירדוף אחרי ואני מתחמק ומכוון כדורי אש מעל הראש שלהם כדי לשפר את הדיוק שלי על מטרות נעות, ולמרות שבהתחלה לא הייתי ממש מוצלח למדתי איך לחשב איפה הם יהיו וככה הצלחתי וכמעט ולא פספסתי.
הקבוצה השלישית הייתה יותר בעייתית כי הם היו 8 חזירי בר וידעתי שיהיה לי קשה יותר ואני גם אפצע אבל החלטתי בכל זאת לנסות לתקוף כדי שאני אוכל לדעת איך להתמודד מול הרבה מטרות בבת אחת.
"אני יודע שאני אתחרט על זה אבל" הפעם זרקתי כדור אש בלי לחסל אחד על ההתחלה ואז כשתשומת הלב שלהם הייתה מופנית אלי יריתי עוד כדור אבל הפעם כיוונתי לאחד מהם כדי שכל הלהק יתעצבן ויתחיל לרדוף אחרי, מיד אחרי זה התחלתי לברוח וזרקתי כדורי אש באקראי מידי פעם כדי שימשיכו לרדוף אחרי בזמן שרצתי חשבתי שזה יכול היה להיות הרבה יותר קל עם עוד מישהו, טוב נו כרגע אין אף אחד אז מה לעשות. בזמן הזה גם חיפשתי איזו שהיא ערימת אבנים שאני אוכל לעלות עליה או נקיק צר. אחרי כמה דקות וכמה כדורי אש מצאתי גבעה קטנה שנראתה מתאימה אז הגברתי מהירות ועליתי עליה ואז הסתובבתי ויריתי כמה כדורי אש חלשים על החזירים רק כדי שיתרחקו לכמה שניות, בזמן שהם הסתדרו הכנתי שני כדורי אש ויריתי אותם לרוע המזל חיסלתי אחד אבל את השני רק שרפתי בצד גופו , לפני שהספקתי ליצור את המגן אחד אחד מהם רץ אלי והצליח לשרוט אותי ברגל אז יריתי עליו את כדורי האש שלי שהרגו אותו ואז ריפאתי במהירות את הפצע ויריתי כמה כדורי אש חלשים להרתעה ואז שניים רצו אלי אז השתמשתי בכדורי אש בשני הידיים אז התחמקתי במשך כמה שניות כדי שכדורי האש יהיו מספיק חזקים ומיד זרקתי אותם עליהם והצלחתי לחסל את שניהם, נשארו עוד 4 וכולם תקפו אותי בבת אחת אז מיד התחלתי להטעין כדור ביד אחת ושנייה לפני שהם התנגשו בי זימנתי את המגן שחסם את המכה ובזמן שהם התנגשו בי זרקתי על אחד מהם כדור אש והרגתי אותו "נשארו שלושה" דחפתי את האחרים עם המגן שלי וזרקתי על עוד אחד כדור אש "עוד שניים" נשארו לי עוד 15 שניות על המגן אז רצתי והתנגשתי בשני החזירים עם המגן ומיד זרקתי על אחד מהם כדור אש שהרג אותו ואחרי כמה שניות זרקתי כדור אש גם על האחרון וחיסלתי אותו. אחר כך ריפאתי את החתכים והחבורות בידיים וברגליים שלי וראיתי שרק צהריים אז המשכתי לטייל.
איילת לפני 9 שנים ו-1 חודשים
כיוונתי אל עצמי את האש לפנים. הנחתי שראש שרוף הורג הכי מהר בן אדם.
כשעוד הלהבות בקושי הצליחו להצטבר, רוג'ר הרים אותי ולפת את שתי ידיי מאחורי גבי. עמדתי על רגל אחת כי לא הייתה לי ממש ברירה אחרת.
לא הצלחתי להשתחרר, הייתה לו אחיזת ברזל.
'למה הוא לא הורג אותי? זאת בטח לא סיבה טובה...' חשבתי בפחד.
"תפסיקי להילחם, את לא מבינה שאין לך סיכוי? בחיי שאת אחת היריבים הכי גרועים שהיו לי".
באמת הייתי גרועה,ממש. אבל אני לא יכולה להגיד שזאת הייתה אשמתי.
"עכשיו פעם אחת תעשי מה שאומרים לך ותסתכלי על גרם המדרגות" אמר בחוסר סבלנות.
אבל למה שאני.."
"פשוט תעשי את זה כבר!!!"הוא צרח עליי.
אז הסתכלתי. בראש הגרם, שהתנשא משמלאנו, נלחמו בטי והפסיכי.
גם הוא נראה מתקשה מול השריון הבלתי מנוצח, אך תמרן במיומנות מרשימה עם החנית שלו נגד הלוחמת האימתנית. היא השתמשה במוט מעץ שאליו היה מחובר בשרשרת כדור קוצים מתכתי. 'כוכב השחר' נזכרתי.
לשנייה אחת בטי העיפה מבט לכיוון בעלה. הוא הניד קלות בראשו וכך עשתה גם היא. כנראה איזשהו סימן מוסכם.
'זה לא טוב, זה ממש לא טוב' בשלב הזה כבר הייתי בהיסטריה מוחלטת. התפתלתי כמו תולעת גוססת בניסיון נואש להשתחרר, פניי התעוותו מהמאמץ, הכאב והפאניקה. הוא רק המשיך לאחוז בי בעיקשות.
"תסתכלי למעלה!!!!!!!!!" הצרחה שהפכה לשאגה הרעידה את האולם. עדיין לא הסתכלתי, פחדתי לעשות את זה. יותר פחדתי לדעת על מה אני אמורה להסתכל מאשר שפחדתי מרוג'ר.
הוא העלה הילוך. ממש קרוב אלינו עמד אחד מקירות החדר. הוא השתמש בו והטיח את ראשי בקיר שוב ושוב ושוב תוך שהוא ממש לשאוג:
"תסתכלי למעלה או שהסיוט הזה יימשך עד שתרגישי את הגולגולת יוצאת לך מהראש".
בסוף נכנעתי. פקחתי את עיניי והסתכלתי פעם נוספת אל גרם המדרגות.
זאבה~ לפני 9 שנים ו-1 חודשים
נירה-

שמתי אוכל לחיות שלי והלכתי עם כולן מחוץ לבית המשימות. שלתי הודעה למאדי להיפגש בדשא בקומה ה1 שמול היער, חיכיתי לה כ20 דקות. בזמן שחיכיתי שיחקתי קצת עם החיות שלי, לו ישנה לי על הרגל וזרקתי לפוקט בירד שלי ענפים שהם סחבו במגושם מעט והדביבונים התחרו איתם מי מחזיר הכי הרבה מקלות.
"אז אני רוה שהבאת את כל החבורה איתך," אמרה מאדי.
"יאפ, נתחיל?" שאלתי, קמתי ונעמדתי מולה.
טוג לפני 9 שנים ו-1 חודשים
הקבוצה הרביעית שפגשתי הייתה הכי מסוכנת אבל למזלי למדתי מהלהק הקודם של חזרי הבר וידעתי מה לעשות, הם היו קבוצה של סך הכל 11 חזירי בר אבל הפעם ניסיתי משהוא קצת שונה, הסתכלתי בעצים מסביב וחיפשתי אחד שיתאים לי עץ שאני גם אוכל לטפס עליו והוא יחזיק אותי וגם שהוא לא יתמוטט כשחזירי הבר יינגחו בו, אחרי שמצאתי אחד הלכתי לעברו בשקט כדי שחזירי הבר לא ישימו לב אלי ואחרי שהגעתי אליו טיפסתי במהירות וחיפשתי נקודה טובה שממנה אני אוכל לזרוק את כדורי האש שלי, אחרי כמה דקות הגעתי לשם ריפאתי כמה חבורות שקיבלתי במהלך הטיפוס ואז הכנתי כדור אש בכל אחד מהידיים שלי, כיוונתי למרכז הקבוצה איפו שהכי הרבה ייפגעו במכה אחת אז אחרי דקה בערך זרקתי כדור אש מחוזק אחד שחיסל 3 חזירי בר ופצע רביעי ובזמן שהשאר היו מבולבלים זרקתי עוד אחד שחיסל 2 מהם אבל לא היה לי הרבה מזל והם תוך כמה שניות מצאו אותי ורצו לעבר העץ שטיפסתי עליו הצלחתי לחסל את האחד שהיה כבר פצוע בזמן שהם רצו לעברי כי הוא היה איטי יותר אחרי כמה שיות הם הגיעו לעץ שלי ונגחו בו בכוח, אבל למרות מה שחשבתי העץ לא הצליח להחזיק מעמד והוא התחיל להתפרק וליפול אז במהירות זרתי כמה כדורי אש חלשים רק כדי לבלבל אותם, קפצתי מהעץ והתחלתי לרוץ בשיא המהירות וראיתי שהם התחילו להתאושש ולרדוף אחרי אז התחלתי להטעין כדורי אש אחרי חצי דקה בערך ראיתי שהם מתחילים להתקרב אלי אז הסתובבתי במהירות ויריתי כדורי אש והמשכתי לרוץ לחצי דקה בזמן שאני מטעין ושוב פעם מסתובב ויורה כדורי אש וככה זה מה שעשיתי במשך 10 דקות בסך הכל למרות שהם הרגישו כמו שעה עד שלא שמעתי אותם יותר, אז עצרתי סוף סוף והסתכלתי מסביב לראות שאין שום אויבים בסביבה ואז התרסקתי על הקרקע מעייפות, אחרי כמה דקות של מנוחה הכרחתי את עצמי לקום וריפאתי את עצמי למזלי לא היו לי פציעות קשות רק כולי הייתי מלא חתכים אז החלטתי שזה מספיק רדיפת חזירים להיום והלכתי לכיוון היציאה מהיער, ראיתי שכבר ערב ואני לקראת היציאה אבל כשסוף סוף יצאתי שמתי לב לשני אנשים אז הלכתי קצת יותר מהר לראות מי אלה וכשהייתי מספיק קרוב ראיתי שאלו נירה ומאדי אז נופפתי להן לשלום והלכתי לעברן.
איילת לפני 9 שנים ו-1 חודשים
דווקא המצב היה נראה די טוב. בעזרת החנית, הפסיכי חבט בחוזקה ביד של בטי וכלי נשקה נשמט ממנה ועף הצידה.
הוא הניף את החנית קדימה כדי לפגוע בה.
בטי לקחה את ידה לאחור, טחבה אותה לנרתיק עור שהיה על חגורתה והוציאה ממנו חפץ לא צפוי- פגיון.
מהזווית שבה עמדנו אני ורוג'ר יכולנו לראות מה היא עושה, אבל לא הפסיכי.
ורק באותו רגע המוח המטומטם שלי סוף סוף הבין. הייתי כל כך עסוקה בלפחד שלא הבנתי את המובן מאליו- לא אני בסכנה, הוא בסכנה.
"תברח!!!!!!! פשוט תברח משם!!!!!" צעקתי, הכי חזק שיכולתי.
אבל הוא לא שמע כלום, וזה בכל מקרה היה מאוחר מדי.
ראיתי את הכל כמו בהילוך איטי.
בטי המשיכה להחזיק את הפגיון מאחורי גבה בזמן שהיא מטה את גופה הצידה ומתחמקת מהחנית. היא קופצת קדימה ונעמדת במרחק של סנטימטרים ספורים מול הפסיכי. הוא מכוון את חניתו מחדש כדי להנחית מכה נוספת.
ואז.. במהירות של תנין שסוגר את הלסתות על טרפו, היא חושפת את הפגיון ודוקרת אותו בעינו הימנית.
הוא נאנק מכאב. הדם זורם מהעין אל לחיו ובהמשך על כל אורך פניו.
בטי מנצלת את רגע החולשה הזה ודוקרת אותו בעינו השנייה.

האנקות של הפסיכי התגברו והתגברו. הוא ירד על ברכיו וכיסה את עיניו חסרות התועלת. זה היה נראה כאילו הוא בוכה, רק שבמקום דמעות הוא הזיל דם- שני מפלים אינסופיים של דם משני צידי פניו.
הוא לא היה יותר הלוחם השמח שחי בשביל הקרבות, עכשיו הוא היה עוד סתם חיה פצועה שהתנין נגס בה. חיה שכל מה שהיא מסוגלת לראות, או יותר נכון להרגיש, זה פחד מהבאות.

"קום" פקדה בטי שעמדה מעליו.
שום תגובה. הוא רק המשיך עם אותם קולות חוזרים ונשנים.
"קום!!" היא הגביה את קולה.
הוא נעמד על רגליו, וחשף את עיניו המחוררות המדממות. מבטו המשוגע הפך למבט ריק.
היא דחפה לידיו המושטות את החנית.
"עכשיו אני רוצה שתתאבד. תעשה את זה מהר וככה תהיה לך הזדמנות למוות מכובד יותר. אם לא תצליח, אני אעשה את זה בעצמי".
הוא היה המום. לא ברור אילו מהמאורעות הוא זה שהשפיע עליו, אבל הוא עמד שם כמו פסל. פיו פתוח מעט והוא לופת בחוזקה את חניתו,כאילו היא הדבר היחיד בחייו שהרגיש שנותר לו לאחוז בו.
"אתה שומע אותי או שעכשיו אתה גם חירש? אמרתי לך להתאבד"
אחרי בערך דקה, נראה כי דבריה חלחלו למוחו.
הוא מישש מספר פעמים את החנית ואיתר את החוד.
בידיים רועדות, הוא תקע בעצמו את חוד החנית.
למרבה הצער, הפסיכי לא העריך נכון את המיקום שלו. במקום לתקוע אותו בליבו הוא תקע אותו בצד גופו.
הקולות שבאו לאחר מכן המחישו בצורה מעוררת אימה את הייסורים שעבר. צרחות מתגלגלות של תסכול נפשי ושל גלי כאב בלתי נגמרים.
"קדימה אין לי את כל היום, תנסה שוב!" היא דיברה כאילו מדובר בסתם אימון שגרתי.
הוא התרומם בקושי מהרצפה, נאחז שוב בחנית כדי לייצב את עצמו על ברכיו. כולו רעד מהמאמץ להישאר ישוב ולא להתמוטט.
הוא העביר את ידיו בתנועות קטועות ומהירות כדי למצוא את החוד. רק למצוא אותו, רק למצוא אותו מהר ככל האפשר.
מרוב הרעידות והפאניקה, לקח לו כמה דקות לעשות זאת.
הוא דקר את עצמו.
הפעם נשמעה רק גניחה חלושה כשצנח שוב לרצפה. הוא נדקר בצידו השני.
"אוקיי, אני רואה שזה לא ילך."
בטי הרימה את כוכב השחר, שאותו הפילה קודם לכן.
היא החזיקה אותו מעל האיש הגונח. "תמסור ד"ש לסבתא שלי" אמרה בחיוך ניצחון.
אחר כך הניפה בעזרת השרשרת את הכדור אחורה, הוא צבר תאוצה, חזר קדימה ונעץ באכזריות את קוציו החדים בגרונו.
המכה העיפה אותו אחורה מגרם המדרגות , ורק אז החנית השתחררה מאחיזתו העקשנית.
היא עפה באוויר.לעבר יעד חדש.כשבטי הורידה את מבטה מהפסיכי המתרסק, היא קלטה את הדבר.
"רוג'ר!!!!" קראה בבהלה.
בצעד קיצוני, היא קפצה מגרם המדרגות לכיוון החנית.
כמובן שלא הייתה בכך שום תועלת והחנית שעטה היישר לתוך פניו של רוג'ר, שמגודל ההפתעה לא הספיק להגן על עצמו לפני שמצא את מותו.
האיש גדול הגוף התמוטט על הקרקע בחבטה, וסוף סוף הוא שיחרר אותי.
בטי המבועתת לא הוציאה הגה מפיה כשחזתה במה שקרה. פניה רק חשפו הבעה מלאת צער לפני שהושמדו על ידי מקל החנית שפנה כלפי מעלה.
וככה, שני האוהבים האכזריים, כמו שהיו נאמנים זה לזו ונלחמו ביד, גם מתו ביחד על אותה החנית.
Lich לפני 9 שנים ו-1 חודשים


זאת הייה הפעם החמישית שהמוט חבט בצידי גופי, התקפלתי לאחור והתנגשתי בגזע עץ, החרב התנגשה ברחש על הדשא הרך. הסטתי ביד רועדת קצוות שיער שדבקו למצחי. כבר כמעט שעה שחגנו זו סביב זו, עשבי הדשא עקצצו בכפות רגלינו היחפות, זיעה קרה הזדחלה לאורך פנינו. השמש כבר הייתה בתהליך שקיעה, וכדור קורן של אור נטה אל מאחורי העצים הגבוהים. הטלתי את ראשי על גזע העץ ואילצתי את עצמי להישאר עוד קצת כדי לבהות בקולאז' הפסים הכתמתמים והאדומים שנמרחו על השמיים.
נירה תקעה את המוט באדמה והשעינה עליו את משקל גופה. היא עצמה עיניים. הפנים שלה היו שטופות זיעה וחולצת הטריקו שלה נדבקה לגופה. היא נראתה כמו נערה בדמות של גיבורה. הרוח שהתבדרה בשיערה הקצר, ומרפקי אצבעותיה שהלבינו מהאחיזה בנשק. היא עמדה ככה כמה שניות, מתנשפת, ואז הרימה את ראשה והביטה בי.
"את מוכנה להמשיך?"
"כן." שיקרתי. אם כי למען האמת הייתי על סף עילפון.
נעצתי את להב החרב באדמה, וברגליים חלושות יותר מאטריות רטובות צעדתי לכיוונה ונעמדתי שני מטרים לפניה. המוח שלי דפק בחוזקה בתוך הגולגולת. כשנירה הרימה את המוט, הבחנתי בכיתוב קטן וזוהר שריחף מעליו. מוט רמה 5. כשהסתכלתי על החרב בידי ראיתי שהיא עמדה על רמה 2. הרגשתי שכל הכוח שעוד נותר בי נשאב ומתפוגג מול השמיים הכתמתמים.
זאבה~ לפני 9 שנים ו-1 חודשים
נירה-

זה הרבה יותר קשה להתאמן עם מישהו מאשר לבדי. הבטתי במוט שלי, הייתי גאה בעצמי. לא הייתי ככ חזקה כי התאמנתי גם בשוט תוך כדי ובסכיני הטלה אבל הייתי יחסית טובה. הרמה של הסכינים הייתה הכי נמוכה כי התאמנתי בהם הכי קצת, השוט זה הנשק השני הכי חזק שלי והמוט הוא החזק ביותר.
חייכתי למאדי וזרקתי את המוט בסחרור באוויר, הניצוץ בעיניה הסביר לי שהיא זיהתה את ההזדמנות ולמרות העייפות החשק להרביץ לי גבר. תפסתי את המוט בקצה שלו ונתתי לו והסתובב במהירות לכיוונה של מאדי, היא התחמקה ממנו בכבדות והביטה בי בעיניים רושפות.
לו נעמדה לצידי, כולה מתנשפת. דחפתי אותה קלות עם כף היד הפנויה שלי והיא נפנתה לנמנם בדשא. מאדי ניצלה את הסחת הדעת הרגעית והתקיפה בפרץ אנרגיה מדהים, מכה לימין, מכה לשמאל.
חסמתי בקושי את המכה הימנית עם מגן יד שקניתי לפני שעה וחצי והשמאלית בקפיצה נואשת. המוט נפל מהיד שלי.
מאדי שמה את הרגל שלה על המוט שלי וגיחכה לעצמה. חייכתי לרגע והסתערתי עליה, התנגשתי במהירות עם הראש בבטן שלה ותפסתי את המקל.
"ממה לעזאזל עשויה הבטן שלך?" שאלתי וייצבתי את עצמי עם המקל. מאדי הביטה בי, לא ככ מפוקסת. עזרתי לה לקום(היא לא נתנה לי עד שנכשלה פעמיים) וגררנו אחת את השנייה לעץ ענקי שהיה ממוקם באמצע הגבעות. ראינו שחקנים אחרים מתאמנים, שניים עם רבה 3 בחרב ורמה 2 בנבוט. אחד שניסה לתזמן מתקפה עם הזאב שלו.
"ידעת שיש זאבים?" שאלתי. מאדי הביטה בי כאילו שאלה מאיפה לעזאזל הבאת את זה עכשיו.
"אני רוצה לתפוס אחד כזה. זאב הכוונה, יש שלושה סוגים. אני יודעת שיש לי הרבה בעליי חיים אבל תכלס, רק לו היא להתקפה. אם אני אמצא זאבים וחיות התקפה יהיה איזה שהו איזון תפקידים ביכולות של הלהקה שלי. אבל קודם אני צריכה לדעת להילחם טוב במוט, להגיע לרמה 15 ואני צריכה מספיק כסף, לחשוב על איזה חיות אני מוכנה לוותר והכל." הירהרתי.
"יש לך חברים?" שאלה מאדי אחרי כמה דקות
"לא.. לא ממש." הודאתי. "אבל אם אני עדיין לא מתה, זה לא נורא ככ."
קמתי על הרגליים.
"קדימה, בואי נעלה עוד רמה אחת. בסדר?" שאלתי

אחרי חצי שעה ממש רציתי להחטיף לעצמי. זה לא היה ככ קל והזעתי בכמויות. כל תזוזה כאבה לי אבל כשהשרירים כאבו לי. נעצתי לכמה שניות ציפורניים בפנים כף היד שלי ויצאתי להתקפה. רק עוד התקפה אחת הייז. קדימה נירה. עוד קצת, תתדחפי את הקצה. תעשי את מה שאת צריכה לעשות, בלי לוותר ביצ'. את לא הולכת לחזור למה שהיינו קודם. אנחנו נהיה חזקות הפעם. לא נמות לאט ובשקט בבדידות. נצרח עד הגיהנום וננשך את השומר.
טוג לפני 9 שנים ו-1 חודשים
הלכתי לעבר נירה ומאדי אבל לפני שהספקתי לצעוק אליהן שמעתי כמה נהמות לצידי ומיד אמרתי "לא זה, למה הם חייבים להגיע דווקא עכשיו" כשאני עייף ותכננתי לחזור ולשחק קצת עם צ'יף "טוב נו זה כנראה יצטרך לחכות" מלמליתי לעצמי וזרקתי כמה כדורי אש חלשים על הסביבה לנסות ולראות איפה הם ואז הפעלתי את ראיית הרנטגן שלי וחיפשתי אותם דרך העצים אחרי כמה שניות קלטתי אותם, הם היו למזלי רק שלושה זאבים ולא להקה שלמה אחרת הייתי צריך לברוח על נפשי, בגלל האש הצללים שלהם היו בתנועה מתמדת וזה היה קשה לקבוע איפה הם נמצאו בדיוק אז לקחתי כמה שניות לחשוב אבל בגלל העייפות והקריאות החוזרות ונישנות של הציפורים בסביבה לא הצלחתי להתרכז ולחשוב על כלום אז הלטתי פשוט לתקוף ולקוות שהם יפחדו מהאש ויברחו מיד אחרי שחשבתי על זה הם תקפו אותי ולא היה לי הרבה זמן להגיב אז פשוט תקפתי אותם על ימין ועל שמאל הצלחתי לחרוך את הפרווה של שניים מהם מה שגרם להם ליילל וליסוג אל מאחורי העצים אז רק השלישי נשאר פשוט תקפתי אותו עם כל מה שנשאר לי עד שהוא מת וניחשתי ששני האחרים ברחו אז וויתרתי ופשוט הלכתי משם במהירות לפני שיחזרו עם הלהקה אז הגעתי לבית המשימות נתתי אוכל לצ'יף וקרסתי על המיטה ונירדמתי.
(אני לא אוכל כנראה להגיב כל השבוע הזה)
יאיר לפני 9 שנים ו-1 חודשים
"אז ככה, אני חשבתי שנתאמן בסגנון קצת שונה. מפני שאני משתמש בקסם, שלא אין רמות סקילים כדי שאשקיע בך. (בלי נשקים  )כלומר, אני אאמן אותך."
קרייטוס נראה קצת מהורהר. "תאמן אותי? איך בדיוק?".
"אז ככה, זה מאוד פשוט, בעזרת דשא. אני אצור מפלצות בדשא, נעשה אימון בחבטות וגם אימון בקרב." אמרתי בשעה שזימנתי 10 צמחי דשא דמויי אדם. הוא בהה בהם למשך כמה שניות. "למה אתה מחכה? תתחיל".

הוא הסתער לעבר אנשי הדשא. משך וקרע והכה , מעביר את את הפטיש שלו בגמלוניות לעבר חלקי הגוף של אנשי הדשא. מי צריך קוטל צמחים? הרהרתי בראשי. אחרי האימון הראשון, הררי דשא שכבו על הרצפה. קרייטוס נראה מעט מיוזע, אך הוא ניגב אותה במהרה. "מה עכשיו? אני צריך אתגר אמיתי! לא פסלי דשא".

אתגר אמיתי...ובכן, כדאי שגם אני אלחם איתו. אבל לא בקסם, יש לי רעיון טוב יותר. השינוי היה כואב, הרגשתי את הגוף שלי משתנה. את הראש, אחר כך את הגפיים. את האיברים הפנימיים שלי מתחלפים. אחרי כמה שניות כבר לא הייתי איקן, הייתי דרקון. כמובן שלא דרקון ענק בגודלו, אבל מספיק חזק להילחם.
"וואו" קרייטוס אמר בסיום התהליך. הנהנתי בראשי, קרייטוס הבין. הוא התכונן לחבטה עם הפטיש שלו ורץ לעברי. זזתי מעט אחורה והעפתי אותה עם הזנב שלי על הרצפה. לזנב הייתה תחושה מוזרה, כמו יד שלישית. קרייטוס התאושש במהרה וקם על הרגליים. "או, זה התחיל". הוא חייך.
איילת לפני 9 שנים ו-1 חודשים
הכל היה ריק.
לא יכול להיות מקום ריק יותר בעולם מאשר מקום נטוש שבו שוכבות גופות. בעיקר אם מספרן גובר על מספר החיים.
סרקתי את ההיכל הלבן והגדול. במידה מסוימת הוא היה נראה כמו חדר ההמתנה לגן עדן. כמה אירוני....
בדרך כלל אני משתדלת להתרחק מקלישאות, אבל לפעמים הן פשוט מגיעות אליי. מה לעשות, ככה זה.
מצאתי את עצמי שוכבת ממש ליד החנית עליה בטי ורוג'ר היו משופדים. מפניהם לא נותר זכר, רק חור ענק ורדרד ומדמם, שמעליו קסדה
ומתחתיו שריון.
כן, אין לי ממש תירוץ לזה. כנראה שהם באמת היו מאוהבים.
אפילו עכשיו גופיהם פונים זה אל זו, כאילו הם מסתכלים אחד על השנייה. מה כבר אפשר להגיד...
בעצם אפשר להגיד. שני דברים אפילו:
דבר ראשון, לא משנה כמה הם היו מאוהבים, זה עדיין לא מצדיק את האובססיה שלהם להרג, שבטח זו לא פעם ראשונה שהיא באה לידי ביטוי.
דבר שני, בן אדם שתולה את האושר שלו בצורה כל כך קיצונית בדבר אחד בלבד, רוב הסיכויים שחייו יהיו אומללים למדי.
טוב שהפסיכי חיסל חיים כאלה. הם היו צריכים להודות לו.

בסופו של דבר הצלחתי לעמוד. עדיין כאב לי קצת. צלעתי לעבר הגופה השלישית ששכבה מימין לגרם המדרגות.
הדם עדיין זלג מהחור בצווארו, הדם מעיניו הפקוחות כבר התייבש. פיו היה פתוח מעט, מה ששיווה לו מראה חסר אונים עוד יותר.
אני יודעת שזאת שאלה טיפשית, אבל למה אי אפשר למות בתור מי שאתה באמת?
אנשים אוספים לעצמם אישיות שעליה הם עובדים כל כך קשה כל החיים, לא מגיע להם גם למות איתה? ולא בתור יצור גוסס ומפוחד?
כנראה שהזכות הזאת שמורה רק לגיבורים.
'מה זה אכפת לך?' אני שואלת את עצמי 'הם בכל מקרה כבר מתים אז זה לא משנה להם, למה לך זה משנה?'
לא יודעת.
ואז אני חוזרת לפסיכי, ופתאום עולה בי שאלה נוספת, מפחידה יותר:
אם הוא כבר לא קיים, מי יוכל לדבר עם החפצים שהוא תקשר איתם? מי יוכל לשמוע אותם עכשיו?
בשלב הזה כבר עיניי צרבו, והבנתי שאני בוכה. בדיוק כשכל הגופות התנפצו לרסיסים.
Lich לפני 9 שנים ו-1 חודשים
"לעזאזל." הצהיר דואורדון מעבר לקצוות שיער כסופות שנדבקו לפניו מהזיעה, עיניו הצרות סקרו את הכיתוב המרחף מעל החרב. הוא שמט את היד לצידי גופו ופלט נשיפה ארוכה לאוויר הדחוס של חדר האימונים. מעבר לדלת העץ הפתוחה ראיתי את התמונות הווירטואליות של השחקנים תלויות בדממה על הקיר. שלוש תמונות בצד הימני היו בשחור לבן, ועוד ארבע מהן בצד השמאלי ליד המשבצת ריקה עם השם של דומינו. מיהרתי להסיט את מבטי והשענתי את החרב על הרצפה. חדר האימונים של בית המשימות התמקם במרתף, בגלל זה הוא תמיד נשאר ריק. רוב השחקנים העדיפו להתאמן באזור פחות מחניק ויצאו לקומה הראשונה.
"כן," הסכמתי איתו, השלכתי את עצמי על הקיר ועצרתי את עצמי מלצנוח לישיבה. "לעזאזל."
"אני מרגיש כמו חמור חסר תועלת." הוא הוסיף ומתח לצד את צווארו. אחר כך הוא משך את החולצה נוטפת הזיעה מעל ראשו וזרק אותה על הרצפה.
"אז תפסיק להיות חמור חסר תועלת. כבר שעתיים וחצי שאנחנו מתאמנים ועדיין נשארת על רמה אחד."
עווית כעס עברה בפניו של דואורדון, הוא פתח פיו כדי לענות, ואז סגר אותו ופתח אותו שוב, אבל כעבור רגע הוא התחרט ובהנפה מלאה מעל ראשי הוא הוריד את להב החרב שלושה סנטימטרים מול פני.
"אני לא באמת התכוונתי לזה, זה היה כדי לחמם אותך. אני מקווה שאתה לא כועס או משהו."
"את נעשית יותר מידי דברנית בזמן האחרון." הוא השיב בחיוך מעוות.
שלפתי חרב גם אני והזזתי את הלהב מהפרצוף שלי. באותו רגע שתי החרבות שלנו התנגשו אחת עם השנייה, הכתפיים של דואורדון נדרכו ושנינו נשענו קדימה עם הלהב המחושלת בשתי הידיים, מנסים לזכות במכה.
"יופי של זרוע יש לך, חזקה כזאת." אמרתי מבעד לשיניים חשוקות. הפרצופים שלנו היו במרחק של סנטימטרים זה מזה, טיפת זיעה ניגרה ממצחו ונחתה על סנטרו. החרב שלו דחפה בכיווני בזמן שאני דחפתי בכיוונו.
"תודה." הוא פלט בפשטות. הקרקע חתכה את כפות רגליי ואני עמדתי לאבד את היתרון שלי. הייתי חייבת לפעול. החלקתי רגל אחת אל פנים הקרסול שלו ובעטתי כלפי חוץ, הוא מעד לאחור, אבל מיד ייצב את עצמו והניף את החרב לכיווני. הנפתי את החרב בתנועה אלכסונית כדי לחסום את המתקפה והחרבות שלנו התנגשו שנית. זה היה חסר טעם להשתמש באותה טכניקה, אבל לפני שהספקתי לפעול הוא הדף את החרב לכיווני והתנגשתי בקיר. העין שלי הבזיקה מתחת לפישוק הרחב בין רגליו, התכופפתי במהירות והחלקתי תחתיו תוך כדי שימוש מועט בברכת המהירות. הוא הסתובב בדריכות, ויד אחת שלו לפתה את החרב, ניצלתי את הרגע והנחתי מכה מצלצלת על חרבו. היא נפלה בקרקוש מתכתי על הקרקע וראיתי את הספרה הבודדת והזוהרת מעל החרב שלי עולה שלוש רמות.
<FONT COLOR= RED>Killer לפני 9 שנים ו-1 חודשים
עוד פעם זה קרה ראיתי מזווית עיני את ספרה בודדת וזוהרת מעל החרב של מאד הבנתי שהחרב שלה עולה שלוש רמות ושלי עדיין באחד זה עצבן אותי כל כך ( אסור לי להתעצבן אמרתי לעצמי ) אני חוזר לחדר שלי אמרתי למאד היא הסתכלה עלי במבט מודאג ושאלה הכל בסדר דאו כן הכל בסדר עניתי לה אני פשוט כבר עייף נתאמן עוד פעם יותר מאוחר אחרי שאני ינוח קצת בצאתי מהחדר נתקלתי (באופן פיזי אנשים) בבחור מוזר בחור שלא ראיתי בעבר הבחור התנצל בפני ואמר שהוא ממהר רציתי להגיד לו שיזהר בפעם הבאה אבל הוא כבר הלך לו לדרכו ליתר דיוק רץ לדרכו מי זה היה לעזאזל מה שבטוח הוא היה מוזר אולי יותר מאוחר אני אברר מי זה כרגע אני רוצה להיכנס למקלחת ואז לעלות לישון.
זאבה~ לפני 9 שנים ו-1 חודשים
נירה-

הבטתי בסכינים שהיו נעוצים בעיגול השני(מתוך 3 עיגולים) על הדלת שלי. הפוקט בירד שלי דילג לשם ועקר במהירות את הסכינים מלוח העץ ושם לי אותם בדרכו הגומלנית לידי.
זרקתי את הסכינים עוד פעם, כיוונתי היטב וזרקתי כשזה הרגיש לי נכון. 3 פגעו בעיגול ה3, 2 בעיגול ה2 והאחרון ליד הקרש. זה מבאס, אני מתאמנת כל יום ועדיין לא הצלחתי לפגוע במרכז.
החזרתי את הסכינים לתפריט וירדתי למטה. בספרייה לא היה אף אחד אז החלטתי לרדת למטה, ירדתי לחדר אימונים. הייתי פה רק פעם אחת מאז שהגעתי למשחק הזה. שמעתי צליליי חרבות והצצתי בסדק קטן שפתחתי בדלת, דאו ומאדי התאמנו שם. לפתע החרב שלו הפכה מ1 לרמה 3. מרשים. פתחתי את הדלת לרווחה ושלפתי את המוט.
"אני מתאמנת איתכם." אמרתי אחרי שהם בהו בי כמה שניות. דאו זינק עליי ומאדי התפקסה והסתערה עליי גם כן. הנפתי את המוט ובמהירות ההכתי את דאו בצד שמאל של גופו במהירות, קפצתי במהירות ממכת החרב של מאדי ונעצתי את המוט בירך האחורית שלה. זינקתי שתי קפיצות אחורה והחזקתי את המוט ככה שהוא כמעט ולא נוגע בידיי. חייכתי, הרגשתי טוב עם המוט שלי אב המכות שלהם קטלניות יותר משלי. אני צריכה ללמוד על נקודות החולשה של היצורים החיים. טוב.. אפשר לבדוק את הבטן.
סיחררתי את המוט במהירות, זזתי לאט, לא מסירה עיניים משני אלה. הם נראו כמו זאבים טורפים. עצמתי לרגע עיניים ושמעתי איך הם מזנקים, חייכתי חיוך רחב, תפסתי את המוט בקצה שלו והסתובבתי במהירות, הרגשתי שהמוט פגע במשהו והסיט אותו מהדרך במהירות שבה הוא נע. הבטתי בהם, עצרתי את המוט ואת הגוף שלי מהסיבוב לפני שהגב שלי פגש את החרב שלהם ונעמדתי בסחרחורת קלה. הם הסתערו עליי כיחידה אחת, תוקפים משני הצדדים. שלפתי במהירות את סכין הסיידים שלי והגנתי על הצד הימני שלי ברישול מפני המתקפה הפרועה של דאו והסטטתי בקושי את החרב של מאדי עם מגן היד שלי. היד שלי כאבה לפתע, ראיתי סכין תקועה בה. מצמצתי, לא ידעתי מי מהם אחראי לכך אבל לא היה לי אכפת. שרקתי במהירות וזינקתי משם, מחזירה את המוט לתפריט ומוציאה אותו משם לידיים שלי. לו הגיעה בריצה והתייצבה מאחורה בחצי סיבוב מאיים כשראשה מביט על שני השחקנים, נחיריה התרחבו והאישונים שלה הוצרו. היא החלה לזוז לאט, באיום. נשמתי נשימה עמוקה והתקדמתי בתיאום לצעדיה. חדר האימונים היה ענקי, אבל בכל זאת יהיה לה מעט קשה להסתובב כאן בחלל. היא אינה יכולה לעוף. היא קיפלה את כנפיה ככה שיהיו צמודים לגופה אך הקרסי העצם המאיימים בפרקי כנפיה נראו מאיימים למראה. היא חשפה שורת שיניים ארוכות ולבנבנות וציפורניה השמיעו רחש מאיים על רצפת החדר. הרמתי את המוט ויכולתי לראות איך שריריה דרוכים. זינקתי במהירות וכעבור שנייה לו זינקה אחריי, הבנחתי לשנייה אחת בקשקשים הכסופים-כחולים-ירוקים שלה מנצנצים באור המלאכותי של חדר האימונים.
תקפתי את מאדי במהירות, המוט שלי הסתחרר ולפתע פגע בי בצורה מושלמת בפנים, מצמצתי בטמטום ומאדי לא התאפקה ופשוט החל \ה לצחוק. התנלפתי עליה והעפתי לה את החרב מהיד. היא צרחה והחלה להחטיף לי אגרופים, למשוך לי בשיער והכל.
קפצתי ממנה והבטתי בה.
"מה?"היא שאלה בעצבים.
"לא משנה." אמרתי והחזרתי את המוט לרשימת החפצים שלי יחד עם שאר הדברים. יצאתי מחדר האימונים ולו מאחוריי.
"את יודעת, כשנוכל אצפה לך את הקרסי עצם האלה במתכת, שלו יישברו לך. אנחנו יחסית מתואמות, לא?" שאלתי אותה והיא קפצתה לידי ודאתה ממקום למקום בטווח הראייה שלי. משחתי בכתפיי והמשכתי ללכת. את רוב היוםשלי ביליתי עם לו, את האימונים שלי בסכיני הטלה ביליתי עם הפוקט בירד שלי ועם הדביבונים ובכל יום אני מאכילה אותם ומאלפת מעט את הפיקסים שלי. הינשולה שלי בדרך כלל מנמנת לי במיטה או יושבת בספרייה. היום האמת לא ראיתי אותה, אחפש אותה אחרי העבודה. בדקתי מה השעה, עוד 20 דק' יש לי משמרת. שרקתי ולו נחתה לידי כעבור דקה או שתיים. ליטפתי אותה וביקשתי ממנה רשות לעלות עליה, כאשר היא הורידה למעני את הכנף שלה קפצתי על הגב שלה, הרגשתי את השרירים שלה נעים. החזקתי בצוואר הארוך שלה ונטתי מעט ימינה. אחרי כמה שניות היא נטה ביחד איתי. ניסיתי שמאל, אותו אפקט. נשענתי אחורה והיא החלה לעוף יותר גבוהה, נטתי קדימה והיא החלה לעוף יותר נמוך. ליטפתי אותה וכיוונתי אותה בעדינות לחנות החיותץ נחתנו שם ב3 דקות איחר ורצתי למגרש להתחיל לעבוד.
"נירה," המוכר אמר לי. "יש לך היום יצור עצבני במיוחד.."
DARK-MANDOR לפני 9 שנים ו-1 חודשים
"אז ככה, אני חשבתי שנתאמן בסגנון קצת שונה. מפני שאני משתמש בקסם, שלא אין רמות סקילים כדי שאשקיע בך.כלומר, אני אאמן אותך."הוא כנראה לא התכוון שנילחם אחד בשני,אחרת הוא פשוט היה אומר 'בו להלחם'."תאמן אותי? איך בדיוק?".אז שאלתי.
"אז ככה, זה מאוד פשוט, בעזרת דשא. אני אצור מפלצות בדשא, נעשה אימון בחבטות וגם אימון בקרב." הוא אמר בזמן שהדגים לי וזימן עשרה צמחי דשא דמויי אדם.הסתכלתי עליהם,לא ידעתי שאפשר ממש ליצור דמויות מדשא.
"למה אתה מחכה? תתחיל."הסתכלתי עליהם יותר זמן מששמתי לב.
רצתי לעברם,וכשהגעתי לאחד הקרוב השתמשתי בתנופה והכאתי אותו והוא איבד בפלג גוף עליון..וגם עז לא כולו. לעזאזל,זה מרגיש כל כך שונה.
שלפתי את החרב,שחררתי לפטיש ליפול על החול,ועשיתי חתך בבטן,ואז במכה השנייה הורדתי לו רגל-מה שגרם לחצי ממנו ליפול(כי הכול מתחיל מהרגליים),ואת מה שנשאר קיצצתי אותו מלמעטה גם.
וואו,פעם הייתי עושה את זה אולי בשתי מכות.
הרמתי את הפטיש ועברתי לאחד האחר.

בסוף חיסלתי את כולם כשהשתמשתי בעיקר בפטיש, למרות שהחרב הרבה יותר שימושים נגד דשא.
"מה עכשיו? אני צריך אתגר אמיתי! לא פסלי דשא".אמרתי לו בהתנשפות.
אחרי שתיקה קצרה של מחשבה איקן התחיל להתעוות,ולפתע הוא היה...דרקון?
"וואו"פלטתי,
לא ידעתי שזה אפשרי.אבל נראה לי שאני למה הוא חותר.
החזרתי את החרב לתפריט והשארתי את הפטיש בידיים.
אסור לי להשתמש בקסם,אלא אם זה מגן.
אסור לי להשתמש במשהו שהוא לא הפטיש.
לנצח פה הוא לא אפשרות,אין לי סיכויי,אני לא מיומן בפטיש...לכן המטרה היא "לפצועה"(אני לא הולך לעשות פצעים קשים)ולחדד את הקישורים שלי בפטיש.
צא.
רצתי לעברו עם הפטיש מוכן לחבטה,אבל הוא בלם אותי עם הזנב על הרצפה.
חזרתי לעמוד על הרגליים,הרמתי את הפטיש והסתערתי שוב.
הפעם הוא ניסה להעיף אותי עם הרגל שלו,אבל התגלגלתי הצידה,המשכתי לרוץ וכשהוא תקף עם הזנב-רגע לפני שזה פגע בי פתחתי מגן וזה הדף את הזנב שלו ואני מעדתי.
המשכתי לרוץ לעברו,כשאני נוטה לצד ימין שלו.
הנפתי את הפטיש לעברו אבל הוא התחמק ותקף חזרה עם הזנב,פתחתי את המגן והדפתי את המתקפה שלו.
אחר כך הוא הניף את הרגל הקדמית לו,פתחתי את המגן אבל נפלתי לאחור מהעצמה של הבלימה.
יש לי רעיון.
עשיתי על עצמי ברחת מהירות ורצתי לעברו.
התחמקתי כשהוא תקף עם הזנב שלו,בעזרת שינוי צורה לעורב.
עפתי גבוה מעליו,חזרתי לצורתי המקורית ונפתי לעברו כשאני מוכן להכות בפטיש.

זאבה~ לפני 9 שנים ו-1 חודשים
נירה-

הייתי מותשת, הילד היה פחדן כמו אני לא יודעת מה והוא ניסה לגרום לי לגרום לגור אריות שמצא לחבב אותו. כאילו, אפילו לגורון הקטן יש יותר אומץ ממך. לא ממש ידעתי מה אני אמורה לעשות אבל עשיתי מה שיכולתי.
נכנסתי לחנות אוכל והסתכלתי על המוצרים שבפנים, קניתי שוקולד, אגוזים ופירות(גם פירות.. עייפים ללצורך העניין) וחזרתי לבית המשימות. לקחתי מגש גדול והנחתי עליו א הפירות העייפים, כל בעלי החיים שלי באו ואכלו מהם. גם לו וגם הינשולה ששיחקה עם כמה ענבים.
הוצאתי תפוח ולעסתי אותו ובלעתי אותו.
הדלקתי את האש במטבח, שמתי סיר גדול עם מים ועליו קערה גדולה שכיסתה את כל הסיר ובספנים המסתי שוקולד. הרבה שוקולד. שוקולד ב200 מטבעות. לאחכם, ביזבזתי את כל מה שהרווחתי היום רק בחנות(לא רק היום אלא גם ב.. יומיים האחרונים).
אחרי שהשוקולד נמס לקחתי תבניות ושפכתי א השוקולד לתוכם, פיזרתי אגוזים ושמתי בהקפאה. חיכיתי 30 דק' בבהייה במקרר וסילוק כל מי שהתקרב למטבח, הוצאתי את השוקולד והכנסתי אותו לתפריט שלי. השארתי כמה שוקולדים במקרר(1) ועליתי למעלה.
נישנשתי את השוקולד שלי שיצא טוב. ידעתי שהמזל שיחק לי אבל לא נורא. אני מוכנה גם לשרוף את המטבח. בעיקר אם זה לא מהמצרכים שאני קונה.
מעניין אותי לדעת, מה קורה אם שולחים הודעה לשחקן מת..
Lich לפני 9 שנים ו-1 חודשים
הם היו קרובים, הרבה יותר מידי קרובים. גזעי עצים חלפו על פני ביעף. זינקתי מעל ענפים ופילסתי בכוח דרך בצמחייה הסבוכה. היער שגשג סביבי, וככל שהתעמקתי לתוכו כך גברה יותר החשכה. העצים התנשאו מעלי גבוהים ועבים יותר, הגזעים היתמרו מלמעלה כמו עמודים עצומים, וענפים סבוכים הזדקרו והתפתלו בין העלים.
עורב שחור התנודד וטפח בכנפיו בכוח, הוא שעט מעלי במהירות וזינק מעלה ואז נעלם מאחורי העצים. קפצתי ברפיון מעל גזע עץ שבור וגלשתי מעל סלע חלקלק. קול תיפוף הצעדים התגבר מאחורי, הרמתי את האקדח עם זרוע מושטת לאחור, ובלי לכוון יריתי חמישה כדורים ברצף לתוך הצמחייה מאחורי. שמעתי קול יללה רם ונוקב וטיפוף הצעדים נשמע לפתע מכל עבר. כעבור רגע, זאב גדול ושחור משחור פרץ מבעד לצמחייה. הוא הסתער לכיווני בזינוקים ארוכים וחתך עם ציפורניו הארוכות את האוויר. כיוונתי את האקדח לעבר גופו ולחצתי על ההדק, הזאב היה במרחק של מטר ממני כאשר הכדור פגע בבטנו. לא הייתי צריכה שום רמה במיומנות כדי לפגוע בו. הוא היה קרוב מידי, וגדול, כך שככל שהוא חסם יותר את שדה המתקפה שלי הכדור לא החטיא.
הזאב פער זוג עיניים אדומות ובוהקות ונפל ביללה על האדמה. לא היה לי זמן להתעכב עליו אז המשכתי לרוץ, החזרתי את האקדח לתפריט והוצאתי את החרב בדיוק כשזאב נוסף הגיח משמאלי בזינוק ונחת מולי. הסתערתי עליו עם החרב והוא זינק מעלי, ובשיסוף מהיר חתכתי את גופו מהכתף לאורך החזה. חציו העליון של הזאב גלש הצידה, חושף איברים פנימיים סגולים מלאים רשף אפור, הוא קרס על צדו, פרפר במקום והתנפץ.
מחיתי בגועל דם חם שנטף על פני והנפתי את להב החרב לצד כשזאב נוסף צץ מימין. דחפתי אתו עמוק לתוך מלתעותיו עד שהקצה המחודד יצא מתוך עורפו השעיר, ואז שלפתי את החרב במהירות והגופה התמוטטה והתפוצצה לרסיסים. נשמתי נשימה עמוקה והסתכלתי לאחור, נחשול אפל של זאבים פרץ מתוך היער ופנה הישר לעברי. התחלתי לטפס במהירות על העץ הסמוך, הקליפות העבות חתכו את כפות ידי. התיישבתי על ענף עבה ויציב וחתכתי כמה ענפים שהסתירו את שדה ראייתי. נחשול הזאבים קלט אותי מלמטה והתחיל לחוג סביב גזע העץ. הוצאתי את סכיני ההטלה וביד ישירה ויציבה השלכתי אותם באופן רציף לתוך התקלות הזאבים. רק שלושה מהסכינים הצליחו לפגוע, אבל הפגיעה רק פצעה אותם. הוצאתי במקביל את האקדח ויריתי שמונה כדורים לתוך הקבוצה. הספקתי לראות שניים מהזאבים מתנפצים רסיסים עד שאחד מהם זינק למעלה והחזיק את עצמו על ענף יחסית עבה מתחתיי. לא רציתי לגמור את הכדורים שנשארו לי במחסנית, אז הוצאתי גרזן והנפתי אותו מעל הגזע. אחרי חמש מכות הענף היה מספיק רעוע והזאב נפל ונחבט בקרקע.
איילת לפני 9 שנים ו-1 חודשים
פתאום הבנתי מה עליי לעשות. בחיי, בזבזתי כל כך הרבה זמן במשחק הזה.
עברתי בלי סוף ממקום לא מוכר למשנהו וזה תמיד סיבך אותי בצרות.
בריחה- הסתתרות- קצת אוכל- שינה- אויב- לחימה- עוד בריחה
זה רצף חיי נכון לעכשיו, ואני לא אוהבת אותו. בכלל לא.
אני לא יכולה יותר לסמוך על מקומות לא מוכרים. סביר להניח שזה אף פעם לא ייגמר טוב.
יש רק מקום אחד שאני יודעת כמעט בוודאות שאהיה בטוחה בו- וזה הבר.
סביר להניח שדומינו דול לא ממש תשמח לקבל אותי בחזרה, אבל אהיה חייבת לשכנע אותה איכשהו, גם אם זה אומר להתנצל.
המילה האחרונה עוררה בי תחושת צמרמורת קלה. אין כמעט דבר בעולם שאני שונאת יותר מהתנצלות מזויפת, אבל אם רק ככה אוכל לצאת מהמקום הזה סוף סוף, אעשה את זה בשמחה.
חוץ מזה, אם נפעל יחד, יהיה לנו סיכוי הרבה יותר גבוה לשרוד. ואולי גם זאק יוכל לעזור לנו, למרות שקשה לי להאמין.
עוד מילה שעוררה בי צמרמורת הייתה 'יחד', אבל השתדלתי להתעלם מכך.
ממש לא התחשק לי לעשות את זה, אבל הבנתי שאין ברירה, ושמעכשיו נגמר משחק הברירות.

צעדתי, עדיין עם צליעה קלה, אל דלת הכניסה של הבניין. קול רקיעותיי שהדהד בחלל רק הוסיף לתחושת הריקנות והייאוש שהרגשתי-
חיי הם בסך הכל מעבר ממקום למקום. הסביבה משתנה, היצורים החיים משתנים, וכל מה שנשאר קבוע הוא הצעידה הזאת, האין סופית לשיפור הזווית. אמנם הכל מסביב משתנה בצורה תמידית, אבל הרקיעות מסמלות בשבילי שכלום מזה לא באמת משנה. לא למתבונן לפחות.

יצאתי דרך החור שהשאירו בטי ורוג'ר בדלת, והתחלתי ללכת לכיוון שזכרתי שמוביל חזרה לבר.
שוב הרחוב הראשי היה ריק, למעט המבנים המוזנחים-תמיד שהתאמצו לשמור על שיווי משקלם.
אחרי כמה דקות הליכה, אחזה בי לפתע מן תחושה מוזרה כזאת, כאילו מישהו עוקב אחריי ונועץ בי מבט.
הנחתי שהקרבות שעברתי פשוט גרמו לי לדמיין את זה. הרי למי כבר יכולה להיות סיבה לעקוב אחריי? מה זה יביא לו?
ואז נזכרתי. נזכרתי במשהו מאוד חשוב.
סובבתי את מבטי אחורה ואז הבנתי הכל.
שלושת הדברים שהסתכלו עליי התקדמו לעברי במהירות מצידו האחורי של הרחוב.
אני אדם שמתאר הכל בראש וחי בשביל לתאר. אבל באותו הרגע, לא יכולתי לתאר את מה שראיתי ביותר ממילה אחת-צללים.
"אלה לא בדיוק דיירים מהסוג שאת חושבת..." המילים הדהדו בראשי בחוזקה.
הבנתי שלא מדובר במשהו טוב, אלא במשהו שאני חייבת לברוח ממנו. התחלתי לרוץ, למרות הדקירות החוזרות שהרגשתי ברגלי, לכיוון הבר.
הם המשיכו להתקרב, ואני הגברתי את הקצב, משתדלת לתת לאדרנלין לתפוס נפח גדול יותר מהפחד.

אני לא יודעת כמה זמן עבר, אבל בסוף ראיתי את דלת העץ והמבנה המוכר באופק, מזל שהמקום הזה לא גדול מדי.
כשהגעתי לדלת סובבתי את הידית בתקווה- למרבה המזל, היא הייתה פתוחה.
יש! עוד מזל
נכנסתי במהירות וטרקתי אותה. המשכתי לחסום את הדלת בידיעה שעוד מעט הם ינסו להדוף.
שום דבר. המ... מוזר....
חסמתי אותה ככה חמש דקות בערך. כשהבנתי שאין סכנה ושאני סתם עומדת שם כמו מטומטמת, שחררתי אותה.
איילת לפני 9 שנים ו-1 חודשים
נ.ב- נטע!!! אני יודעת שאת עסוקה, אבל פליז תגיבי מהר. אני מאמינה בך.
חוץ מזה, אשמח אם לא תייבשי אותי יותר מדי זמן ככה. הדלת הזאת לא כל כך מעניינת:)
זאבה~ לפני 9 שנים
נירה-

קמתי ב5 בבוקר והחלטתי לצאת לרוץ, לו קמה איתי והלכה איתי במהירות עד ליער. משם התחלתי לרוץ, אם אני רוצה לשפר את הלחימה שלי אני צריכה לעבוד גם על הכושר הגופהץני שלי. או לפחות להכיר קצת את היער. אחרי כמה שניות הדופק שלי עלה אבל לא התרגשתי מזה, ככה זה היה גם בחיים האמיתיים. אחרי כשתיים שלוש דקות הריצה שלי נהפכה להיות מכאנית. רצתי בקצב של הנשימות שלי, לנשום לנשום לשאוף, לנשום לנשום לשאוף. לו רצה בקלילות לצידי, כשהרגתי שאני לא יכולה יותר התחלתי לחזור בספק הליכה ספק ריצה.
בדרך חזרה שמעתי יבבת זעם, הבטתי במעלה הדרך וראיתי לביאה ענקית(5-4 מטר גובה) עוקבת אחריי להקה גדולה של חזירי בר, בו ברגע שהבטתי בה היא הסתערה עליהם והרגה כלאחר יד 4 מהם, רדפה ולבסוף שבה עם עוד 3 חזירים גדולים ודשנים. עקבתי אחריה, כש'לו' במרחק מה ממני. הבטתי בגורון הקטן שהיא האכילה. הבטתי בהם במשך מספר דקות ואז פניתי לשוב אך דווקא עכשיו החלה הלביאה לנהום עליי ולהתקדם לעברי. לקחתי אחורה כמה צעדים מהוססים כשלו הופיעה והחלה לנהום בהחזרה על הלביאה.
שלפתי את מוט העץ שלי והבטתי בשניהן, כבר הייתי מורגלת בהתקפה עם לו אך לא ביצור ברמה כזו. שלפתי את סכיני ההטלה שלי וזרקתי עליה שלוש ברצף, אחד פיספס לגימרה, השני סרט את אוזנה והשלישי ננעץ בצווארה. היא שאגה והתקיפה במהירות, לו שיגרה עליה סילוני אש בזמן שאני רצתי לעברה והכאתי בחוזקה בבטנה, התחמקתי מהמתקפה המהירה וזרקתי עוד 2 סכינים לבטן הרכה שלה שננעצו בה במהירות ובצליל מחליא.
שיגרתי כמה כדורי אש נבולים על צידה ורצתי אל מאחורי גזע עץ לא ידוע שחציו נעלם לאחר מתקפה אחת של הלביאה. רצתי אליה, קפצתי ולו אספה אותי אל גבה, עפה לכיווו פניה של הלביאה ונשפה על פרצופה הענק אש. קפצתי אחרי סילון האש מצידה של לו ונעצתי את המוט עמוק בתוך עינה של הלביאה. היא השתוללה מזעם וכאב והטיחה כפה ענקית בגופי. עפתי במהירות על שיח קוצני וקמתי בקושי כדי לראות את לו נושפת על הלביאה סילוני אש במטרה להגן עליי. ירדו לי כמחצית מחיי. שלפתי סכין הטלה והבטתי בלביאה המשתוללת. לא ידעתי לאן לזרוק אז פשוט זרקתי לגיוון גופה העצום, העיקר שייפגע.
הסכין פגעה בעינה השנייה ועיוורה אותה לגימרה. קמתי במאמץ וצלעתי בקושי לבטנה. תפסתי את שני סכיני ההטלה שהתחפרו מעט בבטנה של הלביאה ומשכתי אותם לכיוון ראשה עד הצוואר. המעיים ומערכת העיכול נשפכו מתוך בטנה ובפרץ אנרדיה אחרון שלפני המוות היא הכתה בי והשאירה אותי עם 7% חיים.
שלחתי הודעה לאיש קשר האחרון שנשלחה אליו הודעה(מאדי):
"הצילו, יש לי פחות מ10% חיים, בבקשה עזרה. מיקום נשלח."
שכבתי על גזע עץ ולו צמודה אליי. הרגשתי שכל הגוף שלי מדמם ונשאב בחזרה לעולם שממנו נלקח. אני מקווה שיגיעו בקרוב. גור האריות הקטן החל לנהום לכיווני ולו החלה להתקדם לכיוונו בצעד מאיים אך עצרתי אותה. אזדקק לעזרתה.
למה לעזאזל כל מה שאני עושה נגמר בכמעט מוות שלי?
אקו לפני 9 שנים
אז זה הסיפור: חשבתי לי שלפשוט שוב על הרוזן יהיה כסף קל, לא טרחתי ליידע את ג'ק והכנופייה כי רציתי לעשות את זה מהר וכבר הכרתי פחות או יותר את הטירה של הרוזן
ביליתי את כל היום באימוני חרב על ענפים אקראיים ביער, מדי פעם הם נשברו ומדי פעם החרב הכתה ישר לחלוטין וחתכה אותם בקול עמום ומספק (הפלאשבק הוא מלפני העדכון במשחק), עוד תרגיל טוב לחרב הוא לנסות לחתוך חבל משחורר שתלוי מעץ, הוא ייחתך אך ורק אם החרב פגעה נכון ומהר.
עברו לפחות שעתיים של אימונים עד שהבחנתי שהשמש מתחילה לשקוע. טיפסתי על ענף והתחלתי לקרוא ללא שום מקור אור את ספר בני הלוויה. תוך פחות משעה האור נהיה מועט מכדי שאוכל לקרוא, זה היה הסימן שהאור מושלם בשביל הפשיטה. הכנסתי את הספר לתיק והתחלתי לעוף אל עבר הטירה.
התוכנית הייתה פשוטה- לנחות על הגג בשקט, לשחוט את השומרים, לבזוז, ולהסתלק, אבל...
מטר של חצי קשתות ארוכות קטע את טיסתי, התגלגלתי הצידה באוויר בניסיון להתחמק אבל אחד מהם פילח את הכנף שלי. הסתחררתי בדרכי הקצרה למטה ואיכשהו הצלחתי לבלום חלקית עם כנף אחת לפני שהתרסקתי על הגג. תוך שניות ספורות הוקפתי בנושאי חנית משוריינים, הייתי בקריזה, איכשהו הרוזן ידע שבאתי, הוא כנראה ממש נטר לי טינה מכך ששרפתי לו את הבית קודם לפי כמות החיילים ונושאי הקשתות על הגג.
"תרים את הידיים" נהם נושא חנית משופם וזועם, שמתי לב לכווייה על הפרצוף שלו, הוא רשף לעברי מבט מלא שנאה ואיים עליי עם החנית. הם עמדו להרוג אותי, אין סיכוי שאני נכנע.
שלוש פצות עשן התפוצצו על הרצפה, מישהו ניסה לדקור אותי, משכתי לו את החנית וזרקתי אותו מהגג, חתכתי מישהו נוסף ואז זינקתי מהגג ופרשתי את הכנפיים, מבליח מתוך העשן. רוח מילאה את הכנף הפצועה שלי, זה כאב כמו גיהינום, לא אוכל לעוף איתה יותר. נחתי על הרצפה, קשתים נעמדו בשורה על הגג וכיוונו אליי, ואז הפצצות בהשהייה שזרקתי התפוצצו וגרמו לכולם לפספס, או ליפול מהגג.
רצתי בטירוף אל תוך היער בין ממטרי החצים, לא יכולתי לעוף, ואז שמעתי חיילים צועקים. התחילו לרדוף אחריי. שיט.
Lich לפני 9 שנים
-הר האתגרים-

פקחתי עיניים. אור השמש החיוור הסתנן מבעד לצמחייה הצפופה. מעלי התנשאו עצים ענקים ועלים ירוקים בורקים נחתו בעדינות על האדמה הלחה. היער של הר האתגרים לא השתנה מאז הפעם האחרונה שהייתי בו. הוא תמיד נראה אפוף אפלה, מוצל. כמעט בכל מקום שעברתי בו ראיתי גזעים כרותים ודם קרוש. טעם מר עלה בפי, לא היו לי זיכרונות טובים מהמקום הזה. הגברתי את ההליכה והצצתי תוך כדי במיקום במדויק שנירה שלחה לי. הבקבוקון הקטן של מד החיים קרקש בתוך התרמיל. דילגתי מעל גזע כרות ומיד קפאתי. לאורך השביל שצעדתי בו שוטטו שמונה יצורים שמעולם לא ראיתי. הם היו שחורים ומבחילים למראה, הם התגודדו יחד, זחלו זה על זה, נערמו לצורה של יצור אחד. היצור פקח זוג עיניים בורקות בצהוב, אבל הוא לא קלט אותי. זחלתי בשקט מאחורי הצמחייה ועקפתי אותם מהצד. הנשימות שלי נרעדו.
נעצרתי מאחורי עץ ופתחתי את המפה. הייתי במרחק של עשרים מטרים מהמיקום של נירה. הוצאתי פנס והארתי את הדרך, לאחר כמה רגעים הצמחייה הצפופה הסתיימה ומצאתי את עצמי בקרחת יער. מעגל העצים התגודד מסביבי, ולא רחוק ממני כתם שחור ומטושטש לכד את מבטי. צמצמתי עיניים והשתמשתי בראיית רנטגן, באותו רגע זאב שחור ומדובלל הגיח מאחורי עץ. יצור עצום וגדול, הוא לטש בי מבט בשתי עיניים גדולות וזהובות, מבטו צונן ואכזרי. נקיפת בהלה עברה בי. צעדתי צעד לאחור ודרכתי על ענף, הוא התפצח בקול תחת הדממה ששררה ביער. הזאב נדרך, הרים את ראשו ואז שיטח את אוזניו וחשף ניבים שנהביים ענקיים.
זימנתי את החרב ולפתי אותה בחוזקה ואז שמעתי צעד מאחורי, ואנקה שקטה. לא זזתי. הוצאתי באיטיות את האקדח וכיוונתי אותו בזרוע מונפת לאחור כשהעיניים שלי לא זזות מילימטר מהזאב.
"מ-מאדי." הקול נאנק מאחורי. הסתובבתי בהפתעה וראיתי את נירה. היא מעדה על האדמה, כתם דם אדום התפשט על הקפוצ'ון המלוכלך על גופה ומכנסי הג'ינס הבלויים שלה היו קרועים ומשוספים. מד החיים שלה עמד כמעט על אפס.
"הו, לעזאזל." מלמלתי וזרקתי את התרמיל על הקרקע. ביד רועדת הוצאתי ממנו את הבקבוקון, אבל באותו רגע נירה פלטה צעקה וגופו הגדול והמדובלל של הזאב הסתער עלי משמאל.
טוג לפני 9 שנים
היה לי קשה להתעורר היום והתעוררתי חצי שעה מאוחר מהרגיל אחרי כמה שניות שאני נזכר מה קרה אתמול ומיד קמתי מהמיטה ובקושי הצלחתי לשים בגדים מרוב מהירות
לא היה לי זמן אפילו ללטף את צ'יף וברור שלא לאכול אז רצתי הכי מהר למלון נפנפתי לשומר ונכנסתי בריצה פנימה,
למזלי איחרתי רק בקצת ולא גערו בי יותר מידי אז החלפתי בגדים מאחורי הקלעים במהירות ועליתי על הבמה ראיתי שהם קצת רגוזים אז החלטתי שאתחיל את המופע הפעם במשהו שישפר להם את מצב הרוח אז עשיתי כמה קסמים מצחיקים ואחרי שראיתי שהרגשתם השתפרה השתמשתי במתכונת הרגילה ושאר המופע עבר בלי בעיות.
בדרך חזרה הביתה הייתי הרבה יותר נינוח ולא הלכתי במהירות, אחרי שחזרתי מיהרתי לצ'יף והבאתי לו כמה חטיפים, ארזתי קצת אוכל ואני וצ'יף יצאנו למקום הרגיל שאני מתאמן בו בדרך חשבתי על יום האתמול ולמדתי כמה לקחים חשובים
אהבתי לחשוב שצ'יף מדבר איתי אז סיפרתי לו כל מה שלמדתי " אני כמאט וחסר תועלת נגד קבוצה של אויבים, כל עוד אני מהיר מהם זה פחות בעיה אני אוכל לחסל אותם אמנם יהיה קשה יותר אבל עדיין נגד קבוצת אויבים גדולה שמהירה ממני אני כמעט חסר אונים וגם שלפגוע במטרות זזות די שונה מאבנים" צחקקתי קצת ואחר כך הפסקתי לדבר ושיחקתי קצת עם כדורי אש עד שהגענו אל מקום האימונים שלי.
אז התחלתי עם השגרה הרגילה, התאמנות על הטעינה, הזריקה, וריצה תוך כדי טעינה וזריקה והחלטתי להתחיל להשתמש בשתי הידיים יותר כאשר אני נע, כי בקרב זה כמו עוד תחמושת, אחרי כמה שעות של האימנים היה לי רעיון חדש הוא היה די מסוכן אבל החלטתי בכל זאת לנסות.
ביקשתי מצ'יף שיתחמק מכדורי האש שלי, כמובן שהם כמעט ולא יהיו טעונים אני לא רוצה להרוג אותו אבל בכל זאת רציתי לנסות ואם הוא היה נפצע כמובן שהייתי מפסיק.
זאבה~ לפני 9 שנים
-ברשותך, בגלל שנירה כמעט מתה אשחק את לו(הדרקונית) עד שינתן לה בקבוקון החיים, או שהיא תיקח אותו לבד.

לו-
נשפתי סילון אש והתנגשתי חזותית ביצור המתועב שאיים על השותפה שלי. נעצתי את שיניי בצווארו ונשפתי סילון אש היישר לתוך הצוואר של היצור המכוער. היצור התנט7ק ממני, כשאיך שהו סילון האש שלי פגע בחזהו, צווארו ורגלו הקדמית ולא דרך צווארו. נהמתי עליו בכעס והשתתקתי כאשר קול אקדח שם קץ לחיי היצור העלוב והמכוער. הבטתי לכיוון הקול והבטתי ביצור אנושי אשר הקרב אל השותפה שלי, התקדמתי אליה במהירות ונעמדתי בינה לבין נירה אך משום מה נירה שמה יד כבדה על ראשי והרגשתי את כל משקלה על צד גופי, היא לחשה משהו שלא הבנתי אבל הבטתי ביצורה הדומה לנירה במעט, שתיהן הולכו על שניים והיא נראתה מעט מוכרת לי. ואז נזכרתי, היא הייתה בבית. אז גם היא חלק מהלהקה.
היא נתנה בקבוקון בצבע זוהר ומוזר לשותפה שלי וחיכתה. כעבור כמה זמן נשכבתי לידה והנחתי את ראשי על רגליה, היא הניחה את ידה על ראשי וליטפה באטיות. הקשבתי לצליליי היער והייתי מוכנה לצאת מהחיבוק המוזר ולהתקיף אך משהו בתנועה האיטית והקצובה של ידה הרגיע אותי. לאט לאט נרדמתי על רגלה.

נירה-

"תודה," מלמלתי למאדי, מאדי נראתה קצת לחוצה.
"אז." היא דרשה. "איך הגעת למצב הזה?"
"אהה.. " אמרתי וחייכתי חיוך דבילי. "לביאה ענקית התקיפה אותי. היא נתנה לי רק שתי חבטות וזה היה מספיק בשביל כמעט להרוג אותי. בכלל לא הייתי מוכנה לזה. עקבתי אחריה מעט ואז היא החליטה שאני מאיימת עליה והתקיפה."
אני די בטוחה שהיא קיללה אותי אבל כאב לי ולא היה לי כוח לעשות משהו.
"למה הבקבוקון עדיין לא השפיע עלייך?" היא שאלה
"אני קצת מתה את יודעת, אבל הוא ריפא את רוב הפצעים שלי לפי דעתי לפני כמה דקות." אמרתי
"אז למה לא אמרת?!" אמרה מאדי בכעס
"כי לו נרדמה," אמרתי בשקט והערתי אותה בעדינות. היא הרימה את ראשה ומתחה את גופה. "נכון שהיא יפהפה(קוראים את זה יפייפיה)?"
מאדי לא הגיבה ולבשה פרצוף זועף.
"תודה שבאת," אמרתי וקמתי. "זה באמת הציל אותי"
"עכשיו את חייבת לי." אמרה מאדי בתוקף. הרמתי ידיים וחייכתי בהכנעה. "אני לשרותך מלכתי, איך אוכל להשיב לך על נדיבותך?" שאלתי והחוותי קידה קטנה לכיוונה ולפני שגיבה הסתובבתי והלכתי במהירות לכיוון שבו התקיפה אותי הלביאה. שלפתי את המוט שלי והבטתי בגור המפוחד שנהם ליד פתח המערה.
נעמדתי והבטתי בו, מה שנשאר מאמו זו פרווה ענקית. לקחתי את הפרווה הענקית ועטפתי את עצמי בה. הגור ריחרח את הפרווה והתקרב לאט לאט לכיוונתי ואז נהם ורץ אחורה. ככה כמה מספר פעמים עד שהוא נגע בפרווה בכפתו הקטנה קבר את ראשו בה. קמתי בזהירות והתחלי ללכת לאט לכיוון בית המשימות. הגור הלך אחריי מעט ואז רץ אחורה והסתתר. ככה עד שהוא הלך אחריי במרחק של מטר וחצי, משטח אוזניים ונוהם על כל רחש.
אחרי כמה זמן הבחנתי שחושך.
"נירה," אמרה מאדי. "כבר חושך, את סתם מתעכבת על הגור הזה."
"אולי, אבל הרגתי את אמא שלו מאדי. אני לא יכולה עכשיו להשאיר אותו כאן בחוץ. ישחטו אותו."
"אני יותר חושש שישחטו אותנו." היא מלמלה, לפתע הגור קפא, אחרי רגע לו החלה לנהום וראיתי את כנפיה משנות תנוחה לתנוחת תקיפה, כל גופה נדרך ואילו הגוף קפא במקומו. התקדמתי לעברו לאט, תפסתי אותו והנחתי אותו במרכז המעגל שבאופן אוטומטי כבר נוצר. מאדי שלפה את האקדח שלה ואני שלפתי את המוט שלי. הזזתי את הפרווה שיהיה לי יותר נוח לזוז והקשבתי. לכמה רגעים לא שמעתי דבר אבל אחרי רגע שמעתי יללות זאבים. הרבה יללות. זאבים חיים בלהקות, הם יצודו אותנו בקלות. במהירות עטפתי את הגור בפרווה ונתתי אותו ללו. לו עפה במהירות כשהפרווה והגור בתוכו ואני התחלתי לרוץ בשיא המהירות יחד עם מאדי לצידו השני של היער. אחרי כמה שניות הרגשתי את רגליי שורפות ומיד התחרטתי על מה שעשיתי אבל אין ברירה. צריך לסבול בשביל לחיות.
"מה הדרך הכי מהירה החוצה?" שאלתי אותה, מתנשפת.
Lich לפני 9 שנים
"להשתגר חזרה לבית המשימות." הזכרתי לה. גלגלתי עיניים לעצמי ואחזתי בידה כשהמסך הבוהק מלובנו הקיף אותנו מכל עבר. רגע לאחר מכן עמדנו בסלון הריק של בית המשימות.

התגובה הקצרה ביותר בחיי D':
זאבה~ לפני 9 שנים
נירה-

הבטתי בסלון הריק, זה היה מוזר.
"אני לא ממש משתמשת בזה.." אמרתי בהתנצלות והלכתי למטבח. פתחתי את המקרר והוצאתי בשר מיובש חתוך לרצועות, שלושה ביצים ובצל. חתכתי בצל, טיגנתי אותו ואז טיגנתי את הבשר עד שהבצל השחים ואז הוספתי את הביצים עם מעט פלפל ומלח. הפכתי את החביטה וכיביתי את האש. חתכתי לחם, ירקות והנחתי את הארוחה על הדלפק.
"את רעבה?" שאלתי
Lich לפני 9 שנים
"לא תודה."
זאבה~ לפני 9 שנים
נירה-

"למה לא?"
נטוטו לפני 9 שנים
(התגובה הכי ארוכה שכתבתי בחיי. נראלי. רציתי לחלק אותה לכמה חלקים, אבל בגלל שלא יכולתי להגיב מלא זמן.. החלטתי לתת לכם לסבול קצת. תהנווו)

החרבות הצטלבו באוויר בקול קרקוש מתכתי. היד שלי כמעט נהדפה לאחור מעוצמת המכה, אבל ‏סירבתי לתת לה להתקרב לגוף שלי יותר מדי. ידעתי שמשחק הכוח הזה הוא רק תירוץ לבחינה ‏מחודשת של האסטרטגיה שלי ושינויים ספונטניים באופן הפעולה, אבל הזכות הזו נשללה ממני. ‏ידו של זאק הייתה יציבה להפליא, ואילו שלי רעדה ממאמץ. ניסיתי להחזיק מעמד עד שלא יכולתי ‏יותר, ואז נכנעתי ליד השנייה שמיד נחלצה לעזרתה של זו האוחזת בחרב. ‏
החרב שעד לפני שנייה איימה לחתוך את שלי לשניים ריחפה כעת בתנועה מעגלית מעל ראשי, ‏בעוד פקודה קצרה נפלטת מפי המחזיק בה: "יד אחת!". מיהרתי להתכופף אך קצוות שיערי נשארו ‏למעלה. תנועתו נקטעה בפתאומיות וחרבו שינתה את מסלולה, נעה בתנועה מעגלית לכיוון ‏שממנה באה. הבטתי למעלה לשבריר שנייה וראיתי את ההיסוס בעיניו. ‏
גיחוך קל עלה במחשבתי. הוא לא רוצה לחתוך לי את השיער. ‏
ניצלתי את ההיסוס שלו ובעטתי באחת מרגליו, מכוונת למקום שיגרום לה להתקפל וכתוצאה מכך ‏הוא יהיה חייב לכרוע ברך. כצפוי, במקום להישאר במקום הוא ניצל את התנופה לגלגול. ניתרתי ‏קלות לגלגול משל עצמי בכיוון הנגדי, נתמכת בגבו ונעמדת מאחוריו. לפני שהוא הספיק להסתובב ‏אליי אני כבר נעזרתי בתנופה של הסיבוב שלי כדי להגדיל את העוצמה של השיסוף. הוא הספיק ‏להסתובב כתשעים מעלות כך שחרבי נעצרה בדיוק מתחת לגרונו. ‏
זאק המופתע הפיל את חרבו על הרצפה, ואת קרקוש הפגיעה ליווה ההד של החדר הריק והשקט. ‏שנינו התנשפנו בכבדות וניסינו להבין מה קרה כאן בדיוק. אני באמת ניצחתי?‏
צחוק לחוץ מוסווה בכחכוח נפלט מגרונו. "אני מאמין שמגיעות לך מחיאות כפיים," הוא אמר. אני ‏לא זזתי. הבטתי ישר לתוך העיניים שלו, נהנית מהרגע הרבה יותר מדי. אני באמת ניצחתי. ‏
‏"אממ.. דומינו? את יכולה להוריד את החרב שלך עכשיו.." הוא הביט לתוך עיניי בחזרה, מעט ‏בלחץ. ‏
חייכתי חיוך גאה ומרושע קלות "ומה אם אני לא רוצה להוריד אותה?" ‏
נראה שהוקל לו כשהוא הבין שאני רק צוחקת איתו. הבעת פניו השתנתה להבעת ה"נו-באמת" שלו. ‏הוא תפס בעזרת שתי ידיו את ידיי האוחזות בחרב וכעבור שניות שתי ידיי היו מאחורי גבי והחרב ‏על הרצפה. "אז אני מניח שיש לנו בעיה," הוא אמר. ‏
הטיתי את ראשי קלות כדי להישיר אליו מבט, ואף שהצלחתי רק בקושי זה היה יותר טוב מכלום. ‏‏"היי, אתה לא יכול להאשים אותי. זאת פעם ראשונה שאני מצליחה לנצח אותך." הזכרתי לו. ‏
הוא צחק צחוק שקט ומתנשא ושיחרר את ידיי, כאומר 'אני אתן לך ליהנות מהניצחון הזה, אבל אני ‏עדיין יותר טוב ממך'. הוא הרים את חרבו וסובב אותה פעם אחת לפני שתפס בכת, לא מסיר את ‏עיניו ממנה כל אותו זמן. לאחר מכן נאנח כמשלים עם גורלו ואמר בקצרה "טוב". נימת קולו לא ‏הותירה מקום לספק – האימון נגמר להיום. הוא התקדם לעברי והניח יד אחת על הכתף שלי.‏
‏"עבודה טוב," הוא אמר, והמשיך להתקדם לעבר דלת היציאה מהבר תוך שהוא קורא "נתראה ‏מחר".‏
הבטתי בגבו המתרחק בהבעה מבולבלת. "לאן אתה הולך?" שאלתי. ‏
זאק עצר והסתובב אליי רק לאחר שכבר פתח את הדלת ואחת מרגליו כבר הייתה בעברה השני. ‏‏"מישהו שעשיתי בשבילו איזושהי עבודה בתחילת המשחק שלח לי הודעה. הוא נמצא באזור ויש לו ‏עבודה נוספת בשבילי. באמת מתחיל להיגמר לי הכסף, אז חשבתי ששווה לראות במה מדובר. אני ‏אחזור בבוקר. נתראה מחר!" אמר ויצא. לשנייה עמדתי שם ותהיתי על המסתוריות המוזרה שלו. ‏אם הוא ידע שהוא צריך ללכת מוקדם היום, הוא לא יכל להגיד לי את זה לפני שהתחלנו ‏להתאמן? עצמתי את עיניי והנדתי בראשי קלות. אני בחיים לא אבין מה עובר בראש של הבנאדם ‏הזה. ‏
אבל זה שהוא הלך לא אומר שהאימון נגמר. אני יודעת שהוא חושב שכן. לא ממש אכפת לי. הוא ‏הרי לא תמיד יהיה כאן, וכשהוא לא יהיה כאן, אני אמורה לדעת כבר איך לתרגל לבד. הושטתי יד ‏אחת לאוויר ופתחתי חלון קודים, כפי שנהגתי לעשות בתחילת המשחק. כעבור כמה שניות הופיעה ‏מולי בובת אימונים. ‏
הידקתי את אחיזתי בחרב והסתערתי. ‏

---‏--------------

‏"דולי.. היי, דולי!..." משהו מנענע את כתפי וגורר אותי לאט לאט אל המקום הקר והמעצבן ‏שקוראים לו המציאות. לרגע לא הבנתי מה קורה פה. שכבתי על הרצפה מכורבלת עם החרב שלי ‏‏(לא בטיחותי במיוחד, אגב. אל תנסו את זה בבית), מעליי רכן זקן זעפן שבעליל סובל מהאנגאובר ‏חמור, מנער את כתפי ברגלו ונתמך בשולחן בידו. "את צריכה לקום, בובה. אני לא משלם לך ‏בשביל שתשני!" ‏
הבטתי בו מסונוורת מבעד לעפעפיים חצי-עצומים, מופתעת מכמות האור שהייתה בחדר. "אתה ‏לא משלם לי בכלל.. מה השעה?" ‏
‏"שש וחצי. היית אמורה לקום כבר ולהכין לי קפה!" הוא רטן, ואז הלך אל מאחורי הדלפק. עד שהוא ‏חזר אני כבר ישבתי על הרצפה ושפשפתי את עיניי. אני באמת נשארתי ערה כל הלילה? מרטין ‏השליך לעברי סינר שחור אשר פגע בפרצופי. הסרתי אותו מעליי בזעף וקבוצת שערות מרדנית ‏החליטה שזה רעיון טוב לחסום לי את שדה הראייה. לא, אין מצב שנשארתי כל הלילה, הרי ‏באיזשהו שלב קרסתי ונרדמתי. מעניין עד מתי הייתי ערה..‏
קמתי מהרצפה. הייתי צריכה להיתמך ביד אחת בלבד, כיוון שהשנייה עוד אחזה בסינר. לאחר ‏שקמתי נעזרתי באותה יד כדי להעביר את השערות המעצבנות לאחור והתקדמתי לעבר ‏המדרגות. התעלמתי מהזקן. נכון, אני תמיד מכינה לו קפה בבוקר, אבל זה לא אומר שהוא לא יכול ‏להכין לעצמו. הוא הסתדר יפה מאוד לפני שבאתי. ‏
או ש.. רגע.. ‏
לשנייה חלפה מחשבה בראשי. הוא בכלל היה לפני שהופעתי? או שהוא היה במצב שינה, כמו ‏טלפון כשאיש לא לוחץ על הכפתור שלו. הרי ברור שהאישיות והעבר שלו הם רק סיפורי רקע. כל ‏האנשים בתוך המשחק הזה לא היו קיימים באמת לפני שנכנסנו. מה אם אף שחקן לא נכנס לבר ‏לפני שהגעתי? רוב הלקוחות כאן היו לא יותר מדמויות ממוחשבות. רק מדי פעם באים לכאן ‏שחקנים אמיתיים. אולי... ניערתי את ראשי. יותר מדי מסובך בשבילי על הבוקר. עליתי למעלה ‏לחדר שלי ופתחתי את הארון. ‏
הולי שיט אני צריכה מקלחת. דחוף. השיער שלי היה מלא בקשרים ואני נראיתי ממש על הפנים, ‏כאילו שמינימום הייתי הרגע בסופת טורנדו. ניסיתי לסרק את השיער שלי כדי לגרום לו להיראות ‏יותר טוב, אבל הגעתי למסקנה שצריך פאקינג מכון יופי כדי לסדר אותו עכשיו. או חפיפה. אז רצתי ‏להתקלח. ‏
כשירדתי למטה השעה כבר הייתה אחרי שבע, אבל המקום היה ריק לחלוטין. לרגע לא הבנתי ‏למה – ואז ראיתי את השלט על דלת הכניסה. הוא בכלל לא החליף אותו ל'פתוח', הזקן העצלן ‏הזה. הלכתי לדלת וסובבתי את השלט, ובדרכי חזרה אל הדלפק נעצרתי מול המראה הגדולה ‏שליד מתלה המעילים. בחנתי את ההשתקפות שלי והחלטתי לאסוף את השיער לצמה. הידקתי ‏את הסינר השחור אל מותניי. כמעט ולא רואים אותו על רקע מכנסי הג'ינס השחורים והחולצה ‏השחורה. למה החלטתי להתלבש ככה היום? אלוהים, אני הופכת למאדי. ‏
זאק חזר בסביבות עשר וחצי, ונראה בערך כמוני. אותן עיניים שפוכות ומעט נפוחות מחוסר שינה. ‏אותה הבעה תשושה של אדם שרצה מאוד לישון, אבל משהו עמד בדרכו ועכשיו הוא עצבני. ‏בקיצור, אדם שלא רוצה שיתעסקו איתו. הוא עבר על פניי והתיישב על הספה שבאחד התאים, ‏במקום הקבוע שלו. לאחר מכן נשען על הקיר, הניח את רגליו על הספה, שלף כובע חום רחב ‏שוליים מהתפריט ושם אותו על פניו. ‏
ביום רגיל הייתי מניחה לו לעשות מה שבא לו, אבל היום הייתי עייפה מכדי לנקות אחרי הבלגן ‏שלו. אז קראתי אליו תוך כדי שאני שולפת עוד כוס מאדן החלון שביני לבין המטבח ומנגבת אותה ‏עם המגבת. "היי, קאובוי – מזכירה לך שיש לך חדר".‏
הוא רטן בתגובה ואמר "קבעתי להיפגש עם חבר ותיק. הוא אמור להגיע עוד עשר דקות." הוא ‏נפנף בידו כאילו שמה שאמר מסביר הכול. ‏
‏"אה, אין בעיה, אבל אתה מנקה את זה אחר כך!" רטנתי בחזרה. ‏
בדיוק אז נפתחה הדלת ושני בחורים נכנסו לתוך הבר. הייתי עייפה מכדי לבחון את פניהם במדויק ‏‏(וזה כמובן תירוץ לזה שאני עצלנית מכדי להמציא להם תיאור), אבל הבחנתי בקעקוע מוכר. ‏חרבות מוצלבות... הייתי בטוחה שראיתי את הסמל הזה איפשהו בעבר, אבל לא הצלחתי להיזכר ‏בדיוק איפה. הוא הלך ישר לכיוונו של זאק מבלי להעיף בי ולו מבט אחד, ואילו הבחור השני הלך ‏ישר אליי. ‏
פניתי אליו בגישה הכי ברמנית שיכולתי לחשוב עליה. "במה אני יכולה לעזור לך, חבר?". ‏
‏"אם תוכלי להביא לי בקבוק בירה, אני אהיה מאושר עד הגג" הוא השיב. ‏
החליט לזרום איתי, הא? הבחור מצא חן בעיני. "משנה לך איזה סוג של בירה?" ‏
‏"לא, לא ממש."‏
חייכתי חיוך משועשע ושלפתי מהמקרר בקבוק בירה אחד. "מעולה, כי יש לנו רק סוג אחד."‏
הוא צחק ולגם מהבירה שלו. לאחר מכן הניח את הבקבוק בחזרה על הדלפק ורכן לעברי. "אני יכול ‏לשאול אותך שאלה?" הוא שאל.‏
‏"אתה מוזמן לשאול, אבל לא בטוח שאני אענה" השבתי לו.‏
‏"מה את עושה פה?" ‏
מה.
‏"אני.. עובדת פה, סוג של. כלומר, אני לא מקבלת על זה כסף, אבל – "‏
‏"לא לא, התכוונתי ללמה את פה, לבד. למה את לא נמצאת עם בית המשימות שלך?" ‏
הבטתי בו לרגע בתדהמה. "איך אתה יודע שיש לי בית משימות?"‏
‏"כי יש לך שם מעל הראש." הוא ענה בפשטות. כשראה את ההבעה ההמומה שעל פניי הוא הוסיף ‏‏"את לא ידעת את זה?"‏
‏"לא.. מעולם לא שמתי לב.." נזכרתי בביום שפגשתי את זאק. הוא אמר לי שהוא עצמאי, שאין לו ‏בית משימות. והנחתי שהוא מדבר אמת, כי למה לו לשקר? ‏
למה לו לשקר?... מאיפה הסמל ההוא מוכר לי? ‏
בהיסח הדעת שלפתי תפריט ממתחת לדלפק וניגשתי אל השניים. עמדתי לשאול אותם אם הם ‏רוצים משהו לשתות או לאכול, אבל משהו עצר בי. החבר הזה של זאק, שעל פי השם שנכתב מעליו ‏הבנתי ששמו אנדי, הושיט לזאק תמונה של שחקנית. ‏
השיער.. העיניים.. הבגדים..
שמטתי את התפריטים על הרצפה. שניהם הביטו בי. חטפתי את התמונה מהיד של זאק. ‏
אפילו ההבעה העצבנית על פניה... ‏
‏"כדאי שתסביר לי - עכשיו! - מה זה צריך להיות, וכדאי מאוד שהתשובה שלך לא תעצבן ‏אותי!"‏‎ ‎‏ אמרתי לו, כמעט צעקתי. ‏
‏"זה לא בדיוק עניינך," אנדי אמר בהבעה צוננת. הפניתי את מבטי אליו ישר, ועיניי נתקלו בקעקוע ‏החרבות המוצלבות שעל צווארו. נזכרתי איפה ראיתי אותן קודם.‏
החזרתי את מבטי אל זאק, גרוני נחנק מתחושת הבגידה, אך בכל זאת שאלתי אותו בקול יציב ‏‏"אתה בדארקסייד?"‏
הוא קם על רגליו, ידיו מורמות מעט בכניעה, כמנסה להרגיע אותי. "אני כבר אמרתי לך, אני עצמאי ‏‏– "‏
‏"אתה משקר!" צעקתי. כעסתי. בחיים שלי לא כעסתי ככה. "מה אתם רוצים ממאדי?!" ‏
אנדי קם גם הוא, והתקרב אליי עם מבט צונן בעיניו. "אני במקומך לא הייתי מתגרה במזל שלי. אני ‏גם ככה לא מבין למה זאק לא חיסל אותך קודם, אבל כיבדתי את ההחלטה שלו כל עוד לא עשית ‏בעיות. אם תחליטי לעצבן אותי עכשיו, אני עוד עלול לשנות את דעתי." ‏
הישרתי אליו מבט זועם ומתריס. מאחורי שמעתי את הדלת נפתחת ונטרקת שוב, והבנתי ‏שהעצמאי יצא מהבר. אני לא מאשימה אותו, השמועות על דארקסייד כבר בטח הגיעו לכל המימד. ‏ובכל זאת הבטתי לאנדי ישר בעיניים בלי להירתע אפילו קצת. אבל בתוכי ידעתי שאני לא אוכל ‏להביס את שניהם לבדי. בקושי הצלחתי לנצח את זאק פעם אחת, וגם אז הוא קצת ויתר לי. לבד ‏אין לי סיכוי. אז טוב שאני לא לבד. ‏
"אנונימוס, תורך." יצרתי את המילים במחשבתי ושלחתי אותן הלאה. ידעתי שהן הגיעו ליעדן. ‏

----------------------‏

יומיים עברו מאז המקרה וזאק לא חזר לבר. הזכר היחיד שהיה ממנו היה שק מטבעות שהונח על ‏הדלפק לפני שהמקום נפתח. ידעתי שהוא גם לא יחזור. טיפש הוא לא. ‏
אנונימוס התחיל להשגיח על מאדי בצורה הרבה יותר הדוקה מבעבר. הוא אמר שכרגע היא בסדר, ‏אבל ליתר ביטחון הוא הציב כמה מהעובדים שלו שישמרו עליה כשהוא לא יכול. בכל זאת, יוצר ‏המשחק המהולל הוא רק עוד יצור אנושי, וככזה, גם הוא צריך את השינה שלו כדי לתפקד. ‏
וגם אני קיבלתי החלטה משלי. אני לא יכולה לסמוך על אנונימוס שיבוא להציל אותי בכל פעם ‏שמשהו קורה, כמו שאני לא יכולתי לסמוך על זאק שתמיד יהיה שם כדי לאמן אותי. אי אפשר ‏לדעת מה יקרה בעתיד. אני אמורה לדעת להסתדר לבד. אני אמורה לדעת להגן על עצמי. ‏
אז החלטתי לעזוב את הבר. מרטין לא נראה מופתע במיוחד כשהודעתי לו. הוא גם לא אמר שוב ‏דבר. רק נופף בידו בביטול, כאומר 'יאללה, לכי. אני לא באמת צריך אותך כאן'. לקחתי תיק גב גדול ‏ושחור וארזתי לתיק את כל מה שצריך כדי לשרוד במסע ארוך (המון אוכל. אני לא אוכלת מפלצות ‏שוב). לבשתי לגופי בגדים נוחים – ג'ינס שחור צמוד וחולצה שחורה וצמודה גם היא, בעלת ‏שרוולים ארוכים וקפוצ'ון, ואת הדבר הכי קרוב לנעלי אולסטאר שמצאתי. את השיער אספתי לצמה ‏אחת. הבטתי בדמותי במראה והחמצתי פנים. אני לבושה בדיוק כמו שהייתי לבושה ביום שבו זאק ‏עזב. אבל אין ברירה. אני צריכה בגדים שיעזרו לי להשתלב בלילה הזה. ‏
עד הערב כבר הייתי מוכנה לעזוב, אבל הייתה הרגשה ששכחתי משהו. תחושת בטן אמרה לי ‏שאני צריכה ללכת למטבח, אז השארתי את התיק ליד המדרגות והלכתי. בפנים נזכרתי שהייתי ‏צריכה לקחת איתי סכין (אחרת איך הייתי פותחת את כל קופסאות השימורים שלקחתי איתי?) ‏וסכום (כי יש מקרים שאי אפשר לאכול בידיים, לא משנה כמה הן נקיות). כשיצאתי מהמטבח ‏חיכתה לי בבר הפתעה לא מאוד נעימה. ‏אוי לא, זה הדבר האחרון שאני צריכה עכשיו.
‏"מה את עושה פה?"‏
זאבה~ לפני 9 שנים
נירה-

מאדי לא הגיבה לי אז אכלתי חצי מהאוכל וחיכיתי לשובה של לו. כאשר היא חזרה האכלתי אותה. הלכתי עם לו, כשהגור עוד איך שהו ישן בשק, למקום עבודתי.
דפקתי על הדלת עד שמר מוריס פתח את הדלת.
"מה את רוצה ילדה?" שאל ברוגז
"מצאתי גור אריות מר מוריס, אוכל להשאיר אותו כאן? הוא יכול להרוס את בית המשימות וכאן יש מקומות מתאימים בשביל להשאיר יצורים כאלה." אמרתי במהירות
"האמם.." חשב במשך מספר דקות ולבסוף ענה. "זה ינוקה מההכנסה שלך!"
עקבתי אחריו והגענו לחצר די גדולה עם גדר ברזל וביתן קטן.
"כרגע זה לא בשימוש אז את יכולה להשתמש בו. את תשלמי רק על האוכל והטיפול בגור." הוא פסק והביט בי. הנחתי בעדינות את הגור בתוך הביתן ופרשתי את הפרווה של אמו ככה שתהיה לו פינה חמימה.
יצאתי מהמקום וחזרתי לבית המשימות. עליתי לחדרי והלכתי ישר לישון.
קמתי ב5 בבוקר, התלבשתי, האכלתי את החיות ולקחתי אותן לסיבוב קצר ביער. אספנו פירות יער, זרקתי סכיני הטלה על גזעים. טיול נחמד.
שלפתי את השוט שלי בקרחת יער עם הרבה גזעים כרותים והתחלתי להצליף. בהתחלה הצלפתי בעיקר בעצמי אבל לאט לאט השוט התחיל להתרחק מהרגליים והתחת שלי.
אחרי בערך שעה, ישבתי במשך חצי שעה על אחד הגזעים וליטפתי את הדביבונים, הפוקט בירד ואת הפיקסים שבאו והלכו ברדיוס של 10 מטר ממני.
שלפתי את המוט והתרגלתי מהלכים, המעבר של הידיים והסנכרון עם המוט בין מהלך למהלך. אהבתי את ההרגשה שהמוט בידי, שאני שולטת בו. אבל הבנתי שאני צריכה שמישהו ילמד אותי אחרת לא אוכל להתקדם עם זה ככ. אבל כרגע, יש לי את גור האריות. אינני יכולה פשוט לנער את האחריות שלי ממנו.
אולי אוכל ללמוד מצפייה.. צריך למצוא איזור שמסטר במוט משתמש בו לאימונים שלו ולצפות בו, ואחר כך לתרגל את זה. כן, רעיון טוב. אבל זה ייקח זמן. אדחה את זה ל.. לא יודעת מתי.
ציוויתי על הפיקסים והדביבונים שלי לחפש שחקן שמשתמש במוט ברדיוס של 5 ק"מ אך כעבור שעה של אימונים, הם שבו אליי בלי שום דבר. לא נורא, אולי יהיה לי מזל פעם הבאה.

-תרגול במוט- 2 שעות
סכיני הטלה- כ30 דק'
שוט- 1+ שעה
צומת לב לחיות והאכלה- כ3 שעות-
איילת לפני 9 שנים
הסתובבתי למשמע הקריאה המופתעת.
שוב מצאתי את עצמי עומדת מולה, מופתעת ולא יודעת מה להגיד.
אין ספק שהיא לא שמחה לראות אותי, אבל ידעתי שאני חייבת לשכנע אותה לשתף פעולה.
עם זאת, באמת שלא היה לי שום רעיון, או מילים.
הפניתי את ראשי במבוכה לקבלת עזרה.
הסתכלתי על הדלפק, אבל הוא רק משך בכתפיו והסתכל על הבקבוק, שעשה בדיוק את אותה פעולה והסתכל על אחד השולחנות.
הוא כמובן הסתכל על הכיסא, שהסתכל על הריפוד של הספה, שהסתכל על הקיר, שהסתכל על המשקוף, שהסתכל על החלון, שהסתכל מבעד לעצמו.
אוקיי די!!!!!!!!!!!!!!!!!
אני מתנהגת כמו הפסיכי עכשיו.
מכיוון שלא מצאתי את העזרה שחיפשתי, אמרתי לה את הדברים פשוטם כמשמעם:
"בורחת, פונדק, גונבת אוכל, נכנסת לפונדק, משעמם משעמם, מגלים שגנבתי אוכל, שותה, מתעלפת, מרתף, בלה בלה בלה, בום בום, שוב בורחת, מחבוא, מוצאים אותי, בום בום, מתנפצים, יוצאת משם, מגלה תובנה.
התובנה- אני את, יחד, שיתוף פעולה, התקדמות, ניצחון בהרבה בום בומים."
הנחתי שהיא חכמה מספיק כדי להשלים את השאר לבד.
טוג לפני 9 שנים
התחלתי לרוץ מסביבו ולזרוק עליו בהתחלה זה היה מתסכל הרגשתי שצ'יף לא מנסה להתחמק כלכך ושהוא בכוונה עשה לי את זה וגם אני קצת לא כי די פחדתי שאני אפגע בו בטעות אז המשכנו והמשכנו ובהדרגתיות נהייתי יותר ויתר תחרותי וגם הוא וניסיתי באמת לזרוק כמה שיותר טוב והוא התחיל להתחמק באמת.
אז במהלך הזמן השתפרתי בהתחלה הוא התחמק ממני בקלות אבל אחרי שעה בערך כבר התחלתי להבין איך לכוון הרבה יותר טוב והשתפרתי בזה אחרי זה המשכנו עם זה וככל שהתאמנו יותר אני הצלחתי יותר ויותר להיות עברו כמה שעות והייתי עייף אז הפסקתי את האימון להפסקה קצרה, הוצאתי את האוכל שארזתי בשבילי ובשביל צ'יף ואכלנו ועשינו קצת שטויות יחד, ראיתי שהוא נהנה אז הארכתי קצת את ההפסקה כדי להמשיך לשחק איתו.
אחרי שראיתי שנמאס לו לשחק איתי נתתי לו כמה דקות מנוחה בזמן שהתכוננתי וחזרנו לאימונים אחרי כמה שעות כבר הצלחתי לפגוע בו ואחרי זה הפסקתי את האימון מיד כי לא ידעתי אם אני בטעות אסחף עוד פעם ואפגע בצ'יף פגיעה רצינית, אז בסוף האימון כבר התחיל הערב אז חזרתי לבית המשימות התקלחתי אכלתי ארוחה קלה והאכלתי את צ'יף עוד קצת, עליתי לחדר שלי וקראתי עוד קצת מהספר של בני הלוויה עד שנרדמתי.
Lich לפני 9 שנים
"מה שלומך?"
התיישבתי על הכיסא ומתחתי בעייפות את לחיי בשתי הידיים. "פנטסטי." מלמלתי בנימה מרוגזת.
אור הדמדומים של אחר הצהריים הסתנן אלינו בדלילות מבעד לחריצי הווילון. השענתי בחריקה את גבי על משענת הכיסא והסטתי את הווילון לצד. קולאז' הפסים הסגולים כתמתמים צבע את השמיים, וכדור השמש הצהבהב ירד מאחורי אופק הגבעות הירוקים. המראה הזה רדף אותי מאז היעלמותה של דומינו דול. זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותה מאז לפני חודשיים, עומדת מולי, רגליה היחפות הסתתרו בין עשבי הדשא הגבוהים, היא החזיקה ביד שמאל חרב ארוכה ואת ידה השנייה היא הניחה ברשלנות על המותן. אני זוכרת שהעיניים שלה נצצו. היא הניחה את היד הפנויה שלה על הכתף שלי ואז גבותיה התכווצו, קמטים הופיעו במצחה. את חייבת להתחזק, מאדי.
רכנתי בתנופה מול השולחן ודפקתי עליו בשני אגרופים קמוצים. אחר כך הנחתי את הראש בין הידיים.
"אני לא מסוגלת יותר!" הכרזתי לתוך השולחן.
"לא מסוגלת למה?" דואורדון נחת על המיטה ושאב ברעש מהקש את טיפות המיץ האחרונות שנשארו בתחתית הכוס. "יש לך עוד סיבה להיות מיואשת חוץ מעצם העובדה שאנחנו תקועים בתוך משחק רצחני?"
"כן. תורנות מטבח." עניתי בסרקסטיות, הסתובבתי על הכיסא ותקעתי בו מבט יבש. "אני רואה שקצת שכחת שיש לנו שחקנית נעדרת בבית המשימות."
"אל תדאגי, נירה רק יצאה להתאמן. היא תחזור בזמן להכין לנו ארוחת ערב."
השלכתי עליו ספר.
"אני צוחק, אני צוחק." הוא הרים את ידיו בכניעה והחיוך שלו דעך מעט. "אני רק מנסה לעודד אותך."
"אז אל תנסה." הנחתי בזריקה קטנה תחמושת של שני ספרים עבים חזרה על השולחן. דואורדון הניח את הכוס הריקה על השידה, הביט בי למשך מספר שניות ואז השמיע אנחה. אחר כך הוא הוציא חרב מתוך התפריט ונפנף אותה מולי בחוסר רצון.
"רוצה לנסות לנצח אותי?"
נטוטו לפני 9 שנים
עמדתי שם ובהיתי בה כמה שניות. מצמצתי פעמיים. ניסיתי לחשוב על כל הדברים שישי לי להפסיד משיתוף הפעולה הזה, מול כל הדברים שיש לי להרוויח.
אני לא סומכת עליה במאת האחוזים. גם ברור לי שזה הדדי. אבל יכול להיות ששלום קר למען הישרדות יהיה הפתרון הכי טוב לשתינו. אנחנו לא צריכות להיות החברות הכי טובות או משהו, רק להסתדר מספיק כדי להגן אחת על השנייה. וגם אם נצליח לא לשגע אחת את השנייה זה יהיה טוב. חוץ מזה, יכול להיות שככה זה עדיף. עם ריזו אני יודעת שכל הקלפים על השולחן. היא מעולם לא הסתירה את העובדה שהיא לא בדיוק מתה עליי, ולמרות שהיא כבר ניסתה לפגוע בי בעבר, זה היה מתוך עצבים. אם היא הייתה רוצה לפגוע בי באמת, היא כבר הייתה עושה את זה.
ומצד שני, גם לזאק היו כמה וכמה הזדמנויות.
אבל זאק ניסה להעמיד פנים. הוא שיקר לי וגרם לי לחשוב שהוא סתם עוד שחקן.
ריזו היא לא זאק.
"טוב," נאנחתי לבסוף. ניגשתי לתיק שלי והרמתי אותו על כתפי. הידקתי את חגורת כלי הנשק שלי, שעלייה נתלו החרב שלי והקרוסבואו, וניגשתי לדלת. הנחתי יד על הידית ושאלתי "את באה?"
מנהלות מימד 72 לפני 9 שנים ו-2 חודשים
מימד 2 – קומה 5: בוס.

*כנסו לקישור הנ"ל על מנת להיכנס לאווירה:
https://www.youtube.com/watch?v=YyZO-pnfhTs

שלושה אסירים נהרגו, והשלושה עשר הנותרים רצים במעלה גרם המדרגות. הדרך ליציאה כבר קרובה, והקומה האחרונה מתנשאת לפניהם בתור דלת גדולה. ניסיון הבריחה האחרון שלהם עומד במבחן, עליהם לחסל את המפלצת האחרונה לפני שייגמר הזמן.

***
סיימתם את הקומה הרביעית!
במהלך הקרב נהרגו שלוש שחקניות. ניקי, שישי ואקספרנסה אשר נדקרו למוות.

דקה דומייה לזכרן של שלושת השחקניות.

אתם פותחים את הדלת ועומדים מול גרם מדרגות שמוביל לקומה החמישית. כשאתם מגיעים למעלה, אתם עומדים בתוך הרחבה הידועה והמוכרת, אך הפעם, מול דלת אחת.
הגעתם לדלת האחרונה, לדלת הבוס.
אתם פותחים את הדלת ללא שום היסוס ונכנסים לתוך אולם עצום מימדים. אורות להבה כחלחלים מרצדים על פמוטים ענקיים לאורך כל הקירות. מולכם עומדת מפלצת גדולה ומשוריינת. היא נושאת בידה נשק שמסוגל להרוג במכה אחת, ועורה הצמיגי והחזק כמעט ובלתי ניתן לחדירה.
(*אל תסמכו על הפצצות שיעשו לכם את העבודה)

בוס: https://s-media-cache-ak0.pinimg.com/736x/12/dc/b0/12dcb0f637afeea0c692596bcaeec03d.jpg

להזכירכם, שיעור הגיל שלכם אינם חזרו לגודלם המקורי, אך עם קצת עבודת צוות ושיתוף פעולה תוכלו לחסל את הבוס. תשתמשו בכל האמצעים שלכם על מנת לנצח!
*שחקן שיכתוב מעל ארבע תגובות הפרק יקבל בונוס בסקיל

זאת הקומה האחרונה למימד!
*מוחות דמעה* בהצלחה!
Lich לפני 9 שנים ו-2 חודשים
מאדי – קומה 5: בוס.

הבוס הפנה את מבטו והניף לכיווני את הנבוט, שהיה מורכב מסלעים ומחוזק בכמה מקלות חצים ומשהו שנראה כמו חניתות. זינקתי בקלילות הצידה, עקפתי אותו וחבטתי עם הגרזן הכבד בשריון הצלעות שלו. הוא נהם והסתובב לעברי מניף את הנשק בשנית. סובבתי את הגרזן בידי, מחכה למתקפה הבאה שלו.
"קדימה, קדימה... רק תנסה אותי חתיכת טרול..."
הבוס שאג והסתער עם הנבוט היישר לעברי. התגלגלתי הצידה, מתחמקת ברגע האחרון, וחבטתי עם הגרזן בכל הכוח בקרסולו העבה. חתך עמוק מראש הגרזן עיטר את קרסולו. הוא הניף את הנבוט בתנועה ישירה, מתכוון לחבוט בי. ניסיתי לחסום את המהלומה עם המגן, למרות שידעתי מראש שזה חסר סיכוי. המכה הייתה חזקה מידי והיא העיפה אותי לאחור. הגב שלי נחבט על הקיר ונפלתי על הרצפה.
דרך עיניים מטושטשות ראיתי את איקן רץ אלי, כעבור רגע הוא כרע מולי ברך והניח את כף ידו על ראשי. "את בסדר?"
הנהנתי, תקעתי את ראש הגרזן ברצפה והתרוממתי על רגליים כושלות. "זה לא יעבוד ככה. צריך אסטרטגיה."

(קצר ולעניין. עכשיו, מי פה המומחה לאסטרטגיות?)
נטוטו לפני 9 שנים ו-2 חודשים
(תגובה קצרה, לא קורה שם הרבה, אבל זה חשוב לתגובות הבאות שלי, אז מצטערת מראש ><)

חזרתי מהורהרת אל מקומי הקבוע מאחורי הדלפק, ובאוזניי שמעתי את התקרה חורקת מעט מעליי. ההבעה של הגבר ההוא לא מצאה חן בעיני, וגם לא העילפון של הבחורה. ובכל זאת, רציתי לעצור בעצמי מלבדוק מה קורה שם. אבל ללא הצלחה. מתחילת המשחק לא ניסיתי בכלל לעצור מידע, וככל שהשתפרתי והיכולות שלי גדלו, כך גם יותר מידע על מה שקורה סביבי הגיע אליי. לא ידעתי איך לעצור את זה, והייתי לחוצה מכדי לחשוב. זאת הייתה הפעם הראשונה שלא רציתי לדעת משהו.
השענתי מרפק אחד על הדלפק לתמיכה ואת מצחי על כף ידי, נאחזת בדבר היחיד שהחזיק אותי בקומת הקרקע. קיללתי את עצמי בשקט על הזלזול שלי. אם הייתי חושבת יותר קדימה מההתחלה הייתי פשוט יכולה לכבות את המתג ולהתנהג כאילו שאני לא יודעת מכלום. זה לא ענייני מה שקורה עם הלקוחות. זה לא.
ידו של זאק נגעה בעדינות בפרק כף ידי והחזירה אותי אל המציאות. "מה קרה?" הוא שאל בדאגה.
הרמתי אליו מבט מופתע "הא? אה.. לא, לא קרה כלום – למה אתה חושב שקרה משהו?" צחקקתי מעט באי נוחות.
הוא צמצם את עיניו בחשד, ולרגע חשבתי שהוא עומד לתת לי את "המבט" ואני אשבר, אבל כנראה שלבסוף החליט להתעלם מזה כי הוא השיב בשעשוע "יש לך מן מבט אפל בעיניים"
"אפל?" הכרחתי את עצמי לצחקק שוב, והעמדתי פנים כאילו שהדבר הפתיע אותי.
"כן, עוד רגע והן היו מוסתרות מאחורי הפוני שלך ומוחלפות בצל כזה..." הוא הניף את ידיו בהתלהבות, כאילו שיש לו תמונה בראש והוא מנסה למצוא את המילים לתאר אותה.
"אתה מתכוון כמו באנימה?" שאלתי.
"כן!" הוא השיב, כאילו שמינימום פתרתי את החידה הכי קשה שהוא מכיר.
"אתה רואה אנימות?" שאלתי, גבתי מורמת, בעליל לא מאמינה.
"כן..?" הוא השיב.
"אתה?" שאלתי שוב.
"מה, עד כדי כך קשה לך להאמין?"
"כן!"
הוא צחק. הקולות מלמעלה פתאום הפכו למעומעמים, ופתאום להישאר בקומת הקרקע לא נראה כמו משימה כל כך קשה. הוא נתן לי את הסחת הדעת שהייתי צריכה, ואלוהים, כמה שהייתי צריכה אותה. זה לא ענייני מה שקורה עם הלקוחות. זה באמת באמת לא.
צחקתי איתו.
Lich לפני 9 שנים ו-2 חודשים
התכוננתי לגרוע מכל. לחימה בבוס תמיד נשענה על אסטרטגיות הגנה. התקפנו רק כשהוא התחיל לתקוף כי יוזמות ההתקפה הקודמות כמעט הסתיימו בכישלון. אבל כולם היו מוכנים להילחם. הם רצו בכך. אבל כל התושייה שהפגינו הגיעה לתוצאה דומה כמו המתקפה הקודמת שלנו. שחקנים יצאו מכלל שליטה ולא עבדו לפי האסטרטגיה, היו כאלה שסטו בדרכם ולקחו פיקוד על ריפוי פצעים ושכחו לגמרי מהמשימה העיקרית שקיבלו. יוזמות כאלה תמיד הסתיימו בכישלון או נגמרו במוות של מישהו.
"חכו," נעמדתי. כל העיניים הופנו אלי. "צריך לשקול דבר נוסף. אנחנו צריכים לתת לשחקנים שמצב הסקילים שלהם פחות גבוה לשמש כמתקפה צדדית, הם אלה שיתקיפו מכל צד, ישמשו כהסחת דעת ויהיו אחרים על לעזור לשחקנים שנפצעים. והיתר, בעלי הרמות הגבוהות, יתקפו במקומות קבועים וידאגו לסיים את העבודה שלהם בצורה חלקה."
אחרי שתיקה קצרה שבמהלכה כולם הרהרו בדבריי, קרייטוס זינק. חתך עמוק חצה את לחייו. לעומתו נראו החבורות שראיתי על פניו לפני כמה ימים כמו עקיצות יתושים. "השתגעת? השחקנים בעלי הרמות הנמוכות יכולים בדרך הזאת, אם לא - "
"השחקנים בעלי הרמות הנמוכות לא יצליחו להגיע למתקפות בעלות כוח מספיק גדול. הדרך היחידה היא לתת להם לשמש כהסחת דעת בזמן שהרמות הגבוהות יעשו את העבודה היותר גדולה."
נעצתי בו מבט שלו והמשכתי להסתכל עליו עד הוא התיישב חזרה במקום. אף אחד מהיושבים מסביב לא פתח את פיו.
"יש מתנגדים?"
יאיר לפני 9 שנים ו-2 חודשים
ברגע שמאדי סיימה את דבריה, ידעתי מה דעתי בנידון, אז נעמדתי. "כן, אני מתנגד." מאדי חייכה לכיווני, אבל העיניים שלה נמלאו בסקרנות. "התוכנית הזאת לא טובה מכמה סיבות. הסיבה הראשונה ברורה, הבוס לא מטומטם. תזכרו שהבוס נוצר על ידי אנונימוס, ואנונימוס לא ירחם עלינו. כמובן שזהו גם בוס, לכן רמת האינטליגנציה שלו גבוהה מרוב המפלצות. לכן, הוא לא ירדוף אחרי "פיתיון" בזמן שהאנשים עם רמות הסקילים הגבוהות ישמידו אותו." נראה שה"קהל" התחיל להרהר, חלק מהאנשים התווכחו ביניהם.

"אמרת שיש כמה סיבות. זאת רק אחת, מהן האחרות?" שאל אחד השחקנים בזמן שעמד וישב מיד לאחר השאלה. "ובכן, הבוס חזק ועצום בגודלו וכמות האנשים ברמות הסקילים הגבוהות יחסית קטן. אנחנו נפסיד כוח תקיפה עצום אם נחליט להפוך את האנשים הללו לפיתיונות. כמובן שגם התכנית הזאת דורשת הקרבה עצומה מצד השחקנים, כולנו יודעים שלרוב, הפיתיונות לא שורדים.."
השחקנים נראו מהורהרים, חלקם הסכימו עם התכנית, אך אלו היו השחקנים עם הסקילים הגבוהים. האנשים ברמות הנמוכות של הסקילים נראו לחוצים מאוד. "אני לא מוכנה להיטרף על ידי מפלצת ענקית!" צעקה אחת מהם. כמובן שחלק מהאנשים ברמות הנמוכות הסכימו, בטענה שהם במילא נטל על הקבוצה.

"אז יש לך רעיון במקום?" שאלה מאדי מתוך הקהל.
"אממ, לא במיוחד. אבל הבוס הוא לוחם אכזרי מכוסה בשריון. יתכן שיהיה לנו יתרון עליו אם נשתמש בארטילריה, מפני שקרבות מקרוב לא נראים זוהרים או יעילים במיוחד."
Lich לפני 9 שנים ו-2 חודשים
היה משהו בדברים שאיקן אמר. אבל הוא עדיין לא הצליח לשכנע אותי לרדת מהתכנית.
"אנחנו זקוקים לכל יתרון שנוכל להשיג. זה נכון שהתכנית עלולה לגבות הרוגים על הדרך, אבל אם לא נגיע מוכנים זה יכול לעלות לנו ביותר הרוגים. הדרך הטובה ביותר היא לגרום להסחת דעת משני הצדדים, כך שהרמות הגבוהות יתקפו ממקום אחד, והרמות הנמכות ממקום אחר. אני לא אשתמש במושג פיתיון כדי לתאר את העבודה העיקרית של הרמות הנמוכות, זאת לא הייתה כוונתי. אני רק חושבת שאת כוח המתקפה המכריע יש להטיל על הרמות הגבוהות כדי שסיכויי ההצלחה שלנו יעלו. בזמן הרמות הגבוהות יתקפו, הרמות הנמוכות יהיו אחראיות על השלמת המלאכה. אחרי הכל, הבוס לא יוכל לקחת פיקוד על שני הצדדים בו זמנית, כל מתקפה שלו מכוונת לצד מסוים, כך שהצד האחר ינצל את ההזדמנות לתקוף וההפך."
השחקנים החליפו ביניהם מבטים מהרהרים וחלקם הנהנו להסכמה. הסתכלתי לאחור, הבוס עמד במקום. שמתי לב שרק כמתקרבים אליו הוא מתחיל לתקוף. החזרתי את מבטי לקבוצה וראיתי שהשחקנים ממשכים לדון ביניהם, כמה מילות הסכמה נשמעו פה ושם, אז ניצלתי את ההזמנות לחזק את דבריי.
"כדי שנוכל לקרב את הסיכויים שלנו לנצח, אנחנו נצטרך לטפל קודם בשני כלי העזר העיקריים של הבוס. הנשק והעיניים. אם הבוס לא יראה, המתקפות שלו יהפכו ליותר מסורבלות וזאת גם תהיה ההזדמנות שלנו לפרק ממנו את הנשק, כך שתתפנה לנו דרך פשוטה יותר להרוג אותו, והחלוקה בין הרמות הגבוהות לנמוכות לא תיקח חלק מרכזי בתכנית. כל מה שאנחנו צריכים לעשות בתור התחלה זה לפרק ממנו את הנשק ולעוור אותו."
DARK-MANDOR לפני 9 שנים ו-2 חודשים
תחושת הזמן שלי עברה ממזמן.מזל שיש בוס.אני מתגעגע לשינה טובה.
לבוס היה שריון ממש חזק,וכרגע התמקדתי בלבדוק אלו מהדברים שיש ברשותי יחדרו את השריון שלו.
החומצה שרפה לו אבל הוא רק שאג וניסה לתקוף אותי.
פצצות לא ממש עבדו,אחרי שריססתי לי מהתרסיס חומצה וזה לא עבד הוא החל לרדוף אחרי,אז זרקתי שלושה פצצות לרגליו והוא פשוט מעד לאחור.
שיט.
חלק גדול מהגילדה התקבץ במקום אחד וניסו גם כן לתקוף אותו.
"חכו,"אמרה לפתע מאדי "צריך לשקול דבר נוסף. אנחנו צריכים לתת לשחקנים שמצב הסקילים שלהם פחות גבוה לשמש כמתקפה צדדית, הם אלה שיתקיפו מכל צד, ישמשו כהסחת דעת ויהיו אחרים על לעזור לשחקנים שנפצעים. והיתר, בעלי הרמות הגבוהות, יתקפו במקומות קבועים וידאגו לסיים את העבודה שלהם בצורה חלקה." זה התכנית התכנית שלה?להקריב ושהחזקים ישערו?
אין לי כוח לשטויות שלה.שלפתי את החרב ורצתי אל הקרב.פתחתי מגן והדפתי את התקפתו,שיגרתי כדור אש ולפני שניסיתי לתקוף אותו עם החרב הוא היה זריז יותר.התקף אותי עם הנבוט כמו חנית ואחד מהחניטות שהיו חלק מהנבוט חתכה חזק בלכי.נסוגתי חזרה.
לא להיות פזיז מידיי,רייס.
"השתגעת?"הייתי צריך לשאול אותה לפני.טוב אולי היא היית משוגעת עוד לפני."השחקנים בעלי הרמות הנמוכות יכולים בדרך הזאת, אם לא - "
"השחקנים בעלי הרמות הנמוכות לא יצליחו להגיע למתקפות בעלות כוח מספיק גדול."היא קטעה אותי"הדרך היחידה היא לתת להם לשמש כהסחת דעת בזמן שהרמות הגבוהות יעשו את העבודה היותר גדולה."
חשבתי על מה שהיא אמרה,אבל עדיין לא ממש הסכמתי איתה,אני חושב שצריך לפגוע מבפנים.דרך הפה.
לפני שחזרתי לדבר איקן דיבר."כן, אני מתנגד."הסבתי את מבטי אליו."התוכנית הזאת לא טובה מכמה סיבות. הסיבה הראשונה ברורה, הבוס לא מטומטם. תזכרו שהבוס נוצר על ידי אנונימוס, ואנונימוס לא ירחם עלינו. כמובן שזהו גם בוס, לכן רמת האינטליגנציה שלו גבוהה מרוב המפלצות. לכן, הוא לא ירדוף אחרי "פיתיון" בזמן שהאנשים עם רמות הסקילים הגבוהות ישמידו אותו."
יש משהו במה שהוא אומר.
הוויכוח נמשך עוד כקצת ואז מאדי אמרה:
"כדי שנוכל לקרב את הסיכויים שלנו לנצח, אנחנו נצטרך לטפל קודם בשני כלי העזר העיקריים של הבוס. הנשק והעיניים. אם הבוס לא יראה, המתקפות שלו יהפכו ליותר מסורבלות וזאת גם תהיה ההזדמנות שלנו לפרק ממנו את הנשק, כך שתתפנה לנו דרך פשוטה יותר להרוג אותו, והחלוקה בין הרמות הגבוהות לנמוכות לא תיקח חלק מרכזי בתכנית. כל מה שאנחנו צריכים לעשות בתור התחלה זה לפרק ממנו את הנשק ולעוור אותו."
"אני מסכים עם מאדי הפעם,"התפרצתי לשיחה."קודם כל ננטרל ממנו את הכלים החשובים שלו ואז יהיה לנו הרבה יותר קל.אפשר שרוב הגילדה תהיה להסחה,ויהיו שני אנשים עם סקיל תעופה שיחכו לרגע המושלם,וכשהוא יגיע הם יעופו לכיוונו ויתקיפו אותו עם תרסיס חומצה לעיניים,או שידקרו אותו בעיניים..או משהו כזה. זאת רק הצעה אבל אני מסכים שקודם ננטרל את הדברים החשובים שלו."
Lich לפני 9 שנים ו-2 חודשים
כמה הנהונים ומילות הסכמה נשמעו מסביב. העפתי מבט מלא הערצה בקרייטוס, שמחתי שמישהו תומך בי למרות הכל.
"בגלל שהמתבודד הוא השחקן היחיד עם תעופה, הוא יהיה אחראי לעוור את הבוס מהאוויר. באותו זמן, שניים מאיתנו יהיו אחראים לפרק ממנו את הנשק תוך כדי שהיתר מתחילים לתקוף משני הצדדים, כך שהתכנית תיצור הסחת דעת מכל הכיוונים."
זאת הייתה הפשרה האידיאלית לכולנו. אם נצליח לפעול לפי האסטרטגיה נוכל להרוג את הבוס בקלות. פגשתי בעיניו של איקן. הוא הנהן לעברי ואז והרים את כף ידו באוויר. "אני מסכים. אם ניצמד לתכנית יהיה לנו סיכוי טוב לנצח את הבוס ולצאת מזה בחיים."
"אני בפנים." קרייטוס הרים את ידו.
"גם אני." אמרו צ'סטר ודואורדון ביחד.
"אני תומכת." קאווינה והרימה את ידה באוויר.
הנהנתי והסתכלתי על היתר. "יש מתנגדים אחרונים?"
איילת לפני 9 שנים ו-2 חודשים
הייתי בעיצומו של תהליך השלמת שעות שינה.
ההרגשה הייתה עילאית. שברי חלומות שכבר איני זוכרת מהם דבר ריצדו בראשי.
בחלום היחיד שאני כן זוכרת הלכתי על שביל מרחף של קליפות בננה. בסוף השביל היה בבון ענקי, שישב על ישבנו הורוד והנפוח ובהה בי. פתאום, הבבון פער את פיו נטול ההיגינה בליווי צרחה מחרישת אוזניים, כמו כזאת של אישה היסטרית בסרט אימה ישן.
התעוררתי בבהלה. למרבה הצער, הצרחה לא פסקה לאחר מכן, אלא רק התחזקה והתחזקה. שמתי את ידיי על האוזניים אך זה היה חסר תועלת. אחרי עשר דקות בערך הצרחה נפסקה, הותירה את עור התוף שלי כואב.
כשכבר חשבתי שהסיוט הזה נגמר הגיע סיוט חדש- בטי עמדה בפתח הדלת ונראתה נסערת במלוא מובן המילה.
האיפור שלה נמרח מתחת לעיניה וגרם לה להיראות כמו פאנקיסטית, ושערה הבהיר היה פרוע.
היא פערה את העיניים שלה בצורה מלחיצה וחשפה שיניים כמו כלב נוהם. בקיצור- היא הייתה נראית מאוד מאוד עצבנית על גבול המשוגעת.
"לאולם. עכשיו!!!!!!!" היא צעקה בכעס והסתלקה.
'נו טוב... היא בטח סתם מהאנשים האלה שמתרגזים בקלות, זה לא רציני, אז עדיף ללכת לשם עכשיו ולגמור עם זה'. אמרתי לעצמי.

הגעתי לאולם. כל הזקנים עמדו שם בשורה והיו נראים לחוצים למדי. הצטרפתי אליהם.
"אף פעם לא ראיתי אותה כל כך עצבנית, זה בטוח לא ייגמר טוב" שמעתי מישהו אומר בשקט.
כעבור כמה דקות בטי נכנסה לאולם, עדיין היסטרית אך נראתה יותר בשליטה עצמית.
"כינסתי את כולכם בגלל אירוע קריטי ביותר.."היא פתחה את נאומה בדרמטיות. הסיטואציה גרמה לי להרגיש שכולנו חיילים במסדר, והיא המפקדת.
"והאירוע הזה הוא.........המסיבה המטורפת שהולכת להיות פה הלילה!!!!!!!! את המילים האחרונות היא אמרה בצעקה רמה ובחיוך ענקי יותר מפרצופה, נראתה כאילו זה הרגע הכי טוב של חייה.
מה לעזאזל קורה כאן?!!!!
לפני שנייה היא רצתה לשרוף ולטחון אותנו, עכשיו היא עושה מסיבה מרוב אושר! (מה שכן, בשני המצבים הטירוף נשאר)
מה הבעיה של האישה הזאת?!
בכל מקרה, נראה כי שאר הזקנים לא חשדו בדבר הם צהלו וקפצו, (יותר נכון התרוממו קלות) למשמע הדברים שאמרה.

לא עבר זמן רב וכבר שולחן האוכל הוזז הצידה, הזקנים בעלי כלי הנגינה החלו לחרוק, ובקבוקי האלכוהול הועמסו על הבר.
בקיצור, המסיבה התחילה....
היה לי די ברור שבטי זוממת משהו, משהו לא נעים, ושכדאי שאני אסתלק מפה.
קודם אגיע לחדר שלי, אחר כך אראה מה אעשה...
Lich לפני 9 שנים ו-2 חודשים
"אני חושבת שזה מוסכם על כולנו." אמרה נירה אחרי דקה של שתיקה.
"כן." רכנתי קדימה והתרוממתי על רגלי. כולם הסתכלו עלי. "מתבודד, אתה תהיה אחראי לעוור את הבוס, לפחות על ההתחלה. איקן ונירה, המשימה שלכם היא לפרק מהנשק את הבוס בזמן שקרייטוס ואני נתקיף אותו מהצד שלכם ונעזור. צ'סטר, דואורדון, פאן ולילי, אתם תתקיפו מהצד השני, תנסו לגרום לכמה שיותר הסחות דעת כדי למשוך את תשומת ליבו. דני, מליסה ואקספרנסה, אתם תתקיפו מאחור. ובראנדיל, אתה תהיה אחראי לעזור לפצועים."
כולם הנהנו נחרצות, קפצו מיד על רגליהם ושלפו נשקים. עצרתי את ג'ון בדרך, תפסתי בידו וביד השנייה הצמדתי סכין מתחת לסנטרו. "חלק מאוד מרכזי באסטרטגיה שלנו נמצא בידיים שלך, אם תעשה צעד אחד לא נכון אני אשקה את הדשא בדם שלך."
הבוס התחיל להשתולל ורעש של קריאות ופקודות נשמע מאחורי, לא חיכיתי לתשובה ממנו ורצתי ביחד עם קרייטוס לזירת הקרב.

לתקוףףףף!!
איילת לפני 9 שנים ו-2 חודשים
התחלתי ללכת במהירות. בשלב הזה האולם כבר היה עמוס ברוקדים וצפוף ממש כמו ביום שהגעתי לכאן לראשונה, כך שקיוויתי שאף אחד לא יבחין בהיעדרי.
למרות תקוותיי, לא הפתיע אותי שבטי הבחינה בי ונתקלה בי "בטעות". "אה את כבר הולכת?!" אמרה בידידותיות מוגזמת, לא ברור אם בגלל האלכוהול או מסיבה אחרת. "את לא יכולה ללכת עכשיו, מה השתגעת?! את תפספסי כל כך הרבה!!! זאת המסיבה הכי טובה שהייתה פה אי פעם!!!! את פשוט לא יכולה לעשות את זה לעצמך! קדימה, תנסי את זה!"
כשאמרה את המילים האחרונות היא דחפה לי לתוך הפה את הבקבוק שהחזיקה בידה. הנוזל צרב את גרוני והיה דוחה להפליא, ככל הנראה חומר זול.... בירה ירודה......
מסביבי, שאר האנשים שתו אותו בכמויות אדירות, איך הם מסוגלים?! חשבתי בפליאה.
בטי עזבה אותי, למרבי ההקלה. הבנתי שעליי להשתלב במסיבה כדי לא לעורר חשד, ותוך כדי להתקדם בהדרגתיות החוצה מהאולם.
הנעתי את גופי בתנועות מגוחכות כדי להיטמע בקהל. אני רקדנית גרועה למדי, אבל לא יותר משאר הנוכחים.
רקדתי תוך מאמץ לפלס את דרכי בכיוון הרצוי.
שמעתי קול מאחוריי: "קדימה ילדה, תתפרעי!!!" זה היה בעלה של בטי, שבן רגע דחף גם הוא את הבקבוק שלו והנוזל מילא אותי פעם נוספת.
מה נסגר עם האנשים האלה?!
בערך חמישה זקנים שצפו במתרחש נתקפו במוטיבציה, ופנו אליי.
" כן! תשתי עוד!!!!" אמר אחד ועשה כמו בטי ובעלה. ניסיתי להתחמק, אך זמן התגובה שלי כבר נהיה איטי בהרבה.
"עוד!!!!!!!"
"עוד!!!!!!!"
"עוד!!!!!!!"
"עוד!!!!!!!!"
כל אחד מהם השקה אותי בכוח לפי תור, ובכל פעם התנגדותי הלכה ופחתה.
פתאום, מצאתי את עצמי במסיבה אחרת- במקום הפונדק הרקוב, הייתי בתוך בקתה בסגנון הוואי, מקום די מגניב.
ההרכב שניגן קודם נעלם, החליפה אותם להקת רוק עם מעילים שחורים ושיער דמוי כרבולת, והם ניגנו ממש טוב.
על הבר היה מגוון עצום של אלכוהול, סוגים שלא ידעתי בכלל שקיימים. והיו גם חטיפים, המון חטיפים, איך הם השיגו את כל זה?
אבל החלק הכי טוב היה האנשים שהשתתפו במסיבה- כל הזקנים נעלמו, ובמקומם הייתי מוקפת בים של בנים חתיכים, ואני לא מתכוונת לסתם חתיכים, כאלה שמלאכים יורדים מהשמיים ושרים לכבודם.
הפנים שלהם, השיער שלהם, הגוף שלהם, הכל הרמוניה אחת מושלמת. אף פעם לא ראיתי דבר כזה, לא ידעתי שזה אפשרי בעולם של חוסר שלמות.
אבל באותו רגע, העולם הזה לא היה קיים יותר. לא היה יותר ממה לפחד, לא עוד תכנונים ואסטרטגיות, לא עוד אנשים מעצבנים ומקומות שצריך לברוח מהם, שום עולם חיצוני שיש בו עבר ועתיד. הייתה רק את המסיבה, והיה רק הווה.
זה עולם מושלם. לא יכולתי לעצור את עצמי מרוב ההתרגשות שמצאתי מקום כזה.
נעמדתי על הבר וצרחתי עד שהפנים שלי האדימו:"קדימה אנשים! תרקדו כאילו אלוהים עבר לשבתאי ומינה אתכם במקומו!!!!"
כולם צרחו בהתלהבות והתחילו לרקוד מהר יותר. הם רקדו כל כך יפה...
הלכתי עם זה עד הסוף וקפצתי מהבר. כמה מהבנים תפסו אותי באוויר, והועברתי בין מרבית הקהל כשהם מעבירים אותי איש אל רעהו.
הייתי כל כך מטומטמת, אבל הרגשתי בלתי מנוצחת.
אחר כך אני זוכרת בעיקר הבזקים- אותי ועוד איזה מישהו מתחרים מי ישתה יותר מהר ועושים הורדת ידיים, הבחור המושלם ההוא עם השיער השחור והעיניים הכחולות-סגולות מזמין אותי לרקוד ואנחנו רוקדים כמו מטורפים. מוזיקה אינסופית ורועשת, עשן, אורות בשלל צבעים, ותחושת אושר עילאית מרחפת מעל כולם.
ואז.. בטי הופיעה. היא נעמדה על אחד השולחנות וקראה בקול כדי שנפנה לה את תשומת לבנו.
היא עצמה הייתה אחרת לגמרי- שיערה היה ארוך וגולש, היא הייתה רזה בהרבה והאיפור והשמלה שלה הוחלפו בכאלה שהחמיאו לה מאוד. היא נראתה כמו כוכבת הוליוודית. בעלה שעמד לצידה גם היה נראה טוב למדי.
אחרי שכולם השתתקו ונשאו את עיניהם, היא פתחה בדבריה: "אני מניחה שכולכם נהנים במסיבה..." למשמע הדברים האלה כולם הריעו בשאגה אחת גדולה, אני אפילו צעקתי: "תעשו לי ילד!" (נא לא לשפוט אותי).
לאחר שהרוחות נרגעו, היא המשיכה: "אבל זאת הייתה רק ההתחלה, הצלחנו לארגן בשבילכם הפתעה מיוחדת, איש מכם מעולם לא זכה לחוויה כה עצומה בגודלה, משהו שלא תשכחו גם לאחר המוות!!"
-שאגה נוספת-
"אתם מוכנים לזה?!!" שאל בעלה בקול רעם כדי להסעיר את הקהל.
"כן!!!!!!!!!!!!!!!!"
שניהם צרחו: "שלוש! שתיים! אחת!!!!"

לרגע, דבר לא קרה. ואז האקשן התחיל....
לפתע, אחד מהבחורים אחז בכאב בבטנו והבעה של עיוות הייתה על פניו, ואז.... הוא הקיא. הקיא את נשמת חייו, שלולית ענקית וסמיכה בצבע צהוב לבן דוחה. הוא לא הפסיק, הקיא רק המשיך לצאת לו מהפה.
וכך קרה גם לעוד בחור, ולעוד אחד. מהר מאוד כולם סביבי כבר פלטו החוצה מפיהם את הקיא האינסופי במגוון צבעים מבחילים, והריח שעמד באוויר היה הדוחה ביותר שהרחתי אי פעם.
רק שני בעלי הפונדק הערמומיים לא הקיאו וצפו במתרחש, ואז היה ברור שאכן זאת הייתה מלכודת.
בסופו של דבר, גם אני הרגשתי את כאב הבטן הנורא וכרעתי על ברכיי מהסבל. הקיא שנשפך ממני על הרצפה היה בצבע אפרפר נוראי,
ורק המשכתי והמשכתי לראות אותו יוצא מתוכי.
אחרי דקות ארוכות הפסקתי להקיא. הדברים האחרונים שאני זוכרת הם אותי מסתכלת סביבי, ורואה כי חזרתי למסיבה הקודמת, למציאות המייסרת בה הבחורים החתיכים, שחזרו להיות זקנים מדולדלים, מעולפים בתוך הקיא של עצמם.
אחר כך הסתכלתי שוב לתוך הקיא וראיתי בתוכו, חיוורת ומקומטת, את אוזן החזיר שאכלתי, מעוכלת למחצה.
ואז התעלפתי.
מנהלות מימד 72 לפני 9 שנים ו-2 חודשים
הרגת אותי עם התגובה הזאת XDDD
אקו לפני 9 שנים ו-2 חודשים
לא היה שום דשא על רצפת האבן, רק השתקפות כחולה ומרצדת של האש.
זינקתי אל האוויר, יכולת התמרון שלי פחתה אבל העוצמה והמומנטום עלו, לא אידיאלי לקרב הזה אבל אני צריך לנצל את מה שיש. אני צריך לעוור את היצור כמה שיותר מהר כדי שנוכל להפיל אותו, לגנוב לו את הנשק או לפגוע בו חזק כמה שיותר מהר. העיניים שלו היו צרות והראש נמוך ומוגן, הבטן שלו נראתה כמו נקודת תורפה רכה אבל בהצלחה עם להגיע אליה כשהוא מנופף בדבר החד הזה.
...
בעצם.
...
נופפתי בכנפיים בזריזות, הגעתי למהירות של כחמישים קמ"ש והתקרבתי לבוס בשניות ספורות, זרקתי עליו שתי פצצות עשן, ונתתי לו לראות בשנייה האחרונה בה העיניים שלו עדיין היו מעל מפלס העשן שאני פונה פנייה חדה לכיוון הראש שלו, אני בטוח שהוא שמע את השיחה שלנו על לעוור אותו. קיפלתי את הכנפיים ונכנסתי למסלול בליסטי שבריר שנייה לפני שמערבולת בעשן התגלתה ככלי נשקו של הבוס המונף למעלה, קרוב מדי אליי. אחד מהמסמרים הבולטים בכלי הנשק שרט את הרגל שלי שריטה ארוכה, טוב נו, אני ממילא עף.
התרסקתי במלוא העוצמה לתוך הבטן הרכה שלו עם סכין הציד שלי ישר לפנים, הוא ננעץ רק חצי דרך עד סוף הלהב, הייתי גבוה מדי ופגעתי בחזה היותר משוריין, לעזאזל! לפחות המכה הורידה לו ארבעה אחוזים מהחיים.
השארתי את הסכין שם, נפלתי לרצפה וישר עברתי לחלקו האחורי בין רגליו תוך חתך לגיד אחורי עם החרב.
בגלל המיקום של האלה שלו הוא הסתובב כנגד כיוון השעון ונעץ בי מבט זועם תוך הנפה נוספת של אלתו, נותן לי טווח של בערך חצי שנייה לפעולה.
ישר השפרצתי לו את תרסיס החומצה לעיניים תוך חיוך ישר ממדור הגיהינום העמוק ביותר, הטלתי עוד שתי פצצות עשן, לא שהוא יכול לראות בכל מקרה אבל זה היה די מגניב, ונעלמתי, יעד עם הסכין, תוך שהבוס מניף את נשקו בפראות לכל כיוון.
הנחתי שהוא יחסית חסין לפצצות, אבל עדיין השארתי שלוש על הרצפה במהלך מילוטי בשביל טעם טוב, והוא הצליח בעיוורונו לדרוך על שלושתן בו זמנית עם רגל אחת, הרצפה נסדקה, חושפת אדמה מושלמת לגידול עשבים ספציפיים, רסיסים נפלו מהתקרה וקול רעם נשמע, והוא נפל על ידיו בשאגה זועמת.
בסך הכול הורדתי לו רק שישה אחוזים מהחיים, אבל זה היה נחמד.
איילת לפני 9 שנים ו-2 חודשים
התעוררתי בתוך מקום מחניק, ככל הנראה מרתף ישן.
גם הוא היה עשוי מעץ רקוב והיה חשוך פרט לאור שהגיע מנורה קטנה שהשתלשלה מהתקרה.
ידיי ורגליי היו מתוחות באוויר וכבולות בשרשראות ברזל כבדות. אל ראשי הייתה מחוברת קסדה עבה וקודקודה התחבר גם הוא לשרשרת ברזל, מה שגרם לו להימתח בצורה כזו שלא יכולתי להזיז אותו או את צווארי.
הרגשתי זוועה- כאילו מישהו סחט ממני את כל הדם בגוף והראש פעם בחוזקה מכאב מבעד לקסדה.
הזיכרונות מהלילה הקודם לא הרפו ממני וגרמו לי ליותר בושה מכעס. איך יכולתי לתת להם לעשות לי את זה? למה לא ברחתי מהמקום הנוראי הזה קודם? ולמה התנהגתי ככה? איך קצת אלכוהול גרם לי לאבד לגמרי את האישיות שלי?
כן, זאת בהחלט דרך נפלאה לבלות בה בזמן הנגאובר.
ואז, שמתי לב שמולי, על שני שרפרפים זעירים, הם ישבו שם, וחייכו אליי ברשעות. חזרו להיות מכוערים כתמיד...
חתיכת פסיכופטים חשבתי בשנאה.
"ברוכה הבאה למרתף שלנו" אמרה בטי בנימה ספק רשמית ספק משועשעת.
"מצטערים על חוסר הנוחות, פשוט אין פה מספיק מקומות ישיבה, אז נאלצנו להתפשר קצת..." הוסיף בעלה בהנאה.
"כן אני בהחלט רואה, מסתבר שהתחת של שניכם מספיק שמן בשביל לתפוס את כל המרתף" עוד הייתי בשלב שבו המוח לא היה יכול לעצור את מחשבותיי.
"את באמת חושבת שזה הזמן המתאים עכשיו? להזכירך, את זאת שתקועה פה, לא אנחנו, וככל שתדברי יותר זה יהיה פחות נעים" אמרה בטי.
"על מה בדיוק את מדברת? מה אתם עומדים לעשות לי? ולמה? אני לא עשיתי לכם שום דבר."
"יותר מדי שאלות, יותר מדי פקה פקה, עכשיו תסתמי ותקשיבי לנו" הוא השיב ברוגז קל.
"בכל מקרה..." פתחה בטי בעוד נאום (אני לא יודעת עד מתי אני אוכל לעמוד בלשמוע אותה מדברת) "הסיבה שאת כאן היא שגנבת מאיתנו משהו, משהו יקר ערך. ומכיוון שזהו אינו דבר שאת יכולה לתת לנו בחזרה, אנו ניאלץ לנקום בך על זה".
ואז פתאום הדברים החלו להתחבר לי בראש....
"את מבינה,הראש הזה של החזיר עובר במשפחתנו מדור לדור. את הפונדק הזה ירשתי מאבי שירש אותו מסבתי וכך הלאה... הוא תמיד עמד שם, החזירון האומלל, קיבל את פני האנשים שנכנסו פנימה והעניק למשפחה שלנו כבוד רב. כדי שהוא ימשיך להחזיק מעמד, שימרנו אותו במספר שיטות ייחודיות ובחומרים נגד מזיקים. את יודעת כמה הם אוהבים פגרים של חיות..."
'אוי לא...' חלחלה עברה בכל גופי, ולא יכולתי לסלק את תחושת הגועל-אכלתי מחזיר שעבר מדור לדור זאת אומרת שהאוזן שבלעתי הייתה יותר זקנה ממני למה הייתי חייבת לאכול אותה? למה?!
" יצאתי אתמול לסידורים, וכשאני יוצאת מהפונדק מה אני רואה?! שלחזיר האהוב שלנו, היקר ללבנו, חסרה אוזן!!
באותו רגע , איבדתי את עשתונותיי. איזה מן בן אדם מעלה בדעתו להשחית כך את רכושו של אדם אחר?! מי האידיוט שמעז להעלות בדעתו שהוא יכול סתם כך לפגוע בדבר הכי יקר לי?! הכי יקר לי חוץ ממך כמובן, רוג'ר יקירי..."
הדבר הביא לעוד נשיקה דוחה ורטובה. הלווו אנשים, אני עדיין פה!!!!!
"אז אפשר להגיד שהתחרפנתי קצת....היא המשיכה "אחר כך החלטתי שאני רוצה לנקום במי שעשה את זה. הסתכלתי מקרוב יותר כדי לחפש רמזים למציאת האשם. ואז ראיתי חתיכה קטנה מהאוזן על הרצפה, ותנחשי מה מצאתי עליה? סימני שיניים! את קולטת! אותו אדם שגנב את האוזן היה מספיק מטורף כדי לאכול אותה! זה גרם לי ממש לרצות לרסק אותו!
אין הרבה אנשים שמסתובבים באזור הזה, אז ידעתי שרוב הסיכויים הם שאחד מהאנשים בפונדק תקע לי סכין בגב. חתיכת יצור בוגדני...
עכשיו לכי תנסי לגרום למישהו להודות בדבר הזוי כזה. וגם אז לא בטוח לגמרי שזה נכון...
רציתי הוכחה ודאית למציאת האשם. לא פחות מזה! משם את כבר בטח יודעת לאן זה התקדם...
הרעיון הזה- לעשות מסיבה, לתת לכם את החומר הכי חזק שיש לנו, אחר כך לראות אתכם מקיאים את כל תכולת הקיבה שלכם, וככה לגלות מי אותו אחד שאכל את האוזן, היה הרעיון הכי גאוני שהיה לנו עד היום. וגם מהנה למדי יש לציין."
את, ילדה בוגדנית, את תשלמי על מה שעשית, תשלמי על זה בגדול."
"אז למה לא פשוט הרגתם אותי כשהייתי מעולפת?! למה חיכיתם עד שאני אתעורר בשביל לספר לי את כל זה?" שאלתי בתסכול.
"באמת חשבת שניתן לך להפסיד את כל הכיף? רצינו לנקום בך כמו שצריך" ענה רוג'ר בפשטות.
"ומה היא בדיוק תכנית הנקמה המושלמת שלכם?"
"אמרתי לך להפסיק עם הפקה פקה נכון?! את באמת רוצה שזה יהיה יותר גרוע ממה שזה כבר עכשיו? זהו, אמרת את המילים האחרונות שלך, ואני נשבע שאפילו עוד נשימה אחת רועשת מדי ואנחנו ניתן לך לגסוס פה חודש שלם!
עכשיו, דבר ראשון אנחנו נכרות לך את האוזן, אם את כרתת אוזן גם אנחנו נכרות לך אוזן, נחמד לא? ואל תדאגי, לא תיפרדי ממנה כל כך מהר, נעשה את זה לאט לאט כדי שתשלימי עם הפרדה.
דבר שני, נתקע לך את הקלרינט בצורה כואבת במיוחד בתחת, ותאמיני לי שככה הוא יתפוס הרבה יותר מקום מאשר התחת שלנו.
ולבסוף, נקלף אותך, שכבה אחרי שכבה עד שנרסק לך את העצמות, והאיברים החיוניים שלך יאלצו אותך להמשיך לסבול את הסיוט הזה עוד ועוד ועוד. תכנית מספיק טובה בשבילך או שהיא זקוקה לשיפור? אני מניח שעכשיו במילא לא תרצי להגיב..."
בשלב הזה שמתי לב שבאמת באחד הצדדים של הקסדה היה חור שחשף את האוזן שלי, ככה שהם יוכלו לכרות לי אותה בלי בעיות...
אוקיי, הם הרבה יותר פסיכופטים ממה שחשבתי...
זאבה~ לפני 9 שנים ו-2 חודשים
נירה-

שרקתי בחדות ולו הופיעה בסערה. קפצתי על גבה כשאני תופסת בצוואר ומשתמשת בתנופה של התעופה שלה. חייכתי, חשבתי על משו. אם לבוס לא יהיו ידיים, לא יהיה לו נשק.
"איקן!" צרחתי, הוא הרים מבט לשנייה, עשיתי תנועה של קריתת יד, זימנתי 3 כדורי אש ושיגרתי אותם בסיבוב על היד שאוחזת בנשק. לו הצטרפה עם סילון של אש. חשפנו קצת בשר, נראה שהבוס ממש עצבני עליי אבל איקן לא התמהמה והתחיל להתקיף את היד השנייה של הבוס. שיניתי את המשקל שלי ולו עפה בתיאום עם השינוי של המשקל ועם שיקול דעתה. שיגרתי 5 כדורי אש כאשר הבוס הרים את ידו לעבר בית השחי שלו, שם אמור להיות הגיד שלו. בלי גיד- אין תנועת יד. התוצאה הייתה שהבוס ממש רצה לרצוח אותי. יאיי, נראה לי הייתי מועילה יותר בתור הסחת דעת. יש לי כישרו מיוחד בלעצבן מפלצות.
"אתה לא יכול לפגוע בי אידיוט!" צרחתי על המפלצת. גם אם היא בוס, היא עדיין מפלצת. אבל לו זה משהו אחר. בה החרא יכול לפגוע. זימנתי שורשים מסביב לכתף שלו, הם חדרו לתוך הפצע הפתוח וריסקו את הכתף שלו. הבוס צרח הכאב והיד שלו הידלדלה במן מראה מכוער כזה.
הוא העביר את הנשק ליד השנייה אך איקן מיהר לחסל את היד השנייה והוא התחיל לצרוח. אני ולו עפנו לגובה העיניים שלו, הוא לא יכל לראות, גלגלי העיניים שלו נמסו ביחד עם חצי מפניו.
שיגרתי 2 כדורי אש לתוך אחת העיניים שלו ולו שיגרה סילון ונעצה את הטפרים שלו בבשר הרך כשלפתע הרגשתי משו מוזר ושמתי לב שאני באוויר. מה..?
לו התחמקה בפראות ממתקפה של הבוס ואני כנראה ריחפתי לרגע ונפלתי. נחתתי על הכתף שלו ולפני שהספקתי לחשוב היד המדולדלת שלו התחילה לרדוף אחריי. שלפתי תרסיס חומצה, קצתי וקפצתי ממנו תוך כדי שאני מרססת חצי מהגוף שלו בתרסיס חומצה ומעבירה אחריי את החרב במן רעש מחליא. נחתתי על העקב והתקפלתי בכאב, הרגשתי כאילו העקב שלי התרסק למליון חתיכות.
לא שמתי לב שאני בוכה עד שהחזה שלי שרף והזכיר לי שעדיין לא נשמתי מאז שנחתתי על הכתף שלו. נשמתי בשריקה צורמנית ופתחתי בריצה על קצות האצבעות רחוק מהבוס והתמוטתי במרחק של כ5 מטר ממנו. אני לא גאה בזה.
הרגשתי ידיים שתפסו אותי וגררו אותי משם, לא ראיתי מי זה, או זו היה. כאב לי ככ פאק.
DARK-MANDOR לפני 9 שנים ו-2 חודשים
מאדי.למה ניבחרתי להיות איתה.ועוד היא זו שבחרה...
שיהיה.הכי חשוב זה לעבור את הבוס בכמות הפציעות וההרוגים הפחותה שאפשר.

כולם התחילו לתקוף,מאדי רצה לידי עד שהגענו אליו."תשתמש בתרסיס בשביל לחדור את ההגנה שלו."צעקה אלי מאדי,"טוב,בואי ננסה להוריד לו את האצבעות ברגליים,ככה נוריד לו משמעותית את השיווי משקל."החזרתי לה בצעקה מכל הרעשים של המפלצת ושל הלוחמה.
"טוב.נתחיל מרגל ימין ואז נעבור לשמאל,אחרי שנוריד לו את האצבעות ברגליים נתקוף את העקבים ואת הרגליים שלו בשביל לנטרל לו את התנועה."היא ענתה.
זה היה מה שהיינו צריכים לעשות.

התרסיס חומצה היה ביד שמאל וביד ימין היית החרב שלי,השארתי את התיק מאחור.
התחלתי עם הזרת.
ריססתי שפריץ על הזרת שלו בזמן שאני מתחמק מצעדיו ומההנפות שלו,שהיה קצת קשה כי נראה לי ג'ון זה שזרק פצצות עשן.
עור ורוד-לבנבן צהבהב,התגלה על הזרת שלו,אז באתי למכה חזרה וחדה עם החרב שלי-לקחתי כמה צעדים אחורה, הרמתי את החרב בפרעות והנפתי אותה על החיבור של הזרת.
ביי ביי זרת ימין.
וביי ביי אגודל ימין שמאדי הורידה.
הבוס שאג,מעצבנות ומכאבים.לא רק מהעבודה שלנו אלה גם מג'ון,שהמיס את הפנים שלו.
שיט הייתי צריך את העין לו..

המשכנו להוריד לו את האצבעות וכשסיימנו את ימין(והספקנו להוריד לו כמעט את כף הרגל שלו) נירה ואיקן הורידו לו את הידיים.מעולה,אני רואה את הנצחות באופק!
הבוס עיבד את שיווי המשקל שלו ונפל על הגב.
"נערוף לו את הראש!"צעקתי שכל הסביבה תשמע.
וכולם שמעו.
וכולם רצו אל ראשו.
וכולם שלפו את נשקיהם.
וכולם תקפו.
איילת לפני 9 שנים ו-2 חודשים
זה מאוד מטופש, אבל מעצם היותי יצור חי, לא רציתי למות. למרות שלא ממש מצאתי סיבה טובה מספיק להישאר בחיים.
אז הייתי צריכה לחשוב על תכנית בריחה, והפעם אחת שתהיה טובה מספיק.
המ.... זה ידרוש מהמוח שלי קצת יצירתיות....
'קסם!' חשבתי לפתע. למה אני תמיד שוכחת שאני יכולה להשתמש בו?
כדורי אש יהיו הפתרון הכי טוב במקרה הזה. אבל עדיף להשתמש בהם כשהם לא ישימו לב, בתקווה שזה יקרה...
"טוב אז מאחר ששמעת על התכנית שלנו, אני חושבת שאפשר להתחיל." העירה אותי בטי ממחשבותיי. "תאחל לי לי בהצלחה"
אחרי שנתנה לרוג'ר נשיקה חטופה, היא שלפה מכיס בסינרה סכין קצבים גדול. איכשהו, לא הפתיע אותי שהאישה הזאת מסתובבת עם סכין, אבל לפחות יש לשתינו משהו במשותף.
טוב, אין לי זמן לחכות לרגע המתאים, צריך לפעול עכשיו לפני שהיא תחסל את האוזן שלי.
שרשראות הברזל חוברו לידיי קצת אחרי המפרק, ככה שיכולתי להניע את כפות ידיי בחופשיות יחסית. אם קצת מזל, אוכל לשחרר את עצמי.
כיוונתי את כפות ידיי למטה לשרשראות שכבלו את רגליי, התרכזתי, ושילחתי שני כדורי אש.
זה עבד!
הכל קרה מהר, היא לא הספיקה בכלל להגיב.
"היי! תפסיקי את זה" היא קראה בזעם ורצה אליי עם הסכין.
עכשיו, כשרגליי היו משוחררות, כבר לא הייתי כזאת חסרת אונים. השתמשתי בהן כדי לקחת את גופי אחורה ולספק לו תנופה, ואז שעטתי קדימה ונתתי לה בעיטה כפולה בראש. היא איבדה את שיווי משקלה ונפלה אחורה כמו שק. זאת הייתה הרגשה טובה.
רוג'ר המבוהל עזר לאשתו לקום, ואז לקח חנית שהייתה בפינה המרוחקת של המרתף. הוא שילח את שתי ידיו האוחזות בחנית קדימה כדי לדקור אותי ואני יריתי כדור אש גדול במיוחד מידי הימנית כדי שיוכל לעזור לי להתחמק מהחנית. כל גופי נע שמאלה מהתנופה של הכדור והחנית החמיצה את יעדה, ובמקום לפגוע בבטני היא פגעה בשרשרת שהתנתקה כתוצאה מכך. השתמשתי ביד החופשית כדי לשחרר את ידי השנייה וראשי ונפלתי ארצה.
מזל שהמרחק שלי מהקרקע היה רק כמה סנטימטרים, כי אחרת זה היה הסוף שלי. בגלל שההשפעה של האלכוהול עוד לא לגמרי עברה לא נחתתי על הרגליים.
ראיתי שלצד השרפרפים נחה חגורת הסכינים שלי. הם כנראה הורידו אותה ממני לפני שקשרו אותי.
רצתי כדי לקחת אותה אך בטי ורוג'ר חסמו את דרכי עם כלי נשקם.
השתמשתי במגן כדי לחסום את ההתקפות שלהם. הזמן שלו הספיק לי כדי להגיע לחגורה וגם כדי לגרום לשניהם להיראות מתוסכלים למדי.
שמתי על עצמי את החגורה. אחר כך שילחתי לכיוונם כמה כדורי אש כדי לעכב אותם, בזמן שאני רצה אל מדרגות היציאה מהמרתף ויוצאת אל האולם. ככל הנראה הכדורים לא פגעו בהם כי הם המשיכו לרוץ אחריי.
פתאום, הבזק עבר בראשי והבנתי מה עליי לעשות. בחיי, איך לא חשבתי על זה קודם?!
"פומפה"! התחלתי לצעוד תוך כדי ריצה "פומפה!!!!!" צעקתי חזק יותר
"מה את חושבת שאת עושה? המשקה הזה שיגע אותך לגמרי?!" זעקה אליי בטי מאחור.
לא הבחנתי בשום רמז מבשר טוב. הדבר היחיד ששמתי לב אליו הוא שהתקרה רעדה. אוי לא. רק שהמקום הזה לא יתמוטט עכשיו...
ואז, בבום אחד, נפער חור בתקרה. אבל הפונדק לא התמוטט, אלא שיצא ממנו מישהו. הפסיכי!! הרגשתי הקלה.
זאת הייתה פעם ראשונה ששמחתי שהוא בא. הוא נפל מהתקרה ותוך כדי צרח:"פומפהההה!!!!!" ונחת ישר על גולגולותיהם של הזוג האומלל.
וואו, לזה אני קוראת כניסה דרמטית.
לשניהם לקח כמה שניות עד שהצליחו להתאושש מהמכה. בינתיים הפסיכי רץ אליי. תוך כדי שהתחלנו לרוץ שנינו לאורך האולם הוא אמר לי: "אני יודע איפה נוכל להתחבא, תסמכי על הראש שלי". היה קשה לי לסמוך על הראש שלו, אבל הבנתי שמתוקף הנסיבות אין לי ברירה.
לבסוף הגענו לדלת היציאה כששניהם אחרינו זועמים עוד יותר.
חלפנו על פני ראש החזיר המוכר בדרך ליעד הבא, משאירים את המקום המקולל מאחורינו.
מנהלות מימד 72 לפני 9 שנים ו-2 חודשים
הבוס מת! XD
טוג לפני 9 שנים ו-2 חודשים
דפקתי על הדלת לבית המשימות החדש שלי אבל אף אחד לא ענה אז נכנסתי "שלום יש כאן משהוא? " צעקתי אבל המקום היה שקט, טוב נו חשבתי הם כנראה עדיין במשימה אני מקווה לא לחכות להם הרבה זמן, עליתי במדרגות וחיפשתי את החדר החדש שלי בדרך ראיתי כמה חדרים אחרים "אני מקווה שכולם יחזרו בחתיכה אחת מהמשימה שלהם". נכנסתי לחדר שלי והתחלתי לסדר את מעט החפצים שיש לי. אני צריך למצוא עבודה בקרוב או שאני אשאר כמעט מרושש, יצאתי לרחוב לבקר בכל מני מקומות אולי אני בדרך אוכל למצוא משהוא. לא אחרי הרבה זמן ראיתי לוח מודעות עם הודעות דרושים "בוא נראה מה יש: עוזר בצוות דייגים לא, עובד בבר? לא, מלצר אין שום סיכוי, נשאר רק עובד במלון טוב בוא נראה מה יש: עובד רגיל לא, יתפוס לי את כל היום וגם לנקות אחרי אחרים? אין סיכוי, מלצרות גם לא, נשאר רק עובד בידור" ראיתי שהתשלום לא רע ורוב היום יישאר פנוי "טוב הנה העבודה שלי" ראיתי שהיה רק צהריים אז החלטתי ללכת עכשיו, הגעתי למקום וביקשתי ראיון עבודה עם המנהל בנוגע לתפקיד אחרי חצי שעה הוא חזר ואמר לי שנקבע לי פגישה לעוד שעה וחצי בזמן הזה חזרתי ואכלתי ארוחה טובה, התקלחתי והתלבשתי והייתי מוכן. הגעתי לשם ונכנסתי למשרד, בראיון הוא שאל אותי כמה שאלות וביקש שאראה לו כמה קסמים ולא יכולתי לגלות שאני קוסם אז עשיתי תרגילים של שינוי צבעים לכדורים קטנים שאצלי ביד וכמה קסמי קלפים ובסוף הראיון הוא אמר לי שעברתי ואני אוכל להתחיל לעבוד עוד כמה ימים.
מנהלות מימד 72 לפני 9 שנים ו-2 חודשים
(שחקן חדש^)
מנהלות מימד 72 לפני 9 שנים ו-3 חודשים
מימד 2 – קומה 4: דלתות המזל.

*כנסו לקישור הנ"ל על מנת להיכנס לאווירה:
https://www.youtube.com/watch?v=chn6cmLeFYo

שישה עשר אסירים נותרו בצינוק, והדרך ליציאה נראתה רחוקה יותר מאי פעם. הפושע מעולם לא הניח להם, הוא העביר את אסיריו דרך שבעה מדורי גיהינום. הייסורים אותם עברו האסירים חסרי האונים החלו באי-האכלה שיטתית, דרך כליאה בתאים והתעללות פיזית קשה, עד למותם ברעב או בצמא. הוא נהג להחזיק אותם כלואים בקומה הראשונה של הצינוק, והיה מאכיל אותם רק כאשר החליט שהגיע זמנם לאכול, כלומר, כמעט אף פעם.
הם היו שישה עשר אסירים. עד ניסיונם הנוסף להימלט מהצינוק של ריילרוד.


***
השעון הווירטואלי מצביע על עשר שניות.
אתם אוספים את עצמכם אל עבר הפתח שנפער בתקרה ועולים במעלה הסולם לקומה הרביעית. אחרי שכולם עלו, החור נסגר ואתם עומדים בתוך אותה רחבה מול שתי דלתות נוספות ועל כל דלת כתובה ספרה אחת: דלת מס' 24 ודלת מס' 38.
אתם שמים לב שגז חומצתי נפלט מתוך החריצים בקירות, עליכם למהר ולבחור דלת.
-------------------------------------
לאחר שבחרתם בדלת מספר 24, אתם מוצאים את עצמכם בתוך חדר ענק ומואר באור לפידים. על הרצפה יש מאות גולגולת ועצמות שבורות, חרבות מנופצות וגרזנים. ריח חריף של ריקבון ועובש עומד באוויר. אתם מיד מבינים שהגעתם לדלת מלכודת, וברגע שאתם עושים צעד אחד, אתם שמים לב שהעצמות על הרצפה מתחילות לזוז ולהתאחות מחדש כגוף שלדי משוריין.

כמו החתיך הזה:
http://digital-art-gallery.com/oid/91/640x747_15805_Skeleton_card_2d_fantasy_skeleton_magic_portrait_picture_image_digital_art.jpg

תוך רגע אחד מאות שלדים משוריינים עומדים לפניכם וחוסמים את היציאה המרוחקת שנעולה בקרש עץ ענק. אתם חייבים להילחם בהם כדי לעבור – אבל בכל פעם שתפגעו בהם הם יתאחו מחדש. הדרך היחידה להרוג אותם באמת, היא לפגוע בנשמה שלהם. האור הבוהק והכחלחל שעומד במרכז מצחם.

*שחקן שיגיב יותר משלוש פעמים בחלק הזה יקבל פרס ובונוס בסקיל לבחירתו

הם מאות, ואתם רק שישה עשר. תשתמשו בכל מה שיש לכם כדי לנצח!
אז נא להגיב במימד72!!!!!!!!

בהצלחה!
Lich לפני 9 שנים ו-3 חודשים
מאדי – קומה 4: דלת מלכודת.

זינקתי בקפיצה מעל הדמות הכושלת, הערופה כמעט, וראיתי שלדים נוספים מהדסים בכבדות לעברי. שלפתי חרב קטאנה, ועברתי לאחת מההגנות נגד תוקפים מרובים שספקטור אילץ אותי להתאמן עליהן. הטעיתי כמו בכוונה להסתער בין שניים מתוקפיי, ואז חמקתי לצד אחד, לוכדת את להב היריב בלכידה חורקנית, ששיגרה את להב הקטאנה בתנועת סלסול לשיסוף וביד השנייה תקעתי סכין בסמל הבוער באור כחול על מצחו השלדי. השלד התנפץ מעל הסכין וחרבו המטונפת נחתה על הרצפה בצליל קרקוש מתכתי.
"מאחורייך, מאדי!" הקול של דואורדון הדהד באוזני, ומיד זינקתי לפנים, כשהתרמיל טופח בעוצמה על גבי, רגע לפני שלהב החרב חלף בשריקה במקום שבו היה ראשי לפני רגע. אחת מהגוויות החיות ריקדה לעברי וסחררה חרב ארוכה ומשוכלת לעבר הראש שלי. הנפתי את הקטאנה וחסמתי את המכה בצד החרב, אבל המהלומה העיפה את החרב מהיד שלי, והיא התעופפה בקרקוש מחוץ להישג ידי. היצור היה קרוב מידי בכדי שאוכל להימלט ממנו, הוא משך לאחור את זרועו השלדית למכה אחרונה ומיד חסמתי אותה עם מגן, ועם היד השנייה תקעתי את להב הסכין במצחו. השלד התנפץ באור בוהק וכחול וחשף מולי שישה שלדים נוספים.
אקו לפני 9 שנים ו-3 חודשים
הקרב רק התחיל, מאות השלדים נדחסו לכיווננו עם ראשיהם הזוהרים וחברי הקבוצה כבר התחילו להסתער, אבל בדיוק באותו הרגע הייתה לי הזדמנות, הזדמנות שהייתי חייב לנצל- שתי הקבוצות עוד היו יחסית מפורדות זו מזו והרוב המוחלט של השלדים היו "חיים" ומאוד, מאוד דחוסים בדרכם אלינו.
שלפתי ישר את כל עשר הפצצות על הטיימר והטלתי אותן כולן ביחד רחוק אל תוך קהל השלדים, ואז חזרתי בדיוק על אותו התהליך עם הפצצות הרגילות. בגלל הזמן המושהה, כל עשרים הפצצות התפוצצו בערך באותו הזמן, עצמות מרוסקות ניתזו בעוצמה והפיצוצים רעמו בחדר הענק, אורות הלפידים הבהבו והאדמה עצמה רעדה מעט, לפחות חמישים שלדים התרסקו ונפלו אל האדמה או מעדו, ולמרות שרובם שרדו והתאחו בחזרה, בערך חמישה עשר מתו ישר והשאר התעכבו בעוד גפיהם מתאחות לאט והם נאבקים להיעמד שוב
לא היה שום טעם בלחכות עם הפצצות למאוחר יותר, כי אז יהיו פחות שלדים והם יהיו מעורבבים בחברי הקבוצה, חוץ מזה, זה היה מחזה מרשים מאוד.
הסתערתי את תוך קהל השלדים המתאושש.
ריצ' רצ' לפני 9 שנים ו-3 חודשים
בהיתי מסביבי בחדר הענק. הוא היה מואר באור לפידים, מה ששיווה לו מראה קריפי למדי. על הרצפה היו מאות גולגולות ועצמות שבורות, חרבות מנופצות וגרזנים. ריח חריף של ריקבון ועובש עמד באוויר. מישהו מבין השחקנים זז, ופתאום שמנו לב שהעצמות על הרצפה מתחילות לזוז גם הן ולהתאחות מחדש כגוף שלדי משוריין. הצטמררתי והלכתי אחורה.
תוך רגע אחד מאות שלדים משוריינים עמדו לפנינו וחסמו לנו את היציאה המרוחקת שהיתה נעולה בקרש עץ ענק. הבנו שאנחנו חייבים להילחם בהם כדי לעבור... כמה שחקנים החלו לנסות את מזלם כנגד השלדים, אבל בכל פעם שהם פגעו בהם השלדים רק התאחו מחדש.
'מי יודע' חשבתי לעצמי 'אולי תרסיס החומצה הזה יועיל לי במשהו עכשיו' פתחתי אותו וריססתי חלק ממנו על השלד הקרוב אלי. זה לא עבד.
לפתע הבחנתי בכך שלשלדים יש אור כחלחל שבוהק במרכז המצח שלהם. 'מה לעזאזל?..' תהיתי וכיוונתי את תרסיס החומצה שלי לאור של אחד השלדים. הוא התמוטט לערימה מעלת סירחון. 'הו' נשמתי בהקלה 'אז יש דרך להרוג את החארות האלה'
שמתי לב מאוחר מדי שאני מוקפת בשלושה שלדים, אולי הם באו לנקום את נקמתה של הערימה. זזתי אחורה, אבל אחד מהם תפס לי את היד. היד שלו היתה קשה והרגשתי כאילו זרועי נתלשת ממקומה. הוא ניסה לקחת ממני את תרסיס החומצה ובה בעת להפיל אותי. החזקתי בתרסיס חזק, אבל שני השלדים האחרים שהתרכזו סביבי עזרו לו, התרסיס נפל על הרצפה ומיד אחריו נפלתי גם אני.
השלדים בעטו בי בעודי שוכבת על הרצפה, צרחתי בכאב.
ניסיתי לתפוס את הרגל של אחד מהם, אבל הוא ניער ממנו את ידי בחזקה והרגשתי קליק של עצם נשברת. כוחותיי החלו עוזבים אותי, יכולת ההתנגדות שלי הלכה ופחתה במהירות... הרגשתי שמשהו כבד נוחת עלי בחזקה והבנתי שהשלד הניף עלי גרזן... הספקתי לצרוח פעם אחת אחרונה לפני שהכל הפך חשוך ולא הרגשתי עוד כאב.
איילת לפני 9 שנים ו-3 חודשים
בום
מצאתי את עצמי מתנגשת במשהו שהרגיש כמו גוש ג'לי, שהדף אותי ממנו כמה צעדים אחורה.
ואז ראיתי את בעלה של בטי עומד מולי, מרוגז. ואז קלטתי מה עשיתי.
לאור האירועים שהתרחשו באותו היום, לא הייתי מרוכזת במיוחד, וגם לא ממש שמתי לב לאן אני הולכת.
וכך,הגעתי למצב שבו אני פוסעת היישר לתוך בטנו של הבעל המזוקן, שהייתה גדולה כמעט כמו של מתאבק סומו, ונהדפת בזלזול מופגן מצידה.
הסמקתי מבושה קלה "היי תסתכלי לאן את הולכת!" הוא קרא בעצבנות.
"סליחה..." אמרתי במהירות בחיוך מבויש.
הוא נהם בצורה מבשרת רעות. כדי להרגיע אותו הוספתי: "סיימתי לנקות את השירותים, אחלה מקום דרך אגב..."
הוא הרהר בדבריי לכמה שניות, ואז אמר בסיפוק: "לפחות סוף סוף מישהו עשה את זה. הגופות החיות האלה שמסתובבות פה בקושי יכולות לנקות את עצמן, אז בטח שלא שירותים.."
"אז יש עוד משהו שאתם צריכים שאני אעזור בו או שלא?" שאלתי והשתדלתי להדגיש במקצת את המילה האחרונה.
"כולם כבר הלכו והמקום נקי יחסית, אז אני מניח שלא" הוא הדגיש במופגן את ה"לא" וחיקה אותי בנימה ביקורתית.
"את יכולה ללכת.." הוסיף.
יש!! הגיע הזמן שהסיוט הזה ייגמר!!
באותו רגע הייתי ממש מאושרת והתקדמתי כמעט בדילוגים לעבר חדרי.
כשהגעתי למסדרון בו היו החדרים ,פתאום שמעתי קול: "פסט... פומפה.." אוי, לא שוב!
הפסיכי הסתתר בתוך חור בקיר העשוי עץ, שהיה גדול דיו כדי לאפשר להידחק לצידו הפנימי של הקיר.
"מה אתה רוצה עכשיו? כמו שאתה רואה הפומפה לא פה, ככה שהיא לא תענה לך" הנחתי שאם הוא התאהב בקרוסבואו שלו, הוא בהחלט מסוגל לנסות לתקשר עם פומפה.
"רק רציתי להגיד שמעכשיו אם אני אצטרך אותך או שאת תצטרכי אותי, שם הקוד שלנו יהיה 'פומפה', לזכר האירוע המשעשע שאירע קודם לכן".
לא היה לי כוח להתווכח אז עניתי ביובש "בסדר, יום טוב"
"יום מצוין" השיב בעליצות.
טוב לדעת שלפחות הוא לא ניסה לתקשר עם הפומפה. אולי יום אחד הוא עוד יפסיק לדבר אל חפצים...
יאיר לפני 9 שנים ו-3 חודשים
הקרב התחיל כל כך מהר, היה קשה לעקוב. בין ערמות השלדים המתים לבין החיים שתוקפים אותנו, ידעתי לאן עליי להגיע. התחלתי לרוץ לכיוון השלדים, מוכן עם כדור אש גדול בשתי ידיי, אבל אז זעקת כאב פילחה את דרכי. הסתובבתי שמאלה ושם היא הייתה. ניקי שכבה על הרצפה, שעשרות שלדים פנו התקיפו אותה. זה לא נראה שהיא בהכרה, כי היא לא מגיבה לקרב, רק שוכבת שם. הם היו יותר מדי להילחם בקרב מגע, אז פניתי לאפשרות הסבירה השנייה, לזרוק עליהם את מיטב הפצצות שלי.

פתחתי בריצה לכיוון ניקי, נראה שהשלדים התעלמו ממני בחינניות. הטלתי את לחש המגן על ניקי וזרקתי שלוש פצצות, לצערי היו אלה פצצות עשן והרחבה החלה להתמלא בעשן שלא היה ניתן לראות דרכו. מיהרתי ושלפתי את ניקי מאזור הקרב והנחתי אותה בצד.
לאחר מכן רצתי לכיוון העשן שוב, למזלי, גריפון האור שלי הצטרף אליי, אז היה לי יתרון עצום על השלדים. התחלתי בכך שיצרתי כדורי אש וזרקתי על המפלצות המעופפות האלה..אך זה לא היה מספיק. רובם הגדול החל להתאחות, אני צריך לחסל אותם אחת ולתמיד. ניצלתי את הכוח הקסום של רמה 1, שלא היה לי מושג שיהיה יעיל בשלב זה. סביב חבורה של 5 שלדים, צמח דשא אימתני. הוא כלא אותם וקשר את זרועותיהם, לכן, אחד אחרי השני העברתי את כדורי האש שלי על המצח שלהם. צחקתי מעט על השלדים, אבל זה היה יותר מבושה ואז הרגשתי משהו אוחז בכתפי.
DARK-MANDOR לפני 9 שנים ו-3 חודשים
כפאתי כאשר יד מחוספסת תפסה לי את הרגל."מאחוריך!"צעק דארקר.קפצתי אחורנית כך שהיד של השלד השוכב שתפסה אותי התעקמה ועזבה אותי.אך נפלתי על ריצפת החדר.
השלד קם והסתובב אולי,והרים את החרב שלו מהרצפה.שיגרתי 2 כדורי אש והשלד עף על הרצפה והתפרק.
קמתי,צעדתי אל השלד וחרצתי את החרב בגולגולתו.
לפי מה שהבנתי בשביל להרוג שלד לגמרי צריך להרוס לו את הדבר הכחול הזוהר שנמצא בראשו.
השתעלתי קלות מהריח הבלתי נסבל של רקבות ותחושת החנק שהייתה בי.
"כדי לך להיזהר מהשלדים שבאים מאחוריך."הזהיר אותי דארקר,שהסתובב מסביבי בשביל שלא להיפגע ממספר העצום של השלדים ובשביל להזהיר אותי פה ושם.
שלפתי את התרסיס חומצה וכשהסתובבתי זה היה בול בזמן.השלד הרים את הפטיש של בכבדות;זינקתי אחורה וריססתי ריסוס לגולגולת שלו.השלד מעד לאחור בזמן שהוא זועק מכאב בעוד שלד שהיה מאחוריו מתחיל בריצה אלי עם סכין משונן.
הנפתי את החרב שלי בהזהרה והוא עצר לרגע,אז שיגרתי אליו כדור אש והוא הופל ארצה.
הלכתי אליו בצעדים גדולים ושמתי לב שעוד שלושה שלדים מאחור מצטרפים לקרב.
שלפתי פצצה שהייתה בתיק שלי והכנסתי אותה לפה שלו.
אחרי כמה שניות שהגדלתי את המרחק בנינו הפצצה פוצצה אותו ואת שלושת השלדים שהיו מאחוריו.
אך נראה שהשלושה מתחברים מחדש.


הריח היה מחניק,והשתעלתי פה ושם.הכמות השלדים הזאת נראתה נצחית.
Lich לפני 9 שנים ו-3 חודשים
מאחורי נשמעה צווחה עמומה, ואחריה קולות נפץ והתבקעות רמים. כשהסתכלתי מאחורי כתפי, ראיתי שלושה כדורי מתכת זוהרים מתעופפים בשורה ונוחתים בתיאום על קבוצה המונית של שלדים חמושים, ואז נשמעו בהדרגה שלושה פיצוצים חזקים וקבוצת הגוויות התרסקה לעצמות וגולגולות. רגע לאחר מכן, נירה, ג'ון ואיקן קפצו בריצה מתוך העשן הסמיך שעלה מן הגוויות, ובחרבות שלופות וכדורי אש הם הסתערו על כל גולגולת של שלד מרוסק. התחלתי לנוע לעברם על פני הרצפה החלקלקה מדם, והבחנתי בחטף שאחד השלדים מיקד בי את תשומת ליבו, וכרגע אחז בחרבו המחושלת נמוכה ודרוכה בידיים יציבות והתחיל לדשדש לעברי בצליעה מהירה. לא היה טעם לברוח ממנו, אז הטחתי את הגרזן בתנועה חדה וישירה לעבר גולגולתו והוא התרסק חזרה לגוש עצמות שבורות. שלד נוסף הגיח משמאלי, הוא הסתער עלי בזינוקים ארוכים וצולעים כשהחרב מוחזקת מעל ראשו, ועיניו החלולות ממוקדות בי. הטחתי את הגרזן בגולגולתו וצפיתי בגופו קורס חזרה לערמת עצמות.
אקו לפני 9 שנים ו-3 חודשים
חרב העץ שלי הייתה שלופה, היא תהיה יעילה יותר מחרב המתכת מכיוון שהיא כבדה יותר במעט, על היד השניה רציתי לשמור פנויה בינתיים, ממילא שימוש בשתי חרבות בו זמנית הוא מסורבל.
פרצתי אל בין שורותיהם של השלדים, אחד מהם ניסה לתקוף אותי, אך הנפתי את חרבי כנגד חרבו בכוח כזה שתלש את הידיים שלו מהמקום, ואז חיסלתי אותו במכה לראש.
הכנפיים שלי נשלפו, קפצתי לאוויר, בועט בראשו של שלד נוסף ומזנק גבוה יותר על גולגולתו של האחר, כמה שלדים ניסו לפגוע בי, אבל כבר הייתי גבוה מדי.
במרכז גוש השלדים הענקי היה חור גדול שנוצר מפיצוצי הפצצות, על כל הרצפה היו שרועים שלדים שעדיין ניסו להתאושש ולקום מהפיצוצים, שלושה כבר נעמדו במרכז בזמן שהאחרים מעדו וקרסו מחדש על רגליים שבורות שעוד לא התאחו.
התרסקתי במהירות של כדור תותח על אחד מהם, שובר עם רגליי את כל כלוב הצלעות שלו, והוא נזרק על הרצפה וגולגולתו התנפצה על האבן, ניתבתי את המומנטום למתקפה ישירה לראשו של השלד השני, ואז פיתלתי את החרב שלי ושברתי את רגליו של השלישי, מחסל אותו במכה מהירה אחר כך.
שלד נוסף ניסה לקום לידי, ריסקתי את ראשו, ואז את ראשו של שלד שכוב נוסף שלידו. הספקתי לחסל עוד ארבעה שלדים פצועים ככה לפני שהשאר הספיקו לקום. המעגל סביבי הלך וקטן בעוד השלדים התקרבו, הוא נהיה בערך בקוטר של שישה מטרים, וקטן במהירות. הנחתתי מכה על שלד אחרון שעוד עמד במעגל והסתערתי ישר על גבול המעגל. לא ניסיתי עוד להרוג, פשוט ריסקתי כל מה שהיה בטווח- רגליים, ידיים ועמודי שדרה, אפילו שברתי כמה חרבות, דאגתי שהשלדים שבגבולות המעגל יהיו כולם פצועים וכך יעכבו את כל השאר, אבל המעגל שלי המשיך לקטון ולקטון. (עזרה?)
Lich לפני 9 שנים ו-3 חודשים
אני רוצה!
תשאירו את זה לי *____*
זאבה~ לפני 9 שנים ו-3 חודשים
נירה-

שלפתי את השוט שלי וקפצתי על לו, היא הטילה סילון האש שלה בעוצמה אדירה בתוך כל המהומה היכן שאין שום שחקנים. אחרי כמה רגעים שהתפוצצו הפצצות קלטתי שג'ון נמצא בסכנה. לו צללה לכיוונו ונחתנו על כמה שלדים וסילון של אש הרחיק כמה מהם לפני שהצלפתי בשוט שלי ופיצלחתי גולגולת. השלד חזר לתחיה אז כיוונתי על הדבר הזוהר שעל המצח שלו וכשהדבר הזה נעלם השלד מת.
"ג'ון," אמרתי. "השלדים לא יכולים לפגוע בך. אבל תיזהר מהנשקים שלהם." אמרתי לו ואני ולו עפנו למעלה אחרי שהרגנו עוד כמה שלדים.
הגענו לאיזור שבו לא היו עדיין שחקנים והיו מלא שלדים, יותר מידי.. זרקתי את הפצצות שלי בכמה מקומות ושלדים הועפו ומתו, סילונים של אש ניטחו מפיה של לו וכדורי אש מהידיים שלי. הצמחתי עשב ובמהרה הוא תפס שלדים והרג שלדים ע"י מחיצת הדבר הכחול שלהם.
שלפתי את תרסיס החומצה וכשלו עפה נמוך התחלתי לרסס על הראשים שלהם חומצה והדבר הכחול נמס והשלדים מתו.
"לו! חוזרים!" אמרתי אך היא לא הקשיבה לי, היא המשיכה להילחם עוד כמה שניות ואז החלה לחזור באיטיות. חזרתי וראיתי את מאדי וג'ון בעיגול קטן. המשכנו ונחתי ליד איפה שהחיות שלי התאספו(איפה שרוב השחקנים התגוננו).
נחתנו שם והובלתי את ההתקפה, השחקנים הפשוטים(סורי, אבל אתם כאלה) עקבו אחריי. שמתי לב שאיקן נעלם. אולי הוא הלך קדימה יותר.
"קדימה! בואו נביס את השלדים האלה! תכוונו לאור הכחול שעל הגולדולת שלהם!" שמעתי מישהו צועק והובלנו את המתקפה, התקדמנו בצורת חיץ. שלושה אנשים שמרו על הגב שלנו כדי שהשלדים לא יתקיפו אותנו מאחור ואז התחלנו להתקדם. למזלנו, המערה הזו או החדר או איזור הטבח הזה לא היתה מערה רחבת ידיים, זה היה שטח אמנם לא צר אבל מספיק רחב בשביל שלא נמות מהר מידי.
משום מה, אקספרנסה הייתה בטוחה שהיא תוכל להילחם איתם לבד אך השלדים כיסו אותה ולפני שהספקנו להגיע אליה היא מתה..
שלחתי אל ג'ון מאדי ואיקן פיקסים כדי שנוכל לתקשר וככה אחרי כמה דקות של קרב מתיש מצאנו את ג'ון ומאדי ונתנו להם לנוח קצת לפני שהתחלנו להחליף שחקנים כדי שכמה יוכלו לנוח וכמה להילחם. ג'ון הניח יד על כתפי.
"תנוחי נירה," הוא אמר.
"אבל.." התחלתי להגיד
"זה בסדר, תנוחי." הוא אמר
"צריך למצוא את איקן," אמרתי לו, החלפנו מבטים והוא הנהן. שלחתי אל לו ביחד איתו כשהוא עף בשמיים. זרקתי סכיני הטלה והדביבונים החזירו לי אותם, השתמשתי בשוט כשלא היו לי סכינים בזמן.
Lich לפני 9 שנים ו-3 חודשים
יופי זבי, תראי לאיזה מצב הכנסת אותי ._.

"אידיוט. לא יכולת לשלוף את הכנפיים הארורות שלך כדי לעוף משם?"
נאלצתי לחמוק מחרב מצלצלת והשחלתי מבט זריז מלא כעס בג'ון. מצאתי את עצמי תקועה איתו בתוך מעגל דחוק, מסביבנו התגודדו חבורה של שלדים משוריינים בחרבות עתיקות ומחלידות. אחד מהם דחף את החרב לעברי ופספס כשהצלחתי לנוע שמאלה תוך כדי הימנעות ממעידה לאחור. ג'ון הצליח להעיף כמה חרבות לרצפה, אבל מספר השלדים סביבנו רק התגבר מרגע לרגע.
"מדברת מי שתקעה את עצמה במצב הזה." הוא מלמל מאחורי המגן וחסם בצד החרב נשק נוסף.
הנפתי את הגרזן כלפי מעלה וריסקתי את אחד השלדים במכה, אחר כך השתמשתי בברכת המהירות וזינקתי מחוץ למעגל בידיים נעולות סביב הניצב. הסתובבתי על העקב וריסקתי שלושה שלדים, השלכתי את הגרזן על כתפי הימנית ושלפתי אקדח ורובה קטן. הכנסתי כמה יריות מדויקות לתוך האור במצחם והרגתי שמונה מהם, השניים הנותרים דשדשו לעברי בצליעה וחיסלתי אותם בשתי מכות חזקות לראש. החזרתי את כלי הנשק לתפריט והוצאתי שני כדורי מתכת קטנים מתוך התא הקטן של התרמיל, העפתי אותם על שלוש שורות השלדים שצלעו לעברי וחסמתי את אוזני בכפות הידיים.
הרעש הרועם של הפצצות הרעיד את הרצפה, וקבוצת השלדים התפרקה חזרה לעצמות.
זאבה~ לפני 9 שנים ו-3 חודשים
נירה-

פעם חשבתם על *מנפצת ראש של שלד עם השוט* הריקוד העדין הזה *מתחמקת ממתקפה ועורפת ראש של שלד ודורכת עליו עד שהוא מתנפץ* של המוות?
על העדינות שבה הריקוד המושחת הזה משתלט עליכם, לא. עליי. על העדינות הזו, הכמעט בלתי נשלטת כאשר אני נותנת לריקוד המוות להכתיב לי את מהלכיי. שחררתי את עצמי ונתתי למוות את רחבי.
*מתפרצת קדימה ומצליפה בשוט במהירות ב4 דברים כחולים של שלדים שמתנפצים* החלפתי את הידיים הרכות האלה בידיים מיובלות ועם דם קרוש, ובתמורה הוא הביא לי את ריקוד המוות. מעניין יהיה למצוא עוד מישהו שנתפס לריקוד המוות..
*מנפצת גולגולת ביחד עם הדבר הכחול, מצליפה בשוט ועוד פעם מנפצת*
ריקוד המוות הוא פשוט המוות. אני אלחם בחרא הקטן כשיבוא לאסוף אותי אבל עד אז, שיזדיינו כולם. אני פבולס!
חח, גם ג'ון פבולס, כע. אבל ג'ון ממש חתיך לול. השיער המאפיר הולם אותו. הוא אומר שהוא יפה גם עליי אבל השיער שלי כמעט כסוף, אבל לא לגימרה. חבל..
טוב שיהיה, אני פשוט אמשיך להרוג שלדים עד שהם יגיעו אליי ויהרגו אותי כמו אקספרנסה..
מנהלות מימד 72 לפני 9 שנים ו-3 חודשים
XD
Lich לפני 9 שנים ו-3 חודשים
בהנפה מלאה מעל ראשו, הורדתי את להבו הכבד של הגרזן על כתפו השמאלית של השלד. עצם הבריח התפצחה בקול, והשלד הוטח על ברך אחת. אחר כך הוא יישר את רגליו השלדיות והתרומם, סוטה לאחור ממש כשהגרזן נצח שוב בשריקה מעל ראשו וסדק את הגולגולת שלו. הפלתי את הגרזן, אבל ידי הימנית עוד אחזה בחרב, אז הנפתי אותה סביב חמישה שלדים נוספים שהגיחו משמאלי, בקשת אופקית שהעיפה את ראשם על פני הרצפה. מעדתי לאחור, דם ניתז על הלחי שלי, לפני שהבנתי מה קורה, להב של חרב יצאה מתוך חתך ארוך בכתף שלי. הסתובבתי מהר כל כך, ותנופת החרב שלי שברה את זרועו של השלד שהחזיק בחרב המדממת. הרמתי את המגן מעל הראש וחסמתי מהלומת גרזן שזעזעה את גופי. ביד השנייה ריסקתי את שתי גופות השלדים ובכדורי אש שרפתי את האור הכחול על מצחם.
הטלתי את גבי על אחד הקירות וידי המותחות נשארו נעולות סביב ניצב החרב. אחר כך נעצתי את הלהב ברצפה והשענתי עליה את כובד משקלי. הרגשתי מסוחררת. כעבור כמה שניות נירה נשענה לידי והטילה את ראשה על הקיר.
"את בסדר?"
המבט שלה חרך אותי, ראיתי שהיא מושיטה אלי את ידה, ואז נזכרתי בדומינו דול. נשמתי כמה נשימות מהירות ואז ייצבתי את רגלי והזדקפתי במלוא קומתי. "אני בסדר." אמרתי בלי להסתכל עליה ורצתי חזרה לזירת הקרב.
DARK-MANDOR לפני 9 שנים ו-3 חודשים
הרצפה רעדה.לא היה שלא אפשר לשים לב לפיצוצים שאנשים שוט מפזרים את הפצצות שלהם.כבר כואב לי הראש.
"לעזאזל איתך"צעקתי בראשי כשערפתי וחיסלתי את ראשו ודקרתי את הנוצץ הכחול שעל המצח.
יש לי חצי דקה לנוח,ואולי אפילו יותר.התיישבתי צמוד לקיר,פתחתי את המגן ביד שמאל,וביד ימין שלפתי בקבוק מים מהתרמיל.
אין לי עוד הרבה מים,כדי שנסיים בקרוב את המימד המחורבן הזה."תן להיכנס"התנשף דארקר תוך כדי דיבור.הזזתי קצת את המגן והוא נכנס."נראה שהמגן מחזיק יותר מדקה."אמרתי כשהסתכלתי על השלדים הצופים עלי.מחכים להיכנס.
"כן,כי הקסם שלך מוגבר."הוא הסביר,למרות שלא היה צריך.
המגן נגמר.קמתי ישר על הרגליים,יריתי כדור אש על שלד אחד,ובזמן זהזינקתי לעבר השלד השני,ששיספתי לו את הגולגולת.השלד השני מעד ונפל,אז דרכתי בחוזקה על הדבר הכחול כמה פעמים והוא מת.
קבוצה של כמה שלדים שמה לב והתקרבה אלי.לא טוב.
עם שתי הידיים יצרתי כדור אש שגודלו היה חצי מגופי ושיגרתי אותו אליהם.
הרוב עפו לאחור,אז זרקתי לאזור שבו הם מתקדמים פצצה.שאר השלדים שנשארו התפוצצו עם הפצצה.
אבל זה חיסל רק כמה מהם. רצתי לשם,וכשהגעתי חציי גופים היו שם.הרמתי חרב מהרצפה,שהייתה שייכת כנראה לאחד השלדים;כיוונתי את החרב קלפי מטה וסדקתי את הראשים שהיו שם.

נטוטו לפני 9 שנים ו-2 חודשים
שקט.
שקט שקט שקט.
פשוט תהיה בשקט!
הלקוח הכי מעצבן בעולם ישב עכשיו בבר וסיפר לנו את כל סיפור החיים המרתק שלו, פחות או יותר מהרגע שבו נולד. בכלל לא הקשבתי לו. הייתי עסוקה בניסיון להתעלם מהזמזום הבלתי פוסק שיצא מפיו, ניסיון שנוכחתי לדעת שהוא נועד לכישלון. השענתי את מרפקיי על הדלפק ואת ראשי על כפות ידיי, אשר שתי אצבעות של כל יד מעסות את הרקות בניסיון לעצור את כאב הראש ולהישאר בשליטה. מולי, זאק ישב על אחד הכיסאות הגבוהים והרים את הכוס שלו, שהייתה חצי-מלאה במיץ תפוחים. הוא סובב אותה כמה פעמים בידו ובחן אותה מכל כיוון אפשרי. מרחוק הוא אולי נראה רגוע לגמרי, אבל אני יכולתי לראות את הניצוץ האכזרי והמוטרף קלות שבעיניו. הוא לא נראה כמי שבוחן את הכוס שלו, אלא כמי שמנסה להחליט מהי הדרך הטובה ביותר לענות אותה. אי מניח שגם הוא ניסה מאוד להתאפק ולא לעשות משהו שיסבך אותי בצרות.
"דומינו, בבקשה תשתיקי אותו," הוא התחנן, עיניו נעוצות בכוס וקולו בקושי נשמע מבין שיניו. הוא הרים אליי את עיניו הפעורות. "אם את לא תעשי את זה אני אעשה את זה."
"אני אעשה, אני אעשה.." מלמלתי, "אתה אל תעשה כלום, פשוט תישאר כאן". זאק הנהן פעם אחת וחזר לבהות במיץ בכעס. עשיתי את דרכי במהירות אל עבר הלקוח המעצבן, בתקווה שזה ייגמר לפני שהכוס תישבר מפחד או משהו.
כשהגעתי אל הבחור הבחנתי שהאישה שישבה מולו נרדמה על השולחן. או לפחות, ככה זה נראה. הוא, מצדו, היה כל כך שקוע בסיפורו עד שכלל לא שם לב. גם בי הוא לא הבחין עד שכחכחתי בגרוני בקול. הוא הרים אליי את עיניו האפורות בהפתעה. הוא נראה כמו גבר בשנות השלושים המאוחרות של חייו. שיערו היה מסורק למדיי, ומרוח בג'ל. התחלתי לחשוב שאני עדה לדייט לא מוצלח במיוחד. החליפה האפורה שלגופו רמזה על כך, כמו גם הפרח הכחלחל שבכיס הז'קט שלו. הדבר היחיד בהופעתו שלא היה מתוקתק היה העיניים. הן היו שקועות עם עיגולים כהים מעט מסביבן, ועפעפיו נראו כמו שקים. כשהוא הביט בי בתהייה יכולתי להבחין בטיק בעינו הימנית. יותר מדי קפה, אולי. מה שבטוח, הוא לא זכה ליותר מדי שינה בזמן האחרון. למען האמת קצת ריחמתי על הבחור. גם אני הייתי שם פעם, והתוצאה הייתה תנומה בלתי-מכוונת באמצע שיעור ספרות וריתוק לשלושה ימים. כנראה שיש גבול לכמה זמן קפה ומשקאות אנרגיה יכולים להחזיק אותך ער.
"אני נאלצת לבקש ממך להנמיך את הקול, כמה לקוחות התלוננו שאתה מפריע להם." הודעתי לו בטון רשמי.
הוא הביט בי לשנייה ארוכה בעיניים פעורות וריקות מכל מחשבה או תוכן. יכולתי לראות את גלגלי השיניים במוחו מסתובבים, רק שהקצב שלהם היה כל כך איטי עד כי עוד שנייה היו מסתובבים לאחור. כבר שקלתי לחזור על דבריי, אבל כנראה שבדיוק אז איזה בורג השתחרר לו בראש וכל גלגלי השיניים קרסו, כי הוא חייך אליי חיוך גדול. החיוך שלו חשף שיניים לבנות מדיי שסנוורו אותי מעט, ועיניו נותרו פעורות בזמן שחייך והשוו לו מראה של מטורף. שמתי לב שזו תופעה שחוזרת על עצמה אצל לקוחות שמזמינים 'פאראדייס'. רשמתי לעצמי לשאול את מרטין מה יש במשקה הזה.
"אני מתנצל מעומק ליבי, גבירתי" הוא אמר בחיוך המטורף שלו, שגרם לו להדגיש כל הבעה בדביליות מוחלטת. הרכנתי את ראשי קלות לאות תודה והתחלתי להסתובב אל עבר הדלפק, אבל הוא אחז במפרק ידי ברשלנות. הסתובבתי אליו בתמיהה.
"שמעתי שאפשר לשכור כאן חדרים. אני מעוניין לשכור חדר ללילה, עם מיטה זוגית אם אפשר." הוא אמר.
איילת לפני 9 שנים ו-2 חודשים
נכנסתי לחדר. מיטתי המוכתמת הייתה מבולגנת לחלוטין, לא הספקתי לסדר אותה לפני שיצאתי. השידה שהייתה לידה וגם הקירות והרצפה היו מכוסים בשכבת אבק לבנה וחסרת חינניות אפילו במדדים של אבק. על הרצפה היו זרוקים פה ושם דברי פסולת שהותיר אחריו האדם הקודם ששהה בחדר, ככה שלא יהיה מפתיע למצוא כאן מקקים או חולדות ענק. אם זה לא מספיק,החלון היה עקום, וסיפק תצפית טובה למכולת זבל עוצרת נשימה (במובן המילולי ביותר של המילה- הסירחון שעמד באוויר היה בהחלט מסוכן לבריאות).
מה שהיה לי קשה להבין זה איך יכול להיות שיש זבל גם בתוך החדר שלי וגם מחוצה לו. כאילו באמת בן אדם? היה לך כל כך קשה לעשות את הכמה סנטימטרים האלה ולזרוק את הזבל שלך החוצה?
'אני כבר אעשה את זה בעצמי' חשבתי 'אבל אחר כך, עכשיו אין לי כוח'.
אז כרגע השאלה היא איך אני אעסיק את עצמי עד שיהיה לי משהו חשוב מספיק לעשות?

באופן כללי, אני לא מאמינה במילים כמו "תחביבים" או "פנאי" או כל מילה בסגנון הזה.
אנשים יוצרים לעצמם תעסוקות זמניות כאלו בטענה שזה 'כיף' או כדי להרגיש חשובים יותר-כי אם אתה עושה הרבה דברים, אתה כל הזמן עסוק, מה שאומר שאתה חשוב.
אבל בסופו של דבר, אף אחד לא יכול להתחבר למשהו שהוא לא עושה ברצינות. התעסוקות היחידות שבאמת גורמות לנו הנאה הן אותן אלו שהמוח והגוף שלנו מותאמים בשבילן, אלו שנולדנו לעסוק בהן.
לכל אותם גאונים למיניהם ששינו את מהלך ההיסטוריה, בדרך כלל לא היו תחביבים. הם הבינו שהם צריכים לעשות את אותו דבר שתוכנתו בשבילו, ובזכותם האנושות התקדמה. ולא בזכות כל אלו שמתעקשים שהם מוכשרים מספיק כדי לחלק את כישרונם בין כמה תחומים.
לסוג אחר של אנשים, פשוט אין אפשרות לתחביבים, כי הם נמצאים בסכנה מתמדת וחייבים למצוא דרכים לשרוד.
אני שילוב של אותם שני סוגים של אנשים חסרי תחביבים, מאז שנכנסתי למשחק אני רוב הזמן הסוג השני- זה שצריך לשרוד.
אבל לפני שנכנסתי אליו, עשיתי רק דברים שידעתי שיכולים להביא אותי לאנשהו בחיים, שנועדתי בשבילם, וגם כרגע אני משתדלת להמשיך לעשות אותם.
אני רוצה בעתיד להפוך להיות אחת מאלו ששינו את העולם, ואני יודעת שאני בדרך הנכונה לשם.

בכל מקרה, הבנתי שעכשיו כדאי שאתרגל קצת קסמים, כי מלא זמן לא השתמשתי בהם (בכללי אני מעדיפה כלי נשק) וידעתי שחשוב מאוד שאוכל להשתמש בהם היטב בקרבות הבאים.
החלטתי להתחיל עם הצמחת דשא. אי אפשר לדעת, אולי בקרוב אצטרך להשתמש בזה.
בגלל שהעדפתי לא לסכן את חיי ולצאת החוצה כדי להצמיח דשא, מצאתי פינה בחדר שהייתה נסתרת מהעין. 'יהיה נחמד להוסיף קצת צבעוניות למקום הזה' חשבתי לי באופטימיות לא אופיינית.
ריכזתי את מחשבותיי. הדשא פרץ מהאדמה שהייתה מתחת לחדר והשאיר ברצפה סדקים רבים. הוא החל לצמוח, גדל כמו תמיד במהירות לא טבעית, כאילו הטבע שם את עצמו על הילוך מהיר.
אני לא בטוחה למה, אולי בגלל שהאימון נתן לי הרבה זמן לחשוב, פתאום תקף אותי הפחד בעוצמה- איך אני עומדת לצאת מהמקום הזה? מהקומה הזאת? מהמימד הזה? מכל המשחק המחורבן? מה אם אני אשאר תקועה פה?
לא היה לי מושג. איך יכול להיות לי?
'ריזו, זה לא יעזור לך עכשיו, תתמקדי בדשא, זה ירגיע אותך.' אמר הקול ההגיוני שלי.
במצבי לחץ נוח לי להתמקד בפרטים קטנים. אז חזרתי לדשא.
העשבים הירוקים האלו הזכירו לי נוצות משום מה, אז דמיינתי את עצמי על גב של ציפור ירוקה וענקית, עפה מפה הכי רחוק שאפשר.
DARK-MANDOR לפני 9 שנים ו-2 חודשים
נשמתי בכבדות.לעזאזל.
אחד השלדים חתך אותי מאחור.אבל למזלי זה לא חתך כל כך עמוק אבל זה ממש שורף...
יש לי רגע של מנוחה,אז ניצלתי אותו בשביל רפואי,ובשביל שלוק מים.

פתחתי מגן,חסמתי את התקפתו וחתכתי את הנשמה הכחולה שעל המצח שלו.
"מאחוריך!"צעק דארקר.הסתובבתי ישר בזמן לחסום את התקפתו,ושיגרתי כדור אש על ראשו.
(זאת תגובה קצרה מהטלפון,אני אמשיך אותה מחר)
DARK-MANDOR לפני 9 שנים ו-2 חודשים
השלד לא זז.אבל ליתר ביטחון דקרתי את הנשמה הכחולה שלו.אם אפשר לקרוא לזה נשמה.
התקדמתי קצת בחדר,היה פחות שלדים במקום שאני נמצאתי.
איפה אני בכלל?
אני לא רואה שום שחקן אחר,וקבוצות של שלדים מסתירות לי את תווך הראיה.
הצלחתי לראות אנשים,פשוט יש המון שלדים.
הרבה שלדים.
הוצאתי את התרסיס חומצה מהתיק.

יאיר לפני 9 שנים ו-2 חודשים
עבר יותר מדי זמן, זה נראה שעות, אבל רק נראה כך. חבורת שלדים הקיפה אותי, אך אחר כל שלד שחוסל, צצו עוד חמישה. שאר הקבוצה לא נראתה בטווח הראייה, עשן הקיף אותי מכל עבר. נלחמתי ונלחמתי, יריתי כמה עשרות של כדורי אש, אך ללא הועיל. החלטתי שעליי לברוח...אבל לאיזה כיוון?

במהרה זזתי ממקומי והחלתי לגשש, מתחמק מהשלדים, אין טעם להילחם בהם. לאחר ניסיון כושל ומביש למצוא את הדרך החוצה מתוך העשן, ראיתי את האור בקצה המנהרה, בצורה מילולית. האור הנוצץ התקרב לעברי, הוא נשא את השם "איקן". "האור הוא פיקסי, בטוח". החלתי לרוץ לעבר הפיקסי בכל כוחי,מתעלם מחבורות השלדים שרצו אחריי. שלחתי את ידי אל עבר הפיקסי, היא חיכתה לי שם. אך בעודי שולח את ידי אל הפיקסי, שלד מזורגג תפס אותה לפניי. האור כבה במהרה. שלפתי את תרסיס החומצה שלי וריססתי את השלד בסימן הכחול, הוא גסס במהרה.
"פאק!" צעקתי בקול רב. לעזאזל עם זה, אני יוצא מכאן. התיישבתי על הרצפה. "אוקיי, אני עושה את זה." הטלתי עליי מגן, בתקווה שהוא יגן עליי בזמן הלחש. לאחר כמה זמן כבר לא הייתי איקן, פרצתי דרך מסך העשן עם כנפיי. עכשיו אני יודע איך נשרים מרגישים, לא הרבה אנשים יכולים להזדהות כמוני.

עפתי לכיוון רעשי המלחמה, עד שראיתי את שאר הקבוצה. הם נלחמו, כמובן. שמעתי צעקות, פיצוצים וגם הרבה מאוד קללות, כיאה למימד הזה. עפתי אל המקום הבטוח ביותר שראיתי, חבורה של שחקנים עמדה שם, בראשה נירה. נפלתי על הרצפה בגמלוניות והשתניתי בבת אחת לאיקן שוב, השלדים המשיכו לבוא.
DARK-MANDOR לפני 9 שנים ו-2 חודשים
הפעלתי.פוצצתי.
הפעלתי.פוצצתי.
חלק מהשלדים באו בקבוצות,מזל שיש לי פצצות. כרגע אני הולך על חרב ומגן-תוקף ביד ימין עם חרב,וביד שמאל נשארת פנויה למקרה שאצטרך לפתוח את המגן.
התקרבתי לשלד מאחור,הכנתי את החרב לתקיפה,ומהצד שספתי לו את המצח-איפה שיש ה"נשמה" שלהם.
אין לי מושג איפה זרו,אני משער שהוא מעופף גבוה ככול שאפשר;דארקר בטח איפשהו פה מסביב.

העפתי אליו כמה להבות,והוא לא קם.
נעצתי את החרב בכחול על המצח,פתחתי מגן וחסמתי את מתקפו של השלד השני;ושיספתי את המצח שלו.
השלישי הגיעה עם שתי פגיונות..טוב נראה לי.
הוצאתי במהרה את התרסיס,שהיה הכי עליון בתיק-והשפרצתי לו חומצה על המצח.הוא צנח על הרצפה וזעק בכאבים.

לפתע מתקפת שלדים באו אלי.הם יותר מידיי.
שיגרתי כדור אש אחד גדול.פתחתי מגן והסתערתי על חלק מהם.
לפתע יש תפסה בכתף שלי."צריך עזרה?"זו היית נירה.
"אשמח."
יאיר לפני 9 שנים ו-2 חודשים
החולשה הייתה נוראית, כל הכישופים המוגזמים, שינוי הצורה והשלדים התישו אותי. החלטתי לא להשתתף בקרב הזה מקרוב, אלא לעזור לשאר השחקנים להישאר בחיים, וגם מידי פעם לזרוק כדור אש. אז התחלתי בלספק כמה שיותר מגנים לכולם. המגנים מספקים קצת עזרה ונקודות פגיעה, אבל לפעמים, הקצת הזה הוא בדיוק מה שהיית צריך. לאחר ש(בתקווה) סיפקתי לכולם מגן, התחלתי לעזור בריפוי. כמות הפצועים הייתה עצומה ולמרות שבדרך כלל הריפוי הוא לאחר הקרב, היו כמה שחקנים שהיו זקוקים לזה נואשות. אז הגנתי, ריפאתי, הגנתי, ריפאתי.

לאחר מכן ראיתי שהתחוללה סצנת לחימה גדולה בלב הקרב. רצתי לשם הכי מהר שאני יכול, ללא כישופים..מפני שלא זכרתי שיש לי את הכישוף, והאנשים בקרב היו זקוקים לעזרה דחופה. כשהגעתי לקרב, שמחתי שראיתי פרצופים מוכרים. נירה עזרה לקרייטוס, לפי מה שראיתי. מאדי במרחק נלחמה לבד, בטיפוסיות המקסימה שלה. נתתי מגן מהיר לקרייטוס וחיכיתי שמישהו ייפצע.
זאבה~ לפני 9 שנים ו-2 חודשים
נירה-

"צריך עזרה?" שאלתי אותו והוא ענה "אשמח"
שרקתי ולו הגיעה והטיחה סילון של אש בפנים של השלדים, שיגרתי 4 כדורי אש לכיוונם והצלפתי במהירות עם השוט שלי בשלושה דברים כחולים.
"תזדרז ילד," אמרתי לו ולרגע אחד לא יכולתי לזוז, הרגשתי כאילו השרירים שלי עצרו לרגע כדי לא להיהרס לגמרה.
הכרחתי את עצמי לשלוח לשלדים עוד כדור אש והשתמשתי בתנועות מינימליסטיות כדי להרחיק את השלדים ממני וכדי לפגוע בדברים הכחולים האלה. השניות נראו כמו דקת, כל תנועה שרפה כמו גיהנום. שרקתי ללו ועליתי עליה, נחתי עליה במשך כמה דקות בזמן שהיא שרפה שלדים בכל איזור שלא היו בו שחקנים, תופסת שלושה במעופה ומרסקת אותם על הקיר, חזרנו לכיוון של החבורה שלו ותפסנו שני שלדים שהחלו לשבור את ההגנות וריסקנו אותם על הקיר, לפתע שמעתי עוד צרחה של דרקון ונראה שהדרקון והגריפון של איקן ממשיכים מאיפה שלו הפסיקה. לו נחתה באמצע הV ונחה, נתתי לה מים ומעט אוכל ועברתי בין הלוחמים והחלפתי אותם לכמה זמן כדי שהם יוכלו לנוח. השתמשתי בשוט שלי, בגרזן, בחרב ובכל כוח הקסם הדפוק שיש לי כדי להרחיק את השלדים האלה אבל באמת שלא נראה שיש להם סוף הייתי קרובה מלוותר כשלפתע ג'ון תפס אותי והביט בי בעיניו העמוקות.
"קדימה נירה, אנחנו נעבור את זה." הוא אמר. הינהנתי. ןהקשבתי לרגע לקול של ריסוק השלדים המתמשך.
"אין בעיה!" אמרתי בחיוך ונישקתי אותו למשך כמה שניות. "קדימה!" אמרתי ותפחתי לו על השכם. "יש לנו שלדים לפצלח!"
שאבתי אנרגיה מחודשת והתחלתי לזרוק את סכיני ההטל שלי, הדביבונים והפיקסים נכנסו לקצב מטורף של החזרת הסכינים. הפיקסים אולי חלשים אבל מהירים יותר מהדביבונים ומביאים לי את הסכינים לידיים. במהירות ובזריזות זרקתי סכינים וסכיני הטלה חדשים הוצבו בכף ידי, עד שמישהו אחר תפס את מקומי ואז שיגרתי כדורי אש ודשא שפיצלח ראשים בזמן שהגוף נח. וכך זה המשיך והמשיך. הפוקט בירד ביחד יכלו להרים שלד אחד ולזרוק אותו על הקיר אבל לא במהירות ובעוצמה של לו. הינשולה שלי הקריאה בקול רם ספר כלשהו שהיא קראה בספרייה. זה הרגיע אותי משום מה, ולאף אחד לא היה כוח להתנגד.
נתתי לדביבונים לקלח מים בין השחקנים ולפיקסים להחזיר סכינים. אחרי כמה זמן שלפתי שוב את השוט והצלפתי בדברים הכחולים הזוהרים. אחרי דקה ומשהו התחלתי להתעייף והחלפתי לסכיני הטלה. זה היה יותר נוח ולא הייתי צריכה לחשוב. פשוט ראיתי היבהובים כחולים וזרקתי סכין לכיוון, ככה. כמו מכונה.
שיגרתי כדור אש, סכין, סכין כדור אש. סכין, כדור אש, כדור אש סכין. שניהם פעלו טוב.
הרגשתי מעט מטושטשת..
מנהלות מימד 72 לפני 9 שנים ו-3 חודשים
מימד 2 – קומה 3: דלתות המזל..

*כנסו לקישור הנ"ל על מנת להיכנס לאווירה:
https://www.youtube.com/watch?v=2bbTQoElvEE

עבר אפל. שמונה עשר אסירים. צינוק. פושע אחד.
שלושים שנה חלפו מאז הכאוס בריילרוד, והסיפור הישן על שמונה עשר האסירים שנכלאו בצינוק השאיר כתם על העיירה נטולת הצדק. העבר האפל לא הרפה מהעיירה, כמו קללה שנפרשה על פני דורות רבים, ריילרוד המשיכה לטבוע בתוך מלתעות הכאוס ונשארה שוממת בתוך קרקעית הגיהינום. שמונה עשר האסירים בצינוק מעולם לא הצליחו לברוח. ויותר מכל, מהמוות. הוא שארב להם בכל פינה חשוכה ואיים לקרוע את עורם. המסדרונות אפופי האפלה היו מלאים במלכודות, והמפלצות היו לשומרים ביציאות.
שמונה עשר אסירים הם היו.
ועכשיו הם שישה עשר.


***
עברתם בהצלחה את הקומה השנייה!
טוב, לא כולכם.
במהלך המשימה מצאו את מותם שני שחקנים – קרטר וקליר, אשר נאכלו חיים בידי להקת כלבים רעבים.

דקה דומיה לזכרם של שני השחקנים.

אחרי שכל אחד מכם עבר דרך דלת המפתח, אתם מוצאים את עצמכם באותה רחבה ומולכם שתי דלתות נוספות. דלת מספר 3 ודלת מספר 5.
לפני שאתם מספיקים לפעול, שעון עצר גדול שסופר דקה אחת לאחור מופיע באוויר – עליכם לבחור דלת במהירות לפני שגז חומצתי יפלט מתוך הפתחים בקירות.
בהודעה שנשלחה אליכם בפרטי, התבקשתם לבחור אחד מהמספרים.
כל מספר מציין דלת שונה – דלת מלכודת ודלת מזל.
רוצים לדעת במה בחרתם?

אתם נכנסים לתוך חדר קטן דמוי דירה, מואר באור להבה קלוש. מעל האח הקטנה והבוערת יש שעון ווירטואלי גדול שסופר ארבעים ושמונה שעות לאחור. החדר שקט, מרוצף אבנים גדולות וגדוש בספסלי עץ. אין לו חלונות, או דלתות והוא אטום לגמרי, כך שמפלצות לא יכולות להיכנס אליו.

תמונה:
https://staticdelivery.nexusmods.com/mods/110/images/12286-1-1331062569.jpg

הגעתם לדלת המזל! ויש לכם יומיים בדיוק להעביר בו את הזמן. תוכלו לרפא את עצמכם, לנוח, או להתאמן על הסקילים - עד שיעברו יומיים וחור ייפער בתקרה, וממנו ירד סולם לקומה הרביעית.
את ההמשך אתם בטח יודעים, אבל זה לא צריך להדאיג אתכם עכשיו.
מוחעעאעאאעאעא.
-----------------------------
בואו נחזור שנייה לקומה השלישית. אנחנו מודעות לכך שאמרנו "הזוג הראשון שיעבור את כל ארבעת השלבים יזכה בפרס".
אבל תראו... כולכם הייתם כל כך מדהימים הפרק, וחשבנו לנו, למה לא, פרסים עוד יהיו בשפע בהמשך, מה רע?
אז החלטנו לחלק את הפרס לכל מי שהגיב הפרק! שזה... כמעט כולם.
אבל לפני זה, בואו לא נתעלם מהעובדה המפתיעה שג'ון ונירה זכו בקומה השלישית! *קונפטי וכאלה*
אז ככה, הפרס שלכם אנשים, הוא... שלושה סוגים של פצצות!!!!.
נשמע קצת עלוב, לא?
בהחלט לא. כל אחד מכם מקבל שלוש סוגים של פצצות. לכל סוג אחד של פצצה יש שימוש עד ל10 פעמים בקומה. הם קטנים, קומפקטים ו... רצחניים. רק אל תתפרעו איתם, כן?

1. פצצה שפולטת גז חומצתי + 10 לקומה
2. פצצה רגילה (פוגעת מיידית) + 10 לקומה
3. פצצת עשן + 10 לקומה
4. פצצה שפועלת על טיימר (עשר שניות) +10 לקומה
תמונה:
http://images1.fanpop.com/images/image_uploads/Pumpkin-Bomb-fantasy-weapons-1035428_440_440.jpg

אתם מוזמנים להסתכל בתיאור הקבוצה, הפרס נוסף לרשימת החפצים שלכם^

אז אנשים! יש לכם יומיים בתוך המשחק ושבוע במציאות. תנצלו את הזמן כדי להתאמן על הסקילים או סתם לשוחח עם שחקנים. (נראה לי שאני אנצל את הזמן כדי להתעלל באיזה שחקן תמים (:

נא להגיב במימד72!!!!!!!!!!!!!

שבוע טוב D:
Lich לפני 9 שנים ו-3 חודשים
מאדי – קומה שלישית: דלת מזל.

דומינו דול,

אני רושמת לך את ההודעה הזאת כדי שתדעי שאני בחיים.

נ.ב – ראיתי את המסר שהשארת על הקיר. אני רק רוצה להיות בטוחה שאת עוד בחיים, בבקשה תחזירי לי תשובה.
מאדי.


בתנועת יד מהירה סגרתי את התפריט והצצתי בחדר הקטן. הוא היה מרוהט בספסלי עץ קשיחים וכמה שטיחים מאובקים, הקירות משני עברי היו עשויים אבן כהה, ופמוטים בוערים בלהבה הטילו עליהם אור קלוש. הפניתי את מבטי לאחור ופניו של איקן התחדדו מולי. השריטות והחבורות שעל פניו החלימו במהירות לנגד עיני, מותירות רק סימני דם במקום שבו היו. מאחורי החולצה הקרועה שלו גופו החשוף היה מלוכלך באדמה ודם יבש, אחרי שהאור הכחול מתוך כף היד שלו כבה, הוא נשען על הקיר והטיל את הידיים שלו על על הבטן.
"תעירי אותי אם אנונימוס יחליט להכניס לפה מפלצת או משהו." הוא אמר מבעד לעיניים פקוחות למחצה, זווית פיו נמתחה מעט לחיוך. אחר כך ראשו צנח בכבדות על התרמיל וכמה קצוות משיערו כיסו את עיניו כשהוא נרדם. הסתכלתי עליו כמה שניות, מנסה להירגע ולהשליט סדר במחשבות שהגיעו אלי, אבל אחרי שהבנתי שאני לא יכולה להתעלם ממה שקורה לידי, נאנחתי. מספיק חזק כדי שג'ון ונירה ישמעו. כשנירה הציצה בי מזווית העין והתנתקה מג'ון בפנים להוטות, תקעתי בהם מבט נודף סלידה. "אתם מגעילים אותי יותר מערמת חרא של אווזים."
ג'ון הסתכל עלי במבט מצמית. "להעיר את איקן? אני חושב שאת זקוקה לו." הוא הוסיף בלעג.
זקפתי גבה, התמתחתי במקום ותקעתי את קצה המגף בצלעותיו.
איילת לפני 9 שנים ו-3 חודשים
ריזו
מקום: פונדק מסריח
ה"בוקר" הראשון שלי בפונדק נפתח בנימה אופטימית...
משהו אחז ברגלי והטיח אותי ממיטתי לרצפה בחוזקה. לחיי נמרחה על שכבת האבק הדוחה, וקיוותי מעומק ליבי שאכן מדובר רק באבק..
"קומי כבר עצלנית!!" המשהו צעק. אה, זאת בעלת הפונדק מסתבר... מה לעזאזל היא רוצה ממני?
הגבתי במלמול מנומנם אופייני לסיטואציה: "הממ...מה מה קרה משהו?"
"כן! הגוש הזה שלידי לא זז כבר רבע שעה, אז קדימה!יש עכשיו אורחת בוקר!"
"למה כל כך מוקדם?" שאלתי בייאוש וכמעט חזרתי לישון שוב.
"כדי שהמקקים לא יספיקו לאכול את האוכל לפנינו. מה זה עניינך בכלל?!! לכי לאכול או שתהפכי לשלד לפני שבכלל תביני מה קורה!!"
התארגנתי במהירות והלכתי לכיוון האולם שבו התקיימה המסיבה לילה קודם לכן. עכשיו העמידו שם שולחן ארוך ומלבני, מתפורר כמובן...
מסביבו ישבו מכל עבר זקנים נרגנים, כל אחד מקומט יותר מרעהו. היה מדהים לראות את השינוי החד בהתנהגותם מאז היום הקודם. כנראה שאלכוהול וחריקות הם שילוב מנצח כשאתה מעל גיל שבעים....
הם כבר התחילו לאכול כשהגעתי. אחד מהם צעק אליי: "טוב שנזכרת להגיע! מה קרה, היו לך צירי לידה? כי אפילו אם כן התינוק היה יוצא ממך כבר מזמן!!" הוא הוסיף צחוק או יותר נכון, צפר מהפה.
עצרתי את השור הזועם שהתעורר בתוכי, והתיישבתי ליד השולחן. אחר כך שאלתי בצורה המאופקת ביותר שהצלחתי:"אני נראית לך כמו מישהי בהריון?"
"ילדה, אני חצי עיוור. כל מה שאני יודע זה שהגישו לנו את האוכל מאוחר רק כי חיכינו לך פה כמו פגרים אומללים".
"אוקיי, אני מצטערת. פעם ראשונה שלי פה".
"אוי תשתקי כבר! רק תיתני לי לאכול סוף סוף".
כולנו המשכנו לאכול בשתיקה משהו שככל הנראה היה דייסה אפורה. אני לפחות חשבתי שזה גזרי עיתונים ודבק...
לאחר כמה דקות, הצטרפו אלינו בעלת הפונדק, שככל הנראה שמה היה בטי, וגבר נוסף, בערך בן גילה, גדול ממדים בעל זקן מדובלל בצבע אפור.
"היו לנו כמה עניינים עסקיים..." הסבירה בטי את הסיבה לאיחור.
"את מדברת יותר מדי. תתני לי קצת מהדייסה הזאת אני רעב" אמר הגבר שהתלווה אליה.
"אתה פשוט עצלן מדי כדי לקחת בעצמך נכון?" היא שינתה בחדות את נימת קולה.
"עלית עליי. אבל בשביל מה יש לי אותך?"
בטי הסמיקה עוד יותר ממצבו הרגיל הסמוק של פרצופה. בחיוך מוגזם שילחה לפיו של הגבר הלא מזוהה כפית דייסה והאכילה אותו כאליו הוא היה תינוק. הוא לא הראה התנגדות (בלשון המעטה).
לאחר מכן באה נשיקה ספונטנית ודייסתית (שלא הביאה בחשבון אף אחד מהפרצופים שבהו בהם מכל עבר).
משם העסק התחיל להיות מלוכלך יותר.
למה רק הפונדק הזה היה פתוח למה?!!!
נטוטו לפני 9 שנים ו-3 חודשים
(הבר הכי שווה :P)
זאבה~ לפני 9 שנים ו-3 חודשים
נירה-

אין לי חשק להתחיל מריבה עם מאדי עכשיו, נראה שהיא באמת רוצה את זה. משכתי את ג'ון לידי, נישקתי אותו לאט והלכתי לישון בזרועותיו. עכשיו אני פקינג משלימה שעות שינה!
DARK-MANDOR לפני 9 שנים ו-3 חודשים
מזל.
מכירים את ההרגשה ההיא שאין לך כוח לשום יצור חיי שקיים?זה בדיוק מה שהרגשתי אחרי שסיימתי לרפא את כל הפצעים הנותרים(אם היו בכלל,בעיקר עברתי על..שום דבר, בשביל להעסיק את עצמי).לבסוף ההרגשה הריקנית הזאת הזדחלה לי בבטן והרגשתי כעס על הכל,וכלום.פשוט כך.
אוף אני מרגיש לא שייך.

אחרי שבחרתי מספר אקראי,ונכנסנו לדלת;ממש הופתעתי לגלול שבאמת יש דבר כזה דלת מזל,שאנו נימוס לא סתם השתעשעה אי נתנו וזרק עלינו תקווה שלא באמת קיימת.
אז התיישבתי על כורסאות לשלישיה,אשר ממוקמת ליד האך.

דארקר הסתובב לו במין חדר שבו התגוררנו זמנית,וזרו אכל גרגירי חמניה שהשארתי לו כשהגענו.וקארקר יבקש אם הוא רוצה.

אז שלפתי את ספר בני הלוויה שלי בתקווה שזה יעסיק אותי.
Lich לפני 9 שנים ו-3 חודשים

מאדי – קומה שלישית: דלת מזל.

פתחתי את ספר בני לוויה בעמוד אקראי ולטשתי מבט בשורות הראשונות. כמה קצוות מהדפים היו קרועים ומעט רטובים, אבל הספר בכל זאת הצליח להחזיק מעמד בתוך תא התרמיל הקרוע שלי שהיה מלא בחפצים חדים. האוויר הקר שהסתלסל סביבי דחק בי להצטנף עמוק יותר לתוך פינת הקיר. לא רחוק ממני זיהיתי את איקן שכוב כולו ברפיון על הרצפה המאובקת, הראש שלו נעלם מאחורי הצללית הגדולה של התרמיל וחזהו נע באופן כמעט לא מורגש.
המשכתי לקרוא את השורות הבאות בגבות מכווצות מעט, עיני רצו על המילים והיד שלי העבירה את הדפים בתנועה חדה עד ששמתי לב להבהוב של תזוזה בין הצללים. עיני קפצו בדריכות מעל הכריכה, ראיתי את קרייטוס מעביר דף בספר בני לוויה, ואת צ'סטר מתהפך על צידו בישנוניות. נירה וג'ון נמנמו חבוקים על הרצפה כשהראשים שלהם מוטלים על התרמיל. נשפתי אוויר מהאף וסגרתי את הספר בבת אחת. לא הייתי מסוגלת לקרוא, או בכלל להתרכז, הרגשתי חסרת מנוחה, כל תזוזה או רעש שקטן שהגיע לאוזני הקפיץ אותי במקום. היה קשה לי להאמין שבאמצע משימה נמצא זמן למנוחה, זה היה בלתי נתפס. כבר למדתי לסמוך על אנונימוס בכל הנוגע להפתעות. הוא רק יחכה לרגע שבו כולם ילכו לישון כדי לשלוח מפלצת שתצוץ משום מקום ותתקוף אותנו.
דחקתי את הספר בקלות דרך המרווח הצר שבין הריצ'רצ'ים והשלכתי אותו לנחות בתוך מעמקי התרמיל, אחר כך השענתי את הראש על הקיר ובהיתי בתקרה ובטפט המתקלף. השעון הווירטואלי שריחף באוויר הצביע על יום וחצי שנותר לנו לשכון בדלת המזל, ובכמה סנטימטרים שנפערו בין מסמר שהיה תקוע בתוך הקיר לבין המקום שצ'סטר ישן בו, היה מדף עץ ארוך ועליו שורה של בקבוקי זכוכית ריקים. הסתכלתי במדף ואז על צ'סטר, ואז שוב במדף. היססתי לכמה שניות, ואז הכנסתי את היד לתוך תא התרמיל ושלפתי מתוכו אקדח. שקלתי אותו בכף ידי, הוא היה יפה, ארוך קנה ומושחם. נשמותיו האיטיות של איקן נשמעו מאחורי. העפתי מבט סביב ואז התרוממתי בהיסח דעת על רגליי, תוך כדי השתעשעות בחמדה ילדותית באקדח שהחזקתי ביד. סחררתי אותו על אצבעותיי המושטות ואז כיוונתי אותו ביד ישרה וכמעט יציבה אל בקבוק הזכוכית השמאלי. עיניו הכהות של קרייטוס התרוממו בזהירות מאחורי ספר בני לוויה. הוא לטש בי מבט חטוף ואז זקף את ראשו בעיניים פעורות.
"מה את - "
"תשתוק ותצפה במאסטר, ילד." לגלגתי.
עצמתי עין אחת, זו הבלתי מכוונת, ואז פתחתי אותה. סחטתי את ההדק בלחיצה ראשונה ושהויה, ואחר כך מילאתי את חזי באוויר החדר, ולחצתי על ההדק. ירייה פתאומית נפלטה מהאקדח והעיפה אותי צעד אחד לאחור. בקבוק הזכוכית השמאלי התנפץ לרסיסים ומדף העץ העבה נוקב בקליע. בקבוקי הזכוכית הנותרים רשרשו במקום וריח קל של חריכה עלה מן המדף המנוקב, ראיתי את צ'סטר קופץ מהרעש הפתאומי ומעיף בבלבול רסיסי זכוכית מעל שיערו. שחררתי את ראשי בכמה קנאקים ולחצתי באופן רציף ומהיר על ההדק. בקבוקי הזכוכית התנפצו בזה אחר זה, מעיפים רסיסים ושברים לכל כיוון, רעש חזק ועמום טלטל את החדר, ראיתי מזווית העין שחקנים קופצים מבהלה, ואת קרייטוס מגן על ראשו בספר בני לוויה שלו. כעבור כמה שניות החדר כולו השתתק, וריח חריף של שריפה עלה מן מדף העץ שנתלה על מסמר אחד.
נשפתי את עננת האבק שהסתלסלה מתוך קנה האקדח. "אם כבר כולכם התעוררתם, מישהו רוצה להתאמן?"

מישהו? (:
זאבה~ לפני 9 שנים ו-3 חודשים
נירה-

הבטתי במאדי, לא היה טעם לנסות לישון. שלפתי את השוט שלי ונגעתי בכתף שלה מאחור, היא הסתובבה במהירות וכמעט החטיפה לי כשהבינה שזו אני.
"אני אלחם איתך, אבל תחליפי כלי נשק." אמרתי לה וקםצתי שתי קםיצו אחורה.
"טוב.." היא מילמלה באי רצון ושלפה קנאטה. חייכתי.
"להחליף לחרב או להישאר עם השוט? נישאר עם השוט.. זה יהיה מעניין." מלמלתי.
"אם את רוצה לדבר תדברי ברור!" מאדי אמרה- צעקה אליי. משכתי בכתפיי. יכולתי להרגיש את האנרגיה שבגוף שלי משתנת, כאילו עוד רגע אני מוכנה לתקוף, לענות להתקפות שלה בהתקפות משלי ואז בשנייה אחת, השקט הזה נשבר.. הרמתי את ראשי והסתערתי, שלחתי את השוט לפניי, היא התחמקה בקלות ושלחה את החרב שלה לכיוון הראש שלי, התחמקתי ותפסתי את הרגל שלה עם השוט ומשכתי, היא מעדה לרגע ושלחה במהירות את הקנאטה לכיווני. חייכתי וקפצתי לכיוונה, הסטתי את הקנאטה בזהירות מהפרצוף שלי עם ציפורן בזמן שהתקרבתי אליה, תפסתי במפרק היד שלה ועמדתי פנים מול פנים איתה. היא חייכה חיות ממזרי ואחרי רגע הרגשתי משהו חם, התגלגלתי במהירות ממנה והכדור אש שלה נגע בכתף שלי, הרגשתי איך כוויה נוצרת שם. זימנתי שלושה כדורי אש בהיו במין משולש, הסתובבתי במהירות ושלחתי אותם לעברה בתנועה סיבובית וחזקה. היא הדפה אותם ולפתע ראיתי תנועה מהירה בזווית העין, זיהיתי את הכשכשים הכסופים כחולים שלה. חייכתי כשלפתע לא יכולתי לנשום. מאדי חייכה חיוך אכזרי אבל יכולתי לראות שהיא מתאמצת.. מה זה..? קסם..? שיט!
שלחתי את השוט קדימה במהירות ועזבתי אותו, הנחתי לו להתקדם לעבר פרצופה, לשבריר שנייה הצלחתי לנשום ובזמן הזה התקדמתי במהירות לכיוונה ובעטתי לה בכוח בבטן. הצלחתי לנשום והיא הביטה בי בכעס יוקד ואחרי רגע, נעלמה.
הרגשתי בעיטה חזקה בגב, בעיטה שהפילה אותי על הרצפה. הזזתי את הראש מתוך אינסטינקט וראיתי ענן אבק קל. תפסתי את ה.. רגל שלה אני חושבת והכתי אותה לפני שקפצתי על הרגליים ואחורה.
כיוונתי למיקום המשוער שלה כדור אש וזרקתי, אחריו עוד שניים ברצף. הם פגעו בקיר. רצתי אל השוט שלי ובמזל הצלחתי לתפוס אותו לפני שראיתי חרב מעופפת לכיווני. שלחתי את השוט קדימה והוא תפס את החרב. לרגע, הבחנתי שהשחקנים מביטים עליי. זה לא היה לי נעים, אני לא אוהבת להתבלט. ובשנייה הזו משהו חתך את הכוויה שלי באכזריות. השוק של הכאב שיתק אותי לכמה שניות לפני שהבנתי מהקורה ןהצלפתי בשוט לכיוון החרב. שמעתי הצלפה של פגיעה ולהפסקה הזו של הכמה שניות הצמחתי עשבים סביב הפצע והידקתי. פאק זה כואב!
איילת לפני 9 שנים ו-3 חודשים
ריזו
הרגשתי כמו על ספינה. ולא במובן הטוב של המילה.
כשנמצאים על ספינה, מרגישים מהים את התחושה הזאת של הבריזה, ואת כל שאר הקלישאות שגורמות לך לרצות לקפוץ ישר למטה.
ובנוסף, אם אתם רגישים במיוחד, גם תחושה של בחילה או מחלת ים, איך שלא תקראו לזה.
לי הייתה רק בחילה, לא בריזה או שום תחושה חיובית אחרת.
אבל למה כבר אפשר לצפות? להתחשב בעובדה שבפחות משעה הושלכתי על רצפה מטונפת, אכלתי דייסה דוחה ונחשפתי למערכת יחסים דוחה אף יותר, התוצאה נראית לגמרי הגיונית. וכל זה בתוך הריקבון הזה שקורא לעצמו פונדק, כשיום קודם לכן אכלתי את האוזן הזאת.
חשתי כיצד פרצופי הופך לירוק מרוב הבחילה ואת עיסת האוכל החמצמצה עושה את דרכה במעלה גרוני.
אל תעשי את זה. אל תעשי את זה. אמרתי לעצמי.
כפי שכבר נוכחתי לדעת, לבטי הזאת יש פתיל קצר. אם אני אקיא עכשיו, יש סיכוי גבוה מאוד שהיא תסלק אותי בלי לחשוב פעמיים, ואז אהפוך לחתול רחוב. (במימד השלישי, חתול רחוב פירושו מוות ודאי).
ניסיתי לחשוב על אוכל טעים. ישר עלה לי לראש השניצל הזה שאכלתי בבר וארץ השניצלים הקסומה שיצרתי בדמיוני מרוב רעב.
הוא היה כל כך טעים...
לבסוף, בעזרת הפנטזיות האלו, הצלחתי להיפטר מתחושת הבחילה.
ארוחת הבוקר הסתיימה וכולנו עזבנו את שולחן האוכל.
התחלתי ללכת לכיוון החדר שלי כששמעתי את בטי צועקת אליי (שוב):"היי! לאן בדיוק את חושבת שאת הולכת?!"
אחח.. מה היא רוצה ממני עכשיו?
"אמ, ראיתי שכולם סיימו לאכול אז חשבתי שאפשר ללכת.." עניתי.
"אז חבל שלא שמת לב שכולם מנקים פה!"
סקרתי את האולם במהירות. אכן, הזקנים אחזו כל אחד במטאטא או במגב וניקו את השולחן, הכיסאות והרצפה.
רתחתי. האישה החוצפנית הזאת באמת הצליחה לשכנע אותם לנקות בשבילה?כשהם עוד משלמים לה?!
"רגע, אנחנו אמורים לנקות? אין פה מנקים שזה התפקיד שלהם?" שאלתי בצורה הכי מנומסת שיכולתי.
בטי פלטה צחוק קצר בזלזול."לא שמת לב שהמחיר של החדר שלך זול במיוחד? מחירים כאלה לא מקבלים במתנה. חוץ מזה, אני ובעלי עושים לכולכם טובה גדולה כשאנחנו מאפשרים לכם ללון פה. את בטח יודעת טוב מאוד שלא כדאי להיות שם בחוץ, אז תגידי תודה שיש לך כזה מזל ותתחילי לזוז!"
כן, זה בהחלט מסביר את מחיר החדר. באופן כללי, הבנתי שאין לי הרבה ברירות...
"אוקיי, אז יש איזה מקום שאפשר לקחת ממנו מטאטא?"
"אה. נראה לי שכרגע יש מספיק אנשים שמנקים את האולם". שבריר שנייה של שמחה טהורה מילא אותי.
"יש לי משהו יותר טוב בשבילך..." היא חייכה חיוך ערמומי.
לפני שהספקתי להבין מה קורה, היא זרקה לעברי משהו שנדבק לפרצופי ולא אפשר לי לראות. בקושי רב, הצלחתי להוציא אותו בעזרת שתי ידיי. למרבה האימה, החפץ הסתבר כלא אחר מאשר פומפה.
נתקפתי פחד. אזרתי אומץ ואילצתי את עצמי לשאול אותה:"רגע, את רוצה שאני..?"
"כן. השירותים מימין. אל תפספסי אף אסלה. תעשי חיים..." חיוכה התרחב.
לאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאא!!!!!!!!!!!!!
על החוויה הזאת אני באמת מעדיפה לא לדבר. לא מומלצת לבעלי לב חלש.
אני והפומפה שלי סיימנו להיאבק באסלות. נעמדתי לכמה שניות בסמוך לתאי השירותים כדי לנוח.
פתאום,מישהו בא מאחורי וקשר את רגליי לפומפה בחבל. אחר כך הוא זרק אותי למעלה, ככה שהפומפה נתקעה בתקרה, ואני הייתי תלויה הפוך כשפניי כלפי מטה.
הכל קרה תוך חמש שניות..
אוך! ברצינות, היום הזה יכול להיות גרוע יותר?!
"נפגשים שוב, גנבת קרוסבואים!" אוי לא. הפסיכי.
כן, היום רק משתפר מרגע לרגע...
DARK-MANDOR לפני 9 שנים ו-3 חודשים
באיזשהו שלב הספר התחיל להשתעמם,אבל לפני שבאתי לסגור אותו שמתי לב שמאדי מכוונת אקדח לעבר בקבוק זכוכית.
"מה את - "התחלתי לומר,"תשתוק ותצפה במאסטר, ילד."אבל היא קטעה אותי.מטומטמת.
כל בית המשימות יתעורר מהרעש."מה את חושבת?שזה יעשה רעש של כוס זכוכית?כנראה את לא יודעת שום דבר על רובים."אבל ידעתי שזה לא באמת יעזור.
כשאני חושב על זה מאדי דיברה על עצמה בלשון זכר,מאסטר...מאסטרית.
כפי שציפיתי,מאדי ירתה ירייה שלא-היה-אפשרי-שלא-לשמוע והעירה את כולם.
באמת אנונימוס?ילדה בת חמש יורה באקדח וכל מה שהיא עושה זה צעד אחורה?ציפיתי קצת היגיון.
דפקתי את הראש בספר וסגרתי אותו.
"אם כבר כולכם התעוררתם, מישהו רוצה להתאמן?" היא שאלה בביטחון לכולם.
ואז נירה התנדבה הפסקתי להקשיב ועברתי לקצה המרוחק של החדר.
"כדי שגם אני אתאמן קצת"מלמלתי לעצמי,ושלפתי שלושה סכיני זריקה מהתיק.
נשענתי על הקיר וזרקתי אותם על עמוד עץ שתמך בתקרה(נגיד שיש כזה!~).

"בוא נעשה את זה מעניין יותר:"חשבתי לעצמי.
אחרי כמה פעמים זה התחיל לשעמם,אז חרטתי על העמוד נקודה ומסביבה מעגל.

פגיעה במעגל-5 נק'
פגיעה במעגל והסכין נעוצה בעמוד-10
פגיעה בחור והסכין נעוצה בעמוד-20
זרקתי 9 סכינים,בסך הכך 60 נקודות בערך.
Lich לפני 9 שנים ו-3 חודשים
מאדי – קומה 3: דלת מזל.

השטח המצומצם הקשה מעט על הקרב, אבל בכל זאת הצלחתי לחמוק מהמתקפה של נירה. למען האמת היה לי יתרון בשטח מצומצם, נירה הייתה גדולה ממני והיא התקשתה להתכופף ולהתחמק. נשארתי הרחק מטווח ידיה, אם כי פעם אחת היא תפסה אותי והטיחה אותי בקיר. אפילו לא הרגשתי את זה. המשכתי לנוע סביבה ועברתי להתקפה, התחמקתי בקלות מהשוט כשהוא שעט לעבר רגלי, והכנסתי כמה מכות משלי, והודות למימדי הגוף הקטנים שלי הצלחתי להתחמק בזריזות מאחוריה ולנעוץ את להב החרב בגבה.
נירה הסתובבה וזינקה לעברי. סטיתי הצידה ומעדתי על כפות רגלי, אבל ייצבתי את גופי במהירות והתכופפתי ברגע שהשוט חלף מעל ראשי. היא תקפה שוב, וגם הפעם הצלחתי רק בקושי להישאר בתוך הקווים ולהתחמק ממנה. במהרה הקרב הפך לדפוס פעולה קבוע. היא כמעט ולא אפשרה לי לעבור להתקפה, או שלמימדי הגוף הקטנים שלי לא היו את המיומנויות הנדרשות בשביל זה. רוב הזמן התגוננתי, מבחינה גופנית, בכל אופן. שנאתי להודות בפני עצמי שהיא טובה בזה, אבל בהחלט לא התכוונתי לשתף אותה במחשבה הזאת.
השוט של נירה צלף בקרסול שלי והרגשתי שהכאב משסע את עורי. נאנקתי מעוצמת המכה וחסמתי את ההצלפה הנוספת במגן תוך כדי ניסיון נואש להתרומם על רגלי. כשהתחלתי להתאמן אצל ספקטור, התלוננתי שזה לא הוגן שאני צריכה להיאבק עם מישהו גבוה ממני בשלושים סנטימטרים. הוא ציין שאני אצטרך להיאבק עם עצמאים רבים שהיו גבוהים ממני ויש אמת באמירה: הגודל לא קובע. לפעמים חשבתי שהוא מנסה לנטוע בי תקוות שווא, אבל הביצועים שנירה הפגינה מולי גרמו לי להפסיק לזלזל בדברים שהוא אומר.
האגרוף של נירה התעופף לעברי והלם בפני בעוצמה של משאית קטנה, עפתי אחורה, נחבטת ברצפת האבן הקשה. הכאב פילח את אחורי ראשי, לפני שהשוט הספיק לפגוש בפנים שלי התגלגלתי במהירות על הצד וקפצתי על הרגליים, סמוקה ממאמץ. ידעתי בדיוק מה לעשות. הסתערתי על נירה באקדח שלוף, אבל כיוונתי אותו לעבר ג'ון ולחצתי על ההדק. נירה הסתובבה בעיניים פעורות ואני ניצלתי את הרגע ובעטתי בגבה. היא מעדה קדימה ומיד בלמה את עצמה, לקחה לה לפחות חצי שנייה להבין שזאת הייתה הסחת דעת. הסתובבתי על העקב ובעטתי את קצה המגף בגבה. הפעם היא התמוטטה על הרצפה. ראיתי את שתי אצבעותיה נמתחות ומנסות לתפוס את השוט שהחליק כמה סנטימטרים מלפניה. התקרבתי אליה באקדח שלוף ודרכתי על כף ידה המושטת, אחר כך כיוונתי את האקדח לפניה, סגרתי עין אחת וחיקיתי תנועה ילדותית של ירייה.
זאבה~ לפני 9 שנים ו-3 חודשים
נירה-

ברגע שמאדי הקטנה הפילה אותי על הרצפה שרקתי, שריקה קטנה ובלתי מורגשת אבל לו קפצה והפילה את מאדי על הרצפה כשהיא שוכבת עליה ומרתקת את גופה הקטן. התיישבתי ושיפשפתי את המקומות הכואבים. תפחתי על הרצפה לידי ולו קמה ממאדי והתיישבה לידי.
"למה לא ניצלת את כל הכלים שהיו לך?" שאלתי. היא הביטה בי בשאלה.
"יש לך רמה 17 בקסם ילדה, אם את רוצה את יכולה לערוף לי את הראש בשנייה, ברכת חוזק- היית יכולה לחזק את הרגליים שלך ככה שתוכלי לקפוץ ולהפיל אותי ולהרוג אותי, רואה ואינו נראה- במקום לשחק בי היית יכולה לתקוע לי חרב בגב, קסם איתור- האם שאלת את עצמך האם זה רק איתור אנשים או גם איתור נקודות חולשה? הכנת רעלים, מבינה למה לא השתמשת בזה אבל כדי לך להתפרס עם הכישורים שלך לא רק על לחימה וקסם. את צריכה לדעת איך להישאר בחיים אחרי פגיעות קטלניות ואיך להכין דברים שימושיים." אמרתי לה. הבטתי במד החיים שלי, הוא היה דווקא בסדר.
קמתי, ניגשתי לתיק שלי ונתתי אוכל לחיות. הן התפרעו על זה.
"מי שמדרבת." היא אמרה לי.
"מה?" שאלתי אותה
"את לא התפרסת על יותר מ4 תחומים! את לא יכולה להאשים אותי על זה ש..!" היא התחילה לצעוק. הרמתי ידיים
"לא מאשימה אותך יקירתי. בכל מקרה, תקראי קצת בספר בני לוויה, תתפרי או מה שאת רוצה. תפתחי עוד מיומנויות. בכל מקרה, אני צריכה לנוח. נמשיך אחר כך." אמרתי ופרשתי הצידה ופתחתי את הספר של בני הלוויה. משום מה הייתי שלווה..
יאיר לפני 9 שנים ו-3 חודשים
חלומות, חלומות פז. השינה האחרונה הייתה אחד מהדברים הכי טובים שעברתי בחיי, לפחות בזמן האחרון. ולחשוב שדבר כה בנאלי כמו שינה, יכול להוות כגורם שמחה כמו סמים? לא הייתי לעולם מנחש. הימים התקצרו והלילות נהיו קרים יותר בזמן האחרון, זה נראה שכולם מנסים לחיות את שארית חייהם במימד, חלק ישנים, אחרים מתאמנים. אני מתאמן בלישון!

אבל הזמן לישון נגמר, ונראה שכולם כבר ערים, תמיד החשבתי את עצמי כיצור של חושך ושינה, שנגזר לחיות עם חבורה של אנשי בוקר שמחים. אבל אז הייתה מאדי. בזמן הזה היא כבר הספיקה להיכנס לקטטה, אני לא יודע אם זה אימון, או שמאדי עיצבנה\התעצבנה מנירה, אבל סביר להניח שהסיבה היא שילוב של שתיהם.
אני לעומת זאת, ניצלתי את הזמן באימון חיות המחמד שלי. לא פעם אחת ולא פעמיים למדתי את ערכה של חיית מחמד טובה, שמלאה באין סוף אפשרויות הצלה..שלהם אני זקוק נואשות. "דרוגון, ג'ני, בואו הנה!" צעקתי בנינוחות. כעבור כמה שניות עפו לעברי בדילוגים גמלוניים ובדאיות קופצניות דרוגון וג'ני, אני אבוד.

"הגיע הרגע שבו אני אאמן אתכם להילחם לצידי, עלינו לפעול כאחד!". למרות הבוקר העייף, הם נראו דיי מולהבים לאימון, הברק זהר בעיניהם. "יופי! עכשיו רק צריך למצוא מישהו שיתאמן נגדכם....אהם."
"את\ה! רוצה להתאמן ביחד? הבוקר הזה מדכא".

מישהו? ^^
DARK-MANDOR לפני 9 שנים ו-3 חודשים
זריקה.ועוד זריקה.ועוד זריקה.
אחרי שחישבתי את הנקודות שצברתי המשכתי לזרוק לכיף.סתם כי משעמם.
אחרי כרבע שעה החזרתי את הסכינים לתיק והתיישבתי חזרה על הספה.
הלב שלי קפץ כשאשך נשמעה ירייה בחדר,הבטתי לאחור וסתם ראיתי את מאדי ונירה מתאמנות.וואו זה הבהיל אותי.
פתחתי את ספר בני הלוויה וקראתי קריאה רופפת.לא היה לי ממש רצון לקרוא אבל זה הפיג את השעמום לבינתיים לפחות.
"היי" התיישב דארקר לידי."רוצה לשחק?"שאל."איזה משחק?"הורדתי את העיניים מהספר ושמתי את הסימניה בעמוד שבו עצרתי.
"משחק שחשבתי עליו בזמן האחרון,"הוא הסביר והנהנתי."זה עובד כך-"הוא המשיך,"כל אחד בוחר מספר בין1 ל-18,לוקחים את שני המספרים שבחרנו ועושים ממוצה.עכשיו המטרה היא להיות כמה שיותר קרוב ל-9.טור אחד אחד הממוצה שיצא הולך אליך,והממוצה שני הוליך אליך.למי שיש את המספר הקרוב ביותר ל-9 הוא המנציח. אה ואומרים את המספרים שלנו באותו הזמן,בשלוש ארבע..."[סלחו לי אם ש חורים במשחק,חשבתי עליו רק עכשיו^^']נראה לי שהוא התכוון שנומר שלוש..ארבע..ו-.
"מממ,אז בעצם זה טור-טור,וזה 9 בגלל שהוא החצי של 18?"שאלתי,נראה לי שכן."כן,וכן.וכשאני חושב על זה אפשר לעשות את זה עם 3 קוביות,ואז כל אחד מטיל בטורו.אז אתה בא לשחק?"
"יאללה,בוא נעשה אבל משחק לדוגמה."אמרתי והנחתי את ספר על הברכיים שלי.

(קרייטוס:)4..13..9?מה לבחור?אני אקח 13.
(דארקר:)6?אולי 1..ממ אני אלך בכלל על 11

הפעם אני זה שספרתי,"שלו...ארבע..ו-" "13","11" אמרנו פחות או יותר באותו הזמן.
"ממ..יצא לי 12.איי באסה." התאכזבתי."לא נורא,היה יכול להיות גרוע יותר."עודד אותי דארקר.
לא הייתי בטוח אם זה תוצאה בסדר אן גרוע."טורי.תחשוב על מספר."הוא פקד עלי.

(דארקר:)אממ אלך על מספר קרוב ל-9,אז:10.
(קרייטוס:)אלך על הסמפר שלי,אז 12 וואו אין לי שמץ אם כדי לי.

הפעם היה טורו של דארקר לספור,"שלוש...ארבע...ו-" "10","12"אמרנו בערך באותו הזמן.
שיטט.
"יצא לי 11,ניצחתי."אבל הוא לא נראה כלל שמח.
אחרי המשחק לדוגמה שיחקנו עוד כמה פעמים,עד שלבסוף זה נמאס.
"טוב.נשחק שוב פעם אחרת."הודיעה לי דארקר וקפץ מהספה ונעלם.
לא הייתי כל כך עייף,אולי אלך לישון עוד מעט..אבל רציתי קצת אדרנלין בגוף.
"אתה! רוצה להתאמן ביחד? הבוקר הזה מדכא" יתיישב לידי איקן,לא הייתי בטוח שהוא מדבר אלי או אל מישהו אחר כי הוא פשוט שפשף את העיניים.לקחתי את ה"סיכון" ואמרתי."אשמח,רק איזה סוג אימון אתה רוצה לעשות?"
איילת לפני 9 שנים ו-3 חודשים
"הא, הא הא, הא, הא!" הבנאדם צוחק כבר חצי שעה רצוף.
ולא צחוק שגרתי- צחוק שיוצא לו מהנחיריים ומתחת ללשון, צחוק של ילד קטן ומפונק שהצליח להשיג את מבוקשו.
עכשיו הייתי באמת עצבנית והבנתי שאין לי הרבה מה להפסיד. מקסימום אני אלחם בו שוב, וכבר אני מעדיפה למות בקרב כזה.
"אתה מוכן להסביר לי מה הבעיה שלך? קודם אתה נכנס לבר, נלחם בנו והורס את כל המקום, אחר כך אתה אורב לי בשירותים ותולה אותי על התקרה. כל זה בלי שנתתי לך שוב סיבה מספיק טובה לעשות את זה. אתה באמת כל כך אגואיסט או שהקוצים האלה שיש לך על הראש פשוט חדרו לך למוח? ואם כבר עשית את כל זה, לפחות אתה יכול לצחוק בצורה נורמלית ולא כמו בבון?!"
את המילים האחרונות צעקתי מרוב ייאוש. השתדלתי לא חזק מדי כדי שבטי לא תשמע. אני יודעת שהיא הייתה יכולה לעזור לי אבל באמת שלא היה לי כוח לטיפוס הזה.
הפסיכי צחק עוד קצת ואז ענה לי בחיוך: "אבל למה לריב חמודה? למה לריב? אני בא בטוב. רק רציתי להראות לך את האירוניה המקסימה שנוצרה פה. כשנלחמנו, אני הייתי על התקרה ואת היית על הרצפה. עכשיו, את על התקרה ואני על הרצפה. זה פשוט כל כך יפה כמה שהחיים דינמים."
יצאתי מדעתי: "בא בטוב? איך אתה יכול להגיד על עצמך שאתה בא בטוב? מישהו עם כוונות טובות לא אמור להרגיז בן אדם אחר להנאתו האישית. חוץ מזה, ממש לא אכפת לי מהמטאפורות העלובות שלך!"
הנעתי את איבריי בניסיון להשתחרר, לא עבד. ניסיתי לפרום את החבל שכבל אותי לפומפה, איך מישהו יכול לקשור כל כך חזק?
נשארתי תקועה. הייתי משתמשת בסכינים, אבל מרוב שמיהרתי לאולם שכחתי אותם בחדר.
הוא המשיך בקולו הרגוע:"את לא צריכה להתעצבן ככה. באמת יש לי כוונות טובות- כמו שאני אוהב מטאפורות אני אוהב שלום, ואחרי שאתן לך קצת זמן לחשוב על המטאפורה שלי ולחוות אותה שם למעלה, אשחרר אותך."
אז נשארתי בערך עשר דקות נוספות באוויר, הפוכה כמו עטלף. הייתה לי תצפית מצוינת על מגוון האסלות שניקיתי, שעדיין נשארו מצחינות להפליא.
אחר כך, הוא שלף את חרבו המוכרת וחתך את החבל. עשיתי סלטה באוויר ונחתתי על רגליי.
"כמובן שאראה זאת בעין יפה אם לא תספרי לאף אחד שאני מתארח פה לכמה ימים..."
"אה, אז חוץ מהורס רכוש וקרצייה אתה גם חסר בושה?" לא יכולתי להתאפק.
"אני פשוט אוהב את הריגוש שבהסתתרות, ואשמח אם תשתפי פעולה.."
חשבתי לרגע, ואז עניתי: "אני לא אגיד להם בתנאי שתסביר לי למה תקפת את הבר." משום מה זה מאוד סקרן אותי.
"טוב, אספר לך אם את מתעקשת: אז הייתי מאוד נרגש באותו יום כי אני והקרוסבואו שלי יצאנו לדייט, שמה מלאני. עברנו ליד הבר, ואז מלאני פתאום אמרה לי שהיא רוצה שנשב שם. היא בקטע של משקאות חריפים וכאלה. אז הסכמתי כי בכל זאת, רציתי לצאת ג'נטלמן. נכנסנו פנימה. פתאום, מלאני צרחה, צרחה כמו מטורפת 'תהרוג אותם, תהרוג את כולם!! הם רוצים לקחת אותי ממך. אתה חייב לחסל אותם, רק ככה נוכל לחיות ביחד לנצח.' אז עשיתי מה שעשיתי. למרבה הצער, זה לא עבד טוב במיוחד. בגללך ובגלל השנייה עם הכדורי אש, הבנתי שלעולם לא אוכל להרוג את כולם ולממש את אהבתי. חוץ מזה, לא הרגשתי שאני בנוי למערכת יחסים תובענית כזאת. אז נפרדתי ממנה, ומרוב עצב, היא צנחה על הרצפה. אם שאלת את עצמך במקרה למה בבר קראתי לה בלשון זכר, זה בגלל שלרוב אנשים נוטים לחשוב שקרוסבואים הם רק זכרים, אז פניתי אליה בלשון זכר כדי שלא יחשבו שאני משוגע או משהו כזה.."
אחרי שהוא סיים את סיפורו הוא פשוט הלך ללא מילים נוספות. אני עדיין עמדתי שם, מנסה לעכל את המידע חסר ההיגיון שזה הרגע ספגתי.
בחיי, זה סיפור האהבה הכי חסר פואנטה ששמעתי אי פעם.
אקו לפני 9 שנים ו-3 חודשים
הקרב בין נירה למאדי תפס את כל החדר הקטן כמעט, וכדורי האש והנשקים המצליפים דחקו אותי עוד יותר לפינה. טיפה דאגתי לנירה, מאדי לא ידועה בעדינות רבה, אבל נירה חופשיה לעשות את מה שהיא רוצה, אני מניח, וכל דקה בה היא נלחמת במאדי היא דקה שבה מאדי לא בועטת בי.
הייתי יכול לקרוא את ספר החיות, אבל האור היה מספיק חזק רק ליד האח, האזור שבו התרחש הקרב, אז החלטתי להתאמן בזריקת הסכינים על אחד מעמודי העץ התומכים.
זריקת סכינים זה עסק מסובך, לא רק צריך לזרוק לכיוון הנכון, צריך גם כוח וגם סיבוב טוב, ובנוסף לכל, הזריקה חסרת תועלת לחלוטין עם הסכין לא פוגע עם החוד, אז צריך להיות ממש מיומנים בשביל לפגוע עם החוד בכל זריקה ממרחקים שונים. שיטת ההתאמנות הרגילה היא למצוא את המרחק מהמטרה בו אם זורקים כל פעם באותו האופן הסכין תמיד יפגע עם החוד, אבל זה חסר תועלת בקרב אמיתי, כי בקרב אמיתי היריבים זזים ואין זמן למצוא את המרחק הנכון.
דבר ראשון נעמדתי מול עמוד העץ וזרקתי, הסכין פגע עם החוד. זזתי צעד אחורה וניסיתי שוב, הפעם הוא פגע לא טוב ונפל בצלצול על הרצפה, זרקתי שוב בעוצמה יותר חזקה עם פחות סיבוב, והוא נכנס עמוק בעץ, שיניתי שוב את המרחק שלי מהמטרה וניסיתי שוב ושוב, ולאט לאט התחלתי להבין איך יודעים לפי המרחק איך לזרוק.
אבל כשאני מטיל את הסכין אני רוצה מקסימום נזק, ואני חייב לזרוק חזק בשביל זה. זריקות חזקות הרבה יותר קשות לשליטה ולכיוון, אז ניסיתי את זה, וזה היה הרבה יותר קשה, אבל הצלחתי להגיע למצב שבו הסכין נתקע בעץ 60% מהזמן, שזה לא רע, ואני בטוח שזה לא כיף ליריבים שלי גם להיפגע מהידית.
שמתי לב שהקרב בין נירה למאדי נגמר, אז הלכתי אל נירה.
"הי", אמרתי לה, והיא הרימה את העיניים מהספר שלה "רוצה להתאמן בחרבות?"
"אני קצת מותשת מהקרב, למען האמת" השיבה
"אנחנו לא הולכים להילחם, זה יהיה אימון מסוג אחר"
היה לה מבט טיפה מבולבל, אבל היא קמה.
"את יכולה להצמיח עמוד דשא דחוס בגובה מטר וחצי בערך בעובי של רגל במרכז החדר? " שאלתי
המבט שלה נהיה טיפה יותר מבולבל, אבל היא עשתה את זה.
שלפתי את החרב שלי והנפתי אותה בכוח לעבר העמוד, הוא נחצה בקושי והחלק העליון שלו נזרק לקרקע, ואז הנפתי את החרב בהנפה הרבה יותר חלשה, אבל דייקתי עם כיוון הלהב, העמוד נחצה בקלות רבה הרבה יותר והחלק החתוך נפל.
"במכה הראשונה הנפתי בכוח, אבל הלהב של החרב לא היה ישר עם כיוון החתך, ולכן הוא לא חתך טוב ופשוט תלש את החלק העליון, בחתך השני דאגתי שהלהב יהיה ישר לגמרי ולכן הוא חתך בהרבה יותר קלות. בלהט הקרב לא שמים לב לכיוון הלהב וזה פוגע בגודל החתכים, אם מתאמנים על כיוון הלהב מספיק אפשר להגיע לחתכים הרבה יותר עמוקים ללא שימוש בעוצמה רבה, זו יכולת ממש יעילה בקרב.
"אוקיי, תן לי לנסות", אמרה והצמיחה מחדש את העמוד.
מנהלות מימד 72 לפני 9 שנים ו-4 חודשים
*כנסו לקישור הנ"ל על מנת להיכנס לאווירה - https://www.youtube.com/watch?v=dixsFSqdjmU

מימד 2 – חלק 3: משחקי המזל.

בריילרוד היו הימים שחורים. השמש לא זכתה עוד לשלוח את קרניה היוקדות אל עבר השדות שפעם היו משגשגים, והירח והכוכבים לא האירו יותר את הלילה החשוך נוטף האפלה. והסיפור הישן, על שמונה עשר האסירים חפי הפשע שנלקחו לצינוק, עוד נשאר חרוט על פני חלל העיירה נטולת הצדק. אין תושב אחד בעיירה שלא הכיר את הסיפור על שמונה עשר האסירים, ובניהם מבוגרים וילדים כאחד, שנפלו למלכודות השקרים והמזימות במימד הרודני אפוף הרוע.
עד עצם היו הזה, רודפות רוחות האסירים את הצינוק בתקווה קלושה למצוא את הדרך אל האור ולהימלט מסורגי האפלה. אך האסירים מעולם לא הצליחו לברוח מפני מלתעות הצינוק האימתניות. גם לא לאחר מותם. והכול בגללו, לולא המשחקים שלו הם עוד בחיים. הוא גרם להם לטבוח אחד בשני. הוא רצה שהם יסבלו. העיניים שלו, אחוזות הטירוף, היו צמאות למראה הזה. והחיוך, אותו חיוך חושף שיניים, תמיד יהיה חרוט בזיכרונם, יחד עם הצליל החולני של צחוקו המתגלגל.
אם רק... אם רק הם היו מצליחים לחמוק ממנו, מהפושע, בגובה חמש קומות מתחת לאדמה, וממלכודות המוות האכזריות שלו, אולי... אולי הם מצליחים לחזור הביתה.
למרות שהוא הבטיח. הוא הבטיח שיהיה טוב.
אבל הוא מעולם לא קיים את הבטחותיו.
ועד עכשיו.


***

עברתם בהצלחה את הקומה הראשונה!
אחרי שעליתם בסולם, החור המשונן ברצפה נסגר. האזיקים שכובלים אתכם מתנפצים, אבל שיעורי הגיל המעוותים שלכם נשארים.
אתם מסתכלים מסביבכם ורואים שהגעתם לאותה רחבה הדומה לזאת בקומה הראשונה.
מולכם שתי דלתות גדולות, ועל כל אחת מהן מספר שונה; 7 ו- 16.
לפני שאתם מספיקים לפעול, שעון עצר גדול שסופר דקה אחת לאחור מופיע באוויר – עליכם לבחור דלת במהירות לפני שהקירות יסגרו עליכם.

טוב, אז נעשה את זה מהר כדי להגיע לעניינים.
ההודעה הלא מוזרה בכלל ששלחנו לכם שוב בפרטי ביקשה מכם לבחור מספר אחד – 7 או 16.
כל מספר כזה מציין דלת אחת.
בדלת אחת תהיה מלכודת.
בדלת השנייה יהיה לכם מזל.
רובכם הגדול בחר בדלת 7. דלת המלכודת.
ולכן...


------------------------------------------------------------------------------------
בשנייה שאתם פותחים את הדלת, אתם מוצאים את עצמם בתוך מסדרון ארוך וצר שטוף באור להבה קלוש. המסדרון נראה כך:

https://s-media-cache-ak0.pinimg.com/736x/67/73/2a/67732a5bc66b541c5d06e3b2281a262a.jpg

אחרי שאתם מצליחים להסתגל לחשכה אתם מגלים שלא כולכם נמצאים ביחד, וששחקן אחד מבית המשימות שלכם נמצא לצידכם.

- קאווינה ובראנדיל -
- מאדי ואיקן -
- ג'ון ונירה -
- צ'סטר וקרייטוס -
- מליסה ודואורדון -
- קליר ושישי -
- ניקי ואקספרנסה -


בקומה השנייה מוסתרים שבעה מפתחות. למפתחות האלה יש מטרה אחת – לפתוח לכם את הדלת לקומה השלישית.
כל מפתח יהיה שייך לזוג אחד.
רק שהדרך למציאת המפתחות לא תהיה משימה פשוטה. שבעת המפתחות שמסתתרות בנבכי הצינוק נמצאות הרחק מכם, ובתוך הדרך שורצת המפלצות טמונות מלכודת מוות אכזריות.
כדי להגיע בהצלחה למפתחות עליכם להיות זהירים. ויותר מכל – לעקוב אחר החוקים.

כך תתנהל המשימה:

*כדי להגיע למפתחות תצטרכו לעבור דרך מסדרונות וחדרים רבים. הסיכויים שלכם להיתקל במפלצות ומלכודות מוות יהיו גבוהים ביותר, וכך שהמשחק יתנהל לפי הנחיות שינתנו לכל זוג במהלך הפרק.

זה ילך בצורה הזאת:
מכיוון שכל זוג מכיל שני שחקנים, כל עוד אחד השחקנים יגיב במהירות הוא יקבל את ההנחיות להמשך הדרך שלו, יחד עם בן הזוג שלו למשימה. זה אומר שברגע שאחד מבני הזוג יגיב על החלק הזה - הוא ובן הזוג שלו יקבלו בפרטי (נכתוב גם בקבוצה) הנחיות להמשך הדרך שלהם. וככה זה ימשיך, אתם מגיבים על החלק שלכם - ואז אתם מקבלים הנחיות נוספות.
בקיצור! תגיבו מהר כדי לקבל את ההנחיות הבאות!

------- זה אומר שאתם צריכים להגיב על החלק הזה גם -------
אתם יודעים, שאתם מוצאים את עצמכם בתוך המסדרון בתמונה (למי שלא הבין) ובלה בלה בלה.
פשוט תיקחו דוגמא מהתגובה של ליץ' להמשכים.

אזזז - לכן חשוב מאוד שכל זוג יתאם חלוקת תגובות כדי לקבל את ההנחיות במהירות.
הזוג הראשון שיעבור את כל ארבעת השלבים יזכה בפרס מ – ד – ה – י – ם!
אנשים, תשקיעו, זה כל כך שווה את זה.
פאקינג שווה.
עאעא.

אה, ועוד משהו... כפי שכבר ציינו, יש ארבעה שלבים – לכן, אם זוג לא מצליח לעבור לפחות שלושה שלבים עד שזוג אחד יבטיח את מקומו בניצחון... דמו בראשו. לא, תקשיבו, אנחנו רציניות. ממש.

אז - נא להגיב במימד72!!!!!!!!!!!
Lich לפני 9 שנים ו-4 חודשים
מאדי – דלת מלכודת: קומה 2.

מאחורי הדלת היה המסדרון טחוב ומצחין מריח רע של ריקבון. שמתי לב שהמקום לא השתנה מאז הקומה הקודמת, אותן רצפות וקירות בצבע אפור חדגוני. לא יותר מבטון צבוע עם זרזיפי מים שזולגים פה ושם, פיסות מתכת מעוקמות וצנרת שבורה שעמדה בדרכנו. אובך של אבק נתלה באוויר וקרני הלהבה הקלושות שזרחו דרכו נראו סמיכות ומלאות בגרגרי אבק שריקדו באוויר כמו ברחשים.
הפרצוף של איקן היה תקוע מאחורי המפה, והאור הקלוש שהפיץ הפנס האיר במעומעם את תווי פניו. הבטתי בו, שקועה במחשבות. ואולי רק העמדתי פנים שאני חושבת. כי למעשה לא הייתה לי שום ברירה מלבד לעמוד כמו פסל ולבהות בו.
"אוקיי," הוא אמר לבסוף וסגר את התפריט. "בואי נזוז."
"אתה יודע לאן צריך ללכת?"
הוא התכופף מול התרמיל שלו וגישש בתוך התא הגדול. "אם המפה הזאת היא לא עוד בדיחה כושלת שאנונימוס חולק איתנו, אז כן. אני יודע." ואז הוא חייך, חיוך מתוק שזרח מבעד לטינופת שכיסתה את פניו, הוא שלף החוצה פנס נוסף והדליק אותו. אלומת האור החיוורת חצתה את האבק כשהאיר בה על התקרה ועל הקירות מסביבנו, ולבסוף כיוון אותה אל תוך המסדרון הארוך.
"שנלך?" הוא שאל.
"נלך." מלמלתי. המחשבה על שאר השחקנים הפכה את קיבתי, ותהיתי מה הולך לקרות בהמשך. רציתי לגשש באפלה מאחורי, לפתוח חזרה את הדלת ולחזור לאותו מקום שהיינו בו קודם. אם כמה שזה לא היה אפשרי. נכנסו שוב דרך הדלת הלא נכונה וזה המחיר שנשלם. למרות המחשבה המציקה שאנונימוס מנסה להשטות בנו.
אבל כשאיקן התחיל ללכת, הצטרפתי אליו.

(אני לא מאמינה שהייתי צריכה לכתוב תגובה לדוגמא. אז, אם אתם רוצים לקבל את ההנחיות הבאות תגיבו על החלק הזה. ומכיוון שהתגובה שלי לא נחשבת – איקן, להגיב! עכשיו!)
יאיר לפני 9 שנים ו-4 חודשים
(איקן מתייצב, המפקדת!)
הדלת נפתחה ונעלמה כלא הייתה, ואני נשארתי לבדי בחשכת המסדרון החשוך. או כך לפחות חשבתי, אז ששמעתי את קולה של מאדי מהחשיכה. "הלו? מישהו כאן?". קולה הפנה אותי לשמאל. הדלקתי כדור אש ושם היא הייתה, מתבוננת בי ובכדור האש בשמה.
"רק שנינו?" היא שאלה בקול המתוק שלה. לראשונה, חשבתי שהקול של מאדי הילדה יהיה זהה לקול שלה הנוכחי, או מאוד דומה. אבל זה היה קול שונה למדי ולא פחות נעים לשמיעה.

"רק שנינו". חזרתי. "אז איפה בדיוק אנחנו נמצאים?" לא ציפיתי שמאדי באמת תדע, אבל ניסיתי להיאחז בתקווה המעטה שאנונימוס לא החליט פשוט להוציא אותנו להורג ולגמור עם זה.
"אם הייתי יודעת, הייתי כבר אומרת לך. חוץ מזה, תחשוב על הצד הטוב. זה רק שנינו! הצוות הכי טוב, כל השאר היו מחזיקים אותנו ומעכבים אותנו." היא חייכה. צחקתי יחד איתה, צחוק אף פעם לא מזיק. "ובכן, אני חשוב שפיתיון ומגן אנושי תמיד יכול להועיל." שנינו פרצנו בצחוק, בעיקר כי חלק מזה נכון. עד כמה שמאדי שנאה את חלק מהשחקנים בבית המשימות, אני פשוט הדחקתי את חלקם. מה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות?

"אז מה עכשיו? לאן המפה שלך מובילה אותנו?" היא הסתכלה עליי במבט מאוד מאושר..משום מה. גם אני, לא הרגשתי מאוים במקום הזה. אולי זו המפה שיש לנו, או פשוט תחושת הלבד.
"נפנה ישר, תעקבי אחריי." חייכתי לעברה. המשכנו והלכנו כמה זמן, מדי פעם היא נבהלה, מדי פעם אני נבהלתי. כמו כן, גם שנינו נבהלנו שעטלף עף לעברנו מהחשכה ולמרות שעברנו לידו ממזמן, עדיין המשכתי להסתכל מדי פעם אחורה.
בסופו של דבר שמתי לב לכיתוב שעל המפה.

"אני חושב שנצטרך לחכות מאדי." חששתי מהתגובה שלה, שנינו לא רצינו להישאר פה יותר מדי. אבל להפתעתי, היא פשוט התיישבה. "העיניים שלי כואבות מהחושך. חוץ מזה, אנחנו לא יודעים מה מחכה לנו בהמשך. ברגע זה, לעצור לא נראית כאופציה כה נוראית."
הנהנתי והתיישבתי על ידה, היא הניחה את ראשה על ירכיי. עכשיו אנחנו מחכים.
איילת לפני 9 שנים ו-4 חודשים
ריזו
דומינו דול עפה מעליי והתרסקה על הדלפק. חייבת להודות שריחמתי עליה באותו רגע.
למרבה ההפתעה, היא קמה שוב תוך כמה שניות.
"את בסדר?" שאלתי בצעקה לעברה
"כן" היא השיבה וניערה את בגדיה.
הפסיכי הרים את מה שהסתבר כקרוסבואו והתכוון לירות שוב, ידעתי שצריך לפעול מהר עכשיו
חגורת הסכינים שלי הייתה עליי, ככה שהיה לי מזל (מעכשיו היא לא יורדת ממני). שלפתי שני סכינים, צעקתי "תתפסי!" וזרקתי אחד מהם אליה. הוא ירה מטח חצים. השתדלתי לנפץ את רובם עם הסכין כשהם היו קרובים אליי, והתחמקתי מאלו שלא נותר לי זמן לנפץ.
דומינו דול התחמקה מרוב החצים בשלל תנועות אקרובטיות מסובכות, די אתלטית.
אחרי כמה דקות, הפסיכי החליט לשנות מיקום. הוא עלה על הדלפק שבו הוטחה דומינו דול קודם לכן, ואז הצליח לטפס ולעמוד על הנברשת שהשתלשלה מהתקרה. הוא שילח מטח חצים משם. ברחנו מהם והצלחנו למצוא מקלט זמני מאחורי אחד מהשולחנות העגולים.
"טוב נראה לי שצריך לתכנן אסטרטגיה.." אמרתי מתנשפת
"כן, זה די הכרחי כרגע.. אני חושבת שיש לי רעיון. את תילחמי בו כדי להסיח את דעתו, בינתיים אני אחכה לרגע שהוא לא ישים לב ואז, כשאני אעשה לך סימן, תתרחקי ממנו ואני אירה עליו כדור אש. זה כבר אמור לחסל אותו או לפחות לנטרל.." היא אמרה במהירות.
"אוקיי" הנהנתי בהסכמה.
"אתן יודעות שתצטרכו לצאת משם בסופו של דבר, שתי כלבות מפגרות חסרות מוח!!" הפסיכי צרח בקולי קולות
"תראו!! הצלחתי להשיג וויסקי! הבקבוק המסריח הזה מקולקל!! הוא לא נהיה מלא שוב אחרי ששותים ממנו!! איזה בזבוז!!"
הוא זרק את הבקבוק על הרצפה, נשמע קול נפץ גדול.
"אני אתחיל לזוז.." אמרתי לאחר שהבנתי עד כמה חשוב שנפעל מהר. התחלתי לרוץ במהירות, תוך כדי שהפסיכי, בלי לעשות לי דבר, פשוט עומד וממשיך לצרוח לי: "קדימה בואי תטפסי מותק!! בואי נראה כמה את באמת שווה!!אפילו ויתרתי על החצים שלי!!תראי כמה יפה הם רוקדים!!" בשלב הזה הוא התחיל לרקוד (או לדדות במעגלים) כשהוא מחזיק את הקרוסבואו שלו בשתי ידיו צמוד לגופו, מה שנתן תחושה שהוא שימש לו כבת זוג דמיונית לריקוד. לא היה לי מושג מה לחשוב על המחזה.
לבסוף טיפסתי על הנברשת ונעמדתי מולו. כשהגעתי, הוא נפרד מהקרוסבואו לשלום:"להתראות, שתדע לך שלעולם לא אשכח את כל מה שעשית בשבילי, חבר יקר!" הוא השליך (גם אותו) למטה, ושלף במקומו חרב מעוקלת עצומה בגודלה.
התחלנו להילחם. השתדלתי לתמרן כראוי עם הסכין, שהיה זעיר לעומת החרב, אך רוב הזמן נאלצתי להתחמק ברגע האחרון כדי לא ליפול/ להידקר למוות/ שניהם. כעבור דקה בערך הבחנתי בדומינו דול עומדת על הדלפק ומסתתרת בזווית כזאת שהפסיכי לא יוכל לראות אותה.
היא הטתה את ראשה הצידה, הבנתי שמדובר בסימן. כשהוא תקף אותי שוב עם חרבו, במקום להגן קפצתי ועשיתי סלטה אחורית כדי להתרחק מהאזור, ונחתתי בקצה הרחוק של הנברשת. באותו זמן, דומינו דול זינקה ממחבואה ושיגרה מידיה כדור אש בוהק היישר לכיוון הפסיכי.
הוא שם לב כשהכדור היה סנטימטר ממנו, והספיק להפיל את עצמו למטה (כמו שאר החפצים) ונתלה על הנברשת כמו קופיף.
"ככה מרמים בן אדם?!!" הוא חזר למסע הצרחות "אחרי שנתתי לכן קרב הוגן כמו שצריך ככה לנסות להפוך אותי לעיסת כוויות?!!
חכו חכו, אם הקרוסבואו היה אצלי הייתי קורע לכן את הצורה, אין לכן מושג מה.." משפטו נקטע כאשר זאק זינק משום מקום והתנפל עליו.
שניהם נפלו על הרצפה כשזאק מוחץ את הפסיכי מתחתיו ומעיף אגרופים רצחניים לתוך פניו.
בסוף הפסיכי הצליח להשתחרר מאחיזתו, וברח החוצה מהבר כמו חתול מפוחד.
מכיוון שהייתי שקועה במה שהתרחש, לא הספקתי לרדת למטה ונשארתי עומדת במקומי.
כנראה שהשהייה הממושכת שלי על הנברשת, היא זו שגרמה לחלק מהבסיס שחיבר אותה לתקרה להתנתק. כתוצאה מכך, הנברשת נטתה הצידה פתאום בצורה חדה, ככה שמצאתי את עצמי נופלת ממנה למטה. איכשהו, זאק הצליח לתפוס אותי בזמן והציל אותי מריסוק עצמות.
אחרי שעזב אותי, נעמדתי שוב על רצפה מוצקה. האירועים שהתרחשו התירו לי רק מילה אחת להגיד לו:
"תודה" מילמלתי.
מנהלות מימד 72 לפני 9 שנים ו-4 חודשים
איקן ומאדי - שלב ראשון.

אתם מחכים במסדרון החשוך למשהו שיקרה. לאחר כעשר דקות של שקט מוחלט, אתם פתאום רואים כדור אור מרוחק, מרחף לאיטו לאורך המסדרון, לכיוונכם, ועובר אתכם להמשך. לאט לאט מגיעים עוד כדורי אור מרחפים שמאירים חלקים קטנים במסדרון. הם מתאספים מולכם בצורת אותיות, מילים: יש לכם כמה שניות לראות את המכשולים.
מיד נשמע קרקוש מתכתי, וכדורי האור יצרו את המספר 3.

ואחר כך 2

ואז 1

< בהצלחה >

כעבור שנייה כדורי האור מתפזרים לכל הכיוונים ונעלמים. המעט שאתם מספיקים לראות זה רצפה מלאת דוקרנים ומשהו שנראה כמו חתיכות בשר חסרות צורה, מעין חניתות נכנסות לתוך הקירות בקול קרקוש מתכתי ומותירות מאחוריהן חורים, וכמה מאות עטלפים נתלים מהתקרה. גם לאחר שהאורות כבו, הקרקושים המתכתיים ממשיכים להדהד ברחבי החדר.
קליק-קלאק.
קליק-קלאק.
מנהלות מימד 72 לפני 9 שנים ו-4 חודשים
(שכחתי לציין שהלהבות שמאירות את המסדרון כבו XD)
Lich לפני 9 שנים ו-4 חודשים
וואט דה הל. לא יכולת לתת משהו קל יותר על ההתחלה? ><
נטוטו לפני 9 שנים ו-4 חודשים
(נופ, אני הזהרתי אותך XP)

הרמתי בשקט את הקרוסבואו מהרצפה והבטתי בו בזעם שקט. אחזתי בו חזק, וכשחשבתי שהוא עומד להישבר תליתי אותו על חגורה שהופיעה על מותני.
דומינו, נשמעה אזהרה בראשי. זו הייתה הפעם הראשונה שאנונימוס יצר איתי קשר מאז שהגעתי לבר. שמחתי לשמוע את קולו, אבל באותו הרגע פשוט לא היה לי מצב רוח לדבר.
הפעם לא השארתי פריצות, הבטחתי לו במחשבתי.
הבטתי אל שאר הבר. המקום נראה כמו אחרי סופת טורנדו, או גרוע מכך. הלכתי לדלת המטבח ופתחתי אותה מעט כדי להסתכל פנימה. מרטין ישב על הכיסא שלו, כמו תמיד, וישן כאילו שהרעש שהיה כאן בכלל לא הפריע לו. לרגע עלתה בי המחשבה המפחידה שאולי הוא מת, אז מיהרתי פנימה, מילאתי כוס במים מהברז והשפרצתי את כל תוכנה על פרצופו. הוא מיד התעורר ונעץ בי מבט של "מה לעזאזל?", ואני נשמתי לרווחה.
תפסתי מגבת מטבח וזרקתי אותה עליו. "איזה מטורף נכנס ועשה כאן בלגן. כדאי שתזיז את התחת שלך מהכיסא ותבוא לעזור לי לנקות."
כשיצאתי מהמטבח ראיתי שזאק וריזו עומדים ומסתכלים מסביב, לא בטוחים מה לעשות. ניגשתי קודם אל ריזו.
"תודה," אמרתי לה. "על שעזרת לי. לא הייתי מצליחה להשתלט עליו לבד."
"אין בעד מה," היא השיבה.
פתחתי את הפה לרגע, ואז סגרתי אותו שוב. לא היה לי נעים לבקש ממנה, אבל.. בסופו של דבר פשוט אמרתי את זה. "יש לך את הרמה של הריפוי בקסם?"
גבותיה התכווצו לרגע בשאלה, ואז הרפו, והיא אמרה "אה, כן כן. אני אעזור.."
הודיתי לה במבוכה וניגשתי אל זאק. הוא נשען על אחד השולחנות ההפוכים וניקה את היד שלו מדם.
"אתה מוכן לעזור לרפא את הלקוחות הפצועים?" שאלתי אותו בהבעה קפואה.
"אני גם לקוח," הוא השיב בגיחוך, ואז הרים את מבטו אל עיניי והרצין. שתקתי. לא ידעתי מה להגיד לו. אחרי כל הזמן הזה, הייתי בטוחה שאני יכולה לסמוך עליו, שאני יכולה לבטוח בו שישמור לי על הגב. עכשיו הסתערתי לבד על מטורף עם קרוסבואו שהעיף אותי לצד השני של הבר, ומתי הוא מחליט להתערב? כשריזו הייתה בסכנה. ריזו, בחורה רנדומלית שהכיר בחטף יום קודם לכן. ריזו, שלפני רגע התלונן על זה שהיא העירה אותו. אני לא מאלה שמכחישות את מה שהן מרגישות, או לא קולטות עד השנייה האחרונה. אני יודעת טוב מאוד שאני מקנאה.
"אני אלך לראות מי נפגע," הוא אמר בשקט והלך.
מרטין יצא מהמטבח, מתנדנד ומגהק. על החולצה שלו עדיין נשאר זכר למים ששפכתי עליו קודם לכן. הוא ניגש אל אחד השולחנות ונשען עליו כאילו שהוא עומד להזיז אותו, ואז הניח את ראשו על השולחן ונרדם שוב. אלא שהפעם הוא לא ישב, אז הרגליים שלו התקפלו לאט ובסופו של דבר הוא ישב בתנוחה מוזרה למדי - כאשר רגליו מקופלות, שתי ידיו רפויות משני צדי גופו, והדבר היחיד שמונע ממנו ליפול על הפנים היה הראש שלו, שנשען על הקצה של השולחן כמו וו תליה.
נאנחתי. כנראה שאי אפשר לבקש מאדם שיכור שיטפל בבר שלו. ניגשתי אליו והורדתי אותו בזהירות לרצפה. הוא יכול להישאר שם. אני פשוט אסדר את כל מה שמסביב.
התחלתי לנקות ועשיתי כמיטב יכולתי להתעלם מהשיחה השקטה שזאק ניסה לפתח עם ריזו.
Lich לפני 9 שנים ו-4 חודשים
מאדי – דלת מלכודת: שלב 1.

"תאירי עם הפנס." הקול של איקן חצה את אוזניי בלחישה. חשתי בכף היד שלו מחליקה לאורך הכתף שלי ומרחיקה אותי קצת לאחור. כשאלומת האור החיוורת חצתה את מסך החשכה, ראיתי שרצפת האבן מולנו הייתה מרוצפת בדוקרנים ארוכים שהזדקרו מתוך הקרקע. חתיכות גדולות של עור מרוסק ודם היו תקועות בין שורת הלהבים החדים, משהו שנראה כמו לוע של מפלצת עם שיני מתכת ארוכות. הארתי עם הפנס על הקירות, משני הצדדים היו שורה של שמונה חורים גדולים ומתוכם יצאו חניתות ארוכות.
"לא סתם דלת מלכודת." מלמלתי, מהופנטת. החניתות שיצאו מהחורים בקירות השמיעו קרקוש מתכתי שחזר במקצב של שני קליקים בכל פעם. מכל צד בקיר נשלפו ארבעה חניתות עד הקצה בזמן שמהחורים של הקיר הנגדי הן נכנסו חזרה. בהיתי במלכודת לעוד מספר שניות ואז הסתובבתי אל איקן, מנסה להתעלם מההבדל הגבהים העצום בנינו. "אני יודעת איך נוכל לעבור את זה. זה לא יהיה פשוט, אבל יש לי תכנית."
העפתי מבט בפמוטים המחלידים. הלהבה כבתה מהם מיד אחרי שכדורי האש המרחפים נעלמו, עכשיו המסדרון היה חשוך יותר מתמיד. "אבל קודם כל נצטרך עזרה קטנה מהדרקון שלך."
זאבה~ לפני 9 שנים ו-4 חודשים
נירה-

אני שונאת מקומות חשוכים וטחובים. נמאס לי מהמשחק המטומטם הזה! הם לא יכולים לתת לנו מפלצות איפה שיש אוויר נורמלי? באסה.
לפעמים אני חושבת שהיה עדיף אם הייתי נולדת בעולם הזה..
ג'ון תפס את היד שלי וחיך.
"בואי נתחיל ללכת נירה." הוא אמר בקול שרמנטי כאשר ריסיו גדלו באופן מגוחך ונצנצים עפו מן פרצופו המושלם והמסוטט עם זקן בן יומיים שהחל לגדול עליו בצורת ברבית להפליא.
...
"נירה, תתעוררי." אמר ג'ון.
"אאאהה!" אמרתי או מה שזה לא יהיה
"קדימה, איך לעזאזל את נרדמת פה עכשיו?" הואשאל
חייכתי וקפצתי עליו.
"כי אני עייפה!" הודאתי בקול. "והחיות צריכות אוכל." אמרתי.
"למי את אומרת את זה?" הוא שאל
הבטתי בו כמה שניות ואז "לי, כנראה שאני צריכה להתעורר."
הוא חייך והבי בי במבט משונה.
"מה?" שאלתי והוא התחיל לצחוק. "נו מה?!?" שאלתי ונתתי לו בוקס בכתף אבל נראה שזה רק הצחיק אותו עוד יותר. נישקתי אותו במהירות והוא הפסיק לצחוק. נישקתי אותו עוד פעם, יותר איטי ואז קמתי במהירות, יכולתי להרגיש את הסומק עולה לי על הפנים.
"הן צריכות לאכול.. אחרי שיסיימו אפשר להתחיל." אמרתי ונתתי להם אוכל. הם טרפו את האוכל במהירות מדהימה. את הדביבוני יער העלתי על לו (הם מתעייפים יחסית מה) והתחלנו ללכת. הייתה שטיקה מביכה.
"אז.." אמרתי והרגשתי איך אני שוב מסמיקה. "אנחנו ביחד?"
"ברור! כבר שלושים שנה!" אמר ג'ון חייכתי.
"וברצינות..?" שאלתי

(ג'ון,תגיב וסליחה. יש לי מצב רוח מוזרררררר)
DARK-MANDOR לפני 9 שנים ו-4 חודשים
7 ו16...עוד פעם? אני דיי בטוח שאין שום דלת מזל ושבשניהם יש מפלצות.
"באיזה דלת נעבור הפעם?"מישהו כלשהו שאל את השאלה הזאת,טוב-אני דיי בטוח שזה בן.כולם התרכזו במקום אחד ליד הדלתות ועשו הצבעה.אני נשארתי פה על איזה סלע קטנטן,טוב אני אלך לראות מה החליטו.סוף-סוף ללא שרשראות...או שלשלאות?מה ההבדל?
"מה הוחלט?"שאלתי את דני שהיה הראשון שמצאתי."איזה דלת אתה בוחר?"שאל."מממ 7.נראה לי."
אחר כך הוא אמר משהו לתוך המעגל וחזר אלי."הולכים ב-7."הוא ענה והלך לדרכו.
אנשים התחילו תעבור את דלת מספר 7 עד שבסוף נשארתי אני ועוד שלושה אנשים בערך.
טוב כדי שאכנס גם.
--

ברגע שנחנסתי לא ראיתי כלום,והיה שקט.מוזר.שקט כזה המון זמן לא שמעטי.יש פה ריח מאובק.
עשיתי אפצ'י ומעדתי לאחור."מי פה?"קול מזוהה נשמע בהדהוד בחלל.
"היי."אמרתי והדלקנו אש באותו הזמן.זה היה צ'סטר."אה,קרייטוס.איפה כולם?נראה לי שהפרידו אותנו."
"טוב לפחות אנחנו לא קשורים בשרשראות.דארקר איפה זרו?"החזרתי לו מענה והזזתי נושא.
"למעלה.אמרתי לו לסרוק את השטח."ההוא דיבר בטוח משונה ועייף כזה.צ'אסטר הסתכל רגע על דארקר שישב לידי ואמר-"בוא נתקדם,אולי נפגוש אותם בהמשך."הנהנתי לעברו,קמתי והוצאתי את הרדאר מפלצות."זה יהיה שימושי."הראתי לו את הרדאר והוא מלמל משהו והתחלנו ללכת.
יאיר לפני 9 שנים ו-4 חודשים
הסתכלתי לעברה, או לפחות ניחשתי שהיא שם. החשכה הייתה בלתי נסבלת, אבל תחושת המלכודות הייתה מוזרה עוד יותר. "למה יש מלכודות בכלל בעולם הזה?" מלמלתי כשמאדי ביקשה ממני להביא את הדרקון שלי. "בשמחה אני אשתמש בו ואני גם יודע למה את צריכה אותו". קרצתי והיא חייכה. זה תמיד טוב להישאר חיוביים, גם בחשכה מוחלטת.

"מאלפוריון". לחשתי בשקט. "בוא הנה, אני צריך את העזרה שלך". במשך כמה שניות, לא נשמע שום צליל, אבל אחריהן נשמע צליל של מוטות כנפיים מתנגשות שמלווה בנשימות עזות. "הנה הוא, שם." מאדי הצביעה לעלטה. גם בחושך אפשר להבחין בו, הוא לא מסתורי במיוחד, אך לבסוף הוא הגיע.

"מאלפ, יש לי תכנית גדולה בשבילך. כזו שרק אתה תוכל לבצע." הוא הביא בי כמכושף. "בכיוון הזה, יש פמוטים גדולים. כל מה שעליך לעשות, הוא לנשוף בתוכם ולהדליק אותם באש. מובן?" בהתחלה הוא נראה מעט מהוסס, אך הוא החזיר לי נענוע ראש חמוד ומפוחד. לא ידעתי איזו תכנית יש למאדי, אבל אם אנחנו משתמשים בדרקון הקטן "מאלפ" בשבילה, אז זה בטח משהו גדול.
מאלפ כבר הגיע לפמוטים והוא ניסה להדליק אותם. הוא נשף פעם אחת, שנייה, שלישית, רביעית. אבל בסוף הפמוטים נדלקו. היה ניתן לראות שוב, למרות שהרגשתי תחושת סנוור חזקה, שהיטשטשה עם הזמן.

"עכשיו זה הזמן לתכנית הגדולה שלך?"
היא חייכה. "שים לב."
איילת לפני 9 שנים ו-4 חודשים
ריזו
הייתי שמחה אם יכולתי פשוט לעבור יום שלם בלי להתאמץ.
הגעתי לבר הזה כדי לנוח, לא בשביל להתרוצץ ממקום למקום ולהילחם בדברים. אבל כמובן שלא יכולתי לסרב לרפא את הפצועים, בכל זאת צריך מידת מוסריות מסוימת.
אחרי שאני וזאק סיימנו לרפא את כולם, לפחות ככה שהם יכלו לצלוע בחזרה לחדרים שלהם, הוא ניגש אליי.
"חתיכת בלאגן יש פה.." הוא אמר ביובש בעודו משקיף על הכאוס שנפרש לפנינו.
"מאיפה למדת להילחם ככה? לא יצא לי לראות הרבה שחקנים שמסוגלים לנפץ חצים באוויר..."
יופי, עוד שיחה.. אני לא בטוחה מה הוא רוצה ממני, אבל ממש אין לי כוח לזה.
עניתי: "בתור עצמאית אני צריכה לדעת לפעול מהר, וגם התאמנתי כשהיה לי זמן. אני צריכה לעלות."
הסתובבתי והתחלתי ללכת לכיוון המדרגות. רק אז נדלקה לי הנורה במוח.
הממ... הרי כבר הבנתי שדומינו דול מחבבת את זאק. אולי אם אני אפתח איתו שיחה, לא משהו רציני, היא תתעצבן, והפעם באמת.
אני חייבת להודות שזה יוציא אותי מגעילה ופתטית, אבל בסך הכל, רוב הדברים שבן אדם עושה הופכים אותו למגעיל ופתטי.
גם כשאנחנו עושים משהו מועיל לסביבה, התחושה הטובה שממלאת אותנו היא רק תוצאה של עליית הביטחון העצמי.
את שאר הזמן אנחנו מקדישים כדי לעשות טוב לעצמנו או לעשות רע לאחרים, ומשניהם אנחנו נהנים באמת.
בכל מקרה, אני מניחה שמשהו שאני אעשה יגרום לדומינו דול נזק מתישהו , במיוחד אם זאת אני, אז מה זה כבר משנה? זה יקרה במוקדם או במאוחר, אז למה לא להנות קצת ולראות את החיוך החביב הופך להבעת כעס מספקת?
חזרתי אל זאק. הוא ישב על האחת הספות ששרדו בצורה סבירה, והתיישבתי לידו.
"אמ.. בסוף החלטתי לרדת לפה.." שתיקה קצרה "אז מה בעצם אתה עושה בבר הזה?"
"דרך קצת מוזרה להתחיל שיחה לא?" הוא השיב בגיחוך "בערך כמוך, לנקות את הראש ולקחת הפסקה. למרות שעדיין יש פה הרבה אקשן עד כמה שזה מפתיע.."
קול נחרה אדיר נשמע מכיוון האיש ששכב על הרצפה, ככל הנראה הבעלים של הבר... ושיכור..
ברצינות, אין פה אף אדם נורמלי?
"כן האמת שזה לא מפתיע.." חייכתי חיוך קטן ומזויף מספיק.
"חשבתי שהמשחק הזה יהיה שונה מהעולם האמיתי, אבל האמת שיש הרבה דמיון, פשוט סוג אחר של הישרדות." המשפט הכי סתמי שיכולתי לפלוט. מקסימום שיחשוב שאני מוזרה.
"אפשר להגדיר את זה ככה, אבל את לא יכולה להגיד שזה דומה לחיים. כאילו, איפה עוד אפשר לעשות את כל הדברים האלה? כל דבר אחר שדומה למשחק הזה מופיע רק בספרים או בסרטים, שרק רוצים שתחשבי כאילו את נמצאת שם." הוא אמר
"אבל בעצם אנחנו גם לא באמת פה. המשחק הזה רק גורם לנו להאמין שאנחנו פה אבל בעצם הגוף שלנו במקום אחר לגמרי."
"יש בזה משהו.. אבל מה זה בעצם משנה? כל עוד אנחנו מרגישים חיים בתוך המשחק, אז מבחינתנו הוא אמיתי."
"אני חושבת שההבדל הוא שמציאות מדומה, מוחשית ככל שתהיה, היא זמנית, והרבה יותר קצרה מהמציאות האמיתית. אם אנחנו נחזור למציאות האמיתית, השינוי הפתאומי הזה מעולם חסר גבולות שבו לכל אחד יש באמת חשיבות לעולם היבשושי והסתמי, יגרום לנו לשוק כזה שנרצה למות". אני יכולה להיות חופרת לפעמים.
"אם את מתעקשת להסתכל על זה ככה שיהיה לך בכיף. אבל נראה לי שאת צריכה פסיכולוג. חשבת לנסות להיות אופטימית יותר?"
"לא. זה הטבע של האדם להיות פסימי. אני לא רוצה להיאבק בעצמי כדי לפתח גישה מרשימה שאני לא מסוגלת להתחבר אליה".
דומינו דול העיפה בנו מבטים מדי פעם תוך כדי שניקתה את השולחנות.
"אז.. אתה אוהב להיות במימד?"
"כן, אפשר להגיד. אולי זה לא ממש נראה ככה, אבל אני די נהנה פה, והכלי נשק מגניבים.. אני צריך ללכת לעזור לה לנקות, את באה גם?"
"אני ממש עייפה אז אוותר על התענוג.. נתראה מחר".
הוא התחיל לנקות ביחד עם דומינו דול ואני עליתי למעלה לחדר.
טוב, מצאתי סוג של תעסוקה. עדיין עדיף לחרוק על הקלרינט...
מנהלות מימד 72 לפני 9 שנים ו-4 חודשים
נירה וקרייטוס - אנחנו נעלה לכם את ההנחיות ברגע שבני הזוג שלכם יגיבו.

אהמ האמ צ'סטר וג'ון!!!
Lich לפני 9 שנים ו-4 חודשים
מאדי – דלת מלכודת: שלב 1.

נזקקתי לכמה נשימות, אך בסופו של דבר הצלחתי לעשות את זה. חשתי במשקל העור שלי מעל השרירים ומעל העצמות, כולם מתאספים כערמה אחת. הרגשתי שאני מורכבת ממיליון מיליוני חלקיקים קטנים, וכולם צועדים כמו חיילים שקיבלו פקודות שונות אבל מתואמות. ואז פקחתי זוג עיניים כדוריות וחומות, האור החיוור של הלפידים סנוור את ראייתי. מקדימה הבחנתי בזוג הדרקונים של איקן, נוסקים באוויר מולי ושורפים עד אפר כל עטלף שצלל לעברנו. הטמפרטורה מעל הקרקע צנחה, למרות החום היוקד של הלהבות מהפמוטים. משבי רוח עזים הצליפו בכנפיי עד שחשבתי שכל הנוצות יתלשו ממקומן.
כשכבר לא יכולתי לעצור את הגוף שלי מלעוף, קלטתי עד כמה אימונים על רמה תשע בקסם לא יזיקו. להפוך לחיה קטנה מעופפת כשמסביבך מתגודדים עשרות אלפי עטלפים צמאי דם, ללא אפשרות לשימוש בקסם או כלי נשק, היה רעיון שרק בנאדם פסיכי עם משאלת מוות היה חושב עליו. אפילו אם האופציה הזאת הייתה הדרך היחידה שלנו לעבור מסדרון שורץ מלכודות.
כשסובבתי בזהירות את הראש העגול שלי, ראיתי שאיקן עוד נוסק מאחורי, הכנפיים הצהובות והקטנות שלו היו פרושות באוויר והרוח החזקה שהכתה בו הרעידה את הנוצות שכיסו את גופו הזעיר. איקן הצליח לשלוט בקסם הזה בצורה כמעט מושלמת. אבל כשהוא ראה שאני מביטה בו הכנפיים שלו נעו בצורה לא טבעית, כאילו הוא מנסה לטלטל את ידיו במאמץ עקר. העיניים העגולות שלו נפערו כמו זוג של כדורי טניס, ובהשתקפות שלהן ראיתי את עצמי. ציפור קטנה ושחורה שעומדת להיבלע בתוך מלתעות של עטלף ענק. לפני שהספקתי לפעול, חבטה טלטלה את עולמי. הרגשתי שהגוף שלי מאבד שליטה ושתחושת כוח הכבידה משתלטת עלי מכל עבר.
מעוצמת החבטה באדמה הקשה של סוף המסדרון הרגשתי שהלב שלי מפסיק לפעום לרגע. התרמיל הגדול שהראש שלי נחבט בו לא עזר בריכוך המהלומה. אך למרבה המזל, אשפת החצים נתפסה בזווית הזרוע שלי, כך שלא היא ולא הכתף שלי נפגעו, והקשת שלי נותרה אחוזה בידי.
ראיתי מזווית העין גוף קטן של ציפור צהובה מתרסקת לצידי, ואז ערמה של נוצות צהובות מתעופפת באוויר. רגע לאחר מכן פניו החבולות של איקן הביטו בי מלמעלה. הוא נראה נורא. שריטות וחבורות כיסו את פניו, וחולצתו הייתה קרועה לגזרים ונתלתה בקושי על גופו המלוכלך בדם קרוש.
"את בסדר?"
התגלגלתי על הצד, ולרגע הנחתי לעצמי להימלא סיפוק למראה העטלפים המתים שמילאו את הרצפה. אחר כך הזדקפתי ותמכתי ביד של איקן כדי לקום. תפסתי ברצועה אחת של התרמיל ותליתי אותו על הכתף שלי. "בפעם הבאה שיהיה לי רעיון כזה, תדאג לתת לי כאפה."
אקו לפני 9 שנים ו-4 חודשים
הרגשתי בר מזל שמכל האנשים בקבוצה אני נתקעתי דווקא עם נירה, ולא נגיד... שוב עם מאדי... לאורך כל המימד, כשהיא לאט לאט מתרגזת יותר ויותר על המצב, ולידה נמצאת רק מטרה אחת לפרוק עליה את זעמה... אבל זה גם אושש את החשש שלי שניאלץ לבלות כל קומה קשורים לאנשים אקראיים מהקבוצה, כי אולי זה עדיין לא ברור, אבל תעופה היא אחד משני הסקילים הראשיים שלי, וכשאני קשור למישהו בשרשראות מתכת זה קצת קשה להתעופף מסביב.
"כן" עניתי ובהיתי לתוך המסדרון, הוא היה חשוך, ולא סימפטי ביותר, ונמשך ללא הפרעה לדקת הליכה שלמה, החשש ממה שיהיה בהמשכו נגס בי, אבל בשלב הזה של המשחק ידעתי שמה שיבוא בפנינו חייב להיות ניתן למעבר, יוצרי המשחק לא יצרו את כל המשחק הזה סתם כדי להרוג אותנו ללא שום רעיון בצינוק וירטואלי אפל.
הסתכלתי על נירה ועל פמליית חיות שלה. אני צריך להשיג, ברגע שאגמור את המימד הארור הזה, איזו חיית לוויה טובה. נדמה שהן מעסיקות את נירה כל היום, אבל המחשבה על כך שיום אחד אולי איאלץ ללכת במרחבי המשחק הזה לבדי לגמרי הייתה פשוט מחרידה. שועל יכול להיות נחמד. שועל יהיה מאוד נחמד.
"אנחנו ביחד, עד הסוף." אמרתי, וקצת קיוויתי שהסוף הזה לא יהיה קרוב במיוחד.
המסדרון נמשך ונמשך.
מנהלות מימד 72 לפני 9 שנים ו-4 חודשים
שלב מס' 1- נירה וג'ון

*אנחנו מבקשות לציין שהמשימות נבחרות בהגרלה לכל זוג

נירה וג'ון, אתם ממשיכים עם המפה לאורך המסדרון עד שאתם מגיעים למנהרה מוארת באור לפידים. התקרה מעליכם מעט רופפת. אתם שמים לב לקורי עכביש כמעט בכל מקום – עם כמה שאתם לא רוצים לעבור שם, אתם חייבים.
ראה תמונה:
http://img10.deviantart.net/944b/i/2008/310/9/9/the_mines_of_moria_by_nortenyo.jpg

אתם מתחילים ללכת בתוך המנהרה עד שאתם מבחינים במשהו גדול ושעיר בקצה המרוחק של המסדרון. עכביש ענק.
ולרוע מזלכם... הוא לא העכביש היחיד שם. עוד שני עכבישים נוספים מצטרפים אליו – והם מאוד ענקיים.
ראה תמונה:
http://orig08.deviantart.net/a536/f/2014/067/2/8/giant_spider_by_typhonart-d79fubt.png

המשימה הראשונה שלכם היא להילחם בשלושת העכבישים המפלצתיים האלו ולהרוג אותם.
*כדי לעבור לשלב הבא עליכם לתאר את הלחימה בכל עכביש עד למותו.
*ברגע ששניכם תגיבו על הלחימה תעברו לשלב הבא.

אנחנו מציעות לכם להסתכל שנייה ברשימת החפצים שלכם בתיאור הקבוצה – מלבד הסקילים, יכול מאוד להיות שעוד דברים יעזרו.

בהצלחה!
נטוטו לפני 9 שנים ו-4 חודשים
הוא ברשות עצמו. אני לא יכולה להחליט שתפסתי בעלות עליו רק כי הבנתי שאני מחבבת אותו. ועם הזמן, גם זה יעבור. כרגע כל מה שאני צריכה לחשוב עליו זה איך להתחזק מספיק כדי לעוף כבר מהמקום הזה. כן, זה בדיוק מה שאני אעשה. אני אשאיר את כל זה מאחורי ואחזור לבית המשימות שלי. לא ראיתי אותם כבר שבועות. אני מקווה שהם עוד זוכרים אותי.
עם הזמן, הפרצופים שלהם נעשים קצת מטושטשים..
"אוקי, סיימתי עם הפצועים. מה עכשיו?" שמעתי קול מוכר מאחורי.
הסתובבתי אליו בהפתעה "סליחה?"
זאק הרים גבה אחת "ה..פצועים? כבר לא פצועים יותר? מה אני צריך לעשות עכשיו?"
העברתי את המטאטא ליד השנייה ונשענתי עליו מעט "כלום. תודה על העזרה, ו.. כן, זה הכול בערך."
הוא שילב את ידיו ונראה מעוצבן "מה קורה לך?" הוא שאל אותי.
"מה קורה לי?"
"את כועסת עליי או משהו?"
"לא, למה שאני אכעס?"
"אני לא יודע, אולי תגידי לי את!"
נאנחתי והמשכתי לטאטא "פשוט תעשה מה שאתה רוצה..". מזווית העין ראיתי אותו ניגש לארון הציוד שמאחורי המדרגות, לוקח ממנו סמרטוט ומתחיל לנקות את השולחנות והכיסאות. חיוך קטן עלה על פניי, אבל מיהרתי למחוק אותו.
כעבור כמה זמן כבר סיימתי לטאטא ועברתי לשטיפת הרצפה. בחיים לא חשבתי שאני אדע איך עושים את זה, כי רק ראיתי את המנקה עושה את זה מדי פעם ואף פעם לא ממש שטפתי את הרצפה בעצמי, אבל זה ממש לא היה מסובך. בכלל, כאן בבר עשיתי את כל הניקיונות האלה בעצמי. אולי כשאני אחזור הביתה אני אתחיל לעזור יותר בבית.
נאא, על מי אני עובדת? אני עצלנית מדי. רוב הסיכויים שאני פשוט אשב ליד המחשב כל היום כשאני אחזור הביתה.
אני אחזור הביתה, נכון? שאלתי את אנונימוס במחשבתי, אבל הוא לא ענה. טוב, לא לחשוב על זה עכשיו.
בקיצור, שטפתי את הרצפה. אבל לגמרי שכחתי שזאק משוטט לו ברחבי הבר בניסיון לעזור, ו.. טוב, יש מצב שלא הזהרתי אותו שהרצפה רטובה. והוא החליק. ונפל. על התחת.
אופס?
מיהרתי אליו כששמעתי אותו נופל. הוא ישב על הרצפה הרטובה והביט בי מלמטה במבט מבולבל, לא מבין מה בדיוק קרה כאן עכשיו. העיניים שלו נראו כמו עיניים של בובות TY, וזה נראה כל כך משונה עם כל המראה הקשוח שלו והדם שנשאר על החולצה האפורה שלו מריפוי הפצועים, שפשוט לא יכולתי להתאפק והתחלתי לצחוק.
"אני שמח שאני משעשע אותך!" התמרמר.
ניסיתי להפסיק לצחוק, ודמעה התחילה להיקוות בעיניי. מיהרתי למחות אותה. "סליחה! אני פשוט – " אבל כמובן שלא הצלחתי באמת להפסיק לצחוק. הנחתי יד אחת על הבטן ויד שנייה על השולחן שלידי כדי לא ליפול מרוב צחוק. אני מניחה שהשבועות האחרונים היו כל כך מדאיגים ומאופקים, שהייתי חייבת להשתחרר. כבר לגמרי שכחתי איך זה מרגיש לפרוץ בצחוק. אפילו לא היה לי אכפת שאני מקנאה, או כועסת או לא יודעת כבר מה.
"אולי במקום לצחוק תעזרי לי לקום?" הוא העיר בחוסר סבלנות.
"סליחה, סליחה אתה צודק.." אמרתי והושטתי לו יד לעזרה. הוא תפס בה, אבל במקום לקום הוא משך אותי למטה והפיל אותי גם. כשפגעתי ברצפה זה קצת כאב, אבל כמעט ולא שמתי לזה לב.
"היי!!" זעקתי, ועכשיו הוא היה זה שצחק. בתגובה, לקחתי את הסמרטוט שהיה על השולחן הקרוב וזרקתי אותו על הראש שלו. זה כיסה לו את כל הפרצוף.
כשהסמרטוט עוד מכסה את פניו, הוא הרים את ידו וזקף אצבע אחת באוויר, כמציין עובדה. "תיקו," הוא אמר.
התרוממתי בקלילות על רגליי וקראתי, "לא לעוד הרבה זמן!"
הוא צחק, השליך את הסמרטוט על השולחן וקם על רגליו. לאחר מכן ניגש אל דלי מלא במים ושלף מתוכו ספוג רטוב. "יודעת מה? אני חושב שאני מסכים איתך!"
רצתי אל המגב שהשארתי שעון על הקיר וחטפתי אותו כדי להגן על עצמי. הוא זרק את הספוג לעברי ואני חבטתי בו לפני שהספיק לפגוע בי. לרגע ממש שמחתי שהצלחתי, אבל אז קלטתי מה עשיתי. מבלי ששמתי לב העפתי את הספוג לכיוון המדרגות, ולרוע המזל, ריזו עמדה ממש שם.
זאבה~ לפני 9 שנים ו-4 חודשים
נירה-

"אנחנו ביחד עד הסוף." אמר ג'ון. חייכתי אבל שמתי לב למבט הזה בעיניו שנראה מעט חושש.
החזקתי את ידו ומשכתי אותו הלאה. "אז בוא נדאג שהסוף הזה יהיה נחמד!" אמרתי וחייכתי אליו. הוא חייך בלב ברירה. הלכנו עוד קצת כשלפתע לו נעמדה והטתה את הדבר הקלוש שהיה אוזניה לאחור.
"נירה, תתכונני." אמרה הינשולה. אני וג'ון שלפנו את כלי הנשק שלנו ואז- העכביש הופיע!
לו ירקה עליו סילון אדיר של אש ומיד אחריה אני רצתי וטקעתי את שתי החרבות שלי בהצלבה בגולגולתה. ג'ון ריסק את שאר הגולגולת שלה בחרב היפיייפה שלו ולפתע הופיעו עוד שני עכבישים מאחורי העכביש שהרגע הרגנו. נענעתי את ראשי והסתערנו עליהם.
אקו לפני 9 שנים ו-4 חודשים
הגלימה שלי התבדרה בחינניות בריצתי כששני העכבישים הסתערו גם הם לכיווננו, לתת להם שניהם להילחם בנו ביחד כשלכל אחד מאיתנו יש רק זרוע אחת פנויה בגלל השרשרת זה מתכון לאסון, צריך להפריד אותם איכשהו ולי היה רעיון.
שלפתי את חרב העץ בהנפת כף יד זריזה על התפריט והטלתי אותה בשיא הכוח על אחד העכבישים, הפגיעה ריסקה לו את אחת הרגליים, מה שגרם לו לקרוס בריצתו ולהתגלגל כמה מטרים לפני שנתקע בקיר בכוח, זה יקנה לנו קצת זמן.
העכביש השני המשיך להסתער בצווחות חורקניות. פרשתי כנפיים, נירה הייתה יותר קלה ממאדי וצ'סטר, אז אולי אוכל להרים אותה לכמה שניות
"תתכונני, אנחנו נהרוג אותו במכה אחת." היא הנהנה בנחישות כתשובה "תחזיקי בשרשרת אם את לא רוצה להיפצע"
התנופה של הריצה הייתה מספיקה זינקתי לאוויר ושנייה עפתי חלק עד שהשרשרת התיישרה ונבלמתי, כמעט מאבד איזון, הנפת כנפיים עוצמתית ונירה ניתקה מהאדמה, עוד אחת וכבר היינו חצי מטר באוויר, לעזאזל, זה היה קשה.
היינו שנייה אחת מלהגיע אל העכביש, קיפלתי את הכנפיים ושלפתי את חרב המתכת, אני ונירה עפנו במסלול בליסטי היישר אל תוך העכביש. התיישרתי וכיוונתי את החרב קדימה, מחזיק אותה בכוח.
התרסקנו אל תוך העכביש בפגיעה שהייתה מכסחת אותו גם ללא שתי החרבות ששיפדו את גופו, כל המומנטום שלו נעצר באחת.
הוא התפוגג ואנחנו נחתנו באופן לא חינני במיוחד, לפחות אין לנו גופה לחלץ ממנה את החרבות.
העכביש השלישי, נטול הרגל, צווח אלינו בקריאת תיגר, יש לנו עוד עבודה לעשות.
יאיר לפני 9 שנים ו-4 חודשים
"אני בטוח שעוד יהיו לי הרבה הזדמנויות לתת לך כאפה, אבל אני עוד יותר בטוח שלא אעשה זאת. תראי, עד כמה שהתכנית שביצענו הייתי מעורערת, מכאיבה, מלאת נוצות והאמת שיש לי חשק בלתי מוסבר לתולעים.. היא עבדה! וזה כל מה שחשוב בסופו של דבר. עברנו את דלת המלכודות, אנחנו בטוחים, בערך, יותר, קצת." חייכתי במבוכה. חיכיתי לתגובה של מאדי, אבל היא רק חייכה.

"אני די בטוחה שעברנו למסדרון השמאלי, אתה יודע איפה אנחנו במפה?"
"אמ..אני לא בטוח. המפה הזאת מאוד מסורבלת ולשנייה הייתי יכול להישבע שהיא נושמת. מה שחשוב הוא להמשיך לצעוד, עד שלא נוכל להמשיך לצעוד."

"נקווה שזה לא יקרה בקרוב." היא התחילה ללכת ישר, האור העמום ממדורות האש היבהבו והורישו תחושת חום, היא הייתה נעימה. עקבתי ישירות אחרי מאדי, המפה הראתה רק מסדרון אחד..לכן זה לא הגיוני. מצד שני, לחפש היגיון במימד 72, זה כמו לחפש מחט בערמת שלדים מתים. על קירות המסדרון היו כתובות משונות:

"תצילו אותנו."
"עזרה."

"בבקשה, תסוגו!"

"ניץ המקפיץ."

אבל הדבר האחרון שאני אאמין לו, הוא קיר של מסדרון בחשיכה.
זאבה~ לפני 9 שנים ו-4 חודשים
נירה-

לפני שהספקתי לקום מהמתקפה העכביש האחרון הסתער עלינו ולרגע חשבתי שהכל אבוד אבל אז לו תפסה את היצור המחליא בציפורניה והרחיקה אותו בקושי מאיתנו. רטחתי מזעם כשהוא ניסה לפגוע בדרקונית הקטנה שלי(היא לא הייתה ככ קטנה אסל..) ושיגרתי עליו מטח של כדורי אש, זה כמעט הרג אותו אבל לא חיכיתי לתגבורת, הצמחתי במהירות שורשים שתפסו כל רגש של העכביש והתהדקו וחזרו במהירות לקירות, גופו של העכביש נחת חסר תנועה לכמה שניות על הרצפה חסר רגליים והתפוגג. שלושל העכבישים השאירו כמה. עוקצים לקרוא לזה? שיהיה, עוקצים. לא שימושי במיוחד אבל אולי אפשר ליצור מזה כלי נשק או חרוזים אז הכנסתי את זה לתפריט. שרקתי ללו והיא הגיעה במהירות. בדקתי שהיא לא נפצעה, רק כמה סריטות אבל בסך הכל היא בסדר. שפשפתי את הצוואר, הוא התחיל לכואב לי משום מה וראיתי שירד לי קצת חיים. לא נורא, הם יחזרו.
"ג'ון," אמרתי.
"הא?" הוא אמר, או יותר נכון הוא הוציא צליל מגרונו שהביע שאלה.
"מה יקרה אחרי המימד?" שאלתי והבטתי בתקרה. "אני חושבת.. עד כמה שזהאידיוטי וחסר רגישות שאני יותר מתאימה לכאן מאשר לעולם האמיתי.. זה דומה לעולם האמיתי אבל משהו שונה בו, הוא כאילו מתאים את עצמו לאנשים שהיו צריכים להיוולד בתקופה אחרת.. אני לא יודעת.. מצטערת.." אבל ג'ון לא אמר כלום, הוא פשוט הביט בי צעד לעברי וחיבק אותי. אהבתי את הדרך שבה הוא מדבר בלי מילים. אחרי כמה זמן הוא לוחש לי
"צריך להמשיך." והמשכנו. לפתע חייכתי.
"אניחושבת שהדביבונים יכלים להיות מרגלים טובים." אמרתי. "חוץ מזה, הרמה בבני הלוויה שיש לי אמורה לתת לי הגנה מפני רוב המפלצות, כלמר שהעכבישים לא יכללו לפגוע בי ברמת העיקרון.. זה יכול ממש לעזור לנו. גם לך יש את הסקיל הזה.. אני חושבת.. שאולי כדי לנו לנסות להתקדם בסקילים כשאנחנו הולכים. לדוגמא הספר של בני הלוויה, אתה יכול להקריא אותו ואני אשמור בינתיים. ככה שנינו נעלה ברמה של בני לוויה. קסם, אם חשוך מידי אפשר להתמחות ביצירת כדורי אש ושליטה בהם. נגיד בגדלים שונים, האם הם יכולים לעזוב את היד? ואם כן לכמה מטרים מבלי להשתגר על המטרה? אם משגרים כמה כדורי אש אפשר ליצור בעזרתם מבנים כאלה, כמו של חיל האוויר מבלי שיהיה לאויב לאן לברוח? באיזה מרחק הם מתמזגים אחד עם השני? יש הרבה מידע שצריך לבדוק וכרגע כמעט אף אחד לא רואה אותנו ואם יש לנו הגנה מפני רוב המפלצות זה אומר שלא אמורה להיות לנו בעיה להביס אותם."
מנהלות מימד 72 לפני 9 שנים ו-4 חודשים
שנים שאנחנו מחכות שמישהו יעלה על זה!
כל הכבוד זאבה O: סוף סוף מישהו שחושב לעומק. אז כן, אנחנו מאשרות את הרמה הזאת - והנחיות הבמשך ^^
מנהלות מימד 72 לפני 9 שנים ו-4 חודשים

שלב מס' 2 – ג'ון ונירה

*אנחנו מבקשות לציין שהמשימות נבחרות בהגרלה לכל זוג

ג'ון ונירה, לפי המפה אתם ממשיכים עד לקצה המסדרון ויוצאים למסדרון נוסף. אך ברגע שאתם פונים שמאלה למסדרון הנוסף, אתם מרגישים משב רוח חזק מתוך הקצה המרוחק וטיפות מים שמתלוות אליו. בשנייה שאחרי, אתם נדהמים לגלות שגל מים עצום שוטף את המסדרון ודוהר לעברכם.
ראה תמונה:
http://www.psd-dude.com/tutorials/resources-images/fantasy-photoshop-premade-backgrounds/premade-background-1467.jpg

אתם לא מספיקים להימלט כשהגל שוטף את גופכם ומטביע אתכם תחת זרמו האדיר. כשאתם פוקחים במאמץ את עיניכם מתחת למים החזקים – אתם מגלים שאתם לא לבד.
ראה תמונה:
http://www.hdwallpapera.com/wp-content/uploads/ktz/Dangerous%20Piranha%20Fish%20Fantasy-2wvsw744n1ykmg6c76pg5m.jpg

קצת מפחיד, אני חייבת להודות ^
דגי הפיראנה האימתניים מאיימים לשסף את עורכם ולרטש כל איבר בגופכם - האם תצליחו לשרוד?

המשימה השנייה שלכם היא להילחם מתחת למים נגד דגי הפיראנה האלו ולהרוג אותם.
*כדי לעבור לשלב הבא עליכם לתאר את הלחימה בכל הדגים עד למותם.
*ברגע ששניכם תגיבו על השלב הנ"ל תעברו לשלב הבא.

אנחנו מציעות לכם להסתכל שנייה ברשימת החפצים שלכם בתיאור הקבוצה – מלבד הסקילים, יכול מאוד להיות שעוד דברים יעזרו.

בהצלחה!
איילת לפני 9 שנים ו-4 חודשים
ריזו
בדיוק כשחזרתי לחדר שמתי לב שחגורת הסכינים נעלמה.
"נו באמת..." נאנחתי לעצמי. בטח הפלתי אותה בבר, אני אחזור לחפש.
ירדתי במדרגות, לא מרוכזת במיוחד. פתאום הרגשתי משהו חלקלק מתחת לרגלי, אך כבר השענתי עליו את מרבית המשקל, מה שגרם לי להחליק וליפול קדימה במורד המדרגות, כשהן חובטות בסנטרי האומלל שוב ושוב.
לבסוף התרסקתי על רצפת הבר.
קמתי באיטיות מכיוון שעוד הייתי קצת מופתעת מהנפילה הבלתי צפויה. למזלי, חוץ מהסנטר שאר האיברים שלי היו בסדר. דומינו דול וזאק עמדו לידי כשהיא החזיקה בידיה מגב, והסתכלו עליי.
"את בסדר?" היא שאלה והייתה נראית מופתעת במקצת. "אני ממש מצטערת פשוט לי ולזאק היה קרב קטן ובטעות העפתי את הספוג למדרגות, אמ בראש שלי זה היה נשמע יותר הגיוני, סליחה.." היא אמרה במבוכה. למרות זאת יכולתי לזהות גם התלהבות מסוימת בקולה.
זאק לא אמר כלום ונשאר אדיש (כמובן).
"אני בסדר.." עניתי בהיסוס. באמת הייתי בסדר, מבחינה פיזית. פשוט היה לי דה ז'ה וו. כזה שאני מעדיפה לשכוח...
בית ספר, המקום האהוב על כל אדם. יש שיעור ואני יושבת ליד הסתומה הזאת שעברה לא מזמן לכיתה שלנו.
לפתע דלת הכיתה נפתחת וגבר גבוה עם חליפה מחויטת וזקן תיש נכנס פנימה.
"אפשר להודיע רגע הודעה?" הוא שואל את המורה. "רק תזדרז.." היא משיבה לו בקולה הצפרדעי.
"תודה" הוא אומר ופותח את נאומו: "אם אתם מנגנים ורוצים להפוך את העיסוק הזה לחיים שלכם, יש לנו הצעה שיכולה להתאים- זאת למעשה פנימייה מוזיקלית. הלימודים בבית הספר מתקיימים כמו בכל בית ספר רגיל, אך בנוסף אתם מקבלים שיעורים ברמה גבוהה בכלי שבו אתם מנגנים. אחת לכמה חודשים מתקיימים קונצרטים חגיגיים בהם אתם מציגים את היצירות שהתאמנתם עליהן.
אני מאמין שבשביל מי שאוהב לנגן זאת זכות גדולה ללמוד בפנימייה הזו, אבל זה דורש ממכם השקעה לא מבוטלת אם ברצונכם להישאר שם.
האודישנים יתקיימו בעוד חודשיים באולם של בית הספר הזה, לכל מי שמעוניין לנסות להתקבל. בסך הכל יהיה עליכם לנגן שתי יצירות, כאלו שיאפשרו לנו להעריך את הרמה הכללית שלכם. אני ומספר מורים נוספים נשמע אתכם ונחליט אם לקבל אתכם לבית הספר.
למישהו יש שאלות?" הכיתה נשארה דוממת. "טוב, בכל מקרה מי שרוצה לגשת לאודישנים שימלא את פרטיו האישיים ברשימה שהשארנו למטה בלוח המודעות. תודה ויום טוב". הוא יצא מהכיתה והשיעור המשיך כרגיל.
"אל תגידי לי שאת מתכוונת להירשם לפנימייה הזאת, זה בשביל חסרי חיים". אמרה לי הסתומה לאחר מכן, שקולה שהיה סתום אפילו יותר.
"למה לא בעצם?" אמרתי תוך כדי נמנום משועמם.
"אה! את חתיכת דפוקה בראש סמנתה אם את באמת חושבת שהפנימייה הזאת תעשה לך טוב".
אז נרשמתי לאודישנים. לא הייתה לי הרבה התלבטות בעניין-הקלרינט הוא הדבר הכי קרוב להיות החיים שלי, ככה שאין לי בעיה להקדיש אותם בשבילו, והפנימייה הזאת תיתן לי סוף סוף הזדמנות לברוח מהשכונת בועה הזאת, כי באופן כללי, חוץ מבתים ושדות יפים אין פה משהו מעניין.
כמובן שגם לא תהיה לי בעיה להיפרד מההורים ההיפים המוזרים שלי, או משאר האנשים המעצבנים שחיים פה.
במשך חודשיים התאמנתי כל יום שעות על גבי שעות . מרוב שהתאמנתי כל כך הרבה, מצאתי את עצמי בלילה סופרת כבשים במקצבים של רבעים ושמיניות. בכל מקרה, הרגשתי שאני מוכנה ולא היה לי ספק שאעבור את האודישן.
כשהגיע הרגע הגדול, לקחתי את הקלרינט והתווים שלי ויצאתי מהבית לכיוון אולם בית הספר. לא זכור לי מתי בפעם האחרונה בחיי הייתי כל כך שמחה ולחוצה בו זמנית. עברתי ליד המגרש המוכר וניסיתי להרגיע את עצמי קצת תוך כדי הליכה.
פתאום שמעתי את האוויר שורק בחוזקה לכיווני. תוך כמה שניות חטפתי מכה עוצמתית בראש שגרמה לי לראות שחור.
כשהתעוררתי אחרי כמה דקות, מצאתי את עצמי שוכבת על המדרכה, ולידי כדור. ככל הנראה, הילדים האלה ששיחקו שם במגרש העיפו לי אותו לראש בטעות והסתלקו משם.
רצתי כדי שלא אאחר לאודישן וכבר הספקתי לשכוח ממה שקרה.
כשהגעתי לאולם התנצלתי על האיחור, והתחלתי לנגן. יותר נכון, ניסיתי לנגן. אחרי שהסתבר לי שאני לא זוכרת כלום מהיצירה הראשונה, התבקשתי לנגן את השנייה, שממנה גם לא זכרתי דבר. כשהבנתי שהסיכוי שלי לנגן את היצירות שהכנתי לאודישן אבוד, ניסיתי לנגן יצירות אחרות, מה שנגמר באסון נוסף.
כל פעם שחשבתי על המנגינות, הראש שלי כאב בצורה בלתי נסבלת ולא הצלחתי להיזכר בהן.
העסק נגמר מהר מאוד. הם הסבירו לי שהם מתנצלים ושהרמה שלי בהחלט אינה מתאימה לדרישות שלהם.
התחלתי לספר על מה שאירע קודם שגרם לי לשכוח איך לנגן , אבל הם קטעו אותי ואמרו שאם יקשיבו לתירוצים של כולם הם לא יצאו מהאולם הזה חיים.
הצלחתי לנגן שוב את היצירות רק כמה שעות לאחר מכן כשניסיתי לשחזר אותן בבית.
כך, כל המאמצים שהשקעתי בחודשיים האלו והשאיפה שטיפחתי, נהרסו בשניות.
לא יכולה להגיד שאני בן אדם שמח בדרך כלל, אבל מה שהתרחש בהחלט דרדר את המצב, לפחות לטווח זמן מסוים.
הספוג שאיתו דומינו דול גרמה לי להחליק וליפול במדרגות כמו שק הזכיר לי את הכדור שפגע לי בראש, מכיוון ששניהם היו כלים למשחק שבעזרתם אנשים פגעו בי בחוסר תשומת לב, ובמקרה הראשון גם החלום שלי נהרס בגלל זה.
וכשקמתי מהרצפה של הבר והבנתי מה קרה, כל התחושות הרעות מהיום של האודישן חזרו אליי.
"ריזו...?" שאלה דומינו דול בהיסוס והזיזה את ידה מול פניי.
התעוררתי מהמחשבות ומצאתי את עצמי עומדת מול דומינו דול ובוהה בה בהבעה כועסת ומטרידה. ניערתי את ראשי וחזרתי למצב ריזו נורמלית. טוב, תלוי איך מגדירים נורמלית...
לקחתי במהירות רגל כרותה של שולחן שראיתי לידי, והטחתי אותה בראש הוורוד בכל הכוח שהיה לי. היא נפלה על הרצפה.
הזעם שטף את כל גופי: "בפעם הבאה תשימי לב מה את עושה עם הידיים העקומות שלך, ואם לא אני אדאג שכל הגוף שלך יהיה עקום, בצורה כזאת שכבר לא יהיה לך שום סיכוי לצאת מהמימד המחורבן הזה!" בשלב הזה הוספתי הבעת פנים רצחנית.
הלכתי משם כדי לחפש את חגורת הסכינים, כשמצאתי אותה, עליתי בצעדים זועמים בחזרה לחדר שלי.
מנהלות מימד 72 לפני 9 שנים ו-4 חודשים
שלב מס' 2 - איקן ומאדי
אתם הולכים במסדרון ומגיעים למעבר הזה:
https://images8.alphacoders.com/446/446883.jpg
הקירות מכוסים בדם, ועל הרצפה מונחת בובת וודו שנתפרה בעבודת יד. על הרצפה כתובה בדם המילה FRIEND, וקצת בהמשך יש משהו שנראה כמו דלת חסומה בלבנים.
אתם ממשיכים ללכת, ופתאום את מרגישים משהו נדחף ביניכם ומחזיק לכם את היד. זו הבובה חסרת הפנים שהייתה על רצפת המסדרון. אתם נרתעים ומנסים לעזוב לה את היד, כמובן. אבל כשאתם עושים את זה, הפה התפור של הבובה נפער וחושף שיניים חדות להפליא אגב חרחור מחליא. פתאום נשמעת צרחה מלווה בחבטות רמות מהדלת החסומה שבהמשך המסדרון. הן נמשכות במשך כמה שניות, ואז הקיר נשבר ויד מפלצתית ושעירה נגלית מצידו השני. אתם שמים לב שהידיים שלכם שוקעות אל תוך ידיה של הבובה, והפה שלה נפער שוב.
אתם שומעים נהמה נוספת, וחבטות נוספות בקיר בזמן שהיד מגששת בעיוורון בחיפוש אחר משהו. הבובה מושכת אתכם לעבר המפלצת, ובינתיים הידיים שלכם שוקעות יותר ויותר עמוק אל תוך גוף הבובה, יותר ויותר קרוב אל השיניים שלה...

הפעם זה ממש קל. כל מה שאתם צריכים לעשות זה למצוא דרך להביס את הבובה (אש לא תעבוד, כבר אומרת לכם) ואת המפלצת, ולהמשיך דרך הקיר השבור.
בהצלחה ^^
נטוטו לפני 9 שנים ו-4 חודשים
(הערה: מעכשיו, בכל פעם שדומינו תעשה משהו דרך הקודים וכו', זה ייכתב בכתב נטוי.)
ישבתי על הרצפה בראש מושפל מרוב זעם. במשך כמה שניות לא אמרתי כלום, ורק הנחתי לה לעלות למעלה במדרגות. שמעתי את זאק חורק שיניים מאחורי, אבל לא יכולתי להניח לו לעשות את העבודה השחורה בשבילי. זה הקרב שלי.
"זאק, אל." אמרתי לו, ושמעתי אותו נעצר. התרוממתי על רגלי והתקדמתי אל עבר המדרגות. בעודי עולה בשלווה, מד החיים שלי, שירד מהמכה החזקה שספגתי, עלה בחזרה כבדרך נס. הזעם גאה בי, אבל הכרחתי את עצמי לשלוט במחשבות שלי כדי לא לעשות משהו טיפשי.
דלת החדר של ריזו נפתחה מבלי שנגעתי בה. היא ישבה על המיטה שלה עם הקלרינט בידה. פניה הביעו הפתעה וזעם בו זמנית.
"איך...?" היא שאלה, אבל אני קטעתי אותה בהבעה קפואה.
"תארזי את הדברים שלך."
איילת לפני 9 שנים ו-4 חודשים
"סליחה?!" עניתי בכעס "את לא יכולה לסלק אותי רק כי קצת הכאבתי לך בראש, את אפילו לא מנהלת את המקום הזה! אני שילמתי על החדר הזה ואני ממש לא עומדת ללכת מפה גם אם את רוצה שזה יקרה!"
המבט שלה עכשיו נהיה עצבני יותר ויותר, עכשיו אנחנו כבר לא משחקות...
נטוטו לפני 9 שנים ו-4 חודשים
"אם את חושבת שאני עובדת פה את טועה. לא משלמים לי על זה כלום." אמרתי לה בכעס, "לא היה לי אכפת שתשני כאן, כי את לא היית הבעיה שלי. כרגע הפכת להיות הבעיה שלי, וזה הפתרון שלי."
איילת לפני 9 שנים ו-4 חודשים
"אם את לא עובדת פה אז בטח שאין לך זכות להעיף אותי, אז אני מציעה לך שתסתמי את הפה ותסתלקי מהחדר לפני שזה יגמר רע"
הרגשתי איך הפרצוף שלי הופך להיות אדום מכעס ומשתלב עדיין עם הבזקים מהיום של האודישן.
הדבר שהכי רציתי לעשות באותו רגע הוא להעיף לה גרזן לתוך הפנים.
נטוטו לפני 9 שנים ו-4 חודשים
"אני חושבת שלא הבנת אותי, התכוונתי לזה שלא משלמים לי כדי להתמודד עם לקוחות בעייתיים. תאמיני לי שאם הזקן היה צריך לבחור ביני לבינך, הוא היה מעיף אותך בלי לחשוב פעמיים." נשענתי על משקוף הדלת בידיים משולבות. "אז את מכוונת לעזוב בדרך הקלה או הקשה?"
איילת לפני 9 שנים ו-4 חודשים
"טוב אם את כל כך בטוחה בואי נראה מה הזקן שלך חושב" נעמדתי מולה ושילבתי ידיים
"אני מניחה שאני אוכל למצוא מקום אחר, מה שכן, יהיה לי עצוב לחשוב עלייך פה.. רק עם זקן נרגן ואהוב ליבך ש... איך להגיד את זה... המ.. אה כן! לא שם עלייך. אבל אני אהיה בסדר גם אם הזקן יעיף אותי, לא בטוחה שאפשר להגיד את זה עלייך.
נטוטו לפני 9 שנים ו-4 חודשים
לא. היא לא אמרה את זה עכשיו. אומייגאד. לא.
בסדר ריזו, רוצה לרדת לעלבונות אישיים? גם אני יכולה לנתח אותך.
"לא, כי המצב שלך מעולה!" אמרתי. "את יודעת שאת לא תוכלי לשרוד לבד בחוץ, בגלל זה את כל כך רוצה להישאר. את מנסה להעמיד פנים שאת כל כך רגועה ושלא אכפת לך משום דבר, אבל האמת היא שאת מפוחדת כמו ילדה קטנה!"
זאבה~ לפני 9 שנים ו-4 חודשים
נירה-

הגל שטף אותי, איך שהו הצחתי לנשום קצת אבל הריאות שלי כאבו אחרי רגע אני פותחת עיניים ורואה את ג'ון לידי ואת לו כשכל החיות הקטנות נכרכות סביבה ומנסות לא להיסחף. הרמתי את ראשי למעלה וניסיתי לעלות מעל פני המים אבל משהו משך אותי מטה, הבטתי מטה וראיתי את ג'ון, עיניו עצומות למחצה. מה..? רגע לפני שנכנסתי לפניקה צללתי וסגרתי את פיו ועיניו, אני לא רוצה שישתה מים. כמו כן אני לא יכולה להכביד על לו יותר מידי. סחבתי אותו מעלה עד כמה שיכולתי ונשמתי נשימה עמוקה, אחרי כמה רגעים שלא הצלחתי להרים את ג'ון מעלה הנחתי את פי על פיו ונשפתי לתוך ראותיו את האוויר שהרגע נשמתי. נשארנו כך למשך כמה שניות כלפתע ראיתי מאות דגים תוקפניים שוחים את דרכם אלינו ואז עברה במוחי מחשבה מאיימת, אולי הם לא יכולים לפגוע בי ובג'ון אבל הם יכולים לפרק לחתיכות את לו והחיות שלי. חשבתי על משהו מוזר ביותר כתוכנית פעולה, אני מקווה שהיא תעבוד. נצמדתי ללו ושתינו ניסינו להנשום כמה שיותר.
"חור בקיר, תקרה מוגבהת.. משהו בסגנון בבקשה!" צעקתי לינשולה שלי. היא נעמדה על ראשה של לו ואחרי רגע אמרה.
"בהמשך יש תקרה מתפוררת מעט."
"מצוין! תגידי ללו ותפוס את התקרה בכל הכוח שלה!"
הינשולה דיברה עם לו ואז אחרי כמה רגעים לו תפסה את התקרה בקפיצה מדהימה, הצלחתי לתפוס את הזנב שלה אבל אחרי רגע הרגשתי את כל גופה רועד ממאמץ. הצמחתי שכבה עבה של עשב ושורשים שתפסו את הקירות והנחתי את ג'ון שם ולו נחה ביחד עם שאר החיות. כולם נמצאו עליה אבל אחרי רגע שתי פיקסיות התפוררו ביחד עם גור דביבון. הבטתי בהם מתפוגגים, הפיקסים השאירו אחריהם שתי נוצות צבעוניות והדביבון.. זנב ירקרק כהה, כמו צבע הסוואה..
שלפתי את הגרזל שלי והתחלתי לחפור למעלה והצידה ואחרי כמה זמן גם לו הצטרפה. הלחנו להרחיב את החור עד שכולם נכנסו פנימה. השארתי את החיות הקטנות שם ובדקתי את ג'ון פעם נוספת,הוא נשם בכבדות, הקשבתי לריאות שלו ולמרבה המזל לא שמעתי חרחור שמצביע על כך שיש מים בריאות.
"איך אני מעירה אותו?" שאלתי את הינשולה שלי והיא חייכה חיוך אירוני בפרוותה הרטובה.
"נחשי." אמרה והלכה אל צידו השני של החור-מערה וייבשה את עצמה. נתתי לו סטירה, לא עבד. אחרי כמה רגעים שפכתי עליו מים והוא התעורר במהירות. חיבקתי אותו חזק.
"ג'ון! אלוהים! אל תעשה את זה שוב!"
"לעשות מה..?" התחיל לשאול ואז הוא שם לב למצב.
"כן.. חשבתי על לבשל את מים, להעלות את הטמפרטורה כדי שהדגים ימותו הבעיה היא.."
"שאנחנו קרובים מידי למים."
"בדיוק, אבל אדמה מבודדת חום די טוב אם נוכל לחפור מספיק עמוד בקירות אולי נוכל לעשות את זה מבלי.."
"לא." אמר ג'ון בתמציתיות
"למה?" שאלתי
"כי אם נצליח לחפור מספיק עמוק פשוט נגיע לשביל אחר, לסכנות אחרות. ואז יש סיכוי שנצטרך לטפל בשתי בעיות ולא באחד. צריך להבין איך אנחנו מביסים אותם.."
"אולי נוכל להשתמש בדשא כרשת ולדוג אותם?" שאלתי
"יש שם מאות דגים, לא נראה לי שזה רעיון טוב.."
"אולי.. אבל אני חושבת שזה דווקא רעיון די טוב אם נוסיף לו משהו קטן."
"?"
"אם לדוגמא, נעשה את זה מלפנינו נוכל להפסיק מהדגים להגיע הנה בכמויות ונוכל להקטין את זרימת המים מה שיכול לעזור לנו להביס אותם או לשרוד קצת יותר זמן." אמרתי. "מה אתה אומר?"
איילת לפני 9 שנים ו-4 חודשים
"ברור שאני מפחדת, מה נראה לך שאני רוצה להישאר שם בחוץ להילחם ביצורים הדוחים האלה עד שאני אמצא מקום אחר או עד שהם יאכלו אותי? אבל אני כבר מעדיפה לעשות את זה מאשר להישאר פה ולהתנהל לפי כל פיפס שיוצא לך מהפה, ואם את כל כך רוצה להיפטר ממני אז קדימה! בואי נראה מה הבוס שלך יגיד, אם את באמת כל כך חשובה לו כמו שאת חושבת שאת".
נטוטו לפני 9 שנים ו-4 חודשים
אוקי, התפוצצתי. "אם את כל כך לא רוצה להישאר פה, למה את עדיין כאן?! מה הבעיה שלך תגידי לי???"
ברצינות, מי לעזאזל היא חושבת שהיא?
איילת לפני 9 שנים ו-4 חודשים
"תגידי לי את סתומה או משהו כזה? אם לא הבנת ממה שאמרתי מקודם, אני נמצאת פה רק כי אני לא רוצה שיאכלו אותי חיה. הגעתי לפה אחרי שרדף אחרי יצור שירק עליי שיניים ענקיות מתוך הפה שלו, אז חשבתי שלפחות עדיף שאני אשאר פה כי לא ממש בא לי להפוך לגוויה.
אבל את יודעת מה, אולי את צודקת, עדיף לי כבר למות ולא לשמוע את הקול המעצבן הזה יותר. אני מניחה שלפחות אני לא אשמע אותו מהגהינום. אני עפה מפה, מקווה שאת מרוצה"
התחלתי לארוז את חפציי.
נטוטו לפני 9 שנים ו-4 חודשים
שיט, נסחפתי. אני אולי לא מראה את זה הרבה, אבל אני מתעצבנת מאוד בקלות. מאדי יודעת כמה שאני מתעצבנת בקלות. אני מנסה מאוד להישאר רגועה כמה שאני רק יכולה.. אבל אני מניחה שעם כל מה שקרה בזמן האחרון, אני טיפה איבדתי את זה. צפיתי בה אורזת את הדברים שלה והתחרטתי על מה שאמרתי.
נאנחתי "אני לא מרוצה." היא הסתובבה והביטה בי בזעם, ואני מיהרתי להתגונן. "אבל מה ציפית שיקרה?" קראתי, "תנסי לראות את הדברים גם מנקודת המבט שלי, אוקי? את באה, נראית אומללה לגמרי, אני מציעה לך לישון פה תמורת כסף למרות שאני יודעת שמרטין לא מת על הרעיון, ואז לא משלמת ועוד מרביצה לי? את לא יכולה לעשות מה שבא לך, את יודעת. אני לא חייבת לך כלום." הפעם דיברתי מהלב, לא מכעס.
איילת לפני 9 שנים ו-4 חודשים
"תקשיבי, אני לא מתכוונת פשוט לעמוד פה ולשמוע אותך מטיפה לי מוסר. אני שילמתי לך על החדר, והספוג שהעפת עליי היה גרוע באותה מידה כמו מה שאני עשיתי לך, זה שזה היה בטעות זה ממש לא משנה כי המשחקים הילדותיים שלך לא משקפים אותך בשום צורה כמו בן אדם אחראי או מוסרי אם זה מה שאת מנסה לשדר, הם רק מראים עד כמה את לא כזאת. אני יודעת שמתחת לדמות הזאת של הילדה הטובה מסתתרת רק עוד אחת שנואשת לתשומת לב. אז אם את רוצה להשיג אותה, תשקיעי את האנרגיות שלך בדברים מועילים יותר במקום להטיף לאנשים איך להתנהג כי זה לא מוציא אותך יותר טובה, את רק נשמעת נדושה יותר ככה, תודה שבזבזת לי את הזמן!"
שמתי את התיק על גבי ויצאתי מהחדר לכיוון דלת היציאה מהבר.
נטוטו לפני 9 שנים ו-4 חודשים
"נכון!" קראתי אחריה, "כי כל מה ששמח הוא מזויף, וכל מה שמדכא הוא נכון! זה מה שאת חושבת, לא?"
"והתשלום הוא ללילה אחד, אז טכנית אני לא חייבת לך כלום!!"

(כבר לא באלי להשקיע באיך שזה נראה XD)
איילת לפני 9 שנים ו-4 חודשים
הגעתי סוף סוף לפתח דלת היציאה מהמקום הנורא הזה.
רגע לפני שעזבתי שוב אל הלא נודע, דאגתי לצעוק לה בחזרה:
"כן! אני שמחה שהבנת את הנקודה, ואני מאחלת לך שכל החיים שלך יהיו דיכאון אחד גדול עד שהשיער שלך יהפוך לשחור.
בכל מקרה, זה בטוח מה שיקרה, כי אני יכולה להתערב על כל הרכוש שלי שגם אם היית השחקנית הכי חזקה במימד לא היה לך טיפת אומץ לצאת מהחור המטונף הזה ולעזוב את זאק, חתיכת רימה חסרת עמוד שידרה!" את המילים האחרונות צרחתי.
טרקתי את הדלת ועמדתי מחוץ לבר.
נטוטו לפני 9 שנים ו-4 חודשים
(מתנצלת מראש על הקיטשיות.. והדרמטיות.. ו.. כן)
עמדתי בקצה המדרגות והבטתי בזעם על הדלת שכרגע נטרקה. עדיין הרגשתי את הדמות שלה. ידעתי איפה היא דורכת, איזה צעד חזק יותר מהאחר, איפה היא נעצרת להחליט לאן ללכת. במשך פרק זמן שנדמה כמו נצח פשוט עמדתי שם וכתבתי ומחקתי קודים שוב ושוב בראשי. רציתי להכאיב לה בהתחלה, ואז התחרטתי. ואז שוב רציתי להכאיב, אבל בדרך אחרת, אבל שוב, זה לא היה הוגן. אפילו שקלתי להרוג אותה לרגע, אבל אני לא יכולה לאבד את זה עכשיו.
"על מה היא די - ?" שמעתי קול מוכר מגיע אליי ממרחק, אבל הוא נקטע ב"וואו," ו- "הכל בסדר??" מבוהל.
קלטתי שאני נמצאת בענן של אותיות וסימנים ירוקים על רקע שורות שחורות, מרחפים מסביבי ומקיפים אותי. מההשתקפות שלי בחלון ראיתי שדמותי הבהבה כמה פעמים. לא האמנתי שבאמת שקלתי להרוג אותה. מה לעזאזל עבר עליי? הבנתי שאני מגזימה, אבל פתאום כל הזעם שהצטבר בי במשך כל כך הרבה זמן... פשוט הרגשתי חייבת לפרוק אותו איכשהו. הייתי חייבת. איכשהו.
והיה בי זעם. אוהו, כמה זעם היה בי. כעסתי על הכל. על החיים שרציתי ושעליהם הייתי צריכה לוותר. על ההבטחה המטומטמת שעשיתי כשהייתי קטנה, שגרמה לי לוותר גם על ההזדמנות השנייה לחיות את החיים שלי כמו שהייתי רוצה. על כל דבר שעשיתי מתוך כוונה טובה אי פעם, שבסופו של דבר גרם לי להקריב מעצמי עוד ועוד עד שאיבדתי את עצמי לגמרי. למה אני עדיין כאן? למה אני מתעקשת כל כך? למה הכל כל כך מסובך? למה כל מעשה טוב בעולם הזה דורש הקרבה?
בסופו של דבר, כמה ממני נשאר? כמה ממני נמצא פה עכשיו?
אני אפילו לא זוכרת את הפרצופים שלהם, אז למה אני עושה את כל זה?
"דומינו, ברצינות, את בסדר?" שמעתי את זאק שואל בחשש. לא ראיתי אותו מבעד לענן שהקיף אותי, והקול שלו נשמע כאילו בא ממרחק עצום. קלטתי שהתחלתי לבכות. לא ממש. לא הרבה. לא בבת אחת. רק כמה דמעות חצופות שזלגו בלי רשות מעיניי. אבל כנראה שזה הספיק. פתאום הרגשתי שתי זרועות עוטפות אותי והענן התפזר.
ממש רציתי לבכות, אבל לא הרשיתי לעצמי. מה הקטע בלבכות? אף פעם לא הבנתי את זה. זה לא כאילו שהבכי יכול לשנות משהו.
"למה אתה מחבק אותי? זה ממש לא מתאים לסיטואציה" שאלתי אותו, אבל הוא לא ענה. הבכי הזה לא מתאים לי. אני צריכה להפסיק.
"הרגע הזה לא יכול להיות קיטשי יותר ממה שהוא עכשיו, נכון?" שאלתי לאחר מספר רגעים. פשוט תפסקי לבכות, נו!
"לא הוא לא. פשוט תשתקי, מטומטמת" הוא אמר, ואני פלטתי צחקוק חנוק.
"אני בסדר" אמרתי.
הוא הידק את החיבוק שלו "אני יודע."
"באמת" אמרתי שוב.
אני בסדר, באמת. הדמעות הפסיקו לזלוג מעיניי, ורק אז הרשיתי לעצמי לחבק אותו בחזרה.
אקו לפני 9 שנים ו-4 חודשים
"אם... אני אומר שאני חושב שיש דרך אחרת" עניתי לה.
"אלה לא כל כך הרבה דגים, אבל להרוג אותם עם כלי נשק יהיה מטומטם כי מתחת למים גם אין אוויר וגם אי אפשר להניף נשק כמו שצריך.
הצצתי בחור של הרצפה, או בעצם התקרה? מתחתי מפלס המים המשיך לעלות לאט, מאיים להגיע לחור שלנו עוד דקות ספורות וכל דגי הפיראנה קפצו, קצפו ושצפו היישר מתחתינו.
"יש לך תרסיס חומצה, כן?"
"כן..." ענתה נירה בהבעה מבולבלת, שהשתנתה כשפתאום התחילה להבין.
"כולם ישירות מתחתינו, אם נשפוך עליהם את החומצה היא תוכל להרוג את כולם במכה אחת! זה לא יהיה חזק מספיק בשביל להמיס את כולם, אבל ברגע שהם ישאפו מים עם אפילו קצת חומצה הם קפוט."
"אני יכולה גם להצמיח את רשת הדשא גדולה מסביבם, מספיק כדי להשאיר אותם מרוכזים" אמרה "אבל... איך נצא מכאן אחרי זה? המים לא יהיו רעילים?"
"אם נחכה מספיק זמן החומצה תתפזר במים ותגיב עם חומרים עד שתהפוך ללא אפקטיבית, וגם יכול להיות שהריגת כל דגי הפיראנה תגרום למים להתנקז כי ניצחנו. בנוסף, אנחנו לא שואפים את המים האלה כמו הדגים. אז עושים את זה?"
היא הנהנה בנחישות

שפכנו ביחד את החומצה למים עד שנגמר הכול, תוך שניות השצף שלמטה נרגע קלות ודגים מתים החלו לצוף על פני המים, אכולים למחצה. חבריהם הרחוקים יותר ניסו להתרחק אבל הרשת חסמה אותם, ייקח עוד זמן עד שהם ימותו.
"אז... מה אנחנו עושים בינתיים?" שאלתי.
הדגים פרפרו מלמטה.
יאיר לפני 9 שנים ו-4 חודשים
טפטוף טיפות המים על הרצפה יוצר אווירת אימה, שכולנו לכודים בתוכה. אנחנו נבלעים בתוך חשכת המסדרון בכל צעד וכל צעד לכיוון דלת היציאה והחופש(בתקווה).

"מסדרון חמוד, אל תעשה לנו בעיות". מאדי הסתכלה עליי במבט אימה גאוותני, זה בסדר, היא חוותה חוויות מפחידות יותר. אני גם ניסיתי להעמיד פנים שאני שלו, למרות שבפנים נבהלתי בתדירות..מעל הממוצעת.
"אז..רק הולכים דרך המסדרון הזה? כלומר, אני יודע שהוא מפחיד, אבל זה לא אתגר".
"אולי זהו יום האנונימוס הרחמן השנתי, לא האמנתי שנגיע אליו." התחלתי לצחקק, לפחות יש בדיחות איפה שיש מסדרונות מפחידים.
"שמעתי שמגישים עוגיות בצורה שלו." המשכתי את הבדיחה, בתקווה שהמסדרון לא יבהה בי.
"ובלונים."
"הרבה בלונים". – בשלב הזה כבר התעלמנו מהמסדרון ושקענו לחלוטין בתוך הבדיחה. אני לא יודע אם היא הייתה מצחיקה במידה גדולה שכזו, אבל כל פיסת קומדיה תעזור.

ידיה הקטנות של בובת הוודו נעו במהירות ותפסו את ידי. ביחד שנינו הסתובבנו, ושם היא הייתה,קטנה ומפחידה. "אמ..מה?" הסתכלתי על מאדי במבט מבולבל, היא השיבה לי באותו מבט.
"חכה שנייה, אני אעזור לך". מאדי התקרבה יותר לעברי ושלחה ידיים לכיוון זרוע הבובה, בכוונה לחתוך אותה, אבל הבובה שלחה לכיוונה את ידה השנייה ותפסה את מאדי. החרב נפלה על הרצפה בקול מתכת רועש.
"תמשוך איקן, תמשוך." היא ניסתה לשחרר את ידה מאחיזתה של הבובה, אבל הבובה רק השיבה בפתיחת מלתעות עזה. זה לא נראה שיש סוף לגרון הבובה. הפה של הבובה התקרב במהרה לכיוונה של מאדי. "איקן, תעזור לי! אני לא יכולה, להילחם בבובה לבד."

אממ...בחנתי את הסביבה, ניסיתי למצוא משהו. על הרצפה, הייתה מונחת החרב של מאדי. זזתי במהירות אליה ותפסתי אותה. "מאדי, תסיחי את דעתה בזמן שאני אבתר את איברי הגוף שלה בנוחיות."
למאדי לא היה זמן לחשוב. היא הרימה אבן גדולה מהרצפה והטילה אותה למעמקי פיה של הבובה. הבובה לא עזבה את מאדי ואותי, אבל פיה השמיע קולות חנק קלים שלווו בקצף. הרמתי את החרב של מאדי באוויר והנפתי אותה לכיוון גרונה של הבובה, בלי רחמים.

הבובה עזבה את אחיזתה בשנינו וקרסה על הרצפה.
"כנראה שזו לא היה יום האנונימוס הרחמן". מאדי העירה בשעה ששנינו ברחנו החוצה.
זאבה~ לפני 9 שנים ו-4 חודשים
נירה-

"אז... מה אנחנו עושים בינתיים?" ג'ון שאל כשהדגים החלו להתמוסס למטה באיטיות.
"אפשר להסתכל על הארוחה שלי שנעלמה.." אמרתי והבטתי אליהם בעצב, ג'ון חייך.
"או.." אמרתי והסמקתי רק מעצם המחשבה על זה ושללתי מיד את הרעיון המגוחך.
"או?"שאל ג'ון, מושלם!
"לא משנה!" אמרתי ביותר מידי לחץ. "זה לא ככ מעניין בכל מקרה.."
"טוב.." אמר ג'ון
"אני חושבת שעד שזה יעבור כדי ללכת לישון. אנחנו צריכים מנוחה לגוף שלנו.."
ג'ון חייך ופרש את שקי השינה זה ליד זה, הוא נשכב בשלו אך במקום להיכנס לשלי נכנסתי לשלו. נהיה קצת צפוף אבל הוא יסתדר. חיבקתי אותו ועצמתי עיניים. משום מה הוא ליטף את ראשי וזימזם מנגינה נעימה, אין לי מושג למה אבל הצליל הצרוד של הקול שלו מזייף במנגינה שלו הייתה נעימה.
שקעתי לאט לאט בשינה.
איילת לפני 9 שנים ו-4 חודשים
ידית, מלבן עץ וחריטות.
הדלת של הבר הייתה הדבר הכי מנחם בסיטואציה שאליה נקלעתי, אז פשוט הרשיתי לעצמי לבהות בה לכמה רגעים.
הרגשתי כאילו כל הגוף שלי התרוקן, כאילו מתחת לעור שלי אין כלום. לא הייתי מופתעת אם הייתי רואה את האיברים הפנימיים שלי מונחים לידי. זה תמיד קורה לי שאני משחררת זעם. ההרגשה הכי טהורה שיכולה להיות.
בכל מקרה, הבנתי שאני צריכה למחוק מהמוח את הזמן ששהיתי בבר ולמצוא מקום חדש (ואם זה אומר מערה אני מתאבדת מראש).
נו... זוזי כבר!! נזפתי בעצמי. לא הצלחתי להתקדם, ומצאתי את עצמי תקועה (עדיין) מול הדלת, כמו סנאי מבולבל ששכח את הדרך לבית שלו.
היה לי קשה לעכל את המחשבה שעד שהיה לי סוף סוף מקום בטוח להיות בו (ולאכול שניצלים בכיף), אני עוזבת אותו בן רגע כדי להמשיך במרדף האינסופי אחרי מקום אחר. פשוט לא היה לי כבר כוח נפשי לזה.
הלוואי שהייתה לי אחוזה ניידת, ואז לא משנה לאן הייתי הולכת, תמיד יכולתי לסיים את היום עם ארוחת גורמה ומיטת משי גדולה באופן מופרז. אה.. החיים הטובים...
הלו ריזו! מציאות! את תקועה במימד הזה עכשיו! ואם לא תתחילי לזוז את תיאלצי לארח לדלת הזאת לחברה (והיא לא נראית טיפוס נחמד במיוחד...)
אוח, בסדר מציאות, תודה שהבהרת לי את הדברים.
אז התחלתי ללכת בצעדים כבדים לאורך מה שהסתבר כרחוב. המקום היה נראה כמו עיירה ישנה ומוזנחת, ובניינים נמוכים בעלי קירות מתקלפים נפרשו משני הצדדים. אבל לפחות מקום מיושב, זה שינוי מרענן...
לא היה רושם שמסוכן להסתובב שם, אבל הבנתי שהדבר נועד ליצור רושם מוטעה על מנת לסכן את השחקנים,לכן רציתי למצוא מקום להיות בו כמה שיותר מהר. ומודה שגם די הפחיד אותי לחשוב מה אני עלולה למצוא שם בחוץ..
חיפשתי אחר פונדק. באופן מפתיע, היו לא מעט כאלה, אך רובם היו סגורים ולא הראו כל סימן חיים בתוכם.
בסופו של דבר, מצאתי אחד שהיה פתוח. אור השתקף מחלונו ובלט לעומת החושך ששרר בחוץ. שמעתי גם רעשים רבים מכיוונו שאישרו את העובדה שהיה פעיל. מעל פתח הפונדק נתלה שלט רעוע מעץ, עליו נכתב "כפר החטאים". הדבר המוזר ביותר הוא שליד הפתח, ממש מולי, החליטו בעלי הפונדק להעמיד שיפוד ענקי, שעליו התנוסס לתפארת ראש של חזיר ורדרד.
ריר עלה בפי. הוא היה נראה כל כך עסיסי... וכבר נהייתי רעבה מאוד.
נכון שהוא היה נראה קצת ישן, אבל לא במידה שהפריעה לי.
אם אני אקח קצת הם לא ישימו לב... רק קצת....
לקחתי סכין (אהובי היחיד), הושטתי אותו לעבר אחת מאוזניו של החזיר וחתכתי אותה מראשו.
סביר להניח שאם יראו שהחזיר איבד אוזן ולא נתח אחר, אז לא יחשבו שהדבר קרה בנסיבות הללו...
פרסתי את האוזן לפרוסות ואכלתי אותן אחת אחת. חלקות למדי ודי עסיסיות, אך היה להן מרקם שלא הצלחתי לקבוע אם היה קשה או רך.
זה לא היה מאוד טעים, אבל נסבל.
אחרי שסיימתי לאכול בחשאיות (למרות שגם ככה לא היה נראה שמישהו מהשיכורים שהיו בפנים שם לב) החלטתי להיכנס פנימה.
פתחתי את הדלת הרקובה.
בגדול, זה היה פשוט אולם גדול שעשוי כולו מעץ מת, שהיה רקוב יותר מהדלת.
הוא היה מלא כולו באנשים שנראו עניים למדי (ובהחלט מסריחים), ורקדו ריקוד זוגות משונה. טוב, זה בטח היה ריקוד במקור אבל התבטא בסדרה של תנועות עקומות וצרחות לכל עבר.
ריח הצחנה של שיניים שחורות ובירה שלט באוויר.
ניסיתי להתעלם מכל האינפורמציה הלא מנחמת שהמקום שידר, וחיפשתי מישהו שעובד שם. הבנתי שזה יהיה בלתי אפשרי אם לא אמצא דרך קיצור. לכן שלפתי את הקלרינט ונשפתי לתוכו בחוזקה עד שיצא ממנו צליל גבוה וצורמני. כולם השתתקו וניסו לחפש את מקור הרעש.
כשהבינו שמדובר בי, נעצו בי מבט זועם (זה בהחלט הרבה זעם ליום אחד).
"אמ... מצטערת שהפרעתי.. רק רציתי לדעת אם אני יכולה להשכיר פה חדר..." מילמלתי בחשש.
"מה זאת בעיה שלנו?!!למה מפריעה לחגוג?!!" צעק זקן שיכור חסר מעצורים.
אישה אחת הרגיעה אותו ואמרה :"אל תדאג מוריס, זה שום דבר! קדימה מה אתם עומדים שם כמו בטטות?!!הריקודים לא ירקדו את עצמם!!"
כולם הריעו וחזרו לפעילות הקולנית שלהם. בינתיים ניגשה אליי האישה.
"אל תעשי שוב את הרעש הזה פה, תאמיני לי שאת לא רוצה להסתבך אם הטיפוסים האלה, בעיקר לא עם מוריס. אמרת שאת רוצה חדר?"
היא הייתה מלאה וגבוהה מאוד, בעלת פרצוף אדום וחסר סבלנות. שמלתה הארוכה והמטפחת שלראשה היו נראים כמו וילונות עתיקים.
"כן" עניתי.
"טוב, אם ככה יש חדר אחד פנוי בהמשך המסדרון, החדר האחרון משמאל. בואי נגיד שהתנאים הם לא בראש סדר העדיפויות שלנו אבל תצטרכי להסתדר עם זה אם את רוצה להישאר פה."
"בסדר".
"יופי, מאה חמישים מטבעות ללילה" היא אמרה ללא כל שמחת חיים.
טוב.. לפחות זה יותר זול מהמחיר הקודם... שילמתי את הסכום ללילה אחד (בכסף אמיתי).
היא הלכה משם ללא כל מילה נוספת והצטרפה לשאר הזקנים השיכורים.
גררתי את עצמי לאורך האולם, מנסה לא לשבור את הרצפה המתפוררת תחתיי ולא להיתקל באף אחד מהרוקדים.
כשהגעתי לקצה השני של האולם, פניתי במסדרון שלאורכו היו עוד פיסות עץ רקובות (כנראה דלתות).
לבסוף, הגעתי אל דלת החדר שלי ונכנסתי.
כן, זו בהחלט צחנה....
matrix לפני 9 שנים ו-4 חודשים
והנה עוד דלת
7 ו16..
7 ו16..
7 ו16..
16.
לא, 7
שיהיה 7

מצאתי את עצמי לבד במסדרון חשוך, די דומה לקודם..
בעצם לא לבד, חשבתי כששמעתי מישהו מתעתש קרוב אלי. צמצמתי את העיניים כשאש נדלקה בפתאומיות. קראיטוס.

הוא שלף את רדאר המפלצות שלו. הרדאר לא עשה שום דבר. ריק כנראה.
התחלנו ללכת
אקו לפני 9 שנים ו-4 חודשים
נירה שכבה לידי בשק השינה, לא אכנס לעומק העובדה שמעולם לא היה לי שק שינה, ושכל הקונספט של העולם הזה יוצר את עצמו סביב החלטות השחקנים ולכן קיים שק השינה, ובכך אשבור את החומה הרביעית, אלא פשוט אשלים עם העובדה שיש לי שק שינה מעכשיו, לא שאני יכול להתלונן על זה או משהו.
בכל מקרה הרגשתי שאני צריך לעשות משהו, אז כמו אידיוט התחלתי לזמזם את המנגינה הראשונה שעלתה לי בראש, ושמה "בית" ממשחק המחשב האהוב עליי.
(https://www.youtube.com/watch?v=ANEsXjSiYxI)
הייתי די מחריד בזה, אבל המנגינה פיצתה על כישורי השירה הממוצעים מינוס שלי, הנשימות של נירה האטו, היא נרדמה.
אני עצמי הייתי מאוד עייף, אבל פחדתי ללכת לישון כי אני לא רוצה להיתפס על ידי הסיוט הבא של המבוך הזה כשאני רדום.
ואז שמתי לב לגן החיות השלם של נירה- לו, הדביבונים, הפיקסיות והפוקט בירדס בפינת המאורה.
"הי, חבר," לחשתי לאותו הדביבון שניסה לפרום את שרוכי הנעל שלי בחדר של נירה לפני כמה ימים "חושב שאתה יכול לשמור בזמן שאנחנו ישנים?" הוא סוג של הנהן ואז הלך לעבר החור ובהה בו בריכוז, נראה כאילו הוא היה ממש מסור לעבודה שלו.
נשענתי על הצד שפונה אל נירה ועצמתי את העיניים, ונרדמתי מהר יחסית לרחש הדגים המפרפרים מלמטה.
מנהלות מימד 72 לפני 9 שנים ו-4 חודשים
שלב אחרון – ג'ון ונירה.

*אנחנו מבקשות לציין שהמשימות נבחרות בהגרלה לכל זוג

ג'ון ונירה, אתם ממשיכים לאורך המסדרון ופונים שמאלה. אתם שמים לב שהגעתם למסדרון שבקצהו דלת ועליה תמונה של מפתח. הגעתם לדלת המפתח – ברגע שתיכנסו דרכה, תגיעו לקומה השלישית. אתם מתקדמים לאורך המסדרון המואר באור הנברשות עד שאתם שומעים תזוזה מתכתית מאחוריכם. אתם שמים לב ששריונות האבירים מתעוררים לחיים ומתחילים לתקוף אתכם.
ישנם 12 אבירים. 6 מהם נושאים בידם גרזן וה6 הנותרים מחזיקים חרב.

ראה תמונה:
http://orig15.deviantart.net/bff3/f/2011/096/b/5/corridor_by_penemenn-d3dekj2.jpg

*המשימה האחרונה שלכם היא להילחם בשניים עשר האבירים ולהרוג אותם.
*כדי לסיים את הקומה עליכם לתאר את הלחימה בכל אביר עד למותו.
*ברגע ששניכם תגיבו על הלחימה ותקבלו אישור מפורש שעברתם, תוכלו לצאת דרך דלת המפתח.


אנחנו מציעות לכם להסתכל שנייה ברשימת החפצים שלכם בתיאור הקבוצה – מלבד הסקילים, יכול מאוד להיות שעוד דברים יעזרו.

בהצלחה!
Lich לפני 9 שנים ו-4 חודשים


מאדי – דלת מלכודות: שלב 2.

"אני פותח את הדלת עכשיו, תהיי מוכנה לכל דבר."
איקן תקע את להב הסכין בתוך החור של המנעול וסובב לצד הימני, אחר כך נשמיעה נקישה חלושה ופתח צר נפער בין בדלת למשקוף. בעטתי את הדופן המתכתית של הדלת ונכנסתי בקשת מתוחה.
החדר היה רחב ידיים, טבול באור צהבהב מתנודד, נורות ניאון מאובקות זמזמו בתקרה וריצדו על הקירות החדגוניים. הסתכלתי מסביב והורדתי באיטיות את הקשת, לא היה אף אחד בחדר, רק שברי זכוכית של נורות מנופצות על הרצפה וכמה קרשים מוכתמים בנוזל שחור שנערמו בפינות החדר.
לא בזבזתי רגע והתחלתי ללכת. בחדר היה קר, אבל ככל שהתעמקנו לתוכו, הוא נעשה קר יותר. וגם חשוך יותר. העיניים שלנו היו מסוגלות להתמודד עם מידה מסוימת של חשכה, אבל עד מהרה החדר נעשה חשוך מידי ואפילו נורות הניאון המרצדות בקושי הצליחו להאיר לנו את הדרך. לבסוף איקן הדליק פנס קטן שהיה מחובר לתרמיל שלו, והאור החיוור שחצה את העלטה האיר לנו רצפה מרוצפת בדם קרוש. כעבור רגע, ראיתי גופות על הרצפה. עצמות ושלדים של מפלצות, בעיקר כלבים, שלא שמתי לב אליהן קודם לכן, היו פזורות ברחבי החדר. חלפנו על פני גולגולת של כלב שחייכה אלינו מאחד הגופות המרוטשות. מאלפוריון וגריפון האור של איקן טלטלו את כנפי העטלף הקטנות שלהם ונסו משם בצווחות, כשאוזניהם הקטנות השטחתו על ראשם בפחד.
שמתי לב שרוב הגופות היו מפוחמות וריח של ריקבון מעורב בריחו המתכתי של הדם ומשהו שנשרף עלה מהן וצרב בנחיריי. בניגוד לאגפי התאים הנטושים בצינוק יכולתי לחוש שמישהו היה פה לא מזמן, ומרוב בחילה התנודדתי על הרגליים.
"תראי." איקן נעצר, ראיתי שהוא מאיר על משהו. כיתוב שנחקק בדם יבש על אחד הקירות. הנפתי את זרועי, מרותקת, וכדור אש ריקד בכף ידי והאיר את הכיתוב הקרוש על הקיר.
איקן הרים את ראשו לתקרה. "אם אתה מתכוון לטבל את האווירה עם כיתובים על הקיר, לפחות תעשה את זה בסגנון הישן ותכתוב דברים שכן יפחידו אותנו." הוא פלט צחוק מהיר ואז השתתק כשהסתובבתי אליו. דמעות עמדו בעיני. הדבר היחיד שהגיע לאוזני היה צליל הדם שפעם בראש שלי. ראיתי בעיני רוחי את פיה של דומינו דול הוגה את אותן המילים בדיוק. המשכתי לבהות בכתוב, ויבבה נפלטה ממעמקי גרוני.
"מאדי?" הוא התכוון להושיט אל ידו, אבל באותו רגע צליל צורמני שיסע את ראשי והרדאר התחיל לרטוט על הגב שלי מתוך אחד התאים של התרמיל. אור בוהק שטף את התיק שלי בירוק.
איקן קילל. "יש כאן מפל – "
משהו חבט בצלעותיי והעיף אותי על הקיר. הרחתי את ריח הדם שעלה מן הכיתוב. מזווית העין ראיתי חור נפער מתוך אחד הקירות המרוחקים בצליל שהזכיר לי חריקה בציפורניים על לוח גיר. היסוס הבזיק על פניו של איקן. הוא שקל אם לברוח או להילחם, ואז, בהבעה של צער, הוא רץ לעבר החור הפעור בקיר. כעבור רגע הוא שם לב שאני לא מאחוריו, "מאדי, רוצי!"
אחזתי חזק בקשת והלפיתה שלי הייתה כל כך הדוקה, שאצבעותיי הלכו והתאבנו והדמעות שטשטשו את ראייתי כבר התחילו לזלוג מתוך עיני. הרגשתי שמשהו שורט את הקרסול שלי וחודר עמוק לתוך הבשר. אילצתי את גופי העיקש להתקדם, אבל לא יכולתי להרשות לעצמי לזוז. נזכרתי בדומינו דול, בבדיחות שלה, שתמיד סילקו ממני ספקות ובצחוקה הצלול שהקל על המתח בכל פעם. תמונת פניה המחייכים העבירה בי אשמה מסתחררת.
"מאדי!"
צינה פשטה בגופי, ראיתי את הבהלה בעיניו של איקן. נזכרתי שדומינו דול אמרה לי שהיא מעדיפה למות מאשר לראות אותי מתה. ידעתי שאם אני אמשיך לעמוד שם כמו טיפשה ואניח למפלצות לקרוע את בשרי, אאכזב את שניהם.
המילה הבאה יצאה מתוכו בשאגה, "רוצי!"
קרעתי את עיני מהכיתוב על הקיר והאש התעופפה מיד שלי. רצתי.

כה דרמטי.
טוב, שהיה. זוכרים שדומינו השאירה "מסר" על הקיר? היא כתבה מיאו, למי שלא הבין את התגובה שלי (או למי שלא קרא את התגובה שלה >.< )
מנהלות מימד 72 לפני 9 שנים ו-4 חודשים
שלב מס' 2- צ'סטר וקרייטוס

*אנחנו מבקשות לציין שהמשימות נבחרות בהגרלה לכל זוג

צ'סטר וקרייטוס, אתם יוצאים מתוך אחד הפניות של המסדרון וממשיכים דרך מסדרון נוסף כפי שמראה המפה שלכם. בדיוק כשאתם יוצאים למסדרון הנוסף, אתם שומעים רחשים שקטים, ואז קול טיפוף צעדים חלוש. הרדארים מתחילים לצפצף, ולא עוברות כמה שניות ואתם נתקלים בלהקה של חמישה כלבים מפלצתיים.
ראה תמונה:
https://cdn3.artstation.com/p/assets/images/images/001/233/455/large/rudy-siswanto-hellhoundcopy.jpg?1443932108

המשימה הראשונה שלכם היא להילחם בשמונת הכלבים האלו ולהרוג אותם.
*כדי לעבור לשלב הבא עליכם לתאר את הלחימה בכל כלב עד למותו.
*ברגע ששניכם מגיבים על הלחימה תעברו לשלב הבא.

אנחנו מציעות לכם להסתכל שנייה ברשימת החפצים שלכם בתיאור הקבוצה – מלבד הסקילים, יכול מאוד להיות שעוד דברים יעזרו.

בהצלחה!
DARK-MANDOR לפני 9 שנים ו-4 חודשים
(כתבתן בהתחלה חמש ואז כתבתן שמונהXD אני אתייחס לחמש~)
אני רעב.מחשבה על אוכל גרמה לבטן שלי להתכווץ ותהיתי מתי אכלתי פעם אחרונה.נראה לי שאיבדתי את תחושת הזמן שלי עבדה לפני זמן רב.
שלפתי סנדוויץ' מהתיק שלי(זה מהאוכל ששמתי שם) שהיה עטוף בנייר כסף אז מעכתי אתו באגרוף וזרקתי אותו על-הרצפה במכוון ללכלך.דרך כולשהי ללגלג לאנונימוס.
זרו נחת על הכתף שלי והתחיל לקרקר.
~"חדשות?"~תיקשרי איתו.
~"עוד מסדרון אחד,ותתקלו בחמישה זאבים,כמו שפגשתם קודם."~
"אוקי צ'אסטר,בהמשך יש חמישה כלבים מטומטמים כמו מקודם,תהיה מוכן."הודעתי לו אחרי שתיקה ארוכה.
שלפתי מהתיק את תרסיס החומצה-שאשתמש בו הרבה ואת החרב שלי ביד השנייה.
"בו נעשה תכנית,"אמר שנייה לפני הפניה."איזה רמה אתה בקסם?" שאלתי ישירות אחרי כן כדי שלא ימשיך לדבר,"רמה 4...למה?" "מעולה.תראה,אני אגן ואתה תתקיף,כשהמגן שלי יגמר,אתה תגן ואני אתקוף,עשיתי את זה קודם וזה היה טוב על הזאבים הלא-חכמים-במיוחד האלו." אחרי שגמרתי להסביר הוא אישר את התכנית שלי וחצינו את המסדרון השני.


מנהלות מימד 72 לפני 9 שנים ו-4 חודשים
חמישה כלבים, טעות שלי XD
זה מה שקורה כשלומדים יום שלם למבחן ><
matrix לפני 9 שנים ו-4 חודשים
אחרי כמה דקות הליכה, כשהבנו שכנראה הדרך קדימה לא תוביל למקום מיוחד, החלטנו לפנות ימינה.
מיד כשפנינו זרו, הינשול של קרייטוס, הגיע והודיע לנו שבהמשך יש עוד 5 כלבים.
יש לנו משהו עם לבחור במקומות הלא נכונים.
האמת, לא הכי התלהבתי מהרעיון של להסתער וזהו. לא ממש בא לי עוד פציעות עכשיו. "בא נעשה תכנית", אמרתי. קראייטוס קימט את מצחו לרגע, כנראה חושב. "איזה רמה אתה בקסם?"
"רמה 4" עניתי.
"מעולה. תראה, אני אגן ואתה תתקיף, כשהמגן שלי יגמר, אתה תגן ואני אתקוף, עשיתי את זה קודם וזה היה טוב על הזאבים הלא-חכמים-במיוחד האלו."
זה היה די הגיוני. הנהנתי בראשי לאישור. שלפנו את החרבות והתחלנו להתקדם.
התקדמנו לאט, בצעדים קטנים. בתוך כמה שניות הרדאר התחיל לצפצף, והתחלנו לשמוע קולות, שריטות ציפורניים על אבן, רעשי הליכה שקטה..
"שלוש.." לחש קרייטוס. "שתיים.. אחת.."
הכלב הראשון התקיף. הוא קפץ עלי, ונתקל במגן שקרייטוס יצר לפני. זימנתי 2 כדורי אש ב2 ידיי, והטחתי אותם ביצור. הוא ילל בכאב, והסתער שוב. המגן הבהב. יש לי עוד כמה שניות. תקעתי את החרב שלי בכתף שלו, וראיתי את מד החיים שלו צונח כמעט עד לאפס. ברגע האחרון יצרתי מגן משלי ופיניתי את הדרך לקרייטוס שהסתער עליו עם החרב שלו והרג אותו. הרדאר המשיך לצפצף מתוך התיק של קרייטוס, אז חיכינו. אחרי כמה שניות הגיחו מהאפלה שלפנינו שאר ארבעת הכלבים, ביחד.
והנה הלכה התוכנית.
הסתערתי קדימה עם 2 כדורי אש ביידיי והעפתי אותם לעבר הכלב הקרוב. בזווית העין קלטתי את הוגו עף לעבר כלב שהתכוון לקפוץ עלי משמאל ומנקר את העין שלו. נעצתי את החרב במקום שבו כנראה נמצא הלב של הכלב ופניתי אל הכלב של הוגו. עוד לפני שסיימתי להסתובב הכלב השלישי זינק עלי מאחורה והפיל אותי. תוך כדי הנפילה ראיתי את הוגו וזרו נלחמים ביחד בכלב שרציתי לתקוף, מרחפים מחוץ לטווח ההשגה שלו ומתקיפים מדי פעם, ואת קרייטוס שסיים עם הכלב שלו ורץ לעברי. הכלב שמולי התכופף, מוכן לזינוק. הצמחתי קצת עשב ליד הרגל שלו וניסיתי לתפוס לו את הרגל, אבל איחרתי. הוא הסתער עלי, ומיד עף אחורה כשכדור האש של קרייטוס פגע בו. 4 כדורי אש משנינו סיימו את העבודה.
4 הלכו, אחד נשאר.
זאבה~ לפני 9 שנים ו-4 חודשים
נירה-

כשהתעוררתי, לא היה רעש של מים זורמים. ניסיתי לזוז אבל שק השינה וג'ון מנעו ממני בהחלטיות לזוז. הבטתי בפניו כאשר ישן, הקמטים העדינים שיחקו בפניו. קמטים ליד עיניו אמרו לי שהוא צחק הרבה, למרות שהוא לא ממש מדבר הרבה. חייכתי, אני חושבת שקמטים סביב הפה מראים על עישון בגלל הצורה שהפה מקבל כשהוא מחזיק את הסירגיה בין שפתיו. לא היו לו קמטים כאלה. היה לו קמט במצח, קמט שמצביע על דאגה. חיבקתי אותו והרחתי את הריח שלו.
"ג'ון," לחשתי. "צריך לקום. המים כבר לא זורמים."
הוא התעורר ומצמץ באטיות. הזזתי את זרועותיו ככה שיאפשרו לי לצאת מהשק שינה והבטתי דרך החור. המים נעלמו, כל מה שנשאר זה ערימות של עצמות דגים, עיני דגים ופה ושם קצת בשר שהדמויות הווירטואליות השריאו כפרס. דיברתי עם הינשולה שלי והיא אמרה לדביבונים לאסוף את כל חתיכות הבשר חזרה.
הוצאתי שתי פרוסות לחם וחפיסת שוקולד.
שמתי את חפיסת השוקולד בין שתי פרוסות הלחם ותפרתי(ברישול) עם חוט שעשוי מעלה דק. העמדתי את הלחם בעזרת השורשים וזימנתי כדור אש בידי. אומנם שרפתי קצת את הלחם אבל כשסיימתי זה הריח מדהים.
פתחתי בקבוק מים ושמתי אותו ביננו. הכנתי משטח שאמור להיות צלחת משורשים, והנחתי עליו את הלחם.
"בתיאבון," אמרתי והוצאתי את הסכין הציד שלי. אחרי האוכל נתתי לחיות לאכול חצי מבשר הדגים שהן מצאו ויצאנו שוב לדרך.
DARK-MANDOR לפני 9 שנים ו-4 חודשים
שלפתי את החרב.
"שלוש..שתיים..אחת-"בסיום הספירה יצאנו לשדה הקרב.
פתחתי את המגן עוד לפני סיום הספריהוזו הייתה החלטה שאולי אם הייתי מחליט לפתוח לפני כן הוא היה נפצע,או אולי אני.הזאבים נראים לא-זאביים כאלו כמו קודם,זה דווקא די מקל.
בזמן שהוא טיפל בכלב בעזרת כדורי אש ששוגרו במהירות,אני הייתי שקוע במחשבות על דברים שלא שמתי לב להם עד עכשיו שנזכרתי בהם.
פוקוס רייס פוקוס.
המגן נגמר ממש לפני שהכלב מת,צ'אסטר שלף את המגן וזינקתי אל הכלב וגמרתי איתו בחיתוך במפרקת.הרגשתי את האדרנלין זורם בי.
הייתה שניית שקט כזאתי.מלחיצה שבא אינך יודע מה קורה ושום דבר לא קורה.
ואז ארבעת הכלבים שנותרה הופיעו מהחשכה.
והמגן שלו נגמר.כמה נפלא.
תקפתי עם החרב שלי את הכלב הקרוב ביותר,ושאלתי"אתה יכול להביא לי את התרסיס חומצה?" את דארקר שהיה לידי בזמן ששיספתי לכלב את הרגל הקדמית. דארקר הפיל את התרסיס מהתיק וגלגל את זה מהרצפה אלי.
התכופפתי והרמתי את התרסיס ביד הפניה בדיוק בזמן שהכלב נשלך לי את כף הרגל.מהר מאוד לחצתי וריססתי לו על הפנים והחלקתי אחורנית על ריצפת הבטון שהרגישה קרה במידה מוזרה.
הכלב ילל וערפתי לו את הראש.
נגעתי ברגל שלי והיא כאבה מהנשיכה הקצרה שלו.טוב מזל שיש לי נעליים.
הסתכלתי על זאב אחר,וזרו ועוד חיה שכנראה של צ'אסטר תקפו והסיחו את דעתו.
בשדה הראיה שלי ראיתי זאב מועד קצת ועומד זנק אל צ'אסטר שהיה על הרצפה.שיגרתי עליו כדור אש גדול שיצרתי בעזרת שתי הידיים שלי,והזאב-שהכדור פגע בו בול בזמן עף לצד.צ'אסטר התאושש וקם בדיוק כשהזאב קם,והוא יצר במהירות כדורי אש וחיסל אותו סופית.
הרגשתי תחושת הקלה והתיישבתי על הרצפה בשביל לבדוק את הרגל.הוא לא הצליח לחדור את העור לגמרי ויש סימני שיניים וקצת דם.ריפאתי את עצמי-שהיה מדהים מהמהירות שזה ריפא,לא בגלל חומרת הפצע-שלא היה כל כך,אלה המהירות;אה נכון,הקסם שלי חזק יותר עכשיו כמבוגר.
"צריך רפואי?"
מנהלות מימד 72 לפני 9 שנים ו-4 חודשים
שלב אחרון – צ'סטר וקרייטוס.

*אנחנו מבקשות לציין שהמשימות נבחרות בהגרלה לכל זוג

צ'סטר וקרייטוס, אתם ממשיכים לאורך המסדרון ונתקלים בחדר גדול שיש בו המון נשקים.

ראה תמונה:
http://www.wallpaperfo.com/thumbnails/detail/20120715/fantasy%20art%20rifles%20artwork%20anvil%20forge%201920x1080%20wallpaper_www.wallpaperfo.com_49.jpg

בקצה המרוחק של החדר יש דלת גדולה ועליה תמונה של מפתח. הגעתם לדלת המפתח – ברגע שתיכנסו דרכה, תגיעו לקומה השלישית. אתם מתחילים ללכת בחדר עד שהנשקים מסביבכם מתרוממים באוויר ומתחילים לתקוף אתכם מכל עבר.

*המשימה האחרונה שלכם היא לנסות להתחמק מהמתקפה של הנשקים (וזה כולל להילחם בהם, כן)
*כדי לסיים את הקומה עליכם לתאר הלחימה בנשקים.
*ברגע ששניכם תגיבו על הלחימה ותקבלו אישור מפורש שעברתם, תוכלו לצאת דרך דלת המפתח.


אנחנו מציעות לכם להסתכל שנייה ברשימת החפצים שלכם בתיאור הקבוצה – מלבד הסקילים, יכול מאוד להיות שעוד דברים יעזרו.

בהצלחה!
אקו לפני 9 שנים ו-3 חודשים
יצאנו שוב לדרך.
הבעיה הייתה שהיינו בתוך חור בתקרה בגובה חמישה מטרים, ללא מים שירככו את הנפילה, רק שלוליות חלקלקות, ואני לא מתכוון למות דווקא מנפילה, אם כבר עדיף איזה מוות אפי נגד בוס. גם לא יכולתי לעוף למטה כי זה רק חמישה מטרים ואני קשור לנירה.
חשבנו על פתרון למשך דקה תמימה ואז הגינו תוכנית מוזרה.
ראשית נירה הצמיחה כר דשא עבות מתחתינו, אך זה כשלעצמו עדיין לא ימנע פציעות לגמרי, אז היא השתלשלה מהשרשרת כלפי מטה כשאני משתדל להיאחז כמה שיותר חזק ולא ליפול איתה, והגענו למצב שהיא תלויה הפוך מהרגל בחצי הדרך למטה, אז אני נתליתי משפת הבור בידיי כשנירה עדיין משתלשלת מלמטה, מחוברת לרגלי, וכך קירבתי אותה עד שהייתה במרחק מטר אחד מהרצפה.
ואז שחררתי, ומיד התחלתי לנפנף בכנפיים באלימות. המשקל של נירה הוריד את שנינו למטה, אבל המהירות הייתה נמוכה ולכן היא נפלה, עם הידיים קודם, על הרצפה ללא פגע. בשלב הזה אני עדיין הייתי באוויר והיא הייתה על הרצפה, כך שהייתי צריך להתמודד רק עם המשקל שלי בתעופה, אבל משיכת השרשרת הלא אחידה הוציאה את התעופה שלי מאיזון ונפלתי ליד נירה ברשרוש שרשרת.
"זה נראה כאילו זה כאב" אמרה.
"אאוץ'" עניתי כשקמתי מהדשא המעוך.
המשכנו במסדרון ופנינו שמאלה, וכך נכנסנו למסדרון ארוך ורחב עם שתי שורות של שריונות אבירים מהצדדים, ודלת גדולה ומרשימה עם תמונה של מפתח. אז זה הסוף, חשבתי.
התקדמנו לאורך המסדרון, אבל משהו לא היה בסדר... חושי הגיימר שלי עקצצו- מסדרון רחב וקריפי, ממש לפני הסוף, שורות של שריונות אבירים... תזמון ומקום מושלם לקרב אחרון.
הנחתי את היד שלי לפני נירה ועצרתי אותה
"משהו כאן מסריח, כדאי שניזהר." אמרתי לה
"למה?" שאלה "זו לא דלת הסיום?"
התחלתי לדבר, אבל חריקת מתכת חדה קטעה את דבריי, השריונות החלו לזוז, ידעתי!
"רוצי לקצה המסדרון" צעקתי לנירה והתחלתי לרוץ איתה.
"ככה יהיה לנו קיר מאחורינו ולא נצטרך להילחם בהם משני צדדים שונים"
הספקנו להגיע לקצה המסדרון לפני שהאבירים ירדו מהמעמדים שלהם. הדלת, כמובן, הייתה נעולה, לפחות עד סוף הקרב.
ניצבנו עם הגב לדלת מול 12 שריונות אבירים נוצצים וחמושים. למזלי, אני מכיר את הטכניקה המושלמת נגד יריבים עם שריון.
מנהלות מימד 72 לפני 9 שנים ו-3 חודשים
שלב אחרון - איקן ומאדי
(מצטערת על העיכוב........)
אתם ממשיכים לרוץ במסדרון ללא מטרה מלבד לברוח מהמפלצת המחרידה. אחרי כמה פניות אתם מוצאים מעבר צר וחשוך בקיר, ועוברים דרכו במחשבה שכך תוכלו להתחמק מהמפלצת. המעבר כל כך צר עד שאתם חייבים ללכת על הצד, וחשוך כך שאתם לא יכולים לראות לאן אתם הולכים. אין לכם ברירה מלבד להתקדם הלאה.
בסופו של דבר אתם מגיעים לפתח, שמוביל אתכם לחלל ריק, כמו מן אולם נשפים באחוזה נטושה. בקצה השני של האולם הייתה דלת גדולה, שמצידה השני הגיע אור שהאיר את האולם בלובן קלוש. אל הדלת הגדולה הובילו מדרגות אבן גדולות וכהות. אתם עושים את דרככם אל הדלת ומקרוב אתם יכולים להבחין במפתח שמצויר עליה. אתם מבינים ישר מה זה אומר.
פתאום האדמה מתחילה לרעוד ולקרוס, מותירה מאחוריה חור ענק ברצפה. אתם מוצאים את עצמכם עומדים על הקרקע היחידה שנותרה יציבה - זו הקרובה לפתח שממנו הגעתם. מצידו השני של החדר, המדרגות והדלת נותרו כשהיו.
*המטרה שלכם היא לחצות את החדר בבטחה אל המדרגות ולעבור בדלת.
*הרעש משך את תשומת הלב של המפלצת שרדפה אחריכם מקודם, אז עכשיו היא התחילה לפלס את דרכה אליכם דבר המעבר הצר. זה גורם לקרקע שמתחת לרגליכם לרעוד עוד יותר. לא יעבור זמן רב והיא תיפול.
*אם תעיפו מבט אל תוך החור ברצפה תראו שזורם שם נהר של דם, ופה ושם מבצבצים יצורים שנראים כמו דגים, אבל הם לא.
*בשנייה שתצליחו להגיע אל הדלת תוכלו לעבור.
כן, זו חידת כן או לא, אבל אני משאירה לכם את רוב הפרטים. אתם רק צריכים להיות יצירתיים מספיק. סומכת עליכם.
להנחיות נוספות אתם יכולים לפנות אליי בווצאפ....
DARK-MANDOR לפני 9 שנים ו-3 חודשים
איכס.התפוח שאכלתי היה קצת רקוב ומגעיל.
אף-פעם לא אהבתי תפוח,תמיד התפוח היה קשה וחסר טעם,או סתם מגעיל.וגם ריח האבק לא בדיוק עזר,טוב..לפחות יש לי אוכל.
המשכנו במסדרון לאחר מנוחה קלה,ועכשיו אנחנו במסדרון ארוך שנדמה שאין לו סוף.עשינו תורניות שכל אחד בתורו עושה אור עם כדור אש,כדי שלא אחד משנינו יבזבז את כל האנרגיה שלו.כרגיל,זרו מעופף מעלי בעוד שמתהלך על האדמה,מעניין כמה טוב רואה עורב בלילה.
"יש שם קצת אור,נראה לי אני רואה את המסדרון."אמר צ'סטר כשהוא הביט אל האופק.הוא צדק,אחרי שנייה ראיתי אור קלוש בהמשך,טוב,יש לי ראיה פחות טובה כרגע.
התחלנו לרצות בחשכת המסדרון בעוד האור בקצה מתקרב באדרגתיות.
כשהגענו החדר החדר היה נראה קטן מבחוץ,אך כשנכנסנו-הוא היה גדול משנראה.
"מגניב,"מלמלתי בזמן שבחנתי את הנשקים הישנים "הם די ישנים."כשיו אמרתי בקול רם יותר.
לאחר כמה דקות צ'אסטר אמר,"יש שם דלת,בוא נצא מפה כבר."
"יאללה."עניתי ופנינו לדלת.כשהגענו לדלת,צ'אסטר בא לפתוח את הידית ורגע לפניה שנגע בא רשרוים מוזרים נשמעו באוויר.הסתובבי ישר ומצאתי כמה נשקים מאופפים.
שיט.
פתחתי מגן והצמחתי בסביבנו כיפה עבה של עשב שהגן עלינו מהנשקים ונתן לנו גישה לדלת.
מנהלות מימד 72 לפני 9 שנים ו-3 חודשים
(התגובה של זאבה)

נירה-
עמדנו בגב אל הקיר והשריונות החיים החלו להתאסף סביבנו(נגיד שבאורח קסם אין לנו את הצמידים האלה כי הם כבר לא קיימים).
חייכתי, לו לא כאן. והינשולה שלי מספיק חכמה כדי לנתח את המצב ולהבין אותו. שלפתי את הגרזן שלי והסתערתי, ג'ון משום מה נראה מופתע. שרקתי שריקה חדה והעפתי לשריון את הראש. זה כמובן לא הפריע לו לנסות להרוג אתי ולעוד שלושה מחבריו. מה שיותר הפריע לו זה שלו מעכה את השריון שלו וקרעה אותו ממנו באכזריות. אחרי שהשריון התפוגג נעמדנו גב אל גב, שלפתי את השוט שלי בנוסף ושלחתי אותו קדימה, הוא התעטף סביב רגל של שריון ומשכתי בכוח, באותו זמן העפתי את הגרזן שלי על הצד הכהה בחזה של שריון. השריון התעקם ואחרי רגע סילון של אש נורא מפיה של לו, השריון החל להינמס ולו קרעה את מה שנשאר ממנו לגזרים. תקעתי את הגרזן שלי כחישה פעמים בגוף השריון בטרם החל להתפוגג כשרגליו ידיו וחצי מבטנו משוסעים.
לפתע הרגשתי משהו לא נעים(נקרא לזה ככה) בתוך היד שלי. רגע, פאק. בתוך היד שלי? הבטתי לשם והספקתי לראות חרב שיוצאת משם במהירות, קרסתי על הברכיים ועטפתי את הפצע ביד השנייה שלי. לו תפסה אותי בכתפיים ועפה משם לכיוון הקיר. איך שהוא ג'ון הופיע שם ושאל משהו אבל כאב לי מידי כדי לשמוע אותו.
"פאק זה ככ כואב!" צרחתי ושיגרתי חמישה כדורי אש ענקיים על השריונות, הצמחתי ענפים שקרעו את חלקי השריונות לגזרים ולסיום לו ירקה סילון אדום וארוך של אש חמה.
הרגשתי איך אני נהיית חמה וקרה באותו הזמן, איך נהיית לי זיעה והרגשתי את דאגתו של ג'ון ושל.. לו?
אחרי רגע שמעתי עוד כמה חבטות עמומות וג'ון אמר לי שכולם מחוסלים. שמעתי דלת נפתחת וגוף כבד מתחתיי ששריריו נמתחים ונרפים. ידעתי במעומעם שזו לו. אחרי כמה זמן, אולי שניות אולי דקות ירדתי ממנה והלכתי לאט כשידי שעונה על גופה. ליתר יותר, כשכולי שעונה על גופה. אוי פאק, כל כך כואב.. למה כל כך כואב לי..?
אקו לפני 9 שנים ו-3 חודשים
נירה נפצעה, נפצעה ממש קשה, גם אחרי כל הקסמים שלה, נותרו עוד שישה אויבים. כמו שחששתי, חרב העץ לא הסבה יותר מדי נזק לשריונות, ולהשתמש בלהב של חרב המתכת יהיה מטומטם לחלוטין נגד שריון פלדה מלא. אבל יש יותר מדרך אחת להשתמש בחרב.
שלפתי בזעם את החרב מהתפריט שלי, לא אתן להם להתקרב לנירה. החרב הופיעה ונפלה לכף ידי. תפסתי את הלהב של החרב בידי החשופה האחת, ואז העברתי גם את השניה. החרב הייתה חדה, אבל כל עוד כף היד שלי לא תחליק על הלהב אני לא אמור להיפצע מזה. הנפתי את החרב לכיוון השריונות, מחזיק את הלהב בשתי הידיים. השריון הראשון נתפס לא מוכן וחטף מכה עוצמתית בקסדה משמורת המתכת העבה, הקסדה שלו התעקמה לחלוטין ונתלשה הצידה בעוד הגוף קורס. זו הייתה שיטת לחימה מדיוואלית ששימשה חיילים שנלחמו בבעלי שריון. השריון היה חסין מלהבי החרבות ולכן הם השתמשו בחרב כאלה עם הלהב כידית. שיטה לא נוחה במיוחד, אבל אפקטיבית.
דחפתי שריון אחד עם הניצב, הוא מעד ונפל על אחד אחר הנפתי את החרב בסיבוב והסטתי את מתקפתו של שריון אחר, משכתי את רגלו עם הניצב, והוא איבד את האיזון ונפל גם הוא, חיסלתי אותו במכה לחזה.
אחד נוסף תקף אותי עם גרזן, התקדמתי לכיוונו וחסמתי את המתקפה עם מגן היד שלי, עוצר את הידית ואז תופס אותה, תלשתי את הגרזן מידיו, זרקתי אותו על אחד שהתקרב יותר מדי, הפלתי את החרב לרצפה, שלפתי את הסכין, תפסתי אותו בראש וקירבתי אותו בכוח, נעצתי את הסכין בתוך חרך הראייה שלו ואז הנפתי את הראש שלו לתוך הרצפה, נועץ את הסכין עד לשיא העומק.
עוד אחד התקרב, מעדתי לכיוון החרב, גורם לו לחשוב שאני רוצה להשיג אותה, הוא רץ אליה וכמעט בעט בה כדי להחליק אותה הרחק ממני. פיתלתי אל גופי בסיבוב חזק ובעטתי בברכו מהצד, בדיוק כשרגלו השניה הייתה באוויר בדרך לבעיטה. קול שבירה מתכתי נשמע כשהמפרק של ברכו התפרק והוא נפל. לקחתי את הגרזן שלו וחיסלתי אותו איתו, גרזן יהיה הרבה יותר יעיל נגד השניים הנותרים.
הראשון חתך את האוויר בחרבו, שברתי אותה עם הגרזן ונעצתי אותו בכתפו, הגרזן חדר עד אמצע החזה.
האחרון הסתער לכיווני, הטלתי עליו את הגרזן בלי גינונים מיותרים, הגרזן שקע בקסדתו והוא נפל אחרון על הרצפה.
הקרב נגמר.
לחצתי על אופציית "החזר הכול" ברשימת החפצים שלי, החרב והסכין התפוגגו שניהם.
הסתכלתי על נירה, היא לא נראתה טוב, אבל החיים שלה היו מעל לחצי, היא תשרוד.
"כולם מחוסלים" אמרתי במבט מודאג. לו הלכה לכיוון נירה ועזרה לה לקום, ואני הלכתי
ופתחתי את הדלת האחרונה.
מנהלות מימד 72 לפני 9 שנים ו-5 חודשים
מימד 2 – דלתות המזל: חלק 2.

*כנסו לקישור הנ"ל על מנת להיכנס לאווירה – https://www.youtube.com/watch?v=2bbTQoElvEE

עברו יומיים מאז שהתעוררתם בצינוק של המימד השני.
בוקר אחד התאים נפתחים. אתם יוצאים ומוצאים את עצמכם עומדים מול מסדרון ארוך ואינסופי שלכל אורכו שורה של לפידים. אתם לוקחים את התיקים שנשארו מחוץ לתאים ופוסעים לאורך כל המסדרון הארוך, אזיקי המתכת הכבדים שקושרים ביחד את קרסוליכם משמיעים צליל שמהדהד באוויר. כשאתם מתקרבים לנקודת האור הקלושה בסוף המסדרון, אתם פונים ימינה.
ואז כולכם נפגשים.
באותה נקודה בה נפגשתם ישנה רחבה ענקית מרוצפת באבן. אור קלוש של לפידים מאיר את הקירות הטחובים ואת שתי דלתות העץ הגדולות שניצבות על הקיר מולכם. על דלת אחת נכתבה בדם מפלצות הספרה 1 ועל הדלת השנייה נכתב מספר 15.
אתם יודעים שעליכם לבחור דלת אחת, אבל לפני שאתם מספיקים לפעול קול עמום של צחוק נשמע ברקע, אם תרימו את מבטכם תבחינו בו. ברוח הרפאים שרודפת את המגדל. ובמקרה גם המדריך של המימד הזה.
הכירו את סר פרדריק האומלל –

https://moviewriternyu.files.wordpress.com/2013/03/ghost.jpg

לאחר הכירות קצרה סר פרדריק האומלל פוצח בשיר.

"צליל של גשם דופק מעליכם,
שמשום מה נראה כמו דמכם!
וריחו הוא הוא בדיוק ריחו של ברזל,
היזהרו נא מהדלת פן המוות ישיגכם.
אחת מן הדלתות היא דלת המלכודת,
צלילים של יללות קורעת אוזניים,
מבשרות על בואם של זאבים גדולים פי שניים!
מאיימים לעלות ולבלוע את גופכם,
ואל החשכה לזרוק את ראשכם.
הם יתקפו ויקרעו בשיניהם את הכול, רק את דלת המלכודת היזהרו נא לא לבחור.
הדלת האחרת היא דלת המזל, ואורותיהן של התקווה ינצנצו בחלל.
אם תבחרו בה לא תמותו כלל.
האם יש לכם מזל?"


רגע לאחר מכן הוא נעלם. ושעון עצר ווירטואלי סופר דקה אחת לאחור.
עליכם לבחור דלת לפני שמשהו רע יקרה. אבל אתם לא מספיקים. כי באותו הרגע שעון העצר מתפוצץ והצינוק מסביבכם מתחיל להתפרק.

------------------~~~~~~~-----------------~~~~~~------------------~~~~~~-----------

טוב, אז במחשבה שאתם לא הבנתם את דבריו של סר פרדריק האומלל, הרשו לנו לחדד את דבריו.
ההודעה הלא מוזרה בכלל ששלחנו לכם לפני כמה ימים התבקשה מכם לבחור את אחד המספרים 1 או, 15, וזאת מפני ששני המספרים האלו מופיעים על דלתות העץ שהזכרנו למעלה.
אחת מהדלתות היא דלת מלכודת – מה שאומר שאם תבחרו בה, תיתקלו במלכודת ישנה שהציבו השומרים בתקופת הכאוס במימד הזה. המטרה של המלכודת הזאת הייתה למנוע מהאסירים להצליח להימלט מן הקומה הראשונה של המגדל, ואולי, גם לגרום למותם במידה והם אינם מצוידים בנשק.
הדלת האחרת היא דלת מזל – מה שאומר שאם תבחרו בה, לא תיתקלו באחד ממלכודות המוות האכזריות ומיד תעלו קומה.

אז יש שני מספרים. ויש שתי דלתות. אחת מן הדלתות היא דלת מלכודת, ואחת מהן היא דלת מזל.
אז רובכם הגדול בחר במספר 15.

רוצים לדעת איזה דלת בחרתם?


הדלת נפתחת, אתם נכנסים לתוך מסך של העלטה. מיד אחרי שהדלת נסגרת מאחוריכם שתי שורות של לפידים נדלקים וחושפים חדר גדול.
יש בו כלבים מפלצתיים.

ראו תמונה:

http://taxidermicowlbear.weebly.com/uploads/2/3/7/4/23742956/190873_orig.png

אז... אופס. לא היה לכם מזל וללא ידיעה בחרתם בדלת המלכודת. עכשיו עליכם להילחם נגד כלבים מפלצתיים כשאתם קשורים בשלישיות אחד לשני.
*אנחנו מבקשות מהשחקנים ששיעורי הגיל שלהם השתנו – נא להתייחס לחסרונות של שיעור הגיל שלכם.

אבל הי, אל תתבאסו, אולי בפעם הבאה יהיה לכם מזל.

בהצלחה! D:
Lich לפני 9 שנים ו-5 חודשים
מאדי - מימד 2: דלת מלכודת.

(אין לי זמן בשיט, אז התחלתי את התגובה אחרי החלק שבו סר פרדריק האומלל נעלם.
מתבודד, צ'סטר – תתחילו להילחם. אני אצטרף אליכם בקרוב)


שעון העצר התנפץ לרסיסים.
ידעתי שאני אמורה להיות מוטרדת מהמחשבה האבסורדית שעד עכשיו היה לנו קל. הרעיון היה אמור להבעית אותי, שלא לדבר על כך ששיחקנו לנו במוח. אבל לא ידעתי איך לעבד את המצב שנקלענו אליו. אבל בשלב הזה התחלתי לחשוב שאנונימוס מנסה לצחוק על חשבוננו, בדיחה כושלת ולא מצחיקה.
שאגות רעם וקולות סלע שהתבקעו הצטרפו יחד למקהלת הצרחות, האדמה מתחת לרגליי התחילה לרעוד והצינוק התחיל להתפרק סביבנו. שחקנים מעדו על ימין ועל שמאל, נפלו, קמו, המשיכו לרוץ. התכופפתי ועקפתי תוך כדי ריצה, בשלב מסוים אפילו דילגתי מעל שחקן שנפל. ג'ון וצ'סטר רצו לפני, מנסים להגיע לאחד הדלתות לפני שהאדמה כולה תתמוטט יחד איתנו. הקרשים הרופפים שבנו את התקרה נפלו מלמעלה ושרטו את פניי. ראיתי את קאווינה ונירה רצות לצידנו מקדימה, ואיקן מנסה להשיג אותן מאחור, ואז נפלתי. מבעד לאפר והאבק ראיתי את צל דמותם של ג'ון וצ'סטר נעצרים, קמתי במאמץ על רגליי והעפתי קרש שצנח על גבי. כשהיינו קרובים לשתי הדלתות, כשלושה מטרים לפנינו חלק מרצפת האבן התרוממה כלפי מעלה במזמן שאבנים קטנות עפו לכל כיוון. אבל לא עצרנו. בין פיסת הקרקע שהזדקרה למעלה ובין הקיר נותר מרחב צר, ונדחסנו דרכו בריצה. השחקנים באו בעקבותינו, אבל הפתח הצר רק האט את ההתקדמות בזמן שהצינוק סביבנו הזדעזע.
שמעתי את צ'סטר צועק משהו כדי לגבור על הרעש, אבל מיד התכופף בבהלה וגונן על ראשו כסלע נפל מהתקרה.
לבסוף הגענו אל הדלתות. פיסת אדמה צרה עוד החזיקה את הקיר במקום, וכל הצינוק מסביבנו נבלע בתוך חלל ענק שנפער מתחתינו. למרבה המזל כל השחקנים הצליחו להגיע, ויכולתי להישבע שחשתי בזיק קטן של אהדה כלפי אנונימוס על כך שהוא כבל אותנו יחד. אבל זה היה לרגע קצר. סקרתי בקדחתנות את שתי הדלתות וניסיתי להיזכר את דבריו של סר פרדריק האומלל לגביהן. האחת אמורה להיות מלכודת והשנייה מזל, אבל לא היה שום דרך להבדיל בניהן, הדלתות היו זהות לגמרי מלבד המספרים השונים. אבל השחקנים שהצטופפו מאחור דחקו בי לבחור, ולא היה לי זמן להתחיל לחשוב איזו מהן היא דלת המזל. לבסוף תפסתי בידית ההקשה של דלת מספר 15 ודפקתי בפראות על דופן הדלת, שנייה לאחר מכן שמעתי סדרה של נקישות מתכתיות קולניות, ורעש שנשמע כמו קרקוש מתכת. הדלת נפתחה בחריקה.
בפנים היה קר. ועלטה מוחלטת כיסתה את החלל המצחין. לאפי הגיעו ריחות של לחות ואבק, וריח מתקתק של ריקבון ומשהו שנשרף. הצצתי מעל כתפי וראיתי שיתר השחקנים נכנסים אחרי. הקולות מהוססים של כל האחרים עוררו אצלי הרגשה מעיקה שמשהו רע עומד לקרות. שמעתי רשרוש מלפניי ופתאום נשמע רעם אדיר שהרעיד את החדר. הרצפה הטלטלה מתחת לרגליי. מעדתי על ג'ון וכמעט נפלתי. לפידים בערו בפמוטי אבן ארוכים בכל ארבעת הפינות של החדר העצום, ואז נפער חור מתוך הקיר המרוחק מולנו. הסתכלתי בעיניים מצומצמות וראיתי רק אפרוריות סמיכה ומתערבלת, כמו ענני סערה, ודמויות כהות יוצאות מתוך החור.
קיללתי חרש ופשפשתי בכיס בחיפוש אחר הסכין. מאחורי נשמעו צלילים של מתכות נשלפות. ואז ענני האבק התפזרו וחשפו חבורה של זאבים מפלצתיים.
השתררה דממה של כמה שניות. שמעתי את הדם הולם באוזניי, והרגשתי כאילו חיי עומדים על פיסת קרח דקיקה, וכעת החל הקרח להיסדק, ואיים להפיל אותי אל תוך הקיפאון החשוך שמתחת.
ואז יד לפתה את זרועי מאחור. הסתובבתי, זה היה איקן. הוא נדחף בין ג'ון וצ'סטר והביט בי דרך עיניים מודאגות. הפנים שלו היו חבולות ושרוטות.
"את תהיי בסדר?" הוא שאל. הקול שלו היה קר כקרח, מרוחק, שטוח כמו להב של סכין.
"כן." עניתי ואילצתי את עצמי לכבוש חיוך קטן. "תשמור על עצמך, טוב?"
הוא הסתכל עליי באותו מבט דרך עיניו הכחולות. העיניים שלו נצצו לאור הלפידים.
אל תבטיח. אל תבטיח. אל תבטיח. שום דבר, אף פעם! אף פעם! אף פעם בחיים שלך!
"אני אהיה בסדר. אני מבטיח."
איילת לפני 9 שנים ו-5 חודשים
הוא צרח שוב.
היללה המזוויעה התפשטה באוויר והרעידה את כל השדה כשנעצתי את הסכין בבטנו.
גם אני צעקתי. הכאב ביד היה בלתי נסבל, והרגשתי ממש את רקמות הבשר שבתוכי כתוצאה ממנו.
היצור הרפה ממני וקרס על הקרקע-הוא חוסל סוף סוף.
טוב...בערך חוסל..
תוך חמש שניות הוא קם שוב וניסה להגיע אליי, אך אני כבר טיפסתי מחוץ להישג ידו. ככל הנראה, הוא לא היה מסוגל לטפס בעצמו.
הוא ניסה להתעתק ממקומו כדי להגיע אליי, אבל חוץ מהעובדה שהבהב קלות דבר לא קרה.
הוא ויתר לבסוף, שב על עקבותיו, ודידה באיטיות אל הכיוון ממנו באנו, גבו הקמור נראה למרחוק.
לדבר הזה יש כוח רצון אדיר, אבל לפחות הצלחתי להיפטר ממנו ולא להפוך לשאריות...
מועקה גדולה ירדה ממני ונשכבתי על גבי ענף רחב ונוח למדי.
לאחר מכן המשכתי לטפס,עדיין פחדתי לרדת למטה.
כשהגעתי לנקודה גבוהה יותר, הבחנתי בחור בגזע העץ. הנחתי שבתוך העץ נעים יותר מאשר על הענפים, אז התקרבתי לכיוון החור.
הדלקתי את העששית ובחנתי את העץ מבפנים. נראה כי בתוך החור הייתה מעין "רצפת עץ" שהיה ניתן לעמוד עליה.
נכנסתי פנימה. המראה היה משונה- העץ, כך הסתבר לי,היה חלול כולו מבפנים וענפיו היו צינורות שניתן היה להתהלך בהם מבפנים.
מדובר במערכת מסלולים עצומה, כמו מבוך, אבל בתוך עץ. די מדהים.
בכל זאת, זה לא היה הדבר המוזר ביותר שהיה שם:
לידי, ראיתי נקודות אור חיוורות, שזהרו בגווני תכלת וצהוב.הנקודות היו למעשה גחליליות, שריחפו להנאתן לאורך הענף החלול שיצא מצידי השמאלי.
כך נוצר שביל מואר, דבר שלא אפשר לפספס את הענף שבלט בזוהרו.
מעניין למה הן מאירות דווקא את הענף הזה... הרהרתי.
אבל משום מה, הייתה לי תחושה שהגחליליות לא עושות את זה סתם, אלא שהן משמשות סוג של סימן דרך.
מצאתי את עצמי, ללא מטרה מוגדרת ממש, מתחילה ללכת לאורך ענף הגחליליות.
ההליכה ארכה מספר שעות. האורות היו יפים. ניסיתי לגרום לעצמי להתלהב קצת יותר מהסיטואציה, אבל נשארתי משועממת.
בסוף השביל הענף נגדע בפתאומיות, והתחבר למה שהיה נראה כמו קיר רעוע.
בן רגע הרגשתי את הכעס משתלט עליי-באמת? קיר?! עשיתי את כל הדרך הזאת וכמעט מתתי בשביל קיר?!
הייתי כל כך עצבנית שרציתי להרוג את הקיר הזה.
לקחתי אבן, שמשום מה הייתה שם, ריכזתי את כל העצבים שלי וזרקתי אותה עליו בכל הכוח.
חיכיתי שהאבן תחזור אליי ,אבל זה לא קרה. במקום זה, האבן עברה דרך הקיר.
אוקיי, עכשיו זה כבר באמת מוזר, חשבתי.
התקרבתי אל הקיר בזהירות, ואף על פי שהיה בי חשש מסוים, עברתי דרכו.
הגעתי לצד השני. הסתכלתי על הסביבה החדשה בחשדנות כי בכל זאת, אני לא אחת שיוצא לה לעבור דרך קירות כל יום.
זה היה מעין חדר גדול. ראיתי מולי שולחנות עגולים וגבוהים מפוזרים על פניו. בקצהו המרוחק של החדר מאחורי השולחנות, היו מספר שולחנות נוספים, הפעם בצורת מלבן. הם סודרו בטור בסמוך לקיר הנגדי, ובין כל שולחן היה רווח. את הרווח הזה מילאו ספות מרופדות-משני צידיו של כל שולחן היו ספות כאלה. הן היו נראות כל כך נוחות...
על אחת הספות ישבו שני אנשים, האנשים הראשונים שראיתי מזה זמן רב, כך שהייתי מופתעת מאוד לראות אותם.
שניהם הסתכלו עליי. הבחור עשה זאת בצורה אדישה ובשעמום מופגן. תהיתי אם באמת כך הוא הרגיש באותו רגע.
הנערה שישבה לידו הייתה נראית מופתעת לעומתו, בערך כמוני, ונעצה בי מבט מוזר.
אז היא פתאום שינתה את הבעת פניה להבעה שלא הצלחתי לפענח, כאילו נזכרה שאני אדם שהיא מכירה.
היא קמה וניגשה אליי. רק בשלב הזה שמתי לב לשם (המקורי יש לציין) שהיה כתוב לה מעל הראש- דומינו דול
"כן..אני בסדר.." אמרתי בהיסוס לאחר שהופנתה אליי השאלה, למרות שלא הייתי סגורה לגבי המידע הזה.
ואז הוספתי:"אמ.. יש אצלכם מקום שאפשר לישון בו במקרה?"
DARK-MANDOR לפני 9 שנים ו-5 חודשים
"דני,קרייטוס-תסתכלו!"קולו הלא-נלהב במיוחד של בראנדיל עיר אותי משנתי.בראנדיל קם מאיזה פינה בתא וסימן לנו לקום.
דני סרק את הסביבה ולקח את התיק שלו,בראנדלין פשוט לקח את התיק שלו ואני הערתי את דארקר משנתו ואמרתי לזרו לסרוק את המשך הדרך ולחזור עם חדשות.מזל שיש לי תקשורת עם יצורים.זה יעיל.

ההליכה במסדרון היית מרושלת מצידי,עוד לא התרגלתי לגמרי "לגוף" הזה ושלא נדבר על ללכת "איתו" עם שרשראות.
הליכה העיוורת במסדרון עברה בשתיקה,שגרמה לי לחשוב שציוץ בודד יכול להבהיל אותי.
"משהו מתקרב."דני עצר אותו בידיים בקול שנשמע שוא הוא להתנפל על המה שמתקרב לפה."אל תדאג,זה העורב שלי,שלחתי אותו שידווח מה יש בהמשך."אמרתי לו והורדתי לו את הידיים.
זרו נחת לי על הכתף.
~מה יש בהמשך?~ ניסיתי ליצור איתו קשר.
~בהמשך יש מסדרון עם אנשים שלאט לאט מגיעים~ קולו שלא כמו בסרטים,היה שקט באוזן אך עושה בך צמרמורת כלשהי."בטח זה כל בית המשימות שלנו שמופגש שם."מלמלתי.
"תמשיכו ללכת,"הודעתי לדני ולבראנדיל שהסתכלו עלי בסקרנות.
"תמשיכו ללכת,נראה לי אנחנו-כל בית המשימות(אין לי שם אחר לכולנו.-.)נפגשים שם."הם הנהנו והמשיכו ללכת.

כשהגענו לשם רוב האנשים כבר היו שם,ודארקר שהלך אחרי במסדרון בא דקה אחרי שהגענו.
אחרי חצי דקה משהגענו כולם הגיעו,והתקבצנו בקבוצה והתלבטנו באיזה דלת להמשיך.
קול מוזר נשמע לפתע מאחור,הסתובבתי לשם הקול ופגשתי במבטי רוח שנראית כמו משוררת משום מה.
אחרי בלבולים והכירות מוזר עם הרוח,שהשם שלה מזכיר לי מישהו מבובספוג,היא התחליה לזמר שיר:
"צליל של גשם דופק מעליכם,
שמשום מה נראה כמו דמכם!
וריחו הוא הוא בדיוק ריחו של ברזל,
היזהרו נא מהדלת פן המוות ישיגכם.
אחת מן הדלתות היא דלת המלכודת,
צלילים של יללות קורעת אוזניים,
מבשרות על בואם של זאבים גדולים פי שניים!
מאיימים לעלות ולבלוע את גופכם,
ואל החשכה לזרוק את ראשכם.
הם יתקפו ויקרעו בשיניהם את הכול, רק את דלת המלכודת היזהרו נא לא לבחור.
הדלת האחרת היא דלת המזל, ואורותיהן של התקווה ינצנצו בחלל.
אם תבחרו בה לא תמותו כלל.
האם יש לכם מזל?"

וכשסיים,הוא נעלם והשאיר שעון שסופר דקה אחורה.
"אוקיי"צעקה מאדי,"לכל מי שלא הבין,צריך לבחור דלת,איזה נבחר?"
שאלתי את דארקר אבל הוא ענה:"..ממ..ה,לא..לא יודע איך לענות על זה." בצורה מוזרה ופשוט שתק.ברקע שמעתי כל מיניי ויכוחים על איזה דלת ומישהו אמר שלא צריך לבזבז זמן ועלינו לבחור מהר.
אבל היה מאוחר מידיי.השעון התפוצץ.
מה?..שיט,עבר הזמן!
לפתע האדמה התחילה לרעוד בעצמה וכלול הצינוק התפרק.
מעדתי קדימה ודני תפס אותי מנפילה,"צריך לזוז רוצו לדלתות!"הוא אמרת ורצנו.
כל האבק והאפר ריחפו באביר בזמן הריצה והשאירו ריק ישן כזה.
הריצה הייתה דיי קצרה אך קשה,וכשגענו פשוט דחפנו את דלת מספר 15.





נטוטו לפני 9 שנים ו-5 חודשים
דומינו דול, הקומה הראשונה של המימד השלישי

הרמתי גבה. היא לא נראתה בסדר בכלל. בין השיער הפרוע לבגדים המלוכלכים והפצע המפחיד למראה בידה, יכולתי לחשוב על לפחות חמישה עשר תיאורים שונים למצבה, והמילה "בסדר" ממש לא הייתה אחת מהם. היא לא הפסיקה לבדוק את הסביבה ולהביט בחלון הגדול של הבר. יכולתי לראות בבירור את הבהלה בעיניה, למרות שהיא עשתה עבודה דיי טובה בלהסתיר אותה. אבל זו לא הייתה בהלה מהסוג הרגיל, כי לא היה בבהלה הזו פחד, רק תערובת של אדרנלין והפתעה. בקיצור, היא נראתה כמו מישהי שעבר עליה הרבה.
"זה תלוי," השבתי לשאלתה ושילבתי את ידיי "יש לך כסף?"
שמעתי את זאק פולט נחרת צחוק מאחורה. הסתובבתי ויריתי בו מבט חד, ואז הסתובבתי בחזרה אל ריזו כדי להסביר את עצמי.
"התכוונתי להגיד שאת יכולה לשכור פה חדר, זה עולה 200 מטבעות ללילה. גם זאק, הבחור חסר הטקט שיושב מאחורי, שוכר כאן חדר. אני מתנצלת בשמו, אגב. נימוס זה לא הצד החזק שלו." חייכתי אליה חיוך מתנצל, ויכולתי ממש להרגיש את זאק מאחורי מרים את ידיו בשאלה ועושה את עצמו כאילו שהוא לא מבין על מה אני מדברת, למרות שהוא ידע טוב מאוד. הוא אף פעם לא היה נחמד לשאר הלקוחות.
זאבה~ לפני 9 שנים ו-5 חודשים
נירה-

הגענו לדלתות. התעייפתי די מהר.. זה עצבן אותי. יכולתי לשבת על לו אבל היא הלכה מהר מידי ביחס לשאר הקבוצה אז זה לא אפקטיבי. הדרקון והגריפון אור של איקן עבו אחרינו כמו שיירת בעלי החיים שלי. החלטנו שבעלי החיים הפגיעים ילכו לצד שני הדרקונים והגריפון אור. הפוקט בירד שלי סחבו לנו את הציוד הכבד והיו קרובים יחסית ללו.
"למה היית חייבת לקנות ככ הרבה בעלי חיים חסרי תועלת?" אמר איקן.
"בינתיים הפיקסים, הינשולה והפוקט בירד שלי לא היו ככ חסרי תועלת. נכון?" החזרתי לו
"זה לא הזמן לריב!" אמרה קוואי. היא ככ חמודה. נראה שהיא ניחשה את מה שחשבתי והזעיפה פנים. הינשולה שלי ישבה על לו והביטה סביב בעין חושדת. היא לא בטחה במקום הזה. כמו לו ושאר החיות. הן היו די עצבניות מאז שנכנסו לכאן.. הספר של בני הלוויה עדיין היה בידי. העברנו כאן יומיים, וההכנות לא לקחו ככ הרבה זמן. אז ברוב הזמן שנשאר אני פשוט קראתי וישנתי. לא הרגשתי צורך לאכול. הייתה לי הרגשה שמתי שהו הדבר הזה יעלה לי למעלה ולא רציתי את זה אז פשוט שתיתי מים וניסיתי לשפר סקילים בבני לוויה ובכלי נשק. זרקתי סכינים לצד השני של התא ואילפתי את הדביבונים לרוץ במהירות ולהביא לי אותם. זה היה די נחמד כי לו ניסתה לתפוס אותם וברוב הפעמים הם הצליחו להתחמק ממנה.. אבל כשהיא תפסה אחד הם פשוט קפאו. הם לא ניסו לברוח. זה הדאיג אותי..
בסופו של דבר לקוואי היה ממש משעמם אז היא גם הצטרפה וזרקה סכין לצד השני כשאני זרקתי סכין לצד אחד. אימנתי אותם להחזיר את כל הסכינים אליי. אחרי הרבה זמן שהשקעתי באילופם הם הצליחו! הדביבונים הלכו בצידי הדרך, קרוב לקיר בין הצללים הצעדים שהקול שלהם כמעט ולא מורגש. חבל לי ככה להפוך אותם לחיות מלחמה אבל.. זה מה שאני חייבת לעשות. הבטתי בלו. מעולם לא הצלחתי לאלף אותה, היא פשוט דאגה לי כמו שאני דאגתי לה. מעניין אם זה מה שנקרא קשר נשמה.. אבל.. היא דרקון גדול או קטן? לא היה לי מושג.. ולא היה לי ממש אכפת. שמחתי שהיא שלי. הפוקט בירד.. הם מגושמים אבל לא ככ חזקים. הם לא מהירים כמו הדביבונים אבל הם חזקים. אימנתי אותם כמיטב יכולתי פשוט להישאר מחוץ לסכנה. הפיקסים היו צמודים למקום הכי בטוח בין האנשים.. אני מקווה שהכל יעבור בשלום.
הגענו לאזור עם שתי דלתות אחרי הרבה אנשים.. לא ראיתי עדיין את ג'ון..
יאיר לפני 9 שנים ו-5 חודשים
אני הבטחתי, אבל כמו בחיים, אי אפשר לקיים את ההבטחות שלך. גם אם בן אדם עלול להעלות במחשבותיו המטופשות, שלהבטחותיו יש כוח קסום, שפשוט משנה את פני המציאות, הוא טועה. וכרגע פני המציאות היו אפורים ומלאי יללות. ידעתי שעליי להגן על מאדי בכל מחיר, גם חיי. לצערי, הקומה הזאת לא חסה עלינו והייתי קשור אל נירה וקוואינה, למרות שזה לא היה כזה גרוע, זה עדיין היה מאוד לא נוח. דבר ראשון שעשיתי זה להסתכל על שתיהן, נראה שהן חשבו כמוני, שעלינו להסתער ראשונים. כולנו הנהנו והסתכלנו לעבר הכלבים. נירה שלפה את החרב שלה, קוואינה התכוננה לקרב בדרכה שלה.
ראשית, הטלתי על כל אחד מאיתנו מגן, אני יודע שהמגן לא חזק במיוחד, אבל שההבדל בין חיים למוות תלוי בלהקת כלבי פרא עם שיניים משוננות ומבט צמא –דם, החלטתי שכל דבר יעזור. גם הדברים הקטנים. הסתערנו כגוף אחד, למרות שזה לא היה פשוט לתמרן בין כשיש לך שש רגליים. נירה הכתה ראשונה, היא הניפה את חרבה על ראשו של אחד מהכלבים. הוא נפצע בצורה חמורה מאוד, דם נטף מהראש שלו, היא הניפה את חרבה בשנית וערפה את ראשו הענק. היא חייכה.
מצד השני בינתיים, כלב אחר הסתער על קוואינה, היא רק ילדה, כמובן. לכן לא היה זמן להססנות, כולנו ידענו שהיא לא תוכל להילחם בו, לפחות לא עד שהיא תרגיש בטוחה. הכנתי כדור אש ביד שלי, הגודל שלו לא היה מספק, אבל נאלצתי להתמודד עם זה. דחפתי את עצמי לכיוונה של קוואינה והכלב. הוא פתח את פיו הענק ומלא השיניים והכנסתי את כדור האש בפנים. הוא התחיל לפרכס, הבטן שלו החלה לרעוד ועיניו נמלאו במבט אחוז אימה. הוא פשוט התמוטט על הרצפה והפסיק לזוז.
"הייתי לטפל בו בעצמי!" קוואינה התלוננה, נראה שהשינוי הוא לא רק פיזי.
נירה, שהתעלמה ממנה לגמרי, הסתובבה לעברי. "אתה פצוע חמור". היא אמרה והצביעה על הכתף שלי. נראה שכף ידו של הכלב לא חסה עליי, והתחלתי לדמם. "אתה לא יכול שוב להיכנס לקרב קרוב עם הכלבים, מוטב שתישאר מאחור. עד שנטפל בך". הנהנתי, שנינו יודעים שהפציעה הזאת חמורה מאוד, אני לא אוכל להתעלם ממנה. בו בזמן, נראה ששאר חברי הקבוצה התרשמו ממנו, והחליטו לצאת לקרב. שלישייה אחרי שלישייה יצאה להילחם, ולרעתנו היו מספיק כלבים לכולם. התקדמנו לעבר מרכז הקרב, מאדי הייתה שם.
היא נלחמה נגד כלב, אחד להפתעתי. כמובן שלא פחדתי שמאדי תיפצע, כי אני לא מדמיין תרחיש שבו מאדי תובס בקרב נגד הכלב, אך למרות זאת, החלטתי שאני מתערב בקרב ויורה לעברו כדור אש. הוא מת. מאדי התקדמה לעברי, או שעליי לומר, לעברינו.
"תמצא כלב משל עצמך". היא נראתה מחויכת, יפה. אני שמח שהיא שמחה. פתאום החיוך שלה הפך לאחוז אימה. לפני שיכולתי להגיב, כלב ענק הגיח מהצללים והפיל אותי על הרצפה. הכל נהייה מעורפל, ואז..חשוך.
איילת לפני 9 שנים ו-5 חודשים
ריזו
מקום: בר בלתי מזוהה במימד השלישי
זה בר. את בתוך בר,את בטוחה עכשיו. אז תפסיקי להתנהג ככה! ההיגיון זעק לי.
ברצינות, את בוהה ב..רגע איך קוראים לה? נו, תקראי שוב מעל הראש הוורוד שלה. אה נכון! את בוהה בדומינו דול כאילו את פסיכית.
בסדר, אז היצור המלחיץ רדף אחריך, אבל כבר איבדת אותו מזמן, ואין סיכוי שהוא יוכל למצוא אותך פה. (קשה לדמיין שהוא יהיה מספיק חכם כדי ללכת בעקבות גחליליות לעבר קיר ואז עוד לעבור דרכו).
חוץ מזה, הבר הזה, איך שלא יהיה, אמור להיות הרבה יותר בטוח מכל מקום אחר שהיית בו עד עכשיו, אז תפסיקי להסתכל לכל כיוון כמו ילדה שראתה סרט אימה ותשתלטי על עצמך כבר!
התנערתי מהמחשבות, הישרתי אליה שוב מבט ואמרתי: "חכי רגע. אני אבדוק אם יש לי מספיק..."
שלחתי את ידי את הכיס וחשתי במגע המעודד של המטבעות החלקים.
דומינו דול המשיכה לחכות בסבלנות בשילוב ידיים לקבלת הסכום המבוקש.
היא נראתה כמו בן אדם הגון, אחת כזאת שתמיד מקפידה להיות נחמדה ככל האפשר ולא מנסה לרמות לקוחות תמימים.
לגבי זאק, הבחור שנחר מקודם כמו חזיר ואחר כך התנהג כאילו אין לו מושג מהחיים שלו, לא הייתי בטוחה מה לחשוב עליו.
רק קיוויתי שהוא לא אחד כזה שאין הרבה הבדל בינו לבין חזיר יבלות.
"אה כן הנה, 200 מטבעות" הוצאתי אותם מכיסי ונתתי לה.
"תודה, בואי איתי ואני אראה לך איפה החדרים" היא חייכה במבוכה קלה ושלחה מבט נוסף לעבר זאק.
היא התחילה ללכת ובאתי בעקבותיה. המקום הזה נראה בסדר בסך הכל, הרבה יותר טוב ממערה זה בטוח..
לפחות דומינו דול לא שמה לב בינתיים שמה שנתתי לה לא היה מטבעות, אלא חתיכות של שיניים ששייפתי לצורה של מטבעות.
הצלחתי לאסוף אותן בזמן המרדף שלי עם היצור ההוא, ובזמן שהיה לי משעמם בתוך העץ, פשוט שייפתי אותן עם הסכין שלי.
היה לי כסף אבל רציתי לשמור אותו לדברים אחרים. חוץ מזה, אם היא תשים לב ותתעצבן עליי אני פשוט אתנצל ואגיד שלא שמתי לב כי הייתי עייפה ואתן לה מטבעות אמיתיים. אין לי שום דבר נגדה, אבל מצד שני גם אין לי כוח להיות מוסרית.
מוסריות היא דבר מעייף, ואני רוצה לישון כבר!
זאבה~ לפני 9 שנים ו-5 חודשים
נירה-

קאווי הגיבה במידיות והרגה את הכלב שהתנפל על איקן. שרקתי ולו הגיעה במהירות. קשרתי את איקן לגופה של לו בין התיקים ונתתי לו עזרה ראשונה. חסמתי את הדימום הקשה ביותר וחבשתי את הכתף. לפתע נזכרתי משהו, הוצאתי מהמראה את הגלימת פרווה. לא ידעתי אם היא תעזור אבל קוויתי. עטפתי את איקן בגלימה ושיחררתי את לו. הגלימה הדיפה אור חלש וירקרק. לא ידעתי למה הכנסתי את הגלימה לתוך המראה אבל רציתי כמה שיותר דברים כדי להיות מוכנה כמעט לכל מצב.
היה קצת מסורבל להילחם עם לו אבל מהר מאוד היא קראה את התנועות שלנו והגיבה בהתאם. השלכתי סכינים והדביבונים החזירו לי אותם. ככ המלאי לעולם לא נגמר. גם שמתי לב שיש סכינים שהן לא שלי.
ג'ון ואני יצרנו ק/שר עין, הוא רוצה לומר לי משהו. חייכתי לעברו, אבל החצי שנייה הזו של חוסר צומת לב עלתה לי בכפה שלופת צפורניים ש.. ביקרה חצי מהפנים שלי. עפתי על הרצפ וקוואי ולו עם איקן נגררו אחרי. משום מה שלפתי במהירות את השוט, הצלפתי איתו לכיוונו של הכלב והורדתי לו עין. אני לא יכולה להגדיר את זה אבל פשוט רתחי מזעם. זה היה רגע ככ יפה והמפלץ הזה מעז להרוס לי אותו?!?!?
קפצתי על רגליי וזרקתי במהירות שני סכיני הטלה שחזרו אליי אחרי רגע. טקעתי אותם בחזרה בחגורה ביד אחת ובשנייה זרקתי שניים תוך כדי הסתובבות לאחור. הרגשתי כמו מכונה. נראה שהדביבונים גם הרגישו את זה כי הצבע שלהם נהפך שחור כהה כזה והם פעלו במהירות ודייקנות.
השתמשתי גם בשרשרת שהייתה מחוברת לי לרגל. אני הייתי בקצה, איקן באמצע. לו הייתה כבדה מספיק, הרמתי את הרגל וכלאתי צוואר של כלב שרץ לכיווני בין השרשרת לרצפה וצקעתי בגולגולת שלו את הגרזן. הרמתי את מבטי במהירות רק כדי לראות עוד כלב שנצלא בלהבות שלו ירתה. הוצאתי את הגרזן ולקחתי סכין הטלה שאחד הדביבונים הביא אליי וזרקתי על כלב שהיה במרחק של חצי מטר ממני. לאט לאט התחלנו ליצור מרחב בין הכלבים אלינו אבל זה לא היווה לי בעיה כי היו לי נשקים למרחק גדול כמו למרחק קטן. שמעתי את איקן גונח. כנראה כואב לו.. לא נורא. גם לי כואב. הרגשתי את הדם שהיה קרוש על חצי מהפנים שלי. לפחות הצלקת לא תכלול את הפה שלי. יאיי.
לקחתי עוד הפעם את השוט וכך הגדלתי עוד קצת את המרחב בין הכלבים אלינו. התקרבתי אל הקבוצה של מאדי וג'ון באיטיות.
"מאדי," קראתי.
"מה?"
"מעגל!" צעקתי חזרה. היא החלה להתקרב לכיווני עד שנלחמנו גב אל גב. איקן היה באמצע כמו שאר בחיות שלי. הדביבונים החלו לשים את סכיני ההטלה אצל מי שהיה זרוק אליהם. הצבע שלהם התבהר קצת.
"נירה," ג'ון החל להגיד
"ג'ון, בבקשה. לא עכשיו." אמרתי, הרגשתי את הלב שלי דוהר, אני מגיעה לקצה גבולה היכולת שלי די מהר.. "צריך להתרכז בלחימה. אתה יכול ליצור מערבולת אוויר?" שאלתי אותו. "עם הכנפיים," אמרתי במהירות. "ככה האש של לו תוכל להתפשט."
"אה, אוקיי."
"כשאגיד לך. צריך קודם לאסוף את כולם." אמרתי. עכשיו היו לנו שני פיקסים, שלחתי פיקסי אחד לקבוצה שהיה חסר לה פיקסי בליווי של דביבון. הדביבון חזר, בסופו של דבר. אחרי כמה זמן, עוד שתי קבוצות שהתגבשו החלו להתקדם לכיווננו והפכנו למשולש. עכשיו, אני נחתי וקוואי ולו תקפו.
"ג'ון, אני צריכה חיפוי." קראתי. ג'ון הנהן. קראתי ללו וג'ון נכנס ללחימה במקומה. הורדתי את איקן מהגב שלה ובדקתי את הפצעים שלו. יפה, לא התפתח זיהום כלשהו לפי מיטב הבנתי והדימום פסק. אני לא יודעת איך זה עבד אבל הינשולה שלי קראה לדרקון של איקן וההם דיברו במשך כמה שניות ואז היא אמרה לי לקשור את איקן לדרקון שלו. קשרתי את איקן לדרקון שלו והוא החל להילחם ברנדומליות עד שהחל להבין מה הקטע ונראה שהמתקפות שלהם היו מתואמות. עוד שלשייה הגיעה בקושי רב וגם היא נכנסה לתוך ריבוע. קמתי והתחלפתי עם ג'ון.
"אני עייפה," התלוננה קוואי.
"תכנסי למעגל, אני אכפה עלייך." אמרתי ושלפתי את השוט והגרזן. היא הנהנה והתקפלה לתוך המשולש.
ככה זה היה בנוי. יש 9-7 אנשים שיוצרים משולש. יש 2 שלשיות שמגבות ומחליפות שחקנים עייפים בתוך המשולש. יש שני דביבונים שמחזירים את הסכיני הטלה למי שהכי חסר לו באותה שנייה ושני קופט בירד שסוחבים את רוב התיקים. יש פיקסים, שני גריפוני אור ו6-4 אנשים בתוך המשולש אשר נחים, מחפים או לא יכולים להילחם מסיבה כזו או אחרת. מי שבמרכז הוא יהיה תומך לחימה, היא מתקשר עם הקבוצות שעדיין לא הגיעו אלינו ומסייע, יש שחקן אחד שיכול לדבר עם הינשולה שתגיד ללו לחפות על אלה שמנסים להגיע אלינו ולהנחות אותם. במצב האופטימלי יש לנו 3 פיקסים שמאוישים ע"י 3 אנשים שונים אבל- אנחנו לא במצב האופטימלי. יש לנו שני פיקסים שמאוישים ע"י פצועים קל עד בינוני או מי שנח. אתם מוזמנים להתייעץ עם הינשולה כדי לבחור את הדרך הקלה ביותר להגיע אלינו.אם יש קבוצה שלא יכולה לזוז, יש להודיע על כך ואנחנו נשלח במידת הצורך חולייה שתעזור לה בליווי של לו ודביבון. יש שתי חוליות שחייבות להישאר במשולש והם שלי(איקן פצוע ואי אפשר ממש לזוז ככה) ושל מאדי(כוח התקפה מאסיבי).
מיאו, בואו ננסה לא למות^^
נטוטו לפני 9 שנים ו-5 חודשים
דומינו דול, הקומה הראשונה של המימד השלישי

היא נתנה לי..! אגרפתי את ידי קלות והעליתי על פניי חיוך. תזכרי שהיא לקוחה, דומינו. תזכרי. שהיא. לקוחה.
"תודה," אמרתי לה בשלווה "בואי איתי ואני אראה לך איפה החדרים"
התחלתי ללכת במעלה המדרגות והיא עקבה אחרי. הספקתי להעיף מבט נואש אחד לעבר זאק לפני שהגענו לקומה השנייה של הבר. החלטתי לשכן אותה בחדר דיי רחוק מהחדר שלי ושל זאק, בעיקר כי דיי עצבנה אותי, וגם כי זה אחד החדרים שעדיין לא יצא לי לחקור. כשהגענו אליו, חדר מספר 7, שלפתי את צרור המפתחות מכיסי ופתחתי את הדלת. מה-שמה נכנסה פנימה והעיפה מבט חטוף על החדר בזמן שאני עמדתי בפתח, שעונה על הדלת.
"יש חדר אמבטיה בקצה המסדרון, ממליצה לך להתקלח בבוקר כי המים החמים לא מחזיקים להרבה זמן. ארוחות בוקר, צהריים, ערב, ונשנושים יש למטה, בבר. אבל הם עולים כסף. תשתדלי בבקשה בפעם הבאה לשלם במטבעות אמתיים, ולא ב.. מה זה, שיניים? כי אחרת אני אאלץ לקרוא לבעל הבית, ותאמיני לי, את לא רוצה לפגוש אותו." אמרתי לה בקרירות, ואז העליתי על פניי חיוך נוסף והוספתי במתיקות "תודה שבחרת להתארח אצלנו!" וסגרתי את הדלת.
כשירדתי למטה זאק נעץ בי מבט מוזר, ככל הנראה מפני שלא הפסקתי למלמל בזעם על שיניים מגולפות, גם כאשר פניתי לנגב כמה כוסות שחזרו משטיפה.
משוררונת:) לפני 9 שנים ו-5 חודשים
קאווינה:
רצתי בערבות הארחים, מודה לאלוהים על כך שלא הייתי בת שמונה, וגופי, אם לא הכושר שלי עוד היה סביר.
אך עם הפתיחה של הדלת, לא חשבתי כך במיוחד.
הכלבים הענקיים, המרירים והנוהמים לא הפחידו אותי במיוחד, באופן כללי. אבל כשכלב אחד התנפל עליי- נתקפתי שיתוק.
הוא היה הורג אותי, אני מניחה, אלמלא החרב שעברה דרכו. וגם היא לא עצרה אותו לחלוטין.
התבוננתי בעיניו וראיתי אש זרה במעמקיהן,הוא קם על רגליו רועד.
"קאווינה, הסקילים שלך!" צעק מישהו לידי, כנראה זה שהגן עלי בחרבו.
אמ, כדור אש.. כדור אש!. התעשתי והתחלתי ליצור כדור אש קטן, זורקת אותו על היצור.
Lich לפני 9 שנים ו-5 חודשים
מאדי: מימד 2 – דלת מלכודת.

אחרי שהחשכה שלפנינו התחילה להתפוגג כולם שעטו לעבר הכלבים. הצלילים והרעש מסביב הלכו וגברו. אש בערה על פמוטים לאורך הקירות וסיפקה קצת תאורה מבעד לחדר החשוך. הסתכלתי מסביב, חלק מהקיר התמוטט והפך לערמה של אבנים, דם קרוש הכתים את הקירות וחלקים פנימיים של מפלצות היו מפוזרים על הקרקע. מישהו כנראה היה פה לפני שנכנסנו. עצם המחשבה עוררה בי חשד, אנונימוס תמיד דואג לחדש את הזירה.
לפתע אחד הכלבים התנפל עלי. מן הסתם הוא גם היה מהיר יותר, חגנו זה סביב זה, ואני זינקתי ובעטתי בו. לא היה לי זמן לחשוב באיזה נשק אוכל להשתמש, אז ניסיתי לבחון את היכולות הגופניות שלי תוך כדי שאני מנסה לא למשוך יותר מידי בשלשלאות. אבל הכלב כמעט לא זז, הוא רק ניסה לתקוף אותי באמצעות הטפרים שלו ואז כשהצלחתי לחמוק ממנו, הוא חזר לנחות על הקרקע ולפעול באותה טקטיקה. בפעם הרביעית שהצלחתי לחמוק ממנו, תוך כדי חיפוש נקודת תורפה שבה אוכל לתקוע את החרב, הא הצליח לתפוס אותי. הכלב הפיל אותי לקרקע והשעין את כל משקל גופו על זרועותיי שהיו צמודות לרצפה. ניסיתי להדוף אותו מעלי, אבל הוא לא זז. ריר נזל מהניבים שלו כשקירב את פניו לעברי. הכלב הזה לא היה כמו הספיידוזאורוס, שבזבז זמן על התגרויות מטופשות. המפלצת הזאת התכוונה להרוג, לשתות את הדם שלי ולאחר מכן לשסף כל איבר בגופי וללעוס אותו בין המלתעות המשפדות שלו. ניסיתי להתרומם במאמץ על רגלי, וראיתי את ג'ון וצ'סטר עסוקים בזוג כלבים רעבתניים שבדיוק ניצלו את הזמן לתקוף. השלשלאות שכבלו אותנו יחד קרקשו והתנועעו באוויר ומידי פעם חבטו ברגליו האחוריות של הכלב. חשתי בציפורניו הדוקרניות ננעצות בזרועותיי, עמוק. כל כך עמוק, עד שיכולתי לדמיין אותן חודרות מהצד השני של הזרוע שלי ומשפדות לי את העצם. ואז החלטתי שאין לי ברירה אלא להשתמש בקסם. הפכתי את עצמי לבלתי נראית בשנייה שהמלתעות שלו התכוונו לרטש אותי, ואז הוא נרתע. אבל ידעתי שהוא עדיין מרגיש בי. האף הרטוב שלו נגע בעורי, ובשנייה שהוא הספיק להבין מה קורה בעטתי בבטנו. הבעיטה לא הייתה מספיק חזקה, אבל היא כן הצליחה לגרום לו להרפות ממני. השלכתי לעברו מטר של כדורי אש ורגע לאחר מכן להבות צפופות כיסו את גופו והסתירו לגמרי את פניו המכוערים. הוא הפך למדורה בדמות זאב. שמעתי יללות חנוקות, ולאחריהן הוא השתתק. הוא נפל על הקרקע, התפתל והתגלגל, ולבסוף נדם. הנפתי גרזן מעליו וריטשתי את גופו. עשן היתמר מאיבריו, הלהבות כבו עד מהרה וחשפו תחתיהן אפר. ואז שרידיו המפוחמים התנפצו לרסיסים.
ג'ון וצ'סטר הסתכלו עלי.
"מה?" הזעפתי פנים ומחיתי דם שבצבץ מקצה השפה שלי.
ג'ון שלף את חרבו ושיחרר את ראשו בכמה קנאקים. "את לא מסוגלת לוותר על שום הזדמנות למופע ראווה, מה?"
איילת לפני 9 שנים ו-5 חודשים
אוקיי זה היה... מביך...
המשכתי לעמוד בפתח דלת החדר ,והסמקתי במבוכה קלה. מזל שדומינו דול כבר הלכה משם...
לא מפתיע שהיא עלתה עליי, הדמיון היחיד שהיה בין השיניים האלה לבין מטבעות אמיתיים היה בצורה שלהם (למרות שאני חייבת לציין שעשיתי עבודה טובה בעניין), כך שלא היה קשה לשים לב לתחבולה הקטנה שלי.
ולהתחשב בעובדה שהייתי תלויה בצורה מסוימת באנשים שעובדים בבר (למרבה הצער), לעבוד על אחת מהן ברגע הראשון שנתקלתי בה לא היה הרעיון הכי טוב שהיה לי עד כה.
הבנתי שכנראה איאלץ להתנצל ולשלם בכסף נורמלי, רק כדי לבטל כל סיכוי שאכן יסלקו אותי מהבר.
באופן כללי, אני חושבת שהמקרה הזה לימד אותי שני לקחים עיקריים לעתיד:
1.אם אני כבר משתמשת בכסף מזויף, אז עדיף שאמצא חומר שדומה יותר למטבעות, וגם אצבע אותו בהתאם.
2.כדאי לי להימנע מסיכויים להגיע לעימותים עם אנשים שיש לי תלות בהם (למרות שהדבר נשמע מהנה למדי). אלא אם כן קיימת סיבה מספיק טובה כמובן.
בכל מקרה, דומינו דול יכולה לחכות לכסף עד מחר. זה לא דחוף כרגע. כדאי שאתמקם פה קודם.
או שפשוט אניח פה את התיק, כדי שישב לידי כמו ילד טוב, ואלך לישון. כן.. זה נשמע יותר מפתה...
הנחתי את שק בעור בפינת החדר והתיישבתי על המיטה.
רציתי לשכב ולתת לשינה להעביר לי את שארית היום הזה אבל לא יכולתי. אז המשכתי לשבת.
פשוט יותר מדי מחשבות, זאת הסיבה. ולא בגלל הדרך הארוכה שעשיתי עד לפה, או השוק מהמעבר או משהו כזה. יש יותר מדי מעברים במשחק הזה כדי להישאר מופתעת מהם. זה היה בגלל שדומינו דול עיצבנה אותי.
ואני יודעת שאין לי ממש במה להאשים אותה, כאילו היא הייתה די נדיבה בזה שהיא בכלל לא הכריחה אותי לשלם ולא סילקה אותי מהבר,
אבל מה שהרגיז אותי הוא שהיא איימה עליי שהיא תלשין לבעל הבית.
אני פשוט מתעבת את זה שעובדים מאיימים על הלקוחות בעזרת הבוסים שלהם. אנשים מתנשאים ועצלנים שפשוט אין להם כוח לעשות את "העבודה השחורה" בעצמם, אז הם מניחים לבוס לקטול את הלקוח האומלל בשניים שלושה משפטים שמטיסים אותו הרחק הרחק מהמקום, וכמו שאומרים: "רחוק מהעין, רחוק מהלב".
לפי דעתי, העובדים אמורים להתמודד על הלקוחות הבעיתיים בעצמם, שיפתחו קצת עמוד שידרה ולא ילכו לבוס כדי שיסלק בשניות את הגורם המפריע כמו פיית משאלות קסומה. ובטח שלא יברחו מהלקוח בעזרת טריקת דלת דרמטית כמו זאטוט קטן ומפוחד שמסווה את הרתיעה שלו בעליצות מוגזמת בעליל. (בלי רמיזות למישהו ספציפי... דומינו דול...)
וכל השילוב הזה, בין הכעס על המלצרית ורודת השיער לבין הידיעה שאהיה זקוקה לה לזמן מה, הרתיחה לי את הדם.
אבל אין מה לעשות ריזו, אלה החיים, וכדאי שתנסי לישון עכשיו כי המוח שלך כבר מפזר מחשבות לכל הכיוונים מרוב עייפות.
טוב, אני אנסה לגרום לך להיות מרוצה, מוח נעלה שכמותך.
נשכבתי על המיטה ומשכתי את השמיכה מעל גופי. זה היה נחמד. רכות מכל עבר, בלי אדמה קשה מלמעלה או למטה.
משם כבר לא היה קשה להירדם ולהיכנס לשינה עמוקה ונטולת חלומות.
רק לפני שנרדמתי, הנחתי למחשבה אחרונה להזדחל אל תוך מוחי:
הו דומינו דול, זה אולי יהיה מסובך, אבל אני לא אעשה לך חיים כל כך קלים, את זה אני יכולה להבטיח.
חיוך מרוצה נמרך על פניי.
נטוטו לפני 9 שנים ו-5 חודשים
(אאוץ'... ריזו מפחידה אותי ><)
זאק תקף משמאלי, בפירוש משאיר לי מספיק זמן להתגונן ולהגיב כפי שלימד אותי, אבל לי כבר נמאס לעשות את הדבר הצפוי והמובן מאליו. זזתי הצידה בשנייה האחרונה והכשלתי אותו בעזרת החרב. טוב, לפחות ניסיתי להכשיל. הוא קפץ מעל החרב כאילו צפה מראש את מהלכי, נחת ומיד הסתובב. הוא השתמש בתנופה והניף את החרב תוך כדי סיבוב, ואני מיהרתי לחסום אותו עם חרבי. לרגע השתרר מאבק כוחות, ושמחתי לגלות כמה התחזקתי, כי בניגוד להרבה פעמים בעבר, הפעם הצלחתי להחזיק מעמד יותר מכמה שניות נגדו.
לפתע הוא קפץ לאחור והכניס את חרבו לנדן. לא עשיתי כמוהו. עמדתי, דרוכה אבל סקרנית, לראות מה השינוי הפתאומי שחל בו.
"התחזקת," הוא העיר.
"יאפ!" השבתי בגאווה "הגיע הזמן, לא חושב?"
"אולי," הוא הודה "אבל אם את רוצה ללמוד את צריכה לעשות מה שאומרים לך." הוא נזף בי.
"אבל עשינו את אותם מהלכי כבר כמה ימים, וכבר הבנתי אותם לגמרי! זה ממש משעמם ככה.." התלוננתי לו, ולרגע הרגשתי כמו טינאייג'רית משועממת.
משהו השתנה בהבעת פניו בשנייה שאמרתי את זה, ועיניו נראו צוננות פתאום. חיוך קטן, אכזרי וציני מעט התפרש על פניו, והוא אמר "הבנתי. אם ככה, לא אכפת לך שנעשה דו-קרב רציני, נכון?"
השינוי הפתאומי באווירה, שהפכה ברגע למתוחה ומסוכנת, הלחיץ אותי. ממש ממש הלחיץ אותי. הוא הלחיץ אותי, ממש ממש. אבל יש לי נטייה לאהוב להתמודד עם הפחדים שלי, באופן משונה למדיי. אני אוהבת את האדרנלין שמציף את הגוף שלי, ואת איך שהראש שלי ממוקד מבדרך כלל. רק חבל שהוא ממוקד במקום הפחד, כי זה הופך אותי לפזיזה. פזיזה שגובלת בטיפשות, לפעמים.
לא נרתעתי לשנייה, לא מצמצתי ולא עלתה בי אפילו המחשבה הקטנה ביותר לוותר, למרות שעמוק בתוכי ידעתי שלא כדאי להילחם בו. נעמדתי בתנוחת קרב וחיכיתי במבט מרוכז, נחושה להוכיח לו שאני מוכנה להתקדם הלאה.
הוא תקף. הוא היה כל כך מהיר שבקושי הצלחתי להתחמק. קפצתי הצידה והמשכתי לרוץ עד לאחד השולחנות, קפצתי עליו ונעזרתי בתנופה כדי לתקוף בסלטה מאחור. זאק התחמק ומיד תקף משמאלי. התכוננתי להשתמש בטכניקה שלימד אותי, לחסום אותו ולתקוף בסיבוב, והוא הכשיל אותי עם חרבו. קפצתי כדי לדלג מעליה, אבל הוא מיקם את החרב גבוה מבדרך כלל וגרם לי למעוד וליפול על הפנים תוך שאני מאבדת אחיזה בחרב. ניסיתי להתרומם אבל הוא תקף עם החרב, מכריח אותי להישאר בישיבה ומשאיר את יתרון הגובה לעצמו. בעטתי בידו עם רגלי השמאלית והצלחתי להפיל את החרב מידו. כשנייה לאחר מכן הוא ריתק אותי לרצפה עם ידיו. הבטתי לכל הכיוונים בחיפוש אחר תכנית, ואז הבחנתי בהבעת פניו.
החיוך הציני ממקודם, רק בלי האכזריות. הוא ממש צחק עליי.
"חשבתי שאת מוכנה," הוא לגלג. בהתחלה לא ממש הבנתי מה כל כך מצחיק אותו - הקרב עדיין לא נגמר! - ואז קלטתי את התנוחה שאנחנו נמצאים בה, והסמקתי לגמרי. זה, כמובן, גרם לו ממש לצחוק, אבל למען האמת לי זה רק גרם להתעצבן יותר. בעטתי עם רגלי הימנית בברכו השמאלית וגרמתי לו לאבד איזון. יכולתי לכוון את הבעיטה למקום אחר, אבל לא רציתי להראות לו כמה שזה הביך אותי. לא הייתי נותנת לו את הסיפוק הזה. ניצלתי את הרגע כדי להוריד אותו מעליי בדחיפה ומיהרתי להתרומם לעמידה. חיפשתי בעיניי אחר החרב שלי, אבל לא הספקתי לחטוף אותה מהרצפה לפני שזאק ריתק אותי לקיר.
אוקי, עכשיו הוא באמת עשה את זה בכוונה!
הוא הביט ישר אל תוך עיניי במבט משועשע, אבל כשנתקל במבט המבוהל מעט שעל פניי, מבטו הרצין. אוויר הלילה הקריר עטף אותנו מכל עבר, גם בבר החשוך-למחצה, והקולות היחידים שנשמעו היו הנשימות הכבדות של שנינו. הוא עמד ממש קרוב.
בהתקף קצר של פאניקה דחפתי אותו מעליי. עכשיו אני הייתי זו שריתקה אותו לקיר. הוא הופתע לרגע, וגם אני, כי לא היה לי מושג איך הצלחתי לעשות את זה. ואז עיניו נצצו שוב בשעשוע והוא צחק בשקט.
"בסדר, גם זה עובד" הוא גיחך.
נרתעתי לאחור בפתאומיות ושחררתי אותו. במשך כמה שניות הנחתי את ידי הימנית על זרועי השמאלית ושפשפתי אותה במבוכה.
"הכל בסדר?" זאק שאל בדאגה למראה התגובה שלי. "אני סתם צחקתי, את יודעת.."
ניערתי את ראשי קלות והנהנתי. לאחר מכן חטפתי את החרב שלי מהרצפה ועליתי למעלה לחדרי בעודי ממלמלת "מאוחר..".
כשהגעתי לחדר שלי ישר נכנסתי למיטה, אפילו בלי להתקלח או להחליף בגדים לפיג'מה. הוא אולי סתם צחק, אבל אני לא. לעזאזל! אני כל היום חושבת עליו.
פשוט משכתי את השמיכה מעל הראש, וקיוויתי שהכל ייעלם...
זאבה~ לפני 9 שנים ו-5 חודשים
נירה-

- חוליה מס' 1: איקן נירה וקאווינה
- חוליה מס' 2: דני, בראנדיל וקרייטוס
- חוליה מס' 3: צ'סטר, מאדי וג'ון
- חוליה מס' 4: דואורדון, מליסה ופאן
- חוליה מס' 5: ניקי, שישי ותשרי
- חוליה מס' 6: אקספרנסה, קליר וקרטר

נחתי במרכז המעגל ביחד עם קוואי, איקן הראה סימני התאוששות. הוא התאושש יחסית מהר.
חוליה מס' 2 חזרה ביחד עם אקספרנסה, קליר וקרטר שלא נראו ככ טוב.
"הגיע הזמן לחזור למשחק," אמרתי לקוואי. היא הנהנה וקמה. חום פתאומי הכה בפרצופי והבטתי אוטומטית למעלה, לו שברה את החומה שהקימו הכלבים למשך כמה שניות ושתי החוליות רצו כאילו החיים שלהם תלויים בזה. במהירות, פתחנו את המבנה, עוד חוליה עברה להתקפה ביחד איתנו ושתי החוליות נכנסו פנימה. הצצתי לחצי שנייה לאחור, מישהו נתן להם מים ומעט אוכל.
זרקתי שלוש סכיני הטלה אחד אחרי השני על עיני הכלבים, הם נתקעו עמוק והאטו אותם מעט. הצלפתי את השוט שלי ושיספתי צוואר של כלב.
"את רוצה לצאת קדימה?" שאלתי את קוואי.
"לא עכשיו, כשיהיה לנו גיבוי." היא השיבה. הנהנתי. הכנתי את הגרזן והחרבות לפעולה. הרגשתי נגיעה בכתפי, קוואי הביטה בי והנהנתי אליה.
יצאנו במהירות. שלפתי את שתי החרבות שלי ושיספתי גופים גדולים ונוהמים. מטח של כדורי אש פגע בכלבים קרוב אלינו, כל כלב שכדור אש פגע בו- מת.
אחרי שעברנו את שכבת הכלבים הראשונה לו כלב שמצא פרצה בהגנה שלנו נעלם וראשו נפל מהשמיים חצי חרוך. מטחי אש יצאו מפיו של הדרקון של איקן, החזרתי במהירות חרב אחת והוצאתי את הגרזן. תוקעת אותה בגולגולת אקראית של כלב מפלצתי, השארתי את הגרזן שם ולקחתי אותו כשגופת הכלב התפוגגה. התחבושת שעל ראשי קצת הציקה לי אבל זה היה יותר טוב מהפצע שהיה שם קודם. עוד חוליה הצטרפה אלינו ושיספה כלבים מעברו השני של העיגול הדומם שהתחלנו ליצור. הבטתי בהם, זו הייתה חוליה מס' 2.
"יש עוד חוליה שצריך להביא. בכיוון הזה!" אמר דני והוביל את הדרך. לו חזרה אל המבנה המרכזי. הדרקון של איקן לקח חלק פעיל הגנה\התקפה. התרשמתי מהיכולות של דני הזה. הוא די טוב, פוגע במקומות שצריך לפגוע.
חייכתי כששיספתי את הכלבים, כשהרגתי אותם. לא יודעת למה אבל הרגשתי שאם לא אחייך, אני אטבע בטירוף.
חזרתי לשתי חרבות. לא היה לי זמן לחכות שהגופה תתפוגג כדי לקחת את הגרזן או לשלוף אותו מהראש של החיה האומללה.
בסופו של דבר, הגענו לחוליה האחרונה והחזרנו אותה למבנה המרכזי. היינו ריבוע עם שתי חוליות גיבוי.
כשחזרנו החוליה של דני תפסה מקום במבנה בלי לומר דבר ואנחנו נכנסנו לתוך המבנה יחד עם חוליה 5.
פניתי למאדי. "אנחנו צריכים להתקדם למקום מסוים." אמרתי לה.
"כן? לאן?" היא שאלה
"לא יודעת, אבל אם נתקע כאן אנחנו בטוח נמות. בואי ננסה להתקדם לכיוון הנגדי של הדלת."
"ואיפה הדלת?"
"שם." אמרתי והצבעתי לאיפה שזכרתי שהייתה הדלת. תיארתי בפניה את מה שאני יודעת על המערה הזו.
"איך את יודעת ככ הרבה על המערה?" היא שאלה בחשד
"יש לי ג'י-פי-אס בראש, אני זוכרת כל מקום שהייתי בו. זה היה ככה תמיד. בהנחה שממה שהבנתי מהחוליות שנחו.."
"תשאלת אותם?" היא שאלה ושלחה מטח של כדורי אש
"כן, הייתי חייבת להבין איפה אנחנו. לא נוח לי כשאני לא מכירה את הסביבה. בכל מקרה, החוליה של דני הייתה הכי קרובה למציאת היציאה מכן. לפי דעתי צריך להתקדם לשם. נקרא לזה צפון." אמרתי.
"למה את רוצה לקרוא לזה בשם?" היא שאלה ונחה למספר שניות.
"כי ככה זה יישמע יותר בטוח אני חושבת." עניתי. ג'ון הביט בי למשך כמה שניות. חייכתי אליו וחיבקתי אותו מאחור למשך כמה שניות כשמאדי ווצ'סטר גיבו על הכמה שניות שנח.
"נירה.." הוא החל לומר
"ג'ון, בוא נדבר כשאין ריח מבחיל כזה של מוות, בסדר?" אמרתי. "אני רוצה לזכור את הרגע הזה יותר טוב מאשר ריח של גופות כלבים."
הוא הנהן וחזר להתקפה.
"אנחנו מתקדמים!" מאדי צעקה. "יש לכם דקה להתכונן לפני שמתחילים ללכת!"
במהירות מדהימה פירקנו את המחנה הקטן שהקמנו והתחלנו להתקדם. היו פעמים שפשוט רצנו במהירות לת.. צפון והיו פעמים שהתקדמנו לאט לאט. השיטה עבדה פחות כשזזנו אבל עדיין עבדה. לא הצלחתי לחשו על אסטרטגיה אחרת אבל זו האסטרטגיה שאנחנו מכירים, צריך אחר כך להכין תוכניות של אסטרטגיה למצבי חירום, שנדע מה לעשות ולאילו קבוצות אנחנו שייכים. בכל מקרה, הפיקסים היו ממש יעילים כי.. טוב, דיברתי עם החלל הריק שהיה מלפנים. הפיקסים הציגו לי הולוגרמה של מה שיש מקדימה ובכך יכולנו להימנע ממבויים סטומים וממלכודות ודברים כאלה. משום מה, רציתי להיות היחידה שתהיה מפוקדת על הפיקסים. לא יודעת למה אבל הרגשתי שאני צריכה את כל המידע שאני יכולה להשיג. משום מה, אנשים קיבלו את זה. הודתי להם על זה כל כך.
אבל אולי לא היה להם מספיק אנרגיה בשביל להתקומם על זה.. אני לא יודעת. בסופו של דבר מצאתי גוחמה יחסית גדולה עם פתח צר שהמפלצות לא היו בה בכמויות. נוכל להפקיד 2-3 חוליות שישמרו על פתח בזמן שהאחרים יישנו.
"מאדי, אנחנו מתחלפים!" אמרתי לה.
"מצאת?" היא שאלה
"קרוב, נוכל לנוח." אמרתי. התחלפנו.
"אנחנו רצים עכשיו!" צעקתי והתחלתי לרוץ, אחרי חצי שנייה הם רצו אחריי. לו והדרקון של איקן שרפו לנו את הדרך. אחרי כמה דקות שנדמו לי כנצח הגענו לגוחמה. ואחרי שהרגנו את כל הכלבים שהיו בגוחמה הקמנו מן דלת ענקית מעשב, חזק ככל שיכולנו. שתי חוליות שמרו על הדלת בזמן שהשאר נחו.
"נצטרך לטפל בפצועים, לנוח ואז נהיה חייבים לנסות ולברוח עוד פעם." אמרתי. היא הנהנה. הרגשתי את המשקל הכבד של האזיקים שהיו על הרגליים שלי. הצצתי בהם וראיתי שהם חפרו בבשר שלי ודם יבש הגן מעט על העור הפגיע. ישבתי והשענתי את ראשי לאחור. קוואי ואיקן התרחקו ממני ככל האפשר, ג'ון הגיע, מאדי פנתה לאיקן מחוסר ההכרה\ישן וצ'סטר דיבר מעט עם קוואי.
ג'ון היישב לידי, השענתי את ראשי עליו ועצמתי את עיני. לא נרדמתי, הנחתי את ידי על ברכו ולחצתי מעט, שידע שאני ערה ומקשיבה.
Lich לפני 9 שנים ו-5 חודשים

מאדי: מימד 2 – דלת מלכודת.

הכלבים התנפלו עלינו מכל הצדדים. הם היו רבים כל כך, כמו נחיל דבורים שנוחת עלינו מכל כיוון. כבר לא היה שום חן בתנועותיי. רק המשקל הכבד של הגרזן כמו גוש עופרת על זרועי כשאני משספת וחותכת, והזיעה שנוטפת לתוך עיני וממשיכה לאורך גבי. והפחד שכרסם בנשימתי. צעקות הידרדרו סביבי, יחד עם הצליל המתכתי של הנשק והבזקי הלהבות של כדורי האש. מזווית העין ראיתי שאחד השחקנים נפל, ומישהו שבא לעזרתו, אבל הוא נקטע כשכלב נוסף הגיח משום מקום והתנפל עליו, פותח מעל ראשו את המלתעות הענקיות שלו וחושף שורות של ניבים חדים כתער. פלטתי נשיפה מהירה ושלפתי אקדח. יריתי על כל גוף שעיר ומפלצתי שזז, תוך כדי שאני מנסה להדביק את הצעדים של ג'ון וצ'סטר מבלי להיגרר אחריהם יותר מידי. קבוצת הכלבים הייתה חזקה יותר, מהירה, וגדולה הרבה יותר ממפלצות אחרות שנתקלו בהן בעבר.
זאבה~ לפני 9 שנים ו-5 חודשים
נירה-

אני זוכרת שבלחימה קטע התנגן לי בראש, מה שהאדם האומלל ההוא אמר.
"צליל של גשם דופק מעליכם,
שמשום מה נראה כמו דמכם!
וריחו הוא הוא בדיוק ריחו של ברזל,
היזהרו נא מהדלת פן המוות ישיגכם.
אחת מן הדלתות היא דלת המלכודת,
צלילים של יללות קורעת אוזניים,
מבשרות על בואם של זאבים גדולים פי שניים!
מאיימים לעלות ולבלוע את גופכם,
ואל החשכה לזרוק את ראשכם.
הם יתקפו ויקרעו בשיניהם את הכול, רק את דלת המלכודת היזהרו נא לא לבחור.
הדלת האחרת היא דלת המזל, ואורותיהן של התקווה ינצנצו בחלל.
אם תבחרו בה לא תמותו כלל.
האם יש לכם מזל?"
למה הם לא הקשיבו לי? לבחור בד'לת מס'1.. זה היה ככ ברור..אוף איתם.. חשבתי על מה שגם ג'ון אמר. אני אוהבת אותו כל כך.. אוף, אני לא רוצה לאבד אותו..
בדקתי שוב מה מצבו, הוא החלים טוב מאוד. כנראה שהוא יתעורר בקרוב.
מנהלות מימד 72 לפני 9 שנים ו-5 חודשים
כל הכבוד!
הצלחתם להרוג את כל הכלבים בהצלחה!
הנחיות להמשכים יגיעו בהמשך. כעת חור גדול נפער בתקרה מעליכם וסולם ארוך יורד ממנו.
אתם מוזמנים לעלות לקומה השנייה ^^
Lich לפני 9 שנים ו-5 חודשים
מאדי – מימד 2: דלת מלכודת.

ג'ון, צ'סטר ואני ישבנו זה לצד זו, בכיוונים מנוגדים. שתקנו כבר זמן מה. עשרים דקות. אולי שלושים. באופן מוזר השתיקה הייתה נוחה. שלפתי בקבוק מים מתוך התיק, לגמתי ממנו ואז היססתי. ראיתי שגמרתי חצי מהתכולה של הבקבוק אז דחפתי אותו באכזבה לתיק וסגרתי בכעס את הרוכסן. נזפתי על עצמי שלא טרחתי להביא עוד בקבוק מים. הייתי בטוחה שכל העניין ההישרדותי שאנונימוס חרבן לנו את המוח עליו היה סתם ניסיון נואש להכניס קצת דרמטיות לתוך ההודעה שלו.
"רוצה?" ג'ון הושיט לי את בקבוק המים שלו.
לכסנתי אליו מבט וחטפתי את הבקבוק מהיד שלו. "שלא תחשוב שאני אהיה חייבת לך על זה."
"את יודעת, לפעמים אנשים עושים טובות בלי לבקש תמורה. זה נקרא להיות נחמדים."
הטיתי את ראשי לאחור ושתיתי. ראיתי מזווית העין שהוא מסתכל עלי. השפלתי מבט לחיקי, שאפתי שאיפה איטית ואז הפניתי אליו את ראשי והושטתי לו חזרה את הבקבוק.
ראיתי שהוא מחייך. הוא לקח את חזרה את הבקבוק ולגם לגימה ממושכת. הסתכלתי על שרירי הגרון שלו נעים כשהוא בלע את המים. הפנים שלו היו שרוטים וחבולים, וכמה חתכים ארוכים חצו את לחייו.
"אתה רומז שאני לא נחמדה?"
ג'ון שמט את הבקבוק הריק מהיד שלו והסתכל עלי באותו מבט חדור דרך עיניו הירוקות. הוא נחר בבוז. "זאת שאלה בכלל?"
החיוך שלי הפך לעיוות של זעם. רכנתי קדימה והנחתי את מרפקיי על הברכיים, ידי לחוצות לזו לזו. לא יכולתי להעמיד פנים שלא שמעתי אותו, אז הרמתי את ראשי ושאפתי אוויר בחדות.
"אתה אוהב אותה?"
"מה?"
הצבעתי בראשי על הגלימה הירוקה שלבש. "את הגלימה. אתה לא עוזב אותה מאז שהעבירו אותנו למימד השני. אתה בטח ממש אוהב אותה."
הוא משך בכתפו כאילו לא אכפת לו. עיניו היו קבועות בי. "אני מניח."
משכתי בשולי גלימתו וקרעתי אותה מעליו. "יש לך עשר שניות להתנצל או שהגלימה תהפוך לערמה של גרגרי פיח."
Brandil לפני 9 שנים ו-5 חודשים
נכנסנו דרך הדלת שעליה המספר 15, ועמדנו בפני גורלה של טעותנו, כאשר עשרות ייצורים מפלצתיים חשפו אלינו את שיניהם, מתוחים, מוכנים לשסע טפריהם בעורנו ולנעוץ שיניהם בבשרנו.
כל הגילדה המצומצמת שלנו, וביניהם אני, התנפלו על הכלבים האימתניים בפראיות ובדרך שאפשר לתאר רק כחסרת רחמים. נראה היה כי הרבה לחץ נערם על לבבות השחקנים האחרים, וקרב מבורך זה היה מעין הזדמנות לפרוק את הלחץ הנפשי הכבד שהעיק על השחקנים בשבועיים באחרונים.
הכלבים קפצו על השחקנים, שריריהם נמתחים ומתכווצים במאמץ במעין החיננות הקטלנית אשר יצורים כגון אלו ניחנים בה באופן טבעי.
מהלך הקרב היה... שונה. מתוח. מוגבל. השחקנים לא התנועעו בחופשיות (גם עם מדומה) כבעבר. כלומר, כאילו הקרב, ביחד עם היותו, באופן טבעי, קשה יותר במובן הפיזי, שכן, המימד השני באופן הגיוני יותר מסובך מהראשון, מביא איתו גם מעמסה מנטלית ורגשית חדשה.
דומה כי השחקנים פוחדים מן המימד החדש, ומן השינוי שאותו מימד מביא ביחד איתו.
הפחד מהלא נודע.
כלומר, דומה כי מימד זה צופן עומס מסוג אחר. מימד זה נועד בשביל לשבור את השחקנים. אך לא רק את גופם, או לא, אלא גם את נפשם.
לפי אמות מידה רבות, זהו המימד הקשה יותר בכל המשחק. הפחד מכרסם בתוכך, שובר את החשקנים לאט לאט, כמו עינוי איטי ומייסר.
לא להשבר.
DARK-MANDOR לפני 9 שנים ו-5 חודשים
התנשפתי,הריצה לפה בכושר העלוב של הגוף הזה לא עזרה במיוחד.החלתנו להיכנס ישר לדלת 15.
מה..מה זה? שאלתי את עצמי כשראיתי דברים זוהרים באור הקלוש של החדר.אלו היו חיות דמויות זאבים,הדבר היחיד שגרם לי לחשוב שהם לא בדיוק זאבים היה הזוהר שבא מבטנם,כאילו שיש בלבם לבה.
לא עבר זמן רב עד שהקרב על הישרדות התחיל.
דארקר עומד מאחורי וזרו עף ושניהם מזהירים אותי אם יש זאב מאחורי או מאחורינו כולל בראנדיל ודני.
הזאבים היו קשוחים,הרבה יותר מהרגילים שיספתי לזאב אחר את הגרון בשתי מכות וזאב אחד אחר חתך לי את הידיים עם הציפורניים המפלצתיות האלו.
"תחפו עלי!"צעקתי לדני ובראנדיל בעודי מרפא קצת את החתכים נוזלי הדם על ידי.ריפאתי מספיק שהפצע לא ימשיך לדמם והצטרפתי חזרה לקרב.הייתי מותש,נראה שגם דני..ובראנדיל פחות.אני שונא להיות מבוגר.
"השחקנים מתקבצים שם,כדי שנצטרף."הציעה דארקר שהיה קשה לשמוע אותו,וביחד צעדנו במהירות לעבר הקבוצה.
"יש עוד חוליה שצריך להביא. בכיוון הזה!"הודיעה דני לכולם והלכנו לשם.לבסוף כל הגילדה הייתה מין מעגל שחלק נחו בו או שתו משהו.דארקר נכנס למעגל ואני החזרתי את החרב לתיק והשתמשתי בקסם.מסתבר שהקסם שלי הרבה יותר חזק עכשיו,הייתי צריך להשתמש בו לכבר קודם!
זאב אחד בא,תפסתי אתו מערמה של דשא משתולל שיצרתי ושיגרתי כדור אש.מהפה .גיליתי שזה אפשרי...מעניין אם אפשר להשתמש בזה אם אתה לא מבוגר והקסם חזק יותר.
עוד זאב פסיכי שרוצה לחסל אותי בא לתקוף אותי,אוח,זה נראה שאין להם סוף.
שלפתי את החרב,הנפתי אותה כאות הזהרה,אבל זה רק צעד לאחור וזינק אלי במהירות.
כרפלקס השתמשתי בידית של החרב והכאתי אותה בראשו,זה לא כל כך הזיז לו.שיט.תפסתי מאחור אותו בעשבים וגררתי אתו מטר ממני שיהיה רחוק שיגרתי שלושה כדורי אש בינוניים עליו.
"אנחנו מתקדמים!" מאדי צעקה מחור."יש לכם דקה להתכונן לפני שמתחילים ללכת!"
להתארגן?
התיישבתי על הברכיים והוצאתי בקבוק מים ושתיתי.שלוקים קטנים וזהירים.נראה שבראנדיל ודני נחים לרגע גם,טוב אין לנו הרבה זמן,עוד גל של כלבים מתקרב."קדימה!להתקדם!"קול של ילדה בסביבות בת 10 של מאדי הדהד במהרה.קמנו והלכנו לכיוון כלשהו.
הלכנו,אין לי מושג לאן,ואם אני בכלל בוטח בזה,אבל כנראה שאין בררה ואני צריך לסמוך על מי שמוביל אותנו.
"יש לך רעיון לאן הולכים?"שאלתי את דני."נראה לי למקום צר שנוכל לנוח בו,מי יודע כמה זמן אנחנו עוד נלחם וצריך להתכונן."הנהנתי לתשובתו ונראה שהתחלנו ללכת בקצב מהיר יותר.

לבסוף מצאנו מקום צר ועשינו בו מעין מחנה.אני בראנדיל ודני הסכמנו שננוח כמה דקות ונחזור להלחם.
זרו שה כמה קולות מהאוויר ונחת לי בעדינות על הכתף,ויצרתי תקשורת בנינו.
~הרבה כלבים מגיעים,הם האחרונים,כדי לך להצטרף לקרב ולגמור את זה~והוא חזר לאוויר.
לגמור את זה?זה נשמע מעולה מבחינתי.ריפאתי עוד קצת את החתכים על הזרועות שלי וקמתי.
"בואו נצא." עמדתי להגיד אבל דני ובראנדיל קמו על הרגלים לפני.
חזרתנו לקרב.נראה שיש כל כך הרבה זאבים.לעזאזל.אז עשינו כך,אני עושה מגן למשך 30 שניות עלינו,דני ובראנדיל מתקיפים,ואחרי 30 שניות בראנדיל עושה...וכך מחליפים כל פעם וזה אומר מגן נצחי,טוב...סוג של.
היה תורו של בראנדיל שהזאבים כמעט נגמרו.זאב אחד בא ואני ודני ערפנו לו את הראש באותו הזמן.
ואז עוד אחד כמה הגיעו,נעצתי את החרב בגולגולת של אחד הזאבים וגמרתי איתו עם כדור אש משובח.
זה נגמר?אין שום זאבים.הסתכלתי סביב ושלא ראיתי שום זאב.
לפתע חור גדול בתקרת החדרה נפער,ונפל משם סולם ארוך ונראה גמיש ירד משם.
אנשים התקרבו לסולם לאט וחלק רצו אליו וחלק בחנו אותו ממרחק.
האם זאת היציאה שלנו?..רק..לא יהיה ממש קשה לעלות עם השרשראות?





אקו לפני 9 שנים ו-5 חודשים
(חזרתיייי, יש לי בגרויות אז לא אגיב הרבה, אבל החופש יש לי זמן(אולי).)
היא עלתה עליי, המבט הזה בעיניים שלה, היא ידעה שאני אוהב את הגלימה הזו. למה הסגרתי את עצמי? אני לא אתן לה... לא אתן לה להרוס את הגלימה הזו! תיארו אותה כחסינה לאש, אבל מאדי עם יכולות הקסם שלה על סטרואידים בגלל היותה ילדה כנראה היה יותר מדי.
בכל מקרה, עדיין הייתי עייף מאוד מהקרב, תוך שנייה אחת הרצתי את כל הדרכים האפשריות בהן אוכל להחזיר את הגלימה שלי ולשמור על הכבוד. לא היה לי כוח להילחם ולפתוח בקרב עם מאדי יהיה כמו לבעוט בגרגרן יורק אש, אבל אין סיכוי שאני חוזר בי עכשיו.
פתחתי את התפריט בהנפת יד זריזה ונכנסתי בו אל רשימת החפצים שלי, מאדי רק הספיקה להביע הבעה מבולבלת לפני שלחצתי על הגלימה ברשימה ועל אופציית "החזר לתפריט", ידעתי שיהיה שווה לשנן את כל התפריט.
הגלימה התפוגגה בידיים שלה, ואני לא השתמשתי באלימות.
מאדי נעצה בי מבט מלא שוק וכעס, כנראה מחשבת בראשה עם כדאי לה להילחם בי, ואני הבנתי פתאום כמה זה רעיון רע לעצבן אותה כשהיא מחוברת אליי בשרשרת, היא התכוננה לתנועה כשלפתע נירה התפרצה בינינו בתזמון מושלם, גוררת אחריה את איקן וקאווינה הלא כל כך מרוצים
"אז מה רצית לומר לי מקודם?" שאלה. מאדי ניסתה לעקוף אותה כדי להגיע אליי אבל איקן עצר אותה ופתח איתה בשיחה. זה היה דאוס אקס מכינה מושלם או ששניהם עשו את זה כדי להציל אותי? לפי המבט שאיקן שלח לי, זו הייתה האופציה השנייה. חייכתי אליו בחזרה וחזרתי אל נירה.
"אה, כן, רציתי לומר לך...(תופים תופים) שאני אוהב אותך" קרצתי
"זה... היה הכול? למה לא פשוט אמרת?" שאלה
גיחכתי "כן, את פשוט קטעת אותי."
"...בנוסף, את לא נראית כל כך נורא ביחס למישהי בת חמישים"
"חבל שאני לא יכולה לומר את אותו הדבר לגביך" צחקקה. "למרות ששיער לבן נראה עליך די טוב".
זאבה~ לפני 9 שנים ו-5 חודשים
נירה

"אז מה רצית לומר לי מקודם?" שאלתי. מאדי ניסתה לעקוף אותי כדי להגיע אל ג'ון אבל איקן עצר אותה ופתח איתה בשיחה.
"אה, כן, רציתי לומר לך... שאני אוהב אותך" הוא קרץ, חייכתי
"זה... היה הכול? למה לא פשוט אמרת?" שאלתי בחיוך
"כן, את פשוט קטעת אותי." גיחך
"...בנוסף, את לא נראית כל כך נורא ביחס למישהי בת חמישים"
"חבל שאני לא יכולה לומר את אותו הדבר לגביך" צחקתי. "למרות ששיער לבן נראה עליך די טוב" אמרתי ונישקתי אותו. גאד, כמה זמן רציתי לעשות את זה. ג'ון חיבק אותי צמוד אליו וחזק. אהבתי אותו כל כך..
"ג'ון," לחשתי לו
"מה?"
"אל תמות לי." אמרתי לו וחיבקתי אותו, הוא החזיק לי חיבוק חמים משלו.
"ייקח יותר מכמה כלבים להרוג אותי," הוא לחש לי באוזן, חייכתי. ובאותו הרגע, סולם ירד מחור זוהר בתקרה. "רואה?"
"פוקסים לא נחשבים." הודאתי לו ונישקתי אותו עוד פעם אחת לפני שכולם פנו לעלות בסולם.
"מאדי, תעלו אחרינו." פניתי אליה. "יכול להיות שנצטרך עוד פעם להילחם." היא הנהנה, שמתי לב שאיקן דיבר איתה. אני חוששת שהיא הייתה רבה איתי אם לא.. תודה איקן. ננסה לזכור את זה.
נישקתי את ג'ון עוד פעם אחת לפני שפניתי לעלות בסולם. איקן היה אחרון מכיוון שהיה פצוע וקוואי הייתה באמצע.
עליתי בסולם ו...
יאיר לפני 9 שנים ו-5 חודשים
סוף סוף התעוררתי, הברך השמאלית שלי כאבה נורא וכך גם כתף ימין. אני לא יודע כמה זמן הייתי חוסר הכרה, אבל כנראה הרבה זמן, כי אני לא רואה שום כלבים. כל מה שאני רואה זה חור באמצע התקרה, שממנו משתלשל חבל ענק. באמת אנונימוס? חבל ענק מתוך חור שחור? אתה כזה עלוב? אאוץ', הרגל שלי כאבה נורא, נו טוב..שתכאב. לא אכפת לי כל כך, הבעיה היחידה היא התזוזה. מצאתי עצמי קשור לדרקון הקטן שלי, הוא בטח סבל יותר, אני הרבה יותר כבד.

הסתכלתי מסביבי, כולם היו בפאניקה. ג'ון נראה נורא וכך גם נירה, הם ישבו אחד ליד השני. הוא שהם מתו ביחד, היה קשה להבחין. מצד שני,היו הרבה אנשים שעמדו בתור לעלות בחבל ולהסתלק מהמקום הזה. כמובן שגם אני אעשה את זה, בקרוב. הקרב הזה היה נוראי. למרות שזה נראה שניצחנו, זה בהחלט לא מרגיש ככה. זה מרגיש כמו קרב חסר תכלית, כמו כל הקרבות פה! הרי הכלבים לא הפסידו, אלא אנחנו. הכלבים הם רק תוכנות ממחושבות בלי רגש, יהיו עוד כאלה, יהיו עוד מפלצות. הם לא חשובים בכלל. בינתיים, אנחנו גוססים פה כמו פיתיון, מחכים שיאספו אותנו ויוציאו אותנו החוצה כמו אשפה. אני מתחיל לפקפק בכלל שאנחנו נצליח אי פעם לצאת מהמקום הזה, כל יום, כל שעה, עשרות אנשים מתים במימד. למה אנחנו שונים? הרהרתי בזה בשעה שהדרקון התאמץ לגרור אותי לכיוון החור השחור. איזה כיף.
איילת לפני 9 שנים ו-5 חודשים
ריזו
אהה... השלווה של הבוקר...
טוב, קצת בעייתי להגיד "בוקר" כשיש פה לילה 24 שעות ביממה, אבל פשוט ניסיתי לדמיין את העיגול הזה של הירח קצת יותר צהוב וקצת יותר מסנוור.
קמתי מהמיטה והתמתחתי. המממ... מה אני אוכל לעשות עם עצמי עכשיו?
כרגע אין לי שום דבר שאני אמורה לעשות או לברוח מפניו....
אני יכולה לרדת למטה אל הבר ולאכול משהו, אבל האמת שאין לי חשק לשמוע עוד פעם את השיחות המאוסות של זוג היונים האלה..
כאילו שלא שמעתי אותם אתמול נלחמים בחרבות ובמילים. יש מצב שאתם יכולים להיות אולי יותר שקופים מזה?
בכל מקרה,לא היה לי כוח לרדת וגם לא היה לי מצב רוח ידידותי במיוחד (לא שזה חדש).
אולי...אבל רק אולי...כן! למה לא בעצם?
ניגשתי אל התיק וחיטטתי בו עמוק ככל שהצלחתי. זה חייב להיות פה, לא השתמשתי בו כבר עידנים, אבל אני בטוחה שהוא בפנים.
ניצחון! שלפתי אותו החוצה ובחנתי מחדש את החפץ הגלילי השחור שבידי.
אילו רק יכולתי לתאר כמה התגעגעתי אל הקלרינט הזה, כמו מכר ותיק. (אל תדאגו מנהלות, אני אשלם עליו)
אבל מה ריזו, באמת לנגן? עכשיו? אבל את תפריעי ללקוחות. לכי תדעי אולי חלק עדיין ישנים ומה עם דומינו דול? היא ממש תתעצבן והיא יכולה להעיף אותך מהבר!
מכל אלה, רק מילים אחדות הדהדו לי באמת בראש והשאר התנדפו מייד
היא ממש תתעצבן חיוך קל עלה על שפתיי
היא ממש תתעצבן החיוך התרחב עוד קצת
היא ממש תתעצבן עכשיו החיוך הזה כבר גרם לי להיראות פתטית
היא ממש תתעצבן!! צחוק מרושע קצר התווסף
הכנסתי את פיית הבמבוק אל תוך פי, ומיקמתי את אצבעותיי על הלחצנים הכסופים.
ניגנתי את המנגינות הכי רועשות שהכרתי, נושפת לתוך הפיה האומללה את מלוא האוויר שהיה לי בפה.
עברתי על פני הלחצנים שוב ושוב, כאילו בירכתי אותם לשלום במחוות ידידותיות.
בשלב שבו ליבי כבר נשאב לחלוטין דרך פתחי הקלרינט, דלת החדר שלי נפתחה בפתאומיות, זוג עיניים כעוסות עד מאוד הופיעו לאחר מכן .
נטוטו לפני 9 שנים ו-5 חודשים
דומינו דול
לפעמים העבודה הזאת גומרת לי להרגיש כמו מלצרית על רולרס בדיינר אמריקאי, כמו אלה שרואים בסרטים. אני עוברת בין השולחנות, מריצה בדיחות עם הלקוחות, מנדנדת למרטין שיזדרז עם האוכל, מנקה. אין לי רגע של מנוחה. מעניין איך הוא הסתדר כאן לפני שהגעתי, כי כרגע יש כפול עובדים משהיה קודם ועדיין יש מלא עבודה. ובכל זאת, יש משהו מעודד בימים עמוסים שכאלה - אין זמן למחשבות.
פיניתי כמה כוסות וצלחות מלוכלכות משלושה שולחנות נוספים, ובדרך למטבח עצרתי ליד השולחן של הזוג שנכנס לפני כמה דקות. הם ישבו ודיברו ביניהם בשלווה מבלי לגעת בתפריטים שעל השולחן, אז הנחתי שהם כבר הגיעו להחלטה. "היי לכם, אתם כבר יודעים מה אתם רוצים להזמין?" שאלתי במהירות, כי ביום כזה אין זמן לבזבז.
"לא יודעת.. תזמין אתה," אמרה הבחורה בשמלה הכחולה.
הבחור כנראה הבין שהוא יהיה זה שישלם. "אוקי מותק," הוא נאנח ואז פנה אליי "אז אני מזמין שתי מנות של..." לקחתי ממנו את ההזמנה ומיהרתי אל מאחורי הדלפק. בעודי מוסרת למרטין את הכלים המלוכלכים לשטיפה דרך החלון הגדול למטבח אמרתי לו גם את ההזמנה, או לפחות ניסיתי להגיד, כי בדיוק התחילה מוזיקה רועשת מאוד להתנגן ברקע.
"תכין - "
"מה - ? "
"אמרתי שתכין שתי מנות של - "
"מה - ? ? אני לא שומע אותך!"
"אוךךך פשוט חכה רגע!" אמרתי ורשמתי לו את ההזמנה על דף. הוא לקח אותו ומלמל משהו שלא שמעתי לפני שנעלם אל תוך מהטבח.
אני יודעת שהייתי אמורה להתעצבן על הרעש, אבל למען האמת דיי התגעגעתי למוזיקה. אם יש דבר אחד שמשותף לי ולמאדי זה סגנון המוזיקה שאנחנו אוהבות. כמובן, לשתינו יש סיבות שונות לאהוב את אותם השירים - מאדי אומרת שהם פשוט לא עלובים כמו שאר השירים בעולם, בעוד שאני סתם אוהבת את הרעש. ליתר דיוק, אני שונאת שקט. מה שלא יהיה, זה מנע מאתנו לריב בכל פעם שמישהי רצתה לשים מוזיקה בפול ווליום. זה היה נחמד.
והמוזיקה הזאת - וואו, זה היה רועש. אז ממש לא הייתה לי בעיה עם זה (למרות שאם יורשה לי לומר, זה היה מעט חורק. אשמת הכלי או מי שמנגן בו? לעולם לא נדע... XD). וחוץ מזה, שני האנשים היחידים בבר שעדיין ישנים הם זאק ומה-שמה השנייה, נווו איך קוראים לה.. ריזו? כן, אני חושבת שכן. לא הייתה לי שום התנגדות להפריע לאף אחד מהם לישון. אם כבר, חבל שלא חשבתי על משהו דומה בעצמי.
מישהו ירד במדרגות. פרצוף מנומנם ועצבני כאחד, הולך לו לאטו ומתקדם לעבר הדלפק.
"היא העירה אותי.." הוא סינן. לא יכולתי שלא לצחוק מעט למראה הבעת פניו. הוא נראה כל כך אומלל!
"מי? ריזו?" שאלתי בחיוך.
הוא הרים את מבטו אליי ועשה לי פרצוף עצבני "כן, ריזו. משהו מצחיק אותך?"
משכתי בכתפיי. ריזו הזו גאונה. אני חייבת לעשות משהו דומה מחר. משהו בסגנון ההשקמה שעשיתי לדואורדון בפעם ההיא שמאדי לא הצליחה להעיר אותו... הממ.
"זה ממש לא מצחיק, היא הפריעה לי לישון!" הוא אמר.
"אוי-אוי-אוי, איזה מסכן!" גלגלתי עיניים. "תשמע, אם זה כל כך מעצבן אותך אולי כדאי שתלך לדבר איתה?"
"אולי את תעשי את זה? את עובדת כאן, בכל זאת"
"אולי לא? יש לי מספיק עבודה גם ככה, וחוץ מזה, זאת ממש לא בעיה שלי." השבתי, והקפדתי להעסיק את עצמי בדברים אחרים בזמן שדיברתי איתו. ניגוב כוסות, למשל, היה מעולה, כי אז לא הייתי חייבת להביט בו כשאני מדברת.
הוא לא נראה מרוצה מהתשובה שלי. "מרטין! תגיד למלצרית שלך שתלך להשתיק את הדיירת החדשה! אני לא מרוצה!" הוא צעק למרטין, שלשמע המילים 'אני לא מרוצה' הופיע מיד מאחורי.
"לא מרוצה?? אל תדאג, אני אטפל בזה מיד!" הוא אמר לזאק, ואז פנה אליי בניסיון להיראות סמכותי "לכי לדבר עם הדיירת החדשה עכשיו!"
"מרטין," אמרתי לו בטון מסוכן, והוא מיד התקפל ואמר במהירות "אאאהה במחשבה שנייה.. יש לנו הרבה עבודה היום גם ככה, ולא נראה שזה מפריע לשאר הלקוחות.. אולי כדאי שתלך לדבר איתה בעצמך... האהאהא....."
מרטין ברח בחזרה למטבח, וזאק פנה אליי בעיניים פעורות "איך את עושה את זה? הוא יודע שאני יותר חזק ממך!"
צחקתי "מרטין יודע טוב מאוד שהוא לא יוכל להסתדר פה בלעדיי. עכשיו אם תסלח לי.." והלכתי לתפוס עוד איזה לקוח שניסה ללכת בלי לשלם. מזווית עיני ראיתי שזאק עולה למעלה. דווקא חבל שהוא יפסיק אותה עכשיו, חשבתי לעצמי. כבר מלא זמן לא יצא לי לשמוע מוזיקה. התקדמתי ותפסתי בזרועו של הבחור שניסה לעזוב את הבר. הוא לבש מכנסי חאקי וגופייה שחורה צמודה שגרמה לו להיראות דיי מגוחך. כשתפסתי בזרועו הוא קפא לרגע, ואז הסתובב אליי לאט.
"תורידי ת'יד," הוא אמר.
"אה, לא." השבתי, "אתה עדיין לא שילמת."
"למה מי את חושבת שאת, משטרה?"
באמת? הוא רציני עכשיו? "תקשיב, אתה מבזבז לשנינו את הזמן ובאמת שאין לי כוח לשטויות שלך. פשוט תן לי את הכסף ותוכל ללכת." אמרתי לו.
"אני עומד להגיד לך את זה עוד פעם אחת - תורידי ת'יד!" הוא צעק.
"יש לך בכלל כסף לשלם לי?"
"מה זה עניינך בכלל??"
"זה ענייני כי אתה חייב כסף לבר ואני צריכה לוודא שתשלם!"
"את רוצה שאני אשלם לבר? בבקשה!" הוא ניסה לתת לי סטירה, או אגרוף או משהו. מה שזה לא יהיה, לא הצליח לו.
התכופפתי והתחמקתי מהמכה בסיבוב תוך שאני מושיטה רגל להפיל אותו. כשהוא נפל על הרצפה עם הפנים למטה הנחתי את כף רגלי על גבו וריתקתי את אחת מידיו. במעורפל שמתי לב לזה שהבר כולו השתתק ומלא זוגות עיניים סקרניות מביטות במתרחש. התכופפתי קרוב לאוזנו וסיננתי "תשלם - עכשיו!"
הוא הושיט את היד השנייה לאוויר ופתח את התפריט כדי לשלם. לאחר שעשה זאת קמתי ופתחתי לו את הדלת. הוא יצא, לא לפני שירק על הרצפה מולי. סגרתי את הדלת אחריו והמשכתי בעיסוקיי כרגיל, וכך גם שאר הלקוחות שבבר.
זאבה~ לפני 9 שנים ו-5 חודשים
נירה-

רגע לפני שעליתי בסולם, בשלב ה1, נזכרתי בפעם ההיא שהיה לי סיוט וג'ון ראה אותי רק עם חולצה ותחתן. אני זוכרת זימזום קלוש, כמו שיר ערש רגע לפני השינה, אני זוכרת נשיקה מהירה, הסמקה חטופה ומבט מצמית.
אני זוכרת את ג'ון, כשאמרתי לו שאני אוהבת אותו במגרש של האימונים, וכשהוא לא החזיר לי שובה וכשהחלטתי שאנסה שוב, כשנישקתי אותו על המיטה שלי כשאני בחולצה ותחתונים בלבד ונרדמת בזרועותיו לחלום נעים, אני זוכרת שקפצתי לתוך הלוע של הדג ההוא בידיעה שאציל את מאדי ואיקן או אמות בניסוי לעשות את זה. הייתי טיפשה, לא חשבתי באותות הזמן ונקלעתי בסופו של דבר לתוך המשקים האלה.. התחרות הזו, אם אני זוכרת נכון, חיי היו בסכנה כל כך הרבה פעמים.. אני תוהה, אם אנונימוס ימות, האם אנחנו נמות ביחד איתו או שהוא ייתן לנו לחיות כאן עד שנמות בעולם האמיתי? אני בטוחה שאנונימוס כאן, אני בטוחה בזה. יש משהו שמנסה לצוץ לי בזיכרון אבל אני לא יודעת מהו.. יש לי הרגשה שאם ידעתי הייתי יכולה לעצור את זה, לעצור את משחק האיקס עיגול הזה שסופו הפסד, לעצור את מבוך התעתועים הזה לפני שיקרוס עליי ועל כולם.. שום דבר, כרגע, לא ייעזור אותנו מליפול בשלב זה או אחר. אני יודעת מה יקרה אחרי כמה קומות, כמה מימדים, אנשים יתחילו להרוג אחד את השני בשביל כסף ופריטים.. זה יהיה כמו העולם האמיתי.. אנחנו פשוט נמות בשני עולמות.. זה מה שיקרה..
חיכתי, נזכרתי מה קרה עם הנייטמר(מן, לליצ'ה), לשבור את הכלים ולא משחקים, כולם מנסים להרוג אותי, זכרתי את הפנים של ג'ון כשהוא חשב שאני הנייטמר.. אני לא רוצה לראות את הפרצוף הזה עוד פעם.. לעולם לא, אני רוצה להגן עליו. אני רוצה להתאמן ולהתחזק כדי שאוכל להגן על כל מי שיקר לי. אני רוצה להיות כמו הדמויות המנגניבות האלה באנימה!
למרות שכמעט לכל הנשים החזקות שי חזה גדול ולי יש אחד קטן.. באסה. אז אהיה חזקה בדרכי שלי. ובלה בלה בלה! בוא נעלה בסולם הזה!
מנהלות מימד 72 לפני 9 שנים ו-5 חודשים
זאבה XD
איילת לפני 9 שנים ו-4 חודשים
למרבה ההפתעה, מי שעמד מולי היה זאק. לא נראה כמו מישהו שכדאי להתעסק איתו...
על הפנים המצולקות, יכולתי לראות הבעה מנומנמת עם שקיות מתחת לעיניים שהייתה מרוגזת למדי.
סקרן אותי לראות איך הוא יגיב, אבל גם קצת חששתי.
"אכפת לך? יש פה אנשים שרוצים לישון בלי רעשים ברקע.." הוא אמר בקול של רובוט שבוז.
"אה עדיין ישנים בשעות האלה? טוב אני אתחשב בעצלנים שביניכם" אמרתי באדישות ושמתי את הקלרינט בצד
הבעת פניו נשארה קפואה ולקולו נוספה נימה קלה של חוסר סבלנות:"יופי שהפנמת"
הוא הסתובב כדי לצאת מהחדר, אבל אז סובב אליי את ראשו ואמר: "אם את רוצה להמשיך להישאר פה, הייתי מציע לך להפסיק עם המשחקים האלה, זה לא הופך אותך למתוחכמת יותר אם זה מה שאת חושבת".
"אל תטריח את עצמך, אני יכולה לדאוג לעצמי מספיק טוב."
מספר צעקות נשמעו מלמטה מכיוון הבר, ואחריהן קול חבטה כמו פטיש שניצלים. אוי שניצל... בטני קרקרה במחאה.
"כדאי שתרד לשם, לא היית רוצה שיקרה משהו לדומינו דול נכון? הפניתי את ראשי הצידה והגנבתי חצי חיוך.
הוא גילגל עיניים. נראה שאין לו יותר מדי כוח אליי, או לכל דבר אחר, אך הוא עדיין שמר על ארשת פנים רגועה.
הוא יצא באיטיות ובצעדים מתונים מהחדר, גורר את גופו העייף לכיוון המדרגות.
לאחר כמה דקות הבר חזר להתנהל כרגיל והחלטתי לרדת למטה.
התיישבתי על אחת הספות, לאחר כמה שניות המלצרית המוכרת ניגשה אליי:
"יופי של מוזיקה, רק תבדקי את הסקסופון שלך פעם הבאה לפני שאת מנגנת כי נראלי שהוא קצת חורק.."אמרה בהבעה משועשעת.
סומק קל עלה על פניי, עוד אחת שלא מבינה בכלי נשיפה...
"תודה, האמת שזה קלרינט, ולא הוא חורק אלא אני. לא התאמנתי מלא זמן והיד שלי לא במיטבה. יש לכם שניצל?"
"כן בטח, עוד משהו?"
"לא תודה"
"אוקיי" היא צעדה במהירות לעבר לקוח אחר
"אה רגע! בעצם כן עוד משהו!" שלפתי מכיסי שקית בד קטנה והשלכתי לעברה, בתקווה שהיא תפגע בראש שלה. למרבה הצער, היא הספיקה להסתובב ותפסה אותה, רק קצוות הקש הוורודים שיוצאים מהקרקפת שלה נעו קלות.
"זה הכסף שאני חייבת לכם!" הרמתי את הקול כדי שהיא תשמע אותי
"אמ תודה" היא הרימה גבה בהפתעה, ואז חייכה קלות ופנתה אל הלקוח.
היו הרבה לקוחות בבר, ביניהם כאלו שהשמיעו קולות מעצבנים של נאומים חוצבי להבות ושיחות נפש הרות גורל.
אך אני השתדלתי להתעלם מהקולות של כולם ולתת רק לפנטזיה על צלילים עולים ויורדים של שניצל מטוגן על מחבת להתנגן לי בראש.
נטוטו לפני 9 שנים ו-4 חודשים
דומינו דול

"דולי! השניצל מוכן!"

-------------------

"בבקשה," הנחתי את השניצל על השולחן מול הלקוחה החדשה. היא נראתה... כאילו שהיא מתכננת משהו. הכרתי את ההבעה הזאת ממקור ראשון, אז רשמתי לעצמי לפקוח עליה עין. לא שהייתי מתנגדת לקצת בלגן פה ושם, אבל העובדה שאני אחראית כאן כל עוד מרטין שיכור (שזה היה רוב הזמן) כנראה הופכת את כל הבלגן הזה לבעיה שלי, ואת החלק הספציפי הזה לא ממש אהבתי.
ריזו העיפה לעברי מבט חטוף ואז התחילה לטרוף את השניצל כאילו שאני לא קיימת. היא אפילו לא השתמשה בסכין ומזלג. היא בטח הייתה ממש רעבה.. איכס. מצד שני, גם אני עשיתי דברים נואשים כשגוועתי ברעב, אי אז במימד השני...
איכשהו, כל דבר שחשבתי שהיה קשור לריזו חולק לשתי נקודות מבט. זה תמיד "מצד אחד.. אבל מצד שני..", כאילו שאני כותבת חיבור לשיעור אנגלית. שמתי לב לעובדה הזאת. גם לגבי זה לא הייתי בטוחה אם אני אוהבת את זה או לא, או גם וגם. לא אהבתי את חוסר ההחלטיות הזה. יש לי מספיק ממנו כרגע גם בלי ריזו, תודה רבה. אבל לצערי, יש רק דרך אחת לצאת מהמצב הזה, גם אם אני לא אוהבת את זה במיוחד. אם אני רוצה לגבש עליה דעה, אני חייבת להכיר אותה יותר טוב. זו גם הסחת הדעת שהייתי צריכה מכל עניין הזאק הזה - שעמד לרדת למטה בעוד שלוש, שתיים, אחת..
קול צחוק מוכר נוסף להמולה שמסביב.
צפוי.
העפתי מבט מעבר לכתף והשקפתי על הבר העמוס. הלקוחות כרגע אוכלים, או מתלבטים מה להזמין. התזמון היה מעולה, כי זה אומר שיש לי כמה דקות לפתח איתה שיחה קלילה. התיישבתי מולה ושאלתי "אז, כמה זמן את מתכוונת להישאר כאן?"
היא הפסיקה לאכול והביטה עליי בכעס. אוי מסכנה, הפרעתי לך לאכול? לא נורא, את תתמודדי. כל עוד את כאן את הסחת הדעת שלי. לא תצליחי להיפטר ממני בכזאת קלות.
איילת לפני 9 שנים ו-4 חודשים
אז המנגינה של השניצל התחזקה והתחזקה, עד שכבר הבטן שלי עשתה סלטות ולא יכולתי לראות דבר מלבד איי שניצלים מרחפים בחלל ומתחתיהם נהרות קטשופ מפתים.
כשהאוצר האבוד הגיע, אני חייבת להודות שהוקרתי בליבי תודה לשליחה שבאה היישר מהרי האולימפוס כדי להביא לי אותו, בעצם זה היה המטבח, אבל בשבילי לא היה ממש הבדל ביניהם באותו רגע.
באיזשהו מקום כל הציפייה שלי לשניצל מצדיקה את העובדה שאכלתי אותו כמו ברברית.
רק היה חסר שיער פרוע ופרווה של נמר והמראה היה אמין ביותר, בעצם היה לי אחד מהם (ולצערי זאת לא הייתה הפרווה של הנמר...)
בכל מקרה הייתי נראית מגוחכת.
מסיבה שאינה ברורה לי, דומינו דול הייתה חייבת לכבות את המוזיקה ההרמונית של השניצלים- היא פתחה בשיחה.
נהדר... הייתי צריכה להסתיר יותר טוב את הביאוס שלי מהמצב, אבל הייתי חסרת שליטה באותם רגעים.
"אז, כמה זמן את מתכוונת להישאר כאן?" היא שאלה בחביבות מאולצת במקצת.
הבטתי בה בלית ברירה. מסתבר שפספסתי כמה פרטים מהותיים במראה החיצוני:
קרוב לפניה, בצד שמאל, התנוסס בשערה פס ירוק בהיר. הוא היה קצת דומה לדשא שאני מתעבת, אך עם זאת בעל חינניות מסוימת.
עיניים חודרות (בצורה קצת מטרידה) בצבע סגול בהיר. מדהים צבעי העיניים שבן אדם יכול להרשות לעצמו במשחק הזה (נוגע גם לגביי, הירוק שלי בעיניים לא נראה טבעי במיוחד..).
הדבר המפתיע ביותר הוא שעל לחיה, גם בצד שמאל, הייתה משורטטת דוגמה של לב קטן ורוד בגוון דומה לזה של שערה.
כאילו ברצינות, את מלכת הלבבות או משהו? לא כל כך מקורי חייבת לציין, אבל משתלב יפה עם השיער.
באופן כללי, היא הזכירה לי סוג של דמות שמופיעה בכל סרט שמכבד את עצמו- הדמות המשוגעת והחביבה, שמתלבשת מוזר ובעלת שיער מוזר אף יותר, ותמיד מדברת מהר במשפטים חסרי משמעות.
לא רוצה לשפוט על ההתחלה, אבל היא באמת הזכירה לי דמות כזאת...
"אמ.. לא ממש חשבתי על זה" עניתי בפשטות " אני מניחה שעד שיהיה לי כוח נפשי לצאת שוב ולהילחם במה שזה לא יהיה, כי בטוח יהיה..."
"אה, כן זה הגיוני.. גם אני הגעתי לפה אחרי שרדפו אחריי, מבינה את התחושה.." היא אמרה
אוי לא.. בבקשה שהשיחה הזאת לא תהיה ארוכה.. טוב ריזו, את חייבת לשמור על נימוס
"אז בעצם את מתכננת להישאר פה עד שתוכלי להילחם במפלצות שבחוץ? זאת הסיבה שאת וזאק מתאמנים?" שאלתי שתי שאלות כדי להיראות מסוקרנת.
היא הסמיקה קלות "כן.. זאק ואני מתאמנים וככה אני משפרת את מיומנויות הלחימה שלי, הוא נלחם די טוב.." היא הרכינה את ראשה.
שתיקה. חילוף מבטים. שתיקה.
"לי לא יצא להתאמן עם מישהו כבר הרבה זמן.. קצת קשה בתור עצמאית" הגבתי.
"אז איך הצלחת להגיע למימד השלי..." שאלתה נקטעה פתאום בעקבות פתיחת דלת חזקה במיוחד (עד כמה שהדבר אפשרי).
בחור עמד בפתח הבר. שערו פרוע כמו קוצים של קיפוד וזיפים רבים על סנטרו. עיניו הפוזלות וחיוכו הרחב והמטריד עטו הבעה של פסיכי מקצועי (אני חושבת שגם היה לו קצת קצף מהפה). בגדיו היו קרועים וחשפו פה ושם את גופו המלוכלך.
ואז... הוא שאג: "מוכנים למות, חבורה של תולעי רפש?!!!" קולו היה צווחני ברמה שקשה לתאר.
צחוק כמו של צבוע מרושע בא לאחר מכן, צחוק מתגלגל ומעורר חלחלה. (למה צחוק של צורות חיים עם כוונות רעות תמיד כל כך כואב באוזניים?)
הלקוחות החלו לצרוח. הבחור החזיק בידו רובה קשת, והתחיל לירות חצים לכל עבר.
היה רושם כאילו העולם חרב. אנשים רצו בהיסטריה ממקום למקום ברחבי הבר בחוסר אונים.
והפסיכי.. הוא ללא ספק נהנה מכל רגע...
זהו נטע, נותנת לך להמשיך מפה, תתפרעי.
נטוטו לפני 9 שנים ו-4 חודשים
(אעאעאאא!! דון, אני מתה עלייך!!
אבל תודי שחשבת שייקח לי יותר זמן לכתוב את התגובה XD)

אז השיחה זרמה, בערך, והצלחתי לדלות עליה רק כמה פרטים קטנים. כמו העובדה שהיא לא מתכננת דברים עד הסוף, אלא חיה את הרגע. למרות שעדיף לא לשפוט על פי תשובה אחת, משהו בצורה שבה היא ענתה לשאלתי הרגיש כאילו שהיא רגילה לענות תשובות כאלה. אני חושדת שהיא מעט פזיזה, מה שיכול להעיד על כמה כיוונים מסוימים באופי, אבל את המסקנות האלה אני אשאיר למתי שאני אכיר אותה קצת יותר.
כן, זה מה שעבר לי בראש כשהיא הזכירה את זאק. יותר נכון, הכרחתי את עצמי לנתח את האופי שלה לעומק כדי לא להתעסק בזה, כי זה גרם לי להסמיק והייתה לי תחושה שהוא שומע את השיחה הקטנה שלנו. הוא שומע הכול, המה-שמו הזה.
נראה שריזו מתאמצת להיות מנומסת, וזה היה ממש נחמד מצידה, אז רשמתי בראשי נחמדה בסימן שאלה. אולי היא סתם מנסה לשחק אותה כדי שאני אעזוב אותה בשקט, לכו תדעו. בכל מקרה, השיחה לא התפתחה יותר מדי, כי בדיוק נכנס לבר בחור.. מטורף במקצת, והתחיל לירות חיצים לכל עבר.
נראה שריזו ואני חשבנו את אותו הדבר, כי באותה השנייה שתינו הפכנו את השולחן והסתתרנו מאחוריו כאילו היה מגן גדול.
"הוא יורה עם חץ וקשת בתוך הבר? איך?" שאלתי.
ריזו גלגלה עיניים, "זה לא חץ וקצת, זה רובה קשת."
הצצתי מעל לשולחן. "קרוסבואו??" שאלתי בפליאה "אבל לוקח מלא זמן לירות כל חץ בקרוסבואו!"
"זה משחק מחשב," היא משכה בכתפיה "לא הכול חייב להיות מדויק."
"לא, זה לא מסתדר. אנונימוס השקיע בכל שאר כלי הנשק, אבל בקרוסבואו לא?" אמרתי בהרהור, ואז הוספתי במלמול "זה בטח אחרי הקסמה..."מבט נחוש התפרש על פניי. הקרוסבואו הזה יהיה שלי. (אגב, עומדים להיות כמה שינויים בלחימה בכלי נשק. אני מתייחסת כאן לשינויים שעומדים להיות. אפשר כבר לראות את השינויים שהכנסנו במלאכה.. טוב, באופן חלקי, כי עדיין לא סיימתי את זה. אהמ אהמ לאנשים שלא קוראים את התגובות שלי ושל איילת, כי אם לא תקראו אותן לא תדעו דברים חשובים שכאלה ~ )
בהחלטה של רגע זינקתי מעבר למחסה השולחן והתקרבתי אל הבחור, מתחמקת מכמה חצים שנורו לעברי. קפצתי על גבו ונתליתי עליו. הוא נאבק בי בעודי מנסה לחנוק אותו ולהפיל אותו לאחור. הוא התפתל וצעק כל מני קללות לחלל האוויר. בסופו של דבר הוא הצליח להעיף אותי מעליו. עפתי לקצה השני של הבר והתרסקתי על הדלפק בקול חבטה שנשמע כואב יותר מהמכה עצמה. ראיתי את מד החיים שלי יורד מעט והצטערתי שהשארתי את החרב שלי בחדר.
החדשות הטובות הן שהמטורף הפיל את הקרוסבואו שלו.
החדשות הרעות הן שהוא תכף ירים אותו שוב.
(#מתפרעת).
מנהלות מימד 72 לפני 9 שנים ו-6 חודשים
מימד 2 – דלתות המזל.

*כנסו לקישור הנ"ל על מנת להיכנס לאווירה:
https://www.youtube.com/watch?v=mIrt5MkGpy0

לפני שנים רבות, אי שם, במימד השני, הייתה עיירה בשם ריילרוד. היא נקראה כך על שם מסילת הרכבת הישנה שחצתה את דרכה לאורך כל היער.
בריילרוד הלילה והבוקר היו תמיד אפלים. אחרי השקיעה כיסו השמים את המימד בשמיכה שחורה נטולת ירח וכוכבים, ואת מקומה של הזריחה תפסה העלטה שורצת רוע.
זמן רב קודם לכן, היה המימד שווק חיים. אור הירח זרח, והכוכבים נצנצו על מסך החשכה של הלילה. בבוקר הייתה השמש תלויה בשמים הכחולים ושולחת את קרניה היוקדות על השדות הירוקים והמשגשגים. אך התקופה ההיא אינה נמשכה זמן רב. ככל שמקרי הפשע גברו התעמם הזוהר בריילרוד, וכל טיפת היופי שבה התפוגגה לנגד מסך האפלה שכיסה את השמים נטולי החיים.
עם הזמן, במימד שרר כאוס מוחלט. היו גניבות, חטיפות תמורת כופר, אונס ומקרי רצח רבים – וזה, רק על קצה המזלג. בעלי הכוח יכלו לעשות ככל העולה על רוחם, ובהיעדר חוקים, מושגים כמו "צדק" ו"אמת" כלל לא נראו מבעד לתאוות המסנוורות לבצע וכוח.
כך קרה ששמונה עשר אנשים חפים מפשע, בוגרים וילדים כאחד, מצאו את עצמם כלואים בצינוק בסמוך לעיירה, ביחד עם פושע, בגובה חמש קומות מתחת לאדמה – כאשר את היציאה חוסמות מלכודות מוות אכזריות.
האסירים מעולם לא הצליחו לברוח מן הצינוק, גם לאחר מותם.
אבל אולי, רק אולי... אתם תצליחו?


קומה 1 – הצינוק.

מראה:
http://vignette2.wikia.nocookie.net/dragonage/images/a/ad/Orzammar_Prison.png/revision/latest?cb=20130814000739

אתם מתעוררים בתוך צינוק גדול, כלואים כשלישיות בתוך תאים. מסביבכם האוויר המעופש נודף ריח רע של ריקבון גופות, אור לפידים קלוש מנצנץ בעלטה ושוטף את החדר בזוהר כתמתם. אתם רואים שהיציאה חסומה בסורגי פלדה – אין לכם דרך לצאת.

- תא מס' 1: איקן נירה וקאווינה
- תא מס' 2: דני, בראנדיל וקרייטוס
- תא מס' 3: צ'סטר, מאדי וג'ון
- תא מס' 4: דואורדון, מליסה ופאן
- תא מס' 5: ניקי, שישי ותשרי
- תא מס' 6: אקספרנסה, קליר וקרטר


הקרסול של כל אחד מכם כבול באזיקי מתכת כבדים – אתם מחוברים יחד בשלישיות. השרשרת שמחברת ביניכם היא קצרה יחסית, כך שיהיה לכם קשה מאוד לתפקד באופן אישי. אתם שמים לב לעוד משהו – התיקים שהבאתם איתכם למימד השני נמצאים מחוץ לסורגים. אין לכם שום דרך לקחת אותם. אתם לא יודעים כמה זמן תהיו כלואים בתוך התאים, כך שלא משנה באיזו דרך תפעלו על מנת לשבור את הסורגים: הם לא ישברו, והדלת לא תיפתח.
האוכל לא נמצא איתכם. גם לא המים וכל החפצים שנמצאים בתיק – אבל זה לא מה שמפריע לכם באותו הרגע – בעיקר לא אחרי הגילוי המפתיע שמשאיר חלק מכם קפואים במקום.

ברגע שהתעוררתם במימד הזה שיעורי הגיל שלכם השתנו.

טוב, לא של כולכם, אבל...


האם זה חלק מהרעיון של המימד, או שאתם תקועים ככה לנצח?

----------------------------------------------------------------------------------------------------------------
(*אנחנו מבקשות לציין ששיעורי הגיל נבחרו בהגרלה)

השחקנים בעל שיעור הגיל ילד/ה (גיל 8-13):

- מאדי (תמחקו את החיוך מהפרצוף המחורבן שלכם)
- קאווינה
- דואורדון
- פאן
- קרטר
- קליר

יתרונות: מהירים, זריזים, חמקנים, בעלי כוח הגופני הטוב ביותר. הכוח שלכם אינו מוגבל, זה אומר שתוכלו להשתמש בסקילים שלכם ללא הגבלה ולא תתעייפו בכלל.
חסרונות: חלשים. אמנם תוכלו להשתמש בסקילים שלכם ללא הגבלה, אך הכוח והמתקפה שלכם תהיה קטנה מאוד.
מראה: קטנים פיזית, דמיינו את הדמות שלכם בגיל... 10, משהו כזה.


השחקנים בעלי שיעור הגיל איש/ה (גיל 30-50):

- נירה
- ג'ון
- שישי
- ניקי
- קרייטוס
- דני

יתרונות: מיומנים וחזקים מאוד. הכוח של הסקילים שלכם אמנם מוגבל כמו תמיד, אך המתקפות יהיו חזקות יותר.
חסרונות: מגושמים ומתעייפים מהר, בעלי כושר גופני על הפנים.
מראה: גדולים פיזית, דמיינו את הדמות שלכם נמצאת במשהו כמו... שנות ה40 לחייה.


השחקנים בעלי שיעור הגיל נער/ה (גיל 15-18)

- צ'סטר
- איקן
- תשרי
- מליסה
- בראנדיל
- אקספרנסה

יתרונות/חסרונות/ מראה: בתכלס, בעלי המזל הכי גדול פה. שיעור הגיל שלכם נשאר כמו שהוא וכך גם המראה. אתם בעלי כושר גופני קבוע ויכולות קבועות.


אתם כלואים בתוך הצינוק הזה, עם שני השחקנים שלצידכם,
עם שיעור הגיל שנגזר עליכם.
התיקים לא נמצאים איתכם.
אתם ללא אוכל ומים.
סורגי הפלדה של התא בלתי שבירים.
אין לכם דרך לצאת.


מה תעשו?
זאבה~ לפני 9 שנים ו-6 חודשים
נירה-

זה היה ממש מוזר, הרגשתי.. מוזר. איך שהו, הגוף שלי הרגיש גדול יותר ומגושם. התיישבתי בשקט ושמתי לב למשקל הכבד שהיה כבול לקרסול שלי. הבחנתי בעוד אנשים שהיו איתי בתא, ראיתי את איקן וקרווינה. הם עדיין ישנו. כמעט פלטתי צעקה כשראיתי איך הם נראים.. איקן נראה מעט יותר בוגר אבל קרווינה נראתה ממש ילדה! לא יכולתי להימנע מזה וליטפתי בעדינות את השיער השחור שלה.
הורדתי את הסרט שהיה קשור ליד שלי(בתור גומייה) ואספתי את השיער לקוקו גבוהה. מתחתי את הידיים שלי והבטתי בהן, הן יותר ארוכות ממה שזכרתי וגם.. קמתי בשקט, לפחות ניסיתי. כל תנועה קטנה הרגישה לי כאילו אני פשוט מנערת את שרשראות המתכת בכוח. קפאתי כל פעם שהשרשרת הרעישה וניסיתי לא להעיר אף אחד. כשקמתי, איבדתי לרגע את היציבות. הבטתי בהם, מנקודת מבט הרבה יותר גבוהה. אז.. זה נכון ביצ'ז! באמת יהיה לי פרץ גדילה! הופתעתי מעצמי אבל זה נראה לי הגיוני, אם אחד רגיל, השנייה ילדה, מה תהיה השלישית? סבתא! קוויתי שאני לא עד כדי כך נראית סבתא. הקשבתי ללב שלי, הוא היה בסדר גמור. אני לא סבתא, הרגליים שלי והידיים שלי היו יחסית יציבות אבל.. הבגדים היו קצת.. קצרים עליי. החולצה חשפה קצת בטן אבל היא לא הייתה ממש צמודה, תודה לאל שלקחתי חולצה ממש רפויה! אחרת זה היה יכול להיות מביך ברמות. הרגשתי רוח בקרסוליים, הבטתי למטה והבנתי שאני לא עד כדי כך חכמה. המכנס היה צמוד יותר מידי על הקרסוליים שלי וחשף כמה סנטימטרים מה.. חלק הזה של הרגל שקרוב לנעל. קוראים לזה קרסול.. נכון? או שזה שוק..? או תאומים..? בכל מקרה, זה היה ממש מעצבן. רציתי פשוט לקרוע את המכנס הזה אבל.. כן. אין לי איך להחליף אותו ואני לא מתכוונת להחליף אותו כשאיקן נוכס בחדר. התיישבתי במהירות, בתקווה לא לעשות הרבה רעשה ובהיתי בסורגים. חשבתי לנסות להמיס אותם אבל משהו בי אחר לי ללכת לישון, שאני צריכה להיות חזקה אבל.. חלק אחר בי אמר לי לצאת מהמקום הזה כמה שיותר מהר! ועוד חלק אמר.. להעיר מישהו ואז ללכת לישון. מעניין מה יקרה אם אתאבד.. לא שאני רוצה לעשות את זה אבל.. מה יקרה? האם הוא ישמור את התודעה שלי או שפשוט אמות?
אינני יודעת. הערתי את איקן והלכתי לישון.
Lich לפני 9 שנים ו-6 חודשים
מאדי – מימד 2: צינוק.

החדר היה ריק וחשוך, מואר באור קלוש של להבה. הוא היה חסום בשורה של סוגרי פלדה עבים ומאובקים. לא היו בו רהיטים. רק רצפה, קירות ותקרה שהייתה מכוסה בטפט מתקלף. באוויר עמדה צנחה כבדה של ריקבון, הריח הזכיר ל את ארון הציוד במעבדת כימיה בבית הספר.
במובן מסוים, הייתה לי הרגשה שמשהו משמעותי עומד לקרות בהתחשב למצב שנקלעתי אליו. אבל מצד שני גם ציפיתי להתעורר בכל רגע, להישלף מתוך ההזיה הזאת, מהתקף הדחק הזה או ממה שזה לא יהיה, ולמצוא את הפנים שלי בתוך שלולית רוק על השולחן בחדר שלי. ואז לחשוב לרגע אוי, איזה חלום מחורבן ולחזור לעיסוק המשמים והמוכר שנקרא החיים שלי.
אבל לא התעוררתי. ומה שכן, נשארתי בדיוק באותו המצב הדפוק שהייתי בו כשהתעוררתי בצינוק הזה. בתוך שיעור גיל של ילדה. השיער שלי הגיע עד לקו הלסת, והוא היה שחור יותר, וכמעט התמזג עם החשכה מסביבי. כל איבר בפנים ובגוף שלי כאילו התכווץ וזה נראה כאילו התנמכתי יותר מהגובה החריג שהייתי בו עוד לפני. ובנוסף לחוסר המזל שלי נתקעתי בתוך תא יחד עם שני השחקנים שהכי שונאים אותי בבית המשימות.
חיכיתי כמה רגעים, במטרה שעיני יסתגלו לחשכה, אבל לחשכה כזאת היה קשה להסתגל, גם אם האור העמום של הלהבה האיר בקושי את החדר. התקווה להסתגל לריח גם נכזבה, אז לא נותר אלא לדשדש קדימה כשצווארון החולצה שלי היה משוך על אפי. אבל בצעד השלישי שלי הרגשתי שמשהו מושך בקרסול שלי, ולפני שהספקתי להבין שאין לי במה לאחוז נפלתי על הפנים. ריח של טחב ואדמה לחה צרב בנחיריי. סובבתי את ראשי לאחור וראיתי שהקרסול שלי נכבל באזיקי מתכת כבדים.
טוב שהזכרתם לי שיש לי גם מוח של ילדה קטנה.

צ'סטר ומתבודד – תגיבו כבר!!
אקו לפני 9 שנים ו-6 חודשים
הרגשתי משיכה ברגל ורעש צלצול מתכתי.
פקחתי עין אחת להביט על המתרחש, מאדי נפלה על הפרצוף, התאמצתי להחניק את החיוך כשהיא נעצה בי מבט יוקד. למרות היותה ילדה, היא שמרה על המזג ה... ייחודי שלה.
"שלא תעז לדבר על זה, מתבודד, או שאני אשרוף אותך על המקום" נהמה. הייתי פה בחיסרון, חיסרון נוראי, כי לא רק שהיא הייתה טובה יותר בסקילים שלה מאשר קודם, אלא שבשני הסקילים שלי לא יכולתי להשתמש כי לא היה כלי נשק באזור או שום מקום לתעופה, לפחות יכולתי להתנחם בכך שהגלימה עדיין הייתה אצלי והיא בהחלט הייתה מיטה יותר נוחה מרצפת המערה המעופשת. על כל פנים, ניסיתי שלא לעצבן את מאדי עד שאשתחרר, למרות שהיא השתדלה להתעצבן בעצמה כמה שיותר.
בכל מקרה, לא הגבתי אליה, ונראה כאילו זה עיצבן אותה יותר.
קירבתי את היד שלי לשיער ותלשתי שתי שיערות- אחת הייתה שחורה והשנייה לבנה. אנונימוס הזה הגזים, הוא הראה לי שגם את מה שחשבתי שהוא הדבר היחיד שקבוע במשחק- אני, הוא יכול לשנות, והוא גם הראה לי שלא איכפת לו שהמשחק יהיה מעניין ויפעל כמו משחק- לתקוע אותנו בתוך צינוק מסריח למשך זמן בלתי מוגדר זה בהחלט ממש לא מעניין והולך נגד כל מה שטוב במשחקי מחשב. ההצדקה היחידה ללתקוע אותנו ככה בצינוק היא כדי ליצור אווירה של חוסר וודאות ופחד, אבל אני סירבתי להתמודד עם האווירה הזו, לבזבז זמן סתם ככה בלהכות בקירות ולהשתגע, לכן נמנמתי מאז שהגענו למסקנה שלא נוכל לצאת מהתא הזה. חיפשנו לא מעט זמן דרך לצאת, אבל פשוט לא היה מה לחפש, רק מערה טחובה וסורגים בלתי חדירים.
התנחמתי בכך שסביר מאוד להניח שלא נמות במערה הזו, כי אין שום היגיון בלהרוג אותנו סתם ככה אחרי שעשינו את כל הדברים הנכונים. המשחק הזה רוצה לעשות איתנו משהו, ולמרות שלא ידעתי מה זה המשהו הזה, להרוג אותנו בגוויעה בצינוק זה לא הדבר.
"תגיד, צ'סטר, אתה ער?" שאלתי.
"אתה חושב שאני יכול לישון בסירחון הזה?" ענה.
"הסוד הוא לנשום דרך הפה, אז איך הולך?"
משוררונת:) לפני 9 שנים ו-6 חודשים
קאווינה:
התעוררתי משתנקת מחלום בו אני טובעת, נחנקת, עולה באש ומדממת למוות.
הלב שלי הלם בקצב רצחני, הנשימה שלי יצאה בפרצים לא סדירים, רעדתי כמו מטורפת.
החלום הזה... לא חלמתי אותו מאז שהייתי קטנה, בת עשר, אולי.
הפעם האחרונה הייתה בגיל שלוש עשרה.
תנועה וצלצול מתכתי נשמעו לידי, ואחריהם קולו של איקן."קאווינה?".
רק עכשיו נעשיתי מודעת לסביבתי, ולמשקל על קרסולי. ולידי, הקטנות באופן מוזר.
הבטתי הצידה על איקן, הוא לא נראה אחרת, אבל משהו בו היה משונה.
הוא הביט בהבעה עדינה, כאילו משהו קרה לי בזמן שישנתי. "אני.. אני בסדר" מלמלתי, "רק חלום ישן".
הבטתי למעלה. סורקת את הסביבה, את התא המלא עובש ו
בקצה המרוחק של התא שכבה אישה, פנייה היו מוסתרים ממני. תהיתי מי זו ומה היא עושה כאן איתנו.
"זאת נירה" אמר איקן.
"אבל... היא..." לא גמרתי את המשפט. מבולבלת.
"היא השתנתה".
הנהנתי.
kirutoo לפני 9 שנים ו-6 חודשים
פקחתי את עיני על רצפת הצינוק, ניסיתי לקום או לפחות להסתובב, אבל העצמות שלי היו כבדות והתקשתי נורא להסתובב, במיוחד בגלל ששרשראות פלדה הקיפו את רגלי והגבילו את מרחב התזוזה שלי, הרמתי את הראש וראיתי את קרייטוס, קמטים כיסו את פניו ויכולתי להישבע שראיתי כמה שערות לבנות מתכסות שם, ראיתי אותו מנחית מכות על השרשרת, מנסה למשוך אותה, מנסה להשתחרר. בהתחלה חשבתי עד כמה הוא טיפש שהוא לא מבין את זה שאין מה להתלהב מהשטויות של אנונימוס, אנחנו חרקים וקטנים וכמה נתאמץ זה לא יעזור, כבר הבנתי שכנראה גם האני הפכתי מבוגר, שכולנו הפכנו מבוגרים,
"אוככ למען הגרופ, תעזוב את זה כבר! עד שאנונימוס לא יחליט, לא נצא מפה וזה לא יעזור לנו מה לא נעשה!" אמרתי באנחה.
"שתוק!" הוא צעק עלי, "אתה יכול לשכב שם כמה שאתה רוצה, אנונימוס יהנה מהגופה שלך, לא משלי! אני אצא מכאן!" הוא צעק עלי אפילו שהרגשתי שזה לא מופנה אך ורק אלי אלא אולי גם אל אנונימוס. קנאה נוצרה בלב שלי, 'מתי ניהיתי כזה חרא, כלפי עצמי, הוא צודק, אנחנו צריכים להילחם' אבל משום מה עדיין לא קמתי, נשכבתי על הגב ובהיתי ותקרת הצינוק אשר היינו תקועים בו. ואז ניזכרתי שיש עוד, איפה כולם, הרמתי את הראש וסרקתי את האיזור, לא היה אף אחד באיזור, ואז קלטתי אותו יישן בצד, בראנדיל, הוא לא היה זקן, מבנה הגוף שלו היה רגיל, מבטי סט אל קרייטוס, 'מה אני יכול להגיד, הוא צועק' התחלתי לנסות לשחרר את השרשרת.
יאיר לפני 9 שנים ו-5 חודשים
"איקן, איקן...איקן!". התעוררתי, האוזניים שלי עדיין היו כואבות מהצרחות האיומות מימיני. ישבה שם אישה, שיערה הארוך התגלגל עד קצה צווארה, עיניה הגדולות בהו בי בתסכול. משהו בה היה מוכר, אך לא הצלחתי בדיוק להבין מה זה היה.
"כן? אני יכול לעזור לך? שמך בבקשה". שאלתי אותה בנימוס, למרות שלא הייתי בטוח. הרי אנחנו נמצאים במקום חדש, בזמן אחר. אני לא טיפש, לכן בזמן שקמתי וגם בזמן שיחתי עם הגברת סקרתי את המקום בערמומיות. גילית שאני נמצא בתא כלא מוקף בסורגי ברזל, שנראים שהם יותר להפחדה מאשר לשימוש אמיתי. למרות זאת, לא רציתי להתקרב אליהם. התא היה עטוף בעלטה אפלה, שאותה פילח אור קטון מפי העששית שניצבה מעלינו. כמו כן, היינו קשורים בשרשראות ברזל מפחידות, שהדיפו ריח של חלודה.

"אני נירה, אתה לא מזהה אותי?". היא זזה מעט בנוחיות אחורה ושמה את גבה על קיר התא. משהו במבט שלה היה לא בטוח והססני. נירה, היא אמרה? אני לא זוכר שנירה היא אישה בגיל העמידה. משהו כאן פישי.
"את נירה? כמה הורמונים לקחת בדיוק?" שאלתי, אך זו לא הייתה בדיחה. אם האישה הזאת היא אכן נירה, אז חוששני שאנחנו בצרות צרורות. מי יודע, אני עוד עלול למצוא את מאדי בת 90 על כיסא גלגלים, עם שיניים בכוס זכוכית.
"מה קורה כאן בדיוק? למה את כל כך...-".

"מבוגרת?" היא קטעה אותי. "אני לא יודעת, אבל מה שאני כן יודעת, הוא שזה כישוף מסוים שנמצא במימד הזה. איקן, אני מפחדת. אנחנו כלואים בתא הארור הזה מחכים לשד שייקח אותנו."

"אולי את מחכה לשד שייקח אותך, אבל אני לא מתכנן להישאר כאן. זה נראה שרק שנינו כאן, לכן שאר החבורה התפצלה למקום אחר. אני לא מתכוון לשבת בחיבוק ידיים ולא לעשות כלום, אני צריך למצוא את מאדי."
"שנינו?" היא שאלה, בשאלה שלה הייתה נימת צחוק. היא הצביעה ימינה כדי להחוות לי משהו. זאת הייתה ילדה קטנה, ששכבה על הבטן שלה.
"אני מנחש שזאת מישהי מבית המשימות? צר לי שאת מבוגרת, אבל לפחות את לא ילדה קטנה."
"כן, צודק. טוב, זאת קוואינה." נירה אמרה בקול רגזני ועייף.
פתאום, למשמע שמה, קוואינה קמה, היא נראתה ישנונית מאוד. ראשית, היא בדקה את הגוף שלה. תחילה את הידיים, אחר כך את הרגליים ומשם לראש. היא הסתכלה על נירה בבהלה ואז עליי.
"זה בסדר, זה רק חלום. איקן, אל תפחד."

"אני לא מפחד וזה ממש לא חלום. את ילדה קטנה, כדאי שתתרגלי לזה. אגב, זאת נירה, תכירי. אני מניח שיש לכן הרבה במשותף עכשיו. איפה אנחנו? את וודאי שואלת. ובכן, ברוכה הבאה לקאסה אל תא כלב מסריח. השוער יבוא לקחת את החפצים שלך בקרוב."
היא לא נראתה מבודחת. "נירה היא נערה, לא אישה זקנה."
"היי!" נירה צעקה מבעד לחדר. היא נראתה פגועה מעט.

"היא ילדה קטנה, למה ציפית?". קוואינה נעצה בי מבט קר. "את יודעת שזה נכון."
"לא משנה, אני חוזרת לישון. תעירו אותי כשבורחים מפה." היא אמרה זעם ונשכבה על רצפת התא.
"אז אני מבין שאת רוצה להיות אוכל לכלבים? אני ונירה בורחים מכאן. את מוזמנת להישאר פה אם את רוצה, אבל אנחנו לא מתכוונים להעיר אותך, זה גוזל זמן. בכל מקרה, למה את רוצה לישון? זה לא עוזר לך. אנחנו תקועים בתא המעופש הזה וככל שתפסיקי להתכחש לכך, כך נצא מפה מהר יותר."

היא הנהנה לעברי בהסכמה ועלתה לישיבה מזרחית.
"אז מה עכשיו?" נירה הסתכלה לתקרה. היא נראתה מאוד משועממת, זה נחמד. זה טוב שהן לא פוחדות, או נלחצות.
"עכשיו אנחנו מחכים".
זאבה~ לפני 9 שנים ו-5 חודשים
נירה-

הבטתי בתקרה, לא יכולתי לישון כשלפתע שמעתי ציוץ, כמה ציוצים. פקחתי את העיניים שלי וראיתי עיניים זוהרות אבל אחרי רגע הבנתי.. אלה החיות שלי. צעקת התרגשות נפלטה לי ואיקן קם במהירות, צחקתי עליו.
"מה כל כך מצחיק?" הוא שאל.
"כל החיות שלי כאן," עניתי. סקיל 4 בבני לוויה ביץ'! דיברתי עם הדביבוני יער שלי ועם הפיקסים, הפיקסלים נעלמו, אחד נשאר והדביבונים הלכו בזריזות בין הסורגים והביאו את התיק שלי. אחרי כמה רגעים ניסיתי להתקשר לפיקסי רנדומלי.
"מי שם?" שאלתי.
"מי זה?" מישהי שאלה בחשדנות, לא יכולתי לראות את הפנים שלה אבל ראיתי קצת מהשיער..
"מאדי?" שאלתי. "זאת נירה. תקשיבי, יש לי סקיל 4 בבני לוויה."
"כן, ו?"
"אני יכולה להשיג לנו את התיקים. זה אומר גם שהגריפון אור של איקן כאן וגם הינשול. ככה נוכל אולי לצאת מכאן." אמרתי.
"הבנתי!" היא אמרה ופיניתי את ה.. פיקסי לאיקן כדי שידבר עם מאדי והלכתי לפינה.
"מי כלא אותנו כאן?" שאלתי את הינשולה שלי.
"לא יודעת." היא ענתה. נשענת על הקיר ועצמתי עיניים. לו הגיעה ונשענה על הרגליים שלי, היא הייתה כבר די גדולה. הייתי גאה בה. אבל זה אומר שהיא לכודה איתנו.. פתחתי את התיק ונתתי לחיות שלי אוכל וגם לאיקן ולקווי הקטנטנה. חייכתי, ידעתי שהסקיל הזה הוא לא סתם!
Lich לפני 9 שנים ו-5 חודשים
מאדי – מימד 2: צינוק.

"מי שם?" הקול שבקע מתוך ההולוגרמה נשמע נשי. הפיקסי הצבעוני התעופף מעל הראש שלי, הוא נראה כל כך קטן ושברירי. לא היה לי שמץ קטן של מושג מה קורה. הבנתי רק דבר אחד: שיש סיכוי סביר מאוד שברגעים אלה אני יוצאת מדעתי, ושכל דבר קטן שנכנס ויוצא מהמוח שלי הוא רק חלק מהדמיון המזורגג שלי. ג'ון ששכב על גבו ברגליים משולבות באוויר, העיף מבט מנומנם אל הפיקסי ומלמל משהו שלא הצלחתי לשמוע.
"מי זה?"
"מאדי?" שמעתי שוב את הקול הנשי. צמצמתי את עיני בניסיון לזהות את הדמות אפופת החשכה אבל מסך ההולוגרמה היה מטושטש מידי, ותהיתי לעצמי אם הפיקסים יכולים לשדר במקום ללא קליטה.
"זאת נירה, תקשיבי –"
"נירה?" ג'ון התרומם לפתע, הוא נראה מבוהל ונרגש. אבל לא נראה שנירה שמעה אותו.
"אני יכולה להשיג לנו את התיקים. זה אומר גם שהגריפון אור של איקן כאן וגם הינשול. ככה נוכל אולי לצאת מכאן." היא הוסיפה. הקול שלה נשמע נמוך יותר. תהיתי לעצמי אם גם שיעור הגיל שלה השתנה, ואז נזכרתי שאני תקועה בתוך שיעור גיל של ילדה. קיללתי בלב את אנונימוס וחטפתי מג'ון את הגלימה הירוקה שהחזיק, התעטפתי בה במהירות וכיסיתי את פני. שנייה לאחר מכן הקול של איקן נשמע מתוך ההולוגרמה.
"מאדי?"
תפסתי את הפיקסי ביד אחת ואת הגלימה ביד השנייה, התרוממתי בכבדות על רגליי ופסעתי במהירות לפינת החדר, הרחק מעיניהם החודרניות של ג'ון וצ'סטר.
"מאדי?" הקול שלו נשמע שוב. עכשיו יכולתי לראות אותו בבירור. הוא הסתכל עלי באותו מבט חדור מעיניו הכחולות ומצחו התקמט, זה גרם לי עוד יותר להסתתר בתוך הגלימה.
"אני פה." כחכחתי מעט בגרוני כדי להסתיר את הקול הגבוה.
"אני לא מצליח לראות אותך."
"גם אני לא," שיקרתי. "זה בגלל החושך. איפה אתם?"
הוא השתתק לרגע. "בתוך... תא מסריח." הוא פלט צחוק עצבני ואז הוסיף. "עם מי את נמצאת?"
"ג'ון וצ'סטר." לא יכולתי להימנע מהלעג שהזדחל לקולי. שמעתי את נירה צועקת משהו ברקע ואז המסך נעלם.
"חכה – " אבל הפיקסי טס משם עוד לפני שהספקתי להרים את הידיים כדי לתפוס אותו. צנחתי באנחה על הרצפה והשענתי את ראשי על הקיר. שנייה לאחר מכן ג'ון התנשא מעליי.
"אפשר חזרה את הגלימה?"
זרקתי אותה עליו. "קח, היא במילא מסריחה מהריח שלך."
<FONT COLOR= RED>Killer לפני 9 שנים ו-5 חודשים
הדבר האחרון שאני זוכר זה שקמתי מהספה שבסלון של בית המשימות כדי לעלות לישון. השעה הייתה 00:30 בלילה, בדרך כלל אני עולה לישון מוקדם יותר כדי לצבור כוחות למחר. אחרי הכול, מחר זה היום שבו נעבור למימד השני, אם אני לא אהיה בשיא הכוח מאדי בסופו של דבר תצרח עליי שאני מתרשל בעבודה, וזה הדבר האחרון שאני צריך לשמוע.
אני מקווה מאוד שנסיים את המימד השני מהר - כדי שאני אוכל לחזור להתאמן בסקיל החרב. טוב, לפחות קיוותי כך, אך בסופו של דבר כמו כל פעם זה לא יצא ככה.
הדבר הבא שאני זוכר זה שהתעוררתי במקום מאוד מוזר, מה שבטוח שזה לא היה החדר שלי. הגב שלי כאב בצורה ממש חזקה וכשניסיתי לעמוד איכשהו נפלתי ע"י כך שהחלקתי על המכנסיים שלי. אבל איך זה התכן? אני זוכר בדיוק שהבגדים שלי היו במידה הנכונה שקניתי אותם. הסתכלתי סביבי ושמתי לב שהיציאה הייתה חסומה בסורגים, וזה לא היה הדבר הכי מוזר מה שהיה עוד מוזר שהיו איתי באותו מקום עוד שתי נשים. מצמצתי כמה פעמים כדי לוודא שאיני חולם אפילו צבטתי את עצמי כדי לוודא שאני לא חולם, אבל בסופו של דבר הבנתי שאני לא חולם והשלמתי עם המציאות הזו ( טוב נו לפחות זאת לא מאדי ) קמתי עוד פעם אבל הפעם קמתי בזהירות רבה כדי לא להחליק כשבסופו של דבר הצלחתי לעמוד. התקדמתי לעבר יציאת הסורגים אבל באמצע הדרך נעצרתי והסתכלתי על הידיים שלי הן היו קטנות כל כך כאילו שהן שייכות לילד בן 10. אחרי זה בדקתי את כל הגוף שלי, ליתר דיוק מששתי אותו והבנתי שהגוף שלי - איכשהו - הוקטן.
בהתחלה לא התייחסתי, אבל אז עלתה בי ההבנה המושלמת שאני הפכתי להיות ילד בן 10.
הלם אחז בי בחוזקה כל כך שלא יכולתי לזוז. אני בטוח שהייתי שעה בהלם עד ששמעתי רעש שהעיר אותי מההלם הזה. הסתכלתי מאחורי וראיתי את שאחת הבנות זזה. אההההההה זה לא הזמן לזה עכשיו אני חייב לצאת מהמקום הזה. פתאום הבטן שלי קרקרה, אוי נו, דווקא עכשיו זה קורה לי. אני דווקא אכלתי לפני שעלתי לישון. או רגע אני בן 10 עכשיו התיאבון שלי גדול יותר. הלכתי לכיוון המקום שבו התעוררתי כדי לקחת משהו לאכול כשהגעתי שמתי לב שהתיק שלי לא נמצא במקום. מה זה לא ייתכן, אני זוכר שלקחתי אותו איתי לחדר שמתי אותו לידי אפילו ווידאתי שהוא לידי. אוי, זה בטח עוד אחת מהשפעות השונות של המימד הזה. טוב נו, אין מה לעשות נתאמן לבינתיים בסקיל קסם עד שיקרה משהו מעניין.
DARK-MANDOR לפני 9 שנים ו-5 חודשים
התעוררתי.אני לא רוצה להתעורר,אפילו דמיינתי את הצלצול של השעון המעורר שלי במקום הדבר שנח לי על הראש.
הגוף שלי הרגיש כבד יותר,אך מצד שני הרגשתי חזק יותר מבחינה פיזית.פקחתי עיניים וגיליתי ידיים שעירות מהרגיל,רגליים וגוף גדולים מציפיתי לראות."מה לעזא.."קפצתי אחורנית ממצב ישיבה ונתקלתי בקיר ועורב התעופף לו מראש .אאוץ'.חזרתי לישיבה וגיליתי שרשרת מחוברת לרגליי. בהיתי בגופי מספר דקות עד שנמאס לי מהקרב בין הדארקר וזרו.השתקתי אותם בהנפת יד.
מה קורה פה?למה יש אדם מבוגר ובראנדיל לידי?זה דני נראה לי ואיפה התיק שלי?
הוא מאחורי הסורגים.נפלא.
טוב,אני לא יכול פשוט לא לעשות כלום! תפסתי אבן קטנה והתחתי להכות את השרשרת.

"אוככ למען הגרופ, תעזוב את זה כבר! עד שאנונימוס לא יחליט, לא נצא מפה וזה לא יעזור לנו מה לא נעשה!"דני התמרמר לו עלי,טוב..גם אני הייתי מתעצבן אם היו מעירים אותי בקולות של מכות.
"שתוק!"יצא לי חזק מידיי"אתה יכול לשכב שם כמה שאתה רוצה, אנונימוס יהנה מהגופה שלך, לא משלי! אני אצא מכאן!"אמרתי לו בנימה חלשה יותר וחזרתי לפרוק עצבים על השרשראות האלו.
אחרי כמה זמן של ניסיון כושל של השתחררות שדני הצטרף גם,זרקתי את האבן בין הסורגים אל מה שה' יודע מה יש שם,אולי עוד קיר, או תא אחר.

"איך אפשר להשתחרר מפה?"שאלי ללא סבלנות את דארקר שמביט אל החשכה מבעד לסורגים.
הוא לא ענה,רק הביט בי וחזר להביט אל החוץ.
איילת לפני 9 שנים ו-5 חודשים
ריזו
מקום: המימד השלישי
לא הצלחתי להוציא אף צליל מגרוני. הרגשתי איך שרירי היד האיתנה מועכים את מצחי, ומוחצים את ראשי לקרקע הקשה, ככל הנראה כדי לגרום לראש שלי להתפוצץ (באופן מילולי). המצב גרם לצווארי להימתח עוד ועוד. בסיוטים שלי ראיתי את חוליות הצוואר מתנתקות ממקומן, ואותי מתה מוות מיידי לאחר מכן. המחשבה על זה הפחידה אותי עוד יותר, וגרמה לנשימותיי להפוך למהירות ועמוקות. ההיסטריה השתלטה עליי. קול מפוחד בראשי זעק אליי:"ריזו! את חייבת לצאת מפה, את חייבת לצאת מפה, את חייבת לצאת מפה, את חייבת לצאת מפה, בבקשה ריזו רק תצאי מפה כבר!!" "מוכרחה להיות דרך, מוכרחה להיות דרך.."אמרתי לעצמי כשהרגשתי שאני על סף התמוטטות עצבים.
התפתלתי בפאניקה בניסיון להשתחרר, הנעתי את גפיי לכל הכיוונים האפשריים ללא הצלחה. פתאום ידי נתקלה בחפץ קשה. חגורת הסכינים שלי!בכלל שכחתי שהנחתי אותה שם. מיהרתי לאחוז באחד הסכינים, ודקרתי בעזרתו בחוזקה את אגודל היד העצום.
ואז צרחה נוספת, שהייתה אפילו יותר גרועה מהקודמת והגיעה לאוקטבות בלתי נתפסות.
היד הרפתה ממצחי. באותו הרגע, גל חום אדיר התפשט מבית החזה שלי אל שאר איברי גופי ובעקבותיו זינקתי על רגליי למצב עמידה.
הספקתי להעיף מבט חטוף ביד המפלצתית, שלמעשה יצאה ממש מתוך אדמת המערה (קצת כמו זומבי), והתחלתי לרוץ במהירות הכי גדולה שהייתי מסוגלת לה.
חלפתי על פני פתח המערה ויצאתי החוצה. למרבה המזל, הסופה והגשם כבר פסקו, כך שיכולתי לרוץ ללא הפרעה. טוב, למעשה נותרו שלוליות רבות של מים על הקרקע הבוצית, מה שהקשה עליי קצת, אבל זה עדיף בהרבה על המצב הקודם.
מכיוון שכבר יכולתי לראות בצורה נורמלית, הבחנתי שאני נמצאת בקרקע מישורית דלת צמחייה, שבסמוך אליה היה רכס של הרים גבוהים. ליד הרכס הזה, ראיתי תלולית אבנים, שהייתה ככל הנראה המערה.
המשכתי לרוץ לאורך המישור. עדיין לא עיכלתי את הסיטואציה שנקלעתי אליה, ולא הרגשתי אף חלק מגופי מלבד שרירי רגליי.
חשתי כאילו אני נמצאת מעל הקרקע. כאילו רגליי הן ענן שנושא אותי ליעד לא ידוע. כי למעשה, לא היה לי מושג לאן לברוח, וגם ככה, המחשבה היחידה שהייתה לי בראש באותו רגע היא שאני חייבת להתרחק מהדבר הזה שתקף אותי. מה שלא יהיה אני רק חייבת להתרחק ממנו.
מרחוק ראיתי שהמערה התמוטטה. את הסיבה לכך לא היה קשה לנחש-
מתוך אדמת המערה ההרוסה הגיח היצור. בקושי הצלחתי להביט בו לפני שהוא נעלם בפתאומיות.
החזרתי את מבטי קדימה לכיוון הריצה שלי.
הספקתי לעצור שניות אחדות מהמוות, ונפלתי אחורה מהתנופה. הרגשתי כאילו חטפתי אגרוף בבטן.
זה היה בגלל העיניים האלה, שהיו לבנות וקטנות מאוד. הן זהרו מתחת לגבות הבולטות, שהותירו עליהן צל בצורה מעוררת אימה.
הוא עמד שם. מולי. סנטימטרים ספורים ממני. למרות שלפני רגע הוא היה במרחק של כמה מאות מטרים.
אפו היה ארוך מאוד, והזכיר מקור של נשר בצורתו. חודו נטה כלפי מטה. פיו היה פעור לרווחה-פה ענק של תנין, ובתוכו ניבים ארוכים וחדים. הקרקפת שלו הייתה שטוחה מאוד, מה שהותיר מקום למצח רחב במיוחד. עליה ועל שאר גופו לא היה כמעט שיער, ועורו היה מלא קמטים. הוא היה גבוה מאוד, ועמד כפוף כמו גיבן, כך שהיה ניתן לראות מבעד לגבו בבירור את עצמות עמוד השידרה.
מתוך גופו הכחוש, יצאו ידיים ורגליים ארוכות. ידיו היו מכופפות בצורה משונה, והיו להן אצבעות ארוכות של מכשפה.
היצור רכן לעברי וניסה לנגוס בי עם ניביו המפחידים. התחמקתי הצידה, התרוממתי וחזרתי לרוץ. (בתקווה שזה באמת יעזור לי איכשהו)
והיצור רץ אחריי, רגליו הארוכות מספקות לו תנופה, וידיו מושטות קדימה.
במהלך המרדף, הוא עשה פתאום תנועה מוזרה עם פיו וירק לעברי. למרבה הצער, מה שיצא משם לא היה רוק, אלא אחת משיניו, וחודה פנה וכיווני. התחמקתי ממנה ברגע האחרון. שלפתי עוד סכין מהחגורה, והעפתי אותו אחורה על מנת לפגוע בו. היצור נעלם במרחק שניות ספורות מהסכין. הוא הופיע שוב מצד ימין שלי ופלט שתי שיניים נוספות. פילחתי את השיניים עם סכין נוסף,כאילו הייתה לי חרב סמוראים ביד. יכולתי ממש לשמוע את האוויר נחתך כשעשיתי את זה.
וככה זה נמשך... הוא כיוון אליי שיניים מאיימות, והופיע כל פעם במקום בלתי צפוי, ואני- התחמקתי, התכופפתי, קפצתי, ובעיקר השתמשתי בסכינים, יותר מדי.
וכל אותו זמן אף אחד מאיתנו לא נפגע, אפילו לא קצת. היינו בשיוויון כוחות מלא.
המרדף היה ארוך ומעייף, והיצור הזה כבר התחיל ממש לעצבן אותי.
אז המשכו לרוץ, וההרים לצידנו נמרחים כמו פס ענק לאורך הנוף הבוצי.
עם הזמן, רצועת הנוף ההררית נעלמה, והקרקע התחלפה בשדה ירוק הנוטה בשיפוע כלפי מעלה. התקדמנו במעלה המדרון, משליכים עליו מכל עבר ערבוביה של סכינים ושיניים.
כשנשאתי את מבטי למעלה לראש המדרון ראיתי, למרבה הפליאה, מערכת מסועפת של ענפים ענקיים מלאים בעלים, המתפצלים אינספור פעמים. הם היו כל כך ארוכים, עד שסופם לא נראה בשדה הראייה. את העץ ממנו יצאו לא יכולתי לראות מהמקום בו הייתי, אבל הנחתי שאם אגיע אליו יהיה לי סיכוי טוב לברוח.
הגברתי את הקצב, נשימותיי נעשו כבדות וכואבות מהמאמץ. הרגשתי את הלב פועם בתוך הרקה בראשי, ואיך הגוף שלי הופך לגוש מסריח ומיוזע. עם זאת, לא ויתרתי, העץ הזה קרוב מדי כדי לוותר עכשיו.
הגענו לראש המדרון. כעת העץ היה ממש לידנו. הגזע היה עצום-הוא היה ארוך כמגדל, ורוחבו תפס כרבע מראש המדרון, הענפים יצאו ממנו מכל עבר.
הגעתי אליו הכי מהר שיכולתי והתחלתי לטפס.
כשכמעט עברתי לענף הבא בדרכי למעלה, כוח חזק משך אותי במהירות למטה כאילו משקולת הייתה מחוברת אליי.
תוך שנייה תפסתי בידי הבריאה את הענף. הייתי תלויה באוויר, והלב פעם בתוכי כמו פצצה מתקתקת.
היצור אחז באחת מרגליי וניסה להפיל אותי.
הוא אפילו לא היה צריך לטפס על העץ. הוא פשוט עמד בקרבתו והחזיק בי בעזרת ידו.
נמתחתי כמו גוש פלסטלינה. נמתחתי בין חיים למוות.
אחיזתי בענף החלה להתרופף. לא. אני לא יכולה למות ככה. לא עכשיו. חשבתי לעצמי.
טחבתי את היד הפצועה לחגורה ושלפתי סכין. כאב חד ונורא שטף את ידי ובקושי הצלחתי להחזיק את הסכין.
היצור צחק, צחוק נורא וצרוד כמו חריקות בלמים, ופיו חשף בחיוך את השיניים האימתניות.
הוא אפילו לא ניסה להגן על עצמו או לתקוף מרוב זילזול.
זאת הייתה ההזדמנות המושלמת. האנדרנלין זרם בי, ואמרתי ליד שלי שהיא צריכה לעשות רק עוד מאמץ אחרון.
נשמתי נשימה עמוקה וספרתי בליבי עד שלוש.
זאבה~ לפני 9 שנים ו-5 חודשים
נירה-

"משהו פה לא מסתדר לי," אמרתי.
"מה?" קוואי(זה שמך מעכשיו, אין לי כוח לכתוב את כל השם;) שאלה, איקן הלך לישון אחרי ששכנעתי אותו שלפחות מישהו אחד צריך להיות ערני אם יבואו ויתקיפו אותנו וקוואי פשוט לא הסכימה לישון.
"למה אנחנו כלואים בשלשות? אם הגיל זה מה שהשתנה אצלנו, סביר להניח שהוא השתנה גם אצל האחרים. הבעיה היא.. מה המטרה בלשים אותנו כאן ולשנות את שיעורי הגיל שלנו? אין לזה שום פואנטה. זה יכול לגבש אותנו או משהו אבל.. למה?"
"לא יודעת," היא ענתה, הקול שלה נשמע מהורהר. "מה המטרה בלכלוא אותנו במשחק הזה? מה המטרה של להביא אותנו חיים?"
"לא יודעת.. אבל משהו לא מסתדר לי עם כל העניין הזה.. זה פשוט לא הגיוני.." ואז הבנתי משהו. "משהו יקרה.. משהו יקרה בקרוב ואנחנו נוכל להימלט מהכלא הזה, כנראה לקרב."
קוואי הביטה בי בעיניים גדולות. אלוהים כמה היא חמודה.
"תקשיבי, אנחנו חייבות ליידע את האחרים. הסבירות שדבר כזה יקרה היא יותר מידי גבוהה בשביל להתעלם מזה, תחשבי על זה. כל מה שעשינו במימד הזה הוא כדי להילחם את דרכנו לשלב הבא. אנחנו נברח מכאן, נילחם ואז משהו יקרה. אני לא בטוחה מה אבל צריך לוודא שכולם יקבלו את הציוד שלהם ויהיו מוכנים. קחי את הפיקסי ותתחילי ליצור קשר עם אנשים וליידע אותם להיות מוכנים. הפיקסים יישארו רק בתא שהשחקנים של בית המשימות שלנו בו." אמרתי. היא הנהנה והתחלנו לעבוד. היא יצרה קשר עם רוב השחקנים של בית המשימות ואני הדרכתי את הדביבונים שלי. בסופו של דבר, כולם התכוננו וכולם ידעו מי בכל תא ואיזה פיקסי שייך לכל תא.
תא מס' 1: איקן נירה וקאווינה
- תא מס' 2: דני, בראנדיל וקרייטוס
- תא מס' 3: צ'סטר, מאדי וג'ון
- תא מס' 4: דואורדון, מליסה ופאן
- תא מס' 5: ניקי, שישי ותשרי
- תא מס' 6: אקספרנסה, קליר וקרטר
היה חסר פיקסי אחד בשביל ליצור קשר באופן רציף עם כל התאים אבל ב5 מתוך 6 תאים יש תמיד פיקסי. תאים 4 ו5 התחלקו בפיקסי אחד.
התקשרתי לתא מס' 3.
"זאת מאדי, מי זה?"
"זאת נירה," אמרתי. "את יכולה להעביר לי את ג'ון?"
"כן.." היא אמרה. ראיתי את הדמות שלה מתרחקת ואז ג'ון הופיע.
"נירה!" הוא אמר. הסמקתי קצת.
"גם אתה מבוגר," אמרתי וחייכתי.
"כן, גם את."
"אתה בסדר? לא נפצעת או משהו, נכון?"
"לא לא, הכל בסדר.."
הייתה שטיקה מביכה, לא ידעתי מה להגיד..
"ג'ון.." אמרתי, העיניים שלי היו נעוצת בשלו. ידעתי שהבהרתי לו את זה כבר אבל..
"ג'ון," אמרתי. קדימה. שלוש שניות של אומץ. "אני אוהבת אותך! ביי!" אמרתי במהירות וניטקתי את השיחה.
"אני הולכת לישון" הודעתי לאיקן וקוואי. "שמי שישן הכי פחות יילך לישון עכשיו. איקן, תשמור בינתיים ותשים לב לכל דבר חשוד." אמרתי ונשכבתי על הרצפה כשהתיק שימש לי כמשענת. לבשתי את המעיל השחור שלי וגופייה ירוקה בהירה, היא הייתה פעם חולצה אבל גזרתי אותה. היה לי ג'ינס שחור ומגפיים. החרבות הכפולות שלי היו מונחות לצידי וחגורת סכיני ההטלה הייתה בהישג יד כמו גם השוט והגרזן שהדבר הזה ששמים אותם בו היה חגור כבר על המותניים שלי. עצמתי את העיניים וניסיתי לישון, לא הלך ככ טוב אבל נרדמתי בסופו של דבר. שמעתי את איקן וקאווי מתווכחים קצת על מי ילך לישון, איקן ניצח וקוואי הלכה לישון. חייכתי ונרדמתי..
נטוטו לפני 9 שנים ו-5 חודשים
מסעותיה של דומינו דול - תגובה 8
זה היה יום נחמד בבר, ושקט למדי בהשוואה לשבועות האחרונים, שהיו רועשים ומתישים ביותר. עמדתי מאחורי הדלפק והתענגתי על העובדה שהבר ריק. בעודי משלבת את ידי ומשעינה אותן על הדלפק חשבתי על כך שאני לא צריכה להתרוצץ בין לקוחות שיכורים ומגעילים, וכאשר השענתי את ראשי על ידיי חשבתי על כל הקטטות שאני לא אצטרך להפסיק היום, ועל כל השולחנות והכיסאות השבורים שאני לא אצטרך לתקן על חשבון הזמן הפנוי שלי לאחר שהבר ייסגר. נאנחתי באושר והודיתי בלבי על האפשרות להירגע וליהנות מיום שקט אחד..
מהלומה חזקה בשולחן מרוחק הקפיצה אותי. "מלצרית! מה אני צריך לעשות כדי לקבל תפריט כאן??"
והנה הלך לו היום השקט שלי..
מיהרתי להתרומם ומיקדתי את מבטי בלקוח המעצבן הזה, ונעצתי בו מבט כועס בעיניים מצומצמות. הוא, מצדו, השיב לי מבט תמים. תוך גלגול עיניים התכופפתי אל הארון שמתחת לדלפק, שלפתי משם תפריט ובאתי אל החוצנף, וכשהגעתי למקום, זרקתי אותו עליו. כיוונתי לראש, בכוונה ברורה לפגוע איפשהו באזור העיניים, אבל לצערי הוא תפס את הדפים ביד אחת - ואפילו לא היה לו חתך מהנייר!
"הא הא, מצחיק מאוד." אמרתי בפרצוף חמוץ. זאק השיב בחיוך, עיניו הכהות נוצצות בשעשוע. החיוך שלו חשף קצת את השיניים, והיה נראה כאילו שזה באמת הצחיק אותו, מה שרק עצבן אותי עוד יותר. "בשביל מה אתה בכלל צריך תפריט? אתה ישן פה כבר כמעט חודש, ושנינו יודעים שכבר למדת את כולו בעל פה." אמרתי לו בעוקצנות. זאק הרים את ידיו כנכנע, ואז החווה בידו הימנית אל עבר המקום הפנוי בספה שמולו, כמזמין אותי לשבת. הרמתי גבה אחת בהיסוס. לא הייתי בטוחה שזה כל כך כדאי. בכל זאת, אני עובדת עכשיו. אם מישהו ייכנס כשנהיה באמצע שיחה זה יהיה ממש מעצבן. וחוץ מזה, אני לא עיוורת. ידעתי שמשהו מתחיל לקרות פה, אבל לא הייתי כל כך בטוחה שזה הזמן המתאים לזה..
אבל הוא התעקש. "נו, במילא אין פה עוד לקוחות חוץ ממני."
הסתכלתי מסביבי, למרות שידעתי שהוא צדק. במעורפל זכרתי איזה בחור ירוק מדדה אל תוך הבר ושואל איפה השירותים.. אבל הוא נראה ממש על אפיסת כוחות, אז אני דיי בטוחה שהוא התעלף שם או משהו. אם תעבור עוד חצי שעה בערך והוא לא יצא אני אתחיל לדאוג. על כל פנים, זה אומר שעד אז הוא לא נחשב. התיישבתי לאטי, עדיין מהססת, וניסיתי לברר עם עצמי מה אעשה בקשר ל... זה, מה-שזה-לא-יהיה שקורה ביני לבין זאק. חיבבתי את זאק, באמת. במשך כל הזמן הזה שהוא היה כאן היה לי ממש כיף. הוא סיפק לי חברה, עזר לי לפעמים במטלות בבר (תמורת הנחה, כמובן, אבל הזקן לא צריך לדעת על זה). הוא גם עזר לי מאוד להתחזק - מכר לי חרב ממש טובה ולימד אותי כל מני טכניקות מגניבות להילחם איתה.
והוא גם היה שותף ממש טוב לאימונים. בלילה, אחרי שעות הסגירה, היינו מזיזים את כל השולחנות שלמטה ומתאמנים. זאק היה הרבה יותר טוב ממני בהכל, והוא לא הפסיק להציק לי על זה. לא הראיתי לו את זה, כמובן, אבל דיי אהבתי את החלק הזה בו. זה היה החלק שדחף אותי להשתפר, להוכיח לעצמי ולא לוותר. רק בזכותו הצלחתי להישאר ממוקדת ונעולה על המטרה שלשמה אני כאן.
אבל עדיין לא הייתי בטוחה איך אני מרגישה בקשר לזה (אני עדיין קוראת למה-שזה-לא-יהיה-שקורה-ביני-לבין-זאק במילה "זה", כי אין לי ממש מושג איך להגדיר את זה בינתיים). כלומר, נדמה שהכל קורה מהר, מהר מדי. לא הייתי מוכנה עדיין להתקדם לשלב של יותר מידידים.
ואני אפילו לא מדברת על התזמון הגרוע של כל הסיפור.
אבל גם אם אני כבר אחליט ללכת על זה וזהו, פשוט לנסות ולראות אם זה מסתדר - מה יהיה הלאה? אני אזמין אותו לבית המשימות? הוא יסכים? זה בכלל כדאי, או שכדאי להרחיק אותו מכולם? איך האחרים יקבלו את זה? ומה מאדי תגיד?
ולמה כל כך אכפת לי?!
"את בכלל מקשיבה?" ידו של זאק ריחפה הלוך ושוב מול עיניי, ופתאום קלטתי שבהיתי בו. הסמקתי מעט במבוכה ומיהרתי להסיט את עיניי לשולחן.
"מה אתה רוצה?" שאלתי, ואני מודה שנשמעתי קצת עצבנית, למרות שבכלל לא התכוונתי.
"שאלתי אם גם היום נתאמן אחרי הסגירה," הוא השיב לאט, כאילו שהוא מנסה להסביר לי משהו בפעם התשיעית בערך. בבהלה של רגע תהיתי אם זה באמת מה שקרה, ולכן מיהרתי להשיב.
"אה," אמרתי, מתעלמת מטון הדיבור שלו, "כן, בטח. אני עדיין צריכה להתחזק."
הוא הביט בי לרגע בעיניו השחורות, כסוקר אותי במבטו. הוא עשה את זה דיי הרבה. הוא הביט בי כאילו שהוא יכול לראות ממש דרכי, לקרוא את כל העבר שלי, את המחשבות שלי, את הרגשות שלי. לא אהבתי את ההרגשה שאני חשופה לגמרי, כל הזמן. בהתחלה המבט הזה גרם לי להרגיש לא נוח, אבל עכשיו... טוב, זה עדיין גורם לי להרגיש לא נוח, אבל פחות. אני מודה שקצת התרגלתי למבט הזה, או לפחות, התחלתי להתרגל. היה משהו מנחם בעובדה שלא נראה שאני מרתיעה אותו אפילו קצת, בניגוד להרבה אנשים שאני מכירה, שחושבים שאני משוגעת לגמרי (ולא במובן הטוב של המילה, אם בכלל קיים דבר כזה). בכלל, לא נראה שקיים משהו שירתיע אותו, אף פעם. גם את זה דיי אהבתי בו.
זאק שוב קטע את רצף המחשבות שלי. "כדור הארץ לדומינו.. את מאוד חולמנית היום," הוא העיר בחשדנות.
הוא המשיך לנעוץ בי את המבט הזה, העמוק, החודר, והעיניים הכהות שלו שמשקפות את דמותי כמו מראה. מצחו היה מכווץ מעט. הוא הביט בי כאילו הייתי חידה מורכבת שהוא נחוש לפתור, בערך כמו שאני מסתכלת על כל העולם. אבל היה בזה עוד משהו.. שעשוע, אולי?
"אה.." הסמקתי שוב וניסיתי לחשוב מה להגיד. משהו אמר לי שהוא מודע טוב מאוד למבט הזה, ושהוא עושה את זה בכוונה כדי לבלבל אותי. הוא חושב שזה מצחיק או משהו? אבל לפני שהספקתי לחשוב על משהו שנון לענות לו בחזרה, נערה הופיעה בבר (היי דוני ^^).
כן, הופיעה.
"נראה שאני כבר לא הלקוח היחיד פה.." זאק אמר, אבל לא הצלחתי להבין אם בעצבנות או באכזבה.
התעלמתי ממנו. הנערה הייתה בערך בגילי. היא עמדה ליד הקיר שמולי, בקצה השני של הבר, אבל את עיניה יכולתי לראות גם ממרחק גדול יותר. הן היו ירוקות, ובוהקות כל כך עד שחשבתי שאם אסתכל בהן יותר מדי אני אסתנוור. מיד הזכרתי לעצמי שזה רק משחק מחשב, אמתי ככל שייראה, ושכנראה שאי אפשר להסתנוור פה מצבע עיניים בלבד. גם את שיערה הכתום היה קצת קשה לפספס.
לרגע ארוך היא רק עמדה שם, ליד הקיר, ובחנה את הסביבה בבהלה. את המבט שעל פניה הכרתי היטב. גם לי הייתה הבעה כזאת כשרק הגעתי הנה.
"אני צריכה ללכת," התנצלתי במהירות לזאק והתקדמתי לעברה. כשהגעתי, העפתי מבט חטוף בשם המרחף מעל ראשה. "קוראים לך ריזו, נכון? אני דומינו דול, אבל את יכולה לקרוא לי דומינו. את.. הכל בסדר?"
יאיר לפני 9 שנים ו-5 חודשים
בוקר, או לפחות כך זה נראה. קמתי באי-שקט מסוים והתמתחתי מעט. הסתכלתי מסביבי, ובכן. זה לא היה חלום, כפי שציפיתי. מימיני עמדה קוואינה הילדה הקטנה, היא הזיזה את הידיים שלה באי נוחות, היא עדיין הייתה בהלם. אני, לעומת זאת, הייתי בסדר גמור עם מה שקורה לכולם. אולי זה בגלל שאני נשארתי בגיל שלי, אולי זה בגלל שנשארו כל כך הרבה מימדים לעבור, שכבר כדי להפסיק לצפות לטוב, למוכר. אלא לקבל את מה שנוחת עלינו, בין אם אנחנו אוהבים את זה, או לאו.
הסתכלתי שמאלה וראיתי את נירה, היא הייתה בשיחה קטנה עם ג'ון. הם דיברו מעט, אבל לא באמת הקשבתי. הדבר היחיד שאני רוצה זה לפגוש את מאדי, במציאות...או עד כמה שהמקום הזה הוא המציאות החדשה שלי. אני רוצה לראות אותה, פנים מול פנים. להגיד לה שהכל בסדר. שהיא תחזור לגודל המקורי שלה(בתקווה). בדיוק עכשיו נירה סיימה את שיחתה הארוכה והמייגעת עם ג'ון ופנתה אלינו.
"כפי שסיכמנו, מישהו צריך לשמור על התא, אני כבר שמרתי. כי כזו אני, לכן אחד מכם צריך לשמור, בזמן שאני ישנה כמובן." היא חייכה חיוך מלא בעייפות.
"רגע, מי מאיתנו ישמור?" קוואינה הסתכלה על נירה במבט מתחנן.
"את זה...אתם יכולים להחליט ביניכם." היא חייכה חיוך זדוני ונשכבה לישון. אני וקוואינה הצלבנו מבטים, היא נראתה פוחדת. כמובן שכרגע אני גדול ממנה, לכן אני אנצח אותה בכל דבר.
"אז את תשמרי, כן? ילדים צריכים פחות שינה לא?" הסתכלתי עליה וצחקתי. היא גם צחקה, אבל הצחוק שלה הפך לבסוף לפרצוף רציני.
"אתה תשמור, הרי אתה הגבר בחבורה. אני בינתיים, אנצל את הזמן לישון את הדרך שלנו החוצה." היא חייכה חיוך מלא סיפוק ונשכבה לצד השני. במידיות זזתי לעברה והעפתי את הגוף שלה הצידה.
"אם את לא תשמרי, אני אגיד לנירה שחיטטת לה בדברים. נראה מה היא תחשוב על זה.." הזזתי את התיק של נירה הישנונית לעבר קוואינה.
"אתה לא תעז!" חמתה בערה בה.
"את זה אנחנו כבר נראה..."
היא הסתכלה עליי במבט עצוב, היא התחילה לדמוע מעט. "אני תמיד...שומרת". דמעות ניגרו על הפנים שלה.
"אוקיי! אוקיי! אני אשמור. את יכולה ללכת לישון" אמרתי בייאוש.
היא הסתובבה הצידה, מלאת סיפוק עצמי. "עובד בכל פעם". היא לחשה בשקט.
נאנחתי, עכשיו אני צריך לשמור עליהן. אבל היי, אולי יש כאן אקדח כדי שאני אוכל לירות בעצמי. הלכתי לעבר הפיקסי, אולי לדבר עם מאדי זה מה שאני צריך עכשיו, היא תמיד מעודדת אותי.
התקשרתי לתא 3, אבל מאדי היא לא זאת שענתה. אלא ג'ון.
"גם אני אוהב אותך!" הוא צעק.
"אה...מה?" הייתי מבולבל מאוד, מה קרה עכשיו?
"לא משנה, חשבתי שאתה מישהי אחרת." הוא אמר בבושה קלה. סומק עלה על לחייו.
"אה, פשוט חשבתי שהמימד הזה הפך אותי לאישה בדרך משונה, שרק מימדים יודעים. אבל לא משנה עכשיו. אני יכול לדבר עם מאדי? זה חשוב".
"מאדי? אה..מאדי כרגע ישנה..ו אני לא רוצה להעיר אותה. זה מאוד דחוף?" הוא שאל בהיסוס.
"לא, תן לה לישון. לי כבר הפריעו לישון, ולא הייתי רוצה לעשות את אותו הדבר למאדי. אחרי הכל, היא זקוקה לשינה הרבה יותר." הוא הנהן.
הסתכלתי דרך סורגי התא, הם נראו חלודים. אני לא יודע מה מחכה לנו מעבר להם, אבל אני יודע שאני, וגם נירה וקוואינה, לא נוכל להדוף את זה. המימד הזה נראה מפחיד, ואני לא אוהב את זה.
מנהלות מימד 72 לפני 9 שנים ו-6 חודשים
מימד 2 - דלתות המזל: חלק 1.

טאם טאם טאם.....

פה אנחנו סוגרות את תקופת העבודות ופותחות את הפרק הראשון של המימד השני!!!


Lich לפני 9 שנים ו-6 חודשים
מאדי - בית המשימות.

שכבתי במיטה והעמדתי פני ישנה, בעיקר בשביל עצמי. לא הייתי מסוגלת לישון כבר יומיים שלמים, בכל פעם שעצמתי עיניים ראיתי בעיני רוחי גופות מרוטשות, דם, ראשים כרותים ופרצופים מרוסקים. אפילו המרק שפאן הכינה נראה כמו תערובת של דם וגושים של עור מרוסק, למרות שהיו שם ירקות מבושלים, וכל עגבנייה שחתכתי גרמה לי להרגיש כאילו אני מנסרת למישהו את היד. אבל עגבניות זה כבר סיפור אחר. אני מתעבת עגבניות. אם אנשים חושבים שאיברים פנימיים זה מגעיל הם צריכים לראות מה קורה כשחותכים עגבנייה.
ניתקתי את עצמי מהשמיכה, קמתי והסטתי את הווילון הצידה. השמיים שבחוץ היו שטופים באור אדמדם של שקיעה, השמש התחילה לרדת וכדור קורן של אור נטה אל מאחורי הבניינים של הקומה הרביעית. הגגות הכסופים זהרו כמו ברזל שהאדים באש, וקולאז' הפסים הכתמתמים והסגולים על פני השמיים השרו בי תחושה של רוגע. אילצתי את עצמי להישאר עוד קצת כדי לבהות במראה המלבב, אבל לבסוף מצאתי את עצמי מסתובבת חזרה למיטה ומושיטה יד לתוך הכרית. הוצאתי ממנה את המחברת הכחולה שהשאירה דומינו דול. אבל לא פתחתי אותה. רק בהיתי בכריכת העור הדקה ובחוט הכחלחל שהשתלשל מתוך אחד העמודים החוצה. אצבעותיי עקצצו מהרצון לפתוח את אחד העמודים, אבל לא רציתי להסתכן בעוד עצב מיותר.
תסתכלי על השקיעה. פקדתי על עצמי. אבל כששבתי והבטתי אל השמים, הפסים כבר התכהו לגוון סגול של חבורה. הסטתי מיד את הווילון הצידה והחדר החשיך שוב, כשלפתע נשמעה נקישה בדלת.
חציתי את החדר יחפה, הנחתי את ידי על הידית ואז עצרתי. ידעתי מי עומד בדלת עוד לפני שפתחתי אותה, אז טמנתי את המחברת של דומינו דול בתוך המגירה האמצעית של השידה ופתחתי את הדלת.
איקן עמד בפתח. נקי, במכנסי ג'ינס ובחוצה אפורה, שיערו הבהיר נראה כמו הילה זהובה סביב ראשו.
"ישנת?" הוא שאל. לא שמעתי בקולו חרטה על שאולי העיר אותי, רק תהייה. תחושת של אשמה שטפה אותי לרגע. במשך כל התקופה הזאת לא התעניינתי מה שלומו. הפעמים היחידות שיצא לנו לדבר היו בארוחת הבוקר, וזה אפילו בקושי. בזמן הפנוי שספקטור נתן לנו בליתי את זמני בחדר האימונים. במשך עשרה ימים שלמים התאמנתי על לחימה וקסם למשך כשבע שעות רצופות ומייגעות. רק שבשלב מסוים התייאשתי, וכשזה קרה, ננעלתי למשך יומיים בתוך החדר והשלמתי שעות שינה.
"אני בסדר." יצאתי אל המסדרון וסגרתי את הדלת מאחורי.
איקן הציץ בפיג'מה שלגופי. חולצת טריקו שחורה ומכנסיים קצרים. "ארוחת הערב מוכנה." הוא החווה בראשו לעבר גרם המדרגות שהוביל למטה. שמעתי צליל קרקוש של סכו"ם ורעש של דיבורים. כבר כמה זמן שלא אכלתי ארוחה עם כולם. עם האווירה המתוחה שהשתררה בכל פעם שהתקרבתי חמישה מטרים למרכז החדר הוציאה לי את החשק לאכול.
"אני ארד עוד מעט." אמרתי לבסוף. לרווחתי הצלחתי להגיד את זה בקול רגיל.
"עוד מעט זה עוד מעט, או אחרי שכולם יסיימו לאכול ואז תוכלי להתבודד בשולחן?"
היה ברור לי שהשאלה שלו רטורית.
"אני ארד עוד מעט." חזרתי על דבריי.
"את לא תוכלי לחמוק מארוחות הערב והבוקר האלו לנצח." הוא הוסיף במבט מלא חשיבות.
"אז תניח לי ליהנות מהזמן שאני כן מצליחה לחמוק מהארוחות המחורבנות שלהם."
אם איקן לא היה זה שעומד מולי הייתי טורקת לו את הדלת בפרצוף. לא הייתה בי שום כוונה להצטרף לארוחה משותפת שדומינו דול לא הייתה בה, ובהתחשב בעובדה שלא הסתדרתי עם תשעים ותשעה אחוזים מהשחקנים שם. אבל לא הראיתי שום סיבה לחלוק איתו את המידע הזה.
"הפעם אני לא אניח לך להתחבא בחדר עד שכולם מסיימים לאכול. אפילו מה שמו הצליח להתחבר עם כולם."
דני. קוראים לו דני. "אני מעדיפה לאכול לבד." אמרתי בתקווה שפה תסתיים השיחה. העפתי מבט מהיר אל הספה בסלון ונזכרתי ביום שדומינו דול הכריחה את כולנו לספר על עצמנו. זה לא היה זיכרון מלבב במיוחד, אבל כששבתי להחזיר את מבטי אל פניו העיקשות של איקן העיניים שלי עצרו על מכונת הכתיבה שנחה על שולחן העץ העגלגל בסמוך לספה, וזאת מפני שהבחנתי בתזוזה משונה. כשצמצמתי שוב את עיני כדי להיות בטוחה שלא דמיינתי היא המשיכה לנוח בדממה על השולחן הנמוך. שמעתי את איקן מדבר, אבל לא הצלחתי להבין מה הוא אומר. הדם פעם באוזניי כמו מתוך רמקולים ענקיים. את רק מדמיינת מאדי. כמו תמיד, את והראש המזורגג הזה שלך שרוצה לחשוב דברים שהם רק פרי דמיונך.
הרי, למה שאנונימוס יחליט לעלות אותנו מימד אחרי כל הזמן הזה? נשמע קול קטן בראשי.
זה יהיה חייב להיעשות בסופו של דבר. הזכרתי לעצמי. אבל לא הצלחתי להסיר את עיני ממכונת הכתיבה שנראתה לרגע אחד דוממה להחשיד.
"... אז מה שאני מנסה לומר בעצם, זה שאת יכולה להתחבר לכולם אם רק תרצי. אבל את פשוט לא מנסה לעשות את הצעד הזה." קולו של איקן החזיר אותי למציאות.
"מה? אה, כן, בטח." עניתי בפיזור דעת. הפעימות נחלשו בהדרגה בתוך אוזניי ואת מקומן תפס צליל מרוחק של נקישות. ליבי ניתר ממקומו, עד שהבנתי שהנקישות האלה הגיעו בכלל מכיוון המטבח מצאתי את עצמי עומדת דרוכה, שלושה סנטימטרים מול מכונת הכתיבה שהמשיכה להישען בדממה על השולחן המעוגל. אבל למרות הכול תחושה לא טובה קיננה בבטני.
הסתובבתי לאחור וראיתי שכל השחקנים מביטים בי. הכפית של נירה קפאה מול פיה, אבל כשהסתכלתי עליהם חזרה עיניהם של כולם שבו במהירות להביט באוכל וצליל קרקוש הסכו"ם חזר להרעיש.
לעזאזל. ניסיתי להרגיע את פעימות ליבי. לעזאזל, מאדי, את צריכה להפסיק לדמיין דברים בראש הזה שעל הכתפיים שלך.
אבל כנראה שלא דמיינתי. כי באותו הערב מכונת הכתיבה הקלידה את המימד השני.
מנהלות מימד 72 לפני 9 שנים ו-6 חודשים
העלינו בסקילים ^



מימד 2 – דלתות המזל: חלק 1.

חודשיים עברו מאז המימד הראשון.
מיאו, לונה, נייט, סיביר, דריה, הורוס, תום, לילי, סוויפט וטינקס היו השחקנים שמצאו את מותם.
דומינו דול נעלמה. מכונת הכתיבה לא הקלידה מאז, ומאנונימוס לא התקבלה שום הודעה לגבי המימד השני.
כך קרה ששבועיים לאחר המימד הראשון חיפשו השחקנים עבודה במשחק.

טוב... לא כולם.

היו שחקנים שבילו את רוב זמנם בבית המשימות, היו שחקנים שיצאו להתאמן בסקילים, והיו גם את האלה שבחרו לשבת על גג גורד שחקים בקומה הרביעית ולחשוב על פשר משמעות החיים והקיום באופן מדכא עד שהחליטו לרדת ולקנות גלידה ואז להתחרט על בחירת מגמת פילוסופיה בתיכון.

כל זה קרה עד אותו היום שמכונת הכתיבה הקלידה.

-----------------------------------------------------------------------------------------------------------------
ערב שגרתי בבית המשימות. כולכם יושבים סביב השולחן ואוכלים. בשלב מסוים בארוחה אתם קולטים שמכונת הכתיבה מקלידה.
זאת הודעה מאנונימוס.

שלום לשחקני בית המשימות TROOP12!
האם הינכם מוכנים להמשיך את ההרפתקה של מימד72?

ממשכים/ מוותרים.


מיד אחרי שאתם בוחרים להמשיך קופצת הודעה נוספת.

מימד 2 – דלתות המזל.
אם תלכו לחדרים שלכם תמצאו בארון תיק גב. עליכם לאחסן בתוכו את ההספקה ההכרחית כדי לשרוד למשך מימד שלם. לתא התיק ניתן להכניס 10 דברים שתוכלו לקחת איתכם מבית המשימות, נכון לעכשיו הוא הולך להיות הסיכוי הקלוש שלכם לשרוד.
זה כבר לא משחק, זה החיים שלכם.
בהצלחה במימד הבא,
אנונימוס.


אז, כפי שאנונימוס אמר, עליכם לארוז את כל האספקה ההכרחית כדי לשרוד למשך מימד שלם.
זה אומר שתצטרכו לכתוב שאתם עולים לחדר שלכם, פותחים הארון, לוקחים את התיק שאנונימוס השאיר לכם ו....
נכון מאוד! כותבים רשימה של 10 דברים שאתם לוקחים איתכם!
אנחנו לא נספר לכם מתי יעלו ההמשכים הבאים. כך שאם ההמשכים עולים ועוד לא הספקתם לעלות רשימה של 10 דברים שאתם לוקחים איתכם בתיק למימד השני... אאוץ'. אכלתם אותה, ובגדול.
זה כולל אוכל כמובן. אם אתם לוקחים איתכם אוכל פשוט תכתבו "אוכל", תעשו טובה ותחסכו מאיתנו רשימה של מצרכים.

ובכן, תארזו את האספקה בתיק שקיבלתם ותלכו לישון.

רק ש... אתם לא תתעוררו בבית המשימות יום למחרת ^^

בהצלחה! D:
אקו לפני 9 שנים ו-6 חודשים
(אנשים יש לי תמונה סופסוףףףףף (לא הצלחתי לצייר את הכנפיים, תתעלמו))
בראנדיל נלחם היטב, כנראה היה לו רקע בלחימה באגרופים בעולם האמיתי, מה שאני לא יכול ממש לומר לגבי עצמי, למען האמת, אפילו במשחק לא נלחמתי הרבה באגרופים חשופים, אבל הייתי שש רמות מעליו בלחימה בכלי נשק, כך שבערך השתווינו.
נלחמנו במשך לא מעט זמן אבל התחלתי להרגיש שאני לא לומד מספיק- זה לא היה קרב אמיתי, יותר כמו החלפת אגרופים עם כללים וחוקים, אבל בקרב אמיתי אין חוקים, ואני צריך לדעת איך לתפקד בכזה.
פתחתי את התפריט והחבאתי את הכנפיים, והן התפוגגו ישר לאוויר, עוד טריק מגניב שלמדתי עם הזמן, המשחק לא טרח לספר את כל סודותיו. בדיוק ניסינו קרב שמשלב את הסקילים באופן מוגבל, כך שאני יכולתי לעוף טיפה והוא יכול להשתמש בקסמים חלשים ולא ישירים
"קרב אחרון להיום" קראתי אל בראנדיל "בלי שום יכולות מיוחדות, אין שום חוקים, נלחמים עד שמאבדים שליש חיים. אני רוצה לדמות קרב אמיתי עד כמה שאפשר, תילחם בשיא הכוח"
הוא הנהן בהסכמה, דממה השתררה בחדר האימונים, בובות הקש בהו באוויר, מגן היד שלי נפל בקרקוש על רצפת העץ.
זינקתי לעברו והוא לעברי- הוא חמק הצידה ואני ניתבתי את הבעיטה שהכנתי לדחיפת קרקע אימתנה ששיגרה אותי ישירות את בטנו לפני שהוא הספיק לתת לי אגרוף, הפלתי אותו לרצפה ונסוגתי לפני שהספיק לבעוט בי.
הוא קם במהירות, בעטתי לכיוון הראש שלו, ואז לבטן, ואז לרגל, אבל הוא התחמק משלושת המכות במגננה והצליח להשחיל שני אגרופים מהירים לפני שדחפתי אותו בבעיטה. הוא מעד והתאזן מהר ואני הסתערתי עליו וניתבתי מחדש את האגרוף שלו אל מעבר לכתפי ושלחתי אחד לבטנו, ואז מייד קפצתי לאחור כדי להימנע מהידרדרות להיאבקות צמודה, אבל לפני שהספקתי להגיב הוא כבר ניתב אגרוף ישירות לפרצופי, וזה כאב, אבל אני אימצתי את הכאב הזה והכרחתי את עצמי להאמין שהוא רק אשלייה של המשחק. אסור לי להאמין לכאב במשחק הזה. לא אוכל להתקדם אם לא אלמד להתמודד איתו.
אז בעטתי לו במהירות מדהימה ברגל, מה שגרם לו לקרוס, ואז בעטתי לו שוב לכיוון הראש, אבל הוא הספיק בזריזות להתחמק ואז לזנק לעברי ולפני שהבנתי מה קורה שנינו היינו על הרצפה נאבקים.
ובדיוק אז מישהו צעק "מכונת הכתיבה! אנחנו עוברים למימד השני!"
הכרזנו על תיקו.
matrix לפני 9 שנים ו-6 חודשים
ועוד בוקר.
כבר כמה שבועות שלא יצאתי לרחובות של הקומה הרביעית, וכבר התרגלתי לחיי הפאר של בית המשימות. נראה שאנונימוס שכח אותנו, ואני בקושי חושב על המימד הבא. למרות שאנחנו כאן כבר חודשיים, אני מסתדר די טוב עם רוב האנשים, אבל לא הרבה יותר מזה. המתים לא נשכחו, אבל כל עוד אני נמנע מלהסתובב ליד התמונה אני לא חושב עליהם כמעט. התזכורת היחידה היא מאדי, שמאז שדומינו נעלמה מסתובבת בפנים קודרים וכמעט לא מדברת. הים עדיין יפה, אבל אם בהתחלה דיברנו שעות בדיג, עכשיו אנחנו בעיקר שותקים. תמונת מצב די עגומה כשחושבים על זה.
האזור היחיד שבו חל שיפור הוא העובדה שאני הולך ומתחזק, והיחסים שלי עם הוגו, העורב שלי. הוא כבר נאמן לי לחלוטין, ואני מסתובב איתו כמעט בכל מקום. מדי פעם הוא מדהים אותי בשכל שלו, או נושך לי את האוזן כשהוא רוצה שאני אשים לב אליו.

אני בהחלט צריך משהו שיעיר אותי ויחזיר אותי לעצמי, כי אני די הולך פה לאיבוד.


המשהו הזה הגיע בערב של היום החמישים ומשהו למשחק, באמצע ארוחת הערב. ישבנו מסביב לשולחן ואכלנו את האוכל של פאלאדין וקרטר. אכלתי בשקט, לא דיברתי עם אף אחד, כשפתאום מישהו צעק: "מכונת הכתיבה! אנחנו עוברים למימד השני!"

אוקיי, זה היה מפתיע. הסתובבתי למכונת הכתיבה, והיא באמת הקלידה משהו. התאספנו כולם מסביב למכונת הכתיבה, ואיקן הקריא.

שלום לשחקני בית המשימות TROOP12!
האם הינכם מוכנים להמשיך את ההרפתקה של מימד72?

ממשיכים/ מוותרים.

הסתכלתי מסביבי. למה אנונימוס שואל אותנו את זה כל פעם? ומה יקרה אם נוותר? הפרצופים של השאר היו מהוססים. נראה שהמחשבה הזו חלפה לעוד כמה אנשים בראש.
"ממשיכים" אמרה מאדי.
המכונה חזרה להקליד.

מימד 2 – דלתות המזל.
אם תלכו לחדרים שלכם תמצאו בארון תיק גב. עליכם לאחסן בתוכו את ההספקה ההכרחית כדי לשרוד למשך מימד שלם. לתא התיק ניתן להכניס 10 דברים שתוכלו לקחת איתכם מבית המשימות, נכון לעכשיו הוא הולך להיות הסיכוי הקלוש שלכם לשרוד.
זה כבר לא משחק, זה החיים שלכם.
בהצלחה במימד הבא,
אנונימוס.


אוקיי...
התפזרנו לחדרים. נכנסתי לחדר, נפלתי על הספה והתחלתי לחשוב מה אפשר לקחת.
Lich לפני 9 שנים ו-6 חודשים
מאדי – בית המשימות.

"גמדונת," דני ניער את כתפיי בעדינות. קולו שלף אותי מתוך החלומות שהיו רדופים בזעקות ייסורים ובצללים מזדחלים שאיימו לבלוע אותי. לרגע לא זכרתי איפה אני. העפתי מבט מסביב, עמדתי ללא ניע באמצע החדר השינה הקטן, מרוהט בעץ כהה. הרהיטים המכוסים בדים לבנים התנוססו באפלוליות כמו קרחונים בערפל. התרמיל שלי היה שעון על אחד הקירות.
כשהחזרתי את מבטי גילתי שדני מביט בי, פניו היו במרחק של כמה סנטימטרים מפני. השיער השחור שלו היה סתור על מצחו ועיניו המנומנמות שיוו לו מראה של זקן ממורמר.
"קרה משהו?" ניסיתי לזייף עניין. הרמתי את התיק הכחול וזרקתי אותו על המיטה. הוא היה כבד. עד עכשיו אכסנתי בתוכו שלושה ליטר מים, אספקה של אוכל, שתי חולצות, מעיל ומכנסיים.
"לא, הכול פנטסטי." הוא ענה. לא הצלחתי להגדיר את נימת קולו, אבל המתח שהצטבר במצחו הצליח לערער את תחושת הביטחון שלי. זאת הייתה הפעם הראשונה מאז לפני חודש שראיתי את דני מתוח כל כך.
"על מה אתה חושב?" שאלתי. התעסקתי ברצועות התיק ונמנעתי מלפגוש בעיניו. הייתי זקוקה לכל דבר שיעסיק אותי מהתחושות המציקות שהגיעו אלי.
"על שום דבר." הוא משך בכתפיו. הכתפיים שלו התקשחו מתחת לחולצה השחורה שלבש.
"אף אחד לא חושב על שום דבר."
"אני כן."
"אז אתה אידיוט."
"מעולם לא חשבתי אחרת."
"ועצם העבודה שאתה עצמאי גורמת לי לרצות להקיא."
הוא שלח בי מבט מתחת לריסיו הארוכים. "עוד משהו?"
"אתה שמוק חסר שכל."
"אוקיי."
סגרתי את הרוכסן של התיק והשלכתי אותו על הרצפה. "והיכולות הכושלות שלך שוות פחות מערמת חרא של אווזים. אתה בסך הכול עצמאי פרימיטיבי שמשחק אותה גבר. כי כל מה שאתה באמת זה סתם בחור עלוב שחי באשליות שהוא רוצח מחורבן, אני לא מסוגלת להבין למה ספקטור – "
דני נע במהירות מסחררת. קול חבטה חד הדהד בראשי. הוא דחף אותי לקיר בעוצמה כזו שגולגולתי הצטלצלה מהחבטה בראשי. פניו ריחפו סנטימטרים מעל פני, עיניו ענקיות ושחורות.
"שלא תעזי," הוא לחש בפה קפוץ. הקול שלו נשמע חד יותר מהסכין ששמרתי בכיס הפנימי של המעיל. "שלא תעזי לומר דבר כזה. אחרת אני אהרוג אותך. אני נשבע בחיים המזורגגים שלי שאני אהרוג אותך."
"אתה דפוק יותר משחשבתי." במקום שבו אחז בי זרועותיי כאבו מאוד. אז לא הצלחתי להתאפק והתנשפתי מכאב. הרגליים שלי עקצצו, ומתוך אינסטינקט הברך שלי בעטה בבטנו. דני התקפל. עיניו השחורות הבזיקו לשבריר שנייה.
עיסיתי את מפרקי יד. כשהרמתי חזרה את מבטי האגרוף שלו כמעט פגע בפרצוף שלי. החלקתי רגל אחת אל פנים הקרסול שלו ובעטתי כלפי חוץ, הוא נפל על גבו ואני נחתי מעליו, הברכיים שלי לפתו בחוזקה את את צידי הגוף שלו. הכנסתי שני אגרופים בפרצוף שלו, אבל באגרוף השלישי הוא תפס במפרק ידי וסובב אותה לאחור. נשכתי בחוזקה את שפתי והחנקתי צעקה, בעטתי בחזהו והוא פגע בקיר מאחוריו. שנייה לאחר מכן שנינו נשענו על הקיר. מתנשפים וסמוקים ממאמץ.
"אתה חרק עלוב." פלטתי בין נשיפה לנשיפה.
"שחקנית מפונקת."
"עצמאי מחורבן."
"את דפוקה."
"אתה טיפש."
"מפגרת."
השתתקתי. מבעד לפנים הסמוקות והאדומות של דני ראיתי שהשפתיים שלו נמתחות, עוד ועוד, עד שהוא חשף שורה של שיניים לבנות. חיוך הפציע על פניו. הוא הטיל את ראשו קדימה, כתפיו רעדו, רק אחרי שהוא זקף שוב את ראשו ראיתי שהוא צוחק.
המראה זיכה אותי בגיחוך שקט. אבל מהגיחוך הקטן הזה הרגשתי שמשהו מתפשט בתוכי. הכתפיים שלי נשמטו ואנרגית החיים שלפני שנייה רקדה בתוכי התחילה לברוח החוצה, חשתי כמו בלון שהאוויר בורח לו. הצחוק התגלגל במעלה גרוני וניסיתי לכבוש אותו בכתפיים, אבל בשלב מסוים כבר לא יכולתי לשמור את זה בפנים, אז אחזתי בצלעותיי הכואבות ופרצתי בצחוק.
שהשד ייקח אותך, דני.
זאבה~ לפני 9 שנים ו-6 חודשים
נירה-

האימונים עם מאדי עזרו לי לשכוח, אני לא רוצה לנטוש עוד שחקנים.
שאלתי את הינשולה שלי איפה ג'ון, היא אמרה שהוא מתאמן בחדר האימונים, הלכתי לחדר האימונים ובאמת ראיתי אותו מתאמן, הם היו שקועים בלחימה שלהם ולא שמו לב אליי. חזרתי למבטח ולקחתי צלחת אוכל, מאדי לא נראת ככ שפויה, גם צ'סטר לא נראה מי יודע מה. הם נראים רדומים..
לא ממש היה לי תאבון אז בעיקרון שיחקתי עם האוכל בצלחת בעיקר ונתתי את השאר ללו, האוכל פשוט נעלם בלוע שלה.
הופתעתי מכמה שעליתי בסקילים בזמן האחרון, כשראיתי שהגעתי לרמה 7 בכלי נשק ישר הלכתי לקנות שוט וגרזן דו ידני. התאמנתי איתם מאז שהשגתי אותם והייתי ככ נרגשת, הם עלו לי רק 1,000 והשוט היה עם בלוטה מחודדת ממתכת. קניתי אותם מיצרן(זה השם?) מתחיל שבא למכור אותם בחנות אבל המנהל העיף אותו בצרחות. קניתי עוד שתי חגורות של 7 סכיני הטלה ב550. רציתי להגיע לחרב דו ידנית ומגל.
מכרתי את רוב הפיקסים ב200(השארתי 2) וקניתי שלוש חולצות חדשות, שתי גופיות, זוג נעליים ו4 זוגות גרביים ב300 ואילפתי למוכרת שני ציפורי שיר ששרו לה בחנות.
פתחתי את המקרר והוצאתי לחם ושוקולד ואכלתי סנוויץ עם שוקולד, הכנתי לי עוד אחד כזה. ואז ראיתי שהמכונה מקלידה. מישהו צעק שהמכונה מקלידה. מדהים.
הלכתי כדי להודיע לג'ון שהמכונה מקלידה וראיתי אותו לבד בחדר האימונים, עוד שנייה עמד ללכת.
"היי," אמרתי. לא ממש דיברנו מאז.. כן. מאז שהוא ביקר בחדר שלי.
"היי," הוא השיב.
"רוצה?" שאלתי והרמתי את הסנוויץ השני שהיה לי ביד.
"אה, כן." הוא ענה. נראה לי שזה בעיקר בגלל ההפתעה. נתתי לו את הסנוויץ והתיישבתי לידו. הרמתי אליו מבט והסתכלי בעיניים הירוקות שלו, נשענתי עליו במשך כמה שניות ואז החלטתי שעכשיו או לעולם לא ונישקתי אותו.
"אהמם.." מלמלתי, לא ידעתי מה לומר. "צריך ללכת ל.. זה. לסלון שם.. תבוא.." אמרתי וברחתי משם. בינתיים הם הספיקו לענות ועדכנו אותי שצריך לשים 10 פרטים בתיק.
עליתי למעלה ושמתי בגדים, אוכל, 3 ליטר מים ופשוט זרקתי את התיק על הרצפה והתכסתי בשמיכה עד לראש. אחרי כמה זמן הרגשתי שמישהו יושב על המיטה לידי.
"מה?" שאלתי.
kirutoo לפני 9 שנים ו-6 חודשים
מאז שנכנסתי למשחק הזה, את השחקנים שהשתוו לי בכוחם ממה שראיתי עד עכשיו יכולתי לספור על יד אחת, אבל אחת השחקניות הכי מרשימות שנלחמתי בה הייתה מאדי. היא נלחמה בחוזקה ובחינניות שלא יכולתי לתאר. שכבנו אחת ליד השניה וצחקנו, כמה שנים לא צחקתי, צחוק אמיתי, מהלב! מלהיות בחברת מישהו, בלשחק או לריב עם מישהו כמו ילד קטן. הייתי לילד אדיש ששמר את הצחוק וכל רגש אחר והחליף אותם בסדיסטיות, בהתחלה זה היה בלראות סרטונים של קבוצה בקצה השני של העולם הקשורים לדת שאני לא מכיר, מאמינים באלוה שאני לא מכיר ומדברים בשפה שאני לא מכיר, אם אני זוכר נכון קראו להם דאעש, לצפות במטווחים ולחוות כל רגע בסבל של אחרים, כשנכנסתי למשחק מהר מאוד התחלתי לרצוח ולחסל, הרגתי כלכך הרבה פעמים שאני לא זוכר כבר כמה, אבל אז קיבלתי הצעה "להשתמש בכוחותיי לטובה" להרוג אנשים ממוקדים, ובנוסף לכל גם קיבלתי על זה כסף, כמובן שלקחתי על עצמי את העבודה הזאת, גם התחזקתי, גם קיבלתי כסף וגם הייתי רוצח מאחורי הגב של המעסיק שלי כלכך הרבה, כל פעם שהתחשק לי ליתר דיוק.
שלא תבינו אותי לא נכון, אני הורג ואני עדיין נהנה מסבל של אחרים, אני סאדיסט. אבל משהו במאדי, אני לא יכול להשים על זה את האצבע אבל משהו בה שינה אותי במקצת, בחברתה באמת נהנתי, כמו ילד קטן ומפגר מהשטויות הכי ילדותיות שקיימות!!
"טיפה קשה לאמר את המילה הזאת, ממזמן אבדתי את האמון שלי בבני אדם, אנחנו גזע פשוט מ-חו-ר-ב-ן!, אבל אני שמח להחשיב אותך כחברה שלי, כאילו, את לא מחורבנת כמו כל השאר, את טיפה פחות מחורבנת..." אמרתי לה.
היא הסתכלה עלי בחיוך ואמרה בציניות "אווווו תודה! ממש נגעת לליבי!" היא השתתקה בחיוך, אני השתתקתי בחיוך, מהצד נראינו כמפגרים, שני חברה יושבים באמצע החדר ובוהים בתקרה מתנשמים ומתנשפים. פתאום היא זזה ושכבה הצידה שמשולש שאותו יצר היד המקופל שלה אשר אחז בראשה, היא הביטה בי "כבר החלטת מה אתה לוקח איתך בתיק למימד השני?" היא שאלה.
נשענתי לכיוונה גם כן "אני לא בטוח, אבל אני חושב שאני אקח איתי אספקה של כמה ליטרי מים ואספקת אוכל קטנה, אפילו שאני לא כלכך בטוח אם אני אצטרך אותם, אל תשכחי שאני ביער מאז שנכנסתי למשחק הזה! אתה לומד למצוא מזון בעצמך במצב כזה, מה את חושבת שעשיתי כל פעם שהייתי צריך פסק זמן מהקבוצה פה בארוחות המלאות הללו? יש לי מחברת ועיפרון שפיצים שאני לוקח איתי לכל מקום, עדיין לא חשבתי מה עוד אני אקח איתי" עניתי.
"מחברת?!? עכשיו עניינת אותי!!" היא התקרבה אלי ועיניים נפתחו כאילו היא מצאה אוצר בשווי מיליוני דולר, מלחיץ! ואז שמתי לב, שמתי לב עד כמה אנחנו קרובים אחד אל השניה. הלב שלי פעם במהירות כלכך גבוהה עד שכמעט התפוצץ,באופן דיי מפתיע מאדי הייתה נראת נורא יפה, שמעתי כל נשימה שלה והרגשתי את הזמן עוצר מלכת, בשם אנונימוס, מה לעזאזל קורה פה?!? נעמדתי הכי מהר שיכולתי, "כן, לא עניינך ינדחפת" אמרתי בחצי חיוך וחצי הלם עדיין ממה שראיתי לרגע במאדי, לא נורא, לא קרה כלום, ועוד מאדי... התחלתי לצחוק כדי להפיג את חוסר הנעימות שהתווצרה אצלי.
אבל זה לא סיפק אותי, הייתי חייב לנשום אוויר, יצאתי החוצה, ליער שוב, לאותו מקום ישן שנהגתי לגור בו לפני שעברתי לבית המשימות... התגעגעתי למקום ולא יכולתי לעזוב אותו, ובכל פעם שרציתי הפגה קטנה, מכל דבר ועניין אשר צץ פתאום הייתי הולך לשם. אבל איך אפשר לעבור להגיע אל היער מבלי להילחם, במפלצות ובשדים שלכם יבואו רק בסיוטים... חייתי בשביל זה. הגעתי אל היער, שלפתי את החרב והתחלתי להשמיד מפלצות בר. עמדו מולי 5 דביבונים, אחד קפץ מעלי וניסה לנחות עחל ראשי, הרמתי את החרב והנחתי לגוויתו להיפגש עימה. השני והשלישי רצו אלי, כל אחד מצד אחר, הם שלפו ציפורניים והיו מוכנים לתקוף, הם קפצו שניהם אלי, כל אחד מכיוון אחר, התכופפתי, שניהם נתקעו אחד בשני והתגלגלו על האדמה, לאחד הורדתי את הראש ולשני הכנסתי את החרב דרך המוח שלו. השלישי גם הוא איבד את ראשו מפגישה מהחרב שלי כתוצאה מנסיון ההתנקשות בי. אחד אחרון, הוא התחיל לרוץ אלי, הוא שלף ציפורניים, חתכתי יד אחד, הוא לא התייאש, הוא חזר לעוד סיבוב איבד את ידו השני, הוא חשף שיניים וחזר לעוד סיבוב. הוא לא מוכן להתייאש. הרבה אומץ יחסית לחייה קטנה! תפסתי אותו מהגרון והצמדתי אותו לאדמה, התחלתי לקצץ אותו, מהזנב עד לקצוות האוזניים שלו. סיימתי אחרי כשעתיים את האימונים שלי, חיסלתי הרבה מפלצות, במיחד דביבונים. והמשכתי אל גן העדן הישן שלי.
יאיר לפני 9 שנים ו-6 חודשים
בוקר טוב, ככה תמיד אמרו לי. אבל מי שקבע שזה בוקר?
אני שוכב במיטה שלי, חסר רוח חיים. חסר חשק לקום. החלון הפתוח שעל ידי מוסר את אותותיו של הבוקר המזורגג, וחוסר שעות השינה שלי שלעולם לא יחזרו אליי. הדלת הפתוחה שעל ידי גרמה לי להבין שלמרות שארוחת הבוקר נגמרה, אנשים עדיין מדברים ביניהן, ואני נשארתי לבד. בלי אף אחד שידבר איתי. אז החלטתי לקום. לבשתי בגדים והלכתי לעבר הצד המזרחי של הספה. ישבתי שם, בשקט, לבד. עברו כמה דקות, או יותר נכון הרבה דקות והחלטתי שאני צריך לעבור מקום.
עברתי לי ליד לוח המודעות והתעלמתי ממנו, לא חשוב לי. אני מרגיש ריקנות חולנית בפנים, זה נראה שכל דבר שאני מנסה לעשות נכשל. לא הצלחתי למצוא עבודה אחת! אחת, אני יודע. אני פשוט בושה למימד הזה. "אני מצטער מימד" לחשתי בשקט לשמיים, למרות שכמה אנשים בהו בי בהלם.
אחרי זה החלטתי שאני לא אתן לרצף המחשבות העמומות שלי לדכא אותי, והחלטתי לחזור לבית. לישון יותר. שם פגשתי את מאדי, שוב.
"היי מאדי, הכל טוב?".
היא נראתה מעט מיוזעת וחסרת נשימה, אבל סך הכל היא הראש שלה היא עטוף בשערה, שלי דימה כתר לראשה.
"הכל טוב, הייתי בחוץ עם דני, התאמנו". היא אמרה לי בקול מהיר וחסר נשימה.
"אה יפה. אני מניח שאת כיסחת אותי ולכן לא אשאל. בכל מקרה, אני מצטער על היום בבוקר, לא התכוונתי להכריח אותך לבוא לארוחת הבוקר, פשוט כואב לי לראות אותך לבד בחדר שלך. אני בטח שלא סבלת לגמרי שם.
היא לא השיבה במילים, אלא רק חייכה חיוך רגזני לעברי, שישירות פירשתי כבדיחה. "כן, לפחות האוכל היה קצת פחות נוראי היום מבדרך כלל".
"והאנשים?" שאלתי בצחוק. שנינו יודעים שמאדי שונאת את כמעט כולם בבית הזה, לכן לא התייחסנו ברצינות לשאלה. היא החלה לצחוק.
"בכל מקרה, היום יום יפה בחוץ. אז חשבתי שנלך אולי לפארק? שמעתי שיש שם מתחם אימון על אנשים אמיתיים ואני בטוח שיש לך כמה עצבים לפרוק." שאלתי בקול מתבדח, אך קצת רציני.
"אנשים אמיתיים, שמוכנים שירביצו להם? הייתי בטוחה שאנחנו בדרך למימד ה2, לא לגן עדן."
"טוב, אי אפשר לדעת שאנחנו לא בגן עדן, הרי יש לנו הכל. יש לי אותך, יש לי אותך ויש לי אותך. אבל הכי חשוב, יש לי אותך." אמרתי לה.
"לא, ואתה?" צחקנו קצת, אבל אחרי זה היא המשיכה את המשפט. "בכל מקרה, אני אשמח לבוא איתך לפארק. אבל קודם כל, לא שמעת שצריך להכין תיקים ולשים בהם 10 דברים?".
"אה.....".
"לא משנה, אני מחכה לך פה. פשוט תכין את התיק שלך ותחזור.". היא דחפה אותי בקלות לעבר המדרגות.
"חבל שאני לא יכול לשים אותך בתוך התיק!" התבדחתי.
אחרי כמה דקות מייאשות, הגעתי לחדר. הוא היה מבולגן בדיוק כמו שזכרתי. הבגדים היו על החלון, הכרית הייתה על הכיסא והמיטה הייתה על השולחן, כך נראה. לקחתי את התיק והנחתי אותו במרכז המיטה\שולחן\חלון. הכנסתי בפנים אוכל, בגדים כמובן. החלטתי גם להכניס את מראת הקסמים, את תרסיס החומצה. לאחר כמה דקות שמעתי ציוצים מהארון. מה לעזאזל? פתחתי את הארון ובתוכו היה משהו שהדהים אותי. פתאום, הדרקון הקטן שלי וגריפון האור שלי עפו לעברי והעיפו אותי על המיטה. "קלריסה ודרקו, אני מצפה להתנהגות מופתית!" אמרתי כבדיחה.
זה נראה שהם הבינו שזו בדיחה ולכן התעלמו ממני לגמרי. ניסיתי גם אני להתעלם מההצקות שלהם(שאני חייב לציין היו חמודות). והמשכתי להעמיס דברים בתיק שלי. החלטתי להכניס בפנים את הכסף שלי(או יותר נכון, את הדיפוסוטרי). שמתי בתוך התיק גם רדאר המפלצות, למקרה שאני אוכל להשתמש בו בעתיד. ניסיתי לחשוב, מה אני עוד יכול לשים בתיק? טוב, שמתי גם כרית ושמיכה, מקרה שיהיה לי קר יותר. הרבה יותר. אה! כמובן, איך שכחתי? במיידות לקחתי מחברת ועט. 9 חפצים זה גם טוב.


ירדתי למאדי דרך מדרגות האימה והסתכלתי עליה במבט מלא שמחה.
"לקח לך קצת יותר מ5 דקות לא?".
"אה..ספרת? לא שמתי לב לאיך הזמן עף."
"עף כמו היצורים שלך זה בטוח, בצורה עצלנית ומגושמת".
"היי, את לא תעליבי את קלריסה ואת דרקו. הם חשובים ממך!". צחקתי בקול כל כך רם שאני חשוב שמוכר הדלעות בחוץ שמע אותי.
"השמות האלה ארוכים מדי, אני אקרא להם יצור א' ויצור ב'". היא אמרה בקול שבבירור מחקה אותי.
"הכל טוב, מאדי. את מוכנה לפארק?"
"כן, רק תן לי 10 דקות ואני אצא."
ביחד, שנינו יצאו בדרך אל הפארק, צוחקים ומושכים תשומת לב בכל דרך.
אני כבר לא מרגיש לבד יותר.
אקו לפני 9 שנים ו-6 חודשים
בהיתי מעט בסנדוויץ', נירה הזו... לרוע המזל נזכרתי שאני בסכנת מוות ושאני צריך להשיג חפצים ומהר, הבטחתי לעצמי שאדבר איתה ברגע שאסיים להתארגן.
מיהרתי אל החדר שלי ופרשתי את כל רכושי על המיטה- חרב העץ, ספר בני הלוויה, ששת סכיני ההטלה, סכין הציידים, המשקפת, חרב אירופאית דו צדדית, רדאר המפלצות, מראת החפצים ותרסיס החומצה.
אלה כבר היו תשעה חפצים, אז פניתי אל שיטת הפסילה: חרב העץ הושלכה הצידה, ספר בני הלוויה הוזנח, סכיני ההטלה נתחבו עם הרצועה שלהם לתוך התיק, סכין הציידים והחרב נעטפו וגם הם נכנסו לתיק.
"מישהו פה מביא את רדאר המפלצות?" קראתי אל בית המשימות, כמה מלמולי "כן" עלו בחזרה.
זרקתי את ראדאר המפלצות.
ממראת החפצים התעלמתי באופן מחשיד ואת תרסיס החומצה, למרות שהוא יעיל גם נטשתי. הוא היה כבד יותר מסכין, כמעט כבד כמו החרב (חרב חד ידנית ממוצעת שקלה קצת מעל קילו אחד, רק שתדעו) והוא גם תפס המון מקום
ואלה היו רק שלושה חפצים, מתוכם יכולתי להיפרד מהסכין או סכיני ההטלה, נחמד.
יצאתי בסערה מבית המשימות עם התיק החדש על הגב ועפתי, פשוטו כמשמעו, ישירות אל השוק של הקומה השנייה אל מסע הקניות האדיר והחפוז ביותר אי פעם.
ראשית התחלתי בציוד הבסיסי ביותר- הלכתי את סוחר אקראי וקניתי ממנו במחיר מציאה עשרים מטר חבל שבקצהו קרס ומאתיים מטר חוט, אני חושב שחלק במחיר הזה היה הספק התמקחות ספק מבט המוות הטהור בעיניים שלי כשהוא העז לנסות להתמקח ולחסל את הזמן היקר שלי.
ואז הבנתי שאני יכול לנצל את כך שפריטי לבוש לא צריך להכניס לתיק ואצתי אל חנות הבגדים הקרובה, שם ראיתי אותה, תלויה על קיר במלוא הדרה בין פרטי הלבוש הצעקניים- גלימה איכותית בצבע ירוק אפרפר כהה עם ברדס, ארבעה כפתורי מתכת וכמה כיסים פנימיים. בנוסף העובי והצפיפות שלה הבטיחו חסינות כמעט מוחלטת למים והתנגדות מכובדת לסכינים ושאר הדברים החדים. במשך כל מסע הקניות שאלתי את עצמי איך אשאר מוגן מאיתני הטבע כמו רוח, גשם, דברים חדים או קור, זו הייתה התשובה, אבל הייתה בעיה קטנה.
"תפור לי שני חרכים לכנפיים בגב הגלימה הזו תוך רבע שעה" אמרתי לחייט שבבירור היה עסוק בדברים אחרים "חרכים, לא חורים. לא איכפת לי שזה יהיה חפוז אם אפשר יהיה לתקן את זה מאוחר יותר. תעשה את זה ותקבל שלושים מטבעות בנוסף למחיר הגלימה."
ובמילים אלו הסתערתי החוצה.
המשכתי בקניית מיכל חמישה ליטרים של מים, אותו אמלא מאוחר יותר בבית המשימות, באותה שיטת התמקחות מוצלחת עם מבט המוות. המשכתי עם שק אטום לתוכו הכנסתי את הדברים שבהמשך, ערכת שיקויי ריפוי שכללה ארבעה בקבוקונים לריפוי פצעים, שניים למחלות ורעלים ואחד לחיזוק הגוף וגם כמה תחבושות, קניתי גם נורת שמן גדולה ממתכת חבוטה אך חזקה וזכוכית עמומה ודחפתי לתוכה אבן אש, קיוויתי שיהיה בה מספיק שמן לכל המימד.
ואז אספתי את הגלימה עם החרכים החפוזים וסכום ההוצאות הכללי של 400 מטבעות והשתגרתי אל בית המשימות לקחת את החפץ האחרון, האוכל ולמלא את המים.
המטבח היה שוקק חיים ואנשים לקחו אוכל מכל מקום, אני לעומתם גנבתי ממתלה שעל הקיר ספק סיר ספק מחבת קעורה, כף, ואז כמה כיכרות לחם שמעכתי, גבינה, תבלינים, צנצנת דבש ובקבוק שמן זית שאוכל להמיר לדלק למנורה, וגם בשר מעושן ועוד דברים טובים. שמתי את כולם במחבת ואז ליפפתי את המחבת המלאה בחוט עד שכל הדברים נאטמו בתוכה. קומפקטי.
זרקתי את הכול לתיק והכרזתי על הסיום עם תיק מלא במשקל של שלושה עשר קילו (שעומד לרדת) וחצי מקום פנוי. פעם הבאה לא אשכח להביא מגבת.
(אם יהיה לי זמן אגיב, זאבה)
(חפצים: סכין, סכיני הטלה, חרב, אוכל ומחבת+כף, חבל וחוט, מיכל חמישה ליטרים מים, ערכת שיקויי ריפוי, נורת שמן+ אבן אש. קניתי אבל לא נרשם בתיק: גלימה.)
matrix לפני 9 שנים ו-6 חודשים
אוכל.
אני יכול לגנוב אוכל, למרות שלא עשיתי את זה כבר הרבה זמן. פשוט לא הייתי צריך.
אבל אני לא מאמין שניסיון של שנים יתפוגג בחודש. השאלה היא אם יהיה לי מאיפה לגנוב אותו.

הכנסתי אוכל. לא שווה את הסיכון

כלי נשק.
הסתכלתי בתפריט, וראיתי שיש לי רמה רביעית בלחימה. אוקיי, וואו. מתי זה קרה?
השתגרתי לקומה הראשונה, רצתי לשוק, וקניתי חרב ב1000 מטבעות.

הכנסתי בגדים, ואת ספר בני הלוויה.. מה עוד צריך?

הכסתי גם את השעון. שמתי לב שלא ראיתי שום שעון במשחק חוץ משעונים של סקיל מלאכה, נראה שזו הדרך היחידה לדעת מה השעה.

ובסוף הכנסתי גם את רוב הדברים שלקחתי מהטירה: שתי המשרוקיות, ציוד עזרה ראשונה, משקפת לילה ושני מכשירי ווקי טוקי.

זהו, התיק מוכן. עכשיו נשאר רק לחכות.
kirutoo לפני 9 שנים ו-6 חודשים
אז אחרי הרבה הרבה חשיבה החלטתי מה אני אקח איתי למימד השני, עמדתי בחדר שבו שהיתי והכנסתי לתיק מים, אוכל, את המחברת והעט שלי ובגדים. ואז הוצאתי מהכיס את החפץ שאותו אני שומר ואיתו אני הולך לכל מקום שאליו אני הולך, ביום שבו אני ומאדי השלמנו את המשימה של ספקטור במסיבה אז החלטנו אחרי שסיימנו את המשימה להישאר טיפה בבר ולהנות, הוצאתי מהכיס תמונה שלי ושלה, שיכורים, מפגרים ומתחבקים. חייכתי והכנסתי את התמונה לתיק
kirutoo לפני 9 שנים ו-6 חודשים
שכבתי במיטה וניסיתי להסיט את המחשבות שלי, לא הצלחתי להתחמק, היא הייתה שם בכל חלום, בכל מחשבה, היא לא הייתה מוכנה לעזוב אותי, הייתי חייב לדעת מה אני מרגיש, 'אבל איקן, אסור לשכוח אותו, הוא יתפוצץ מזעם אם הוא יגלה, לא נורא, אני חייב להבין מה אני מרגיש' חשבתי לעצמי.
קמתי מהמיטה והלכתי לחדר שלה, דפקתי על הדלת שלה, "לכו מפה!" היא צעקה, זה היה נראה כאילו היא עצבנית ממשהו, אבל לא היה לי זמן לחשוב על זה, המשכתי לדפור וקראתי לה "מאדי, זה אני, דני, יש לי משהו חשוב להגיד לך" היא פתחה את הדלת, היא הסתכלה עלי בצורה כמעט מודאגת, היא לבשה חולצה ומכנסיים קצרות, לא ראיתי אותה יפה יותר.
"אז מה רצ..." לא יכולתי לתת לה לגמור את המשפט לא שלטתי בעצמי, תפסתי אותה מהלחיים והצמדתי את השפתיים שלה לשלי. זאת הייתה ההרגשה הכי מדהימה שהייתה לי בחיים, הלב שלי דפק על 140 ובוקשי יכולתי לנשום, הרגשתי כמו נצח ויכולתי להישבע שאני לא היחידי שהרגיש מדהים עם הנשיקה, אבל טעיתי, היא הדפה אותה בשני ידייה והסתכלה עלי בעיניים מבויישות, "דני... אתה יודע שאני ואיקן..." היא לא הספיקה לסיים משפט ועצרתי אותה שוב.
"איקן או לא איקן! הייתי חייב לעשות את זה, אני מצטער עם עשיתי טעות, אבל זה היה שווה את זה, אני מקווה שלא תכעסי עלי" העיניים שלה היו מבויישות עמוק בתוך הריצוף של הדירה. היא סגרה לי את הדלת בפנים, אבל לא היה אכפת, עכשיו כבר לא אכפת לי למות, לא במשחק ולא מחוץ לו, היא כבר של איקן, לזה לא יעזור בית דין, אבל אני הרגשתי עם המלאכים. התיישבתי על הרצפה ונשענתי אחורה על הדלת.
kirutoo לפני 9 שנים ו-6 חודשים
שכבתי במיטה וניסיתי להסיט את המחשבות שלי, לא הצלחתי להתחמק, היא הייתה שם בכל חלום, בכל מחשבה, היא לא הייתה מוכנה לעזוב אותי, הייתי חייב לדעת מה אני מרגיש, 'אבל איקן, אסור לשכוח אותו, הוא יתפוצץ מזעם אם הוא יגלה, לא נורא, אני חייב להבין מה אני מרגיש' חשבתי לעצמי.
קמתי מהמיטה והלכתי לחדר שלה, דפקתי על הדלת שלה, "לכו מפה!" היא צעקה, זה היה נראה כאילו היא עצבנית ממשהו, אבל לא היה לי זמן לחשוב על זה, המשכתי לדפור וקראתי לה "מאדי, זה אני, דני, יש לי משהו חשוב להגיד לך" היא פתחה את הדלת, היא הסתכלה עלי בצורה כמעט מודאגת, היא לבשה חולצה ומכנסיים קצרות, לא ראיתי אותה יפה יותר.
"אז מה רצ..." לא יכולתי לתת לה לגמור את המשפט לא שלטתי בעצמי, תפסתי אותה מהלחיים והצמדתי את השפתיים שלה לשלי. זאת הייתה ההרגשה הכי מדהימה שהייתה לי בחיים, הלב שלי דפק על 140 ובוקשי יכולתי לנשום, הרגשתי כמו נצח ויכולתי להישבע שאני לא היחידי שהרגיש מדהים עם הנשיקה, אבל טעיתי, היא הדפה אותה בשני ידייה והסתכלה עלי בעיניים מבויישות, "דני... אתה יודע שאני ואיקן..." היא לא הספיקה לסיים משפט ועצרתי אותה שוב.
"איקן או לא איקן! הייתי חייב לעשות את זה, אני מצטער עם עשיתי טעות, אבל זה היה שווה את זה, אני מקווה שלא תכעסי עלי" העיניים שלה היו מבויישות עמוק בתוך הריצוף של הדירה. היא סגרה לי את הדלת בפנים, אבל לא היה אכפת, עכשיו כבר לא אכפת לי למות, לא במשחק ולא מחוץ לו, היא כבר של איקן, לזה לא יעזור בית דין, אבל אני הרגשתי עם המלאכים. התיישבתי על הרצפה ונשענתי אחורה על הדלת.
DARK-MANDOR לפני 9 שנים ו-6 חודשים
(הגבתי בפרק הקודם,למי שאין כוח לקרוא אותו שידע שיש לי חרב רגילה,ועורב^^)
וואו,אני ממש לא בענייני בית המשימות.
לא הייתי הרבה בבית המשימות בחודשיים האלו.בעיקר הייתי בחוץ,חזרתי ממש מאוחר וקמתי מאוחר ויצאתי החוצה.ניסיתי יותר ללמוד על זרו...ומתישהו התייאשתי.הדבר היחיד אני מצליח לעשות איתו זה להורות לו להביא לי מתכת או אוכל קטן.יש שחקן חדש,יש חדר אימונים,מה עוד יש?!
כבר התחלתי להתייאש אחרי חודש וחצי על המימד הבא ובעיקר הסתגרתי בחדר ויצאתי לרוץ,ואכלתי מידיי פעם ארוחות בוקר.
-
"לך!"הנפתי את ידי מכדי לסלק את זרו שמנסה לגנוב לי את ארוחת הבוקר.
אני מרגיש מעורפל...אני מרגיש כאילו עברו חודשים שלא דיברתי עם אדם.אני שותק.
קמתי בהתנפלות והלכתי לחדר.

"מכונת הכתיבה! אנחנו עוברים למימד השני!"

עצרתי.
הסתובבתי ורצתי למכונת הכתיבה איפה שאנשי בית המשימות התכנסו.


-שלום לשחקני בית המשימות TROOP12!
האם הינכם מוכנים להמשיך את ההרפתקה של מימד 72?
ממשכים/ מוותרים.-

זו שאלה בכלל? התחלתי להתרגש.
"ממשיכים."אמרה מאדי אחרי שאף אחד משום מה לא ענה.אולי אף אחד לא בעניין לענת.

-מימד 2 – דלתות המזל.
אם תלכו לחדרים שלכם תמצאו בארון תיק גב. עליכם לאחסן בתוכו את ההספקה ההכרחית כדי לשרוד למשך מימד שלם. לתא התיק ניתן להכניס 10 דברים שתוכלו לקחת איתכם מבית המשימות, נכון לעכשיו הוא הולך להיות הסיכוי הקלוש שלכם לשרוד.
זה כבר לא משחק, זה החיים שלכם.
בהצלחה במימד הבא,
אנונימוס.-

אחרי שקראתי וקראתי שוב ושוב את הכתוביות,עליתי לחדר.
--
אוכל?אני אקח אוכל,מי יודע מה עוד להיות במימד הבא,
וכדי שאקח מים בנוסף.
חרב.
ספר בני הלוויה.
ראדר.
תרסיס חומצה.
מממ..אני אשים מראה גם,ואני ישים בא את 5 סכיני ההטלה שלי בשביל לחסוך מקום.
מה עוד?
בגדים,חום.
שמתי את החולצה השניה שלי בתיק ויצאתי מבית המשימות והשתגרתי לקומה 2.
הסתובבתי בשוק,בחנתי חנויות שונות,קניתי מצית ב10 מטבעות.
אם כבר לבוש,לקנות שריון?
זה יהיה כבד מידיי,אז אקנה אולי שריון חלקי..ל..זרועות,צריך שם הגנה וזה לא ממש יפריע לזריזות שלי.
עברתי ברפרוף בין חנויות השוק עד שמצאתי חנות לבוש.
"שלום"בירכה אותי המוכרת השמנמנה."צריך עזרה?"
"כן,אני צריך מיגון ממתכת לזרועות שלי."
"המוכרת הביאה מדד מיוחד בדקה לי את הזרועות והניחה מיגון בצבע ארד שמתאים לי לזרוע.
מדדתי את המיגון,קשה מבחוץ ומרופד מבפנים.
"אקח אותו."אמרתי למוכרת בזמן שעשיתי תנועות לבדיקת המיגון.
"100 לזרועה."אמרה המוכרת בפשטות שכזאת.
שילמתי לה והשתגרתי ובית המשימות.
שמתי את המצית,ואת שני המגנים.
זהו,אני מוכן.

משוררונת:) לפני 9 שנים ו-6 חודשים
קאווינה:
מכונת הכתיבה שבסלון תקתקה. עדיין לא ראיתי את זה קורה, אבל שמעתי על כך מחברי בית המשימות.
מימד 2 – דלתות המזל.
אם תלכו לחדרים שלכם תמצאו בארון תיק גב. עליכם לאחסן בתוכו את ההספקה ההכרחית כדי לשרוד למשך מימד שלם. לתא התיק ניתן להכניס 10 דברים שתוכלו לקחת איתכם מבית המשימות, נכון לעכשיו הוא הולך להיות הסיכוי הקלוש שלכם לשרוד.
זה כבר לא משחק, זה החיים שלכם.
בהצלחה במימד הבא,
אנונימוס.

עמדתי כמה שניות ובהיתי בהודעה . זה כבר לא משחק, זה החיים שלכם.
נו באמת, לא שמת לב לזה ברגע שהראשון שביננו מת?
הנדתי בראשי ופניתי לעבר המדרגות, מנסה לחשוב מה אני צריכה כדי לשרוד מימד שלם.
שאין מושג מה התנאים בו
ומה יהיו המשימות
ואם אני אשרוד בכלל.

אה, איזה מעודד.

כפי שאמרה ההודעה, בארון מצאתי תיק גב אפור, סטנדרטי, לא גדול במיוחד.
למה אני זקוקה... למה?
אוכל. אולי.
אני תמיד אוכל לגנוב, אבל אני מניחה שלא כדאי להסתכן ולהתגרות בגורל.
ו.. שק שינה. הדבר הכי גרוע שיש זה להתקע בגשם ולישון על חתיכת קרטון ספוגה.
תאמינו לי, התנסיתי בזה.
בדקתי את החפצים שלי, בהנחה שהם יבואו איתי, או שלא?
רדאר (קולט מפלצות), תרסיס חומצה, מראת החפצים.
שלפתי חבל, גנבתי אותו לפני כמה שבועות, לפני שהצטרפנו לבית המשימות.
ומים, מה אם לא יהיו שם?
בגדים. בגדים זה חשוב.
גרדתי את ראשי וצנחתי על המיטה. מה עוד אני צריכה לקחת?
הכנסתי את הכסף שלי גם, דחפתי אותו הכי עמוק שאפשר וחתכתי חריץ בבנטה הכפולה של הכיס, מחביאה את הכסף לכל מקרה.
קפצתי למימד ורכשתי חוט תיל חזק במיוחד. עדיין שיהיה משהו מכלום.

נשענתי אחורה על המיטה ונשמתי עמוק.
זהו זה.
מנהלות מימד 72 לפני 9 שנים ו-8 חודשים
עאעאאעאעאאאא - אנשים!! לאחר 11 חודשים מייגעים סיימנו בהצלחה את המימד הראשון!!!
צב הנינג'ה הנ"ל ימחיש את התרגשותנו:


טוב, יש לנו עוד 71 מימדים לעבור. ~דיכאון~

~ הדיון מיועד להמשכים שיעלו השבוע! (עד יום שלישי בתקווה) ותזכרו שאנחנו עוד לא עולים למימד השני - אם תסתכלו בדו"ח המצב שבתיאור הקבוצה תבינו מה הולך להיות בינתיים.
ואז עד, מיאו והמשך שבוע נעים לכולם! ~
מנהלות מימד 72 לפני 9 שנים ו-8 חודשים

תקופת עבודות: שבועיים לאחר הקומה החמישית - מימד 1.

אז, אחרי 11 חודשים בדיוק הגענו לסוף המימד הראשון!!!!!!!
עאעאעאעאאעאעאא - תודה לאל שסיימנו כבר עם את המימד המחורבן הזה!!!
*חיכוך בגרון* כלומר, תודה לאל שזה כבר נגמר. גאד דאמט, זה הרגיש כמו נצח ><

אגב, שמתם לב שלהרוג את הבוס היה מהיר יותר מלהרוג את שאר המפלצות? זהו כוחו העצום של התגובות הספונטניות!!!!!!!!!!
תמשיכו כך!

ליץ': אז, עברנו המון קשיים במשחק, בין אם זה להתחנן לאנשים להגיב, לבכות כדי
שיגיבו, לאיים עליהם שיגיבו –

נטוטו: *קוטעת את ליץ'* מה דעתך להתרכז בדברים שעברו השחקנים במשחק, ולא את מה שאנחנו עברנו?

ליץ': צודקת. קבלו נא את התנצלותי (שחקנים מזורגגים). אז, כמו שהתכוונתי לומר, עברנו המון קשיים במשחק הזה, בין אם זה שחקנים רבים שמתו כי הם לא הגיבו

נטוטו: ליץ'!!!!! טוב, נוותר על הנאום שהיה אמור להיות מרגש, כי ליץ' הורסת הריגושים לא יודעת לעשות את זה כמו שצריך, ואני... טוב, אני עצלנית.
מיאו.

אחרי שהרגתם בהצלחה את הבוס הודעה ווירטואלית הופיעה מולכם:


GAME OVER.
ברכותיי!
הבסתם בהצלחה את הבוס ועברתם בשלום את הקומה הרביעית!
הנופלים למימד:
מיאו,
לונה,
נייט,
סיביר,
דריה,
תום,
הורוס,
טינקס,
סוויפט
ולילי.
~ מדרכי המימד הראשון ~
הליוס – קומה 1: אחו.
מייקי – קומה 2: עיר נמל.
ג'ק – קומה 3: יער.
אנג'ל – קומה 4: עיר.
המימד הבא: דלתות המזל – "יותר מזל משכל".
בהצלחה רבה בהמשך,
אנונימוס."


אתם חוזרים חזרה לבית המשימות שלכם, השבועות חולפים כהרף עין ואתם לא מקבלים שום הודעה מאנונימוס בנוגע למימד השני.
עכשיו הגיע הזמן שלכם לחיות באמת במימד72 – עכשיו זה הזמן שלכם להתחזק לקראת המימד השני, להתאמן, לעלות ולהתחיל סקילים חדשים, אבל יותר מזה – למצוא עבודה ולהרוויח כסף.

שלוש אופציות לפניכם:

- אופציה ראשונה: למצוא עבודה במימד - זה אומר, להגיב הרבה (תגובות ספונטניות כמובן) ולהמשיך להיות פעילים עד לתחילת המימד השני. אתם תרוויחו כסף, תזכו את עצמכם ברמות נוספות בסקיל שלכם ופשוט... לא יודעת, תיהנו? מאדי נהנית בעבודה שלה ^^

- אופציה שנייה: להתחיל סקילים חדשים, לפתוח שיחות עם שחקנים שלא יצא לכם להתחבר אליהם, ופשוט... לעשות מה שאתם רוצים! אתם לא חייבים להגיב הרבה. פשוט תעשו מה שאתם רוצים, בין אם זה להגיב ובין אם זה לא.

- ולאופציה האחרונה: ואנחנו באמת לא מאמינות שאנחנו מאשרות דבר כזה – לא להגיב בכלל. זה אומר שיש לכם חופש מהמימד עד לתחילת המימד השני. לפחות עכשיו נוכל לחשוף את האנשים שמנצלים הזדמנות שכזאת – מוחאעאעאעא!!!

אז, לשחקנים החרוצים שרוצים למצוא עבודה במימד, הנה לכם מגוון עבודות שבהם תוכלו לעבוד (הם מסודרים לפי קומות) כנסו לקישור (שבאתר) ותצפו:

http://demention72.wix.com/demention72#!about1/cnsp

כמובן שתוכלו גם לשלוח לנו הודעה עם בקשה אישית לעבודה ואנחנו נשקול את העניין ( =רוב הסיכויים שנסכים).
אז תבחרו עבודה, תפנו אלינו בפרטי למקרה שמשהו לא יהיה מובן ואנחנו
אה! אה! ולכל האנשים שחפרו לנו בקשר לאתר – עדכנו אותוווווו. יש פוסט חדש בדף הבית ^^

אבל רגע! אני רוצה להגיד דבר אחד אחרון. שאף אחד, אבל אני מתכוונת, אף אחד, לא יעז – ולא יעז – לבקש את העבודה של מאדי. זאת עבודה אישית! עבודה אישית היא עבודה אישית!
חצופים.

אז... נא להגיב במימד72!!!!!!!!!!!
(לכל אלה שבוחרים להגיב...)

ואנשים! דבר אחרון! תקופת העבודות תימשך ככל הנראה שלושה שבועות או פחות, אז... בהצלחה לכם ^^

מיאו.
Lich לפני 9 שנים ו-8 חודשים
מאדי: קומה 4 - שבועיים לאחר סיום המימד הראשון.

אני חושבת שזאת התגובה הכי ארוכה שכתבתי עד עכשיו. טוב, אז חסר לכם אם לא תקראו אותה, אחרת תגמרו כמו שלושת העצמאים שמאדי רצחה בסדיסטיות (אופס, ספוילר).
בכל אופן, לא לבעלי לב חלש – לכן... אתה מורשה לא לקרוא את התגובה מתבודד ^^


שמי הלילה המתכתיים של הקומה הרביעית היו מעוננים, והירח הבוהק, זה אשר עיני היו תמיד מוצאות בו טיפת מציאותיות בעולם הווירטואלי הזה, היה נסתר בחלקו מאחורי מעטה עבה של ענני גשם אפרפרים. הכביש משמאלי היה רטוב, והאספלט נצץ מאור פנסי הרחוב שניצבו לאורך המדרכה השוממת מאדם. רוב נורות הפלורוסנט היו מנופצות בחלקן, או כבויות, אך היו גם את האלה שנאבקו עדיין בניסיון להאיר את הרחוב אפוף החשכה. עיני התרוצצו בארובותיהן כמנסות לקלוט נפש חיה ברחובות הנטושים. אבל עכשיו נראה כי זאת הייתה שכונת רפאים, אף דמות אדם לא נראתה בדממה הלא מוסברת הזאת, המועדונים והברים היו סגורים כמו ביום של ערב חג, לא היו צעירים שיכורים שהתהלכו ברחובות ולא מוזיקה רועשת שבקעה מתוך רמקולים. היה נראה כאילו התושבים נעלמו והותירו אחריהם זיכרון. ניסיתי להימלט מהשקט המעיק בבית המשימות, לברוח לקומה הרביעית, איפה שאת רוב חיי בליתי בחיים האמיתיים, ולהתמסר לרעש המוכר של העיר. אך הדבר האחרון שעלה בדעתי הוא למצוא את הקומה הרביעית שקועה בתוך שממה.
התבוננתי דרך זגוגית החלון העבה של מועדון נטוש, הדלת הייתה רבע פתוחה ושלט כבוי היה תלוי מעליה, מאורת הארנב. בפנים היה בר ארוך ומספר כיסאות ארוכים, מימין לבמה הקטנה ניצבו שמונה שולחנות ארוכים מקובצים יחד ומכוסים בשמיכות, סביבם נערכו כיסאות מרופדים. בקצה החדר היו שלושה שולחות ביליארד ארוכים ורחבים ובקבוקי זכוכית היו שבורים ומנופצים על הרצפה מתחתיהם, זה היה נראה יותר כמו תפאורה מאשר בר אמיתי בתוך עיר. אבל זה לא מה שמשך את עיני, במרכז החדר ניצב כיסא עץ ועליו ישב נער צנום עם הגב אליי, ראשו היה שמוט הצידה ושיערו הארוך היה מוטל ברכות על כתפו השמאלית. הנחתי את כף ידי על הדלת הקרה ופתחתי אותה בזהירות, מעליי נשמע צליל מהיר של פעמון וחריקה שקטה של הצירים. הרכנתי את גופי קדימה כדי להציץ ונכנסתי דרך הדלת, האוויר החם היה מחניק וריח חזק של אלכוהול עמד באוויר. הנער שחור השיער המשיך לשבת על הכיסא ללא ניע.
"הלו? אתה בסדר?" קראתי בתמיהה ונגעתי קלות בכתפו, והוא רק התגלגל לצד, חסר חיים וזרזיף דם דקיק נטף מתוך עיניו החלולות. גרונו היה משוסף לעומק וצבעם של השרירים הגדומים היה אדום ככה, שנייה לאחר מכן הוא התנפץ לרסיסים ונעלם באוויר.
ליבי ניתר בקרבי, "מה לעזא – " עשיתי צעד לאחור ונתקלתי בגוף מוצק, לפני שהספקתי לסגת זרועות התהדקו סביב מותני ומשכו אותי לאחור, גבי התנגש בעוצמה על הקיר והראש שלי נחבט, הרגשתי שהגולגולת שלי נסדקת ומתנפצת מבפנים למיליון רסיסים.
נדרשו כמה שניות עד שהעיניים שלי הצליחו להתגבר על הטשטוש, ואז הבחנתי בפרצוף זר לוטש בי מבט, העיניים החתוליות שלו נראו סקרניות ואישוניו האנכיים והדקים חצו אותן כמו סדקים בקיר. מעל ראשו היה כתוב עצמאי. קצוות ארוכים משיערו הכחול נשמטו על עיניו, עצמות לחייו היו גבוהות ועבות ולעיניים שלו היה מבט חודרני. מאחוריו עמדו עוד שני עצמאיים, אחד מהם היה בלונדיני, השני ככה שיער ופירסינג שחור היה נעוץ בשפתו התחתונה. הבלונדיני הושיט את ידו אל תוך כיס המכנס שלבש ושלף מתוכו חפץ ארוך וחד שהבזיק תחת אורן החיוור של פנסי הרחוב דרך זגוגית החלון. סכין.
"נדיר למצוא פה שחקנים." אמר הבחור עם עיני החתול, וקולו מחוספס. לא יכולתי לדעת מה שמו בגלל היותו עצמאי, הוא רכן לעברי והעביר את אגודלו על עצם הלחי שלי, המבט שלו היה חד. נרתעתי ממגעו וניסיתי להשתחרר מאחיזת הברזל שלו אבל הוא לא הרפה.
"תעזוב אותי או שתצטער על היום שבחרת להתעסק איתי." איימתי ברצינות, ומיד הבנתי עד כמה טיפשי היה לומר זאת.
זווית פיו התעגלה לחיוך עקום, הוא הטיל את ראשו לאחור ופרץ בצחוק קר. "איזה חוש הומור מיוחד יש לך." הוא ענה בנחרת צחוק קצרה. "אבל ילדות קטנות כמוך לא מפחידות אותי, אז אל תנסי ל –"
הנפתי את רגלי עם העקב ובעטתי בו בכוח רב, אישוני החתול שלו התכווצו בתוך עיניו והוא השמיע אנקה ממושכת של כאב. הצלחתי לנצל את ההזדמנות כדי להימלט משם, אבל העצמאי בעל הפירסינג השחור בשפה הדביק אותי בריצתו שנייה לפני שהספקתי לצאת מהדלת. אצבעותיו תפסו בשערותיי ומשכו אותי בעוצמה לאחור, קול חבטה חד הדהד בראשי, הוא נעל אותי לגופו הגדול ופעימות ליבו הלמו בגופי, הרגשתי את להב הסכין הקר נוגע בעורי החשוף. כמה שניות לאחר מכן פניו של עיני החתול ריחפו כמה סנטימטרים מפני, אישוניו הצרים התחדדו. "שלא תעזי להתנגד, אחרת אני אהרוג אותך. אני נשבע בחיי שאהרוג אותך." כף ידו הקפוצה רעדה מכעס.
תקעתי בעוצמה את עקב המגף שלי ברגלו של כהה השיער והסכין נשמטה מידיו, הוא הרפה ממני את אחיזתו ונשך את שפתו בכאב. כף ידי גיששה אחר הסכין בתוך כיס המעיל, אבל היה מאוחר מידי כשמצאתי אותה, העצמאי הבלונדיני הטיח אגרוף בפני וראשי הוטל בעוצמה לאחור. לא הספקתי להתאושש והאגרוף השני פגע בבטן, התקפלתי בכאב וקרסתי על הקרקע, ראייתי היטשטשה למספר שניות, אבל מיד נעמדתי חזרה והשענתי זרוע אחת על הדלפק כדי להתייצב.
לעולם אל תסתירי את מי שאת באמת. קולה של דומינו דול הדהד בראשי. דמעות של כעס הצטברו בזוויות עיני וזעם קר הציף את עורקיי, הרגשתי שאני מאבדת את כל טיפת השפיות שעוד נותרה בי.
הרמתי את ראשי ולטשתי בשלושת העצמאיים מבט פסיכי, יכולתי להישבע שאחד מהם נרתע. העצמאי בעל עיני החתול הסתער לכיווני עם הסכין שלופה, אבל לא זזתי ממקומי, הטחתי את המגן הבלתי נראה בפניו והוא התרסק על הרצפה, מבולבל. הבלונדיני וכהה השיער הסתבכו בעשבי הדשא שהצמחתי, העשבים לפתו את קרסולם כמה סנטימטרים לפני שהייתי בהישג ידם ובחבטה עזה השניים מעדו על הקרקע. התקרבתי אליהם ופני קיבלו הבעה של חוסר שפיות, בתנועת אצבע קלה גרמתי לדשא להרים את כהה השיער הפוך מרגליו. הוא צרח מכאב, גופו התפתל באוויר, עשבי דשא התלפפו סביב פניו ולחצו על כל איבר בפרצופו המיוסר. עיניו הירוקות החלו לצאת מארובותיהן, חיזקתי את לפיתת עשבי הדשא על פניו, עוד קצת בכל פעם בכדי לסחוט את מירב הכאב עד לפריחת נשמתו, היה ברור לי שאני מכאיבה לו מאוד, אבל זה רק הסב לי תחושת אושר מחרידה.
דם החל לזלוג מעיניו הבוהקות, נחיריו ואוזניי, עד שפניו נראו כמו תערובת של עור משוסף ודם. כיווצתי את האצבע שלי חזק לתוך כף ידי ועשבי הדשא פוצצו את ראשו, איבריו עפו על הרצפה ודמו ניתז על פניי ועל בגדיי. גופו של כהה השיער נשמט על הקרקע, חסר חיים, שנייה לאחר מכן התנפץ לרסיסים.
"סדיסטית מטורפת!" שמעתי את קולו של הבלונדיני מאחורי, הוא ניסה להתרומם אבל הרעד בגופו הכשיל אותו חזרה אל הקרקע, בדיוק לאן שהוא שייך. "א-ת, את – מתועבת כמו אנונימוס! לא, יותר גרוע..." הוא התנשם וקולו גווע. "את יותר גרועה ממנו! רוצחת פסיכית!" קולו נשמע כמו קרקור.
הזדקפתי במהירות, וכל גופי נדרך, כמו כלב צייד שהריח את טרפו. הסתובבתי אליו. "מה אמרת?" קולי היה קר, נוקשה.
הוא לא הגיב.
"מה אמרת?" חזרתי על מילותיי בצורה ברורה יותר ופסעתי לכיוונו, אצבעותיי תפסו חופן משיערו המלא, הרמתי את ראשו לגובה העיניים שלי.
הוא פתח באיטיות את שפתיו הסדוקות כדי לענות, אבל לא חיכיתי לתשובה. הסכין הועפה באוויר לעברו, הוא נשכב על בטנו וגונן בזרועותיו על ראשו. הפכתי את הסכין, כך שהלהב קלט את אור הירח החיוור שהסתנן דרך זגוגית החלון, שיחקתי עם הלהב ונתתי לאור להשתקף ממנו כאילו היה מופע קסמים מרתק. אחר כך הבטתי בפניו המפוחדים, הטיתי את ראשו לאחור עד שכמעט ובהה בתקרה, ולבסוף שיספתי את צווארו בחתך עמוק ותלשתי באכזריות את ראשו לאחור, גולגולתו השמיעה צליל פיצוח מחליא על פני אחד הקירות ויתר גופו התפוגג לעיני.
לא הרגשתי כמו עצמי, וגם לא הרגשתי את עצמי. חשתי כאילו הנשמה שלי עזבה את גופי והכניסה במקומי מישהו אחר. מחיתי את זיעה מהמצח, מעשה שהותיר אחריו פס עבה של דם על פניו החיוורים והתנודדתי בזחיחות על עקבי, לעברו של עיני החתול. הוא שכב על הרצפה מחוסר הכרה ושיערו הכחול היה דבוק לעורפו מהלחות של החדר.
"אמרתי לך שתצטער על היום הזה," לחשתי בעצב וראשי היה מסוחרר. הנפתי גרזן מעליו ובמכה אחת ריסקתי את ראשו. הגדם דימם במהירות כה רבה עד שחשבתי שאטבע בדמו, אבל העצמאי האחרון התפוצץ לרסיסים רגע לאחר מכן, יחד עם כל מה שהמוות שלו הותיר מאחוריו.
אדרנלין הציף את גופי והתאמצתי להיעמד. חשתי בגל של סחרחורת חולף בראשי ונאחזתי במהירות בקיר הלבנים בניסיון להתייצב. אני לא אתעלף. פקדתי על עצמי בנחישות. לפתע צליל חלוש של מחיאות כפיים עדינות חדר לאוזני, הסתובבתי, מטושטשת, והבטתי בדמות שהגיחה מתוך הצד השני של החדר. מאחוריו, דלת שלא הבחנתי בה קודם לכן, הייתה חצי פתוחה ומתוכה יצא עוד מישהו, גובה, בעל שיער שחור ופנים קשיחות למראה.
הדמות הראשונה הייתה גבר, הוא לא היה עצמאי וגם לא שחקן. מעל ראשו היה כתוב שמו, ספקטור. הוא ללא ספק היה מדריך של הקומה הזאת, אדם שאנונימוס בעצו ייצר. עיניו היו שחורות, שחורות כל כך עד שהיה נראה כאילו הן נעלמו בחשכת הלילה. עצמות לחייו היו נאות וגבוהות, לסתו מעט מרובעת ושיערו הבהיר היה מסודר בצורה לא רגילה על ראשו, כאילו מישהו קשר בחוט בלתי נראה את שיערו משך אותו למעלה.
"זה היה מרשים." הוא פסע לעברי ומחא כפיים.
"תתרחק," כיוונתי לעברו חרב, ובדיוק באותה שנייה הבחור בעל השיער השחור הרים את החרב שלו מתחת לרקתי.
התאבנתי במקום ולטשתי בו מבט, הוא היה עצמאי. שיערו ועיניו השחורות שיוו לו מראה אפל, הוא היה לבוש בחולצה שחורה רפויה ועליה מעיל שחור
"זה בסדר, דני, אתה יכול להוריד את החרב." אמר ספקטור לעצמאי.
"קודם שהיא תוריד," הוא ענה בתקיפות.
"אנחנו לא נפגע בך." אמר ספקטור, הוא הרים את ידיו בכניעה ואז חייך אליי. "וגם אם כן, אני בטוח שתצליחי לצאת מזה בחיים. יכולות ה... לחימה שלך, הן מאוד מרשימות."
לא עניתי. תהיתי אם שניהם צפו בי בכל הזמן הזה, ואז שאלתי את עצמי למה הם לא התערבו עוד בזמן ששלושת העצמאים הפרימיטיביים ההם ניסו להרוג אותי.
"מה דעתך שניפרד בשקט כדי לחסוך עוד כאב מיותר?" ריסנתי את קולי כדי להישמע אדישה.
ספקטור חייך. "דווקא חשבתי להציע לך הצעה מפתה. מה דעתך לעבוד אצלי?"
"מה?" קרא דני כמעט בצעקה והחרב זזה על גרוני.
בלעתי רוק וסקרתי את פניו של ספקטור במבט חודר, חיפשתי רמז לתרמית כלשהי, אבל הוא נראה רגוע ורציני לחלוטין. "איזו עבודה?"
"עבודה כרוצחת שכירה."
נדרכתי. "אני לא רוצחת."
"אז איך את מגדירה את השחיטה המתועבת שעשית?"
"רק הגנתי על עצמי. זה לא אומר –"
"אז למה לא השתגרת חזרה לבית המשימות שלך? האפשרות הזאת הייתה פתוחה לפניך." דני קטע את דבריי.
וזה השתיק אותי. הוא צדק, הייתי יכולה לחזור חזרה לבית המשימות בכל רגע נתון, אבל אני אפילו לא טרחתי לעצור לרגע ולהתייחס לעובדה הזאת, כל מה שרציתי לעשות זה לרצוח אותם, להעלים אותם מהמשחק הזה, ומהחיים האלה. החזרתי את החרב לתפריט, דני נראה מופתע מעט, אבל הוא לא הוריד ממני את החרב.
"ההצעה הזאת תמיד תהיה פתוחה לפניך, אם אי פעם תחליטי להציל את הקומה הרביעית." אמר ספקטור והפטיר חיוך קטן. "ואז תדעי היכן למצוא אותי."
שתקתי לשניות אחדות ואז הסתובבתי משם והתחלתי ללכת, אחרי שיצאתי מהדלת נתתי לרוח הקרה לצנן את פני, מעיל העור שלי היה עוד מוכתם בדם, אז פשטתי אותו מגופי ותליתי אותו על הכתף. רק אז שאלתי את עצמי למה התכוון ספקטור כשהוא אמר להציל את הקומה הרביעית. אבל זה כבר היה מאוחר מידי, כי כשהסתובבתי לראות אם הוא עדיין שם הבר היה שומם שוב.
את רצחת, מאדי. עכשיו תצטרכי לסבול את רגשות האשם עד ליומך האחרון.
אבל לא היו לי שום רגשות אשם. למען האמת, לא הזדקקתי לשום דבר מיוחד כשיכולתי פשוט ליהנות מסבל של אחרים. וזה היה נכון.
את חתיכת פסיכית.
matrix לפני 9 שנים ו-8 חודשים
מישהו/י רוצה להיות דייג/ת ביחד איתי?
matrix לפני 9 שנים ו-8 חודשים

GAME OVER.
ברכותיי!
הבסתם בהצלחה את הבוס ועברתם בשלום את הקומה הרביעית!
הנופלים למימד:
מיאו,
לונה,
נייט,
סיביר,
דריה,
תום,
הורוס,
טינקס,
סוויפט
ולילי.
~ מדרכי המימד הראשון ~
הליוס – קומה 1: אחו.
מייקי – קומה 2: עיר נמל.
ג'ק – קומה 3: יער.
אנג'ל – קומה 4: עיר.
המימד הבא: דלתות המזל – "יותר מזל משכל".
בהצלחה רבה בהמ-טרררררררררררררררר!!!!!!!!!!!!!!!!!
טררררררררררררררררררררר!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

יאללה, מה נסגר עם השעון הזה.

---------------------
קמתי, התארגנתי בזריזות וירדתי למטה. רוב האנשים כבר היו שם, אוכלים ארוחת בוקר. הצטרפתי אליהם. מתי תורי להכין אוכל באמת? הסתכלתי בדף שהיה תלוי על קיר המטבח. אני מכין ארוחת בוקר בעוד יומיים, ביחד עם נירה. אוקיי. אכלתי בשקט. אין לי כח לדבר עם אנשים עכשיו.
בערב שלפני כן הסתכלתי בתפריט על העבודות שאנחנו יכולים לעבוד בהם, והבנתי שהעבודה עם הכי הרבה כסף שיש כרגע זה דייג בצוות סירה. "מישהו רוצה להיות דייג איתי?" שאלתי לחלל האוויר.
זאבה~ לפני 9 שנים ו-8 חודשים
נירה-

אכלתי בשקט, תהיתי במה לעבוד.. בבני לוויה או בכלי נשק? אולי אקח משמרת בוקר באחת ומשמרת צהריים באחרת? ואז זה ישאיר לי את הערב והלילה וההפסקה של שעה וחצי בין המשמרות. בינתיים אני יכולה לעבוד כמנקת כלובים וכמוכרת. עבודות עלובות.
"מישהו רוצה להיות דייג איתי?" שאל צ'אסטר. בדקתי מה זה אומר להיות דייג. משכורת טובה, זה בטוח. אז להיות דייגת בשביל הכסף ואהיה מוכרת בחנות של הכלי נשק בשביל לראות אם יש דברים חדשים. אולי יהיה לי זמן להיות ציידת ואז אוכל לעשות סחר חליפין עבור דברים שאקבל. מעניין אם יש מקום להחליף שיניים וכאלה בכסף..
"אני אהיה דייגת." אמרתי. עכשיו צריך עוד 2 אנשים.. אולי אנשים שהם לא מבית המשימות? זה יכול להיות מעניין.
"הלכתי." אמרתי לחלל האוויר ויצאתי. לו הצטרפה אליי ויצאנו מבית המשימות.
kirutoo לפני 9 שנים ו-8 חודשים
"ספקטור, אני רוצה להתחיל אני להתאמן על סקילי הקסם שלי. הבוסים הבאים יהיו הרבה יותר חזקים. אני לא תמיד אוכל לא תמיד אוכל לנצח אותם עם החרבות שלי, אני צריך את הקסם" אמרתי.
"דני, תצטרך לדאוג לזה בעצמך. יש משהו חשוב שאני צריך לטפל בו" הוא אמר. אני לא רוצה להשוויץ אבל משום מה ספקטור מאוד אהב אותי, הוא בהתחלה אסף אותי מהרחוב ואז אימן אותי ונתן לי לעובד בתמורה לכסף, אמנם כל הקרבות הללו הן ל"מטרה טובה" אבל אני פה כדי להרוג ולהרוויח כסף. מסתבר שגם אני בין הלוחמים החזקים שלו ולכן אני מאוד מקורב אליו.
יכולתי להרגיש שמשהו מטריד אותו, "קרה משהו?" שאלתי בחוסר עניין.
"יש עוד חמישה שחקנים שאני צריך לדאוג להריגתם" הוא אמר.
"הבעיה נפתרה...!" אמרתי ורפרפתי בתפריט בחיוך "איך אתה מעדיך? סכין ציידים או חרבות? או שאולי אני פשוט אשתמש בסכיניי ההטלה שלי?".
"לא. הפעם יש לי תוכניות מיוחדות בשבילם. אתה מוזמן לבוא לצפות אם תרצה, אני יודע כמה אתה אוהב את שפיכות הדמים הזאת!" הוא ציין. הנהנתי בחיוך, אם לאמר את האמת טיפונת כאב לי שלא אני אגרום לכאב של חמישה שחקנים אבל לצפות בהם מתים תיהיה תגמול מספק לגמרי!! ואם ספקטור אומר "מיוחדות" הוא מתכוון למיוחדות! ציפיתי לזה.
למחרת הלכתי לספקטור. השתגרנו ביחד לקומה הרביעית. הלכנו ברחבי העיר, מהצד ראיתי נערה, טיפה מבולבלת מחוסר ההמולה. אני חייב להודות שגם אני הייתי מבולבל מעט, העיר הייתה ריקה, משהו שלא אופייני לעיר. ספקטור הוביל אותי למועדון בשם מאורת הארנב. הוא אמר לי להיכנס פנימה ולחכות מאחורי דלת שהוא סימן לי עליה, הוא אמר שהוא כבר יחזור. נכנסתי לשם, זה היה קיר מוזר, הוא נראה כמו קיר רגיל מהצד שלו. אך מהצד השני הוא היה שקוף כמו המראות של החוקרים במשטרות. ראיתי כיסא ועליו היה מונחת קערת פופקורן, אליה היה מוצמד שלט ועליו היה כתוב "תהנה פריק". התיישבתי וחיכיתי.
הוא הגיע אחרי חצי שעה בערך. בזמן שהוא לא היה התחלתי להתאמן על הצמחת צמחים, אחרי חמש דקות שהתאמצתי ממש להצמיח משהו, יצא מהאדמה פרח קטן, נרקיס יפיפה. "זה פשוט מגעיל!" אמרתי מזלזול. הושטתי את האצבע אל הנרקיס, נגעתי בו והוא השתנה לצמח טורף, "זה כבר יותר לטעמי!" חייכתי. כשהוא הגיע הוא סגר אחריו את הדלת והתיישב, הוא שתק. אחרי 5 דקות בערך נכנסו חמש חברה והתיישבו מסביב לשולחן. על השולחן היה כבר שולחן וויסקי, ארבע כוסות ובקבוק בירה. זה היה נראה כאילו הכל היה ידוע ומתוכנן מראש, הסתכלתי על ספקטור, "הוא סידר את כל זה" חשבתי לעצמי "לא ידעתי שהוא יודע כלכך הרבה על השחקנים".
הם התחילו לשתות ולדבר בניהם, לא הצלחנו לשמוע אותם מהמקום שבו היינו אבל ראינו הכל בבירור. פתאום הם התחילו לריב. אחד בעל שיער כחול ועיני חתול שלף סכין ודקר את אחד השחקנים, הוא התקפל ונפל מד החיים שלו התחיל לרדת, העצמאי בעל עיני החתול הוסיף עוד דקירה והרג אותו. הגוף שלו התנפץ והתפורר באוויר. הוא הלך אל עוד שחקן ושיסע לו את הגרון, פתאום הם שלושתם הסתכלו החוצה, שיערתי שהם שמעו איזה שהוא רעש של מישהו שמגיע. בעל עיניי החתול נראלי כמו המנהיג של השניים האחרים שנותרו, הוא סימן להם לברוח ולהתחבאות בין שולחנות הביליארד והכסאות. בחורה נכנסה, נערה, האחת שראיתי לפני כן מסתובבת בחוץ, בשמה היה כתוב מאדי. היא נכנסה והתקרבה להרוג, כשהיא גילתה שהוא מת הוא בדיוק התפוצץ והתפורר. היא נבהלה, היא הלכה אחורה ונתקלה בבחור בעל עיניי החתול. "זה הסוף שלה..." מילמלתי לעצמי וגיחוך עלה על שפתי.
אך טעיתי, היא בתור התחלה עילפה את בעל עיניי החתול, אז היאה את את שני האחרים בצורה מרשימה למדיי ואז היא הרגה את בעל עיניי החתול. הקרב דיי עניין אותי, אבל הרגיז אותי שאני צריך להתחלק עם מישהו בעבודה שלי ויותר נכון בכסף שלי, אבל לפחות לא הייתי צריך לראות אותה יותר לעולם. ספקטור פתח את הדלת ויצא, יצאתי אחריו. מאדי נבהלה וכיוונה את החרב שלה לכיווננו, שלפתי את שלי מהר וכיוונתי לכיוונה. ספקטור ביקש ממני להוריד אבל לא הייתי מוכן אלא אם היא לא הייתה מוכנה. לא שניסיתי להגן עליו כי היה לי אכפת ממנו, היה אכפת לי מהכסף שלו. ואז הרגשתי שאני הולך להתעלף, הוא הציע לה להצטרף לעבודה שלו. "לאאאאאא!!!!!" צעקתי. ידעתי מה זאת אומרת, שאני אצטרך לחלוק את המשימות שלי איתה. היא הייתה חזקה, לא יודע בדיוק אבל לדעתי היא הייתה חזקה כמוני, אין כבר את העדפה של משימות על ידי בגלל הכוח שלי, ואולי הוא אפילו יבקש ממני להצטרף אליה למשימה שדואט. אבל את דעתו לא היה ניתן לשנות. השתגרתי חזרה למקום שכרגע ישנתי בו, בקומה שלישית ביער והתחלתי להתאמן על הצמחת הדשא.
אקו לפני 9 שנים ו-8 חודשים
(סליחההההה?! בעל לב חלש?? אני נכנסתי למעמקי האינטרנט ויצאתי עם שפיותי שלמה(ברובה), ישנתי בממוצע חמש שעות ביום מאז תחילת השנה, צפיתי במורטל קומבט בלי למצמץ, הכנתי אנימציות יותר סדיסטיות מהתגובה הזו בפלאש (כולל אנשים מתפוצצים לגזרים, עם אנימציה של דם והכול. יצא די יפה), בידיים חשופות טבחתי בעשרים דגים רצוף ונאלצתי להוציא להם קרסים מהלחיים, העיניים, האף, הלחי ואפילו הבטן(הוא אפילו לא בלע את הפיתיון, משום מה הוא השתפד מהבטן). אכלתי פלפלי שאטה שלמים בשביל הכיף, עשיתי מרתון של עשרה קילומטרים בלי שום סיבה ובלי להתאמן תוך שעה אחת (זה היה זוועתי) וראיתי את grave of the fireflies עד הסוף בלי להוזיל דמעה בודדת.
אני לא בעל לב חלש!!!)
מנהלות מימד 72 לפני 9 שנים ו-8 חודשים
שאש מתבודד, תגיב במימד 3>
kirutoo לפני 9 שנים ו-7 חודשים
קמתי מהשינה בבהלה, זה היה סיוט. התרגלתי אליהם, הם רדפו אותי לילות ארוכים כבר תקופה ארוכה. הרגשתי משהו מפריע לי בעין השמאלית שלי, שפשפתי אותה, זאת הייתה דמעה, דמעה קטנה ובודדה. חשבתי כמה זמן עבר מהפעם האחרונה שבכיתי, שהרשיתי לעצמי להשתחרר ולבכות על הכאב הרודף.
נערתי את הראש במהרה וחזרתי לעצמי, הוצאתי את החרב והלכתי להתאמן, ישבתי באמצע היער בישיבה מזרחית, עצמתי את העניים והושטתי את היד, ואז ראיתי את הילדה הזאת, מאדי, נלחמת ומחסלת אותם בצורה כלכך איכותית, היא חזקה, ממש חזקה.
פתחתי את העניים בבהלה, "מה יש לי?!?" לחשתי לעצמי, הייתי מופתע מעצמי, בהתחלה חלמתי עליהם שוב ועכשיו אני חושב על הלוחמת הזאת. פתאום הבחנתי בצמח הטורף העומד מולי, אפילו לא שמתי לב שהוא צמח לא שמתי לב. עזבתי אותו בצד והלכתי לחסל כמה מפלצות, החלטתי ללכת לאחו. הרגתי מפלצת, עוד אחת, עוד אחת, הבחורה הזאת לא יצאה לי מהראש! לא הפסקתי להתרשם ממנה ודבר שני לא הפסקתי לכעוס עליה ועל ספקטור, על זה שהיא מצטרפת, על זה שהיא פורצת לי לשלל, לטריטוריה ואולי אפילו תדיח אותי מראש האנשים של ספקטור. לא משנה כמה ניסיתי, לא הצלחתי להתנער מהכעס ומהמחשבות על הבחורה הזאת, על הרוצחת הזאת, על מאדי.
Lich לפני 9 שנים ו-7 חודשים


מאדי – תקופת העבודות: שלושה שבועות לאחר הקומה הרביעית.

עבודה: רוצחת שכירה.
קומה: קומה רביעית, מימד1.


"זה דפוק לגמרי," דני תקע אגרוף בקיר ואז הביט שוב בספקטור. "אני לא צריך שהיא תעבוד איתי! אתה יודע שאני יכול להסתדר בעצמי!"
"דני, זה לא העניין." ספקטור אמר לו בפעם השלישית, הוא התכוון להגיד משהו נוסף אבל דני הניד בראשו עוד לפני שהספיק לפתוח את פיו. "אני לא מוכן שתדחוף לעבודה שלי שותפה חובבנית."
זקפתי את ראשי לשמע שתי המילים האחרונות שלו ואגרפתי את כפות ידי. ממש התחשק לי לתקוע אגרוף בפנים המזוגגות שלו. לאחר הפגישה שלי עם ספקטור לפני כמה ימים הבנתי שאני חייבת להסכים להצעה שלו ולעבוד כרוצחת שכירה, אם כי מטרת העבודה הזאת הייתה לשם הצדק במשחק. אבל נראה שדני לא התלהב מהרעיון לקבל שותפה לעבודה, לא שהייתה לו ברירה.
"יש לך שתי אופציות, דני," אמר ספקטור, קולו חד ויציב. "באופציה הראשונה אתה ומאדי תהיו שותפים בעבודה הזאת, ללא שום התנגדויות מחורבנות בנושא, זה אומר שתצטרכו לעבוד כמו שצריך ולהיות כעזר אחד לשנייה. או, שאתה בוחר באופציה השנייה, לשכוח מהעבודה הזאת ולחזור להיות העצמאי המובטל שהיית לפני שמצאתי אותך."
אאוץ'. זה בטח כאב.
דני נראה המום, והפה שלו רטט תחת שיניו החשוקות. אם הייתי במקום ספקטור הייתי נמלטת מהטריטוריה שלו, דני נראה כמו זאב רעבתני שמצא את טרפו.
ספקטור לא חיכה לתשובה ופתח את פיו שוב. "הארגון של דארקסייד מתעצם מיום ליום ומחצית מהעצמאים שקיימים במשחק הזה עובדים איתם. אני מטיל ספק רב בכך שתוכל להרוג את כולם במו ידיך. וגם בכך שאתה ומאדי תצליחו לעשות זאת יחד. לכן היה חשוב שתשקלו את ההצעה לעבודה הזאת, יש סיכוי מאוד גבוה שהיא תגבה מחייכם, אבל אתה מסכים איתי ששני שחקנים יכולים לעשות את זה טוב יותר מאחד?"
דני הזדעף. "כל אחד מסוגל לעשות את זה טוב בעצמו."
"זה לא מה ששאלתי."
הוא לא הגיב.
חייכתי בשקט. אחד אפס לספקטור. "אני חושבת שכדאי שתבחר באופציה הראשונה. אלא אם כן אתה ממש דפוק. וזה לא שאתה לא דפוק, זה רק ש... כל אידיוט היה בוחר באופציה הראשונה." אמרתי לו, ומיד הצטערתי על חוסר הטאקט שלי. הרגע שבו פגשו עיניו בעיני היה רגע של התעוררות. בפעם הראשונה בחיי ידעתי איך נראית שנאה טהורה ומרעילת לב. בשלושה צעדים גדולים דני נעמד מולי וכמעט דרך על כפות רגליי, עיניו הכהות ריחפו מעל פני. "את גיבורה בדיבורים, גמדה." קולו נטף בוז.
נאבקתי בדחף לחנוק אותו, שנאתי אנשים שמכנים אותי ככה רק בגלל שהייתי נמוכה. בחיים האמתיים כל מי שרצה להיטפל אליי היה קורא לי גמדה, אבל עכשיו כבר לא יכולתי לשתוק על זה. "ואתה לא גיבור בכלל, עצמאי מחורבן."
זרועותיי בערו, והרגשתי כאילו העצמות הקטנות במרפקיי כפות ידי מתחככות זו בו. לפתע הבנתי כי דני לופת את ידי כדי להרחיק אותן מצווארו. לא הבנתי איך הגעתי למצב הזה, היינו תקועים במבוי סתום. אך רק אם אצליח לקרב את אצבעותיי עוד כמה סנטימטרים אוכל להגיע לגרונו.
ואז מה? שאל קול קטן בראשי. דני ניסה למשוך את ידי הרחק ממני כאשר הבחין בניצוצות של להבה מרצדות בין אצבעותיי, לא יכולתי להשתלט על הכעס. תחנקי אותו! צעק קול אחר בראשי. אבל זה היה מאוחר מידי, הוא שחרר אחיזה אחת מזרועי והאגרוף שלו פגע בפניי, מעדתי על הקיר מאחורי ומחיתי טיפת דם שבצבצה מתוך קצה שפתי. הוא התקרב לעברי, ואני צמצמתי את הפער בנינו והתקדמתי לכיוונו ביתר המהירות, אבל ספקטור היה שם כדי לעצור הכול.
"תפסיקו עם זה!" הוא שאג. שנינו התאבנו במקום ומרחק של שלושה סנטימטרים בלבד הפרידו בין האגרוף שלו לפנים שלי, ובין הרגל שלי לבטן שלו.
הוא העביר את מבטו ממני אל דני ואז פתח את פיו לדבר שוב. "אני חושב שזה זמן מצוין להתחיל באימון לחימה קצר. מה דעתכם?"
זאבה~ לפני 9 שנים ו-7 חודשים
נירה – תקופת העבודות: שני שבועות לאחר הקומה הרביעית.

עבודה: מוכרת בחנות כלי נשק, דייגת.
קומה: קומה ראשונה, מימד 1.


הרגע סיימנו לדוג. היה דווקא נחמד.
"אני הולכת מוקדם היום," אמרתי לצ'סטאר. הוא ידע מה זה אומר, אני לא עוזרת עם הדגים ומקבלת קצת בפחות כסף. הייתי עוזרת בשמחה אבל.. אני לא יכולה לסבול את הדגים שמפרפרים ככה כמעט מתים. זה היה פשוט מגעיל מידי. כן, מפלצת מכוערת ומדממת פחות מגעיל מדג חצי מת שמפרפר מתחת לספסל שלך. אוקיי?
לקחתי 7 דגים, כמו תמיד והלכתי ברגע שהסירה הגיעה לרציף. ככה עשיתי כל יום ובגלל זה שילמו לי פחות מכולם אבל לא היה לי אכפת. הדיג נתן לי מלא כסף, בניגוד לעבודה בחנות הנשקים המסריחה בקצה השדרה. בקושי הצלחתי לגרום להם לקחת אותי לעבודה אבל ככה יש לי זמן לקרוא את הספר של בני הלוויה שאני יכולה לראות אם יש חידושים בתחום כלי הנשק. יש מישהו שהגיע כבר לרמה 11 בכלי נשק אבל הוא לא השקיע בשאר הסקילים אז הוא לא הכי חזק. הוא פגיע מאוד, אני יכולה לגרום לו למעוד בעזרת קסם ולשסף את גרונו. כבר דמיינתי את עצמי עושה את זה הרבה פעמים כשהוא ניסה להשוויץ בנונצ'אקוס שלו בפניי.
המטרה שלי היא להגיע לרמה 22, החרמש. זה נראה ככ יפה. כבר ציירתי סקיצה ראשונית שלו.
הסתכלתי שוב אחורה וראיתי את צ'סטאר עם השיער הוורוד שלו. גיחחתי ושיניתי אותו לשחור פחם. עכשיו הוא נראה יותר נורמלי. אבל.. מה יכול להיות נורמלי במשחק הזה?
טיפסתי על הגגות והתיישבתי על גג הרעפים הצהוב היחידי שהיה באיזור. ג'ון אמור לסיים עוד 15 דקות. לו הגיעה אחרי דקה או שתיים. קמתי והוצאתי דג מהסלסילה(היה למטה בד שכבר הסריח מדגים. איך שהו הסלסילה לא הסריחה.
זרקתי את הדג גבוהה באוויר ורחוק ככל שיכולתי והיא דפה אחריו ותפסה. היא זרקה אותו באוויר ובלעה אותו. היא עפה לכיווני, הרמתי את הסלסילה והזזתי כשהיא ניסתה לתפוס אותה. צחקתי. הוצאתי מהסלסילה עוד דג וזרקתי לכיוון הנגדי. היא עפה לכיוונו, זרקתי עוד דג למעלה. היא תפסה את הראשון ואז הסתובבה וצללה במהירות כדי לתפוס את הדג לפני שנגע בקרקע. אחר כך פשוט זרקתי לה את הדגים עד שהם נגמרו. היא צווחה כמה פעמים ואז באה והתיישבה לידי. היא סדקה כמה רעפים אבל נראה שאף אחד לא גר בבניין הזה..
לו גדלה במהירות עצומה. היא הגיעה לגודל של סוס פוני קטן והקשקשים בצבע הפנינה שלה העמיקו לגוון אפרפר יותר. עיניה בהקו באור ירקרק ומתכתי. הנחתי יד על גבה וגירדתי את עורפה ואת הבטן שלה. היא גרגרה בקול המוזר שלה והדריכה אותי אל מאחורי אוזנה, באזור שהקשקשים היו מעטים יותר בכדי לאפשר את כיפוף האוזן. הספסתי לגרד לרגע כששקעתי במחשבות אבל המשקל תחת ידיי נעלם והתעוררתי. היא זזה למאחוריי. הנחתי את שתי ידיי על גבה, בין קוו הכנפיים וקפצתי על גבה. התקדמתי במהירות אל אזור הצוואר וחיבקתי אותו לפני שהיא פרסה את כנפיה והמריאה מעלה. הרגשתי את השרירים שלה בתעופה. כמו בפעם הזו שרכבתי על סוס ללא אוכף. זה הרגיש מדהים.
"צריך להביא אוכל, עוד מעט נגמר ולא נתתי להם הבוקר." אמרתי לה. נדמה לי שהמילה היחידה שהיא ידעה מה המשמעות שלה זה היה אוכל אבל נדמה לי שהיא הבינה. עפנו גבוהה והנמכנו גובה באטיות כשהתקרבנו לכיכר. לו נחתה על הכיכר ואז החלה לרוץ-לעופף לעבר חנות החיות. נתתי לה ללכת בעצמה. היא כבר ידעה את הדרך. היא עצרה לפני חנות החיות. העוזרת הקטנה של החנות יצאה וחייכה. היא הייתה יותר נמוכה ממני(!) אבל אהבה בעליי חיים.
"היי אנג'י," אמרתי
"היי נירה," השיבה בחיוך.
"המנה היומית בבקשה."
"אין בעיה!"
"יש משהו מעניין?" שאלתי
"מישהו תפס עורב." היא אמרה. זה לא ממש הפתיעה אותי אבל נראה שזה היה משהו ממש גדול בשבילה.
"באמת?" שאלתי, העמדתי פני מופתעת. לא חזית את זה קודם? כאילו, יש לנו גישה לכל הקומה הראשונה, ברור שיתפסו ציפור שהיא נמצאת בקומה ה1. זה היה כבר צפוי. (לא אמרתי לה את זה כמובן)
"כן!" היא המשיכה וסיפרה לי איך טפסו אותו והביאו אותו לכאן כדי להעריך את המחיר שלו ואז מכרו להם את הציפור. הציפור נמכרה למישהו לפני כמה שעות. חבל שפספסת, הציפור הזו הייתה מדהימה ביופיה! גם אם אכזרית..
לקחתי את שק האוכל ובאתי לצאת אבל לפני שיצאתי הבחנתי בכלוב ריק.
"של מי הוא?" שאלתי
"זה היה של העורב. עוד לא הספקתי לנקות אותו.."
הלכתי אליו ובחנתי אותו. ראיתי את הסריטות שעל המנעול. ציפור חכמה. נוצה שחורה נצנצה מהנסורת הלבנה. הכנסתי את ידי ולקחתי את הנוצה.
"ביי!" אמרתי למוכרת ויצאתי מהחנות לפני שהספיקה להגיד עוד משהו. טיפסתי על גבה של לו בקפיצה.
"הביתה!" אמרתי לו והיא עפה הישר אל בית המשימות. היא נחתה בחצר וקפצה כמה פעמים עד שמצאה מקום לנמנם בו בשמש וישנה. גריפין האור של איקן נימנם לידה. שפכתי אוכל לתוך שלושה קערות גדולות וכל היצורים יצאו ממחבואם והלכו לאכול. מזגתי לינשול בקערה הכסופה שלה על אדן החלון רחוק משאר בעלי החיים הרעבים והיא אכלה את האוכל שלה בעדינות וסרטה כל מי שרק העז להתקרב אליה.
הנחתי את השק בארגז העץ והוצאתי ממנו שק קטן יותר עם אוכל לציפורים. נתתי לפיקסים ולפוקט בירד אוכל ועליתי לחדר שלי. התקלחתי בזריזות ולבשתי ג'ינס קצר וגופיה שחורה. גרבתי גרביים עם פסים שחורים ואדומים ונעלתי מגפיים אפורות ושיניתי את הצבע שלהן לירוק זית. הבטתי במראה ולרגע שיניתי את צבע שערי לגוון לימון עדין, את עיניי לכחול-כסוף והבהרתי את עורי בחצי גוון והסתכלתי על איך שהייתי קודם. למה, אני לא יכולה פשוט ללכת למטה ככה? כמו שאני באמת? כי הם לא יזהו אותך ילדה..
שיניתי את עצמי בחזרה לצבעיי במשחק וירדתי לחדרי.
פתחתי את החלון והתכרבלתי בשמיכה. הייתי עייפה משום מה ונרדתי. אך רגע לפני שנרדתי שלחתי הודעה למאדי.
'מאדי, תפגשי אותי באחו שבקומה ה1 ב11:10.
נירה~'
matrix לפני 9 שנים ו-7 חודשים
השיער של צ'סטר ממזמן לא ורוד! את רצינית? נכון, לא כתבתי על זה, אבל זה ברור שהוא לא נשאר ככה כל הזמן הזה, הוא הלך למישהו עם שינוי צבע
Lich לפני 9 שנים ו-7 חודשים

מאדי: בית המשימות.

- 10:45 -


בהיתי בכוס המים שניצבה מולי והגירה על השולחן את האדים שהתעבו עליה. כבר שתיתי כמות שנראתה לי כמו אמבט מלא של מים ולא הייתי צמאה עוד, אבל המשכתי להיאחז בכוס האחרונה כדי שיהיה לי משהו להביט בו מלבד החפצים שסובבו אותי בחדר של דומינו דול. מחברת העור הכחולה עוד הייתה מונחת מולי, פתוחה על העמוד האחרון. הצצתי בכתוב מזווית עיני, דמעות רטטו בעיני אבל הכרחתי את עצמי לשאוב אותן פנימה.

מאדי, אני מצטערת. הכול באשמתי.
תחיו.


"לעזאזל!" הטחתי אגרוף על השולחן וטיפות מים ניתזו מהכוס על המחברת. טרקתי את המחברת בחוזקה והשלכתי אותה לכיוון המיטה, אבל היא נפלה פתוחה והפוכה על השטיח. לא רציתי שום זכר ממנה. השרבוטים חסרי הפשר שדומינו דול כתבה לא הוליכו אותי לשום קצה חוט בתעלומה הדפוקה שהיא השאירה אחריה, והכיתוב בעמוד האחרון הרגיש לי כמו מסר מטופש לשם דרמטיות מפגרת. אבל זה בדיוק מה שרציתי לחשוב. שכל הסיפור הזה הוא בולשיט אחד גדול ושדומינו דול סתם מנסה למתוח אותנו, כמו שהיא נהגה לעשות בחיים האמתיים. רציתי לחשוב שהיא מצאה לעצמה מקום מסתור מוצלח מידי, שהיא צוחקת, ממש ברגעים אלה, על התעלול האכזרי שעשתה. רציתי לחשוב שהיא תופיע פתאום משום מקום, עם המבט הפסיכי הזה על הפנים המשועשעות שלה ותטיף לי שבחיים האלה יש גם מקום לצחוק.
אבל זה מה שאת רוצה לחשוב, מאדי. הזכרתי לעצמי. שום דבר מזה לא יקרה ואת יודעת את זה.
הנחתי את ראשי על השולחן ועצמתי עיניים. כבר כמה פעמים מתחילת המשחק ניסיתי לדמיין את עצמי מתעוררת בבית, אבל זה היה ניסיון נואש. ועכשיו, כשפקחתי שנית את עיני, לא ציפיתי להתעורר בבית. אבל גם לא ציפיתי לפגוש בפניו של איקן.
יאיר לפני 9 שנים ו-7 חודשים
הסתכלתי בזהירות על פניה האדמומיות של מאדי. פגשתי בעיניה, שטיפטפו טיפות אחדות. ידעתי שהיא חושבת על דומינו דול, הרי איזה עוד סיבה יש למאדי להיות עצובה במקום הזה? צחקתי לעצמי, היא לא נראתה משועשעת במיוחד. היא הסתכלה על מחברת כחולה שנצצה באמצע השולחן. המחברת הייתה מאוד קטנה והיה קשה לראות מה כתוב עליה, על הכריכה.
"זאת הייתה המחברת שלה, נכון?" שאלתי את מאדי, ככה אחליט אם היא בשלה לדבר על דומינו.
"כן.." היא ענתה לי בקול חלוש. "היא כתבה כל מיני דברים, חלקם מובנים ורובם לא. אתה יודע איך דומינו יכולה להתנהג לפעמים". מאדי נראתה די עצובה, היא לא שמה לב לגמרי לשיחה, וענתה לי רק כי היא הייתה חייבת. אבל זה נראה כאילו עשתה זאת בגלל עייפות או כאב, לא בגלל אי רצון לנהל איתי שיחה.

בהיתי במחברת. אני רוצה לדעת מה כתוב בה, על מה הנושא, מה דומינו דול כתבה שהכעיס כל כך את מאדי? זה שערורייתי! אני רוצה לדעת. הסתכלתי על המחברת ואז הסתכלתי על מאדי, זה לא נראה שמאדי תיתן לי לקרוא. גיחכתי לנוכח העובדה שאני מדבר עם עצמי על מאדי, במקום לשאול אם אני יכול לקרוא במחברת..פשוט לא היה לי נעים לבקש. זה נראה מאוד אישי.

"מה כל כך מצחיק?" היא הסתכלה עליי במבט מוזר. "זה משהו באף שלי?". שנינו צחקנו, למאדי לא אכפת מהמראה החיצוני שלה כל כך.
"לא...זה לא חשוב, זה בסדר." חייכתי והתיישבתי על כיסא מולה. לא רציתי להכאיב למאדי, למרות שאני רוצה לדעת מה כתוב במחברת.

Lich לפני 9 שנים ו-7 חודשים
ההבעה של איקן אמרה דבר אחד, סקרנות. זה נראה כאילו הוא נאבק בדחף לא להתעניין יותר מידי בכל הנוגע לכתוב המחברת שהשאירה דומינו דול, אבל זה הרגיש כמו מבחן. זה הרגיש כאילו הוא מנסה לבחון אותי ולראות מה אעשה במצב כזה, האם אתן לו להציץ בכתוב ואתן רושם של אמון כלפיו, או שאעביר נושא באלגנטיות, מה שישקף בדיוק ההפך. אבל אני לא הייתי במצב רוח לשחק במשחקים האלה עכשיו, אז בחרתי באופציה השנייה והחלטתי להעביר נושא באלגנטיות, אבל כנראה שהמבט שלי הסגיר הכול, אז הוא הקדים אותי בדבריו.
"לאן נעלמת הבוקר?" הוא חייך, אבל החיוך היה נראה כמו ניסיון כושל להסתיר את החשד שלו.
תהיתי אם לספר לו על ספקטור, ודני, על העבודה החדשה. אבל הרגשתי שזה לא הזמן הנכון, לא ידעתי איך הוא יקבל את זה, ואם הוא בכלל יקבל את זה. חששתי שמספיק והוא ישמע את שם העבודה הוא לא ייתן לי לדבר.
"לא הצלחתי להירדם, אז יצאתי לטייל קצת." שיקרתי. אבל זה נכון במידה מסוימת.
הוא הנהן בשקט ועיניו סקרו את עיני כמחפשות רמז לתרמית, למזלי ההודעה הווירטואלית שקיבלתי באותה הרגע הפרידה בין המבטים שלנו.

מאדי, תפגשי אותי באחו של קומה 1, בשעה 11:10.
נירה.

יאיר לפני 9 שנים ו-7 חודשים
הסתכלתי לה בעיניים והיא החליטה שלא לספר, לגיטימי. למרות שקצת מוזר...מה יש לה להסתיר? מה דומינו דול עשתה? אולי בעצם מאדי אחראית להיעלמות של דומינו דול? כל אלו הן שאלות טובות, אך קצת מוקדם לשאול אותן. היא החליטה להעביר נושא, אז אני אמשיך.
"מה כתוב בהודעה שלך? ממי זה?" שאלתי. ניסיתי לא להישמע חטטן כל כך, אך ללא הואיל, אני רוצה לדעת מה התרחש.
Lich לפני 9 שנים ו-7 חודשים


"זאת נירה." אמרתי בפשטות וסגרתי את ההודעה. לאחר מכן הבטתי לו בעיניים, זה היה מעשה אמיץ מצדי, בעיקר בגלל כל הדברים שהסתרתי ממנו. ומי כמוני יודעת עד כמה חשדן איקן. אבל כשהבטתי בו תמונה אחת עלתה בראשי, והיא הייתה תקועה שם. בכל פעם שהסתכלתי לו בעיניים התמונה הזאת התעוררה לחיים מאז אותו היום בתחרויות. משם עברנו הרבה, כל דבר קטן היה יכול להוליך אותנו למוות. ואני לא עצרתי אפילו לשנייה וחשבתי מה יקרה אם אאבד את אותו.
"מאדי?" הקול של איקן החזיר אותי למציאות.
התנערתי מהמחשבות הטורדניות.
"קצת מפחיד שאת בוהה בי ככה." הוא פלט צחוק מתוח. "את -"
תפסתי בעורפו ומשכתי אותו לעברי עוד לפני שסיים את המשפט. רק עכשיו הבנתי עד כמה התגעגעתי אליו באמת. שפתינו היו במרחק של כמה סנטימטרים בודדים, אבל אנחנו כמובן מיהרנו לסגור את הפער הזה.
יאיר לפני 9 שנים ו-7 חודשים
היא תפסה אותי בנחישות וגררה את ראשי אליה, התנשקנו. הרגשתי איך לבי פועם בחוזקה וזרועיי מלאות בחיים. הרמתי אותה עם שתי הידיים וסחבתי אותה כשגבה שוכן על זרועותיי.
"לאן עכשיו?" שאלתי בצחוק ונישקתי אותה. מאדי תמיד הייתה חביבה כזו, שובבה. במבטה היה מבט שמח שהכחיש את הכאב שהיא עברה. בגלל המצב השמח עכשיו אני לא אשאל כלום ואשאיר את המצב כמו שהוא, טוב מדי פעם לשמוח.
פתחתי את הדלת לבית המשימות ועלינו ביחד לחדר שלה, כשאני עדיין סוחב אותה. חלק הסתכלו בחשד, אך התעלמנו. שמתי אותה על המיטה שלה וחיבקתי אותה. אחרי זה עברתי לשבת בכיסא מולה.
"הכל טוב?" חייכתי אליה.
Lich לפני 9 שנים ו-7 חודשים
יש דבר אחד ששמתי לב אליו מתחילת המשחק הזה, והוא היה בולט מאוד. איקן היה היחיד שהצליח לגרום לי לחייך. אבל לחייך באמת. הוא הצליח ללא מאמץ להפוך אותי, אפילו לכמה רגעים, לאדם שהיה שונה ממני לחלוטין. ההפוך הגמור ממני. ואני לא מתכוונת למישהי כמו דומינו דול, היא הרי תעשה צחוק מכל דבר גם הוא אהבה, אבל איקן בהחלט הצליח להוציא ממני את הצד הרגיש והאוהב. אם כמה שזה מבחיל להודות בזה.
נאנחתי בשקט. "אתה הורס את האישיות המיוחדת שלי, איקן. אני לא רוצה להיות כזאת קיטשית, זה מגעיל."
זווית פיו התעקלה לחיוך שובבי. "את מעדיפה שאני אפגין אהבה כלפייך בצורה פחות יותר קיטשית?" הוא הבעיר כדורי אש בידו ושנינו פרצנו בצחוק.
ריסנתי את הצחוק והבטתי בו ברצינות. "אם לא הייתי אוהבת אותך כל כך, הייתי פשוט שונאת אותך."
איקן השתופף להתקרב אליי, שפתיו היו קרובות לשפתיי, הוא חייך לרגע אחד ואז התיישב על המיטה לצידי.
חייכתי אליו חזרה ונישקתי אותו.
נטוטו לפני 9 שנים ו-7 חודשים

מסעותיה של דומינו - תגובה 4

מקום: קומה הראשונה של המימד השלישי.
עבודה: להגן על כולכם, באאאקה! PX

עמדתי מול דלת הבוס של המימד השני ותחושה של ניצחון הציפה אותי. העובדה הפשוטה שהצלחתי לשרוד את הקומות של המימד השני לגמרי לבד מילאה אותי תחושת אופוריה, והרגשתי בלתי מנוצחת כמעט. עודף ביטחון עצמי? בהחלט. פשוט חשבתי שאחרי זה, אני מסוגלת להתמודד עם כל דבר. וכך, עם שני כדורי אש לוהטים מקיפים את ידיי פרצתי את הדלתות הכבדות.
כעבור כחצי שעה של לחימה נמלטתי החוצה מהדלת.
----------
יומיים לאחר מכן, עדיין נלחמתי בבוס. מדי פעם עשיתי הפסקות, מדי פעם הוצפתי בפחד פתאומי מהמוות ופשוט ברחתי החוצה. במשך כל אותו הזמן לא שמעתי מילה מאנונימוס. לא קיבלתי ממנו אף סימן חיים מאז הקומה השלישית, שבה סיפר לי את סיפור חייו. במשך שלושה ימים ניסיתי לחלץ ממנו תגובה כלשהי, אך לשווא. בסופו של דבר החלטתי להמשיך הלאה, להתקדם.
ולאחר שעברתי בדלת מזל נוספת הגעתי לכאן. הרגשתי טוב באמת בפעם הראשונה מאז שיצאתי מבית המשימות. הייתי שבעה, וכל הפצעים שלי נרפאו. אני מניחה שהמחסור בחברה הוציא אותי מאיזון, גרם לי לאבד פרופורציות. אבל לא עוד. עכשיו אני יודעת שאני לא יכולה, ואולי אף פעם לא אוכל, להביס את הבוס הזה בעצמי – בטח שלא בלי כלי נשק.
הבטתי למעלה לתקרה, "איך אתה מצפה ממני לעשות את זה??" שאלתי בחוסר אונים. הרגשתי לבד מתמיד, בלי נפש חיה לדבר איתה מלבד עצמי.
ידעתי מה אני צריכה – לזוז. להתקדם ולהמשיך הלאה. אני צריכה לעבור את המימד הזה ולהגיע למימד השלישי. ידעתי מה מחכה לי שם: מדריכים. אנשים כמו הליוס, מייקי, ג'ק ואנג'ל. אולי אפילו שחקנים נוספים. אני צריכה להגיע לשם, ובשביל זה אני צריכה להביס את הבוס המפגר הזה קודם.
או שאולי.... אולי אני צריכה רק לעכב אותו מספיק?
(~לא מספרת לכם על הלחימה בבוס, אתם כבר תקראו על זה כשתגיעו לסוף המימד השני~)
-----------
(מצטערת על כל הקפיצות, אגב.)
בשנייה שסיימתי עם הבוס הופעתי בקומה הראשונה של המימד השלישי, והנוף היה מוכר להפליא. עמדתי באמצע גינת שעשועים חשוכה, מוארת בעזרת פנס מהבהב יחיד שניצב מעל ספסל עץ ישן. הספסל השקיף אל עבר מתקני השעשועים - מגלשה מלוכלכת ושתי נדנדות שזזו למעלה-למטה בחריקה בגלל הרוח, קרוסלה שצבעה הצהוב התחיל להתקלף עדיין הסתובבה לאיטה כעדות לכך שמישהו היה כאן לא מזמן. לאור הירח המלא שהוסתר קלות על ידי עננים שחורים, כל המחזה נראה כמו סרט אימה קלאסי.
יכולתי להתערב שאנונימוס תכנן כאן משהו גדול, וממש לא הרגשתי שאני מכונה להתמודד איתו עדיין.
התיישבתי על הספסל והוא רטן על משקל גופי בחריקה. נו באמת, אני לא עד כדי כך כבדה. למען האמת, לא אכלתי כמעט דבר כבר ימים שלמים... מה שהזכיר לי – אני רעבה.
פתחתי את התפריט כדי לבדוק את רשימת החפצים שלי – קצת אוכל היה יכול להיות נחמד, אבל יכולתי להסתדר גם עם כמה כלי נשק בלבד לבינתיים.
"ליאה.." קולו המזהיר של אנונימוס נשמע בראשי.
"תראו תראו, מי החליט להופיע!" גיחכתי.
"ליאה." הוא חזר ואמר.
"כן כן..." סגרתי את התפריט באכזבה של ילדה קטנה. נזכרתי איך פעם הייתי מגיבה ככה כשהוא היה מזכיר לי שאני צריכה לעשות עבודה במקצוע שלא קשור למחשבים בשום צורה שהיא – ספרות, לדוגמא. הייתי רוטנת ומייללת, אבל הוא היה מכריח אותי לעזוב את מעבדת המחשבים וללכת לספרייה, והוא לא הרשה לי לחזור עד שהראיתי לו שסיימתי את העבודה.
איפה היינו אז, ואיפה אנחנו היום...
"אז מה עכשיו?" שאלתי כעבור כמה רגעים. "אל תגיד לי שאתה מצפה ממני להמשיך להילחם בלי כלי נשק."
הוא שתק. היעדר התגובה שלו עצבן אותי עוד יותר. זה גרם לי להרגיש מוזר, כאילו שאני מדברת לעצמי. למשך כמה דקות פשוט ישבתי על הספסל הרעוע ובהיתי בנדנדות. חשבתי על העובדה שאין רוח, ומכאן שזה ממש מוזר שהן עדיין זזות. גם הקרוסלה לא הפסיקה להסתובב. יכולתי להישבע שלא הייתי שם לבד, וממש לא אהבתי את ההרגשה הזאת.
בשלב מסוים הפסקתי לחכות לתשובה של אנונימוס ופתחתי את המפה שלי. לרגע שכחתי מהשינוי שעשיתי בה כשאני ונירה הלכנו להציל את מאדי (וגם את איקן, סוג של). כרגע יכולתי לראות איפה כל אחד מבית המשימות שלי נמצא בכל רגע נתון, ואת השלבים שהם סיימו במשחק. אז הם כבר סיימו את הקומה החמישית... הסתכלתי בעצב בנקודה שסימנה את מאדי. היא.. זה החדר שלי?
"תגיד, חושב שכל זה יסתיים בקרוב?" זרקתי בשקט את השאלה לחלל האוויר.
חריקה נוספת מכיוון הנדנדות, שלושה הבהובים רצופים של פנס הרחוב שהיתמר מעליי. יכולתי להישבע שהיה כאן מישהו.
העברתי במהירות את המפה לנקודה בה אני נמצאת. הנחתי עליה את האצבע בזהירות, והעברתי אותה לאורך השביל. נראה שהמפלצות בקומה הזאת מופיעות ונעלמות.
והרבה מהן נמצאות ממש כאן.
kirutoo לפני 9 שנים ו-7 חודשים
"נסיכה, בואי ליער! אין לי מושג מה את עושה אבל לספקטור יש משימה בשבילנו אני פה כבר ואני מחכה!" שלחתי הודעה למאדי. ישבתי וחיסלתי מפלצות בעזרת הצמחים הטורפים שלי, אני חייב להודות זה הרבה יותר קשה מלנעוץ בהם חרב.
שמעתי רעש בין העצים, המקום האוהב עלי בכל חמשת הקומות הללו היה היער, ולא כלכך דאגתי, זה המגרש הבייתי שלי! המשכתי להילחם, הרעש לא פסק, לאט לאט התחלתי לחשוב שמישהו עוקב אחרי, מי שלא עומד מאחורי השיחים הללו. שלחתי את הענפים שלי וניסיתי להפתיע אותה אבל כמו בעבר היא הפתיעה אותי שוב, הייתה לה קליטה מהירה וזריזות של שד! היא רצה לכיוון הענפים, קפצה באוויר ונכנסה בין הענפים, אף ענף לא פגע בה, היא שלפה את הגרזן שלה והסתובבה באוויר במהירות מפחידה, היא חתכה את כל הענפים ונחתה על האדמה, "נסיכה אה?" היא אמרה בגאווה. לסתי שמתה מהמקום, ניסיתי לשנות את הבעת הפנים שלי כך שהיא לא תבחין בהתרשמות שלי ממנה.
"ללמה עקבת אחרי? מה המטרה שלך?!?" שאלתי בעצבים וסטיתי מההופעה המרשימה שלה, היא גמגמה והשתתקה, אחרי כמה שניות היא אמרה "אני לא חייבת לך דין וחשבון!" היא נופפה בשיער שלה בתור אות לזלזול, הזעפתי לה בחזרה פנים.
"מה המשימה?!?" היא אמרה.
"המשימה, הוא רוצה שאנחנו נלמד לעבוד בתור צוות והוא נתן לנו משימות שלפי המילים שלו לא נוכל לעשות לבד" גלגלתי עיניים "לא שאני מסכים איתו!!".
בזה היה צהרים, כל ניסיון שעשינו הפיל אותנו יותר עמוק, בהתחלה הוא נתן לנו משימות של לאסוף שלושה ראשים של המפלצות של היער, ניסינו להשלים את המשימה הפשוטה הזאת אבל חוסר ההתאמה בינינו הרסה את המשימה, בהתחלה שנינו ניסינו למלאות את המשימה אבל היות וכל אחד רוצה לעשות את המשימה בעצמו ולהוכיח שהוא טוב יותר ועצרנו אחד את השני, נתקענו אחד בשני, הצמחים שלנו נתקעו אחד בשני ובמקום לחסל את המפלצת הם נקשרו אחד בשני. אחר כך התחלנו להילחם בינינו לבין עצמינו, חשבתי שאני אנצח אותה, שאני אפיל אותה לאדמה ואגמור עם הבחורה הזאת, זה מה שעשיתי עם חמישה בוסים עד עכשיו, בוסים! אז איך אני לא מצליח לנצח בחורה עלובה?!? מד החיים שלי היה על האדום, הוא היה על קצהו, מכה אחת ואני בחוץ, יכולתי לראות את זה גם על מד החיים שלה, היינו במרחק של חמש מטר בערך אחד מהשניה, זרקתי את החרב הצידה, "אני מציע הפסקת אש" אמרתי, כי רציתי לגמור את הסיוט הזה של העבודה עם הבחורה הזאת ולא לראות אותה יותר, אבל זאת לא הייתה הסיבה היחידה, התחלתי לשאול את עצמי אולי אני לא טוב כמו שאני מאמין שאני, אולי אפילו ספקטור חושב ככה? אולי מאדי הזאת היא המחליפה שלי, אני רק פה כדי להכניס אותה לעניינים ואז ספקטור יזרוק אותי? אולי אפילו יהרוג אותי? למדתי כבר שאפילו על הצדיקים הגדולים אסור לסמוך בחיים, אז למה שאני אסמוך על המפלצת ההיא ספקטור? לא מעניין אותי מה אומרים, אני בטוח בזה! הוא מפלצת, פשוט כמוני, רק חזק ההרבה יותר!
אמנם קבענו על הפסקת אש אבל עדיין לא הפכנו לצוות המושלם, לקח לנו כמעט יממה שלמה להשלים את המשימה של ספקטור, סיימנו אותה לקראת הצהרים, שמחתי כלכך להיפרד מהחופרת הזאת, אבל אז מרפי החליט לצחוק לי בפנים, ספקטור החליט לקרוא לשנינו אליו!
יאיר לפני 9 שנים ו-7 חודשים
הסתכלתי עליה במבט..מזמין. חייכתי, תמיד אהבתי את החיוך של מאדי. הוא כל כך מלא בידע, כל כך מלא בדרמה. כזה מקסים. נישקתי אותה במצח ואז בפה, מספר שניות. "איזה סבל נהדר נפעיל?" שאלתי וצחקתי. היא צחקה גם. "אז...איקן. מה דעתך שנסגור את הדלת?" היא הסמיקה. הבנתי את כוונתה, עוד מהפעם הקודם...הרגעים הקסומים שלנו. יש אנשים שיגידו שזה לא נאה, זה לא נכון, זה לא המציאות. ובכן, אני אומר שהמציאות היא מעוותת ואנחנו קובעים אותה. "מאדי, בקטל, את פורחת...כמו פרח בשחר". למה אמרתי את זה הרגע? אני כזה מביך. "תתעלמי, אני יודע". אמרתי בגיחוך, ובבושה. "זה בסדר איקן, תמשיך".
אוקיי, זה הרגע. אני מרגיש את זה. תפסתי אותה באגן והרמתי אותה לעבר המיטה. נישקתי אותה בצוואר מספר פעמים.
"את מוכנה?"
"כן..." היא ענתה לי בהיסוס.
נכנסו מתחת לסדינים.
זה היה לילה קסום.
Lich לפני 9 שנים ו-7 חודשים
מאדי: בית המשימות.

- 6:30 –


לא הייתי צריכה לכוון את השעון המעורר לשעה שש וחצי באותו הבוקר. שכבתי במיטה, ערה. ראשי היה שעון על חזהו של איקן, עיניו היו עצומות וחזהו עלה וירד בקצב נשימתי. לא רציתי להעיר אותו, אבל בשנייה הראשונה שהתעוררתי הטרטור הצורמני של השעון הלם באוזניי. למוח שלי נדרשו מספר שניות להזכיר לי למה כיוונתי את השעון המעורר על שש וחצי, וכשנזכרתי שהייתי אמורה להתייצב במאורת הארנב בשש בבוקר רציתי לחנוק את עצמי. קפצתי מהמיטה ודפקתי פעמיים על כפתור הכיבוי של השעון בחשש שאיקן יתעורר. עוד לא הייתי מוכנה לספר לו על העבודה, ואם הוא היה מגלה שאני יוצאת מבית המשימות בשעות הבוקר המוקדמות שום תירוץ לא היה עובד עליו.
עד ששמתי לב שהכפתור נתקע במקומו כבר הספקתי לאבד את העשתונות, אז הוצאתי גרזן וריסקתי את השעון לחתיכות, הצלצול פסק שנייה לאחר מכן. למזלי איקן לא התעורר.
כשלתי ישנונית בחדר ולבשתי מכנסי ג'ינס וגופייה שחורה, לקחתי חולצה נוספת שהייתה זרוקה על הכיסא ונעלתי במהירות את המגפיים מבלי לקשור את השרוכים.
יצאתי בשקט מהחדר, כשהסתובבתי לאחור פגשתי בפניו של בראנדיל. עיניו החומות סקרו את פנים החדר בסקרנות מחרידה להפליא.
"מאיפה צצת?" הנחתי יד כדי להרגיע את ליבי המבוהל, לשבריר שנייה הרגשתי ערנית מידי.
הוא לא הגיב, אבל ראיתי שאישוניו פזלו בכמה סנטימטרים לכיוון המיטה, היכן שאיקן שכב, אז חסמתי את שדה ראייתו ושילבתי את ידי על חזי.
"זה איקן?" הוא שאל, לא יכולתי לפרש את נימת קולו, אבל הוא נראה מסוקרן, אז סגרתי מאחורי את הדלת.
"לא ראית שום דבר. תמחק את הרגע הזה מהראש הפסיכי שלך. כן?"
הוא שתק.
"אני אקח את זה כחיוב. אז נתראה, חייזר." טפחתי בהיסוס על כתפו, עפעפיו לא זזו סנטימטר במקומם. בחור מוזר.
נטוטו לפני 9 שנים ו-7 חודשים

מסעותיה של דומינו דול - תגובה 5
מקום: הקומה הראשונה של המימד השלישי.


רצתי.
רצתי בשביל היחיד שראיתי.
העיקר לברוח מכאן, כמה שיותר רחוק.
בחיי, איזה מן מפלצות אלה?!
"באמת הגזמת הפעם!" סיננתי בקול חנוק ספק מזעם ספק מפחד. אנונימוס לא ענה, אבל ידעתי שהוא שמע מה אמרתי.
שאר הקומה הראשונה של המימד הזה נראית כמו עיר בחו"ל. רחובות מרווחים ובתים גדולים, מדי פעם כיכר עם מזרקה או פארק. מקום שיכל בקלות להיראות נחמד ואפילו מזמין באור יום, אלא שבלילה הוא נראה אפל ומלחיץ.
המשכתי לרוץ ברחובות הריקים מאדם ותוך כדי ניסיתי לחשוב איך אני אוכל לשרוד במימד הזה. אני צריכה אוכל, נשק, מקום לישון. בקיצור – אני צריכה שוק. הלוואי שהמימד השלישי היה דומה יותר למימד הראשון. זה היה מימד כל כך קליל ונחמד...
דלת נפתחה בהמשך הרחוב, ופנים נגלו מתוכה. זה היה איש מבוגר וקירח בעל כרס עבה וזקן בלונדיני, לבוש בחולצת משבצות מכופרת ומכנסיים כהים. בידו היה בקבוק זכוכית. הוא סימן לי למהר, ואני פשוט האצתי ונכנסתי פנימה בלי לחשוב. מה אם הוא היה מפלצת בעצמו? או יותר גרוע – מה אם הוא שחקן? והכי גרוע – מה אם הוא המדריך של הקומה הזאת?
בשנייה שנכנסתי הוא סגר את הדלת. במשך כמה שניות הקשבנו לקול הצללים שהתנגשו בה, ואז ירדה הדממה וסוף סוף הצלחתי לחזור לנשום.
"תודה.." אמרתי בהיסוס.
הוא הנהן בתגובה ואמר, "מה בחורה כמוך עושה במקום כזה?"
לרגע הייתי בטוחה שלא שמעתי נכון. "אה.. סליחה?"
"את שמעת אותי." הוא אמר במורת רוח "זה מקום מסוכן מדי לבחורה כמוך. בקומה הזאת יש רק לילה, והצללים האלה – " הוא החווה בידו לעבר הדלת " – לא הולכים לשום מקום. את תקועה כאן עכשיו." הוא סיים את המשפט בנימה צינית של שיכורים, כאילו אומר 'אמרתי לך', אלא שזה בכלל לא היה הגיוני.
"אתה שחקן?" שאלתי.
"לא לא, רק הבעלים של הבר הצנוע הזה." הוא אמר בחיוך עייף.
"בר? זה נראה כמו מסעדה" השבתי.
"זה קצת מזה וקצת מזה. אנשים באים לפה גם כדי לאכול וגם כדי לשתות – אבל היי, אני לא שופט. מגיעים לכאן כל מני טיפוסים שרואים שהם עברו הרבה בחיים, ראו איזה דבר או שניים שאנחנו צריכים להתפלל שלא נראה. אז אם הם רוצים לאכול משהו קטן לארוחת ערב וגם להוריד איזו שאכטה, שיהיה להם בכאבוד!" הזקן הרים בקבוק הזכוכית ולגם. משסיים, הטיח אותו בשולחן בחוזקה והתיישב על אחד הכיסאות שלידו.
"אבל.. למה התכוונת כשאמרת כשאני תקועה כאן עכשיו?" שאלתי בלחץ.
"טוב, בשנייה שתצאי החוצה את תיתקלי בצללים האלה שוב. אלא אם את מספיק חזקה כדי להביס אותם – וזה בסדר גמור להודות שאת לא – את לא תשרדי אפילו דקה לבד בחוץ!"
'כבר עשיתי את זה..' חשבתי לעצמי. "אבל אני לא יכולה להישאר כאן! אני צריכה להתחזק ולהמשיך הלאה!"
"אין לי איך לעזור לך, דולי." הוא ענה במשיכת כתפיים.
לשנייה כולי התקשחתי למשמע העיוות הנוראי שהזקן הזה עשה לשם שלי. לרגע לא הבנתי איך הוא יודע אותו, אבל מבט חטוף אחד למעלה הזכיר לי ששם המשתמש שלי מרחף מעליי כל הזמן. נשמתי עמוק כדי להירגע ושאלתי בקול מתון, "אז מה אני אמורה לעשות עכשיו?"
הזקן חשב לרגע, ואז אמר "אני אעשה איתך עסקה. אני אשמח לקצת עזרה כאן עם הבר, ויש לי חדר פנוי למעלה. את תעבדי כאן, ובתמורה אני אתן לך אוכל וקורת גג. איך זה נשמע לך, אה?"
"ואיך אני אתאמן? אני צריכה כלי נשק כלשהו, מקום לתרגל, מישהו להילחם איתו!"
את הבעיה הזאת הזקן פתר כלאחר יד, "הטיפוסים שבאים לכאן תמיד מביאים איתם איזה דבר או שניים לסחור, אני בטוח שתמצאי איזה כלי נשק שתאהבי. בקשר לאימונים.. אל תדאגי, אני בטוח שמצפה לך אתגר בלהישתלט על הלקוחות. אז מה את אומרת, יש לנו דיל?" הוא הושיט לעבר יד אחת ללחיצה.
חשבתי על זה לרגע, והגעתי למסקנה שאין לי מה להפסיד. לחצתי את ידו במהירות ואמרתי "דיל".
אקו לפני 9 שנים ו-7 חודשים
(אומייגאד ארן מגיב)
האחו היה שטח רחב ידיים עם מעט גבעות, מדרונות וסלעים פזורים, עם יער והרים במרחק. זה היה אמצע היום במימד הראשון ותהיתי איך שאר השחקנים מסוגלים לצוד חיות בקומה הזו, השטח פשוט היה כל כך פתוח עד שכל חיה הייתה רואה אותם מקילומטרים. למזלי איילים לא מסתכלים הרבה למעלה.
הרוח הקרירה פרעה את שערי, האייל אחריו עקבתי היה בעל קרניים ענקיות ותבנית מנוקדת על הגב, והוא סוף סוף הגיע למקום מספיק פתוח כדי שאוכל לתקוף אותו.
צללתי כלפי מטה בשריקה, הכנפיים שלי עדיין סירבו להיות שקטות לגמרי וזה הטריף אותי, וגם את האייל, ששם לב אליי והתחיל לרוץ, אבל זה היה חלק מהתוכנית, כי למרות שהוא ברח ממני, הצלילה הזו הפכה אותי למהיר ממנו, ובהחלט לא רציתי להשתפד מקרניים שלו, כך שהבריחה שלו ממני חשפה את כל החלקים הפחות חדים שלו. עברתי לתעופה במקביל לרצפה, בגובה של שני מטרים בלבד, הדשא חלף ביעף על פניי וצמצמתי במהירות את הפער ביני לבין האייל. פגעתי לו ברגל עם חרב העץ שלי, גיליתי לאחרונה ששימוש בכלי נשק קהה מעלה את הסיכוי לקבל פרווה אחרי שהורגים את היצור, מגניב. האייל מעד והתעופף לאוויר, מתגלגל כמו מכונית שעברה תאונת דרכים במאה קמ"ש, אבל היצור הקשוח שרד, ואני נחתי לידו.
הוא הסתער עליי עם קרניו, ואני שברתי לו אותן אחת אחרי השנייה במהלומות חזקות, היצורים בקומה הראשונה נהיו ממש קלים.
בהסתערות נואשת אחרונה הוא ניסה לשפד אותי עם גדמי הקרניים החדים שלו, ואני פשוט קפצתי ישר מעליו עם מעט שימוש בתעופה, ובדיוק כשהוא התחיל להסתובב הנחתתי לו מכה עוצמתית על הראש. האייל התפוצץ לרסיסים זוהרים.
קיבלתי קרן אחת, פרווה ויחידת בשר. נחמד.
זו הייתה החיה האחרונה להיום, ערב כבר הגיע והייתי צריך לאכול, אז התחלתי ללכת לכפר ברגל, כי הייתי בעמק ולא היה לי כוח לעוף שעה בשביל להגיע מספיק גבוה, והכפר רק היה במרחק עשר דקות הליכה.
מאז שהבסנו את הבוס האחרון לא עשיתי הרבה, פשוט... לא הייתה לי המוטיבציה. קראתי קצת את ספר חיות הלוויה וצדתי מעט, אבל לרוב פשוט נחתי, בעיקר בקומה הראשונה או השנייה. בזבוזי הזמן הממושכים האלה באמת נותנים זמן לתהות על פשר המשחק הזה ולשים לב לאיכות שלו... משחקי הדמיה כאלה כבר יצאו בעבר, אבל הגרפיקה פה הייתה כמעט אמתית לגמרי וכל פיסה קטנטנה של המשחק כאילו נבנתה בידי אמן.
אכלתי ארוחה חפוזה בפונדק שבקומה הראשונה, לרוב אהבתי את האווירה של המקום, אבל באותו היום היו מעט מאוד אנשים, לכן אכלתי בשקט וחקרתי לעומק את התפריט של המשחק. גיליתי לאורך הזמן שלמשחק יש תפריט מאוד מורכב עם מערכת מעניינת של מעבר רמות ויכולות, ושיש עוד המון אפשרויות ששווה לחקור, כרגע תהיתי לגבי הוספת סקיל קסם כי קסמים מאוד יעזרו לי, אבל גם רציתי להתחיל סקיל ביגוד או להתקדם עם בני הלוויה.
חזרתי לבית המשימות, כשמאדי התפרצה החוצה מהדלת ונעצה בי מבט שאומר לי לא להעז לדבר איתה, ואז פנתה אלי בעצמה.
"מה אתה עושה כאן, מתבודד? אתה לא אמור להיעלם באיזו פינה נידחת עד שנעבור את המימד?"
"את ממש רגזנית היום, הא?" העזתי לומר "ולאן את ממהרת ללכת כל כך מוקדם בבוקר?" (נעמיד פנים שהטיימליין שלי הגיוני)
היא נעצה בי מבט שהיה יכול להתפרש כמבוהל לשבריר שנייה ואז צעקה "זה לא העסק שלך! אני אשסף לך את הגרון!" חשוד... מאוד חשוד...
מיהרתי לזנק לגג הקרוב, כחמישה מטרים מעל הראש שלה, בזמן שהיא שלפה סכין.
"תראו מי בורח!" צעקה
"לפחות אני לא תוקף בני ברית"
מאדי נעצה בי מבט של שנאה טהורה בעודה מבעירה כדורי אש בידיה, ואני פשוט נשכבתי על הגג, חוסם את קו הירי שלה.
"אני עוד ארצח אותך!" צעקה. צחקקתי, ואז כדור אש פגע ממש ליד הרגליים שלי, ושמעתי את מאדי הולכת בזעם. זהו, עשיתי את זה. בפעם הראשונה התמודדתי עם מאדי, זה היה מלחיץ, אבל עשיתי את זה.
זה היה צריך לקרות לפני המון זמן. בהתחלה חשבתי שאם אהיה שקט היא תירגע, אבל זה רק החמיר, הייתי צריך להבהיר לה שהיא לא יכולה להתעלל בי בלי השלכות. אולי המצב יחמיר, אבל לפחות עמדתי על דעתי.
כשהייתי בטוח שהיא לא הולכת לחזור עם איזה גרזן דו ידני ירדתי למטה, כשהבחנתי שהחלון לחדר של נירה פתוח. נירה... לא הספקתי לדבר איתה מאז הבוס האחרון, וממש רציתי... אבל אני מניח שלא מצאתי את האומץ... פשוט רציתי להיות איתה יותר, אבל בכל פעם שראיתי אותה פשוט לא ידעתי מה לעשות או לומר.
פניתי אחורה, היא בטח ישנה והשאירה את החלון פתוח, ובכל מקרה לא מתאים לגשת אליה עכשיו... אולי אמכור את הפרוות איפושהו או... אבל לפני שהספקתי ללכת אפילו צעד אחד שמעתי צעקה מאחוריי.
נירה!
הנפתי בעוצמה את הכנפיים שלי ותוך שנייה זינקתי ישר דרך החלון שלה, מה קרה לה?
זאבה~ לפני 9 שנים ו-7 חודשים
נירה-


הבזק אור-
סימא את עיני, הרגשתי כאילו להבים חודשים אל תוך מוחי. רציתי למות.
אל תמותי-
רציתי להתעטף בקול הזה, בנחמה המתוקה הזו.
למה את לא מחפשת אותי?
אני מנסה! צרחתי. צרחתי בכל כוחי. לא הצלחתי.
בגללך אני מת אחות קטנה..
לא! אתה לא מת! אתה לא!
איך את יודעת?
צרחתי.
איך את יודעת את זה הייז? איך תגידי לי!
צרחתי, הרגשתי כאב שמפלח את גופי.
לפתע הרגשתי ידיים שאחזו בי בכוח וניערו אותי בכוח וקרעו אותי מן החלום.
פקחתי את עייני בבהלה וראיתי את פניו של גון, ראיתי כמה סריטות על ידיו וצווארו.
"מה קרה?" שאלתי. ידעתי רק זיכרון כלוש של משהו רע.
"את.. צרחת מתוך שינה נירה.. את בסדר?" שאל. השפלתי את מבטי. לא ממש ידעתי מה לומר. ג'ון חיבק אותי בכוח, השענתי את ראשי על כתפו והרגשתי את הדמעות שרצו לפרוץ מעיני אך לרגע ראיתי גם כמה פרצופים מודאגים בדלת. לא נעלתי אותה? לא זכרתי..
בכמה שניות התנתקתי מחיבוקו של ג'ון וטרקתי את הדלת בפרצופם של השחקנים הסקרניים. הבטתי אחורה אל ג'ון וקלטתי שאני לובשת רק חולצה ותחתון. למרות שהחולצה די ארוכה. הסמקתי ומיהרתי חזרה למיטה כשאני מכסה את עצמי בשמיכה. ג'ון הביט בי. שכבתי מכורבלת בשמיכה על המיטה. רציתי לתת לדמעות לזרום אבל לא יכולתי. התיישבתי באטיות ונשענתי על ג'ון. הוא חיבק אותי. אחרי רגע משכתי אותו לידי על המיטה וחיבקתי אותו חזק. הוא רק שתק והביט בי.
"מה?" שאלתי וסידרתי את זרועו שתשמש לי ככרית. הוא לא אמר דבר. התקרבתי אליו עוד יותר והתחלתי לבכות. הוא ליטף את שערי באיטיות. לעזאזל! למה אני חייבת להיות כמו הנסיכות הדפוקות האלה מסיפורי האגדה? טוב.. באותו רגע לא היה לי ממש אכפת. הרמתי אליו את מבטי ונישקתי אותו, פי סגר על פיו למשך כמה שניות ואז התנתקנו. הבטתי בעיניו הירוקות ונשאבתי אליהם. הוא נישק אותי בעדינות וחיבק אותי בחוזקה. נרדמתי לצידו.
מנהלות מימד 72 לפני 9 שנים ו-7 חודשים
חמודיםםםםם 3>
משוררונת:) לפני 9 שנים ו-7 חודשים
קאווינה – תקופת העבודות: שבוע לאחר הקומה הרביעית.

עבודה: מוכרת, מטפלת ומאלפת בחנות בני לוויה.
קומה: קומה 4, מימד 1

אולור לא בלט בעיר ההומה, המלאים באנשים וחיות המחמד שלהם.
טובב, כמעט לא בלט.
"אולור! גריפון רע! מה אמרתי לך על חולדות? הן מזיקות לקיבה שלך!"
הגריפון הטיפש שיטח את אוזניו לפני, ופלט מפיו את שאריות זנבה של החולדה. בפעם השלישית באותו היום.
נאנחתי, ולאנחתי הצטרף צחקוק ידידותי.
הפנתי את ראשי במהירות, על משקוף דלת אחת החנוית נשענה נערה מנומשת וחיוך על פניה.
"צריכה עזרה?"
הבטתי על השלט שמעליה, שהכריז: חנות בני לוויה.
"עזרה?... אולי לא. אבל את יודעת איך אני יכולה להשיג כאן עבודה?"

"בטח! תודה... אז מחר בשבע?" חייכתי אל אלה וקשרתי את אולור ברצועה שלו.
היא הנהנה אלי ופתחה את הדלת, "יהיה נחמד לעבוד עם עוד מישהו, לשם שינוי. העבודה לבד יכולה להוציא כל אדם ממוצע מדעתו"

"אה, וצ'ארלי- לא תאמין! מצאתי עבודה!" כנראה שאלה הקופצנית הדביקה אותי, כי הייתי עירנית במיוחד באותו ערב.
"בחנות חיות! זה לא נפלא? ואלה כל כך נחמדה!" התפרצתי לחדרו מוקדם יותר באותו הערב, ושכבתי על המיטה בעודי בוהה בתקרה, מפטפטת עם עצמי. צ'ארלי עצמו ישב על כיסא ליד שולחן הכתיבה, מספק לי תשובות שקטות מדי פעם.
מנהלות מימד 72 לפני 9 שנים ו-7 חודשים
משוררונתתתת! טעות O:
*שבוע לאחר הקומה החמישית! או המימד הראשון פשוט. לא לטעות בזה!
Brandil לפני 9 שנים ו-7 חודשים
ישבתי ליד שולחן הכתיבה שלי וקראתי ספר, כשאריאן התפרצה לחדרי.
"היי צ'ארלי!" בירכה אותי.
"שלום." עניתי בקצרה.
שמחתי על ההפוגה הקצרה מהשגרה שסיפקה לי אריאן.
"אממ... אכפת לך אם אני אבלה אתך פה קצת? פשוט מעט משעמם לי..." שאלה בזהירות.
"כן, בטח. תרגישי בנוח." עניתי לה ברוך.
אריאן נכנסה במהירות, קפצה במהירות על מיטתי, ומיד החלה לדבר.
"אז... מה שלומך?" שאלה בנמרצות.
שלומי בסדר." הנהנתי.
"מצוין.
אוי, מצטערת שהפרעתי לך לקרוא דרך אגב...
מה אתה קורא, בכל מקרה?" תהתה.
"The Social Animal, של דיוויד ברוקס." עניתי.
אריאן הרימה גבה.
"זה ספר על פסיכולוגיה חברתית.
די מעניין." הסברתי.
"איך בכלל מצאת ספר כזה במימד, בכל מקרה?" שאלה בסקרנות.
"הספריה.
בגלל שבמימד הוא, ובכן, משחק מחשב, יש לנו גישה בלתי מוגבלת לרוב הספרים שאי פעם נכתבו.
זה... די מגניב." עניתי בביישנות.
"וואו. אוקיי.
אני צריכה לנסות את זה באיזושהי פעם..." אמרה אריאן וצחקה.
"אה, וצ'ארלי- לא תאמין! מצאתי עבודה!" היא נראתה שמחה מאוד.
"בחנות חיות! זה לא נפלא? ואלה כל כך נחמדה!" המשיכה בעליצותה.
שתקתי.
"טוב, תודה רבה שהארחת לי לחברה, היה לי מאוד משעמם.
אני מודה לך בכנות.
עכשיו... רוצה לרדת לקומה התחתונה, לארוחת הצהריים?"
חייכתי.
"בטח."
"אז בוא כבר!"
צחקנו.

matrix לפני 9 שנים ו-7 חודשים
יום 13 במימד

בשעה 7 וחצי השתגרתי אל הקומה השנייה.
בום.
הדבר הראשון שהכה בי היה הריח המלוח. מיד אחריו הגיעו גם הקולות. הצרחות של השחפים, קולות המלחים, הגלים שמתנפצים על החוף... האחרון היה המראה. הים האינסופי, הגלים, הקצף, השמיים, השמש... כבר שכחתי עד כמה זה מדהים. אני לא יודע כמה זמן פשוט עמדתי והסתכלתי, אבל בסוף הצעקות של נירה שמצאה אותי העירו אותי.
הלכנו לחפש סירה. די מהר ראינו שכל הסירות פחות או יותר באותו מצב, ולכולם מחיר אחיד של 400 מטבעות. עכשיו רק נשאר לנו למצוא 2 דייגים נוספים.. החלטנו להסתובב במזח בתקווה שנמצא מישהו. אחרי אולי חצי שעה של חיפושים הגענו אל קצה המזח.
"יש למה להמשיך..?" שאלתי. "תכלס, מה הסיכוי שנמצא פה שני אנשים שבמקרה גם רצו להיות דייגים ולא הייתה להם רביעיה?"
"אממ.. סליחה?" קול מאחורינו הקפיץ אותנו. סניטמטר מאחורינו עמדו.. זאת אומרת, עמד.. עמדו, 2 אנשים שנראו בדיוק אותו דבר. הם היו גבוהים מאוד, עם שיער שחור קצוץ, מבנה פנים קצת מרובע, לשניהם היו זוג כנפיים כסופות גדולות, והם לבשו את אותם בגדים, ג'ינס חדש וחולצה ירוקה מקומטת. אוקיי.. די ברור שהם נכנסו למשחק ביחד, אבל מה עבר עליהם?
"רצינו להיות דייגים אבל לא הייתה לנו רביעיה.. אתם בעניין?"
החלפתי מבט עם נירה. זאת איזשהי בדיחה גרועה ממש של אנונימוס, או שזה אשכרה אמיתי?
אבל הם היו נראים רציניים. "אוקיי.." נירה ענתה.
"אנחנו דקסטר ואפי, בית משימות troop 23" אמר הימני מביניהם
אין מצב. זאת מתיחה או משהו. דקסטר ואפי?
עיניה של נירה עלו לרגע אחד אל השמות מעל ראשיהם. "נירה וצ'סטר"
"שנלך לחפש סירה?"

אחרי כמה דקות קנינו סירה שמצאה חן בעינינו, והפלגנו לים. במהלך ההפלגה למדנו שהם תאומים שגרים בדנמרק, "ממש קרוב לים". בדיוק כמונו, גם הם סיימו לא מזמן את בית המשימות, והתפזרו לעבודות. בית המשימות שלהם פחות או יותר בגודל שלנו, וממה שהשוונו כנראה שכולם נראים אותו דבר, אבל הם לא כל כך מסתדרים עם השאר, מסתבר.

זה דווקא די כיף. 4 שעות ביום לשוט בים, לדבר ולתפוס דגים. אני בטוח אשתעמם מזה מתישהו, אבל בינתיים זה ממש נחמד. ב12 סיימנו, וחזרנו אל השוק. תפסנו 64 דגים, והרווחנו 1600 מטבעות. וואו. חילקנו את זה ל4, ככה שכל אחד קיבל 400 מטבעות.

כשחזרנו לבית המשימות צנחתי על הספה הקבועה שלי והמשכתי את ספר בני הלוויה. אחרי כמה זמן הרמתי את הראש, וראיתי את קרייטוס משחק עם סכין. "תגיד, קרייטוס" קראתי לו.
"הממ?"
"בא לך לאמן אותי בלחימה?"
הוא חשב שנייה. "בכיף, למה לא"
השתגרנו אל הקומה הראשונה. מצאנו פינה שקטה, והתחלנו להתאמן.
כעבור חצי שעה שכבתי על הרצפה עם סכין עץ מוצמד לחזה, בפעם המאה אלף, סחוט מזיעה, כשקרייטוס עומד מעלי ומביט בי בחיוך. "סיימנו להיום?" הוא שאל משועשע.
תצחק כמה שתרצה, אבל המפלצת הבאה תצחק פחות. "עוד פעם אחת"
----------------
אחרי שסיימתי להתאושש, ואכלתי ארוחת צהריים, השתגרתי אל הקומה הרביעית, ווהופעתי במרכז המדשאה. אבל במקום ללכת לכיוון בנייני היוקרה, איפה שנמצא הבית של אנג'ל, פניתי לכיוון אחר והתחלתי להתקדם אל הכיוון של אזורי העוני, אל המגרש הביתי שלי. התחלתי כבר להתרגל לפאר של בית המשימות, אני צריך להזכיר לעצמי מאיפה אני.
הסתובבתי ברחובות עד שמצאתי פינה שקטה, מעין גומחה קטנה, והתחלתי להצמיח עשב. בתור התחלה הצמחתי קיר ארוך שהפריד ביני לבין הרחוב הריק. אחר כך הצמחתי שכבה קצרה של עשב על כל הרצפה, ובסוף הצמחתי קנוקונות של עשב על הקירות. כשסיימתי יצא לי חדר די מרשים. יצאתי, ועיביתי מאוד את הדלת וליפפתי אותה מסביב לקירות אז אולי יש סיכוי שהדבר הזה יישמר. המשכתי להסתובב ברחובות בתקווה שאולי אמצא משהו מעניין
אקו לפני 9 שנים ו-7 חודשים
(לילה אקראי בבית המשימות)
אז... זה... קרה.
חוסר הדיבור שלי באירוע עם נירה לא נבע חס וחלילה מהיותי מגניב ביותר, אלא פשוט כי לא יכולתי למצוא מילים לומר, ועכשיו שכבתי על המיטה ליד נירה הישנה תוהה על פשר ההחלטות שהביאו אותי למקום הזה.
נירה ישנה בשקט, מאוד משונה ביחס לסיוט שבדיוק היה לה, אבל אני לא בטוח אם יש בן אדם אחד בכל בית המשימות שלא היו לו סיוטים מאז תחילת המשחק. גם לי היו סיוטים בהתחלה, אבל בשבועות האחרונים אפילו לא היו לי חלומות, ואם היו הם היו מופשטים ונטולי היגיון לחלוטין. הגעתי למצב שבו הפסקתי להתעלם ממוות במשחק והתחלתי לקבל אותו, אבל אני לא בטוח אם אי פעם אתרגל למראה אנשים מתים.
נירה שינתה תנוחה לידי, הסתכלתי עליה לשנייה תוהה איך היא מסוגלת לישון ישר אחרי סיוט ועוד עם כל החיות שלה מרעישות מסביב, כולל אחד מהדביבונים שלה שניסה לפרום לי את שרוכי הנעל בהבעה נחושה והצלחה מעטה.
ואז נזכרתי מי אני ואיפה אני וקמתי מהמיטה במבוכה, מתנדף מהחדר בשקט של נוצה נופלת ומהירות של חתול מבוהל.
לאן עכשיו? לחדר שלי? למכור את הפרוות? לצוד? לשבת על גג גורד שחקים בקומה הרביעית ולחשוב על פשר משמעות החיים והקיום באופן יותר ויותר מדכא עד שארד לקנות גלידה ולהתחרט על בחירת מגמת פילוסופיה בתיכון ואז אולי להתעודד במחשבה על נירה ועל כמה שהיום לא הלך לי גרוע כמו שהוא יכול היה?
בחרתי באפשרות האחרונה.
Lich לפני 9 שנים ו-7 חודשים

מאדי – תקופת העבודות: שלושה שבועות לאחר הקומה הרביעית.

עבודה: רוצחת שכירה.
קומה: קומה רביעית, מימד1.


- 8:00 -

פתחתי בבעיטה גסה את הדלת הראשית של מאורת הארנב, האוויר המחניק וריחו המצחין של האלכוהול אפף אותי. ספקטור כבר הזהיר אותי לא להיכנס דרך הכניסה הראשית, הוא טען שזה עלול להסגיר את "המחבוא" שלנו, ושעליי להיכנס דרך הכניסה האחורית. אבל ידעתי שזה עניין של דקות. רצתי במהירות עד סוף המסדרון ופניתי שמאלה, שרוכי המגפיים שלי התנופפו לכל עבר ואני עדיין יישרתי את החולצה על גופי. עד שעיני נתקלו בדלת המתכת הכחולה של מרתף האימונים, הספקתי לאסוף את שיערי ולסדר את החולצה. השענתי את כל משקל גופי ודחפתי את דלת המתכת עד שנוצר פתח מספיק גדול כדי שאוכל להיכנס בו, לאחר שסגרתי אותה הסתובבתי לאחור, ספקטור ודני חיכו לי שם, הם לא נראו מרוצים.
"איחרת," נבח דני, אבל הוא ניצל את הרגע שספקטור לא הסתכל ושלח לעברי חיוך משועשע. רציתי לחנוק אותו. ספקטור הביט בי בגבות מורמות, מהדרך שבה הוא בחן אותי ידעתי שהוא מנסה להחליט אם הוא צריך להיות השוטר הטוב או הרע. לא יכולתי להגיד לו שקמתי מאוחר, דני רק היה מוצא מה להעיר על זה, אבל לצערי ספקטור לא היה פראייר, שום תירוץ לא היה עובד עליו ואם לא הייתי רוצה שהוא יפטר אותי הייתי חייבת להודות באמת.
"מצטערת על האיחור, אדוני." בלעתי בקושי את המילה האחרונה.
דני התיישב בפישוק רגליים על הכיסא והניח את שתי ידיו על המשענת, הוא צחקק. "מה קרה, היפיפייה הנרדמת לא הצליחה להתעורר?"
חרקתי שיניים. למזלי ידעתי בדיוק מה נקודת התורפה שלו. "לי לפחות יש איפה לישון."
הוא לטש בי מבט חתום לרגע ממושך ואני הידקתי את שפתיי. הפה שלו רטט בכעס. תטעם קצת מהכאב, עצמאי דפוק.
"תלמדי לצאת ממסגרת השחקנית המפונקת, אם ספקטור אמר לך להתייצב פה בשש בבוקר, אז את תתייצבי פה בשש בבוקר. ללא תנאים מיותרים."
התכווצתי מההערה העוקצנית שלו ושלחתי מבט אל ספקטור לראות מה תגובתו, אך לרוע מזלי הוא כנראה לא שמע אותה, או שפשוט החליט להתעלם.
"הערב תתחיל המשימה הראשונה שלכם," הוא פתח, עיניו עברו ממני אל דני ומדני אליי חזרה. "יש מועדון לא רחוק מכאן, כוכב נופל. היום בערב יתקיים בו נשף מסכות, מה שאומר ששחקנים רבים יגיעו מכל ביתי המשימות דרך הזמנה שאנונימוס ישלח למכונות הכתיבה. הארגון של דארקסייד לא יחמיץ את ההזדמנות הזאת, הם ינצלו את ההזדמנות כדי לפשוט על המועדון ולטבוח בכולם על מנת להגיע לרכוש שהשאירו הנרצחים לאחר מותם. לכן המשימה שלכם היא לעצור את דארקסייד לפני שהנשף יתחיל ולעשות זאת בצורה הכי חלקה שאפשר."
הרגשתי שהרצפה מסתחררת תחתיי. המשימה הזאת נשמעה לי בלתי אפשרית. דארקסייד הרגו הרבה שחקנים מתחילת המשחק, כל הרכוש שהצליחו לאסוף עד עכשיו מסוגל להפוך אותם לבלתי מנוצחים.
"לכל השחקנים של דארקסייד יש קעקוע על זרוע ימין. קעקוע של שתי חרבות מצולבות. בדרך כלל הבגדים שהם לובשים בלויים, או גדולים עליהם בכמה מידות, השיער שלהם צבוע ויש להם עגיל שחור בצד השמאלי של האוזן, העגיל הזה הוא בעצם אוזנייה, בדרך כלל הוא משמש כדי להעביר הנחיות ספונטניות לאותו רגע. מכיוון שרוב השחקנים בארגון של דארקסייד הגיעו בתור עצמאים, תוכלו להבחין שחלק ניכר מההתנהגות שלהם מביעה חייתיות, פרימיטיביות ורצון עז להרוג."
הצצתי בדני מזווית עיני, הוא לא נראה נסער מהדברים שסקפטור אמר.
"תוכלו להבחין שצורת הלחימה שלהם קבועה. הם מסתערים, נותנים את המכה וחוזרים לעמדה. לאחר מכן הם חוזרים על הפעולה עד שהאויב מתעייף בעצמו. זה אומר שהם לא ממהרים לתקוף באופן ישיר, הם עושים זאת בהדרגה עד שהם נותנים את המכה האחרונה."
נזכרתי בהיתקלות שלי בשלושת העצמאים לפני כשבוע. הם היו יכולים להרוג אותי בשיסוף מהיר של הגרון, אבל הם לא עשו את זה, הם החליטו להשתעשע קצת לפני. ופה הייתה הטעות שלהם.
"את המשך ההנחיות תקבלו הערב. ועכשיו, מאדי," ספקטור השתופף לצד ארגז מאובק והוציא מתוכו שמלת קטיפה אדומה שקופלה בקפידה ונעלי עקב שחורות, הוא הושיט לי אותם. "את תלבשי את זה כדי להסוות את עצמך."
"שמלה?" הרמתי גבה.
"שמלה."
"ונעלי עקב?"
"ונעלי עקב." ספקטור חזר אחריי.
"אני לא – "
"את כן." הוא פסק. המבט שלו היה החלטי, הוא לא התכוון לוותר לי. לעזאזל איתך.
"דווקא חשבתי שאצלכם ללבוש שמלות זאת שגרה." הקניט אותי דני.
התעלמתי מדבריו ופניתי לספקטור. "אתה מצפה ממני להרוג עצמאים על עקבים?"
"לא," הוא זקף את גבו, שחרר את ראשו בכמה קנאקים ואז הביט בי חזרה. "אני מצפה ממך לציית."
דני פלט צחוק מהיר מאחורי.
"אני מעדיפה ללכת בלי בגדים." עניתי בקור. לא הצלחתי להיזכר מתי הייתה הפעם האחרונה שלבשתי שמלה. והייתי מעדיפה שגם לא להיזכר. מה שהיה שייך לחיים האמתיים כבר לא היה רלוונטי בשיט.
"זה דווקא נשמע כמו רעיון לא רע." התלוצץ דני.
תקעתי מפרק בפניו.
matrix לפני 9 שנים ו-7 חודשים
המשך יום 13
לא מצאתי שום דבר ברחובות, אבל עצם זה שהפרצוף שלי נראה שם יעזור לי אם אני אחשוב על להתאקלם.
השתגרתי אל בית המשימות והמשכתי לקרוא בספר בני הלוויה, ואז סתם דיברתי עם האנשים שהיו בסלון עד ארוחת ערב. אחרי ארוחת ערב התאמנתי טיפה על להצמיח דשא ולהחזיר אותו חזרה לאדמה, ואז הלכתי לישון.
וואו. זה בהחלט היה יום עמוס, אולי עמוס מדי. אבל מצד שני, זה הזמן שלי להתחזק...
אני כבר אחשוב על זה מחר, החלטתי ונרדמתי תוך שניות.
kirutoo לפני 9 שנים ו-7 חודשים
המכה לא כאבה לי אך יצא לי דם מהאף, תמיד הייתה לי רגישות באף, ניסיתי לחשוב האם יכול להיות שגם את המחלות שלנו אנונימוס הכניס לנו פה. עצמתי עיניים בעצבים, "ספקטור... לא מעניין אותי מה אתה אומר, אני הולך לגמור עם הסיפור הזה!" אמרתי ושלפתי את אחת החרבות מהכת שלה.
כאשר חיכינו למאדי החלטנו להתאמן, הלכתי לקצה אחד של החדר והוצאתי את שני החרבות מהתפריט, עמדתי מוכן, ספקטור הלך אל הדלפק והתחיל להוציא בקבוקים ממקום שלהם, הוא הוציא בקבוק ווסקי וזרק עלי, ספקטור לא היה חלש, הבקבוק עף במהירות מטורפת וכמעט פגע לי בפנים, אם לא הייתי זז באותו שניה הבקבוק היה מתפוצץ לי בפנים, זאת לא החוויה הכי מהנה שאפשר לחוות, תאמינו לי!!
אחריו בקבוק פילנדיה, אחר כך בירה, הוא זרק עוד ועוד בקבוקים, בעיקר ווסקי, הצלחתי להתחמק מכולם או לחבוט בהם באחת החרבות שלי, אך פתאום באוויר, בשבריר שנייה ראיתי על אחד הבקבוקים כתוב 87% אלכוהול... 'אין סיכוי שאת הבקבוק הזה אני מפוצץ!' חשבתי לעצמי, לא יכולתי להרשות לקנות יותר מכוסית של 87% אלכוהול, שלא לדבר על בקבוק שלם! קפצתי ותפסתי אותו באוויר, חיבקתי אותו כדי שלא ישבר והתגלגלתי על האדמה. הכנסתי את הבקבוק לתוך התפריט ונעמדתי, ספקטור נתן לי מבט מוסר וגילגל את העיניים... "נו טוב..." הוא אמר.
"סיימנו את האימונים והלכנו לחדר שספקטור הוביל אותי אליו, סוף המסדרון שמאלה. הוא פתח מגירה בדלפק והכניס שם מספיק כסף בשביל כל הבר, "אתה יודע שאם אתה מחפש לזרוק את הכסף שלך אני מוכן לעשות לך טובה בתור חבר ולעזור לך" אמרתי בגיחוך והלכתי הפוך לפניו.
"לא תודה.." הוא אמר ולא התרגש במיוחד. לא הצטערתי... הרווחתי אימונים, בקבוק אלכוהול שעדיין לא היה לי מושג איך קוראים לו בעל 87% אלכוהול וכבר תכננתי איך לגרום לספקטור להתעצבן על מאדי שהיא תגיע, בכל מצב אני יצאתי מנצח! לא הכנסתי את החרבות וחיכינו לה.
עוד לפני שהספקתי לשלוף את החרב קיבלתי מכה ברגל מאחורה והתהפכתי, החרב שלי נפלה גם היא והחליקה אל מול רגליה של מאדי. "נמאס לי מהקטע הזה דני! לא אכפת לי איזה אישיות חרא יש לך וכמה אתה מתעצבן בקלות הגיע הזמן שתקבל את זה!! אתה ומאדי תעשו מה שאני אגיד לכם! ואני אומר שאתם תיהיו שותפים" הוא אמר בכעס "וכבר קיבלתי החלטה שתעזור לכם להתקרב אחד אל השנייה, עכשיו לכו, אתם תקבלו פרטים על המשימה הערב!" הוא סיים ושיגר את עצמו.
"תודה רבה לך" מאדי אמרה בחצי עצבים חצי חיוך הנועד לזרוע מלח על הפצעים שלי.
"אוי שתקי!!" אמרתי ושיגרתי את עצמי!
נטוטו לפני 9 שנים ו-7 חודשים
מסעותיה של דומינו דול - תגובה 6
מקום: הקומה הראשונה של המימד השלישי.
עבודה: מלצרית.


"אני אראה לך את החדר שלך. את מתחילה לעבוד בעוד שעה, אז כדאי שתתכונני. אה, ו.. המדים שלך מחכים לך על המיטה. תלבשי אותם כשאת עובדת."
צעדתי אל תוך החדר בהיסוס, ומאחורי שמעתי את הדלת נטרקת. בחנתי את החדר החדר שלי. היו בו קירות עץ כהים וחלון אחד בלבד, מוסתר מאחורי וילונות תחרה לבנים. מתחתיו היה שולחן כתיבה יחיד עם כיסא עץ פשוט ומנורת קריאה קטנה. נראה כאילו החלון מחלק את החדר לשניים, כמו קו גבול דמיוני. בכל אחד מהצדדים, באופן סימטרי להדהים, עמדו שתי מיטות פשוטות ולידן שתי מנורות קריאה בצד הקרוב לחלון, וארונות עץ גדולים בצד הקרוב לדלת.
וזהו, אלה היו הרהיטים היחידים בחדר. אפילו לא הייתה מנורת תקרה; האורות היחידים בחדר בקעו משלושת מנורות הקריאה, וגם הם היו קלושים. אני בטוח אצטרך לעשות פה שינוי דרמטי אם אני רוצה לגור כאן למשך תקופה. אין מצב שאני ישנה במקום כזה.
ניגשתי אל המיטה השמאלית ובחנתי את ה"מדים שלי. זו הייתה שמלה צמודה בצבע כתום זוהר כמו מרקר, מהסוג הכי מזעזע שיש, והיא גם הייתה... חושפנית.
מאוד.
הבטתי עליה בגועל ומלמלתי "אתה צוחק עליי..". אוף, עם מה אני צריכה להתמודד כאן. אין שום סיכוי שבעולם שאני אלבש את הדבר הזה, וממש לא אכפת לי מה הזקן המגעיל הזה יגיד. ניגשתי לארון בצעד נחוש. כצפוי, כל הבגדים שלי היו שם. הוצאתי משם ג'ינס צמוד כהה וגופיה דקה והלכתי לחדר הצמוד להתקלח.
משירדתי סוף סוף למטה, הבחנתי במבט הנזעם של הזקן. אם הוא יחליט לסלק אותי מהבר אני ממש לא בטוחה שיהיה לי מקום אחר ללכת אליו, אבל אני לא מוכנה לעשות מעצמי צחוק. בעודי עומדת על שפת המדרגות תהיתי בלחץ מה מאדי הייתה עושה במצב כזה. התשובה הייתה דיי ברורה - מאדי הייתה קורעת את השמלה ההיא ומכריחה את הזקן לאכול אותה לארוחת בוקר. אולי היא סתם הייתה שורפת את כל המקום.
אבל אני לא מאדי, וידעתי שאם אני אעשה משהו כזה התוצאות לא יהיו טובות. אז רק התקדמתי לי בשלווה לעבר הדלפק, מנסה לחשוב מה אני אגיד לו ולהוציא את כל תרחישי ה 'מה-מאדי-הייתה-עושה' מהראש. כמעט הגעתי לדלפק, אבל אז הזקן קם וחסם את דרכי.
"למה את לא לובשת את השמלה?" הוא שאל, עיניו מצומצמות מזעם של שיכורים.
שילבתי את ידיי והבטתי ישר אל תוך עיניו במבט הכי מאיים שיכולתי לעשות. יש מצב שתרחישי-מאדי בכל זאת יעבדו כאן. "כי אני לא רוצה. יש לך בעיה עם זה?" השבתי בקול שקט וחד כסכין.
במשך כמה רגעים התרחש משהו כמו קרב מבטים ביני לבין הזקן. ידעתי שמבחוץ אני נראית מפחידה מעט, עצבנית, חסרת סבלנות ומסוכנת, אבל מבפנים כמעט התפוצצתי מלחץ ופחד. אם הוא יחליט לבטל את העסקה.. אני לא רציתי בכלל לחשוב על מה יכול לקרות לי שם בחוץ.
היה נראה כאילו הוא עומד להגיד משהו, אבל פתאום לקוח נכנס לבר. הוא היה גדול ושרירי, בעל חזות מפחידה כזאת, לבוש בבגדים שחורים וחגורות כלי נשק ממש רציניים על גופו. חשבתי לעצמי שזה בטח ממש כבד לסחוב את כל אלה. הוא עבר לידי בדרכו אל השולחן וחייך חיוך עקום. ממש רציתי לגלגל עיניים באותו רגע. מזווית עיני ראיתי שהזקן עוקב אחריו במבטו, ואז הוא שב והסתכל עליי, הנהן ועקף את הדלפק אל עבר דלת אחורית בעודו אומר "אני אהיה במטבח.."
נשמתי בהקלה. אז כנראה ששיטת מאדי עובדת עם הבחור הזה. טוב לדעת. ניגשתי בזריזות אל הלקוח המפחיד כדי לקחת ממנו הזמנה.
ככה התחיל יום העבודה הראשון שלי במשחק.

(עומדת להצטרף שחקנית חדשה למימד!!! את השאר אני משאירה לך, דוני :))) )
זאבה~ לפני 9 שנים ו-7 חודשים
נירה-

התעוררתי, ידעתי כבר כמה זמן שאני ערה אבל המחשבה על תזוזה הפחידה אותי. נשארתי קפואה למשך כמה זמן. למה ג'ון נעלם? לאן הוא נעלם. החלטתי שאי אפשר לברוח מזה וקמי מהמיטה, ראיתי את הספר שלי בני לוויה זרוק על הרצפה והחלטתי לרדת למטה ולקחת משם עוד ספרים, אחר כך אקנה לי ספרים ועוד דברים.
חשבתי על לשים מכנס אבל פשוט שמתי שמלה קצרה ולבנה במקום להשקיע ובאמת לשים מכנס. הסתכלתי מהחלון וראיתי את לו מנמנמת לה. חייכתי. הרמתי את הספר של בני הלוויה וירדתי במדרגות בזמן שקראתי. חיטטתי במזווה וראיתי לחם, פרסתי לי כמה חתיכות ושמתי אוכל בקערות של החיות. נתתי חתיכת לחם ללו ובשתיים הנותרות מרחתי ריבה וחמאה. חיטטתי עוד קצת בארון ולא ראיתי שהיה מלאי מי יודע מה של ממרחים אבל זה לא שינה לי. נזכרתי במשהו הרגע, אני צריכה להכין לאנשים כאן ארוחת בוקר.. פרסתי את שאר הלחם והשארתי על קרש החיתוך, הוצאתי ריבה, דבש וחמאה מהארון וחתיכת נקניק וביצים למי שירצה לבשל לעצמו אוכל אמיתי. שרקתי ללו והיא התעוררה ודילגה לכיווני, מעניין איך היא הצליחה לישון בחצי הדקה הזו..
קפצתי על גבה(רגליים בצד אחד) והיא עופפה ברחבי המימד עד שהגיעה לדוכנים. החזרתי את הספר לתפריט כשחייכתי בזדוניות לפתע. הלכתי למישהו וקניתי גלימה עםם ברדס בכסף שהרווחתי היום, יש עוד זמן עד לעבודה המשמימה שלי החנות כלי הנשק אז.. בואו נצא לגניבות!.. כלומר קניות!
לו נעלמה, לא רציתי שיקשרו בין לו לביני, זה יכול לגרום לכך שיעלו עליי במהירות מדהימה.
הלכתי ליד דוכן ממתקים והחלקתי משם כמה סוכריות מציצה עגולות וצבעוניות. שיניתי את הצבע שלהן לאפור כהה והכנסתי אותם לכיסי(כיס פנימי של הגלימה). שיניתי את צבע שערי לזהוב, את עיני לירוקות זוהרות ואת צבע עורי לשזוף.
בסופו של דבר, כייסתי שלושה תפוחים, חתיכת נקניק, לחם שהריח טוב, 14 סוכריות מציצה(עברתי ליד הסוחר ההוא כמה פעמים), תליון וצמיד שמישהו כנראה איבד וקופסה קטנה שלא היה בה כלום.
הייתי מאוד משועשעת עד שכשהגעתי לעבודה כמעט ושחכתי לבטל את הקסם. הנחתי שלו חזרה הביתה והתיישבתי מאחורי הדלפק של איזושהי חנות והתחלתי לקרוא. אני חושבת שקראתי איזה חצי ספר כי המשמרת שלי נגמרה בלי שהרגשתי. נעלתי את החנות והלכתי אל האחו, לפגוש את מאדי.
Lich לפני 9 שנים ו-7 חודשים
מאדי – תקופת עבודות: שלושה שבועות לאחר המימד הראשון.

עבודה: רוצחת שכירה.
קומה: קומה רביעית, מימד1.


- המועדון כוכב נופל. השעה: 22:35 -

פנים היה המועדון מלא ערפל שבקע ממכונת עשן. רחבת הריקודים השחורה בהקה, ושלל של אורות צבעוניים ריצדו מעליה וזרחו בגוונים ססגוניים של כחול ושל ירוק זרחני, מידי פעם שייטו על הרחבה גם גוונים של ורוד, זהב ואדום לוהט. הרוקדים נצמדו זה לזה, התנועעו ורטטו יחד לקול מקצבי הבס הכבדים שהרעידו את כל המועדון. בקצה החדר ניצב בר כסוף ונוצץ. ספות קטיפה כהות הקיפו את הרחבה. המקום היה שורץ חיים, אבל שום דבר מהתפאורה הזאת לא הצליחה להסתיר את המתח שקינן בבטני. בלב חסר מנוחה חיכיתי לפקודה של ספקטור. רק אז יהיה עלינו לצאת דרך היציאה האחורית, ואנונימוס יודע עם כמה עצמאים נצטרך להתמודד כדי להציל את חייהם של כל אחד ואחת מהשחקנים בנשף המזורגג הזה.
סידרתי בידיים רועדות את האוזנייה הקטנה שהסתתרה מאחורי תנוך האוזן שלי. "איך ספקטור מצפה מאיתנו להצליח לשמוע את הפקודה שלו ברעש הזה," מלמלתי לעצמי יותר מאשר לדני.
"מה?" שמעתי אותו צועק.
"לא חשוב," הגברתי את קולי כדי להערים על רעש המוזיקה. ישרתי בחוסר נוחות את השמלה על גופי, הרגשתי כמו בול עץ. היא הייתה צמודה באופן מחריד. נעלי העקב השחורות כבר הכאיבו לעקבי כפות רגליי. לא הייתי מסוגלת לעשות צעד נוסף מבלי לצלוע כמו חיה פצועה. דני, לעומתי, נראה ניחוח להפליא, הוא נשען בנוחות על אחד מהקירות המעוטרים והסתכל בשחקנים הרוקדים. רגלו הימנית קיפצה לקצב המוזיקה הרועשת. החולצה האפורה שלבש הייתה קצת מקומטת תחת המקטורן השחור ועניבה שחורה הייתה מרופפת ברשלנות סביב צווארו. הוא הקרין סמכותיות מסוימת למרות שגופו היה שמוט בחוסר אונים. הסתכלתי עליו כשהוא לגם בשקט מכוס זכוכית גדולה שהכילה בירה ואז הזזתי את מבטי במהירות כשהוא שם לב שאני מביטה בו. "את לחוצה." הוא אמר, פניו מחוסרות הבעה.
"לא נכון." שיקרת. ניסיתי להרפות את הכתפיים, אבל הן קיפצו חזרה למעלה.
"אל תשקרי. רואים על הפנים שלך שאת לחוצה. ואת כל שנייה נושכת את השפה."
"תפסיק לנסות לקרוא את הבעות הפנים שלי." הזדקפתי במקומי, תפסתי בכעס את כוס הזכוכית שלי, ולגמתי ממנה לגימה ממושכת עד לטיפה האחרונה. לאחר מכן הנחתי אותה בנקישה על השולחן. "זה רק שלא מתחשק לי למות היום."
הוא הרים את גבותיו. "את מאוד אופטימית."
"דארקסייד רבים מאיתנו, אנחנו רק שניים. אתה באמת חושב שנצליח להביס אותם בכוחות עצמנו?"
דני לא היסס לרבע שנייה לפני שענה. "כן."
"איך אתה כל כך בטוח?"
"כי אני חזק. את חזקה. ביחד נוכל להביס אותם."
לא יכולתי להסתיר את הבעת ההשתאות שנסוכה על פניי. דני באמת תמך בי הרגע?
"בכל אופן, הם לא מיומנים כמונו. אני בספק אם הם יצליחו לעשות משהו מועיל חוץ מלהניף איזה גרזן כמו פסיכים. אחרי הכול, הם גנבו את כלי הנשק מהשחקנים שהם רצחו, שום מיומנות לא מגיעה עם כלי הנשק האלה. בשביל מיומנות צריך לעלות רמה. וכדי להרוויח רמה צריך להתאמץ. הם לא עשו שום דבר מזה, חוץ מלהרוג ולגנוב. אז בטוח שגמדה כמוך תצליח להביס אותם."
שתקתי. דני צדק. התפעלתי מהידע הרב שלו בתור עצמאי פשוט. רק המחשבה על זה שהוא צדק השרתה בי תחושת ביטחון קטנה. רציתי לאחוז בתחושה הזאת, להרגיש את אותה ניחוחות ואופטימיות שדני מרגיש, אבל יותר מידי דברים הכבידו על ליבי והחזירו אותי למציאות המתועבת שאני שרויה בה.
"אני לא מסוגלת להאמין." עניתי לאחר שתיקה קצרה.
"רוצה להתערב?"
הרמתי אליו מבט. "להתערב?"
הוא השפיל את מבטו לרגליו, ואחרי חצי דקה הרים אליי את את עיני, מבט ממזרי היה מרוח על פניו. "אם נצליח להביס את דארקסייד, ולצאת משם בחיים, את תתני לי להצטרף לבית המשימות שלכם."
צמצמתי את מבטי. זה משהו שלא חשבתי עליו. וגם לא משהו שהייתי מפסידה ממנו. אם דני היה מצטרף כך היינו זוכים בעוד שחקן, בעוד כוח לבית המשימות שלנו. לא הייתי צריכה להרהר אפילו כדי לענות לו, אבל בכל זאת עשיתי את עצמי מהססת לכמה שניות, ואז הנהנתי, וגם בלי להביט בדני יכולתי להרגיש את החיוך שלו קופח עורפי.
כשהחזרתי את מבטי שחקנית לבושה בחצאית סקוטית מעוטרת בתחרה וגופייה שחורה חלפה על פניי, השיער הורוד הארוך שלה צד את עיני. הרגשתי איך כל הגוף שלי נדרך. נדרשתי לכל יכולות הריכוז כדי להרים את הכוס אל השפתיים ולהעמיד פנים שאני שותה. אבל הכוס רעדה ביד שלי, והייתי צריכה להיעזר ביד השנייה כדי להניח אותה חזרה אל השולחן בלי שהיא תחליק מבעד לשתי כפות ידי המיוזעות.
המראה של השחקנית גרם לבטן שלי להתכווץ. "דומינו?"
השחקנית נעלמה בין המון השחקנים שרקדו ברחבה. וללא שום התראה מוקדמת, הרגליים שלי החלו לנוע מעצמן. רצתי, דחפתי את דרכי בין השחקנים, מפילה אותם על הרצפה, או מטיחה אותם בקירות. חלק מהם צעקו מאחורי, האחרים פילסו את דרכם לקראתי.
"מאדי? הי! מאדי!" דני קרא מאחורי. הקול שלו נבלע בתוך המוזיקה הרועמת. ואז ראיתי אותה, היא ישבה בגבה אליי על אחד מכיסאות הבר הגבוהים, השיער הורוד שלה נח על גבה בדממה. התקרבתי אליה. "דומינו?"
היא לא ענתה.
"דומינו?" נגעתי קלות בכתפה.
מישהו אחז לפתע בזרועי וסובב אותי אליו. "לאן ברחת לעזאזל? ספקטור ביקש שנישאר צמודים למקרה שדארקסייד יגיעו." אמר דני בכעס, הוא המניח את קולו כשאמר את שתי המילים האחרונות.
הסבתי במהירות את מבטי. השחקנית הביטה בי, צבע עורה היה לבן, פניה היו סימטריים עם אף ישר. שיערה הרוד הרגיע עד אמצע הגב והיה לה פוני קטן. הסתכלתי על עיניה, הן היו בצבע אפרפר. זאת לא הייתה דומינו דול.
"מה עובר עלייך?" דני אמר ברוגז.
ניסיתי להזיז את הלסת במאמץ עקר כדי לשכנע את הפה שלי להגיד כמה מילים. "אני יוצאת החוצה, צפוף פה." אמרתי לבסוף.
והוא מיהר בעקבותיי.
כשיצאתי החוצה דרך הדלת האחורית הרוח הצליפה בפניי. הכנסתי אוויר קר לריאותיי ונשפתי אותו ברעד. לא הצלחתי להסתיר את הבעת האכזבה שנמרחה על הפרצוף שלי. ניסיתי לכבות את התחושה, לעכב אותה, להתנהג כרגיל. אבל זה היה קשה מידי.
"מי זאת דומינו?" שאל דני לאחר שתיקה קצרה.
האזכור בשמה גרם ללב שלי להתכווץ, ונאלצתי לטלטל את עצמי כדי להוציא את המילים מהפה. "עזוב, זה..."
אבל בנקודה הזאת דני כבר לא הקשיב. וחוט המחשבה שלי נקטע ועבר למקום אחר כאשר קול חלול דיבר בתוך האוזן שלי. זה היה ספקטור.
"אני חוזר, דארקסייד הגיעו לנקודה. דארקסייד הגיעו לנקודה. דני, מאדי, קיבלתם?"
דני שלח לעברי מבט. אבל אני התעלמתי. לאחר מכן הוא תפס בקצה בחולצה שלו, שפתו התחתונה רטטה מעט כשקירב אותה לאוזנייה הקטנה. "קיבלנו."
זאבה~ לפני 9 שנים ו-7 חודשים
נירה-

"אני לוקחת הפסקה!" הודאתי למנהל שלי.
"תחזרי עוד חצי שעה" הוא הפטיר ושב לקרוא. הבן אדם הזה משעמם ברמות שאני עדיין לא הבנתי.
יצאתי החוצה ושרקתי, לו הגיעה אחרי כמה שניות. בטח גם לה היה משעמם. היא הנמיכה את תעופתה והטתה את גבה ככה שאוכל לקפוץ עליה כשהיא חולפת לידי. קפצתי על גבה והתיישבתי בנוחות.
"לו, תמצאי את מאדי!" אמרתי. היה לי משעמם וג'ון לא היה באיזור. מה שהיה די מעצבן אבל רציתי לעשות משהו בהפסקה שלי והם היחידים שממש הכרתי במשחק הזה.
יכולתי ללכת לאיקן אבל לא רציתי. יהיה מעניין להפריע למאדי בעבודה שלה.
לו הסניפה את האוויר והרגשתי את השרירים שלה נדרכים וידעתי מה יגיע עוד רגע אז אחזתי בצווארה ונתתי לה לעוף למעלה ואז לצלול במהירות למטה. הפתענו את מאדי ועוד מישהו. הם עמדו להיכנס לתוך איזה בר, לבחור היה פרצוף מת ונראה די מסוכן.
"..נירה.." לחשה מאדי, לחלוטין מופתעת. אבל החבר הזה שלה לא בזבז זמן ושלף שתי חרבות.
"לא הייתי מציעה לך להסתער על דרקון," אמרתי לו בקור. קפצתי מלו ובזמן הזה שלפתי את שתי החרבות שלי. החרבות התנגשו בצליל מתכתי, הוא נראה מופתע לרגע אבל מיד נהיה כועס כזה. חייכתי, רציתי לצחוק. אל תיתן לכעס להשתלט עליך אבל.. היה במהלכים שלו משהו.. קר. כעס קר כזה, החלטתי שאני שונאת אותו. נראה שמאדי לא ניסתה להפריד בנינו במשך כמה שניות, הבטתי בעיניים שלו וראיתי את לו מתקרבת, מההשתקפות שיוצרת הלחות בעיניו וקפצתי אחורה ותפסתי את הלסת התחתונה שלה, בין השיניים והחרב שהייתה ביד הזו הייתה זרוקה על האדמה. כדור האש דעך לתוך גרונה והיא הביטה ב"דני".
"יש לך מזל, עוד כמה שניות והיית נצלה למוות." אמרתי בקור.
"נירה!" אמרה מאדי, היא כועסת עליי. "מה את עושה כאן?"
משכתי בכתפיי. "היה לי משעמם." השבתי. ,אז, למה אנחנו כאן חברים?" שאלתי בעליזות, נראה שה"דני" הזה רוצה לרצוח אותי קצת כזה..
"נירה, לכי מפה!" אמרה מאדי בחומרה.
"למה לי?" שאלתי. יש לי עוד.. 15 דקות להציק למאדי. מעניין אם היא עדיין תרצה להתאמן איתי, כנראה ש.. אין לי מושג.
"מי את?" שאל דני בקור.
"נירה, הייתי מצפה שתבין את זה עד עכשיו." השבתי לו, האישון של לו נהיה צר יותר. גירדתי אותה מאחורי האוזן(לא הייתה לא ממש אוזן, איפה שאמור להיות מאחורי האוזן).
שניהם עמדו קפואים. הבטתי בהם למשך שנייה ואז, קפצתי על לו ונעלמנו. הדבר לא לקח יותר מ3 שניות להיעלם, כשהסתכלתי אחורה, ראיתי את מאדי נעלמת בתוך המועדון כשהיא נראת יותר מודאגת מכועסת.. מה קורה לה?
חזרתי לעבודה שלי והמשכתי לקרוא בספר של בני הלוויה, עם כמה שאני קוראת אמור לעלות לי כבר הסקיל. זה מעצבן, אני לא מבינה מה לו רוצה, אני יכולה רק לנחש. הניחושים שלי לרוב די טובים אבל לפעמים אנחנו לא מתואמות, היא כמעט הרגה את ה.. "דני" הזה היום..
"את יודעת שאת אמורה לחייך כדי שהלקוחות שיגיעו יחשבו שרוצים אותם ולא את הכסף שלהם, נכון?" שאל המנהל, לא הסרתי את עיני מהספר.
"נכון?" שאל שוב.
"כן.." עניתי וחייכתי כמו מטומטמת.
"עזבי, עדיף שלא תחייכי בכלל אם ככה נראה החיוך שלך." אמר וחזר למשרד שלו.
"כרגיל," לחשתי והמשכתי לקרוא. מתי שהוא הגיע מישהו וסקר את כלי הנשק ונעלם בלי לקנות כלום. טוב, לא מוזר במיוחד.
Lich לפני 9 שנים ו-7 חודשים
טוב, אז לזאבה היה משעמם ואני נאלצת להתעלם מהגובה שלה! ><
אקו לפני 9 שנים ו-7 חודשים
הגלידה לא הייתה משהו. אנשים התחילו לשכוח שהם נמצאים במשחק, אבל אני לא שכחתי. כשאוכלים אוכל במשחק הזה, היסח הדעת והדמיון ממלאים את הפער שבין טעם האוכל במשחק ובמציאות, אבל אני לא באתי לחנות הגלידות הווירטואלית הזו בשביל גלידה ושיחה, אני באתי בשביל הגלידה, וההתעמקות בטעם הוניל שלה והמרקם ישר הביאה את ההבנה שזו גלידה מזוייפת, רק נתונים במחשב. אבל היא עצמה מספקת הסחת דעת ממחשבות פילוסופיות מדכאות ופחדים לגבי העתיד, שזה עדיף מאשר לשבת על גג גורד שחקים לבד עם המחשבות שלי כמו שעשיתי קודם. למה שפסיכופת שהורג אנשים במשחק יטרח כל כך הרבה על טעם ומרקם של גלידת וניל אי שם בקומה הרביעית של המימד הראשון? התיאוריה שלי היא שהוא לא באמת פסיכופת, אבל אם הוא לא באמת פסיכופת, אז מה הוא? למה שיעשה את כל זה? מה הוא מנסה להשיג ששווה את חייהם של כל כך הרבה אנשים? למה לעזאזל הגלידה הפסיקה לעזור לי בלהימנע ממחשבות מדכאות?
יש רק פתרון אחד, אני צריך למצוא משהו שיעסיק אותי מספיק בשביל שלא אוכל לחשוב על דברים מדכאים- רציתי לדבר עם נירה, אבל עצם המחשבה על זה הלחיץ אותי... מאוד. אז הפתרון השני היה ללכת מכות עם מישהו.
קמתי מהשולחן והשארתי טיפ וירטואלי נחמד, יצאתי מהדלת והשתגרתי למימד הראשון.
הלכתי אל רחבת האימונים שבבית המשימות (אם יש אחת, עדיין לא ברור לי. אבל נניח שיש), היו רחבות גדולות יותר אבל הרחבה הזו הייתה באזור שבו מסתובבים הרבה שחקנים, כך שכנראה לא אתאכזב מזה שאין שם אף אחד, וגם אם לא יהיה שם אף אחד, יש את המטרות המגניבות האלו שאפשר לכסח.
בכל מקרה, נכנסתי לרחבת האימונים ולפי רעש החבטות כבר זיהיתי שהיה שם מישהו, המישהו הזה היה בראנדיל, מכה נמרצות בבובת קש עם חרב עץ, כנראה במטרה לשפר את סקיל הלב"ן המוזנח שלו, מזכיר לי את המצב שלי עם סקיל הבני לוויה (אהם).
"היי, בראנדיל!" קראתי אליו "רוצה להתאמן על מטרה שנלחמת חזרה?"
Lich לפני 9 שנים ו-7 חודשים
מאדי – תקופת עבודות: שלושה שבועות לאחר המימד הראשון.

עבודה: רוצחת שכירה.
קומה: קומה רביעית, מימד1.


- המועדון כוכב נופל. השעה 22:58 -


בלילה הקומה הרביעית נראתה כמו מחזה רפאים. בחלונות הקשת הגותיים השתקף אור הירח החיוור וחלונות נראו כמו מראות כסופות. גדרות שחורות מברזל מחושל הקיפו כמה בניינים, שהיו מלוכלכים בחלקם מכרזות ומודעות, רובן היו קרועות או מוסתרות מאחורי תרסיס צבע. הרחובות היו מלוכלכים. אשפה הייתה מפוזרת בכל מקום, היו חלונות מנופצים של בתים נטושים, וכתובות גרפיטי עיטרו כמעט כל קיר שהיה פעם לבן. במרפסות הקומה השנייה התנדנדו על כבלי ניילון דקים כבסים לייבוש. הכול היה נראה דומם להחריד. לא יכולתי להתעלם מהעבודה שהקומה הרביעית לא הייתה ככה לפני שהגעתי לכאן לפני כשלושה שבועות. העיר הזאת הייתה שוקקת חיים. בתי הקפה היו מלאים עד אפס בלילות, מלצרים חמורי סבר וחדורי גאווה התרוצצו בין הלקוחות, חלונות הראווה היו גדושים במאפים קטנים ומשכרים. המקום היה נראה אמיתי להפליא, בלי שום העמדת פנים תחת האמת האכזרית שהמשחק הזה נושא.
דני עצר במקומו והסתובב להביט בי. כמעט ויכולתי לחוש את ריח הפחד שנדף מגופו, אבל תחתיו זיהיתי ריח נוסף, והוא היה חזק מידי בכדי להתעלם ממנו. לפני שהספקתי להוציא מילה אחת מפי היבש, שלושה דמויות מטושטשות יצאו מתוך הסמטה והתקדמו לכיוון הדלת האחורית של כוכב נופל, זיהיתי במעורפל את כתובת הקעקוע על זרועם הימנית. שתי חרבות מצולבות.
"דארקסייד. עצמאים." מלמלתי. הקול שלי בקושי בקע משפתיי, ומרוב המתח הוא יצא מהיר ושנון.
דני שלף שתי חרבות, הצליל היה חד ומהיר, ושלושת הראשים פנו אלינו, תחת אורן החיוור של פנסי הרחוב הם נראו מאיימים. אחד מהם שלף סכין ארוכה והחזיק אותי לצד גופו.
"לאן אתם ממהרים?" שאל דני, הקול שלו היה מקפיא יותר מצינת הלילה. הוא עשה כמה צעדים לקראתם ואז עצר כשהחרבות שלופות ומכוונות אליהם.
"לא באנו לחפש צרות," ענה אחד מהם והרים את שתי ידיו כאות פיוס. השניים האחרים החליפו מבטים זריזים ואז הנהנו כהסכמה.
מה אתם אומרים, שקרנים מחורבנים. הוצאתי קשת ומתחתי חץ ארוך על המיתר. "תחזרו למקום שממנו הגעתם. מהאשפה." סיננתי מבעד לשפתיים רועדות.
ראיתי שדני מתאמץ לא להגיב. הוא הסתכל עליי בהבעה חתומה. ראיתי שהעיניים שלו מצטמצמות לרגע, אבל הוא לא הסתכל עליי. ואז אישוניו נפערו. הוא התכוון לפתוח את פיו להגיד משהו, ואני לא חשבתי פעמיים ומתוך אינסטינקט התכופפתי וגוננתי על ראשי. ראיתי מזווית עיני את הבזק הלב מתקרב, נשמע מעליי שיסוף מהיר של האוויר ואחריה קללה חרישית. הסתובבתי לאחור ביתר המהירות ויריתי את החץ. מאחורי עמדו עוד חמישה עצמאים נוספים, האחד שהחזיק בחרב שמט אותה על המדרכה, ראיתי שהחץ פילח את גרונו. שנייה לאחר מכן הוא כשל על רגליו ונצח על הקרקע חסר חיים. דחקתי את עצמי למעלה, על רגליי. ברכיי רעדו. איבדתי שיווי משקל, התנגשתי בקיר, ואז נפלתי. קמתי שוב. העצמאי הניף את החרב לעברי והשתמשתי במגן כדי לחסום את המכה. הוצאתי גרזן והשלכתי מכה לכיוון העצמאי, אבל החטאתי, ועוצמת המהלומה פגעה במרזב חלוד חסר אונים שנתלש ממקומו ונפל על הקרקע בקול צווחת מתכת. עצמאי נוסף הסתער עליי עם סכין הטלה. היה ברור שהוא לא יודע איך להשליך אותו מבלי שהוא יחטיא בדרך. תפסתי במרזב התלוש, מים קרים שפעו במערבולת סלילית מתוך הפתח הצר, סובבתי את גופי לעברו בהטיה של האגן והטחתי את הקצה המשונן של המרזב בפרצופו, והוא נפל על גבו. עיניו נצצו דרך פניו המרוסקים. הרמתי את המרזב ותקעתי אותו בפניו. שוב ושוב. דם השפריץ על פניי ועל ידי. שמעתי כל צליל קטן של עצם נסדקת ונשברת בגולגולתו. הצליל היה כמו מוזיקה מענגת לאוזניי.
"חרא, זה לא טוב. תהרגו את הפרחחית הקטנה! תחסלו אותה! " שמעתי קול זר מאחורי. הסתובבתי לאחור, עיני בהקו, הרגשתי שהשפיות שלי מתרוקנת. הנשימות שלי היו כבדות כמו של זאב רעבתני.
ארבעה עצמאים קיפצו מולי עם גרזנים וסכינים מונפים, ולאות של אחד מהם, הסתערו לעברי במהירות, רק שהיו במרחק של מטר ממני הרמתי את כף ידי הפתוחה מולם. ניצוצות קסם בצבע שחור התכווצו סביב אצבעותיי, ואז עולם העצר מלכת. הרוח, הרעש, הכול השתתק לרגע, ורק צליל עמום נותר באוזניים שלי. ארבעת העצמאים כאילו הילכו באוויר, לאט. הרגליים שלהם ריחפו כמה סנטימטרים מעל הקרקע, התנועות שלהם היו מרוחקות ואיטיות. הסתכלתי בעיניים פעורות על היצירה המהוללת של קללת האיטיות. גם דני, שעמד לא רחוק ממני ונלחם בחמישה עצמאים עצר להביט בי. הנשקים שלהם היו שלופים ומוכנים לשיסוף מעל ראשי, וכשהנחיתו את הלהבים זה הרגיש כמו נצח. זה היה כמו לצפות במוות ולראות אותו מתקרב לנגד עיני. אבל אני לא גזלתי עוד זמן, הוצאתי את החרב ובמכה אדירה העפתי הצידה את כל הנשקים, בדיוק כאשר הקסם נגמר, העצמאים המבולבלים נפלו על ארצה, וצלילי המתכת הפוגעים בקרקע נשמעו כמו תרועת ניצחון לאוזניי.
במרחק הבחנתי בצללים נוספים מתקדמים לעברנו. הנפתי את החרב ושילבתי את ברכת המהירות תוך כדי. ניצוצות קסם לבנים עטפו את הלהב. שחררתי מכה עצומה שערפה בזווית ישרה את ארבעת הראשים וארבעתם התרסקו על הקרקע חסרי חיים.
צנחתי על ברכיי ונשארתי כך כמה שניות, כשחזי עולה ויורד בנשימות עמוקות ורועדות. השמלה האדומה שלבשתי הייתה שסופה בחלקה. הוצאתי מהתפריט את מעיל העור השחור והשחלתי אליו את גופי שהיה מלא בחתכים וכתמי דם.
"מאדי!" שמעתי את דני צועק. ואז מישהו בעט בצלעותיי. התקפלתי מכאב וניסיתי לאמץ את ראשי כדי להרים מבט למעלה. היו מעליי עוד שישה עצמאים נוספים.
Brandil לפני 9 שנים ו-6 חודשים
"היי בראנדיל! רוצה להלחם במטרה שנלחמת חזרה?" קרא אליי ג'ון בספק צחוק, ספק רצינות.
הוא התקרב אל המקום שבו התאמנתי.
"קדימה! יהיה כיף!" שידל אותי.
הנהנתי לאיטי.
"כלי נשק? אגרופים?"
"החלטה שלך." עניתי בפשטות.
"אם כך, אגרופים." אמר והרים את אגרופיו אל מול פניו בהיכון.
ג'ון עשה את הצעד הראשון.
בתנועה חדה וזריזה קימץ את אצבעותיו לאגרוף וחבט בפלג גופי העליון בעוצמה.
נפלתי על הרצפה בחבטה.
"צריך עזרה?" הושיט אלי ג'ון את ידו לעזרה.
אחזתי בידו בחוזקה, וקמתי במהירות.
וכך התאמנו עד רד הליל.
מדי פעם הוא נופל, מדי פעם אני מתרסק על הרצפה.
אבל שנינו נהנו.
איילת לפני 9 שנים ו-6 חודשים
ריזו- מצטרפת חדשה
מקום- הקומה הראשונה של המימד השלישי.


בקושי הספקתי להסיט את מבטי לפני שענף גדול שעט ברוח לכיווני ושרט בחוזקה את זרועי השמאלית.
שבילי דם כבר התחילו לטייל מהחתך בזמן שניסיתי לתפוס מחסה.
מזג האוויר היה נורא בלשון המעטה- סערה אדירה השתוללה בכל הכוח ונתנה הגדרה חדשה לכוח הכבידה,
עד כדי כך שכאשר עברתי במנוסתי ממקום למקום, היה עליי לאחוז בכל עצם שנקרה בדרכי והיה כבד דיו כדי למנוע ממני להתנתק מהקרקע. חוץ מהרוח היה גשם. ואני לא מדברת על גשם כזה שמוריד עליכם, אם הוא מאוד נדיב, חמש טיפות ונעלם. אלו היו פסי מים שקופים וענקיים, שדהרו כחיצים שלוחים לעברי בלי הפסקה. הם לא אפשרו לי לראות דבר מלבד כתמים מטושטשים, שהייתי רק יכולה לנחש מה הם והאם הם יכולים להביא לי תועלת מסוימת.

ההרגשה הכללית הייתה של יצור עצום ממדים, שנושף עליי כמו על מרק חם ולא מפספס הזדמנות גם לירוק על הקורבן. כמובן שאם היצור היה אמיתי, הייתי מעיפה סכין מושחז אל תוך פיו.

לאחר זמן מה שבו נאבקתי במסעי בין הכתמים, הבחנתי מרחוק בגוש אפרפר ובתוכו עיגול שחור.
אז הנחתי שזו מערה, ולפי הזווית שלה שיערתי שהרוח לא אמורה להיכנס לתוכה.
המידע הזה הספיק לי כדי להתחיל לפלס את דרכי לכיוונה.


לבסוף, כשכבר זיהיתי שהמערה הפוטנציאלית הייתה קרובה מספיק, אחזתי במה שהיה אולי עמוד תאורה שמצאתי בקרבת מקום על מנת להישאר יציבה, ומתחתי את גופי כדי שאוכל להתקרב עוד ולהעביר את אצבעותיי על גבי הגוש האפרפר. מרקם גבשושי וקשה, ככל הנראה סלע גיר.
בכל מקרה מה שבאמת היה חשוב באותו רגע הוא העובדה שזאת אכן הייתה מערה ושמצאתי מקלט.


ריזו,את באמת בטוחה שאת רוצה לעשות את זה?
היססתי לרגע למשמע הקול בראשי.
לא ממש התחשק לי להיכנס פנימה. כבר התחלתי להתגעגע לתנאי מגורים נורמליים, שקיימים בזכות האינטליגנציה האנושית החביבה, שגם אליה התגעגעתי מאוד.
המחשבה שאצטרך ללון במקום שאולי היה נחשב נחמד בתקופת הממותות דחה אותי עוד יותר.
רעם פתאומי קטע את מחשבותיי, הזכיר לי שכרגע האפשרות השנייה שלי היא לעוף ברוח ולהשתפד על עץ.
אז אני מניחה שדי ברור באיזו אפשרות בחרתי.

הבטתי לעבר פתח המערה השחור- הפתח קרוב מאוד, כוח הכבידה אמור להיות לטובתי הפעם, קיוותי.
נאלצתי לשחרר את אחיזתי מעמוד התאורה, נשמתי עמוק. ואז זינקתי בכל הכוח שנשאר בי אל עבר הפתח.


בשניות שבהן הייתי באוויר יכולתי רק לשמוע את הרוח שואגת בפעם האחרונה בייאוש אל תוך אוזניי.
כמעין חיה טורפת שנכשלה בהשגת הטרף שלה.
הדבר נתן לי תחושה של יראת כבוד מהולה בפחד מפניה.


אני חייבת לציין לטובת הרוח שהיא כמעט ניצחה אותי.
בתור ניסיון אחרון ללכוד את הטרף המבוקש, הרוח האומללה הזיזה אותי הצידה כך שכמעט הוטחתי בקיר המערה. למזלי, החטאתי את הקיר רק בכמה סנטימטרים. עברתי דרך הפתח ונחתתי ביציבות בתוך חלל האבן.


מאותו הרגע הכל דמם.
לא היה אף קול או רחש, אפילו לא תזוזה של האוויר, כאילו פתח המערה הוא בולען רעשים שניצב כמו שער לעלום של שקט נצחי. התענגתי על השקט הזה בלבי.
למרבה הצער, גם במערה לא היה ניתן לראות הרבה, מכיוון שהייתה חשוכה כמעט לגמרי, פרט לאור הירח החלוש שהסתנן מבעד לגשם הכבד.
לבעיה הזו דווקא היה לי פתרון.
טחבתי את ידי אל תוך שק העור הבלוי שלי, שלמעשה היה תיק, והצלחתי לאתר את העששית שלי.
קניתי אותה מאיזה סוחר עם גיבנת גדולה מדי במימד הראשון.
גיששתי בחיפוש אחר המתג ולבסוף הדלקתי אותה.

המערה הייתה קטנה, בערך בגודל של שני חדרי שירותים, אבל אני חושבת שהתיאור עלה במוחי בגלל שלא יצא לי להתפנות באותו יום.....
בנוסף, לא היו שום סימני חיים, כך שקיוויתי שהלינה שלי תהיה נטולת בעיות בנוסח יצורים צורחים שמשירים עליי שערות.
באופן כללי, המקום היה נוח יחסית ולא היה נראה שהוא הולך להתמוטט בזמן הסערה, אז נאלצתי להסתפק בזה.
נו טוב, זה היה יכול להיות גרוע יותר, אני אשרוד כאן...(נראה לי).

לא הספקתי להרהר זמן רב בנושא עד שכאב עז התחיל להתפשט בזרועי.
שכחתי לגמרי מהחתך. כנראה הייתי מרוכזת כל כך בבריחה עד שלא שמתי לב לכאבים.
התיישבתי על רצפת המערה הנוקשה ובחנתי את זרועי לאור העששית.
באותם רגעים יכולתי לחשוב על דבר אחד בלבד:


כנראה שאני לא אוכל לאכול בשר בזמן הקרוב
מכיוון שאולי המשפט לא היה ברור במיוחד, תנו לי להבהיר לכם כמה דברים.
המחזה היה מבחיל אך בכל כמעט מעורר השראה-

מבעד למעטה הדם המסולסל, שהיה נראה כמעט כמו קישוט וכבר הספיק להקיף את רוב הזרוע שלי, ניתן היה לראות שהעור נפער לרווחה- כל השכבות של העור למעשה נפערו כמו לוע ופינו את מקומן למען שכבות ורדרדות של רקמות, בשר, שרירים וגידים, שהבריקו כמעט בחינניות לאור העששית.
בין כל אלו המשיך לזרום הדם בעקשנות ,ולמלא אותם כמו בריכה קטנה.
חלק מסיבי הבשר היו קרועים והתחילו להשחיר בקצוות. מבעד אליהם היה ניתן לראות חלקים מהעצם, שבלטה בלובנה המהפנט לעומת הבשר הורוד.

למרות היופי שבדבר, אומר שההתבוננות עשתה סחרחורת קלה מתוך אי נוחות.(ובהחלט לא הייתה מעוררת תיאבון).
הוצאתי מהתיק את מעט המים שנשארו לי על מנת לחטא את הפצע, ושמתי תחבושת מעלים מיוחדים שאמורה לרפא אותו.


בשלב מסוים הייתי עייפה מאוד ונרדמתי מייד על גבי מיטה של גוש אבן שמשמש לי כרית, ורצפת אבן שמשמשת לי כסדין.


כן, עסק ההישרדות הזה נמשך כבר יותר מדי זמן, ואני לא אוהבת את זה.

Lich לפני 9 שנים ו-6 חודשים
מאדי – תקופת עבודות: שלושה שבועות לאחר המימד הראשון.

עבודה: רוצחת שכירה.
קומה: קומה רביעית, מימד1.


- המועדון כוכב נופל. השעה 23:15 -

העולם היה נטוי לצידו.
"חלאה קטנה." קולו המחוספס של העצמאי בקע מפיו כמו נהמה. היה לו שיער כחול קצר וכתובות קעקוע כיסו את צווארו. הוא העביר את כל משקל גופו לרגלו, לחץ על החזה שלי והקשה עליי לנשום. העצמאי השני כיוון לעברי סכין. הפרצוף שלי היה במרחק של סנטימטרים ספורים מהלהב והייתי קרובה מספיק כדי לראות את השריטות הקטנות שחצו אותו לכל האורך. הרגשתי שהנשימות שלי נקטעו ונסתמו בתוכי, הצרחה התחילה בגבי התחתון והתקדמה במעלה הגוף, אבל נחסמה לי בגרון. לא הייתי מסוגלת להרפות את שרירי הצוואר, להניח לצליל לקרוע את דרכו לחלל האוויר, לקרוא לעזרה. אחד העצמאים השתנק לפתע. הוא הקיא הדם. הרמתי קצת את ראשי והבחנתי בלהב חרב שהייתה נעוצה בגבו ובצבצה מבטנו. דם התפשט סביב החתך והכתים את חולצתו שגם ככה הייתה אדומה. ואז נשלפה החרב מגופו, העצמאי כשל על רגליו ונפל. מת. דני עמד מאחוריו.
"תהרוג את הילדה, אני אטפל בו!" צעק כחול השיער לאוחז הסכין. ניצלתי את ההזדמנות ובמאמץ רב בעטתי ביד שלו. הסכין נשמטה מאחיזתו ונפלה מתחתיו, אבל העצמאי לא הספיק לקחת אותה חזרה כי באותה שנייה נשפתי מפי חץ שפגע בפניו. העצמאי צרח, כשל אחורנית, הוא ניסה לתפוס במשהו אבל לבסוף מעד על אחד העצמאים שדני נלחם בו. אותו עצמאי ראה בו כאיום ותקע סכין ציידים בגרונו, עד שהבין שהמעשה חסר הטאקט שלו הרג את חברו לארגון, דני כבר הספיק לכרות את ראשו, לבעוט אותו לקיר ולתקוע חרב בבטנו. קמתי במאמץ אחרון וחלצתי במהירות את נעלי העקב מכפות רגליי. עצמאי עם פירסינג ורוד בגבה הגביר את ריצתו לעברי, חרב שלופה בשתי ידיו. שלפתי חרב גם אני ושתי החרבות שתי התנגשו אחת עם השנייה, שנינו נשענו קדימה עם החרב בשתי הידיים, מנסים לזכות במכה. הפרצופים שלנו היו במרחק של סנטימטרים זה מזה. החרב שלו דוחפת בכיווני בזמן שאני דוחפת בכיוונו. הקרקע חתכה את כפות רגליי ועמדתי לאבד את היתרון שלי. הייתי חייבת לפעול.
החלקתי רגל אחת אל פנים הקרסול שלו ובעטתי כלפי חוץ, הוא נפל על גבו ואני נחתי מעליו, הברכיים שלי לפתו בחוזקה את את צידי הגוף שלו. לחצתי את החרב בכל כוחי על צווארו בזמן שהוא ניסה להתנגד. לחצתי חזק יותר, הרבה יותר, עד שהחרב חתכה את כפות ידיו, שיספה את אצבעותיו ולבסוף ערפה את ראשו. דם ניתז על פניי והכתים את כפות ידי. התרוממתי בברכיים רועדות, כשהתכוונתי להסתובב חזרה אחד העצמאים הסתער לעברי עם סכין. חשקתי את שיניי והלמתי בעצמאי עם המגן. הוא קרס לארץ, התפתל וניסה לברוח, אבל הצמדתי את זרועותיו לרצפה, חטפתי את הסכין ודקרתי את עיניו, בטנו, ידיו. איבריו הפנימיים נשפכו החוצה בתוך תערובת של דם ועור מרוסק. חתכתי את ידו, איפה שהקעקוע של שתי החרבות המצולבות היו והשלכתי אותו לאחור.
יד לפתה את זרועי. לפני שהספקתי לחלץ את זרועי מהאחיזה חפץ חד הכה בפניי ויצר חתך ארוך לאורך הלחי השמאלית שלי. עיוותי את פניי בכאב והוצאתי בקבוק מתכת מתוך התפריט. אותו עצמאי היה בעל עיניים מלוכסנות, הוא הטיח את החרב לכיווני ואני התכופפתי ביתר המהירות כדי לחמוק מהמכה, כשהתרוממתי חזרה לחצתי עם האגודל על הכפתור הצהוב של בקבוק המתכת, והוא התיז בשפע תרסיס חומצה ירקרק וזרחני ששרף את פניו של עיניים מלוכסנות. הוא צרח וכיסה את פניו בכפות ידיו המדממות שהפכו כולן באותו הרגע לפצעים מבעבעים. הרמתי את הקשת לכיוון שלו ומתחתי את החץ עד הסוף. כששחררתי אותו הוא שיסע את האוויר באוושת חזקה ופילח את גופו של העצמאי.
הסתכלתי עליו מלמעלה. בדממה ההמומה שהשתררה, הייתי מודעת לצליל אחד בלבד. קול הצחוק של העצמאי. קרקור רטוב ומחריד מלווה בפרץ דם מקציף עם תחילת השיעול. ראיתי אותו מתקפל קדימה, פולט עוד דם מפיו. השתופפתי לידו, והוא תפס את ידי בחוזקה עד שקצות אצבעותיי הלבינו.
הידיים של שנינו היו מוכתמות בדם. שלי בדם שלו, שלו בדם שלי. כמה שחקנים היד הזאת הרגה?
מבט של זעזוע עמוק שטף את עיניו, שהיו אדומות ולחלוחיות. "חתיכת או – כלת נבלות מ -." הוא השתנק, הקיא עוד דם, ואז ידו הרפתה ממני. הוא מת.
דממה אפפה את עולמי. הדבר היחיד שהגיע לאוזני היה צליל הדם שפעם בראשי. עצמי את עיני וניסיתי להאט את נשימתי, ישבתי כמה דקות על ברכיי, התנשפתי בכבדות ואחזתי בצלעותיי הכואבות. אדרנלין עוד הציף את עורקיי, אבל הרגשתי מרוקנת מכוח. דני עמד כמה מטרים מהמקום בו ישבתי, הגב שלו היה מופנה אליי. הוא הביט באור הירח החיוור, ואני הבטתי בשיירת הגופות שהשארנו מאחרינו, ואז קמתי לעברו. הדרך המרוצפת באבנים הייתה מכוסה בדם, ורגליי היחפות השמיעו קולות יניקה מעוררי חלחלה בכל צעד שלקחתי. זה העביר בי צמרמורת. הייתי מסוגלת להתמודד עם דם, איברים ומעיים, אבל הצלילים האלו, זה היה פשוט חולני.
לעזאזל. חשבתי לעצמי, דילגתי מעל גופה של עצמאי. לעזאזל. לעזאזל. לעזאזל. לעזאזל.
הגופות מסביבי התנפצו בזה אחר זה. עמדתי ליד דני והבטתי ברסיסים הקטנים שנבלעו בתוך המסך השחור של הלילה, לנגד הירח העגול והבוהק.
"אני שונאת את החרא הזה." אמרתי.
דני שתק. זרזיף דם זלג מאפו וחתכים קטנים של מאבק חרכו את פניו. רק אחרי כמה דקות של שתיקה ובהייה באפלה הוא הביט בי.
"רוצה לשתות משהו?" הוא שאל, קולו היה נטול רגש.
הבטתי בכוכב נופל. רעש המוזיקה עדיין בקע מתוך האולם ועוד המשכתי להרגיש את דפיקות הבסים גם כשעמדתי על המדרכה מחוץ למועדון. אז כנראה שדני כן צדק לבסוף. וזה הצחיק אותי.
kirutoo לפני 9 שנים ו-6 חודשים
היא צחקה, צחקה מהמוות, ראיתי את זה בעיניים הטהורות שלה, היא נהנתה, אני משוכנע בזה.
"אני אשמח לשתות, אפילו היא איתך..." היא אמרה בחיוך ממזרי "אבל קודם אני צריכה להתנקות, וגם אתה, אני לא חושבת שלא לנשף רצוץ דם זה מקובל, אפילו לא פה".
"אז בואי איתי, אני מכיר את המקום המושלם להתנקות" לקחתי אותה לקומה שלישית, ליער, למקום שאני מכיר כלכך טוב, אני בטוח שכל מי שעבר פה הגיע כדי להילחם במפלצות ולגמור את המשימות אבל אני הייתי פה, בקומה הזאת יותר משאני זוכר, אני מכיר כל נקודה באיזור הזה, נחתנו שנינו ביער, התחלתי ללכת וביקשתי ממנה להתלוות אלי, היא לא ביזבזה אף רגע.
הלכנו מרחק ממש גדול, היה כבר מאוחר והיער, כמו שהוא נראה בדרך כלל, היה נראה מפחיד, אך היער הוא לא מקום מפחיד, פשוט הוא עושה את עצמו מפחיד באיזורים מסויימים שלו, האזורים שבדרך כלל מסתובבים שם, אבל למי שיש סבלנות, מי שמחפש את היופי גם ביצור המכוער ביותר בסוף ימצא אותו! ידעתי מה מחכה לנו בהמשך, אמרתי לה שתלך אחרי ותראה את היער האמיתי, את חנו ויופיו העז.
היא הלכה אחרי בחוסר אמונה, מסריחה מריח הדם, בדיוק כמוני. הגענו, מלא עצים שחברו אחד אל השני כדי לשמור על יופיו של היער מוסתר, הנחתי את היד שלי על הענפים, בידיעה מה מסתתר מאחוריהם, השתמשתי בכישוף שלי והסטתי אותם, הבטתי אחורה בחיוך, שלחתי את היד שלי אחורה והרמתי את הלסת שלה חזרה למקום.
"וואווו מה זה המקום הזה?!? איך מעולם לא ראיתי את זה?" היא שאלה.
"כי מעולם לא חיפשת" אמרתי.
"ואתה?!?" היא הסתכלה בחיוך ממזרי שוב "אתה, אדון "לא אכפת לי" חיפשת?".
"אוקי אוקי תפסת אותי, החיים שלי מגעילים, אני מוכן לקבור אותם בשמחה ואולי אפילו לאבד את החיים שלי פה במשחק, אין לי מה להפסיד, הדבר היחידי שמאז ומעולם אהבתי היה פינה ממש יפה ביער שהיה במרחק עשר דקות הליכה מהבית שלי, ששמעתי שיש פה יער התלהבתי, באתי ישר לקומה הזאת כשיכולתי והתחלתי לחפש את המקום שלי, מצאתי" אמרתי.
זה היה מקום מהאגדות, מדשאות, פרחים מכל הסוגים, ציפורים ונחלים. לקחתי כמה פיסות בד ויצרתי מיתה תלויה בין שני עצים. ובקצה היה מפל, מאחורי המפל הייתה מערה. "פה תוכלי להתנקות" אמרתי. היא נכנסה למערה מאחורי המפל, אני שלחתי אתה לשם, היו שם כמה חורים בתקרת המערה שמשם נזלו מים והרצפה הייתה לנחל. מבחוץ יכולתי לראות את ההשתקפות שלה, ראיתי אותה מורידה בגדים ומתרחצת מתוך הנחל ונעזרת בחורי תקרת המערה. "את זוכרת את ההסכם שלנו לגבי בית המשימות?" שאלתי בהיסוס, הצל שלה עצר, אני משער שהיא שכחה מזה, אחרי כמה שניות היא המשיכה להתרחץ, "כן" הדהד קולה ברקע.
kirutoo לפני 9 שנים ו-6 חודשים
היא צחקה, צחקה מהמוות, ראיתי את זה בעיניים הטהורות שלה, היא נהנתה, אני משוכנע בזה.
"אני אשמח לשתות, אפילו היא איתך..." היא אמרה בחיוך ממזרי "אבל קודם אני צריכה להתנקות, וגם אתה, אני לא חושבת שלא לנשף רצוץ דם זה מקובל, אפילו לא פה".
"אז בואי איתי, אני מכיר את המקום המושלם להתנקות" לקחתי אותה לקומה שלישית, ליער, למקום שאני מכיר כלכך טוב, אני בטוח שכל מי שעבר פה הגיע כדי להילחם במפלצות ולגמור את המשימות אבל אני הייתי פה, בקומה הזאת יותר משאני זוכר, אני מכיר כל נקודה באיזור הזה, נחתנו שנינו ביער, התחלתי ללכת וביקשתי ממנה להתלוות אלי, היא לא ביזבזה אף רגע.
הלכנו מרחק ממש גדול, היה כבר מאוחר והיער, כמו שהוא נראה בדרך כלל, היה נראה מפחיד, אך היער הוא לא מקום מפחיד, פשוט הוא עושה את עצמו מפחיד באיזורים מסויימים שלו, האזורים שבדרך כלל מסתובבים שם, אבל למי שיש סבלנות, מי שמחפש את היופי גם ביצור המכוער ביותר בסוף ימצא אותו! ידעתי מה מחכה לנו בהמשך, אמרתי לה שתלך אחרי ותראה את היער האמיתי, את חנו ויופיו העז.
היא הלכה אחרי בחוסר אמונה, מסריחה מריח הדם, בדיוק כמוני. הגענו, מלא עצים שחברו אחד אל השני כדי לשמור על יופיו של היער מוסתר, הנחתי את היד שלי על הענפים, בידיעה מה מסתתר מאחוריהם, השתמשתי בכישוף שלי והסטתי אותם, הבטתי אחורה בחיוך, שלחתי את היד שלי אחורה והרמתי את הלסת שלה חזרה למקום.
"וואווו מה זה המקום הזה?!? איך מעולם לא ראיתי את זה?" היא שאלה.
"כי מעולם לא חיפשת" אמרתי.
"ואתה?!?" היא הסתכלה בחיוך ממזרי שוב "אתה, אדון "לא אכפת לי" חיפשת?".
"אוקי אוקי תפסת אותי, החיים שלי מגעילים, אני מוכן לקבור אותם בשמחה ואולי אפילו לאבד את החיים שלי פה במשחק, אין לי מה להפסיד, הדבר היחידי שמאז ומעולם אהבתי היה פינה ממש יפה ביער שהיה במרחק עשר דקות הליכה מהבית שלי, ששמעתי שיש פה יער התלהבתי, באתי ישר לקומה הזאת כשיכולתי והתחלתי לחפש את המקום שלי, מצאתי" אמרתי.
זה היה מקום מהאגדות, מדשאות, פרחים מכל הסוגים, ציפורים ונחלים. לקחתי כמה פיסות בד ויצרתי מיתה תלויה בין שני עצים. ובקצה היה מפל, מאחורי המפל הייתה מערה. "פה תוכלי להתנקות" אמרתי. היא נכנסה למערה מאחורי המפל, אני שלחתי אתה לשם, היו שם כמה חורים בתקרת המערה שמשם נזלו מים והרצפה הייתה לנחל. מבחוץ יכולתי לראות את ההשתקפות שלה, ראיתי אותה מורידה בגדים ומתרחצת מתוך הנחל ונעזרת בחורי תקרת המערה. "את זוכרת את ההסכם שלנו לגבי בית המשימות?" שאלתי בהיסוס, הצל שלה עצר, אני משער שהיא שכחה מזה, אחרי כמה שניות היא המשיכה להתרחץ, "כן" הדהד קולה ברקע.
נטוטו לפני 9 שנים ו-6 חודשים
מסעותיה של דומינו דול - תגובה 7
מקום: הקומה הראשונה של המימד השלישי
עבודה: מלצרית

(קודם כל רציתי להגיד שאני ממש מתה על התגובה של איילת, ואתם כולכם צריכים לקחת ממנה דוגמא! חושבים שהיא התלוננה לנו שאין לה מה לכתוב? לאאאאאאאא! היא יצרה לעצמה פריקינג סערה והתמודדה עם זה כמו שצריך!)


בדיוק התחלתי לנקות את השולחנות כשהתחילה הסערה. זה קרה בהדרגה - בשולחן הראשון ירדו כמה טיפות, ובשולחן השלישי הן כבר הפכו לגשם של ממש. באמצע השולחן התשיעי נוספה הרוח שגרמה לטיפות לרדת באלכסון ולהתנגש בחלון הגדול של הבר בחוזקה, והיא הלכה והתעצמה, ביחד עם הגשם, בזמן שניקיתי ארבעה שולחנות נוספים. עד שסיימתי לנקות את אחרון השולחנות הייתה כבר סערה של ממש - עם ברקים ורעמים והכל.
קלטתי שאני בוהה בחלון רק כאשר הלקוח המפחיד ממקודם נעמד לידי. "יורד גשם חזק היום," הוא ציין. קולו היה עבה וצרוד מעט, אך על אף דיבורו השקט זיהיתי נימה ידידותית.
הנהנתי לעברו בחיוך מנומס והחזרתי את מבטי אל החלון, "זאת פעם ראשונה שאני רואה שיורד גשם במימד."
הוא הפנה את מבטו אליי בפתאומיות ואני עשיתי כמוהו, תוהה מה קרה. ראיתי את הבעת פניו משתנה מחשד קל להבנה, ואז להפתעה. "את שחקנית?" הוא התפלא.
"אתה לא רואה את השם שמרחף מעליי?" שאלתי בגיחוך קל.
הוא נראה כאילו הדבר כלל לא עלה בדעתו. הוא ניסה לקרוא את השם שלי, "דו.. דומינו דול..?"
"ככה קוראים לי" עניתי בצחקוק.
"אני זאק" הוא הושיט את ידו, ואז היסס, כאילו שהוא לא בטוח אם ללחוץ לי את היד או לא.
"אני יודעת, זה דיי כתוב מעליך" אמרתי ולחצתי את ידו, משועשעת. הנחתי שהוא לא באמת נראה ככה במציאות, ושהדמות שלו סתם נראית מאיימת. לחיצת היד נמשכה זמן הרבה יותר ארוך מהשהייתה אמורה להיות, אז כחכחתי בגרוני כדי לסמן לו שיעזוב. אני חושבת שקצת הבהלתי אותו.. חמוד.
"עצמאי?" שאלתי.
הוא הנהן ופניו הרצינו, "את?"
נענעתי בראשי לשלילה. "לא.. יש לי בית משימות. אני פשוט לא נמצאת איתם כרגע."
"לשאול למה?" שאל בהרמת גבה.
"לא כדאי" השבתי במהירות. רציתי להחליף נושא, ומהר. זאק נראה לי ממש נחמד, אבל לדבר על בית המשימות שלי היה הדבר האחרון שרציתי לעשות באותו רגע. חיפשתי נושאות בראשי אחר נושא אחר, כל נושא, והדבר הראשון שעלה בראשי היה גשם.
"איך אתה מתכוון לצאת בסערה הזאת?" שאלתי לבסוף.
"אה..." הוא החזיר את מבטו אל החלון ושפשף את ערפו באי נוחות, "אני תמיד יכול לעבור למימד אחר.. אבל אני חושב שאני אשאר כאן ללילה או שניים. זה אפשרי?" הוא דיבר בנימה קלילה ויומיומית, אבל המבט שלו.. זה לא משהו שרואים כל יום. משהו בעיניים שלו אמר לי שהוא בוחן אותי הרבה יותר משאנשים בדרך כלל בוחנים אנשים חדשים. היה בו יותר מהסקרנות הרגילה, מהשאלה 'האם זה אדם שאני יכול להסתדר איתו?'. נראה שהוא מזהה אותי מאיפשהו, ובו בזמן אובד עצות. לא יכולתי שלא לתהות איזה מן בן אדם הוא היה לפני המשחק הזה, בחיים האמתיים. הנה הוא נראה כל כך ברוטלי, מפחיד, מאיים, עם הצלקת שלו והכל... אבל הוא לא התנהג ככה בכלל.
"אני יכולה לבדוק בשבילך, אבל יכול להיות שזה יעלה לך כסף" הזהרתי אותו.
"אל תדאגי בקשר לכסף, מזה יש לי מספיק" הוא צחק.
"אוקי," אמרתי "אז אני אלך לברר לך ואני כבר חוזרת עם תשובות."

במשך כל הדרך למטבח ניסיתי לעצור את עצמי מלדלג. זאק היה האדם הנחמד הראשון שדיברתי איתו מאז.. מאז.. טוב, מאז הפעם האחרונה שדיברתי עם טום או פאן - וזה היה לפני מלאאא זמן. ממש לא רציתי שהוא יעזוב, ושמחתי כששמעתי שהוא מתכוון להישאר. כשהגעתי אל דלת המטבח פתחתי אותה בלי לדפוק וקראתי "מרטין? ללקוח שלנו יש שאלה!"
"מממ..." שמעתי אותו ממלמל משהו לא ברור מאחורי ערימות דוחות למדי (אך מרשימות בגודלן) של כלים מלוכלכים. תהיתי אם הוא לא שוטף אותם לזכר הימים בהם היו לו הרבה לקוחות - אם היו ימים כאלה בכלל. עקפתי בזהירות את ערימת הכלים ומצאתי את הזקן, אפילו יותר שיכור ממקודם. הוא ישב על כיסא בד מתקפל, מאלה שלוקחים לטיולים בטבע, בקבוק בירה בידו ומבט מבולבל על פניו. הוא נראה שפוך לגמרי.
נעמדתי מולו בידיים שלובות ונענעתי בראשי "גאד, אתה צריך גמילה".
הוא נהם, ואני פירשתי את זה כ-'כן כן, מה רצית לשאול?'.
"אז ככה, יש סערה בחוץ והלקוח שלנו רוצה להישאר ללילה או שניים. יש מקום פנוי?"
הוא מלמל משהו שממנו הצלחתי להבין רק את המילים 'מפתח', 'בר', 'שלוש מאות' ו-'לילה' - כנראה שהוא החליט להשקיע מאמץ רק בביטוי המילים שנראות לו חשובות (פתטי), אבל זה הספיק לי.
"מעולה, תודה מרטין!" אמרתי, וכשהוא עמד לקחת עוד שלוק בירה מהבקבוק הוא בטעות עף לו מהיד והתנפץ על הקיר. אופס.

מיהרתי אל זאק והכרזתי "300 מטבעות ללילה, מוסכם?"
הוא חייך ואמר "בהחלט".
הוא אפילו מדבר כמוני. אני ממש לא מסוגלת להחליט אם זה יותר מדהים או מפחיד! הרגשתי שאני פשוט רוצה להכיר את הבחור הזה.

(אז ככה, ממש ממש ממש משעמם לי לבד. בתגובה שלי כתבתי שמרטין פתטי? אני הפתטית! אתם קולטים שהייתם אמורים להגיע לאמצע המימד השני לפחות לפני איזה חודש, כן? אני מאשימה את כוווווולכם בשיעמום שלי ~)
איילת לפני 9 שנים ו-6 חודשים
כל המסעות האלה, שעברו עליי במימד, מזכירים לי את הטיולים שנהגתי לעשות ביער ההוא ליד הבית שלי אז, כשעוד הייתי סמנתה, ולא ריזו.
פתיחת החלון הגדול של חדרי הייתה הצעד הראשון. משם זינקתי דרך החלון אל מחוץ לבית,ולאחר מכן, בהליכה קצרה דרך גבעה ירוקה מתונה , הגעתי אליו.
היער הזה תמיד היה דהוי למדי, כמו ציור נשכח של ילד קטן שאולי בעבר היה צבעוני, אך במרוצת השנים התעצל מלטפח את עצמו והחל להיראות מוזנח יותר.
עצי האלון והברוש הגבוהים התאפיינו בקליפת עץ חיוורת ויבשה, ובצמרות בצבע ירוק כהה שהיה כמעט שחור. הקרקע הייתה אדמת עפר חולית מכוסה בבלוטים ועלי מחטים. היער עצמו תמיד היה אפלולי מעט, אך קרני השמש שחדרו מבעד לעצים הצפופים סיפקו לו נקודות אור רבות.
אהבתי את היער הזה, היה משהו מרגיע בחוסר השלמות שלו. הייתה בו כנות מסוימת. כאילו הוא לא מפחד להודות באמת ולהגיד: "הנה, זה אני. בלי שתילים מלאכותיים, בלי סדר, בלי יד אדם מעצבת, רק אני- הטבע בהתגלמותו".
אני מעריכה כנות, ואני חושבת שזאת הסיבה העיקרית שמצאתי את עצמי חוזרת שוב ושוב ליער הזה. כדי להרגיש את העולם האמיתי קורא אליי.
אהבתי לשוטט שם לבדי בין העצים ולטפס עליהם, לדלג מעל הנחל העכור, ויותר מכל אהבתי לחקור את בעלי החיים שניהלו שם את חייהם. המקום אמנם עושה רושם של יער חסר חיים, אך למעשה הוא מלא ביצורים
קטנים, שמשתמשים בכל מיני דרכים מגוונות על מנת לשרוד.
אז אני עוקבת אחריהם, ומנסה להבין את השיטות שלהם. משום מה, הידיעה שאוכל להסתדר בטבע בעצמי מספקת לי ביטחון.
אז עם הזמן, התחלתי להשתמש ביער כדי ללמד את עצמי לשרוד בו:
למדתי להבעיר מדורה עם עצים, להתמצא בדרך בעזרת סימנים שונים, לצוד, למצוא מקומות מקלט במקרה הצורך, לבנות חפצים שונים מחומרים הנמצאים בטבע, אפילו יצא לי פעם להכין בגדים מעלים (אל תשאלו).
בנוסף, גם למדתי להכיר את היער לעומק יותר- למשל:
לזהות את כיווני הרוח השונים ולהיעזר בהם, או לשים לב לסוג הקרקע והצמחייה ולעצמים אחרים הנמצאים עליה, לזהות סכנה מתקרבת הרבה לפני שהיא מגיעה, ועוד כל מיני פרטים קטנים, שעזרו לי ממש להקשיב ליער לזהות את מהלכיו.
האמת שזה היה כיף, אני אישית ממליצה לכל אחד לנסות את זה מתישהו.
בכל מקרה, כל הטיולים האלה היו חוויה בשבילי, אבל הייתה עוד סיבה שבגללה עשיתי אותם- הם אפשרו לי להתרחק מהסביבה שבה גרתי.
מדובר בסוג מקום שבו כל אחד חולם לגור:
בתים פרטיים לבנים על גגות אדומים, שבילים מרוצפים ומצוחצחים לאורך הרחובות, ערוגות פרחים ססגוניות ושיחים גזומים למופת, שדות אינסופיים ובהם שתולים פה ושם מטעי עצי פרי מסודרים בשורות כמו משמר המלוכה.
בקיצור, המקום היה מושלם, ושנאתי את זה. שנאתי את הצביעות שהרגשתי שקורנת עליי מכל פינה שבה הלכתי שם. כאילו כל העולם נקבע לפי קו אחד שעל כולם לקיים. כל העולם למעשה חוץ מהיער.
יותר מכל שנאתי את הדשא, שהיה ירוק מושלם עד כדי בחילה וכיסה את מרבית הקרקע שליד אזור המגורים.
כשהייתי קטנה ניסיתי להבין למה הדשא קצר כל כך וירוק כל כך. לבסוף, מצאתי את התשובה האולטימטיבית, ובכך הרשיתי לעצמי, בפעם הראשונה והיחידה בחיי, להמציא תאוריה חסרת הגיון ומופרכת, שאינה מסתמכת על שום הוכחות, רק על הדמיון הפרוע שלי.
הא, אלו זמנים....


וזאת התאוריה:
כדור הארץ הוא בעצם גברת זקנה, שהחליטה לעשות לעצמה את מהפך גיל השבעים (שאצל כוכבי לכת הוא מתרחש למעשה בסביבות גיל 4.5 מיליארד שנה..) ולגזוז חלק ניכר משערה לשיער קצוץ ולצבוע אותו בצבע ירוק זוהר.
יכולתי ממש לחזות לנגד עיניי במאורע הדרמטי מתרחש:
כדור הארץ הנלהב, רץ מהר ככל שמפרקיו הישנים מאפשרים לו, עובר על פני קילומטרים על קילומטרים של אינספור כוכבים נוצצים ואסטרואידים, בדרכו אל המקום היחידי ביקום שיאפשר לו לממש את מטרתו.
זה יום שליו ב"מספרה שלא מהעולם הזה", כאשר לפתע נהדפת הצידה דלת המספרה על ידי לא אחר מאשר כדור הארץ. כל כוכבי הלכת של מערכת השמש, שנוכחים במספרה באותה העת, פולטים אנחה רבת תסכול- בידיעה ששלוות היום הסתיימה.
"שמש, אני רוצה תספורת חדשה!" קורא כדור הארץ בגאווה.
השמש, שבדיוק מסיימת לעשות לכוכב צדק גוונים בשיער, מקשיחה פניה ואומרת: "נו באמת גברת זקנה, את לא חושבת שהגיע הזמן להתבגר ולהפסיק עם התספורות המטופשות האלו שלך? תסתכלי מסביבך. אנחנו כולנו כבר שמנו את השנים היפות שלנו מאחורינו."
"השמש צודקת, גברת זקנה". מסכים נפטון, שבדיוק בוחן את הצבע הכחול החדש של שערו במראה. "ואם מותר לי לציין, בני האדם האלה הורסים אותך מרגע לרגע, אז כדאי שתנצלי את מעט השנים שנשארו לך לחיות בשביל להסתובב עם שיער נורמלי."
"אלו שטויות" קורא כדור הארץ בזילזול. "חוץ מזה, תפסיקו לקרוא לי ככה. נשארו לי לא מעט שנים לחיות. אם יש פה מישהו באמת זקן זה אתם שמתעקשים להוציא את כל הכיף מהחיים."
אחר כך הוא הולך בראש מורם אל אחד הכיסאות שנמצאים במספרה ומתיישב בנוחות. "ועכשיו שמש, ניגש לעניין התספורת.."אומר בנימה עניינית. השמש המיואשת מבינה שאין לה מפלט, ופונה אל הלקוח.
"אם את רוצה שאעזור לך להרוס לעצמך שוב את השיער זאת בעיה שלך גברת זקנה, רק את תאשימי אותי בזה. אז איזו תספורת תרצי הפעם? אולי שוב גוונים בצבע ג'ינג'י? כמו התקופה שהיית גוש לבה, בימים הטובים..." אומרת השמש בעוקצנות.
"כן ככה נהיה מתואמים" מציין מאדים. "או ששוב תאריכי את השיער, תצבעי את כולו בכחול ותחזרי להיות אוקיינוס, גברת זקנה" מוסיף בערמומיות.
"אולי תעשי עוד כמה תלתלים חומים כדי שיתווספו לך הרים? יש לך מחסור בהם בשנים האחרונות" אומרת ונוס בזמן שהשמש מספרת את תלתליה הזהובים.
"ותורידי כבר את החומה הסינית הזאת! היא מסתירה לך את העיניים" קורא מרקורי ברוגז.
"רק אל תגלחי שוב את השיער ותצבעי ללבן. עידן הקרח לא החמיא לך במיוחד, גברת זקנה" ממלמל שבתאי ביובש, מתרכז בסידור הטבעת החדשה שלו.
"אוי תשתקו כבר כולכם, הורסי שמחות!" אומר כדור הארץ, לאחר שאיבד את סבלנותו. "אמרתי לכם כבר פעם אחת היום ולא אומר את זה שוב- אני כדור הארץ, לא גברת זקנה! עכשיו תסתמו. שמש, תקשיבי טוב ואני אגיד לך איזו תספורת אני רוצה. רואה את כל השדות המוזנחים האלה בשיער שלי שכבר בקושי יש עליהם עשבים? אני רוצה שתגזזי ותצבעי אותם בצבע ירוק חזק".
"מה?! איזו סיבה יש לך לעשות תספורת כזאת?!" מתפלאת השמש.
"משום מה, בני האדם מוצאים כל הזמן סיבות לתלוש לי את העשבים האלה. ואני לא רוצה להקריח לגמרי, אז אני חושב שאם העשבים יהיו קצרים יותר, אנשים יפסיקו לתלוש לי אותם" עונה כדור הארץ.
"אבל למה צבע ירוק חזק?"
"כי נמאס לי כבר מהצבעים הרגילים. מה, אסור לי לגוון קצת?
"מה שאתה רוצה, כדור הארץ". נאנחת השמש ומקרבת את סכין הגילוח אל שערו על מנת להתחיל בתספורת.
"רק דבר אחד לפני שאת מתחילה" הוא אומר פתאום. "את הנקודה הזאת של העשב פה אני רוצה שתעשי בצבע ירוק הכי צעקני שיש לך, אולי אנשים ירצו לגור במקום שיש בו עשב כל כך צבעוני".
"שיהיה" היא עונה בקצרה.
"מה את אומרת שלעשבים החדשים שלי יקראו "דשא"? זה שמה של גרושתי שהכרתי עוד מהימים ש.."
"אולי פשוט נגמור כבר עם התספורת הזאת?!" היא קוטעת אותו בחוסר סבלנות.

נקודת העשב שנצבעה בצבע הצעקני ביותר היא כמובן האזור שבו גרתי.
זה לפחות המצב שאני האמנתי בו.
התעוררתי בבהלה כשהרגשתי ביד מחוספסת אוחזת בראשי ומושכת אותו לכיוון האדמה עליה שכבתי. אחריה באה צרחה צורמנית איומה. יכולתי להרגיש בה ממש מתחתיי.
חשתי בפחד מציף את כל גופי ונשימתי נעתקה.


matrix לפני 9 שנים ו-6 חודשים
זה הולך לצאת ממש מעפן, כתבתי את זה בלחץ זמן עם הרבה מה לכתוב, אז סליחה מראש

יום 14 במימד:

הדייג הלך היום ממש חזק. תפסנו בערך 80 דגים, ומחרנו אותם ב2800, שזה 700 לכל אחד. אחד מהמוכרים בדוכנים לידנו אמר לנו לא להתלהב יותר מדי כי לא כל הימים טובים. מהדיג הלכתי לבית המשימות, אכלתי במהירות והשתגרתי אל הקומה הרביעית, ושם הסתובבתי ברחובות, מדבר מדי פעם עם אנשים אקראיים ומצמיח עשבים בקצב. המשכתי ככה עד שהשמש הייתה קרובה לשקוע, ואז חזרתי אל בית המשימות וצנחתי על המיטה, הייתי עייף ממש. קמתי כשכולם כבר היו אחרי ארוחת ערב, דיברתי טיפה עם כולם וחזרתי לישון

יום 15:

התעוררתי מוקדם מהרגיל, מדפיקות חזקות על הדלת. קמתי לפתוח, ומצאתי שם את נירה.
"הכל טוב?" שאלתי.
"תורנו להכין ארוחת בוקר.. שכחת?"
ירדנו למטה, הכנו ארוחת בוקר, או יותר נכון נירה הכינה ארוחת בוקר ואני ניסיתי לעזור. לאט לאט כולם הצטרפו, והסכמנו כולנו שמישהו פה צריך ללמוד סקיל בישול כבר. אחרי זה הלכנו לדיג, אחרי ההצלחה של אתמול הירידה הורגשה חזק, תפסנו 56 דגים והרווחנו עליהם 1245, שזה 311 לכל אחד. אשכרה, למרות שזה "יום חלש", הרווחנו כזה סכום גבוה. זאת חתיכת עבודה מכניסה.
כשחזרתי שאלתי את ג'ון אם הוא מוכן להילחם מולי. התאמנו איזה שעה, ואז חזרנו לבית המשימות, התקלחתי, ירדתי למטה והשקעתי את שאר היום בקריאה בספר בני הלוויה ודיבור עם אנשים

יום 17:

הימים הופכים להיות שגרה אפורה ומשעממת. כל יום מתחיל ברעש האיום של השעון שלי, ממשיך בארוחת בוקר, יציאה לדיג, דגים במשך 4 שעות, מדברים או סתם מסתכלים על המים, כמות משתנה של דגים, חזרה לבית המשימות, אימונים, ספר בני הלוויה, שוב אוכל..
היום תפסנו 74 דגים, ברווח של 1980, 495 לכל אחד.

נפרדתי מנירה, דקסטר, ואפי, והשתגרתי אל הקומה הראשונה. קניתי טבעת נחושת זולה באחד הדוכנים בשוק, ואז נכנסתי לחנות חיות, וקניתי כלוב קטן ב50 מטבעות. הגיע הזמן לממש רעיון ישן.

העורבים שחורים לרוב, בעלי רגליים קצרות וחזקות ומקורים מסיביים. הם אוכלי כל, אך הם מעדיפים בשר ובמיוחד נבלות.
העורבים הם חיות חברותיות ולעתים נאספים לקבוצות גדולות, אך אינם יוצרים מושבות. כל זוג עורבים מקים לעצמו קן, בדרך-כלל לא יותר ממשטח זרדים, ושני בני הזוג דוגרים על הביצים ומאכילים את הגוזלים.
העורב הוא מבין הציפורים החכמות ביותר שמסתובבות במימד הראשון (מלבד ציפורים קסומות כמו גריפון). הוא ערמומי, זריז ומתחבא היטב.


השתגרתי אל הקומה הרביעית, והלכתי אל הכיכר הגדולה. היא הייתה ריקה היום. מצוין. התיישבתי על גזע עץ כרות והתחלתי לעבוד. זה היה קשה, אבל אחרי חצי שעה הייתה לי סוג של רשת עשבים בקוטר מטר בערך, מוסווית בתוך העשב הטבעי.
פוררתי כמה כיכרות לחם יבש שלקחתי מבית המשימות ופיזרתי אותן במרחק של בסביבות 10-20 מטר מהרשת, ובמרכז הרשת הנחתי את הטבעת.

העורב חמדן, ואוהב מאוד מתכות. הוא לא יהסס לחטוף תיקים או טבעות מאנשים, והוא ידוע ביודע להבחין בין הבעות אנושיות, כך שהוא יכול להבחין מתי אדם אינו מרוכז ולגנוב ממנו אוכל או טבעת.

הוצאתי מהכיס את משרוקית הציפורים שלקחתי מהטירה של הרוזן, במשימה שעשיתי לפני הקומה החמישית, נשפתי הכי חזק שיכולתי, והתחלתי לרוץ. בתוך 10 שניות הרחבה הייתה מלאה בציפורים שהתנפלו על פירורי הלחם.
כמו שקיוויתי, אחרי כמה זמן אחד העורבים הבחין בטבעת וצלל לעברה. בדיוק כשהוא כמעט נגע בה, הרמתי את רשת העשבים וסגרתי אותה מעליו.

ניתן לאלף את העורב, ואף ללמד אותו לחקות קול אדם בדומה לתוכי. אחרי שהעורב אולף הוא יכול למלא שליחויות או להילחם עבור הבעלים שלו, למרות שהוא אינו חזק במיוחד יחסית לאתגרים של המימד.

התקרבתי אל העורב המשתולל, תפסתי אותו, הוצאתי אותו מהרשת, ולאחר מאבק קצר הכנסתי אותו אל הכלוב וסגרתי אותו. העורב השתולל בתוך הכלוב והקים רעש נוראי, פחדתי שהוא ישבור לעצמו את הכנפיים. כשהרמתי את הכלוב הוא נשך לי את היד, ומהכאב והבהלה הפלתי את הכלוב. ניגשתי שוב אל הכלוב, והרמתי אותו מוו התלייה, לשם העורב לא יכל להגיע עם המקור, וניסיתי להרחיק אותו כמה שיותר מהגוף שלי.

הופעתי בפתח בית המשימות אל תוך צהריים רגועים למדי. איקן ומאדי ישבו על הספה. ג'ון, קרייטוס ופאלאדין ישבו ליד השולחן , דואורדון ישב על הרצפה ושיחק עם שני סכינים בין האצבעות, ומליסה הייתה שרועה על הספה שליד הספרייה וקראה ספר כלשהו.
וכולם הסתכלו עלי.
הם היו נראים די המומים. פאלאדין החזיקה מזלג שנעוץ במשהו לא ברור באמצע הדרך אל פיה והחזירה אותו באיטיות לצלחת, מאדי לא הוציאה מילה, דבר מאוד מפתיע אצלה, ומליסה הפסיקה את הקריאה שלה והסתכלה עלי, דבר אפילו יותר מפתיע. היחיד שלא איבד את השלווה שלו היה דאורדון, שהעיף מבט קצר לעברי וחזר אל הסכינים שלו.
נכון, הייתי מלא בלשלשת ציפורים ונוצות מכל הציפורים שהתנגשו בי, והחזקתי ביד כלוב עם ציפור גדולה משתוללת וצורחת כמו להקת עורבים שלמה, אבל זה לא הדבר הכי מוזר שהם ראו מתחילת המשחק, זאת אומרת, הם כבר ראו את הליוס מחבק את אנג'ל, ואותי עם שיער ורוד.
"אממ... צ'סטר?" שאלה מאדי. "למה יש לך..?"
"עורב". השלמתי אותה.
"למה יש לך עורב?"
"יש אנשים שקונים דביבונים סגולים בחנות, ויש כאלה שהולכים לתפוס עורב. בעיה?"
היא בחנה אותי, כנראה מנסה להבין אם אני משקר. "לא.. תהנה עם העורב.."

עליתי לחדר. לא נראה שאפשר להחיל כבר לאלף את העורב, ולא הכי רציתי לרדת לדבר עם כולם, אז השתגרתי לקומה הראשונה והתאמנתי על עשבים. אני כבר די מהיר בדבר הזה. הצמחתי עשב, החזרתי אותו לאדמה, גרמתי לעשב לנבול.. כשסיימתי התיישבתי על אבן וקראתי בספר בני הלוויה.

יום 29:
הדיג היום היה ממש ממש טוב, תפסנו 91 דגים ומכרנו אותם ב3144, שזה 786 מטבעות לכל אחד. בהחלט הדיג הכי טוב שהיה לנו עד היום.
את היום השקעתי בבניית חרב עץ. הלכתי לקומה הראשונה וקניתי עצים, מטיל מתכת קטן לשלב בניצב, נייר זכוכית ומכשיר שיוף. השתגרתי לבית המלאכה, ועד הערב הייתה לי חרב עץ נחמדה


יום 43:

בשבוע האחרון התרכזתי באילוף העורב. בהתחלה, עוד לא יכולתי לסמוך עליו שלא יברח אז רק האכלתי אותו. אחר כך התחלתי להאכיל אותו מהיד שלי. בפעמים הראשונות הוא נשך אותי, אבל אחרי זה הוא הפסיק. בהמשך נתתי לו לעוף בחדר, כמובן כשהדלת וכל החלונות נעולים.
התחלתי לתרגל אותו לבוא אלי כשאני קורא לו, כשכל פעם שהוא בא הוא היה מקבל חתיכת פרי או בשר. אחרי זה תרגלתי אותו לשבת על הכתף שלי, להביא לי דברים וכאלה.
השבוע הוצאתי אותו בפעם הראשונה לשטח, לקומה הראשונה, ותרגלתי אותו על קריאה מרחוק. השתמשתי במשרוקית השנייה שלקחתי מהרוזן, שנשמעה קצת כמו קריאה של ציפור, ולימדתי אותו לבוא אלי כל פעם שאני שורק. לפני כמה ימים התחלתי לאמן אותו בדברים שיתעלו את הכישרונות הטבעיים שלו. החבאתי לו טבעת באחד הסדקים של הבתים והוא היה צריך להחזיר לי אותה, שלחתי אותו לחטוף חפצים מדוכנים בשוק..
הוא מצליח יותר כל יום, הוא לומד ממש מהר.
<FONT COLOR= RED>Killer לפני 9 שנים ו-6 חודשים
זו כבר הפעם ה10 שחרב העץ הזו נשברה כבר לא היה לי כוח בגוף מרוב האימון הזה רציתי לסיים את האימון הזה וללכת לחדר לנוח אבל לא יכולתי לא עכשיו אני חייב להתאמן אני חייב להרוויח את סקיל הנשק בהתחלה להתאמן בסקיל הקסם אבל ויתרתי על זה עשיתי את החישובים שלי והבנתי שסקיל נשק יותר טוב לפחות בשבילי אני לא יודע מה קורה עם מאדי ואיקן עכשיו כשאני חושב על זה העברתי את החודשים האחרונים שלי פה בחדר האימונים ועדיין לא הצלחתי לעלות בסקיל הזה לרמה גבוה כמו כל השאר אוחחח אין לי זמן לחשוב על זה עכשיו אני חייב להיות חזק יותר כשאני חושב על זה אני לא יודע מה קורה בחוץ מה קורה עם השאר מי מת או מי חיי אני רק זוכר שדומינו דול התאבדה ומאדי התעצבנה מי זה וניסתה ללכת לחפש אחריה אבל אני באתי ומשכתי אותה והרמתי אותה ואז הלכנו לעבר הדלת שהובילה לקומה הבאה ואז שחזרנו מסיום הקומה מאדי חזרה להיות רגילה היא לא דיברה על דומינו בכלל הדבר הבא שאני זוכר הוא
שאני באתי ואמרתי לה שאני הולך להתאמן כדי לנסות לשפר את הסקיל נשק שלי כשאמרתי לה את
זה היא בקושי הגיבה אוחחח זה לא אמור להיות משנה לי בכלל אני סיימתי איתה ועם החבר שלה
איקן מעניין עם הגיעו שחקנים חדשים בזמן הזה אההההההה מה אני עושה זה לא הזמן למחשבות
כאלו אני חייב לגמור את האימון הזה כדי שאני יוכל לחזור מהר לקרבות להרוג כמה שיותר וכמה
שיותר מפלצות כדי להוכיח לכולם שאני יותר חזק ממה שאני הייתי מקודם ובאימרה זו חזרתי
לאימון שלי.
DARK-MANDOR לפני 9 שנים ו-6 חודשים
(מצטער על הסוף העקום..)
לא.לא!
קמתי מהצרחות שבראש שלי.חלום מטופש.
"בוא,יהיה לנו שבוע ארוך,צריך להתכונן."קולי היה צריך משינה כך שקוויתי שדארקר הבין אותי.
התלבשתי,צחצחתי שיניים וירדתי למעט בשביל להרגן דברים.
aמתי במראה שלי:
אוכל
ראדר
ספר בני הלוויה
תרסיס חומצה

לפני שיצאתי מהדלת השארתי את החדר שלי קצת פתוח ושם פתק שרשום שאני אחזור בעוד שבוע.
_היום הראשון_
הגענו.ריח המסריח של הדלק הנשרף במכוניות היה נסבל,אבללא נורא,אני לא נשאר פה הרבה זמן.
נכנסנו לחנות כלי הנשק הראשונה שמאצנו שהייתה מלאת אנשים למיניהם.
עברנו רחוב,ועוד אחד ומצאנו חנות ממוצאת נוספת.
פעמון החנות צלצל כשנכנסתי,ומולי עמדה לה מוכרת."אסור להכניס חיות לחנות."המוכרת אמרה בעליזות.
הכנסתי את דארקר לתפריט לפני שהתווכח ובדקתי את החרבות שהיו על הקיר השמאלי.
החנות מורכבת מדלפק עץ קטן עם קופה ממול לדלת,שולחן באמצע החנות שעליו מונכים במסודר רובים למיניהם,כמה ארונות עם נשקים ועל שני הקירות הצדדים יש ספרייה נרחבת שלי חרבות וגרזנים.
בחנתי כמה,אבל כשראיתי אותה ישר ידעתי שאקח אותה.
חרב באורך רגיל,להב כסוך שבסופו מתעקל כך שנראה שזה יהפוך ללהב של חרמש אך יש שם רק קוץ,ובהמשך הקוץ ממשיך לא להב משונן המקביל ללהב הרגיל.
"אקח אותה.כמה היא?" " 1500,וזה בא עם מחזיק לגב."אמרה המוכרת וחזרה לקרוא מגזין או משהו.
שמתי אותה על הדלפק,שילמתי ויצאתי מהחנות.
"מה עכשיו?"דארקר קפץ מרשימת החפצים שלי ישר כשהוצאתי אותו ושאל.
"עכשיו הולכים למרקץ החנויות הקרוב." עניתי לו ופתחתי את דלת הכניסה ושאלתי את המוכרת.
כשהגענו לשם נכנסתי לחנות החיות.
החנות הייתה מלאת חיות וכלובים בכל מקום.
"אני צריך שק קטן של גרגרים לציפורים,וטבעת מתכתית קטנה."ניגשתי לדלפת הריקני.המוכרים שם התרוצצו ממקום למקום עד שהמוחר ניגש לדלפק והביא לי סק."באיזה צבע הטבעת?"שאל המוכר הלחוץ."אמממ..צבע חלודה,ואם אין אז ירוק."המוכר העילג הנהן והביאלי טבעת ירוקה חלודה."כמה זה?" "אנחנו צריכים עזרה אם תעזור לנו קצת אני אביא לך את זה בחינם,"המוכר המשיך לפני שעניתי "רואה את הציפור הזאת...היא נמצאת במרכז העיר ואנחנו לא מצליחים לתפוס אותה,תוכל לתפוס אותה?"הוא שאל ורץ לעניינים שלו,כאילו כבר עניתי בחיוב.
סוף סוף הגענו,למרות שזה היה אמור לקחת 5 דקות זה לקח הרבה יותר בגלל המכוניות המקוללות הללו.
הציפור עמדה שם,בדיוק כמו בתמונה,כחולה עם חזה צהוב.
"לעזור?"שאל דארקר שעמד מוכן לידי.
"אשמח."אבל זו הייתה טעות.
הוא דאה לשם באטיות והציפור קלטה אותו ועפה למעלה.אני לא בטוח אם הוא עשה אז זה בשביל לצבן או שהוא איטי וגרוע.
אבל היא חזרה,התרסקה,ועליה עומד בגאווה עורב עם עיניים אדומות ונוצות שחורות אדמדמות,שנראה גדול ושמן אך הוא עם רגליים חזקות.שיט.
תפסתי את העורב בידיים ולקחתי משם את הציפור.
העורב הזה מוצת חן בעיניי ,אז שיחררתי אותו והבאתי לו בורק שמצאתי בדרך.
הערב לקח את הבורג במקור ועף מעלי.
"כך."שמתי בעדינות את הציפור על הדלפק ולפני ששחררתי הוא תפס אותה והלך לחדר שמאחור.
"תקח את מה שיש על השולחן!"הוא צעק משם ואני עשיתי כאמרו.
הוא שם.העורב.עומד מטרים ספורים מהדלת ומסתכל עלי בראש מתון
"כך."אמרתי לו וזרקתי לו גרגירים.ואט ואט התקרבתי עליו ושמתי עליו את הטבעת על הרגל.הוא אוהב את זה.הוא לא מפחד.הוא נעמד לי על הכתף השניה-שדארקר לא עליה,והשתגרתי לקומה 1.
דארקר נראה מעוצבן בזמן שנסיתי לגנוב פרי בעזרת העורב.העורב קפץ לי מהכתף,צנח מלמעלה ותפס תפוז בציפורניו וטס למעלה.המוחר קילל בגסות את העורב לפני שנעלם בשמיים.
"מה קרה?"שאלתי את דארקר."הוא היה הכרחי?"הוא הרים את ראשו כשדיבר.
"סתם רציתי עורב..."נשמעתי חנוק לבסוף.
"אתה בוכה?"
אני מזיל דמעות.לא שמתי לב לזה בכלל.
"ע-עזוב."והעורב נחת לי על הכתף."זה הוא!העורב שלו!"המוכר צעק והוציא סכין והחל לרוץ אחרי.
פאק.רצתי.אני מרגיש חופשי.החלתי לרוץ בעקבות נחל קטן.
נראה שהמוכר עזב אותי.איפה הכפר בכלל?אני לא רואה אותו.
לפסוף הפשקתי במקום שהנחל מתנקז ויש שם בריכה טבעית.
"נקית מחנה פה." הציעה דארקר.הסקמתי איתו ועשיתי כיפה של דשא ברוחב סלון+מטבח או משהו כזה.
לא עשיתי תקרה בכלל כך שיש אור,ובירד החושך אני אעשה כיפה קטנה יותר משלי.
עשיתי בכיפה גם שכבות של דשא שיהיה מין כורסה מאולתרת לדארקר,וגם הלכתי ליער שבשביל להגיע לשם צריך לבוא מסביב לבריכה בשביל להגיע לשם,ושם לקחתי ענף,תקעתי אותו באדמה וליפפתי עיגול של דשא שהעורב יוכל לעמוד עליו.
. ,סתם זה עלה לי לראש."דיברתי כנראה לאוויר כי הוא המריא לשמייםZERO"אני צריך למצוא לך שם...נראה לי
"~אתה רואה את הכפר משם?~" תקשרתי עם זרו.
"~כן,לא כזה רחוק אבל לא כזה קצר~"
פתחתי את ספר בני הלוויה שלי והתחלתי לקרוא.


_היום השני_
קמתי,שתפתי פנים בנחל.אכלתי תפוז ויצאתי ליער.
אני רוצה לנסות את החרב שלי מעניין עד כמה היא שונה מהעץ.
אחרי חיפוס של כמה דקות,מצאתי חבורה של חזירי בר אוכלת עשב.שלפתי את החרב,היא הרבה יותר כבדה מהעץ וזה טוב.קפצתי מהשיחים,הנפתי את החרב והחרב ערפה לחזיר את כמעט כל הראש והוא התפזר לחלקים.
קול.החזירים האחרים תקפו אותי,היו שם 3.תקפתי אחד והורדתי לו אתחלק גדול מהחיים וזינקתי לאחור ושרפתי אותו עם כדור אש.החזיר השני נגח בי.אבל זה היה חלש מידי.שיפדתי את החרב שלי בצווארו,ותפסתי עם חרב את צווארו והנפתי אותו.החזיר השני התפוגג.
החזיר השני מעד לאחור ולפני שנתן לו תנופה בשביל מהירות הטלתי 3 סכיניי הטלה והוא נעלם כאילו לא היה.
"וואו.החרבות עץ כל כך גרועות לעומת זה."האנדרנלין עדיין שלט בי,כדי שאנצל אותו.רצתי לתוך לעמקי הישר ונפגשתי בזאב בודד.הטלתי עליו כדור אש אבל הוא התחמק וזינק לעברי.שלפתי מהר את החרב ושספתי לו לו את הלסת.הזאב עם הלסת המתנודדת שמחוברת בעזרת עור וגח בי בכל כוחו קמתי במהרה,אאוץ,הבטן כואבת.צעדתי כמה צעדים וערפתי לו את הראש.בדרך חזרה עספתי את כל המה שקיבלתי מהרג החיות וחזרתי ל"מחנה" שלנו.

"~רוצים לעזור לי?~"תיקשרתי עם זרו ודארקר. "איך?"ענה לי רק דארקר."אני רוצה לדוג בבריכה.אז כך-אני אהפוך את המים לשקופים,אני אנסה לתפוס אותם בעזרת דשא,הידים שלי ועוד כמה,דארקר וזרו אתם תעזורו לי לתפוס אותם,אתם תפזרו לחם במקומות שאני אגיד לכם ואני אדעג לשאר." "טוב."דארקר נשמע בכלל לא נלהב.
נגעתי במים והם הפכו לשקופים,זה הרבה פחות מים משחשבתי.הרגשתי לא השתנתה במיוחד חוץ מזה שאני קצת יותר עייף.יופי.הצמחתי הרבה דשא צמוד ונמוך מאוד לאט-לאט ובזמן זה הסתכלתי על המים.זה יפה.זה נראה כמו מקום שקט שאשר לחיות שם בנוחות בלי לדאוג יותר מידי,אני חייב לעשות את זה בים,אולי אפילו רק חלק קטן מהים,זה היה אדיר.
"עכשיו אתם יכולים!"קראתי להם ודארקר וזרו התעופפו להם בשמיים ופיזרו את הלחם שלקחתי מבית המשימות שווה בכל הבריכה הקטנה,הדגים רבים עליה,מזנקים,קופצים,דוחפים.זה הזמן.הצמחתי את כל הדשא וגובה 3 מטר.אחרי כמה שניות דגים החלו ליפול מהשמיים,מהתנופה כנראה.גשם יפהפה של דגים.
"גשם של דגים..כמה מוזר.פגע בך כמה?"שאל דארקר כשנחת לי על הכתף."כן..כמה."הוא פלט צחוק.מתי הייתה הפעם האחרונה שזה קרה?
סיימתי לאסוף את הדגים,הבערתי מדורה קטנה ליד הבריכה וכשירד החושך ישבתי לידה. "שקט.כיף שקט.מלא זמן שלא עשיתי קמפינג."מילמלתי לעצמי.דארקר וזרו שחקו ליד המדורה.חבל שאני לי כלי נגינה כלשהו שאוכל לאלתר עליו משהו.נגנתי פעם על נוף,וגם טפטפה על גיטרה.
שלפתי את ספר בני הלוויה שלי והתחלתי לקרוא עם חום הלהבה.


_היום השלישי_
קמתי מאוחר יותר משחשבתי.אני חייב לקום לקום.
אחרי התארגנות בוקר קלה,יצאתי יער לציד ארוך.
בהתחלה סתם טיילתי ונתקלתי בזוג חזירים אז אחד מהם תפסתי עם הרבה דשא,וכשהשני בא להגן עליו הדפתי אותו עם מגן והעפתי אותו,וערפתי את ראשו של החזיר.ואת השני היה יותר קשה,הוא תקף באחזריות אותי-מזל שהיה לי מגן,אבל המגן נגמר וכשזה קרה זרקתי עליו סכין הטלה שפספסה אותו אז הנפתי את החרב שרפתי אותו עם כדורי אש וסיימתי את המלכה בחיתוך הגב.אחר כך אספתי את העור שלו והמשכתי בטיולי,מסתכל על הסביבה,מנסה לתפס על עצים ויצא לי לקטוף פרי אחד.
שיט.יש שם להקת זאבים.5 בערך יותר כמו משפחה.הם קלטו אותי.
אני רץ,הכי מהר שאני יכול.יש לי תוכנית,נראה לי שיצא לי כבר להשתמש בה.
תיפסתי מהר על עץ שקל לתפוס וכמעט ננשכתי.
תיהיה מרוכז,זה לא כזה קשה!זה רק חבורת זאבים!פוקוס.יש לי שדרוג.
הצמחתי בכל הסביבה דשא באורך מטר וחצי,יש פה הרבה עצים צמודים אז אני מקווה שהם לא יפריעו.שיגרתי כהפחתי לשקוף וירדתי לדשא.אני חייב להיות שקט,רק אם זרו היה כאן! הייתי רואה אותו מלמעלה! משהו ריתק אותי לרצפה,על הגב.התקשתי לנשום.שיט זה זאב.הזאב עמד לנגוס בי ביס שהיה קורע לי את הבשר אבל כרפלקס המגן שלי נפתח והזאב תקף את המגן.תחשוב,תחשוב.הצמחתי את הדשא מסביבי גבוה יותר ותפסתי איתו את הזאב והשלחתי אותו באוויר.הזאב נחת על הבטן,למזלו בקוי העפתי אותו גבוה.הצלחתי לקום על הרגליים,שיגרתי כדורי אש מאחורי למקרה שהזאבים האחרים יבואו משם,ונעצתי את החרב בצלעותיו כמה פעמים עד שמת.זאב אחר זינק עלי מקדימה,שלפתי את המגן והכתי בו וריתקתי אותו על הריצפה וראשו התנתק מגופו(בדרך פלא~).שמעתי נהמות מאחורי,אין צורךלדאוג,זה בא מכיוון כדורי האש.הסתובבתי וצעדתי לכיוון הקול.הנשימה שלי משתפרת,אני מרגיש טוב יותר,אבל כדי שאחכה עוד קצת.עליתי אל העץ ותצפתתי על השלושה האחרונים.אחד ליד האש ושניים אחרים ליד המקום שהרגתי את הזאב.
זרקתי סכין הטלה וזה פגע לו בקטף,הטלתי עוד אחד ישר ופגעתי לו בראש. לפני שהוא קרה לעזרה גמרתי אותו עם כדור אש. ירדתי למעטה ולקחתי במהרה את הדברים שקיבלתי ממנו ואת סכיני ההטלה והסתכלתי לעץ.ירדתי שוב מהעץ והתגנבתי עליהם.שלפתי את החרב ואת המגן מהיד השניה-שמאל,נעצתי את החרב בראש הזאב הקרוב,עזבתי אותה,והכתי בו את המגן שלי חזק ככול שיכולתי והוא השתטח על הרצפה.הסתובבתי אל הזאב השני,הוא שוכב ללא דום.הוצאתי את החרב שלי מהראש שלו והוא התנפץ לחתיכות קטנות.הסתובבתי סיבוב מהיר ועצבני אל הזאב השני שנראה שהוא מתאושש מהמכה והחל לעמוד.הרמתי את החרב ובמכה אחת וחזקה ניפצתי אותו.
"איפה הייתה?"דארקר נראה אדיש כתמיד."נלחמתי נגד חבורה של זאבים,לא אמרתי לך שאני הולך לצוד?לא משנה."אמרתי והתיישבתי לידו."בואו,חוזרים לכפר!"הודעתי להם והכנסתי לכיפה לקחת כמה דברים."בואו."צעקתי שנית והתחלתי ללכת בעקבות הנחל.
היה לי 20 דגים,מכרתי אותם כל אחד ב-10 והסתלכתי מהחנות.אחרי זה מכרתי את העורות ושל הזאבים ושל החזירי בר והשתגרנו לקומה 2.
"בואו אחרי."הנפתי את היד והצבעתי למקום הצוק.ההליכה לשם הייתה בשתיקה כמו ההליכה לכפר...למה כל כך שקט?
"פה ישנים?"שאל דארקר במרירות,"לא להרבה זמן.רק להלילה.תשארו פה ואני הולך לסדר לנו משהו.
ירדתי מהצוק ורצתי לחוף.התכנית שלי היית למצוא סירת דייג או משהו אבל מצאתי משהו הרבה יותר טוב.
"היי אתה-"דיבר עלי קול צרוד."..כן?"שאלתי והסתובבתי לראות אותו,איש שמן עם בגדים של מלח."חסר לי איש בסירה,יש בים יצור ארור שמפריע לדייג והעור שלו שווה הרבה-וראיתי את החרב שלך,תצטרף עלינו?" "כן.!."ניסיתי לשמור על טון דיבור לא מתרגש."מעולה,אנחנו נצא מחר בעשר אז תבוא לפה בתשע ואני יסביר לך כמה דברים.אבל חשוב שתדע שלא בטוח שאתה תחזור חיי מתחלקי שווה בשווה כולם 12.5%,אנחנו 8 אנשים על הסירה." "אין בעיה,נתראה מחר."נופפתי לו לשלום והוא חזר להתווכח על משהו.
"מצאתי לנו עבודה.אנחנו צדים משהו בים,טוב?"שאלתי בהתנשפות מהריצה."או-קיי."ענה מיד דארקר וחזר לעניינו. עכשיו לי ישים לשחות בו.


_היום הרביעי_
הקפטן הסביר לי יותר בבוקר,הוא הסביר לי שאנחנו צדים 4 כרישים.שאני אחראי להעלות את האוכל והציוד השונה כמו נשקים לסירה ובעיקר בלהלחם בו.ועוד כמה דברים.
הסירה הזאת היא גדולה יותר משחשבתי,גדולה יותר ממה שאנחנו צריכים.הצלחתי לשכנע אותו להביא איתנו את דארקר וזרו ואחרי שהעלתי את הנשק והאוכל עזרתי לצוות להפעיל את המנועים של הסירה ויצאנו לדרך.
הרוח שטפה אותי,מלאה אותי באנרגיה טובה,הרגשתי נהדר.הים היה רגוע היום,היו רק גלים קטנטנים ששחו להם לעבר החוף.נראה שעוד מעט מגיעים.
הפעמון הצטלצל וזה סימן שהגענו.
הקפטן,7האנשים האחרים לקחו נשקים-רובים,חרבות,רימונים?אני לא בטוח מה זה אבל זה נראה קצת מוגזם בשביל 4 כרישים.
נגעתי במים והאזור שהיינו בו הפך למים שקופים.זה התיש אותי.התיישבתי למנוחה,השטח בעיקר רחב ולא עמוק,אני מקווה שזה הספיק.נשמעו צעקות,פקודות ירי רובים,עד שלבסוף אחרי 5 דקות בערך כל המים רעדו וטלטלו את הסירה.נשמעו צעקות שמחה,הם הרגו אחד!בעזרת רימון.
יש כריש שפוגע בסירה,עכשיו אני אעזור להם!
שמתי משקפת צלילה מיוחדת שהייתה בציוד .הוא תוקף מכל מיניי מקומות,"תפסיקו לירות!תנו לי לתפל בו!"צעקתי לכיוונם ולא חיכיתי לתשובה.
חכה,חכה,חכה עכשיו! קפצתי מעל הכריש,שלפתי את החרב באוויר ונעצתי אותה בגבו,המשכתי את החתך באורך הגב והוא התפוצץ לרסיסים . איש צוות אחד עזר לי לעלות ותפח לי על הגב וחזר לעמדתו.נשמעו רעשי יריות מאחורי,הם יתפלו בו אני אתפל באחר..רק איפה הוא?"שם."הצביע דארקר שנחת על הכתף שלי,כאילו קרא את המחשבות שלי.בלי עוד שאלות קפצתי למים ושחיתי מעל למקום שהוא הצביעה .הוא מתחתי,והוא מהיר!
הפעלתי את המגן שלי והתכוננתי לבואו.הכריש בא לבלוע אותי אך המגן חסם אותו מלסגור את הפה,אבל אני עדיין בפה שלו. שלפתי את החרב שלי,הכרש נסוג אחורה אבל החרב שליחתכה לו לגמרי את העין,אני זז לאט פה אך בתנועה של חנית החרב זזה מהר יותר.עליתי קצת לקחת נשימה עמוקה וחזרתיבדיוק בזמן שהמגן שלי נעלם והכריש תקף שנית.
בלי ששמתי לב עשיתי את זה.הנפתי את החרב ישר כאילו היא חנית,פגעתי בו,אז הואנשך לי את הרגל וכמעט שבר אותה,תקפתי אותו עוד כמה פעמים ואילולי הצוות לא היה יורה בוא עם רוביה צלצל הרגל שלי הייתה נשברת.תפסתי את הגופה,ובעזרת הרובה צלצל הרימו את הכריש מהמים,ולי עזר אותו איש ממקודם.
בנתיים שבדקו לי את הרגל מישהו עם חליפת צלילה ירד לאסוף את 2 הגופות שלא הרימו.
הרגל סדוקה קצת,זה כואב מאוד אבל רק חבשו לי את זה ושיחררו אותי מבית החולים.
"אז מה עכשיו?"שאל דארקר."חוזרים אני מניח.אבל איפה זרו?"
"הוא אצל המלח,הוא שמר עליינו לשעה שהיית בבית החולים."
"בוא נביא אותו ונחזור לבית המשימות,אני צריך להתקלח..."
מנהלות מימד 72 לפני 9 שנים ו-4 חודשים
נגמררררר
מנהלות מימד 72 לפני 9 שנים ו-8 חודשים
קומה 5 חלק אחרון: סוף משחק.


לפני כל החפירה שלנו, אנחנו שמחות לבשר לכם שלכבוד המפלצת האחרונה והחזקה מכל – הבוס- העלנו בסקילים!!!!!!!!!!!!!!!
עאעאעאעא! מאדי ממשיכה להשיג אתכםםםם!!!! תאכלוווווווווווווו.

*חיכוך בגרון*
כן. סליחה.
אז, איפה היינו? אה, כן, הסקילים. את הרמות בסקילים אנחנו לא נעלה פה, כי אנחנו סומכות עליכם שתיכנסו לתיאור הקבוצה ותסתכלו בעצמכם ^^

על מנת לעזור לכם להיכנס לאווירה, היכנסו לקישור הבא:
https://www.youtube.com/watch?v=DeXoACwOT1o
שימו את זה ברקע בזמן שאתם קוראים את התגובות (לא בזמן שאתם קוראים את הדיון..) וגם בזמן שאתם כותבים אותן, אם תוכלו.
(אבל לא ישבנו שעתיים והאזנו למוזיקה הזאת, אז אל תשפטו אם זה לא מספיק טוב בשבילכם XD)

מפלצת 4- בוס: " אל תחפשו את הניצחון בקרב אם החולשה שלכם לוקחת חלק בכם."

שם: בוס.
מראה:
http://vignette3.wikia.nocookie.net/finalfantasy/images/d/d3/Unknown_Crystal_Tower_Boss_FFXIV_Art.jpg/revision/latest?cb=20130901050405
יכולות: הבוס הוא אחד המפלצות החזקות ביותר שנתקלתם בהם עד עכשיו, הוא ענק (למקרה שזה לא היה ברור בתמונה) והוא נושא חרב עצומה שיכולה לחתוך אתכם במכה אחת, אז אנחנו מציעות לכם להיזהר. אין לו שום יכולות נסתרות כמו הנייטמן, או דרך מיוחדת שבאמצעותה צריך להרוגו כמו המינוטאור, או מקום מסוים בגופו שאתם צריכים לפגוע כדי לחסל אותו - הדבר היחיד שעליכם לעשות הוא להילחם. פשוט כמשמעו.
עליכם להוציא את כל הכוח שרכשתם עד עכשיו, בין אם זה קסם, כלי הנשק, סקיל תעופה, בני הלוויה שלכם, או תרסיס החומצה (מי שקיבל). אתם יכולים כמובן להיעזר בחבריכם לבית המשימות (בהסכמה שלהם כמובן) ולעבוד בצוות!

מד החיים של הבוס: לבוס יש מד חיים אחד, אך כל מתקפה שלכם תוריד כמה אחוזים בודדים ממד החיים שלו, כך שייקח לכם קצת זמן להרוג אותו.

*הפעם אין שום דבר מתוחכם, זו לחימה בלבד. אומרות מראש, אל תנסו לצאת גיבורים ולהביס את הבוס כבר על התגובה הראשונה. נדרשת כאן עבודת צוות. רק אחרי שיהיו 20 תגובות לפחות נרשה לכם להרוג את הבוס (לא להתלונן! זה יוצא פחות או יותר שתי תגובות לכל אחד, שזה ממש כלום!).
מי שיגיב - מדהים.
מי שלא יגיב עד שנסיים - פחות מדהים.
מה שלא יהיה, אנחנו מפסיקות להתעכב על זה וממשיכות הלאה. אתם תהיו אלה שלא יעלו בסקילים (ויכנסו לרשימה השחורה).
כמו שאתם רואים, אנחנו החלטנו לתת לכם הרבה חופש כאן. אנחנו לא מוכנות לשמוע שאנשים לא מגיבים כי אין להם מה להגיב - יש לכם כאן מטרה, והיא להביס את הבוס. תתאמו עם שחקנים אחרים, תתכננו תוכניות תקיפה, תשתמשו בסביבה שלכם לטובתכם, ואפילו תיפגעו אם אתם רוצים (כי מה, זה טוב להתעלל קצת בדמויות מדי פעם, מאדי לא צריכה לעשות את כל העבודה).
פה אנחנו רוצות לראות תגובות ספונטניות. אל תכתבו תגובת לחימה ארוכה ותתראו איתנו בהמשכים הבאים. כל פעם שאתם נכנסים לסימניה, או סתם, בזמנכם הפנוי, תכנסו לקבוצה, תקראו תגובות של אחרים ותגיבו משהו מהיר וקצר על הלחימה בבוס, לא סתם העלנו אתכם רמות בסקילים מוקדם מתמיד!!!

ואם שאלתם מה הולך להיות הפרס לבוס... טוב נו... אני חושבת שנצטרך לגלות לכם עכשיו.
הפרס לבוס הוא "כרטיס" עליית קומה. מה שאומר, אם שחקן לא מגיב לפחות שלוש פעמים על הלחימה בבוס... טוב נו... נתגעגע ^^ הוא לא יזכה לעלות קומה, ותנחשו מה? הוא יישאר במבוך שורץ המפלצות הזה לנצח, עד שאיזה ספיידוזאורוס יעקוץ אותו.
לא חבל שתגמרו כמו תום המסכן?


הו! אפרופו פרס! אתם בטח כבר רוצים לדעת איזה פרס קיבלו השחקנים שהגיבו על הנייטמן, נכון?
בבקשה.

הזוכים בפרס הם.........

*תופים*

*אין לנו כוח למשוך זמןןןןןן*

מראה!!!!!!!!!!!!
רגע, משהו כאן לא בסדר. זה נשמע כאילו זאת סתם מראה, אבל זה לא. מצטערות, לא היה לנו כוח לחשוב על שם מגניב ל... דבר הזה. המראה הזאת מאפשרת לכם לאחסן בתוכה דברים, כמו בתפריט. אז מה כל כך מיוחד בה? טוב, היא מקלה על מציאת החפצים. אתם יכולים לאחסן בתוכה את החפצים שאתם רוצים שיהיו בהישג ידיכם, כגון: הרדאר, תרסיס החומצה, בין אם זה כלי הנשק שלכם או כל דבר אחד שרכשתם.
למראה יש יכולות נוספות:
- לצלם תמונות.
- להקליט שיחות.
- להציג מפת מצב.
#רעיון של ליץ'.
*אנחנו מזכירות שזה לא פלאפון, אז תעשו טובה ואל תתחילו לדמיין שאפשר להתקשר דרכו אל שחקנים, לשלוח הודעות או לקיים שיחות וידיאו (זה מובן, מנדי סאמה?)

המראה:
https://farm5.staticflickr.com/4080/4742301577_86d991a494_b.jpg
(תתעלמו מהישות המלחיצה שמופיעה שם, התמונה פשוט מאגניבה).

אז, השחקנים שמקבלים את הפרס הם:
- נירה
- מאדי
- ג'ון
- איקן
- בראנדיל
- קרייטוס
- ניקי
- קאווינה
- מליסה

ו... ההרוגים לעכשיו: דריה, תום הורוס.

אז בהצלחה לכם! מיאו, נא להגיב במימד 72!

(תגובות ספונטניות, לא לשכוח!!!!!)


Lich לפני 9 שנים ו-8 חודשים
מאדי – קומה 5 חלק 4: סוף משחק.

לא היה לי זמן להשקיע בתגובה, תתמודדו.

לא הייתי מתארת את זוג דלתות המתכת העצומות כיצירה נוספת שאנונימוס השקיע בה. לפי שכבת החלודה העבה שעטפה חצי מהצירים המלוכלכים, ועשבי הקיסוס שכיסו את הדלתות לכל אורכן, היה נראה כי אנונימוס החליט לזנוח קצת את מידת ההשקעה שלו לטובת קפה. שלט עץ גדול היה תלוי בזווית עקומה מעל הכניסה, זה נראה כאילו חייו תלויים במסמר או שניים שעוד הצליחו להחזיק אותו תלוי, וכל האותיות שהיו כתובות עליו כבר נמרחו והותירו אחריהן שריטות דהויות בצבע אדום, אבל הן בכל זאת היו ברורות מידי בכדי להתעלם מהן.
"אל תחפשו את הניצחון בקרב אם החולשה שלכם לוקחת חלק בכם." מלמלתי לעצמי מהכתוב ונשכתי את שפתי כדי להחניק חיוך, "טוב לדעת שלמפלצת כמו אנונימוס יש צדדים אופטימיים."
איקן העביר יד על קו הלסת שלו בהרהור. "אני לא הייתי סומך על זה, עד עכשיו המשפטים המרגשים שלו הובילו למסקנות שונות שהיו הפתרון להריגת מפלצת."
"זה לא נראה כמו רמז," נירה משכה בכתפה. "אני חושבת שהוא ניסה להעביר לנו מסר פשוט וגלוי."
בחנתי בהיסוס את זוג הדלתות המתכתיות, הן נראו בנות כמה שנים, החלודה על הצירים כבר החלה להתפורר ואפילו עשבי הקיסוס היו בתהליך הזדקנות.
"חבל להתעכב על דברים פחות חשובים," אמר ג'ון מאחורי ושילב את ידיו על חזהו. "אני חושב שכדאי שנחקור קצת את השטח לפני שנחליט להיכנס, עדיף שנהיה מוכנים למה שיצפה לנו מאחורי הדלתות האלה מאשר להיכנס לשם בחוסר ידיעה ממה שעלול לארוב לנו שם."
זקפתי בגבה. "ממתי המתבודד התחיל לקחת פיקוד על דברים? תשמור על הכינוי שלך ותשתוק." הקטנתי אותו.
"את לא באמת מכירה אותי." הוא ענה.
זקפתי את ראשי בכעס ושלחתי אליו מבט צדדי, "המטרה שלך בחיים זה להרגיז אותי עד שאחתוך אותך לחתיכות קטנות?"
"לא אשמתי שיש לך פתיל קצר."
שמעתי אנחה עמוקה מאחורי, ואז את פאן ממלמלת משהו. זה הזכיר לי במידה מסוימת את דומינו דול, ורק אז הרגשתי עד כמה היא חסרה. אבל לעצבן אותי בהחלט לא היה קשה, אז לא היססתי. הנפתי את מרפקי אחורה, היישר אל פרצופו של ג'ון מאחורי, ובדיוק באותה שנייה גם בעטתי בבטנו והעפתי אותו על הקיר. הוא נחפז לקום על רגליו ומבטו האטום לא הצליח להסגיר את הכעס שנשקף מעיניו הירוקות, את חצי הניסיון שלו להתרומם מהקרקע עצרתי בבעיטה מהירה ברקתו והראש שלו התנגש בעוצמה על הקיר.
"מאדי!" צעקו איקן ונירה יחד.
"אתה משחק באש, מתבודד." שלפתי סכין ארוכה ודקה, הרמתי אותה מול פני ובחנתי אותה בעיני השחורות. "אז כדאי מאוד שתרסן את לשונך, כי עם מאדי, לא מתעסקים."
איקן משך אותי אליו בחוזקה ודחף אותי אל הקיר, "זה לא הזמן לעשות שטויות!" הוא צעק וניסה לגבור על הרעש הרועם של הדלתות המתכתיות שהתחילו להיפתח. דואורדון חטף את הסכין מידי ותחב אותה בכיסו האחורי של המכנס, התאמצתי בכל מאודי להירגע, ידעתי שאם אמשיך לנהוג כך לעולם לא נסיים את הקומה החמישית, אז רק הנהנתי אל איקן בשלווה רבה ככל האפשר והתעלמתי מהמבטים שתקעו בי השחקנים.
דלתות המתכת הענקיות נפתחו בחריקה חזקה ועמומה שצרמה באוזני, הייתי בספק אם הצירים החלודים יצליחו להחזיק את הדלתות המתכתיות, זה לא נראה כאילו עלה בדעתו של אנונימוס לתקן אותם. שלט העץ נפל למרגלות רגליי, המילים הכתובות בו חלפו כנגד עיני כמו סליל מהיר של סרט ישן, ועשבי קיסוס מתים נחתו עליו מלמעלה, נערתי כמה מהם שנפלו על ראשי ופניתי להביט יחד עם כולם במסך החושך שהתקרב אלינו.
אל תחפשו את הניצחון בקרב אם החולשה שלכם לוקחת חלק בכם.
נרתעתי לאחור, אבל את כל צעד שלי האפלה הקדימה וסגרה עלי כמו מכסה של צנצנת אטומה ונקודת האור הקלושה שנשארה מאחורינו נעלמה בהדרגה. איקן מיהר לאחוז בידי הרועדת, פניו נעלמו תחת מסך החושך הכבד, עיני נעשו עייפות ונקודות מזעריות וצהבהבות של להבה ריצדו מולי, שנייה לאחר מכן אור חזק וכתום נדלק בקצה השני של החושך, ובקצב מהיר והדרגתי נדלקו לפידים בזה אחר זה.
אחרי שחלל החדר היה שטוף באור צהבהב, מצמצתי ביתר המהירות, מנסה להסתגל לאור העמום, לא נדרשו כמה שניות עד שסדרת הצלצולים הצווחנים ומחרישי אוזניים של הרדארים פילחה את האוויר. מיהרתי להוציא את המראה הקטנה מהכיס כדי לזמן את הרדאר, אבל לא נזקקתי לו ברגע שהרמתי בכמה סנטימטרים את עיני. מפלצת עצומה התנשאה מעלינו, עורה היה זהוב מעט ושריונות ברזל כיסו את גופה החזק שנראה כאילו הוא עשוי עצמו מברזל, המפלצת החזיקה בחרב עצומה לא פחות ממנה ועיניה חסרות החיים היו מקובעות על כולנו, נראינו לעומתה ירקות חסרי אונים שהיא צריכה לחתוך לסלט.
הרמתי בעוד כמה סנטימטרים את עיני והבטתי בכתוב מעל מד החיים של המפלצת, לא הופתעתי שראיתי את השם, אבל גם לא ציפיתי מראש למה שאראה, בוס.
בלב פועם מפחד, פתחתי את התפריט ונכנסתי לתיבת הודעות, דומינו דול עוד הייתה ברשימת החברים שלי, הקלדתי באצבעות רועדות הודעה קצרה ולחצתי על שליחה.

דומינו?
נטוטו לפני 9 שנים ו-8 חודשים
מסעותיה של דומינו דול - תגובה 2
חשבתי שאני אוכל לנוח בקומה השנייה. מיותר לציין שזו הייתה טעות. טעות גדולה.
החתך המפחיד בבטני לא הפסיק לדמם, והגעתי למסקנה שאני לא אוכל לעשות דבר נגד זה, ושהיד המונחת על הבטן בכל מקרה לא תוכל למנוע ממנה להתפרק. זה רק יעכב אותי, חשבתי. אני לא יכולה להילחם כמו שצריך עם יד אחת. הורדתי את היד מהחתך לאט כשאני מתנשמת בכבדות. עצמתי את עיניי וניגבתי במהירות את היד במכנס עד שהייתה יחסית יבשה, וכשחזרתי ופקחתי אותן נזהרתי מאוד לא להסתכל על הדם הטרי. להקיא בחדר עם מפלצות שיכולות להרוג אותי בכל רגע זה לא רעיון כל כך טוב.
קולו של אנונימוס נשמע בראשי "למה ציפית? זו משימה לעליית קומה."
"לשם התחלה קיוויתי שתצא לי מהראש," סיננתי מבעד לשיניי בשקט, ובקול חזק יותר אמרתי "טוב, אולי למשימת חשיבה כלשהי? זאת אומרת, כל המשימות במימד הזה קשורות ללחימה?"
"כן." השיב אנונימוס, כאילו שזה מובן מאליו.
מאכזב.
בחנתי את הסביבה וניסיתי לחשוב על תכנית פעולה. להתרכז בכאב זו לא אופציה, הזכרתי לעצמי. לא משנה מה יקרה, פשוט תמשיכי להלחם.
נשמתי עמוק, והסתערתי. רצתי היישר אל הצד השני של החדר, חולפת על פני המפלצות ומושכת את תשומת ליבן. כמעט הגעתי לפינת החדר, וכולן כבר רדפו אחריי. לא האטתי למראה הקיר שלפני, אלא האצתי. כשהגעתי למרחק צעד ממנו ניתרתי והשתמשתי בתנופה שצברתי כדי לעשות סוג של סלטה לאחור. בעודי באוויר שלחתי אל המפלצות - שעכשיו היו מרוכזות במקום אחד ועמדו להתנגש בקיר - מטח של כדורי אש.
הן לא מתו מיד, כמובן. אבל בזה פחות או יותר נגמר הקרב. כל גופי כאב והרגשתי כאילו אני נשרפת בעצמי. מראה המפלצות המפוחמות הזכיר לי את מה שעשיתי בקומה הקודמת, וכבר לא יכולתי להחזיק את עצמי יותר.
צנחתי על ברכיי והקאתי את נשמתי.
משסיימתי להקיא ניגבתי את הפה ואמרתי לחלל האוויר "בחייך אנונימוס, יכולת לפחות לסדר לי משהו נורמלי לאכול..". התביישתי מעט בעצמי. ככה אני נראית אחרי יום אחד לבד. זה כל כך פתטי.
לפתע נשמע צפצוף המודיע על הודעה חדשה שנכנסה. פתחתי את התפריט, אבל לפני שהספקתי להיכנס להודעות נפער חור בתקרה וממנו ירד סולם מתכת. הוא פגע ברצפה ברעש חזק והקפיץ אותי קצת. הבטתי לעבר הסולם, והבחנתי בשעון הסופר את השניות לאחור. לאחר מכן החזרתי את מבטי לתפריט. רק רציתי לבדוק מי שלח לי הודעה.
"הזמן שלך עוד מעט נגמר," שמעתי את קולו של אנונימוס בראשי.
נאנחתי. הוא צודק, זה באמת לא הזמן לקרוא הודעות. סגרתי את התפריט וטיפסתי בסולם למעלה, שם חיכו לי עוד שתי דלתות ממוספרות. אבל זהו, נמאס לי. השתמשתי בסקיל קסם רמה 7, ראיית על, והבטתי דרך הדלתות. זו הייתה רמאות מצידי, אני יודעת, אבל ידעתי שאני לא אצליח לנצח בעוד קרב נגד מפלצות כאלה. הראייה שלי התחילה להתערפל, אבל הראש שלי עדיין היה צלול. פתחתי את הדלת בחולשה וצנחתי על אחת הספות שהיו בפנים.
DARK-MANDOR לפני 9 שנים ו-8 חודשים
״זה מובן,מנדי סאמה?״-,-
אקו לפני 9 שנים ו-8 חודשים
אני לא יודע מדוע הייתי מופתע כשמאדי החליטה לדפוק לי מרפק לפרצוף. היא מאדי, אחרי הכול, אבל לבעוט אותי על קיר ואז לבעוט לי שוב בראש? זו הייתה הגזמה, אבל לא השבתי מלחמה, להילחם בחזרה במאדי זה כמו לבעוט בגרגרן, זה פשוט יגרום לעוד דם.
אבל אני כעסתי. כעסתי על מאדי, כי נמאס לי מהגישה הזו שלה, מהמחשבה שהיא יותר טובה מכולנו ויכולה לעשות את מה שהיא רוצה, על איך שהיא כל כך אלימה כלפי כולם ועל המבט הזה שלה, לו השבתי במבט יוקד משלי.
אני הדחקתי את זה כל הזמן אבל בסופו של דבר פשוט נמאס לי, לא יכולתי להמשיך להעמיד פנים שאני אדם חביב שמסתדר עם מה שיש וסובל בשקט, כי אני פשוט לא אותו אדם. אבל למה להאשים רק את מאדי? למה לא להאשים את יוצר המשחק הדפוק הזה שהחליט יום אחד שפשוט בא לו להרוג אלפי אנשים בשביל הכיף?
אנונימוס לא משוגע, הכול היה מתוכנן, הבנאדם אפילו יצר משחק שלם ופורץ גבולות ודאג לכל פרט ופרט, והכול בשביל... מה זה משנה?! שום מטרה לא תצדיק את זה!
הדלתות נפתחו ומביניהן צעד בכבדות יצור ענק, השם "בוס" התנוסס מעל לראשו ובידו החרב הכי מכוערת שראה העולם
שנייה לאחר מכן כבר הייתי ישר באוויר מול הפרצוף שלו, מפתל את כל הגוף שלי בעוצמה ומשגר את החרב שלי למעמקי העין שלו, בלי לתת לו אפילו להיכנס לעמידת קרב. הוא נעץ בי מבט חד אך מופתע, גם אני הייתי מופתע, כולם היו מופתעים. אני הולך להראות למאדי בדיוק כמה אני שווה!
בעטתי באפו ובעזרת המומנט שלפתי את החרב החוצה. כמה חבל שזה רק משחק ושהוא לא יכול להתעוור. הוא הגיב במהירות וניסה לתפוס אותי אבל אני כבר הייתי באטרף. זינקתי, התהפכתי באוויר, נופפתי בכנפיים, הוא ניסה לשסף אותי ואני עפתי מתחת למהלומה ושיספתי לו את הבטן, ולאחר מכן נחתי על הרצפה ובזינוק אדיר שיגרתי את עצמי ישירות לגרון שלו ושיפדתי גם אותו, נתתי לתנועה שלי להמשיך בעודי אוחז בעוצמה בחרב עד שהיא ננעצה עד הסוף ואז הנפתי אותה למטה ופילחתי את חזו, כל זה קרה בערך בחמש שניות, שזה הזמן שנדרש לקבוצה כדי להבין שקפצתי על מר בוס לבד.
הדרך הנכונה להביס בוס במשחקי מחשב זה להימנע מכל המתקפות שלו ולתקוף רק כשבטוח, לאט לאט לרוקן את מד החיים שלו, אני ויתרתי על ההיגיון.
דקרתי אותו עם הסכין חמש פעמים אחת אחרי השנייה כמו מטורף ואז זינקתי הרחק ממנו, אבל זה היה מאוחר מדי, כי הוא הכה בי בחרב שלו. חישוב אנרגיית תנועה קשור בשני משתנים: מהירות ומסה, לחרב שלו היו משניהם בכמויות, כך שלמרות שחסמתי את החרב שלו בחרבי, שישים הקילוגרמים של הדמות שלי, שהיו באוויר כך שאפילו לא נתמכו ברצפה כלשהי, הוטחו במהירות של קליע תותח אל צד החדר, וכל מה שיכולתי לעשות היה לבלום במעט את מהירותי בעזרת הכנפיים לפני שפגעתי בקיר. בפעם השנייה היום.
פאק. (מתחיל טרנד חדש)
Brandil לפני 9 שנים ו-8 חודשים
(המשך לתגובתי עם קאווינה בפרק הקודם.)

"אני אמרתי לך לעצור!" צעקה עליי קאווינה.
לא הגבתי.
היית צריכה פשוט לעזוב אותי! חשבתי בכעס.
לאחר כמה שניות של מבטים כועסים, התרככו תוי פניה של קאווינה.
"אוקיי... סליחה.
אני מבינה שעברת חויה מאוד קשה, מבחינה נפשית, אבל לא היית צריך לברוח!
כולנו ידענו שזו לא היתה אשמתך!" היא נאנחה.
דאגה קטנה ירדה מעל ליבי.
לפחות אינם חושבים כי מעשי היה בזדון.
כי אני... רוצח.

"צ'ארלי... אולי כדאי ש...נחזור?"
"לא!" אמרתי בקול נרעד.
"אבל למה? מה קרה?" הפצירה בי קאווינה.
"אני... אני לא יודע.
אני מניח שאיני רוצה לחזור לשם.
ל...אימה הזאת."
למה לעזאזל אני מגלה לה את זה?
קאווינה התקרבה אלי לאיטה, והתיישבה בשקט לידי.
"אני מבינה על מה אתה מדבר..." אמרה בקול חלוש.
"באמת?"
כן. באותו לילה, הלילה שבו נפגשנו, אני מתתי מפחד.
כמעט בכיתי." אמרה וצחקה.
"ואתה... אתה נראית רגוע.
ונחוש. אחד שיודע מה לעשות. זו הסיבה היחידה שלא התמוטטתי שם."
"באמת? האמת... שפחדתי נורא.
חשבתי שאני הולך למות בכל רגע." הודיתי.
שנינו צחקנו.
"ו... יש לי עוד שאלה."
הנהנתי.
"למה אתה... לא מדבר ליד כולם?
למה אתה כזה שקט?
אתה נראה כמו בן אדם... די נחמד." שאלני.
"אממ... אני לא יודע.
אני מניח שאני... מפחד." לחשתי.
"מפחד ממה?" לחשה גם היא.
"איני יודע.
מהכל, אני מניח." השפלתי את מבטי לשנייה.
"זה בסדר." קאווינה הסתכלה עליי במבט אימהי ומבין, וטפחה על גבי.
"טוב... אז מה דעתך שנחזור לקבוצה? אנחנו צריכים להמשיך, ואין סיכוי שאני משאירה אותך מאחור!" אמרה בקול מבודח.
חייכתי.
"סבבה."
הרגשתי הרגשה נעימה בחזי.
סוף סוף יש לי מישהו לסמוך עליו.
חייכתי חיוך קטן.
זאבה~ לפני 9 שנים ו-8 חודשים
נירה-(דרך אגב ליצ'ה, יש לי גם דרקונית)

הבטתי במאדי שהרביצה לג'ון כאילו הוא היה אוויר וזה היה פשוט בלתי נסבל. רציתי לצרוח עליה ולהרביץ לה אבל רק עמדתי. לפתע הרגשתי משהו נצמד לרגלי. היא פלטה שיעול עם גיצי אש. זו הייתה לו.. אני מניחה שהיא עקבה אחריי או משהו.
אחרי כמה שניות ראיתי את ג'ון תוקף את ה"בוס" הזה ומותח אל הקיר. היצור נראה כועס. במהירות שיניתי את הצבע שלו לצבע האפרפר של הקיר ואת הקיר השני בצבע של וורוד בוהק. אחרי שצומת הלב שלו כבר לא הייתה על ג'ון ביטלתי את הקסם. רצתי לכיוונו כש'לו' מאחוריי.
"אתה בסדר?" שאלתי מודאגת.
"בערך.." הוא מלמל
"אם אנחנו רוצים להביס את המפלצת הזו כדי שלפחות נשתף פעולה.. נראה שהשחקנים האחרים קצת בשוק. כדי שננצל את כמה השניות האלה, נכון?" אמרתי ועזרתי לו לקום. הוא היה מטושטש.
שלפתי תרסיס חומצה ונאד מים(או בקבוק מים איך שלא תקראו לזה).
"מה את עושה?" הוא שאל
"קח, שתה קצת." אמרתי. ודחפתי לו את זה ליד, הוא הביט בי לשנייה כאילו אני משוגעת אבל שתה את רוב המיכל.
"טוב, לשנינו יש תרסיס חומצה.." אמרתי. ניחשתי ליתר דיוק. "בוא נראה מה הוא יכול לעשות."
הוא חייך ופרש את כנפיו. החזרתי חיוך, שלפתי את אחת החרבות שלי ורצתי לכיוון רגליו של ה"בוס". 'לו' עפה לצידו של ג'ון ותקפנו. ריססתי חומצה על רגליו ושיספתי אותם. הספקתי להתחמק בקושי מבעיטותיו וחרבו אבל אחרי כמה זמן הבחנתי בקרע בזרועי. מצמצתי, זה היה מוזר. לא הרגשתי את זה. זינקתי במהירות אחורה ורצתי אל מאדי.
"תרפאי אותי." אמרתי לה והצגתי לה את החתך שלי. "ומאדי, תוכלי לתמוך בנו? יש לך הרבה סקילים בקסם, יותר מלכולם ותוכלי גם לעזור לאלה שנפצעו. תראי," אמרתי לפני שהיא הספיקה להילחם. "אני לא מבקשת ממך לא להילחם, אני רק מבקשת ממך לדאוג שאף אחד לא ימות לנו בגלל שאף אחד לא שם לב אליו." היא הביטה בי אבל לא אמרה דבר. חייכתי. היא רפאה את היד שלי ונתנה לי סטירה בראש. משכתי בכתפיי וחזרתי לקרב.

(אל תתפוצצי ליצ'ה^^)
DARK-MANDOR לפני 9 שנים ו-8 חודשים
"תפסיק להתחמק!"צעקתי לעברו. השיטמן הזה מעצבן.אני לא מצליח לפגוע פה! מה אעשה...
לפני שהיה לי זמן לחשוב הנייטמן פשוט "דילג" והלך.לעזאזל.
זרקתי את החרב שלי לרצפה והלכתי לכיוון העץ-והתיישבתי על ענף עבה-גבוה אחד.
קול לא מוכר צרח כאילו הרג מישו,הצליל הפתאומי הזה גרם לי כמעט ליפול אבל נאחזתי בעץ.פו.
אחרי כמה זמן של:להתעלות הפוך,לקלף את הקליפה,סתם לעצום עיניים או כל דבר אחר שאפשר לעשות על ענף;הנייטמן החל לעוף(מצטער שדילגתי על מלאXD),הנייטמן יודע לעוף?מה הפסדתי?ואחרי כמה דקות הוא השתגר במהירות כמו נץ על כל האנשים.
לגמרי נורמלי.חשבתי.אפשר לצפות לכל פה.
"תזהר."קול מוכר הדהד בראשי.
"ממ?"עניתי
"אני מציעה לך."החזיר באדישות האופיינית לו.
"איני צריך את עזרתך ה-לא נאותה."."ז..זה!אידיוט.בכל אופן,אם תצטרך אותי,רק תגיד."דארקר(הינשול שלי..)החליט לענות לי בפשטות וסיים את השיחה.
לפתע הרדר צפצף חזק כל כך עד שזרקתי אותו לרצפה שוב.
עם כל הדיבורים לא שמתי לב שדלתות ישנות עד שנראה שבכל רגע פשוט יתפוררו או יפלו מהחלודה והצמחייה,נפתחו.
הרדר הפסיק,קפצתי מהעץ ואיש כתום שאני לא בטוח איפה העיניים שלו התפרץ והתחיל להלחם במישהו מעופף.

"כולם החלו להלחם,עכשיו אני קולט,לא עשיתי כלום!בקומה הזאת הדבר הכי טוב נראה לי שעשיתי היה להיות תעסוקה,כך אני מרגיש.אבל לא עכשיו,כולם החלו להלחם ואני מצטרף!"צעקתי לעצמי במחשבות.
"אני צריך עזרה."
-"בשמחה."הוא אמר,"אבל תצטרך להשלים אותי."דארקר המשיך.

"מאדי"עצרתי אותה כשבאה לתקוף."מה?"היא ענת בטון קצת תקיף."יש תכנית קטנה,ואני צריך אותך."הסברתי...אך כצפוי היא שאלה "למה לי",עניתי לה:"זה מעוד יעזור,תאמיני לי.מאוד."
"טוב,נו.אז מה התכנית?"
הסברתי לה,זה לא לקח זמן רב והתכוננו לתקוף.
היא הצמיחה קיר של דשא עד גובה החזה,והמשיכה אותו מסביב כך שיצור חור בגודל 3 ראשים בדיוק בגובה הראש שלה.הצמחתי חוט של דשא עד גובה הראש לי,תלשתי אותו,ליפפתי את הדשא על ראש החץ,וקשרתי.
מאדי עמדה מאחורי "הקיר דשא" כשהקשת שלה ביד."הינה."אמרתי לה.והצמחתי לידי הרבה דשא צמודים בגובהי והבהרתי אותם בעזרת כדור אש."יופי,תתחיל."היא פקדה והתחלתי.האש תפסה טוב.
הסתכלתי לעבר הבוס וראיתי אנשים נאבקים בו חזק.קדימה!הצמחתי את הדשא וסובבתי אותו על הבוס.
הבוס שאג מהאש הלוהטת והסתובב עלינו וחתך את הדשא.
עכשיו!
מאדי בדיוק סיימה לרסס קצת חומצה על הדשא,וירתה אותו לעינו של הבוס.
זה פגע. טפטפה למעלה אבל עדיין נראה ששיבשנו לו את הראיה בעין הבריאה.
הבוס התחיל לצרוח ולהשתולל מהחומצה גם כן.
הבוס לנרגע קצת והניף את חרבו לעברינו.
פאק.(ממשיך~)
Lich לפני 9 שנים ו-8 חודשים
מאדי – קומה 5: סוף משחק.

עיני בערו בכאב, צנחתי על ברכיי ונשארתי כך כמה שניות, כשחזי עולה ויורד בנשימות עמוקות ורועדות. הבגדים שלבשתי היו קרועים ומוכתמים בדם, כאילו הרגע תקף אותי זאב רעבתני, והחתכים הארוכים על זרועי צרבו ועקצצו מהרצון שארפא אותם. הושטתי בכניעה את ידי לעבר הגרזן והרמתי אותו מהאדמה, הוא הרגיש כבד יותר ממקודם וזה העיד על הכוח הרב שאזל מהגוף שלי לאחר המתקפה הראשונה.
"חייבים להמשיך," קולו של איקן החזיר אותי למציאות. העיניים הכחולות שלו נראו כמו שני גושים סדוקים של קרח, הוא נראה נחוש ומפוחד באותו זמן, החולצה שלו הייתה קרועה וחתוכה עד שבקושי נשאר ממנו בד והיא חשפה חתכים עמוקים מעורו המדמם.
פלטתי נשיפה קולנית וקמתי על רגליי, הידיים שלי רעדו על הגרזן וחשתי שכובד משקלו מושך אותי למטה. הייתי תשושה לגמרי וכל מה שייחלתי אליו באותו הרגע זה לצנוח על המיטה ולהתעורר מהסיוט הזה.
"את בטוחה שאת רוצה להמשיך?" איקן שאל מבעד לכל נשיפה. "אנחנו יכולים –"
"זה בסדר," קטעתי אותו ובלעתי רוק. "אני בסדר."
kirutoo לפני 9 שנים ו-8 חודשים
דני (מצטרף חדש)-

קוראים לי עצמאי.
זה הכינוי החדש שניתן לי אחרי נשארתי לבד. לא הצלחתי להיכנס בזמן שהקציב לנו אנונימוס לבית משימות, ובהתחלה פחדתי, לא ידעתי מה לעשות, פחדתי מהצל של עצמי, פחדתי מלמות. אבל אז הבנתי שלא אכפת לי, אני חיי פה ופה אני אשאר עד שאני אנצח את המשחק. אין הבדל בין העולם הזה לעולם שלנו, אם חייתי לבד בעולם האמיתי אז עכשיו אני לבד ב"מימד 72" החלטתי שאני אחייה את חיי בעולם הזה עם כוחות, אני אהנה מכל רגע כי אלו החיים האמיתיים בשבילי, בשבילנו, כל אלו שנתקעו במימד.
למרבה המזל, הדר שהכי הייתי טוב בו גם בחיים האמתיים היה כישרון הלחימה שלי. לכן הצלחתי לעבור את ארבעת הקומות של המימד הראשון ולהתחזק יותר. אמנם לא היה לי בית משימות, לא חברים, ולא מקום לישון בו. למזלי המדריכים של המימד הראשון הקלו עליי במשימות עליית הקומה. אבל ידעתי שאם לא אמצא בית משימות בהקדם האפשרי אני לא אוכל לעלות למימדים הבאים. ואז אני באמת אשאר לבד.
תקוע במשחק הזה.
לנצח.
המילה נצח תמיד הפחידה אותי. אבל עכשיו הבנתי עד כמה מפחידה היא יכולה להיות כאשר אתה באמת נקלע למצב כזה.
בקומה הרביעית קיבלתי הצעה די מפתה מאיש זר בשם ספקטור. לא סמכתי עליו בהתחלה, הרי ההורים שלי לימדו אותי לא לסמוך על זרים. אבל איכשהו הרגשתי שהוא התקווה האחרונה שלי בכל הנוגע למצב הכספי שלי.
הוא הציע לי לעבוד כרוצח שכיר אצלו.
ובתור אדם חסר רגש שכמותי, הסכמתי להצעתו. הוא שילם לי מתאיים שקל על כל רצח שביצעתי והמצב הכספי שלי השתפר תוך זמן קצר. עם הזמן למדתי לאהוב את העבודה הזאת והחשק שלי לרצוח גבר מיום ליום,
אף פעם לא שאלתי את ספקטור על השחקנים שהוא ביקש ממני לרצוח. אני מודה שגם לא ממש התעניינתי, אבל בשלב מסוים תהיתי לעצמי אם הוא מבקש שאהרוג שחקנים להנאתו או שיש לו סיבה להרוג את אותם שחקנים.
אבל כמו שצייני, זה לא ממש עניין אותי. אני עשיתי בדיוק מה שהוא ביקש כדי לשרוד, ובאופן מפתיע העבודה הזאת הייתה כמו להתמכר לשוקולד.
אקו לפני 9 שנים ו-8 חודשים
הדבר הכי מטריד בבוס היה שלמרות שהוא לא דיבר, או בכלל השמיע רעשים, הוא היה מאוד דומה לבן אדם, וההבעה שלו הייתה תבונית, במהלך הקרב העיניים שלו הסתכלו על השחקנים וההבעה שלו בקושי השתנתה, אבל היה אפשר לדעת שהוא לא יהיה מטומטם כמו המינוטאור.
"אתה בסדר?" שאלה נירה, רוכנת מעליי בהבעה מודאגת.
בדקתי את מד החיים שלי, איבדתי רבע מכל החיים, רבע! וזה אחרי שחסמתי את המכה שלו! וזה כאב, אבל ידעתי שזה לא כאב אמיתי, כל עוד אני לא מת הכאב הווירטואלי הזה לא משנה לי!
בסופו של דבר הצלחתי למלמל לנירה "בערך"
היא הגישה לי בקבוק מים, זה יהיה שמיש, נקווה שזה גם ירפא אותי,
"טוב, לשנינו יש תרסיס חומצה.." אמרה, "בוא נראה מה הוא יכול לעשות." (למעשה לא רשום לי תרסיס חומצה למרות באני די בטוח שאני הגבתי)
חייכתי אליה, לא אצטרך את התרסיס. פרסתי את הכנפיים. היא הסתערה ואני זינקתי ישירות אל האוויר.
הבוס היה באמצע קרב עם האחרים ולא שם לב אלינו, היא חיסלה לו את הרגל, הוא מעד ואני שיספתי לו את הפנים. הוא ניסה לתפוס אותי בעיניים יוקדות מזעם ואני לא הספקתי להתרחק, אז הטלתי עליו סכין ושיספתי לו את האצבעות באוויר.
פתאום קלטתי שנירה הולכת אל מאדי עם יד שסופה, אאוץ'.
נתתי לשאר להמשיך להילחם ודאיתי אל נירה, שלמרבה הפליאה קיבלה ריפוי ממאדי, שנעצה בי מבט זועף והלכה להילחם בבוס
"יש לי רעיון, רעיון טוב מאוד."
"אשמח לשמוע" ענתה.
סיפרתי לה, שנינו חייכנו חיוך מרושע מאוד.
יאיר לפני 9 שנים ו-8 חודשים
אתם מכירים את הרגע המוזר ההוא, בו המציאות נראית כמו דמיון? רגע מאוד מיוחד..הרי, למה שהמציאות תראה כמו דמיון? זה העולם שבו אנו חיים, לכן אנחנו אמורים להיות מודעים למה שנמצא בו.
תחשבו שוב. "הבוס", לא היה בכלל כמו המפלצות האחרות שפגשנו בקומה. לא היו לו עוקץ, טריק מחוכם, נקודת חולשה או מראה מסוים. הוא היה פשוט בן אדם ענק, פשוטו כמשמעו. נראה כויקינג. חרב ביד אחת, מגן בשנייה. לא מוזר, נכון? מאוד מטריד. הנשימות שלו חלחלו את עצם נשמתי. מאדי, נראתה מבוהלת. היא שלפה את המכשיר לשליחת מסרונים ופשוט לחצה עם כפתורים משונים. לא היה לי ספק למי היא כותבת.
דומינו דול... כבר הרבה זמן שלא ראיתי אותה מתהלכת, מאז..המקרה ההוא עם הבחור ששטף לי את המוח, אני כבר לא זוכר..
בכל מקרה, היא רעדה. מאוד. הלחימה החלה, אנשים שלמים עפו, עטו יותר נכון על הבוס. הבוס עצמו, נראה די נינוח. הוא החזיק את החרב סטייל וורקראפט שלו וצחק קצת לעצמו. אני אישית, צחקתי איתו. כמה אנשים התלחששו, אופס.
החלטתי שעליי לעשות משהו אמיתי, להשתמש בקסם שלי. "צדק עוטה כנפיים", נזכרתי במשפט שראיתי על הלוחות בשוק. תפסתי את עצמי בידיים, והחזקתי את הראש שלי משני הצדדים. התהליך כאב, אני מודה...אך אחרי כמה שניות כבר הפכתי ליצור, הפכתי לגריפין.
(המחשה: https://upload.wikimedia.org/wikipedia/en/c/c2/Peter_Griffin.png)
הרגשתי מוזר להיות גריפין, פתאום גירדו לי מקומות שלא שמתי לב אליהם, והיה לי חשק בלתי מוסבר לאכילת תולעים מטוגנות. הסתכלתי על מאדי, מסתערת על הבוס..אך נוחלת תבוסה. היא עפה על הרצפה, היא נראתה בהלם.
הסתכלתי עליה במבט בלי מילים. זו הייתה כבר הפעם השנייה שהיא נלחמה בבוס, בפעם הקודמת ניסיתי לעודד אותה. אך הפעם, ידעתי שזה הזמן למעשים. היא הבינה את פשר המבט שלי וקמה על רגליה. היא עלתה על גופי הציפורי והיו בדרכנו לתעופה. תחילה, נופפתי כנפיי, אך זה קשה לעוף כשלא עשית את זה בחיים, אז מה שנוצר הוא גריפין מוזר עם נערת לחימה משוגעת מדדים אל עבר הבוס. מאדי הרימה את הגרזן שלה והניפה אותו אל עבר הבוס. קדימה.
Lich לפני 9 שנים ו-8 חודשים
המהלומה הראשונה של הגרזן סדקה את שריונו של הבוס, ומזמור צלול התנגן כאשר הנשק פגע בפלדה המחושלת, כל מכה קירבה אותי לסף עילפון, אך גם הייתה קרובה מאוד לנפץ את שריונו של הבוס ולשסע את עורו הצמיגי. הרגשתי שעוד מכה אחת עלולה לשבור את הגרזן ולהוליך אותי למוות, אבל איקן היה לצידי. גם אם הוא היה גריפון, זה לא שינה דבר, ידעתי ששום דבר רע לא היה יכול לקרות לי שהוא איתי. גם אם המשחק הזה מפתיע כל פעם מחדש.
למרבה ההפתעה הגרזן הוא לא מה שהתנפץ בסופו של דבר, זה היה השריון של הבוס, שהתנפץ וחשף לעיני הזדמנות מושלמת להוריד לא מעט אחוזים ממד החיים שלו. נעמדתי ברגליים רועדות על גבו של איקן והשלכתי פעם נוספת את המכה לעבר גופו החסון של הבוס, אבל הגרזן פספס אותו, ומשקלו היה מספיק כבד כדי למשוך את גופי ולהפיל אותי מטה. הרגשתי שאני צונחת צניחה חופשית, הרוח שרקה בפראות לאוזני והשיער שלי סטר את פני. דופק ליבי הואץ עד שיכולתי לשמוע אותו פועם באוזני, זה הרגיש כמו הפעם ההיא שכמעט מתתי אחרי שנאלצתי להדגים למייקי איך פיות יכולות לעוף. אבל דומינו דול לא הייתה פה כדי להציל אותי, ולא היה לי מצנח להינצל בו, אז סחטתי את כל טיפת הכוח שנותרה לי ושחררתי את קסם קללת האיטיות, זה הרגיש כאילו העולם עצר מלכת ואני שוקעת באיטיות לקרקעית הים, האדמה הייתה במרחק נגיעה ממני כשהקסם התפוגג ותוך חצי שנייה פגעתי בקרקע וראשי הצטלצל מעוצמת המכה.
טוב, לפחות נשארתי בחיים.
kirutoo לפני 9 שנים ו-8 חודשים
"אתה כלכך מרושל! את צריך ללמוד עוד!" הוא צעק עלי.
"מה אתה רוצה ממני עכשיו?!? עשיתי את המשימה הזאת כמו שצריך, הרגתי אותם ועכשיו תשלם את כל מה שמגיע לי!" עניתי בחוצפה.
"לא!" הוא קם מהכיסא שלו והתקדם אלי, אני מודה שפה נבהלתי "הרשלנות שלך תעלה לך, כיסיתי מהמשכורת שלך, אתה תלמד לא להתרשל בפעם הבאה, ועוד משהו שאתה צריך להבין כי לא נראלי שהבנת את הקטע" הוא שיפשף את העניים שלו "כשאני אומר לך שהמשימות שלך הן חשאיות זאת אומרת שלא אמורים לגלות אותך. אתה אמור להתחבר אל המשימה, להשיג את המידע או החפץ שאני מבקש ואז לחסל אותו בשקט!"
"לא היה מידע להעביר, בסך הכל הייתי אמור לחסל אותה, שאני חייב לציין שאני לא מבין למה אף אחד אחר לא יכל לעשות את זה? חמור היה מחסל אותה" התחכמתי, ידעתי שהוא יתעצבן, אבל אהבתי לראות אותו מתעצבן. איני יודע מה המוצע שלו אבל כשהוא היה מתעצבן הוא היה ניהיה אדום, הוא היה שמן ותמיד לבש חליפה לבנה, אני כל הזמן ניסיתי להבין איך הוא הגיע לרמה כלכך גבוהה במשחק הדמים הזה.
"תיהיה חשאי יותר!!!" הוא צרח, הוא איבד כבר את עשתונותיו "אתה תשב ותתאמן, הלילה אתה תישאר כאן ותלמד איך להתגנב כמו שצריך, אתה תלמד איך להיות יותר חשאי ופחות מרושל. ובנוסף לכך תתאמן על הלחימה שלך, נכון שאתה חזק ובחרתי בכך כי לא האמנתי שמישהו אחר יעמוד במשימה אבל זה לא אומר שאתה מושלם. אתה תישאר פה הלילה ותתאמן עם קרינה" מאחוריו הגיעה בחורה רזה בעלת מינימום בגדים "מובן?".
"כן אדוני" אמרתי בלגלוג.
"יופי!" אמר ספקטור.
משוררונת:) לפני 9 שנים ו-8 חודשים
רק דבר אחד אנשים- מצטערת על זה שלא הגבתי, אין אינטרנט.
קאווינה:
עמדתי לצד צ'רלי, צופה על הקרב המזעזע.
נראה שהבוס, יהיה מה שלא יהיה- חזק בהרבה מהמפלצות הרגילות. ואלו, בואו רק נגיד- לא היו הכי חלשות בעולם.
"אתה מוכן?" שאלתי את צ'ארלי, מסרבת להביט לכיוונו.
פשוט אל תראי לו עד כמה את פוחדת, זה לא יעזור לך.
כשאני מקללת את הקולות בראשי, לחצתי בחוזקה את ידו של צ'ארלי ושרקתי.
גריפון אור מרהיב הופיע במהרה לידינו, חייכתי בהקלה.
"אולור, בוא"
עזבתי את ידו של צ'ארלי, והתחלתי לרוץ, לא הסתכלתי לראות אם גם הוא בא.
יש מקרים, שבהם כדאי לדאוג רק לגב שלך.
או שלא.
כשאני מקללת את עצמי פעם נוספת, הראש שלי מסתובב כאילו מעצמו והפה שלי צורח לצ'ארלי לבוא.
למזלי, הוא בא. ודי מהר.
טיפשה, טיפשה. כל אדם אחר יכול להאט אותך עוד יותר.
"מה התוכנית?" אני שואלת אותו, לא באמת בניתי עליו, אבל אם יש לו אחת כזו- כדאי שאשמע אותה.
הוא נד בראשו. "חשבתי, אולי, אם השריון שלו עמיד בפני שינויים קיצוניים או משהו... אבל..."
אני חושבת על זה קצת, ואנחנו רק מתקרבים לבוס.
"מה דעתך פשוט לתקוף?"
אני רצה בטירוף ומגייסת את כל הכוח שלי, הרמה שלי בסקילים מאפשרת לי ליצור כדור אש.
בזמן שהוא נוצר לו, אני רואה שכמה שחקנים- אני לא ב טוחה אילו- פרצו סדק בשריון שלו.
אני מכוונת לשם.
Brandil לפני 9 שנים ו-8 חודשים
"אולור! צלול! צלול!" הורתה אריאן לאולור.
אולור, למשמע פקודתה של אריאן, צלל בצייתנות והחל לצבור מהירות.
"צ'ארלי! שאני אומרת לך, קפוץ!" צעקה אריאן, בניסיון להתגבר על רעשה של הרוח.
התחלנו להתקרב עוד ועוד במהירות אל כיוונו של הבוס, כאשר אריאן צעקה: "קפוץ!"
ניתרתי מן הגריפון הנאמן של אריאן, ובריחופי באוויר הצלחתי להבחין במתקפתה של אריאן, אשר החלה לשגר כדורי אש אל הסדק בשריונו של הבוס.
כמות מרשימה של נקודות חיים ירדה ממד החיים של הענק.
נייס.
ולפתע, שמתי לב לעובדה שאני מתקדם בקצב מפחיד אל כיוון רצפת האבן הקשה של המבוך.
כאילו היה זה רפלקס טבעי, שיניתי את צורתי במהירות לצורתו של בז זהוב, מרשים ורחב כנפיים.
החלתי לנסוק מעלה, מעלה אל השמים המלאכותיים של המבוך, במטרה למצוא נקודת מבט רחבה וכוללת יותר על הקרב האפי נגד הבוס המפלצתי.
ואז... שמתי לב למשהו מוזר.
מעין... דפוס התקפה רפטטיבי.
אז זה למה הם לא מצליחים.
למה הבוס מצליח להדוף את התקפותיהם שוב ושוב, והם לא מצליחים לקבל פגיעה טובה בו.
כולם תוקפים מלמטה.
לבוס יש ייתרון גובה, כך שאין לו בעיה להתמודד עם איומים מלמטה.
הוא מרוכז בכל מי שלמטה.
רגע... הבוס לא עסוק בלבדוק את סביבתו, כי כולם תוקפים מלמטה.
אז מה אם... מישהו ייתקוף מלעלה?

חיוך ממזרי עלה על פני.
הגיע הזמן לקרוע את הממזר הזה!
התחלתי לנסוק עוד ועוד ועוד למעלה, יותר ויותר רחוק מן הקרקע.
ואז... שחררתי.
התחלתי לצלול.
הרוח שרקה באוזני בזמן שצללתי מן השמים כמו כדור שנורה מקנהו של רובה ציד בידיו של צייד נחוש במטרתו.
הקרקע החלה להתקרב במהירות.
הרגשתי... כמעט... מנותק מן העולם הזה, המשחק הזה.
קולה של הרוח הולם באוזניי, והתנגדות האוויר הולמת בפניי.
זו מעין הרגשה, של שלווה, של רוגע.
של... בידוד, ניתוק.
אבל עכשיו הוא לא הזמן להרהורים.
המשכתי להתקרב אל הבוס.
ולפתע, כשהייתי במרחק של כ-50 מטרים מן הבוס, שינית חזרה את צורתי.
אבל הייתי מוכן.
ידי האחת נמצאת קדימה, ישרה, ואוחזת במגן קסום, מוכנה לפגוש בחומר המוצק שהוא גופו של הבוס, וידי השנייה, מאחורי ראשי, מוכנה להמטיר גשם של כדורי אש על כל אשר חפץ בכך.
ואז... פגיעה.
בום!
רעש חזק מאין כמוהו נשמע ברחבי המבוך, בזמן שהמגן שבידי פגע בראשו החשוף של הבוס.
ובמכה אחת, חצי ממד החיים אשר נותר לו ירד, והותירה לממזר רק שבריר קטן של נקודות חיים בידיו.
נחתתי על הרצפה במעין "נחיתת התרסקות" כואבת, אך הייתי בסדר.
המפלץ המופתע בהה בי ובשאר חברי הקבוצה.
רגע קטן של שקט מוחלט השתרר.
"נו?! למה כולם מחכים?! לתקוף!!" צעקה מאדי.
"לתקוף!!"
"לתקוף!"
"לתקוףףף!"
צעקותיהם של שאר השחקנים הדהדו ברחבי המבוך.
הקרב האחרון. ואז...
עולים מימד.
סוף סוף.


(שני דברים.
א. אריאן זו קאווינה.
ב. מצטער שהסוף יצא מעט... מצ'וקמק, אך לא היו לי הרבה רעיונות, או זמן.
בהצלחה.)
זאבה~ לפני 9 שנים ו-8 חודשים
נירה(אה, כושמשמו, זה שאמר שאף אחד לא תוקף מהאוויר. ארן[ג'ון] תוקף מהאוויר. קרא תגובות בבקשה^^)

לגרום לו למעוד ואז שהגבר יעשה את כל העבודה. חייכתי. תמיד זה שעשע אותי, לפעמים שיחקתי אותה חלשה וכאלה וגרמתי לאח שלי לסחוב אותי הביתה בשק קמח או תיק כבד או כל דבר אחר.
הבטתי בבוס, אולי אחרי שנביס אותו אוכל ללכת ולחפש אותו? אני מקווה.. חסר לו אם הוא מת.
שלפתי את חרבי השנייה, הבטתי בחתכים שנפערו ברגליו, חיוך זדוני התגנב לפני והתחלתי לרוץ. שרקתי שריקה חדה, לו צללה ועפה לצידי ועברה אותי. קפצתי מאחורי ברכו של הבוס הזה והסתובבתי במהירות לכיוון החתך שכבר היה שם. החרבות שלי פגעו בחתך מספר פעמים והעמיקו אותו, קפצתי אחורה. הייתי מעט מסוחררת אך לא היה לי את הפנאי הזה להתייצב. לו הכניסה אוויר לראותיה והוציאה אש בוערת לתוך חתכו של הבוס. זה הקטע שבו הבוס שאג בזעם וכאב.
לו התרחקה ואני תפסתי את עורפה ככה שהיא גררה אותי הרחק מרגלו של הענק. וואו, היא נהפכה לממש חזקה..
הבטתי למקום שבו הייתי לפני רגע ואז- ראיתי את טינקס. הבטתי ברגל מועכת חצי מגופה, היא הביטה בי כשכל גופה דם. ואז, הענק דרך עליה עוד פעם, ועוד פעם ועוד פעם ועוד פעם.
הרגשתי שנאה, כל כך שנאתי אותו. רציתי להרוג אותו כל כך.. כל כך..
שלפתי מהתפריט במהירות את סכיני ההטלה שלי ונטלתי על לו ביד אחת. מצטערת ג'ון, גרמתי לו למעוד. נראה לי.. אבל אני הולכת לתקוף את היצור מכל מקום. מפקינג כל מקום!
כאילו לו הייתה שותפה להרגשתי היא צללה לכיוון הסדק שבשריונו וביחד עם מטר של כדורי אש שמישהו שיגר. זרקתי שלושה סכיני הטלה ולו ירקה אש על המתכת מחמה, הבטתי בעור המבעבע מתחת לשריון. זהו! אנחנו צריכות לגרום לו לבעור! לגרום לדבר הזה פקינג לבעור! הרגשתי שאני הולכת להשתגע. נשמתי נשימה עמוקה והחלטתי, ממקום אחר ולא של שיגעון שאני אגרום לדבר הזה, ליצור הזה לבעור למוות!
לו שיגרה מפיה סילוני אש רותחת, הרגשתי את החום האיום על פניי אבל לא היה לי אכפת. לו עשתה סיבוב באוויר ואני עזבתי אותה ונחתתי ברישול על גבה. הרגשתי את השרירים החזקים מתחת לעור של נעליי. האם זה באמת לא אמתי?
לפתע, נשמע קול חזק והענק שאג, לו ואני עברנו מגבו לפניו ולו ירקה סילון אש לתוך פיו. דבר כזה נוזלי יצא בבועות מתוך פיו, פרצופו היה מושחת לגמרה.
כיוונתי את שתי חרבותיי וקפצתי מלו. נחתתי על כתפו, הרגשתי את שריריו נעים. חייכתי ורצתי לכיוון צווארו, קפצתי ושיספתי אותו בתנועה סיבובית. גלשתי מטה כשחרבותיי יוצרות בבשרו חתכים אדומים ומדממים. תזוזה של שריר. עזבתי את החרבות ונפלתי על הרצפה בנחיתה שהייתה יכולה להיות מושלמת אם לא הייתי די כזה מעקמת את הרגל שלי. הבטתי ביצור מועד, מצמצתי בחוסר הבנה אבל הבנתי שנייה אחר כך כשלא מצאתי את החרבות שלי. כשהוא ניסה למעוך אותי הוא בעצם הכניס את החרבות שלי עוד יותר עמוק לתוכו. חתיכת יצור טיפשי. אז הוא מגיב לגירויים מיידיים. יצרתי שלושה עמודי דשא נוסף על אלה שהוסיפו משום מה לגרמתי להם לחדור לתוך החתך שברגלו וללפף את ברכו. גרמתי לעוד גבעול לצמוח וללפף את הברך סביב לאלה שסביבו והעבתי אותו, הוספתי לו עוד גבעולים והתחלתי ללחוץ. הדבר הזה שאג מכאב, נופף בזרועותיו בפראות. זרקתי לכיוון פרצופו את שאר סכיני ההטלה שלי ושלפתי את סכין הציידים שהייתה לי. הנשק היחידי שנותר. שרקתי ולו באה, סגרתי את אגרופי ושמעתי "פאפ" כזה . צליל מתוק וחולני שהעביר בי רטט בכל הגוף. רגל אחת קרסה. קפצתי על לו, לא התייחסתי לאיטיות המאיימת של שריריי. משהו רע יקרה. ידעתי את זה. זו הייתה תחושה שקיננה עמוק בתוך תוכי.
"קדימה" לחשתי, יותר לעצמי כמובן. הצמחתי גבעולי דשא חזקים שישמרו אותי על לו. ככה זה עבד. לו ירקה אש על מקום מסוים, עברה בסמוך אליו ואני פערתי שם חתך. עברנו על אותו מקום כמה פעמים בזמנים וממקומות שונים. ברגע אחד, שבו תכננתי לקפוץ ולכן התרתי את הדשא סביב רגליי, הענק הניף את חרבו ולו עשה צלילה מהירה. הבטתי בחרב מתקדמת לכיווני והרגשתי איך הכל נהיה איטי. אני הולכת למות?
לא אם זה תלוי בי.
העברתי את הגוף שלי למצב כמו שהציפורים עפות, למצב אופקי ושמעתי את החרב מפספסת אותי בכמה סנטימטרים אבל ההדף כנראה, העיף אותי על הקיר. הרגשתי שנדבקתי שם כמה שניות ואז נפלתי על הרצפה. לא יכולתי לזוז.
ג'ון הגיע במהירות, גם מאיה ואיקן הופיעו משום מה ועמדו ביני ובין הבוס.
"לא.." לחשתי. "הוא יהרוג גם אתכם.."
"חה!" צחקה מאדי וחייכה ביהירות. "שום דבר לא יכול להרוג אותי!"
מצמצתי. החלטתי על משהו. שרקתי, לא שריקה חזקה אבל לו כבר הייתה במקום, עפה מעל הענק. נראה שהיא קראה את מחשבותיי מכיוון שסילוני אש פגעו בענק מצידו, הוא פנה לטפל באיום אך מאדי והאחרים כבר החלו לתקוף. ניסיתי להשאיר את עיני פקוחות, באמת שניסיתי. עצמתי אותן, רק לכמה שניות אבל שמעתי את קולות הלחימה. הרגשתי שמישהו מעביר אותי מהמקום שהייתי בו ומשהו קר נוגע בי. קסם ריפוי..?
הרגשתי שפניי מחייכות חיוך רפא. תנו לי למות.. אין לי בעיה למות..
(אני לא אמות, אל דאגה3>)
מנהלות מימד 72 לפני 9 שנים ו-8 חודשים
דו"ח מצב:
הקרב נגד הבוס אינו הסתיים והשחקנים המשיכו לתקוף אותו בכל הדרכים האפשריות. בעזרתו של איקן הניפה מאדי את הגרזן הישר אל שריונו של הבוס וניפצה כל חלקיק זעיר שהגן על המפלצת המתועבת, כך שמתקפותיהן של השחקנים כבר אינן לשווא והסיכויים להצלחתם גדלים מרגע לרגע.
באותו הזמן, טקטיקת הלחימה של קרייטוס הצליחה למשוך את תשומת ליבה של המפלצת בעזרתה של פאן, ואף גם לגרום לכמה אחוזים בודדים ממד החיים של הבוס לרדת.
מבעד לכל האקשן ג'ון ונירה התחילו לגבש תכנית אסטרטגית, בשעה שבראנדיל וקאווינה תקפו את הבוס מלמעלה ובהצלחה גדולה הצליחו להוריד חצי ממד החיים שלו.
כמה שניות לאחר מכן, התכנית של ג'ון ונירה יצאה לפועל, ולאחר התקפה מרשימה וממושכת, הצליחו השניים לגרום למעידתו של הבוס. אך ההצלחה המסחררת בתכניתם המרשימה כמעט עלתה בחייה של נירה וגרמה למותה של טינקס כאשר נמחצה למוות תחת כף רגלו המפלצתית של הבוס. אאוץ'.

הקרב עדיין לא הסתיים, הבוס אינו מת, אך כמעט מובס.
נותר לכם לבצע כמה מתקפות אחרונות על מנת לנצח.
החיים שלכם תלויים בידיים שלכם.
אף אחד לא רוצה למות.
אף אחד לא רוצה להיות הקורבן הבא של אנונימוס.

באמת שלא, מאדי מתחילה לאבד את עשתונותיה בכל פעם שמישהו מת. תעשו לנו טובה.
DARK-MANDOR לפני 9 שנים ו-8 חודשים
זה היה מהיר מידי,כל ידי נפגע וכולה דם,למזלי יש לי ריפוי אז בצליעות-התרחקתי מהבוס והתחלתי לרפא את עצמי,נראה שמאדי התחילה לרחף לה על איזה גריפון משונה.שפשפתי את עיני כדי לבדוק אם אני לא הוזה או משהו."כן אני בסדר."חשבתי
התחושה של הריפוי היית-חוסר תחושה,סוג של קור שלא קיים באמת.
סוויפט עמד-ה(אהמ) לידי,צופה בקרב המתרחש עומדת להפעיל אדרנלין ולצאת לקרב.
"חכי."אמרתי בפשטות."מה?" חכי עוד קצת ואז תצאי לקרב."
"למה?אני רוצה לעזור!"התעקשה
"עוד רגע...קורה שם משהו.",אבל-!"אחרי 3 דקות בערך של ויכוח קצר,דמות נפלה מהשמים וריתקה אות לרצפה והורידה לו חצי חיים.
"אוו.." , "טוב,בואי-",אז ג'ון ונירה תקפו בדרך מרשימה,והורידו לו די הרבה חיים,התחלנו לרוץ אחרי שהם הסברתי לה מה אני רוצה לעשות,ואם היא יכולה לעזור.
הם סיימו להלחם נראה שהבוס הצליח להדוף את מתקפותיהם.עוד כמה שחקנים באו להלחם בו מצד אחר.

הוא החליק,או יותר נכון,כמה שחקנים גרמו לו ליפול,מושלם.
הוצאתי את תרסיס החומצה וריססתי פעמיים כך שיש שם חור שמתאים לשנינו,"נכנסנו" והתחלנו לחתוך בעור שלו.עכשיו יש יותר עומק,שיט,הוא קם!
הבוס קם,התגלגלנו אבל נשארנו בחור.הוא התחיל לשאוג מהכאבים שאנוחנו עושים לו,ואז קרה דבר שהתעלמתי ממנו לחלוטין,הבוס-עם קצות האגודל והאצבע(ממש הקצה)תפס בסוויפט-שהיית קרובה יותר אל חוץ החור,תפס אותה.
"שיט!"צעקתי ועשיתי צעד לראות מה קורה בחוץ.
אפילו מפה היה אפשר לשמוע את צליל הניפוץ שלה.הוא זרק אותה.
"לעזאזל!"צרכתי בעודי ממשיך לחתוך ולרסס חומצה.הוא המשיך לשאוג,רק הפעם לא הצליח לתפוס אותי כי "חפרתי" מספיק עמוק שאם הוא ינסה יכאב לו כאבי תופת.
על כל שאגה אני מזכיר לעצמי שזו בינה מלכותית ושלא כואב לו.
מידי פעם התגלגלתי והתהפכתי מהקרב השוער בחוץ.

נגמר לי החומצה לקומה,החור שלי הפך למנהרה קטנה, קודם לכן הגעתי לבשר שלו והמשכתי משם עוד הרבה,החרבות שלי מלאות דם סמיך שמתעקש לא לרדת...אני התחלתי להשתמש בכדורי אש מידיי פעם.
"בא לי-" "..לישון" צחקתי מבין הנשיפות.
"זה קשה..אך אני מקווה שהוא סובל.כי נמאס!אנונימוס הממזר הזה הדרעק הזה ה-
kirutoo לפני 9 שנים ו-8 חודשים
סיימתי להתאמן, אך הוא היה נחוש לבדוק אותי. הוא שלח אותי לכפר של בובות. הייתי צריך להיכנס לבית שנאמר לי, להרוג את שני ההורים ולחטוף את התינוק שלהם ולהביא אותו לספקטור. אבל זה לא כזה קל, הייתי צריך לעשות אותי בלי שיבחינו בי.
סיימתי את המשימה, הבאתי לספקטור את התינוק ואת שני הראשים של ההורים, רציתי להתחכם, "הגדלתי לעשות". הפרסום פה הוא עניין של דקות. אחרי 10 דקות בערך פורסם על ה"מקרה" ודווח שאין ידיעה מי האשם. הבאתי לו את העיתון בחיוך מפגר.
אומנם ספקטור נתן לי עבודה אבל אני חיי לבד, ברחוב. בדרך חזור למקום שבו אני ישן בדרך כלל ראיתי ילד נלחם בחרב נגד מפלצות ומתאמן.
"הי ילד" צעקתי "בא לך דו קרב?" הוצאתי את החרב וחייכתי. הוא הסכים, קבענו קרב, מי שנפגע ראשון על ידי החרב של השני נפסל. התחלנו להילחם, הקשנו את החרבות שלנו ועפתי אחורה. הוא רץ אלי, הוא קפץ והתכוון לנעוץ את חרבו בי, התגלגלתי הצידה "בבהלה". נעמדתי והתנשפתי כדי להראות על מאמץ. הוא רץ אליי ונתן לי מכה עם החרב שלו, עצרתי אותה עם החרב שלי והיא עפה הצידה, עשיתי פני מופתע והלכתי כמה צעדים אחורה. הוא חייך אלי "ניצחתי" הוא אמר.
הוא הניף את החרב שלו על מנת לפגוע בראשי, התכופפתי כאילו אני משחק בלימבו ועקפתי אותו, שלפתי את החרב השנייה שלי. הוא היה מופתע "שכחתי לציין, יש לי שני חרבות" אמרתי ודקרתי אותו.
הוא התחיל לצעוק שזה לא הוגן, שבגלל שלו יש חרב אחת גם אני אמור להשתמש באחת או לפחות להודיע שאני משתמש בשתיים. אני לא בטוח, לא ממש הקשבתי לו. "ילד, קח עצה. אל תעשה עסקאות עם השטן" ערפתי את הראש שלו. הגוף שלו התפורר בזמן שאספתי את החרב שלי. קמתי והמשכתי הביתה בחיוך של רוצח.
תַאלְיה~~ לפני 9 שנים ו-8 חודשים
למה.
אנשים פה.
מתים ?!
אוף. אני לא מסוגלת לעמוד בזה. והנה הבוס. איזה פחדד.
למה לא התאמנתי ?!
לילי, תתאפסי על עצמך. הוא פה מולךך.
אוקי. הכל טוב. הכלל טובב. נשימות עמוקות.
אנחנו נלחמים. ואנחנו רבים. וכולם צועקים אחד על השני..
אוי לא. הוא מתקרב אליי.
זה יותר מדיי !
מה אני יודעת לעשות?
להצמיח דשא? לשנות צבע? כדורי אש?
טוב נו, ננסה.
אני זורקת לעבר הבוס כדור אש. ו.. כמובן שזה לא פוגע. אאני והכישורי קליעה שלי.. הוו..
הוא תופס אותי בידו. הוא מרים אותי.. אני שומעת צרחות.
אני מנסה להתנגד, שיניתי צבעים, כדורי אש, דשא, לא היה לי ממש זמן לחשוב..
כולי מלאה בפצעים, הוא מוחץ אותי, ואני מרגישה שעוד כמה נכנסים לאוסף. איזה כיף, הא?
אני זורקת לעברו את הכדור האחרון שאני מסוגלת, ו.. בדיוק בעין! איזה כיף. הקליעה הראשונה בחיי.
נראה לי שירד לו קצת ממד החיים. אנ י מקווה, לפחות.
אני רואה במטושטש את כולם צועקים ומנסים לפגוע בו.
"חבר'ה, הכל בסדר! אתם לא צריכים להציל אותי!
הראיה שלי מתערפלת.
הכח שלי אוזל.
הכל נגמר.
אני מתה.
ריצ' רצ' לפני 9 שנים ו-8 חודשים
הבוס שוכב על הקרקע, נראה מובס למדי. אני מתקרבת אליו והוא מתחיל להתרומם לכיווני "שיט. ידעתי שהייתי צריכה לקנות כלי נשק כלשהו" אני מספיקה לחשוב
אני שולפת במהירות את תרסיס החומצה שלי ומרססת בהיסטריה עד שהמנוול חוזר לשכב על הארץ.
"יופי. האקדח הזה לא חסר תועלת ל ח ל ו ט י ן " אני מהנהנת בשביעות רצון.
יאיר לפני 9 שנים ו-8 חודשים
זה היה עצוב, אני כגריפין, מאדי כלוחמת על גבי. נשמע נחמד, לא? אז ממש לא. התכנית הצליחה כמובן, מאדי העיפה את הגרזן לעברו של הבוס, ריסקה באכזריות על השריון שלו. היא בעצם הובילה אותנו לעידן חדש של תקיפה. הבוס כבר ייפול בעתיד, מד החיים שלו כבר ירד לחצי. הכל נשמע כל כך טוב...חוץ מדבר אחד: מאדי. מאדי הייתה שכובה בשקט מופתי על הרצפה, אני הייתי נוכח שהיא הייתה מספיק חזקה כדי לשחרר את קללת האיטיות. הכל היה טוב. רצתי אליה במהירות וראיתי את ראשה חבוט באדמה, היא דיממה. הסתכלתי על ידי ויצרתי משהו מוזר מדשא, כמובן שזה היה קל ליצור דברים של דרגה אחת...יצרתי כתר, והנחתי על ראשה. "את תמיד תהיי מלכתי" אמרתי לה ונישקתי על שפתיה. הכתר עצר קצת מהדימום שלה, היא נראתה חלשה. ידעתי שעליי להמשיך את הקרב הנ"ל. צעדתי בקלילות לעבר הבוס. הוא שכב על הרצפה. ירקתי עליו בחוזקה, אם תתקרב שוב אל מאדי שלי, אתה מת בשבילי, פעמיים. יצרתי כדור אש ענק שחי בתוך ידי, פיו של הבוס היה פתוח. הכנסתי את כדור האש לתוך פיו. היה פיצוץ קל בתוך ביטנו שהמשכה היו טבעות עשן מסריחות. הלכתי לעבר מאדי, היא עדיין שכבה בשקט, אך מצבה השתפר.
"זה בסדר, הבוס מת עכשיו. כולנו בסדר. רוצה להתעלל בגופה שלו?" חייכתי לעברה. היא חייכה קלות לעברי, אך נשארה שוכבת.
"אני רוצה שזה יימשך לנצח". חייכתי אליה. היא נראית כל כך עייפה. החזקתי את ידה והלכתי משם, בחנתי את סביבתי. כמה אנשים הכריזו על מות הבוס. הייתה המולה גדולה בעיקר, אנשים חייכו ורקדו. רק אני, איקן. ישבתי לי על סלע מלוכלך על הרצפה. חשבתי קצת על מאיפה באנו, ולאן אנחנו הולכים.
מנהלות מימד 72 לפני 9 שנים ו-8 חודשים
הבוס עדיין לא מתתתת.
DARK-MANDOR לפני 9 שנים ו-8 חודשים
זה היה.מגעיל.
אפילו בשבילי,שאין לי בעיה כל כך עם דם אבל היה אפשר לראות נחל של דם פה,מספק בשביל אייל צמא.
אבל הגעתי למקום שרציתי...וריד.תקעתי את חרבי חזק כך שאפשר,שלפתי אותה ורצתי משם.
הוא כלל הזמן היה שוכב?שאלתי את עצמי כשראיתי אותו מרותק על הרצפה החלקלקה מדם.
הנהנתי לעצמי אחרי מחשבות ממושכות.זה הזמן.
"איקן"קראתי לו."מה?"שאל באדישות עם לחץ קטנטון."תוכל לקרוא לג'ון?ואז תבוא איתו לפה,יש לי תכנית."
בהתחלה נראה שהוא התלבט אך הלך לקרוא להם."אני אעזור." הציעה ניקי."טוב,חכי פה."
רצתי משם,אל בראנדלין אצטרך כמה שיותר שחקנים עם קסם כרגע.
"בראנדלין!-"צעקתי לעברו,נראה שהוא עומד לתקוף שוב."השם הוא בראנדיל.לא בראנדלין."אמר בשקטות כזאתי,הייתי מתאר זאת כשלווה עם רוח קרבית."בכל מקרה,אני צריך אותך,תכננתי,או יותר נכון-עזרו לי לתכנן מתקפה,משהו סופי שיהרוג אותו כפות."
"ממ..טוב."היסס.
כל השאר יעסיקו אותו..אם יש צורך.

"כולם פה?"
"לעזור?"התפרץ דואורדון."מעולה יותר אנשים.אז כך-במקום לתקוף ולתקוף אותו,בואו נעשה את זה מהיר!ללא סיכונים בעוד הרוגים."
כמה מהם הנהנו בהסכם וחלק לא אמרו כלום.
"בטוח שלא עדיף פשוט לתקוף? גם כך הוא לא ממש קם..."דואורדון שאל והביט בבוס הפצוע.
"למה לקחת סיכון מיותר..וזה לא שיש לו כל כך קצת חיים.בואו נסיים עם זה..!"
"או.קיי"

"אז כך:
אנחנו מתחלקים ל-2 קבוצות.
דואורדון,ניקי ובראנדיל אתם קבוצה 1
אני ואיקן נהיה 2
ואתה ג'ון אני אסביר לך בהמשך.
-קבוצה 1,אתם תצמיחו ביחד,גבעול דשא-שעשוי מהרבה דשא מוצמד..זאת אומרת שתעשו גבעול משותף.
ואז תלפפו אותו ותקשרו-או פשוט תשמרו צמוד וחזר אותו על הבוס.
-איקן,אחרי שהם ירימו אותו טיפה,אנחנו נצמיח דשא ועם הדשא הזה גם נחזיק ונשמור לו על היד-בשביל שלא ינסה לחתוך את הדשא.וגם בשביל ועזור להם להרים אותו למעלה.
בעצם המתרה שלנו היא להרים אותו ונפיל אותו מ..50-60 מטר...
ואתה ג'ון- בזמן שנרים אותו תנסה לחתוך לו את האצבעות ביד שהוא מחזיק את החרב.
אוקיי כולם?"
"בטוח שנוכל להרים אותו כך?"בראנדלין הסתכל לגובה אך נראה שלא נלחץ,אפילו קצת אדיש.
"גם אם הוא שוקל הרבה עם דשא עומד להיות הרבה יותר קל."
"איך נביא את הדשא מתחת לבוס?הוא שוכב אחרי הכל.."בראנדלין המשיך לשאול."פשוט קרייטוס ואיקן ירימו אותו בהתחלה."ענת לו ניקי.
"אז שנתחיל?"שאלתי עם חיוך קטן.
"רגע,"קטע איקן."אולי נבהיר קצת את "הגבעול" דשא.כך ירד לו יותר חיים."
"אוקי.בואו נתחיל!"

"אז תוכל לעשות את זה?בבקשה!אני אהיה חייב לך!למרות שזה מגעיל!"התחננתי kג'ון בזמן שכולם דיברו קצת..זאתי הפעם האחרונה-אני בטוח!".ביקשתי מג'ון בזמן שכולם דיברו קצת.
"טוב-טוב..אבי לך אותה."הוא אמר ורעד קצת.
---
הבוס בדיוק הסתכל עלינו,כדי שנתחיל לפני שמי יודע מה יקרה!
אני ואיקן הרמנו אותו קצת עם הדשא."זה כבד!"חשבתי.
"הגבעול" דשא שהם הצמיחו עבר מתחת לבוס והוצמד עליו.
הגבעול היה יחסית אחיד-והקצה של הגבעול היה כמעט אותו אורך.
אני ואיקן החזקנו חזק עם הדשא בבוס והתחלנו להרים.הוא הרבה פחות כבד עכשיו עם כולם,אבל עדיין כבד ולוקח פחות זמן משציפיתי להרים אותו.הבוס נראה מופתע.ג'ון שם, עושה עבודה טובה.
אחרי 20 מטר,הנשימות שלי התחזקו,אולי בגלל שנשארתי דיי עייף ממקודם או אולי פשוט אני לא רגיל לזה.אבל זה לא ממש משנה.
~
הבוס גבוה,נראה שהאחיזה שלו בחרב רופפת מאוד "עוד 10 מטר בערך!"החרזתי
הם הסכימו בראשם או לא אמרו כלום.
"עכשיו."אמר איקן. "כן!"צעקתי.דואורדון,ניקי ובראנדלין הוציאו נשימת הקלה והפסיקו להצמיח.
"בוא נאיץ את מהירות."הציע איקן וכך עשינו.
-
ניצוצות.כל כך הרבה.
ואבק.
"כך."ג'ון נחת לידי והביא לי את העין שלו-שביקשתי."תודה!אחזיר לך טובה כשתצטרך."אמרתי ורצתי משם.אל השאר,ושם התיישבתי ונשענתי על הדת הגדולת ממדים- הזאת.
סיימנו! ישש!
אבל השמחה לא גדולה כל כך.
בכל זאת,איבדנו הרבה אנשים.
(מצטער אם זה יצא לא ברורXD)
נטוטו לפני 9 שנים ו-8 חודשים
מסעותיה של דומינו דול - תגובה 3

שכבתי עם הבטן על אחת הספות בחדר. החולצה שלי הייתה ספוגה בנוזל אדום, דביק וחם, וריח מתכתי עלה באפי. בעודי תוהה כמה זמן ישנתי, התהפכתי על הספה ונשכבתי על הגב בעיניים עצומות, לא מעזה לפקוח אותן. עם העירות חזרה תחושת הכאב שזעקה מהחתך העמוק שליווה אותי מהקומה הראשונה ועד עכשיו. הוא לא נרפא, למרות שידעתי שהוא כבר היה אמור להירפא. אם כבר, זה הרגיש כאילו המצב חמור יותר. על כל פנים, הודיתי בלבי לאנונימוס על שעשה גם חדרי מנוחה במימד הזה. אין מצב שהייתי שורדת בעוד קרב.
"אני קורא להם 'חדרי מזל' " קולו של אנונימוס נשמע בחדר.
הנחתי זרוע אחת על עיניי כדי לגונן עליהן מהאור, אבל גם חלקית כדי להרגיש שאני לא מדברת לעצמי. עדיין הרגשתי מוזר עם זה שאני מדברת עם קול בלבד, כאילו שאני מאבדת את שפיותי.
"הו, אתה כאן." אמרתי בעייפות.
"אני משגיח עלייך, שלא יהיו לך רעיונות -"
"עשה לי טובה," השבתי בבוטות. לא הייתי במצב רוח שטותי, למרבה ההפתעה. כנראה שזה אחד מהדברים שכאב לוקח מאנשים. בכלל, עצם המחשבה עליו.. עליהם... עשתה לי כאב ראש. והייתה גם העובדה שהוא מרשה לעצמו לקרוא את המחשבות שלי, באופן מעצבן למדיי.
"חשבתי שתעדיפי שזה יהיה אני ולא ויקטור." הוא אמר, בתגובה למחשבותיי.
"אה, ויקטור." אמרתי, "מה שלומו באמת?"
"עוד לא הצלחתי לחסום אותו, אם לזה את מתכוונת." הוא השיב בקרירות.
הורדתי את היד מפניי וניסיתי להתרומם לישיבה. מיד נתקפתי סחרחורת, ופרץ נוסף של דם פרץ מהחתך, כאילו שהשלולית הכהה על הרצפה לא הייתה גדולה גם ככה. הבחנתי שככל שיורד לי יותר דם, כך מד החיים שלי יורד, כאילו שהדם מגיע ישירות ממנו ולא מהגוף שלי.
לפתע נזכרתי בהודעה שקיבלתי בקומה השנייה. בסוף לא קראתי אותה. אפילו לא הספקתי לראות מי שלח לי אותה. פתחתי את התפריט ונכנסתי להודעות, ולכמה שניות לא הצלחתי לגרום לעצמי לזוז.

נמען: מאדי
נושא:
תוכן: דומינו?

בקושי עברו יומיים, ובכל זאת נדמה שעבר שבוע לפחות. כשעזבתי את בית המשימות הייתי שקועה בסערת רגשות, ובכלל לא אמרתי לה שלום. המילים ההן שכתבתי במהירות במחברת, האם היא בכלל קראה אותן? גם אם כן, היא בטוח כועסת, חשבתי במרירות. ואם היא לא כועסת עכשיו, היא בטוח תכעס בעתיד. היא בטח חושבת שנטשתי אותה, או גרוע מכך. אני רק מקווה שהיא תבין למה עשיתי את מה שעשיתי כשאחזור.
"היא לא תבין, כי את לא תספרי לה." אמר אנונימוס לפתע.
"מה זאת אומרת?" שאלתי בבלבול.
"המשחק הזה בנוי על גלים במוח, ובעיקר על ניטור המחשבות של השחקנים ותרגומן לפעולות." הוא הסביר, "הדבר היחיד שמגן עליה כרגע מויקטור הוא חוסר המודעות שלה, זה מונע ממנו למצוא אותה. ולכן את לא יכולה לספר לה או לאף אחד אחר את מה שאת יודעת, לא משנה מה יקרה."
השפלתי את עיניי ושתקתי.
"ליאה, תבטיחי לי." הוא דרש.
"אני מבטיחה," מלמלתי בשקט.
"ליאה.."
"אני מבטיחה!" הרמתי את ראשי וקראתי בכעס, ומיד לאחר מכן התכווצתי בכאב מהתנועה הפתאומית. מד החיים שלי ירד, והגיע למצב מסוכן.
"הפצע שלך עדיין לא נרפא?" הוא שאל, אבל התעלמתי מדבריו.
"אני.. יכולה לשאול אותך שאלה?" שאלתי בהיסוס.
"כמובן," הוא השיב.
"למה ויקטור ניסה להרוג את מאדי? הוא לא היה השותף שלך?"
לרגע הוא שתק, ואז שאל "איך את יודעת את זה?"
"איך אני יודעת.." הרהרתי בזה לרגע, ואז נענעתי בראשי ודרשתי מאנונימוס תשובה "פשוט תענה, טוב?"
הוא שוב שתק. אני שונאת שתיקות. בלי דבר שיסיח את דעתי, נראה שהכאב מתעצם.
"היי, אתה פה?"
"כן".
"אתה.. מתכוון לענות?"
כעבור כמה שניות הוא נאנח ואמר "יש משחה ותחבושות על השולחן. תטפלי בעצמך, ואני אספר לך."
"אוקי," התרוממתי בחולשה לעמידה והתקדמתי באיטיות אל עבר שולחן העץ שניצב בפינת החדר. אספתי את המשחה והתחבושות, ואנונימוס, נאמן למילתו, סיפר לי את סיפורו.
Brandil לפני 9 שנים ו-8 חודשים
(אני רק רוצה לציין כי תגובתו של בראנדיל לתוכנית בתגובתו של דרקמנדור לא... מתאימה לאופיו.
בראנדיל לא מדבר אלא אם כן הוא חייב.
אבל לא משנה.)
מנהלות מימד 72 לפני 9 שנים ו-8 חודשים
אנחנו שמחות לבשר שהבוס מת!

משוררונת:) לפני 9 שנים ו-8 חודשים
הוריי! ואני אפילו לא הספקתי לעשות משהו חוץ מלזרוק עליו כדור אש... :(
Brandil לפני 9 שנים ו-8 חודשים
הוריי!
תחי גונדלפריידר!
matrix לפני 9 שנים ו-8 חודשים
צ'סטר?

צ'סטר?


אתה כאן??


מי זה?

אממ.. זה אתה..

וואלה? כבר מלא זמן לא דיברנו.. מה קרה?

זה לא רציני
צ'סטר! צ'סטר תתעורר! מה נסגר איתך! צ'סטר!!!


"צ'סטר!!"
חרב ענקית חכתה את האוויר מכוונת אליי. לא טוב.
נפלתי על הרצפה והיא עברה מעליי. קצת יותר טוב.

וואו. רגע. מה עובר עליי. מה..?
צ'סטר?
החרב מכוונת אלי שוב. מה אני עושה פה בכלל?
צ'סטר?
אני מתחמק שוב בכבדות, והמפלצת פונה אל מישהו אחר.
מה קורה כאן? באיזה קומה אנחנו בעצם?
קומה? מה זאת אומרת באיזה קומה?

אני זוכר את הדלת הנסגרת ואת האור הבוהק. כן. את זה אני זוכר.
כל מה שקרה אחרי זה..
צ'סטר! תענה לי!!
אני זוכר במטושטש הליכה ארוכה. קירות. מינוטאור ענקי. שקי שינה. דם. אנשים מתים.
יותר מדי אנשים מתים. אני מסתכל מסביב, קולט את החרב הגדולה שוב, ואנשים שנלחמים בה.
למה הם נלחמים עם חרב? מה החרב עשתה להם?
אני מכיר את האנשים האלה. היו עוד מהם.
אנשים מתים.
הם מתו.

מי מת?
צ'סטר! בבקשה!

מה קורה לי?
את הקומה החמישית הלכתי כשאני מסוחרר, מעורפל, ולא באמת יודע מה הולך. עברתי בין כל המפלצות כמו הסבתא שעוברת באמצע כביש סואן ולא קורה לה כלום כי היא מחזיקה את קריקי צרצר המזל. מעניין מה היה צרצר המזל שלי, אבל בטוח היה אחד כזה כי אחרת לא ברור איך שרדתי כשאין לי שום מושג מה קורה מסביבי.

צ'סטר...?
מימדים. 72 מימדים. מימדים. תלת מימדי. דם. אנונימוס. פרפר. שעון. עין. שולחן. בית. מימד. קומה. איזה קומה אנחנו? אנחנו. אני ועוד אנשים. אנחנו. בית משימות. אנחנו בבית המשימות. אנחנו לא בבית המשימות. בית משימות? שולחן. היה שם שולחן. ותמונות. נלחמנו. זאבים. אנשים מתים. מתים. חרב. הליוס. אל השמש? ארמון. מאדי. צעקות. 72 מימדים. מחשב. משחק מחשב. אנונימוס. איזה קומה אנחנו? חרקים. מלא חרקים. הצרעות עקצו אותי. הצרעות עקצו אותי אמא. זה כאב. לא עשיתי להם כלום אמא. צרעות. אבל למה הן סגולות? חרב. חרב ענקית. 5. אנחנו בקומה החמישית. מה זאת אומרת באיזה קומה אנחנו? אנונימוס. כאב. דם. אנשים מתים. ג'ון. ג'ון הוא צרעה. יש לו כנפיים. צרעה. ג'ון נמעך על הקיר. מגיע לו. בוז צרעות. אנשים מתים. ג'ון. בית משימות. אנחנו.

בית משימות. 72 מימדים. אנחנו. חברים. מפלצות. אנונימוס. משחק מחשב. אנשים מתים. יותר מדי אנשים מתים.




צ'סטר...?



אני כאן.

-----------------------------------------------------------------------------------------------------

מולי עמדה מפלצת עצומה ומשוריינת, מחזיקה חרב שלא קטנה ממנה בהרבה. החברים שלי מסתובבים סביבה, דוקרים אותה, שורפים אותה, פוגעים בה בכל דרך אפשרית, ולא נראה שזה עוזר בהרבה.
הגיע הזמן לחזור למשחק.

רצתי אל הבוס בצעקת קרב. רק אחרי שהוא הסתובב אלי קלטתי שאין לי באמת מה לעשות עכשיו.
הצמחתי חומת עשב קטנה וליפפתי אותה סביב הרגל שלו, מנסה להפיל אותו. לא עזר במיוחד.
בינתיים החרב שוב התעופפה לכיווני, ושוב הצלחתי להתחמק, עם יותר מזל משכל.

נסוגתי למקום יותר בטוח והמשכתי להצמיח את העשב שלי, מצטרף לשאר אלה שעשו את זה, ומנסה להגביל כמה שיותר את התנועה שלו.
האנשים שלי, נלחמים, נפצעים, ואני עומד מרחוק ומצמיח עשב.
מצמיח. עשב.
אבל אין לי שום דבר אחר לעשות.
באותו רגע הבטחתי לעצמי, שלא משנה מה יקרה, בפעם הבאה יהיה לי מה לעשות. מלאכה זה שימושי, אבל במשחק הזה צריך להילחם. בפעם הבאה, אני חייב לבוא מוכן.
ובינתיים..?
המשכתי להצמיח עשב.
----

הבוס מת.
סוף סוף.
המימד הראשון הסתיים.
המצב עד עכשיו: שבע הרוגים מבית המשימות שלנו, מיאו שפגשנו ביום הראשון, ועוד עשרות אנשים מהמשחק שלא ברור אם הם חיים באמת.
עוד 71 מימדים בדרך.
יאיר לפני 9 שנים ו-8 חודשים
הבוס מת. הרגנו אותו, עכשיו אין יותר סיבה לפחד שקבור אצל כולם. אולי רק הפחד מהלא נודע. הצלנו את החיים של כולם, שוב, הפעם הבוס מת. כיף גדול, אנשים חוגגים. רק אני מרגיש...ריק? עכשיו שהבוס מת, איתו גם המימד הראשון וכמות השינויים שתתרחש תהיה אין-סופית, אפילו אני לא יכול לצפות לה. השלבים יהיו הרבה יותר קשים, האנשים יהיו הרבה יותר קשים. אני הולך לי לבד, לוחש שטויות חסרות משמעות לעצמי ומתיישב על סלע קטן. שם את ידי מתחת לסנטרי, מסתכל על כולם. מוציא אנחה קטנה, ועוצם את העיניים.
מחכה ללא נודע.
מנהלות מימד 72 לפני 9 שנים ו-9 חודשים
זאבה, נא למחוק את הדיון מתחתיי.
תודה.

אוקייי! הדיון הנ"ל מיועד להמשכים שיעלו היום. אז, אנחנו מציינות כבר עכשיו - החלק השלישי של הפרק הולך להיות קשה יותר מבחינת לחימה וסדר, לכן נבקש שתהיו רצינייםםםם.
כן כן, רציניים כמו ארן אחרי שהוא הסכים שנירה וג'ון יהיו זוג במימדדדדדדדדדד!!!!!!!!!
מוחאעאעאעא. סליחה ארן, סליחה זאבה.
היינו חייבות.
מיאו.
מנהלות מימד 72 לפני 9 שנים ו-9 חודשים
קומה 5 – חלק 3.

שימו לב! החלק הזה של הפרק לא נועד להיות דבר מלבד דרמטי ומפחיד. על מנת לעזור לכם להיכנס לאווירה, היכנסו לקישור הבא:
https://www.youtube.com/watch?v=qfl9VX5fAdY
שימו את זה ברקע בזמן שאתם קוראים את התגובות (לא בזמן שאתם קוראים את הדיון..), וגם בזמן שאתם כותבים אותן, אם תוכלו.

מפלצת 3- נייטמן –"זרועותיו המשטות יהפכו אותך לרוצח".

שם: נייטמן.
מראה:http://pre02.deviantart.net/fa4d/th/pre/f/2012/210/b/3/creepypasta_series_addendum__el_hombre_esbelto_by_dimelotu-d591jrt.png
יכולות: לנייטמן יש יכולת אחת נסתרת שבאמצעותה הוא יכול להרוג, לזרועותיו השחורות יש קסם חזק מאוד המסוגל לרצוח בדרך מאוד מפתיעה. אפשר לנסות להרגו ביריית חץ אחת, שימוש בקסם, או בכל כלי נשק אחר, אך יכולתו הנסתרת תמנע את זה בנגיעה אחת ואולי גם תגרום למותו של מישהו מבית המשימות, כך שאותו שחקן יחשב כרוצח בשגגה.
מד החיים של הנייטמן: מד חיים אחד.
חשוב לזכור: "זרועותיו המשטות יהפוך אותך לרוצח".
הנחיות:
לא הספקתם להרוג ספיידוזאורוס נוסף ומיד הצליל החזק של הרדארים נשמע שנית, ומפלצת נוספת מגיחה מתוך אפלת הלילה. רק שעכשיו אתם שמים לב שכל החצים האדומים שהדריכו אתכם עד כה נעלמו, ואינכם יודעים לאן לפנות.
האם פירוש הדבר הוא שתהיו לכודים במבוך לנצח?
חרקי הספיידוזאורוס הנותרים נמלטים לתוך החשכה ובין רגע אתם נשארים לבד, בחושך. הרעש החזק של הרדארים עוד נשמע ברקע ועל הצג השחור מופיעה נקודה בלתי מזוהת.
חולפת שנייה אחת, ואחריה עוד אחת, ואז נפסק בפתאומיות צליל הרדארים. קול של צרחות חודר לאוזניכם, צרחות אימים, של פחד, תסכול ועצב, מדרדרות בין קירות המבוך.
על רקע הצרחות, נשמע קולו של אנונימוס:
"נייטמן... האכזרי שבמפלצות... אולי אף הקטלני ביותר...
התכוננו לאבד את היקרים לכם."


הנייטמן מופיע ועם בואו עוזבים הספיידוזאורוס ונמלטים אל החשיכה...
אנונימוס מזהיר אתכם על רקע צרחות אימים הממלאות את המבוך מפני העתיד לקרות.
אתם מתמודדים כעת מול האכזרי שבמפלצות... הוא, שיהפוך אתכם לרוצחים...
האם אתם מוכנים לאבד את היקרים לכם, או שתעדיפו לאבד את עצמכם בדרך?

ולאלו מכם שהגיבו בחלק הקודם של הפרק - מגיע לכם פרס!
הזכאים לפרס הםםםםםם.....
-מאדי
-מליסה
-בראנדיל
-ניקי
-קרייטוס
-איקן
-תשרי
-קאווינה
-נירה
-שישי
-דואורדון

לא רשומים כאן?

ובכן... בעיה שלכם. ^^
מוחעחעחעחעא *שיעול שיעול*.


אם אתם רוצים גם לקבל פרס, אתם רק צריכים לבצע פעולה פשוטה שאמורה לקחת בין עשר דקות לימים ספורים. מנחשים מהי?
נכון מאוד!
כל מה שעליכם לעשות הוא ל ה ג י ב.

אוי רגע, שכחנו לספר לכם מה הפרס?

(נטוטו: "רגע ליץ', מה הפרס באמת?.."
ליץ': "את שואלת אותי? את היית אמורה לחשוב על זה!"
נטוטו: "לא נכון! זה היה התור שלך!"
ליץ': "לא נכון!"
נטוטו: "כן נכון!"
-כעבור שלושים שנה-
ליץ': "רגע צ'י, הם מחכים לתשובה..."
נטוטו: *מחווירה* "שיט, צודקת!"
ליץ': "אז מה נעשה?"
נטוטו: "אממ... נאלתר?"
ליץ': *גלגול עיניים*)

סליחה על העיכוב ^^
אז הפרס הואאאאאאאאא...!!
תופים תופים תופיםםםםםםם......!!!
לא מושכות זמן בכלללללללללללל.........!!!!

תרסיס חומצה!!!

(ליץ': "באמת? זה הכי טוב שלך?"
נטוטו: "זה מה שיצא לי!" TםT)

תרסיס החומצה נראה ככה:
https://upload.wikimedia.org/wikipedia/commons/7/7d/Pistola_de_pintura_LVLP.jpg
יש לכם עשר טעינות לכל קומה, כל עוד הדמות שלכם חיה. ה.. אקדח.. תרסיס.. משהו.. מכיל חומצה, וחומצה ממיסה דברים. ואוו, שוק. היא יכולה להמיס כמעט כל דבר, כולל אנשים ומפלצות (אנחנו לא מאמינות שאנחנו מאשרות את זה ><), אבל קחו בחשבון שאם תשתמשו בזה בכל פעם שאתם נלחמים במפלצות אתם לא תוכלו לעלות בסקילים.
חוץ מהעובדה שזה יהיה משעמם, כמובן.
אבל בבקשה, אם אתם חושבים להשתמש בזה במשהו גדול (כמו להמיס מפלצת שלמה או ליצור חור בקיר) - תשאלו קודם אם זה בסדר. אנחנו לא אומרות לשלוח את כל התגובה, אלא רק את הרעיון שלכם (אלא אם זה פרק שבו אנחנו מבקשות לשלוח לנו תגובות, אבל אז זה לא קשור לספריי ואנחנו בכל זאת נבקש שתשלחו לנו את הרעיון בנפרד כדי למנוע אי-הבנות).
אז כן, זה הכול בינתיים. השתמשו בו בחכמה.
מיאו.

******נא לשלוח את התגובה לפני העלתה – וזה חובה! ראו הוזהרתם!******
Lich לפני 9 שנים ו-9 חודשים
מאדי: חלק 3 קומה 5.

לא נעתי למשך כמה שניות. תום, ששכב על האדמה הלחה כמו ערמה מכווצת, בקושי נע. עורו החיוור והלבן כשלג נמתח על עצמותיו כמו נייר שהתהדק סביב צרור מקלות, ורידים דמויי חבל השתגרו על גופו, פועמים ובולטים מבעד לעורו הדק שנראה כמו פיסת טישו שעומדת להיקרע. הוא רעד ופרפר במקום, עיניו שטופות הדם וחסרות ההבעה היו פקוחות כמו חלונות של בקתה נטושה ופיו שהיה פתוח למחצה, רעד מעל שיניו הנוקשות.
תום צווח מכאב פעם נוספת והרתיע את ההתקהלות סביבו, רוק ניתז מפיו למרחק כה רב עד שפגע בפניו של קרייטוס, שניכר כי הוא מתאמץ לא להתפרץ עליו מכעס.
"ההה...צצי- לו," פלט תום מתוך מבט אומלל. "ספייד- ספיידו.. סס.. פייד!" כולם נרתעו צעד נוסף לאחור. הוא צרח שוב בגרגור חנוק של טירוף ועיניו בהקו. "רע... רע.. רע! רע! ספייד!"
פסעתי פסיעה לא רצונית אחורה, אחוזת בעתה מהפליטות חסרות הפשר שפלט תום. הספיידוזאורוס שעקץ אותו שכב מת על האדמה כמה מטרים לידו, הבטתי בו דרך עיניים מצומצמות ושמטתי כתפיים כאשר התנפץ לרסיסים מול עיני. היה מאוחר מידי בכדי להציל את תום, העקיצה השלישית שפירושה מוות הקדימה אותו ועכשיו יכולתי לראות את אנונימוס מתרווח על משענת הכיסא וצופה בנו בהנאה גלויה.
"תום..." ראיתי את נירה ניגשת אליו בהיסוס אבל אז נרתעה כאשר נעץ בה את זוג עיניו המוטרפות והתנודד קדימה ואחורה כשהוא מלמל לעצמו מילים לא ברורות. "רע, רע, רע, רע... רע..."
כולם מסביבי עמדו שקטים. רק היבבות של תום קרעו את הדממה והעצימו את הכעס שלי בכל יללת כאב שפלט. עצמתי את עיני בחוזקה וקימצתי אגרופים לצידי גופי כדי לרסן את הכעס, אבל הוא היה חזק מידי, בעיני רוחי ראיתי את אנונימוס מגחך מול מסך ענקי, לא יכולתי להרשות לעצמי לתת לחיה הזאת להתענג על הרגע הזה, לא סתם הוא בחר שעקיצה השלישית תכיל מוות בייסורים.
חשתי לפתע בחפץ קר נוגע בזרועי ואז יד חמימה שהחליקה בעדינות סביב כתפי, "מאדי,"
סובבתי את ראשי ופגשתי בעיניו הכחולות של איקן, זווית פיו רטטה כאשר פתח אותה שוב כדי לדבר. "תדמייני שזה אנונימוס." קולו נשמע כלחישה באוזני. הרכנתי באיטיות את מבטי ועיני נתקלו בלהב החרב שעוד הייתה מלוכלכת בדם של הספיידוזאורוס. גופי התאבן. לא השבתי לדבריו, חשתי באגלי זיעה קרה זולגים באיטיות ממצחי ועושים את דרכם לאורך פני.
תום צרח פעם נוספת, חזק יותר, ולאחר מכן נשכב לצידי גופו והקיא דם ורוק מפיו. מד החיים שלו, שעדיין לא הגיע לחצי, המשיך לרדת באיטיות כדורש להוציא ממנו כל טיפת סבל. הסתכלתי על לילי שעמדה מולי ולפתה את ידה של מליסה כשהיא מיבבת בשקט, כמו ילדה קטנה שעומדת מול מפלצת אימתנית. זעם קר הציף את עורקי כמו מי קרח, נתקפתי כעס, מעולם לא חשבתי שאצטרך להגיע למצב כזה, גם בסיוטים היו גרועים שלי. אבל אנונימוס לא הותיר לי בררה, תום לא הותיר לי בררה. הידקתי את אחיזתי בחרב עד שורידים בלטו מבעד עורי החיוור, פועמים מזעם ומאיימים להתפוצץ, איקן הרפה מהניצב וחשתי במשקלה הכבד של החרב נוחתת על ידי הרועדת.
נדחקתי בשקט בין מליסה לקרטר וחלפתי על פני נירה וג'ון שעמדו קרובים מידי אחד לשני. צ'סטר נעץ בי מבט לאורך כל הדרך ועיניו האפורות לא משו ממני לרגע, הוא נראה כמו זאב רעבתני שמצא את הארוחה הבאה שלו, אבל החלטתי שעליי לשתוק.
כשהגעתי לתום הוא הזדקף ונשען על קיר האבן, עיניו הדומעות בלטו. "מ-מפלצת!" הוא צרח והצטנף בתוך עצמו. "מפלצת! רע, רע, רע... רע! ס-ס-סייפדו-וזאורוס!"
"מה את עושה?" פאן אחזה לפתע בזרועי והביטה בחרב שלפתי בנחישות גלויה לעין. היא הנשמה במהירות והרימה אלי זוג עיניים ירוקות בהירות, דמעות רטטו בעיניה.
החזרתי לה מבט נוקב. "תסתובבי."
"מה?"
שחררתי במהירות את ידי מאחיזתה הנוקשה והפניתי אליה את גבי. "רק תסתובבי." עיניתי ברוגע.
שמעתי אותה צועקת מאחורי ונאבקת במישהו, קיוויתי בכל ליבי שהשחקנים יבינו מה מטרת סיום המלאכה ויסלחו לי על זה, או שבעיניהם אני אחשב כרוצחת. אבל לי כבר לא היה אכפת, לא הייתי מסוגלת להאיר כך את עיניו של אנונימוס המתועב, גם אם זה נחשב כשהדבר הכי פחות מענג מבחינתו לעומת לשאר הדברים הנוראים שאורבים במשחק המחשב הזה.
עיניו האדומות של תום דבקו לעיני כשעמדתי מולו, הוא חבק את ברכיו והתנודד במקום. "רע, רע, רע, רע... תסתלקי! מפלצת! רע! ספייד-ד-דוז-זאורוס!"
התחלתי לומר משהו אבל הוא הזדקף במקומו, קפץ על רגליו ועמד מולי, זיק של כאב נשקף מעיניו, הוא הביט בי, מבט מלא חמלה. נראה שהוא רצה להגיד משהו, אבל קולו גווע על שפתיו הסדוקות.
דמעה חמה זלגה מעיני ונחתה בעדינות על גב ידי שרעדה על ניצב החרב. לשבריר שנייה חשתי חרטה עמוקה, אבל זה כנראה לא היה כה משמעותי מעיני כי הלהב עברה דרך בטנו של תום במהירות, החרב נשלפה מידי גופו והוא נפל על ברכיו, ידו האחת אחזה חזק בחתך העמוק והמדמם והשנייה החזיקה את קיר המבוך כדי לייצב את גופו שלא יתמוטט ארצה. שמעתי צעקות מאחורי, ואת לילי פורצת בבכי, מישהו סינן קללה חטופה.
מבט של תודה חלף במהירות על פניו כאשר הביט בי. בגדיו שהיו ספוגים בדם, טפטפו ללא הרף על האדמה ויצרו שלולית דם עצומה.
השתררה דממה למשך שנייה אחת, ותום התנפץ לרסיסים.


(אנשים, *מוחה דמעה* דקה דומיה לזכר שני ההורגים שמצאו את מותם עד לעכשיו – דריה ותום).
נטוטו לפני 9 שנים ו-9 חודשים
דומינו דול - מקום שאתם עדיין לא הגעתם אליו XP

התעוררתי במקום חשוך למדי, מואר באור להבה קלוש. שמתי לב שהוא בקע מלפיד שתלוי על קיר האבן הכהה. בחנתי את הסביבה. חדר עגול עשוי לבנים כהות המשוות לו מראה של צינוק מימי הביניים. מולי היו שתי דלתות עץ גדולות, על אחת מהן נכתב בשחור 1, ועל השנייה 15.
התרוממתי מהרצפה הקרה וניגשתי לדלת שכתוב עליה 1 כדי לבחון אותה מקרוב. המספר 1 נראה נוזלי איכשהו, כאילו מישהו טבל את אצבעו בדיו וכתב על הדלת, והדיו עוד לא הספיקה להתייבש לגמרי. מקרוב המספר לא נראה שחור, אלא אדום כהה, ודמה במידה מטרידה לדם. המחשבה על כך לבדה עשתה לי בחילה. תמיד הייתה לי בעיה עם דם, אף על פי שמעולם לא נתתי לאיש להבחין בכך. ברגעי אמת אני יודעת להתנתק מעצמי ולעשות את מה שצריך. הבטתי מסביבי פעם נוספת. מלבד שתי הדלתות, לא ראיתי יציאה נוספת מהמקום הזה.
עכשיו הגיעה השאלה הקשה: לחכות שיצילו אותי, או לבחור דלת?
ואם כבר, באיזו דלת לבחור?
קיללתי בלבי את אנונימוס, והייתה לי תחושה שהוא שמע את זה. עדיין הייתי מזועזעת מהגילוי האחרון שלי, וכשנזכרת בזה הרגשתי שאני פשוט רוצה לצרוח - מזעם, מתסכול, מחוסר אונים. למה הוא לא יכל לכבד את ההחלטה שלי ולהניח לי למות? עשרות אנשים, אם לא מאות, מתים כל יום במשחק שלו. מה אני אגיד עכשיו למאדי? ולכל שאר השחקנים בבית המשימות - איך אוכל להסתיר מכולם דבר כזה? אני לא אוכל להסתכל להם בעיניים לעולם. אני לא מאמינה שאנונימוס.. שהוא.. שהם... אפילו לא ידעתי איך להגדיר את זה. אסור לשחקנים האחרים לדעת מזה, אבל לכל אחד ואחת מהם יש את הזכות. המחשבה שאני מכירה את אנונימוס.. שכולנו מכירים אותו..
אני לא רציתי למות, מן הסתם. בסתר לבי הודיתי לאנונימוס על שהציל את חיי, אבל ידעתי שהמוות הוא האפשרות הטובה מבין השתיים. לויקטור הייתה גישה לשחקנים בבית המשימות רק בגללי, והוא השתמש בזה כדי לפגוע באחותי. ידעתי שזה קשור לעבר שלו עם אנונימוס.. או, ליתר דיוק, לעבר שלו עם אחת הדמויות הקודמות של אנונימוס, או עם כולן. ויקטור לא נראה כמו טיפוס שמוותר, ובגלל שאני כרטיס הכניסה שלו לבית המשימות, אסור לי להתקרב לשם יותר.
אז הבחירה בעצם הייתה בין לחיות לבד עד שאצליח לצאת, או למות. אף אחת מהאפשרויות לא נראתה לי מלהיבה במיוחד, אבל בהחלט לא הייתי מתנגדת למוות הירואי.
הנחתי שלעמוד כאן ולבהות בדלת לא יקדם אותי לשום מקום. ניגבתי בשרוולי מעט אפר שדבק בלחיי (המקום הזה מטונף..) ופתחתי את דלת מספר אחת - כי באמת, אם היו נותנים לכם לבחור בין דלת מספר 1 לבין דלת מספר 15, גם אתם הייתם בוחרים בראשונה. הספרה 1 היא פשוט יותר.. מיוחדת.

לצערי, זו לא הייתה בחירה טובה במיוחד, כי בפנים חיכו לי חמש מפלצות מפחידות למראה. רציתי לחזור לחדר הקודם, אבל הדלת נטרקה בפניי וננעלה. ניסיתי לפתוח אותה בכוח, ובסופו של דבר תלשתי את הידית. זה חסר טעם. מתוך אינסטינקט ניסיתי לשלוף את החרב שלי, אבל השארתי אותה בחדר שלי בבית המשימות, ולא הצלחתי לשלוף אותה משם. זה הרגיש כאילו מישהו חוסם אותי.
ואז נזכרתי שבכלל רציתי למות.
שמטתי את הידית הכבדה על הרצפה והתקדמתי קדימה. המפלצות שיספו בי את ציפורניהן החדות. זה כאב. ניסיתי להרפות את הידיים, אבל עם כל חתך שנוסף לגופי הן נקמצו לאגרופים חזק יותר, ויותר ויותר, עד שציפורניי ננעצו בבשרי והרגשתי שעוד שנייה אפגע בעצמי. הרצון שלי לחיות היה עז, והיה לי קשה מאוד לוותר תחת הכאב. אז חשבתי על כל השחקנים בבית המשימות. חשבתי על פאן, השחקנית הראשונה שהתחברתי איתה, וכנראה החברה הכי טובה שיש לי בבית עד עכשיו. חשבתי על תום, ועל היום ההוא שהיינו אמורים לחפש את הליוס בבקתה ובמקום זאת פשוט דיברנו תוך כדי הליכה. בסוף יצא שהקפנו את הבקתה כמה פעמים ולא שמנו לב, ורק במזל היינו הראשונים למצוא אותו. חשבתי על נירה, שידעתי שאפשר לסמוך עליה לא משנה מה, ועל שעזרה לי להציל את מאדי. חשבתי על ג'ון, ואיקן, וצ'סטר עם השיער הוורוד, ועל דואורדון ועל תורנות המטבח שהייתה לו עם מאדי, ועל קרייטוס ודריה וטינקס וסוויפט והורוס ועל כל שאר השחקנים. חשבתי על מאדי, ועל כל השנים שאני מכירה אותה, שנים שהיא הייתה אחותי והחברה הכי טובה שלי. הכל כל כך שונה עכשיו. נראה שלחיים יש משמעות פתאום, שיש להם ערך. אבל הנוכחות שלי בלבד יכולה לסכן את החברים שלי, ולכן אני חייבת להרפות. אני לא אתן לחיים שלי לשים את בית המשימות בסכנה. עצמתי את עיניי בשלווה. הלוואי שהייתה דרך אחרת..
קולו של אנונימוס נשמע בראשי, "התכניות שלי כוללות גם אותך, ליאה. אני לא יכול להניח לך למות."
"אתה חייב להבטיח לי שתעזור." אמרתי בשלווה "אני לא יכולה לחסום אותו בעצמי, אבל אתה כן."
"את תצטרכי להיות בבידוד במשך תקופה ארוכה," הוא הזהיר אותי. "זו הדרך היחידה שבה אוכל לעזור לך. שנינו יודעים שאת רוצה לחיות, אז אני מבטיח לתקן את זה. עד אז, את מוכרחה להבטיח לי שאת תילחמי ותמשיכי במשחק, לא משנה מה יקרה."
ההבדל. זה כל מה שיכולתי לחשוב עליו. ההבדל בין לפני ואחרי. ההבדל בין הרצון האנוכי לחיות לבין הרצון למות כדי להגן על היקרים לי. ההבדל בין היאוש לתקווה. בן רגע כהות החושים בה שהיתי נעלמה כלא הייתה, וכאב צורב הציף את כולי. צרחתי וזינקתי אל ידית הדלת. אחזתי בה בחוזקה וניסיתי להתעלם מכאב התופת הפתאומי שפרץ בקרבי. מד החיים שלי ירד לחצי. רעדתי, וניערתי את ראשי בניסיון להתעשת.
הדבר הבא שאני זוכרת הוא שעמדתי מעל המפלצת האחרונה. הידית הייתה תקועה בבטנה, ואני ניסיתי לשלוף אותה ללא הצלחה. חור נפער בתקרה, וממנו ירד סולם. על יד הסולם ריחף שעון עצר, שכוון על עשרים דקות בלבד. הנחתי שזה הזמן שנשאר לי לפני שהסולם ייעלם.
(זה עומד להיות מגעיל מעכשיו. מי שלא חושב שהוא מסוגל לעמוד בזה, שלא יקרא).
הנחתי יד אחת על החתך העמוק בבטני, ואת היד השנייה הושטתי מתוחה אל עבר המפלצות. לא תרגלתי מספיק קסם מאז שנכנסתי למשחק. הגיע הזמן להתחיל. כדור אש נפלט מכ ידי, שרף את המפלצות ונעלם. פשוט ככה, בלי עשן, בלי שהאש תתפשט אליי ותפגע בי. ניגשתי אל אחת המפלצות וקרעתי את עורה בידיי החשופות. זה היה דוחה, דוחה עד להקיא, אבל הייתה לי תחושה שזה הדבר הכי קרוב לאוכל שאני עומדת לראות בזמן הקרוב. אנונימוס הרי הזהיר אותי שהבידוד שלי יהיה במשך תקופה ארוכה. זה אומר שאני לא אוכל לחזור לבית המשימות. תלשתי חתיכה מבשר המפלצת ודחפתי אותו לפה, מכריחה את עצמי ללעוס ולבלוע אותו מבלי להקיא. חתיכה ועוד חתיכה, עד שהרגשתי שאני לא מסוגלת לעכל יותר.
לאחר מכן טבלתי את ידי בדם המפלצת וציירתי חתול על הקיר, למקרה שהשחקנים האחרים מבית המשימות יעברו כאן. לידו כתבתי: מיאו, למקרה שהחתול לא היה מספיק ברור. רק רציתי שידעו שהייתי פה, ושנשארתי בחיים. רציתי להוסיף עוד משהו, אבל פתאום שמתי לב שנותרו לי עוד עשר שניות בלבד לעלות בסולם.
בלית ברירה התקדמתי לעברו, ולאחר מבט אחרון בחדר ההרוס והמוכתם בדם, עליתי למעלה. שם, בחדר עגול כמו החדר בו התעוררתי, חיכו לי שתי דלתות נוספות. על האחת נכתב בדם מפלצות 34, ועל השנייה 6.
מה לעזאזל, אנונימוס?

-----
שיט ~ הייתי חייבת להוסיף ~
Lich לפני 9 שנים ו-9 חודשים
מאדי – חלק 3 קומה 5.

צליל הרדארים הצורמני שיסע לפתע את הדממה כמו מסור והאוויר שוב התמלא בתערובת של זמזומים מקוטעים ולא רציפים. כולם נדרכו במקום כמו חבורה של חתולים בהולים, והפנו את ראשם לרדארים שהבהבו באור ירוק. הזמזום החזק חרך את אוזני עד שחשתי בהם פועמים מכאב, הוצאתי מתוך הכיס הפנימי של המעיל את הרדאר ועיני סקרו את הצג בחיפוש אחר הנקודה השחורה, מצאתי אותה בסבב השני של האור הירוק על פני הצג, עיגול קטנטן וכהה שהתקדם לעברנו בכל סיבוב איטי.
"המפלצת ממש פה." איקן אמר בבהילות כאשר הציץ ברדאר מבעד לכתפי, עיניו הכחולות בהקו למראה האור הירוק ומהבהב שנשקף מהצג וארשת פניו הייתה עגומה מעט, הוא נראה מודאג למידי עד כי הרגשתי איך הנחישות אוזלת באיטיות מגופי ומשאירה אותי חסרת אונים מול הסיטואציה. תחושה לא טובה קיננה בבטני, פחדתי שעוד מישהו ימות בהתחשב לעובדה שזה יכול לקרות בכל רגע נתון. חשבתי על תום, אני הרגתי אותו. לא הייתי בטוחה איך אני מרגישה לגבי זה. אלפי קולות שונים הסתחררו בראשי, רובם טענו שעשיתי את הדבר הנכון, שהוא היה מת בכל מקרה, ושרק חסכתי לו גסיסה איטית ומייסרת כמו שאנונימוס ייחל לצפות בה. אבל היה קשה להתמקד בקולות האלה ובמקום זאת הייתי נתונה לחסדי הקולות היותר נוקשים, אלה שטענו שרצח הוא רצח, ושתום היה חבר בבית המשימות שלי, ושלא הייתה לי זכות לעשות את זה ולא משנה לאיזו סיטואציה נקלעתי. אבל יהיה אשר יהיה, תום מת, ואני הרגתי אותו. אך מה שהיה בטוח, זה לא היה באשמתי, על זה כל הקולות בראשי הסכימו. תום מצא את מותו באשמת אנונימוס.
תחבתי בדממה את הרדאר חזרה לכיס המעיל ופניתי להביט בשחקנים, חלקם כבר היו מצוידים בכלי נשק. שמתי לב שחרקי הספיידוזאורוס נמלטו מהטריטוריה שלנו, גם החצים האדומים נעלמו מעין והותירו אחריהם את קירות המבוך חשופים מכל רמז שיכול להוביל אותנו הלאה.
ואז פסק צליל הרדארים.
הדממה הייתה מחרישת אוזניים לשנייה וחצי, ממש שנייה וחצי לפני שקול מכאני שבר את הדממה והדרדר בין קירות המבוך, כאילו שחקן שדיבר ברמקול הסתתר מאחורי אחד מהפניות ועיוות את קולו במכשיר מיוחד. אבל את הקול יכולתי לזהות על המילה הראשונה, אין שחקן אחד שלא הכיר את הקול הזה, זה היה לא אחר מלבד אנונימוס בכבודו ובעצמו.
האזנתי בדריכות, יחד עם כל השחקנים שנראו חיוורים כמו בפעם הראשונה שקולו של אנונימוס נשמע בבית המשימות. פלשבק תקף אותי, בו ראיתי את אנונימוס, מוצג על הולוגרמה ענקית במרכז הסלון בבית המשימות שלנו, שם הוא סיפר לנו את הבשורה הנוראה שהשאירה מאות פיות פעורים ואף הרסה לחצי מאיתנו את החיים. צרחות מרוחקות ליוו את דבריו כאשר הציג לנו את הסכנה הבאה שאורבת לנו, צרחות שנשמעו אנושיות להחריד.
"נייטמן... האכזרי שבמפלצות... אולי אף הקטלני ביותר...
התכוננו לאבד את היקרים לכם."

חיכיתי כמה מספר שניות אחרי שקולו השתתק, ואז חצי דקה. אבל שום קול לא נשמע בנוסף, המילים שאמר ריחפו בחלל מוחי ונותרו לעמוד באווירה רווית המתח, דבריו כאילו הותירו חלל מעיק בליבי והצרחות עוד נשמעו ברקע, עמומות, יותר מרוחקות, קולות של בכי וצער הציפו את אוזניי בהדרגה כמו גלים המתנפצים על סלע ורעשים בלתי פוסקים הסתחררו במוחי עד כי חשבתי שאתפוצץ.
"שיזדיין אנונימוס." סיננה נירה מאחורי ובעטה בקיר המבוך. "תתכוננו לאבד את היקרים לכם. אתה לא חושב שלקחת מאיתנו מספיק שחקנים? רוצח מזוגג!" היא צעקה לחלל הריק מעליה, קולה המלוטש הדהד באוויר, ניכר היה כי עוד רגע קט תפרוץ בבכי, אבל אני לא ראיתי בכך טעם. הרי בסופו של דבר כולנו נעשה את מה שאנונימוס מצווה עלינו, בין אם זה הוגן ובין אם לא. כולנו רק בובות על חוטים במשחק שלו ועם כמה ששנאתי להודות בזה הוא יכול לעשות בנו כרצונו. יש לו היכולת לקחת את החיים של כל אחד מאיתנו בכל רגע נתון, בדיוק כמו שהוא עשה לתום.
שאר השחקנים התווכחו באשר למה נעשה עכשיו, ובינתיים אני שתקתי. הבחנתי במשהו זוהר על אחד מקירות המבוך, מן מקור אור זעיר שהתפשט על פני קיר האבן והגיע מנקודה בלתי נראית מלמעלה. הידקתי את המעיל לגופי כנגד הרוח הצוננת וצעדתי בשקט קדימה כדי לבחון מקרוב את המתרחש, תוך מספר שניות הולוגרמה עצומה הוקרנה לנגד עינינו כמסך בוהק מלובנו שהתכהה בהדרגה, לאט לאט יכולתי להבחין בדמויות מעורפלות שהתמזגו ונפרדו, ככל שהמשכתי להביט הן נעשו ברורות יותר, ולבסוף היה מבטי נעוץ על המסך בשוק הומה. מזווית עיני ראיתי את השחקנים נאספים מצדדי, מרותקים גם הם, הצרחות העמומות והמרוחקות בקעו בקול מהדהד מתוך ההולוגרמה וצבטו אותי מבפנים. ההולוגרמה הציגה מספר דמויות שניחשתי שהיו שחקנים אחרים שעברו במבוך. הם עמדו בדיוק במקום שבו אנחנו עמדנו, התאספו במעגל והביטו אחד לשני בעיניים, והנייטמן עמד ביניהם כשווה להם. נראה שהם ניסו לתקשר, להסביר אחד לשני את תוכנית הפעולה דרך העיניים בלבד, להחליט מי יתקוף ראשון. אבל אז קרה דבר מוזר, שניים מהשחקנים הסתערו על שחקן אחר והרגו אותו, משאירים את הנייטמן מאחור בעוד שאר השחקנים צופים בתנוחות קרב ומוכנים לזנק בכל רגע, אבל לא לזנק על מנת להציל את חברם לבית במשימות, אלא כדי לעזור להרוג אותו.
עמדתי משותקת ובהיתי ברצח הנורא, צופה במד החיים של השחקן בהולוגרמה מתרוקן עד שלבסוף דמותו התנפצה לרסיסים והתפוגגה. הרגשתי שהקרקע נשמטת תחת רגליי וראשי הסתחרר מבחילה, השחקנים האחרים בהולוגרמה נראו מופתעים בהתחלה, ואז מבולבלים, צפיתי בהבעות פניהם משתנות עד לבעתה מוחלטת, כאשר התחילו לקרוא בקול בשמו של החבר שלהם שנרצח ממש לנגד עינינו. הסיטואציה הייתה מעורפלת, לא הצלחתי להבין דבר מהמתרחש. לרגע אחד הם רוצחים חבר מבית המשימות שלהם ובשנייה לאחר מכן הם שוכחים לגמרי מה הם עוללו. זה הרגיש כאילו כדור גולף נתקע בגרוני, ניסיתי להוציא את הדמעות שנקוו בעיני אבל שום בכי לא היה יכול להוריד את מטען הנפץ בליבי. זה חזר על עצמו, השחקנים בהולוגרמה פשוט מצאו לעצמם קרבן נוסף להרוג, ואז נבהלו ממעשם כאילו לפני שנייה היו אחוזי דיבוק. הם הרגו אחד את השני, אחד אחד, עד שנשאר רק שחקן אחד לעמוד, לבד. הוא עמד מול הנייטמן כאילו רואה אותו בפעם הראשונה, ואז עשה את הדבר האחרון שציפיתי שיעשה, הוא שלף את החרב שלו, ותקע אותה בבטנו. בשנייה שדמותו של השחקן התנפצה, התמונה השתנתה. עכשיו הוצגה לנו אותה סיטואציה, עם אנשים שונים. אותו הדפוס. כולם הורגים אחד את השני והאחרון שנשאר, מתאבד.
אבל למה הם עשו את זה? למה הם לא תקפו את הנייטמן מלכתחילה?
העפתי מבט קפוא בשחקנים שמסביבי עד שעיני נתקלו בדמות אפלולית במרחק של כמה מטרים מהמקום שעמדנו בו, הנייטמן עמד לידנו וצפה בהולוגרמה, כאילו הוא אחד מאיתנו.
וזה באמת הרגיש כאילו שהוא אחד מאיתנו.

(~ אני בהחלט חייבת קרדיט ענק לנטוטו שעזרה לי בעת מחסום הכתיבה ~
בהצלחה לכולם!)
ריצ' רצ' לפני 9 שנים ו-9 חודשים
בהיתי בדמותו של תום הגוסס בחרדה. זאת היתה הפעם הראשונה שראיתי אדם גוסס, גם במציאות וגם במשחק... לא יכולתי להתיק את עיניי מתום, שצעק לעזרה ומלמל כל מיני דברים לא ברורים על הספיידוזואורוסים.
לפתע, הבחנתי באיקן שהניח את ניצב החרב שלו בידיה של מאדי. הם היו די רחוקים ממני אז לא שמעתי את דבריו אבל פתאום מאדי הניפה את החרב במטרה ברורה לנעוץ אותה בבטנו של תום. נתקפתי היסטריה. "מה את עושה??" צרחתי והתחלתי לרוץ לעברה, אבל הגעתי מאוחר מדיי. החרב ננעצה בו, ותום מת.
עיניי נפערו לרווחה בהלם. "למה??" צעקתי על מאדי. היא לא הגיבה. למען האמת, היא נראתה הרוסה. ולמה שלא תהיה? היא הכירה את תום הרבה יותר טוב ממני, והיא הרגה אותו. אמנם זאת היתה ככל נראה המתת חסד, אבל פשוט לא הצלחתי להבין אותה. איך היא היתה מסוגלת לרצוח אותו ככה?? חיפשתי את המבט של חבריי הותיקים, העצמאיים, תהיתי אם זאת גם הפעם הראשונה שלהם שהם רואים מישהו מת במשחק.

***

קפצתי בבהלה לשמע הרעש המחריד של הרדארים הארורים. לטענתם, המפלצת הבאה קרובה אלינו במיוחד. הסתכלתי במרמור על השחקנים ששלפו כלי נשק "כמה מקסים. אני מקווה שהמפלצת הבאה היא נמלה או משו. רק לנמלים הצמחים שלי מזיזים!" רטנתי. החלטתי לשלוף במקום כלי נשק מדליק את תרסיס החומצה שלי, שלמען האמת נראה יותר כמו אקדח סיכות.
אחרי שאנונימוס סיים לדבר על נייטמן ("התכוננו לאבד את היקרים לכם?" התכונן להיות פחות דרמטי) וסיים גם להפחיד אותנו מספיק ע"י הקרנת הסרטונים הללו, שמנו לב לנייטמן עצמו, שעמד לידנו וצפה איתנו בהולוגרמה. לקחתי צעד אחורה, הוא היה ממש קרוב אלי.
אחרי שהתרחקתי, התבוננתי בו ביתר תשומת לב. הוא היה רזה מאוד,לבוש חליפה שחורה, ומשכמותיו הזדקרו מן... זנבות. שלושה זנבות בכל צד. מבטי טיפס לעבר פניו והחנקתי התנשפות. לא היו לו פנים. מסכה לבנה משונה היא כל מה שהצלחתי לראות.
הנייטמן הטה את ראשו לעברי, וכח בלתי מוסבר השתלט עלי. התחלתי לפסוע לעבר הנייטמן בצעדים קטנים. אך לפתע הרגשתי משיכה בזרועי "אל תתקרבי אליו כל כך! מה את עושה?" מישהו צעק עלי.
זאבה~ לפני 9 שנים ו-9 חודשים
נירה-

עמדתי ליד ג'ון והבטתי בתום גוסס לו באיטיות.
"תום.." לחשתי והתקדמתי מעט אך הוא נעץ בי זוג עיניים מטורפות והתנודד קדימה ואחורה כאילו הוא מנסה לעשות משהו, נרטעתי וידי נגעה בידו של ג'ון. היד שלו הרגישה חמימה, כאילו היא עוגן שיציל אותי ממה שכבר הייתי בטוחה בו. הוא מת.. נעלם במרחב הווירטואלי הזה חסר הבסיס.. נאחזתי כל כך חזק במחשבה שהוא.. שאח שלי עדיין חיי אבל.. מה הסיכוי שהוא עדיין חי? מה הסיכוי?
"שיזדיין אנונימוס." סיננתי ובעטתי בקיר המבוך. זה כאב, לא מספיק. "תתכוננו לאבד את היקרים לכם. אתה לא חושב שלקחת מאיתנו מספיק שחקנים? רוצח מזוגג!" צרחתי עליו, לא הייתי בטוחה למי, לאחי או לאנונימוס.
לאן כולם נעלמים.. רציתי לבכות.. לאבד תחושה.. רציתי שמשהו.. שמישהו יחזיר אותי למציאות. לפתע הרגשתי משהו לופת את ידי, הורדתי מבט וראיתי כף יד חמימה למגע. הרמתי את מבטי וראיתי את פרצופו של ג'ון. חיוך קטן התגנב לפניי, הוא חייך בחזרה. התקרבתי אליו בצעד קטן. הוא גבוהה ממני, למה כולם גבוהים ממני?
אבל.. איך שאני מכירה את אח שלי הוא יצתרף לבית משימות חזק וכשהוא יהיה ממש חזק הוא יקרא לי ויגחך על הרמות הנמוכות שלי בסקילים. לחצתי את כף ידי, הוא לחץ בחזרה. אני אעלה בסקילים ואוכיח לו שאני לא מתה תוך שנייה במשחקי מחשב.. או מוח. הבטתי בסרטון.
הם הורגים מישהו ומתפלאים.. כאילו הם מנסים להבין מי הוא הבוגד. כמו בצופן דה ווינצ'י, שמנחשים את הקלפים עד שמגלים מי זה הנכון.. אלא אם כן.. אלא אם כן.. לפתע שמתי לב לדמות שחורה ושחקנית.. היא התקרבה יותר מידי ל.. זה היה הנייטמר?
תפסתי לה את היד ומשכתי אותה משם.
"אל תתקרבי אליו כל כך! מה את עושה?" צעקתי עליה בבהלה. לפתע הרגשתי מן קור משונה שתפס את ידי. הבטתי בו, שיחררתי את השחקנית-ניר\קי- והיא התרחקה ממני בבהלה. הבטתי בנייטמר. הבטתי אחורה בשחקנים. הם הביטו בי בצורה משונה, בפחד, בכעס ושנאה. האינסטינקט הראשוני שלי היה לברוח אבל הבטתי בעיניה של מאדי. ידעתי שאם אעשה משהו היא תהרוג אותי במהירות. הבטתי באיקן וצ'סטר שנראו כאילו הם מוכנים לאגף אותי ולכרות את ראשי. הבטתי בדאו(זה הכינוי שלך מעכשיו), שריריו היו מתוחים, כמו פנתר שמוכן לזינוק. הפנתי באטיות את מבטי לג'ון. ראיתי שכואב לו, בשירריו המתוחים, בעיניים שלו. כאילו.. בגדתי באמונו..
מה עשיתי?
הבטתי שוב בידי, מזווית עיני. הנייטמר תפס אותה. אחרי רגע ידעתי מה לעשות. תפסתי את ידו של הנייטמר ורצתי משם. שמתי צעקות ואת ההד של כדור האש מעל ראשי. ראייתי היטשטשה מדמעות וכאב. משהו חתך את זרועי, ראיתי בזווית עיני להב של חרב. המשכתי לרוץ. כמה שיותר מהר, כמה שיותר רחוק.
שרקתי, מעולם לא ידעתי לשרוק אבל השריקה שהצלחתי להפיק הייתה צורמנית. בין לו לביני שרר אמון הדדי. אנחנו תלויות אחת בשנייה. שמעתי את הצווחה שלה שאישרה את נוכחותה.
משהו נתקע בזרועי, דם זלג. חשפתי את מיקומי. הנייטמר נראה כמגחך. הידקתי את אחיזתי. לא הייתי מוכנה לתת לו להרוג אותם. לעולם לא!
שמעתי ענף נשבר משמאלי, כמה עלים מימין. הם מאגפים אותי, והם מהירים. פאק!
עצרתי והתחלתי לרוץ לכיוון הנגדי. עצרתי בהפתעה שניצבתי מול מאדי ואיקן. להבה בערה בעיניה, היא רצתה במותי. עכשיו הבנתי, מה ששמר אותה במשחק הזה היה הרצון הזה. אי הנכונות להיכנע. חייכתי. הכעס בער בה. ראיתי את זה. איקן נע, באופן שקט. שלפתי את חרבי בדיוק בזמן והן התנגשו. חישבתי את הזמן. אני מכותרת עכשיו.
שיח, מישהו בא מאחוריי, זזתי, זה חלף ליד פניי. סכין הטלה. אני מכותרת. מה לעשות? תמשיכי לרוץ. את הרי לא תפגעי בהם גאון, אז תנסי לברוח. הם כולם כאן. זה הסיכוי היחידי שלך.
"ז'אנה פחדנית, השלג לא כל כך קר אחרי הכל, הא?" לחשתי למאדי. שמץ של חיוך ריחף על פניי ואז סובבתי את חרבי במעגל רחב וברחתי. ברגע שיצאתי מהמעגל קפצתי הצידה והתחמקתי מכדורי אש וסכיני הטלה. הבטתי בנייטמר, במסכה שלו. מה קורה כאן..?
הרגשתי חולשה בגופי. כואב לי. הבטתי בסכין שננעצה ברגלי. מתי זה קרה..?
תפסיקי! את מתחילה לאבד שפיות! תתרכזי ותרוצי כמו הרוח!
אוקי.. רצתי. פשוט רצתי. שיניתי מסלול ונתקלתי בדאו. הוא מצמץ בבלבול כשהתנגשנו ועפנו על הקרקע. קמתי, נתתי לו בעיטה לראש והמשכתי לרוץ. הבטתי לשנייה אחורה כדי לוודא שהוא בסדר. תרגעי, זה משחק מחשב. בעיטה לראש לא יכולה לגרום דימום מוחי וכל השאר. שמעתי צעקות. הם מצאו את דאו, שיניתי עוד הפעם כיוון ורצתי. אחרי כמה זמן, אני לא יכולה להגיד כמה פשוט עמדתי, נשענת על אחד העצים. הבטתי לזרוע שבו החזקתי את הנייטמר. כל הזרוע חתכים וחבורות. זה עורר בי בחילה. החזקתי את חרבי וכיוונתי אליו אך לפתע, לפני שיכולתי לעשות משהו הוא השתחרר. התמוטטתי על גזע העץ, כאב לי יותר מידי. הבטתי בנייטמר. הוא חייך חיוך רשע ונסוג לצללים. לו הגיעה לפתע וכסתה הכל בלהבות. אש כיסתה את הנייטמר והוא נעלם. הבטתי בלו כשהיא נחתה מולי וחייכתי. כמה היא גדלה. כמה זמן עבר מאז שקיבלתי אותה. שבוע? שבועיים? חודש לפי דעתי. היא כבר גדלה לגודל של כלב בוגר. היא התקרבה אליי ואז עופפה ונעלמה בשמיים. היא תשגיח עליי, הא? את עדיין ילדה לו.
ידעתי שהאש תמשוך אותם. קיוויתי שכל עוד הם רודפים אחריי הנייטמר לא יוכל לעשות את זה לאף אחד אחר. אחרי כמה צעדים התמוטטתי. חייכתי. חתיכת מזוכיסטית אחת. את אוהבת להביא את עצמך למצבים כאלה? לגרום לעצמך כאב מיותר?
שתקי! צרחתי. זחלתי מתחת לאיזה שיח והתבוננתי בלהבות. מעניין מה יקרה עכשיו..
התיישבתי בפתאומיות, ענפים נכנסו לי לנחיריים וסרטו אותי. חבשתי את זרועי, הוצאתי את הסכיני ההטלה וחבשתי בזריזות את הפצעים שהם גרמו. נשענתי על הגזע ועצמתי את עיניי.


*ממשיכה עם מסורת השיט* שיט~
תַאלְיה~~ לפני 9 שנים ו-9 חודשים
אני כבר מתייבשת פה. (אהמאהמליץ'ונטע)
DARK-MANDOR לפני 9 שנים ו-9 חודשים
"תחזור הנה!"צעקתי על הסייפדוזאורוס אחרי שברח אל הצללים ונעלם. הסתובבתי וצעדתי לכיוון כולם אשר התאספו סביב משהו.
זה היה תום.שנראה כמו איש שעומד להפוך לזומבי."מה לעזא...אז זה מה שקורה..."מלמלתי לרצפה.
אחרי קצת זמן של צפייה ומלמולים מבואסים פה ושם,הלכתי לפינה אחת והתיישבתי ליד ספיידוזאורוס שכרתו לו את הרגליים,חלק מהגוף וכרגע הוא גוסס למוות בשקט...שכנראה שחיפפתי בהריגתו קודם לכן.
הספיידוזאורוס הסתכל עליה במבט של רחמים,אז שלפתי את החרב והרגתי אותו במהירות.
הרדאר התחיל לצפצף."אווץ'!תפסיק מכשיר אידיוטי!"צעקתי עליו,הרעש עצבן אותי.אחרי כמה דקות זה הפסיק,אבל גרוע מזה הופיע.

נייטמן... האכזרי שבמפלצות... אולי אף הקטלני ביותר...
התכוננו לאבד את היקרים לכם."

קולו של אנונימוס הדהדו בראשי שוב ושוב עד שעיקלתי אותם.לפתע בא מין מישהו שנראה כמו סלאנדרמן עם זרועות שחורות.הכל קרה כל כך מהר,היצור התקרב,היה בינו ל..נירה?כן,זו היא-מאבק ולבסוף הוא חטף אותה..ואז מאדי,איקן דואורדון ועוד כמה באו לעזור לה.
אני לא מבין מה קורה פה,אבל אני הולך להתערב!
רצתי ממקומי לכיוונו..הנייטמן..אך איפה הוא?
עצרתי מאחורי כמה שיחים,ושם היו מאדי ואיקן.
Lich לפני 9 שנים ו-9 חודשים
איקן שרבב את ראשו מתוך השיח וסימן לי להתקרב, הסתכלתי על פניו שהיו מלוכלכות מאפר שהתערבב עם זיעה, ועל עיניו הצלולות שנראו לפתע אפופות אפלה בחושך שרר מסביבנו, הוא חייך אלי חיוך קטן, אבל הוא כבה במהירות לנוכח המבט הקר על פני. מיליון תסריטים חלפו במהירות מול עיני, כל השחקנים שהוקרנו על ההולוגרמה לא הרפו ממחשבותיי, פחדתי שבית המשימות שלנו יוקרן על ההולוגרמה לעיני השחקנים הבאים שיגיעו.
אבל למה הם לא תקפו את הנייטמן?
"מאדי," ידו הקרה של איקן התהדקה סביב זרועי. הסבתי את מבטי לאחור, כי באותו הרגע רשרוש חלש נשמע מתוך השיחים, חשתי באחיזתו של איקן מתהדקת יותר על ידי ולופתת אותה בחוזקה, ואז קרייטוס יצא מבין השיחים. איקן הרפה מידי והשמיע נשיפה איטית, "הבהלת אותי." הוא השמיע צחוק מתוח ושרירי כתפיו הרפו.
קרייטוס כרע מולנו ברך וקצוות משיערו הכחול נפלו על עיניו. "נירה בסדר עכשיו, למרות אף אחד עדיין לא בטוח איך היא נפצעה כל כך הרבה. היא טוענת שאנחנו עשינו לה את זה."
הבטתי בלהבות שכיסו את העצים ושרפו אותם עד לגרגר האפר האחרון. "איך היא נפגעה בדיוק?" אמרתי בחדות. "לנייטמן אין אפילו כלי נשק, הוא לא עושה כלום חוץ מלעמוד ולבהות בנו." המחשבה על כך העבירה בי צמרמורת.
"למה היא טוענת שאנחנו עשינו לה את זה?" שאל איקן וגבותיו התחברו בשאלה.
קרייטוס משך בכתפו. "אני לא יודע, היא לא מוכנה לדבר על זה עוד. זיהתם משהו בינתיים?"
"עוד לא," עניתי במהירות ועיני סקרו את השטח. "הוא נעלם."
אחרי שאיקן ואני ניסינו להרוג את הנייטמן פרצה שריפה לא רחוק מהמקום בו ישבנו, ונירה חזרה פצועה. המקומות שבהן היא נפגעה היו זהים למקומות שהטלנו את כוחנו על הנייטמן וזה העלה בי תהיות לגבי המפלצת הזאת ויכולתה.
"מאדי! קרייטוס!" קאווינה יצאה מתוך השיחים, פניה חיוורים, היא התנשמה בכבדות והשעינה את ידה על גזע העץ. "הנייטמן, הוא חזר."
משוררונת:) לפני 9 שנים ו-9 חודשים
הרגשתי את האפר מהשריפה מכסה את גופי במקומות בהם השתפשפתי בעצים,והאימה מהנייטמן עוד פעמה בי.
"הנייטמן, הוא חזר." ראיתי את מאדי נדרכת לשמע דברי. והפניתי את מבטי לכיוון ממנו באתי. "שם, הוא הופיע כמו משום מקום" הצטמררתי.
כדורי האש שחלק מהשחקנים- ואני בינהם- זרקו על הנייטמן וסביבתו, גרמו לכמה עצים להתלקח, ואש לא בדיוק הקלה עלינו להילחם, והנייטמן פשוט הופיע מחדש, במקום אחר לחלוטין- וגרם לבלבול.
לא הדרך הכי טובה להילחם ביצור מסותרי, אם שואלים אותי.
הדבר המפחיד ביותר היה, שהוא לא השמיע קול כל זמן שהשחקנים התקיפו אותו.
מאדי כבר התחילה ללכת לכיוון שהוריתי, אבל אני עצרתי אותה.
"אולי אפשר לחכות, לראות אם יש לו דפוס פעולה כלשהו" הרי חייב להיות דפוס כלשהו, חייב להיות משהו שבעזרתו נוכל לנצח את הדבר הזה.
DARK-MANDOR לפני 9 שנים ו-9 חודשים
עמדתי לומר משהו..אבל נירה ועוד כמה אנשים עצרו כמה מטרים ממני לפני שנכנסתי לשיחים.
"איך זה קרה לך?"התקרבתי ושאלתי אותה
"אתם עשיתם לי את זה."היא ענתה ברוגע אך היה קמצוץ של תקיפות בדבריה.
"את בסדר..?"שאלתי במהירות
"כן."היא ענתה והמשיכה ללכת עם אלו שעזרו לה.

"הבהלת אותי!"איקן קפץ כשיצאתי מהשיחים."הפרעתי לרגע רומנטי?"חשבתי.
"נירה בסדר עכשיו, למרות אף אחד עדיין לא בטוח איך היא נפצעה כל כך הרבה. היא טוענת שאנחנו עשינו לה את זה." הסברתי בעודי מזיז עלים מהשיער "איך היא נפגעה בדיוק?"שאלה מאדי בחשד קצת..נראה לי.
"לנייטמן אין אפילו כלי נשק, הוא לא עושה כלום חוץ מלעמוד ולבהות בנו."
נשמע איום גדול!
"למה היא טוענת שאנחנו עשינו לה את זה?" שאל איקן.
"אני לא יודע," משכתי בכתפי. היא לא מוכנה לדבר על זה עוד. זיהתם משהו בינתיים?" שאלתי.
"עוד לא," עניתה מאדי במהירות ועיניה סקרו את השטח. "הוא נעלם."
"מאדי! קרייטוס!"קאווינה התנשפה וצווחה את שמותינו. "הנייטמן, הוא חזר." ,"שם, הוא הופיע כמו משום מקום".
"בואו נלך לחסל אותו!"שיפרתי את מצב הרוח שלי.לא הוסף עוד מילה,
ויצאתי להתקיפו ומאדי יצא אחרי נראה לי...ואין לי מושג לגבי איקן יצאנו לכיוון הנייטמן.
שלפתי את 2 חרבותי והתכוננתי להתקפה.
Lich לפני 9 שנים ו-9 חודשים
קאווינה לפתה את זרועי. "אולי אפשר לחכות, לראות אם יש לו דפוס פעולה כלשהו."
שפשפתי את המצח בגב כף ידי והנדתי את ראשי בהרהור. "לחכות לא יוביל אותנו לשום מקום. ראית מה נהיה מהשחקנים הקודמים שהתמודדו איתו, זה נגמר ברצח, אם עדיין לא הגענו לזה יכול להיות שאנחנו פועלים נכון, עד עכשיו ניסינו לתקוף אותו וזה פחות או יותר עבד."
"נירה כמעט מתה," שמץ של תוקפנות נשמע בקולה. "וזה בגלל שתקפנו אותו, אולי הוא מנסה לפגוע בנו לאט בלי שנבחין בכך."
נשמתי נשימה עמוקה ונשפתי אותה באיטיות, "דפוס הפעולה שלו שונה מכל יצור שנתקלתי בו עד עכשיו. אני לא יודעת איך הוא גרם לשחקנים האחרים לרצוח את חבריהם לבית המשימות, אני לא יודעת איך הוא הצליח לפגוע בנירה, אבל מה שבטוח, אם לא נפעל בתוקפנות כלפיו זה עלול להיגמר רע."
"אנחנו הולכים על חבל דק." לסתה התהדקה.
"בכל רגע נתון אנחנו צועדים על חבל דק," השבתי בבוטות. "המשחק הזה חסר רחמים, שום דבר לא יכול להתקדם אם לא נסתכן, את צריכה להבין את זה." לכדתי את מבטה במהירות והבטתי בפניה הממורמרים. "אני אילצתי את עצמי פעם לקפוץ לתוך מלתעות של דג מפלצתי מתוך המחשבה שזה יכול היה להציל את כולנו, המשחק המתועב הזה דורש סיכון, אם לא תסתכני את עלולה למצוא במותך." לא חיכיתי לתשובה ממנה, נמלטתי משם כשקרייטוס ואיקן דולקים אחריי בריצה והתקדמתי לכיוון האור החזק שהקרינה ההולוגרמה על קיר המבוך, הסרטונים של השחקנים הקודמים עוד הוקרנו על המסך והצרחות שבו לאוזני פעם נוספת.
יאיר לפני 9 שנים ו-9 חודשים
זה לא קל בכלל, אף אחד לא רשם אותנו לזה. אף אחד. תום המסכן, תום התמים, שכב על הרצפה. לא נע. הוא השאיר אותנו, ובעיקר את מאדי פעורי פה לנוכח אחיזתו הרופפת בחיים. הוא היה מאוד חיוור, היה קשה לראות בו את התום שהכרתי פעם. עוקצו העצום של מפלצת העכביש 2.0 היה נעוץ בגבו. כולנו ידענו את האמת המרה, כולנו ידענו מה יקרה לתום. לחשושים התלחששו, אנשים מסוימים התרחקו מתום והחליטו לישון, מטומטמים. העכביש היה כבר מת ולא בין החיים. מאדי בכתה לנוכח גופתו הטרייה של תום. כל יגונה תורגם במהירות לכעס מתפרץ של רייג' והיא בעטה מספר פעמים בעכביש עד שגופתו התפרקה למספר חלקים.
תפסתי אותה בעדינות בידיים ומשכתי אותה אחורה. היא פלטה יללה אך לא התנגדה. פאן, נירה, כולם, עמדו ליד גופתו של תום. זוכרים את הזוועות שנשמעו ממנה לפני כמה שניות.....הצרחות, המבטים. בתוך תוכי התפרקתי, אך ידעתי שאסור היה לי להראות את זה. איך סבתא תמיד אמרה? "אני לא טובה בהטפות מוסר, עצמות שבורות מלמדות לקחים טובים יותר". אך לא העצם שלי הייתה זו שנשברה כעת.
פאן החזיקה בגופתו של תום ובדמו השותת שזרם כמו נהר ממנה. היא בכתה מעט והרימה את הגופה שלו. "הדם ימשוך הנה יצורים לא נעימים, צריך לזרוק את הגופה שלו הצידה". מאדי הסתכלה עליה בתדהמה. היא השתחררה מאחיזתי ודחפה את פאן הצידה.
"אל תגעי בו! זה תום, לא חתיכת זבל!"
"אבל מאדי, את רוצה שכולנו נמות?! הא?! את חושבת שאת היחידה שסובלת? היחידה שיש לה קושי? תום, לעומתך, היה חבר אמיתי שלי, לא רק דמות במשחק הזה." היא הסתובבה והתחילה ללכת.
"פחדנית. תדברי איתי. מה זה אומר: "רק דמות במשחק"? מי את חושבת שאת? איך את מסוגלת לעשות החלטה כל כך חסרת לב?" בשלב הזה מאדי קרסה אל הרצפה ושתקה.
פאן הסתובבה והשאירה את הגופה על הרצפה. "אם אנחנו מתים, זה באשמתך. תזכרי". היא המשיכה לעבר "המחנה" כדי לתפוס קצת שינה. השאריות השבורות של תום נשארו על הרצפה ונעלמו אל תוך האדמה. כולנו תשתקו לדקת דומייה לזכרו. זה היה רגע מפחיד.
אני חייב להודות, לא היה אכפת לי שהאנשים הקודמים מתו. כמובן, הם בני אדם..אבל הם לא באמת רצו להיות במשחק הזה, הם התלוננו וקיטרו ובמיוחד היו אנשים מאוד סגורים. "משקל עודף" יש לומר. תום, לא היה כזה. תום היה חבר אמיתי, תום היה..תום שכזה. לי במיוחד היה קשה להתמודד עם זה. לדעת שאני לא יכול להגן על החברים שלי בעת צרה. איך אוכל להגן על מאדי אם לא הצלחתי להגן על תום? הרגשתי כלימה, הרגשתי רגשות רבים. למרבה הפתעתי, זעם לא היה אחד מהם. לא כעסתי על אף אחד. לא על אנונימוס, לא על עצמי, לא על תום..שוויתר. הרגשתי תחושת ריקנות וחוסר שליטה.
הרגשתי חוסר אונים.
חיבקתי את מאדי, לחשתי לה שהכל יהיה בסדר. למרות שבתוכי, ידעתי שכלום לא יהיה בסדר. המפלצת הזאת הרגה את תום, הרי זה עניין של זמן עד שאני אמות, ולבסוף מאדי. נאנחתי.
מסתבר שבמימד 72 אין רגע להיאנח, דבר שהייתי צריך כבר לדעת, מפני שהרדארים, הבזארים צפצפו. הם ניבאו את האפלה, את התפלצת המגעילה שתזחל את דרכה לעברינו.
מסתבר שרק צליל חסר תועלת יגרום לבהלה, ואיזה בהלה. אנשים השתגעו, נכנסו להיסטריה. הזמזומים הבלתי נפסקים יש לציין, פערו חור אין סופי במוחי ובמוחות כולם, עד לנקודת שבירה שפשוט זרקתי את הביפר על הרצפה. אך הוא לא נשבר, אל דאגה. צליל הדיסקוסים נפסק כשנקודה שחורה נראתה על גבי המסך. כולם השתתקו והאזינו. חשבו שאם לא נדבר, לא ייראו אותנו ואנחנו לא קיימים, כמו תינוקות. הצפצוף כבר לא נשמע באוויר.
זה היה החלק המפחיד ביותר. זה היה ברור לכולם שהמפלצת מצאה אותנו, אך אולי לא לכולם. החלטתי לתת לכולם עצה ידידותית.

"המפלצת ממש פה." החלטתי להגיד במעט הסרקזם הכי אפשרית שיכלה לצאת מפי הרועד. הרדאר של מאדי נכנס ל"עומס יתר" כשהנקודה התקרבה לאמצע. זה היה כבר ברור שהמפלצת כאן, משמע שאין מקום לסרקסטיות. חבל, חשבתי שאוכל להשתלט על המפלצת בעזרת סרקזם.
עיניה היפות בהקו למראה האור הירוק ומהבהב שנשקף מהצג וארשת פניה הייתה עגומה מעט, הוא נראתה מודאגה למידי עד כי הרגשתי איך הנחישות אוזלת באיטיות מגופי ומשאירה אותי חסר אונים מול הסיטואציה. שוב. תחושה לא טובה קיננה בבטני, פחדתי שעוד מישהו ימות בהתחשב לעובדה שזה יכול לקרות בכל רגע נתון. חשבתי על תום, אני הרגתי אותו. (בבקשה שתבינו את הרפרנס, כן הוא קשור לכך שפסקה הזאת שונתה בהתאם לאיקן מליץ'.)
תפסתי את מאדי מאחוריה וחיבקתי אותה באיטיות, לא הייתי מוכן לאבד אותה. לאבד אותה היה משמע התאבדות קולקטיבית\לא רצונית. לא רציתי להרגיש את תחושת חוסר האונים, רציתי להרגיש שאני יכול להוכיח לעצמי שאני מסוגל להגן על מאדי, שאני אדם עצמאי ושאני לא פוחד משום מפלצת. אך המפלצת הזאת הייתה שונה מהאחרות, היא הייתה חכמה. המפלצת, כאמור, לא ישר הופיעה מולנו בתדהמה...אלא משכה את תחושת האימה בלבבנו. אני חייב להודות שלא פעם ולא פעמיים הזזתי את ראשי אחורה למשמע צליל פתאומי, ובכך גם מאדי.

הרמתי את הרדאר מהרצפה כמחווה למפלצת המוזרה שתבוא הנה. הנחתי אותה בתוך הכיס שלי. הרדאר, פשוטו כמשמעו לא עבד. נאדה. אין נקודות, אין צלילים, אין כלום. משמע שהעכבישים המוזרים כבר לא היו כאן. המפלצת נעה ועטפה אותנו במעין מעטפת של עגמומיות וחוסר אונים. הסתכלתי למראה האנשים. הם נראו אמיצים לטעמי, בכך שהם עמדו במקום אחד ולא זזו. הסתכלתי לעבר נירה שכרגיל לא היה לא אכפת מכלום. היא הייתה קשוחה, אולי יותר מדי. חיפשתי את דומינו דול..עד שנזכרתי שהיא איננה. היא כנראה מתה, עוד חבר שלא יכולתי להגן עליו, אני מרגיש כל כך חלש היום. חיבקתי את מאדי חזק עוד יותר.
"איקן?" היא לחשה לאוזני.
"כן מאדי?".
" אל תעזוב".
"לעולם".

לאחר קולה המודאג של מאדי, פילחה את אוזניי דממה, שהייתה גרועה יותר מכל הצלצולים והצפצופים והזמזומים של הרדארים. היא הייתה פשוט בלתי נסבלת. התפללתי לאלי אזרת' שיצילני מהדממה הזאת, כמובן כבדיחה..אך ייתכן שהגזמתי יותר מדי, כי קול מתכתי וחסר נשמה פילח את הדממה הפולחת. בראשונה חשבתי שמדובר בויקטור. שחתיכות קטנות מקולו נשמעו במוחי מדי פעם ופעם, משכנעות אותי לעשות דברים נוראיים. אך לפי הרעידות של מאדי הבנתי שהיה מדובר בלא פחות מאנונימוס בכבודו ובעצמו.
לא הקשבתי בכלל למה שהוא אומר. פשוט לא עניין אותי. לא מספיק שאני צריך להתמודד עם 100 מפלצות במקביל, לחוות דיכאון, לראות מוות אמיתי ולנסות להישאר אופטימי, אני גם צריך לשמוע ולהקשיב לקול הארור שהכניס אותי לכאן? לא, פשוט לא. התרכזתי ברוח הנושבת ליד אוזניי וניסיתי להישאר רגוע, הרי אופטימיות לא קידמה אף אחד לשום מקום. אני מתמודד עם מציאות ולא עם מעשיות עם. מבטה של מאדי בישר לי צרות צרורות ולכן החלטתי להקשיב בלית ברירה לאנונימוס.
"נייטמן... האכזרי שבמפלצות... אולי אף הקטלני ביותר...
התכוננו לאבד את היקרים לכם."
וכך הכל והקול נעלם.
הסתכלתי על מאדי. היא נראתה בשוק. מה כבר אנונימוס אמר? ידעתי שהייתי צריך להקשיב, לא פלא שאתה לא מסוגל להגן על היקרים ממך איקן, אתה הרי לא מסוגל להקשיב שתי שניות. אתה כישלון. החלטתי לאחר ביקורת חברתית עצמית נוקבת להקשיב לאחרים, הרי מהו מקור המידע הטוב ביוצר מאשר חבורת ילדים פוסט-טראומטיים מתוסבכים?

"שיזדיין אנונימוס." סיננה נירה מאחורי ובעטה בקיר המבוך. "תתכוננו לאבד את היקרים לכם. אתה לא חושב שלקחת מאיתנו מספיק שחקנים? רוצח מזוגג!" היא צעקה לחלל הריק מעליה, החלטתי להתעלם ממה שהיא אמרה באותו הרגע. היא נראתה על סף שבירה, דמעות ירדו על גב לחיה במעין תזמורת עליזה, או שעליי לומר...דיכאונית. נירה, עם כל הכבוד, היא לא מקור אמין לגילוי רגש. כמו אדם שיש לו מניה-דיפרסיה...אני לא באמת מסוגל להאמין לכל דבר שהיא עושה. כמובן שהיא אדם אנושי שכנראה עבר הרבה בחיים שלו, אבל למה היא לא מדברת עם אף אחד מאיתנו? אני מרגיש חסר אונים בדיוק כמוה, אפשר לדבר\למצוא תחומי עניין משותפים לא? בכל מקרה, כל התנגדות היא חסרת תועלת, אנונימוס הוא הדיקטטור המושלם. הוא יכול לעשות כל דבר שעולה בראשו, הוא Op שיט בשקית מבחינתי. אז עדיף לא להסתבך איתו.

כל השחקנים רבו בקולי קולות לגבי עתיד המשלחת. חלק הציעו להמשיך האלה, חלק הציעו להקים מאהל ולהתחבא בתוכו. כל מיני הצעות לא רלוונטיות ומטומטמות למדי. אם הם לא הבינו שאין לברוח\להתחבא בתוך משחק מחשב אז קשה לי להאמין שהם נשארו בחיים ולא נרצחו בצורה מחרידה. אבל היי, יש עוד הרבה אפשרויות והזדמנויות לכך. מאדי שתקה בניגוד לאופייה והחלה להתהלך לעבר נקודת אור מוזרה. היא תפסה את ידי והצטרפתי אליה להליכתה השקטה. כשהגענו לנקודה, היא התפשטה לצללים, הולוגרמות, דמויות שונות ומגוונות. הדמויות עמדו בדיוק במקום שאני ומאדי עומדים לפי הנחתי. הנייטמן עמד ביניהם, הוא לא נראה מוטרד, גם הם לא. הם התייחסו לנייטמן כאורח כבוד וכל שביב של פחד שנמצא אצלנו לא היה ולא נראה אצלם בכלל. הם עמדו בצורת אלפטואיד מגניב. האנשים המוזרים נראו כבובות לטעמי. הם לא נעו ולא זזו. אגל זיעה לא זז לאורך עורם הקשיח. הם דיברו ביניהם, אך לא עם הפה או עם הידיים כמו רוב האנשים, אלא עם העיניים. ככה הם עמדו כבערך שתי דקות. לבסוף, זה קרה. שניים מהשחקנים התנפלו על שחקן שלישי ויצרו משהו שנראה מאוד לטבח דמים. לא נראה שהייתה הצדקה נורמלית למעשיהם הנוראיים, וקל וחומר שלא הייתי מצפה משאר השחקנים ולקפוץ ולעזור להם לעשות לינץ' לשחקן המסכן. זה היה נראה לי כה מוזר, שהם יעשו דבר שאנחנו כה מנסים להימנע ממנו. אני לעולם לא הייתי קופץ על תום ורוצח אותו בצורה כזו, בלי דין וחשבון.

מאדי עמדה משותקת. חסרת תזוזה. מה שעבר בראשה נותר חבוי למוחי, אך דמיינתי שהיא בהלם ושקשה לה לדבר. היא התחילה למלמל בעת מד החיים של השחקן בהולוגרמה התרוקן עד שלבסוף דמותו התנפצה לרסיסים והתפוגגה. העברתי את מבטי ממאדי על ההולוגרמה, שם נראה חבורת השחקנים קמה ממרחץ הדמים שהיה כאן, אל מציאות נורמטיבית לגמרי. הם התחילו לקרוא בשם מסוים שהנחתי שהיה השם של השחקן ז"ל. מאדי נראתה כשהיא עומדת להתעלף בעוד כשנייה, ושבריר הפחד משאיר אותה בהכרה.
הסנריה היה פשוט מגוחך ודי אירוני. הם ביצעו רצח או יותר נכון, לינץ' לפני מספר שניות. הדם היה מפוזר בגסות על פרצופם וגופם, אך מה הבעיה? הם נראים כאילו הם לא עשו את זה. דמעות, בכי, צעקות ייאוש נשמעו. זה היה נראה די אבסורדי מהצד. חבורה של אנשים רוצחים מישהו, אך אחרי שנייה הם מתייסרים עליו? כלא מודעים למה שקרה?
הדבר נראה פישי מאוד ואני לא אוהב את זה. הבנתי שהכוח של הנייטמן הוא לא פיזי, אלא על מנטלי, מה שהופך אותו לקטלני במיוחד.
אחרי שכל אחד מהם סיים את רצף הבכי\דמעות,קינות קרה דבר עוד יותר מוזר. הם עשו את זה שוב פעם! שוב פעם, רצח של אדם חף מפשע, ייסורים ובלבול, רצח, בלבול, רצח, בלבול. עד שנותר אדם אחד. האדם הזה ביצע מעין חרקירי. אחד אחרי אחד הם נפלו, כמו זבובים. שלולית הדם במקום ההוא הפכה לאגם..ואז נעלמה לחתיכות דיגיטליות מפוברקות.
הם עשו את זה מסיבה אחת פשוטה: הנייטמן. יש לו כוח היפנוט מדהים, לכן אני הולך להתרחק ממנו, אני הולך להרחיק את כולם ממנו. זאת הגאולה שלי. הרי בטוח יש דבר לגבור עליו כן? נמצא כבר. אני בטוח שלא. חייכתי ומאדי הסתכלה עליי במבט של בלבול.
בתחילה חשבתי שהיא מתייחסת לחיוך שלי, אך אז שמתי לב לנייטמן שארב מולנו. הוא עמד לצידנו, זה הרגיש כאילו הוא אחד מאיתנו. כאילו הוא לא מפלצת, שביבי הפחד שלי נסוגו, ולפתע ראיתי את תום במקום של הנייטמן. רציתי לחבק אותו! רצתי לעברו, או לפחות ניסיתי, עד שמאדי תפסה אותי. שמתי לב שתום בכלל לא קיים ושזה היה הנייטמן.
או , הוא טוב.
Stingray לפני 9 שנים ו-9 חודשים
הדבר המקסים במוח שלי הוא שאני נתפסת בדברים הקטנים.
בכל מצב נורמלי הייתי בוכה את עצמי החוצה ומקיאה את מה שנשאר. למזלי, הוא דיבר ודיבר ודיבר שוב ושוב ושוב על הספיידוזאורוס המזורגג. העובדה שזה כל כך עצבן אותי מילאה לי את הראש ומנעה ממני הזדהות רגשית מלאה.
אז רק הקאתי.
יאי.

חוץ מלילי וקרטר, תום היה היחיד שהיה חביב אליי. כל השאר פשוט... לא היו קיימים מבחינתי. גם אם הייתי מתחילה שיחה, היא לא הייתה מתפתחת. זו אשמתי המלאה, אבל חלקי בעניין לא מונע את חוסר האכפתיות שלי כלפיהם.
לא הספקנו לנוח, וכבר גילינו על זוועה חדשה.
עוד יאי.

כולם רבו או היו המומים. אני התקרבתי לשלוליתום (שלולית תום) ומרחתי דם על החולצה. זה יצא קצת עקום, כי דם, אבל יכולתי לקרוא את זה אם הרמתי את שולי החולצה שלי.
אני הרוצחת
נאנחתי לרגע ועצמתי עיניים. הדבר האחרון שנשאר בתודעתי היא דמות מרוחקת ושקטה.
כשפקחתי עיניים, הבטתי בנירה הפצועה מתקרבת אלינו בחשש.
אומרת שאנחנו עשינו את זה.
תודה על ההערכה. גם אני אוהבת אותך, נירה.
החולצה שלי הייתה קצת נוקשה. הרמתי אותה כדי לראות מה נדבק בה.
אני הרוצחת
הרמתי עיניים אל נירה, מופתעת. נזכרתי במשהו, דמות מרוחקת ושקטה, ואובססיה.
אובססיה לדם.
כמה פקפקו בה, והתפזרו. כל אחד לעיסוקיהם. חיכיתי שהיא תסיים לדבר ותלך הצידה. התקרבתי ונגעתי בידה. "את צודקת," לחשתי לה. היא הסתובבה, חשדנית. "למה את מתכוונת?"
"הפצעים, את צודקת. אנחנו עשינו לך את זה."
החשדנות השתחררה, הקלה מילאה את פניה. "איך את זוכרת?"
"אני לא. אבל אני זוכרת שפתאום מאוד רציתי," עניתי. "חשבתי שדמיינתי את זה לרגע, אבל אימתת את זה. את חושבת שבפעם הבאה ש... ניכנס למצב הזה - את תישארי שפויה?"
"מ..מה?"
"כי אם תישארי שפויה גם בפעם הבאה, נוכל פשוט לקשור את עצמנו עכשיו עד שתחסלי את הנייטמן, או שתוכלי לשחרר אותנו במידה ותבוא מפלצת חדשה..."
"ליה, אין לי בכלל מוש-"
"או שאולי הוא מהפנט כל פעם מחדש..."
"ליה!" היא קראה, ושלפה אותי מהמחשבות.
"מה?"
"עדיף שתתעסקי במה שיקרה אם את תישארי השפויה."
אוי כן.
שיט.

(סוף סוף ממשיכה במסורת!)
זאבה~ לפני 9 שנים ו-9 חודשים
נירה(תגובה קצרה)-

החלטתי לחזור. אני לא יודעת למה אבל חזרתי.
הבטתי בהם, הם לא ניסו להרוג אותי. כנראה שזה בגלל הנייטמר, כשהוא ברח הם כבר לא ניסו להרוג אותי. למה? מה קורה פה?
קרייטוס שאל ממה נפצעתי. אמרתי לו שמהם. הוא שאל אם אני בסדר, אמרתי כן. הרגשתי מן ריקנות מוזרה. עוד כמה שאלו אותי שאלות ואז פשוט נשענתי על איזה עץ וקרסתי לישיבה.
יד קרה נגעה בזרועי.
"את צודקת," היא לחשה, הסתובבתי באיטיות.
"למה את מתכוונת?"
"הפצעים, את צודקת. אנחנו עשינו לך את זה."
לפתע החשדות התפוררו, הרגשתי הקלה עצומה. "איך את זוכרת?"
"אני לא. אבל אני זוכרת שפתאום מאוד רציתי," ענתה. "חשבתי שדמיינתי את זה לרגע, אבל אימתת את זה. את חושבת שבפעם הבאה ש... ניכנס למצב הזה - את תישארי שפויה?"
"מ..מה?" שאלתי בבלבול
"כי אם תישארי שפויה גם בפעם הבאה, נוכל פשוט לקשור את עצמנו עכשיו עד שתחסלי את הנייטמן, או שתוכלי לשחרר אותנו במידה ותבוא מפלצת חדשה..."
"ליה, אין לי בכלל מוש-" התחלתי לומר
"או שאולי הוא מהפנט כל פעם מחדש..."
"ליה!" קראתי, שמתי לב למה שכתוב על חולצתה.
"מה?"
"עדיף שתתעסקי במה שיקרה אם את תישארי השפויה." אמרתי לה בנחרצות. פתחתי את התפריט והוצאתי כמה פירות יבשים.
"הנה, תאכלי קצת. זה מתוק." אמרתי לה ונתתי לה אננס מיובש. היא חייכה.
"אני חושבת ש.. כן. זה הנייטמר. ואני חושבת שהוא משפיע רק על השחקנים, לא. למעשה אני בטוחה בזה. הנייטמר משפיע רק על השחקנים. הכוח שלו עצום אבל הוא ממוקד מאוד, הדרך האולטימטיבית להרוג מישהו היא לגרום לחבריו לחשוב שהוא הרוצח." שלפתי חולצה מהתפריט. "הנה," אמרתי לה ושמתי אותה על ראשה. זה נראה לי די מצחיק למען האמת. "את לא רוצה להתגרות בגורל, הא?"
קמתי וצלעתי משם. קיוויתי שהיא תלבש אותה, כי נשארה לי עוד חולצה אחת ואז אני אהיה בבעיה.
Brandil לפני 9 שנים ו-8 חודשים
ואז הבחנתי בנייטמן, בפינה הרחוקה של המבוך, זרועותיו מתנופפות אל כל עבר.
למה אף אחד לא עושה שום דבר? הם לא רואים אותו?
החלטתי לפעול.
התקרבתי אליו הנייטמן לאט לאט, אך נראה כאילו הוא אינו מוטרד.
להפך.
הוא נראה... שמח לראותי, אפילו.
הוא נראה כאילו הוא מנסה... לתקשר איתי.
מה לעזא...?
אני לא לוקח סיכון.
המשכתי להתקרב אל הנייטמן, בצעדים קלים וחרישיים, אך גלוי לעיניו.
הוא היה יכול לתקוף אותי אם רק היה רוצה.
אז למה הוא לא תוקף אותי?
הדלקתי את האש בשתי ידי, אשר זהרו באורן של אלף שמשות.
הניימן נרתע, אך לא בורח, או נוקט פעולה כלשהי נגדי.
להפך, הוא מתחיל להתקרב אלי.
תתרחק ממני! תתרחק!
זה מסוכן מידי. איני יכול לברוח יותר.
אני צריך לפעול.
הנפתי את ידי למעלה, אל השמיים, והכנסתי אגרוף בבטנו של הנייטמן.
האגרוף נכנס ישר פנימה.
הנייטמן התמוטט.
הנייטמן מת כה בקלות? איך דבר כזה אפשרי?
הוא אמור להיות אחת מן המפלצות החזקות ביותר במימד.
איני מבין. זה לא אמור להיות ככה.

לחלחלתי הרבה, דם החל לזרום בשטף אל ידי, חם, סמיך וארגמני.
מה קורה פה? מפלצות לא מדממות ככה.
משהו לא בסדר.

ואז, זה היכה בי.
משמשעותה של החידה.
הסיבה שנירה הופיעה משום מקום, עם חתכים מדממים וחבורות על כל גופה.
"זרועותיו המושטות יהפכו אותך לרוצח."
לא... זה לא יכול להיות.
לא.

ואז, חשתי רעד בגופו של הנייטמן, שלמרבה הפתעתי, החל להתכווץ ולשנות צורה באיטיות.
בבקשה אל תהיה מה שאני חושב שאתה... בבקשה שאני טועה... בבקשה... עצמתי עיני בחזקה.
פקחתי אותן לאט. לאט.
לא...
עיני נחו על גופתו חסרת החיים של הורוס, שעונה בין שתי ידי.
אני הרוצח.
אני הרוצח. אני הרוצח. אני הרוצח.
אני הרוצח.
אני הרגתי את הורוס.
אני הרגתי אותו.
לא.
לא.
לא! לא!! לא!!!!
לא!!!!!!!!!!!!!!

התחלתי לבכות.
"לא!!!!!!!!" צרחתי.
"לא!!!! פאק!!!!! לא!!!!"
למרות שלא הסתכלתי לשום מקום אחר מלבד גופתו של הורוס, יכולתי לחוש את מבטיהם של האחרים מפלחים את גבי, כמו חניתות דמיוניות, אשר עוברות ישר דרכי, ונכנסות אל תוך ליבי.
התחלתי לנשום בכבדות.
אניהרוצחאניהרוצחאניהרוצחאניהרוצח.
המילים פילחו את ראשי.
אני לא יכול.
אני צריך ללכת.
לברוח.
להתחמק מן הסיוט הזה.
אני חייב.

הרגשתי כובד חושים.
לא ידעתי לאן ללכת.
רק... להתרחק מהכל.
מהקבוצה, מהאנשים, מהכל.
ללכת.

(מצטער על ההתחלה המעט... רשלנית, אפילו, אך לא עלו לי רעיונות טובים, אז נשאר לכם את זה.)
מנהלות מימד 72 לפני 9 שנים ו-8 חודשים
יש לנו הרוג שלישי בקומה החמישית - הורוס!
דקה דומיה לזכר הורוס.
משוררונת:) לפני 9 שנים ו-8 חודשים
קאווינה:
צרחה נשמעה, או משהו שנשמע יותר כמו יללת כאב.
ינקתי אוויר בחדות, הכרתי את הקול.
"צ'ארלי".
התחלתי לרוץ לעבר קולו, בקצה המרוחק של השטח.
מאחורי שמעתי צעדי ריצה וקול התנשפות, מאדי.
"מה... מה יכול לקרות לו?" זו הייתה שאלה רטורית, אבל מפחידה. מה היה יכול להוביל אותו לצרוח כך?
בינתיים, רוב השחקנים כבר התאספו מסביב, והצלחתי לשמוע את המילים שצ'ארלי צעק.
"לאלאלאאא!!" הוא כרע על ברכו מול גופתו של אחד השחקנים. לצידי מאדי נעצרה, ושמעתי אותה שואפת שאיפה נרעדת של אוויר.
"הורוס" היא לחשה.
צ'ארלי קם בסהרוריות, מתנדנד במקום ובוהה באוויר, ממשיך למלמל לעצמו. ידיו, הבחנתי, היו מלאות בדם.
"לא, רוצח, אני ה... לאא!" הוא התחיל לרוץ, פורץ דרך במעגל הבוהים, נראה שהוא לא שם לב לכלום.
לכלום חוץ מהגופה המוטלת על הרצפה. מתחילה לעלם בהדרגה.

"צ'ארלי!"
העפתי מבט לעבר מאדי והשאר, ואז הפתי להם עורף והתחלתי לוץ אחרי צ'ארלי.
ידעתי שאני צריכה להיות שם עם השאר, אבל ידעתי שאין מצב אשני עוזבת את צ'ארלי, הוא היה המגן שלי בתקופה שלפני הגילדה, ואני לא יכולה לנטשו אותו סתם כך.
"צ'ארלי? צ'ארלי, איפה אתה??"
משוררונת:) לפני 9 שנים ו-8 חודשים
הפנתי* שאני*
Lich לפני 9 שנים ו-8 חודשים
מאדי – חלק 3 קומה 5: טרם המוות של הורוס.

חצי שעה לאחר שויתרנו על הניסיון לתקוף ישירות את הנייטמן ישבתי על האדמה הקרה עם יתר השחקנים, איקן לימיני ומליסה לשמאלי. כולם ישבו במעגל כשפניהם אל הקיר ועיניהם הזהירות מציצות מידי פעם על הנייטמן שעמד לא רחוק מאיתנו, חליפתו השחורה הייתה מחויטת והעניבה השחורה שלו הייתה מהודקת בקפידה על חזהו. הוא נראה אנושי לחלוטין מלבד ששת זרועותיו החלקלקות ופניו חסרות הפנים. על בגדיו לא נראה שום זכר למאבק, מה שגרם לחשדות רבות בקרב השחקנים שהנייטמן לא היה מעורב כלל בתקיפה שלנו נגדו, ושנירה באורך פלא ספגה את כל המתקפה.
שרטטתי בהיסח דעת את דמותו של אנונימוס עם סכין הציידים הקטנה שלי והקשבתי בחצי אוזן לדבריו של צ'סטר, מתחת לשרבוט של אנונימוס כתבתי את שמות השחקנים שמתו מתחילת המשחק עד כה. כל שם נוסף שחרטתי על האדמה גרם לקרביי להתכווץ, הוספתי ביד רועדת את שמו של תום מתחת לשמה של דריה וזקפתי בכעס את ראשי.
"לא." פסקתי וכל המבטים הופנו לעברי.
"לא?" חזר אחרי צ'סטר ושמץ של כעס בקולו. "אני מציע פה סיכוי לעבור בשלום את הנייטמן במבוך שורץ מפלצות שרוצות להרוג אותנו ולקרוע את עורנו, ואת אומרת לא?"
"למה אתה חושב שלנסות לתקוף אותו ישירות הולך לעזור לנו? ראית איך הניסיון הקודם שלנו נגמר." העפתי מבט בנירה שהשעינה את ראשה על הקיר ושתקה.
"אם ננסה לתקוף אותו שוב -"
"נסתכן בלהרוג מישהו," קטעתי אותו בנפנוף יד. "לא תודה."
הוא הזדעף. "אז מה את מציעה לעשות? לשבת בחיבוק ידיים עד שהוא יהרוג אותנו? בחיי, לא מתחשק לי למות היום."
קימצתי את ידי לאגרופים ופרקי אצבעותיי השמיעו צליל אחיד ומהיר של עצמות נשברות. שוב מילאו השאלות והוויכוחים של השחקנים את חלל האוויר, אבל אני יצאתי משם, נזקקתי למעט מחרב נשימה וידעתי שהקצה השני של הקיר הוא המפלט היחיד. למרבה המזל איש לא בא בעקבותיי, הייתי צריכה לסדר את המחשבות בראשי, אבל בצעד השמיני שלי נתקלתי בהורוס. הוא נראה חיוור כמו סיד ושיערו השחור והמלא נשמט על עיניו החומות והקפואות.
"מה אתה עושה פה?" אמרתי אם כי לא היה לי משהו טוב יותר לומר.
זה נראה כאילו האישונים שלו זזו כמה סנטימטרים לכיווני, הוא נראה כמו פסל בתהליך של התעוררות לחיים. "כלום." הקול שבקע מפיו נשמע יותר כמו נהמה.
לפתע הרדאר בכיס המכנס שלי רטט והפר את הדממה בצפצוף חזק וצורמני, הצליל היה יותר חזק מאי פעם והרגשתי שהאוזניים שלי נשרפות. מצידו של הורוס לא נראה שום סימן לבהלה, ולהפך, זה נראה כאילו הוא לא שמע כלום והדממה היא הדבר היחיד שהאזין לה.
זרקתי את הרדאר הרחק מהטריטוריה והוא מיד הפסיק לצפצף. "איך שאתה רוצה." הערתי והסתובבתי כדי ללכת, או לפחות לגרום לו כך. שנייה לאחר מכן הסתובבתי לעברו בפתאומיות והרמתי את הסכין מעל פניו.
אבל הורוס לא זע במקומו.
"לעזאזל, מה עובר עליך?" נגעתי בכתפו ומיד משכתי אותה חזרה אליי, הוא היה קפוא כל כך שהיד שלי צרבה מכאב. אם הוא היה שוכב או יושב הייתי בטוחה שהוא עומד למות, אבל הוא עמד מולי בצורה נוקשה למידי כאילו חצבו אותו בתוך סלע בלתי נראה, מד החיים שלו היה מלא ולא ירד אפילו בחצי אחוז. התחלתי לחשוד שאנונימוס קשור לזה בדרך כזו או אחרת, ניסיתי למצוא סיבה להתנהגות הזאת אבל שום דבר הגיוני לא עלה בדעתי. אל תחפשי היגיון בסיטואציה לא הגיונית מאדי.
"לא!!!" צרחה מלאת ייסורים הציפה את אוזני. הורוס זקף את ראשי והרים במהירות את שתי עיניו שנראו סקרניות להחליא. הבטתי אל תוך פניו של הורוס, פחדתי להסתובב, פחדתי כל כך עד שחשתי שהאיברים בגופי נמסים ואני נמסה יחד איתם.
"לא!! פאק!! לא!!!"
הצרחות לא חדלו להפסיק, שתי זוויות פיו של הורוס התעקלו לחיוך איטי שהתפשט על פניו הזחוחים ואישוניו התרחבו בשמחה, הוא נראה כמו מדען מטורף שצלח במטרתו.
הורוס? מה - מה קורה פה?
משהו התשנה בו לפתע, האף שלו נעלם ועיניו נמחקו תחת שיערו השחור שהתפוגג באיטיות, החיוך הזחוח שלו נעלם והותיר אחריו חלל ריק עד למסכת לבנה חסרת פנים, אבל בכל זאת הרגשתי צל של חיוך חולף על פניו. הצרחות מאחורי המשיכו לחדור לאוזניים שלי ולדקור אותי מבפנים, אז הסתובבתי. בשנייה הראשונה ראיתי את הורוס מדמם על האדמה ואת בראנדיל נסוג לאחור בתדהמה, ידיו שותתות דם. שנייה לאחר מכן ראיתי הורוס מתנפץ לרסיסים לעיני השחקנים, אותו הורוס שעמד מולי באותו הרגע וחייך למראה הורוס שלפני שנייה מת.
אז איזה מהם הוא הורוס?
מחשבותיי החלו להסתחרר, כל כך הרבה מידע לעבד, כל כך הרבה שאלות. הדברים הראשונים שחזרו אלי אחרי ההולוגרמה שהוקרנה על קיר המבוך התחילו להתחדד במוחי, להתגבש לאטם ולהתבהר יותר. שאלה טיפשית, מאדי. את לא מבינה שהנייטמן משטה בנו? הכול בולשיט, הורוס מת. זה בדיוק מה שהנייטמן התכוון לעשות, להרוג שחקנים דרך שחקנים אחרים.
גופי התאבן והלסת שלי נשמטה. אז אם הורוס האמיתי מת, מי זה ההורוס שעומד מאחורי?

עוד שאלה טיפשית מאדי.

זאבה~ לפני 9 שנים ו-8 חודשים
נירה-

הבטתי בהם, הם הרגו את הורוס. כמו שניסו לעשות לי. מאדי פלטה צרחה קטנה ונמלטה מהנייטמן. שאר השחקנים נראו מבולבלים, כל אחד הציע הצעה שונה. לא היה לי כוח להקשיב להם. רציתי לישון, הבטתי בשמיים והקשבתי לשקט שברעש.
חיפשתי את ג'ון במבטי, רציתי לעמוד קרוב אליו, להרגיש את ידו אוחזרת בידי.. חיפשתי את ג'ון אבל לא מצאתי אותו, ראיתי את הנייטמר עומד ממש קרוב אל החבורה כאילו הוא מנסה להיות חלק מהם.. למה ש.. לפתע קלטתי את ג'ון במבטי, קמתי וצעדתי לכיוונו. כשהייתי באמצע הדרך מאדי תפסה את ידי ועצרה אותי.
Lich לפני 9 שנים ו-8 חודשים
תפסתי במפרק ידה של נירה, ידעתי בדיוק לאן היא מתכוונת ללכת ולא התכוונתי לתת לה לעשות את זה. העפתי מבט אל ג'ון שעמד כמה מטרים מהמקום עמדתי, הוא נראה חיוור בדיוק כמו הורוס קודם לכן. היה ברור לי שזה לא באמת ג'ון, שזה רק הנייטמן שלובש את צורתו כדי להטעות אותנו.
למה אף אחד לא קלט את זה עד עכשיו?
"מה את עושה?" נירה נעצה בי מבט ושיחררה במהירות את זרועה מהלפיתה שלי.
"זה לא ג'ון," המילים נפלטו מפי ללא תכנון מוקדם.
"מה?" היא זקפה גבה.
"זה הנייטמן," אמרתי לפני שהספיקה לפתוח את פיה. "הוא לבש את צורתו של ג'ון כדי שלא נפגע בו, עכשיו ג'ון שנמצא יחד עם השחקנים הוא הנייטמן האמיתי."
היא מצמצה במהירות. "את חושבת שבדיחות יעזרו לנו עכשיו?"
היא התחילה לצעוד לכיוונו אבל עצרתי אותה פעם נוספת, "אני יודעת שזה לא ישמע הגיוני, אבל זה באמת לא ג'ון, זה הנייטמן, וזה דפוס הפעולה שלו. הוא גורם לשחקנים לחשוב ששחקן מסוים הוא בעצם הוא כדי שהם יהרגו אותו."
היא צמצמה את עיניה בכעס אבל המשכתי לדבר לפני שתגיד משהו. "זה בדיוק כמו שקרה לך, הנייטמן נגע בך ואת הפכת להיראות כמוהו, זה בדיוק הסיבה שהשחקנים ניסו להרוג אותך, וזאת בדיוק הסיבה שבראנדיל הרג את הורוס."
גבותיה התחברו בשאלה ואז הבעה של הבנה נסוכה על פניה. "אז איך זה שבהולוגרמה לא ראינו את התכסיס של הנייטמן?"
שמטתי כתפיים באנחה רווחה, שמחתי שהיא מאמינה לי. "את חושבת שאנונימוס ירצה לחשוף את זה בכזו קלות?" אמרתי במהירות משכנעת, ונראה שהיא האמינה לי.
היא הסתובבה לאחור והביטה בנייטמן. "זה ג'ון?"
הנהנתי. זה היה קל יותר משחשבתי.
זאבה~ לפני 9 שנים ו-8 חודשים
ירה-

איך לא הבנתי את זה קודם? איך? הכל היה כל כך ברור..
"אנחנו צריכות לספר על זה לשחקנים האחרים." אמרה מאדי בהתלהבות.
"לא.." אמרתי. "חכי.."
"למה?"
"מה עם הנייטמן הזה יכול לשנות את שיטת הפעולה שלו? יש סיכוי שיש לו עוד יכולות, בואי נהרוג אותו עכשיו כשהוא מגלה בפנינו רק יכולת אחת. ככה נאפס את הסיכוי שהו םתאום יהפוך למפלצת חזקה בטירוף שבקושי נוכל להביס אותה. תביטי עליהם, אנחנו בקושי מגובשים, אנחנו הרוסים מזה שהרגנו שחקנים שלנו. בואי נסיים עם זה כמה שיותר מהר. זה עדיף מאדי." אמרתי.
"אבל נירה, בדיוק בגלל זה אנחנו צריכים את כולם מגובשים! זה סתם יערער את הבטחון של כולם אם פתאום הנייטמן יעלם! אנחנו צריכים להביס אותו כקבוצה!"
"טוב.. אבל תספרי את.." מלמלתי והלכתי אחריה.
זאבה~ לפני 9 שנים ו-8 חודשים
*נירה
Lich לפני 9 שנים ו-8 חודשים
התקדמנו לעבר השחקנים, הם עמדו בצורה שנראית כמו מעגל בכוונה שהיא תהיה מעגל, אבל זה כנראה לא הצליח להם כי חלקם היו עדיין מבולבלים מהמוות הפתאומי של הורוס. בראנדיל לא היה בסביבה, גם לא קאווינה, הסקתי מכך שבראנדיל לקח את זה קשה, ובצדק. אבל לא חשבתי שזה הדבר הכי נכון לעשות עכשיו, היינו צריכים להיות מגובשים על מנת לפעול ולהרוג את הנייטמן.
גייסתי את כל כוח הרצון שעוד נותר בי כדי לגרום לשחקנים להאמין לדבריי, וזה עבד. אך היו הרבה שהתנגדו וטענו שזאת מחשבה לא נכונה ואם ננקוט בפעולה כזאת אנחנו עלולים להרוג את ג'ון.
"אנחנו חייבים לקחת סיכון," דחקתי בהם, למרות שזה היה נראה אבוד. "בינתיים הנייטמן ממשיך להרוג ואנחנו –"
"אז אומרת שאם נהרוג את הדמות המקורית של ג'ון הנייטמן ימות?" שאלה פאן ושמץ של פקפוק נשמע בקולה.
"מצד שני, אם נהרוג את הדמות של הנייטמן ג'ון עלול למות, בדיוק כמו שקרה עם הורוס." איקן תמך בי.
הייתי חייבת לעשות משהו, לגרום לשחקנים להאמין, אבל לפני שנקטתי בפעולה משהו מוזר קרה, הנייטמן התחיל לרחף. לא הופתעתי שזה שקרה, פשוט הרמתי את ראשי לאוויר וחייכתי, ג'ון עזר לנו להבין שזה הוא באמצעות סקיל התעופה, זה עוד יותר חידד את הטענה שלי ואת המחשבה שזה באמת דפוס הפעולה של הנייטמן. מלמולים חרישיים נשמעו מסביב ותוך שנייה כולם פנו להביט בנייטמן המרחף, הנחתי שהשחקנים כבר האמינו, וגם אם חלק מהם לא, ידעתי שעליי לפעול מהר לפני שמשהו יקרה.
"אני הולכת להרוג את הנייטמן," לחשתי לנירה והתחלתי לרוץ, אבל אז היא תפסה ביד שלי ונעצה בי זוג עיניים נחושות. "לא."
מנהלות מימד 72 לפני 9 שנים ו-8 חודשים
התגובה של זאבה-

נירה-

ג'ון עופף לו שם למעלה, זה נראה כל כך כיף לעופף סתם כך למעלה.. הבטתי במי שאמור להיות ג'ון. הוא לא זז. נראה שכולם השתכנעו שהוא לא הנייטמן. לפתע ראיתי את מאדי צועדת לכיוונו של ג'ון. ליבי נמחץ.
"אני הולכת להרוג את הנייטמן." לחשה אליי מאדי והתחילה לרוץ. לפני שהבנתי מה אני עושה תפסתי לה את היד ולחשתי "לא".
"מה נירה?" היא שאלה וניסתה לשחרר את ידה. "חשבתי שזה ברור שצריך להרוג את מי שנראה כמו ג'ון כדי להרוג את הנייטמן."
"אני יודעת.." אמרתי.. לא הבנתי מה קרה..
"זה בסדר נירה." לחשה אליי מאדי. כאילו היא מנסה להרגיע ילדה קטנה. הרגשתי באותו רגע כמו ילדה קטנה, כמו מישהי שלא רוצה לחטוף את הדקירה הקטנה של החיסון..
"אני יודעת." אמרתי. רציתי לשחרר אותה, אבל לא יכולתי. דמעות חנקו את עיניי.

אקו לפני 9 שנים ו-8 חודשים
ופתאום
הכול התחבר.
הסרטונים המוזרים של האנשים שהורגים אחד את השני, החברים המתים שלנו, הרמז...
הנייטמן לא הרג אותנו, אנחנו עשינו בשבילו את העבודה. אנחנו הרגנו נייטמן על כל אדם שמת. הוא באמת הפך אותנו לרוצחים, ולחשוב שאני השתתפתי בזה... הייתי אחד מהאנשים שתקפו אותו... זה אומר שפגעתי בנירה, בגללי היא נפצעה. אני... פגעתי בנירה. זה כאב, כי באמת התחלתי לחבב אותה. היא הייתה שקטה לפעמים, אבל עדיין מלאת חיים. מה היה קורה אם היינו הורגים אותה?
לא, זה לא משנה, מה שמשנה עכשיו זה לגמור את זה. לנצח את הנייטמן. הנייטמן בעצם היה אחד מהאנשים שלנו... אבל כולם היו כאן, זה לא ייתכן, אלא אם כן הנייטמן... מחליף אחד מאיתנו!
זה היה כל כך ברור, תהיתי למה לא הבנתי את זה קודם, זה אומר שאנחנו צריכים להפסיק להתקיף את מה שנראה לנו כנייטמן, ולמצוא את האדם המזוייף.
הרגשתי... מגע, מגע קר ומצמרר, משהו לא בסדר.
פניתי לסרוק בעיניים שלי את כל האנשים, אבל אף אחד מהם לא נראה שונה, חוץ מזה שכולם בהו בי, והנייטמן עמד בדיוק מאחוריהם.
כל החושים שלי צעקו שמשהו לא בסדר, הנייטמן הסתכל ישירות לעיניים שלי עם הפרצוף המת שלו, ודמיינתי אותו מחייך. פתאום הבנתי שהצל שלו לא תואם את הצורה שלו, היה לו צל של אדם רגיל, אבל למה שהמשחק יהיה כל כך ברור? אלא אם כן...
הזזתי את ראשי במהירות וחרדה, מהצל שלי התפרשו המון זרועות צללים, הבחנתי בהן רק כשחיפשתי אותן, זה אומר לי רק דבר אחד.
אני הנייטמן.
שיט.
היה רק דבר אחד שיכולתי לעשות. הסתערתי לכיוון הנייטמן האמיתי. חלק מחברי הקבוצה שלפו נשקים, מאדי ונירה, שהיו במהלך משהו, בהו בי בתמיהה.
התקרבתי לקבוצה וקפצתי מעליהם בזינוק אדיר וחצי תעופה.
הנפתי את החרב שלי במהירות אדירה שוב ושוב ושוב על הנייטמן, הוא התחמק מרוב המתקפות, אבל הצלחתי בקושי רב סופסוף לפגוע בו... והמכות עברו ישר דרכו. ברור! למה שהאדם שנראה כמו הנייטמן יהיה מסוגל לפגוע בו? זה יהרוס את כל המשחק. אבל זה נתן לי רעיון.
הנייטמן התחמק אל בין חברי הקבוצה המסתערים. נשאר לי רק רמז אחרון לתת להם.
העמדתי פנים שאני עומד להתחמק, הנייטמן צפה מרחוק בהנאה. נעצרתי ונתתי לעצמי להיפגע מחרב כשההתחמקות שלי הפכה לפתע לזריקת סכין מהירה. איבדתי שליש מהחיים שלי וכולם צפו בבהלה כשהסכין שזרקתי פגע בנייטמן, או ג'ון, המופתע, ועבר דרך החזה שלו ישר בלי שיאבד אפילו טיפת חיים. הוא בהה בי בפרצוף ריק מהבעה, פשוטו כמשמעו, ואני השבתי לו בחיוך המרושע ביותר שידעה האנושות. ניצחון.
עכשיו כולם עלו על הטריק שלך, מפלצת.
Brandil לפני 9 שנים ו-8 חודשים
אני ישבתי, חבוי מכל.
ישבתי, והתרכזתי בצלילה של הרוח הנושבת בקלילות במבוך.
הרגשתי פרצי אוויר נעימים חולפים על פני מדי כמה שניות, פרצי רוח חלשים. מרגיעים.
ולמרות זאת, יכולתי להרגיש את המועקה הגדולה אשר על ליבי.
ולמרות זאת, המילים הללו המשיכו לחלוף בראשי.
אני הרוצח, אני הרוצח, אני הרוצח.
ללכת.
לברוח.
להתחבא.
אני הרוצח, אני הרוצח, אני הרוצח...

ולפתע, שמעתי קול.
קולה של שחקנית.
קולה של קאווינה.
"צ'ארלי! צ'ארלי!!
איפה אתה?
בבקשה תענה לי!
צ'ארלי!"
קאווינה.
סוף סוף, פרצוף מוכר.
פרצוף שאני יכול לסמוך עליו.
אולי כדאי שאני אצא, אבדוק מה היא רוצה?
לא.
תישאר חבוי.
אסור שאף אחד יימצא אותי.
אל תלך אליה.
אל תחשוף את עצמך.

"צ'ארלי!
צ'ארלי! אני מתחננת ממך, בבקשה!
צא החוצה!"
אולי בכל זאת כדאי כי אחשוף את עצמי?
אלך אל קאווינה? לענות בחיוב להפצרותיה?
לא!!
אסור!!
לא!
אסור שאף אחד יימצא אותי.
שיעזבו אותי בשקט!

"צ'ארלי!
אני רואה אותך!
בבקשה! צא משם!"
שיט.
היא ראתה אותי.
לרוץ. לרוץ כמו הרוח.
הרחק. הרחק מקאווינה.
הרחק מכולם.

קאווינה החלה להדביק בריצתה אותי, במנוסתי.
"עצור!" היא משכה בצווארוני.
העצירה הפתאומית גרמה לאיבוד שיווי משקל כמעט מיידי.
נפלתי על הרצפה הקרה.

(חשבתי להמשיך פה את הדיאלוג, אבל החלטתי להעניק נא את הכבוד למשוררונת.
בהצלחה.)
מנהלות מימד 72 לפני 9 שנים ו-8 חודשים
והו! כפיים לארן!
מנהלות מימד 72 לפני 9 שנים ו-10 חודשים
קומה 5 – חלק 2

מפלצת 2- ספיידוזאורוס סגול.
תמונה: http://fc00.deviantart.net/fs46/f/2009/193/8/b/Insect_project__1_by_Isdrake.jpg

הספיידוזאורוס הסגול הוא חרק מסוכן ביותר, אמנם קל להרוג אותו בכל דרך אפשרית, אבל אם הוא עוקץ אותך שלוש פעמים אתה מת. העוקץ שלו נמצא... נו, אתם יודעים, איפה שנמצא העוקץ של הדבורה XD.

אם הספיידוזאורוס הסגול עוקץ אתכם פעם אחת - אתם תרגישו חולשה וחוסר יציבות למשך דקה, מה שאומר שזה יקשה עליכם להילחם מבחינה פיזית.

אם הספיידוזאורוס (ואו, הצלחתי לכתוב את השם שלו בלי שזה ישלים לי. ^^) עוקץ אתכם פעמיים- בנוסף לחולשה וחוסר יציבות, ראייתכם תיטשטש והמקום בו נעקצתם יכאב ויקשה עליכם לזוז (זה אומר שזה קצת ישתק אתכם ואם תתעקשו לזוז... אז אאוץ').

אם הספיידוזאורוס עוקץ אתכם שלוש פעמים - משמעותו: מוות, וזה לא נתון לוויכוח. אז אם תחליטו להשתעשע קצת, תזכרו שזה עלול להרוג אתכם כי אתם תפגשו בספיידוזאורוס עוד בהמשך.

*****במידה ושחקן נפצע (נעקץ), הספיידוזאורוס מכיל בתוכו נסיוב, מה שאומר שתוכלו להשתמש בו, ואז תצטרכו... האמ... איך אני אגיד את זה בלי שזה ישמע מגעיל?
טוב, תצטרכו "לנתח" את הגופה שלו. לשסף את גופו לחתך עמוק, להוציא את איבריו הפנימיים ו- אוקיי אוקיי, אני לא אפרט יותר מידי, פשוט... תמצאו את הנסיוב. ******

ואנחנו מציינות מעכשיו – אם אנחנו רואות ששחקן לא מגיב עד לבוס אז יהיה לו עסק עם מאדי, כן?
סתם סתם.
אנחנו נהרוג אותו כמובן. שזה הרבה פחות גרוע מלהסתבך עם מאדי הסדיסטית המטורפת.
אבל באמתתת, לא חבל על הדמות המדהימה שלכם?
ת – ג – י – ב – ו.
מיאו.


ד"א – אנחנו מקיימות את הבטחתנו לאנשים שהגיבו בחלק הראשון (על המינוטאור), ונחלק להם את הפרס שאנחנו חייבות להםםםם. אבל רק לאנשים שהגיבו, אנחנו מבקשות (ומזכירות):

- מאדי
- ג'ון
- בראנדיל
- קאווינה
- איקן
- נירה
- קרייטוס
- מליסה
- שדונית קטנה (שישי)
- דואורדון.

אתם מקבלים............... רדאר שקולט מפלצות!!!

למי שלא יודע- https://upload.wikimedia.org/wikipedia/commons/8/88/Radar2.gif
*הרדאר קטן, בגודל של מצפן. הוא ישמש בעיקר כדי לזהות מפלצות (אויב) וכשהוא יזהה, הוא יתחיל לצפצף. כאשר המפלצת כבר נמצאת ממש בקרבת מקום הוא מפסיק.
הרדאר לא תמיד אמין, לפעמים הוא יצפצף כאשר הוא יזהה עצם בלתי מזוהת גם אם הוא לא נחשב כאויב.
הוספנו את החפץ לפריטים בדף הדמות שלכם, למי שלא שם לב.
למגיבים על הספיידוזאורוס הסגול – גם יהיה פרס, אז קדימה, לכל האנשים שהגיבו על המינוטאור – אל תשברו את רצף הפרסיםםםם.
ולאנשים שלא הגיבו... תתחילו רצף עכשיו!

אה, ולא צריך לשלוח תגובות למנהלות הפעם. פשוט תרגישו חופשי להרוג כמה חרקים שתרצו, המספר כרגע אינו מוגבל.

בהצלחה לכולם!
Lich לפני 9 שנים ו-10 חודשים
מאדי: חלק 2- קומה 5.

שעה. שעה וחצי. המבוך סבב סביב עצמו. או שלא, אולי הוא פשוט התקדם עד לאינסוף. כמו מסדרונות ארוכים המעברים הסתעפו לכיוונים שונים, יותר מפעם אחת לקחנו את אותה פנייה ומצאנו את העץ הגדול שעל גזעו הסתמן חץ אדום, מה שהבהיר לנו שהיינו שם קודם לכן. בשלב מסוים כבר התחלתי לחשוב שעלינו להפסיק לסמוך על החצים ולהמשיך בפנייה המנוגדת. האוויר היה לח וחם, הוא קפח על עורנו בלא הרף, חשתי זיעה נספגת בשולי שיערי וזולגת לאורך עורפי. במשך כל ההליכה לא הרמתי את עיני מהאדמה, צעדתי בדממה מוחלטת מאחורי כולם וניסיתי לסדר את נחשול המחשבות שהתערבב במוחי. ידי המיוזעות שהיו טמונות בתוך כיסי מעילי עקצצו מרצון להשמיד את כל העומד בדרכי, רציתי להלום על קירות המבוך ולהרוס אותן. לא יכולתי לשאת במחשבה שעוד לא עברנו את הבוס ושהמינוטאור הוא רק ההתחלה ממה שהמבוך עוד מכיל בתוכו.
הרמתי את ראשי בעייפות ועיני נתקלו לפתע בגבו של דואורדון, הוא עצר בפתאומיות כה רבה שהתנגשתי בו במלוא העוצמה והוא נאלץ לאחוז בכתפיי כדי שלא אמעד.
"סליחה." מלמלנו באותו זמן, שפשפתי את מצחי במבוכה והסטתי את מבטי, למרות החושך המוחלט חשתי שמבטו חורך אותי מכל הכיוונים.
"למה עצרנו?" מיהרתי להגיד והרמתי את קולי.
דואורדון סובב את ראשו לאחור ואז חזר להביט בי, אבל נמלטתי ממנו עוד לפני שהספיק לפתוח את פיו. נדחקתי בין השחקנים, רק אחרי שעיני הסתגלו לחשכה יכולתי להבחין במקום שעמדנו בו, אחד מקירותיו הגבוהים של המבוך חסם את דרכנו, והחץ האדום שסומן על הקיר לצידי הצביע על המעבר החסום כמתבקש לדחוק אותנו לפנים. נרתעתי לאחור כאשר הולוגרמה קטנה של שעון דיגיטלי הופיעה מולי ועליו קרנו ספרות אדומות, 0:35:7, כל שנייה שעברה הורידה עמה ספרה נוספת מהשעון.
"מה זה אמור להביע?" שילבתי ידיים בתמיהה.
"השעון הזה כנראה מקציב לנו זמן מנוחה," אמרה קאווינה בעניין והצביעה על הקיר מולנו. שקי שינה שלא שמתי לב אליהם קודם לכן שכבו בשורה מסודרת צמוד לקיר ולידם עששיות נפט מזכוכית, הנרות בתוכן היו כבויות. "יש לנו פחות משעה לנוח לפני שנצא שוב לדרך."
"טוב לדעת שלאנונימוס אכפת מאיתנו." התלוצצה נירה, אבל ראיתי את המתח הגלוי על פניה.
השחקנים דשדשו לעבר שקי השינה, שבאופן צפוי היו בדיוק כמספר השחקנים בבית המשימות שלנו. גררתי את שק השינה שלי הרחק מהשאר ונצמדתי לקיר המנוגד, האדמה מתחתיי הייתה לחה וקרירה עד שחשקתי להיקבר בה.
"יש מקום פנוי?" יד מעורפלת שאחזה בעששית נפט הגיחה מתוך החושך והאירה את פניו של איקן, עיניו הכחולות נצצו לאור הנר המרצד, הוא השתופף לשנייה והניח את העששית על האדמה, לאחר מכן רכן לעברי בחיוך עד שחשתי בשפתיו מגששות לעבר שפתיי ונפגשות בעדינות לנשיקה רכה. ידיו התגנבו מתחת למעיל העור שלי ומשכו את גופי אליו עד לנשיקה עמוקה יותר, תחושת שפתיו עוררה בי זרמים חשמליים לאורך כל הגוף והלב שלי פעם כל כך חזק שחשבתי שיתפוצץ. כרכתי את ידי סביב עורפו והעברתי את אצבעותיי בשיערו המלא, מגעו היה רך כמו מברשת משובחת. נשענתי לאחור וגבי פגע ברכות בשק השינה, איקן התנשא מעליי, ידיו נעו על העיקול של מותני ושפתיו הצמודות לצווארי התחילו לנשק אותי. נצמדתי אליו בכל גופי, אני לא בטוחה כמה זמן נשארנו צמודים, אך בתוך זמן קצר היינו שנינו שטופים זיעה מהחיבוקים החטופים ומהלחות שעוד נשא האוויר הקיצי.
זה היה רגע גנוב.
שפתיי הרפו ממנו לרגע, אם כי הייתי מוכנה להמשיך כך לעד, אבל סדרת צלילים עמוקים וחזקים לכדו לפתע את אוזני הימנית. נראה כי גם איקן שם לב כך, כי באותה שנייה הוא התנתק ממני וזקף את ראשו.
ראשים נוספים צצו מתוך שקי השינה לנוכח הצלילים הצורנים, זה הרגיש כמו להתעורר בבוקר רגיל כשהשעון המעורר מעיר אותך. נחפזתי להביט בהולוגרמת השעון והופתעתי לגלות איך הזמן עבר כהרף עין, השעון התחיל ספירה לאחור מעשרים שניות. אבל זה לא היה מקור הצליל, נדרשו לי כמה שניות להבין שמקור הרעש מגיע מתוך הרדאר שרטט בתוך הכיס הפנימי של מעילי.
כשהוצאתי את הרדאר איקן כבר הספיק להקדים אותי והוציא גם את שלו, חיכינו בדממה כאשר האור הירוק חלף בסיבוב על פני הצג. ברגע מסוים הופיע על הצג השחור נקודה בלתי מזוהה, כשהיא מתקרבת לעברנו מהכיוון ממנו התחלנו.
פתאום פסקו הצלילים הצורנים. הולוגרמת השעון סיימה את הספירה לאחור ונשארה דוממת על אפס. כולם השתתקו. לרגע אחד השתררה דממה מוחלטת, כאילו משב רוח על טבעי עבר בסערה את המקום ושאב החוצה את כל הצלילים.
ידו של איקן התהדקה סביב זרועי, היא רעדה. תחושת אי נוחות קיננה בבטני וליבי ניבא רעות.
ואז כל הראשים הזדקפו, כמה נקודות סגולות ובוהקות זהרו מתוך החושך והתקרבו לעברנו בצליעה, שנייה לאחר מכן יצור דמוי חרק ענקי הגיח מתוך מסך האפלה.
מישהו צרח מאחורי.
שמטתי מידי את הרדאר ברגע שהצג השחור התמלא בנקודות בלתי מזוהות שהקיפו אותנו מכל עבר.

שיט.

(אנשיםםם, אני מחדשת את מסורת השיט! הישארו נא נאמנים!
ו... קדימה! תתחילו להרוג חרקים פן הם יעקצו אתכם למוות!!! מוחאעאעא. מיאו.)
Stingray לפני 9 שנים ו-9 חודשים
מליסה: חלק 2 קומה 5

(מאיפה שק השינה, אגב? גם אני רוצה!)

לא הלכתי לישון. לא יכולתי.
התאמנתי קצת על חתיכת טחב בקסמי שינוי צבע. ניסיתי לשנות רק חלק ממנה, בדוגמאות, להסוות אותה לגמרי.
רוב מה שעשיתי זה להפוך אותה לגוש סגול מזורגג.
בקושי יכולתי לשמוע את הרדאר המצפצף בין הקריאות של השחקנים האחרים וחריקות השריון של החרקים הענקיים מסביב. מישהו צרח, שחקנים התחמשו, ואני הייתי מוקסמת.
תבינו, סגול זה הצבע האהוב עליי.

החרק המוביל בשיירה שלף עוקץ זעיר. למרות גודלו, לא התקשיתי להבין שאסור לי לגעת בו. מאחר והועקץ עצמו לא גדול מספיק כדי להרוג שחקן, הנחתי שהוא מורעל באיזה חומר מלבב. אני מעדיפה לא לגלות.
"יש להם עוקצים!" צעקתי לכל מי שמוכן לשמוע. לא שיותר מדי שמו לב.
רצתי אל אחד מקירות המבוך ובו גוש הטחב הסגלגל שלי. התרכזתי וניסיתי לגרום לטחב לצמוח. הוא צמח, עשרה סנטימטרים, ועוד עשרה סנטימטרים, אבל בקצב הזה עד שאצמיח מספיק כדי ללכוד חרק אחד כל האחרים כבר ייעקצו.
"אנשים!" צעקתי שוב "שכמה שטובים בלחימה יעסיקו את החרקים ושכמה יצמיחו רשת!" צמח המבוכים התארך לכדי חצי מטר בערך. התאמצתי יותר, והוא צמח בפתאומיות למטר שלם.
"אנשים, תעזרו!" צעקתי שוב. אם לא כל הגיבורים האלה החרקים כבר היו מחוררים אותי בעקיצות מרוב הצעקות שלי.
הגעתי רק לשני מטר, וגם זה בקושי.
נאנחתי. זה לא מעניין אותם. הם באו למשחק כדי להנות ולעשות אקשן, לא על מנת להקשיב לנערות מבוגרות בנפשן שאומרות להם להימנע ממכות.
במיוחד כשהנערה המבוגרת בנפשה הזו היא אני.
זה חסר טעם.

שמעתי מישהו זז מאחוריי. הסתובבתי במהירות ולכדתי בצמחים את השחקן האומלל שכנראה בא לעזור לי. התרתי את הגוש, שהוסיף לי עוד שלושה מטרים לפחות.
"רוצה לעזור?"

(מי שרוצה, שייהנה)
Brandil לפני 9 שנים ו-9 חודשים
תחפה עלי מאחור!" צעק אלי דואורדון, בזמן שהדף קבוצה של העכבישים המבחילים הללו.
עמדנו ביחד, גב אל גב, בזמן שעדר שלם של המפלצים הללו התחיל להתקהל סביבנו, מביטים בנו בעיניהם הסגולות, ומשמיעחם את קריאותיהם מקפיאות הדם.
דאמיט דאמיט דאמיט.
אני צריך תכנית. ומהר.
...

"תקשיב לי טוב דואו! לשנינו יש קסם רמה 4, מה שאומר ששנינו יכולים ליצור מגן קסום. אני צריך שתיצור ביחד איתי מגן אחד גדול שיקיף את שנינו. כח הקסם המשולב של שני המגנים שלנו אמור לתת לנו הגנה מספקת כנגד החרקים הללו!" צעקתי לעברו, מעל רעש קריאות הקרב של החרקים.
"ואז מה נעשה?!"
"ואז... נסתער."
"מה?! אתה משוגע לגמרי!" ענה לי דואורדון, שהיה באמצע התקף פאניקה מינורי.
"אם אתה רוצה למות כאן, אל תקשיב לי. אם אתה רוצה לחיות, עשה מה שאני אומר לך!" ניערתי אותו. "תיכנס לפוקוס!"
"אני לא רוצה למות, בן אדם! פאק!"
"אתה לא תמות. כל עוד תעקוב אחרי ההוראות שלי, אתה. תחייה. אתה סומך עליי?"
"כן..."
"יופי. אתה מוכן? שלוש. שתיים. אחת. עכשיו!" צעקתי.
רצנו במהירות, עם המגן המשולב סביבנו, אל עבר "חומת החרקים" הגדולה אשר נוצרה סביבנו.
זינקנו קדימה, והתנגשנו בחומה בכל הכח שיכולנו לגייס.
בום.
עדר של חרקים התמוטט על רצפת המבוך.
"חה חה! זה כמו באולינג!" פרץ דואו בצחוק.
זה באמת היה מעט כמו באולינג... חיח.
המשכנו לרוץ. לברוח. לפתע, דואורדון עוצר בפתאומיות.
"בראנדיל. עצור." לפתע עטו פניו הבעה רצינית.
"מה קרה?" שאלתי.
"אנחנו צריכים לעזור למאדי. ועכשיו." אמר והצביע לשמאלנו, בצד השני של הרחבה.
מאדי בצרות צרורות.
היא היתה תפוסה בתוך סבך קיסוס קוצני, שהיה... אין דרך אחרת לתאר זו מאשר... בחיים.
הוא התפתל סביבה וכלא אותה בתוכו כמו נחש חנק עצום מימדים. לעברה התקדם לאיטו אחד מן הייצורים המזוויעים הללו, דוקרניו שלופים, והוא מוכן להרוג.
פאק.
חייבים להציל אותה. ועכשיו.
"למה אתה מחכה?! רוץ!" החזיר אותי דואו לפוקוס.
באותו מבנה הגנתי שהסתדרנו בו קודם, רצנו אל מאדי. רק שלא נגיע מאוחר מידי. אני מקווה...
תוי פניו של דואו היו נחושים. הוא זימן שני כדורי אש בידיו, בוערים כמו 1000 שמשות.
בעיניו היה מבט של טירוף. של זעם. של... אי שפיות.
הוא הולך לקרוע את החרק המסכן לגזרים.
ולפתע, לידנו, ראיתי את איקן. הוא רץ במהירות כמעט על אנושית אל מאדי, ובעיניו אותו מבט אחוז טירוף. צמרמורת עברה בגבי.
מה עובר עליהם?

איקן פעל קודם.
טעון בכל הזעם אשר בקרבו, ירה הוא כדור אש ענקי בגודלו אל עבר המפלץ, אשר צרח צרחת כאב מחרישת אוזניים בעקבות הפגיעה. הם עומדים לקרוע אותו לגזרים.
כשבריר שנייה אחריו, ירה דואו את כדורי האש אשר היו בידיו, ואלו התפצחו ברעש על גבו של המפלץ, מה שהוביל לעוד צרחה מחרישת אזניים מפיו של היצור. חצי מגבו נשרף, וחשף חלק מן האיברים הפנימיים שלו.
בלע. מגעיל. אבל הקרב עוד לא נגמר. עדיין.
"תיפרד מהמבנה, דואו!" הוריתי לדואורדון.
"למה? מה אתה הולך לעשות?" צעק, מנסה להתגבר על רעש הקרב.
לא עניתי. אני הולך לחסל את הייצור הזה.
הגיע הזמן להשתמש בטריק הישן והטוב.
ריכזתי את כל כח הקסם שנותר בי בחלקו הקדמי של המגן שלי, שהתחיל לזרוח באור אדום ובוהק.
רצתי אל המפלץ מהר ככל שרגלי יכלו לרוץ. יכולתי לשמוע את הרוח שורקת באוזניי. את הריאות שלי מתאמצות.
זינקתי אל ראשו של היצור.
"אהההההההה!!!!!" ניגחתי בכל כוחי את ראשו של העכביש.
בקול פיצוח מבחיל, רוסק ראשו של המפלץ, אשר נשם נשימה חנוקה אחת אחרונה, לפני שקרס ברעש מחריש אזניים על רצפת המבוך.
ת'אנק.
ריצ' רצ' לפני 9 שנים ו-9 חודשים
בבת אחת כל הרדארים הירוקים האלו שחלק מהשחקנים קיבלו, התחילו לצפצף. אני שמה את ידיי על האזניים "תשתיקו את זה או משו" אני רוטנת. "מפלצות סגולות!" מישהו צועק בבהלה, אני מסתובבת לכיוון הקול. אכן, מפלצות סגולות ומוזרות מתקדמות לעברנו באיטיות. ספיידוזואורוסים קטנים וקטלניים (אחלה שם, אגבXD) בעלי עיניים מפחידות.

כל האזור הופך לתוהו ובוהו אחד גדול, כולם מנסים להלחם בספיידוזואורוסים ולא להיעקץ בו זמנית. אני מצמיחה במהירות רשת גדולה של דשא שתשמש כמגן ומפרקת אותה לחבלי דשא גדולים כדי לקשור בחזקה את החרק שמתקרב אלי עם עוקץ שלוף. כשזה מת, אחד חדש מתקרב אלי מאחור, אני מסתובבת- אך לא מספיק מהר והוא עוקץ אותי בכתפי "אוחח תקוללי רמת קסם 2" אני נאנחת בכאב ותופסת את הכתף. הספיידוזואורוס מתקרב אלי שוב במטרה לעקוץ אותי שנית כשאני חלשה ולא יכולה להגיב אך חרב כסופה פוגעת בו פתאום במהירות הבזק ומבתרת אותו לשנים. "תודה" אני צועקת לעבר מקור החרב הבלתי ידוע ומצמיחה מחדש את הדשא, חברי הנאמן. אני קולעת לי מין חבל חזק ומצליפה בשני חרקים בחזקה, הם מתמוטטים להם על רצפת המבוך. אני מנגבת אגלי זיעה ממצחי, נושמת עמוק ורצה לעבר שני חרקים נוספים ובועטת בהם בחזקה, נמנעת מלהתקרב לאיזור העוקץ שלהם. כשגם הם מתמוטטים אני קושרת חבלי דשא לרגליים כדי שאוכל להמשיך לבעוט בחרקים בלי להיעקץ עוד הפעם... שלושה נוספים סופגים ממני מהלומות.
פתאום, אני שומעת את מליסה צועקת "אנשים! שכמה שטובים בלחימה יעסיקו את החרקים ושכמה יצמיחו רשת!" אני מביטה לעברה, ורואה שהיא נאבקת להצמיח מן חומה של טחב. "אנשים, תעזרו!" היא צועקת שוב. אני מתקרבת אליה במטרה לעזור אך היא כנראה נבהלת מקול צעדיי וקושרת אותי בצמחים. "או, וואו נחמד מצידך" אני זועפת והיא מתירה אותי. "רוצה לעזור?" היא שואלת "ברור, אני אוהבת לעזור לאנשים שקושרים אותי" אני מגלגלת את עיניי אבל מתחילה לסייע לה במלאכת בניית החומה.

(אני מקווה שלא ניסחת את זה בכוונה בלשון זכר סטינג:)
DARK-MANDOR לפני 9 שנים ו-9 חודשים
אחחח,שק שינה,מת על זה!סגרתי לרגע את עיניי ופקחתי אותם,מה שהיה נראה כמו מצמוץ,היה 3 דקות לסיום.
איך.טוב כדי שאקום.קמתי,התמתחתי..הסתכלתי בהדרגה בחומה,מנסה לראות כמה גבוה היא...:50 מטר בערך
אולי."חשבתי לי.לפתע צפצוף נשמע,לא ידוע מה זה...זה נשמע מהכיס שלי...אין לי כיסים!
פתחתי את התפריט והוצאתי משהו שנראה כמו רדאר כזה..
לפתע כל סביבנו היה נקודות אדומות(?)
שיט.
חרקים.נראה לי.נערתי את הראש בשביל להיות בטוח.בטוח.היה על ראשם את השם:"ספיידוזאורוס"
8 חרקים בערך התחילו להתקדם צעד-צעד.לאט.אלינו.שולפים עוקצים.
"יש להם עוקצים!"מישהי צעקה. "אה באמת,חשבתי שזה ידיים קטנטנות מהתחת שלהם והם מחזיקות צמר גפן מתוק בשביל לחלק לנו!"מלמלתי בעודי שולף את חרבותי.חרק קפץ,
הצרחות שלו הכאיבו באוזני וחתכתי את האוויר לשם אזהרה.אך הוא בכל זאת קפץ...עשיתי מיד מגן והחרק עף משם ככדור.שני החרקים האחרים באו עלי,מישהו מימיני הצמיח דשא,תפס את שני החרקים וזרק אותם עשרות מטרים באוויר."יש לי רעיון."אמרתי לעצמי.הצמחתי חצי מטר דשא עבה(מקבץ של הרבה),תפסתי חזק והרמתי אותי עדדדד לחומה.
דבר הראשון שעשיתי חוץ מלהשאר יציב-מפחד,הא להשקיף את ההמשך.רק מבוך...ראיתי רק קירות,ולא הרבה כי היה חשוך.הסתכלתי למעטה,חבורה של 6 חרקים מתפסים במהירות לעברי/יצרתי כדורי אש והתחלתי לירות.
2 מתו או נשרפו ונמחצו כשנפלו.כל גופי כאב,"מהחוט" דשא שהצמחתי.לקחתי סכין הטלה,הצמחתי קצת מ"החוט"דשא,הקצה תפס את הסכין והוא שוגר על חרק..החוט עבר את החרק,ואז עלה מעלה,נתקע בתחת שלו ויצא מהפה,ומשכתי את הדשא החוצה בשביל שהחרק יפול.3 מ 6.
התיישבתי מכאב."למה זה כל כך כאב?!כולה דשא באורך של 50 מטר אם לא יותר!דאמט."צעקתי על החרקים הקרובים.זרקתי סכין הטלה,היא פגעה בחרק שהיה ממש קרוב,ו אויב החמישי הרגתי בעזרת כדור אש והחוט מדשא-וסכין.האחרון היה קרוב מדי.קפצתי מטה,האוויר הקריר פלש לראותי וכשהגיע הזמן המדויק והנכון(כאילו שצריך אחד כזה) נתתי אגרוף לחרק והוא נפל יחד איתי."עזרה!"צעקתי.
שלפתי את החרב ונלחמתי בחרק.הוא עקץ אותי פעם אחת ארוכה וכואבת ואז הרפתי לו את הראש עם גלגול באוויר.
בום!
האף שלי היה סנטימטרים ספורים מהאדמה.הסתכלתי למעלה וראיתי דשא מוצמח שאוחז בי חזק...מידי.
זאת היית מאדי.הדשא עזב אותי והתיישבתי על הקרקע.
"תו.."לפני שהספקתי להשלים משפט כמה חרקים קפצו עליה.שיט.
עצמתי עניים וחיקיתי שהכאב והחולשה יעברו.אחרי זמן מה לא מוגדר פקחתי עיניים וראיתי את איקן
ודואורדון עוזרים לה.
והתחפפתי משם.
יאיר לפני 9 שנים ו-9 חודשים
המבוך נשאר חשוך, עימו החדר שתק בדממה. אנשים לא זזו, הם נשארו במקומם. הקירות לא זזו, הם נשארו בתנוחה המפחידה שלהם, שהזכירה לי את כל הרוע שהוצף במבוך הזה. בצד לצד ניצן היה לראות אנשים מזועזעים מהמינוטאור, צרחות, יללות, בכי ילדותי נשמעו מכל עבר. אך אני לא, מאדי לא. אנחנו ידענו שאנחנו צריכים להיות חזקים. אחרת מי יהיה? המינוטאור הייתה מפלצת לא קלה בכלל, בזבזתי עליה שיקוי ריפוי. שיקוי שהיה יכול להציל את מאדי, יום אחד. המינוטאור היה המפלצת הראשונה! הקלה ביותר. אני לא מסוגל לתאר מה יבוא בהמשך, או איך נשרוד את המבוך. דבר אחד דווקא כן ידעתי, שעליי להיות עם מאדי. להגן עליה, בכל דרך! אפילו אם זו הקרבת חיי. הסתכלתי עליה, בדממה. האזנתי לכולם. הבחור ההוא הלך לעבר מאדי, ב"תקילה" "מקרית". אני כבר לא מכבד אותו מאז התקרית ההיא בחדר המיטה, אני כבר לא סומך עליו. הוא אוהב את מאדי, זה ידוע. אך הוא לא ישיג אותה, כל עוד אני פה.
אנשים החלו להוציא שקי שינה, מזרונים, שמיכות. כמובן שלא הבנתי ולא יכולתי להבין את פשר הדבר, הרי אנחנו נלחמים בעבור החיים שלנו! זה לא הגיוני שנישן בסכנה כזאת. זה יהיה טבח. הסתכלתי ביותר צלילות על החדר, ומצאתי שעון הולגרמי קטן. הוא הראה זמן מסוים. הקשקשת ברשת של הקומרדס שפה שפכו אור על המקרה ומסתבר שהוקצבה לנו חצי שעה למנוחה. כמה נדיב, אך אני מניח שעם זה נחייה.
אנשים התרוצצו לכל עבר, הם היו לחוצים מאוד ובצדק, זה מאוד לא קל לחיות עם טרור שכזה, אך אנחנו חייבם להתגבר, אחרת ניכשל בצורה איומה במשימה. התהלכתי בחדר לעבר מאדי, הרי עם יש לנו חצי שעה מנוחה, כדאי לבלות אותה עם מי שמכירים, לכן התעלמתי מכולם בדרך וצעדתי במהירות. אחזתי בעששית קטנה שנמצאה בפינות החדר, כדאי שאוכל לראות משהו, ואכן ראיתי את מאדי מכינה את מקומה לסשן שינה קצר. היא נראתה לחוצה ועייפה.
"יש מקום פנוי?" שאלתי אותה בנימוס. עיניה הזוהרות ריצדו בתוך הלהבה, כנעלמו בתוכה לאט ובמהירות. התיישבתי לצידה והנחתי את העששית לידינו. איקן, כדאי לך לבלות את הזמן הפנוי עם מי שאתה אוהב, ולעשות מה שאתה אוהב. רכנתי לעברה בתשוקה ונישקתי את שפתיה בלהט. אחזתי בקלילות בלחייה. היא תפסה את גופי מתחת לבגדים ומשכה אותי לעברה, זה היה רגע קסום. אוזניי רעדו ולבי פעם בחוזקה. במהרה הלבבות הרוקדות הזכירו אותנו, כזוג אוהבים צעירים. היא רכנה את ידיה סביב עורפי ולכן התקדמתי אליה, הזזתי את ידיי אל עבר גבה. היא הזיזה את גופה באיטיות אחורה, וידיי החזקות החזיקו אותה בתנוחה משכרת. התנשאתי מעליה ונישקתי את צווארה בנשיקות קצרות אך חושניות, כחטף של אהבה. התגלגלנו על המיטה ונשארנו מחובקים וצמודים כזמן שהיה שקול לנצח, בראשי לפחות. אגלי זעה נעו, זזו על גופינו, והדביקו אותנו עוד יותר אחד לשני.
זה היה רגע גנוב.
לבסוף, סשן אהבתינו נקטע בידי רעש חיצוני לא מוכר, מאדי הבחינה בזה ראשונה. היא הטה את ראשה לכיוון הכל והרחק מפי. לבסוף, ראשים נוספים צצו מתוך שקי השינה לנוכח הרעש הלא גלוי ומוכר. למעשה אני חושב שאנשים הזיזו את ראשים לא בגלל הרעש, אלא בגלל האפקט הקולקטיב שגרם להטיית הראשים. מאדי נתנה לי מכה בכתף באות סימון והצביעה לעבר השעון. המורה מרה כ20 שניות. לא הבנתי למה הרעש מתחיל לפני הזמן, ואז מאדי הוציאה את התיק הרוטט שלה, ומשם יצא לו רדאר משונה. הוא רטט בקטעים מונוטוניים וברעש צורם אוזניים.
בדקתי גם בתיק שלי, שבו גם היה רדאר. לא הופתעתי לגלות שהוא גם, רוטט ומרעיש. במהרה כולם בדקו ברדארים שלהם. אנשים נבהלו לנוכח נקודה מאיימת שחורה שהתקדמה אל עבר המחנה הקטן. הם מיהרו לארוז את שקי השינה ולהתכונן ליצור הבא. לפתע, הרעשים הבלתי-נסבלים הפסיקו. שעון ההולוגרמה מנה אפס. אנשי המחנה השתתקו והפסיקו לנוע באי-שקט. רעידות באדמה, התרחשו. דלת מסוימת נפתחה ברעש מרשים.
ראיתי שמאדי לא נינוחה, אז החזקתי את ידה, למרות שגם ידי לא נינוחה ולא שקטה. בזמן הזה כולנו נלחצנו.
כולם הסתכלו אל עבר המתרחש. נקודות סגולות-לבנות נעו בתוך העלטה, וזזו במהירות לעברינו. שנייה לאחר מכן חרק נוראי נע מתוך החשיכה. הוא היה דמוי עכביש, בעל 8 רגליים ונוכחות מאיימת. צרחה מחרישת אוזניים נשמעה מכיוון הקהל. מאדי השמיטה בלהט את הרדאר שלה, שסימן קבוצה של נקודות שחורות שאיגפו אותנו. החלפנו מבטים מלאי אימה.
שמעתי קשקושים ודיבורים מלאי להט מפי הקהל. הסתכלתי לעברי. אחזתי בידה של מאדי, אך זו נשמטה. היא הועפה על ידי זרוע סגולה ועכבישית אל הקיר. למזלי, זה לא נראה שהיא נפצעה מהמכה מאוד. היא הרימה את רגלייה..אך ללא הועיל, סבך קוצני וצמחי עטף אותה. הוא הוא ונראה בחיים, מודע למעשיו. הוא עשה מעין נהמת קרב לעברי. הסתכלתי על מאדי וידעתי שאני חייב להציל אותה. בזמן הזה כבר אחד היצורים הבחין במאדי והתהלך לעברה.
באותו הזמן חבורה של חוליגנים החליטו להתגרות במזל הקטן שיש להם, ולשחק תופסת עם העכבישים. הם השתמשו במגנים הגרועים שלהם מרמה 4 והסתערו לכיוון עדר נשכן של עכבישים, רק בנס של לאקס הם נשארו בחיים. אנחנו חייבים בזמן המנוחה הבא לדבר על כללי ביטחון, אך בינתיים לא היה זמן לזה. הייתי חייב להציל את מאדי.
הטלתי עליי ברכת מהירות ועברתי במהירות הבזק ליד דואדורון וברנדיל. שמתי לב שהם שמו לב למאדי, וכבר היו מוכנים עם כדורי אש. כמובן שלא יכולתי לתת להם לשרוף את מאדי, אז מיהרתי עוד יותר לעברה, נחוש יותר מעצמי ומחיי. התקדמתי במהירות אל עבר מאדי, מוכן עם לא כדור אש, אלא ענק אדום בידיי! על ידי רצו ברנדיל ודואדורון. הנהנו להסכמה, כמו טלפתיה. ידענו בדיוק מה לעשות. דואדורון וברנדיל נעלמו כבלתי נראים והחלו להכות את היצור העכבישי בגבו ואני התייצבתי מאחוריי מאדי עם כדורי האש שלי. הספיידוזאורוס התנהג כמוכה, אבל מבולבל בו זמנית. למזלנו זה נראה שהוא חסר יכולת להתנגד או להילחם חזרה. חייכתי. דואדורון הטיל את כדורי האש שלו על העכביש ושרף אותו כמכשפה. העכביש החל "לרקוד" ולזוז בפאניקה ברחבי הקרב. הוא התגלגל ככלב על הרצפה ומת בייסורים עמוקים וביגון רב. הידד. מאדי נראתה משועשעת אך כחולה, כמובן! הסבך. בראנדיל והשני חזרו לצורתם הרגילה והנראית, ואכן המשיכו להתווכח ולהתעלל בגופה של העכביש. "עד כמה שזה כיף, אנחנו מפסידים" ברנדיל החווה לדואדורון, הוא החזיר לו בסטירה על העורף. הזזתי במהירות את כדור האש מאחורי עורפה של מאדי ושרפתי את צמח הקיסוס המטפס. דרכתי ברגליי עליו ויקרתי עליו. שחררתי את הצוואר של מאדי ועזרתי לה לקום. היא בתחילה נפלה, אך קמה למעלה. היא תתאושש, אך יש כרגע צרות יותר גדולות. הכנתי כמה כדורי אש דומים, וזרקתי אותם לשדה הקרב. זה נראה שכמה מהם פגעו, יופי.

"מאדי". התהלכתי ליד מאדי. "את בסדר? אני כאן בשבילך". חייכתי אליה, היא נראתה לא בשיאה, יש לומר.
היא הנהנה, זה היה נראה שהיא מנסה לשאוף כוחות להגיד דבר מה...אך היא וויתרה. לבסוף היא הגיבה בתודה חלושה, מבעד לנשימות חלושות.
הרגשתי שזה לא הזמן לדיבורים, אז חיבקתי אותה חיבוק עמוק ונישקתי את מצחה.
מאדי הלכה אל עבר דואדורון וברנדיל, שעדיין התעללו וביתרו את גופת העכביש.
דואורדון התנפל עלייה בחיבוק. יופי, שוב זה. הוא רכן לעברה ונישק אותה נשיקה קטנה בלחי, אומנם היא קטנה..אך יש לה חשיבות גדולה. הוא הסתכל עליי בחיוך קטן.
"אני שמח שנשארת בחיים." הוא אמר בצחוק, למרות שזה לא היה מצחיק בכלל. כעסתי, אני מודה.
מאדי חייכה. חייכה, כלומר, היא מאשרת את זה?! לא, מצטער, זה לא ניתן לויכוח. זה נגמר עכשיו.
היא חייכה חיוך תודה מהיר לברנדיל, ואז הסתכלה על המבט הזועם שלי. היא קראה את הסימנים ו"נמלטה" למקום אחר. זה היה רק שלושתנו.
צעדתי אל עבר דואדורון, שנראה די נינוח. "אתה מוכן להפסיק עם המשחקים האלו? זה לא מצחיק אף אחד." אמרתי לו בתקיפות.
"אני לא מבין על מה אתה מדבר..איקן, הכל בסדר? נראה לי העכביש שיגע לך את הראש.." הוא ענה ופרץ בצחוק צבועים.
"אולי הראש שלך השתגע. תתרחק ממאדי, עכשיו. אני והיא אוהבים אחד את השני, וזהו זה. אני לא צריך את הנשיקות שלך..אותו דבר כמו בבית המשימות."
"אה, אז ראית את זה? נשיקה לוהטת זאת הייתה. איקן, אולי פשוט היא אוהבת אותי? ולא אותך? חשבת על זה? לא? חבל." הוא ענה, ונראה מרוגז מעט.
התעצבנתי, הסתכלתי עליו במבט חודר, בחנתי את המצב וחיכיתי להתנצלות, אך היא לא הגיעה. חשבתי על כל הרגעים ההם, שדואדורון נישק או חיבק אותה. נזכרתי בבית המשימות, ובכמה זה שבר את ליבי. הכנתי את אגרופי, והנעתי אותו במהירות לעבר פרצופו של דואדורון. הוא נפל על הרצפה.
"אז ככה משחקים?" הוא שאל. "בסדר". הוא בעט בי והעיף אותי לכיוון הקיר. ישבתי על הרצפה. הכנתי מדשא כיסוי לאגרוף שלי, הוא אפף את ידי. במכה אדירה, החטפתי לו בבטן. הוא מעד ישירות ונפל על הרצפה. התהלכתי הרחק משם, והלכתי לכיוון שקי השינה, בדרך הבחנתי במאדי, היא ראתה את האירוע..ונראתה בשוק.
נכנסתי לתוך שק שינה וכיסיתי את עצמי. לבד.
מישהי לפני 9 שנים ו-9 חודשים
מימד 1 – קומה 5 (תגובה שנייה(:
הלוואי שהייתי יכולה לשקר לעצמי, על זה שנלחמתי (או שבעצם אומרים "קסמתי"?) באומץ, שעזרתי לחבריי ושימשתי דוגמא למופת לכמה אפשר להשתנות כשרק מנסים. לצערי, אני גרועה בשקרים לעצמי ולכן אפילו לא ניסיתי. בסך הכל הייתי מאחורי כולם וניסיתי לעזור להם "מאחורי הקלעים", לא שזה השפיע יותר מידיי – בסך הכל קסמתי להם מגן לכמה שניות וריפאתי פצעים שטוחים (בכל זאת, כל הדבר הזה חדש לי מאוד). אחרי שמאדי הרגה את המינוטאור נחנו קצת. חלק מהשחקנים קיבלו רדאר מפלצות שמצפצף כל פעם שמפלצת מתקרבת לאזור, אבל הרדאר לא הכי אמין. לא ידעתי מה יותר גרוע – לקבל כזה רדאר ולא לדעת האם בכל פעם שהמכשיר מצפצף זו תהייה מפלצת, או לא לקבל רדאר ולהישאר במתח תמידי. התחלתי לבכות – על זה שכנראה לא אצא מכאן בחיים ואספיק לומר לאמא שלי ולאחותי שאני אוהבת אותן, ושיישארו חזקות בשבילי. ראיתי את האחרים צופים בי בוכה ולא יודעים מה לעשות. אחד מהחדשים רצה להגיד לי משהו, אבל לפני שהספיק אחד הרדארים החל לצפצף. כולם הסתכלו ברדאר במתח ובפחד גלוי, מי המפלצת הבאה שנצטרך להתמודד מולה? "אולי זה עצם לא מוכר" (אני חייבת להתחיל לזכור את השמות שלהם!) אמרה כשבאותו הרגע עוד רדאר החל לצפצף. במהרה כולם צפצפו כל כך חזק שגם חירשים היו יכולים לשמוע את אותם צפצופים. ואז הם הגיעו – סוג משונה של דבורים בצבע סגול. פתאום הדבורים קפאו במקום והתחילה הודעה וירטואלית נוספת מיוצר המשחק: "אני מתנצל על חוסר הנימוס ואי הודעה מוקדמת, מה שאתם רואים לפניכם נקראים ספיידוזאורוס. הספיידוזאורוס הם בעצם חרקים סגולים וקטלניים. בעקיצה הראשונה תרגישו חולשה, בשנייה תרגישו שיתוק, ובשלישית... ובכן, פשוט אל תעקצו שלוש פעמים. תיהנו ". וכך התחלתי להילחם. החרק הראשון הפחיד אותי ולא ידעתי מה לעשות, אז קסמתי כדור אש קטן שהוריד לו כמעט את כל החיים, אז קסמתי כדור אש קצת יותר גדול שהרג אותו ועוד אחד מסוגו באופן סופי. סוף סוף אני משמעותית במקום הזה! התחלתי לקסם כדורי אש גדולים יותר ועוצמתיים יותר בכל פעם, אבל היה נדמה שאין להם סוף. למזלי יכולתי לשים על עצמי מגן שקסמתי למשך כמה שניות, שהתברר כיעיל יותר ממה שחשבתי (עם כל הפעמים שיכלו לעקוץ אותי והמגן עצר אותם). לאחרים לא יכולתי לעזור יותר מידיי. ולמרות שיכולות הקסם שלי השתפרו במהלך הקרב, כדורי האש שיריתי לא עלו על ראש אדם וכנראה לא יכלו לשרוף יותר מחרק קטן. אחרי כמה דקות של לחימה קסמתי לי מגן כבר בפעם השנייה, שידעתי עכשיו שיספיק לחצי דקה בדיוק. "אנשים תעזרו", זיהיתי את זאת שצעקה, קראו לה מליסה. היא ניסתה לכשף משהו מעשבים – כנראה מלכודת לחרקים. רעיון טוב חשבתי לעצמי. במקום שכל אחד יילחם נגד המון חרקים – כולם יילחמו נגד כל החרקים שנמצאים באותו המיקום. התחלתי לרוץ אליה בידיעה שנותרו לי פחות מעשר שניות עד שהמגן יתפוגג... שלוש,שתיים... נלכדתי בצמחים שמליסה הכינה. היא זיהתה אותי ופרמה את הגוש עשבים שלכד אותי. "רוצה לעזור?" שאלה אותי, "למה לא" עניתי. מאותו הרגע האחרים הגנו עלי ועל מליסה בזמן שלאט לאט הכנו את הרשת מעשבים. אחרי רבע שעה הסתכלתי על השחקנים האחרים. הם התחילו להתעייף ותנועותיהם נעשו עייפות בלחימה או שהם התחילו לתקוף מזעם עצום ומשיגעון שממנו כה חששתי. ניסיתי להגביר את הקצב אבל גם אני התחלתי להיות עייפה. כל פעם שחשבתי שכמעט סיימנו עם הרשת, הגיעו עוד חרקים-עם-השמות-הארוכים-להחריד (לא באמת...). "לדעתי זה מספיק" אמרה מליסה. לא ידעתי מה נעשה עם רשת כזאת ענקית, אבל לא היה לי כוח לדבר. "כולם להתרחק מהחרקים!" צעקה מליסה. אבל השחקנים לא הקשיבו לה,או שהם לא שמעו. מה נעשה עכשיו? כל השחקנים עייפים וכל אחד תוקף לחוד חרקים ולא יכול להקשיב לאחרים. מה לעשות?! איזה מצב גרוע.
שיט (ממשיכה את מסורת השיט)
אקו לפני 9 שנים ו-9 חודשים
לישון בשקי שינה לא מוכרים באמצע מבוך מוות עם טיימר מסתורי מעל הראש שלי? לא תודה, במיוחד כי מנוחה של חצי שעה תשאיר אותי יותר עייף מבהתחלה. במקום זאת מצאתי מקום אסטרטגי טוב צמוד לקיר וקראתי את ספר חיות הלוויה. בזמן האחרון לא קראתי את הספר הרבה, והבטחתי לעצמי שאם אצא מהמבוך הזה חי אני אקנה חיה (אגב, מקבלים מתישהו רמות בבני לוויה?).
הייתי באמצע פרק שמדבר על יסודות האילוף כשלפתע נשמע צפצוף מחריד.
זינקתי את הרגליים ושלפתי את החרב החדשה מהאוויר בצלצול מתכתי, כשהבנתי פתאום שמקור הרעש בא ממני, או יותר נכון, מהרדאר החדש. יש מפלצות באזור.
מיהרתי להתעופף למעלה, אבל שנייה לפני שנסקתי יותר מדי עצרתי את עצמי כשכמעט פגעתי בחומה הבלתי נראית שהייתה מעל המבוך. שיערתי שהייתה שם אחת אבל לא הספקתי לבדוק, אם לא הייתה אחת הייתי יכול פשוט לעוף ישר לסוף.
שם מלמעלה יכולתי לראות את נחיל היצורים הסגולים זוהרים שזרם לכיוון הקבוצה.
השתהיתי באוויר לשנייה, מצטער על כך שאין לי שריון מלא ומתלבט בין כלי נשק שונים. יהיה חבל לבזבז את סכיני ההטלה שלי כל היצורים הללו, ולפי מה שראיתי עם שאר חברי הקבוצה שכבר התחילו להילחם ביצורים, ממש קל לכסח אותם.
שלפתי גם את חרב העץ והסתערתי עליהם עם חרב בכל יד (לא כמו קיריטו, טפו עליו (לאסונה מגיע יותר קרדיט) אלא כמו מכסחת דשא מעופפת)
העוקצים שלהם היו מלמטה כמו דבורים ולא מלמעלה כמו עקרבים, לכן לא היה להם סיכוי לעקוץ אותי כל עוד אני עף מעליהם.
ניסיתי לצלול לכיוון קבוצת חרקים גדולה ו"לקצור" אותם בהמוניות עם החרבות שלי כשאני עף ישר מעליהם, וזה הצליח... למשך שתי שניות, אז החרב שלי פגעה במשהו עם יותר התנגדות והכניסה אותי להתרסקות בסיבוב. איכשהו נחתי עם שתי הרגליים על ראש של יצור אחד, מועך לו את הגולגולת ומגלה שאני מוקף בעשרות מפלצות זועמות. קפצתי משם יותר מהר מחתול מבוהל ונופפתי בטירוף בכנפיים במהירות של צופית (הציפור)
נחתי שוב בין חברי הקבוצה.
זה היה קרוב.
שיט.
Lich לפני 9 שנים ו-9 חודשים
מאדי: חלק 2 קומה 5.

זרועותיו הקשות של הספיידוזאורוס הסגול משכו אותי לאחור בעוצמה, והגב שלי נתקל בגזע עץ מכוסה בצמחי קיסוס שהיה במרחק מטר או שניים מהמקום בו עמדתי לפני כן. ענפים עבים, מחוספסים, התלפפו סביב זרועותיי באחיזה צורבת, חתכו בבשר רגלי וריתקו אותי אל העץ. נשכתי את שפתי התחתונה מהכאב ודם נמרח על שפתי, הכאב שאחז בגופי התקיף אותי בכל תזוזה קטנה, כל תא, מערכת ושריר כאילו קרסו בתוכי והשאירו אותי חסרת אונים מול חרק סגול, מחורבן בגודל של בנאדם.
נאבקתי בצמחי הקיסוס הדוקרניים וניסיתי לשלוח את זרועי לתוך כיס המכנס, אך הספיידוזאורוס שימש לי כמכשול נוסף והטיל לכיווני את אחד מצוותותיו הענקיות. אם לא הייתי מזיזה לצד בכמה סנטימטרים את גופי הייתי נדקרת למוות.
ידי השתחלה לתוך כיס המכנס וגיששה עמוק בתוכה עד שחשתי בחפץ חד דוקר את כף ידי, שלפתי בזריזות את הסכין, והיא כמעט נשמטה מידי החלקלקה והמיוזעת. בלב פועם מפחד, התחלתי לחתוך במהירות את עשבי הקיסוס מגופי, האחיזה שלהם הייתה חזקה מידי על זרועי עד שהסכין נאלצה לחדור תחת הצמח וליצור תוך כדי חתך עמוק על עורי. דם חם זלג לאורך הזרוע וטפטף מאצבעותיי, צמחי הקיסוס החתוכים כאילו קמו לתחייה והתארכו מחדש, חשתי באחד מהעשבים העבים מטפס במעלה צווארי ועוצר בנקודת מחנק, באיטיות כה רבה הוא לחץ יותר על גרוני עד שכבר לא יכולתי להוציא אוויר מראותיי. קיללתי חרש והפניתי את מבטי לספיידוזאורוס, זה נראה שמשהו הסיח את דעתו, אם כי קיוויתי לכאורה שזה יהיה בראנדיל והקללות שלו, אבל לא ראיתי אף אחד, מרחוק רק יכולתי להבחין אף בקושי בשחקנים נלחמים בספיידוזואורוסים סגולים נוספים.
אבל הספיידוזאורוס המשיך להתנהג כאילו משהו מכה בו, הוא נפל על הקרקע ואז התייצב שוב כשהוא חותך את האוויר בזרועותיו כאילו מחפש גורם בלתי נראה. כדור אש נדלק לפתע מבעד לחושך, יכולתי לזהות יד חיוורת ורזה, הכדור הושלך בפראות על הספיידוזאורוס והצית את גבו בלהבות, הוא התנועע בפאניקה והתגלגל על הרצפה, המחזה היה יכול להיות משעשע אילולא הייתי עוד שנייה נחנקת למוות על ידי צמחי קיסוס מפלצתיים.
שמעתי קולות וויכוח בקרבת מקום ואז אבן גדולה פגעה בגבו של הספיידוזאורוס, שנייה לאחר מכן הבחנתי בתווי פניו של בראנדיל מגיחים מתוך החושך, ואת שיערו הכסוף של דואורדון.
קפצתי מבהלה ברגע שמשהו חם קפח על עורי, זה היה כדור אש, בידו של איקן. אם הייתי יכולה הייתי מחייכת מאושר, אבל הרגשתי שעוד שנייה אני טובעת באגם ללא היכולת לנשום, הריאות שלי כמעט והפסיקו לעבוד ככל שצמח הקיסוס לחץ על גרוני.
איקן עמד מאחורי ותלש בידיים בוערות את העשבים העבים, אחרי שהוא שחרר את ידי נאבקתי בצמחים שלפתו את צווארי, עד שהצלחתי להעיף אותם ממני צנחתי על האדמה בברכיים רועדות, הריאות שלי הרגישו כמו שני כדורי סל שהוציאו מהם את האוויר, השתמשתי בכל שבריר כוח שנותר בי בניסיון להכניס עוד חמצן לגוף שלי.
"מאדי," איקן כרע מולי ואחז בכתפיי, עיניו הכחולות הביעו דאגה. "את בסדר?"
הנהנתי נחרצות והמשכתי לשאוף אוויר מראותיי. "תודה." השבתי מבעד לנשיפות רועדות.
הוא כרך את זרועותיו סביבי, הרגשתי את חום גופו עוטף אותי כמו שמיכה רכה, ואז שפתיו נשקו ברכות על מצחי.
ראיתי את דואורדון ובראנדיל הורסים את כל מה שנשאר מהספיידוזאורוס, גם אחרי שהוא כבר מת. קמתי על רגליי והתקדמתי לעברם, אבל לפני שהספקתי לעשות עוד צעד דואורדון התנפל עליי בחיבוק, עד שהתחלתי להרגיש שוב את תחושת המחנק, הוא הרפה ממני ועשה את הדבר האחרון שציפיתי ממנו לעשות, הוא נישק אותי. נשיקה קטנה ופשוטה בלחי.
"אני שמח שנשארת בחיים." התלוצץ, והתעלם באלגנטיות מהמבט שתקע בו איקן.
חייכתי, אבל החיוך יצא מאולץ מידי, לא רציתי שאיקן יחשוב שוב שיש משמעות אמתית לתמונה שהשאיר על המיטה בחדרי.
הודיתי לבראנדיל בחיוך מהיר, אבל הוא רק הביט בי דרך עיניו החודרניות ושתק. איקן נראה זועם, נראה כאילו המבט שלו מורה לי ללכת.
הבטתי בשלושה פעם אחרונה ונמלטתי לתוך החשכה.
משוררונת:) לפני 9 שנים ו-9 חודשים
קאווינה:
"אנשים..." צעדתי צעד אחורה והבטתי לשמיים, מנסה לשמוע משהו מעל לזמזום הבלתי נסבל.
"הא?" מישהו הגיב מאחורי.
או,יופי, סימן שאני עוד יכולה לשמוע!
"זה רק אני או שאנחנו מוקפים ביתושים סגולים?"
המ, כנראה שזו לא רק אני, כי בדיוק אז הם החליטו להתקיף.

דבורות ענק מפלצתיות הקיפו אותנו מכל עבר, רגליהן של אחדות מהן צמודות בחוזקה, מזכירות לי מטריה משונה,
וחלקן עם רגליים פרושות לרווחה, ונראות כמו שילוב בין עכביש. דבורה, ויתוש.
מסביבי אנשים כבר החלו להלחם, להרוג, ולחסל את המפלצות.

מלמלתי לעצמי בטירוף, מנסה להזכר מה הכלים שלי לפני שאהרג.
"קסם רמה 4. זאת אומרת - הצמחת דשא, שינוי צבע של דברים, כדורי אש, ומגן.
ויש לי את אולור, הוא יכול לשמש בתור הסחת דעת ליתושים..."
התרכזתי, בוהה באחד מהספידוזאורים שהיה בדיוק מולי.
קימטתי את המצח. רמת הריכוז שלי הייתה כל כך גבוהה שנראה שהוא גדל אל מול עיניי.
וגדל.
בצעקה מבוהלת קלטתי מה קורה והתכופפתי בדיוק כשהוא עבר מעלי, כמעט ומגלח את ראשי.
הסתובבתי, מפוחדת, אבל מרוצה לראות שצבעו השתנה מסגול כהה לתכלת עליז.
לא הספקתי לראות למה גרם- או לא גרם- השינוי שלי, וכבר חרק שני הסתער לעברי, מטיח אותי על הקרקע ומקשה עלי לנשום.
בקושי הצלחתי לחשוב, אבל אינסטינקט פראי הניע אותי, מפעיל אותי באופן בלתי רצוני.
דחפתי את ידי לעבר הודפת אותו לכאורה, ומטיחה בו כדור אש פתאומי שהעיף אותו כמה מטרים ממני.
"אולור!" צעקתי לגריפון.
הוא הופיע לידי די מהר, נוצותיו סתורות.
"הסחת דעת"
זאבה~ לפני 9 שנים ו-9 חודשים
נירה-

הבטתי בישנוניות על החרקים המוזרים. הרגשתי כאילו יש תבנית מסוימת להתקפה שלהם, הרגשתי את זה.. איך שהו. מה שמוזר שהם לא פועלים כלהקה, אלא כיחידים. הבטתי בהם, פריטים יחידים שמתקהלים בלהקה? מה שאני יכולה לחשוב עליו זה למטרות רבייה.
הבטתי בהם ושלפתי שתי חרבות. העוקצים למטה, כמו צרעה. הבטתי בהם למשך כמה שניות ואז, הסתערתי. נראה שגם אני יצור בודד, זאב בודד.
ערפתי עוקץ ביד אחת ופתחתי בטן ביד השנייה, בין חלקי השריון של הצרעה-המכוערת-למידי-וסגולה. הנקודות הפסיקו לצפצף ברדאר, כלומר צריך לחסל רק את אלא שכאן, כלומר שיהיה להם סוף מתי שהו.
חייכתי, טקעתי חרב ליצור הסגול שנפתחה לו הבטן בשקע הצוואר מאחור ולזה שהעוקץ שלו ערוף השארתי אותו למות בייסורים.
השתמשתי בגוף שלו כמקפצה ונחתתי על יצור שעפעף לו, ריסקתי אותו לרצפה וריסקתי לו את הראש עם הכת של החרב שלי(איפה שמחזיקים את החרב). קפצתי מהיצור הזה כשלפתע בן אדם מעופף התרסק מולי כשיצור סגול מנסה לגמור את חייו, הצלבתי במהירות את חרבותיי ושיספתי לדבר הסגול ההוא את הגרון.
עזרתי ל.. ג'ון מסתבר לקום.
"אתה בסדר?" שאלתי, הוא הנהן.
"הם ייגמרו מתי שהו," ציינתי. "אין עוד מפלצות שבאות." הוא בהה בי. "בוא ננסה לשרוד, טוב?"
"בסדר" הוא ענה ומשך בכתפיו שמשכו בכנפיו. לא ידעתי שיש אפשרות להוסיף כנפיים לדמות. לא נורא, יהיה כיף!
הסתערתי שוב, הפעם אני וג'ון שיתפנו פעולה, הסכמה שבשתיקה. תפסתי את החרבות שלי וחייכתי, ממש רציתי לצחוק. מצב הרוח שלי היה מרומם משום מה. ראיתי מזווית עיני יצור סגול, הסתערתי. תקעתי את חרבי בין החריץ של העור הרח בין החלקי השריון שלו. זה הרגיש מגעיל.
אחרי רגע מעדתי ונפלתי על הפרצוף. התיישבתי וקלטתי שלושה מפלצות שחושבות שאני טעימה מאוד, מסתבר. קמתי על הרגליים והבטתי שבהן. לפתע, הרגשתי רוח חזקה על פרצופי והראשים של הצרעות האלה פשוט החליקו מהגוף שלהן. ג'ון עמד שם ופשוט הביט בי לשנייה, חייכתי חיוך של תודה והמשכתי את מסע ההרג.
Lich לפני 9 שנים ו-9 חודשים
מאדי: חלק 2 קומה 5.

(טוב, רק באתי לגמור לתמיד עם הדרמה הזאת – למי שמעוניין. לא שמישהו מעוניין >.<).

דמו השחור של הספיידוזאורוס ניתז על קיר האבן, מלווה באיבריו הפנימיים שהיו שסופים וחתוכים כמו ירקות בסלט, הקליפות הסגולות משריונו נראו כמו רסיסים של אגרטל שהתנפץ על הקרקע, ועל איבריו החתוכים הופיעו סימני כוויות וחתכים עמוקים. פני, שהיו מכוסות בתערובת של דם וזיעה, הביטו בזעם טהור על הספיידוזאורוס המרוטש, עוד אחד מאותן היצירות המתועבות שאנונימוס יצר והפך את ייעודם למוות. ידי שותתות רעדו על ניצב החרב, שהיה מלוכלך בדם סמיך וחתיכות עור יבש וסגלגל, ריכזתי את כל הכוחות שעוד נשארו בגופי והשתמשתי בהן כדי להרוג את הספיידוזאורוס הנוסף שהגיח מולי, השלכתי את להב החרב לקראתו ובתגובה לכך הוא כיוון לעברי זוג צוותות משפדות. הנחתי מכה חזקה על צוותותיו עד שצליל פיצוח מחליא פילח את האוויר, החרק השמיע צווחה מצמררת שגרמה לשערותיי לסמור ושלח לעברי את עוקצו. השתמשתי במגן כדי לחסום את המתקפה שלו ובאותה שנייה גם שיפדתי את גבו, השריון התנפץ וחשתי בחרב עושה את דרכה הישר אל תוך איבריו הפנימיים ויוצאת דרך הלוע שלו.
הספיידוזאורוס הנפץ לרסיסים.
נפלתי על ברכי, הטיתי את ראשי לחזי והתנשמתי בכבדות.
צל גבוה התקרב לעברי בצעדים איטיים ונעצר כמה סנטימטרים מולי, שנייה לאחר מכן עיני נתקלו בשפיצי נעליים שחורות שהסתתרו תחת קפלי מכנסיים רחבים. "נכנעת?"
בראנדיל היה גבוה, מעילו הארוך והשחור עטף את גופו הצנום וקצוות משיערו השחור והדק שלא טרח להסיט, מסגרו את פניו החיוורים.
"לא," השבתי במהירות בין נשיפה לנשיפה. "שאני אכנע?"
הצל משך בכתפו.
התנשפתי בשקט והבטתי בנקודה רחוקה ממקום שישבתי בו, לקח לי זמן לקלוט שזה היה דואורדון, הוא בעט במשהו שלא הצלחתי לזהות בבירור. הנחתי שהוא עדיין כועס על מה שקרה, למרות שלא יכולתי להצדיק את ההתנהגות שהוא עצמו הפגין קודם לכן. שנאתי את העובדה שדואורדון מנסה להתגרות באיקן, בעיקר בגלל שזה לא היה הזמן הנכון לטלנובלה המטופשת הזאת. רק אחרי שהוא זז קצת הצידה הבחנתי בשיערו הזהוב של איקן, הוא נראה כנוע. ואז נפל לי אסימון.
"לא! " פערתי את עיני בתדהמה וקפצתי על רגליי. בראנדיל נראה מבוהל לרגע, הוא הבין על מה הסתכלתי וניסה לתפוס בזרועי אבל הצלחתי להתחמק עוד לפני שהושיט את ידו.
התרכזתי בדמותו הרחוקה של דואורדון ולחוסר מזלי לא הבחנתי בג'ון שעמד בגבו אליי ודיבר עם נירה, לא הספקתי להזהיר אותו כשנתקלתי בעוצמה בכתפו, והוא לא הספיק להתייצב בזמן ומעד על נירה, נפל קדימה וניסה לבלום את הנפילה כדי שלא יתנגש בה, אבל שנייה לאחר מכן הם מצאו את עצמם שכובים אחד מול השנייה מבוהלים וסמוקים.
דואורדון בעט בצלעותיו של איקן בכל פעם שניסה להתרומם, אך בשלב מסוים הוא נראה כנוע למידי והפסיק לזוז.
התייצבתי מול דואורדון שנייה לפני שהספיק לבעוט בו פעם נוספת. "תפסיק!" צעקתי לעברו, סמוקה מכעס.
הוא התעלם וזז הצידה, אבל חסמתי לו את הדרך.
"מאדי, זוזי," אמר בכעס ונעץ בי מבט נוקב. "אם הוא רצה לסיים את זה, אז אני אסיים עם זה!"
"אני לא זזה," חידדתי את דבריי. "אתה לא תמשיך לפגוע בו רק כי הוא אוהב אותי. אבל אם אתה מתעקש תצטרך לעבור קודם אותי."
הוא המשיך להביט בי, כעס נשקף מעיניו. "בבקשה, דאו." אמרתי לו במבט מלא דמעות.
"אתה צריך להבין, אני אוהבת את איקן. שום דבר שתנסה לעשות לא ישנה את העובדה הזאת, אוקיי?" לכדתי את עיניו בעצב.
הוא זע בחוסר נוחות על מקומו והמשיך להביט בי דרך עיניו הצהובות שנצצו מדמעות שלא זלגו.
ואז הוא הביט באיקן ופעם נוספת בי, ואז שוב על איקן רק במבט מזלזל שכמותו לא ראיתי מעולם. "יש לך מזל. אם היא לא הייתה מגינה עליך הייתי גומר איתך כמו שאמרתי וכמו שרציתי. אני סיימתי עם המשחקים האלו, תעשה חיים איקן יקירי. ונסה לא למות." דואורדון סיים והלך משם כשהוא צוחק לעצמו בקול.
איקן התרומם במהירות. "חתיכת-"
"די." אחזתי בכתפו. "זה נגמר."



Brandil לפני 9 שנים ו-9 חודשים
(אני רק רוצה לציין כי איני נראה כמו שליץ' תיארה נא אותי.
תודה רבה והמשך יום נעים.)
Just a girl לפני 9 שנים ו-9 חודשים
ה התחיל... שריקת הפתיחה. יצורים סגולים התחילו להקיף אותנו. כל כך הרבה להרוג... נחמד. התחלתי בקטן. תוך חצי דקה הצלחתי לחסל אחד. מתברר שחרב עץ היא לא כזאת חסרת תועלת. השני... היה לי איתו קצת יותר קשה. הוא היה בגודל של הר. ו... הוא התגנב מאחורי. איזה ביש מזל. הוא התחיל לטפס עליי, וקרסתי מהכובד. ״תרד ממני! חתיכת גוש בשר בטעם סלק! ענב רקוב! רד!״.ואז, בדיוק כשהוא התחיל לעקוץ אותי, פרץ זעם גרם לי להצליח להפוך אותו. תוך שנייה הוא היה למטה. אני? אני קפצתי עליו. ״אף. אחד. לא. נשכב. עליי. ומי. שכן. חוטף. קפיש?!. לא ברור מתי הרגתי אותו, אבל בסוף מצאתי את עצמי עומדת על גבעה סגולה חסרת חיים. כל השאר היו יחסית די קלים. יחסית. כשרציתי להניח את החרב לשנייה, אחד מהענבים המקולקלים ניסה שוב פעם לעקוץ אותי, אבל נפלתי לפני שהוא הצליח. למזלי, הנדן שלה היה הפוך על הגב שלי, וידי הייתה מורמת. איכשהו החרב חדרה את בשר השזיף המקולקל שלו. אני חייבת לומר שדי שיעשעה אותי העובדה שזה הצבע שלהם. למה? תמיד שנאתי את קנדל ג׳נר, וזה היה הצבע של מדי המעודדות שלה כשהיא הייתה בתיכון. דמיינתי שהיא הם. חוויה.

מנהלות מימד 72 לפני 9 שנים ו-9 חודשים
(התגובה של קילר – אם לעוד מישהו יש בעיה בהעלאת תגובה נא לפנות אלינו).
עמדנו ביחד, גב אל גב, בזמן שעדר שלם של המפלצות דמויי החרקים האלה התחילו להתקהל סביבנו.
"תקשיב לי טוב דואו!" קרא אלי בראנדיל, "לשנינו יש קסם רמה 4, מה שאומר ששנינו יכולים ליצור מגן קסום, אני צריך שתיצור ביחד איתי מגן אחד גדול שיקיף את שנינו, כוח הקסם המשולב של שני המגנים שלנו אמור לתת לנו הגנה מספקת כנגד החרקים הללו!" בראנדיל צעק לעברי, מעל רעש קריאות הקרב של השחקנים.
"ואז מה נעשה?" שאלתי בצעקה.
"ואז.. נסתער!"
"מה? אתה משוגע לגמרי!" קראתי אליו.
מה יש לבחור הזה מה שעובר לו בראש עכשיו? חשבתי לעצמי בזמן שהחרקים האלו התקהלו סביבנו. הוא לגמרי משוגע. נו טוב, נזרום עם התכנית שלו, הדבר הגרוע ביותר שיכול לקרות זה שאנחנו נמות.
נמות. אה, למה זה מכיר לי משהו ששכחתי? אממממ, מה זה היה? אהה כן, איקן. אני מקווה שהוא לא מת עדיין, אחרי הכל אני זה שצריך להרוג אותו במו ידי. איקן, אל תמות עכשיו, בבקשה, קיוויתי לעצמי ופתאום שמעתי את קולו של בראנדיל מנער אותי ממחשבותיי.
"אם אתה רוצה למות כאן אל תקשיב לי! אבל אם אתה קוצה לחיות תעשה מה שאני אומר לך!" הוא ניער אותי. "תיכנס לפוקוס!"
"אני לא רוצה למות כאן בנאדם!" עדיין לא הרגתי ועוד לא גנבתי את מאדי מאיקן, אני חייב לחיות, חשבתי לעצמי.
"אתה לא תמות כל עוד תעקוב אחר ההוראות שלי. אתה תחיה, אתה סומך עלי?"
"כן," עניתי במהירות. "טוב, אתה מוכן? שלוש, שתיים, אחת... עכשיו! צעקתי.
רצנו במהירות עם המגן המשולב סביבנו אל עבר חומת החרקים הגדולה אשר נוצרה סביבנו, זינקנו קדימה והתנגשנו בחומה בכל הכוח שיכולנו לגייס.
בום. עדר החרקים המעופפים האלו התמוטט על אדמת המבוך.
"זה כמעט כמו באולינג!" צחקתי בקול.
המשכנו לרוץ ולברוח כאשר לפתע עצרתי בצד בפתאומיות. "בראנדיל עצור!" קראתי אליו, פני עטו הבעה רצינית.
"מה קרה?" שאל אותי.
"אנחנו צריכים לעזור למאדי ועכשיו" הצבעתי לשמאלנו בצד השני של הרחבה.
מאדי בצרות צרורות.
צמח הקיסוס התפתל סביבה וכלא אותה בתוכו, כמו נחמש נחש עצום מימדים.
לעברה התקדם לאיטו אחד מן היצורים המזוויעים הללו, דוקרנו שלופים והוא מוכן להרוג.
פאק.
"חייבים להציל אותה!" קרא אלי בראנדיל.
"למה אתה מחכה?!" צעקתי אליו. "רוץ!" החזרתי אותו לפוקוס.
באותו מבנה הגנתי שהיינו בו קודם רצנו הישר לעברה של מאדי. תווי פני היו נחושים, זימנתי שני כדורי אש בידי, בעיני היה מבט של זעם ואי שפיות כאשר לפתע ראינו לידנו את איקן, הוא רץ במהירות כמעט על אנושית אל מאדי ובעיניו אותו מבט אחוז טירוף. כשראיתי אותו רץ אליה הזעם עלה בגופי כמו להבה רותחת והדבר היחד שחשבתי עליו הוא איך אני הולך לרצוח אותו אחרי זה.
אחרי שבראנדיל ואני הרגנו את החרקים ראיתי שאיקן הצליח לשחרר את מאדי מהקיסוס החי ובראנדיל ואני המשכנו להתעלל בגופה של הספיידוזאורוס. ראיתי לפתע את מאדי מתקדמת לעברנו וישר רצתי אליה והתנפלתי עליה בחיבוק, "אני שמח שנשארת בחיים." רכנתי אליה ונשקתי לה בלחי בעודי מביט באיקן ומחניק צחוק.
נו, אז הוא לא מת אחרי הכול. איזה כיף, עכשיו אני אוכל לתכנן איך להרוג אותו. המממ ומתי. אולי אני אהרוג אותו בזמן שהוא ישן בבית המשימות, או שאני אהרוג אותו בזמן המפלצת הבאה. אבל מצד שני, זה לא יהיה כיף אם אהרוג אותו כל כך מהר. אולי אני אהרוג אותו בזמן שאני אהיה חזק מספיק.
אההה, למה אני חושב על הדביל הזה, למה לי לטרוח להרוג אותו בזמן שהחלש הזה יכול למות על ידי מפלצת או אפילו על ידי הבוס. כך או כך הוא ימות בסוף ואני לא אצטרך לבזבז מכוחי בשביל לגמור את חייו.
שסיימתי לחשוב על איך אני הורג אותו, או איך הוא מת ראיתי אותו צועד לעברי בכעס.
"אתה מוכן להפסיק עם המשחקים האלו? זה לא מצחיק אף אחד." הוא אמר בתקיפות.
חייכתי בתמימות, "אני לא מבין על מה אתה מדבר... איקן הכול בסדר? נראה לי שהחרק שיגע לך את הראש" עניתי לו ופרצתי בצחוק.
"אולי הראש שלך השתגע. תתרחק ממאדי עכשיו, היא ואני אוהבים אחד את השני וזהו זה, אני לא צריך את הנשיקות שלך פה ובבית המשימות"
חיוכי התרחב. "אה,אז ראית את זה? נשיקה לוהטת זו הייתה איקן, אולי פשוט היא אוהבת אותי? ולא אותך? חשבת על זה? לא? חבל." עניתי לו בחזרה והכעס חזר אלי.
ראיתי שאיקן התעצבן והוא הסתכל עלי במבט חודר, שמתי לב שהוא מחכה להתנצלות ממני. זה טיפה הצחיק אותי שהוא מחכה להתנצלות שלא תגיע עד כמה שאני אוהב להתגרות באיקן, אבל זה מתחיל להימאס ויש לי תחושה שהוא צודק.
המממ.. ההתנצלות לא תבוא,אבל מתי שנחזור לבית המשימות אני הולך להתעלם מהם, עד כמה שזה כואב, נמאס לי לשחק במשחק הרומנטי הזה. נרשמתי למשחק הזה כדי לברוח מהמציאות , עיצבתי את הדמות שלי בתור שחקן בודד אבל בסופו של דבר הגעתי למצב כזה שאני נמצא במשולש אהבה. רצף המחשבות שלי נקטע על ידי האגרוף של איקן, שפגע בפרצופי. נפלתי בחוזרה על הרצפה. "אז ככה משחקים?" שאלתי אותו. "בסדר." קמתי במהירות ובעטתי בו, איקן עף לכיוון הקיר, הוא ישב על הרצפה, ראיתי שהוא הכין כיסוי מדשא לאגרוף שלו ובמכה אדירה הוא הכניס לי אותו ישירות לבטן. מעדתי ישירות ונפלתי על הרצפה,ראיתי אותו מתהלך הרחק מפה לכיוון שקי השינה, בדרך הבחנתי שהוא הסתכל על מאדי שנראתה בשוק מהאירוע.
הוא נכנס לשק השינה וכיסה את עצמו לבד. זה עוד לא נגמר, חשבתי לעצמי. אני לא אפסיד לו, אני זה שייתן את המכה האחרונה. לקח לי כמה זמן להתאושש ולאחר מכן הלכתי לכיוונו,כשהגעתי לשם בעטתי בו בחוזקה, משם הוא התקפל לעצמו. ראיתי שהוא מנסה לעמוד, הזעם בער בי, ידעתי שעלי לא לתת לו להתאושש, רצתי אליו ובעטתי בו עוד פעם ואז לא הפסקתי, רציתי לסיים עם זה, רציתי להכאיב לו יותר.
אבל אז, כשהתכוונתי לבעוט בו פעם נוספת מאדי עמדה מולי, עומדת מלפניו ומגנה עליו מפני.
"תפסיק!" היא צעקה, סמוקה מכעס.
התעלמתי וזזתי הצידה, אבל היא חסמה לי את הדרך.
"מאדי, זוזי," אמרתי בכעס ותקעתי בה מבט נוקב. "אם הוא רצה לסיים את זה, אז אני אסיים עם זה!"
"אני לא זזה," היא ענתה בקור. "אתה לא תמשיך לפגוע בו רק כי הוא אוהב אותי. אבל אם אתה מתעקש תצטרך לעבור קודם אותי."
שתקתי והבטתי בה.
"בבקשה, דאו." היא אמרה במבט מלא דמעות "אתה צריך להבין, אני אוהבת את איקן. שום דבר שתנסה לעשות לא ישנה את העובדה הזאת, אוקיי?"
זעתי בחוסר נוחות על מקומי והמשכתי להביט בה דרך עיני שנצצו מדמעות שלא זלגו. לא ידעתי מה להגיד, אבל ידעתי שאני צריך לגמור את זה עם כך.
אז הבטתי באיקן ופעם נוספת במאדי, ואז שוב על איקן רק במבט מזלזל יותר.
"יש לך מזל. אם היא לא הייתה מגינה עליך הייתי גומר איתך כמו שאמרתי וכמו שרציתי. אני סיימתי עם המשחקים האלו, תעשה חיים איקן יקירי. ונסה לא למות." סיימתי את דבריי והלכתי משם כשאני צוחק לעצמי בקול.
מנהלות מימד 72 לפני 9 שנים ו-10 חודשים
~ הדיון מיועד להמשכים הראשוניים של קומה 5 ~

good-luck-desi-glitters-15

Forward this Picture
נטוטו לפני 9 שנים ו-10 חודשים
השעה: 02:29
לילה. אני יושבת ליד שולחן הכתיבה בחדרי, עדיין לבושה בבגדים שלבשתי היום. לא לבשתי פיג'מה עדיין, כי כלל לא תכננתי לישון. אני עורכת ביני לבין עצמי סיעור מוחות, וכותבת את כל מה שעולה לי בראש במחברת. אני חושבת שעליתי על משהו.

חלום -> מפלצות -> בית חולים -> יציאה
יציאה -> משימות לעליית קומה -> צופן
צופן -> סוג הצפנה hh -> סוד
הצפנה hh -> חלום -> סוד -> ג'
חלום -> בית חולים -> החדר -> מאדי ?
חלום -> "א"
מאדי -> ק' ?
ג' -> ק' -> "א"
?!


לא יכול להיות... אבל איך..?
אני פותחת במהירות חלון קודים, דבר שלא טרחתי לעשות מאז שגיליתי שאני יכולה לשלוט בהם במחשבותיי בלבד. אני מחפשת משהו, פרצה.. אני מחווירה. פרצות. השארתי יותר מדי, ואפילו לא חשבתי על זה. אז ככה ויקטור..
אני טומנת את פניי בידי ובוכה בשקט. זאת אשמתי. הכל קרה באשמתי. מליוני פרטים מתחברים בראשי. דברים שבכלל לא חשבתי שיש ביניהם קשר. זה נורא. מאדי.. וכל השחקנים בבית המשימות.. אנשים שהתחלתי לראות בהם המשפחה החדשה שלי.. כולם בסכנה.. והכל בגללי.
אני כותבת משהו נוסף במחברת, מסר קצר למאדי. אני הרי לא יכולה לעזוב בלי לומר דבר. לאחר מכן אני סוגרת את המחברת בחוזקה ומשליחה אותה על המיטה בעודי יוצאת מהחדר. הדלת נסגרת בשקט וננעלת אחריי. אני יורדת למטה במדרגות ויוצאת בסערה דרך דלת הכניסה אל הקומה השנייה. אני אפילו לא טורחת לפתוח את הדלת, אלא עוברת ישר דרכה.
עיר הנמל חשוכה לגמרי, אין אפילו אור קטן שיאיר לי את הדרך. אבל אני יודעת טוב מאוד לאן ללכת. אני לא צריכה אור כלל. אני מתקדמת בשקט ובמהירות לעבר הים. כשאני מגיעה לשם אני נעמדת ועוצמת את עיניי בריכוז. כעבור לא יותר משנייה אני באוויר, ממש מעל הים, רחוק מהיבשה.
אבל אני לא נופלת. הלוואי שהייתי נופלת. זה שאני לא נופלת רק אומר שצדקתי. אני מרגישה את האדרנלין זורם בגופי וממלא אותי. ידיי רועדות קלות מזעם, ואני מאגרפת אותן כך שציפורניי נעוצות בכפות ידיי. תשלטי בעצמך, דומינו דול. קודם תראי מה יש לו לומר.
"אנונימוס," אני מסננת מבין שיניי.
בהתחלה אני רואה רק מסכה לבנה, מרחפת מולי. רק כעבור כמה שניות אני שמה לב שגם שאר הגוף שלו כאן, והוא פשוט עטוף בגלימה שחורה.
"איך ידעת שאני צופה בך?" הוא שואל. קולו נשמע כמו מכונה. הוא בטח מעוות את קולו כדי שלא יזהו אותו.
"אני יודעת הכל, 'אנונימוס' " אני אומרת, מדגישה את כינויו בלעג. "אני יודעת למה ויקטור רוצה להרוג את מאדי, אני יודעת איך הוא מתכוון לעשות את זה. אני גם יודעת למה אתה יצרת את המשחק הזה, ולמה אי אפשר לצאת. אני יודעת מי אתה. ואני מכוונת, לכל מי שהיית אי פעם."
הוא לא ממהר להשיב, אלא רק מביט בי מבעד למסכה שלו. בסופו של דבר הוא שואל "איך?"
"באמת חשבת שאני לא אבין?" אני מרימה גבה.
הוא שוב משתהה לפני שהוא עונה. "מה שלומה?"
"מה נראה לך?" אני מרגישה את הכעס שוצף בתוכי שוב, אבל אני לא מוסיפה לדבר.
"מה את באמת עושה פה, ליאה?" הוא שואל.
אני מסבה את מבטי בכעס וממלמלת "אל תקרא לי ככה"
"את משנה נושא"
"אתה יודע למה!" אני אומרת לבסוף, ומרימה את קולי "איך לעזאזל אתה מצפה שאני אחיה עם הידיעה הזאת?? מה אני אמורה להגיד לאנשים?? איך אני אוכל להסתכל להם בעיניים ולספר להם?!" אני מביטה לתוך החורים השחורים במסכה שלו, איפה שהעיניים אמורות להיות. אני מצטערת שאני לא יכולה לקרוא את הבעות פניו, למרות שאני לא בטוחה מה אני בכלל מצפה לראות. עצב? חרטה?
"את לא צריכה להגיד כלום"
"אז אתה מבקש ממני לשמור את הכל בסוד? ומה יקרה בינתיים? הא? כל עוד אני שם, הם תמיד יהיו בסכנה. אתה מבקש יותר מדי, אנונימוס. מדובר בחיים שלהם."
אבל הוא רק מניד בראשו ואומר "אני לא אתן לך לעשות את זה."
"בחייך.."
"אני אהרוג אותם." הוא אומר במהירות "את החברים שלך. כל אחד ואחד מהם."
אני נאנחת "שנינו יודעים שאתה לא תעשה את זה. אתה תגן עליהם,"
"לא."
"בשבילי?"
"לא!"
אני משלבת את ידיי "אז בשביל מאדי." זה משתיק אותו.
ובזה נגמר העניין. בכוח רצוני אני מעלימה את המחסום שתחת רגליי, וצונחת מטה ומטה..
אני שמחה על כל מה שעברתי במשחק הזה, גם אם הכל היה לחינם. עכשיו כולם יהיו בטוחים. הם יצליחו לחזור לחיים האמתיים. הם חזקים מספיק. אני מקווה שהם יסלחו לי על שלא אמרתי שלום, שלא שיתפתי אף אחד במה שאני יודעת. אני מקווה שהם לא יתעכבו על המוות שלי, ויותר מכל, אני מקווה שהם ישרדו.
אני צונחת, היישר אל לועו הפעור של הדג המפלצתי.



אז... כן. זה באמת קרה. ולא, זאת לא מתיחה. משהו גדול עומד לקרות במימד - משהו הרבה יותר גדול מעליית קומות ודרמות בין מאדי ואיקן (רגע, עכשיו גם דואורדון נכנס לתמונה נכון?). בהצלחה לכולכם...
אתם תצטרכו את זה.
Lich לפני 9 שנים ו-10 חודשים
מאדי – רגע לפני קומה 5 (תגובה מס' 1).

יום למחרת מכונת הכתיבה הקלידה את הקומה החמישית.
ישבתי על הרצפה בספרייה, ברכי היו חבוקות לחזי כאשר צפיתי בדממה על הר האתגרים שהשתקף מולי דרך זגוגית החלון. עננים שחורים הצטברו מעל הים הגואש נטול הספינות ובשמיים התרוצצו שחפים, גשם שוטף נקש בקצב אחיד על זכוכית החלון והותיר עליו טיפות שטשטשו את מראה הר האתגרים, שכעת היה נראה כמו גוש צמחייה עיסתי בצורת הר. קצות אצבעותיי הרועדות החזיקו בתצלום קטן שמצאתי על השידה בחדרי. בתמונה דואורדון ואני יושבים על קצה המיטה ומתנשקים, שמו של איקן היה חתום על חלקו התחתון של התצלום ולצידו ציור של סמיילי עצוב. עיני נמלאו דמעות, לא יכולתי לשאת במחשבה שאאבד את הבנאדם הכי חשוב לי בבית המשימות, בעיקר לא בגלל טעות מטופשת ותזמון לא מותאם.
זקפתי לפתע את אוזני, תקתוקים מרגיזים וקולניים במעט חדרו לתוך טווח שמיעתי והתערבבו ברעש נקישות הגשם. המשכתי להאזין לצליל המשונה לעוד כמה שניות בהנחה שהוא יפסק, אבל בראשי ריצדה נורה, כאילו מוחי מאמץ את עצמו לחשוב מהיכן מגיע צליל התקתוקים המוכר שהעביר בי צמרמורת. הבטתי שוב בתצלום ובחתימה של איקן, הרגשתי שאני שוקעת בתוך דיכאון וגופי שוקע לאחור, מתמזג עם הקיר עד שנעלם בתוך חלל שחור של חוסר תקווה, צליל התקתוקים נשמע ברקע, חזק יותר, קרוב. כאילו אני יכולה להושיט את ידי וללחוץ על כתפור שיעצור את רעש ההקלדה.
ואז נפל לי האסימון. פקחתי בחוזקה את עיני, מתעוררת לרעש חדש של פטפוטים קולניים מכיוון הסלון. יצאתי בזריזות מהספרייה הישר לתוך הסלון, צעדי נשמעו חלושים על פני המרצפת עד שנבלעו בתוך רעש הדיבורים בחלל החדר. שם התקהלו השחקנים סביב השולחן העגול של מכונת הכתיבה, כמו קהל של תושבים סקרנים סביב זירת פשע. נדחקתי בין דריה להורוס, אבל שאר השחקנים חסמו את שדה ראייתי ולא הניחו לי לעבור, ניסיתי לעמוד על קצוות אצבעותיי כדי לחפש את דומינו דול אבל השיער הורוד היחיד שהצלחתי לקלוט היה שיערו הצבוע של צ'סטר.
"תסתלקו לי מהדרך, דפוקים!" צעקתי, כדורי אש בערו בידי. כל השחקנים נסוגו לאחור והתפזרו לשני צדדים. פסעתי לאורך השולחן העגול, תום עמד מולי ובידו הצאצא של מכונת הכתיבה, מכתב עליית קומה מאנונימוס.
בחשש על חייו, הושיט לי תום ביד רועדת את פיסת הנייר ומיהר להימלט מהטריטוריה שלי.
עיינתי בשקט במילים הכתובות על פני הדף, מתמסרת לשקט המותח מסביבי, לאחר מכן הרמתי את מבטי אל השחקנים והקראתי בקול מהדף.

"שלום לשחקנים בבית המשימות TROOP12!
המעבר לעליית הקומה החמישית יתרחש בעוד כשמונה דקות בדיוק.
למעבר הקומה, עליכם לעבור דרך דלת העץ במסדרון הצר בצמוד לספרייה, תמצאו שהדלת כבר אינה נעולה.
במידה ואינכם מספיקים לעבור דרך הדלת בזמנכם הקצוב, המעבר יתבטל אוטומטית ותחמיצו את הזדמנותכם היחידה לעלות לקומה החמישית ולהמשיך במשחק.
בהצלחה רבה בקומה החמישית,
אנונימוס."


שמטתי את הדף מידי, לשבריר שנייה לא אמרתי מאומה. המילים הכתובות על הדף הידרדרו בראשי וחלפו מול עיני כמו סרט נע. לא הייתי מוכנה לעלות לקומה החמישית, אף אחד לא היה מוכן. גם אף אחד לא ידע עד כמה הוא לא מוכן. לא ידעתי אילו מחשבות חלפו בראשם של השחקנים לגבי עליית הקומה, אבל רק דבר אחד היה בטוח, הקומה החמישית לא הולכת להוציא מספר גדול מאיתנו בחיים.
"הדלת כבר לא נעולה." קרא דואורדון מתוך המסדרון והוציא את גופו מאחורי הקיר.
"כדאי שנצא עכשיו," אמרה נירה, שנייה לאחר מכן היא נבלעה בתוך המסדרון וקולו של דואורדון נשמע פעם נוספת, "נו, אתם באים?" האיץ בנו.
השחקנים התחילו ללכת לכיוון המסדרון ורעש קולני של פטפוטים נשמע שוב, רק אז זה הכה בי. כמו סטירה מצלצלת שהעירה אותי ממחשבות בלתי פוסקות. משהו ללא ספק הרגיש לי חסר, כאילו חלק מהמוח שלי איבד לשנייה את הסיבה היחידה שבגללה אני תקועה במשחק הזה, את הגורם לכך. "איפה דומינו דול?" הניסיון שלי לשמור על טון רגוע נכשל מידית.
פאן נעצרה במקומה והסתובבה לאחור, פניה הרצינו. "כשחושבים על זה, היא לא יצאה מהחדר מאז אתמול אחרי ארוחת הבוקר."
דריה הביטה בפאן ואז הביטה בי. "זה לא ייתכן, אני יכולתי להישבע שראיתי אותה יוצאת מבית המשימות אתמול בלילה."
עליתי בריצה במעלה המדרגות המפותלות, המסדרון היה שקט מאדם כאשר חלפתי על פני החדרים. החדר של דומינו דול היה נעול, דפקתי עליו מספר פעמים וקראתי בשמה, אך שום קול לא בקע מבפנים. קיללתי חרש, שמעתי את דואורדון קורא בשמי מלמטה, ידעתי שהזמן הקצוב שאנונימוס העניק לנו לא יספיק אם אמשיך להתעכב. לקחתי תנופה ובעטתי בדלת, הכאב שהתלווה יחד עם הבעיטה שיתק לרגע את גופי. הדלת נפתחה בתנופה ונתלשה מציריה ברעש קולני.
דומינו לא דול נראתה בחדר, מנורת הקריאה הייתה דלוקה והאירה חלקה קטנה מהשולחן המבולגן, ניירות מכווצים היו זרוקים בכל מקום, עטים, עפרונות. שמיכה דקה הייתה זרוקה בבלגן נוראי על המיטה ולידה מחברת כחולה.
"דומינו?" קראתי לחלל הריק. לקחתי את המחברת הכחולה ועלעלתי בהיסח דעת בדפים, חלק מהם היו תלושים מקומם וחלקם היו מלאים בשרבוטים חסרי פשר, חוט כחלחל ששימש כסימניה יצא מבין הדף האחרון ועליו שרבט בעט שחור משהו שנראה כמו צופן סודי.

חלום -> מפלצות -> בית חולים -> יציאה
יציאה -> משימות לעליית קומה -> צופן
צופן -> הצפנה hh -> סוד
הצפנה hh -> סוד -> חלום -> ג'
חלום -> בית חולים -> חדר -> מאדי (?)
חלום -> א'
מאדי -> א' -> ק' (?!)
ג' -> ק' -> א'

מאדי, אני מצטערת. הכול באשמתי.
תחיו.



ראשי הסתחרר. "דומינו?" שמטתי את המחברת לצידי גופי, שפתי התחתונה רעדה, נשכתי אותה בחוזקה ומצמצתי ביתר המהירות, דמעה אחת הספיקה לברוח מבעד לחומות החזקות שהצבתי.
"מאדי!" קולו של דואורדון הקפיץ אותי. הוא הופיע בפתח הדלת, מיוזע וחיוור. "אנחנו חייבים ללכת עכשיו, יש לנו פחות מחצי דקה עד שהדלת תיסגר," הוא השעין את ידו על הקיר והסדיר את נשימתו.
"אנחנו לא יכולים ללכת, דומינו-" גמגמתי, אך זרועו התהדקה סביב ידי וקטעה את דברי. "אנחנו חייבים ללכת, עכשיו." הוא משך אותי מחוץ לחדר, המחברת הכחולה נשמטה מידי ונחתה על הרצפה.
"דואורדון, אנחנו חייבים לחפש את-"
"אין לנו זמן!" הוא קטע אותי בקוצר רוח והגביר את ריצתו במורד המדרגות. לפני שהספקתי למעוד במדרגה האחרונה הוא תפס במותני והרים אותי.
"אידיוט! אנחנו לא יכולים להשאיר אותה מאחור!" צעקתי והלמתי בגבו. שנייה לפני שדואורדון השליך אותי מחוץ למסך הלבן שחיכה בפתח המרתף, העפתי מבט אל התמונות הווירטואליות של השחקנים, את התמונה של דומינו דול מיד הצלחתי לזהות, רק משום שהיא הייתה התמונה היחידה שנעלמה לגמרי והותירה אחריה מסך לבן ודומם.

דומינו?
מנהלות מימד 72 לפני 9 שנים ו-10 חודשים
פרק 5: מימד1 קומה 5.

לפני הכול, אם שאלתם את עצמכם, העלנו אתכם בסקילים!!!!!!
לא שמתם לב?
זה בתיאור הקבוצה!!
תקראווווו. עכשיו.

תיאור: מבוך עצום בעל פניות צרות וארוכות, מבפנים הוא נראה כמו מסדרונות אפלים ואינסופיים. על קירות המבוך מצוירים חצים אדומים לסימון הדרך. במבוך ישנם שלושה חדרים גדולים ובכל אחד מהם שלוש מפלצות מסוכנות. בסופו של המבוך ישנו חדר אחד עצום למראה - ובמילים אחרות - חדר הבוס.
(מראה המבוך בתמונה): http://pre04.deviantart.net/1e53/th/pre/f/2013/356/4/1/theseus_by_machiavellicro-d6yvpr3.jpg
מפלצות: שלוש מפלצות (יתגלו בהמשך), הבוס.

משימה 1(הנחיות)- אתם מגיעים לקומה החמישית ומוצאים את עצמכם מול פתח של מבוך עצום מימדים, השמיים מעליכם שחורים לגמרי, כאילו עכשיו לילה אבל שמש מסנוורת מאירה מלמעלה.
מולכם מופיעה הודעה ווירטואלית:
ברוכים הבאים למבוך של הקומה החמישית! האם אתם לוקחים על עצמכם את המשימה, או שמא תעדיפו לחסוך לעצמכם את הסיוט המקונן לו בכותלי המבוך?
ממשכים / מוותרים.
בהצלחה!

אתם בוחרים להמשיך וההודעה הווירטואלית מתפוגגת לנגד עיניכם. על פני הקיר הראשון מצויר חץ אדום המצביע לכיוון השמאלי, אתם מתחילים ללכת, עוקבים אחרי החצים האדומים, ואחרי כחצי שעה של הליכה אתם פוגשים במפלצת.
מפלצת מס' 1: מינוטאור – "נשקו של האויב הוא האויב של עצמו"

מפלצת מס' 1- מינוטאור:

שם: מינוטאור
מראה: http://pre10.deviantart.net/3078/th/pre/f/2013/241/f/6/nemesis_by_zerojs-d6k8r6s.jpg
יכולות: עורו של המינוטאור עבה, חזק ובלתי חדיר. כל חרב שתפגע בו מספר פעמים בעקשנות עלולה להישבר, ואילו כל כוח קסם שיפגע בו לא יעזור כלל חוץ מלהוריד לו כמה אחוזים בודדים ממד החיים. המינוטאור חזק וגדול, הנשק שהוא הכי מרבה להשתמש בו הוא זוג הקרניים הרצחניות שלו, כאשר הקרניים יפגעו בשחקן שלוש פעמים – הוא מת, אלא אם כן הקרניים פוגעות ממש חזק ומעיפות אותך.
ישנה רק דרך אחת להרוג את המינוטאור, עליכם להפעיל חשיבה (נו באמת, זה קל) ולמצוא את הפתרון להריגתו.
מד החיים של המינוטאור: מד חיים אחד.
ותזכרו: נשקו של האויב הוא האויב של עצמו.

*מס' התגובות הנדרש על מנת לעבור למפלצת הבאה הוא חמש תגובות פלוס מינוס.
*השחקנים שיגיבו על הלחימה במפלצת הנ"ל, בסופה של המשימה יזכו בפרס (קרדיט לארן)
*ישנם שלוש מפלצות (טרום מפלצות) לפני הבוס. שחקן שאינו יגיב על אף אחד מהם ימצא את מותו במשימה האחרונה של הלחימה בבוס.

אז, הקומה החמישית עלתה סוף – סוף, נא להגיב במימד72!!!!!!
ו... כן, צריך לשלוח את התגובה לפני העלתה!
שאלות יתקבלו בברכה.
בהצלחה לכולם!

Lich לפני 9 שנים ו-10 חודשים
מאדי – קומה 5.

למשך כמה דקות חשתי כאילו העולם קפא במקום. אחרי האור המסנוור מלובנו והדלת הנסגרת באה דממה, ונדמה שמסך של אפלה כיסה את השמיים, כאילו שהשמש ברחה מבהלה מפני מה שאורב במבוך. החושך ירד על הקומה החמישית, והחומות הכבירות שהופיעו מולנו נראו כמו מצבות עצומות בבית קברות לענקים. המאור היחיד שהצלחתי לקלוט היה מקור אור חזק שהופיע הרחק מאיתנו, מעל הלא נודע ונראה כמו תקוותם של נשמות המתים.
כל השחקנים עמדו סביבי, כולם חוץ מדומינו דול. התמונה של דומינו דול איננה. דומינו דול איננה.
תהיתי אם זה אומר שלעולם לא אזכה לראות אותה שוב. הרי אנונימוס אמר שמי שלא יצליח לעבור בזמן את הדלת לקומה החמישית לא יוכל להמשיך. האם הפירוש של זה הוא מוות?
לפני שמישהו הספיק לשאול מה עלינו לעשות, הודעה ווירטואלית הופיעה מולנו וריחפה באוויר כמחכה לצעדנו הראשון.

ברוכים הבאים למבוך של הקומה החמישית!
האם אתם לוקחים על עצמכם את המשימה,
או שמא תעדיפו לחסוך לעצמכם את הסיוט המקונן לו בכותלי המבוך?
ממשכים / מוותרים.
בהצלחה!


פלטתי צחוק מאולץ ומריר. "זה מגוחך." אך לא לחצתי על אחד מהאופציות שהופיעו מולנו, אולי זה בגלל שקיוויתי שמישהו יעשה זאת במקומי ויבחר באופציה השנייה.
"מה יקרה אם נבחר לוותר?" שאלה מישהי שלא זיהיתי, קליר שמה. היא הייתה אחת מהשחקניות העצמאיות שדומינו דול התעקשה לצרף לבית המשימות.
"אני מניח שלא נוכל להמשיך." אמר איקן בקול קר.
כמה דקות עברו, אף אחד מהשחקנים לא זז סנטימטר, כולם המשיכו לעמוד במקום כמפחדים לעשות את הצעד הראשון ולבחור באחד מן האופציות. אבל זה היה קל מידי לבחור באופציה השנייה, ומי כמונו יודע שבמשחק הזה כל דבר קל מוביל להשכלות רבות.
החזקתי את האוויר בריאות, ונשפתי חזרה, מניחה לקרירות להרחיב את כלי נשימתי, לאחר מכן פסעתי בצעדים איטיים לעבר ההודעה הווירטואלית, לא חשבתי פעמיים ולחצתי על האופציה הראשונה. ממשכים.
הודעה חדשה קפצה מולי, הלכתי כמה צעדים אחורנית וקראתי אותה בלב.

בחרתם להמשיך!
עליכם להתקדם על פי החצים האדומים על מנת להגיע ליעד.
בהצלחה, מי ייתן ותזכו לצאת מהמבוך בחיים!


פלטתי נשיפה רגוזה ובנפנוף יד מהיר ההודעה התפוגגה לנגד עיני.
רעם מתגלגל נשמע לפתע, החומות העצומות דמויות המצבות נפתחו ברעש צורמני ועמום שנשמע בכל חלל הרחבה עד כי הייתי בטוחה שאתחרש, וכמה דקות לאחר מכן, אחרי שכולם היו בטוחים שהרעש נפסק, התחלנו לצעוד לכיוון הפתח הצר שנפער מולנו.
את החץ האדום הראשון מצאנו לאחר הפנייה השלישית, מתי לא היינו בטוחים לאיזו פנייה לפנות, הוא היה סימן גדול שצויר על קירות המבוך ונראה כאילו מישהו צבע אותו בנוזל אדום של צבעי גואש.
כל הדרך הייתה שתיקה בין השחקנים, אולי רק מידי פעם שמעתי מעט פטפוטים חלושים שנפסקו מיד אחרי רעש של דריכה על עלה יבש. המבוך הזה בהחלט עורר פחד בקרבנו, לא ידענו מה מצפה לנו בהמשך הדרך, או באחד הפניות.
כל הדרך חשבתי על דומינו דול, ועל המחברת הכחולה. לשרבוטים שהיא כתבה ללא ספק יש משמעות, השאלה היא האם היא התכוונה שאגלה מה פירושם, אך השאלה שהדאיגה אותי יותר מכול, היכן היא נמצאת? דריה טענה שהיא ראתה אותה יוצאת מבית המשימות בערב, ואם פאן אמרה שהיא הסתגרה בחדר מאז אתמול בבוקר, סביר להניח שהיא לא לחזרה לבית המשימות מאז שיצאה באותו הלילה.
יותר מידי מחשבות ושאלות ללא מענה הציפו את מוחי, ניסיתי למצוא הגיון בדבר, אבל כל שאלה ותשובה הגיעה לדרך ללא מוצא. לבסוף נכנסתי לפרדוקס ונתקלתי באחד השחקנים.
הרמתי את מבטי, בכל מצב שהוא לא הייתי מתנצלת, אבל אז קלטתי שאני מביטה לתוך עיניו של איקן. סומק הציף את לחיי, התכוונתי להתנצל אך המילים נעתקו בפי. "הכול בסדר?" שאל ועל פניו הבעה אטומה.
"כן." עניתי במהרה ואז שמתי לב שהתשובה לא נשמעת הגיונית בעליל. "כלומר, לא. כלום לא בסדר." כעסתי על עצמי שנשמעתי כמו דומינו דול.
הוא הנהן בדממה ותחב את ידיו לכיסי המכנס.
מיהרתי להשיג את צעדיו. "אני מצטערת." אמרתי ופני לבשו הבעה רצינית.
"מצטערת על מה?" שאל ולא הביט בי.
"על מה שראית."
הוא עצר את צעדיו, הביט לרגע אחד בשמיים השחורים ואז נשא אליי את מבטו. "מה יש לך לומר להגנתך?"
השפלתי מבט לאדמה ובעטתי באבן. לא ידעתי באילו מילים עליי לנקוב על מנת לגרום לו להבין שאני אוהבת אותו יותר מכל אחד אחר, ושלעולם לא התכוונתי לבגוד בו.
"אני אוהבת אותך, איקן." המילים יצאו בשטף מפי ונשמעו מתוסכלות. פלשבק מאותו היום בתחרויות הופיעו לנגד עיני, בלי לחשוב פעמיים עמדתי על קצות אצבעותיי ונשיקתי אותו על שפתיו. ידי נכרכו סביב עורפו ומשכו אותו אל גופי. אדרנלין זרם בגופי, ייחלתי שהנשיקה הזאת תימשך לנצח, עד ליום מותי, אך לחוסר מזלי הנשיקה נקטעה בצווחה חזקה, לפני שהספקתי להבין מה קרה, ראיתי את דריה מושלכת בעוצמה על אחד מקירות האבן העצומות, היא נפלה על הקרקע בקול אנקה חלוש, לא הספקתי לבדוק מה עם מד החיים שלה, כי באותו הרגע היא התנפצה לרסיסים.
הייתי מבועתת. מבועתת מידי בכדי למצמץ. המשכתי להביט במקום בו דריה הייתה בו לפני רגע, שמעתי את הורוס צועק מאחורי, פניו דמעו מבכי.
זרועותיו של איקן חבקו אותי ברגע שיצור מזוויע למראה הגיח מתוך הצללים, מעל קרניו שותתות הדם של דריה הופיע שמו, מינוטאור. הודעה ווירטואלית ריחפה מעליו, היא הייתה עצומה מידי בכדי להתעלם מהכתוב: נשקו של האויב הוא האויב של עצמו.
צווחות נשמעו ברקע, צלילים של חרבות נשלפות, ואני נשארתי במקום. מבועתת מידי בכדי להמשיך.


(זה לא הבוס אנשים, יש לכם עוד הרבה לעבור עד שתגיעו אליו.
עכשיו הגיע הזמן שתילחמו במינוטאור, ואני מזכירה: אי אפשר להרוג אותו סתם ככה.
תזכרו: נשקו של האויב הוא האויב של עצמו.
בינתיים יש לנו הרוג אחד בקומה החמישית, וזאת רק ההתחלה לצערי. את התגובות לא לשכוח לשלוח למנהלות!!!!
בהצלחההה).
אקו לפני 9 שנים ו-10 חודשים
(ברנדיל, אתה לא יכול להרוג את המינוטאור בתגובה אחת, במיוחד לאחר שאמרו שצריך לפחות חמש)
בהבזק של צבע וקול פגיעה נורא דריה פגעה בקיר המבוך הכהה ונפלה אל הרצפה. אני לא הכרתי אותה ובקושי דיברתי איתה, אבל עצם המחשבה שהיא מתה העציב אותי. לא, הכעיס אותי. כן. מאז שהגעתי למשחק הרגשתי את זה, חוסר אונים. לא יכולתי לעזוב, הייתי חייב לעשות את המשימות שנותנים לי ולא יכולתי לעשות כלום לגבי המוות של שאר אנשי הצוות. הייתי תקוע באותו בית המשימות עם אותם האנשים כשיש לי רק בחירה אחת- להמשיך או למות.
לא סתם בחרתי את סקיל התעופה. אני חיפשתי משהו במשחק הזה, חופש.
היו לי חיים מושלמים. אני הצלחתי בלימודים, היו לי הורים טובים ונראה כאילו העתיד שלי מובטח, אבל הכול פשוט היה משעמם. התחלתי לעסוק בגיימינג כי הבנתי שהצלחה היא לא הכול, כי חיפשתי משהו.
חיפשתי את היכולת לעשות את מה שאני רוצה, ולא מה שאומרים לי לעשות.
ועכשיו הקומה הזו עמדה בדרך שלי
המינוטאור הגיח מעבר לפינה, עטוף בצללים. דמותו המחרידה רכנה מעל גופתה של דריה, ואז הוא פנה אלינו.
היצור שאג בשיא כוחו. שלפתי חפץ מהאוויר, החרב החדשה שלי. קניתי אותה תמורת אלף מטבעות לאחר שעליתי ברמה. זו הייתה חרב אירופאית דו צדדית פשוטה עם שמורת מתכת מינימאלית, אבל הצורה הפשוטה שלה מצאה חן בעיניי.
הסתערתי על היצור לבד בצעקה. הוא נראה מעוצבן כמעט כמוני. הוא הניף יד לכיווני, מצפה להעיף אותי באגרוף, אבל הוא לא ידע שיכולתי לעוף.
קפצתי הצידה ולמעלה ובתנופה אדירה הנפתי את החרב לצוואר שלו, ופתאום מצאתי את עצמי מסתחרר באוויר לאחר פגיעה קשה, החרב עפה מידי, הפגיעה שלה נעצרה והכניסה אותי לסיבוב.
מיהרתי לפרוס כנפיים אבל עדיין פגעתי ברצפה. יחד לו איזה חצי אחוז חיים. אז אי אפשר לפגוע בו בחרבות, מסתבר.
השארתי את החרב על הרצפה ושלפתי את חרב העץ, היא הייתה יותר כבדה ולא יכלה להישבר בכוח שאפעיל.
רצתי שוב לכיוון המינוטאור ושוב הוא הניף את זרועו, העמדתי פנים שאני קופץ שוב למעלה וראיתי אותו מנסה לנגוח בי, הוא חשב שאשתמש באותו המהלך שוב, רק שלא הייתי שם, הייתי עדיין על הרצפה, מתחתיו, והנפתי בשיא כוחי את החרב לאחורי הברך שלו. הדחיפה קדימה בחרב בשילוב עם התנועה שלו לאחור גרמו לו לחוסר איזון, ומיהרתי להתרחק בזמן שהוא התרסק על הגב ברעש פגיעה של עץ נופל, חיוך מרושע של ניצחון על פניי.
ואז הוא פשוט קם. שיט.
Brandil לפני 9 שנים ו-10 חודשים
עור בלתי חדיר, לא לקסם ולא לכלי נשק.
יצור אגדי. מפלצת רצחנית. אם זוהי המפלצת הראשונה, איני יכול לדמיין לעצמי מה הבו...
חוט מחשבתי נקטע בעקבות שאגתו מחרישת האזניים של המינוטאור.
כבר כמה דקות שניסינו להרגו, אך ללא הצלחה.
תחשוב, צ'ארלי! תחשוב!
אוקיי... המינוטאור: עור בלתי חדיר, כח על אנושי, תוחלת חיים גבוהה, אכזרי. קרניו הן אחד מן הנשקים החזקים ביותר המוכרים... רגע... רעיון! רעיון!
"מאדי. אני צריך שתסיחו את דעתו של המינוטאור. יש לי רעיון." אמרתי לה בשקט.
"מה אתה פסיכי?! אידיוט! אתה תהרוג את עצמך ואותנו!" צרחה עליי מאדי.
"זה יעבוד. אני בטוח בכך." עניתי.
"חסר לך שלא, או שכולנו מתים!" צעקה אחריי מאדי.
"תסיחו את דעתו של המפלצת!" הורתה מאדי לאחרים.
איך אני יכול להשיג את הקרניים של המינוטאור? לחתוך אותן עם נשק היא אינה אפשרות. איני מיומן מספיק בשימוש בחרב.
קסם? עלול לעבוד. אני ברמה גבוהה יחסית בקסם. אבל כדורי אש לא יעבדו... בעצם... אני חושב שאני יודע בדיוק מה לעשות.
"היי! פסיכי! מה אתה עושה שם?!" צעקה מאדי לכיווני.
"אני יודע מה אני עושה." עניתי לה בשלווה.
"תמשיכו להסיח את דעתו!" צעקה אל האחרים.
ריכזתי את כל כח הקסם שלי במגן, ולקחתי תנופה. ואז זינקתי.
רצתי לכיוונו של המינוטאור. רצתי יותר מהר מאי פעם. יכולתי לחוש כאב צורב בצד גופי. ידעתי כי אני דוחף את גופי מעבר למה שמצופה. אך זו הייתה הדרך היחידה שבעזרתה אשיג מספיק עוצמה לתלוש אחת מן הקרניים מראשו של המינוטאור.
בעטתי באדמה וניתרתי לגובה ראשו של המינוטאור.
"תמות!!" צעקתי צעקת קרב מחרישת אזניים. האנדרנלין היה הדבר היחיד שהשאיר אותי נע.
באמצעות המגן, חבטתי באחת מקרניו של המינוטאור בעוצמה. היא עפה מראשו, ונחתה כ-3 מטרים קדימה.
התרחקתי מן המינוטאור. לא יכולתי להלחם יותר. הייתי... חלש מידי.
לרוע מזלי, זה רק עצבן אותו עוד יותר.
שיט.
משוררונת:) לפני 9 שנים ו-10 חודשים
קאווינה:
נשקו של האויב הוא הוא האויב של עצמו.
האויב של עצמו...
המילים הדהדו בראשי כשצעדתי עם יתר השחקנים במבוך החשוך.
זו הייתה המשימה הראשונה שלי.
הראשונה, ואולי גם האחרונה.

צווחה נשמעה מעלי, וגריפון אור מרשים נחת לידי.
"אולור! איפה היית כל הזמן הזה?"
חיוך פשט על פני, את אולור העדפתי על פני כל הגילדה שלנו ביחד.
הוא חייך את חיוכו המיוחד וצווח שוב פעם, מתחכך ברגלי כמו כלבלב נלהב.
"אה, קאווינה?" הרגשתי נגיעה בכתפי, "את מתכוונת להסביר לנו מה הולך כאן?"
הסתובבתי, זה היה אחד מהשחקנים של בית המשימות.
פתחתי את פי להסביר.

בום
טוב, זה לא היה בום.
זה היה יותר כמו שאגה של חיה ענקית ופצועה.
שזה, אם תהיתם- ממש לא טוב.
צעקות נשמעו מקדימה, הראשונים בקבוצה כבר התחילו להלחם במפלצת.
"אולור, למעלה!" פקדתי על הגריפון הנרגש- הדבר היחיד שחסר לי עכשיו היה פגיעה בו.
הוא העיף בי מבט אחרון והתעופף למעלה, מרחף בגובה רב מספיק כדי שלא יפגע.
התחלתי לרוץ למקום הקרב, חושבת על פתרון לחידת האויב.
כשעברתי את העיקול קרו ארבעה דברים:
- ראיתי את המינוטאור, מפלצת אימתנית בגובה ארבעה מטרים לכל הפחות.
- פתרתי את החידה
- ראיתי שמישהו כבר פתר אותה לפני
- נפלתי.

כן, זה היה כואב למדי,
השתטחתי מלא קומתי על הרצפה המאובקת של המבוך, רק כדי לגלות שנשרטתי מקרן המינוטאור.
לרגע חשבתי לשאול מי המטומטם שזרק את הקרן במקום שכולם יכולים למעוד עליה, אבל אז הבנתי שזה לא יהיה רעיון טוב במיוחד, לאור המצב הנוכחי.
"דביל!" שמעתי את מאדי צורחת, הרמתי את מבטי כדי לראות את צ'רלי נתמך בקיר, ואת מד החיים שלו יורד.
אוי לא.

התרוממתי, מנגבת את ידי במכנס ומוחה את הדם.
"קדימה אריאן, את יכולה לעשות את זה!" לחשתי לעצמי ורכנתי כדי לתפוס את הקרן.
להפתעתי, היא לא שקלה הרבה, יחסית, כמובן, לקרן מעוקלת באורך מטר וחצי כמעט.
"מאדי! אנשים!" צעקתי בקול החזק ביותר שיכולתי לגייס.
"הקרניים! הקרניים הן אלו שיהרגו אותו!" ראשים החלו לפנות אלי, כולל זה של המינוטאור, למרבה האימה.
"תנסו לשבור גם את הקרן השנייה ונסות לתקוע לו אותה בלב, או משהו כזה- בכל מקרה הקרניים הן הנשק שלנו, הן אלו שיהרגו אותו! זה פתרון החידה!"
התחלתי לרוץ הצידה, ממשיכה לצעוק את הפתרון לשחקנים, ובכל פסיעה מתקרבת לחזית הקרב.
יאיר לפני 9 שנים ו-10 חודשים
העולם, קפא. אני בעצמי, קפאתי. אחרים? גם קפאו. זה נראה כמו פלאשבק. הכל היה אפור, הציפורים קפאו באמצע עלייתם השמימית לשמיים. הסתכלתי על כולם, שבהו אחד בשני. השמש מתה. כאילו נרצחה בידי סכין, שהוביל את דרכו לשלטון של החושך. ושם היינו, הקומה החמישית.
מול כולם ניצבה הודעה שכבר היינו רגילים אליה.

ברוכים הבאים למבוך של הקומה החמישית!
האם אתם לוקחים על עצמכם את המשימה,
או שמא תעדיפו לחסוך לעצמכם את הסיוט המקונן לו בכותלי המבוך?
ממשכים / מוותרים.
בהצלחה!
היה רגע של השתהות בין כולם, לא כמו בקומות הקודמות, שם כולם היו שמחים ללחוץ על הכפתור. כמו כן, שמתי לב שדמות מאוד חשובה הייתה חסרה.
דומינו דול. חסרה. נעלמה כלא הייתה. האם זה אומר שהיא לא הגיעה לבית המשימות בזמן? לא. אני בוטח בדומינו בכל חיי, ואם למדתי משהו במהלך חיי השניים פה, זה לסמוך עליה. לכן לא אמרתי/צעקתי שהיא נעלמה באוויר.
בינתיים הייתה שיחה בין השחקנים, החלקתי את דרכי אליה ושמעתי את מאדי מעירה כמה הערות סרקסטיות על המשחק, ואיך שהוא בנוי. כמובן. קול חדש שלא שמעתי אף פעם דיבר. קראו לה קלייר. " מה יקרה אם נחליט לוותר?" היא שאלה. כמה תמימות, זה ברור שהיא יצור אפל, יצור מרושע, יצור שאסור לנו להחזיק פה. מסתבר שקלייר היא....נוב! האימה.
"אני מניח שלא נוכל להמשיך" עניתי לה בקול קפוא, אולי היא תחזור הביתה?
כולם הסתכלו אחד על השני כמו בתיקו מקסיקני, מאדי נראתה חוששת, אך החלטית. לבסוף היא התקדמה אל עבר ההודעה ולחצה על כפתור ה"ממשיכים".
בחרתם להמשיך!
עליכם להתקדם על פי החצים האדומים על מנת להגיע ליעד.
בהצלחה, מי ייתן ותזכו לצאת מהמבוך בחיים!
כן, צחוק גדול. זה ברור שהם רוצים שנמות פה. בשקט. זה נראה שהשחקנים האחרים חשבו בדיוק כמוני, לא בהליכתנו השקטה להחריד. אף אחד לא הוציא הגה, כולם שתקו. זה לא היה נהוג במיוחד, יש לומר. שאנחנו אי פעם נשתוק ולא נקטר. אך זה היה שונה הפעם. המבוך הזה עורר פחד ואימה, הרי ידענו שבסופו של דבר ניפגש עם יצור לא כל כך נעים למראה שירצה, כך אני מאמין, לרצוח כל אחד ואחד עד האחרון שבינינו. אז כך הלכנו בשקט, עברנו בין החצים האדומים, שהאירו את דרכינו מעט. ניסיתי שלא לחשוב יותר מדי על דומינו דול ועל התעלומה שהציפה אותה. הרי, אני לא ראיתי אותה כל הלילה! זה פשוט לא הגיוני, כולנו ידענו שנעלה לקומה החמישית בקרוב. אז לאן יש לה כבר ללכת? זה הרגיז ובלבל אותי מאוד.
והנה מצוין, באה גם מאדי. האדם היחיד שארצה לראות כאן, ברגע זה. היא הסתכלה אליי לתוך העיניים, לחייה הסמיקו בגוון אדום-ורדרד. היא נראה מבוישת, וטוב שכך.
"הכל בסדר?" שאלתי לשם הנימוס, רציתי לחלוב ממנה שיחה קטנה, לראות מה היא תאמר. הרי, גם עם הבגידה...עדיין דאגתי לה, בערך.
"כן" היא ענתה בפזיזות, זה נראה שהיא לא חשבה על מה שהיא אומרת בכלל ולכן היא תקינה את זה במהירות. "כלומר לא, כלום לא בסדר." יופי נהדר, מה עכשיו? הנהנתי בשקט. אני רוצה התנצלות, ואני רוצה אותה עכשיו מאדי. חשבתי לעצמי.
זה נראה שהיא לא עונה, אז פשוט הסתובבתי והתחלתי ללכת לכיוון שאר קבוצת השחקנים. שמעתי צעדים קטנים רצים לכיווני. זאת הייתה מאדי שוב.
"אני מצטערת" היא אמרה לי. לא, לא. אני אשמח להתנצלות קצת יותר...כנה. לא רק "אני מצטערת" חסר משמעות ודי חסר תקנה.
"מצטערת על מה?" שאלתי, מנסה לחלוב התנצלות ראויה יותר. לכן המשכתי לזוז.
"מתנצלת? על מה?" רציתי שהיא תגיד את זה. שהיא תודה בזה מולי.
היא הסמיקה מאוד. "על מה שראית..". היא ענתה. לא, לא מאדי. אני לא מעוניין בהסתייגויות שכאלו. אם תיתני לי התנצלות אמיתית, ואני אראה שאת לא אוהבת אותו...אז אשמח לסלוח לך. אבל הסתייגויות וגלגולי עיניים הם אמצעי לשיחה חסרת משמעות, אולי כמו שאני הייתי לך.
"על מה שראית" היא הסמיקה עוד יותר.
אוקיי, אנחנו מתקדמים למקום מצוין. אז עצרתי את הליכתי השקטה. והסתובבתי אליה.
"מה יש לך להגיד להגנתך?" שאלתי אותה.
היא נראתה מתוסכלת, היא התחילה להזיז את הרגליים והידיים כאילו היא הייתה אחוזת דיבוק.. זה נראה די מוזר. כמו מאדי עצמה, אבל מוזר טוב. אני ממשיך להקשיב לה, בזמן שהיא מחפשת מילים.
"אני אוהבת אותך, איקן." היא נראתה מאוד שמחה, כאילו היא יכלה להוריד את מהלב שלה. אך הייתי יותר משמח להקשיב לה. היא הסתכלה על האוויר ובהתה בו בצורה שוב, מוזרה. חיכיתי שהיא תסיים את טקס הוודו המקסים שלה. כדי שהיא תמשיך לדבר. ידיה נכרכו סביב עורפי במהירות והכי משכה אותה אליי, היא נישקה. אותי. בחרתי להסתכל על זה כסליחה, כביטוי לכך שאין לה מילים יותר יפות מאלה. ולכן נישקתי אותה חזרה. וככה עמדנו ונישקנו זה את זה, אך אף אחד לא שם לב. הם היו עסוקים במשהו אחר. ראיתי את דריה מושלכת בעוצמה על אחד מקירות האבן העצומות, היא נפלה על הקרקע בקול אנקה חלוש, הייתי מבוהל, איך מרגע כה קסום של נשיקה..אפשר להגיע לרגע עצוב שכזה. מד החיים שלה לא הותיר שום מקום לספק, היא מתה. בחיים האמיתיים.
מאדי נראתה מבוהלת. היא קפאה ולא זזה, על פניה דמעות של כאב, היא בהתה בדריה המתה, ובעיניה העצומות.
לקחתי את תפקידי ברצינות ידעתי שעלי לעודד אותה, אז חיבקתי אותה. כמעין סמל לכך שביחד אנחנו חזקים. חזקים יותר מהיצור שצעד את דרכו אל החבורה. זה היה ברור שמטרתו היחידה היא להרוג אותנו, ושהוא המפלצת של המבוך. מעל קרניו שותתות הדם של דריה הופיע שמו, מינוטאור. הודעה ווירטואלית ריחפה מעליו, היא הייתה עצומה בגודל של מגדל 20 קומות. קשה היה להתעלם ממנה.
כתוב: נשקו של האויב הוא האויב של עצמו.

כולם נתקפו בפאניקה. אני ומאדי נשארנו במקום, מאדי עדיין נראתה מבוהלת וחסרת כל מעש. החלטתי שאני תומך בה, אך חייב לעזור לשאר. נתתי לה נשיקה בלחי והתקדמתי אל עבר החבורה.
עד שהגעתי לשם, כבר שני אנשים אמיצים החלו להסתער על היצור הנוראי. אחד עף, ובמעופו נפל והתרסק, והשני דווקא הצליח להעיף למינוטאור קרן מראשו הקירח. ואז הבנתי את משמעות החידה. או הרמז. עלינו לתקוף אותו עם קרניו! זה נראה כה ברור.
הייתי חייב להגיע לשם, אך בדרך עמד יצור גדול. החלטתי להשתמש בקסמי הגדול ולהטיל על עצמי ברכת מהירות, כן. רצתי כמו סוניק לכיוון הקרן. המינוטאור נראה מבולבל, מהייתי מהיר מדי בשבילו, עברתי לידו במהירות עצומה. עצרתי כשהגעתי לקרן ותפסתי אותה . אוקיי איקן, זה הרגע. כולם צופים בך...תתרום. תעזור.
הרמתי את הקרן כמו חרב אדירה והסתערתי אל עבר המינוטאור, הוא הזיז לעברי אגרוף אך התחמקתי, המשכתי לרוץ. לבסוף קפצתי ותקעתי את קרנו בגב שלו, וגררתי אותה בנפילתו כלפי מטה. הוא נראה פגוע, מד החיים שלו ירד.
נראתי שמח, אך הוא היה גם שמח לקטוע את ריקוד הניצחון שלי ולהעיף אותי על הקיר. הרגשתי חלש. חושך עטף אותי.
(אמשיך את מסורת השיט).
שיט.
מנהלות מימד 72 לפני 9 שנים ו-10 חודשים
התגובה של זאבה-

ידעתי שמשהו לא בסדר כש'לו' נראתה עצבנית וזנבה נע הלוך ושוב. כשהמינטאור הופיע ונגח בדריה בלי לחשוב הוראתי לה לעוף. לרגע תהיתי למה היא בכלל טורחת להקשיב לי אבל שאגתו של המינטאור קטעה את המחשבה הזו.
בזווית עיני ראיתי כיתוב מעל המינטאור.
נשקו של האויב הוא האויב של עצמו.
טוב, ליצור הזה אין ממש נשק... יאפ. הוא הרג את דריה עם הקרניים שלו.
הבטתי במאדי, חבוקה בזרועותיו של איקן היא ניראת קיטשית ברמות. הלכתי לכיוונה ונתתי לה סטירה על הפנים.
איקן בא להגיד משהו אבל קטעתי אותו.
"תקשיבו, לא אכפת לי עכשיו מהמריבות שלכם, מהכאב או משאר הרגשות. דריה מתה, צריך למנוע מאחרים גם למות. אז קדימה! תסיחו את דעתו בינתיים. יש לי תכנית!"
מאדי הנהנה ברצינות. למה פתאום אני מרגישה כמו גננת? בוגר מאוד הייז, מישהי מתה ואת.. פאק!
התחמקתי ברגע האחרון מנגיחה של המינטאור.
רצתי מאחורי וקפצתי על גבו ואחזתי בקרניו. המינטאור השתולל. פאק, מה לעשות מה לעשות? הבטתי בקרניים ומשכתי בכוח. המינטאור ילל בזעם. משכתי שוב. ראיתי יד ענקית שמתקרבת לעברי ועזבתי את הקרניים. נפלתי לרגליי המינטאור. הבטתי מעלה אליו ו..
לו ירקה אש ישר על הפנים שלו. הוא צרח בכאב והתרחק. דואורדון הושיט לי יד ועזר לי לקום.
"דואו, יש לך רמה 4 בקסם, נכון?" שאלתי במהירות.
"כן."
"אז אני צריכה מגן."
"זה רק לשלושים שניות.."
"עדיין, אחר כך מאדי יכולה לשים לי מגן אם זה לא יספיק. או כל מי שיש לו סקיל בקסם. תתקיפו אותו בינתיים." חייכתי. "תפיץ את הבשורה!" קראתי ורצתי לכיוון המינטאור. כדורי אש הוטחו עליו, הבטתי לכיוון שממנו נורו וראיתי את מאדי מטיחה בו את כדורי האש. היא הפסיקה כשהתקרבתי.
"תמשיכי!" צרחתי אליה. אחרי כמה שניות של היסוס מטח כדורי האש המשיך. אבל הן לא השפיעו עליי. המגן נכנס לפעולה. תיפסתי על המינטאור בכמה שניות, תפסתי את אחת הקרניים ומשכתי. ייצבתי את עצמי בעזרת כמה שורשים שנתלו על קרנו השנייה והמשכתי למשוך. כרכתי כמה שורשים סביב קרנו ומשכתי, הידקתי את השורשים שעל שני הקרניים זה לזו. לרגע אחד, דואורדון ומאדי דיברו ואז המגן נעלם. בדיוק בין ההפוגות. היא נראתה. משונה. הבטתי בטפריו של המינטאור. ידעתי שלא אוכל להתחמק מהמכה הבאה אבל הקרן הייתה כבר כמעט משוחררת..
תפסתי אותה ובכל כוחי משכתי. מטח כדורי האש התחדש והרגשתי את החום הצורב. תמות בן אלף! צרחתי והידקתי את קרניו זה לזו ובקול מחליא, הקרן נפלה.
המגן אפף אותי שוב והמכה של המינטאור נבלמה במפתיעה. חתכתי במהירות את השורשים שהחזיקו את הקרן ורצתי משם. הנחתי את ידיי על ברכיי והתנשפתי במשך כמה שניות. רציתי שמישהו יחליף אותי אבל הם היו קפואים.. מלבד כמה שסייעו הם היו פקינג קפואים!
רציתי לצרוח עליהם אבל המגן עמד להיגמר.
(*ממשיכה את מסורת השיט*)
שיט.
Brandil לפני 9 שנים ו-10 חודשים
הקאתי את נשמתי.
לא יכולתי לשאת את זה יותר.
הייתי חלש מידי. איטי מדי. חסר כל יכולת.
הקאתי שוב.
קמתי. הליכתי היתה לא יציבה, מתנדנדת.
התמוטטתי על הרצפה.
הרגשתי את הקיא שוב גואה בגרוני.
הקאתי שוב.
אני רק מקווה כי מישהו הבין את תכניתי...
רגע. אני יכול לזהות במרחק את איקן... איקן.
איקן. איקן הבין. הוא רץ אל הקרן. כן. כן!
חשתי מעט מן הלחץ שבחזי נרפה.
איקן הניף את הקרן מעל ראשו כמו מעין חרב אגדית, ורץ לכיוונו של המינוטאור במהירות על אנושית. המינוטאור נראה מעט... מבולבל.
טקטיקה טובה מאוד. מרשים. מינוטאורים אמנם חזקים מאוד וחסונים, אך הם טיפשים כמו... כמו פרות. (מה שדי הגיוני, בהתחשב בכך שמינוטאור הינו חצי פר.)
לאחר כמה סיבובים מסביב המינוטאור,איקן קפץ על המפלץ, ותקע את הקרן בגבו.
לא! אידיוט! תתקע את זה בלב! בלב!!
זה לא יהרוג אותו!
המינוטאור נחלש ברמה ניכרת למדי, אך, לרוע מזלו של איקן, לא מת.
איקן גמור.
המינוטאור שלח מהלומה עוצמתית וקטלנית אל איקן.
איקן התמוטט מן המכה, חסר הכרה, לרגליו של המינוטאור.
שיט.

היו לי שתי אפשרויות:
או שאיקן מת, או שאני מת.

...

בחרתי... באפשרות השנייה.
לפחות אעשה משהו שימושי בשביל הקבוצה... שמותי לא יהיה לשווא.
שאצליח להציל את איקן.

צלעתי לכיוונו של המינוטאור.
"היי! בן זונה! תתרחק מאיקן ובוא תמצוץ לי את הפאקינג זין, בן של זונה! אני אקרע אותך לפאקינג גזרים, ואז אזיין את הגופה המתה שלך בתחת!"
משכתי את תשומת ליבו של המינוטאור.
"היי, רוצה לדעת איך אני יודע שאמא שלך זונה? כי זיינתי אותה אתמול, ואז הרגתי אותה ואכלתי אותה! חה חה!" המשכתי.
התחלתי לפצוח במעין ריקוד שמאני אחוז טירוף סביב המינוטאור.
"זיינתי את אמא שלך! זיינתי את אמא שלך! זיינתי את אמא שלך! זיינתי את אמא שלך!"
המינוטאור זעם. הוא התרחק מאיקן ופנה אליי.
"הו כן? רוצה לשחק? רוצה לשחק?! חה חה חה! בוא ותשחק איתי, פר מסריח!" צרחתי לעברו.
הוא הסתער לעברי.
אני צחקתי.
"בוא! בוא!! בוא!!!!!! "

אני מקבל את מותי.




(דרך אגב, אני לא באמת מקבל את מותי. אני צריך שמישהו יציל אותי או משהו. אני מקווה שמישהו יציל אותי לפחות...)
Brandil לפני 9 שנים ו-10 חודשים
(ותתעלמו מן ההדגש במשפט התחתון שבסוגריים. התפקשש לי קצת, אני חושש.)
DARK-MANDOR לפני 9 שנים ו-10 חודשים
אה,נכון,כדי שאביא לפני זה את השלל להליוס"אמרתי לעצמי ויצאתי לדרך.כשהגעתי לביתו,הליוס לא היה בחוץ...לפחות לא נראה לי..חשוך כבר..
דפקתי על הדלת שלוש פעמים והינה הוא,איש מבוגר עם כוס תה ביד פותח לי את הדלת."כן?אוכל לעזור לך במשהו?"שאל."כן..הינה"עניתי לו והוצאתי את השלל שלי להליוס.הוא לקח את השלל וסגר את הדלת לפני שהספקתי להוציא עוד מילה.
אז,כשהתכוונתי להשתגר חזרה לבית המשימות בקומה 4,לפתע עלתי בכמה סקילים.
"הו,נחמד.עכשיו אני יכול לאלף ציפור כלשהיא,יעשות מגן ולתקשר עם יצורים(?)וגם יש לי סכיני הטלה ונבוט.אלך לקנות לי כמה סכלי נשק"חשבתי והשתגרתי לקומה 2.
חיפשתי חנות נשקים נורמלית...בדרך נתקלתי בדוכנים שהיו להם מוכרים משונים או סתם דוכנים לא עם מה שאני מחפש.אבל בסוף מצאתי את מה שחיפשתי-חנות קטנה ברחוב קטן,לא גדולה במיוחד.
כשנכנסתי נשמע צליל של פעמון מצלצל לרגל לקוחות.כל הקירות היו מלאי כלי נשק רבים מגוונים ובעאמצע היה גם שולחן עם נשקים מתקדמים יחסית.
"צריך עזרה?"שאל מוכר צעיר ועם סמרטוטים כבגדים."איפה הסכיני הטלה?"."שם."הצביעה על קיר מימיני.
בחנתי את הסכינים עד שהגעתי להחלטה."אקח את אלו."הצבעתי אל כמה סכיני זריקה:
אלו היו 5 סכיני זריקה-להב שחד משני צדדיו,ידית מעץ שמצופה בגומי."את אלו,"החרזתי פעם נוספת כשהצביעה בשאלה אל כמה סכינים אחרות."כמה הם?"."100 כל אחד."לקחתי אותם,שילמתי את המחיר,(500)יצאתי ושמתי את הסכינים בתפריט.

למה כל הגילדה גדלה פי 2 בערך?"שאלתי כשנכנסתי.דארקר קפץ לי על הראש וענה עם פיהוק באמצע:
"גילדה אחת...הצטרפה אלינו.".
התיישבתי על ספה בספריה ועמדתי להתחיל לקורא,עד ששחקן בשם ברנדלין התיישב לידי אז החלטתי לפתוח בשיחה.השיחה היית קצת מוזרה ושונה נושא מידי פעם,אבל היא היית בסדר סה"כ.
אחרי השיחה עליתי למעלה והלכתי לישון.
"קרייטוס..."קול מוכר נשמע."קרייטוס!"עכשיו זה הי חזק יותר.קמתי בבהלה וראיתי את דארקר כמעט שורט אותי."למה הערת אותי?!"."שים אותי בטפרית שלך.".למה?"שאלתי."תבין מחר."אמר ועשיתי כרצונו וחזרתי לישון.
קמתי.התקלחתי.שתיתית תה עד המכונת כתיבה התחילה לכתוב משהו.לפני שהספקתי לקרוא מאדי הופיעה(טם טם טםםם)וצעקה עלינו לזוז עצידה.היא לקחה את הדף והקריאה את מה תוכנו:

"שלום לשחקנים בבית המשימות TROOP12!
המעבר לעליית הקומה החמישית יתרחש בעוד כשמונה דקות בדיוק.
למעבר הקומה, עליכם לעבור דרך דלת העץ במסדרון הצר בצמוד לספרייה, תמצאו שהדלת כבר אינה נעולה.
במידה ואינכם מספיקים לעבור דרך הדלת בזמנכם הקצוב, המעבר יתבטל אוטומטית ותחמיצו את הזדמנותכם היחידה לעלות לקומה החמישית ולהמשיך במשחק.
בהצלחה רבה בקומה החמישית,
אנונימוס."

"עכשיו??מ..מ.מה.."מילמלתי."הדלת כבר לא נעולה"הודיעה דואורדון שהופיעה פתאום.
"כדאי שנצא."אמרה נירה ואז יצאנו לדלת.
צמרמורת עברה בגופי.כן זה מה שקרה כהגענו לקומה.בקושי יכלו לקראות משהו.אז לזה הוא התכוון.

ברוכים הבאים למבוך של הקומה החמישית!
האם אתם לוקחים על עצמכם את המשימה,
או שמא תעדיפו לחסוך לעצמכם את הסיוט המקונן לו בכותלי המבוך?
ממשכים / מוותרים.
בהצלחה!

הודעה זו הופיע כשמאדי הגיע לפה.קפאתי-לא רציתי ללחוץ על להמשיך,היית לי הרגשה רעה.
לבסוף כולם לחצו על המשך,הופיע הודע שבחרנו להמשיך והתחלנו ללכת בעקבות חצים אדומים זוהרים.

"נשקו של האויב הוא האויב של עצמו."זה מה שהופיע מעל מינוטאור רצחני...מינוטאור?!זה נראה יותר כמו שילוב של מינוטאור,שלד ושל מין חייזר פדופיל.
"תסיחו את דעתו של המפלצת!"זה מה ניער אותי מלהביט במוטנט הזה.לקחתי נשיפה ורצתי אל הקרב.
הרמתי את ידי ושלחתי אותם למינוטאור,הדשא הבוער(שהובהר בעזרת כדור אש)הצליף ותפס את המינוטאור אך הוא קרע אותו בקלות והסתובב לכיווני,ולפני שהספיק לעשות יותר מ-2 צעדים ברנדלין קפץ ושבר לו את הקרן.מה הוא עושה?מנסה לעצבן אותו יותר??חשבתי.אך מחשבתי הופסקה ברגע שהמינוטאור דרך עלי וזרק אותי(יש לו ידיים).*פיייייייייייי*-זה מה ששמעתי אחרי שפגעתי באדמה.
שיט!הסתכלתי למד החיים שלי. צעקות וקרב נשמע לאחר מכן,לא הבנתי את פרושם-הראש לי כאב.אאץ' כנראה הראש שלי נפגע...אחרי דקות ספורות הראיה שלי חזרה לקדמותה,"המינוטאור" נראה שהתקדם לאבר ברנדלין,שיט!ניסיתי לקום אך זה היה חסר טעם.רק כאב נוסף.
משוררונת:) לפני 9 שנים ו-10 חודשים
אנשים, התעלמתם לגמרי מהתגובה שלי!
Lich לפני 9 שנים ו-10 חודשים
זה לא אישי משוררונת, זה קורה תמיד XD
Lich לפני 9 שנים ו-10 חודשים
זאת התגובה שלי על מה שבראנדיל כתב > http://img.youtube.com/vi/B34vQbQ5xG0/0.jpg

בכל מקרה, מאדי – קומה 5.

בפעם השנייה באותו היום השתתקתי מרוב הלם. קפאתי בהיסוס על מקומי, פוחדת להתערב, למשך רגע ארוך איש לא אמר דבר, וכל מה שיכולתי לשמוע היה שטף הקללות שפלט בראנדיל מפיו ללא שמץ של בושה. עיני השמאלית התעוותה במקצב לא אחיד ובפער של שתי שניות לנוכח ההתנהגות הלא אנושית שהפגין באותה שנייה, ומבלי להניד בסנטימטר את מבטי, יכולתי להבחין מסביב בפרצופיהם חסרי ההבעה של השחקנים למראה הריקוד אחוז הטירוף שהציג בנוסף לשטף הקללות שפלט כמתוכנן.
וכל ההתנהלות חסרת הכבוד הייתה רק כדי למשוך את תשומת ליבו של המינוטאור המחורבן.
ריסנתי בזריזות את החיוך שהזדחל אל שפתי, לא יכולתי להרשות לעצמי לצחוק במצב כזה, אם בראנדיל לא היה נוהג כך איקן היה משלם בחייו. כמו דריה, דריה שחיה הסתיימו, לתמיד.
"הוא תמיד היה כזה..." דואורדון חיכך בגרונו בכוונה להחניק צחוק, "אחוז טירוף?" הוא שאל את קאווינה שעמדה בנינו. באותו הרגע הצליח בראנדיל להסב את מבטו של המינוטאור מפני איקן.
"עד כמה זה ישמע לך הגיוני אם אגיד לך שבראנדיל הוא טיפוס שתקן ומבודד?" היא השיבה ללא שמץ של היסוס.
דואורדון זקר גבה אחת בתמיהה. למען האמת, גם אני הופתעתי מעט, התנהגות שכזאת לא מסוגלת להעיד אפילו במקצת על בנאדם שתקן ומבודד. גירשתי מעיני רוחי את התמונה של ג'ון במצב לא שפוי שכזה.
כעת המינוטאור זעם, הוא סובב את כל גופו והתמקד בדמותו הקטנה של בראנדיל מרחוק, מי היה מאמין שמפלצות מסוגלות להבין קללות, גיחכתי בליבי.
דואורדון הסתובב אליי בכוונה להגיד משהו, אך התרחקתי ממנו בריצה עוד לפני שהספיק להתחיל את המשפט, לא יכולתי לשאת במחשבה שבגללו נאלצתי להשאיר את דומינו דול מאחור, גם אם כוונתו הייתה טובה. השתופפתי מול איקן, הוא היה חסר הכרה ומד החיים שלו ירד לחצי, למזלו המכה לא הייתה מספיק חזקה כדי לגרום למותו כמו מה שנגרם לדריה.
שלחתי את ידי וליפפתי באצבעותיי קצוות משיערו הבהיר והסמיך, שפתיו היו סדוקות וצבען האדום דהה עד לגוון צבע ורדרד. העברתי יד על פניו החיוורים ושחררתי מעט קסם, השריטות והחבלות על פניו נעלמו כהרף עין ועורו שהיה חיוור לפני כשנייה חזר לצבעו הוורדרד והחי.
עפעפיו של איקן רטטו מעט כאשר התעורר, שנייה לאחר מכן הם נפתחו באיטיות כזוג דלתות כבדות וחשפו שני עיניים כחולות וצלולות. הוצאתי מתוך הכיס הפנימי של המעיל בקבוק קטן עם נוזל בהיר ירקרק ועזרתי לו לקום לישיבה עד שהשעין את גבו לגב הקיר.
"תשתה את זה." הורתי לו ודחפתי את הבקבוק לפניו.
איקן פלט נשיפה ארוכה לפני ענה, "לא," הוא פסק ודחף את הבקבוק חזרה אליי, הוא נראה תשוש בכדי לדבר. "תשמרי את התכולה למקרה חירום אמיתי."
הידקתי את שפתיי בכעס, הכנתי את עצמי מראש לתגובה הזאת. "אני לא אתן לך לגסוס פה, איקן. מספיק איבדנו את דריה במכה אחת, ואת דומינו דול שנעלמה בפתאומיות, אני לא מוכנה לתת למשהו לקרות לך וזה לא נתון לוויכוח, אז תשתה את זה, עכשיו." הדגשתי בכעס גלוי את המילה האחרונה.
הוא פתח את פיו ואז סגר אותו בחזרה, היה ברור שהוא לא ציפה לתשובה הזאת. במבט חטוף וזועף, חטף את הבקבוקון מידי ובלע בעווית פנים את הנוזל הירוק עד שמד החיים שלו התמלא מחדש.
צעקה פתאומית נשמעה מאחורי. קאווינה הצביעה על המינוטאור במרחק מטרים ספורים מהמקום שעמדתי והמשיכה לצעוק משהו שלא יכולתי לשמוע. הבחנתי בקרייטוס ונירה מנסים למשוך את תשומת ליבו של המינוטאור, אבל נראה כאילו הוא התרכז במשהו מסוים שעמד מתחתיו ולא התייחס כלל לקיומם ולחרבות שניסו לנעוץ בו. צמצמתי את עיני בריכוז עד שקלטתי את בראנדיל עומד מנסה להתחמק מאגרופיו של המינוטאור, מד החיים שלו כבר הספיק לרדת לחצי, רק עוד מכה אחת עלולה להרוג אותו במקום.
הדם אזל מפני, לא יכולתי לתת לעוד שחקן להיהרג. כעסתי על הסיכון שהוא לקח על עצמו לגמרי לבד, אם הוא לא היה מציל את איקן הייתי מניחה למינוטאור למחוץ אותו למוות.
הבחנתי בג'ון כמה שניות שהספיק לנסוק לעבר המינוטאור, ניצלתי את ההזדמנות ותפסתי בזריזות בשתי כנפיו ארוכים כאשר זינק לאוויר. היה מאוחר מידי לחרטות, אך כאשר הבחין בי הוא כמעט נתקל באחד מקירות האבן ואיבד שליטה. משב רוח קר הצליף בי כמו שוט ופרע את שיערי לאחור, זה הרגיש כמו לעלות על רכבת הרים שעושה לא מעט לופים. הסתחררנו באוויר, צוללים הישר לתוך האדמה הקשה, רציתי לצעוק לו שיעצור אך המילים נעתקו בפי והפחד שיתק אותי. כאשר כבר הרגשתי שאני מאבדת תקווה, ג'ון נסק פתאומיות מסחררת כלפי מעלה ומנע את התרסקותנו בתנועה אחת. ליבי הלם בפראות וריאותיי התכווצו כל כך שנשמתי נהפכה לחרחורים קצרים ומהירים שלא סיפקו לי את החמצן הדרוש. כעת טסנו שוב באוויר, הרחק מהאדמה, הרחק מהמינוטאור ומבראנדיל שעוד שנייה נמחץ תחת כף רגלו העצומה של המינוטאור.
ג'ון נעץ בי מבט חודר ועיניו בהקו באיום, נראה שגם הוא בקושי הצליח הוציא הגה.
התעלמתי בשקט ממבטו, "הקרן!" קראתי בקול רועד והצבעתי על האדמה מתחתינו, היכן ששקעה הקרן בתוך שבחי הדשא, ג'ון קלט אותה במהירות והורה לי להחזיק חזק, צללנו בפראות לכיוון האדמה וכשהייתי כמה סנטימטרים מטווח נגיעה מהקרקע, תפסתי בקרן ונסקנו שוב למעלה במהירות של קליע.
האדרנלין תסס בעורקיי והדהיר את ליבי, שיערי השחור הצליף בפני וחסם את שדה ראייתי, אבל מהמינוטאור היה קשה להתעלם, אחרי שג'ון הצליח לבלבל אותו באמצעות טכניקות מרשימות, היה תורי לסיים את המלאכה, תקעתי את הקרן בגבו, שנייה לפני שהספיק להנחית את המכה המכרעת שתהרוג את בראנדיל. המינוטאור צנח בעוצמה על הגב והרעיד את האדמה מתחתיי, החצי השני ממד החיים שלו התרוקן עד הסוף.
שנייה לאחר מכן, התנפץ המינוטאור לרסיסים ונעלם כלא היה.

איקן ניגש אליי כמה דקות אחרי שכבר הייתי על הקרקע, שכובה על האדמה הלחה באיברים פרושים, ראשי פעם מכאב והתשישות והייאוש הכניעו אותי. רציתי לעצום את עיני אפילו לכמה דקות ולהירדם בשקט, להתנתק מהעולם הזה ולהתעורר לחיים המציאותיים שלי בידיעה שכל זה היה חלום בהלות.
אבל אז איקן בא כשבקבוק קטן עם נוזל ירוק בידו, הייתי כל כך עייפה שלא שמתי לב למצבו החמור של מד החיים שלי, הוא הושיט לי את הבקבוק וחיוך מלא טינה התפשט על פניו.
"עכשיו תורך לשתות."
שיט.

(המשכתי את מסורת השיט למרות שמנדי שבר אותה XD)



Stingray לפני 9 שנים ו-10 חודשים
מליסה

אז ככה:
החיים הם חרא.

עד שהתרגלת איכשהוא לחבורה של מוזרים, מגיעים עוד. ואז עוד. ועוד קצת עוד.
והם לא מפסיקים להגיע.

את בית המשימות הציפו שחקנים חדשים. אם בית המשימות היה אמיתי היו ישנים שניים בחדר, ואפילו שלושה בחדרים מסוימים. למזלנו, בית המשימות לא אמיתי, לכן צמחו להם חדרים נוספים בקומה השנייה כאילו היו שם מאז ומעולם.
יש בזה משהו מרגיע דווקא, בכך שהכל הוא רק משחק. מצד שני, אני לא כל כך ממהרת לחזור למציאות. בחיים הרגילים האנשים סביבי אומנם שפויים ונורמליים יותר, גם מתעלמים ממני באותה המידה.

מעט שעשע אותי לראות את השחקנים הנובים נלחצים מהקומה החמישית. נכון, היא הייתה חדשה לכולנו, אבל ההבדל בין רמת הקושי של הקומה החמישית לרמת הקושי של הקומה הרביעית קטן בהרבה מההבדל בין רמות הקושי של החמישית והראשונה, וכך גם מידת הלחץ.
עברתי אחרונה בדלת. אם נתנו לי שמונה דקות אני אנצל אותן עד השנייה האחרונה.
חוץ מזה, אם אני אשמע צרחות מצידה השני של הדלת יהיו לי כמה דקות להתארגן לקראת האויב שמחכה לי שם.

איזה יופי, שום צרחות. רק מבוך חשוך וקריפי.
הדלת מאחוריי נעלמה.
אבוד לך מרי.

עברנו במסדרון. נשמע שליו למדי בהשוואה להרגשה האמיתית במבוך. אין לנו בחירה של ממש. אין לנו לאן לברוח. הדרך היחידה להתנגד לתוכנית המשחק היא לעמוד במקום.
וזה סתם מטומטם.

הגענו לחדר גדול וריחני משהו. אלה היו שני הדברים הראשונים שהכו בך. הגודל המרשים ביחס למבוך טחוב ואפלולי, והריח שגדע כל שמץ של סקרנות לגבי מה שבתוך האפלוליות. לא שעבר מספיק זמן כדי לטפח סקרנות. תוך רגעים ספורים הגיח מינוטאור מלחיץ למדי כדי לשפד אותנו אחד אחד.
כדי להגן על עצמנו מזוועתו המצחינה היו לנו חבורה של נובים, צמד האקריות אנוכיות, חרבות סופר-קטלניות מעץ ורמז ברור יותר מהתשובה עצמה.
נשקו של האויב הוא האויב של עצמו.

ולקח להם רגע וקצת כדי להבין את זה.
אולי פשוט נזרוק עליו נובים עד שהוא ישבע?
כן מרי. ואז נדהים אותו בלהטוטי חרבות העץ המרשימות שלנו.

אה, כן. עכשיו יש לי סקיל ברמה 2 בקסם. לשנות צבעים של דברים. מאחר ועיניו של המינוטאור הן עיני שור הנחתי שהוא עיוור צבעים גם כן. התרכזתי בחדש ההוא, ברנדיל נראה לי, וניסיתי להירגע. המינוטאור לא מתקרב, אף אחד לא ידע שיכלת למנוע את זה. הכל בסדר. לא יקרה כלום.
לאט לאט ברנדיל קיבל גון ירקרק אפלולי שהזכיר את הצבע של כותלי המבוך. המינוטאור בלם, המום. המום כמעט כמו ברנדיל, שווידא שכל אבריו במקום.
רציתי לומר לו שלא יזוז יותר מדי, כי זה מפריע לי וימשוך שוב את תשומת ליבו של המינוטאור, אבל שתקתי. אני רוצה להישאר במשחק הזה.
matrix לפני 9 שנים ו-10 חודשים
רבאק, תפסיקו עם הקצב הזה! כל פעם שיש לי הזדמנות לכתוב אני מגלה שכל מה שכתבתי עד עכשיו כבר לא שייך
מנהלות מימד 72 לפני 9 שנים ו-10 חודשים
הכול עדיין תקף. אתה יכול לכתוב תגובה מסכמת על כל התגובות שנכתבו עד עכשיו XD
מיאו.
Just a girl לפני 9 שנים ו-10 חודשים
לא יאמן. עד שמצאנו אנשים אחרים, הוא מת. ממ, באסה לו. תמיד היה לו מן מבט מפחיד כזה. כשהוא הסתכל עליי תמיד הייתה לי תחושה שהוא עומד לשסף את הגרון. אני יודעת שזה מרושע מצידי, אבל אני שמחה שזה הוא ולא איקן. מאדי לא הייתה עומדת בזה. חוץ מזה, איקן נראה כמו בחור טוב. כשהקרב נגמר, ידעתי שאני מעריצה את מאדי. היא הייתה אמיצה, חכמה, והכי חשוב, היא ידעה לאהוב בלי להיות פתטית. בחיים לא הייתה לי אחות גדולה, אז האמת שזה קצת מלחיץ אותי. אני חייבת להודות שקצת קשה לי לחשוב לחשוב עכשיו. 40% מהמוח שלי דואג לדומינו. אף פעם לא היו לי באמת... חברים, והיא נראתה כמו מישהי עם לב טוב. לא מגיע לה למות. בעצם, לאף אחד מאיתנו לא מגיע למות. האאא! אני יודעת שזה ישמע קצת מוזר, אבל אני אתמול ניהלתי שיחה קטנה עם הדבר הזה בשמים. אני אף פעם, לא האמנתי, וגם עכשיו לא. ״היי לך, שם למעלה. אני יודעת שאין לי זכות לבקש ממך כלום, אבל בכל זאת. כולם אומרים שאתה כל כך רחום וחנון, אז קדימה, תראה את זה. אל תיתן להם למות. פשוט לא מגיע להם. אותי? תעשה איתי מה שאתה רוצה. אני אסון מהלך, אבל הם? תגן עליהם״. אולי אני פתטית, אולי אני מגעילה, ואולי אני הולכת לפעמים אם מכנסי ״דפוק אותי״, אבל אני חושבת שהוא צריך להגשים את הבקשה הזאת, אם הוא באמת קיים. אני יודעת שגם אם זה יקרה אני לא אאמין, אבל אם השמועות נכונות, אני בטוחה שהוא פשוט ישמח, סתם כך.
<FONT COLOR= RED>Killer לפני 9 שנים ו-10 חודשים
"הוא תמיד היה כזה?" שאלתי את קאווינה בעודי מנסה להחניק את צחוקי מבראנדיל אחוז הטירוף.
עד כמה זה ישמע לך הגיוני אם אגיד לך שבראנדיל הוא טיפוס שתקן ומבודד?" קאווינה השיבה ללא שמץ של היסוס.
הופתעתי מעט. אבל יכולתי להבין, אנשים שקטים מסוגלים להתפרץ בצורה כזאת לפעמים. או לעתים רחוקות.
בראנדיל הצליח לפתע להסב את צומת הלב של המינאטאור מפני איקן, למרות שהייתי מעדיף שאיקן ימות. אבל אין לי ברירה אלא לסבול אותו בגלל שמאדי כל כך מאוהבת בו, שחבל על הזמן שלי לנסות להגיע אליה. אולי אני כבר צריך לוותר בלנסות לקחת את מאדי מאיקן, כי אחרי הכל היא אוהבת אותו יותר ממה שהיא תאהב אותי. אבל המחשבה על לוותר עליה ככה עוררה בי כעס, החלטתי שאני צריך להפסיק לחשוב על זה עכשיו ולהתרכז במפלצת המכוערת שכמעט הרגה את איקן.
חבל שהיא לא הרגה אותו.
בזמן שבראנדיל היה עסוק בלהסיח את דעתה של המפלצת, מאדי ניגשה אל איקן וטיפלה בפציעות שלו, הצורה שבה עשתה את זה עוררה בי חשק להרוג מקנאה. היא בטח עדיין כועסת עלי בגלל דומינו דול, עכשיו חשבתי לעצמי לאן היא נעלמה והאם בגללי היא לא תזכה להמשיך איתנו. אבל ידעתי שהכל היה לטובת מאדי, ושלא משנה מה יקרה אני אמשיך להציל אותה ולהיות לצידה.
לפתע המינוטאור המכוער הניח מכה לעברו של בראנדיל, הטא כמעט הצליח לפגוע בו ולהרוג אותו. חיפשתי במבטי את הקרן השנייה ומצאתי אותה במרחק של קילומטרים ממני. לא היה לי סיכוי להגיע אליה, במיוחד בגלל שהיא נמצאת מתחת למינוטאור. אבל נראה שמאדי הבחינה במתרחש ולקחה פיקוד מיד. פערתי את עיני מתדהמה ברגע שהיא קפצה על גבו של ג'ון ואחזה בכנפיו. ג'ון כנראה לא הבחין בה קודם, כי כשנסקו לאוויר רק אז הוא שם לב אליה וכמעט התרסק.
רציתי לצעוק לו שיזהר, אבל מכל הרעש מסביב הקול שלי היה נשמע כמו לחישה. עקבתי אחריו במבטי, לאחר כמה שניות הוא הצליח להתייצב בחדש ומאדי הצליחה לתפוס בקרן ולהרוג את המינוטאור.
הרגשתי הקלה עצומה. כולם הריעו בשמחה שמאדי הצליחה להרוג את המינוטאור, ואני רק חייכתי אליה. למרות שידעתי שהיא לא רואה.
מנהלות מימד 72 לפני 9 שנים ו-11 חודשים
מחנה אימונים:

(על מנת לראות את העבודות נא לגשת לרשימה של דומינו דול שמופיעה בתגובתה. תודה.)

הליוס – קומה 1:
‏1.‏ ללכת לצוד חיות באחו (עד 20 חיות לשחקן, ניתן למכור את שלל הציד בתיאום מראש ‏איתנו). ‏
במידה ובחרתם להשלים עבודה בקומה הראשונה – הליוס שולח אתכם לצוד 20 חיות בר.
*נא לפרט על דרך צידת חיות הבר.
מייקי – קומה 2:
‏1.‏ לאתגר את עצמם בהר האתגרים (הפעם לא ניתן לבחור סקילים, אלה לא תחרויות, לא ‏מקבלים פרסים, אין חידות, זה פשוט מקום עם מלא מפלצות.)‏
*אתם תוכלו לבחור בעצמכם את המפלצות בהם תילחמו.
ג'ק – קומה 3:‏
‏1.‏ לפלוש לטירה של הרוזן ולהחזיר רכוש גנוב. לרשותכם עומדים ג'ק וחבורתו, אך עליכם ‏לתכנן את המבצע בעצמכם. ניתן לעשות את המשימה בקבוצה או ביחידים. נא לשלוח לנו ‏תכנית פעולה לפני שמעלים תגובה.‏
*עבודה הדורשת אסטרטגיה מוכנה.
אנג'ל – קומה 4:
‏1.‏ אנג'ל שולחת אתכם לאסוף כמה פריטים להם היא זקוקה בכדי להשלים עיצוב מיוחד. את ‏הפריטים יש לאסוף בסמטה חשוכה – מקום מסוכן למדי, אך היחיד שבו ניתן להשיג ‏פריטים אלו. הסבר על המשך המשימה יבוא בהמשך. ‏


עליכם לבחור משימה אחת ולהודיע לנו שבחרתם בה בפרטי. את ההנחיות המפורטות ‏למשימות ניתן לכם בפרטי בהתאם למשימה שבחרתם. ניתן לסיים את המשימות עד לתאריך 24.10 (יום שבת הבאה - תאריך סופי). במידה וסיימתם את המשימה לפני התאריך, תוכלו לבחור משימה נוספת, עד שלוש ‏משימות.

*אנחנו מציינות: מחנה האימונים הזה הוא ההזדמנות היחידה שלכם לעלות בסקילים באופן ניכר לקראת הקומה החמישית! במידה ויש אנשים שלא מעוניינים לעלות רמות בסקילים, או להתחיל סקילים חדשים – מורשים לחכות עד לעליית הקומה החמישית.

בהצלחה!!

Lich לפני 9 שנים ו-11 חודשים
עברו יומיים מאז שאיקן נחטף. יומיים מאותו היום בו נמחקו זיכרונותיו והוחלפו באינטרס לגמור עם חיי. דומינו דול ונירה הצילו אותי שנייה לפני שהספיק להנחית את הסכין מעל ראשי, הן החזירו אותנו חזרה לבית המשימות. איקן בהחלט היה מקרה אבוד באותו היום, או לפחות כך חשבתי. לא הייתה לי את התקווה שנוכל להחזיר את איקן לעצמו, בכל פעם שהתכוונתי להגיד משהו בקרבתו הוא החל לתקוף אותי בסדרת קללות, שלחוסר הפתעתי כללו את המילים כלבה מדמסיה.
למזלי דומינו דול לא איבדה תקווה, יום לאחר מכן היא החזירה את איקן לאותו בנאדם שהיה טרם המעשה הנתעב והאכזרי שעולל לו ויקטור, ראש המתנקשים במירכאות, שהתגלה כשחקן שרצה במותי ולא כראש המתנקשים בעל כל הרמות בקסם.
זה הרגיש כמו ספר שהדף האחרון שלו נגמר במשפט של סוף פתוח. ויקטור נמלט מידינו ואילו אני נשארתי עם חוסר ידיעה מדוע ויקטור רוצה במותי. לא ידעתי מי הוא, ואיך הוא מכיר אותי, הדבר היחיד שידעתי הוא שויקטור יכה שנית. דומינו דול ואני לא האקריות היחידות במשחק הזה, אם ויקטור הצליח להשחית את מוחו של איקן באמצעות יכולות האקר הגיע הזמן שאפסיק להשתחצן עם יכולות האקריות הכושלות שלי.
זאת הייתה נראית שעת אחר הצהריים. על השמיים הווירטואליים התפרסו צבעי דמדומים שנראו כמו צבעי גואש שמרחו על דף נייר אינסופי. טינקס, דריה והורוס החליטו שהם לוקחים פיקוד על תורנות המבטח והחלו להכין ארוחת ערב. דומינו דול, שנראתה כאילו סבלה יום שלם עם מייקי, הלכה לחדרה ותפסה תנומה נצחית חצי שעה לאחר ארוחת הבוקר.
ואני? אני סתם ביליתי חצי מהיום הזה בישבה על המיטה ובהייה ממושכת בקיר עד שדפיקה רמה על הדלת הקפיצה אותי. אותו שחקן לא טרח לחכות לתשובה, הוא פתח את הדלת אחרי הדפיקה הראשונה ונכנס לחדר. זה היה דואורדון. ליבי נצבט למראו, זה הרגיש כאילו לא התראנו שנים. מאז החלוקה לאסטרטגיה בקומה הרביעית לא יצא לנו לדבר בכלל, כל ניסיון שלו להתחיל איתי שיחה נגמר לאחר שתירצתי לו עד כמה עייפה אני.
"הפעם לא תתחמקי ממני, את כבר כמה שעות בוהה בקיר ולא יוצאת מהחדר." הוא חייך, אבל החיוך שלו נראה מאולץ בהתחשב למצב.
"כן." השבתי בשקט.
דואורדון התיישב לצידי והמיטה רעדה בתגובה, הוא נשא אלי את מבטו, עיניו הצהובות בהקו ונראו כמו שני כוכבים נוצצים. "אם את לא רוצה שאזכיר את המילה תורנות מטבח אני דורש שתרדי איתי למטה." הוא העלה על פניו חיוך משועשע שנמחק מפניו באופן מידי. "את חייבת לאכול משהו."
השפלתי את מבטי בתגובה, לא יכולתי למנוע מזווית פי להתעקל לחיוך לנוכח הניסיון הצולע שלנו להכין ארוחת בוקר שאם להמעיט בתיאורים נגמרה באסון.
"אני לא רעבה." החיוך נמוג מפני.
חשתי באצבעותיו נאחזות בסנטרי ומרימות את פני לגובה העיניים שלו. עכשיו הבטתי אל תוך עיניו הצהובות שנראו כמו השמש בתהליך של שקיעה, זווית פיו רטטה לנוכח החבורה על עיני השמאלית, זה היה נראה כאילו הוא פוחד להזכיר את הגורם לכך, אך הוא עזב את סנטרי ואצבעותיו שוטטו בזהירות על פני החבורה. "זה כואב?"
השבתי בניד ראש. הלב הוא הדבר היחיד שכאב לי. המנעול לחדר הרגשות שלי נפרץ וליבי נדקר מכאב. אך נמנעתי מלהגיד לו את הדברים האלו, לא רציתי להישמע יותר מידי מלודרמטית בהתחשב לכל הדרמה שאני עושה.
ידו של דואורדון החליקה לפני, חשתי באצבעותיו נוגעות ברכות בלחיי ומלטפות אותן בזהירות כאילו אני בובת חרסינה שברירית. הסתכלתי עליו בהשתאות, והוא המשיך להביט בי. לא יכולתי להגדיר את הבעת פניו, אבל זה היה נראה כאילו הוא מנהל קונפליקט בינו לבין עצמו. לבסוף הוא רכן לפני, יכולתי לחוש את נשימותיו הקצובות על פני עורי ברגע שהוא עצר, רק כמה סנטימטרים בודדים הפרידו בינינו. לא הצלחתי למצוא פתרון מתאים שיכול לעזור לי לצאת מהמצב הזה, הייתה קפואה על מקומי, אבל זה היה מאוחר מידי ברגע ששפתינו נפגשו בתיאום מושלם להכאיב.
הרגשתי מסוחררת להפליא באותו הרגע, אך הרגשתי גם כועסת. דואורדון לא יכול להרשות לעצמו את זה רק בגלל מה שאיקן עולל לי, רק בגלל שהוא בטוח עד כמה אני אשנא אותו אחרי זה. את איקן אהבתי יותר מהרצון שלי לחזור הביתה מהמשחק הזה, הייתי מעדיפה להישאר פה לנצח מאשר לאבד אותו.
"לא," דחיתי בו בדחיפה והזעפתי פנים בעצב. "אסור לך היה לעשות את זה." במשפט הזה קמתי מהמיטה ובצעדים מהירים יצאתי מהחדר.

כשהגעתי לקומה התחתונה כמעט כולם כבר היו למטה מחכים בציפייה לארוחת הערב. האווירה בבית המשימות השתנתה לטובה מאז סיום הקומה הרביעית גם אם דומינו דול לא הייתה שם כדי לרומם את מצב הרוח של כולם. הבחנתי באיקן שעון על הספה, ברגע שצצתי מאחורי הקיר ונגליתי לעיני כולם, הוא הזדקף בנוקשות והביט בי. כולם הביטו בי. כאילו הרגע נחתה חללית חייזרים במרכז הסלון ואני יצאתי ממנה. בשנייה הזאת כולם השתתקו. רק עכשיו הבנתי למה, מאז שאיקן גרם לחבורה על עיני השמאלית לא הראיתי את עצמי. הסתגרתי יומיים שלמים בחדר, ואם רציתי לצאת הייתי צריכה לעשות זאת בחשאי, כשרציתי לאוכל הייתי חייבת להתחנן לדומינו דול שתביא לי אוכל מהארוחה, כל זה היה בגלל הניסיון שלי להעלים את החבורה במשך יומיים.
"מה קרה לעין שלך?" ג'ון שבר את הדממה, משהו בקולו נשמע כאילו הוא נאבק בדחף לא להתפוצץ מצחוק.
זייפתי הבעה מופתעת. "ומה קרה לברך שלך?"
ג'ון תלה בי מבט מבולבל ואז התקפל מכאב ברגע שתקעתי בעיטה חזקה בברכו.
תפסתי בצווארון חולצתו וקירבתי אליו את פני, לשבריר שנייה הוא נראה כמו כלבלב מפוחד. "אין לי בעיה ליצור לך גם חבורה כזאת." סיננתי מבין שפתי ותליתי בו מבט של חוסר חיבה מובהק.
כעסתי על דואורדון, ועל איקן, כעסתי על הליוס שגרם לנו לחשוב שאנחנו עומדים למות, על אנונימוס ועל דומינו דול שמתנהגת מוזר בזמן האחרון.
כעסתי על כולם. על זה שהם מתנהגים כאילו המצב הזה הוא החיים האמיתיים שלהם, כאילו הם יכולים ללחוץ על כתפור התנתקות ולצאת מהמשחק הזה מתי שהם רוצים.
שמטתי את ג'ון על הרצפה והוא שפשף בכעס את ברכו. "נצטרך לעלות לקומה החמישית בקרוב." הכרזתי בנימה סרקסטית כמזלזלת בכל מה שקשור למשחק הזה. רציתי להגיד להם עד כמה הם צריכים להיזהר, להיות מוכנים ולא לחכות להזמנה למסיבת יום הולדת ממכונת הכתיבה.
"אחרי הקומה החמישית אני לא מבטיחה לכם שנישאר יותר מעשרה שחקנים."
הסתובבתי לאחור ופניתי ללכת חזרה.
ידעתי שלא הייתי צריכה לרדת למטה.


נטוטו לפני 9 שנים ו-11 חודשים
התיישבתי במיטתי במהירות, מיוזעת ומתנשפת בכבדות, יד ימין מונחת על לבי. הוא דפק כל כך מהר עד שיכולתי לשמוע את הפעימות טוב משיכולתי להרגיש אותן. התגובה הפיזית של גופי לחלום הייתה ראויה לפאניקה מוחלטת. התגובה הנפשית, לעומת זאת.. כבר לא כל כך. השענתי את מצחי הלח על כפות ידיי בעיניי עצומות, ונשמתי מספר נשימות עמוקות כדי להאט את פעימות לבי. זו לא הפעם הראשונה שחלמתי חלום כזה. זה כבר לא אמור להפתיע אותי.
הדפיקות באוזניי נרגעו.
השלכתי את השמיכה האדומה מעליי וקמתי. הייתי חלשה ועייפה, מאוד עייפה. החזרתי את איקן לקדמותו, אבל זה היה מתיש. בכלל, אני עדיין לא מאמינה שהצלחתי. אני מקווה שאני לא אצטרך לעשות את זה שוב.
עליתי למעלה להתקלח, וכשעמדי מתחת למים החמימים, המרעננים, צפיתי בהם זורמים ודמיינתי שהם לוקחים איתם כל מחשבה ומחשבה בראשי. לאחר מכן לבשתי מכנסי ג'ינס בהירים וקצרים וחולצה לבנה-ירקרקה. במקום נעליים פשוט גרבתי גרביים לבנות עם פסים ירוקים, כאלה שמגיעות עד הברך.
חזרתי לחדרי ופתחתי את הווילון שכיסה את חלון החדר שלי. רציתי לאוורר קצת את החדר, שפתאום הרגיש לי חנוק וסגור מדיי. רעש מוזר בקע מבטני. מתי הייתה הפעם האחרונה שאכלתי?
ניגשתי לדלת, ושנייה לפני שפתחתי אותה הבחנתי במן כתם לבן על רצפת החדר הכהה. זה היה דף נייר, ונראה שמישהו החליק אותו מתחת לדלת חדרי מבלי ששמתי לב. הרמתי אותו מהרצפה וקראתי אותו.
'היי דומינו,
מצטער שאני מפריע לך ככה, אבל מאדי דיי הפחידה את כולנו מקודם בארוחת הבוקר. היא אמרה משהו על הקומה החמישית, ועל כך שהיא לא מבטיחה שאחריה יישארו יותר מעשרה מאיתנו. חלק מהשחקנים כאן נבהלו ממה שהיא אמרה, וגם אני..
כשתתעוררי, תוכלי להסביר מה קורה כאן?
תום.'

קיפלתי את הדף לשניים והנחתי אותו על השולחן תוך כדי אנחה.
-------------
נכנסתי לחדר האוכל, שם כולם כבר ישבו ודיברו. עמדתי בקצה השולחן וחיכיתי שישימו לב שאני רוצה לדבר. לרגע יצרתי קשר עין עם תום, שחייך בהתנצלות על הרעש. חייכתי אליו בחזרה, והוא העביר את ההודעה: 'דומינו דול רוצה להגיד לנו משהו'.
אוי, כמה שאני עצלנית.
"אממ, רק רציתי להגיד לכם שאספתי כמה דברים שאפשר לעשות בשביל לעלות רמות בלחימה בכלי נשק וקסם. תליתי רשימה בלוח המודעות שליד דלת הכניסה, למקרה שמישהו מעוניין. אני באמת ממליצה לכולכם לעלות לפחות שלוש רמות לפני שנגיע לקומה החמישית, כי יהיה מאוד קשה לצאת ממנה בחיים." אמרתי.
קרייטוס קם ואמר "דארקר לא מוכן להגיד לי כלום על הקומה החמישית. מה יש שם?"
"הינשולים לא יעזרו לכם עכשיו, כי כאן מדובר בקומה מסוג אחר." השבתי לו.
"מה זאת אומרת??" הוא נבהל.
"אני לא יודעת הכל! אני יכולה רק לדבר מניסיון, כי הייתי בוחנת בטא במשחקים. בגרסת הבטא רק ארבעה מתוך חמישה עשר שחקנים שרדו את הקומה החמישית של המימד הראשון. אז תתכוננו, תעלו רמות בסקילים, ותנסו לא למות. זה הכל!" סיימתי לדבר והתיישבתי בין תום לפאן.
"את עצבנית מהרגיל," העיר תום.
"כן, טוב, אני עצבנית כשאני עייפה" השבתי במהירות וטרפתי את האוכל. אוי, טעם של קרטון. מה המנה הזאת אמורה להיות, לעזאזל?
אקו לפני 9 שנים ו-11 חודשים
מאדי עיצבנה אותי, ברצינות עצבנה אותי עם היחס מהזלזל והתוקפנות שלה. אולי היא לא שמה לב, אבל כולנו גם תקועים במשחק בדיוק כמונה, אנחנו רק מנסים שלא לשים לב לזה. היא יכולה לכעוס, אבל אם היא תתקוף שוב מישהו החלטתי שאתערב
הלכתי ביער של ג'ק בבוקר כבר במשך חצי שעה, מצפה להיפגש עם מישהו מאנשיו ואכן לא עבר זמן רב עד ששמעתי רחש קרוב. מיהרתי להרים ידיים ולהכריז "אני חבר של ג'ק", זה, כמובן, לא מנע מהם להפיל אותי ולשים לי שק על הראש.
"שמעתי שאתה צריך עזרה" אמרתי לג'ק שעמד מולי כשהסירו לי את השק, "מאוד לא נוח ככה עם השק, אולי פשוט ניפגש במקום אחר פעם הבאה? איזה פונדק נעים?"
ג'ק התעלם מההלצה שלי ואמר "הרוזן שוב עושה צרות, הפעם הוא גונב המון רכוש מאנשי הכפר, רודף הבצע הארור, היינו צריכים מישהו שיעזור לנו להחזיר את הרכוש"
"לא יהיה פשוט קל יותר להרוג אותו ולסיים עם זה אחת ולתמיד?"
"לא," ענה, "הוא פרנואיד גמור ויש לו כמויות של שומרים, כמה מהם עלולים להיות מאוד כישרוניים, אף פעם לא הצלחנו להרוג אותו" אמר והביט דרך חלון.
"אני אתן לך חמישה אנשים- שני קשתים, שני לוחמים ומתנקש. החפצים הגנובים נמצאים בקומה השלישית. נסה לדאוג שהם לא ישימו לב אליך.
שני בחורים של ג'ק התקרבו אלי עם השק, אבל מיהרתי לומר שאני פשוט אשתגר ואפגוש אותם מאוחר יותר.
זו הייתה שעת ערב, אני וחמשת הבחורים היינו על סף היער, בוהים במצודה, התוכנית הייתה מוכנה והם פנו ללכת לכניסה האחורית, אני נשארתי מאחור, מקווה שהם לא ייכשלו.
חצי שעה עברה, נותר רק מעט אור והשומרים שעל הגג השתמשו במנורות, מושלם, העיניים שלהם לא יהיו רגילות לחושך.
זינקתי אל השמיים, חובט באוויר ונוסק למעלה, הייתי רחוק וחיכיתי להגיע לגובה מסויים לפני שהגעתי לטירה, במרחק הזה גם אם הם יראו אותי הם יחשבו שאני ציפור או משהו ולא יתעניינו.
צנחתי בחרישיות אל הצריח הגבוה ביותר של הטירה, היה שם רק שומר אחד. נחתי על צד הצריח, אוחז בחרך ירי גדול ומשתחל מהר לתוכו ואל המדרגות הספיראליות לפני שהשומר למעלה יבדוק מה היה הרעש. הלכתי למעלה במהירות והגעתי אל גג הצריח, השומר היה בצד השני, בודק מאיפה הגיע הרעש. נלחמתי בדחף לבעוט אותו אל מעבר לצריח ולהפיל אותו ופשוט דקרתי אותו פעמיים מהירות בגב, ממהר לאחוז בגופה ולהניח אותה בשקט. רעש נשמע מהמדרגות, שומר נוסף שעמד בתחתית הצריח עלה למעלה.
התמקמתי לצד הדלת ודקרתי גם אותו, משסף לו את הגרון.
כל הצריח שלי, אבל היו עוד המון שומרים על הגג.
ובתזמון מושלם, צרחות מתוך הטירה התחילו להישמע. קפצתי מקצה הצריח על שומר נוסף והנחתתי עליו את חרב העץ בעוצמה, ממהר לרסק את פרצופו של האחד שעמד לידו, ואז להפיל אותו במכה לברך ולגמור בהנחתה. עשן עלה מתוך הטירה, האנשים של ג'ק הצליחו. הם חיסלו את השומרים בשער האחורי, התגנבו למטבח והציתו את כל מחסן העצים באש, יחד עם כל דבר דליק, וסיימו בלהרוג את האנשים שבקומה הזו כדי למנוע מהם לשים לב עד שיהיה מאוחר מדי, ועכשיו ברעש ובבהלה אוכל להגיע לקומה השלישית עם החפצים הגנובים בלי שישימו לב אליי.
מישהי לפני 9 שנים ו-11 חודשים
מצטרפת חדשה:
מימד 72 – פרק ראשון:
אז אני כאן, רק שבוע עבר וכבר החיים שלי השתנו מקצה לקצה. השעה עכשיו 10 וחצי בלילה, אומנם אנחנו עדיין נמצאים בקומה הראשונה, אבל יש לי תחושה שלא יעבור זמן רב עד שנגיע לקומה השנייה. אני מרגישה שהראש שלי מסתובב מכל המידע שקיבלתי בימים האחרונים ככה שאני חייבת לכתוב את מחשבותיי לפני שאתפוצץ. מי היה מאמין שהכול התחיל לפני שבוע בדיוק, ביום שישי שעבר...
שישי:
שישי זה יום מבאס. תמיד נותנים המון שיעורים ועבודות, כאילו אין לי עוד חיים . אבל אותו יום שישי שעבר היה מיוחד, כי הייתי צריכה לקבל בדואר בשעה שתיים וחצי בצהריים את המשחק המבוסס על סדרת האנימה האהובה עלי:S.A.O . אתמול בערב מרוב המתח והלחץ לקבל את המשחק לא הצלחתי לישון. ככה שיצא שנמנמתי בזמן שהייתי בבית הספר, וכשלא נמנמתי חלמתי בהקיץ על המשחק. ולמרות שקיבלתי הפרעה, לא היה לי אכפת. כי עותק המשחק יהיה שלי היום. אני חושבת שראוי לציין שהמשחק זה כל מה שאני חושבת עליו כבר שנה וחצי - מאז שאמרו שהתחילו לפתח את המשחק. במשך כל הזמן הזה בדקתי כל יום בכתבות ובחדשות באינטרנט האם משהו השתנה לגבי המשחק. אז אתם בטח יכולים להבין את התסכול שלי כשכבר היה ארבע בצהריים והמשחק עדיין לא הגיע. אמא אמרה לי להירגע ושהדואר בטח יתעכב בכמה שעות בזמן שתלשתי לעצמי כמה שערות מהראש מרוב תסכול, כי ידעתי שבמשחקים האלה היתרון של להגיע מוקדם למשחק הוא מה שעושה את ההבדל. אז במקום לחשוב על הזמן שיעבור ניסיתי ללמוד ולעשות שיעורים – עם דגש על ניסיתי. אבל פתאום, בארבע וחצי, הדוור הגיע . רצתי מהר אל תיבת הדואר כדי לקחת את המשחק. בדרך אל החדר אמרתי לאמא שלי שאני נכנסת למשחק. חבשתי את הקסדה שמגיעה עם המשחק והגעתי אל העולם המדהים שנקרא "מימד 72". עד שהסבירו לי את המשחק בהוראות, בחירת הלבוש, שפה וכל הדברים הטכניים נכנסתי למשחק בשעה רבע לחמש. לפי ההוראות כל החדשים מגיעים לאודיטוריום המרכזי ומשם אפשר יהיה כבר לראות את המשימה הראשונה. אבל כשהגעתי לשם ראיתי הרבה אנשים בקבוצות גדולות שנראים מפוחדים ובלחץ, אז חשבתי לשאול מישהי שנראתה לי נחמדה מה קורה ולמה כולם בלחץ.
(אני): "אממ היי. רק עכשיו נכנסתי למשחק. את יודעת למה כולם בלחץ?" (זרה): "יש רק עוד שעתיים וחצי למצוא את בית המשימות" (אני): "זה לא המקום שאפשר לישון בו במשחק? ולמה כולם בלחץ?" (זרה): "חייבים למצוא מקום לישון בו הלילה והבתים יקרים מידיי" (אני): "אי אפשר פשוט לישון בבית במציאות?" (זרה): "וואו, את באמת ממש חדשה. אי אפשר לחזור למציאות" (אני): "מה זאת אומרת אי אפשר? פשוט לוחצים כאן בהגדרות על ה..." הסתכלתי על המקום שהיה אמור להיות שם את לחצן היציאה, כאילו מעולם לא התקיים "מה קורה פה?" (זרה): "מתברר שמנהל המשחק השתגע או משהו כי הוא מחק את היציאה שמחזירה אותנו למציאות. הדרך היחידה לחזור למציאות היא לסיים את כל המשימות ולנצח במשחק. הבעיה היא שהמשימה הראשונה היא למצוא את בית המשימות כדי שיהיה לך מקום לישון. ואף אחד לא יודע איפה הוא נמצא..." (אני): "ועכשיו כולם נכנסים לפאניקה כי הם לא יודעים איפה בית המשימות נמצא" (זרה): "נכון. ותקשיבי, אני מנהלת קבוצה של כמה בני נוער שגם נתקעו פה במשחק, רוצה להצטרף גם? אבל התנאי הוא שאני מנהיגת הקבוצה ואני מקבלת את רוב הרווחים שהקבוצה תקבל" (אני): "כן" ידעתי שהמוח שלי לא מקבל את המידע ומתחיל לעבוד על אוטומט, אבל גם על מצב אוטומט ידעתי שהדבר הכי חשוב זה לשרוד, גם במשחק וירטואלי.
(אני): "קוראים לי נו..., תשרי. תקראי לי פשוט תשרי" (זרה): "קאווינה. אז ככה, לפי השעון נותרו לנו עוד שעתיים לחפש את הבית לפני השקיעה. תחפשי בהגדרות של המשחק את המפה של הקומה הראשונה וכל אחת תתפצל לכיוון אחר, סבבה?" (אני): "סבבה" (קאווינה): "אני אהיה בגנים ואת באסמים. טוב?" (אני): "טוב" (קאווינה): "אל תדאגי תשרי, מכאן הכל יכול להשתנות לטובה" ובמילים אלה יצאתי לאסמים. הדרך לאסמים לקח כמעט 20 דקות. בכל הזמן הזה חשבתי על אמא שלי, המשפחה, הבית ספר החברים, על כל מה שנותר מאחור, במציאות שאני לא יודעת אם אחזור אליה. ואז נזכרתי במילים של קאווינה, שמכאן הכל ישתנה לטובה. ובמחשבה זו התחלתי לחפש את בית המשימות. ברבע לשבע, חצי שעה לפני שהזמן עבר, קיבלתי מכתב וירטואלי מקאווינה להגיע לפונדק שנמצא ליד הבתים למכירה. כשנכנסתי לפונדק היה כבר שבע וחמישה וראיתי את קאווינה עם עוד כמה נערות ונער אחד לידה והיא התחילה לנאום.
(קאווינה): "אני מבינה שכל המצב כאן נראה מבלבל ומפחיד ושכולכם עברתם יום מתיש, אבל אתם חייבים לשים לב למה שאני אומרת. כל מי שכאן נמצא פה כי עוד לא הצלחתם למצוא את בית המשימות, מה שאומר שאין לכם איפה לישון בלילה ותצטרכו לעשות מי יודע מה הלילה. אז במקום להמשיך לחפש את בית המשימות, אני אומרת שאפשר יהיה לקנות בית משותף של כולנו מהכסף שכל אחד קיבל בתור שחקן מתחיל. עכשיו, הבתים פה די יקרים כך שגם עם קבוצה כזאת גדולה כל אחד יהיה חייב לוותר על כמעט 6500 שקלים. ככה שיישארו לכם קצת יותר מ500 שקלים בזבוזים. מצאתי בית למכירה. הוא לא כל כך גדול כך שיהיה קצת צפוף, אבל אני בטוחה שנוכל להתגבר על העומס. חוץ מזה, אני מציעה שנקים גילדה משותפת, לפחות עד שהדברים יתייצבו. מי שבעד כל הדברים שאמרתי שיגיד "רין"".
נער ונערה שלא הכרתי ישר אמרו "רין". חשבתי על זה שאין לי תוכנית יותר טובה, וגם לא רציתי לישון בחוץ כשמי יודע מה קורה שם ואמרתי "רין". היחידות שעדיין לא אמרו רין היו עוד שלוש בנות. הן הסתכלו זו על זו, ואז על הקבוצה החדשה, ואז על שמי הלילה שנהיו חשוכים יותר מרגע לרגע. "רין" הן קראו, כמעט בשמחה על כך שהן משתייכות לגילדה החדשה."
(קאווינה): "אני שולחת לכם את החוזה לבית, כל אחד צריך לחתום ואוטומטית ירד לו הכסף ותהיו בעלי הבית – אבל שותפים. בנוסף נצטרך לחלוק בחדרים כי אין מספיק." "איך נקרא לעצמנו" שאלתי "מה לגבי "גילדת העצמאים?"" שאלה מישהי בשם קלייר.
בעודנו מחייכים קיבלנו את ההצעה וכך הפכנו ל"גילדת העצמאיים", ובעודנו פוסעים לביתנו החדש, חשבתי על ההתחלה החדשה הזאת שנקרתה בדרכי. חשבתי שאולי זה לא יהיה כזה נורא למרות הכל. אבל המשחק רק התחיל.
אקו לפני 9 שנים ו-11 חודשים
רצתי לאורך הביצורים על החומה הצרה ושלושה שומרים עמדו מולי, לאחד מהם חנית ולשניים חרבות. על בעל החנית הטלתי סכין הטלה, ואז משכתי את החנית הארוכה בכוח מהיד שלו, והוא, ממשיך לאחוז בה, נגרר לכיווני, אז בעטתי לו פעם אחת בלסת ואז בעיטה מהצד שהטילה אותו מעבר לחומה. הוא, בניגוד אליי, לא יכול היה לעוף.
שלפתי את הסכין ומנעתי מהשומרים להקיף אותי, הם צעקו לעזרה, אבל אף אחד לא שם לב אליהם במהומה.
העמדתי פנים שאני תוקף ואז נסוגתי לצידה במהירות כשאחד מהם לקח את ההזדמנות לדקור אותי, הכיתי בו בעורף ושלחתי אותו אל מאחורי, מציב את עצמי בין שניהם ואז מיהרתי לתקוף את השני ברצף מכות מהירות וכשראיתי שהוא חוסם את כולן זינקתי בכוח הכנפיים מעליו אל הצד השני, כך ששוב שניהם היו מולי. כשהוא בא לדקירה הנפתי בעוצמה את החרב שלי על החרב שלו, קרוב ליד, והיא נשמטה מהעוצמה, לפני שהוא הספיק להגיב הכיתי אותו בכתף, ביד שנשלחה אל סכינו ולבסוף דקרתי אותו בחזה ואז דחפתי את הגופה הצידה והטלתי את סכין ההטלה שלי על הבחור שהכיתי בעורף, ממהר לחסל אותו במכה לראש.
לקחתי את סכיני ההטלה ובדקתי את השטח, נשאר רק בחור אחד במגדל שמירה מרוחק, כל השאר ניסו להשתלט על השריפה בלי להצליח, ומהריח שהרחתי היא התפשטה גם אל מרתף היינות.
את השומר האחרון הרגתי בקלות יחסית ואז פניתי לרדת אל הקומה השלישית במדרגות.
בקומה השלישית אוחסנו כמה כלי נשק של השומרים וגם כל מיני רהיטים ישנים, הכול מכוסה אבק כמו עליית גג נטושה. הבערתי את הרהיטים באש מלפיד, כדי לספק יותר אור, כמובן.
חדר אחר הכיל טביעות רגליים ולא היה בו אבק על הידית, שם אכסנו את הרכוש הגנוב, וליד הדלת חיכה לי המתנקש מומחה ההתגנבות של ג'ק. "עבודה טובה" אמרתי לו.
בתוך החדר הייתה תיבה פתוחה, מלאה בתכשיטים ומטבעות שנגנבו מאנשי הכפר ועוד כמה רהיטים, הרוזן כנראה רצה לקנות לעצמו משהו יקר, חבל.
לא יכולנו לרדת למטה כי הכול היה מלא באנשים מתרוצצים ואני לא יכולתי לעוף עם משהו כל כך כבד, אבל הכול היה כבר מתוכנן. אני והמתנקש העלינו את התיבה למעלה יחד עם עוד קצת רכוש שבוודאי לא יחסר לרוזן וכמה כלי נשק נוספים לאנשים של ג'ק והלכנו אל צד אפל של החומה. רחוק משתי הדלתות חיכו לנו למטה על האדמה שאר החבורה של ג'ק. את התיבה שלשלנו אליהם בעזרת חבל, ואחריה התחיל לרדת הגנב של ג'ק, אבל לפני שהוא עבר חצי דרך חמישה חיילים עלו על החומה בצעקות "גנב!" ו"רוצח!"
לא יכולתי לברוח כי הייתי חייב להגן על האיש שעדיין ירד ולא יכולתי לתת להם לחתוך את החבל, אז פשוט הסתערתי לכיוונם, מגיע לקטע צר בחומה שמנע מהם להתפרס. החייל הראשון היה אביר משוריין עם חרב דו ידנית, לא טוב בשבילי. התחמקתי מחתך אלכסוני שלו והחלפתי איתו כמה מהלומות ללא יכולת להתקרב אליו, ואז, ברגע שהוא ניסה לדקור אותי תפסתי את החרב שלו ביד חשופה, מתעלם מהכאב, והסתערתי לכיוונו, מכה כמה שאני יכול לפני שיתאושש, הוא ניסה לבעוט בי אבל תפסתי את הרגל שלו והפלתי אותו לרצפה והכיתי בו פעמיים, ואז מיהרתי להתחמק מחץ, הוא עדיין היה חי, שריון זה דבר קשה, אבל ברגע שהוא ניסה לקום חבטתי לו בעוצמה בקסדה, והוא לא קם שוב. ישר אחריו זינק עליי חייל נוסף עם חנית, וכשהסטתי אותה הוא מיהר לאחוז בי בעוצמה, מצפה לעזרה מחבריו מאחורה. המתנקש כבר סיים לרדת ואני לא יכולתי להישאר כאן, אז מיהרתי להשתמש שוב ביתרון התעופה שלי וזינקתי אל מעבר לחומה יחד עם האיש, מתחמק בכמה סנטימטרים ממהלומה.
הוא צעק ועזב אותי, ואני פרסתי כנפיים ובלמתי חמישה מטרים מעל לקרקע, הוא לא, ואז בכמה נפנופים נוספים ברעש רך עליתי בחזרה למעלה, ועפתי לעבר היער החשוך, מואר קלות באורה הכתום של הטירה הבוערת.
POLLO לפני 9 שנים ו-11 חודשים
אכלתי את הדייסה חסרת הטעם בייאוש.
הקומה החמישית הלחיצה אותי, במיוחד אחרי מה שדומינו דול אמרה. נראה לי שאני הולך למות.
"אז.. הגיע הזמן לתת גז" אמרתי, בעיקר לעצמי.
"אהא.." דומינו אמרה באיטיות.
מעניין מה מצפה לנו. זאת לא סקרנות, זה יותר פחד. פחד רועש שכזה.
הסתכלתי על האנשים מסביב. כולם מדברים ומתנהגים כרגיל. אולי רק אני מפחד.
קמתי והלכתי בעצבנות ללוח המודעות.
חיכיתי שחבורת האנשים שעמדה מול הלוח תתפזר, וניגשתי לקרוא את המשימות האפשריות.
רפרפתי במהירות בין המשימות ובחרתי ב 2. הר האתגרים סקרן אותי, וחוץ מזה, זאת הזדמנות טובה להתקדם בכלי נשק, דבר שחשבתי עליו הרבה זמן.
Lich לפני 9 שנים ו-11 חודשים
מאדי: משימת בחירה – קומה1.

ענפי עצים הבליחו על פני ועשבים שוטים חלפו במהירות תחת סוליות מגפיי שטפחו בריצה על האדמה. רוח חזקה הצליפה בי כמו שוט עד כי הייתי בטוחה שהיא תשאיר סימנים על פני. מידי פעם מעדתי על שורשים בולטים ואבנים מדרדרות, אך בכל פעם שהתרכזתי יותר בקסם ברכת המהירות זה הרגיש כאילו אני מרחפת כמה סנטימטרים מעל הקרקע.
צמצמתי את עיני בריכוז, דמותו הקטנה של חזיר הבר היטשטשה בתוך החלל הרחב שטוף השמש ולבסוף הוא נעצר במקומו ולקט מעשבי הדשא הירוקים.
נעצרתי בפתאומיות, כאילו זה עתה בלמתי את עצמי מלדרוס מישהו ומעדתי לפנים, שוקעת בתוך עשבי הדשא הרכים שעקצצו על עורי. עדיין לא למדתי לשלוט בעצירה מוחלטת תחת השפעת הקסם של ברכת המהירות מבלי לעצור בעצמי למעוד על הפנים, זה כמו ללמד ילד קטן איך לעצור את האופניים ברכיבתו הראשונה שתמיד נגמרת בהיתקלות בשיח קוצני.
הרמתי את פני מתוך מסך הדשא המעקצץ ונעלי האולסטאר הסקוטיות של דומינו דול חסמו את שדה ראייתי.
"לעוד כמה זמן את מתכוונת לשכב ככה?" היא שילבה את ידיה בסבר פנים רציני.
התרוממתי על רגליי ושפשפתי מעלי עשבים יבשים שדבקו לחולצתי. בנקודה הזאת הייתי בטוחה שדומינו דול תתחיל להתפקע מצחוק לנוכח הניסיון הכושל שלי לתפוס חזיר בר, אך להגיב לכך ברצינות זה הדבר האחרון שהייתי מצפה מדומינו דול לעשות.
"כדאי שנסיים את הצייד לפני רדת השקיעה. מצב הסקילים שלך – כלומר, שלנו, לא מספיק כדי לעבור את הקומה החמישית, ואני לא יודעת מתי אנונימוס יחליט לעלות אותנו קומה, לכן מוטב שנמהר עם זה." היא ביטאה את שמו של אנונימוס בנימה של לגלוג, כאילו היא מדגישה את שמו במירכאות וגורמת לו להישמע כבנאדם רנדומלי.
"ממתי את כל כך סקפטית לגבי דברים?" חשד התגנב לקולי והתערבב עם נימה מעט כעוסה. חטפתי את הקשת והעמסתי על גבי את אשפת החיצים, לא חיכיתי לתשובה ופתחתי בריצה לאורך שביל חצץ צר שחצה את האחו. ההתנהגות של דומינו דול גרמה לי לתהות אם ויקטור השתלט גם לה על המוח. היא לא התנהגה כמו עצמה, גם במצבים של סיכון חיים היא לקחה הכול ברוח אופטימית.
מעולם לא הצלחתי להבין את דומינו דול. גם לא היה לי אכפת, אבל הפעם הרגשתי שזה קשור אלי, ושאני חייבת לברר על מה היא מפגינה התנהגות שכזאת.

(אני יודעת, לא עשיתי פה שום דבר מיוחד. אבל הרגשתי צורך לעלות את זה בנפרד מהמשך התגובה. התגובה הבאה בקרוב. אז אנשים שמשתתפים במחנה האימונים: תגיבו!!!!
או, כמו שאיקן אומר, תגיבו או שתשלמו בדם!!!)
Brandil לפני 9 שנים ו-11 חודשים
השרדות הינה האוביקט הראשון שצריך להתמקד בו במשחק כזה.
אני צריך להשיג מחסה.
אני צריך...
קו המחשבה שלי נקטע בעקבות צליל פסיעות רגליים המתקדמות לכיווני.
דבר אחד שצריך לזכור במשחקי MMORPG השרדות- לא לסמוך על אף אחד.
עליתי על עץ בשביל לבדוק את מקור הרעש. שחקנית. רזה, שיער שחור. נראית מעט... בפאניקה. לא מהווה איום, לדעתי, אבל רק בכל מקרה, הכנתי שני כדורי אש בידי. ירדתי מן העץ והתגנבתי מאחוריה בשקט, כך שיהיה לי את יתרון ההפתעה, במקרה וטעיתי בהנחתי והיא אכן איום. "האם את מהווה איום?" שאלתי בקול יציב. היא נבהלה מאוד, ולא נראה לי ששמעה את שאלתי. "האם את מהווה איום?" חזרתי על שאלתי באיטיות. "לא." היא ענתה. "יופי." עניתי, והתרחקתי באיטיות מן המקום. בני ברית אינם באים בחשבון, הסיכוי גבוה מדי. "חכה!" צעקה אחריי. הסתובבתי לאיטי. "אממ... אני אריאן. מהו שמך? כלומר, שמך האמיתי?" שאלני. "צ'ארלי. צ'ארלי אקרמן."
"נעים להכיר, צ'ארלי."
אני שונא סמולטוק.
"אנו צריכים לבנות מחסה." אמרתי.
"מה?"
"אנו צריכים לבנות מחסה, ואז ללכת לצוד בקומה הראשונה. אנחנו צריכים לשרוד."
"אה. ישר לעיקר, הא?"
"אכן." עניתי.
לאחר כמה דקות של איסוף חומרים ובנייה, בית המשימות המאולתר שלנו היה מוכן. "את יכולה לישון על הסמיכה שמצאת. אני אשן על העץ."
"אממ... אוקיי. תודה."
"אין צורך."
נרדמתי כחמש דקות לאחר מכן.
וזהו היה יומי הראשון בעולם הפנטזייה של "מימד 72".
משוררונת:) לפני 9 שנים ו-11 חודשים
חננת על חלל- יש בעיה.
הפתיחה שלך וסדר ההתרחשויות שלך שונות משלי, ואני זו שנפגשת עם ברנדיל. (צ'ארלי). אז זו קצת בעיה...
מישהי לפני 9 שנים ו-11 חודשים
מימד 72 - פרק שני
התעוררתי בבוקר שבת, למרות שאני לא זוכרת שהלכתי לישון... רגע! זאת לא המיטה שלי, או החדר שלי. אהה נכון... אני תקועה במשחק המעצבן הזה. מי היה מאמין שעד אתמול סגדתי למי שיצר את המשחק. בעודי שומעת את הציפורים מצייצות נזכרתי בבית. לא שאי פעם העירו אותי בבית ציפורים מצייצות, אבל סתם חשבתי אם גם במציאות הציפורים מצייצות ככה – אם אלו ציפורים, אולי זה סתם רמקולים. החלטתי שאלו מחשבות מבאסות מידיי ליום שבת, אז ירדתי למטה בתקווה שיהיה שם מישהו לדבר איתו. למזלי האוכל כבר היה על השולחן ככה ששאר הקבוצה לא גילתה עד כמה אני גרועה בבישול. מישהו מהקבוצה כנראה יודע לבשל כי היה אוכל על השולחן, והוא נראה ממש טעים.
(ניקי): "איכס! מה זה?" (בראנדיל): "זה אמור להיות כחול? אוי זה חלב אני עומד להקיא" (שישי): "יופי של ארוחה קאווינה" אומרת בציניות (קאווינה): כאילו שאת יכולה להכין אוכל יותר טוב" מגיבה לדברי שישי (שישי): "אני בהחלט יכולה להכין אוכל יותר טוב ממך" "אולי נלך לקנות מצרכים לארוחה?" אמרתי לשישי ולקאווינה לפני שתתחיל קטטה. (קלייר): "זה נשמע רעיון מעולה" אמרה לי (ניקי): "היא יכולה לדבר? מי היה מאמין שתקת לאורך כל הבוקר" אמרה בסרקסטיות לקלייר (קאווינה): "אז אנחנו זזים או לא?" ובמילים אלו יצאנו מפתח הבית – כולם חוץ מניקי (קאווינה): "למה את מחכה ניקי?" (ניקי): "אני מחכה שתחליפו בגדים"
כל אחד הסתכל על עצמו וגילה שהוא עדיין בפיג'מה שלו! נבוכים, כולם עלו למעלה להחליף בגדים. לאחר חמש דקות כבר היינו בחוץ בדרך למרכז הקניות. כשהגענו לשם הרגשתי את העיניים שלי נפתחות גדולות וענקיות יותר מכפי שהן אמורות להיות. אני עדיין זוכרת את הריחות של הלחמים, המאפים, הפשטידות, הבשר, הקינמון, הצ'ילי, הכמון, הנענע, הפלפל, המלח ואפילו סוכר. או... הריח של הסוכר היה כל כך מתוק עד שכמעט יכולתי לטעום אותו. והמראות! היו שם בדים צבעוניים מטורקיה, שטיחים יוקרתיים מפרס,ספרים עבים מאנגליה,שידות תוצרת יד מבלגיה, שעונים קטנטנים משוויץ... היה שם את כל מה שיכולתי לבקש ויותר, במחיר מוגזם כמובן.
(קאווינה): "אנחנו צריכים ירקות" (ניקי): "ופירות. מה דעתך על תפוחים יקירי?" אמרה בעודה מסתכלת על בראנדיל הנבוך. "איך אני אוהבת כשאתה מתחיל להאדים בלחיים" אמרה והמשיכה ללכת בין הדוכנים כאילו כלום לא קרה. "אה... אני... אנחנו לא..." ניסה בראנדיל המסכן את המצב שנחת עליו. למזלו, ההסבר נקטע ע"י ויכוח בין שישי ולבין אחד המוכרים. (שישי): "איך 1000 שקלים לפרוסת בשר קטנה ומסכנה? ו350 לאשכול מצומק של ענבים?! זה לא הגיוני! ואתה תוריד את המחיר עכשיו ולא אכפת לי מהתירוצים ה..." אני פשוט יעצור פה כי מכאן הדיבורים מתחילים להתלכלך. בקיצור, זרקו אותנו מהמרכז עם אזהרה ובלי אפשרות לקנות אוכל למשך היומיים הקרובים.
"יופי, מה נעשה עכשיו? אין לנו אוכל בבית ועכשיו אנחנו גם לא יכולים לקנות אוכל" צעקה שישי על ניקי. "זאת לא אשמתי שהכל שם ממש יקר. וגם אם לא היו מסלקים אותנו, לא היה לנו מספיק כסף לקנות אוכל" צעקה ניקי על שישי. בשלב הזה של הויכוח התחלנו ללכת והגענו לאחו שהיה בקרבת מקום והתיישבנו בזמן שניקי ושישי המשיכו לדבר, או יותר נכון לצעוק אחת על השנייה. אחרי כמה דקות לא יכולתי לסבול את זה יותר ואמרתי "אפשר לצוד". "מה אמרת?" שאלה אותי קלייר. "אמרתי שאפשר לצוד!" צעקתי בזמן ששישי וניקי לקחו הפסקת נשימה בין צעקה לצעקה.
(קאווינה): "יש משהו במה שאת אומרת. מי שיודע לצוד שירים את ידו" רק ניקי וקלייר הרימו את ידיהן. (קאווינה): "זהו?" שאלה בייאוש. "מה לגבי קסם?" הפעם כולם הרימו את ידיהם.למרות שהדבר היחיד שיכולתי לעשות בקסם זה לגרום לדשא לצמוח.
(קאווינה): "טוב, אז זה מה שנעשה. נלך לכיוון הצפוני של היער ו..." מנקודה זו לא הקשבתי להמשך, אני אפילו לא יודעת למה. זה קורא לי לפעמים שאני נהיית אסטרונאוטית – "מרחפת" במחשבות. אני אפילו לא יודעת על מה חשבתי כשלפתע ראיתי שתי נערות נלחמות נגד זאב גדול ושחור. זה היה לי מאוד מוזר שנערות נלחמות בזאב, אבל בכל זאת, זה המשחק. נערה אחת הייתה קצת נמוכה עם שיער שחור ארוך, היא לבשה גופייה שחורה וזרוע אחת הייתה מלאה כולה קעקועים. הנערה השנייה הייתה עם שיער ורוד עם פס ירוק. ראו בבירור שהנערה הראשונה מתקדמת הרבה יותר מהשנייה מסקיל קסם ולחימה בכלי נשק. אני אומנם לא מבינה הרבה בקרבות, אבל לי זה היה נדמה כאילו שהן מנצחות, אפילו דיי בקלות. "תסתכלו לשם" אמרתי בפליאה והצבעתי על הבנות. "מי הן?" שאלה ניקי בלא פחות פליאה משאלתי.
(קאווינה): "הן מבית המשימות. הן מאדי ודומינו דול"
Brandil לפני 9 שנים ו-11 חודשים
|חננת על חלל, תקראי את דפי הדמויות של אנשים לפני שאת מוסיפה אותם לתגובה, מאחר והתגובות של הדמות שלי אינן מתאימות מעט לאישיות שלה. עצה לעתיד.
Stingray לפני 9 שנים ו-11 חודשים
(הו, ברכות לכם, ברנדיל וחננת על חלל.
אני אכנה אתכם דילן ומנתה בהתאמה. אל תדאגו אם הכינוי גרוע, זה הקטע שלי. בקרוב מישהו ימצא לכם כינויים נורמלים.
ואני אגיב, אל תגרמו לי לשלם בדם!)
משוררונת:) לפני 9 שנים ו-11 חודשים
קאווינה (מצטרפת חדשה):
הכללים בעולם החדש היו בסיסיים מאוד.
- אל תבטח בזרים
- הקבוצה היא המשפחה
והאהוב עלי ביותר- כייס לפני שיכייסו אותך.

כן, אין ספק שהמשחק שינה אותי. אבל המשחק שינה את כולנו.
מי היה מאמין שאריאן קרמור אי פעם תחיה בחברת נערים ונערות, תכייס אנשים, ותרגיש בבית?
כולם, מן הסתם.
אבל נכון לעכשיו- שמי קאווינה. קאווינה מהעצמאיים.
כבר לא אריאן קרמור.

ההתחלה הייתה קשה, אבל אני לא חושבת שלמישהו מאיתנו היה קל בהתחלה.
מבוך מבלבל של סמטאות. בקתות כפריות, ושודדים.
בררר. השודדים.
המפה הייתה מבלבלת, ולא הצלחתי להבין שמץ ממנה.
כשהערב ירד כבר הייתי על סף פאניקה. הסתובבתי לבדי עם מפה חסרת תועלת ביד, ואיש שיורה לי את הדרך הנכונה.
נשמתי כמעט פרחה כשדמות מבורדסת הופיעה לפני והודיעה לי שלא הצלחתי למצוא את "בית המשימות" ושאין דרך חזרה.
הוא הסביר לי שאני ועוד כמה שחקנים נשארנו ואנחנו השחקנים ה"עצמאיים" של המשחק.

הלילה ירד, וקצת קשה להגיד שהייתי הגיונית במיוחד.
פחדתי, היה לי קר, ולא יכולתי לחזור הביתה.
בלי אמא, בלי אבא, לבד.
לבד, לבד, לבד המילה המשיכה להדהד בראשי כשטיפסתי על ערימת אבנים רעועה, הבטתי לצדדים, ומשכתי שמיכה בלויה שהייתה תלויה על חבל.
השמיכה הייתה קרירה ומעט לחה, אבל היא הייתה הדבר היחיד שהיה לי.
נדדתי בעיירה עוד קצת בזמן שהחשכה עטפה את הכל- בלי הפנסים והאורות המלאכותיים שהייתי רגילה אליהם- וחיפשתי פינה מוגנת יחסית שבה אוכל להתכרבל ולבכות את נשמתי.
הייתי רק ילדה קטנה בת 13 שנכנסה להרפתקה שגדולה עליה.

הפגישה הראשונה שלי עם אחד מהם היתה... מרתיעה.
פסעתי בשולי דרך ראשית, שם הירח נתן קצת אור, כשקול שקט בקע מאחורי.
"האם את מהווה איום?" קפאתי במקומי, הקול חזר על השאלה, הסתובבתי.
"האם את מהווה איום?" היה זה נער, כדורי אש בוערים בידיו, פרצומו מאיים ומרתיע
"לא." עניתי, מנסה לגרום לקולי לא לרעוד. "יופי." הוא ענה, מתרחק ממני באיטיות.
נראה שהוא מתכוון ללכת, הפחד הכה בי.
"חכה!" צעקתי. הוא הסתובב. "אממ... אני אריאן. מה שמך? כלומר, שמך האמיתי?" שאלתי.
"צ'ארלי. צ'ארלי אקרמן."
"נעים להכיר, צ'ארלי." ניסיתי לגרום לו להשאר.
"אנו צריכים לבנות מחסה." הוא הפתיע אותי.
"מה?"
"אנו צריכים לבנות מחסה, ואז ללכת לצוד בקומה הראשונה. אנחנו צריכים לשרוד."
" ישר לעיקר, הא?" חיוך קטן התגנב לזוויות פי.
"אכן." הוא ענה לי, צל- צילו של חיוך על פניו.
אחרי כמה דקות של איסוף, "בית המשימות" המאולתר שלנו היה מוכן.
"את יכולה לישון על הסמיכה שמצאת. אני אשן על העץ."
"אממ... אוקיי. תודה."
"אין צורך."
אז נשארנו יחד.

עכשיו אנחנו כבר ביחד.
את חלקם פגשתי במקרה. את חלקם... טוב, את חלקם הבהלתי כשיצאתי מהצללים ושאלתי אותם אם הם רוצים להצטרף לברית שהתחלנו להקים. על חלקם ניהלתי מעקב במשך כמה ימים, ופניתי אליהם בשאלות המתאימות.
את חלקם בכלל צ'רלי גייס.
הייתה תשרי, שפנתה אליו בזמן שאני וצ'רלי דיברנו עם אחד מהאחרים. היא הצטרפה מרצונה. ונראה שרווח לה למצוא מקום.
וגם אנג'לה המרתיעה. היא הצטרפה לקבוצה רק אחרי שתיקה ארוכה, קרב מבטים וקרח שבור.

היינו שניים.
הפכנו לארבעה.
ואז התאגדנו כולנו.
כולנו קיבלנו אותה הודעה- אין דרך חזרה.
עצמאיים.
ההחלטה שלנו היתה בין יחידים לבין קבוצה.
בכסף המשותף של כולנו, שלא שותף בשמחה רבה- רכשנו בקתה. שהפכה למעוזנו הבלעדי.
נטוטו לפני 9 שנים ו-11 חודשים
(אני לא מזכירה את זה בתגובה שלי, אבל דומינו דול ומאדי פגשו באותו יום את החדשים. תוכלו לקרוא על כך בתגובות שלהם.)

משימה 1 - ללכת לצוד חיות באחו
הזאב ואני עמדנו זה מול זה והסתכלנו אחד לשני בעיניים. עיניו של הזאב נראו עצלות וכל שפת הגוף שלו שידרה רוגע, כאילו כלל לא התכוון לתקוף. הוא לא תוכנת לתקוף עד שיפגע בו משהו. הוא גם לא צפה או התכונן לקרב. כשיגיע הרגע, המחשב יעשה את שלו, והזאב לא יצטרך לדאוג מדבר. אבל הוא היה כל כך חמוד! היה לי כמעט חבל להרוג אותו.
אחזתי חזק בכת השחורה של החרב שלי. הייתי מוכנה לשלוף אותה מהנדן בכל רגע, אבל משה אמר לי שעליי לחכות. מזווית עיני ראיתי את מאדי נופלת על העשב. למשך דקה ארוכה התבוננתי בה, מצפה שהיא תקום ותנסה שוב, אבל היא לא עשתה זאת. גלגלתי עיניים. נו באמת, אני לא יכולה לדאוג לה כל הזמן. התקדמתי לעברה והרגשתי כמו בייביסיטר.
"לעוד כמה זמן את מתכוונת לשכב ככה?" שאלתי, ידיי משולבות והבעה ביקורתית על פניי. בכל מצב אחר הייתי מתפקעת מצחוק, אבל באותו רגע פשוט לא יכולתי. אחרי החלום האחרון..
'אדם מוכר הופיע בחדר אליו הבחור לקח אותי. לידו, על הרצפה, שכבה גופת נערה מדממת. שיער שחור ודביק מדם, בגדים שחורים ורטובים, שלולית של דם על הרצפה, הדם מגיע אל נעליי...'
נכון.. מאדי נראית בדיוק כמו בחלום שלי. יכול להיות שזה לא סתם חלום..?
היא התרוממה על רגליה וניקתה את העשב שדבק בבגדיה.
"כדאי שנסיים את הצייד לפני רדת השקיעה." אמרתי בניסיון להתעשת. "מצב הסקילים שלך – כלומר, שלנו, לא מספיק כדי לעבור את הקומה החמישית, ואני לא יודעת מתי אנונימוס יחליט לעלות אותנו קומה, לכן מוטב שנמהר עם זה." אם יש ולו טיפת היגיון בחלום הזה.. אנונימוס.. מי אתה?
'אדם מוכר הופיע בחדר אליו הבחור לקח אותי. עיניו צוננות, והבעה אכזרית על פניו. זיהיתי את ההבעה הזאת היטב. הבטתי בבחור שלקח אותי לשם. מסכה לבנה הסתירה את פניו, ולכן לא יכולתי לראות איזה רגש עיניו מביעות. הוא הסתכל ישר קדימה, לתוך עיניו של ראש המתנקשים.'

"ממתי את כל כך סקפטית לגבי דברים?" מאדי שאלה בכעס, ועיניה הצטמצמו בחשד. היה ברור שהיא לא מחכה לתשובה. היא תלתה את הקשת על גבה ורצה עמוק אל תוך האחו. נאנחתי. למה אני לא יכולה פשוט לספר לה? היא צריכה לדעת לא? ואולי.. אולי כדאי לחכות עם זה עד שאני אבין הכל.
"אני לא סקפטית לגבי דברים שנראים לי חשובים.." מלמלתי. לצחוק על הכישלון של מאדי פשוט לא נראה כל כך חשוב כרגע.
הפניתי את מבטי בחזרה לזאב. הוא פשוט עמד לו שם, מדי פעם הניע את זנבו בשעמום או הילך כמה צעדים. רציתי לשלוף את חרבי ולהסתער עליו ישר, אבל אז ריחפה מחשבה בראשי. הליוס אמר עשרים מפלצות, נכון? אם זו המגבלה שלי, עדיף להפיק מהעשרים האלה את המיטב. אספתי אבן מהאדמה והקפצתי אותה קלות בידי. כיוונתי, והשלכתי אותה לעבר הזאב. האבן זהרה באור סגול כל כך בהיר עד שנראה כמעט לבן, והשאיר סימן אדום זוהר על גבו של הזאב. בן רגע הוא התעורר לחיים. הסימן האדום נעלם במהירות, אבל הוא הספיק בשביל לגרום לו להסתער עליי.
שלפתי את החרב רק בשנייה האחרונה תוך כדי קפיצה, וגם אז, השתדלתי להדוף אותו מבלי לפגוע בו. שיניו של הזאב ננעלו סביב החרב שלי, שאותה החזקתי במאוזן. הדפתי אותו אחורה, והוא נהם עליי לרגע והסתער שוב. לא היה בו שמץ מהזאב השלו והנחמד בו צפיתי קודם. באותו רגע הוא הפך למכונת הרג אכזרית, או במקרה שלי, לצעצוע חדש.
הנפתי את חרבי כדי להדוף אותו הצידה. חתך קטן וזוהר הופיע ליד אוזנו. הוא נראה מבולבל לרגע, ואז עמד שם ונהם עליי, שיניו חשופות ועיניו רושפות. הסתובבתי כדי לעמוד עם הפנים אליו, והנפתי שוב את החרב.
וככה המשכתי - הזאב תוקף, אני הודפת בזהירות. לאט לאט גופו התמלא שריטות וחבלות קטנות. הוא נראה כל כך אומלל עד שממש ריחמתי עליו. הייתי צריכה להזכיר לעצמי שהוא לא אמיתי בשביל להמשיך לתקוף. בסופו של דבר נאלצתי להרוג אותו. הוא זינק עליי בייאוש, והפעם, במקום להדוף, רק יישרתי את חרבי ונעצתי אותה בבטנו. הזאב פלט יללה אחרונה והתנפץ לרסיסים.
התרוממתי והבטתי לצדדים בחיפוש אחר הקורבן הבא.

--------------------------

לאחר כשמונה זאבים ושלושה חזירי בר החזרתי את חרבי לנדן ופניתי לראות איפה מאדי. היא בדיוק סיימה עם המפלצת השבע-עשרה שלה. בחיי, היא מהירה. היא קלטה שהסתכלתי אליה ונעצרה. היא נעצה בי מבט, אז החלטתי שכדאי לגשת אליה. חציתי בריצה את האחו עד שהגעתי אליה.
"למה לוקח לך כל כך הרבה זמן?" היא שאלה בפקפוק.
לרגע לא הבנתי על מה היא מדברת, ואז הסתכלתי על מד המשימות שלי ושלה. 17 מפלצות מול 11. נאנחתי "פשוט אין טעם בלהרוג אותם מהר. המטרה פה היא התרגול, לא? אז הזמן הוא מה שחשוב, לא הכמות."
היא הרימה את מבטה לשמיים ושאלה "מה השעה?"
"שבע ורבע בערב." השבתי במהירות. השמיים כבר החשיכו כמעט לגמרי, ורק מעט אור האיר את האחור.
"ורבע בדיוק?" היא שאלה מבלי להחזיר את מבטה אליי.
"שלוש עשרה דקות", תיקנתי את עצמי "אבל עיגלתי את זה."
"טוב." היא הפטירה בשקט. לרגע השתררה שתיקה, ותמונות נוספות מהחלום ריחפו בראשי. החלום הוא מסר, החלטתי. והוא קשור במאדי. במאדי, ואנונימוס וויקטור.
'שלוש אחיות בחדר סגור, לא מעזות לדבר. אני מרחמת על האחות הגדולה. היא צריכה להגן על שתי האחיות הקטנות שלה במקום הזה, והיא אפילו לא מסוגלת להגן על עצמה..'

החלום קשור במאדי, אנונימוס וויקטור. הוא קשור גם אליי, ו.. מי זו האחות הגדולה? הפנים שלה.. מתחלפות... הפנים של כל השחקנים בבית.. אולי אנחנו לא נמצאים כאן במקרה?
החלטתי להיות זו שתשבור את השתיקה "רוצה שנחזור הביתה ונמשיך מחר?" אמרתי. פתאום הרגשתי שאני חייבת לחזור לחדר שלי ולבדוק את זה.
מאדי שפשפה את זרועה, ואז שמטה אותה לצד גופה. "לא תודה, אני אמשיך לבד מפה." ומבלי להוסיף מילה נוספת, איתרה איזה חזיר בר ורצה להילחם בו.
הנהנתי בשקט למרות שהיא כבר לא יכלה לראות אותי, וחזרתי לבית המשימות טרודה במחשבות.
Brandil לפני 9 שנים ו-11 חודשים
התעוררתי בנץ השחר. בדיוק בזמן בשביל לחזות בזריחה היפהפיה שבחוץ. קצת זמן לבד.
החלטתי ללכת אל האחו, לנסות לצוד. יכול להיות נחמד, קצת פעילות פיזית.
לאחר כשתי דקות הליכה, הגעתי אל האחו. ריח הפרחים והצמחים השונים חדר אל אפי. אחח... הריח. כו נפלא.
אך רגע. הבחנתי במשהו במרחק. מישהן, ליתר דיוק. שתי שחקניות. אחת נמוכה, שיער שחור, עיניים כחולות. השנייה בעלת שיער ורוד, ונראתה מאוד אנרגטית. שתיהן נראו ברמה הרבה יותר גבוהה ממני, לכן שני הפתרונות ההגיוניים היחידים שעלו לראשי הם:
א. להתחבא.
ב.לברוח.
בחרתי באפשרות השנייה, אך היה זה מאוחר מידי.
הן הבחינו בי.
התחלתי לרוץ, אך הן השיגו אותי. כנראה בכושר יותר גבוה ממני.
"חכה! אנחנו רק רוצות לדבר איתך!" אמרה השחקנית בעלת השיער הוורוד, דומינו דול שמה.
לא לסמוך על אף אחד.
המשכתי לרוץ.
השחקנית השנייה בעטה בעיטה מסובבת לכיוון הרגליים שלי. נפלתי נפילה קשה על הפנים.
"אמרנו לך לעצור, אידיוט." אמרה לי השחקנית השנייה (ששמה היה מאדי, מסתבר).
"למה ברחת מאיתנו?" שאלה אותי דומינו דול בטון חשדני.
"טוב, שתיכן ברמה יותר גבוהה ממני, אז אתן מהוות איום. מאחר ואיני יכול להביס אתכן, הפתרון ההגיוני ביותר הוא לברוח."
"אמרנו לך שאנחנו לא מתכונות לפגוע בך." הבהירה לי דומינו דול.
"אבל אם שיקרתן, הייתי מת. לא הייתי מוכן לקחת את הסיכון הזה." עניתי.
"אתה נשמע כמו בחור חכם. אתה נמצא בבית משימות כלשהו?" שאלה אותי מאדי.
"לא. אני גר בבית שכור בעיירה, ביחד עם עוד כמה שחקנים. למה?" שאלתי.
מאדי ודומינו דול הביטו אחת בשנייה, ואז בי.
"האם... אפשר להפגש עם שאר האנשים שגרים איתך בבית?" שאלה דומינו דול בטון מתנצל.
"ולמה?"
"אנחנו רוצות לצרף אתכם אל בית המשימות שלנו. זה לא היה ברור?"
העברתי את מבטי מדומינו דול, אל מאדי, ובחזרה אל דומינו דול. לא נראה לי שהן משקרות... אני חושב שניתן לסמוך עליהן. אני מקווה, ליתר דיוק.
"אוקיי. בואו אחריי."
לאחר הליכה של כמה דקות, הגענו חזרה אל העיירה. הובלתי אותן אל הבית שלנו.
מאדי גיחכה למראה הבית השכור הקטן והעלוב שלנו. ובצדק.
פתחתי את דלת הכניסה לרווחה בפני מאדי ודומינו דול. בתוך הבית, עמדו כל חברי "בית המשימות" המאולתר שלנו, עם מבטים רצחניים, מוכנים להלחם.
"מי אתן? ומה עשיתם עם בראנדיל?!" שאלה קאווינה בטון מאיים, עם שמץ של דאגה בקולה.
מאדי צחקה.
"חכי קאווינה! את לא זוכרת אותן? הן שתי הבנות שראינו באותו יום בשוק! אלו מבית המשימות!" אמרה ניקי.
"מה אתן עושות פה?" שאלה קאווינה, עם פרצוף חשדני על פניה.
"תני לי להסביר. לאחר שיחה קצרה עם בראנדיל, הבנו כי אינכם חברים בבית משימות כלשהו. אז חשבתי... שאולי כי נצרפכם אל בית המשימות שלנו." הסבירה דומינו דול בטון מתנצל.
נשמעו לחשושים ומלמולים רבים, תוהים בשאלה.
קאווינה העבירה את מבטה מדומינו דול, אל מאדי, אלי, ובחזרה אל דומינו דול.
"נעשה הצבעה!" הכריזה קאווינה לאחר כמה רגעים.
"מי בעד... להשאר פה?" שאלה קאווינה. אף יד לא הורמה.
"ומי בעד להצטרף לבית המשימות?" שאלה קאווינה.
כל הידיים הורמו.
"אם כך, זה סוכם!" אמרה קאווינה בקול רם. נשמעו צהלות שמחה רמות ברחבי הבית.
"מצוין. אז רק בואו אחרינו. נביא אתכם אל בית המשימות, נעשה לכם הכרות קצרה, ולאחר מכן נשאיר אתכם שם ונחזור לעניינינו הקודמים." הסבירה לנו דומינו דול.
לאחר שיצאנו החוצה מן הבית, נפתח לפתע מעין... איך אני אתאר זאת? אממ... חור קוסמי. הפתח לבית המשימות.
הודעה הופיעה לפניי: "שלום Brandil, וברוך הבא לבית המשימות שלנו!
אנו מקווים כי תביא כבוד לביתנו, ושתסיים את המשחק בשלום.
בברכה, חברי בית המשימות Troop12".
לאחר שנכנסנו, לא יכולתי שלא לשים לב לעיצוב האדריכלי של בית המשימות. תקרות גבוהות, רהיטים בסגנון וויקטוריאני עם ניחוח גותי, וקירות בצבע אדום ארגמן. המקום הזה בהחלט יותר... מרשים מהבית העלוב שגרנו בו עד עכשיו בעיירה.
בטרקלין ישבו עוד כמה שחקנים, כולם הסתכלו עלינו במבטים בוחנים.
"אז... חבר'ה חדשים, תכירו את פאלאדין, קרייטוס, תום, דואורדון, נירה, צ'סטר, ג'ון, דריה, טינקס, הורוס, סוויפט, מליסה, קרטר, לילי, אקספרנסה וניקי." אמרה דומינו דול.
אף אחד לא אמר מילה. חלק מתושבי בית המשימות התלחששו ביניהם.
"אממ... יש לכם חדרים מוכנים עם מיטות למעלה, ו...כן. בהצלחה." אמרה מאדי בטון מעט נבוך.
כל שאר השחקנים נשארו למטה בשביל להכיר את שאר תושבי בית המשימות, שותפיהם לבית. אני פשוט עליתי אל הקומה השנייה, אל חדרי. היתה שם מיטה מוצעת, ולידה שידת עץ פשוטה. מעל מיטתי היתה תלויה תמונתה של טירה עתיקה. הרגשתי בתוכי מעין... חמימות.
בפעם הראשונה מאז שהתחלתי לשחק במשחק הזה, הרגשתי בבית.
בית המשימות. ביתי החדש.
DARK-MANDOR לפני 9 שנים ו-11 חודשים
אז בקצרה מה שקרה:אחרי שהנהנתי באישור שנצא לחפש את מאדי,מצאנו אותה ואחר כך אנג'ל נאמה ואחרי הנאום הליוס ואנג'ל התחבקו,סוף טוב-אבל לא הכל טוב.איקן נעדר.כשחזרנו לבית המשימות המשכתי לקרוא מספר בני הלווים.ולא עבר זמן רב ואיקן ונכנס,והוא סיפר סיפור על מה שקרה לו.אבל היה משהו מאוד לא..אמין בסיפור הזה-קודם כל,ראינו את הליוס עד הרגע האחרון,וגם אין לו שום סימני עינויים והוא גם לא מתנהג כאילו עינו איתו,וכנראה שלא רק אני שמתי לב לזה.ואז מסתבר שאכן היה משהו לא בסדר אצל איקן ואיכשהו דומינו דול החזירה אותו.(ידעתי את זה בזכות דארקר~)
------
ישבתי בשולחן מחכה לטוסט שלי שיהיה מוכן,ולפתע,מה שלא קרה כבר הרבה זמן,מאדי ירדה למעטה.
"מה קרה לעין שלך?"ג'ון שאל את מאדי כשלקחתי את הטוסט מהטוסטר.
"ומה קרה לברך שלך?"היא שאלה אותו ופה כבר לא הקשבתי,התעסקתי רק בלאכול את הטוסט.
אבל שתי משפטים לקחו את צומת ליבי-"נצטרך לעלות לקומה החמישית בקרובה."חריזה מאדי לכולם.
"אחרי הקומה החמישית אני לא מבטיחה לכם שנישאר יותר מעשרה שחקנים."
שאלות עלו לי במוחי כשאמרה את זה.
מה הכוונה?
למה?
איך היא יודעת את זה?
-אה נכון,היא הייתה בוחנת בטא.
ולאחר כמה זמן בנסיות לחלץ תשובות מדארקר על הקומה,דומינו דול נכנסה,ולקחה את צומת הלב של כולם ואמרה:
"אממ, רק רציתי להגיד לכם שאספתי כמה דברים שאפשר לעשות בשביל לעלות רמות בלחימה בכלי נשק וקסם. תליתי רשימה בלוח המודעות שליד דלת הכניסה, למקרה שמישהו מעוניין. אני באמת ממליצה לכולכם לעלות לפחות שלוש רמות לפני שנגיע לקומה החמישית, כי יהיה מאוד קשה לצאת ממנה בחיים." "דארקר לא מוכן להגיד לי כלום על הקומה החמישית. מה יש שם?"שאלתי.
"הינשולים לא יעזרו לכם עכשיו, כי כאן מדובר בקומה מסוג אחר." היא ענת לי
"מה זאת אומרת??" כמעט צעקתי עם אגרוף דופק על השולחן.
"אני לא יודעת הכל! אני יכולה רק לדבר מניסיון, כי הייתי בוחנת בטא במשחקים. בגרסת הבטא רק ארבעה מתוך חמישה עשר שחקנים שרדו את הקומה החמישית של המימד הראשון. אז תתכוננו, תעלו רמות בסקילים, ותנסו לא למות. זה הכל!"טוב,באמת היא לא יודעת הכל...אבל וואו,אם כך-איך תיראה הקומה החמישית של מימד 38,או 50 או כל המימדים הבאים?!
אחרי זה קמתי אל הלוח,ובחרתי משימה.
את קומה 1.


השתגרתי לקומה 1 וצעדתי על הליוס.השמיים היו ללא כלל עננים והיה חמימים,וזה נתן לי מצב רוח טוב.
חוץ מזה הבנתי שאין טעם לרחם עליהם,כל החזירי בר וחולי,אבל הם נראים כל כך מציאותיים...
"הליוס...!"צעקתי כשעוד כשהייתי כמ מטרים מהבקתה שלו.
"לא צריך לצעוק."הוא ענה."מה אתה רוצה?"
"שמעתי שיש לך משימה.לצוד 20 חיות.אז באתי לבקש אותה."עניתי לו בחיוך.
ואז נשלחה לי הודעה:

הם ברצונך לקבל עליך את המשימה?
כן לא

(*רק כי אין לי מושג איך לעשות מודגש*) לחצתי כן ויצאתי לדרך.
"הינה אחד!"חשבתי כשראיתי משו זז בשיחי היער.
התקרבתי וכשבאתי לתקוף ראיתי שזה גור זאבים קטן..
"מה קרה?"שאל קול בראשי.לא יודע,הוא..כל כך קטן..עדיף להרוג אותם כשהם בוגרים...
אז הוא שם לב עלי וברח לקרחת יער.
הכנסתי את ראשי ובדוק וראיתי.הוא הגיע לשם והיה שם גם עוד 4 גורים.משחקים.אוכלים.ללא הורים.
זה היה מראה חמוד.,והחלטתי ללכת משם.
אחרי כמה צעדים ראיתי 2 חזירי בר אוכלים עלים בעצמה היער.למה הם לא באחו?.
תקפתי אותם.יריתי כמה כדורי אש על חזיר אחד והוא מת טוח כמה שניות והחזיר השנית ברח.
אז רדפתי אחריו.הוא היה מהיר אחר היה אפשר לעקוב אחריו בקלות רבה.הוא עצר הסתכל לכל הכיוונים לבדוק אם אני עדיין שם ואז זינקתי עליו ודקרתי את הצלעות שלו,וערפתי לא את הראש.
2/20.
אחרי החזיר השני טיילתי שעה ביער מצוא עוד חיות."מצאתי!"כמעט לא מנעתי ממני לצעוק את זה.
היה שם 3 חזירים וזאב אחד שתוקף אותם.עליתי על עץ ובין רגע הצמחתי שדה של דשא בגובה 2 מטר שמשתרעה באורך והרוחב שלו 50 מטרים.הרגשתי תחילה של כאב בכל הגוף שלי והתחלתי להשתעל כמה פעמים.היה לי תכנית.יריתי כדורי אש בכצוות כך שהם לכודים.ירדתי לטוח השדה.ראיתי חזיר בר מבוהל אחד מסתובב לכיווני ורץ.אי! שכחתי לשנות את הצבע שלי לצבע הדשא!החזיר בא לנגוח בי אך המון דשא קשר אותו ואז הורדתי לחזיר את על החיים עם כמה דקירות ושיניתי למבע הדשא כהסוואה.
החזיר השני היה קל.פשוט הלכתי בשקט אחריו וכשהגיע הרגע הנכון(אל תאמינו לקרייטוס,החזיר גילה אותו!)ותפסתי לו במהרה בצוור ועשיתי חתך עמוק בגרון ודקרתי אותו בגב.טוב,נשאר רק הזאב.אבל איפה הוא?
ואחרי צעד או שניים לפתע הזאב-קפץ עלי,ריתק אותי לריצפה ונשך אותי בכתף.
"א...אח!"יצא מפי.דחפתי את הזאב ממני מכוח ושיגרתי שורה של 3 כדורי אש ורק 1 מהם פגע בו.
הוא התפתל מכאב כשהאש התתחיל להתפשת עליו,אז לקחתי את החרב וגמרתי את "העבודה" של האש.
6/20.תפשתי על העץ בחזרה וירדתי כמעט עד הסוף וקפצתי משם למחוץ לשדה הבוער(הקצה היה צמוד לעץ)
החזקתי את היד שלי ונחתי.
"מה?איפה? אני??"שאלתי כשהתעוררתי."אה..נכון.מתי נרדמתי?מה השעה עכשיו?בטח עכשיו חמש או ארבע או שלוש..טוב הכתף השמאלית שלי קצת פחות כואבת.טוב לפחות הוא לא נשך עמוק כל כך."
הקמתי את עצמי.שיגרתי עלי מרשימת החפצים שלי סדוויץ' שלקחתי איתי לפני שיצאתי.
לאחר חצי שעה של הליכה ביער יצאתי אל האחו.ונתקלתי בחזיר בר כשיצאתי.
מבלי לחשוב פעמים הצמחתי שדה שתפס אותו,ואז הצמחתי עוד ליתר ביטחון ויריתי עליו כדור אש ועשיתי לו חתכים עם החרב והוא מת."טוב,נשארו עוד 13"אמרתי והמשכחתי ללכת.
הסתכלתי סביב.לראות שאף חיה לא תפריע לי וקפצתי על גב של זאב שעבר פה מבקרה.
הזאב התגלגל ואני הכנסתי את החרב שלי לביתנו והוא ילל מכאב אך עדיין ניסה לנשוך אותי ולנסות להשתחרר ממני.חנקתי אותו.זה מה שמצאתי לעשות.וגם הוא מת מדימום לא רק מהחניקה שלי.
המשכתי להתקדם כשהגב שלי קצת כפוף מהגלגול ההוא של הזאב.החזיר עמד שם.בקצה הגבעה.טוב אני קודם אני ארה עליו...טוב אין זמן לחשוב!
יריתי כדורי אש עליו ולמרות שכמה מהם פגעו בוא ונשאר לא כל כך קצת חיים הוא ממשיך להתקדם עלי אך כשהוא היה מטר ממני התקדמתי עליו ודקרתי אותו.ואז ללא התרעה חזיר אחר.קצת קטן יותר מזה שהרגתי עכשיו.נגח בי מאחור.נפלתי ארצה והוא עמד לי על הגב,אז פשוט הכנסתי את החרב שלי לביתנו ואחרי דקירה נוספת הוא מת סופית.
10/20.
~מעבר זמן~
עכשיו בערך שמונה בערב.הרגתי 20 מ20 עלי לחזור לבית המשימות.
קרטר לפני 9 שנים ו-11 חודשים
ולהביא לו את הפרווה. "חשבתי שהוא יתחשב בי לאורך מה שקרה הקומה אבל לא. שולח אותי ישר למשימה המעצבנת הזאת". התרוממתי כמה מטרים מעל הקרקע וניסיתי לראות כמה חיות. והנה אני מבחין בקבוצה של בערך ארבעה חזירי בר רועים להם בשקט. אני מתקרב אליהם הריחוף קל ובדממה, ואז מצמיח לאט לאט חומת דשא קטנה מסביבם. החזירים לא מבחינים בדבר. אני קם בפתאומיות שכדור אש בידי, ומבעיר במהירות את הדשא. החזירים מצטופפים בערמה קטנה נמלטים מפני החום העז. אני זורק עוד כדור אש עליהם והם מתפזרים בבהלה עדיין לכודים בחומת האש. אני מסיט את השריפה לכיוונם, עד שאין להם ברירה אלא לנסות לקפוץ מל החומה. החזיר הראשון מנסה אני מצמיח מתחת לרגליו חוטי דשא ומושך אותו על האש. החזיר צווח בכאב עד שנדם. חנקתי מהר את האש ולקחתי את החזיר. השלושה האחרים שלו קפצו הלכו והותשו תחת החום העז, התחילו לדדות ולהסתחרר במקום. כיסיתים את כולם בדשא וחיכיתי שהאש תעשה את שלה.
*
גררתי את ארבעת הפרוות לבקתה של הליוס והנחתי אותם על השולחן. הליוס אפילו לא העיף בי מבט.
"יופי" אמר "נשאר לך רק עוד 16 חיות, בהצלחה". עשרות תשובות עמדו בפי אבל החנקתי אותם ונטשתי את הבקתה בזעם, ופרקתי את התסכול שלי על ציפור מסכנה שנקלעה לטווח זרועי. אבל אז קלטתי שזה לא משנה, אם אני רוצה להיות חזק אני צריך להשלים את המשימה. נשמתי נשימות עמוקות והתחלתי לעוף ולחפש עוד חיות. לאחר כבערך 5 דק' ראיתי שלוש זאבים עומדים מעל משהו.
התלבטתי עם להתחיל להסתבך עם הזאבים, יש לי תזכורת לא נעימה מהם. שלושת הזאבים הביטו בי ופתחו בריצה קלה לעברי, ממרחק כמה מטרים נעצרו ובחנו אותי. החלטתי להיות מאיים כמה שיותר כדי שיבינו לא להתעסק איתי, הבערתי כדור אש בידי וכיוונתי אותו לעברם באיום. הזאבים הביטו זה בזה חשפו שיניים ונהמו. הבנתי שהגעתי לנקודת העל חזור וזרקתי את כדור האש על אחד הזאבים. הוא ניתר הצידה והתחיל להסתער עלי, שני הזאבי כיתרו אותי וחיכו לפתיחה טובה לתקיפה. זימנתי דשא וכבלתי אותו סביב הרגליים של הזאב המסתער, הוא התרסק ואיבד את ההכרה. כרכתי סביבו כבלי דשא וריתקתי אותו לריצפה, ואז חנקתי אותו בעזרת עוד כבלי דשא. הזאבים האחרים הסתערו עלי. זרקתי על אחד מהם כדור אש והוא התפתל על הרצפה מנסה לכבות את האש. יריתי עליו עוד כמה עד שהוא נדם סופית. השני כבר היה לידי מנסה לנשוך אותי. התגלגלתי הצידה התרוממתי וריחפתי מעליו. הוא נהם וניסה לנשוך אותי, צחקתי בקול ויריתי עליו כמו במטרה נעה. הוא התפתל עד שפגעתי בו וגם הוא מת.
*
גררתי את שלושת פרוות הזאב יחד עם עוד 5 פרוות אחרות של זאבים ושני פרוות של חזירי בר חסרי מזל שנתקלו בי. שמתי אותם על שולחנו של הליוס והסתלקתי בלי לומר דבר. "יופי, נשאר רק עוד ששה חיות" פיזמתי לעצמי. הסתובבתי באחו נהנה מהעובדה שאני עוד מעט מסיים את המשימה, אבל אז ראיתי ששה שוורים גדולים ואדומים, אוכלים להם במן עיגול התגוננות.
קפצתי לי מהר לעץ להתחבא שלא יסתערו עלי וחיכיתי להזדמנות טובה לרדת ולהסתלק.
ישבתי לי על העץ כבערך רבע שעה, עד שראיתי דמות גבוהה לובשת בגדים שחורים, וכובע שחור.
הדמות התקדמה הישר לעבר ששת השוורים. 'היזהר', עמדתי לצעוק לו אך הכובע שהוא לבש מנע ממני את זה. הכובע היה מוכר, מוכר מדי. "מתנקש!" התנשמתי בכבדות. ולא סתם מתנקש, ראש המתנקשים. השוורים בחנו את המתנקש בזהירות, אבל הוא המשיך להתקדם כאילו שום דבר לא קרה. השוורים התחילו לרקוע ברגליהם בעצבנות. הוא הביט בהם במבט מזלזל ופסע הישר לעברם. השוורים הסתערו עליו ביחד. הוא חיכה בסבלנות ואז פתאום, כול השוורים היו על גבם לא זזים. כמעט נפלתי מהעץ. חיכיתי עד שהוא ילך, והתקרבתי על השוורים וכולם מתים.
*
יצאתי מהבקתה של הליוס כמעט בדילוגים אחרי שאישר לי את סיום המשימה. פתחתי בריצה קלה לעבר בית המשימות נכנסתי לחדרי, ונרדמתי על המיטה.
Just a girl לפני 9 שנים ו-11 חודשים
תגובה חדשה למימד

מאדי ודומינו דול. שמעתי עליהן. כשרק הגעתי למשחק היו כל מיני שמועות על נערה ורודת שיער ונערה שזרועה מכוסה קעקועים. ראיתי את הפרצופים ניקי ובראנדיל. גם הם שמעו עליהן. ורודת השיער לחשה משהו באוזנה של המקועקעת, והן התקדמו לעברינו. ״שלום״ אמרה ורודת השיער. ״שמי הוא דומינו דול. לא זכור לי שראיתי אתכם״. חלקנו היינו המומים מכדי, להגיב, אך למזלנו הרב, קאווינה דיברה. ״שלום, אנחנו גילדת העצמאים״. לדומינו היה מבט חם כזה. ״ברוך הבא״ היא אמרה. מאדי, כנראה, לא דיברה. פשוט היה לה מבט אדיש. ״אני מבינה שיש לכם בית משימות, אבל אם אתם רוצים אתם יכולים לבוא איתנו״ דומינו אמרה. משהו השתנה בפניה של מאדי. ראינו בבירור שהיא התעצבנה. תשרי ענתה לה. ״ברור, האמת היא שאצלנו נורא נורא צפוף״. ראינו זיק של שמחה בפניה של דומינו. ״קדימה, בואו!״. היא הייתה ממש חמודה, הדומינו הזאת, לא כמו שדמיינתי. מאדי... נראה לי שיקח לה זמן לקבל אותנו. והרבה ממנו. וכך, חסרי כל, מצאנו את עצמנו הולכים אם שתי זרות, לבית לא מוכר, לא מודעים למה שהולך לקרות, אבל עמוק בפנים ידעתי, מצאנו לעצמנו חברים נאמנים.
Just a girl לפני 9 שנים ו-11 חודשים
תגובה חדשה למימד

מאדי ודומינו דול. שמעתי עליהן. כשרק הגעתי למשחק היו כל מיני שמועות על נערה ורודת שיער ונערה שזרועה מכוסה קעקועים. ראיתי את הפרצופים ניקי ובראנדיל. גם הם שמעו עליהן. ורודת השיער לחשה משהו באוזנה של המקועקעת, והן התקדמו לעברינו. ״שלום״ אמרה ורודת השיער. ״שמי הוא דומינו דול. לא זכור לי שראיתי אתכם״. חלקנו היינו המומים מכדי, להגיב, אך למזלנו הרב, קאווינה דיברה. ״שלום, אנחנו גילדת העצמאים״. לדומינו היה מבט חם כזה. ״ברוך הבא״ היא אמרה. מאדי, כנראה, לא דיברה. פשוט היה לה מבט אדיש. ״אני מבינה שיש לכם בית משימות, אבל אם אתם רוצים אתם יכולים לבוא איתנו״ דומינו אמרה. משהו השתנה בפניה של מאדי. ראינו בבירור שהיא התעצבנה. תשרי ענתה לה. ״ברור, האמת היא שאצלנו נורא נורא צפוף״. ראינו זיק של שמחה בפניה של דומינו. ״קדימה, בואו!״. היא הייתה ממש חמודה, הדומינו הזאת, לא כמו שדמיינתי. מאדי... נראה לי שיקח לה זמן לקבל אותנו. והרבה ממנו. וכך, חסרי כל, מצאנו את עצמנו הולכים אם שתי זרות, לבית לא מוכר, לא מודעים למה שהולך לקרות, אבל עמוק בפנים ידעתי, מצאנו לעצמנו חברים נאמנים.
זאבה~ לפני 9 שנים ו-11 חודשים
מחק מצאתי את מייקי אחרי שיטוט בשוק. איך מצאתי אותה.. פשוט עקבתי אחרי קולות הצעקות שמחריזים על גנבית קטנה וחמקמקה.
"תגידי מייק," אמרתי כשמצאתי אותה. "אם יש לך את כל הרמות למה את עדיין גונבת?"
"כי זה כיף..?" היא שאלה בחזרה וכמעט נעלמה שוב כשנזכרה שהיא מכירה אותי.
"אני מכירה אותך!" היא אמרה. "את חברה של מאדי-פיה!"
"אהמם.. כן. אפשר לומר." חייכתי.
"את חיפשת אותי בשביל לאתגר את עצמך בהר האתגרים?" שאלה
"יאפ" עניתי
"בטוחה?"
"לא, אבל מה זה משנה?" עניתי. היא חייכה ומשכה בכתפיה.
"אה, עצה." היא אמרה.
"כן?"
"אם את רואה מפלצת גדולה מידי, תברחי." ובמילים אלו היא נעלמה. טוב.. אני די בטוחה ששוגרתי למקום אחר.. או משהו כזה.
אחרי רגע, ראיתי הודעה ששואלת אותי אם אני רוצה לאתגר את עצמי. לחצתי 'כן' והמשכתי.
אחרי שנכנסתי להר האתגרים ראיתי את היצור הזה:

הבטתי בו, היצור עצמו היה עקי אבל הרוכבת שהייתה על גבו.. אבל זה יצור.. מה עם היא מחוברת אליו? הבטתי בה, בו, בהם. היצור ריחרח את האוויר והביט ישר לשיווני. קפאתי על מקומי, בלי יכולת לזוז. אחרי רגע האישה שהייתה על גבה גם הביטה לכיווני. אחרי רגע צמרמורת אחזה בי, זה לא כמו שום דבר שהתמודדתי נגדו בעבר. זה היה פי חמש מהגובה שלי, הוא חשף לעברי ניבים והחל לנהום. מצמצתי, זה מה שהפר את השתיקה מה שנקרה.
שלפתי במהירות את סכי ההטלה שלי ובלי לחשוב הטלתי אותם לעבר האישה, שלושה סכינים ברצף מהיר אחד. אחד נתקע לה באחת הצלעות, השנייה בזרועה והשלישי בקושי שרט את אפה, נראה שזה ממש עיצבן אותה, אותם, וברוב טובה היא החליטה שהיא נחשו מה! אוכלת אותי!
אז, אחרי שבריר שנייה כף מפלצתית הייתה מונחת על חזי מנעה ממני לנשום, נשמתי בקושי נשימה אחת עמודה ואז החזרתי את אחת החרבות לתפריט, שלפתי אותה מהתפריט ונעצתי בכפתו הגדולה של היצור. שלפתי את חרבי השנייה כשזינק היצור מכאב וניסיתי לנשום לכמה שניות, אחרי שהצלחתי(יאיי!) זינקתי לכיוונו, מזל שזה משחק מחשב אחרת כנראה הייתי מתה. אבל..
רצתי לכיוונו, עליתי על כפתו הבריאה שתמכה במשקל שהכפה הפצועה לא יכולה לתמוך ורצתי במעלה רגלו, אוחזת בפרווה מעט דלילה בכדי לא ליפול. אחרי שהגעתי לכתף, מתנשמת בכבדות, הוצאתי שתי סכיני הטלה והטלתי לעינו. שתיהן פגעו איך שהו במטרתן. עכשיו הוא פשוט השתולל. הוא זינק מצד לצד, הניף את כפותיו שלופות הציפורניים לכיווני אך עליתי, תפסתי בפרווה השמיכה ועליתי מהר ככל שיכולתי. אחרי משך זמן שנראה כמו נצח, הגעתי לגבו של היצור, מולי האישה שעכשיו ראיתי שמחוברת לגבו של היצור בלי יכולתי לזוז. היא חלק ממנו. צעדתי לעברה. לרגע, נראה שהיצור קפא, חלק קטן בראשי אמר לי לנצל את הרגע הזה. וניצלתי. זינקתי לכיוונה, חרבי שלופה ונפלתי עליה כשחרבי נתקעת בין בתי צלעות.
היא הביטה בי בעיניים פעורות לרווחה. שלפתי סכין הטלה נוספת, היצור החל להשתולל כמו מטורף, ושיספתי לה את הגרון. אחרי רגע, הרגשתי.. נפילה. נפלנו. הבטתי בקרקע שמתקרבת במהירות, הרגשתי כאילו אני חולמת ופשוט.. קפצתי. לא יודעת למה. נחתתי על פרווה.
ראיתי את האישה שהייתה מחוברת ליצור, היא חייכה אליי ונעלמה. אחרי רגע הופיעו במקום שבו שכב היצור פרווה קשקשית מדהימה, שני ניבים וסרט ירוק לשער. שמתי אותם בתפריט וגררתי את עצמי לתוך שיח. אחרי שהגעתי לשיח לא נתתי לעצמי לנשום ברעש, כפיתי על כצמי לנשום בשקט עד שפעימות ליבי נרגעו ונשימותיי נהיו סדירות. הבטתי בשמיים. הירח כבר החל לזרוח. קמתי והבטתי סביב. לא ראיתי דבר שאוכל לעשות ממנו מדורה או מקום מסטור טוב יותר מהשיח הזה. אז הוצאתי מהתפריט את הפרווה הקשקשית הירקרקה ועטפתי בה את עצמי. אחרי רגע הבחנתי שהפרווה עצמה לבנה, פשוט עולה ממנה.. משהו שנראה כמו הד.. לא, יותר כמו גלי אוויר ירקרקים. הבטתי בה ופשוט עצמתי את עיניי. אולי הפרווה הזאת סתם יפה..
Lich לפני 9 שנים ו-11 חודשים
מאדי: משימת בחירה – קומה1 (המשך תגובה אחרונה).

בעוד השמיים המתכתיים נצבעו בצבע ארגמן המבשר על רדת השקיעה, יללת זאב מחרישת אוזניים פילחה את הדממה והבריחה את הציפורים מקיניהם. צעדים מבוהלים מחצו את אחרוני עלי הסתיו שנשרו מהעצים הבודדים ברחבי האחו, עד לצליל של שיסוף מהיר החותך בדרכו את האוויר. דממת מוות חרישית נשמעה שנייה לאחר מכן והעידה על סיום המלאכה שלי.
מיוזעת ומתנשפת, התיישבתי על סלע והסדרתי את נשימתי. ניסתי לבלוע רוק אך גרוני היה יבש כמו חול, ובקבוק המים שגמרתי בלגימה אחת לאחר ניסיון צייד חזרי בר מחורבנים היה מקור המים היחיד שנותר לי.
חשתי בכוחות הקסם אוזלים ממני באיטיות, כמו חתך עמוק בגופי שמאבד כמויות אדירות של דם ומשאירות אותי שרויה על הקרקע עד בואו של מסך המוות השחור. החרב נוטפת הדם שנחה לצידי שיוותה לעצמה מראה גאוותני המעיד על ניצחון בסיומה של מלחמה. במשחק הזה כל דבר מתחיל במלחמה ונגמר בניצחון או הפסד הקובע את גורל חיינו. אך לחוסר מזלי הניצחון היה זמני, נותרו לי עוד ארבע חיות בר להרוג על מנת להשלים את משימת הצייד שהליוס הטיל עלי, ומי כמוני יודעת עד כמה הליוס עלול להיות בלתי צפוי במצבים מסוימים. החיות שנתקלתי בהם באחו היו לא אחרות פרט לחזירי בר חמקניים וזאבים חסרי רחמים שכל כוחי כבר אזל מלצוד אותם.
צליל שקט של רמיסת עלים יבשים נשמע מאחורי והתחלף מיד בנהמה חרישית שהקפיאה את הדם בעורקי. זקפתי כתפיים בארשת פנים שלווה, ובידיים רועדות סגרתי את אצבעותיי סביב ניצב החרב שבאמירה שקטה שינתה את צורתה לקשת ארוכה ואשפת חיצים.
"מגן!" צעקתי עד כי יכולתי להרגיש את מיתרי הקול שלי נקרעים בזה אחר זה. סובבתי במהרה את כל גופי לעבר הזאב כשמסך בלתי נראה הפריד בינינו למשך שלושים שניות. הזאב הסתער עלי בעיניים אדומות ומוטרפות ובשלוש עשרה שניות אחרונות שנותרו, נתקל במסך המגן הבלתי נראה שהדף אותו לאחור. מתחתי את החץ על מיתר הקשת וכיוונתי לעבר מצחו, שחררתי את החץ והוא חתך את האוויר בצליל שריקה מהיר עד שפילח את מצחו של הזאב.
פלטתי זעקת תסכול לנוכח מד החיים שלו שירד לחצי. הזאב הסתער עלי שנית, הוא נעץ את טפריו החדים בכתפי עד שיצר שלושה חתכים עמוקים, הקשת נשמטה מידי ונעלמה מאחורי גופו השעיר. הוא ריתק את גופי לקרקע וחשף מולי שיניים חדות ומשספות, ניסיתי לבעוט בו אך הוא העביר את כל משקל גופו אל ברכי וחסם את הדרך היחידה שלי להיחלץ מהמצב אליו נקלעתי.
חוטמו הרטוב של הזאב פגע ברכות בפני ומלתעותיו נפתחו מולי עד כי יכולתי לדמיין את עצמי נבלעת על ידיו, הבל פיו נדף צנחת מוות מרקיבה שגרמה לבטני להתהפך בקרבי.
חמש שניות בודדות הפרידו ביני לבין המוות, הכול קרה כל כך מהר ברגע שהזאב קפא על מקומו והשמיע מתוך מלתעותיו קולות חרחור שנשמעו כמו מישהו שבלע זבוב. הוא פער את פיו וניביו הצחורות התחדדו, דם נפלט מתוך מלתעותיו וניתז ללא הרף על פני. ראשי הסתחרר מבחילה, הרמתי מבט והבטתי מעבר לגופו של הזאב, בגבו היה נעוץ ענף עץ מחודד, דם סמיך זרם בקילוחים מגבו והכתים את בגדי השחורים שנראו מבריקים להחליא.
יד חזקה אחזה לפתע בענף העץ ושלפה אותו במהירות מתוך הגופה, כאילו היא שולפת בקלילות חרב מתוך הנדן. השחקן תפס בפרוותו של הזאב והשליך אותו בעוצמה על הקרקע כמו בובת סמרטוטים מלוכלכת וחסרת תכולה.
"דואורדון." קראתי בקול חלול.
בסבר פנים רציני הוא הושיט לי את ידו שותתת הדם כדי למשוך אותי מהאדמה ובלי לחשוב יותר מידי אחזתי בה. דואורדון לחץ את ידי בחוזקה עד שהיא כמעט כאבה ומשך אותי לעברו מבלי לשנות את הבעתו. הבטתי אל מעבר כתפו, הזאב היה שרוי על הקרקע באיברים פרוסים כמו חיה חסת חוליות.
"את בסדר?" שאל בשקט והמשיך להחזיק את ידי.
הסטתי את מבטי מהגופה והנהנתי לאישור. "תודה."
דואורדון נטל בהיסח דעת את ידי והסתובב חזרה, הוא השתופף מול הזאב ופתח בחוזקה את מלתעותיו עד שחשף שתי שורות של שיניים מחודדות. אצבעותיו שוטטו בזהירות על פני ניביו של הזאב, "כמה חיות הרגת עד עכשיו?"
"שש עשרה."
דואורדון ליפף את אצבעותיו סביב אחד מניביו של הזאב ותלש אותו מהמקום. "נחמד." ענה והתרומם חזרה, הוא הכניס שן חדה לכיסו השמאלי של מכנסיו והביט בי. "את חייבת מקלחת, כל הפנים שלך מכוסות דם." הוא חייך בתמימות והרים את ידו כדי למחות דם טרי מפני.
תפסתי במפרק ידו ונעצתי בו מבט, דואורדון אגרף אותה מיד. החיוך נמוג מפניו והוחלף במבט אטום.
"למה?" קולי נשמע עמום.
הבעת פניו התקשחה, בתנועת יד מהירה הוא סובב את ידו מאחיזתי ותפס בגסות במפרק ידי. בידו השנייה הוא מחה בעקשנות את הדם מפני, "תשמרי על עצמך."
הוא הסתובב לאחור והתחיל ללכת.
צפיתי בו הולך משם עד שנעלם מטווח הראייה שלי, רק אז הסתובבתי והטחתי אגרוף בגזע עץ ובעטתי בו בכעס, כאילו הוא אשם בכל. דמעות רטטו בעיני הזועפות והחזקתי אותן בכוח מלנשור.
הייתי רוצה להישאר עם דואורדון מבלי לדעת שיש לו רגשות אליי, הייתי רוצה חזרה את דומינו דול הקודמת, הייתי רוצה שהקומה החמישית לא תהיה הדבר היחיד שמעסיק את כל השחקנים כרגע. אבל יותר מכל, הייתי רוצה את איקן לצידי, מבלי לפחד שהוא ינסה להרוג אותי.
השענתי את גבי על גזע העץ וירדתי לישיבה. לא רציתי לבכות, ידעתי שאנונימוס צופה בי עכשיו ומתענג על כל רגע, ולא רציתי לתת לו את העונג הזה. הייתי חייבת להוכיח לו שהמשחק הזה לא
ירגום לי לבכות למרות שזה כבר היה אבוד.
דמות מעורפלת הגיחה לפתע מתוך הצמחייה הגבוהה, חזיר בר גדול יחסית לחזירי הבר שבהם נתקלתי עד לאותו רגע. הוא חלף על פני בשקט, מתעלם מקיומי, ונעצר מול שיח גדול בעל עלים מחוספסים. הוא התחיל לרחרח את העלים בטמטום כפי שחזירי בר חסרי מוח עושים, לרגע הפנה אל מבטו אליי בעיניים עצלות והביט בי כאילו אני בנאדם רנדומלי וחסר חשיבות בעיניו. המבט שהוא תקע בי היה מתגרה, הרגשתי כאילו הוא מאתגר אותי להעז ולתקוף ואז הסיט חזרה את מבטו בהתנשאות וחזר ללקוט עלים יבשים מהשיח. משמעות המבט הייתה חד משמעית, אני פחות חשובה ממנו. מצידו הוא יכול פשוט לחלוף על פני ולהעיף בי מבט, ואז לחזור לענייניו בלי שום מחשבה נוספת כי אין לי שום משמעות בעיניו. כמו אנונימוס, הוא יכול פשוט לשחק עם החיים שלנו כפי שהוא רוצה, הרי אין לחיים שלנו שום משמעות בעיניו, מבחינתו כולנו סתם עכברי המעבדה שלו. נתקפתי כעס על אנונימוס, רציתי להשמיע לו את כל "אוצר המילים" השופע שלי באותו הרגע, אמנם זאת לא הייתה הפעם הראשונה, אך הדבר הכי קרוב שיכולתי להוציא עליו את כעסי היה חזיר הבר המתנשא שהעזתי להשוות לאנונימוס. בין רגע עמדתי על רגלי, הוא היה המוצא הקרוב ביותר לפורקן זעמי, התקדמתי לעברו בצעדים חרישיים, הנפתי את חרבי והטחתי אותה בגבו. מעוצמת מהמכה הוא היה אמור להיחתך לשניים, אך במקום זאת נוצר חתך עמוק. לא עמוק כמו שקיוויתי, גודלו היה עצום מידי בכדי שאוכל לשסף אותו במכה אחת, אך זה בדיוק מה שרציתי. רציתי להכאיב לו כמה שנדרש, גם הוא היה חזיר בר חסר אונים שמתנהג בהתנשאות בדומה להתנהגותו של ג'ון. ידעתי שהוא רק חזיר בר ווירטואלי וניתן שחייו פחות חשובים מחיי, זה הרגיש לי כמו נקמה באנונימוס, זה מעט אירוני, יצור שלחייו יש מעט חשיבות, הזכיר לי את אותו היצור שלחיי אין חשיבות בעיניו.
החזיר פלט צווחה צורמנית וזינק לעמוד מולי, שלפתי במהירות את הרחב מהחתך בגבו ותקעתי אותה פעם נוספת, עמוק יותר. החדרתי אותה לגופו עד כי יכולתי להרגיש את איבריו הפנימיים, רציתי להמשיך להכאיב לו, לשמוע אותו צווח. הרגע הזה היה מענג להפליא, המראה הזה של לגרום למישהו לסבול העלה חיוך מטריד על פני. הוצאתי את הרחב נוטפת הדם מגבו, מד החיים שלו ירד לאפס. הרמתי בפעם האחרונה את הרחב ושיספתי את גרונו עד שראשו נכרת.

לאחר שהרגתי את חזיר הבר בסדיסטיות פגשתי בדומינו דול, היא רצתה לחזור לבית המשימות ואילו אני העדפתי להישאר ולהמשיך בצייד לבד.
זאת הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותה מאז אותו הערב.
Kit Cat לפני 9 שנים ו-11 חודשים
מאדי ודומינו דול, כך הציגו את עצמן.
הן הציעו לנו להצטרף אל בית המשימות שלהן. כשערכנו הצבעה אני הייתי בעד להצטרף כמובן, כמו כל שאר ה"עצמאיים". איזה מוזר זה, "עצמאיים", אני זוכרת שאנונימוס הודיע לנו על כל זה דרך האולוגרמה הענקית. הוא הסביר שאנחנו לא יכולים לצאת מהמשחק, אהה וגם שאם המשקפיים יוסרו מאיתנו בדרך כל שהי במציאות, זה יגרום למותינו. איזה כיף. במילא לא כזה אכפת לי.
כבר התרגלתי לכל המבטים של כולם, טוב אני יכולה להבין אותם, המראה שלי קצת אמ.. מרתיע. אני נראת די אפלה, טוב תמיד רציתי עיניים גדולות, שיער שחור, שפתיים יותר נורמליות אהה וגם להיות יותר חיוורת. בסך הכל יצא לכל זה ביחד עם שילוב של עוד כמה דברים מראה אפל, וזה גם משולב עם זה שאני נראת מרושעת, ממש כאילו אני ביתו של השטן בהתגלמותה, שיצאה במקרה עם טיפונת מתיקות סדונית. וכמובן שגם השתיקה שלי מוסיפה לכל המראה המרתיע. אני זוכרת שניקי היתה מופתעת כשדיברתי בארוחת הבוקר הזוועתית שלנו. כשחושבים על זה, זה היה די מצחיק איך שהיא הגיבה לכך שדיברתי באופן פתאומי מעט. מעניין מדוע לא צחקתי. דווקא די מתאים לי לצחוק מדברים כאלה.
יצאנו החוצה מבית המשימות המאולתר שלנו. לא נראה לי שאני אתגעגע אליו. מחוץ לבית נגלה לעיניינו הפתח אל בית המשימות שלהן. הוא כזה.. חור כזה באמצע.., כזה.., אוח נו!, לא יודעת איך להסביר, משהו.. קוסמי כזה.
קפצה לפני הודעה:"שלום קליר, וברוך הבא לבית המשימות שלנו!
אנו מקווים כי תביאי כבוד לביתנו, ושתסיימי את המשחק בשלום.
בברכה, חברי בית המשימות Troop12"
אז טרופ 12 זה השם של הבית.
כשנכנסנו שמתי לב לתקרות הגבוהות, רהיטים בסגנון וויקטוריאני, קירות בצבע אדום יפה כזה, אדום ארמגן אני חושבת שקוראים לזה. טוב זה בהחלט בית יותר טוב ממה שהיה לנו קודם. אדום זה בהחלט צבע חביב ביותר, עלי לפחות.
דומינו דול הציגה לנו את השחקנים, חברי בית המשימות שישבו בטרקלין, שגם הסתכלו עלינו במבטים בוחנים.
אף אחד לא אמר מילה.
"אממ... יש לכם חדרים מוכנים עם מיטות למעלה, ו...כן. בהצלחה." אמרה מאדי בטון טיפה נבוך.
ברנדיל עלה לחדרו. אני וכל שאר השחקנים נשארנו למטע כדי להכיר את שאר השחקנים, טוב הם לפחות. אני התישבתי לי בצורה מרושלת על אחת הכורסאות שהיתה טיפה רחוקה מהם, וכרגיל, שתקתי. חלק נעצו בי מבטים מותעים כשהתישבתי. שוב, אני יכולה להבין אותם קצת. כבר התרגלתי למבטים מורתעים.
אחרי כמה זמן של דיבורים של השחקנים האחרים ושל שתיקתי, "אני קליר" אמרתי באדישות ובקול שאינו חלש. כולם השתתקו והפנו אלי את מבטם, מעט מורתעים, כנראה מהעובדה שאני מדברת בכלל.
"לא קלייר, קליר" המשכתי באותו הטון.
"כמו שאומרים ברור באנגלית, קליר."
היתה שתיקה של שתי שניות ונעיצות מבטים בי. איך קוראים לזה? "פרצוף חייזר"? אז.., פרצופים כאלה היו על פניהם.
קמתי מהכורסא, הסתובבתי ועליתי אל חדרי באדישות אך לא באדישות רבה.
משוררונת:) לפני 9 שנים ו-11 חודשים
קאווינה:
קליר שברה אתה הקרח בינינו, גל של תזזית עבר בין כולם, ואחרי כמה דקות מצאתי את עצמי בין שני שחקנים, מדברת על החיים בין העצמאיים.
"אז זה מה שהפסדתי כשלא מצאתי את בית המשימות..." אני אומרת ומסתכלת סביב על הטרקלין.
"הייתי יכולה להתרגל לזה".
אנחה נשמעת מצד ימין שלי "אבל זה לא חיים קלים כמו שזה נראה. המשחק משנה אנשים,
והמשחק גם הורג אותם".
מתוך התעניינות טהורה אני שואלת "מישהו כבר נהרג?".
כמובן שהייתי צריכה לצפות את התשובה, אבל היא עדיין פוגעת בי במהלומה טעונה.
"ארבעה, ליתר דיוק".
שתיקה עוברת בינינו, אני מחליטה לקום.
"טוב, כולם. אני עולה למעלה לישון. וממליצה לכם לעשות כמוני" אני משתתקת לרגע להעצמת הרושם.
"הלילה נישן על מיטות אמיתיות!"
תרועות עולות בקרב העצמאיים, שכל מנת חלקם בשבועות האחרונים היו מזרנים ושמיכות שסחבנו.
או, אם באמת מציק לכם- לקחנו בהשאלה.

נפרדתי מהחבורה ועליתי למעלה, מחפשת את הדלת הנושאת את שמי.
'קאווינה'
החדר היה פשוט; מיטה, שידה, שולחן קטן וחלון.
טום, שני חלונות, ליתר דיוק. רק שבשני הבחנתי רק אחרי שניגשתי למיטה.
הוא היה קטן יחסית. וגבוהה.
משכתי כיסא והצבתי אותו מתחתיו, בודקת לאן הוא פונה.
פתחתי אותו וקפצתי, מושכת את עצמי למעלה אל הגג.
Brandil לפני 9 שנים ו-11 חודשים
מחק שמעתי צליל של מנגנון מכני נפתח מכיוון חדרה של קאווינה. מעין... קליק כזה, ואחריו חריקה חרישית של חיכוך בין מתכת למתכת.
קמתי ממיטתי, יצאתי מחדרי והתגבתי בשקט מופתי לראות מה קרה בחדרה של קאווינה.
מצאתי בחדרה חלון קטן ואלכסוני פתוח, ומתחתיו כסא. כמובן. היא עלתה לגג.
הסתכלתי דרך החלון אל השמיים. ירח מלא, ומלא כוכבים רחוקים מנצנצים.
מראה קסום בהחלט.
השתחלתי דרך החלון אל הגג. הבחנתי בקאווינה, עומדת עם גבה אליי, ומתבוננת אל המרחבים הנוצצים של השמיים.
התקדמתי לכיוונה בשקט. עצרתי כ-5 ס"מ מאחוריה, והתחלתי לבחון את השמיים היפהפיים.
זה יפהפה. זה פשוט יפהפה.
זה כל כך טהור. כל כך... קסום.
זה מושלם.
"זה יפהפה כל כך. כה טהור. קסום." אמרתי בשקט.
קאווינה קפצה בבהלה והניחה ידיה על חזה.
"לא שמעתי אותך! הבהלת אותי למוות."
שתקתי.
"זו כבר הפעם האני לא יודעת כמה! אני אחזיר לך ביום מן הימים! חכה חכה..." אמרה וצחקה.
המשכתי לשתוק.
"אתה... בסדר?" שאלני קאווינה, עם שמץ דאגה בקולה.
"אני מצוין, תודה רבה ששאלת." עניתי לה בנימוס.
"אז למה שתקת?"
"איני יודע. איני מרבה לדבר, בדרך כלל. מצטער אם זה מעיק עליך."
"לא, לא! זה לא מה שהתכוונתי!" אמרה בטון מתנצל.
שתקתי.
"טוב, אממ... עדיף שנלך לישון, לא? אנחנו צריכים להתעורר מחר, אחרי הכל!" אמרה וציחקקה.
"בטח. אחריך."
בירכתי אותה ברכת לילה טוב, ולאחר מכן יצאתי מחדרה.
חזרתי לישון, שינה שלווה ונטולת חלומות.
לילה טוב.
זאבה~ לפני 9 שנים ו-11 חודשים
נירה-

התעוררתי לקול צחקוק שנשמעו לי מוכרים להחריד. צבועים!
פקחתי את עייני במהירות והבטתי בצבוע מרחרח בחשדנות את השיח, אז כמו סטומה תפסתי את החרב
והנפתי אותה לעברו. טוב.. עכשיו אין לו מה לרחרח.. או יותר נכון איך. הוא נהם עליי והסתלק. קמתי במהירות ואספתי את כלי הנשק שלי. הצמחתי דשא ושיפשפתי אותם במהירות עד שנוצרה גחלת
קטנה, אז, הצמחתי עוד עשב, דק יותר(התחלתי לקלוט איך הדבר הזה עובד..) והבערתי אש.
הצלחתי לקלוט מעט איך הם נראים אך לפני שיכולתי לעשות יותר שמעתי קולות צחקוק בכל מקום.
הצמחתי עשבים משביבי בעיגול רחב, הציחקוקים התרחקו מעט אך ידעתי שלא אוכל למנוע מהם להתקרב
ליותר מידי זמן. הכנתי את סכיני ההטלה שלי בעמדת היכון, שבע זה לא הרבה, מסתבר. צריך שיהיה
כמה לגיבוי. פתחתי את הבוגרים של החרבות שלי. להזכיר לעצמי לקנות חרב עם להב בכל צד, זה צריך
להיות שימושי.
קולות הצחקוק גברו ככל שהאש שחכה. וכאשר האש נותרה בקושי, הם פרצו. חיסלתי שלושה במהירות עם
סכיני ההטלה שלי. הם נותרו מחרחרים על הקרקע כאשר סכין הטלה ארוכה ודקה נעוצה באחת מעינהן.
רק בגלל שהעין שלהם מחזירה אור ולכן הצלחתי לאתר אותה בקלות יחסית בין הפרווה הכהה. אבל
הצלחתי לראות אותם. יצורים מכוערים.
שלפתי במהירות עוד שני סכיני הטלה והטלתי אחד מהם לריק השחור, לקול יבבת כאב חדה. אחרי כמה
זמן, שמתי לב שהירח התקדם לו בשמיים, שמעתי קולות צחקוק ממקום אחר. הם מצאו לעצמם טרף יותר
קל כנראה. התקרבתי אל הצבועים ששכבו על הקרקע. אחד מהם מת, השאיר לי רק מעט בשר מיובש. שני
האחרים עוד נשמו בקושי. שלפתי את הסכין האחרון ושיספתי את גרונם. אחד מהם נתן לי 4 טפרים
ארוכים וחדים במיוחד בגוון שחור עמוק והשני גלגל עין. הכנסתי את הפרטים לתוך התפריט והלכתי
משם, אוספת את סכיני ההטלה שלי, נשארו לי רק 6 עכשיו. השארתי את החרבות מוכנות לשליפה והלכתי משם, למעלה. נראה שזו הדרך היחידה לצאת מהמקום הזה..
משוררונת:) לפני 9 שנים ו-11 חודשים
קאווינה:
אני מביטה בתקרה האפורה, משפשפת את זרועותיי.
התחושה של מיטה מתחת לגופי הייתה זרה כמעט, אחרי הזמן שביליתי עם שאר חברי הקבוצה בבקתה.
אני מתהפכת מצד אל צד, מנסה למצוא תנוחה נוחה. מסירה את השמיכה ומתכסה שוב.
אנחה בוקעת מפי.
העולם האמיתי נראה כמתרחק ממני בכל יום, הופך יותר ויותר לא-ממשי בשבילי.
זה היה מרתיע. מרתיע ומאיים.
לפעמיים הרהרתי באפשרות שאני הוזה, או מחוברת למכשירים בבית חולים כלשהו-
והמשחק הוא רק פרי דמיוני, המצאה פרועה של מוחי הקודח.
חבל שידעתי שזה לא כך.

באנחה שנייה אני קמה מהמיטה, נדה בראשי ומזכירה לעצמי להפסיק להאנח כמו סבתא זקנה.
ובאנחה שלישית (ואחרונה בהחלט), אני גוררת את הכרית והשמיכה העבה, מטפסת על הכיסא ומעלה אותם לגג.
אחרי שהם נחתו בבטחה, אני עולה אחריהם וצונחת חרש.

יש כוך קטן, מוגן מהרוח השורקת ומגשמים, אבל פתוח למרחבי השמיים.
אני מתכרבלת שם, מביטה למעלה ומתחילה לספור את קבוצות הכוכבים.
לפחות דבר אחד שלא השתנה מהבית.
אחרי שאיתרתי את העגלה, הקשת, זרוע אוריון והבתולה, אני מניחה לשינה לסחוף אותי.
מנהלות מימד 72 לפני 9 שנים ו-10 חודשים
(התגובה של ריצ' רצ' - מצטרפת חדשה).

"טררררררררררררררררררררר" אני מתעוררת לקול הצפצופים המחרידים ומחרישי האזניים של השעון המעורר שלי. "אוי תשתוק!!!! אני קמה" אני נאנחת ומשפשפת את העיניים. אני קמה מהמיטה,מתלבשת באיטיות ויורדת למטה. ברנדיל,קוואינה,קליר ושישי יושבים סביב השולחן ואוכלים ארוחת בוקר. אני משפשפת את העניים שוב בנסיון להעיר את עצמי ומתיישבת לידם. "איכס!מה זה?" אני אומרת בחלחלה כשאני מבחינה בחלב בצבע כחול שמונח על השולחן. "קפה. אני מתגעגעת לקפה. אלוהים, אני מוכנה לרצוח בשביל קפה כרגע!" אני גונחת. "זה אמור להיות כחול? אוי זה חלב אני עומד להקיא" בראנדיל אומר ובוהה בספק חלב ספק אוכמנית שמונח על השולחן. שישי מסתכלת לעבר קאווינה "יופי של ארוחה קאווינה" היא אומרת בציניות.
קאווינה מזעיפה פנים:"כאילו שאת יכולה להכין אוכל יותר טוב!"
"אני בהחלט יכולה להכין אוכל יותר טוב ממך" מגיבה שישי.
"אולי נלך לקנות מצרכים לארוחה?" תשרי שירדה כמה ד'ק אחרי והבינה כבר במה דברים אמורים מציעה. קליר מהנהנת: "זה נשמע רעיון מעולה". אני מעיפה מבט לכיוונה של קליר "אז את כן יכולה לדבר? מי היה מאמין... שתקת לאורך כל הבוקר" אני מפטירה.
"אז אנחנו זזים או לא?" לוחצת קאווינה, ובמילים אלו יוצאים כולם מפתח הבית – כולם חוץ ממני. "למה את מחכה ניקי?" קאווינה שואלת אותי. אני מניחה ידיים בצידי הראש ולוחצת בחזקה. אמרו לי פעם שזה עוזר נגד כאבי ראש. אני מקווה שזה עוזר גם נגד אנשים שמחליטים לצאת לרחוב בפיג'מות מגוחכות. "אני מחכה שתחליפו בגדים" אני אומרת לבסוף ומגלגלת עיניים.
כל אחד מה"עצמאיים" מסתכל על עצמו במבוכה ומגיע למסקנה המתבקשת שעליו לעלות להתלבש. כולם עולים למעלה בריצה, אני מתיישבת על הרצפה של המטבח (הרצפה יותר נוחה מהכיסאות המתפרקים שלנו, מבטיחה לכם.) ומנסה להירדם שוב, אני מתעוררת כשכולם חוזרים מלאי מרץ (צריך להוציא חוק נגד אנשים שמלאים מרץ על הבוקר)ולבושים הפעם.
אנחנו מגיעים למרכז הקניות ומסתכלים מסביב "אנחנו צריכים ירקות" קאווינה אומרת. "ופירות" אני ממהרת להוסיף.יש לי חולשה לפירות.
"איך 1000 שקלים לפרוסת בשר קטנה ומסכנה? ו350 לאשכול מצומק של ענבים?! זה לא הגיוני! ואתה תוריד את המחיר עכשיו ולא אכפת לי מהתירוצים שלך!" אני שומעת מאחורי את שישי צועקת על אחד המוכרים. בקיצור, זרקו אותנו מהמרכז עם אזהרה ובלי אפשרות לקנות אוכל למשך היומיים הקרובים.
"יופי, מה נעשה עכשיו? אין לנו אוכל בבית ועכשיו אנחנו גם לא יכולים לקנות אוכל" אני צורחת על שישי.
"זאת לא אשמתי שהכל שם ממש יקר. וגם אם לא היו מסלקים אותנו, לא היה לנו מספיק כסף לקנות אוכל" שישי צועקת בחזרה. בשלב הזה של הוויכוח כולנו התחלנו ללכת והגענו לאחו שהיה בקרבת מקום. התיישבנו וחזרנו לצעוק אחת על השניה. אחרי כמה דקות תשרי אומרת:"תשתקו שניה! ניקי שישי יש לי רעיון." אני ושישי לא מתיחסות אז היא עוברות לצעקות"נו דיי! שקט!" היא מנסה. "מה הרעיון?" שואלת אותה קליר. "שאפשר לצוד!" תשרי צועקת בזמן ששישי ואני לוקחות הפסקה לנשימה בין צעקה לצעקה.
קאווינה מתלהבת מיד "יש משהו במה שאת אומרת. מי שיודע לצוד שירים את ידו".
אני נזכרת באבא שלי, שכשטסנו לאפריקה ביחד, לימד אותי לצוד ביערות שם.הייתי רצה ויורה חיצים על הענפים במקום לנסות לפגוע בחיות והוא היה צוחק ואומר שאני חסרת תקנה. אני נושכת את השפתיים בכח כדי להפסיק לחשוב עליו, אני מתגעגעת מדי. אני מרימה את היד ושמה לב שרק קליר עושה כמוני. "זהו?" קאווינה שואלת בייאוש. "מה לגבי קסם?" הפעם כולם מרימים את ידיהם.
קאווינה מזדקפת "טוב, אז זה מה שנעשה. נלך לכיוון הצפוני של היער ונחפש אממ איילים או צבאים, אני חושבת שאמורים להיות כאן באיזור..."
"תסתכלו לשם" תשרי קוטעת את הסבריה של קאווינה ומצביעה . אני מסתכלת לכיוון שהיא מצביעה עליו ורואה שתי נערות נלחמות נגד זאב גדול ושחור. נערה אחת הייתה קצת נמוכה עם שיער שחור ארוך, היא לבשה גופייה שחורה וזרוע אחת הייתה מלאה כולה קעקועים. הנערה השנייה הייתה בעלת שיער ורוד עם פס ירוק. ראו בבירור שהנערה הראשונה מתקדמת הרבה יותר מהשנייה בסקיל קסם ולחימה בכלי נשק. "מי הן?" אני שואלת בפליאה.
"הן מבית המשימות. קוראים להן מאדי ודומינו דול" קאווינה עונה.
מנהלות מימד 72 לפני 9 שנים ו-10 חודשים
(התגובה של מטריקס)-

עמדתי ליד הכניסה האחורית של האחוזה והתפללתי שהכל ילך כמו שצריך
--שעה קודם--
"חילופי המשמרות היום הם בשעה שבע." אמר ג'ק.
העפתי מבט על היושבים מסביב לשולחן הגדול, אי שם במחבוא של קבוצת המורדים הנועזת. כמה מהם נלחמו איתנו כשפרצנו לטירה של הרוזן בפעם הקודמת. זיהיתי את הנערה שחטפה אותי כשבאתי לבקש כאן לדבר עם ג'ק. כולם ישבו דרוכים והקשיבו לדבריו של ג'ק.
"המעקב הארוך שלנו מראה שהשומרים של השעה הזאת די אדישים למה שמתרחש מסביבם. זה מקל עלינו מאוד". ג'ק סימן לי להתחיל לדבר.
"אז ככה" התחלתי, "אנחנו ניצור משהו שנראה כמו תגרה אזורית. משהו גדול מספיק כדי שהשומרים יתערבו בו, אבל לא כזה שהם ירגישו מאויימים בגללו ויזעיקו את השאר. בזמן הזה קבוצה קטנה ככל הניתן תיכנס פנימה ותיקח את מה שאנחנו צריכים. המטרה היא לעשות את זה כמה שיותר מהר, ובכמה שפחות חיכוך." הנהונים שקטים מסביב לשולחן.
"אתם", הצבעתי על מספר אנשים. "תהיו הסחת הדעת. שניים מכם יריבו על מי הבעלים של סוס מסוים, והשאר יתחלקו, חלק תומכים בזה וחלק בזה. תלהיטו את הרוחות למקסימום האפשרי, לרמה שהשומרים לא יוכלו להתעלם מזה".
"אתם" הצבעתי על שלושה אנשים שנראו כמו כאלה שלא תרצה לפגוש בסמטה חשוכה, "אתם תאבטחו את הקומה הראשונה". "אני, ג'ק, ואת," הצבעתי על הנערה שחטפה אותי, "אנחנו ניקח את החפצים".
--חזרה--
הכל התחיל חלק. השומרים הלכו להשקיט את המריבה, וששתנו נכנסנו פנימה. בקומה הראשונה נתקלנו בשמונה חיילים. בלי חיכוך זה כבר לא יהיה, אבל גורם ההפתעה היה איתנו. אני ועוד אחד, מארק, עבדנו בצוות: אני מעסיק את החייל, והוא מחסל אותו מאחורה. עם החייל הראשון זה עבד. קפצתי אליו ובעטתי בו בחזה עוד לפני שהוא קלט מה קרה, ועד שהוא התאפס מארק חיסל אותו. עם השני זה כבר היה יותר קשה. הוא היה מוכן לקראתי, ופתאום יצא שאני פשוט עומד פנים מול פנים בלי נשק מול חייל עם חרב ושריון מלא. ניסיתי להתחמק מהמכות שלו, אבל הוא הצליח לפצוע אותי בכתף באופן משמעותי לפני שמארק הפתיע אותו מאחורה. לחייל שלישי פשוט העפתי כאפה מצלצלת שהממה אותו לכמה שניות עד שחיסלו אותו. למזלי בניגוד אלי שאר האנשים שלי היו חזקים באופן משמעותי אז זה נגמר די מהר. אני ג'ק והנערה ששמה יסמין עלינו אל הקומה השנייה. התחלנו להסתובב בין החדרים תוך כדי שאחנו עושים את המקסימום כדי שלא יראו אותנו, עד שפתחנו את החדר הנכון. לצערנו היו שם גם חמישה חיילים. יסמין הצמיחה חומה עבה של עשב מסביבם, אני והיא תפסנו אותם אחד אחד ומשכנו אותם החוצה ישר אל החרב של ג'ק. אחרי זה לקחנו מהר את החפצים הגנובים. ממש לפני שיצאנו שמתי לב לכמה דברים אקראיים שהיו זרוקים על רצפת החדר. היו שם שתי משרוקיות, משקפת לילה, ארכת איפור, כמה מכשירי ווקי טוקי, משהו שנראה כמו ערכת עזרה ראשונה, משקפת לילה ותעודה כלשהי. זה היה נראה שימושי, אז אספתי אותם על הדרך. ירדנו למטה, ויצאנו במהירות מהטירה.
כשיצאנו ראינו שהשומרים השקיטו את ה"מהומה" וכבר היו בדרך חזור. ברחנו בשקט אל העשבים הגבוהים. אחרי כמה מטרים שמענו את אחד השומרים צועק: "מי שם?"
דממה. אף אחד לא זז.
הוא התחיל לצעוד לכיווננו.
"עזוב, זה בטח רק ארנב או משהו כזה" קרא אליו השומר השני. הוא המשיך לעמוד דומם עוד כמה שניות, ואחרי זה השתכנע וחזר אחורה. כולנו נשמנו לרווחה. בתוך רבע שעה כבר היינו במחבוא, השאר כבר חיכו לנו שם. הסתכלתי על מד החיים שלי. הוא היה הרבה יותר נמוך מאיפה שהוא צריך להיות. כדאי לטפל בזה מהר.
זאבה~ לפני 9 שנים ו-10 חודשים
נירה-

הרגשתי את המתכת אחוזה בין אצבעותיי, מה שמאוד מוזר כי אני די בטוחה שאין לי אצבעות בשביל לאחוז בהן את החרב שלי.
הרגשתי את הדם מטפטף במורד זרועי, מרחף בחלל ונקרש לצורות בלתי ידועות. לא, הן היו ידועות, אבל את פרושן שחכתי כבר מזמן..
הרגשתי כאילו אני מרחפת בחלל האין סופי, כאילו הרגליים שהיו במרחק של נגיעה ממני היו במרחק אלפי שנות אור. משהו בי אמר לי שזה לא נכון.. שזו בטח הזיה! אבל חלק אחר, הרבה יותר עקשן, הרבה יותר דומיננטי, שהרגיש את כל מזה כל כך חזק אמר חד וחלק, זו המציאות. אך משהו.. נטה לעבר הלא נודע.. רציתי קול אחר בראשי, לא את שני אלה. לרגע, רק לרגע חשבתי שאני שומעת אותו. אומר לי אם משהו לא מובן לחזור לאחור ולראות איפה טעית אבל.. לא יודעת. הקול הזה היה.. מושך, מהפנט יותר נכון לומר.
זה מוזר, אני יכולה לתאר כל כך במדויק את הרגע הזה שיש לי הרגשה שהו יברח עוד רגע, ייעלם. כמעט הצלחתי לראות את פרצופו אבל.. הוא נעלם. חזרתי אחורה בתקווה שאראה אותו. ידעתי שהו איפה שהו שם, מחכה לי. רציתי רק להגיד לך.. הצילו!
.
.
.
הבטתי בשני היצורים הקטנים שעמדו מולי. האחד, דומה לגזע עץ עם עיניים גדולות וחלולות, בגוון ירוק זית בהיר. והשני, דומה מעט להכלאה בין שיח לפילון. גופו נראה כעשוי עלים אך אפו היה ענף דק דמוי חדק ואוזניים קטנות בצבצו מתוך שני סדקים בצדי ראשו. הבטתי בהם, ליבי פועם במהירות ודם מטפטף על ידי. הבטתי במעלה זרועי, ראיתי שיח קוצני שנכרך סביב מעלה ידי והחל להתקרב אל גרוני בעודו דוקר את עורי, קורע ממנו פיסות דקות.
אחזתי בחרבי והעברתי אותה באמצע של היצור דמוי הגזע. היצור דמוי השיח-פיל אפילו לא ניסה לברוח. הוא רק הביט בי במבט עצוב וחיכה עד שחרבי תשלה את ראשו מכתפיו. הבטתי בשרשרת העדינה שהושארה בינהם. שרשרת מענף אחד, בגוון אדום עמוק כמו של עץ אגוז ובפיצול של ענף הייתה שם פיסת ענבר שבתוכה כלוא משהו לא ברור, ניסיתי לשפשף את זה(ואז קפץ משם ג'יני! סתם סתם><) אך זה לא הועיל בדבר. שמתי את הפריט בתוך התפריט.
נשענתי על גזע עץ וניסיתי להסדיר את נשימותיי. מה קרה פה הרגע?
אשליות, פנטסיות.. אבל.. הם התעסקו במשהו עמוק יותר. זיכרונות! הנחתי את ידי על הענף שעדיין היה כרוך סביב זרועי ותלשתי אותו, מתכווצת מהכאב. קמתי והמשכתי ללכת. עוד כמה יצורים אצטרך להביס עד שאוכל לצאת מכאן..
ריצ' רצ' לפני 9 שנים ו-10 חודשים
סליחה על חוסר הכרונולגיה אבל שכחתי להעלות את ההתחלה. אז תדמיינו שזה בא לפני התגובה שליץ העלתה במקומי....

היי, אני ניקי.
דוד שלי קנה לי את "מימד72" (תזכירו לי להרוג אותו כשאני אסיים פה את המשחק הזה) ומיד התחלתי לשחק. הבעיה היא שכשהגיעה המשימה הראשונה- נכשלתי..:( המשימה היתה למצוא את בית המשימות לפני השקיעה. זה לא נשמע כ"כ מסובך למצוא בית, נכון. גם אני חשבתי ככה... אבל מסתבר שזה מסובך, ומאוד. בגלל שלא הצלחתי למצוא את הבית משימות הארור הזה נהייתי "עצמאית". ז"א שנותרתי בלי מקום לגור בו ביחד עם עוד כמה שנכשלו.
אחרי שאנונימוס בישר לנו את הבשורה המזעזעת שאנחנו כלואים כאן ולא יכולים להתנתק מהמשחק, נשארנו לבדנו בסמטאות העיירה. ממש כמו חסרי בית, אך לפחות היו לנו 7000 מטבעות לכל אחד (שלא עזרו בקומה הראשונה כי הבתים שם יקרים)
אחרי כמה זמן, התחלנו להכיר אחד את השני הפכנו להיות חברים טובים ויצרנו לעצמינו קבוצה קטנה בשם "עצמאיים" (מאוד מקורי, תודו)
לבסוף הצלחנו לקנות לעצמינו בית בעיירה. כל אחד מאיתנו נתן את 7000 המטבעות שלו על מנת לקנות את הבית ולהתגורר בו.
בכסף שנשאר לנו קנינו כלי נשק, בגדים ואוכל.
בעיירה שלנו לא הסתובבו שחקנים מביתי משימות. רק מדי פעם הבחנו בכמה מהם מסתובבים וקונים כלי נשק או בגדים. אנחנו היינו כייסים מקצועיים (יאיי), מידי פעם הלכנו לגנוב אוכל מהדוכנים בעיירה ורכוש מהפריטים שהשחקנים קנו.
<FONT COLOR= RED>Killer לפני 9 שנים ו-10 חודשים

המחשבות בראש שלי התרוצצו ולא היו ממוקדות למחשבה אחת. חשבתי על כמה דברים באותו זמן, על מאדי, על המשימה, חשבתי על מה קורה עכשיו בבית המשימות, האם יש שחקנים שסיימו, ועוד מלא מחשבות התרוצצו לי בראש. עצרתי לרגע כדי לסדר את המחשבות שלי, אבל איכשהו המזל הרע היה חייב לבוא כי ברגע שעצרתי הופיע מולי זאב, התכוננתי לקרב אבל הזאב הזה ברח ממני. רציתי לסיים את המשימה הזו כמה שיותר מהר וכדי לעשות זאת עלי לנצל כל הזדמנות, זאת אומרת שעלי לרדוף אחרי הזאב הזה. שסיימתי לסדר את החשבות שלי הגעתי להחלטה שעלי לרדוף אחר הזאב, התחלתי לתהות לאיזה זה כיוון, הוא בדיוק הלך שחשבתי.
נגמר לי המזל הטוב.
לפתע שמעתי קולות קרב, הלכתי אחר הקולות האלו ושמצאתי את מקורם ראיתי את מאדי ואת הזאב. רק שמשהו לא יסתדר לי במחשבות שלי, איך בדיוק מאדי נוצחה ע"י הזאב הזה?
אבל זה לא הזמן הכי מתאים למחשבות, עלי להציל את מאדי. חיפשתי סביבי אחר משהו להרוג את הזאבה למזלי ראיתי ענף עץ חד מספיק כדי להרוג אותו, קטפתי את הענף הזה ונעצתי אותו עמוק בגבו של הזאב, הדם שיצא לו מהגב ומהפה שלו, היה כל כך יפה. צבע הארגמן המדהים של הדם זה היה אחת הסיבות לזה שאהבתי להרוג חיות בר. אני עוד פעם שקוע במחשבות. נערתי את ראשי ועצרתי לרגע את מחשבותי, הוצאתי את הענף מגופו של הזאב, תפסתי אותו וזרקתי את הגופה שלו הצידה, הסתכלתי על הגופה שלו לכמה שניות עד ששמעתי את קולה של מאדי קורא בשמי. הושטתי לה את ידי השותתת דם זאב לעזרה, מאדי לא התלבטה ולקחה את ידי, לחצתי אתת ידה בחוזקה עד שהיא נראת שהיא כמעט כאבה לה משכתי אותה לעברי בלי לשנות את הבעת פני.
מאדי הביטה מעפר לכתפי, היא הסתכלה על גופת הזאב. "את בסדר?" שאלתי בשקט והמשכתי להחזיק את ידה, לא מודע לסומק העולה על לחיי. מאדי הסיטה את מבטה מהגופה והנהנה לאישור.
"תודה" היא אמרה בלי לחייך.
נטלתי בהיסח דעת את ידה והסתובבתי חזרה לעבר הזאב, השתופפתי מולו ופתחתי בחוזקה את מלתעותיו עד שנחשפו מולי שתי שורות של שיניים מחודדות. אצבעותי שוטטו בזהירות על פני ניביו של הזאב, "כמה חיות הרגת עד עכשיו?" שאלתי את מאדי בעניין.
"שש עשרה" היא ענתה בחזרה.
ליפפתי את אצבעותיי סביב אחד מניביו של הזאב ותלשתי אותו מהמקום.
"נחמד." עניתי והתרוממתי חזרה. הכנסתי שן חדה לכיסי השמאלי של מכנסי והבטתי במאדי, פניה היו מכוסות דם. "את חייבת מקלחת, כל הפנים שלך מכוסות דם." חייכתי בתמימות והרמתי את ידי כדי למחות דם טרי מפניה.
היא תפסה במפרק ידי ונעצה בי מבט, אגרפתי אותה מיד. החיוך נמוג מפני והוחלף במבט אטום.
"למה?" קולה נשמע עמום. ידעתי למה כוונתה.
הבעת פני התקשחה, בתנועת יד מהירה סובבתי את ידי מאחיזתה ותפסתי בגסות במפרק ידה. בידי השנייה מחיתי בעקשנות את הדם מפניה, "תשמרי על עצמך." אמרתי לה ושמרתי את הכעס בגופי.
הסתובבתי לאחור והתחלתי ללכת, באמצע הדרך עוד פעם הייתי שקוע במחשבות, אבל הפעם הם היו על מאדי. ייתכן שהיא עדיין מאוהבת באיקן. כן, זה על בטוח שהיא מאוהבת בו, אבל למה היא מאוהבת בו? הרי הוא הרביץ לה. שנאתי אותו באותו הרגע.
אך כמו תמיד לא היה לי זמן לסדר את המחשבות שלי. באמצע שאני חושב הופיע מולי חזיר בר, רק חבל שהוא לא אחד גדול. החזיר הסתכל עלי ואני הסתכלתי עליו בחזרה, והחיוך המרושע שלי זרח על פני. החזיר שככל הנראה הבין כי הוא לא יכול לנצח, ברח ממני. המחשבה שעברה לי בראש באותו הרגע היא למי אכפת עכשיו ממאדי, הדבר היחיד שצריך להיות לי אכפת הוא לסיים את המשימה הזו, ובמחשבה זו התחלתי לרדוף אחר החזיר המעצבן הזה.
ריצ' רצ' לפני 9 שנים ו-10 חודשים

"ואוו" נפלט לי כשעמדנו מול האחוזה שהיתה ככל הנראה בית המשימות של מאדי ודומינו דול. כבר התרגלתי לבית המתפורר שבו גרנו מתחילת המשחק והבניין הזה- הגבוה, הלבן ומלא ההדר- היה חידוש מרענן. "כן, ברוכים הבאים" אמרה אחת מהן (אהה. אני צריכה לברר מי זאת מי) והחוותה בידה על הדלת.
נכנסנו לאיטנו אל האחוזה, שולחים מבטים לכל עבר.
"לכל אחד מכם יש חדר" הסבירה השניה "תעלו במדרגות, תחפשו את השמות שלכם".
'זה כאילו הן ידעו שנבוא' הרהרתי בחשד.
הקומה השניה היתה מן מסדרון ארוך ומלא בדלתות חומות פשוטות. על כל דלת היה שם. תרתי בעיניי אחרי השם שלי עד שמצאתי אותו. נכנסתי לחדר. היתה בו מיטה,שולחן ו... זהו. 'הכל יותר טוב מהבית הקודם' ניחמתי את עצמי ונשכבתי על המיטה.
כבר היה חשוך בחוץ וגם הייתי עייפה אבל לא הצלחתי להירדם. פתאום הדלת נפתחה בתנופה ואו מאדי או דומינו דול עמדו בה. מצמצתי. "היי אני דומינו דול" הנערה שמה קץ לתהיותיי. "וראיתי שיש לך שעון מעורר. אז רציתי לשאול מאיפה הוא" היא הסבירה בנימת האשמה. בהיתי בה.
"מה זה משנה?" שאלתי בהיסוס.
"זה משנה. את לא היית חלק מבית משימות עד עכשיו! מאיפה הכסף לקנות אותו??"
נאנחתי. "גנבתי אותו" הודיתי וחיכיתי לראות את התגובה שלה. היא נראתה מבוהלת מעט "ממי גנבת?"
"לא טרחתי לברר את השם שלו. אני חושבת שהוא גם שחקן"
"או. אתם... גונבים תמיד?" היא שאלה.
"מה את חושבת?" עניתי בשאלה והטיתי את ראשי.
יאיר לפני 9 שנים ו-10 חודשים
(מצטער על התגובה הקצרה, כל מי שבווסטאפ יודע שאני בלחץ היסטרי(!)).


"את לא תתחמקי מזה מאדי! אני אדאג שאת תמותי, לעולם לא אפסיק לשנוא אותך!" אמרתי, ובחלקיק שנייה שעבר, חזרתי לבית המשימות, בעל זיכרון מועט. פלשבקים עלו במוחי על המעשים הנתעבים שעשיתי, על היחס שלי לכולם. על ויקטור. אך לא ידעתי במה מדובר, רק זכרתי שלא הייתי בבית, ושזרקתי מנורה על מאדי. השם ויקטור עלה במוחי שוב ושוב...אך ללא שום הסבר התעלמתי ממנו. מדי פעם נזכרתי בשמות הזויים:"דמסיה, נקסוס, לבלנק, מאדי, כלבה". כמובן שהדברים האלו לא הסתדרו במוחי. אך המשכתי את חיי, ולא התעכבתי בניסיונות לשחזר את העבר, עדיף שיישאר בעבר.
עליתי לישון, נכנסתי למיטה. וכך עבר לו יום.
בוקר טוב! קמתי כהרגלי שעה אחת לפני שכולם קמו, הלכתי לכיוון המטבח שתיתי את הקפה של הבוקר, שהוא לא קיים. אני עולה לחדר, אך אני שם לב לדבר מוזר, הבחור ההוא נכנס לתוך החדר של מאדי בפזיזות ובלי לשאול אותה וכמובן שקשה לא להציץ. הם התחילו לדבר על דברים די סטנדרטיים. על תורנות ארוחת בוקר, על אוכל וכדומה. שמתי לב שמאדי נראתה בטראומה, היא בכתה, ולפתע אני רואה אותה בוכה ומביטה לעבר החלון במכונית שחורה, מביטה מבט עצבני ומקללת. עוד פלאשבאק מסתורי, נהדר. אני ממשיך להתבונן בשניהם. ידו של הבחור ההוא החליקה במורד הסנטר של מאדי ואז הם....התנשקו, בנשיקה מתואמת ומוזרה להפליא. מאדי נראתה קפואה כמו קרחון בפריזר.
למה? למה שמאדי תעשה את זה? היא לא אוהבת אותי יותר? למה שהיא תבגוד בי? זה מבלבל מדי, אני חייב להתרחק. צילמתי תמונה דיגיטלית שלשניהם מתנשקים. אחרי כמה שניות ראיתי שמאדי קטעה את הנשיקה וקמה מהמיטה. ידעתי שאני חייב לעוף. זזתי מהר מהחדר לתוך חדר הכביסה והתחבאתי שם עד שהיא יצאה, שנייה אחריה גם הוא יצא.
אני חייב זמן לחשוב, אני לא יכול להתעמת איתה, אני לא יכול.
נכנסתי לחדר שלה בזריזות ושמתי את התמונה על השידה שלה, עם מבט עצוב שעליו מסומן השם איקן.
ידעתי שאני חייב מרחב אישי, ידעתי שאני חייב להתרחק. יצאתי כבעל תושייה דרך החלון הגדול אל תוך השוק.
"להתראות מאדי".
מנהלות מימד 72 לפני 10 שנים
~ הדיון מיועד להמשכים שיעלו בקרוב ~
למי שלא הבין, אלו יהיו ההמשכים האחרונים לפרק - כל הכבוד למי שהגיב!!!
אנחנו מציעות לכולכם לשים לב למצב הסקילים שלכם, במידה והוא לא מספיק. הקומה החמישית כבר לא הולכת להיות תמימה כמו הקומות שעברתם עד עכשיו, הרבה שחקנים ימותו וכתוצאה מכך מאדי תטיל אימה על כולם.

בהצלחהההההה.
נטוטו לפני 9 שנים ו-11 חודשים
כולנו נפגשנו לאחר שהבסנו את המתקשים. בהתחלה ראיתי רק כמה אנשים, אבל לאט לאט כולם החלו להתאסף. כשג'ון לבסוף נחת מהשמיים, שאלתי בקול "תגידו, מישהו ראה את מאדי ואיקן?"
"איקן נחטף," אמרה מליסה "ראיתי את זה קורה. בקשר מאדי.. אין לי מושג."
"רגע, נחטף?" פאן שאלה. העפתי מבט לעברה, ומיהרתי להחזיר אותו אל נירה.
"כן, נתקלנו בראש המתנקשים והוא.. אה.. פשוט חטף אותו.." תום הסביר.
"ואתם פשוט נתתם לזה לקרות?!" שאלתי בתדהמה.
"היי, זה לא כל כך פשוט!" מליסה השיבה בהתגוננות "הוא ניטרל אותנו לגמרי!"
העברתי ידי אחת בתוך שיערי ועצמתי את עיני. נשמתי עמוק ואמרתי בביטחון "בואו נמשיך בתוכנית בלעדיהם. נסיים את המשימה, ואז נתפנה לבדוק מה קרה להם." פקחתי את עיניי והבטתי בשאר השחקנים "אנחנו לא מתפצלים שוב. זה נשמע כמו רעיון טוב נגד המתנקשים, אבל נגד הליוס זה לא יעבוד."
"את ידעת כבר מההתחלה שזה מה שיקרה, נכון? בגלל זה עצבנת את הליוס!" אמר ג'ון, סוף סוף מבין מה קרה.
"דאאא!" אמרתי בכעס. "אבל לא ציפיתי שאיקן ייחטף, ושמאדי תיעלם. תגידו מה שתגידו, אבל מאדי היא השחקנית הכי חזקה שלנו. בלעדיה, יכול להיות שאנחנו בצרות. אז תקשיב לי, ותקשיבו לי טוב. אנחנו לא הולכים להרוג את הליוס."
מלמולי כעס ותדהמה פרצו בחבורה - וכולם פנו אליי.
"אתם רציניים? אתם עדיין לא סומכים עליי?" שאלתי בכעס "אנחנו צריכים להיות הסחת הדעת. אני לא אומרת 'אל תתקפו'. פשוט תנסו להאריך את הקרב כמה שיותר. תסמכו עליי, יש לי תוכנית!"
"נשמע טוב," ג'ון אמר.
"ברור, מר מובן מאליו!" אמרתי וגלגלתי את עיניי. "נו, בואו כבר!"
כולם רטנו והתחילו לרוץ לעבר מאחורי הבמה, שם קרייטוס אמר שהליוס נמצא. תוך כדי ריצה ניסיתי ליצור קשר עם מאדי, אבל לא הצלחתי. היא מסננת אותי בכוונה.
"היי, דומינו?" קול מימיני שאל.
"הממ?" הרמתי את מבטי אל תום.
"אממ.. רק רציתי לדעת מה התוכנית.." הוא שאל במבוכה קלה.
העפתי מבט קדימה. כולם עקפו אותי בריצה כי הייתי עסוקה בלשלוח למאדי הודעות. הם לא יכולים לשמוע.
"התוכנית," אמרתי "היא למשוך זמן עד שאני אמצע תוכנית - ובינתיים לברר איפה מאדי."
הוא הנהן במורת רוח, כאילו ציפה לתשובה כזאת. צחקתי לנוכח הבעת פניו "אל תדאג, אני בטוחה שיהיה בסדר. מאדי היא אולי השחקנית הכי חזקה שלנו, אבל היא לא היחידה שיכולה להילחם." קרצתי לעברו והגברתי את הקצב, מדביקה את הפעם ביני לבין השאר.
פתאום המסכים נדלקו ודמותה של אנג'ל הופיעה בכולם. היא החזיקה בידה קובץ דפים ובידה השנייה מיקרופון. כולנו הפסקנו לרוץ ובהינו במסכים בבלבול. אנג'ל חייכה חיוך קטן למצלמה, הרימה את הדפים והתחילה לנאום.
מנהלות מימד 72 לפני 9 שנים ו-11 חודשים
הנאום של אנג'ל

הגיע הזמן שלה.
הזמן בו תעלה אנג'ל לדוכן הנואמים ותישא בנאום שלה לכבוד יום ההולדת. היא הייתה קצת יותר מנרגשת, אולי בגלל העובדה שהליוס נמצא פה, יצפה בה אי שם בין מאות האנשים שיעמדו מולה ויסקרו אותה דרך עיניהם הסקרניות. או שאולי בגלל שזאת הפעם הראשונה בה תנאם מול קהל גדול, ותציג את הקולקציה החדשה שלה בתצוגת האופנה שתמיד חלמה להקים.
אנג'ל סידרה את קצה שמלתה הסגולה ודחקה קצוות שיער בודדות מאחורי אוזנה השמאלית, פניה לבשו חיוך גדול ומעט מאולץ כאשר עלתה את שלוש המדרגות הקטנות למעלה הבמה. זה היה כמו לעלות לאצטדיון מוקף במאות אנשים מכל עבר, אנשים שמביטים בך, שקטים כדגים, מחכים שתתחיל לעשות את מה שהוטל עליה. לרגע אחד שקלתה אנג'ל לוותר ולרדת מהבמה הזאת, מה שהיה הורס את הסיכויים שלה להקים את תצוגת האופנה, ויותר מכל, מה שהיה הורס את הסיכויים שלה לדבר שוב עם הליוס.
אך כבר היה מאוחר מידי לחרטות, היא מצאה את עצמה עומדת על הבמה, מולה נפרס קהל שלם של קרובי משפחה, חברים ולא מעט שחקנים מבתי משימות.
היא קירבה את שפתיה הרועדות למיקרופון, לרגע אחד לא יכולה להגיד מאומה, אך בסופו של דבר שפתיה נמתחו לחיוך קטן וקול חלוש בקע מפיה הרועד. "שלום." ניכר כי גם את המילה הבודדה הזאת בקושי הצלחתי לפלוט מפיה, היא תהתה מה יקרה כאשר תצטרך לנאום באמת. לרגע אחד נתקפה בהלה, היא רצתה להימלט מדוכן הנואמים, להימלט מעיניהם החטטניות של הקהל. גופה עמד בצורה נוקשה מול המיקרופון, ידיה נלחצו לצידי גופה הקפוא, היא הייתה חייבת לעשות איתן משהו, היא לא יכלה להרשות לעצמה לעמוד נוקשה כחייל. היא אחזה במיקרופון, "ראשית כל, אני מודה לכל מי שהגיע ליום ההולדת שלי. כל אחד ואחת מכם נתן לי את הכוח והרצון להגשים את החלום שלי ולהקים את תצוגת האופנה שמאז ומעולם ייחלתי להקים."
שני המשפטים הללו יצאו בשטף מפיה ודחקו בה להוציא את מיטב הדברים שהתכוונה להגיד.
"אני מודה לאמי ולאבי, שתמכו בי כל הדרך עד ליום הזה, אני מודה לטניה ג'ייק, מארגנת המסיבה ותצוגת האופנה, שעשתה למעני את עבודתה בדרך הטובה ביותר. אני מודה ללואי ג'יי, לרוזלי ווד, להאנק אלן, לסטיבן יאנג, להנרי וייט ולהאנה נואל שעזרו בשאר הארגונים שלי האירוע."
אנג'ל השפילה את מבטה, ידי הרועדות החזיקו בקצה המיקרופון. "אני מודה בנוסף לכל השחקנים מבתי המשימות השונים שעזרו לי בארגון היום הולדת, בלעדיכם היום הזה לא היה מצליח להפוך למושלם."
היא סקרה בדממה את האנשים, עיניה שוטטו בחוסר מנוחה ברחבי הרחבה העצומה בחיפוש אחר הליוס. לבסוף בלעה בחוסר חשק את הגוש בגרונה ופתחה את פיה לדבר שוב, אבל אז עצרה, סגרה אותה בנקישה חלושה, חושבת אם להגיד את מה שהיא רוצה להגיד. שפתיה רעדו מעט. היה כל כך שקט באופן כזה שיכלה לשמוע את נשימותיה הקצובות דרך הרמקולים הענקיים בצידי הבמה.
אנג'ל הידקה את אחיזתה במיקרופון. קולה הדהד בחלל הרחבה. "אך למרות הכול, החלום שלי להקים את תצוגת האופנה הזאת היא רק חלק קטן מתוך הפאזל הגדול שהופך את החיים שלי למושלמים יותר. החלק האחרון בפאזל הזה תלוי בידי בנאדם אחד שבזכותו יום ההולדת הזה יהפוך לדבר האמיתי."
אנג'ל עצרה את דבריה וחיוך התמתח בזווית פיה. "והאדם הזה הוא לא אחר מלבד הליוס."
דממה כבדה צנחה על הרחבה, כאילו העולם עצר מלכת.
אנג'ל המשיכה לדבר. עכשיו היא השפילה את עיניה לתוך פיסת נייר שהחזיקה בידיה. "פעם ברחתי מהבית, הייתי עוד הייתה ילדה קטנה ביום ההוא. בגדי, שהיו מפוארים כמו בגדים של נסיכה, הוחלפו בשמלת בד בלויה חסרת כל צבע ויופי. רגלי כבר לא נחו בתוך נעליים יקרות, הן היו חשופות לקרקע שמתחתי. שיערי הכהה, שהיה פעם מעוטר בסיכות ואסוף כתסרוקות מהודרות, היה פזור ומקורזל על כתפי הצנומות. הייתי מחופשת ליתומה באותו היום. מחופשת למישהי שהיא ההפך הגמור ממי שאני באמת, מישהי שהעדפתי להיות מאשר להישאר תקועה בתוך החיים הוורודים שכולם חשבו שיש לי.
אותה ילדה עשירה שבי, גרה בבית מפואר באמצע העיר. אין אחד שלא שמע עליה, אין אחד שלא הכיר אותה ונופף לה לשלום ברחוב. כעת הייתה הילדה עזובה באמצע רחובות העיר. מחופשת ליתומה. נמלטת מהחיים הורודים שלה בתור בובת ברבי בבית מפואר של משפחה עשירה."
אנג'ל עצרה, היא הרימה את מבטה וסקרה את הקהל דרך עיניה הדומעות, "עד היום שהיא פגשה את הליוס." במשפט הזה עיניה נעצרו על דמות שמעמדה הרחק מהקהל, אנג'ל ידעה שהוא שם. כל הזמן הזה היא ידעה שהוא צופה בה. זה הזמן שלה, הזמן להוכיח לו עד כמה הוא חשוב לליבה.
"היום בו פגשתי את הליוס, הלוחם האגדי, היה היום בו החיים שלי קיבלו תפנית מפתיעה. במהלך משימת הצלת תושבי העיר מפני המפלצות, התלוו אל הליוס שני יתומים, ג'ק ומייקי שמם. ידעתי שזה הזמן שלי, ההזדמנות היחידה שלי להיחלץ מהחיים הקודמים שלי, לכן הצטרפתי להליוס. התחזיתי ליתומה וטענתי שאין לי לאן ללכת. הליוס קיבל אותי בידיים פרושות, מאז אותו היום הם היו המשפחה שלי. כל החיים שהיו לי בעבר נמחקו לגמרי ולא השאירו שום זכר קטן במוחי. אך התקופה הנפלאה הזאת לא נמשכה הרבה לזמן – עד ליום ההוא שהורי מצאו אותי. הורי האשימו את הליוס בחטיפתי ושמו הטוב נהרס. מאז אותו היום נאלצתי לחיות את חיי בזיוף, להגשים חלומות שמעולם לא חלמתי עליהם – כאשר החלום האמיתי שלי היה לחזור לחיות עם הליוס ושני היתומים."
דמעה זלגה במורד לחייה של אנג'ל, "החיים שלי מעולם לא היו טובים בימים ההם. גם אם חייתי בעוני, גם עם חייתי במחשבה שכל יום עלול להיות יומי האחרון – החיים האלה היו המשאלה היחידה שלי, עד עכשיו הם המשאלה שלי. הליוס, הלוחם האגדי, הוא זה שחילץ אותי מהסיוט שנכלאתי אליו. רק אז הבנתי שיש דבר כזה חיים מושלמים. לפחות בשבילי." קולה דעך, אנג'ל שמטה את הדף מידה וירדה בריצה מהבמה, דמעות זולגות מעיניה ללא הרף.
לבסוף נפלה אנג'ל על ברכיה תחת ענפיו הארוכים של עץ הדובדבן, כשהרימה את מבטה, היא הבחינה בהליוס. דמעה זלגה במורד לחייו, לפני שהספיקה אנג'ל להוציא הגה, הוא חיבק אותה. התחושה הייתה כל כך נעימה, היא הרגישה שהיא שוקעת בתוך זיכרונות מהעבר, זיכרונות שלעולם לא ירפו ממנה.
ואז, לראשונה מאז חמש שנים, אנג'ל הרגישה שלחיוך שלה יש משמעות.
Lich לפני 9 שנים ו-11 חודשים
מאדי - פרק אחרון: הנאום של אנג'ל.

"מה אתה עושה פה, הליוס?"
הוא לבש חליפה כהה המייצגת אופנה שחלפה מן העולם, מחולצתו התנוססה עניבה כחולה וארוכה ועל ראשו חסר השיער נחה מגבעת כחולה. במבט חטוף אחד היה ניתן לחשוב שהוא עוד אחד מהמתנקשים במסיבה של אנג'ל.
"חשבת שאפספס את ההזדמנות לצפות באנג'ל נהרגת?" פניו נמתחו לחיוך מקומט. "אך נראה כי הגעתי מאוחר משחשבתי. ציפור קטנה לחשה לי שכל המתנקשים ששלחתי נהרגו." הוא לחש בקור לאוזני השמאלית, ידו טיילה באיטיות על פני עורי ופלטה ניצוצות קסם אדומים שעקצצו על גופי.
הדם קפא בעורקי.לא פחות משנייה ברכיי רעדו וידי צנחו לצידי גופי, חשתי בגל של חולשה מתפשט בגופי ומכניע אותי ארצה על הקרקע. התחושה הייתה משונה כל כך, ללא ספק תופעה הנגרמת כתוצאה משימוש בקללת החולשה. הליוס היה חזק ולא משנה כמה שחקנים אנחנו, אמנם את המפלצות הקטנות הצלחנו להרוג, אך השלב הבא יהיה קשה יותר כמו בכל משחק מחשב הדומה למימד שבעים ושתיים. עכשיו יישאר לנו להרוג את הבוס.
"אל תעשה את זה הליוס," הפטרתי ברעד ובזרועותיי הרועות ניסיתי להתרומם. "זה לא ייתן לך שום דבר להרוג נערה שעשתה טעות בילדותה. אני בטוחה שגם אתה עשית טעויות רבות בעבר, אף אחד מעולם לא היה מעניש אותך על זה בעונש מוות. חבל שתהרוס את שמך פעם נוספ-"
"תהיי בשקט!" הליוס זקף מולי את אצבעו באיום, מוכן להטיל קסם נוסף. "אני מזהיר אותך."
עשיתי כדבריו והשתתקתי. כל דבר שהייתי אומרת לא היה משנה את דעתו, זה היה מחמיר יותר את המצב. הבטתי באקספרנסה, היא הייתה שרועה על הקרקע, מעולפת. חזה עלה ויורד בקצב נשימתי. תהיתי כמה זמן ייקח עד שאעצום את עיני ואשקע בשינה, הקללה של הליוס השפיעה על אקספרנסה יותר מהר משהשפיעה עלי.
"אני תוהה," קולו של הליוס קטע את מחשבותיי.
הרמתי אליו מבט מלא תקווה, אך החולשה הצניחה את ראשי לחזי עוד לפני שהספקתי להביט בעיניו.
חיוכו התרחב. "אני תוהה איך להרוג אותה. האם להשתמש בקללת החנק ולהשפיל אותה למען ויראו כולם? או שמא אשתמש בקסם האשליות ואגרום לה לחשוב שהקהל לפניה הוא בעצם מפלצות טורפות אדם?" הליוס הביט בי, עיניו הכחולות נוצצות בפראות. "מה את אומרת?"
חשקתי שיניים בכעס וגופי המשיך לרעוד. כל ניסיון שלי בהתרוממות נכנע מידית והכשיל אותי חזרה אל הקרקע. קולה של אנג'ל בקע מתוך הרמקולים לצידי הבמה.
"ראשית כל, אני מודה לכל מי שהגיע ליום ההולדת שלי. כל אחד ואחת מכם נתן לי את הכוח והרצון להגשים את החלום שלי ולהקים את תצוגת האופנה שמאז ומעולם ייחלתי להקים."
חיפשתי במבטי את שאר השחקנים, אפילו אימצתי את כל כוחי להביט בשמים ולחפש את בעלי התעופה. אבל שום דבר לא נראה פרט לשמיים כחולים ומעט ענפי עצים שהתנשאו מעלי. לרגע אחד המחשבה שכולם נטשו אותי עלתה במוחי.
"מחפשת את החבר המעופף שלך?" חיוכו של הליוס צופן סוד. "אני מנחש שהוא נמצא פה היכן שהוא," הוא קירב אלי את פניו המקומטים, עיניו הכחולות בדומה לכדורי קרח סדוקים חדרו בעורמה לעיני. "מרגל אחרי."
בעלתי רוק. פחד הזדחל בגופי והעביר בי צמרמורת. ידעתי שאסור לי לתת לג'ון לצאת לרגל אחרי הליוס, לא משנה כמה רחוק, או כמה גבוה הוא התחבא, רמות הקסם של הליוס הופכות אותו לבלתי מנוצח.
"מה עשית לו?" בקושי הצלחתי לפלוט את המילים מפי והן יצאו צרודות וחסרות פשר. עפעפיי הכבידו על עיני ואיימו לצנוח מטה ולעטוף אותי במסך שחור של חושך.
"את לא צריכה לדאוג לו," אמר ברוגע וסידר בהיסח דעת את המגבעת על ראשו. "למעשה, אני מציע לך לדאוג למישהו אחר, את לא יודעת אילו דברים נוראיים קורים מאחורי הקלעים. את בטח שאלת את עצמך היכן ראש המתנקשים, אם את חושבת שהחברים שלך הצליחו להרוג אותו, אני מציע לך לחשוב שנית."
זקפתי את ראשי, נאבקת בחולשה החזקה שתקפה אותי פעם נוספת.
"מי?" פלטתי חרש לאחר ניסיון רב של לגרום למילים להישמע בעלות משמעות מבעד לרעד בקולי.
אבל הליוס התעלם משאלתי. הוא הביט באנג'ל שעוד עמדה על הבמה ונשאה את הנאום שלה.
"אני מודה לאמי ולאבי, שתמכו בי כל הדרך עד ליום הזה, אני מודה לטניה ג'ייק, מארגנת המסיבה ותצוגת האופנה, שעשתה למעני את עבודתה בדרך הטובה ביותר. אני מודה ללואי ג'יי, לרוזלי ווד, להאנק אלן, לסטיבן יאנג, להנרי וייט ולהאנה נואל שעזרו בשאר הארגונים שלי האירוע."
אנג'ל השפילה את מבטה, ידי הרועדות החזיקו בקצה המיקרופון. "אני מודה בנוסף לכל השחקנים מבתי המשימות השונים שעזרו לי בארגון היום הולדת, בלעדיכם היום הזה לא היה מצליח להפוך למושלם."
מחיאות כפיים סוערות וקריאות עידוד נשמעו מתוך קבוצות שהתפזרו בקהל, קולות השמחה נשמעו צורמניות ולא טבעיות לאוזני, בהתחשב לעובדה שלא פחות מכמה דקות יום ההולדת הזה הולך להפוך לזירת פשע.
הליוס הזדקף לרגע, נשאר שקט במקומו וגבו פנה אלי. לקח לי זמן להבין שמה שהוא עושה הולך לפגוע ישירות באנג'ל. הייתי חייבת לעצור בעדו, ידעתי שהסיכויים שלנו לעבור את המשימה הזאת הם קלושים ביותר, אך למרות זאת הדחף לעקב את המוות שלנו לא הרפה ממני לרגע.
"א-א-אל.. ת-ע-עשה את ז-זה.." זחלתי לעברו באיטיות, פני התעוותו מהתחושה המשונה של העייפות, זרועותיי כבר לא יכלו לשאת את משקל גופי ונכנעו על המדרכה המרוצפת.
אנג'ל גיחכה בגרונה, מנסה להסב את תשומת הלב של הקהל ולאחר כמה שניות של שקט היא חזרה לדבר. "אך למרות הכול, החלום שלי להקים את תצוגת האופנה הזאת היא רק חלק קטן מתוך הפאזל הגדול שהופך את החיים שלי למושלמים יותר. החלק האחרון בפאזל הזה תלוי בידי בנאדם אחד שבזכותו יום ההולדת הזה יהפוך לדבר האמיתי."
הליוס עצם את עיניו בריכוז ומלמל מילים לא מובנות שאפילו כשפה לא יכולתי להגדיר אותן. תוך כמה שניות אווירה משונה שררה מסביב, כאילו המוות בכבודו ובעצמו חלף על פני, חשתי כאילו הטמפרטורה סביבי צנחה לאפס וגופי שוקע בתוך חלל אין סופי של אפלה ודיכאון.
שנייה לפני שהקסם הספיק להטביע אותי בתוכו. שנייה לפני שהקסם הספיק לפגוע באנג'ל ולנטול את חייה לעיני הקהל, היא מתחה את זווית פיה לחיוך קטן, "והאדם הזה הוא לא אחר מלבד הליוס."
הליוס. השם נותר באוויר יחד עם הדממה שנלוותה איתה. לרגע כל העולם עמד מלכת, ואז זה הרגיש כאילו הזמן חזר לאחור, הקסם שהורגש ממש לפני שנייה התפוגג ונעלם כלא היה. גל החולשה הרפה ממני וגופי חזר לתפקד כרגלו.
התרוממתי חזרה על רגליי והבטתי בהליוס, הוא קפא על מקומו למשמע דבריה של אנג'ל. הכעס נמוג מפניו, כעת כל תשומת ליבו הופנתה לאותה הנערה שלפני כן רצה להרוג. אבל זה עדיין לא אמר כלום, הליוס הוא בנאדם בלתי צפוי, לרגע אחד הוא יכול להיות זקן חביב וחברותי שיושב על כיסא עץ מתנדנד תחת קורת גג בבקתתו, ולרגע שני הוא יכול להיות חלק מארגון מסוכן של מתנקשים.
אנג'ל לא טרחה להרים את מבטה לקהל, היא רק השפילה את עיניה לפיסת הנייר שהחזיקה בידיה, היא העלתה על פניה חיוך עצוב והחלה לקרוא מהדף. מילים יצאו בשטף מפיה, מתחברים למשפטים שמשלימים את הפאזל המרכיב סיפור טרגי על עברה, על חיים ורודים לעומת חיים מסכנים, על עוני לעומת עושר. אנג'ל ללא ספק הייתה בנאדם שונה, את חייה הורודים היא זרקה לזבל ונתנה העדפה לחיים מלאים בהרפתקאות ואדרנלין.
ואז אנג'ל עצרה, היא הרימה את מבטה מהדף ועיניה פגשו בהליוס. תהיתי אם היא ידעה שהוא עמד שם כל הזמן הזה וצפה בה, רוקם בשקט תכניות זדוניות שמטרתם לגמור עם חייה.
אבל זה לא נמשך זמן רב, לאחר מכן היא המשיכה לדבר, הפעם זה הרגיש כאילו הזמן חוזר בכמה ימים לאחור, ליום ההוא שישבנו בחדרה של אנג'ל ושמענו את סיפור עברה, היא לא החסירה ולא הוסיפה שום פרט ממה שהיא סיפרה לנו כמה ימים לפני כן. הבטתי בהליוס, לא יכולתי להגדיר את הבעת פניו, הוא רק עמד והביט בה כילד קטן ומהופנט למראה משהו שהעולם חשף בפניו.
"החיים שלי מעולם לא היו טובים בימים ההם. גם אם חייתי בעוני, גם עם חייתי במחשבה שכל יום עלול להיות יומי האחרון – החיים האלה היו המשאלה היחידה שלי, עד עכשיו הם המשאלה שלי. הליוס, הלוחם האגדי, הוא זה שחילץ אותי מהסיוט שנכלאתי אליו. רק אז הבנתי שיש דבר כזה חיים מושלמים. לפחות בשבילי." במשפט הזה קולה של אנג'ל דעך ליבבה. היא שמטה מידה את הדף וירדה בריצה מהבמה. לחשושים ומלמולים מצד הקהל נשמע ברקע, אמה של אנג'ל הייתה חיוורת כסיד וניכר שדבריה של אנג'ל יגרמו להתעלפותה בעוד מספר שניות.
כשהסטתי חזרה את מבטי, הליוס לא עמד שם יותר. יכולתי להבחין בדמותו מתרחקת בריצה אחרי אנג'ל, הפחד געש בקרבי. אסור היה לי לתת להליוס להרוג אותה, להרוג אותנו. השתמשתי בברכת המהירות ולשבריר שנייה מצאתי את עצמי עומדת מאחורי עץ דובדבן ענקי. אנג'ל ישבה על ברכיה ופניה הבוכיות טמונות בתוך כפות ידיה הרועדות, היא התייפחה בשקט. הליוס בדיוק הגיע, הוא צעד לעברה באיטיות ולאחר מכן השתופף מאחוריה, אנג'ל הרימה את מבטה ותלתה בו מבט מבוהל. זה היה כמו לצפות בשידור חי של סרט רומנטי, ואז קרה הדבר שכלל לא צפיתי לראות – הליוס חיבק את אנג'ל.
"מאדי?" זאת הייתה אקספרנסה, היא הביטה מעבר לכתפי וחייכה. עיניה נראו עייפות וניצוץ של פחד ותקווה השתקף בהן. "עדיין לא הבנתי על מה כל המהומה."
חייכתי בעצב והנדתי את ראשי לשלילה.
אז כנראה שבסופו של דבר אנג'ל היא זאת שהצילה את עצמה, ואותנו.
זאבה~ לפני 9 שנים ו-11 חודשים
נירה-

הקשבתי בחצי אוזן לנאום של אנג'ל. אני עדיין חיפשתי את שאר חברי הקבוצה. איפה הם לעזאזל???
הבטתי בלו שחזרה, נולג' חזרה בסוף הנאום של אנג'ל. היא אמרה שאף אחד לא מת.
"איפה מאדי?" שאלתי.
"מתחת לעץ הדובדבן, עם הליוס ואנג'ל." ענתה נולג'.
"פאק!" צעקתי. "איך מגיעים לשם?" שאלתי במהירות. נולג' הסבירה לי והתחלתי לרוץ כשהגעתי ראיתי את מאדי ומישהי חדשה מביטות בהליוס מתרחק כשהוא מדבר וצוחק עם אנג'ל שנראית ממש מאושרת.
"אז.. מה קורה פה?" שאלתי. מאדי קפצה והסתובבה עם כדור אש מוכן בידה אך היא העלימה אותו כשראתה שזו אני.
היא הסבירה לי בקצרה מה קרה(היא שמטה כמובן את החלק שבו היאע יותר מידי חלשה כדי לעשות משהו^^).
"כדי שנחזור וכאלה, לא?" שאלתי. "רגע, מי את?"
"אה, אני אקסםרנסה." היא אמרה.
"נירה," השבתי ולחצתי את ידה
POLLO לפני 9 שנים ו-11 חודשים
למרות שהייתי משותק כשאיקן נחטף, עדיין הרגשתי קצת אשם. תהיתי מה עלה בגורלו, ולמה לא הרגו אותו במקום. לא שהייתי רוצה שזה יקרה.
אבל ניצבה בינינו משימה דחופה יותר- להציל את אנג'ל. ולא היה לנו מושג איך לעשות את זה.
בזמן שהיא נשאה את הנאום המתייפייף שלה, הרגשנו את המתח באוויר. כאילו כל רגע היא עומדת לעלות באש או להיחנק למוות.
הקשבתי במתח לנאום. אבל בסוף הנאום היא הבחינה בהליוס והם פשוט.. התחבקו. זה לא היה צפוי.
אז כנראה שהצלחנו, איכשהו. במזל.
"זה היה קרוב" אמרתי בהקלה.
"קרוב מדי" דומינו אמרה. הנהנתי באיטיות.
השתגרנו חזרה לבית המשימות.

זה היה תורי להכין ארוחת ערב, אז עפתי לי במהירות לחנות הקרובה וקניתי ספגטי ורוטב עגבניות. עדיף ללכת על פשוט.
נכנסתי למטבח וערבבתי את הספגטי בסיר, הוספתי גם את הרוטב. היה שקט, אולי בפעם הראשונה היום, ונמלאתי הקלה. לא מתתי היום.
"ארוחת ערב!" צעקתי בזמן שערכתי את השולחן. זה הזכיר לי את דודה ג'נט, חייכתי.
יאיר לפני 9 שנים ו-11 חודשים
צהריים כבר. השמש האדמונית מפלחת את השמיים בסערה, וממלאת את החדר באור. עברו כבר שלוש שעות מאז שקיבלתי את הזיכרון שלי חזרה. שלוש שעות שבהן חוויתי חיים שלמים של סבל, של כאב. של אהבה נכזבת. חיים שלמים של שנאה, וחיים שלמים של פחד. פחד מהלא צפוי ופחד מהלא נודע. פחד שלעולם לא אקבל את נקמתי חזרה, שלעולם לא אדע מה קרה בדיוק בלילה ההוא, ששינה את החיים שלי מקצה לקצה. מה היו המילים האחרונות של ההורים שלי? האם הם אהבו אותי? הרי אני לא זוכר אותם בכלל. שלוש שעות שבהן הקשבתי לכל פרט קטן בתכנית של ויקטור. אני אכנס לבית המשימות, אשקר שחטפו אותי ושברחתי משם. אשקר ששחררו אותי. הרי אנשים יצטרכו להאמין לי, יהיו חייבים. הבעיה העיקרית היא...שאני לא זוכר אותם. אף אחד מהם. חוץ מאחת.
מאדי. אותה כלבה בוגדנית ששיקרה לי. איך יכולתי להיות כל כך עיוור? לא להיות מודע לתכניתה הזדונית. איך יכולתי ליפול בקסם העיניים שלה, שמכילות רק רוע טהור. או, אני עומד לקבל את הנקמה שלי. היא תסבול. היא תבין את כאבי. היא תסבול את כאבי. אבל קודם כל, תהיה לנו שיחה קטנה. אני רוצה להבין למה, אני רוצה להבין איך. כל פרט אפשרי, לדעת. אני רוצה ידע ואני רוצה תשובות. ומאדי היא היחידה שיכולה להביא לי אותן. ואחר כך....אחר כך כבר לא תהיה שום מאדי. היא תהיה עמוק באדמה, או בשק. תתחרט מהקבר על מה שהיא עשתה לי. מה שהיא עשתה לכולנו.
ויקטור קורא לי לתוך החדר, אני עובר את הדלת האדמונית עם ידית הזהב העגולה. החדר עצמו ענק ויפיפה. הוא מעוטר בציורי גלים כחולים, ובטפט זהב. במרכז תקרה היה עיגול זהוב ובתוכו ורד שחור. שעל העיגול היה כתוב בשחור:
"הורד השחור יפרח שוב." הכתב היה מלווה בתמונה של שני אנשים, גבר ואישה.
"אלו ההורים שלך איקן." ויקטור אמר. "אילו גיבורים! אילו אנשים. הם אהבו אותך כל כך איקן. אתה לא מבין עד כמה. ואז מאדי...לקחה אותם. אני רוצה שתיזכר במה שהיא עשתה לך ותשתמש בזה, בכעס! בייאוש! להתנקם בה. עכשיו זכור על מה דיברנו, היא כנראה תכחיש את הכל. היא תיראה כמו תמימה. תשכח מזה, היא משחקת בך איקן. אל תיתן לה לעשות את מה שהיא עשתה פעם שוב. הפעם המחיר יהיה הרבה פחות סלחני. אם אתה תמות, המסדר ייפול. ונוקסוס תיפול. זכור זאת".
אני מקשיב למילים החזקות שהוא אומר. הכל באשמתי, אם רק לא הייתי נותן למאדי לעבוד עליי! אם רק הייתי יודע יותר טוב. אם רק הייתי חזק יותר. אם רק. הפעם..זה לא יקרה שוב. הפעם צדק ייעשה. הפעם מאדי תמות.
יום יבוא בקרוב, ושמו של הורד השחור יאמר בחשש ומבין שפתיים רועדות , יחדיר אימה בלבבות דוכסים ונסיכים. יום יבוא, ושוליית המכשפים הצעיר, המבקש ללמוד את הסודות האסורים, יתעלה לגבהים של כוח ועוצמה כמותם לא דמיין. והמחיר, המחיר יהיה כבד מנשוא! כמה גבוה שייעלה, כך ייפול, ובנפילתו ירעיד את הארץ!
"עכשיו, איקן. יתחיל השיגור. תזכור שזה כישוף מאוד מסובך, ומאוד "יקר". מאדו קשה לבצע אותו, ולכן יש רק נסיון אחד. אז אל תזוז, אל תתנגד."
"למה שאני אתנגד? אני מחכה לרגע שבו אני אגיע לבית המשימות". שאלתי בחשש, מקווה שהכל כשורה.
"יש...אפקט מאוד דרמתי של..כאב. זה ייכאב מאוד, ישרוף, יתאדה, יתפוצץ ועוד. זה יהיה נוראי. ואתה תצטרך להסתדר." הוא אומר בקול קר.
"מה?! אוי לא. למה אתה מתכוון? אני אחווה נזק פיזי? זה נשמע מסוכן." שאלתי באימה.
"לא, זה רק במישור הנפשי, הרי הנשמה שלך משתגרת קודם, ורק אז הגוף עובר איתה."
"מובן. וכך ייעשה." אמרתי, ובמילים אלו ויקטור החל למלמל הברות משונות ולעשות תנועות משונות עם הגוף. כמו בטקס פגאני עתיק. הוא הסתכל עליי עמוק, ועיניו החלו לזהור באדום. זו הייתה הרגשת כאב שתיאורה לא אפשרי בשפת בני האדם. ולכן אני אתאר את זה כ"סטיב". אז ה"סטיב" היה נוראי. גופי נקרע, נשמתי נעקרה. הרגשתי כמו אדם מת מהלך. עיניו זהרו ושרפו. גפיי יצאו מגופי. הלשון התפתלה והתארכה. האוזניים שלי נעלמו והתחלתי לרייר על הרצפה ליטרים של רוק ירוק. התפללתי שהטקס כבר ייגמר, ושאוכל לזוז. הרי זה קשה מאוד עד בלתי אפשרי לא לזוז ככה. הרגשה נוראית. לאחר שניות אחדות שנדמו כמו נצח, הגעתי לתוך השדה ליד בית המשימות.
אוקיי איקן, כל מה שאתה צריך לעשות עכשיו זה להביא את מאדי, תנסה להשתמש בכל מה שאתה יכול. תזכור מה שויקטור סיפר לנו, היא חושבת שאנחנו באותו הצוות.. לכן היא לא תחשוד בי. אתה יכול לעשות את זה. המשכתי ללכת לכיוון בית המשימות, ישר בשדה עד שהגעתי לשם. בהתחלה זה נראה שאף אחד לא שם, הסלון היה ריק. המטבח היה ריק, ושום צליל לא נשמע מהבית.
עד ששמעתי את המילים הבאות: "איקן! כולם! איקן פה." שנשמעו כי יצאו מפייה של נערה צעירה. מיד לאחר הקול ההוא, קהל ענק של אנשים רצו לעברי. בראשם עמדה מאדי שנראתה שמחה מתמיד, ועל פניה דמעות. אני שונא אותה כל כך! ההמון משך אותי בידיים והכניס אותי לתוך בית המשימות, הם נראו די מולהבים. הם הכניסו אותי למטבח והניחו אותי על הכיסא באמצעו. הם עמדו כולם בציפייה שאגיד משהו, חוץ מחבורה של אנשים שנראו מעט סקפטיים בנוגע לזה. אני מבין אותם, הרי נחטפתי על ידי אדם בעל יכולות עצומות! קסמים מרשימים. אם אפשר להבין אותם? בהחלט. כמובן שאני אצטרך לשקר להם בפרצוף.
מאדי עמדה ממש מולי, כולה נראית מרוגשת ושמחה, לחייה היו סמוקות, והיא נראתה כאילו היא בכתה במשך כמה שעות, עד שהיא התחילה להיחנק מהדמעות שלה, ולכן הפסיקה מחוסר רצון. הם הסתכלו עליי במבט ציפייה, חיכו כנראה שאגיד משהו. עד שאחד מהאנשים התחיל לשאול אותי שאלות.
"איקן! איך אתה פה?! אנחנו ראינו אותך בבירור נלקח על ידי ראש המתנקשים". הוא שאל בסקפטיות. ראש המתנקשים? חאח, אילו תירוצים אנשי דמסיה האלו ימציאו בכדי להצדיק את עצמם. חבל שאני לא יכול להזכיר להם מי המתנקשת האמיתית כאן! מאדי....
נזכרתי במה שויקטור אמר לי, לשקר שברחתי משם, הרי הם יהיו חייבים להאמין לי במידה כזו או אחרת. אין להם סיבה לא להאמין לי.
"אני נלקחתי על ידי ויקטור, ראש המתנקשים. הוא עינה אותי, פגע בי וגם מדי פעם ירק עליי. הוא כלא אותי בתא קטן בצינוק, והחל לשאול אותי שאלות מוזרות. הוא שאל אותי על אנג'ל, על בית המשימות ועל מאדי. בהתחלה הוא הציע לי חופש בתמורה לבגידה בכם, הוא הציע שאני אסתנן לבית המשימות, ארצח את כולכם בעזרת קסמיו ואברח לחופשי. כתגובה ירקתי לו על הפרצוף המכוער, ואמרתי: "תקפוץ לי". בעזות מצח. ואז החלו העינויים. שוטים, אבנים חמות, קסמי כאב ולחשי סבל. הכל היה שם, מה שתרצו. זה היה קשה, אני מודה. אבל בשבילכם, וגם בשביל מאדי. "
(הסתכלתי עליה במבט אוהב, למרות שבתוך ליבי כמעט הקאתי וחנקתי אותה. זה היה הרגע הכי קשה בשקר, להעמיד פנים שאני "אוהב" אותה.) היא הניחה עליי את היד שלה וחיבקה אותי. היא לחשה לי באוזן. "או איקן". ונישקה אותי באוזן. זה היה הדבר הכי כואב שחוויתי בחיי החדשים.
"אז איך ברחת? כלומר.. היית כלוא בידי מתנקש מאומן ברמה של 72 בקסם." הוא המשיך לשאול. לא הבנתי בדיוק מה זה "רמה 72 בקסם", אבל הנחתי שזה אומר שהוא מכשף חזק.
"ברחתי לא לבדי! חבר נאמן שהיא מכוסה בברדס ניגש אליי שויקטור לא היה בסביבה, הוא אמר לי ששמו הליוס, וסיפר לי שהוא החליט לתת לי חנינה. הוא פתח את דלת התא, ופתח פורטל זהוב. הוא סיפר לי שהפורטל יוביל אותי לבית המשימות. כמובן שבהתחלה חשדתי, זה מאוד נוח שיש בחור שמשחרר אותי, לא? אבל הגעתי להבנה הפשוטה שזו תקוותי היחידה לצאת מהמקום הזה. אז קיבלתי את ההצעה שלו, וככה הגעתי לכאן." אמרתי להם. קיוויתי שהם ייקחו את הפתיון ויאמינו לי. ולפתע קרה משהו מאוד מוזר, למשמע השם הליוס כולם התחילו לשמוח ולמחוא כפיים כמקהלה.
"איקן! הליוס החליט לסלוח לאנג'ל!" מאדי סיפרה לי בחיוך רחב שוליים ובהבעת שמחה גדולה שהתמרחה על פני הפנים שלה. הליוס? אנג'ל? אני לא מכיר אף אחד מאנשים הללו. אבל החלטתי שכנראה שאני אמור להכיר אותם אז פשוט חייכתי חזרה כהבעת הסכמה, כדי לא להיראות חשוד מדיי.
"טוב, אז שמחים שחזרת איקן! אני רואה שהנושא מאוד קשה לך, אז אם תרצה לדבר על מה שקרה שם בצינוק, כל אחד מאיתנו ישמח להיות אוזן קשבת". הבחור ההוא אמר.
אחרי שהקהל התפזר, נשארתי רק אני במטבח בזמן שכולם ייצאו החוצה לסלון, לחדרים שלהם ולסביבה הכללית. החלטתי שזה הרגע המתאים לחטוף את מאדי, למרות שויקטור עוד לא כאן. אז עליתי במדרגות והחלטתי לסייר כדי למצוא את מאדי, וכך מצאתי אותה, בדיוק שהיא תכננה להיכנס לחדר שלה.
"אכפת לך אם אני אכנס?" שאלתי אותה בהבעת חיבה מזויפת. "ממש לא, תיכנס". היא חייכה. שנינו נכנסו לחדר, היא התיישבה על הכיסא ליד שולחן הכתיבה. אני נעלתי את הדלת אחריה, והשתמשתי באבק מיוחד שויקטור נתן על המנעול של הדלת, שאמור למנוע מרעשים מבפנים לצאת החוצה. אחר כך התיישבתי על המיטה שלה.
"אז מה רצית לשאול?" היא שאלה.
"רציתי רק לשאול שאלה אחת: "למה?". הסתכלתי עליה במבט רציני. היא נראתה די מבולבלת והיא לא הבינה כנראה על מה שאני מדבר. "למה אתה מתכוון?" היא נראתה ממש מבולבלת.
"או! אתה יודעת בדיוק על מה אני מדבר, כלבה בוגדנית!" צרחתי עליה. היא נראתה בהלם מוחלט, היא התחילה לרעוד. ולזוז קצת אחורה. "אי-ייק-ןןן, (היא גמגמה) אני לא מבינה על מה אתה מדבר". היא אמרה בשוק מוחלט.
לקחתי את המנורה שנמצאת ליד השידה שלה ושברתי אותה ממש ליד מאדי, על השידה. היא התחילה להחוויר. הפניתי לעברה את המנורה השבורה.
"ועכשיו את זוכרת? זוכרת מה שעשית לי?! שרצת בדם קר את ההורים שלי! חלאה שמנה, כיעור מגעיל. תירוץ עלוב לאישה. את זולה, את מגעילה, את כלבה בוגדנית שלא מגיע לה לחיות! את יודעת את זה?! הא?! תירוץ מגעיל לאישה. אני לא מאמין שהכנסתי את הפין שלי לתוכך! חתיכת לחם עבש שמנמנה.". צעקתי עליה, הוצאתי את כל מה שהיה לי לומר. היא נראתה עכשיו ממש חיוורת. היא לא הגיבה, היא פשוט קפאה במקום. היא לא זזה. טיפות דמעות זזו על הפנים שלה, והיא פשוט ישבה שם.
הלכתי לעברה ותפסתי לה את העין, בעטה בי והעיפה אל עבר המיטה. היא התחילה לרוץ אל עבר הדלת וניסתה לפתוח אותה. "נעול, חומד." חייכתי חיוך זדוני. היא התחילה לצעוק הצילו, ולדפוק את הדלת. כמובן שאף אחד לא שמע אותה. "אף אחד לא יישמע ממך, יותר בחיים שלך. שגם ככה הם קצובים." תפסתי אותה מאחור וזרקתי אותה על המיטה. לקחתי את המנורה השבורה וזרקתי אותה על מאדי. ואחר כך זרקתי את המנורה על הרצפה. התקדמתי אל עבר העין של מאדי. לחצתי עליה, בזמן הזה מאדי כבר הפסיקה להתנגד. היא נראתה כנועה לגמרי.
"אתה לא האיקן האמתי, הוא לעולם לא היה עושה לי את זה." היא החלה לייבב.
"כן! זה האיקן האמיתי! האיקן שסוף סוף זוכר את העבר שלו,את הדרך שבה רצחת את ההורים שלו! כלבה מדמסיה. את איך שעבדת עליי עם הקסם המטומטם שלך! זה האיקן האמתי. זה מה שיצרת! זונה מגעילה וחסרת ערך, תסתכלי על עצמך. היא זזה והניחה את גבה על הקיר.
"דמסיה? לא. אתה לא האיקן האמיתי, אתה ראש המתנקשים שעובד עליי. זה מה שקורה כאן." היא הסתכלה עליי במבט שנאה. זרקתי עלייה מגבת. "תנגבי את הדמעות מותק, ראש המתנקשים בדרכו לכאן ממש, ואם אתה לא רוצה למות, כדאי שלא תגידי מילה אחת אפילו ותזרמי איתי. עכשיו קומי." אמרתי לה. ובכניעה מוחלטת היא ניגבה את הדמעות ועקבה אחריי. פתחתי את הדלת ושנינו הלכנו במורד המדרגות אל עבר היציאה, בדרך אל ויקטור.
ובערך מטר לפני שיצאנו מבית המשימות, דומינו דול התייצבה מולנו. היא נראתה חשדנית מעט, מוזר. האבקה בטוח עבדה.
"אז איקן, לאן אתם הולכים?" היא שאלה אותי. הסתכלתי על מאדי, כדאי מאוד שהיא לא תגיד מילה אחת אפילו על זה, אחרת היא מחוסלת במקום.
"אמ... השמש יפהפה היום ויש מזג אוויר מעולה, חשבנו לצאת לטיול קטן בשוק. אני ומאדי לבד." אמרתי לה, בתקווה שהיא לא תרצה להצטרף. היא חיפשה את ההסכמה של מאדי בעניין ולמזלי מאדי הנהנה בשקט.
"אוקיי, תחזרו בקרוב לפני שמחשיך". היא אמרה. ונתנה לנו לעבור.
אני ומאדי המשכנו ללכת. היא הסתכלה עליי. "אתה לא תתחמק מזה, ראש המתנקשים. אתה יודע, איקן יבוא והוא יציל אותי, ביחד עם חדר המשימות, ואז אתה תהיה שרוף". היא אמרה לי בקול קפוא וחלוש.
"וואו, את אפילו יותר מטומטמת מכפי שזכרתי. אני איקן האמיתי! זה שאת לא מסוגלת להתמודד עם פשעי המלחמה נגד האנושות שלך, לא אומר שאני האשם פה, או אפילו לא איקן". אמרתי לה.
"אילו פשעי מלחמה? זה עולם ממוחשב." היא אמרה בבלבול.
"חאח, אוקיי. ניסיון נחמד. כן, זה עולם ממוחשב, נכון. שום דבר פה לא אמיתי. את חושבת שאני מטומטם?! עכשיו תסתמי את הפה, הגענו." ושסיימתי את דבריי מכונית שחורה קטנה התקרבה לכיוונינו. מתוכה יצא בן אדם אקראי שאני לא מכיר. הוא שאל אותנו אם אנחנו איקן ומאדי, והנהנתי לו כתשובה. עלינו עלך המכונית בדרכינו למפקדת המתנקשים, שם מאדי תמות סוף סוף. סך הכל היא הייתה די שקטה בנסיעה, מדי פעם היא הוציאה נהמת כאב או מבט כועס לכיווני. אבל הכל שווה את זה, זה מעולה.
כשסוף סוף הגענו למפקדה, ויקטור יצא ובירך אותי.
"עבודה נפלאה איקן". הוא אמר לי והסתכל על מאדי. כולנו נכנסו למתחם, נכנסו לחדר שבו הובאתי, ושבו הוחזרו אליי זיכרונותיי. ויקטור קשר את מאדי לכיסא עם חבלים.
"אתה לא תחמוק מזה ראש המתנקשים, איקן האמיתי יציל אותי, אתה יודע." היא אמרה לויקטור. אני והוא הסתכלנו אחד על השני והתחלנו לצחוק ביחד. היא נראתה מבולבלת, ובצדק.
"אני לא מבינה מה כל כך מצחיק פה". היא ענתה.
"מה שמצחיק פה הוא שזה איקן האמיתי! את ממש מטומטמת כנראה." הוא ענה לה. "ככה גם אני אמרתי לה, אבל היא עדיין לא מבינה את זה, אני מניח". אמרתי לו.
"לא, זה אולי איקן האמיתי, אבל הוא תחת השפעתך קסם שלך, אני בטוחה. הוא לעולם לא יעשה לי את זה." היא אמרה בכאב ובדמעות.
"או, את תביני שזה לא קסם, ברגע שתמותי." אמרתי לה.
היא התעלפה.
זאבה~ לפני 9 שנים ו-11 חודשים
נירה-

הקשבתי לאיקן.
חבר נאמן שהיא מכוסה בברדס ניגש אליי שויקטור לא היה בסביבה, הוא אמר לי ששמו הליוס, וסיפר לי שהוא החליט לתת לי חנינה? בעזות מצח? ממתי איקן מדבר בשפה כל כך גבוהה? והוא לא היה שם הרבה זמן.. איך כל כך הרבה עינויים?
אחרי כמה זמן איקן ומאדי עברו בסלון כדי לצאת מהבית אבל מאדי נראתה כנועה. ממתי לעזאזל מאדי כנועה???
משהו מסריח כאן. הליוס לא אמור להגיד לך ששמו הליוס, אתה אמור לדעת את זה! כבר פגשת אותו! אתה לא אמור לסמוך על הליוס, אם הליוס היה מתכנן להציל אותך.. למה שהוא יבוא עד עליך? יש לו פאקינג את כל הרמות בקסם! הוא יכול פשוט לשגר אותך משם. אולי הוא לא רוצה לדבר על מה שקרה אבל אני חושבת שזה יהיה חכם לעקוב אחריהם. במילא אין לי מה לעשות. חיפשתי את נולג' ואחרי רגע מצאת אותנ מנמנמת על הספרייה.
"נולג'," אמרתי. "איפה איקן ומאדי?"
"במפקדה של המתנקשים." היא ענתה.
"למה?"
"כדי להוציא את מאדי להורג."
"מה?" שאלתי בפליאה ורצתי את החדר של מאדי, הכיוון שממנו הם ירדו. הדלת הייתה פתוחה. נגעתי בידית כדי לסגור את הדלת אבל הרגשתי משהו אבקתי אליה, הסתכלתי וראיתי אבקה בהיקה כזו, דקה. ירדתי למטיה בריצה ולקחתי איתי את נולג'.
"מה זו האבקה הזו?" שאלתי אותה
"סותמת רעשים."
הרמתי מנורה שבורה, המיטה של מאדי הייתה מבולגנת.. יש כמה דרכים לפרש את זה אבל עם המידע שיש לי עכשיו, זה נראה כמו מאבק.
אז התנהל פה מאבק קצר ואז מאדי ואיקן הלכו אל המפקדה של המתנקשים כדי להרוג אותה.
"מאדי כבר מתה?" שאלתי
"לא."
"היא בסדר?"
"פיזית כן, נפשית, לא."
"מישהו ראה אותם עוזבים?" שאלתי
"דומינו דול." ענתה נולג'. רצתי במורד המדרגות ויצאתי מבית המשימות וכמעט התנגשתי בדומינו.
"דומינו, ראית את איקן ומאדי עוזבים." אמרתי
"כן.. איך ידעת?" שאלה
"כי איקן בגד בנו. הוא וראש המתנקשים מתכננים להרוג את מאדי. אין לי מושג למה אבל.."
"למה את מתכוונת?" קטעה אותי דומינו
"אני באמת חושבת שכדי לבדוק את העניין, הינשולה שלי אישרה את זה." אמרתי ונעצתי בה מבט.
יאיר לפני 9 שנים ו-11 חודשים
(אני לא חושב שהינשולים אמורים לתת לך את כל המידע שקיים בעולם, אחרת זה op לגמרי.)
זאבה~ לפני 9 שנים ו-11 חודשים
(יש להם תשובות לכל השאלות. זה מה שכתוב בתיאור שלהם. ודרך אגב, אתה לא אמור לזכור שעשית סקס עם מאדי אם אתה לא זוכר כלום מה"חיים" הקודמים שלך במשחק.)
Stingray לפני 9 שנים ו-11 חודשים
("ינשולים הם יצורים מאוד חכמים ומסתוריים. יש להם תשובות לכל השאלות. טוב, לרובן.")
יאיר לפני 9 שנים ו-11 חודשים
(אם אני אציג את כל מה שויקטור סיפר לי, התגובה תהיה ארוכה פי חמש. חשבתי להקל על כולם D:)
Stingray לפני 9 שנים ו-11 חודשים
אחרי כמה זמן תחת כישוף כבילה לומדים שאין צורך לאמץ את השרירים. משהו אחר מחזיק אותך.
וברגע שהשלמת עם הדבר הבלתי טבעי הזה לגמרי, הכישוף מתבטל ואת נופלת על הפרצוף.
עוד יום כיף כאן במימד שבעים ושתיים.
איכשהוא הפרטים התחברו מספיק מהר. ג'ון שחרר אותנו ונמלט מסופר-דופר-מכובע ומהקרן הקסומה הקטלנית שלו. בבת אחת קפצנו כולם על סופר-דופר-מכובע כדי למנוע ממנו להפוך את ג'ון לתרנגולת צלויה. בין הידיים והרגליים וצעקות הכעס האוויר רטט. סופר-דופר-מכובע הפעיל קסם שהעיף את כולנו אחורה ממנו. העולם עף באוויר ונחת בבום עמום. הגב שלי כל כך כאב שלכמה רגעים יכולתי רק לנשום. לא לזוז. רק ל נ ש ו ם. אולי מההלם.
ראיתי מזוית העין את איקן נגרר על ידי סופר-דופר-מכובע, משתולל ובועט, ואת המכובע שריסקתי לו את הגב. כאילו הקארמה צורחת לי שזה לא נחמד לרסק את הגב לאנשים. הכל נראה קצת כמו סרט, משהו שלא קשור אליי.
עוד שלוש נשימות, ואני קמה.
אחת.
שתיים.
שלוש.
זינקתי על הרגליים, עד כמה שיכולתי 'לזנק'. זה היה מאוחר מדי. סופר-דופר-מכובע נעלם.
ואיקן המלחיץ איתו.

אני לא אהיה זאת שמספרת למאדי.
-----
המשימה היא זאת שהעמידה אותנו על הרגליים והעיפה אותנו למסיבה כאילו יש לנו זיקוקים בישבן. אלמלא המחשבה שניתקע במימד הזה לנצח אם אנג'ל תמות היינו ממשיכים לבהות ביער ולחכות לאיקן איש צרבת. היינו מוכי הלם שהתפרצו באלימות למסיבת יום הולדת של מליינית - כלומר נכנסנו בנימוס שקט ואטום ונעמדנו עם הקהל (מוכי הלם אחרי הכל). הנאום הפלצני של אנג'ל התמוסס לאוויר. לא קלטתי ממנו מילה. כל הקרב היה הזוי לגמרי. למה דווקא איקן? הוא הפגין מלחיצות יתרה, אבל ישנם שחקנים מלחיצים ממנו. לקחו אותו במכוון, בחרו אותו, אני בטוחה. אחרת סופר-דופר-מכובע היה רק מושיט יד ולוקח אותי.
אה, אז זה הקטע מרי? את מקנאה שלא בחרו אותך?
מה פתאום.
אבל
אולי
בעצם.
אני לא אדם נחמד.

הקול של אנג'ל הפסיק לעבוד. הרמתי את עיניי לדוכן הנואמים. הרגו אותה? אולי היא נפלה אל מעבר לדוכן. חיפשתי אותה במבטי, וראיתי איך כל האולם הגועש מסתכל אל אנג'ל מחבקת את הליוס.
מה?!?!
התאמצנו כל כך כדי שבסוף אנג'ל תפתור את זה ל ב ד?!
לעזאזל, זה עולם אכזרי.
-----

פגשנו את השאר בשולי המבנה המפואר. מותשים, מלאי הקלה וחסרי תחושה בגב ובעצם הזנב. אף אחד מאלה שנשלחו ליער לא העזו לספר שאיקן נחטף כשכולם שמחים כל כך מהצלחת המשימה. הקול של דומינו דול שלף אותי מהמחשבות.
"תגידו, מישהו ראה את מאדי ואיקן?"
כולם התמהמהו לכמה רגעים. נו באמת, זו לא אשמתנו אלא אשמת המשחק. "איקן נחטף," אמרתי "ראיתי את זה קורה. בקשר למאדי... אין לי מושג."
"רגע, נחטף?" שאלה איזו פאן אחת. דומינו דול העיפה מבט לעברה וחזרה להפנותו לנירה. לפחות מישהו ענייני.
"כן, נתקלנו בראש המתנקשים והוא..." תום משך את האש מנירה, וכנראה התחרט מיד. "אה.. פשוט חטף אותו..."
"ואתם פשוט נתתם לזה לקרות?!" היא נדהמה. היא נראתה יותר נוזפת ומאוכזבת מאשר נהדמת באמת.
"היי, זה לא כל כך פשוט," התגוננתי. מעכשיו אני לא אתן לשום כלבה שיפוטית לרדת עליי. "הוא ניטרל אותנו לגמרי!" האשמתי חזרה.
היא העבירה יד אחת בשיער ועצמה עיניים בניסיון למצוא פתרון לדבר הנורא והאיום שחוללנו. בתגובה הפניתי את מבטי הצידה לחשוב בעצמי. הפעם אני בהחלט לא אשמה. עשיתי מה שצריך והזהרתי את כולם לפני שסופר-דופר-מכובע יחסל את כולם. אני מחליטה להתייחס לקרב כאחד שפעלתי בו היטב. דומינו דול נשמה נשימה עמוקה, והודיעה בביטחון: "בואו נמשיך בתוכנית בלעדיהם. נסיים את המשימה, ואז נתפנה לבדוק מה קרה להם."
היא פקחה עיניים כדי לחורר את שלנו במבט שלה. "אנחנו לא מתפצלים שוב. זה נשמע כמו רעיון טוב נגד המתנקשים, אבל נגד הליוס זה לא יעבוד."
"את ידעת כבר מההתחלה שזה מה שיקרה, נכון?" ג'ון הראה ניצני הבנה. "בגלל זה עצבנת את הליוס!"
"דאאא!" היא אמרה. "אבל לא ציפיתי שאיקן ייחטף, ושמאדי תיעלם. תגידו מה שתגידו, אבל מאדי היא השחקנית הכי חזקה שלנו. בלעדיה, יכול להיות שאנחנו בצרות. אז תקשיב לי, ותקשיבו לי טוב. אנחנו לא הולכים להרוג את הליוס."
כמה שחקנים התלהמו ומלמלו ביניהם.
זה מיותר, נאנחתי. כל כך מיותר. התרכזתי בוילון והושטתי יד אל הקפלים שלו.
"אתם רציניים? אתם עדיין לא סומכים עליי?" דומינו דול כעסה. "אנחנו צריכים להיות הסחת הדעת. אני לא אומרת 'אל תתקפו'. פשוט תנסו להאריך את הקרב כמה שיותר. תסמכו עליי, יש לי תוכנית!"
"נשמע טוב," ג'ון אמר.
"ברור, מר מובן מאליו! נו, בואו כבר!" דומינו דול אמרה.
כולם רטנו, והקולות שלהם התרחקו. באיחור הבנתי שהם רצים משם.
עזבתי את וויליאם הוילון אהובי והלכתי להדביק אותם.

אנשים רצו כאילו זו תחרות, אבל אני לא מיהרתי. סמכתי עליהם שיעייפו את הליוס בשבילי או איזו שטות קרבית אחרת. התקרבתי אל דומינו דול ותום שהתעכבו מאחורה. התכוונתי לנצל את ההזדמנות כדי להראות קצת חברותיות, אבל הם התחילו לדבר.
תישארי מאחורה, מרי.
לא, התכוונתי לקפוץ ביניהם קול מובן מאליו. מה נראה לך?

"אממ.. רק רציתי לדעת מה התוכנית.." תום שאל, נבוך.
דומינו דול בדקה שכולם רחוקים לפניה והודתה. "התוכנית, היא למשוך זמן עד שאני אמצא תוכנית - ובינתיים לברר איפה מאדי."
העיקר שאנחנו בידיים טובות.
הוא הנהן עם פרצוף של אדם שהצטער שצדק. דומינו דול צחקה קצת, כי היא בכל זאת בת נוער מתחת לפיקסלים ורצינות כזו משעשעת אותנו. "אל תדאג, אני בטוחה שיהיה בסדר." היא הרגיעה אותו. "מאדי היא אולי השחקנית הכי חזקה שלנו, אבל היא לא היחידה שיכולה להילחם." היא קרצה לו ומיהרה להדביק את השאר. תום עמד לרגע, ואחר כך המשיך. רציתי לדבר איתו, אבל זו תהיה הודאה בציתות שלי. העדפתי לפסוע בשקט ולתהות אודות בית המשימות המוזר הזה.
המסכים נדלקו והציגו את אנג'ל, בידה האחת כמה דפים ובשנייה מיקרופון. כל השאר הפסיקו לרוץ בדרך לשליחות הקטלנית, ובהו בבלבול. התמזגתי ביניהם בשקט והרמתי את מבטי גם אני. לא באמת הסתכלתי, רק השארתי את המבט בכיוון הכללי בזמן שהנאום הפלצני של אנג'ל נמוג לאוויר סביבי.
בין האנשים בקהל תפסה את תשומת ליבי מאדי. היא לא מתה, הבחורה הזו. כשהמשקפיים ינסו לטגן לה את המוח, היא תחשמל אותם בחזרה. נדתי בראשי בהשלמה. חזרתי להעמיד פנים שאני מקשיבה, והבנתי שראיתי מישהו לידה. מה?
העפתי מבט. לידה היה לא אחר מאשר הליוס.
אה, כן, ואיזו שחקנית שאני לא מכירה.
פערתי עיניים. יש אנשים עם מזל משונה לגמרי בעולם הזה. הסטתי את המבט לעבר אנג'ל שלא מודעת לסכנה. במקביל הליוס התקרב לבמה בנחישות כשמאדי אחריו, מנסה לעצור בעדו. נדחקתי בין הקהל שרטן שנערה בעלת בגדים פשוטים כשלי העזה להתקרב אליהם. שתקו, מעצבנים. שמרתי כל הזמן על קשר עם הליוס ומאדי ואנג'ל. הוא התקרב, ואני מיהרתי יותר, אבל איחרנו את המועד. הוא נעצר. אנג'ל עצרה. מאדי נעצרה. אני נעצרתי וכמעט עפתי על הפרצוף מהעצירה הפתאומית.
פתאום, בלי שום הסבר לשחקנית מסוימת שכמעט איבדה את פניה היפות, אנג'ל ירדה מהבמה וחיבקה את הליוס.

איזה חוסר התחשבות.


השתגרנו לבית המשימות. הלכתי בצעד נחוש לעבר החדר שלי והתרסקתי על המיטה. הגב שלי נשמע כאילו הוא סובל יותר מהמיטה, אז קמתי בזהירות, מקללת וכואבת, וירדתי למטה. מד החיים שלי ירד טיפה. זה לא משהו מסוכן, כנראה אולי סימן כחול במקסימום, אבל עדיין.
מעצבן.
POLLO לפני 9 שנים ו-11 חודשים
(היי! ארוחת ערב! שמישהו יאכל את הספגטי שהכנתי ויפתח איתי שיחה XD)
Stingray לפני 9 שנים ו-11 חודשים
(הנה אני מנהלת)
ריח פסטה ורוטב התגנב לאפי. בלי לשים לב כבר הייתי במטבח, מעמיסה פסטה ורוטב על צלחת. התיישבתי מול השולחן כשמולי תום, אותו שחקן שלא יכולתי לנהל איתו שיחה קודם.
"אתה הכנת את הפסטה?" שאלתי.
מרי, שנינות מתפרצת
Lich לפני 9 שנים ו-11 חודשים
מאדי.

חיכיתי דקה, עד הרגע שבו אף אחד מהשחקנים הבחין בי ועליתי במהירות במעלה המדרגות לכיוון החדר. לרגע אחד חשתי בחשד כלפי חזרתו של איקן מהחטיפה, ושנייה לאחר מכן הכרחתי את עצמי להעלים עין ולשמוח שהוא בסדר. אך הבעת פניו המשונה הייתה חקוקה בזיכרוני והתעקשה להישאר שם עד שאבין מה פשר הדבר. בנוסף לחשדותיי, הסיפור שסיפר לא היה אמין באופן כזה שתהיתי לעצמי עד כמה טיפשים הוא חושב שאנחנו. הפרטים שהזכיר כלל לא היו קשורים אחד לשני, "העינויים" שחווה כלל לא היו אמינים בהתחשב לעובדה שהוא נראה טוב יותר מדומינו דול כשהיא שמחה. והחלק עם הליוס. הליוס שלבש ברדס והציל את איקן, אותו ההליוס שהיה באותו הרגע מחובק עם אנג'ל מסיבת יום ההולדת שלה. שום דבר ממה שאמר לא נשמע הגיוני, אם הייתי צריכה לבחור בין ההיגיון מהסיפור של איקן, לבין רמת ההיגיון שאנונימוס משחק את כל המדריכים של הקומות באותו הזמן – האופציה השנייה אולי הייתה נשמעת הגיונית יותר.
"אני יכול להיכנס?" קולו של איקן הסיט אותי ממחשבותיי, הוא נשען על הקיר סמוך לדלת ועל פניו הבעת חיבה מאולצת מה שגרם לי לדאוג קצת.
"ממש לא, תיכנס." חייכתי אליו את החיוך הכי פחות מזויף שיכולתי לגייס באותו הרגע.
נכנסו לחדר, איקן עמד מול הדלת בזמן שסגר אותה באיטיות מחשידה. רציתי להתעלם מכל זה, אבל זה היה יותר מידי בולט, כאילו הוא לא מכיר אותי מספיק טוב בכדי לדעת שמשהו מוזר עובר עליו.
שקעתי לאחור בכיסא של שולחן העבודה ונמנעתי מלהביט בו עד לרגע שהתיישב על קצה המיטה שלי והביט בי.
"אז מה רצית לשאול?" תהיתי לעצמי אם זה היה מעליב לומר, ואז שאלתי את עצמי למה חשבתי שהוא רוצה לשאול משהו. אבל לפי הבעת פניו הבנתי שהשאלה שלי היא בדיוק מה שהוא היה צריך באותו הרגע.
"רק רציתי לשאול אותך שאלה אחת," לפני טון דיברו כבר הבנתי שמשהו לא טוב קורה. "למה?"
גירדתי בעורפי, "למה אתה מתכוון?"
לא ידעתי עד כמה השאלה הזאת תעצבן אותו אם כי באותו הרגע הבנתי. "או! אתה יודעת בדיוק על מה אני מדבר, כלבה בוגדנית!"
ההבעה הטיפוסית שהייתה לי קודם לכן התחלפה בהבעה של ילדה קטנה פוגשת ברוח רפאים. קמתי מהכיסא כי באותו הזמן איקן התקרב אלי, נרתעתי מעט ופלטתי גמגומים חסרי פשר שהיו אמורים להרכיב את השם שלו. "אני לא מבינה ע-על מה אתה מדבר."
איקן תפס את מנורת הקריאה וניפץ אותה בפראות על פני השידה, רסיסים עפו לכל עבר, הוא לקח את השלד של המנורה והפנה אותו לעברי באיום. "ועכשיו את זוכרת? זוכרת מה שעשית לי?! שרצת בדם קר את ההורים שלי! חלאה שמנה, כיעור מגעיל. תירוץ עלוב לאישה. את זולה, את מגעילה, את כלבה בוגדנית שלא מגיע לה לחיות! את יודעת את זה?! הא?! תירוץ מגעיל לאישה. אני לא מאמין שהכנסתי את הפין שלי לתוכך! חתיכת לחם עבש שמנמנה."
איקן נראה על סף איבוד שליטה. סליחה, הוא כבר עבר את השלב של איבד שליטה. השאלות התפוצצו במוחי כמו זיקוקים, כל מילה שהוציא מפיו לא נשמעה הגיונית בעליל. הוא התנהג כמו בנאדם שזה עתה ברח מבית משוגעים.
זה לא איקן.
לפתע אגרוף הוטח בפני ופגע בעיני השמאלית, מעדתי על הרצפה סמוך למיטה והשמעתי אנקה חלושה. איקן התנשא מעלי, לא משנה כמה פעמים הוא יפגע בי, רק דבר אחד היה בטוח, המוח שלי מעולם לא היה מרשה לעצמו לשלוח לי פקודה שתפגע בו פיזית.
זחלתי במהירות לעבר הדלת ותפסתי בידית, כל ניסיות הפתיחה שלי נכשלו. הרגשתי חלשה ומבולבלת, לא יכולתי לחשוב אפילו לרגע. ואז פלשבק תקף אותי. יער, חושך, גשם, אדמה בוצית, יללות. נירה, איקן, תחרויות, עצים.
עצים. עצים אנושיים. עצים מפלצתיים ורצחניים. הטראומה הכי גדולה שחוויתי עד היום.
ידיים נכרכו בחוזקה סביב מותני, מושכות אותי לאחור. שנייה לאחר מכן הייתי שרועה על המיטה, איקן מעלי, שלד המנורה בידו ואני לא יכולתי לעשות דבר. אם הייתי מנסה לברוח הוא היה מקדים אותי, ואת האופציה שעלולה לפגוע בו ביטלתי מידית.
איקן הטיח את שלד המנורה על פני ולאחר מכן אגרוף נוסף, מה שהספיק ליצור חבורה בולטת בעיני השמאלית. רציתי לצעוק לו שיפסיק, אבל כבר הייתי כנועה לגמרי, כאב לי פיזית ונפשית. לא הצלחתי לחשוב מה יכול האינטרס שלו בכל זה. "אתה לא האיקן האמתי, הוא לעולם לא היה עושה לי את זה." קולי רעד. שנאתי את חוסר האונים הזה יותר מששנאתי את מי שגרם לאיקן לעשות לי את זה.
"כן! זה האיקן האמיתי! האיקן שסוף סוף זוכר את העבר שלו,את הדרך שבה רצחת את ההורים שלו! כלבה מדמסיה. את איך שעבדת עליי עם הקסם המטומטם שלך! זה האיקן האמתי. זה מה שיצרת! זונה מגעילה וחסרת ערך, תסתכלי על עצמך."
בשלב הזה התחלתי לחשוב שאולי חלק מהסיפור שלו נכון. אולי ראש המתנקשים איים עליו ועינה אותו כדי להגיד לי את הדברים האלה, כדי לפגוע בי. אך למרות זאת, הדברים שסיפר לשחקנים, הדברים שהוא אומר לי, אין שום קשר, אין טיפת היגיון.
איקן השליך עלי מגבת. "תנגבי את הדמעות מותק, ראש המתנקשים בדרכו לכאן ממש, ואם את לא רוצה למות כדאי שלא תגידי מילה אחת אפילו, ותזרמי איתי. עכשיו קומי."
עשיתי כדבריו וקמתי בחוסר רצון מהמיטה, הוא פתח את הדלת בבעיטה ותקע בי מבט נוקב לאורך כל הדרך שלנו למטה. הבנתי שהוא לא רוצה שיראו את החבורה על עיני השמאלית, לכן הרכנתי את ראשי ונמנעתי מלהביט בשחקנים שחלפו על פני במסדרון.
כשהגענו למטה כל המבטים פנו אלינו, תהיתי אם הם שמעו את המהומה בחדר, אך לאכזבתי הם נמנעו מלהביט בי וחזרו לעסוק בדבריהם. ואז חזרה התקווה ברגע שעיני פגשו בנעלי האולסטאר המוכרות של דומינו דול, שנייה לאחר מכן שמעתי את קולה.
"אז, איקן, לאן אתם הולכים?" יכולתי להישבע ששמעתי חשד בקולה.
באותו הרגע התכוונתי להרים אליה את מבטי אך עיני נתקלו במבטו של איקן, סבר פניו היה חמור ביותר ומחשבתי הראשונה הייתה שכדאי שאשתוק לפני שמשהו לא טוב יקרה.
הוא חייך אל דומינו דול בחיבה. "אממ, השמש יפהפה היום ויש מזג אוויר מעולה, חשבנו לצאת לטיול קטן בשוק. אני ומאדי לבד." הוא הדגיש את המילה האחרונה כדי לרמוז לדומינו דול עד כמה היא לא רצויה איתנו. במצבים אחרים לא הייתי רומזת אפילו לדומינו דול לא ללכת איתנו, מספיק שהייתי תוקעת בה מבט מאיים היא הייתה מבינה. אבל במצב הזה ייחלתי שהיא תתעקש לבוא.
הנהנתי בשקט על מנת לאשר את דבריו של איקן. דומינו דול לא הראתה שום חשד כלפי הדבר, היא רק הנהנה במרץ וחייכה. "אוקי, תחזרו בקרוב לפני שמחשיך."
כשיצאנו מבית המשימות השתגרנו לקומה הרביעית, עמדנו על סף הכביש ברגע שמכונית שחורה חנתה מולנו. איש מוכר, שאותו זיהיתי בתור עוד מתנקש כפיל, יצא מהמכונית ושאל אותנו אם אנחנו איקן ומאדי, איקן הנהן לחיוב ובלית בררה נכנסתי למכונית, לא מודעת כלל לאן לוקחים אותי ומה מצפה לי.
לאט התיישרתי במקום ומתחתי את צווארי, חשקתי שיניים בתגובה לכאבים שפילחו את גופי והסבתי את ראשי לחלון, התחלנו לנסוע לפני חצי שעה, כעת עמק גדול נפרס מולי. לעיני נוף של גבעות מכוסות עשב שצבעום ירוק עז ושמיים כחולים שהתפרסו על לאינסוף. מידי פעם הצצתי באיקן ושלחתי לו מבטים כועסים, בתגובה לכך, הוא חייך לעצמו בשביעות רצון.
לאחר כמה דקות של שקט ברכב השחור, הגענו למתחם נטוש באמצע שום מקום. חלונות רעועים, צבע לבן שמתקלף שחושף לבנים חומים וצמחים מטפסים. דלת העץ הקשיחה נפתחה בתנופה וממנה יצא איש שאותו זכרתי כאחד המתנקשים שהציעו להליוס להתנקש באנג'ל, הוא קיבל את איקן בברכה כאילו הם מכירים שנים ואז הביט בי. "עבודה נפלאה איקן." הוא סקר את פני ואז את גופי, הילה חזקה של קסם עטפה אותו. הוא ללא ספק ראש המתנקשים.
שנכנסו למתחם הנטוש הבנתי שאין טעם להיאבק בראש המתנקשים ברגע שהוא קשר אותי לכיסא, מי כמוני יודעת עד כמה זה מסוכן להתעסק עם בעלי כל הרמות בקסם, רק אז הבנתי שזה אותו הויקטור שאיקן סיפר עליו.
"אתה לא תחמוק מזה," ניסיתי לאיים עליו. "איקן האמיתי יציל אותי, אתה יודע את זה."
ואז שניהם פרצו בצחוק.
"אני לא מבינה מה כל כך מצחיק פה."
ויקטור התקרב אלי, חיוך פראי מרוח על שפתיו. "מה שמצחיק פה הוא שזה איקן האמיתי! את ממש מטומטמת כנראה."
"ככה גם אני אמרתי לה, אבל היא עדיין לא מבינה את זה, אני מניח." התערב איקן ושילב את ידיו.
אבל אני הבנתי הכול ממש באותו הרגע שפגשתי את ויקטור. הוא השתמש בקסם יצירה והשתלט על המוח של איקן, על מנת לגרום לו לחשוב שהוא חי בעולם אמיתי לחלוטין - שאני רצחתי את ההורים שלו בדם קר.
"לא, זה אולי איקן האמיתי, אבל הוא תחת השפעתך קסם שלך, אני בטוחה. הוא לעולם לא יעשה לי את זה." הטחתי את המילים בפניו.
ויקטור כנראה לא הרשה לעצמו לתת לי להמשיך לדבר. הרגשתי את קסם החולשה מחלחל לגופי, לא ידעתי מה האינטרס של ויקטור בכך שהוא מתכוון להרוג אותי. לא ידעתי איך הוא מכיר את איקן ואותי ומדוע אנונימוס מניח לו להרוג אותי ללא שום סיבה. כמובן שלאנונימוס לא יהיה אכפת ממני בהתחשב לעובדה שאנחנו יותר מאלף שחקנים, אבל דבר אחד ידעתי, הרגשות של איקן חזקים יותר ולא משנה באיזה קסם ישתמשו עליו. זה היה מנחם לחשוב ככה, ממש שנייה לפני שהתעלפתי.
יאיר לפני 9 שנים ו-11 חודשים
(תגובת מעבר, לכן היא קצרה יותר).
עכשיו היא כבר התעלפה. זה הולך מעולה בשבילי. ויקטור עומד לידי, בוחן את מאדי. הוא שם עליה אבקה צהובה, שהמסתוריות שלה כמעט יותר גדולה מהזוהר שנפלט ממנה.
"זה כדי שהיא לא תתעורר". הוא אמר בקול הקר הרגיל.
"לנצח?" שאלתי בתמימות, חיכיתי כל כך הרבה זמן כדי להרוג את מאדי, כדי לנקום את מותם של הוריי, והיא פשוט תמות מאבקה צהובה?
"לא, לא. ממש לא. זה רק לוודא שהיא לא "תברח" לנו. אם אתה מבין את כוונתי.
"אבל יש לך 72 רמות בקסם.. ומערכת אבטחה חסרת תקדים, שלא לדבר על שמירה. כפי שאתה יודע, טירה נחשבת מוגנת רק בהתבססות על מספר השומרים פה, ומסתבר שצריך רק 40 שומרים, כדי לשמור על הטירה. "
"לא, לא. תבטח בי." הוא אמר, מנסה להרים את הקול. לא התנגדתי, אבל זה נראה מעט חשוד. כלומר, הוא גדיל אותי, הציל אותי. אני חייב את חיי אליו. אבל מהצד השני...משהו כאן מרגיש לא טבעי. כל רגשות השנאה שלי אל מאדי, מותנו. אני מסתכל על מאדי, מעולפת על הכיסא. ובאותו זמן אני מרגיש דאגה.
דאגה.
לאדם שרצח את הוריי, שמהלל את התדמית/ממלכה הדמסית. אותו אדם שרימה אותי בלי בושה. אותו אדם שאני עד לפני 10 דקות. שנאתי יותר מכל דבר בעולם. ועכשיו? אני דואג לה. משהו כאן לא הגיוני. משהו כאן לא מסתדר. אני מסתכל על ויקטור, ורואה את המבט המרושע והקר על הפנים שלו. הוא לא מזיז שריר, ובכל זאת מצליח להשקיט את הדרך. אני מתחיל לפחד. מה קורה לי? מה ההרגשה הזאת? לא. העולם התהפך פתאום, אני פוחד מיקטור ודואג למאדי? איך זה הגיוני?
מאדי, אני זוכר את היא הערימה עליי, אני לא אתן לזה לקרות שוב. זהו, זה הקסם שלה, זה ההסבר הגיוני היחיד. היא מכשפה נתעבת. ויש להרוג אותה.
"אני אתן לך את הכבוד". ויקטור אומר לי, ומחייך. הוא מוציא מכיסאו פגיון דק, שכתוב עליו השם: "אנונימוס". אני תופס את הסכין ומתקרב אל מאדי. זהו זה, הרגע הגיע. מקומה של מאדי נסגר. כאן אני מסיים את חוב הדם שהיא במו ידיה קבעה.
אני מתקרב אל מאדי עם הפגיון.
"אל תעשה את זה איקן." נשמע ברעש מאחוריי. דומינו דול עומדת בפתח הדלת המתכתית. מחכה.
נטוטו לפני 9 שנים ו-11 חודשים
"הולכים לאנשהו?" שאלתי את איקן כשהוא ומאדי סוף סוף ירדו. מעט חשד היה בקולי, אך ניסיתי להסתיר זאת כמיטב יכולתי.
לא חשדתי באיקן עד לרגע שבו הוא פתח את הפה. לא הופתעתי לגלות שהוא שרד. איקן חזק ונחוש, ורק טיפש יזלזל בכך. אבל כל שפת הדיבור שלו הייתה שונה מבדרך כלל, למרות שהוא ניסה להסתיר זאת. היו לחץ וחוסר סבלנות בדבריו. אלה לא רגשות שהייתי מצפה להם מאדם שבדיוק חזר הביתה. אם כבר, הייתי מצפה להם מאדם שנכנס לגוב האריות.
ושאני אפילו לא אתחיל לדבר על הסיפור שהוא סיפר! מבלי להתמקד יותר מדי בשאלת ההיגיון שבסיפור (יכולתי לחשוב על כמה הסברים שיהפכו את הסיפור להגיוני, אבל יכול להיות שזה סתם הדמיון שלי), המילים שבהן בחר גרמו לי לפקפק בכך שזה בכלל אותו איקן שהיה איתנו מהקומה הראשונה.
ואיך שהוא הסתכל על מאדי... בעינים נוצצות, מבט עז שיכול להתפרש כאהבה או שנאה כאחד. אני מבינה שהם ממש אוהבים אחד את השני, אבל המבט הזה פשוט העביר בי צמרמורת.
מאדי. ראיתי אז שהיא חושדת בו. לשבריר שנייה היא צמצמה את עיניה במה שניתן לטעות ולחשוב שהיה מצמוץ, אבל מתוך היכרות של שנים ידעתי שזה חשד. ולמרות זאת היא הסתכלה עליו במבט מלא תקווה, כאילו ניסתה לשכנע את עצמה שהכל בסדר. חשבתי לדבר איתה, להזהיר אותה, להגיד לה שהיא לא היחידה ששמה לב שמשהו מוזר קורה אז שתיזהר - אבל פחדתי להתקרב לטריטוריה הזאת. השלמנו רק לפני כמה ימים. הייתי בטוחה שאם אני רק ארמוז לה משהו על איקן היא תתחיל להשתגע שוב. במקום זאת, החלטתי רק לפקוח עין מרחוק.
"אמ... השמש יפהפה היום ויש מזג אוויר מעולה, חשבנו לצאת לטיול קטן בשוק. אני ומאדי לבד." הייתה תשובתו.
הרמתי גבה בשעשוע למשמע דבריו. 'השמש יפהפה', 'טיול קטן בשוק'. משהו מוזר קורה פה. בפעם האחרונה שראיתי את מאדי בשוק, היא הייתה עסוקה בלנסות לא לחנוק את מייקי, שהתעקשה שהיא פיה. רק המחשבה על הסיכוי לפגוש שוב את מייקי יכולה להרתיע את מאדי. אין מצב שהיא הייתה מסכימה ללכת לשם, מכל המקומות.
מבטה המושפל נראה כמו הסכמה למחשבותיי. חיפשתי את אישורה, מצפה שהיא תגלגל עיניים ותסנן איזה משפט עוקצני. במקום זאת היא הנהנה קלות, מבלי להרים את עיניה. התנהגות מאוד לא טיפוסית למאדי, אבל נראה שאיקן מנסה לכפות על כך. אמרתי 'מוזר'? עכשיו אני מוסיפה את המילה 'להחריד'. מה לעזאזל קרה שם למעלה?
"אוקי," אמרתי, ואז הוספתי "תחזרו בקרוב לפני שמחשיך." בטון נורמלי, כאילו זה מובן מאליו שאני אומרת משפטים כאלה למאדי. ניסיתי לרמוז לה במשפט הזה שאני מודעת לה שמשהו מוזר קורה כאן, ושאפקח עליה עין. אני מניחה שזה לא יהיה מובן לשאר השחקנים, אבל התפללתי שמאדי מכירה אותי מספיק טוב כדי להבין. אף פעם לא פחדתי מהחושך. גם בחיים האמיתיים, שתינו בהחלט יודעות להגן על עצמנו כמו שצריך, מכאן שמעולם לא ייעצתי לה לחזור לפני שמחשיך. הרעיון שאני אגיד למאדי מתי לחזור כשלעצמו נראה מגוחך. היא לא אוהבת את זה, בלשון המעטה.
אז אחרי שמאדי ואיקן הלכנו להם, אני הלכתי לספריה הריקה. הוצאתי את המפה שלי והתבוננתי בה בריכוז. מיליוני קודים ריחפו בראשי, ואני שדרגתי את המפה לפי רצוני בעזרת מחשבתי בלבד - תכונה חדשה שפיתחתי. זה לקח מעט זמן, אני מודה, אבל בסופו של דבר יצרתי מפה שיכולה להתחקות אחרי כל שחקן במימד. לפחות, כל עוד אני יודעת את שמו.
עקבתי אחרי מאדי ואיקן. הם היו בקומה הרביעית, והתקדמו ממש מהר בשבילים המסומנים - שבילים שזכרתי אותם לכבישים.
הוא אמר שהם הולכים לשוק.
זה כל מה שהייתי צריכה שביל ללכת לעקוב אחריהם יותר מקרוב. הרבה יותר קרוב. סגרתי את המפה והיא נעלמה מידיי וחזרה לרשימת החפצים שלי. הסתובבתי לאחור במטרה לצאת מהספרייה, מנסה לשלוט בפעימות לבי אשר הכפילו את מהירותן מדאגה פתאומית שאחזה בי, וכמעט נתקלתי בנירה. נבהלתי ופלטתי משהו שנשמע בין ציוץ לצווחה, ואז התנצלתי על שלא ראיתי אותה ופניתי להמשיך במסלולי.
"דומינו"
קפאתי לרגע, ואז הלכתי שני צעדים לאחור ונעמדתי מולה.
"ברור לך שאני באה איתך, נכון?" היא שאלה בידיים שלובות.
הסתכלתי בה לרגע בהבעה קפואה, תוהה במעורפל כמה זמן היא עמדה מאחוריי ולא שמתי לב. בראשי ריחפו כל הסיטואציות האפשריות שיכולות להיגרם על ידי הוספתה לתוכנית ההצלה שלי, ובסופו של דבר החלטתי שהיא יכולה לעזור יותר משהיא יכולה להזיק.
"אנחנו יוצאות עכשיו." אמרתי כהסכמה.
היא הנהנה אליי בתשובה ויצאנו מהספרייה לכיוון דלת הכניסה. אף אחד לא שאל אותנו דבר כשראו אותנו יוצאות מבית המשימות.
כשהופענו בקומה הרביעית, נירה שאלה "מה עכשיו?"
הסברתי לה את חלקי התוכנית המעטים שהתחילו להתגבש בראשי "אני אשנה את נקודות הציון שלנו קרוב לאיפה שמאדי ואיקן נמצאים. אנחנו נצטרך לשמור על השקט - ברצינות, אל תתקפי ישר. קודם נתגנב לשם ונברר מה קורה, רק ליתר ביטחון, ואם זה משהו רציני נתערב." אמרתי. התחלתי להתרגל לכל עניין הסמכות הזה. או שזה רצינות? לא יודעת. בשניהם לא היה לי יותר מדיי ניסיון עד שנכנסתי למשחק.
"בסדר" היא השיבה.
הצצתי שוב במפה כדי לבדוק איפה הם עכשיו. נראה שהם נעצרו. לא ידעתי אם זה טוב או רע, אבל זה בהחלט מקל על משימת החילוץ הקטנה שלנו. המפה התפוגגה באוויר ואני עצמתי את עיניי לרגע בריכוז.
רגע לאחר מכן כבר לא היינו שם.
POLLO לפני 9 שנים ו-11 חודשים
אנשים התחילו להגיע בקבוצות למטבח, מליסה הגיע ראשונה והתיישבה מולי.
"אתה הכנת את הפסטה?" היא שאלה.
"לא, סתם קראתי לכם לארוחת ערב וסידרתי את השולחן" אמרתי וחייכתי.
היא האדימה קלות והתחילה לאכול את הספגטי.
גם אני אכלתי, והוא יצא לא רע בכלל. בעצם, מתי ספגטי יוצא לא טוב?
אחרי שתי דקות כולם ישבו מסביב לשולחן ואכלו. שמתי לב שארבעה כיסאות נשארו ריקים.
איקן ומאדי יצאו לפני כמה זמן, אבל גם דומינו ונירה לא נכחו.
טוב, אני מקווה שזה לא משהו מיוחד.
"אז.. היה יום קשה, הא?"
זאבה~ לפני 9 שנים ו-11 חודשים


נירה-

נכנסתי לבית המשימות, לא יודעת ממש למה אבל ידעתי במעורפל שאני צריכה איזושהי עזרה כדי לחלץ את מאדי ואיקן מהאיש הזה.
נו באמת.. אני מתחילה להרגיש שהם מצפים שאציל אותם בכל הזדמנות. כאילו מה, הם חייבים להיקלע בצרות? אבל משהו לא בסדר כאן.. לא ממש בטוחה למה.
כמעט נתקלתי בדומינו כשהיא סגרה את החלונית שפתחה. ראיתי את הבזק של השמות של מאדי ואיקן.
היא קמה במהירות וכמעט נתקלה בי כשהיא נבהלת מהיותי בדרכה. מוזר..
היא התנצלה בהיסח דעת אבל כבר ידעתי למה היא לא מרוכזת.
"דומינו" אמרתי. היא קפאה לרגע וחזרה כמה צעדים כדי להביט בי.
"ברור לך שאני באה איתך, נכון?"
נראה שהיא שקלה רגע את האפשרויות לפני שענתה בחיוב.
אחרי שיצאנו מבית המשימות דומינו פתחה שוב את המפה. אז צדקתי, אלא באמת מאדי ואיקן.
הבטתי בדומינו עוצמת את עיניה, השארתי את שלי פקוחות. אחרי רגע הכל נהפך לאור בצבעים בהירים וכהים ולפתע היינו מול מאדי שישבה על הכיסא מעולפת, איקן מחזיק פגיון שהשם של אנונימוס עליו וראש התמנקשים לידו עם אחד הפרצופים הכי דביליים שראיתי בחיי. הנחתי את ידיי על החרבות והבטתי בהם. מוכנה להסתער בכל רגע.
"אל תעשה את זה איקן," אמרה דומינו. מצמצתי בהפתעה והורדתי יד אחת מהחרב אבל לא רחוק מידי, היד השנייה נחה עתה בנינוחות על החרב. הבטתי במתרחש.
Stingray לפני 9 שנים ו-11 חודשים
"כן. אתם תמיד כל כך... נלהבים כאן?" עניתי. התכוונתי לומר "משוגעים" במקום "נלהבים", אבל אפילו אני ידעתי שזה לא חכם להגיד דבר כזה. סובבתי עוד קצת פסטה על המזלג. אני מתגעגעת לאורז.
נטוטו לפני 9 שנים ו-11 חודשים
הצצנו מבעד לדלת החדר הפתוחה. או לפחות, אני הצצתי. נירה רק הביטה בי במבט מלא תוכחה, מבט שאומר 'אנחנו בהחלט צריכות להתערב!', ובו בזמן 'למה את מחכה, לעזאזל?!'. התעלמתי ממנה והמשכתי להתבונן במתרחש. מאדי מעולפת, ואיקן מדבר עם ראש המתנקשים. אבל משהו אחר לא בסדר. ראש המתנקשים הזה.. יכול להיות שהוא..?
ראש המתנקשים, אותו איקן כינה 'ויקטור', צעד לעבר דלת החדר. נירה ואני מיהרנו להיצמד לקיר הנגדי ולהיבלע בצללים. הוא הגיע לסף, עבר אותו ו.. נעלם.
זה לא הפתיע אותי. להפך, זה אישר חשד מסוים שהיה לי מהרגע הראשון שראיתי את ויקטור הזה - לפני חמש דקות בערך. מיהרתי לחזור ולהציץ מעבר לדלת. ראיתי את איקן, שעמדי מול מאדי המעולפת, סכין בידו והבעה ספק מבולבלת ספק מטורפת על פניו, כאילו הוא נמצא בקונפליקט עם עצמו. לא נראה שהוא בכלל שם לב למשהו מוזר.
"דומינו!.." נירה לחשה אליי בעיניים פעורות. החוויתי בידי לעברה, כאומרת 'רק עוד רגע'. עוד קיוויתי שאיקן יצליח לעצור בעצמו, אבל במקום, הוא הרים את הסכין - נראה שהוא הגיע להחלטה. לא יכולתי לחכות יותר.
מיהרתי לתוך החדר ונעצרתי ליד הדלת, "אל תעשה את זה, איקן!" ציוויתי עליו בהבעה קפואה, מנסה לשמור על קור רוח. הוא הרים את מבטו אליי בעיניים פעורות מבהלה. מעט זיעה נטפה על מצחו.
"את.." הוא מלמל.
"אתה לא רוצה לעשות את זה איקן, תאמין לי. זה לא אתה." אמרתי לו בשלווה והבטתי לתוך עיניו בלבד. הודעה הופיעה מול נירה שלמרבה המזל עדיין הסתתרה מחוץ לחדר: תקחי לו את הסכין.
הבעה כועסת הופיעה על פניו של איקן "זה כן אני! זה איקן האמיתי!" הוא הניח את שתי ידיו על חזהו כדי להדגיש את דבריו. "עכשיו, כשהזיכרונות שלי שבו אליי, אני אזכה בנקמה! תאמיני לי, אני מאוד רוצה לעשות את זה!" עיניו נצצו מטירוף. הוא הסתובב בחזרה אל מאדי, והריב שוב את הסכין מעל לראשה.
נירה הגיבה מהר. היא רצה אל תוך החדר והפילה את הסכין מידו. מרוב הפתעה הוא בכלל לא נלחם. הוא בהחלט לא עצמו היום, ויש לי תחושה שאני יודעת בדיוק למה. איקן ניער את ראשו וניסה לחטוף בחזרה את הסכין, אבל נירה שלפה אותה לעברו באיום, כמבהירה שהיא יודעת להשתמש בה.
"שלא תחשוב על זה אפילו." היא סיננה מבין שיניה.
הוא הביט לכל הכיוונים בחיפוש אחר דרכי מילוט, אבל נירה ואני עמדנו משני צדדיו כך שלא היה לו סיכוי. הוא נראה לחוץ, כאילו הוא מחכה למישהו.
"למה אתן תומכות בדמסיה?" הוא שאל. נירה נראתה מבולבלת. הבטתי בו בעיניים מצומצמות למחצה, תוהה מה זו ההרגשה שהרגשתי עכשיו, כי ברגע שאמר את המילים הרגשתי התערבות מבחוץ. משהו.. לא יודעת איך להסביר את זה.
"הוא לא יבוא." אמרתי, מתעלמת משאלתו ומהחשדות שלי "הוא הלך, והוא לא מתכוון לחזור. אין לך סיבה למשוך זמן בדיבורים."
"לא!" איקן התעקש "הוא יבוא להציל אותי, וכשזה יקרה אף אחד לא יוכל להציל אותה!" הוא אמר, אבל לא נראה שבאמת האמין במה שאמר.
"אולי אתה צודק, והוא באמת יבוא. אבל אל תשלה את עצמך: הוא לא יבוא בשבילך." נשמתי עמוק וניסיתי להשתיק את מחשבותיי. "אני עומדת לשגר אותנו לבית המשימות עכשיו, וכדאי מאוד שתתנהג יפה."
הוא נראה מבועת, שוב הסתכל לכל כיוון וניסה לחשב דרכי מילוט. בסופו של דבר, האידיוט בחר לעשות את הדבר הצפוי ביותר שיכל לעשות - הוא זרק עליי כיסא וניסה להסתער על נירה, שעמדה ליד החלון.
נו באמת. את הכיסא העלמתי בתנועת יד קלה, כמו שמעיפים זבוב מעצבן. בינתיים, נירה ניטרלה אותו סופית. זו הדרך שלי להגיד שהיא הצליחה איכשהו לתת לו בוקס בבטן, לקשור אותו בחבל שהתרתי ממאדי והשלכתי לעברה, ולצאת מזה ללא פגע כלל. פניתי להעיר את מאדי. היא נראתה מאוד מבולבלת, כאילו קיוותה שכל זה היה רק חלום רע.
"אני מצטערת מאדי, אבל בואי נחכה עם השאלות עד שנגיע לבית המשימות." אמרתי לה בעדינות. היא הרימה אליי את מבטה, ורק אז הבחנתי בחבולה שבעינה. אז זו הסיבה שהיא לא הרימה את ראשה..
פניתי לאיקן "אז כמו שאמרתי, אני אשגר אותנו עכשיו לבית המשימות, ואתה תתנהג יפה כדי שאני אוכל להסביר לך.. לא, לכולכם - מה קורה פה." דיברתי אליו לאט, כמו שמסבירים משהו לילד קטן בפעם העשרים.
הוא שתק והסיט את מבטו ממני. טוב, כמו שאומרים - שתיקה כהסכמה.
"אני משחררת אותו," אמרה נירה וחתכה במיומנות את החבל עם הסכין. איקן שפשף את מפרקי ידיו אבל לא עשה שום דבר חשוד. הבטתי במאדי באזהרה, רומזת לה להסתיר את פניה שוב. היא עשתה לי פרצוף ואז עיוותה את פניה בכאב. הסטתי את מבטי ממנה כדי שלא תראה כמה שאני דואגת לה.
עצמתי את עיניי, ושיגרתי אותנו משם.
-------------------------
כעבור דקות אחדות ישבנו בחדר שלי. כשהגענו, כולם היו מאוד שקועים באוכל עד שלא ממש שמו לב שהגענו. ובכל זאת רציתי להראות להם שאנחנו כאן, כדי שלא יתחילו לדאוג או משהו. ביקשתי מנירה ללוות את איקן ומאדי לחדר שלי, והלכתי לחדר האוכל בו כולם - או כמעט כולם, לא ספרתי ממש - התאספו.
"היי כולםםם!" חייכתי "תום, היום היה התור שלך במטבח לא? אתה הכנת את זה?? דווקא נראה טעים, יש לך פטנציאל! יודע מה? אנחנו צריכים מתישהו להרוס ביחד את המטבח - זאת אומרת, להכין לכולם אוכל.." אמרתי בקלילות, ואז כחכחתי בגרוני והוספתי "אממ.. אני ו.. מאדי, איקן.. וגם נירה, עולים לחדר שלי לקצת זמן. תשמרו לנו קצת, טוב?" אמרתי את השמות כאילו אני מנסה להיזכר בהם, ותוך כדי ספרתי עם אצבעותיי את השמות.
מלמולי 'אוקי' ו 'כן, בטח..' נשמעו מכל עבר.
"יופי!" חייכתי ויצאתי מחדר האוכל תוך שאני קוראת "אז ביי לכם!..."
עליתי במהירות ובשקט למעלה ונכנסתי לחדר שלי, שם איקן, מאדי ונירה כבר התמקמו לגמרי. איקן עמד ליד החלון, שעון לקיר בידיים שלובות ובהבעה חסרת סבלנות. מאדי ישבה על קצה המיטה שלי והתבוננה בפליאה על שאר החדר, אבל נראתה מתוחה יחסית לבדרך כלל. נירה, לעומתם, נראתה מאוד נינוחה. היא ישבה על הכיסא שליד שולחן הכתיבה שלי, וקראה מהמחברת שלי. באתי מאחוריה וחטפתי אותה מידה. היא הסתובבה אליי במהירות.
"אני לא חושבת שזה יעזור לך אלא אם את יודעת שפות תכנות." אמרתי בקלילות, בטון הרגיל שלי.
"אבל היה כתוב שם משהו גם על חלום שחלמת - " היא הפסיקה לדבר למראה פניי, שהחווירו לגמרי. עד שהצלחתי לשכוח מהחלום הזה..
"עיצבת את החדר כדי שיראה כמו החדר שלך בבית..?" מאדי שאלה, קוטעת את מחשבותיי.
"כן," הודיתי במבוכה "לא שמת לב עוד קודם?"
"לא נכנסתי לחדר שלך עד היום." היא השיבה.
"באמת?" קימטתי את מצחי בבלבול. מוזר. עכשיו כשאני חושבת על זה, היא באמת אף פעם לא נכנסה פנימה, רק עמדה מחוץ לדלת.. כל כך מוזר.
"אני לא יודע מה איתכן, אבל אני רוצה לקבל תשובות." אמר איקן.
"נכון דומינו, הבטחת שתספרי לנו." נירה אמרה.
"אוקי אוקי!" השבתי "אבל קחו בחשבון שזה יכול להיות ארוך. אממ.. מאיפה להתחיל?" התיישבתי על המיטה לצד מאדי וחשבתי לרגע, ואז המשכתי. "קודם כל, אני אגיד לכם את זה: ראש המתנקשים הוא לא מדריך, אלא שחקן." עקבתי אחרי הבעות הפנים של מאדי ונירה משתנות לתדהמה מוחלטת. איקן, לעומתן, נראה כועס. מיהרתי להמשיך לפני שיספיק להגיד משהו טיפשי, "איקן, חכה. עוד רגע תבין הכל. עכשיו - מאדי ונירה, אני מדברת אליכן; ריכוז בבקשה - אני בטוחה שאתן תוהות איך יכול להיות ש.. איך קראת לו, איקן? ויקטור? אז איך יכול להיות שויקטור שחקן, אם הוא היה במשימה לעליית קומה. אז תנו לי לספר לכן משהו על ויקטור היקר שלנו - הוא האקר. אם אני לא טועה, הוא האדם היחיד חוץ מאנונימוס שיכול להתנתק מהמשחק בלי למות. מאיזו שהיא סיבה, הוא רוצה לפגוע בך, מאדי, והוא לקח את איקן בשביל זה. למה דווקא איקן? אני לא יודעת. אולי בגלל שהוא קרוב אלייך ויהיה לו קל להגיע אלייך. אבל מאדי," הפסקתי לרגע כדי לקחת אוויר, "קחי בחשבון שזה אומר שהוא עקב אחרייך. אחרת הוא לא היה יודע שאתם ביחד. כולנו נצטרך להיזהר מאוד מעכשיו."
"את רומזת ש - " מאדי התחילה להגיד, אבל אני קטעתי אותה.
"שאלות אחר כך! תנו לי לסיים קודם. אז איפה היינו? אה, איקן. אז כן, בעיקרון ויקטור שתל בו זיכרונות מוטעים. אני יכולה להרגיש משהו בין הקסדה שלו לבין המציאות הוירטואלית, סוג של מסננת שגורמת לו לראות ולכור דברים בצורה שונה. זה אותו איקן, אבל באותו זמן, זה מישהו אחר לגמרי. אפשר לבטל את זה, אבל זה יהיה קשה. אף פעם לא עשיתי משהו כל כך מורכב בעבר..." התחלתי למלמל, אבל אז ראיתי את הבעת הפנים המבוהלת של מאדי והוספתי בחיוך "נו, אבל כמה קשה זה כבר יכול להיות! זה לא כאילו שהזיכרונות שלו נמחקו."
"רגע, אתן מנסות להגיד לי שאנחנו נמצאים בתוך משחק מחשב?" איקן שאל לפתע.
הבטנו בו לכמה רגעים בשתיקה, לא יודעות איך להסביר לו. לבסוף מאדי אמרה בשקט "כן איקן, זה משחק מחשב. יוצר המשחק, אדם המכונה 'אנונימוס', כלא אותנו כאן. הדרך היחידה לצאת מכאן בחיים היא להשלים את כל שבעים ושניים המימדים. אחרת.. מתים."
הוא בהה בה לרגע בהפתעה, ואז בכעס. "סתמי, כלבה! חתיכת כלבה שקרנית.." הוא התחיל לקלל אותה.
מאדי נראתה כאילו היא חטפה סטירה. גם נירה נראתה המומה. אני רק צחקקתי ואמרתי בשעשוע "אוהו, כמה שאתה תצטער על זה כשתחזור לעצמך.."
"אני עצמי עכשיו, ואני לא מאמין לאף מילה שיוצאת לכן מהפה! אתן תומכות בדמסיה! אתן.." נתתי לו להמשיך לפרוק את העצבים שלו עוד קצת. בחיי, אף פעם לא קלטתי שגם איקן יכול להיות חמום מוח. מזכיר לי מישהי שאני מכירה.
הוא המשיך לקלל ולקלל, עד שלבסוף הבחין בהבעה המשועממת שעל פני והבין שהוא לא עושה רושם על אף אחד. טוב, אף אחד חוץ ממאדי, שכרגע הייתה במצב דיי רגיש. עצמתי את עיניי ונשמתי עמוק. לאחר שפקחתי אותן, דיברתי אליו בשלווה, כמו מורה שמרצה לתלמיד.
"איקן, תסתכל מסביבך. מה אתה רואה?" שאלתי אותו.
"מה שאני רואה זה שלוש חארות מדמסיה." הוא השיב. טוב, לפחות הוא הפסיק עם ה'כלבות'.
"לא, התכוונתי, מה עוד אתה רואה?" שאלתי שוב, לא טורחת לשאול מה זה דמסיה ואיך לעזאזל אני קשורה.
"אנ'לא יודע... מיטה, ארון.." הוא השיב.
"יפה," אמרתי "עכשיו תתמקד בארון. לא לא, אל תתקרב אליו. תמקד את הראייה שלך בו. כאילו שאתה עושה זום-אין במצלמה. עוד יותר, עוד, עוד קצת.. אוקי, עכשיו תגיד לי, מה אתה רואה?"
"אני.." הוא הביט בארון בריכוז "אלה אותיות?"
הנהנתי בחיוך "אלה קודים, שפות תכנות. הם נמצאים כאן בכל דבר שתראה. גם באנשים."
"וואו.." אמרה נירה, שעשתה כמו איקן והסתכלה על הארון "אם זו לא הוכחה מספיק טובה לזה שאנחנו בתוך משחק מחשב, אני לא יודעת מה כן."
מאדי הרימה את מבטה אליי "את בטוחה שאת יכולה להחזיר אותו, כן?" היא שאלה.
"כן כן, אל תדאגי. פשוט קל יותר לעשות את זה כשהוא לא מתנגד. וחוץ מזה, רציתי לשאול אותו כמה שאלות לפניי שאני מחזירה אותו..." השבתי בקלילות, מנסה להעמיד פנים שזה קל מכפי שזה באמת.
"תבטיחי לי." היא התעקשה.
רציתי להתחמק. למען האמת, לא הייתי בטוחה שאני יכולה לעשות את זה, ובטח שלא רציתי להתחייב. אבל כשהבטתי בעיניה המתחננות של מאדי, לא יכולתי להגיד לה את זה. נאנחתי "אני מבטיחה."
Just a girl לפני 9 שנים ו-11 חודשים
תגובה חדשה למימד

מאדי ודומינו דול. שמעתי עליהן. כשרק הגעתי למשחק היו כל מיני שמועות על נערה ורודת שיער ונערה שזרועה מכוסה קעקועים. ראיתי את הפרצופים ניקי ובראנדיל. גם הם שמעו עליהן. ורודת השיער לחשה משהו באוזנה של המקועקעת, והן התקדמו לעברינו. ״שלום״ אמרה ורודת השיער. ״שמי הוא דומינו דול. לא זכור לי שראיתי אתכם״. חלקנו היינו המומים מכדי, להגיב, אך למזלנו הרב, קאווינה דיברה. ״שלום, אנחנו גילדת העצמאים״. לדומינו היה מבט חם כזה. ״ברוך הבא״ היא אמרה. מאדי, כנראה, לא דיברה. פשוט היה לה מבט אדיש. ״אני מבינה שיש לכם בית משימות, אבל אם אתם רוצים אתם יכולים לבוא איתנו״ דומינו אמרה. משהו השתנה בפניה של מאדי. ראינו בבירור שהיא התעצבנה. תשרי ענתה לה. ״ברור, האמת היא שאצלנו נורא נורא צפוף״. ראינו זיק של שמחה בפניה של דומינו. ״קדימה, בואו!״. היא הייתה ממש חמודה, הדומינו הזאת, לא כמו שדמיינתי. מאדי... נראה לי שיקח לה זמן לקבל אותנו. והרבה ממנו. וכך, חסרי כל, מצאנו את עצמנו הולכים אם שתי זרות, לבית לא מוכר, לא מודעים למה שהולך לקרות, אבל עמוק בפנים ידעתי, מצאנו לעצמנו חברים נאמנים.
מנהלות מימד 72 לפני 10 שנים
******הדיון להמשכים החדשים: נא לא לכתוב פה********
Lich לפני 10 שנים
מאדי- קומה רביעית: יום ההולדת לאנג'ל

ג'ון הביט בי. עדיין המום מהתמיכה שלי כלפי התכנית שלו.
נעצתי בו מבט ושאלתי בתוקפנות, "אז מה עושים עכשיו, גאון?"
"אני אלך לקנות כמה דברים, חרב העץ שלי לא תספיק יותר, ואז אולי אלך לרגל אחרי הליוס, מרחוק... מאוד. יהיה נחמד לדעת מה הוא עושה, אם הוא נפגש עם המתנקשים ולאן הוא הולך, ואם הוא יעלה עליי אני אוכל פשוט להתעופף, לא משנה רמת הקסם שלו, הוא לא יוכל לתפוס אותי כשאני עף ביער, אני מקווה."
המשכתי לנעוץ בו את מבטי. הנחתי שבנאדם כנראה התייאש מחייו במשחק והוא מחפש לעצמו משימת התאבדות. טוב נו, אחרי הכול, מתבודד.
"אני מניחה שיש גם דברים שאני אוכל לעשות... כדי להנמיך את סיכויי המוות שלנו." אמרתי בחוסר ביטחון.
"זה נשמע לי כמו תכנית." אמר.
"כן."
ג'ון הסתובב ופנה לכיוון היציאה יחד עם שאר האנשים.
"הי, מתבודד," קראתי אליו.
הוא הסתובב.
"תנסה לא למות."
-----------
רחבת הדשא הגדולה לא נראתה כמו בפעם הראשונה שהיינו בה. העצים מסביב קושטו לרגל מסיבת יום הולדתה של אנג'ל בקישוטים מנייר ומנורות לד קטנות. מאות בלונים קשורים על עמודים, כיסאות ודוכנים של אוכל ושתייה. מארגנים הלבושים בבגדי מלצרות התרוצצו הלוך ושוב, גוררים עגלות עם קינוחים לכל מקום וסידרו סכו"ם על שולחנות ארוכים במרכז הרחבה. מעל דלת הכניסה לדירתה של אנג'ל נתלה של עצום ועליו, באותיות ענקיות וצבעוניות, "אנג'ל חוגגת יום הולדת".
עמדנו במרכז הבלגן. מידי פעם הבחנתי בשחקנים זרים מבתי משימות שונים, עוזרים בארגון היום הולדת. הנחתי שקיבלנו את המשימה הכי קשה פה, לנסות לשכנע זקן תמים לבוא למסיבת יום הולדת אולי רק נשמע קל.
סקרתי את כולם במבטי, ג'ון לא היה שם. בזווית עיני הבחנתי במישהו מתקרב אלי, דומינו דול נעמדה לידי. "קרייטוס אמר שהם חובשים כובעים שחורים. יהיו עשרים וארבעה מהם, ויש להם עד לרמה שלוש בכלי נשק פרט לראש המתנקשים שלו יש עד לרמה האחרונה בקסם."
לא הבטתי בה. "איך הוא יודע?"
"הוא שאל את הינשול שלו." ענתה ברוגע ושילבה את שתי ידיה על חזה. על פניה לא ניכרה שום הבעה שמעידה על פחד או אשמה בהתחשב לכך שבגללה המשימה נהרסה והגורל מצביע על סוף חיינו. היא נראתה רגועה. רגועה באופן מחשיד. כאילו חבוי בה כוח הרסני שיציל אותנו מהמוות שנקבע לנו בסיום הקומה.
"הי, זאת לא אנג'ל שם?" שאלה טינקס והצביעה על דמות גבוהה ורזה במרחק כמה מטרים מאיתנו. אנג'ל הייתה לבושה בשמלה ארוכה וסגולה שבחלקה העליון היא הייתה הדוקה לגופה ובחלקה התחתון הייתה נפוחה ומפוארת למראה. שיערה הדקיק והכהה היה מסולסל בקצוות ונח את כתפיה הרזות. היא לא השתנתה מאז הפעם האחרונה שראיתי אותה. אותה נערה צעירה ומפונקת. רק מלהביט עוד שנייה אחת בלבוש שלה הייתה לי בחילה.
היא דיברה עם כמה אנשים לבושים בבגדים רשמיים, באותו הרגע הרגשתי עד כמה לא שייכת אני, הלבוש השחור והזרוק שלבשתי נתן מראה של חסרת בית לעומת האנשים שהסתובבו במסיבה.
ואז היא הסתובבה לעברנו. תחילה סוקרת במבטה כל אחד מאיתנו כמנסה להבין מה לעזאזל חבורה של חסרי בית עושים במקום כזה, לבסוף העלתה חיוך מאולץ על פניה ונופפה לעברנו.
דומינו דול נופפה חזרה וקיפצה בהתרגשות תוך כדי ששיערה הורוד מקפץ על גבה.
ההתנהגות שלה הרגיזה אותי. אם זאת לא הייתה משימה דחופה הייתי לוקחת אותה לשיחה ארוכה שתסביר לה למה פליטת הפה שלה גרמה, ולמה היא צריכה להתייחס לכך ברצינות לשם שינוי.
"הו, אני כל כך שמחה שהגעתם!" פניה של אנג'ל זרחו בחיוך. היא הביטה בנו למספר שניות ועיניה שוטטו על פני השחקנים בחיפוש אחר מישהו מסוים שאותו לא מצאה. ואז דיברה שוב, ממניחה את קולה. "הצלחתם להביא את הליוס?"
דואורדון נדחף ביני לבין דומינו דול, "למעשה, יש משהו שאנחנו צריכים לדבר איתך עליו, הליוס-"
"הליוס בא." קטעתי את דבריו ונעצתי מבט באנג'ל על מנת להסב את תשומת ליבה מפני דואורדון.
המשכתי לדבר, בעודי מתעלמת ממאות זוגות העיניים שהשחקנים נעצו בי. "הוא יבוא היום ליום הולדתך. למען האמת, יכול להיות שהוא כבר הגיע. את יכולה להפסיק לדאוג."
אנג'ל שתקה. היא נראתה המומה מידי בכדי לדבר.
דומינו דול, למרבה ההפתעה, העלתה על פניה הבעה שלא הותירה שום ספק בדברי, לעומת השחקנים שנראו מבולבלים באותה מידה כמו אנג'ל שלמראה הבעת פניה נראה כי אינה מאמינה לשמע אוזניה.
"אך למרות הכול אנחנו מציעים לך להתנצל בפניו," הוסיפה דומינו דול בחיוך קטן. "הליוס הוא חתיכת זקן עקשן, אני לא חושבת שהוא ימשיך להשתכנע מכמות השכנועים שלנו. אחרי הכול את זאת שרצית שהוא יגיע, זאת עבודה שלך, אנחנו נתן לך להמשיך אותה. את החלק שלנו עשינו, הבאנו אותו למסיבת יום הולדתך, עכשיו תורך להוכיח לו עד כמה הוא חשוב לך."
חייכתי לנוכח התחכמותה של דומינו דול. למען האמת לא היה שום שקר בדבריה, משימתנו הייתה לשכנע את הליוס להגיע ליום הולדתה של אנג'ל, היא לא אמרה לנו באיזו צורה לעשות זאת. כך וכך הליוס היה מגיע, בין אם זה להתנקש בה ובין אם זה לסלוח לה. לשבריר שנייה ייחלתי בליבי שזה נכון, שהמשימה שלנו היא להביא את הליוס ולא משנה מה כוונתו לעשות בה.
"אנג'ל!" אישה מבוגרת בעלת שיער בהיר נדחקה בין השחקנים, היא נראתה בשנות הארבעים לחייה, על גופה הצנום היא לבשה שמלה כחלחלה שגלשה עד לקרסוליה.
"חיפשתי אותך בכל מקום, תצוגת האופנה שלך תתחיל בעוד כמה דקות!" היא נזפה בה ולקחה אותה משם, מתעלמת מקיומנו. לא פחות מכמה שניות הן נעלמו בין המון האנשים.
"אני מציעה שנתפצל. ככה יהיה קל לנו יותר לחפש את המתנקשים. כמו שקרייטוס אמר, יש עשרים וארבעה מהם, הם כובשים כובעים שחורים ויש לכל אחד מהם עד לרמה שלוש בכלי נשק." אמרה דומינו דול והסתובבה לשחקנים.
"מה קרה פה הרגע?" שאלה נירה והרימה גבה.
"למה לא סיפרת לאנג'ל את האמת?" התפרץ צ'סטר ועיוות את פניו.
מטח של שאלות נורה לעברי.
"אני חושבת שזה הזמן נכון להסביר את עצמך." דומינו דול פנתה אלי ושילבה את ידיה.
הנהנתי, ופתחתי מסך וירטואלי שהציג את המפה של הקומה הרביעית. הבית של אנג'ל היה במרכז, בין העיר שבצידו הימני לבין יער גדול מכיוונו השמאלי. השחקנים התקהלו סביב המפה.
"סביר להניח שהמתנקשים יתקפו מכל הצדדים האפשריים," פתחתי. כולם השתתקו והקשיבו לי. "לכן אני מציעה שנתפצל ונעמוד על המשמר באזורים האלה," הצבעתי על היצאה יער ועל היציאה לעיר דרך שבילים שהובילו מהבית של אנג'ל.
"כדאי שיהיו לפחות חמישה שחקנים שיעמדו על המשמר בכניסה ליער, למקרה שהמתנקשים יגיעו משם. ועוד ארבעה שיעמדו ליציאה לעיר ליד השער הגדול, ושלושה שחקנים שיסיירו באזור של הבית שלה. וזה משאיר אותנו עם שלושה שחקנים – לא כולל אותי ואת המתבודד – שיסיירו באזור בחיפוש אחר המתנקשים."
הסתובבתי אל כולם, הם עמדו עכשיו בשורה לא כל כך מסודרת, אך בכל זאת הייתי יכולה להסתדר עם סידור הפיצול. "איקן, תום, סוויפט, מליסה, הורוס, אתם תעמדו על המשמר שבכניסה ליער. תלכו ישר עד הסוף לכיוון שורת העצים," הצבעתי לכיוון שורה של עצים גבוהים שעמדו באופק. "שם נמצא היער. אל תיכנסו אליו, רק תעמדו שם למקרה שתאתרו את המתנקשים. למקרה הצורך תוכלו להשתמש בגריפון של איקן."
הם הנהנו לחיוב.
הסתובבתי חזרה, "לילי, צ'סטר, דריה, קרטר, אתם תעמדו על המשמר ביציאה לעיר, ממש ליד השער השחור והגדול בכניסה לשטח של הבית."
הם הפנו את מבטם לעבר שער גדול ושחור מסורגים שהתנשא לגובה של שלושה מטרים לפחות. הוא היה פתוח לרווחה.
"נירה, קרייטוס וטינקס, אתם תסיירו בסביבת הבית של אנג'ל." הצבעתי על הבית העצום שנראה כמו ארמון נסיכות מודרני.
"עכשיו זה משאיר אותנו עם דומינו דול, פאן ודואורדון. אתם תסיירו בכל השטח שבפנים, בין הדוכנים, ובמיוחד קרוב לתצוגת האופנה, שם אנג'ל מתחילה להיום."
"איפה ג'ון?" שאל קרייטוס וסקר את הקבוצה.
"הוא הלך לבדוק מה קורה עם הליוס. בינתיים אנחנו נהיה אחראים על המתנקשים. וכמו שקרייטוס אמר, תחפשו אנשים שכובשים כובעים שחורים, את הלבוש שלהם אני בטוחה שיהיה קל לזהות. כל עוד הם לא לובשים בגדיים רשמיים תהיו בטוחים שהם המתנקשים. מובן?"
כולם הנהנו לחיוב.
בעלתי רוק. "קדימה, תצאו לדרך."
שנייה לפני שעזבתי את כולם איקן עצר אותי. "מה איתך?"
"אני אהיה בסדר. אתה לא צריך לדאוג לי."
הוא שתק והביט בי, חושב אילו מילים יהיו המילים הבאות שלו ואולי אפילו האחרונות.
"תבטיחי לי."
הבטתי בו ושתקתי. לבסוף הנחתי יד על כתפו, "בהצלחה, איקן."
רק כי ידעתי שלא אוכל להבטיח דבר.
מנהלות מימד 72 לפני 10 שנים
אסטרטגיה ועשרים וארבעה מתנקשים.

איקן, תום, סוויפט, מליסה והורוס- ע"פ הנחיותיה של מאדי התקדמתם בריצה לכיוון היער. שם תעמדו על המשמר על מנת למנוע מהמתקשים לפלוש למסיבת יום הולדתה של אנג'ל. ברגע שאתם מגיעים, אתם מוצאים את עצמכם עומדים על סף היער העצום. רעש המסיבה שבתוך שטח ביתה של אנג'ל לא נשמע כלל, רק ציוץ הציפורים וצליל רחש הרוח על ענפי העצים מתנגן ברגע. הכול כל כך שקט שקשה לתאר שהמקום הזה בכלל קיים בעיר הסואנת של הקומה הרביעית.
ו... בום!
לפתע יוצאים מתוך היער חבורה של גברים זהים במראם, לבושים באותם בגדים. מעיל עור שחור, פתוח, שחושף שכבות של חליפה מתחת, מכנסיים שחורים ארוכים וכובע צילינדר שחור. לחוסר מזלכם את פוגשים בשישה מתנקשים שאינם מתכוונים לחוס על חייכם.
איקן, תום, סוויפט, מליסה, הורוס, על מנת לנצח במשימה, עליכם להרוג את ששת המתנקשים האלו ולצאת בחיים. בסיומה, עליכם להישאר במקום.
בהצלחה!
~~~~~~~~~
לילי, צ'סטר, קרטר ודריה- ע"פ הנחיותיה של מאדי התקדמתם בריצה לכיוון העיר. שם תעמדו על המשמר על מנת למנוע מהמתנקשים לפלוש למסיבת יום הולדתה של אנג'ל.
ברגע שאתם מגיעים, אתם מוצאים את עצמכם עומדים על סף הכביש הסואן, מאחוריכם שערי הברזל הגבוהים פתוחים לרווחה, ולכאורה, מוכנים לקבל כל איש ואישה למסיבת יום ההולדת.
אך לפתע, מכונית שחורה חונה מולכם. מתוך המכונית יוצאים חבורה של גברים זהים במראם, לבושים באותם בגדים. מעיל עור שחור, פתוח, שחושף שכבות של חליפה מתחת, מכנסיים שחורים ארוכים וכובע צילינדר שחור. לחוסר מזלכם אתם פוגשים בחמישה מתנקשים שאינם מתכוונים לחוס על חייכם.
לילי, צ'סטר, קרטר, דריה, על מנת לנצח במשימה, עליכם להרוג את חמשת המתנקשים האלו ולצאת בחיים. בסיומה, עליכם להישאר במקום.
בהצלחה!
~~~~~~~~~
נירה, קרייטוס וטינקס- ע"פ הנחיותיה של מאדי התקדמתם בריצה לכיוון הבית של אנג'ל. שם תעמדו על המשמר על מנת למנוע מהמתנקשים לפלוש למסיבת יום הולדתה. ברגע שאתם מגיעים, אתם מוצאים את עצמכם עומדים מול בית עצום מימדים הדומה לארמון נסיכות בסגנון מודרני.
לא פחות מכמה שניות, אתם מבחינים בחבורה של גברים זהים במראם משוטטים מול ביתה. הם לבושים באותם בגדים. מעיל עור שחור, פתוח, שחושף שכבות של חליפה מתחת, מכנסיים שחורים ארוכים וכובע צילינדר שחור. לחוסר מזלכם אתם פוגשים בשבעה מתנקשים שאינם מתכוונים לחוס על חייכם.
נירה, קרייטוס, טינקס, על מנת לנצח במשימה, עליכם להרוג את שבעת המתנקשים האלו ולצאת בחיים. בסיומה, עליכם להישאר במקום.
בהצלחה!
~~~~~~~~~
דומינו דול, פאן ודואורדון- ע"פ הנחיותיה של מאדי אתם מסיירים ברחבה הגדולה בכל שטח ביתה של אנג'ל. שם אתם עומדים על המשמר על מנת למנוע מהמתנקשים להרוג את אנג'ל במהלך תצוגת האופנה שלה.
פתאום, אתם מבחינים בחבורה של גברים זהים במראם משוטטים בסביבת הבמה. הם לבושים באותם בגדים. מעיל עור שחור, פתוח, שחושף שכבות של חליפה מתחת, מכנסיים שחורים ארוכים וכובע צילינדר שחור. לחוסר מזלכם אתם פוגשים בארבעה מתנקשים שאינם מתכוונים לחוס על חייכם.
דומינו דול, פאן, דואורדון, על מנת לנצח במשימה, עליכם להרוג את ארבעת המתנקשים האלו ולצאת בחיים. בסיומה, עליכם להישאר במקום.
בהצלחה!

הנהההה ההההנה המתנקשיםםםם, עקשנים.

http://static1.gamespot.com/uploads/original/1547/15470456/2863661-assassins_creed_syndicate_jacob_hr_black.jpg


*****נא לשלוח את התגובה לפני העלתה******


בהצלחה אנשים! מי ייתן והסיכויים יהיו תמיד לטובתכם!!!!

צ'יקיטה לפני 10 שנים
כבר ארבעה ימים עברו מאז שהגעתי לקומה הרביעית, וכבר התחלתי להתייאש עברו כאן בערך עשרה בתי משימות ושחקנים אך כולם או סירבו או התעלמו מבקשתי. היו רגעים קטנים בהם חשתי שאולי עדיף לי כבר לחזור לtroop15 שם לפחות הייתה לי מיטה רכה ואוכל זמין ליד, אבל היה לי ספק אם נשארו בכלל שחקנים חוץ מדארקסייד.
כשקמתי הכיכר הייתה מקושטת להחריד, שלטים עם
הכיתוב: "יום ההולדת של אנג'ל" התנוססו בין עצים שבכיכר ואנשים התרוצצו לכל עבר. אין ספק שיום ההולדת של אנג'ל הזאת הוא חשוב ביותר אמרתי לעצמי.
עד מהרה החלו גם להגיע קבוצות של שחקנים 'הנה עוד יום של התרפסויות אין סופיות הגיע' חשבתי, כרגיל כולם ענו לי בשלילה והמשיכו בדרכם כאילו כלום, התחלתי להרגיש כמו הומלס שמבקש כסף לפת לחם מסכנה, התיישבתי מיואשת על הדשא הרח מתחת לעץ בקצה הכיכר,
הנחתי ראשי על גזעו ואז משהו יותר נכון מישהי תפסה לי את העין. נערה נמוכת קומה הלבושה בשחור הסתובבה בעצבנות לכל עבר היא הייתה זועמת וכעוסה אך מצד שני מאוד טבעית כאילו היא כך תמיד. התקרבתי אליה והנחתי יד על כתפה היא הסתובבה בחדות "הכל בסדר?" שאלתי
"מי את?" היא נעצה בי מבט ואז פתחה את פיה לדבר שוב, "תראי, אין לי זמן לדבר עכשיו, אז אם לא אכפת לך..", היא הייתה נראית לי אחת המנהיגים בבית המשימות שלה או סתם אחת מהבנות השתלטניות המציקות האלה שכועסות אם סוטים טיפה מדרכן. היא הסתובבה והלכה
"היי" צעקתי לה והיא שוב הסתובבה,
"מה את רוצה?" היא שאלה בחדות. והחלה להתקרב אליי.
"תראי אין לי בית משימות אני כבר ארבעה ימים ישנה על הדשא של הכיכר המחורבנת הזאת. את לא נראית לי נחמדה כלכך או חברותית כלכך אבל אם יש לך טיפה לב תתני לי להצטרף אליכם לבית המשימות שלך!"
היא הביטה בי כמה שניות לפני שענתה. "תקשיבי," היא פתחה. "אנחנו באמצע משימה עכשיו, אני לא יודעת איזו משימה ניתנה לבית המשימות שלך - אבל אני בטוחה שהיא הרבה יותר קלה משלנו. אם בית המשימות שלי לא יצליח לסיים עכשיו את המשימה כולנו נמות. אז אני בטוחה שכבר הבנת שאין לי זמן לדבר, תצטרפי אלי ונטפל בך אחר כך." היא אמרה והמשיכה ללכת לא הבנתי אם היא הזמינה אותי להצטרף אליהם או סיננה אותי כמו שאר השחקנים, פשוט הלכתי בעקבותיה היא הייתה נראת כאילו היא רבה עם עצמה ואיך סערת רגשות משתוללת בה עד שגעון התאפקתי לא להגיד לה דבר אך לא יכולתי "מאדי?" אמרתי ולא הייתי בטוחה אם קראתי את שמה נכון "מה?" היא נאנחה בעצבנות "את צריכה עזרה במשהו?" שאלתי "תקשיבי! או שתחזרי לעץ שלך שם ותישארי לבדך או שתבואי איתי ותשתקי!" היא איימה זזתי צעד אחורה הבנתי שיש לי עסק עם 'זאבה מתבודדת' רצינית אז שתקתי.
זאבה~ לפני 10 שנים
נירה-

אחרי הנאום של ג'ון וכל מיני דברים הלכתי אל החדר והבטתי במלאי החיות שיש לי. נכון לעכשיו יש לי בסביבות ה5,000 אקווס, אולי פחות. דבר ראשון, למבצע כזה צריך דרך ליצור קשר. יש את הציפוריםפ הקטנות האלה.. נראה לי שאקנה לפחות 5 כאלה. דבר שני, יש לי את לו ואת הינשולה. הינשולה יכולה לספק לי מידע מועיל ולו(הדרקונית שלי) יכולה לעזור בהתקפה ולסייר באוויר. אם אני לא טועה גם הינשולה.. בכל מקרה, עם הפוקט בירד אני אוכל לגנוב דברים אבל הם לא ייראו את זה בעין יפה אז אוותר על זה. אני באמת צריכה למצוא עוד בעלי חיים להתקפה, לסיור ולריפוי אם אפשר.
תפסתי את לו והושבתי אותה על הספה, כך גם את הינשולה. הדביבונים הקטנים התקבצו לרגלי הספה והפוקט בירד נחתו על משענת הספה. הם חמודים. אבל אני צריכה לחסוך לעוד דרקונית לדוגמא ולמצוא בעלי חיים שאוכל לאלף ולגמור את הספר על בני הלוויה.
"מאדי," קראתי ונגעתי בכתפה. היא הסתובבה במהירות והביטה בי.
"יש לנו זמן לקנות פיקסים?" שאלתי
"למה?"
"כדי שנוכל ליצור קשר, זה מבצע גדול, והמקום ענקי. נצטרך לדרך כלשהי ליצור קשר בזמן אמת."
"בסדר." אמרה. "אבל תמהרי."
"אוקיי," אמרתי ורצתי לפתח.
"נירה," אמרה מאדי.
"ההאמ?" שאלתי והבטתי אחורה.
"כלום כלום."
"אוקיי," אמרתי ומשכתי בכתפיי. זינקתי מהיציאה ורצתי לחנות החיות הקרובה.
****
"ואתה בטוח שאני אוכל ליצור עם שאר הציפורים האלה קשר?" שאלתי
"כן גיברת, הם מאולפים לכך." הרגיע בעל החנות. הוא נתן לי כלוב עם 3 זוגות של פיקסים(6 בסך הכל) אחרי ששילמתי לו. אחר כך נזכרתי שאני צריכה נשקים. נזכרתי שיש לי רמה 4 בכלי נשק. אם כך הלכתי לחנות של כלי נשק וקניתי זוג חרבות ב2,000. המוכר הבטיח לי שהן חזקות וטובות. קניתי בנוסף 7 סכיני הטלה(50 לכל אחד\300 ל7) ואבן משחזת(ניתנת בחינם בקנייה מעל סכום מסוים^^).
חזרתי וערכתי סקר בבעלי החיים שיש לי עכשיו. בדביבונים אני לא יכולה להיעזר, בפוקט בירד.. לא ממש. הם די מגושמים אז סביר להניח שיפריעו לי כשאצתרך להילחם. שילמתי לסוחר 500, זה כולל את הפיקסים, 7 כלובים קטנים כדי לקחת אותם ואוכל למשך 7 ימים.
"השגתי פיקסים." אמרתי, בעיקר לבעלי החיים שלי. הכנסתי יד לכלוב, תפסתי פיקסי והכנסתי לכלוב קטן. חזרתי על הפעולה עוד 5 פעמים. לקחתי 2 בכל יד, ולו לקחה שניים בים שיניהה.
כשהגענו לבית של אנג'ל הנחתי את הכלובים על הרצפה והוצאתי את הכלובים מהפה של לו. היא הייתה נלהבת מאוד וקיפצצה על הדשא, הינשולה(נולג') לעומת זאת ישבה על הדשא ווניכר שהיא הייתה מאוימת.
"מה קרה?" שאלתי אותה.
"המתנקשים כבר כאן. חלקם עדיין לא הגיע." אמרה והביטה סביבה בעצבנות. אחרי שאמרו איפה כל אחד אמרתי.
"תקשיבו שנייה," אמרתי. "יש לי כאן 6 פיקסים כדי שנוכל ליצור קשר אחד עם השני. שתי הקבוצות הגדולות ייקחו 2 פיקסים למקרה שייתפצלו והקבוצה שלי ושל דומינו ייקחו פיקסי אחד."
היו מלמולים אבל התעלמתי מהם.
"נולג', את לוקחת פיקסי אחת, במקרה וניתקל במספר רב של מתנקשים את צריכה ללכת הצידה ולהודיע לשאר הקבוצות מה המצב. במקרה שיש יותר מידי, קחי את לו הצידה ואחרי שתיצרי קשר תפתיעו את האויב, כווני לגרון. תוכלו לחסל שני מתנקשים עם אפקט ההפתעה. ברור?"
הינשולה הביטה בי בכובד ראש. אני צריכה להתחיל להרגיל את החיות שלי לעבוד איתי.
אחרי שיצאנו, כמה שניות אחריי נפגשנו עם 7 מתנקשים. נולג' ולו נעלמו. חייכתי ושלפתי את סכיני ההטלה שלי, אמור להיות לי דיוק של 50-70% מכיוון שאני שתי רמות מעל הנשק הזה. אני מקווה שזה נכון..
יאיר לפני 10 שנים
אתם מכירים את הרגעים שבהם התחושה מעורפלת? זה כמו התעלות של הנפש. נכון הייתם משלמים הרבה כס כדי להגיע למקום כזה? למצב נפש כזה? זה בדיוק ההפך ממה שהרגשתי. ההמולה הייתה באוויר, היום הראשון והאחרון. הרגע הקובע, כזה שחלק לא ישרדו, חלק גם לא יהיו יותר. ניתן היה לחתוך את המתח באוויר עם סלוטייפ.
ההמולה הורגשה גם על ידי השחקנים האחרים. ג'ון למשל, הציע תכנית, עכשיו, התכנית מאוד טובה. אפילו גרמה למאדי להגיב באופן מאוד מתלהב ומוזר. ג'ון היה המום. וגם אני. הוא התחיל להגיב שכמאדי שאלה אותו מה לעשות, והכניסה הערה סרקסטית-אגרסיבית.
"אני אלך לקנות כמה דברים, חרב העץ שלי לא תספיק יותר, ואז אולי אלך לרגל אחרי הליוס, מרחוק... מאוד. יהיה נחמד לדעת מה הוא עושה, אם הוא נפגש עם המתנקשים ולאן הוא הולך, ואם הוא יעלה עליי אני אוכל פשוט להתעופף, לא משנה רמת הקסם שלו, הוא לא יוכל לתפוס אותי כשאני עף ביער, אני מקווה."
וזו פשוט תכנית נוראית, הוא ימות, ללא ספק. וכנראה שגם יספק להליוס מידע שאנחנו מתכננים להפריע לו ביום הזה. אבל לא רציתי להגיד שום דבר. חוץ מצקצוקי לשון מצד הקהל. בכל זאת, לי אין תכנית טובה יותר. ואם הוא רוצה להרוג את עצמו. הוא בהחלט מוזמן. מי יודע, אולי זה יעבוד.
מאדי ענתה לו, הרגשתי שההיא מרגישה אותו דבר כמוני. הוא ענה לה והשיחה הסתיימה. וכמובן ג'ון עזב. אוקיי, אז מתי מתים?
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

חזרנו לרחבה הגדולה, והיא הייתה מרהיבה ביופייה, שולחנות עץ מקוריים, שעליהם היו מונחים קערות פירות, תפוח אדום, מנו צהובה ומתוקה ועוד. היו גם ציורים של הפירות, כי נו, אריסטוקרטים במשחק מחשב. העצים עצמם היו גם מקושטים בקישוטי נייר זולים, והיו נורא אבסטרקטיים. לא יכולתי להגיד את הסמלים או הצורות שנבנו מהנייר הלבן. מאות בלונים, סרטים, אוכל. הרבה אוכל. היו גם סידורי שולחנות יפהפיים. מעל דלת הכניסה לטירה של אנג'ל היה שלט. יפה אבל לא מעניין. מיד התחלתי לזוז ברחבה, להסתכל. לבחון ובעיקר ודבר עם אנשים. גיליתי כמה דברים נפלאים. למשל, לאנג'ל יש דודה שמנה בשם מישל, היא במצד אימה של אנג'ל. לאנג'ל יש דוד משוגע, לדבר איתו היה סיוט. חצי מהשיחה הייתה על שימפנזות והחצי השני היה על מתי רובוטים/חייזרים, לא עקבתי...ישתלטו על העולם. עזבתי במהירות, אך בנימוס. בינתיים ראיתי שמאדי והשאר התחילו לדבר עם אנג'ל ומיהרתי להמולה הגדולה.
"קרייטוס אמר שהם חובשים כובעים שחורים. יהיו עשרים וארבעה מהם, ויש להם עד לרמה שלוש בכלי נשק פרט לראש המתנקשים שלו יש עד לרמה האחרונה בקסם." שמעתי מישהי אומרת. אני מניח שהמתנקשים, לא מפתיע במיוחד. למרות שאני לא מבין איך ננצח את המתנקש החזק. אני הייתי עד המה האחרונה בקסם וזה היה כוחני. בקלות יכולתי להרוג את את כל מי שבבית המשימות. תוך 4 שניות גג. אנג'ל עצמה הייתה לבושה בבגדים מפוארים. שמלה של עשירים, צמידים, שרשראות. עיצוב שיער שבוודאי לקח יותר מ5 שעות של ישיבה על כיסא. שלא לדבר על העגילים הענקיים שתולתלו מאוזניה הקטנות. על רגליה היה מרוח לק בצבע לבן חלוק מעבדה חלמוני. הבגד שלה כזה היה מחליא ממתיקות. היא נראתה כאילו היא יצאה מאנימה לא מוצלחת במיוחד. היא הסתכלה על כולם, זה היה מפחיד. מכירים את החיוך המטריד שלפעמים אנשים עושים? עכשיו זו גרסת המסור שלו. היא בחנה אותנו במבט מאולץ וחולני שגרם לי לבכות בתוכי קצת. לבסוף היא התחילה לדבר.
"היי, אני כל כך שמחה שהגעתם!". היא אמרה בטון שהבהיר לכולם שהיא משקרת בפרצוף שלנו, וזו הסיבה שאני שונא את אנג'ל. לא רק שהיא מפונקת, שזה עניין של חינוך פשוט. אני לא מסוגל להאשים אותה על כך. אבל הצביעות מחליאה אותי, תשאלו כל אחד בבית המשימות, אני מסוגל להגיד בפרצופו הכל. אבל כללי נימוס מסוימים מגבילים אותי. אה, וגם מצפון. מה שזה לא יהיה.
"הצלחתם להביא את הליוס?". היא שאלה. את רואה אותו? אלוהים. אני מרגיש שאני נעשה טיפש יותר ויותר. בבקשה שהיא תלך. יש לי דברים חשובים יותר. כמו להילחם במתנקשים! או למות בשקט. הבחור ההוא ששמו מסובך מדי נדחף באמצע והתחיל דבר. הוא כמובן רצה להגיד את האמת. אלא מה? מאדי קטעה אותו וסיפרה לאנג'ל שהוא בא. שהליוס בא. אני כמעט פתחתי את הפה לצדד בה. אבל היא המשיכה, וסיפרה ששכנענו אותו. ושהוא "יבוא" למסיבה. ושהיא צריכה להפסיק לדאוג. למען האמת, זה היה מצחיק במיוחד. לבסוף הגענו לפשרה, ואנג'ל עזבה אותנו בשקט. זה היה משמח במיוחד. ועכשיו עברנו לחלק החשוב בשימה, הקרב עצמו. מאדי פתחה מסך וירטואלי של הקומה הרביעית. היא התחילה ואמרה שכדאי להתפצל, מפני שהמתנקשים, סביר להניח שיתקפו מכל הצדדים. ויאגפו את המסיבה. היא התחילה לחלק אנשים ל"צוותים" שישמרו/יילחמו במתנקשים בנקודות ציון שונות. אותי היא שמה עם כמה אנשים ואמרה לנו ללכת לתוך היער. וכמובן להילחם במתנקשים. זה היה קצת מוזר, בכל זאת. אני נלחם על חיי פה, במשחק מחשב. אבל אני לא אכנס לזה כעת. יש זמן, יש עוד 70 מימדים בערך.
" בינתיים אנחנו נהיה אחראים על המתנקשים. וכמו שקרייטוס אמר, תחפשו אנשים שכובשים כובעים שחורים, את הלבוש שלהם אני בטוחה שיהיה קל לזהות. כל עוד הם לא לובשים בגדיים רשמיים תהיו בטוחים שהם המתנקשים. מובן?" מאדי אמרה. לא היה לי כל כך להוסיף לנאום שלה. אז פשוט הנהנתי לחיוב. הרגשתי שאני בסיכון, שמאדי עצמה בסיכון. שאולי לא שווה. לא שווה את החיים שלנו. היא הסתובבה ללכת, וידעתי שאני חייב לפעול. נגעתי בכתף שלה.
"מאדי. מה איתך?". שאלתי אותה בכל הכי אמפתי ונעים שחשבתי עליו ברגע זה.
"אני אהיה בסדר. אתה לא צריך לדאוג לי". הסתכלתי עליה במבט דואג. איך היא מסוגלת להגיד דבר כזה? הרי אף אחד כאן לא בטוח, נהיה כנים לרגע. אז איך היא יכולה להבטיח לי את זה? מה אני אישית, יכול לעשות כדי להבטיח את ביטחונה? זו הרגשה נוראית להרגיש. לדעת שאתה לא מסוגל להגן על היקרים מכל.
"תבטיחי לי".
"בהצלחה איקן".
וכמובן שהיא לא יכולה להבטיח לי. אז אני שוקל את מעשיי. ובידיעה שאנו נפרדים, אולי לנצח. תפסתי אותה ונישקתי אותה נשיקה ארוכה בשפתיים.
"זאת ההבטחה שלי שהכל יהיה בסדר. אני לא מדבר על מוות, אלא על תחושת אושר כללית. וזה מה שתחווי מאדי." הסתובבתי אחורה ועזבתי אותה, אולי לנצח.
התחילנו להתהלך ביער, הוא הה ג'נרי כזה, רגיל כל כך. מחליא במונוטוניות שלו. ואז, בום! המתנקשים יצאו. לא חיכיתי והסתערתי על שניהם מהם. הכנתי כדורי אש בידיים והכנסתי אותם לתוך הפה שלהם. הם התחילו להישרף מבפנים. תקעתי את הראשים שלהם אחד בשני. והם נפלו. אחד מהם לאחר מכן תפס את רגלי והעיף אותי על הרצפה. הוא החתך אותי עם סכין ברגל. זה כאב, ושרף. תפסתי את הסכין בחוזקה וזרקתי אותו על אחד האנשים שסוויפט נלחמה נגדו, בחיוך מתלווה. דחפתי את שני המתנקשים ובעטתי לאחיד מהם בבטן. השני קפץ עליי מאחורה, אך היה לי מספיק זמן לזוז מהדרך. וכך הם נפלו אחד על השני. הבערתי שני כדורי אש ביחד, והטלתי אותם. וזה הסיפור על איך שני מתנקשים מתו חיים בשריפה.
אנוביס לפני 10 שנים
התעוררתי אחרי לילה מופלא מלא בסיוטים מהסוגים הכי טובים, אבל גולת הכותרת היה הסיוט על איך שאנחנו מגיעים למסיבה ורגע לאחר מכן היא הופכת למרחץ דמים, ואנג'ל הגוססת שטובעת בדם של עצמה עם חמש חרבות תקועות בגבה נושמת את נשימתה האחרונה וגופתה הופכת לאנונימוס שהורג את כולנו זה אחר זו לאחר שנכשלנו במשימה. כן אני חושבת שזה ראוי להיקרא היהלום שבכתר לקראת המשימה הזאת.
קמתי מהמיטה לבשתי את בגדי וירדתי למטה, נראה כאילו הם כבר דיברו על תוכנית למה לעשות ברגע שאנחנו מגיעים לשם, לאחר חצי שעה בערך כולם היו מוכנים ליציאה ועברנו לקומה הרביעית שם ההכנות האחרונות למסיבה כבר החלו, לאחר כמה דקות של בחינת האזור אנג'ל הבחינה בנו והתקרבה אלינו.
"הו, אני כל כך שמחה שהגעתם!" פניה של אנג'ל זרחו בחיוך. היא הביטה בנו למספר שניות ועיניה שוטטו על פני השחקנים בחיפוש אחר מישהו מסוים שאותו לא מצאה. ואז דיברה שוב, ממניחה את קולה. "הצלחתם להביא את הליוס?"
דואורדון נדחף בין דומינו דול לבין מאדי "למעשה, יש משהו שאנחנו צריכים לדבר איתך עליו, הליוס-"
"הליוס בא." מאדי קטעה את דבריו "הוא יבוא היום ליום הולדתך. למען האמת, יכול להיות שהוא כבר הגיע. את יכולה להפסיק לדאוג." אני מניחה שזה הדבר הנכון להגיד במצב שלנו, עדיף משהיא לא תסמוך עלינו. מאדי היא ודומינו דיברו עוד קצת ולאחר שאחת העוזרות של אנג'ל גררה אותם משם הם הסתובבו אלינו, "יש עשרים וארבעה מתנקשים עם רמה 3 בנשק והם חובשים כובעים שחורים, אני בטוחה שתזהו אותם מרחוק, חוץ מהמנהיג שלהם שיש לו את הרמה האחרונה בקסם, אז תזהרו ממנו" מאדי אמרה
לא ממש הקשבתי למה שאחרים אמרו בקשר לזה שהיא שיקרה בקשר להליוס, זה לא הדבר החשוב עכשיו.
מאדי חילקה אותנו לקבוצות ולאזורים שונים, אני דוארדורן(באלוהים אני לעולם לא אצליח לכתוב את השם הזה כמו שצריך) ודומינו הוצבנו באזורי הדוכנים.
התחלנו להסתובב בין הדוכנים, בערך אחרי שעה וחצי, מצאנו את המטרה שלנו, ארבעה מתנקשים מתוך העשרים וארבעה. "בואו נסיים עם זה מהר, אני רוצה לחזור לסיוטים שלי כבר" מלמלתי לעצמי תוך כדי שליפת החרב שלי. כמובן שבאותו רגע ארבעת המתנקשים קלטו אותנו ושלפו את הנשק שלהם, ממש כמו המקורות שלנו הנשקים לא עלו על דרגה 3, חייכתי לעצמי שתקפתי אחד מהמתנקשים עם שני סכיני ציד, החרב והסכינים שלו התנגשו בקול צלצול מתכתי, העיניים שלנו מפגשו ואז הוא חייך וקפץ אחורה, בזמן שהוא היה באוויר הוא הטיל את שני הסכינים שלו עליי, אחד מהם נהדף על ידי חרבי אבל השני פגע בכתפי, נשכתי את שפתיי והוצאתי את הסכין בזמן שהוא כבר נחת על הקרקע ושלף עוד שתי סכינים ממעילו,כלי הנשק שלנו שוב התנגשו אבל הפעם אני הפתעתי אותו בכך שכיוונתי לרגליו בעיטה שאמורה להפיל אותו וכמו שציפיתי הוא קפץ כמו שציפיתי כדי לחמוק מהנפילה, הטלתי את סכין הציידים למעלה ישר לגרונו, היא פגעה בו בדיוק בגרון, "נקמה מתוקה" לחשתי לאוזנו שהוא נפל על הקרקע חסר רוח חיים. עכשיו, בוא נראה איזה ציוד יש לך פה חשבתי לעצמי שפתחתי את המעיל שלו וגיליתי עוד שתי סכינים, לקחתי אותם, אולי זה יהיה שימושי בעתיד. בזמן שאני סיימתי עם המתנקש שלי הסתכלתי לכיוונם של דומינו ודוארדומן( אני לא עומד להגיב על זה אפילו) שניהם נלחמו בשני המתנקשים האחרים, אבל רגע, אני לא שוכחת משהו?.. שמעתי רשרוש בין העלים שבעץ מעלינו, כשהמתנקש הרביעי קפץ מהעץ עם סכין בידו בניסיון להתנקש בדומינו, הטלתי את שני הסכינים שגתי רק עכשיו לכיוונו ורצתי לעברו, אחד הסכינים פספס ועף לכיוון לא ידוע והשני פגע בכף היד האוחזת בסכין והוא נשמט מידו. המתנקש נפל על הקרקע וקם במהירות, אבל לא מספיק מהר, כי אני כבר הגעתי וערפתי את ראשו בהנפה אחת, בדיוק אז דומינו ודוארדומן סיימו עם המתנקשים שלהם.
"אז, מה אנחנו עושים עכשיו?" שאלתי באגביות, ובדיוק אז מאדי שלחה הודעה לדומינו שאומרת לנו לחכות במקום אם הרגנו את המתנקשים שלנו, אז שלושתנו התיישבנו על ספסל באנחה וחיכינו להוראות נוספות.

(המממ המקלדת שלי דפוקה אז אם חסרות מילים או שיש שגיאות כתיב ולא שמתי לב אז אני מצטער מראש :D)
Lich לפני 10 שנים
מאדי- קומה רביעית: המסיבה של אנג'ל.

התרוצצתי בעצבנות סביב רחבת הדשא הגדולה. הייתי חייבת לנקות את הראש, אך לחוסר מזלי המחשבות חזרו אלי והתעקשו להידחק למוחי בכל פעם שהכרחתי את עצמי להאמין שהשחקנים מבית המשימות יצליחו לעבור את המשימה. למעשה, מכל הלחצים והמחשבות רק דבר אחד הפחיד אותי יותר מכל, הפרט הזה בלט במוחי ולא חדל לשלוח לי אותות אזהרה שהבהבו כנורות אדומות במוחי, הליוס.
מהליוס חששותיי בהחלט לא היו לשווא. אמנם מהמתנקשים הצלחתי לקוות שהכול ילך חלק, אך מהליוס, הזקן המטורף בעל כל הרמות בקסם, הייתה לי – ובכלל, לכל השחקנים, סיבה לחשוש על חיינו בהתחשב לכך שהוא זה שיקבע את גורלנו הקומה. רק אז דאגתי לשלומו של ג'ון, כשחושבים על זה, לרגל אחרי הליוס לא נשמע כמו הרעיון המוצלח ביותר גם אם כישרון הריגול שלך הוא מעל הממוצע. ניסתי לדחוק את המחשבות לפאתי מוחי ברגע שנזכרתי אילו סכנות אורבות לג'ון.
"הכול בסדר?" קול נשמע מאחורי.
הפינתי את ראשי לאחור. במבט אחד יכולתי לחשוב שזאת פאן, אבל לקח לי כמה שניות להבין שאני לא מכירה אותה. היה לה שיער אדום שהגיע עד לעצם הגב וקצבותיו הסתלסלו מעט, עיניים כחולות בהירות ועור שחום. היא לבשה גופיה שחורה ומכנסי ג'ינס ארוכים, מה שגרם לי לגחך מעט על העתקת סגנון הלבוש שלי, חוץ מהעובדה שזה נראה כאילו היא לובשת את אותה הלבוש בכל יום מתחילת המשחק. תהיתי לעצמי איך אנג'ל העיזה להכניס שחקנית כזאת לשטח הבית שלה בהתחשב לעובדה שהיא נראית יותר חסרת בית ממראה הלבוש שלי.
הרמתי את מבטי על השם שהתנוסס מעל ראשה. אקספרנסה.
"מי את?" שאלתי וניסיתי להסתיר את הטון המזלזל שהתגנב לקולי.
לפני שהיא הספיקה לענות, הודעה ווירטואלית מדומינו דול קיפצה מול עיני. הוקל לי לגלות שהיא, פאן ודואורדון הצליחו להרוג כמה מתנקשים שכבר הספיקו להסתנן למסיבה מבלי שאף אחד יבחין בכך. הצטמררתי לנוכח המחשבה שאם לא הייתי פותחת את האסטרטגיה הזאת המסיבה הייתה הופכת לזירת רצח.
"תקשיבי, אין לי זמן לדבר איתך, אז אם לא אכפת לך.." הסתובבתי חזרה והתחלתי ללכת. אסור לי לעמוד פה בחיבוק ידיים ולא לעשות כלום בזמן ששחקנים נלחמים על חייהם. קיוויתי בכל ליבי שאיקן לא מסתבך בצרות. לרגע אחד כעסתי על עצמי ששמתי אותו עם תום, מליסה וסוויפט בקבוצה. בקושי יש להם רמות בסקילים, מה אם הם הפילו את כל האחריות עליו?
"הי!" צעקה אקספרנסה מאחורי, שמעתי את צעדיה הטופחים בריצה על הקרקע.
הסתובבתי אליה והבעה נרגזת על פני. "מה את רוצה?"
"תראי, אין לי בית משימות, אני כבר ארבעה ימים ישנה על הדשא של הכיכר המחורבנת הזאת. את לא נראית לי נחמדה כל כך, או חברותית כל כך, אבל אם יש לך טיפה לב תתני לי להצטרף אליכם לבית המשימות." התחננה אקספרנסה.
החמצתי פנים כאילו זה תה בלעתי לימון שלם. קודם כל היא מתחננת שאכניס אותה לבית המשימות שלנו ואז היא אומרת לי שאני לא נראית ידידותית ונחמדה, איזה חוסר טאקט חשבתי לעצמי.
המשכתי להביט בה. לא ידעתי מה לומר, גם לא היה לי זמן לקבל ממנה הסברים.
"תקשיבי," פתחתי ברוגע. "אנחנו באמצע משימה עכשיו, אני לא יודעת איזו משימה ניתנה לבית המשימות שלך - אבל אני בטוחה שהיא הרבה יותר קלה משלנו. אם בית המשימות שלי לא יצליח לסיים עכשיו את המשימה כולנו נמות. אז אני בטוחה שכבר הבנת שאין לי זמן לדבר, תצטרפי אלי ונטפל בך אחר כך." התחלתי ללכת ואקספרנסה אחרי.
לאחר כמה שניות של דממה היא חזרה לדבר. "מאדי?"
"מה?" שאלתי בחדות.
"את צריכה עזרה במשהו?"
"תקשיבי, או שתחזרי לעץ שלך שם ותישארי לבדך, או שתבואי איתי ותשתקי!" איימתי וקימצתי את ידי לאגרופים.
נראה שהיא בחרה באופציה השנייה.
Stingray לפני 10 שנים
מליסה - הכניסה ליער

מה לעזאזל?
רגע אחד אני מבקשת שוקו בתמימות וברגע הבא אני בכניסה ליער משונה עם שחקנים מלודרמטיים שמסתכלים עליי כאילו אני המוזרה פה.
המף...
אני מודה שלא לגמרי הבנתי מה הולך. למה המתנקשים מחצינים את עצמם כל כך על ידי שימוש בכובע בולט? למה לחכות להם בכניסות לעיר כשקל יותר לאתר אותם בכניסה לבניין?
ולמה שהם ירצו להרוג אותנו? זה כמו לשלם לצבע ולצפות שהוא יצבע בדרך את הדשא והלובי והמעלית והשכנה מלמטה.
חוץ מזה, אנחנו אנשים נורמטיבים וחביבים לגמרי.
והשחקן המכונה איקן מנסה לתקשר עם הגריפון שלו. שמיעתית, ויזואלית וטלפתית בו זמנית.
אוקיי, אולי לא נורמטיבים. אבל חביבים.
נשענתי על גזע עץ קצת רחוק מהשאר. אני בדרך כלל חברותית יותר, אבל איכשהוא אווירת 'נילחם עד המוות' לא בדיוק מעוררת חברותיות. בעודי נשענת לי בכיף, ראיתי ציפור מתעופפת מהיער.
הם מגיעים.
וברגע שהמחשבה עברה לי בראש הם היו שם. בשורה אחת, בקצב מתואם, אותה הרגל. כן, שמתי לב. הספקתי להתפעל מהתיאום לשבריר שניה לפני שאיקן שרף אנשים מהבפנוכו.
בסדר. לא נורמטיבים ולא חביבים.
אחד שכנראה היה בהלם המשיך ללכת בקצב. עוד שני צעדים. רצתי אליו ולפני שהוא הבחין קפצתי על ענף נמוך (אני גבוהה יותר במשחק למזלי). המשקל שלי כופף אותו ואת כל עליו וענפיו הדוקרניים הקטנים על המכובע המסכן. זה הפתיע אותו.
עזבתי את הענף, שלושה צעדים וכבר הייתי מאחורי המתנקש. חצי בעטתי חצי קפצתי עליו עם הרגל. קשה להסביר.
העיקר שהוא נפל. קפצתי לו על הגב. הוא לא מת, אבל זה בטח שבר לו משהו חשוב. הוא ניסה להסתובב. מעדתי. הוא תפס לי את הרגל, אבל שכח שיש לי שתיים. קפצתי על הצלעות שלו, והוא נאנח. אין לי דרך להרוג אותו (ממילא שיטת הקפיצות לוקחת יותר מדי זמן וגם מחליאה למדי), ואין לי סיבה. הוא לא יוכל לפגוע באף עשירה מפונפנת בשבועות הקרובים.
מר צרבת, הלוא הוא איקן, ושאר מכסחי המכובעים די הסתדרו. לא ראיתי צורך להפריע להם בהפסקת הסדיסטיות שלהם.
חזרתי לגזע העץ שלי.
גזעים זה כיף.
גזעים לא מדברים.
גזעים לא מתווכחים עם מה שאת אומרת.
גזעים לא חונקים מתנקשים מכובעים בדשא קסום ולא תוקעים להם חרבות עץ בעיניים.
גזעים לא מאכילים את הגריפון שלהם במתנקשים ולא שורפים מתנקשים עם קסמי אש ודרקון קטן.
חבל ששאר חברי המשלחת המיותרת הם לא גזעים.

למען שפיותי אגיד רק שאיקן טיפל היטב בשאר המכובעים. הם לא יטרידו אותי בשום סיוט.
בעיקר כי איקן מטריד קצת יותר מהם, עם כל הכבוד.
האחרים עמדו המומים ונבוכים מול כל גופות המכובעים. לקחתי את המגבעת מהמכובע שטיפלתי בו. היא פשוט די מגניבה.
(בסדר, בסדר. גם את המעיל, השרשרת והפגיון. הזכרתי כבר את אהבתי לכסף, לא?)
כולם התקבצו סביב לאיקן ושיבחו אותו במעט חשש. איקן דיבר איתם בחביבות ומישהו ציין שמאדי שלחה הודעה לעצור ולחכות. שמתי לב להודעה בתפריט שלי והתעלמתי ממנה. האחרים מצידם ניצלו את ההזדמנות כדי להתקשקש בינם לבין עצמם.
בגלל המרחק בין המכובע המיילל מכאב שלי לשאר החבורה הנרגשת ששיבחה את איקן הבחנתי בו ראשונה.
אני לא יודעת מה השם שלו, אז אכנה אותו סופר-דופר-מכובע.
סופר-דופר-מכובע היה, כשמו כן הוא, סופר-דופר. בשנייה הבודדה שהמבטים שלנו הצטלבו הספקתי לראות רק עיניים ירוקות ורוגע מפתיע. במכובעים האחרים הייתה נחישות. לא אצלו. הוא ידע שברגע שהוא יחליט אנחנו נשב מכווצים ונרעדים בכיס הקטן של מעיל העור שלו.
השנייה הבודדה הזו הספיקה לי כדי לצעוק לשאר לברוח. סופר-דופר-מכובע, מצידו, לא בזבז את הזמן ולכד את כולנו בקסם כבילה.
מליסה, יעילות מתפרצת.
כן ממש.
אם איקן לא הה מפגין כזו אלימות קודם לכן ייתכן ולא הייתי מבחינה בכלל בהיעדרו. בזמן שהשאר היו מבולבלים מהופעתו הפתאומית של סופר-דופר-מכובע (צעקתי והם נכבלו. זה יותר מפתיע מלהילכד אחרי קרב-מבטים-של-שנייה) ראיתי את סופר-דופר-מכובע חוזר אל היער עם איקן.

כן כן. לא נמלט אל היער, לא בורח אל היער. חוזר.
אנחנו אפילו לא שווים מהירות הליכה בריחתית.
אאוץ' סופר-דופר-מכובע.
אקו לפני 10 שנים
"קדימה, חבורה של אידיוטים - יש לנו משימה לסיים!" צעקה, כדורי אש בוערים בידיה.
כולם קפצו ממקומותיהם והתחילו ללכת ממקום למקום.
הסתכלתי עליה בהלם, מאדי באמת תמכה בי הרגע? היא נעצה בי מבט.
"אז מה עושים עכשיו, גאון?" שאלה בתוקפנות, טוב נו, היא עדיין מאדי.
"אני אלך לקנות כמה דברים, חרב העץ שלי לא תספיק יותר, ואז אולי אלך לרגל אחרי הליוס, מרחוק... מאוד. יהיה נחמד לדעת מה הוא עושה, אם הוא נפגש עם המתנקשים ולאן הוא הולך, ואם הוא יעלה עליי אני אוכל פשוט להתעופף, לא משנה רמת הקסם שלו, הוא לא יוכל לתפוס אותי כשאני עף ביער, אני מקווה." (ובבקשה תאמרו לי אם אני יכול... לא לברוח ממנו בתעופה, אלא לרגל אחריו).
"אני מניחה שיש גם דברים שאני אוכל לעשות... כדי להנמיך את סיכויי המוות שלנו." אמרה.
"זה נשמע לי כמו תוכנית"
"כן" אמרה,
הסתובבתי ופניתי ליציאה מבית המשימות.
"הי, מתבודד," הסתכלתי לכיוונה בשאלה.
"נסה לא למות"

הופעתי בקומה הרביעית. אנשים הלכו ממקום למקום והבניינים נישאו מעל, ההכנות ליום ההולדת של אנג'ל התקדמו ולא ראיתי שום דבר חשוד, מישהו צריך לפקח כאן עד שכולם יגיעו.
נכנסתי לחנות כלי נשק גדולה, החנות הייתה מורכבת ממספר מדפים במרכז ועוד כלי נשק תלויים על הקירות, בינם בזוקה, משום מה...
הלכתי לאחד הקירות עליו היו תלויים סכינים, אני אצטרך סכין ציד, וכנראה אשתמש בו להמון זמן, אז דילגתי על כל הסכינים הזולים עד שראיתי אחד מתאים, במחיר של 500 (צריך להמציא שם מתאים למטבעות) הסכין הזה היה מושלם. הוא היה אחד מהארוכים, בצורה אלגנטית של בווי (סכין ציד גדול) וידית עץ פשוטה וחזקה, מעליו היו רק סכינים מקושטים. הפרטים שלו הראו שהוא עושה נזק רב, בהחלט יוסיף לחרב העץ.
עברתי למחלקת סכיני ההטלה ומצאתי סט של שישה סכיני הטלה, כל אחד בשבעים. הם לא היו קטנים מדי, ופשוטים, והם באו יחד עם רצועת עור מתאימה.
בדרך לקופה מצאתי משקפת חד עינית קטנה ב100, נשמע לי נחמד, אז לקחתי אותה.
וכששילמתי בקופה תקפה אותי תחושה מוזרה... עם כל הפנטזיה שמסביב, פתאום להיות בעיר יחסית מודרנית ונורמאלית היה פשוט... מוזר.

הליוס פשוט ישב שם בבקתה שלו במשך חצי שעה, חושב. אני, כראוי למצב, ישבתי במרחק אדיר ממנו, בין העצים, קורא את ספר חיות הלוויה ומעיף בו מבט במשקפת פעם בדקה. הייתי מתקרב אליו אם הוא היה מדבר עם מישהו, אבל כשהוא סתם יושב זה היה סיכון מיותר.
קלטתי תנועה ומיהרתי להביט בו במשקפת. הליוס הזיז את היד, הוא פתח את התפריט? ופתאום הוא נאלם. שיט. מיהרתי להשתגר לקומה הרביעית, הוא חייב להיות שם.
המסיבה התחילה אבל לא ראיתי אף אחד מהקבוצה או את הליוס באזור. להשיג גובה בתעופה זו מטלה קשה במשחק, למזלי המסיבה כולה הייתה תרמיקה אחת גדולה, אז לא הייתה לי בעיה לעוף למעלה ולחפש את כולם.
די מהר קלטתי את מאדי מסתובבת עם מישהי לא מוכרת, פוסעת במהירות, אבל משהו אחר הציק לי בשולי הראייה- אנשים לבושים בשחור מחשיד ביותר, אם אלה לא המתנקשים אני לא יודע מי. כמובן שזו דרך גרועה להסתיר מתנקשים, אבל אנחנו במשחק מחשב, אם הם היו מגניבים מתנקש בבגדים אזרחיים אז לא היה שום כיף. בכל מקרה, זיהיתי את איקן ומליסה ועוד כמה, קפואים בתנוחות ממש מוזרות ומולם מתנקש לבוש באופן שונה, מרוכז ביצירת קסם. מה שזה לא יהיה, הוא לא יסיים את זה.
עם רמה כזו גבוהה בקסם אני לא יודע מה כמות החיים שלו, אבל מה שזה לא יהיה. אני אכסח לו את התחת.
צללתי לעברו במהירות אדירה, אסור שהוא יראה אותי, וכדאי שאעשה כמה שיותר נזק.
אני התקרבתי אליו במהירות מטורפת, למכות קריטיות שלי יש תוספת הלם, אז אני צריך לעשות לו את הקומבו הגדול ביותר בתולדות האנושות ואז להיעלם לפני שהוא מתאושש.
פרסתי את הכנפיים ובלמתי במהירות, הוא הסתובב אליי, אבל מאוחר מדי, החרב שלי פגשה את הראש שלו במהירות שהייתה מפוצצת לו את הגולגולת אם הוא לא היה דמות וירטואלית, בזווית העין ראיתי שהקסם שתפס את חברי הקבוצה התפוגג, איבדתי כמעט מחצית מהחיים שלי בנפילה, וזה אחרי שריככתי אותה בגלגול כושל. הוא היה במרחק שני מטרים ממני, מרים את היד כדי להטיל קסם. הדרך האחת והיחידה לנצח בוסים במשחקי מחשב היא לא לתת להם לפגוע בך בכלל. סכין ההטלה שלי נכנס לו בכתף ועצר אותו, זינקתי לעברו, הוא יצר מגן כוח מסביבו, אבל היה מאוחר מדי, אני הייתי יחד איתו בפנים. לפני שהוא הספיק לעשות משהו נוסף ריסקתי את החרב לצד ראשו, דקרתי אותו בצוואר פעמיים, הוא פלט פרץ להבות אדיר אבל פספס, לא מסוגל להתפקס על מה שקורה לו, פגעתי בבטנו עם החרב והוא התקפל, הוא יצר פולס אש סביבו ופגע בי, אבל זה לא עצר אותי, במהירות הנפתי את החרב לפרצופו ובעטתי לו מאחורי הברך, הוא נפל על הגב ואני התנפלתי עליו עם המון הנחתות חרב מהירות ואלימות. לפני שהוא הספיק לעשות קסם נוסף, אני קפצתי ישירות לאוויר וברחתי משם, החיים שלי היו נמוכים יותר מדי. הסתכלתי עליו, שכוב על הרצפה והמום, הוא הכין עוד קסם, אבל שאר החבורה שהתאוששו מיהרו לתפוס אותו בדשא. וזה הרעיון ביתרון ההפתעה, לפוצץ למישהו את הצורה לפני שהוא אפילו שם לב.
קרן האנרגיה ששלח לכיווני פספסה בקצת, מיהרתי לצלול לתוך המסיבה, מחוץ לטווח שלו, אני אצטרך המון שיקויי חיים. במרחק ראיתי אותו משמיד את הדשא ומעיף את החבורה בפרץ אנרגיה, ואז הולך אל תוך היער, כששני מתנקשים שסוחבים איתם את איקן איתו, ויכולתי להישבע שהוא נעץ בי מבט של מוות טהור, ומד החיים שלו בקושי ירד בחמישית...
~I-voice~ לפני 10 שנים
דריה-

אחרי שמאדי פיצלה אותנו לזוגות, יצאנו אני, קרטר, צ'סטר ולילי אל מחוץ לשערי הברזל העצומים.
עמדו על סף הכביש הסואן, איפה שהרעש האמיתי מתחיל. הסתכלתי מסביב, מחוץ לשטח ביתה של אנג'ל הכול היה נראה כמו בחיים האמיתיים בהתחשב לעובדה שהקומה הזאת בנויה כעיר. זה הזכיר לי את הימים ההם שיצאתי לרחובות בדרך לביתם של חברים שלי, או בכללי לבית הספר. תמיד אהבתי ללכת ברגל גם אם היה יורד גשם.

הכול התחיל כאשר מכונית שחורה נעצרה מול שערי הברזל השחורים. מתוך המכונית יצאו חמישה מתנקשים, היה ניתן לזהות אותם בתור מתנקשים, הם עלו על הקריטריונים של קרייטוס.
הכובעים השחורים.
אף אחד מאיתנו לא חשב פעמיים לפני שהסתער עליהם. לילי, קרטר וצ'סטר מיד לקחו פיקוד על מתנקש. מה שהשאיר אותי להתמודד עם שני מתנקשים.
אבל ברגע הזה כבר לא פחדתי. הייתי נחושה בכל כוחי להרוג אותם לפני שהם יהרגו אותי.
חיפשתי במבטי חלקות אדמה והצמחתי עשבי דשא ארוכים. הם התפתלו סביב גופם ומחצו אותם, אחד מהם שמט מידו את הנבוט. אבל ידעתי שהקסם לא יחזיק לזמן רב, לכן ריכזתי כדורי אש בידי והתכונתי להשליך אותם עליהם. אך לחוסר מזלי השפעת הקסם התפוגגה והמתנקש הסתער עלי כשסכין ציידים בידו.
מבלי לחשוב פעמיים השלכתי עליו כדור אש ולאחר מכן בעטתי בפניו. זה הסיח את דעתו לכמה שניות, אך מתנקש נוסף הגיח מאחורי וחבט בעורפי.
נפלתי על ברכי והשפלתי את ראשי, מנסה להתאושש מהמכה. בדיוק שהתכוונתי לקום חזרה על רגליי המתנקש חבט בראשי באמצעות הנבוט.
ראיתי שצ'סטר ולילי הצליחו להרוג את המתנקש שלהם. לא יכולת לתת לעצמי להיכנע על ידי שני מתנקשים, כל עזרה קטנה יכולה לתרום להצלחת המשימה הזאת. לחיינו.
התרוממתי מהקרקע ברגליים כושלות וריכזתי שני כדורי אש בידי, שלחתי אותם אל תוך בטנם של שני המתנקשים והצמחתי דשא בשיא המהירות שנכרך סביב גרונם. אימצתי את כל כוחי ולחצתי חזק יותר על מנת לחנוק אותם למוות. זה היה קשה, במיוחד בהתחשב לעובדה שלא התאמנתי מספיק והקסם עמד להתפוגג בכל רגע.
אבל אז, ממש בלי להבחין במעשי, גופם נרפה והם צנחו על הקרקע חסרי חיים.
הבטתי על המתנקשים באחרים שצ'סטר, קרטר ולילי היו אחראים למותם. הם מתו. כולם מתו.
התנשפתי בהקלה.
Lich לפני 10 שנים
מאדי - קומה רביעית: המסיבה של אנג'ל.

הוקל לי לגלות שאיקן בסדר.
ההודעה קפצה מול עיני בחלון ווירטואלי שניות אחדות לאחר שהתחלתי את חיפושי אחר מתנקשים מסתננים, על צג ההודעה הופיע שמו של איקן. לא יכולתי להסתיר את החיוך ברגע שעיני סיימו לקרוא את ההודעה הקטנה שבעיני משמעותה הייתה גדולה.
ליבי פרפר בהתרגשות. הייתי רוצה שהעולם הווירטואלי הזה יעצור לדקה אחת שלמה, דקה אחת שבה אוכל להיות עם איקן. לבד. בלי כל הלחצים, הפחד. רק איקן ואני. ליפול אל זרועותיו המושטות ולהרגיש את שפתיו על שפתי, ייחלתי לרגע הזה יותר מכל דבר אחר שיכול לקרות בעולם המסוכן הזה.
לאכזבתי הפנטזיה הזאת התנפצה ברגע שאקספרנסה תפסה בחולצתי והשתופפה מאחורי גבי.
"מה את עושה?" הסתובבתי בכעס ונזפתי עליה.
"בבקשה, אל תזוזי, הם יראו אותי." התחננה ועיני הכחולות עקבו בחשש אחר קבוצה של שחקנים זרים.
"מי הם?" שאלתי ועקבתי אחריהם במבטי. אחד מהם היה מבוגר ועצום בגודלו, שיערו היה כחול כהה ועגילים שחורים כיסו את פניו החיוורים. בגדיו היו קטנים עליו בכמה מידות בהתחשב לגודל גופו העצום ואילו ניכר כי נעליו לא עומדות בגודל כפות רגליו וכמעט ועומדות להיקרע. הוא שוחח עם נערה נמוכה- שחורת שיער, היא לא נראתה חביבה במיוחד, פניה לבשו הבעה מפחידה למראה, ועיניה, שנראו כמו גושי קרח, לרגע אחד חדרו לעיני כמו שתי חניתות מאיימות.
מאחוריהם שוטט לבדו נער רזה הדומה להורוס, שיערו השחור היה פרוע באופן מוגזם וראשו היה מושפל לקרקע. הוא נראה מפוחד.
"הם מבית המשימות הקודם שלי," צייצה אקספרנסה וטמנה את פניה בתוך גב חולצתי.
"מזאת אומרת בית המשימות הקודם שלך?"
"אני אסביר לך אחר כך. אנחנו חייבות להסתלק מפה."
לא עניתי לה. עיני היו נתונות לקבוצת השחקנים מבית המשימות הקודם של אקספרנסה. הבטתי בהם, למשהו במראה שלהם היה מן מכנה משותף. משהו שלא הצלחתי לזהות, אולי.. סגנון הלבוש שלהם.
"מאדי," היא דחקה בי ומשכה בקצה חולצתי. "בבקשה, אסור שהם יבחינו בי."
לאחד מהבנים היה שיער שחור עם קצוות אדומים, עיניו השחורות מאיימות ומבנה הפנים שלו חד. הוא לבש מעיל עור שחור וארוך, מה שהזכיר לי את סגנון הלבוש שלי מהחיים במציאות. מעל ראשו הופיע השם אנדי. הוא הפנה לרגע אחד את מבטו מנערה כחולת שיער שהלכה לצידו. רק אז עיניו השחורות חלפו על פני, מבטינו הצטלבו. הרגשתי שאני נופלת לתוך בור שחור, אפוף אפלה.
הוא המשיך להביט בי, רק אחרי כמה שניות הוא התייאש מקרב המבטים וגבותיו התכווצו למראה דמותה של אקספרנסה, שבאותו הרגע הציצה מבעד לגבי.
היא פערה את עיניה ופלטה צעקה חלושה.
"מאדי," היא יבבה. "אנחנו חייבות ללכת, עכשיו."
אנדי לחש משהו לנערה כחולת השיער שלידו, קימברלי שמה. היא הרימה אלי את מבטה, ניצוץ של כעס הופיע בעיניה, אבל אז היא קלטה את אקספרנסה. כעת קבוצת השחקנים המצומצמת בהתה בנו. הנער המבודד הביט בנו גם הוא, מבטו מלא חמלה.
לא פחות מכמה שניות גדל הגוף הוציא חרב ארוכה. "תפסו אותה!" צעק.
נסוגותי לאחור והבעת השתאות על פני, אקספרנסה צעקה לי משהו ואז תפסה במפרק ידי והתחילה לרוץ.
לבסוף השגתי את צעדיה, נמלטנו בבהלה ונדחקנו במהירות בין התקהלות האנשים מהמסיבה של אנג'ל. "מה הבעיה שלהם?" הצלחתי לפלוט לבסוף, תוך כדי ריצה.
פניה של אקספרנסה היו סמוקים ממאמץ, היא לא ענתה לי, רק המשיכה לרוץ.
"בואי לפה," אמרה לבסוף ומשכה אותי לאחורי שיח גדול ומעוצב.
הסדרנו את נשימותינו. מידי פעם הצצנו מבעד לשיח בחשש שקבוצת השחקנים תופיע ותאיים על חיינו.
"קוראים להם דארקסייד," אמרה אקספרנסה מבעד להתנשפויות הבלתי פוסקות שלה. "זה סיפור ארוך, אבל הם מבית המשימות שאליו השתייכתי. ככה הם קוראים לעצמם. הם סוג של יצרו גילדה אפלה משלהם והרגו כמעט את כל החפים מפשע מבית המשימות שלנו." היא השפילה את מבטה, זיעה ניגרה במורד לחייה. "הכול התחיל מהיום ההוא שפרדי התאבד. הם גילו שאם חבר מהקבוצה מת אפשר לקחת ממנו את כל הרכוש, לכן הם התחילו להרוג שחקנים על מנת להתחזק בסקילים ולהתחלק בכספם. עד לפני ארבעה ימים הייתי היחידה שנשארה איתם בבית המשימות, הם הרגו את החברים היחידים שנותרו לי שם," היא התפייחה. "ידעתי שאם לא אברח אני אהיה הקורבן הבא שלהם, לכן שלחתי הודעה לאנונימוס. הוא אמר לי לבוא לקומה הרביעית, היום בו יתאחדו כל בתי המשימות, שם אוכל לחפש לעצמי בית משימות חדש."
היא הביטה בי. עיניה נמלאו דמעות, "אני שונאת את זה."
"את שונאת את מה?" העליתי על פני חיוך מעודד. רק שתשתוק כבר.
"את זה שאנשים מנצלים את הכוח שלהם על אנשים פחות חזקים מהם." אמרה ומחתה דמעה. "הם עושים את זה רק כדי לחזק את עצמם נפשית, הם נהנים כתוצאה מהסבל של אחרים וככה הם מתחזקים, ככה הם מרגישים בלתי מנוצחים."
זקפתי את ראשי ובלעתי רוק. אקספרנסה המשיכה להביט בי, כאילו היא מאשימה אותי בכל.
"אנשים כאלה צריכים למות. הם לא שייכים למשחק הזה. הם צריכים למות!"
"תפסיקי!" צעקתי.
היא השתתקה, עיניה פעורות לרווחה.
"א- אין לנו זמן ל- לזה עכשיו," אמרתי ברוגע וניסתי להסתיר את הרעד בקולי. "אנחנו חייבות למהר, יש לי משימה להשלים."
התרוממתי במהירות. אקספרנסה אחרי, עדיין מבולבלת.
מיהרתי לצאת מאחורי השיח, מנסה להשכיח מעצמי את דבריה, בחופזת התחמקותי נתקלתי באחד מהאנשים שעמד שם. הוא מעד לאחור, פלט קללה עסיסית אך מיהר להתייצב. הכובע שלו נחת למרגלות רגלי.
"סליחה," מלמלתי חרש ומיהרתי להרים את כובעו.
התרוממתי חזרה, עיני שוטטו באיטיות על בגדיו. נעליים שחורות ומצוחצחות, מכנסיים שחורים, כפפות עור שחורות ומעיל שחור וארוך. שיערו חום ופרוע, עיניו כחולות וצלולות, זיפים עוטרו את סנטרו. חפץ נוצץ לכד את מבטי, מתוך כפפת העור השחורה שלו. סכין ציידים.
כובע הצילינדר שלו רעד בידי.
"אתה מוכנה להחזיר לי את הכובע?" הוא הביט בי, קולו קר וחד.

"קרייטוס אמר שהמתנקשים כובשים כובעים שחורים."
"איך הוא יודע?"
"הוא שאל את הינשול שלו."


"מאדי?" שאלה אקספרנסה מאחורי, אך נדמה לי היה כאילו הקול בוקע מתוך מנהרה. "תחזירי לו את הכובע."
המתנקש הביט בי, עיניו הכחולות הביטו בסכין הציידים הקטנה כאיום. "את מוכנה לתת לי את הכובע?" אמר, מאבד את סבלנותו. הוא ידע שכרגע הוא חייב לשמור על פרופיל נמוך.
ניצוצות אש ריצדו מעל אצבעות ידי, העליתי הבעת נחישות על פני לפני שעניתי, "לא."
POLLO לפני 10 שנים
הדקות בהן עמדנו על גבול היער היו משעממות למוות, הן הרגישו כמו נצח.
התאמנתי בקסם, דבר שפתאום היה נראה לי נחמד ביותר. צפיתי במעגל הדשא שסביבי צומח בערך עד לגובה הברכיים שלי, אבל ברגע שהסטתי את תשומת ליבי הדשא נשמט על האדמה.
כך עשיתי כמה פעמים, גרמתי לדשא להסתלסל קלות וליצור צורות משונות, או להתלפף קצת על הנעל שלי ולהרפות. לא הצלחתי יותר מזה, אבל הרגשתי שאני שולט קצת יותר בקסם המשונה הזה.
בכל מקרה, הלב שלי שייך כנראה לתעופה.
לפתע, משום מקום, 6 מתנקשים לבושים בשחור זינקו עלינו. בתוך כמה שניות איקן התאפס וחיסל את כולם עם כדורי אש. הבטתי בקרב בהלם, לא ידעתי מה לעשות. אחרי דקה כולם היו מוטלים על הרצפה, שרופים כמו מרשמלו במדורה.
כולם הביטו באיקן בפה פעור. הערתי לעצמי שאני צריך להמשיך להשתפר בקסם.
"וואו" אמרתי באיטיות והבטתי במתנקשים המחוסלים.

התחלנו לשוחח, אך הגיח עוד מתנקש. הוא היה שונה. קר. מפחיד.
"תברחו!" צעקה מליסה. באמת? לברוח? טוב, לפי מה שהבנתי, זה בעיקר מה שהיא עשתה בבית המשימות הקודם שלה. היה בה משהו מצחיק, חביב.
ברגע שהיא סיימה לצעוק קפאנו במקומנו. הרגשתי משותק. לא יכולתי לדבר, לזוז, או אפילו לנשום כמו שצריך.
זאת הייתה הרגשה נוראית. כבר התרגלתי לכנפיים, התמכרתי לתעופה, להרגשה הזאת. ופתאום.. פסל. לא היה לי מה לעשות אלא להסתכל על מה שהתרחש.
ג'ון התרסק באמצע זירת הקרב והפתיע את ראש המתנקשים. ולא רק אותו, את כולנו. הוא דקר אותו בחרב אבל לראש המתנקשים היו יכולות גבוהות בקסם. ג'ון נפגע כמה פעמים ולאחר שהנחית מתקפה אחרונה הוא נסוג בתעופה.
ראש המתנקשים התאושש בקלילות וסחב את איקן אל תוך היער.
עמדנו קפואים בלי יכולת לעשות כלום בנושא.
אקו לפני 10 שנים
(לא אתם לא, ראש המתנקשים מצא את זה קשה מאוד להשאיר אתכם קפואים בקסם אחרי שהוא חטף זפטה בראש. אתם חופשיים, אבל איקן עדיין קפוט.)
תַאלְיה~~ לפני 10 שנים
חלמתי בהקיץ.
זה היה נפלא.
חלמתי על הוריי, אחיי, על המשפחה....
הו , כמה שאני מתגעגעת!

"הו, אני כל כך שמחה שהגעתם!" אנג'ל קטעה את מחשבתי, סוקרת אותנו. "הצלחתם להביא את הליוס?"
דואורדון ענה. "למעשה, יש משהו שאנחנו צריכים לדבר איתך עליו, הליוס-"
אבל מאדי קטעה אותו.
"הליוס בא. הוא יבוא היום ליום הולדתך. למען האמת, יכול להיות שהוא כבר הגיע. את יכולה להפסיק לדאוג."
כולם הביטו בה. המומים.
"אך למרות הכול אנחנו מציעים לך להתנצל בפניו," הוסיפה דומינו דול בחיוך קטן. "הליוס הוא חתיכת זקן עקשן, אני לא חושבת שהוא ימשיך להשתכנע מכמות השכנועים שלנו. אחרי הכול את זאת שרצית שהוא יגיע, זאת עבודה שלך, אנחנו נתן לך להמשיך אותה. את החלק שלנו עשינו, הבאנו אותו למסיבת יום
הולדתך, עכשיו תורך להוכיח לו עד כמה הוא חשוב לך."
אנג'ל הלכה לתצוגת האופנה, והתחלנו לתכנן תוכניות.
סוכם שאני אלך עם צ'סטר, קרטר ודריה אל היציאה לכיוון העיר. התחלנו לזוז.

בדרך שאלתי את קרטר- "תגיד, אולי כדאי שנסתכל כל הזמן אם יש-"
פתאום יצאו ממכונית חמישה אנשים, עם בגדים שחורים וכובע גרב- מתנקשים.
רצנו והתחלנו להילחם. צ'סטר ואני הלכנו למתנקש אחד, קרטר על שניים וכך גם דריה, לא כל כך הוגן, הא?
יריתי עליו כדורי אש. הוא מת תוך שניה. גם קרטר סיים. אבל דריה קצת התקשתה בשלה, עזרנו לה, ונשמתי בהקלה.
שלחתי הודעה למאדי, והלכנו לכיוון כולם.
יאיר לפני 10 שנים
הרגתי אותם. את כולם. כל אחד ואחד מת. לא חי יותר, לא קיים יותר. הגופות ניצבו בשקט על האדמה, נראות כמו בובות קטנות של נינג'ות, שמחכות שישחקו בהן. אבל אני כבר שיחקתי בהן. והו, שיחקתי בהם טוב. זה לא קל לחיות ככה, אתם יודעים. להרוג אנשים. אני פשוט לא מאמין שהם וירטואלים...אני מאמין..שיש להם נפש, ורצונות, ושאיפות. והדרך שבה הרגשתי אותם פשוט לא מכובדת. מצד שני, במימד 72 יש חוק אחד, מאוד פשוט. תאכל לפני שיאכלו אותך, ואני לא יכול שלא להסכים. הסתכלתי על פני האדמה, הם שרופים עד היסוד. גחלים קטנים נצצו על הדשא ונכבו מטיפות הטל הקטנות. מאדי! נזכרתי. אני חייב לספר, אני צריך להודיע לה שהכל בסדר. הרי זה לא הגיוני כן? 8 מתנקשים מיומנים. נגד שחקן אחד. הרגשתי גאווה, אבל גם הרגשתי געגוע, חיכיתי לשמוע ממאדי, לדעת בוודאות שאני זכיתי לעוד זמן שמימי איתה. ולא לקטיעה איומה מיד הבורא. פתחתי חלון וירטואלי פשוט, וכתבתי את ההודעה הכי..רגילה שיכולתי לכתוב. הרי אני אשאיר את הרגש כשיהיה זמן, לא? אז כתבתי בפשטות שהמשימה הושלמה. לא סיפרתי לה שרצחתי את כולם, כי זה עלול לעורר חשדות, אז פשוט סיפרת שאנחנו הצלחנו ושהכל בסדר..יחסית. הסתובבתי לברך את שאר השחקנים. וכאן נדהמתי. הם קפאו במקום, לא זזו. נעולים, חיוורים יותר מהירח. הם הסתכלו עליי, ולא נעו. ולעזאזל, זה היה קריפי. 4 אנשים עומדים כמו בובות נטולות רוח חיים, בוהות בי. כמו ליץ' בעל רוח. הן בהו בי. התחלתי להסתקרן, קסם כמובן. זו לא שאלה. אבל לא הבנתי מי הטיל את הקסם, מי יכול לעשות את זה? המתנקשים לא. כי הם, טוב..מתים. וכמובן שאין להם רמות בקסם, בכללי. ניסיתי לגעת בהם, ושוב. אין תגובה. רק כאב בטן מזערי, כאילו ששולח לי אזהרה שמשהו רע קרה, או עומד לקרות. הם קפואים. קפואים בקסם, אבל את הקסם עצמו זיהיתי, עוד בימי כל הסקילים בתחרות, הרגשתי את השליטה, ידעתי אותה. הכוח משכר רבותיי, ואני יודע בדיוק מי עשה את זה.
"ראש המתנקשים". אמרתי.
ובדיוק הגיח מתוך העצים, אדם בעל חליפה שחורה, לא דומה בכלל למתנקשים האחרים, לא קרוב אפילו. על צווארו ענודה עניבה אדומה כדם, מראה של איש עסקים נורמטיבי. הוא לובש מגבעת עם נוצה אדומה, שוב, כדם. וניצוצות קסם ריצדו בין ידו.
"כן, זהו אני." הוא חייך בחיוך זדוני. הוא התחיל להלך בין שאר החברים, בין סוויפט, מליסה, הורוס. התחיל להלך ביניהם. לגעת בהם, להרגיש אותם. להסניף אותם. במיוחד את תום. "ואתה איקן, נכון? הבחור שהרג את כל המתנקשים שלי..? אמ.כן?"
אני לא עונה לו, עצם המחשבה שאני יכול למות, או יותר גרוע. להיות מוקפא כך לנצח, גרמה לי לתחושת חלחלה וצמרמורת. חשבתי על מאדי, וחשבתי על עצמי. ועל איפה אני עכשיו, ועל מה אני אעשה. אין אפשרות בריחה, כי 72 רמות בקסם זה שיט לגיטימי. ואין לי מה לעשות, זה רק יגרום לתחושת התנגדות ולמוות תאורטי. החלטתי שעליי להיכנע בשקט.
"הם יפים נכון? אך, איזה קסם. תחושת הקיפאון, תחושת חוסר האונים הזאת. הפחד! כן, הפחד. אני מריח אותו מהם. אבל ממך לא. אל תדאג, החברים שלך נעולים בקסם כבילה קסום רגיל, והם ישתחררו בקרוב. אני יותר מציע לך לדאוג לעצמך...ולמאדי".
הסתכלתי עליו בתדהמה.
"אם אפילו תנשום לא נכון ליד מאדי, אני אמצא אותך, ואני אהרוג אותך". נהמתי עליו בעצבניות.
"וואו,תראו. יש לנו נער מאוהב, אוי. אתה עוד תבין שאהבה זה חסר תועלת במימד 72. המילה האמיתית היא...כוח". הוא נתן כיף לתום.
תדהמה הכתה בי. אסור לו לגעת במאדי, לא. אני מעדיך שהוא יהרוג אותו במקום.
"בבקשה לא, אני לא אתנגד. תיקח אותי. רק תניח למאדי." הסתכלתי עליו בכוחניות, אם הוא רוצה ללכת לשם, אני אלך לשם.
הוא חייך. "כך זה יותר לרוחי. לילה טוב." הוא אמר.
הוא נקש באצבעותיו, ניצוצות הקסם ריצדו על פניו. הרגשתי חולשה מסוימת, שהתלוותה לה מסך חשוך שאפף אותי, וגם לי ליפול על רגליי.
הרגשתי חולשה מסוימת, בנשימתי האחרונה ראיתי את ראש המתנקשים מחייך.
התעלפתי.
קרטר לפני 10 שנים
יצאנו אני לילי צ'סטר קרטר ודריה למנוע ממתנקשים רצחניים להרוג את אנג'ל. איזה יום נחמד.
דומני דול החליפה מספר מילים עם אנג'ל ואז התפצלנו קבוצה קבוצה למקומה. לאחר הליכה שקטה לילי שאלה אותי "תגיד, אולי כדאי שנסתכל כל הזמן אם יש -"היא עצרה את דבריה שהבחינה במה שחיכינו לו. חמישה מתנקשים יצאו ממכונית, זהיתי אותה רק בזכות הכובעים המדהימים האלה, כובע צילינדר גבוה ושחור. אני מייד הסתערתי על אחד מהם שהחזיק סכין דקה וארוכה. בדרך זימנתי חבל דשא עבה שחבט בעוצמה רבה בבטנו. המתנקש התקפל והתנשם בכבדות. הבחנתי בזווית עיני את חברו מסתער עלי עם סכין בכף ידו. פרשתי במהירות כנפיים וריחפתי כמה מטרים ונחתתי. תפסתי את גרונו בכבלי דשא ולחצתי באכזריות. הוא התנשם בכבדות ונאנק עד שדמם ונפל על הרצפה. כאב חד הבזיק בידי, הסתובבתי במהירות מספיק לראות את המתנקש השני מניף את הסכין בשנית, בשביל לתקוע אותה בראשי. התכופפתי, הסכין פספסה אותי במילימטרים. השתמשתי שוב באותה שיטה חבלי דשא התלפפו סביב גרונו. הוא הניף את סכינו במטרה לחתוך אותם. התקרבתי אליו, תפסתי בידו והוצאתי משם את הסכין בכוח. הוא ניסה להתנגד עוד קצת עד שהוא נפל מת.
Lich לפני 10 שנים
מאדי- תגובה אחרונה(לפני ההמשכים): המסיבה של אנג'ל.

מי היה מאמין שמילה אחת בת שתי אותיות תחולל מהומה גדולה.
המתנקש לא חדל להסיר ממני את עיניו, לשבריר שנייה תהיתי לעצמי אם הוא מטיל עלי קסם נסתר ודבריו של קרייטוס אינם היו מדויקים, וכן יש לו סקיל קסם. אולי אפילו זה ראש המתנקשים שאיתו אני מתמודדת, אולי אפילו זה הליוס ששינה את צורתו למתנקש. נרעדתי מהמחשבה שהכול יכול להיות אפשרי משחק הזה.
"את לא יודעת אם מי את מתעסקת, ילדה. עדיף גם שלא תדעי. אבל כדאי מאוד שתחזירי לי את הכובע או שאני אהרוג את החברה הקטנה שלך." הוא סינן מבין שפתיו ועיניו הצביעו לאחורי גבי.
המתנקש השני, שהיה זהה אליו לחלוטין, הצמיד סכין ציידים לגרונה של אקספרנסה, היא עצמה בחוזקה את עיניה וחשקה שיניים בפחד. רציתי לצרוח עליה שהיא בכלל החליטה להצטרף אלי, שבגלל הבחירה הקטנה הזאת היא עלולה לסכן את עצמה. אבל הבנתי עד כמה זה לא רלוונטי כרגע, רציתי לדעת למה המתנקש מבזבז את זמנו על מנת להשיג את הכובע המחורבן שלו.
הסרתי את מבטי מאקספרנסה המפוחדת והבטתי בכובע.
"בסדר," נכנעתי. "אבל קודם תשחרר אותה."
"אני לא סומך עליך."
"מה אני כבר יכולה לעשות? אין לי נשק, אנחנו סך הכול חברות קרובות של אנג'ל." ניסיתי לשמור על קול יציב ואמין, אל מסתבר שהמתנקש הזה לא טיפש כפי שהוא נראה.
"למה שחברות קרובות של אנג'ל ילבשו כמו שתי חסרות בית מסכנות ליום ההולדת שלה?" הוא צמצם את מבטו בחשד, אבל יכולתי להבחין בזווית פיו מתעקלת לחיוך משועשע.
השתתקתי. בזווית עיני הימנית המתנקש עוד החזיק באקספרנסה, ידעתי שאם רק אעז לעשות צעד לא נכון אחד לכיוון המתנקש האחר הוא ישסף את גרונה. אבל הייתי חייבת לפעול במהירות, לא היה אכפת לי מהכובע המחורבן, הייתי חייבת להרוג את שני המתנקשים לפני שיספיקו להימלט מפני ולהשלים את מלאכתם.
זרקתי את הכובע לידי המתנקש, הוא תפס אותו בזריזות והניח אותו על ראשו כשהוא מטה אותו לפניו בהתנשאות.
"עכשיו תעזוב אותה." עיני הצביעו על אקספרנסה.
המתנקש הביט בי, הוא השמיע צחוק צורם ולא טבעי שהושתק מיד. לאחר מכן שילב את ידיו ברוגע. "זה לא עובד כך," אמר ומשך באפו.
פני התקשחו, "אמרת שתשחרר אותה אם-"
"אז אמרתי." הוא אמר בפשטות. "לא לימדו אותך לא לסמוך על זרים?"
לא עניתי. הוא צדק, ללא ספק. אבל הוא לא היה זר מבחינתי, הוא לא היה מישהו שאני בכלל חושבת לסמוך עליו. אמנם היינו רחוקים מהאורחים במסיבה, אך עדיין חששתי שאחד מהאנשים ימצא אותי עם חרב ביד.
המתנקש דחף אותי בכתפו והפיל אותי לאחור. הוא התנשא מעלי, סכין הציידים בידו הייתה כמה סנטימטרים מצווארי. "חברה שלך שייכת לנו עכשיו, אני מציע לך להיכנע ולהימלט מפה אם את רוצה להישאר בחיים."
שפתי התחתונה רעדה. ניסיתי לחשוב מה דומינו דול הייתה עושה במצב כזה, אבל שום רעיון לא עלה בדעתי. הסכין הסבה את תשומת ליבי והשכיחה אותי מהמטרה היחידה שלי פה.
לבסוף השפלתי את מבטי בכניעה. "תיקח אותה. תעשה בה כרצונך, אני מבטיחה שלא אגיד דבר."
אקספרנסה השתהתה בתדהמה.
המתנקש חייך בזחיחות והוריד את הסכין, הוא הכניס אותה בזהירות לתוך הכיס הפנימי של מעילו. "ילדה טובה." אמר וטפח בחיבה על ראשי.
קימצתי אגרוף בכעס מאחורי גבי.
"אנחנו נטפל בה היטב." אמר וליטף בהתגרות את שיערה של אקספרנסה. היא נאבקה בתוך זרועותיו של המתנקש השני ושלחה לעברי מבט מלא חמלה, עיניה הכחולות נראו כמו עיניו של איקן ביום ההוא בתחרויות. היום ההוא שהאשמתי אותו במעשה שנירה עוללה, עיניים מלאות עצב.
הכעס הצטבר בגופי ואיים להתפרץ. להשמיד את כל העומד בדרכי.
"תעזוב אותה." מלמלתי חרש.
המתנקש חייך בזלזול ושלח באזהרה יד אל כיסו הפנימי.
"אמרתי, תעזוב אותה!" הרמתי את טון דיבורי והטחתי אגרוף בפניו עד שראשו נשמט מעבר לכתפו.
המתנקש מעד לאחור ופלט קללה, הוא זקף את ראשו בכעס ועיניו הכחולות רשפו זעם.
המתנקש השני השליך בפראות את אקספרנסה על הדשא, היא נצמדה בגבה לאחד העצים והביטה בנו בפחד.
שני המתנקשים הקיפו אותי מכל צד, לא הצלחתי לעקוב אחרי שניהם ונאלצתי לקבל את אגרוף שהוטח בפני והעיף אותי על הקרקע. אחד מהם התנשא מעלי, כבר לא יכולתי להבדיל ביניהם, הם היו זהים לגמרי. כפילים. הוא העביר את כל משקל גופו אל רגלו, לחץ על חזי והקשה עלי לנשום.
הצבע אזל מפני, הייתי על סף התעלפות, אזרתי את כל הכוחות שעוד נשארו בגופי והשתמשתי בהם כדי להרחיק אותו ממני. כדורי האש פגעו בפניו, הוא התמוטט לאחור, אך לפני שהספקתי להטיח אגרוף נוסף בפניו, לא הספקתי לזמן את המגן שיגונן עלי מפני סכין הציידים שננעצה בכתפי השמאלית.
עיוותי את פני ונאנקתי מכאב, כל מה שייחלתי עליו באותו הרגע הוא לשכב על הדשא הרך. הפצע למזלי לא היה עמוק, יכולתי לרפא אותו, אבל המאבק עם שני מתנקשים לא הקל עלי.
המתנקש השני התאושש ממכת כדורי האש והנחית מכה הגונה ברקתי, העולם התערפל מולי בנקודות שחורות שריצדו לנגד עיני. אחד מהם עטף אותי בזרועותיו וריתק אליו את גופי, הכאב מהחתך בכתפי הקשה עלי לנשום, הרגשתי את גופי נרפה, ידעתי שאם לא אעשה משהו המתנקשים עלולים להרוג אותי. אבל לא יכולתי לעשות דבר. עפעפיי צנחו בכבדות, בעיני רוחי ראיתי את איקן רץ לקראתי, קורא בשמי, אבל כשאילצתי את עצמי לפקוח שוב את עיני, איקן לא היה שם. להב חדה של סכין ציידים חסמה את שדה ראייתי, מאיימת לקטול את נשימתי לעד.
הייתי כבר עייפה מכדי להיאבק בהם. כל מה שרציתי לשקוע בשינה עמוקה ולהתעורר מהסיוט הזה, להתעורר על המיטה בחדרי. בתוך הבית שלי. לשכוח בכלל שכל זה קרה. לשכוח מהליוס והמתנקשים, מאנג'ל, מייקי, ג'ק ואנונימוס. לשכוח מבית המשימות, מדומינו דול, דואורדון.
לשכוח מאיקן.
איקן. כל הרגעים הקסומים שלנו ביחד, מהתחרויות עד להיום, אותם אני בחיים לא אצליח לשכוח. בחיים לא ארצה לשכוח.
המתנקש הראשון צנח על הרצפה בכבדות, דם זולג בקילוחים מהחתך העמוק שיצרתי בבטנו. עוד לפני שהמתנקש השני הספיק להבין מה קרה, תקעתי את סכין הציידים שלי במותנו הימנית, המתנקש התקפל ופניו התעוותו מכאב. לקח לו זמן להתאושש, הוא התנודד בחוסר יציבות לעברי וסינן קללות, כף ידו האחת אחזה בסכין ציידים קטנה וכף ידו השנייה אחזה ברעד בפצע במותנו. אבל הוא הוא היה חלש מידי בכדי לעשות עוד צעד אחד. זירזתי את גורלו המר, הטחתי אגרוף בפניו ותקעתי את הסכין הישר לתוך בטנו. המתנקש נאנק, פלט דם מתוך פיו ושנייה לאחר מכן התפוגג כרסיסים לנגד עיני.
"מאדי!" אקספרנסה מיהרה לעברי בריצה, היא מעדה על אבן ונפלה על ידיה.
ראשי הסתחרר מרוב הקלה, מחיתי את הזיעה שניגרה על פני ונשמתי עמוק. אקספרנסה התרוממה ורצה אלי, זרועותיה עטפו אותי בחיבוק חזק.
"תודה. אני לא יודעת כיצד להודות לך." היא התייפחה.
לא עניתי. גם לא התנגדתי. חשבתי על זה שכמעט ויכולתי למות. כמעט יכולתי להתפוגג כרסיסים ולהיעלם מהעולם האכזרי הזה. להשאיר את אקספרנסה לבד, את דומינו דול. להשאיר את איקן לבד.
איקן. גם אם איקן לא איתי הוא תמיד ישאיר חקוק בזיכרוני. הוא נתן לי את הרצון לנצח את המתנקשים האלה, בזכותו ניצלתי. זאת כוחה של אהבה אחרי הכול.
לפתע אקספרנסה התמוטטה על הקרקע, גופה שרוע כבובת סמרטוטים, דומם. חסר חיים. לקח לי רגע אחד להבין שמי שעומד מאחורי נמצא כמה מטרים לפני, מביט בי דרך עיניו הכחולות והקטנות, פניו חרושי הקמטים כבר לא נתנו לו מראה של איש זקן, הוא נראה הרבה יותר צעיר. כוחני.
"נחמד לפגוש אותך שוב, מאדי." קולו של הליוס היה יציב מתמיד.
השפלתי מבט מלא עצב ועיני נתקלו בגופה של אקספרנסה.
איכשהו הרגשתי שזה עוד לא הסוף. למעשה, זאת רק ההתחלה.
זאבה~ לפני 10 שנים
(סליחה שלא שלחתי קודם ואם התעלמתי בטעות בתגובה, פשוט לא ראיתי שמישהו בקבוצה שלי הגיב ולא רציתי להישאר האחרונה שהורגת את המתנקשים שלה).
נירה-


הבטתי לעבר שבעת המתנקשים שהיו מולי, חייכתי. הכנתי את החרבות לשליפה וזרקתי במהירות 4 סכיני הטלה. הבטתי באיש ששניים מהסכינים ננעצו בריאותיו, אחת בעין ועוד אחת ברגל של אחד אחר. המתנקש הראשון התמוטט ואילו השני התקפל בכאב. תודה רבה מזל!
הגנבתי מבט לכיוון שבו נולג' ולו נעלמו. בבקשה תמהרו. קרייטוס כבר הרג אחד, שלחתי שורשים וכבלתי שלושה מתנקשים. שלפתי את החרבות שלי ורצתי לעברם. הם שלפו את נשקם, מוכנים לטבח אך הם לא יכלו ממש לזוז. שיספתי את גרונו של המתנקש הראשון, לשני תקעתי את החרב בלבו, התחמקתי מהמתקפה של השלישי ונעצתי את החרב במעלה גרונו כשהיא יוצאת מסדק בגולגלתו. שיחררתי את העשבים ונשמתי. אחרי רגע הבנתי שלא נשמתי מאז שכבלתי אותם בעשב. הבטתי לקרייטוס וראיתי שהוא הרג את שלו. הבטתי בהם, מזלי שהרגתי אותם מהר, זה היה רק מזל. יש לי יותר מידי מזל במשחק הזה.. מעניין מתי הוא ייגמר..
"צריך להודיע למאדי שהרגנו 7 מתנקשים." אמרתי להם ושרקתי בחדות. לו באה אחרי כדקה ואחריה נולג' שסחבה את הפיקסי.
"אף אחד לא ענה." התלוננה נולג'.
"תני לי לנסות." אמרתי ולקחתי ממנה את הפיקסי.
"תיצור קשר עם מאדי, או עם הפיקסי שהכי קרוב אליה." אף אחד לא ענה. למה יש את הפקינג פיקסי האלה אם אף אחד לא טורח להיעזר בהם?
אמרתי ללו לסייר בשמיים בכל האיזור בכדי למצוא את הליוס, יותר נכון להגיד שנולג' אמרה לה את זה אבל לא נורא. בכל מקרה, אנחנו חייבים למצוא את הליוס. וכמה שיותר מהר.
יאיר לפני 10 שנים
בוקר. אני מוצאת עצום, ענק. גדול מימדים. מילה אחת לא תוכל לתאר את גודל החדר הזה. ציורי נברשות יהלום מתנדנדות בתקרה, נראות אמיתיות ומרצדות לתזוזת הרוח הקרה. יש דלת אחת, מולי. בצבע אדום. חוץ מהדלת אין שום רהיטים בחדר, שום דבר. החדר ריק ולבן. יש ריח של סיגריות ואלכוהול. ריח חזק מאוד. מימיני יש חלון ענק, שממנו רואים ענפים ערומים ומעט דשא. וכמובן שביל חצץ ענק, שמוביל הרחק מהחור הזה. אבל איפה בדיוק, "החור" הזה? אני מנסה לקום, אך לשווא. רגליי וידיי קשורות לכורסת ארגמן. מוזר שלא שמתי לב לכך. הכורסה ענקית, ועל ירכיי ישן לו חתול אפור קטן. שורט מדי פעם מתוך שינה את רגליי הכורסה. טוב, אז אני אשרוף את החבלים! אני מנסה לשרוף את החבלים. אבל..שום דבר לא קורה, אני לא מסוגל לזוז ולא מסוגל להטיל קסמים. שלא לדבר על תחושת החנק והסירחון בחדר הזה. ראש המתנקשים! לעזאזל. אני חייב לחזור, הוא הולך להרוס את הכל. אני חייב להזהיר את האחרים. מי יודע מה הוא יעשה לי? אני לא אוכל להזהיר אותם! המשימה תיהרס..לא. ואז כולם ימותו, חוץ ממני. גורלי יהיה מר ממוות. כולם ימותו,המשחק הזה. נוראי. תירגע איקן, אין שום דבר שלא ניתן להשתמש בשכל נגדו. זה מה שגברת ריברס אמרה. אולי אני אוכל להשתמש בטופרי החתול לחתוך את החבל, למרות שאני לא בטח שראש המתנקשים טיפש. הוא בטח צופה בי עכשיו! הוא רואה הכל, הוא ברמה 72, בכל זאת. והחלון הענק נראה די חשוד. אבל רגע, אולי הוא בכלל כלא אותי ביקום אחר? כלומר, הוא לא כזה טיפש, נכון? יש כאן חלון וסכין חופשי. אם אצליח להשתמש בו. אני להזיז את הידיים לכיוון הטפרים שלו, אולי זה יעבוד. הוא מזיז את הידיים שלו, ואני בטיפשותי, נותן לו מכה חזקה מדי והוא נופל על הרצפה ועושה את צלילי המיאו שלו עליי ופותח את פיו עליי. "תירגע חתול, מיאו בכלל לא קיים. רק ווף". הוא שולף את הטפרים שלו החוצה. "רוצה להתעסק?" אני צורח עליו. ואז הדלת נפתחת בחוזקה. "שקט כבר! אי אפשר לתכנן תכניות מרושעת בשקט יותר בימינו. אתה, איקן! תעזוב את מיטנס." הוא בועט בחתול לכיוון הדלת, והחתול קם ועוזב, משמיע מדי פעם במסדרון צווחת כעס. "מיטנס? יש לך את זה ביותר קלישאתי. אגב, כדאי שתפסיק עם הסיגריות. זה לא בריא, אתה יודע." אני אומר במעט סרקסטיות לעברו. כלומר, זה משחק מחשב.
הוא מרים את היד שלו, ואני מרגיש תחושת חנק. זה נוראי בכל צורה, אני לא מסוגל לנשום, הרגשה נוראית. אני מסתכל אליו בכעס. הוא מרפה.
"אני מקווה שזה יזכיר לך מי בשליטה, ילד."
"זה? חניקה פשוטה. לא סיפור". אני עונה אליו. אם אני אמות, לפחות שאני אעשה את זה בשנינות.
"לא, לא החניקה. זה". הוא מתסכל עליי בערמומיות.
לפתע הראש שלי כואב, ידו הקרה מונחת על כתפי. אני מרגיש שאני מאבד הכרה, עיניו הקרות מצטמצמות לאישונים כחולים. אני מנסה להתנגד, להרחיק מבט. אך ללא הועיל. הוא חזק מדי. ועם תחושת החולשה מגיעה גם עייפות, ואני מרגיש שאני עוצם את עיניי. ונרדם. בתוך תוכי אני שומע את ראש המתנקשים מדבר אליי, לוחש אליי. משתלט לי על המוח.
"שלום איקן, כאן אני מסביר לי מה שקרה בחמש שני האחרונות, וכאן אני מחזיר לך את הזיכרון שלך. אתה מבין, העולם שאני חיים בו מחולק לשני ממלכות. דמסיה ונוקסוס. דמסיה אמורים לייצג את כל מה שטוב בעולם שלנו, את כלמה שצודק. אמורים לייצג. אבל זה לא נכון. נוקסוס לעומת זאת, זאת ממלכה של אנשים דחויים מדמסיה, שהקימו ביחד שיטת ממשלה אחידה, וחזות מאוחדת. אבל זה לא כל מה שקרה, נוקסוס הם בעצם הטובים. אבל במלחמה, כמו במלחמה, המנצחים מכתיבים את ההיסטוריה, ואיזה היסטוריה הם המציאו. עכשיו אני אספר לך על ההורים שלך, ואיזה גיבורים הם היו. מאחורי השלטון של נוקסוס יש תנועת מחתרת סודית, שבעצם שולטת במה שקורה בממלכה, ומשתמשת במניפולציות, טקטיקות ושקרים כדי להשיג את מה שהם רוצים. כמו כל אדם טוב. הורייך עמדו בראש התנועה הזאת, שנקראה "הורד השחור". אביך, סויין, ואמך: לבלנק.ביחד הם רצו ליצור שלום בין הממלכות, אבל דמסיה לא רוצים שלום, הם רוצים רק לנצח. ואז מאדי קרתה. היא השתמשה בקסמייה הנשיים בכדי לפתות אותך איקן, ולשכנע אותך לתת לה את הספר של אמא שלך. היא השתמשה בספר הזה כדי להיכנס לחדר השינה של ההורים שלך, ולרצוח אותם. בדם קר. אחר כך היא חטפה אותך, וסיפרה לכל העולם שאתה הרגת את הוריך ועברת לדמסיה, מכיוון שנוקסוס נחשבה בעיניך לתועבה. כמובן כולנו ידענו שזה שקר מתועב, לי זה היה קשה במיוחד לקחת. אני הייתי החבר הכי טוב של אביך, מאז ילדות. וכמה שאהבתי אותך, כמה שהזכרת לי את אביך. אז חטפנו אותך בחזרה, והחזרנו אותך לנוקסוס. ויום אחד אתה גם תהיה מלך, אך לפני כל זה. אתה צריך לעשות משהו אחד:
לרצוח את מאדי. להחזיר את הכבוד שנגנב בחזרה לנוקסוס. אני נשגר אותך חזרה, תספר לכולם שחטפו אותך ושברחת. זאת תהיה הנקמה המושלמת. וכך התעוררתי. לא מודע שזה משחק מחשב, לא מודע לאמת.
"כך ייעשה". אמרתי לו וחביקתי אותו עם נישוק במצח. תודה חבר.
DARK-MANDOR לפני 10 שנים
אחרי שהגענו לקומה הרביעית שכבתי על הדשא והתבוננתי במתרחש סביב. לבסוף מאדי הציבה לכל אחד תפקיד ויצאנו. הוטל עלי על נירה ועל טינקס ללכת לכיוון הבית של אנג'ל.
"טרינקס אוח בחיים לא אצליח לומר את זה כמו שצריך!אני פשוט אקרא לה חד קרן מעופף או משו."מלמלתי.

-הגענו ליעדנו,ושם "חיקו"לנו כמה מתנקשים.אחד מהמתנקשים התקרב עלי.במהירות.יריתי כדור אש אבל הוא התחמק ממנו בקלות וזרק 3 סכיני הטלה לפני ששמתי לב.
הסכינים נתקעו בקיר דשא שעשיתי(שהיה עבה),אז התקדמתי עליו במהירות שני החרבות שלנו התנגשו בעוצמה כך כמעט עפה לי מהיד.שלפתי את החרב השניה ותקפתי אותו בעוטצמה רבה.המתנקש ניסה כמה שיותר לעדוף את החרבות אבל בסופו של דבר החרב פשוט זינקה לו מהיד.
לפתע הוא שלף נבוט.מצוין. הנבוט התקדם לעברי בהנפה שלו וכמעט מחץ לי את הראש...
נסוגתי אחורנית,עלה לי רעיון-הצמחתי דשא בגובה שלי,הבהרתי אותו בעזרת כדור אש ובזמן שהוא בער שלחתי אותו על המתנקש;המתנקש ניסה לחתוך את הדשא באוויר אבל בעזרת הרבה דשא קשרתי אותו לפני שהוא הספיק.הדשא הלוהט מאש הצליף בו מספר פעמים ולבסוף תקעתי את חרבי בין עיניו.
"הו הסכיני הטלה והנבוט יהיו שימושיים"אמרתי לעצמי בעודי לוקח אותם.-

וזה מה שחשבתי שיקרה.הבית היה מטרים ממנו וכך גם כמה מתנקשים.הקרב החל,מתנקש אחד עם נבוט גדול ועבה תקף אותי,הוא התיל את הנבוט באוויר.כדור אש בער וגדל בידי,נסוגתי אחורנית באטיות והפצצתי אותו בכדור שהוא היה בערך..בגודל כדורסל.שיט הוא התחמק עליי לחשוב של דרך...יש לי.
שלפתי את החרב שלי והתקרבתי עליו;המתנקש זרק סכין התלה שהיה אמור לעשות לי headshot לולא קפצתי הצידה ורצתי לכיוונו.המתנקש בא להניף את הנבוט אך..הנבוט היה כשור בהמון דשא שהצמחתי שנייה לפני.וכעתי את החרב שלי מספר פעמים בבטנו עד שהוא התפוגג.
ללא הזהרה מוקדמת(כאילו שאמורה להיות אזהרה חח) מתנקש אחר תקף אותי והלהב שלו עשה לי חתך שעבר על כל פני הבטן.מעדתי לאחור והסתכלתי על מד החיים...לא נורא מדיי לפחות.
שיגרתי עליו כדורי אש,אחד ואחרי 3 כדורים אחד פגע לו ביד שאיתה הוא החזיק את החרב.
הסתכלתי על האויב מחזיק את ידו מכאבים.זה נראה כואב..אבל בוא נגמור עם זה-
דשא התחיל לכשור אותו ולעטוף אותו חזק ואחרי שנטפל על כל גופו התקרבתי עליו וערפתי לו את ראשו.הסתכלתי על נירה שעמדה קרוב לי,נראה לי שהיא סיימה את שלה.עכשיו נותר רק עוד אחד שהוא לטינקס.
אקו לפני 10 שנים
(דרייק מאן, נבוט זה רמה 3 בלב"ן וחרב זה 4, אתה רק רמה 2. הנפת נבוט זו אומנות מורכבת ואתה צריך המון אימונים כדי להבין את הבסיס, אתה עלול להכות את עצמך למוות אם אתה לא יודע מה אתה עושה)
DARK-MANDOR לפני 9 שנים ו-11 חודשים
(ארן,מתי בדיוק כתבתי שהמפתח נבוט?.-.
וחוץ מזה אני ברמה 3 נראה לי...)
מנהלות מימד 72 לפני 9 שנים ו-11 חודשים
מנדי, המתבודד צודק. יש לך רמה 2 בלחימה בכלי נשק, אז אני מבקשת שתשים לב לסקילים שלך לפני שאתה כותב תגובה ><
DARK-MANDOR לפני 9 שנים ו-11 חודשים
אה אוי>< התבלבלתי במשו אחר><
אבל לא הטלתי שום נבוט;-;
זאבה~ לפני 9 שנים ו-11 חודשים
נירה-

הבטתי בקרייטוס מחסל את אחרון המתנקשים כשטינקס הרגה את המתנקש שלה.
"צריך לבדוק מה עם אחרים." מלמלתי לעצמילו ונולג' היו לידי.
"נולג', לכי לבדוק מה עם הקבוצות האחרות. אל תתבלטי בשטח." אמרתי לה. היא הנהנה ונעלמה בין השיחים. הבטתי מסביב ומשכתי את טינקס הלאה.
"קרייטוס, בו. אסור שיראו אותנו." פקדתי עליו והמשכתי ללכת. לא נראו עוד מתנקשים.. מה זה אומר? כנראה ההתקםה הייתה מתואמת כלומר שמתנקשים תקפו את שאר הקבוצות. כלומר נשארו עוד.. 10-7 שווה.. 13 מתנקשים נשארו! אני לא יודעת מה תעשה הקבוצה שתילחם בראש התנקשים..
"פאק!" אמרתי ונעצרתי. "אני די בטוחה שמשהו גרוע קרה!"
"למה את מתכוונת?" שאל קרייטוס
"תחשוב על זה, היו קודם 20 מתנקשים, הרגנו 7 כלומר נשארו 13. אבל מה עם ראש המתנקשים? יש לו את כל הרמות בקסם.. הוא בלתי מנוצח! הסיכוי שיחידי שלנו לחיות הוא לברוח או לקוות שהליוס יבוא ויציל אותנו. בכל מקרה, משהו קרה. מישהו נחטף או נהרג לא יודעת. אבל יש לי הרגשה רעה. אנחנו חייבים להיפגש עם כל חברי הגילדה בהקדם האפשרי." אמרתי בנחישות. ונעצתי מבט בקרייטוס. אם הוא לא יסכים אני מוכנה לגרור אותו ואת טינקס עד שנמצא אותם ונוודא מה עם השאר.
מנהלות מימד 72 לפני 9 שנים ו-11 חודשים
סוף האסטרטגיה! כל הכבוד למי שהגיב D:
נטוטו לפני 10 שנים ו-1 חודשים
(דיון חדש, כי מעצבן לרדת למטה כל הזמן)

מבלי ששמתי לב, מאדי התחילה לריב עם הליוס. לא האמנתי עלייה. אפשר היה לחשוב שהיא תהיה קצת יותר רצינית, עכשיו כשאנחנו כל כך קרובים לסיים את המימד הזה. ואולי.. אולי ככה היא רצינית.
מאדי שאני מכירה הייתה רצינית רוב הזמן. היא לא רבה הרבה עם אנשים, אלא רק הסתכלה בבוז על העולם. מאדי שאני מכירה ידעה להתאים את עצמה לסביבה, להתמזג ולהיבלע בתוכה. אני מניחה שזה הגיוני שהיא השתנתה. אני לא יכולה להאשים אותה על כך שהיא רוצה שישימו לב אליה. כנראה שאני צריכה פשוט להתרגל לזה.

הנחתי לה לריב איתו עד שהעניינים נהיו מפחידים - כשהליוס החליט פתאום לחנוק אותה. בהתחלה לא הבנתי מה קורה. מאדי התחילה להשתעל ולהשתנק, כאילו שהיא לא מצליחה לנשום. על פניו של הליוס הופיעה הבעה אכזרית. הוא הביט ישר אליה, לא מסיר את עיניו ממנה לשנייה, אצבעו מושטת באוויר ומצביעה עליה...
צפיתי חסרת אונים באיקן בעודו מזנק לעברה וצועק על הליוס, ופתאום זה הכה בי. מלמלתי בתדהמה "רמה חמישים ושתיים בקסם.. קללת החנק... שיט! הליוס ת-תפסיק עם זה!" אבל קולי לא נענה לי. בקושי הצלחתי לפלוט את המילים. איקן נשאר ליד מאדי. לא הבנתי למה הוא רץ אליה. הוא שמע מה אמרתי. בשולחן דע שהליוס הוא הבעיה. הוא היה צריך לרוץ להליוס.
לרוץ להליוס.. הליוס הוא הבעיה.. צריך לרוץ אליו... ואז מה? שאלתי את עצמי. קול נחוש בראשי השיב על שאלתי.
ואז.. נאלתר.
מבלי לחשוב הסתערתי על הליוס. לשבריר שנייה חשבתי לשלוף את החרב שלי, אבל המרחק היה קצר מדיי. אני לא אספיק.
הדבר הבא שזכרתי היה ששכבתי על הרצפה, ופאן רצה לעזור לי לקום. על פניה התפרס חיוך קטן שהיא ניסתה להחניק ללא הצלחה. היא הושיטה לי את ידה ואני אחזתי בה כדי לקום.
"מה קרה?" שאלתי.
פאן כחכחה בגרונה כדי להסתיר צחוק ואמרה "את, אהמ, צרחת 'מיאו' ונתת אגרוף להליוס.."
"הו," מצמצתי בהפתעה "באמת?" שאלתי. זה לא נשמע כמו משהו שהייתי עושה... חוץ מלצרוח מיאו, כמובן. זה היה הגיוני לגמרי.
פאן הנהנה ונשכה את שפתה כדי לא לפרוץ בצחוק.
"אבל.. אם נתתי לו אגרוף, למה אני הייתי על הרצפה?" שאלתי בניסיון להיזכר.
"כי הוא העיף אותך עם רוח," פאן השיבה במהירות.
"הוווווווו" אמרתי. זה נשמע... הגיוני.
פאן רק אמרה "כן.." בקול רועד מצחוק.
הבטתי לכיוונה של מאדי. היא נראתה בסדר. עצבנית, אבל בסדר. היא נעצה מבט זועם בהליוס, אבל לא אמרה שום דבר. אני מניחה שידו של איקן המונחת על כתפה עצרה אותה. לפחות לו היא מקשיבה.
אנשים התחילו לנאום להליוס, אני מניחה שבמטרה לשכנע אותו לסרב לתכנית המתנקשים ולסלוח לאנג'ל. לצערי, הם השיגו תוצאות הפוכות משאליהן קיוו. מנאום לנאום הליוס הפך יותר ויותר עצבני. עקבתי אחרי הבעות פניו, מחכה לראות מתי הוא יתפוצץ. לא העזתי לגשת אליו בעצמי עדיין. אולי עוד מעט.
---------
כולם כבר דיברו, אבל לא משנה מה אמרו, הם לא הצליחו לשנות את דעתו של הליוס. ג'ון היה קרוב. לשנייה ממש חשבתי שהוא הצליח, אבל בסוף הליוס רק הניד בראשו בזעף. בסופו של דבר, חלק התייאשו ורצו לחזור לבית המשימות. הם טענו שעדיין אפשר להצליח במשימה גם אם נציל את אנג'ל ביום ההולדת שלה. הטיעון הזה נשמע הגיוני, או לפחות יותר הגיוני ממה שקרה עד עכשיו. ידעתי שאין סיכוי לשכנע אותו, אבל היה רק דבר אחד שרציתי להגיד.
אז כשהוא הלך לקחת משהו מהמטבח, עקבתי אחריו. הוא ניגש לאחת הארוניות והוציא ממנה כוס זכוכית, לאחר מכן לקח את קנקן המים שעמד על שולחן העץ הקטן שבפינת המטבח, ומזג לתוך הכוס. אני נשענתי על המשקוף של דלת המטבח הפתוחה, ידיי משולבות והבעה רצינית על פניי.
"הליוס," אמרתי בקול שקט וקר.
"כן?" הוא רטן והסתובב אליי לאט. הוא לגם מכוס המים שבידו ואז אמר בזלזול "את זאת שעשתה לי את זה" הוא הצביע בידו על החבורה שעל פניו.
משכתי בכתפיי והתקדמתי לעברו "אתה חנקת את אחותי"
"אה, כן." הוא השיב וקימט את מצחו "אתן אחיות? לא ידעתי".
"כן, אבל לא בגלל זה ניגשתי אליך" אמרתי.
"למה, אם כך?" הוא שאל.
"כי יש משהו שאני לא מבינה," אמרתי. הליוס נשען על ארונית המטבח והביט בי בשקט, מסמן לי להמשיך בידו האוחזת בכוס המים. המשכתי "אתה השקעת שנים בלחימה במפלצות ופושעים. למה?"
הבעה מוזרה עלתה על פניו, כאילו שהרגע שאלתי אותו את המובן מאליו. "כדי להציל את החפים מפשע" הייתה תשובתו.
"ולמה הפסקת?" שאלתי.
הבעת פניו שוב חזרה להיות זעפנית "את שמעת את הסיפור, את יודעת."
"אני יודעת שהיא עצבנה אותך," תיקנתי אותו "אני יודעת שהוריה הרסו את השם שלך. מה שאני לא מבינה הוא, מתי הפסקת להאמין בערכים בהם האמנת אז?"
הליוס קטע את נאומי. הוא דיבר מהר "אני לא מבין על מה את מדברת - אנג'ל -"
"חפה מפשע." קטעתי אותו "ואתה מוכן לרצוח אותה בכל זאת - "
"את יודעת מה היא עשתה לי!" הוא צעק, אבל אני המשכתי בכל זאת.
"אין לך שום זכות להרוג אותה!" אמרתי בקול חזק אך יציב. התחלתי להתעצבן באמת.
"באמת? למה, כי כל החיים הם קדושים? כי לכולם מגיע לחיות, וכל השטויות האלה?!" הוא השיב בצעקה.
"לא!" צעקתי והטחתי את ידי בשולחן בכעס. לאחת מכן לקחתי אוויר כדי להירגע, ואמרתי בקול שקט "כי היא חפה מפשע. היא לא הרסה לך את השם הטוב. אתה הרסת אותו בעצמך, ביום שבו הפסקת להאמין בערכים שלך." סיימתי את הנאום שלי ויצאתי מהמטבח. מיד שמעתי קול זכוכית נשברת, והליוס יצא מהמטבח. פניו היו אדומים, ורידי הצוואר שלו בלטו ועיניו כמעט יצאו מחוריהן. הוא היישיר את מבטו אליי ואמר בטון מאיים "איך את מעזה..!"
הוא התקדם אליי, ואני זימנתי את החרב שלי. אחזתי בה בהתגוננות, מוכנה לשלוף אותה בכל רגע, אבל הליוס רק צעק "צאו מהבית שלי! כולכם! לכו!!"
----
בדרך חזרה לבית המשימות ג'ון שאל אותי "מה אמרת לו?"
הבטתי קדימה, ומבלי להסתכל עליו השבתי בשלווה "את האמת."
Lich לפני 10 שנים ו-1 חודשים
מאדי- בית המשימות.

"מה היא עשתה?" עניתי בתקיפות וכף ידי השמאלית הייתה קפוצה. השחקנים יצאו מהבקתה של הליוס וערבוב של הבעות בלבול וכעס נמרחו על פניהם, דואורדון יצא אחרי דומינו דול והתנגש "בטעות" בכתפה, דריה והורוס ונעצו בה מבטים מאשימים והנידו את ראשם בחדות. דומינו דול משכה בכתפה והעלתה חיוך נבוך על פניה. ראיתי איך דלת העץ העבה נטרקה מאחוריהם בחוזקה והבריחה את כל הציפורים הווירטואליות שישבו על העצים קרוב לבקתה.
איקן הביט בי כמה שניות ופתח את פיו לדבר שוב, "תראי, אני יודע שכרגע אין לנו דרך אחרת לשכנע את הליוס לא להתנקש באנג'ל, אבל נוכל-"
"נוכל מה?" נכנסתי לדבריו בנימה סרקסטית. "להרוג את המתנקשים, ועל הדרך גם את הזקן המחורבן בעל כל הרמות האפשריות בקסם?"
הוא נשם נשימה עמוקה וכתפיו נשמטו. "את המתנקשים לא יהיה קשה להרוג, את יכולה לעשות את זה בעיניים עצומות, ואז יישאר לנו את הליוס ש-"
"יהרוג את כולנו אם רק נעז להפריע במשימת הנקמה שלו. כן, את זה הבנתי."
"מאדי."
השתתקתי לנוכח מבט חמור הסבר על פניו. ידעתי עד כמה ההצלחה במשימה הזאת הייתה חשובה לכולנו. אבל היינו כל כך קרובים לשכנע את הליוס עד שדומינו דול הייתה צריכה להרוס את הכול עם הנאום הארור שלה. זה עוד לא נגמר, עדיין יש לנו סיכוי קלוש לעבור את הקומה הרביעית. אבל אני ללא ספק חשבתי אחרת.
"אנחנו נחשוב על משהו שנגיע לבית המשימות, בינתיים.. תנסי לא להתווכח עם דומינו דול על המעשה הטיפשי שהיא עשתה." איקן אמר מבלי לשנות את הבעתו.
הנהנתי בחוסר עניין והשפלתי את מבטי לנעלי, סופרת בליבי כל צעד שלי על פני האדמה הלחה.
עשרים וחמש, עשרים ושש, עשרים ושבע, עשרים ושמונה עשרים ותשע...
"איקן."
הוא הפנה אלי את מבטו.
"אתה בסדר?"
חיוך הסתמן בזווית פיו, אך בכל זאת עיניו הכחולות נתלו על עיני בבלבול. "כן. למה את שואלת?"
שלושים ושלוש, שלושים וארבע, שלושים וחמש, שלושים ושש, שלושים ושבע...
"מאדי," הוא הוא לפת את ידי. "למה את שואלת?"
שלושים ושמונה, שלושים ותשע, ארבעים, ארבעים ואחת, ארבעים ושתיים...
"אתה יודע שאני אוהבת אותך?" שאלתי בקול חלוש ובתקווה שהוא יקלוט את המסר.
"אני יודע," ענה. "למה אמרת את זה?" טון מחשיד התגנב לקולו.
לא, הוא לא יודע. ארבעים ושלוש, ארבעים וארבע, ארבעים וחמש, ארבעים ושש, ארבעים ושבע, ארבעים ושמונה...
"רק.. רציתי שתדע."
ארבעים ותשע, חמישים, חמישים ואחת, חמישים ושתיים, חמישים ושלוש...
לאחר כמה שניות של דממה יד קרה נגעה בכתפי.
זקפתי במהרה את ראשי, דופק ליבי הלם כמו פטיש, ומבלי לחשוב פעמיים הסתובבתי ותקעתי את מרפקי בגוף מוצק.
"לעזאזל." ראשו של נירה נרתע לאחור ופניה התעוותו מכעס. "כדאי מאוד שתלמדי להשתלט על האינסטינקטים שלך."
"בפעם הבאה תלמדי לדעת איך לגשת אלי ולא להניח יד על כתפי כמו פדופיל." התזתי את המילים בפניה.
נירה עיקלה את שפתיה לחיוך. "את עדיין שקועה בתוך הטראומה של אנשי העצים מהתחרויות?"
נעצרתי. נירה המשיכה להביט בי, עיניה החומות חסרות הבעה. רציתי לחנוק אותה. לשלוח לגרונה את שתי ידי ולחנוק אותה למוות. לראות איך חיוכה מתפוגג לאיטו ופיה נפער, להביט אל תוך עיניה החומות והמפוחדות ולהרוג אותה לאט. לתת לה להרגיש את כפות ידי לופתות בחוזקה את גרונה ונוטלות באיטיות את חייה. לראות איך גופה מתקשח לרגע ואז נרפה וצונח חסר חיים על האדמה. לעשות את זה לעיני כולם. להשפיל אותה. להחזיר לה נקמה שגם אחרי המוות היא לעולם לא תשכח.
שנאתי אותה.
שנאתי אותה יותר מהליוס. יותר מאנונימוס. יותר מאנשי העץ. יותר מהעובדה שהמשחק הזה הורג אנשים במציאות.
"למה?" פלטתי בקול חדגוני.
"מה למה?"
"למה אני כל כך שונאת אותך?"
"את שונאת אותי?"
"יותר מכל דבר שאי פעם דמיינת."
גבתה של נירה הזדחלה מעלה. "מדוע?"
"זה בדיוק מה שאני שואלת אותך."
"אני לא יודעת למה."
"אז את יודעת למה לא?"
נירה שתקה.
"אז את יודעת למה כן." המשכתי במבט חסר הבעה.
"מאדי-"

"מאדי,"
"מה?"
"למה את רוצה להרוג אותי?"
"את יודעת טוב מאוד."
"לא. האמת שאני לא יודעת. אני צללתי לתוך מלתעות הדג בכדי להציל אתכם."
"את זממת להפריד ביני לבין איקן. ראיתי את זה, בקסם של החזרה לאחור."
"לא זממתי את זה, וגם אם כן. לא היה יותר פשוט לתת לך למות בשלג? אז אין סיכוי שתסבירי לי על מה מדובר?"
שתקתי.
"תסבירי לי." דחקה בי נירה. "ואם אסכים שמגיע לי למות, אתן לך להרוג אותי."


"אני מתנצלת." פלטתי במהירות. לשבריר שנייה לא הבנתי כיצד המילים האלו יצאו מפי.
נירה נראתה מופתעת. היא התכוונה להגיד משהו אך היא בקושי הצליחה לבטא את המילים בפיה. בדיוק באותו הרגע מסך לבן ובוהק מלובנו עטף אותו.

מאדי: בית המשימות.
היה שקט כשחזרנו לבית המשימות.
שקט במובן של- הודות לדומינו דול אנחנו עומדים למות אז בואו נתאבל בשקט.
נירה עמדה צמוד לג'ון ולטשה בי את עיניה החומות. לא יכולתי להגדיר את מבטה. אבל דבר אחד הבנתי: נירה לא עשתה כלום. לא עשתה כלום מהסיבה שבגללה אני צריכה לשנוא אותה. היא רק מילאה את חלקה בניסיון לנצח בתחרויות. בדיוק כמו איקן והדלתות של הסקילים לפני הכניסה לתחרות. בדיוק כמוני בחלק האחרון של התחרות, במנהרה. בניסיון שלי להרוג את נירה על חוסר הטאקט שלי.
ואז צעקות הפרו את הדממה. לפני שהספקתי להבין מה פשר הדבר דמות של בחורה לכדה את מבטי. היא ישבה על הספה, שיערה האדום גלש על כתפיה הרזות. עיניה הכחולות וצלולות, פניה ואוזניה חדות וארוכות.
"מ-מליסה?" קרטר השתנק מאחורי וכיסה את פיו בשתי כפות ידיו.
לילי החלה לבכות. מבטים מבולבלים ניכרו בקבוצה. מלמולים.
"מליסה.." דואורדון עמד לצידי. "זאת לא הבחורה ההיא שקרטר ולילי סיפרה עליה?"
לא עניתי. הסתכלתי על קרטר ולילי מחבקים את אדומת השיער, ובוכים. הבטתי בשם המתנוסס מעל לראשה. אכן מליסה. זכרתי את הסיפורים הטרגיים שלהם ביום ההוא שאנונימוס שלח אותם לבית המשימות שלנו. משהו בתוכי נשבר למראה הטלנובלה הקטנה שהתרחשה בניהם, יכולתי להרגיש את ההקלה של קרטר ולילי, לראות שחברתם הטובה ביותר בחיים.
שילבתי את ידי וגלגלתי עיניים. "הו, קרטר. לילי." חיקיתי את מליסה בטון לגלגני. "אתם מוכנים להפסיק עם המיני דרמה הזאת? לא אכפת לי מי את ואיך את בחיים. אנחנו באמצע משימה עכשיו. והודות לדומינו דול החכמה אנחנו על סף המוות. אז אם לא אכפת לכם, זה יהיה נחמד מאוד עם תעצרו כאן."
"מאדי, אני חושבת שהכי טוב שנאלתר מחר." אמרה דומינו דול. "המסיבה מתחילה מחר. אני לא חושבת שלמישהו יש כוח להתחיל לחשוב מה לעשות."
"אני בעד." נאנחה דריה וגירדה בעורפה.
מלמולים נוספים של "אני בעד" נשמעו ברחבי הסלון.
הנהנתי, הסתובבתי לכיוון החדר והתחלתי ללכת.
מאז ומעולם למדתי לא להאמין לתחושות הבטן שלי, אבל הפעם הרגשתי חד וברור שמשהו לא טוב עומד לקרות.




מנהלות מימד 72 לפני 10 שנים ו-1 חודשים
יש לכם להגיב עד יום שבת אם אתם לא רוצים להיכנס לרשימה השחורה!!!
POLLO לפני 10 שנים ו-1 חודשים
לרגע אחד ישבנו לנו ברוגע בסביבת הבקתה של הליוס, וברגע הבא סולקנו משם בצעקות אימים.
הבנתי שדומינו עשתה משהו רע, אבל לא רציתי להטריד אותה בקשר לזה. אז המשכתי ללכת.
כשהגענו לבקתה הבחנתי במישהי חדשה. מליסה. נערה עם מראה מסקרן. והיא הגיעה מהביתן של קרטר ולילי.
אני לא יודע מה עם מאדי, אבל אני חייב להודות שאותי האיחוד הזה קצת ריגש.
הבטתי בשלושתם מתחבקים, וידעתי שעברו עליהם בדיוק אותם דברים שאנחנו עברנו. חייכתי, ולרגע אחד שכחתי שמחר אני צפוי למות.
בזמן שחלק מהאנשים התפזרו, אני העדפתי להישאר בסלון. אולי בשביל לצפות במליסה, אולי כי הרגשתי בודד.
התיישבתי על הספה, מול קרטר ולילי, ומליסה.
הם נראו נסערים.
"אז.. הסבר?"
ריצ' רצ' לפני 10 שנים ו-1 חודשים
הממ שניה. ~תיאום ציפיות~ אתם מצפים ממני לקרוא את הכל?? וואו זה המון. רק תגידו לי מה לכתוב... לתאר שאני יעני מתחילה לשחק?
תַאלְיה~~ לפני 10 שנים ו-1 חודשים
לילי~

אוף. אני כזאת אנוכית. כזאת אגואיסטית. כזאת...
אוח.
מה חשבתי לעצמי שבאתי והתחלתי לדבר על עצמי וכמה חשוב לי להגיע הביתה?
התיישבתי על האדמה, ראיתי את כולם מרחוק, ובינתיים חשבתי על בית המשימות הישן, על קרטר, על אנג'ל.. ועל... ועל דארק.
אהבתי אותו.
אני מודה.
אהבתי אותו.
והוא מת... בגלל כריס.....
כן, אותו כריס.. החבר בחבורה שלנו.. שרד עם מליסה ובכך גרם למותו של דארק..
אני עמדתי לבכות. כמו תמיד. עצרתי את הדמעות ובהיתי באוויר.
לפתע הרגשתי עקצוץ בכף היד, הסתכלתי וראיתי שהצמחתי חלקה פצפונת של דשא. העברתי את ידי על הדשא ושיניתי את צבעיו.. כחול, אדום, ירוק, סגול, צהוב....
לפתע שמעתי צעקה. הליוס גירש את כולם מהבית שלו.
דומינו דול המסכנה.
איך כולם מסתכלים עליה, כאילו הם עומדים לרצוח אותה..
אני מבינה אותה.
היא עשתה טעות.
היא התעצבנה.
הלכנו לבית המשימות. כשנכנסנו בדלת שמעתי את קרטר קורא- "מ- מליסה?!"
במילה אחת הברזים נפתחו. פרצתי בבכי כשראיתי את הנערה הג'ינג'ית יושבת על הספה.
רצתי לחבק אותה.
מאדי, כמו תמיד, מצאה בזה משהו מעצבן והתחילה להקניט אותנו. לא ממש שמעתי מה היא אמרה...

הרוב התפזרו, ואנחנו הפגזנו את מליסה בשאלות, שכבר לא שמענו את עצמנו..
לפתע תום התיישב לידינו והתחיל לדבר- "אז.. הסבר?"
התחלתי לדבר מהר. התרגשתי כלכך. "מליסההיתהאיתנובביתהמשימותוהיאנעלמהו-"
כשראיתי את המבט המבולבל על פניהם פרצתי בצחוק. ואמרתי להם- "קרטר יסביר, אני כבר לא מסוגלת, לילה טוב." ורצתי לחדר.
זימנתי את ה'חרב' שלי, חרב מעץ. נו באמת, בשביל מה היא תעזור?!
תפסתי את החרב והכיתי בחלון מרוב עצבנות. שברתי אותו. אני לא מתחרטת על זה.
הצמחתי שם חומת דשא, בתור חלון, אני אתקן את זה בבוקר...
תַאלְיה~~ לפני 10 שנים ו-1 חודשים
שרב*
Stingray לפני 10 שנים ו-1 חודשים
הא, היה שווה להיעלם רק בשביל קבלת פנים כזאת.
מצד שני, אני לא חובבת חיבוקים גדולה. כן, כן, כל השיט הזה של 'לא חיבקו אותי בילדותי'. ממש עצב ויגון.
כיוון שאני ידעתי ששלושתנו בסדר, קצת פחות התרגשתי. אבל קרטר ולילי היו כל כך מרוגשים, שהרגשתי די לא נעים על הבריחה האנוכית שלי. אולי עדיף לספר דברים טובים, שיגרמו להם לפתח תקווה ולא כעס עליי.
שוב, אנוכיות. קורה.
"עזבתי את בית המשימות אחרי שקאנה התנתקה מהסרת המשקפיים," אמרתי. "במילא לא תרמתי לכם יותר מדי. בכל מקרה, לפני שקאנה התנתקה היא אמרה לי שהיא רואה חלקים מהעולם האמיתי ושהיא מרגישה דברים מהעולם האמיתי. הם עובדים על דרך להתנתק מהמשקפיים בלי לטגן לנו את המוח."
נכון שאני עדיין לא מאמינה שזה אמיתי. זה טריק במוח, כמו התחושות המדומות. אבל אני לא מטומטמת מספיק כדי להודות בזה כשאני מוקפת בקבוצה של אנשים שמאמינים בזה לגמרי.
אני מעדיפה שלא יחשבו שאני משוגעת, תודה רבה.
Stingray לפני 10 שנים ו-1 חודשים
(מליסה, בית המשימות^)
זאבה~ לפני 10 שנים ו-1 חודשים
ליצ'ה, העיניים של נירה אפורות כהות! לא חומות, אפורות כהות. אני אמרתי במפורש שבחרתי את התמונה הזו רק בגלל שרואים את העיניים שלה בבירור. אוף.

נירה-

לפתע הליוס התחיל לצרוח. גיחחתי לעצמי. המון דברים הצחיקו אותי בזמן האחרון.. יותר מידי אם הייתי צריכה לשפוט. בכל מקרה, עפנו בלי הרבה גינונים מהבית של מהליוס. הלכתי על ידיים בכיסים(כמה כיף שיש כיסים) כשלפתע מאדי החליטה לנעוץ בי מרפק. נרתעתי לאחור.
"לעזאזל." אמרתי ושפשפתי את הכתף שלי. "כדאי מאוד שתלמדי להשתלט על האינסטינקטים שלך."
"בפעם הבאה תלמדי לדעת איך לגשת אלי ולא להניח יד על כתפי כמו פדופיל." התיזה מאדי את המילים בהבעה כעוסה. העיניים היו קרות. אם הייתי צריכה לשפוט, הייתי אומרת שסביר מאוד שהיא תנסה להרוג אותי.
חייכתי. "את עדיין שקועה בתוך הטראומה של אנשי העצים מהתחרויות?" שאלתי. יופי הייז, בואי נתגרה בזאת שרוצה להרוג אותך ונראה מה יקרה!
"למה?" שאלה לפתע
"מה למה?" החזרתי לה בשאלה, יותר מתוך הרגל.
"למה אני כל כך שונאת אותך?"
"את שונאת אותי?" שאלתי הפליאה. אה נכון.. היא ניסית להרוג אותי כמה פעמים..
"יותר מכל דבר שאי פעם דמיינת."
הרמתי גבה. "מדוע?" כן כן אידיוטית, תברחי לשפה הגבוהה.
"זה בדיוק מה שאני שואלת אותך." השיבה במהירות
"אני לא יודעת למה." אמרתי וגופי התקשח. הייתי מוכנה לזנק אחורה.
"אז את יודעת למה לא?"
שתקתי.
"אז את יודעת למה כן." המשיכה והביטה בי במבט חסר הבעה. מה כבר קרה שם? האם הם איי פעם יספרו לי?
"מאדי-" התחלתי לומר אבל ראיתי שהיא לא ממוקדת בי. הבטתי בה, הבעתי עיניה.. לא הצלחתי לפענח אותה. ניסיתי לפענח את מה שאמרו עיניה כשלפתע דיברה. מצמצתי בהפתעה. היא אמרה "אני מתנצלת."?
ניסיתי להגיד משהו. לא ידעת מה אבל בסוף החלטתי לא להגיד. רציתי לדעת למה היא כל כך שונאת אותי. או שנאה. לא שמתי לב שגופי נרפה. מאדי כבר התרחקה.
---
הגענו לבית המשימות אבל הרגשתי שמשהו חסר. הבטתי במאדי, ניסיתי לפענח את העיניים שלה באותו הרגע. מאיזו סיבה הי החליטה שהיא כב לא שונאת אותי? מה גרם לה לנסות לרצוח אותי? למה היא רצתה כל כך לעשות את זה? כאב לי הראש. לא רק בגללה, אלא בגלל התחושה הזו שמשהו חסר. מישהו.. לפתע מישהי עם שער אדום הופיעה. מי זו? ושער אדום לא פקינג קיים! זה תוצר של צבע מלאכותי! אוך, מעצבן.
לו עלתה כבר ללדר שלי. עליתי אחריה ונשכבתי על המיטה. עצמתי את עיניי ובכיתי. איפה אתה? נו, דניאל. בוא כבר. תמצא אותי. למה נעלמת? זה לא אתה שם, נכון? זה לא היית שם ברשימת ההרוגים, נכון? תגיד שזה נכון. בבקשה.. אוף. נמאס לי לבכות. בא לי לעשות משהו. בא לי.. בא לי לצרוח. לא יודעת מה לעשות. פתחתי את החלון ויצאתי. קפצתי אל עץ האלון שהיה צמוד לחלון שלי וממנו לרחוב. לו נשארה שם, בחדר. איבדתי כמה קווים מהחיים שלי. זה לא הזיז לי. טיפסתי על הגגות והתחלתי לרוץ, לקפוץ מגג לגג. הגעתי לעץ הגדול והבטתי בכוכבים. גוש מר חנק את גרוני. הוצאתי מהתפריט את סכין הציד שלי הכאתי את העץ. הרגשתי לבד. הרגשתי כאילו אני טובעת ונמאס לי להרגיש ככה. כשהתעייפתי לגימרה נשענתי על העץ ובהיתי בדשא. לפתע, הוא החל לצמוח. לא בדרך הנעימה, ההרמונית של הטבע אלא בקוצים, בגבעולים מכוערים. יש לי סקיל.. קסם?
הצמחתי אותו גבוהה ככל שהצלחתי, 3 מטרים. הכי רחוק שיכולתי להגיע באורך, כשהוא נעזר בתומכות הוא 5-7 מטר. חייכתי. בניתי מן חומה סביב העץ. חתכתי לעצמי שער ועברתי בו. הצמחתי בחזרה את הדשא ככה שזה נראה כאילו זה בלתי אפשרי לחדור את זה. חזרתי לבית המשימות והבחנתי כמה קל לחדוראלינו. אנחנו אילו לא סגרנו את השער. הצמחתי חומה קטנה שיסודותיה על חומת הברזל הישנה. החומה הייתה גבוהה ממני בכמטר. לא יהיה קל לעלות עליה. מצמצתי. זה היה יפה בדמיון אבל לא יכולתי לעשות את זה. לפחות לא עכשיו. הרסתי את החומה העלובה מצמחים שבניתי סביב העץ וצעדתי. לא הייתי בטוחה עוד לאן.
קרטר לפני 10 שנים ו-1 חודשים
פסעתי בעצבנות מצד לצד בחדר. הייתי בטוח שזה שכנע את הליוס. כאילו מה הבעיה של הזקן הזה? כול הטיעונים האלה לא מספיקים לא?. אני עובר לעד לילי והיא רוכנת מול האדמה, מביטה בכולם. אם גם אני לא הייתי במצב כזה הייתי מנסה לנחם אותה. רעש פיצוץ קל נשמע מהמטבח, דומני דול יוצאת משם עצבנית. הליוס אדום כולו, צורח עלינו "צאו מהבית שלי!". אנחנו מסתלקים במהירות. אני נועץ בדומני דול את המבט הכי עצבני שלי, איך היא יכלה להרוס לנו ככה את המשימה?!. שאני נכנס לבית המשימות אני מזהה דמות מוכרת יושבת על הספה. "מליסה?" אני צועד לאחור בהפתעה, לילי התפרקה לידי והתחילה לבכות. לפתע מאדי אמרה" הו קרטר. לילי. אתם מוכנים להפסיק עם המיני דרמה הזאת? לא אכפת לי מי את ואיך את בחיים. אנחנו באמצע משימה עכשיו. והודות לדומינו דול החכמה אנחנו על סף המוות. אז אם לא אכפת לכם, זה יהיה נחמד מאוד עם תעצרו כאן". ראיתי את המבט מתקשח על פניה של מליסה, זכרתי איך היא הגיבה לכול מי שהעליב אותה בבית המשימות הקודם. לכן לא רציתי שיפתח פה מלחמת עולם, ואחזתי בידה בכח. דומני דול כמו תמיד אישרה את דבריה של מאדי, וההמון התחיל להתפזר מעט. אבל, עדיין נשארו כמה שרצו להמשיך לצפת במחזה. תום שאל לאחר רגע "אז... הסבר?". לילי אמרה מלמלה שהוא לא מובן. כולם הביטו בה בפרצוף לא מבין. היא צחקה ואמרה "קרטר יסביר. אני כבר לא מסוגלת. לילה טוב". כולם נעצו בי מבטים מלאי ציפייה, ואני לא ידעתי מה לומר. "טוב, אני גם לא ממש מבין אז קודם כול מליסה, הסבר!" דרשתי ממנה. היא נשמה נשימה עמוקה ואמרה "עזבתי את בית המשימות אחרי שקאנה התנתקה מהסרת המשקפיים במילא לא תרמתי לכם יותר מדי. בכל מקרה, לפני שקאנה התנתקה היא אמרה לי שהיא רואה חלקים מהעולם האמיתי ושהיא מרגישה דברים מהעולם האמיתי. הם עובדים על דרך להתנתק מהמשקפיים בלי לטגן לנו את המוח". אני הנהנתי כאילו זה מובן מאליו. תום חזר ונתן בי מבט שואל. "זה סיפור לפעם אחרת" אמרתי "אני צריך לעדכן את מליסה". וכך התחלתי להסביר לה על כול האנשים בבית המשימות ומה הבעיה שדומני דול יצרה.
matrix לפני 10 שנים ו-1 חודשים
לא התגובה הכי מוצלחת שלי, מזהיר מראש

התכוונתי לגשת להליוס בשקט, אחרי שכולם ידברו איתו.
זה לא בדיוק הלך.
הליוס התפרץ על דומינו בכזאת עוצמה, שגרמה לכולם ללכת שתי צעדים לאחור. נראה שהוא מוציא את כל הכעס שלו על אנג'ל, על ההורים שלה, על הכל, על דומינו.
ואז הוא העיף אותנו.

חזרנו לבית המשימות. שקט, שקט של ייאוש, של כעס.
פתאום ראינו שעל הספה יושבת נערה עם שיער אדום חזק ומסתכלת עלינו. "מ-מליסה?" קרטר השתנק.
לילי החלה לבכות. מבטים מבולבלים ניכרו בקבוצה. מלמולים. מה..
קרטר, לילי, והנערה החדשה, ששמה כנראה מליסה, התחבקו והתחילו לדבר במהירות.
וכמובן, מאדי לא מסוגלת לראות שמחה. "הו, קרטר, לילי." היא חיקתה את מליסה. "אתם מוכנים להפסיק עם המיני דרמה הזאת? לא אכפת לי מי את ואיך את בחיים. אנחנו באמצע משימה עכשיו. והודות לדומינו דול החכמה אנחנו על סף המוות. אז אם לא אכפת לכם, זה יהיה נחמד מאוד עם תעצרו כאן."
מהנקודה הזאת הפסקתי להקשיב. נשבר לי.
השגתי אותה במסדרון, ליד דלת החדר שלה. "מאדי!"
היא הסתובבה, מופתעת. "כן..?"
"תקשיבי לי עכשיו. אני לא רוצה לריב איתך, אבל מה שאת עושה עולה לכולם על העצבים. מה יש לך?! את מנסה לגרום לאנשים לשנוא אותך בכח?! אנחנו אמורים לעבור את זה ביחד! לעזור אחד לשני! לא לריב בינינו כל הזמן! האנשים בית המשימות של קרטר, לילי ומליסה התנהגו ככה, ותראי מה קרה להם! את יודעת שהיית יכולה להיות אחת האנשים הכי אהובים כאן? לחלק מהאנשים את עדיין, אבל בכל יום את גורמת ליותר ויותר אנשים להתרחק ממך!"
נשמתי נשימה עמוקה, ובטון רגוע יותר אמרתי, "מאדי, את יכולה להיות בן אדם מדהים. באמת. ביום הראשון של המשחק ראיתי בך בן אדם שאני רוצה להתחבר אליו, ואני עדיין מרגיש ככה. רק תפסיקי עם כל משחקי הכבוד המטופשים האלה, ועם כל ההצקות לכולם. בבקשה."
חיכיתי לתגובה שלה, דרוך לכל מצב.
matrix לפני 10 שנים ו-1 חודשים
*בבית
Lich לפני 10 שנים ו-1 חודשים
מאדי: בית המשימות (תירגעו, זה לא ההמשכים. אני מגיבה על התגובה של מטריקס).

צעדתי בשקט במסדרון כשמלמטה עוד נשמעו הדיבורים והמלמולים הבלתי פוסקים של קרטר ולילי הנרגשים. חושך ירד על בית המשימות, דואורדון עקף אותי בריצה ופתח את דלת חדרו בקצה המסדרון. "לילה טוב מאדי." הוא חייך לפני שנכנס.
לא השבתי. חייכתי אליו חזרה חיוך שחלף במהירות על פני וחזר לאותה ההבעה האדישה שלי. הוא הביט בי ופתח את פיו כמתכוון להגיד משהו, אך לבסוף סגר אותו בנקישה ונבלע בתוך החדר כשהדלת נסגרה מאחוריו.
שמעתי את קרטר צוחק מלמטה ואז צועק משהו. יכולתי לחוש את החיוך הגדול מזדחל על שפתיו. רציתי למחוק אותו. למחוק את החיוך הזה לעד. להוציא סכין מטבח ולשסף את גרונו עד שיתמוטט על שלולית הדם של עצמו. חייכתי בבוז לנוכח המחשבה, הנחתי את ידי על ידית הדלת וסובבתי אותה.
"מאדי!" קולו של צ'סטר עצר בעדי.
הפניתי לאחור את מבטי בהבעת השתאות. צ'סטר התקדם לעברי וגירד לשנייה אחת בעורפו. עיניו האפורות נראו קרות יותר מתמיד. הוא לבש אפודה כחולה ועליה שריון ברזל שכיסה את שתי כתפיו.
"כן?"
"תקשיבי לי עכשיו." פתח. לא יכולתי להגדיר את נימת קולו. "אני לא רוצה לריב איתך, אבל מה שאת עושה עולה לכולם על העצבים. מה יש לך?! את מנסה לגרום לאנשים לשנוא אותך בכוח?! אנחנו אמורים לעבור את זה ביחד! לעזור אחד לשני! לא לריב בינינו כל הזמן! האנשים בית המשימות של קרטר, לילי ומליסה התנהגו ככה, ותראי מה קרה להם! את יודעת שהיית יכולה להיות אחת האנשים הכי אהובים כאן? לחלק מהאנשים את עדיין, אבל בכל יום את גורמת ליותר ויותר אנשים להתרחק ממך!"
הוא נשם נשימה עמוקה, ובטון רגוע יותר אמר, "מאדי, את יכולה להיות בן אדם מדהים. באמת. ביום הראשון של המשחק ראיתי בך בן אדם שאני רוצה להתחבר אליו, ואני עדיין מרגיש ככה. רק תפסיקי עם כל משחקי הכבוד המטופשים האלה, ועם כל ההצקות לכולם. בבקשה."
לבסוף שתק וסיים את דבריו.
קימטתי את מצחי. משננת כל מילה ומשפט שאמר, מנסה לעכל את המשמעות שמסתתרת מאחורי הנאום שפתח בפני.
נזכרתי בפעם הראשונה שפגשתי את צ'סטר בבית המשימות. למעשה, הוא היה הבנאדם הראשון שדיברתי איתו. הכול היה שונה אצלי עד אותו היום שמיאו מת בידיים שלי. לא הצלחתי להציל אותו מפני הזאב של הקומה הראשונה. לא הצלחתי למנוע את המוות שלו. מאז אותו היום שהחיים שלי קיבלו תפנית מפתיעה הפכתי להיות מי שאני עכשיו.
"צ'סטר, אני.." קולי דעך. השפלתי את מבטי לרגע. הבטתי במגפי השחורים, ברצפת השיש המצוחצחת. דמעות טשטשו את שדה ראייתי, קימצתי את כף ידי לאגרוף ולחצתי. ואז הרמתי אליו את זוג עיני, נועצת בו מבט נוקב. "לא היית צריך להגיד את זה." אמרתי בקור.
חיוכו של צ'סטר התפוגג.
שאפתי את האוויר בחדות והעפתי מבט לאחור. לא היה אף אחד במסדרון, קרטר ולילי עדיין דיברו למטה. ידעתי שאם אאיים עליו באמצעות הקסם שלי לא יהיה לי די והותר כוח להרוג מחר את המתנקשים ביום הולדתה של אנג'ל.
"ההתנהגות שלי פגעה באחד המשימות?" שאלתי בקול יציב. "היא הרגה אנשים?"
"לא, אבל-"
ביטלתי את דבריו בנפנוף יד. "אז אל תשווה את זה לבית המשימות של קרטר ולילי! לא זכור לי שהם סיפרו על סכסוכים ומריבות שגרמו לכולם להיהרג ככה. השחקנים מבית המשימות המחורבן שלהם מתו מהסיבה היחידה: הם היו שחקנים כושלים."
התקרבתי אליו באיום. "הם מתו כי הם לא ידעו איך להילחם. הם היו גרועים. גרועים מידי בשביל להיות במשחק הזה. רק החזקים נשארים, צ'סטר. שתבין. החלשים מתים. החזקים נשארים."
עיקלתי את שפתי לחיוך. "לונה מתה. זה כנראה אומר עליה משהו."
הבעת פניו של צ'סטר הפכה לעגמומית.
"דואורדון ואני כמעט מתנו. היינו על סף מוות, אבל בכל זאת זה לא קרה. הרי אמרת שאנחנו צריכים לעזור אחד לשני, לא? אז הנה. הוא עזר לי, ולא מתתי. בקומה הראשונה אני הצלתי אותך מפני הזאב שתקף אותך ולבסוף ניצלת. אז אני לא מבינה מה הבעיה פה? הבריונות?" הנחתי יד על פי וצחקקתי ברשעות. "זאת כבר בעיה שלכם, אתם פחדנים. אז לי זה לא מזיז. אני אעשה מה שאני רוצה."
חייכתי במתיקות. "הייתי ממשיכה לדבר, אבל אני לא רוצה להפחיד אותך יותר מידי. בכל אופן, אני בטוחה שתרצה ללכת לישון. מצפה לנו יום ארוך מחר."
matrix לפני 10 שנים ו-1 חודשים
מאדי קימטה את מיצחה ושתקה לכמה שניות.
"צ'סטר, אני.." קולה דעך. נראה שהיא על סף בכי. אחרי עוד כמה שניות היא הרימה את עיניה חזרה אליי, ומהמבט שהיה שם ידעתי שהיא לא קיבלה את מה שאמרתי. "לא היית צריך להגיד את זה." היא אמרה בטון של מקפיא. היא הסתכלה לרגע לאחור. חיכיתי לזה. היא חושבת אם לתקוף אותי. "לא היית צריך להגיד את זה?"
אה, כן?! חשבתי, ואת היית צריכה להתעלל באנשים?! "ההתנהגות שלי פגעה באחד המשימות?" היא שאלה. "היא הרגה אנשים?"
"לא, אבל-" היא ריסקה את הנפש של אנשים לריצפה רציתי להגיד, אבל היא קטעה אותי שוב
"אז אל תשווה את זה לבית המשימות של קרטר ולילי! לא זכור לי שהם סיפרו על סכסוכים ומריבות שגרמו לכולם להיהרג ככה. השחקנים מבית המשימות המחורבן שלהם מתו מהסיבה היחידה: הם היו שחקנים כושלים."
היא התקרבה אלי. "הם מתו כי הם לא ידעו איך להילחם. הם היו גרועים. גרועים מידי בשביל להיות במשחק הזה. רק החזקים נשארים, צ'סטר. שתבין. החלשים מתים. החזקים נשארים."
היא חייכה. "לונה מתה. זה כנראה אומר עליה משהו."
תמותי! תמותי! תמותי! הייתי על סף איבוד שליטה.
"דואורדון ואני כמעט מתנו. היינו על סף מוות, אבל בכל זאת זה לא קרה. הרי אמרת שאנחנו צריכים לעזור אחד לשני, לא? אז הנה. הוא עזר לי, ולא מתתי. בקומה הראשונה אני הצלתי אותך מפני הזאב שתקף אותך ולבסוף ניצלת. אז אני לא מבינה מה הבעיה פה? הבריונות? זאת כבר בעיה שלכם, אתם פחדנים. אז לי זה לא מזיז. אני אעשה מה שאני רוצה."
היא חייכה. "הייתי ממשיכה לדבר, אבל אני לא רוצה להפחיד אותך יותר מידי. בכל אופן, אני בטוחה שתרצה ללכת לישון. מצפה לנו יום ארוך מחר."
"להפחיד אותי?" אני לה בשקט, שקט רצחני, כולי רועד. "את חושבת שלא התמודדתי עם אנשים גרועים ממך?
כן. את צודקת. יש פה אנשים פחדנים. יש פה אנשים פחדנים, אבל הם נכנסו למשחק מחשב, לא למבחן הישרדות! הם חלשים, אבל את לא צריכה לנצל את זה! נכון, חלק מהחלשים ימותו בסופו של דבר. אז מה?! אז את צריכה להיות זו שתקרב את המוות שלהם?!" נאבקתי בעצמי שלא לצרוח עליה. "גם אם עוד לא פגעת פיזית באף אחד חוץ מקרייטוס, וגם זה לא כי לא רצית, את מרסקת לאנשים את הנשמה. וחוץ מזה שזה מגעיל, את חושבת שלא תהיה לזה השפעה על הלחימה שלהם?! תהיה. כי בן אדם יילחם יותר טוב כשאיתו נלחמים אנשים שהוא יכול לסמוך עליהם במאה אחוז. ואני, ואני בטוח שעוד מספיק אנשים פה, כבר לא יכול לסמוך עליך" היא התקרבה אליי עוד, מנסה לאיים, התקרבתי אליה בחזרה, והישרתי אליה מבט. "קדימה, תפגעי בי! תשליכי עלי איזה כדור אש! אני הרי יותר חלש ממך, והחלשים מתים, לא? קדימה, מה אכפת לך, תוכיחי שאת פחדנית שחייבת את הכח בשביל להשתיק אנשים. לכי על זה"
Lich לפני 10 שנים ו-1 חודשים
(מטריקס מפחיד אותי O___O)

"פחדנית?" סיננתי. "אתה חושב פחדנית?"
הוא שתק והמשיך לעמוד מולי. פניו התלהטו.
"אתה צריך לשמור את המילים לעצמך. אני אוכל להוכיח לך שאני לא פחדנית, חתיכת אידיוט. אני לא אשתמש ב'כוחות הקסם שלי', אני אשתמש בכוח הפיזי שלי." קיוויתי לרגע אחד שבאמת יש לי כוח כזה. בפעם האחרונה שנלחמתי עם דואורדון באמצעות הכוח הפיזי שלי זה לא נגמר כל כך טוב. אבל צ'סטר היה חתיכת פחדן. המילים שהוא אמר הכעיסו אותי יותר מהעקשנות של הליוס המזורגג.
"חבל לי להרוס את הפרצוף היפה שלך," חייכתי בשעשוע, מנסה להסתיר את הרעד בקולי. "אבל אם אתה כל כך מתעקש."
קימצתי את ידי לאגרוף והוא פגע בפניו. ראשו נרתע לאחור והתייצב חזרה, "אתה באמת חתיכת אידיוט כמו חצי מהשחקנים פה. אידיוט ופחדן. בפעם הבאה תלמד לא להתעסק איתי."
יאיר לפני 10 שנים ו-1 חודשים
זאת לא הפעם הראשונה שזה קורה, וגם לא הפעם השנייה. דומינו דול עצבנה את הליוס, והוא העיף את כולנו מהבית שלו, ועל זה אני מכבד אותו. אנשים כאן כנראה לא מבינים שמשחקים בנו, שאנחנו בובות. אנחנו לא מחליטים דברים בעצמינו, חלילה על כך. יש תסריטים, ויש גם שחקנים. נו טוב, במילא הפסקתי מזמן להתייחס למה שקורה פה. הרי ברור שכל המקום פה זה בית הזונות הפרטי של אנונימוס. אני מסתכל אל עבר מאדי, רואים שהיא פגועה, רואים שזה מפריע לה. אני הולך אליה. "מאדי, חכי רגע". אני תופס את ידיה, היא מסתובבת.
"אני יודע שאנחנו לא שכנעו את הליוס, אבל אולי...?" ואז היא קטעה אותי, ודיברה בצורה ארסית. אז הפסקתי להקשיב. אני לא ראוי ליחס כזה. וגם לא הליוס. נו טוב, אכזבה זו אכזבה. אני מסתכל בעיניים של מאדי. היא השתתקה, היא מבינה מה אני, מה כולנו מרגישים. אכזבה, מפני שנכשלנו במשימה, הכל בגלל התפרצות זעם של דומינו דול. אבל היי, זה הכול הצגה במילא. רק נעמיד פנים שאנחנו בסדר עם ההתפרצות הזאת, ולא נייצר ריבים. וגם ככה נעבור את הקומה הרביעית.
פניתי אל מאדי בבקשה שהיא לא תריב עם דומינו דול על אובדן המשימה. היא הנהנה בצורה מאוד לא צפויה והסתכלה על הנעליים שלה, מתרכזת ועוצמת עיניה. "איקן". היא קראה לי מעבר לראשה. חייכתי לעברה.
"אתה בסדר?". בסדר? זו מילה מאוד ספציפית ומשונה. גם אם עולמות יקרסו, אני אמות, כולם ימותו, אני אהיה בסדר, כל עוד מאדי לצידי ישנה. חייכתי אליה להסכמה. אבל עדיין לא הבנתי למה היא שואלת את זה.
"ברור, יש לי אותך ילדונת. למה את שואלת?".
"אתה יודע שאני אוהבת אותך"?.
"זה הדבר היחיד שאני יודע בעולם הזה, וגם שאני אוהב אותך. אמנם הליוס בעט אותנו מביתו, אבל זה לא אומר שאנחנו-". הוספקתי על ידי תקיעת מרפק של מאדי אל עבר נירה.
הבנתי שזמני הגיע לסיומו כרגע והלכתי אל תום.
"נשים, הא?" הוא שאל עם חיוך.
"אין לך מושג". עניתי לו בחיוך דומה.
"אתה צריך קצת שקט איקן, בין מאדי לכל שאר הדברים במקום הארור הזה, אי אפשר לחיות יותר."
"שקט? שקט לא קיים ביקום הזה, ואם גם אתה תאמין ככה, אולי תוכל לישון יותר טוב בלילה, כלומר אני מניח שאתה לא חושב שצופים בנו."
"למה אתה מתכוון?" הוא נראה מאוד מבולבל.
"למה אני מתכוון? זה ריאליטי מספר אחת, זה ברור שהתכנית הזו נוצרה רק לשעשועו של אנונימוס. הריבים, הדרמה, קרבות חתולים. כל פעם שמישהו מת, זה מודח. והתחרויות נועדו להסיט את דעתנו מכך. ככל שתתחיל להתנהג שזו דרמה וריאליטי, ככה תישאר במשחק יותר זמן. אין לזה עניין בכלל לכישורים, או לחוזק, או לחולשה."
"אז אתה אומר שאתה לא מאוהב באמת במאדי?"
"ברור שאני מאוהב בה, זה לא קשור בכלל".
"נו טוב, שיחה טובה עדיין. היי, מה נירה ומאדי עושות שם?"
הסתכלתי לעברם. הם דיברו, החליפו כמה מילים תקיפות. שלפתע מגעו החמים של מסך לבן עטף אותי, ופתאום. הייתי ביית המשימות, כאילו כלום לא קרה.

+++++בית המשימות+++++
אוי באמת. כשהגענו לבית המשימות, אף אחד לא דיבר. חלק עלו למעלה, חלק הלכו למטבח. ואני התיישבתי על הספה בסלון. חושב לעצמי על המוות בטרם עת שלי. ואז, צליל בכיינות צרם את אוזניי. הסתכלתי ימינה, וראיתי נערה אדמונית יושבת על הספה. היא ייבבה, ובכתה בקצב קצת יותר גדול מצבוע הפוך. היא הסתכלה עליי בפחד, מנסה להבין מי אני, מנסה להבין את העולם הזה. את המקום הזה. היא נגעה בי בזרוע וזזה אחורה בפחד. ואז התחילו הצרחות, הן היו נוראיות, תוך פחות משלוש שניות כל חברי בית המשימות היו שם. זזתי ליד הנערה ולחשתי לה באוזן שאלה. "מה שמך?".
"מליסה", היא לחשבה בתגובה. "מ-מליסה?" קרטר השתנק מאחורי וכיסה את פיו בשתי כפות ידיו.
לילי החלה לבכות. מבטים מבולבלים ניכרו בקבוצה. מלמולים. הם התחילו לחבק אותה, לבי קצת התאושש מכל הצער, למראה שני החברים מחבקים אותה. הם התחילו לבכות יחד ולהתלחשש. ההרגשה הייתה כמו בתכנית ריאליטי, שהחברה הטובה חוזרת אחרי מאמצים רבים, אבל רגע. זה כן תוכנית ריאליטי! וזה...תירוץ עלוב לרייטינג. באמת, נמאס כבר מכל הדרמה הזאת. לאף אחד לא אכפת ממליסה. ובדיוק שחשבתי על זה, חצי מבית המשימות חזרו למטבח. כמובן.
שילבתי את ידי וגלגלתי עיניים. "הו, קרטר. לילי." חיקיתי את מליסה בטון לגלגני. "אתם מוכנים להפסיק עם המיני דרמה הזאת? לא אכפת לי מי את ואיך את בחיים. אנחנו באמצע משימה עכשיו. והודות לדומינו דול החכמה אנחנו על סף המוות. אז אם לא אכפת לכם, זה יהיה נחמד מאוד עם תעצרו כאן."
"מאדי, אני חושבת שהכי טוב שנאלתר מחר." אמרה דומינו דול. "המסיבה מתחילה מחר. אני לא חושבת שלמישהו יש כוח להתחיל לחשוב מה לעשות."
"אני בעד." נאנחה דריה וגירדה בעורפה.
מלמולים נוספים של "אני בעד" נשמעו ברחבי הסלון.
הלכתי אל עבר מאדי.
"את מבינה שהכל כאן זה מכור, כן? מזויף, הונאה. אנחנו באמת משתתפים בתכנית ריאליטי, אנחנו הכלבות של אנונימוס. הכל כאן זה תרגיל." היא הסתכלה עליי. (תורך).
matrix לפני 10 שנים ו-1 חודשים
נשארתי לעמוד במקום. ציפיתי ליותר כח, האמת.
הסתכלתי לה עמוק בעיניים. "אני נשאר עם מה שאמרתי מקודם, אני לא רוצה לריב איתך, למרות שזה כבר אבוד כנראה. אני לא הולך להתחיל קרב אגרופים עכשיו. מה שכן, אני יכול להבטיח לך שפחדן ואידיוט אני ממש לא. ואם עוד פעם אחת את תציקי למישהו, את תתחרטי על זה"
הסתובבתי והתחלתי ללכת לכיוון החדר שלי.
לא להתעסק איתה. זה באמת הצחיק אותי. אין לה מושג מהחיים.
נכנסתי לחדר והלכתי לישון. יש לי עוד עבודה הלילה...
אנוביס לפני 10 שנים ו-1 חודשים
אחרי מה שג'ון אמר הזמן נראה כאילו הוא עובר יותר מהר, הרבה יותר מהר, לא הספקתי להגיד כלום, דומינו נכנסה למטבח אחרי הליוס ולאחר שתי דקות שנדמו כמו שתי שניות צעקות נשמעו מתוך המטבח ואז הליוס יצא וצעק עלינו לצאת מהבית שלו. נראה כאילו אם היה לנו סיכוי לעצור את הליוס הוא הלך עכשיו, בית המשימות התחלק לכאלה שהבינו את מה שדומינו עשתה ושתקו ואת מאדי שכמובן שחזרנו התחילה עוד מריבה, כמה מפתיע, לא היה לי כוח אפילו להפריד או לצעוק עליהם שזה לא הזמן לשטויות האלה, רק רציתי ללכת לחדר ולהתרחק מכל הרעש, בקושי שמתי לב לשחקנית החדשה ולמפגש המרגש שלה עם החברים מהבית משימות הקודם.
אז עליתי לחדר וזרקתי את עצמי על המיטה, ניסיתי להירדם ולא הצלחתי אז פתחתי את הספר של בני הלוויה וקראתי עד שהרגשתי שהעיניים שלי נעצמות ונרדמתי.
Lich לפני 10 שנים ו-1 חודשים
צ'סטר נשאר במקום. עיניו האפורות חדרו עמוק לעיני. "אני נשאר עם מה שאמרתי מקודם, אני לא רוצה לריב איתך, למרות שזה כבר אבוד כנראה. אני לא הולך להתחיל קרב אגרופים עכשיו. מה שכן, אני יכול להבטיח לך שפחדן ואידיוט אני ממש לא. ואם עוד פעם אחת את תציקי למישהו, את תתחרטי על זה."
הוא הסתובב מלי להוסיף מילה והתקדם לכיוון החדר.
נשענתי על דלת חדרי והתיישבתי על הרצפה, חיבקתי את ברכי והצמדתי אותם לחזי.
ישבתי ככה כמה דקות, מצתנפת בתוך עצמי, מתמזגת עם צבעו החום של הדלת. קרטר ולילי חלפו על פני מבלי לומר מילה. באותו הרגע הבנתי עד כמה צ'סטר צדק, ייתכן שההתנהגות שלי מרחיקה אנשים. לבסוף אני אגמור כמו ג'ון המתבודד, לבד. בלי חברים. בלי אנשים לדבר איתם.
----
"את מבינה שהכל כאן זה מכור, כן? מזויף, הונאה. אנחנו באמת משתתפים בתכנית ריאליטי, אנחנו הכלבות של אנונימוס. הכל כאן זה תרגיל." אמר איקן. ישבנו למטה על הספה הלבנה בסלון, זאת הייתה שעת לילה מאוחרת. דריה והורוס ישבו לא רחוק מאיתו ושוחחו על ספר שקראו.
הסתכלתי עליו, שוקלת מה להגיד. "אני לא יכולה לחלוק על דבריך, איקן. המשחק הזה הוא באמת כמו תכנית ריאליטי. אנחנו השחקנים ואנונימוס היוצר. ואני חושבת שאין לנו בררה אלא להשתתף בתכנית שלו. זה או לעשות זאת או למות, וכפי שזה נראה שרוב האנשים פה בחרו באופציה הראשונה."
נישקתי אותו על שפתיו ומלמלתי לילה טוב מהיר. לבסוף רצתי לחדר ןנשכבת על המיטה.
אך הפעם לא הצלחתי לישון.
אקו לפני 10 שנים ו-1 חודשים
שאפתי אוויר קר, בוהה בשמיים המתכהים של הקומה הראשונה מגג בית המשימות. השקיעה עברה וכעת רק נותר זוהר אדום במערב. בשלב הזה כבר הפסקתי לספור את הימים שעברו עליי במשחק, תחושת הזמן פה שונה. עם כל המוות, הרעש ומה שקורה מסביב קשה לא להידרדר למחשבות אפלות, עדיין לא סיימנו את המימד הראשון, ואנחנו לא יודעים שום דבר על מה שעומד לקרות. מחר אנחנו צריכים להגן על אנג'ל מהליוס ואנחנו אפילו לא יודעים מה לעשות, הוא יכול להרוג את כולנו בהינף יד עם רמת הקסם שלו. כמה זמן יעבור עד שדברים כאלה יהפכו לחלק מהשגרה? נספיק לחיות בכלל עד שזה יקרה? קראתי שוב את המשימה-
"שלום לדיירי TROOP12!
אתם מוזמנים למסיבת יום ההולדת של האחת והיחידה - אנג'ל!
המסיבה תתקיים מחר בשעה 12:00 ברחבה המרכזית, הקומה הרביעית של המימד הראשון.
כמו כן, עליכם להתייצב במקום בעוד כשעה לכל היותר, על מנת לעזור בהכנות.
בברכה, אנונימוס"
לא רשום פה כלום על להציל את אנג'ל מהליוס המשוגע, אבל זה לא ימנע ממני לנסות, כי וירטואלית או לא, אני לא אסכים לזה לקרות.
הכוכבים התחילו להופיע, היה קל להאשים את אנונימוס בהכול, אבל אני בחרתי בגישה אופטימית ואני אשאר אופטימי אם אני רוצה להגיע למימד האחרון. עם כל המוות מסביב, זה עדיין משחק מחשב מדהים.
ירדתי לתוך בית המשימות, מאדי התווכחה עם מישהו, השם הזה מתחיל להתאים לה, היא תמיד כועסת.
דומינו דול ישבה בפינה, משפילה את המבט שלה, הייתה לי תחושה שכולם כעסו עליה בגלל שהיא עצבנה את הליוס.
התיישבתי לידה "זאת לא אשמתך," אמרתי "מה שקרה עם הליוס".
היא הביטה בי עם העיניים הסגולות שלה "אני לא יודעת... אולי לא הייתי צריכה לומר לו את זה"
"אני לא יודע מה אמרת לו שעצבן אותו כל כך, אבל זה רק משחק, אולי הוא ממילא היה תוקף אותה, לפעמים לאנשים קשה לוותר גם כשהם יודעים שהם טועים"
"אבל זה רק הכעיס אותו" אמרה לאחר כמה שניות של שתיקה.
"אם כל מה שמפריד בינו לבין להרוג מישהי יקרה לו זה כמה מילים, אולי עדיף שנילחם בו, ואם הוא באמת חיבב אותה אז הוא לא יעשה את זה"
הסתכלתי עליה, ואז מיהרתי לדבר "בכל מקרה, מחר עומד להיות יום ארוך, אז כדאי שנלך לישון".
נטוטו לפני 10 שנים ו-1 חודשים
(לא ההמשכים, סתם תגובה סתמית כי משעמם לי.. אה, ובתגובה שלי עכשיו לילה, אם זה לא ברור, אבל אתם לא חייבים לכתוב שגם אצלכם עדיין.
שימו לב - החלום הזה הוא לא לבעלי לב חלש.)


אני רצה במעלה המדרגות בשקט, הכי מהר שאפשר. אין לי נשק ואין לי מזון. אני יודעת שככה אני לא אוכל להגן על עצמי כאן בחוץ, אבל אני גם לא אוכל להסתתר עם שלוש האחיות בחדר. בקושי ויש להן מספיק אוכל בשביל עצמן. אולי ככה אני אוכל להאריך את החיים שלהן עוד קצת, עד שתהיה לי דרך לעזור להן באמת.
נתתי להן את כל האוכל שהיה לי והלכתי.
הבטחתי שאני אחזור.
גרם המדרגות הזה נגמר, אבל יש עוד קומה. אני מציצה מעבר לקיר, אל המסדרון. בקצהו יש עוד מדרגות שמובילות למעלה. זה אומר שאני צריכה לחצות את המסדרון. כבר למדתי שאין מפלצות במדרגות, אבל יש במסדרונות. אז אני מביטה ימינה ושמאלה. אני לא רואה כאן אף מפלצת.
אני פותחת בריצה לעבר גרם המדרגות, בתקווה שאגיע אליו לפני שיופיעו פה מפלצות. אבל כלום לא קורה עד שאני מגיעה כמעט לקצה, שם המסדרון מתפצל לשני כיוונים מנוגדים. שתי מפלצות מפחידות למראה תוקפות אותי משני הכיוונים. לשבריר שנייה אני בוחנת את הסביבה, לפני שאחת מהן משספת בציפורניה לעברי. אני מתכופפת, וציפורניה חותכות חלק משיערי. אני מנסה להתקדם לכיוון המדרגות, אבל אני יודעת שאם אני ארוץ לשם, הן פשוט ירדפו אחרי. אין מפלצות במדרגות, אלא אם הן רודפות אחריך. לכן כדאי לשמור על השקט.
אני רואה שהן עומדות לתקוף שוב. אני מעיפה מבט מהיר לכיוון הדלת שמאחורי. דלת גדולה, בעלת ידית מתכת ארוכה. ארוכה כמו מוט, ויש לקוות שגם חזקה. אני לוקחת צעד מהיר אחורה ומושיטה יד אל הידית, מבלי להסיר את מבטי מהמפלצות. אני מנסה לנתק את הידית מהמקום, אבל אני לא חזקה מספיק. באותו רגע המפלצות כמו מתעוררות לחיים, ותוקפות בפתאומיות. אני מחכה עד שיהיו מספיק קרובות, ואז חומקת הצידה. הן מתנגשות בדלת והיא נשברת ברעש. הן שוכבות על הרצפה, בהלם מהמכה שקיבלו.
הרעש שנגרם עקב שבירת הדלת מדאיג אותי. הוא עלול למשוך עוד מפלצות. אין זמן להתעכב. אני מחפשת במהירות את המוט, אבל אז אני מרימה את מבטי ולא מאמינה למראה עיניי. זה החדר שחיפשתי. כאן נמצאות החרבות. אני יודעת שאני אמורה למהר, אבל אני משתיקה אותו. זו התקווה שנאחזתי בה כדי להמשיך הלאה. אני צריכה את החרבות האלה כדי לעזור לשלושת האחיות. אני מתקדמת אל עבר החרבות, ומועדת על חוט ברצפה. אני מביטה לאחור, ורואה חמש מפלצות לפחות. הן בתוך החדר.
אני אוחזת ברעד בשתי החרבות, מוכנה להילחם. פתאום יד אוחזת בזרועי ומושכת אותי על עבר יציאה צדדית.
כמה ימים מאוחר יותר. אני רצה במורד המדרגות ונעמדת עם הגב לקיר, החרב בידי. אני מבחינה בפרצוף מוכר מהמסדרון שמולי, צמוד אל הקיר ומחזיק חרב בידו, ממש כמוני. אני מציצה מעבר לקיר אל המסדרון שמוביל ליציאה ומחזירה את מבטי אליו. עיניו שואלות אותי, ואני מהנהנת לאט. שתי המפלצות באמצע המסדרון מהלכות מקיר לקיר כמו קודם ומונעות משלושת הבנות לצאת מהחדר. בהמשך המסדרון, ממש קרוב למבואה, מפטרלות שתי מפלצות נוספות. גם הן מהלכות מקיר לקיר.
דלת נפתחת באמצע המסדרון לכדי סדק צר. בדיוק אז אנחנו מסתערים. אנחנו מסיחים את דעתן של המפלצות כדי שהן יוכלו להימלט, אבל משהו לא כשורה. אני לא רואה את התינוקת. הנערה ואחותה הקטנה מגיעות לקצה המסדרון, ושם הן נעצרות. היא מביטה בי בתחינה אילמת שאבוא לעזור לה. אני מעיפה בו מבט מהיר כדי לוודא שהוא מסתדר, ואז אני רצה לתקוף את המפלצות שמונעות מהן לעבור.
אחרי שהנערה ואחותה עוברות בשלום ומגיעות לאזור הבטוח אני שומעת את הצעקה. הוא כבר לא מסתדר. אני מנסה לרוץ לעברו, אבל המפלצות ממשיכות לתקוף אותי, ואני לא יכולה לנטוש את הקרב. בכל הזדמנות שאני מקבלת אני מעיפה מבט לקרב בהמשך המסדרון. הוא מעולף, והמפלצות לוקחות אותו איתן.
בכוחותיי האחרונים אני מפלסת את דרכי לאזור הבטוח, מעבר לדלפק. כולנו כבר יודעים מניסיון שהמפלצות לא באות לשם. אני רואה את דלת היציאה. כולנו רואים. זה ממש שם, במרחק של שלושה מטרים מאיתנו. אין אף מפלצת באזור. אנחנו יכולים פשוט לצאת מהמקום המפחיד הזה, אבל אנחנו לא עושים את זה. מאותה הסיבה שלא עשינו את זה בכל ההזדמנויות הקודמות שהיו לנו. לא אני, לא הנערה עם האחיות הקטנות, לא מעט האנשים האחרים שנמצאים כאן. אנחנו לא יוצאים.
למה אנחנו לא יוצאים?


התעוררתי בבהלה והתיישבתי במיטה שלי, מתנשפת. ביד רועדת הדלקתי את האור. ניסיתי להסדיר את הנשימה. ידעתי שזה אותו החלום מאתמול, שהתחיל מנקודה שונה. ניסיתי לבלוע רוק, אבל גרוני היה יבש לגמרי. ברגליים רועדות קמתי מהמיטה ויצאתי אל המסדרון החשוך.
להפתעתי, מאדי הייתה במטבח. עקפתי אותה כדי למזוג לעצמי כוס מים ואז ניגשתי אליה.
"לא מצליחה להירדם?" שאלתי בקול מעט צרוד, מנסה להסתיר את הפחד שעוד אחז בי.
Lich לפני 10 שנים ו-1 חודשים
ישבתי על הרצפה במטבח. זאת הייתה שעת לילה מאוחרת, היה שקט בבית המשימות. הדבר היחיד שיכולתי לעשות אם לא להירדם זה לשבת לבד במקום שהכי שפחות צפוי למצוא אותי, אך לחוסר מזלי דומינו דול נכנסה למטבח ומזגה לעצמה מים בכוס פלסטיק כחולה.
"לא מצליחה להירדם?" שאלה בקול מעט צרוד. היא לגמה שתי לגימות ארוכות עד שהגיעה לטיפת המים האחרונה והניחה את הכוס על השולחן. דומינו דול לבשה גופייה כחולה עם ציור של ארנב עם משקפי שמש ומכנסיים ארוכים ורודים. שיערה הורוד היה אסוף בזנב סוס ארוך.
רק אז שמתי לב שהיא לוטשת בי מבט מזועזע.
"מה?" שאלתי במבט חסר הבעה. לבשתי חזייה שחורה ומכנסיים קצרים ורפויים.
היא מצמצה מספר פעמים כמנסה להבין מה פשר הדבר. לבסוף התעשתה. "לא.. כדאי שתשימי על עצמך משהו?"
"חם לי," עניתי בקור והתרוממתי מהרצפה הקרה. "בכל אופן, יש לך בעיה עם זה?"
נטוטו לפני 10 שנים ו-1 חודשים
משכתי בכתפיי ואמרתי בטון אדיש "לא ממש." לאחר שתיקה קצרה הוספתי בגיחוך "מעניין מה איקן יחשוב על זה"
מאדי שלחה אליי מבט חד, ואני העמדתי פנים שלא שמתי לב והמשכתי "אתם ביחד, נכון? זאת אומרת, אתם נראים כמו זוג, אבל את אף פעם לא אמרת לי כלום על זה סו..."
היא לא ענתה. היא גם לא הסתכלה עליי. לאחר כמה שניות של שקט הסתכלתי קדימה ואמרתי בשקט בחצי חיוך "אתם נראים טוב ביחד."
Lich לפני 10 שנים ו-1 חודשים
"אתם נראים טוב ביחד." הוסיפה דומינו דול בחיוך נבוך.
"כן." אמרתי ונמנעתי מלהביט בה. "אולי אם היית אחותי הייתי מספרת לך, אבל את לא."
הבטתי לכיוון המדרגות וחיכיתי שדואורדון יגיע. תהיתי לעצמי כמה פעמים הסתכלתי לשם ואז שאלתי את עצמי עוד כמה פעמים אסתכל לשם. ניסיתי לחשב בראשי מה אמורה להיות השעה עכשיו מאז שירדתי מהחדר למטבח וחיכיתי לבואו. אבל הכול הסתבך בראשי ברגע שדומינו דול ענתה.
נטוטו לפני 10 שנים ו-1 חודשים
אאוץ'. זו הייתה הערה קטנה, משפט קצר, רוב הסיכויים שהיא אפילו לא חשבה יותר מדי לפני שאמרה אותו, וההרגשה היא כמו אגרוף בבטן. אני מתיישבת על הרצפה עם הגב לקיר ומנסה לשחזר את כל הדברים שעברנו ביחד מתחילת המשחק, מנסה להבין אם עשיתי משהו שפגע בה.
דלת נפתחת באמצע המסדרון לכדי סדק צר. בדיוק אז אנחנו מסתערים. אנחנו מסיחים את דעתן של המפלצות כדי שהן יוכלו להימלט, אבל משהו לא כשורה. אני לא רואה את התינוקת. הנערה ואחותה הקטנה מגיעות לקצה המסדרון, ושם הן נעצרות. היא מביטה בי בתחינה אילמת שאבוא לעזור לה. אני מעיפה בו מבט מהיר כדי לוודא שהוא מסתדר, ואז אני רצה לתקוף את המפלצות שמונעות מהן לעבור.
הנערה ואחותה עוברות בשלום ומגיעות לאזור הבטוח - ואז אני שומעת את הצעקה. הוא כבר לא מסתדר. אני מנסה לרוץ לעברו, אבל המפלצות ממשיכות לתקוף אותי, ואני לא יכולה לנטוש את הקרב. בכל הזדמנות שאני מקבלת אני מעיפה מבט לקרב בהמשך המסדרון. הוא מעולף, והמפלצות לוקחות אותו איתן.

בסופו של דבר אני אומרת "אני לא מבינה. אני נשארתי אותו הדבר. את זו שהשתנית, את נטשת אותי במשחק הזה, ואיכשהו.. אני מרגישה כאילו עשיתי משהו לא בסדר."
Lich לפני 10 שנים ו-1 חודשים
"לא עשית שום דבר שהוא לא בסדר," עניתי במורת רוח.
"אז מה הבעיה, מאדי?" היא נשמה נשימה עמוקה. "למה את כועסת עלי?"
הרמתי לעברה גבה. "למה אני כועסת עליך? חשבתי שזה ההפך. הרי את זאת שהחלטת לא לדבר איתי אחרי מה שגילית עלי. אני פשוט התעלמתי, ידעתי שבכל מקרה תסלחי לי יום אחד."
צעדים חלושים נשמעו מכיוון הסלון. הסבתי במהירות את מבטי לכיוון המדרגות. דואורדון ירד בריצה, מנסה לשמור על שקט. לבסוף נכנס למטבח והביט בי, לרגע אחד הוא נראה נבוך למראה הבגדים שלבשתי. אם אפשר לקרוא לזה בגדים בכלל.
"בוא, אידיוט." הערתי בעוקצנות וחייכתי. "אני מקווה שזה לא יפריע לך להתרכז."
הוא תקע מרפק בצלעותיי ואני התקפלתי לרגע אחד. לאחר מכן שנינו פרצנו בצחוק.
"היי דומינו דול." הוא חייך ואז הביט בי, "אני מפריע?"
נטוטו לפני 10 שנים ו-1 חודשים
דואורדון הגיע. נראה שמאדי ציפתה לו. הוא שאל אם הוא מפריע. לרגע שקלתי מה להגיד. מצד אחד רציתי לדעת מה הם מתכוונים לעשות, ואולי גם להצטרף אליהם. מצד שני, הרגשתי כמו דג מחוץ למים.
"לא," אמרתי לו בביישנות וקמתי על רגליי. הבטתי לרגע במאדי "כבר סלחתי לך ממזמן. אולי היית שמה לב אם לא היית עסוקה בלנסות לפגוע בי על כל משפט שאני אומרת." אמרתי. לקראת סוף המשפט התחלתי להרגיש מחנק בגרון, ודמעות בעיניי. אני לא אבכה. למה אני תמיד על סף בכי כאן? זה לא מתאים לי. עצמתי עיניים ונשמתי עמוק, הרגשתי איך בשניות אני נרגעת.
כבר התכוונתי לצאת, אבל נעצרתי והסתובבתי אליהם "אתם לא מתכוונים לעשות משהו טיפשי, נכון?"
Lich לפני 10 שנים ו-1 חודשים
"כבר סלחתי לך ממזמן. אולי היית שמה לב אם לא היית עסוקה בלנסות לפגוע בי על כל משפט שאני אומרת." היא הפטירה בכעס, בולעת את הגוש בגרונה.
התכוונתי להגיב על זה, אבל היא כבר הספיקה לצאת מהמטבח.
"את מוכנה ל-" החל דואורדון לומר.
"אתם לא מתכוונים לעשות משהו טיפשי, נכון?" שאלה דומינו דול בתחילת דרכה חזרה לחדר.
דואורדון ואני החלפנו מבטים זהירים.
"את מוזמנת להצטרף." משכתי בכתפי. "רק חבל שאת לא בנאדם שנוטה להשתגע בדרכים קיצוניות מידי פעם."
"אל תגזימי," דואורדון שילב את ידיו. "אנחנו רק משתעשעים קצת. מאדי תסדר את זה בבוקר, נכון?"
"כן, כן." גלגלתי עיניים.
נטוטו לפני 10 שנים ו-1 חודשים
שילבתי ידיים והרמתי גבה "לא משתגעת? אני? להזכיר לך את הסיבה שבגללה סילקו אותי מהפנימייה?"
"אז את בפנים?" שאל דואורדון.
"תלוי. מה אתם מתכוונים לעשות?" השבתי במבט חושד. עם השניים האלה.. זה בטוח יפגע במישהו.
Lich לפני 10 שנים ו-1 חודשים
"חשבנו לפרוץ לחדר של ג'ון ולשנות את כל החלל לצבע שחור." דואורדון צחקק.
דומינו דול נראתה מופתעת. "למה דווקא ג'ון?"
"כי הוא סתם תמים." אמרתי בפשטות, ולפני שדומינו דול הספיקה לענות, "אז את בפנים?"
נטוטו לפני 10 שנים ו-1 חודשים
צחקקתי "זו המתיחה הגאונית שלכם? אני בפנים, אבל תצטרכו לשפר טיפה את התכנית."
"לשפר?" שאלה מאדי.
"כן, אתם יודעים, להפוך אותה ליותר טובה" אמרתי.
"למה, יש לך רעיון יותר טוב?" היא שאלה בזלזול.
"אה, ברור! קודם כל, יש לי שיקוי שינה - אני חושבת ששתי טיפות יספיקו כדי לוודא שהוא לא יתעורר בכלל עד הבוקר, שלוש אם אתם רוצים לגרום לו לישון עד אחת עשרה בערך. ועוד דבר שכנראה לא חשבתם עליו - אני לא חושבת שחדר שחור יפריע לו, אם אתם מבינים למה אני מתכוונת..." חייכתי חיוך זדוני.
Lich לפני 10 שנים ו-1 חודשים

"את בטוחה שאת רוצה לעשות את זה?" לחש דואורדון.
עמדנו מול דלת חדרו של ג'ון.
"כן," עניתי במהירות. "מאז תחילת המשחק רציתי לעשות את זה, עכשיו זאת הזדמנות מצוינת."
"בסדר," ענה בלחישה. "תביאי את הסיכה."
הושטתי לו את סיכת השיער השחורה של דומינו דול והנחתי אותה בכף ידו. הוא התכופף והכניס אותה בשקט לתוך המנעול, מידי פעם העפתי מבט מעבר לכתפו כדי לראות אך מתקדמת הפריצה. המסדרון היה שקט משחקנים, אך בכל זאת הנעתי את ברכי בעצבנות מחשש שמישהו יבחין בנו. נזכרתי בדבריו של איקן, את מבינה שהכול כאן זה מכור, כן? מזויף, הונאה. אנחנו באמת משתתפים בתכנית ריאליטי, אנחנו הכלבות של אנונימוס. הכול כאן זה תרגיל.
תהיתי לעצמי האם אנונימוס צופה בנו ברגעים אלה ממש.
עיני שוטטו על פני דלתות המסדרון עד שנעצרו על דלת חדרו של צ'סטר. דומינו דול השתופפה מאחורי דואורדון ועזרה לו לפרוץ את הדלת באמצעות הסיכה שלה.
"עצרו." לחשתי בתוקף.
הם הרימו אלי את מבטם ועצרו את מלאכתם.
"יש לי רעיון."
-----
לבסוף פרצנו לחדרו של צ'סטר. דומינו דול דאגה "להשכיב אותו לישון" באמצעות שיקוי השינה, מה שהפך את הביצוע לקל יותר.
לאחר מכן דומינו דול ואני דאגנו להפוך את החדר שלו לחדר צבעוני דרך השתמשות בקסם. את הקירות צבענו בורוד פוקסיה והמיטה בגוונים של צהוב וכתום. את השידה צבענו באדום ואת הארון הגדול בצהוב זרחני.
"את משוגעת?" דואורדון ודומינו דול פערו את עיניהם. "לצבוע לו את השיער בורוד?"
"כן נו, מה אכפת לכם. אנחנו סתם משתעשעים." חייכתי ברשעות.
לבסוף יצאנו מחדרו כשצ'סטר הישן לא ידע כלל מה מצפה לו בבוקר למחרת.
על השידה האדומה סמוך למיטתו הנחתי פתק מקופל ובו היה כתוב, בכתב ורוד כמובן;
אמרת לי לא להציק לאף אחד, אבל לא אמרת לי לא להציק לך.
נ.ב- יפה לך שיער ורוד.
על החתום,
מאדי, דואורדון ודומינו דול.

אקו לפני 10 שנים ו-1 חודשים
(ג'ון ממש מזליסט...)
זאבה~ לפני 10 שנים ו-1 חודשים
(יאפ. מי רוצה לצאת לטיול ביער ולדבר איתי? משעמם לי..)
matrix לפני 10 שנים ו-1 חודשים
לא!!!!!!!
התגובה שלי!!
שוב!!!!
matrix לפני 10 שנים ו-1 חודשים
--בוקר--
פקחתי עיניים וכיביתי את השעון.
רגע.
מה?!
מאדי...
פתק היה מונח ליד המיטה שלי.
אמרת לי לא להציק לאף אחד, אבל לא אמרת לי לא להציק לך.
נ.ב- יפה לך שיער ורוד.
על החתום,
מאדי, דואורדון ודומינו דול.

ניגשתי למראה. אכן, שיער ורוד.
נו, באמת.
החלטתי לנסות להתנהג כרגיל, כמה שאפשר.
"בעצם", חשבתי, "אם היא לוקחת את זה לכיוון של מתיחות, שבסך הכל זה משהו מצחיק וכיפי, ולא לקטע של ריב מגעיל, כנראה שצדקתי לגביה, היא באמת בן אדם שאני רוצה להתחבר אליו.."
לא שזה פוטר אותה מעונש, כמובן.
ירדתי אל המטבח, ששם כמובן כבר חיכו לי מאדי, דומינו, דואורדון, שהתפוצצו מצחוק ברגע שראו אותי.
"היי" אמרתי ביובש. "מה הולך?"
(אני משאיר לכם מכאן)
נטוטו לפני 10 שנים ו-1 חודשים
יצאנו מהחדר מצחקקים, מותירים מאחורינו את הדבר הכי קרוב לחדר החלומות של כל חדי הקרן.
"לצבוע את השיער שלו בוורוד?? מאדי - את גאונה!!" אמרתי והשתדלתי לא להתפוצץ מצחוק.
"אני יודעת" היא אמרה בשביעות רצון.
"אני לא מאמין שבאמת עשינו את זה," אמר דואורדון בחיוך. אני חושבת שזאת הפעם הראשונה שראיתי אותו מחייך באמת - לא חיוך צונן.
"אני לא מאמינה שדומינו הצטרפה אלינו!" השיבה מאדי והביטה בי בתדהמה מזויפת.
הוצאתי לה לשון "אני לא מאמינה שרצית לעשות את זה בלעדיי! אני מלכת המתיחות ואת יודעת את זה!" אמרתי בשחצנות.
"כן בטח!" היא השיבה, וכולנו צחקנו.
כשסוף סוף נרגענו, כולנו ישבנו שעונים על קיר המסדרון, ואני שאלתי "אז מה עכשיו.. חוזרים לישון?"
"אני מניחה.." מאדי השיבה.
"כן, כדאי שנחזור לישון. מחר יום ההולדת של אנג'ל." דואורדון אמר.
"היום," תיקנתי אותו.
"מה?" הוא שאל, לא מבין.
"היום. עכשיו שלוש ועשרה.. לא, אחת עשרה דקות" אמרתי.
"איך את יודעת?" הוא שאל.
משכתי בכתפיי "תבדוק בתפריט אפילו, זאת השעה."
הוא פתח את התפריט ואמר "וואלה.."
"שיט!" מאדי אמרה לפתע. דואורדון ואני הסתכלנו עליה בשאלה, והיא הסבירה את עצמה "דואורדון, מחר יש לנו תורנות מטבח!"
"תורנות מטבח? להכין אוכל, את מתכוונת?" הוא שאל באימה. מאדי הנהנה במורת רוח.
"אנחנו יכולים פשוט להבריז..." היא מלמלה.
"לא ממליצה לכם," אמרתי "לא אם אתם רוצים שבשאר הימים אנשים אחרים יכינו לכם אוכל."
מאדי שלחה אל דואורדון מבט נואש "יש משהו בדבריה"
"ברור שיש," אמרתי וקמתי על רגליי "ובתור מישהי שכבר הייתה בכמה תורנויות מטבח, אני ממליצה לכם להתחיל בשש."
מאדי הביטה בי, מזועזעת "את לא נורמלית!.."
קרצתי לה ואמרתי "ביי לכם.." בעודי הולכת לחדרי.
-----------------------
דפיקה על דלת החדר שלי מעירה אותי.
לחישה "היי, דומינו, תתעוררי!"
"מאדי..?" מלמלתי.
"כן, אני צריכה את עזרתך!" היא לחשה.
קמתי מנומנמת ופתחתי את את הדלת "פיצות לא באמת יכולות לעוף, נכון?" שאלתי, בבירור מתנדנדת בין עולם החלומות לעולם הערות.
מאדי הסתכלה עליי במבט מוזר "אה... בוקר טוב גם לך..?" היא השיבה.
"כן.." אמרתי ושפשפתי את עיני "למה את מעירה אותי בחמש.. שש לפנות בוקר?"
"שש זה בבוקר, לא לפנות בוקר" היא אמרה.
"אל תשקרי לי.." השבתי ופיהקתי.
מאדי נאנחה "דואורדון לא מתעורר" היא אמרה.
"אה.." אמרתי. יצאתי מהחדר שלי והלכתי לכיוון החדר של דואורדון. הושטתי יד לעבר הדלת והיא נפתחה בלי קול. לאחר מכן שאלתי את מאדי בלחש "יש לך משהו.. כמו צנצנת, או כדור כלשהו.. שאת לא באמת צריכה?"
"כן," היא השיבה בלחש ורצה לחדר שלה. פיהקתי עד שהיא חזרה, אוחזת בפמוט עגול ושחור. אני אפילו לא אשאל.
"תודה" אמרתי ולקחתי אותו מידה. הבטתי בו לרגע, זרקתי אותו לחדר של דואורדון וסגרתי את הדלת במהירות.
"איך זה בדיוק אמור לעזור?" שאלה מאדי, ובדיוק אז דואורדון פתח את הדלת, מעוצבן.
"בוקר טוב.." אמרתי לו, ואז פניתי בחזרה אל מאדי "זוכרת את השותפה שלי לחדר, שאהבה לישון עד מאוחר ותמיד עצבן אותה שאני קמה לפניה כי זה מפריע לה להמשיך לישון?"
"זאת שרצתה להחליף חדר כי הערת אותה ביום שבת עם צופר..?" מאדי שאלה בתדהמה. יופי, היא הבינה.
"יאפ, זה היה צופר אלקטרוני מאולתר. אין בעד מה." אמרתי.
בינתיים לא נראה שדואורדון נרגע. להפך, הוא נראה יותר עצבני מרגע לרגע. החלטתי להתעלם ממנו.
"אז, אתם יורדים להכין אוכל?" שאלתי את מאדי.
"נראה לי.. את חוזרת לישון?" היא השיבה.
"נאא.. כבר אין סיכוי שאני אצליח להירדם. נראלי שאני אבוא איתכם, את יודעת, להשגיח שאתם לא שורפים את המטבח."
"אוקי."
--------------
אנחנו במטבח. מאדי ודואורדון עובדים, ואני נשענת על הקיר ומתפקעת מצחוק. זה הלך בערך ככה:
אני: "מאדי, הייתי ממליצה לך לערבב את זה יותר לאט"
מאדי: *כל התערובת מותזת על כל האזור, כולל עליה*
אני: "דואורדון, אני יודעת שאתה מחזיק מגש גדול, אבל אולי כדאי שבכל זאת תנסה להסתכל לאן אתה הולך כי מאדי מקודם שפכה שם - "
דואורדון: *מחליק על שלולית שמן*
אני: "אאוץ', זה בטח כאב.. היי, לפחות לא קרה כלום לאוכל - רגע מאדי את עוד שנייה נתקלת ברגל של דואורדון - !"
מאדי: *מועדת על הרגל של דוארדון ונופלת על הרצפה*
נכון שאתם פשוט הייתם מתים לראות את זה? חה! אני מרגישה כל כך מרושעת עכשיו.
אחרי שהם סוף סוף סיימו, ואני ברוב טובי הואלתי לנקות אחריהם (עם הקודים, כמובן. למי יש כוח באמת לנקות בשבע וחצי בבוקר?), מאדי הביטה בי במבט כועס ואמרה "את פשוט נהנית מזה, נכון?"
צחקקתי ואמרתי "הו, בהחלט"
"רואים" אמר דואורדון. חייכתי אליהם חיוך תמים - בבירור מזויף.
אנשים התחילו להגיע. חלק היו מופתעים שמאדי ודואורדון הכינו ארוחת בוקר, חלקם חשדו שזה רעיל. היו שם הרבה תגובות מצחיקות, אבל אני הכי אהבתי את הרגע שבו צ'סטר הופיע בפתח חדר האוכל בשיער ורוד, עצבני בעליל. באותו רגע השתרר שקט מוחלט, בעוד שאר האנשים שכבר התעוררו לטשו בצ'סטר מבטים, ואני, מאדי ודואורדון מאוד התאפקנו לא לפרוץ בצחוק.
לפתע נירה נכנסה לחדר האוכל, העיפה מבט מבולבל אחד בכולם, ואז בצ'סטר, ושאלה "למה השיער של צ'סטר ורוד?" וזהו, לא יכולנו להתאפק יותר. פשוט פרצנו בצחוק. יש לי תחושה שצ'סטר עוד יתנקם בנו אחר כך, אבל זה באמת היה שווה את זה!
matrix לפני 10 שנים ו-1 חודשים
תזכורת קטנה, נטוטו

לא אמרתן שהדרך היחידה לדעת מה השעה זה עם שעון של סקיל מלאכה?

תתחילו לעקוב אחרי החוקים של עצמכן
Lich לפני 10 שנים ו-1 חודשים
היום זה יום הולדתה של אנג'ל. בהתחשב לשעה המאוחרת שהלכתי לישון אתמול לא הייתי מסוגלת לעצום את עיני ולהירדם כשהתעוררתי בבוקר ונזכרתי איזה יום היום.
זה יכול להיות יומנו האחרון במשחק, וזה יכול להיות גם שלא. חשתי שוב באותו הכעס על דומינו דול אחרי מה שהיא עוללה לנו, לרגע אחד ייחלתי שהיא תיחנק מהאוכל של עצמה, אבל ידעתי שזה כבר חסר טעם. גם אם היה לנו כיף אתמול בלילה לא יכולתי לשאת את המחשבה שבגללה אנחנו עומדים להילחם נגד מאות מתנקשים מיומנים וזקן מזורגג בעל כל הרמות האפשריות בקסם.
שפשפתי את עיני בעייפות ויצאתי מהמיטה, ירדתי למטה עם אותם "בגדים" שלבשתי אתמול בלילה למרות העובדה שאנשים עומדים לנעוץ בי מבטים ללא הרף.
לאחר שדומינו דול ואני הצלחנו להעיר את דואורדון באמצעות צופר אלקטרוני מאולתר, ירדנו שלושתנו למטה להשלים את עבודתנו בתורנות המטבח.

אז נראה שדומינו דול לא ממש הייתה נחוצה פה. חוץ מלהתפקע מצחוק לנוכח מאמצינו להכין ארוחת בוקר ראויה לשחקנים, היא לא ממש עזרה.
סליחה, היא בכלל לא עזרה.
"עוד מעט כל השחקנים יגיעו, מאדי. תערבבי מהר יותר." זירז אותי דואורדון בעודו סוחב מגש גדול ומעביר אותו לתנור בצד השני של המטבח.
"אני מערבבת מהר, דביל." גלגלתי עיניים, "אם תוכל רק להזדרז עם להעביר את המגשים לתנור זה יכול להועיל. אתה יודע, זה לא שאתה צריך לחצות עכשיו אוקיינוס שלם בשביל להגיע לתנור."
"מאדי, אני ממליצה לך לערבב את זה יותר לאט." העירה דומינו דול בחיוך נזהר.
מה שכבר היה מאוחר מידי, הזירוזים המלחיצים של דואורדון גרמו לחצי מתכולת הקערה להינתז עלי ועל הרצפה.
דומינו דול התרוממה במהירות מהמקרר שעליו נשענה, מנופפת בידה לדואורדון. "דואורדון, אני יודעת שאתה מחזיק מגש גדול, אבל אולי כדאי שבכל זאת תנסה להסתכל לאן אתה הולך כי מאדי מקודם שפכה שם - "
אבל נראה שדואורדון לא ממש הקשיב לה כי באותו הרגע התחלק על שלולית השמן במרכז המטבח. המגש נחת בצליל רם על רצפת השיש שכבר לא ממש הייתה נקייה אחרי הבלגן שנוצר ממאמצינו להכין ארוחת בוקר. לרגע אחד חשבתי אם השחקנים הישנים בקומה השנייה שומעים את המתרחש.
צחקתי. "דואורדון, חתיכת מגושם, אולי באמת תסתכל לאן אתה –"
ואז מעדתי על רגלו ונפלתי על ידי.
"דברי בשם עצמך." הוא זרק לפני גוש של קמח ומיהר להתרומם מהרצפה.
השתעלתי ועיוותי את פני, "אתה לא עשית את זה עכשיו," משכתי את רגלו והפלתי אותו חזרה לרצפה. נראה שדומינו דול נהנתה מהמחזה, פניה הפכו להיראות כמו עגבנייה דומעת מצחוק.

לקח לנו שעה וחצי עד שסיימנו להכין את האוכל. דואורדון ואני היינו מכוסים בקמח שדבק לשמן על פלגי גופי החשופים.
"בפעם הבאה שמישהו יזכיר לי את המילה תורנות מטבח, אני אשסף את גרונו עד מוות." נאנחתי ומחיתי את הזיעה שניגרה על מצחי.
דואורדון נשען על הקיר לידי. "אני אהרוג את מי שימנע מלגעת באוכל שהכנו."
דומינו דול המשיכה לחייך.
הבטתי בדומינו דול והזעפתי פנים. "את פשוט נהנית מזה, נכון?"
"הו, בהחלט." היא צחקקה.
זאת הייתה השעה שהשחקנים ניגשו לסלון והתיישבו מול השולחן בצפייה לאוכל. אנחנו לעומתם, לא היינו מצפים לאכול את האוכל שהכנו. אבל בכל זאת קיוויתי שזה לא היה לחינם.
"למה יש לי תחושה לא טובה בנוגע לאוכל הזה?" מלמל הורוס לדריה בשקט.
"במקומך לא הייתי נוגע בזה," אמר קרייטוס לאיקן. "אם מאדי ודואורדון אחראים לזה זה כבר מחשיד."
"במקומך, קרייטוס, הייתי נוגעת בזה. אם אני ודואורדון אחראים לזה כדאי לך מאוד לאכול."
נשקתי לאיקן על שפתיו, "בתאבון."
ואז נשמע קולה של נירה.
"למה השיער של צ'סטר ורוד?"
כל המבטים פנו אליו. חלק מופתעים וחלק נאבקים בדחף לא להתפקע מצחוק מולו. באותו רגע השתרר שקט מוחלט, פרט לקולות הצחוק שהשמיעו דואורדון ודומינו דול.
צ'סטר הביט בי. ואז הביט בדומינו דול ודואורדון.
"היי," אמר ביובש. "מה הולך?"
לא התאפקתי. "הו צ'סטר, מסכן שכמותך. שיער שלך נראה כמו צמר גפן מתוק. אבל באמת, אני חייבת להודות שהמראה החדש מאוד הולם אותך." חייכתי ברשעות.
"נראה מה מייקי תחשוב על זה," הוסיף דואורדון ושילב את ידיו בחיוך. "צ'סטר חד הקרן הורוד. זה גם מאוד מתאים בהתחשב לעובדה שהחדר שלו נראה כמו חדר של בנות."
דומינו דול השמיעה נחרת צחוק.
"אתם עשיתם את זה?" שאלה טינקס.
הנהנתי לאישור. "האמת שאני חושבת להשאיר את זה, הוא נראה הרבה יותר טוב ככה."
הו, אני בהחלט אשאיר את זה.
DARK-MANDOR לפני 10 שנים ו-1 חודשים
מטריקס רוצה להצטרף למסע נקמה במאדי?
Lich לפני 10 שנים ו-1 חודשים
מנדי, תשתוק!!!!!!!!
DARK-MANDOR לפני 10 שנים ו-1 חודשים
צעדנו לבית המשימות.וחשבתי לי-אני צריך חברים פה,וכולם פה בטח נורמלים,או יותר נכון-כולם חוץ ממאדי.
אז קודם כל אנסה להתחבר אולי לג'ון,ואז אולי לצ'אסטר וגם לחדשה או לנירה יותר.
דארקר הסתובב סביבי.משועשע מזה,וגם נהנה נראה לי.והגעתנו לבית המשימות.
צחקתי.פשוט צחקתי כל כך!אני פקעתי(או איך שלא אומרים את זה אולי נקפעתי?)מצחוק,ידי החזיקו את הצלעות מרוב הצחוק וגם נפלתי על הרצפה מהספה אבל המשכתי להתגלגל ולצחוק-מהבדיחה של דארקר.
נרגעתי קצת.נשמתי הרבה והתיישבתי על הספה."אף פעם שלא צחקתי כל כך הרבה אני אומר לך!זה היה כל כך מצחיק!בדיחה גאונית.אני מת עליך."."זה לא ממש בדיחה אבל שיהיה"
קראתי בספר בני הלווים סוףסוף חלק מעניין.
סגרתי את הספר,יצאתי החוצה שדות של קומה 1.
היה חם אבל זה לא הפריע לי.עצרתי רגע והסתכלתי על חזיר קטן משוטט לו והחלטתי לעקוב אחריו.
"טוב נו,בי לך אני הלכתי לרוץ קצת"דיברתי לחזיר.כאילו שהוא מקשיב לי בכלל...
חזרתי לבית המשימות במצב רוח טוב.עליתי להיתקלח במים קרים כי חם ליייייי.
ניסיתי להירדם אבל לא הצלחתי."דארקר,מה יכול לעזור לי להירדם?"שאלתי אותו מחכה לתשובה.
"שתה כוס חלב מחומם אולי זה יעזור."הקשבתי לעצתו וירדתי לבטבח.
בית המשימות היה כמדבר-שקט ונקי מאנשים...עד שהגעתי לבטבח וראיתי את מאדי חצי ערומה אזז הפנתי את מבטי כך שלא הסתכלתי עלי.המיקרוגל עשה קולות מעצבנים ביותר ואחרי 10 שניות לקחתי את כוס החלב המחוממת ועליתי איתה למעלה.
זה היה עטים אני חייב להגיד ולא ציפיתי לזה ואז נרדמתי אחרי כמה דקות.
בוקר.ויש ארוחה שנראתה לי מחשידה למדי.
במקומך לא הייתי נוגע בזה," אמרתי לאיקן שעמד לאכול את זה. "אם מאדי ודואורדון אחראים לזה זה כבר מחשיד."הסברתי לו."במקומך, קרייטוס, הייתי נוגעת בזה. אם אני ודואורדון אחראים לזה כדאי לך מאוד לאכול."היא התפרצה ואז אמרה לאיקן בתאבון ונישקה אותו."אבל גם אני רוצה שתיתני לי נשיקההההה או יותר נכון נשיקה על הלהב שלי!"אמרתי בליבי.
DARK-MANDOR לפני 10 שנים ו-1 חודשים
לא רוצה~
matrix לפני 10 שנים ו-1 חודשים
"האמת שאני חושבת להשאיר את זה, הוא נראה הרבה יותר טוב ככה." צחקה מאדי.
"ואני עדיין נראה יותר טוב ממך" יריתי חזרה. "ודרך אגב, איפה החרב שלך? יכול להיות ששכחת אותה בקומה הרביעית?"
היא פתחה בבהלה את התפריט שלה. "צ'סטר!" היא נעצה בי מבט זועם.
"קודם תחזירי את השיער שלי למצב נורמלי. ואת החדר. חשבת שלא ציפיתי שתעשי משהו?" גיכחתי.
Lich לפני 10 שנים ו-1 חודשים
"זה הכי טוב שלך, אידיוט?" גיחכתי.
גם אם הוא לקח לי את החרב זה לא מונע ממני להשאיר לו את השיער ורוד ואת החדר צבעוני. "אני תמיד אוכל לקנות אחת חדשה."
התקרבתי אליו ופרעתי בידי את שיערו. "חבל, יפה לך ורוד."
matrix לפני 10 שנים ו-1 חודשים
"כן, ולך יפה מארינס" גיחכתי. הוצאתי את החרב של מאדי מהתפריט שלי. "קחי" זרקתי אליה. היא תפסה אותה באוויר, והסתכלה עלי במבט שלא הבנתי כל כך. אולי מופתע.
"אני לא כלב." אמרתי, בחצי חיוך. "העונש שלך יגיע בזמן שלו, אבל הוא לא יהיה קשור לכסף."
"אגב," הוספתי, "סחטיין על ההשקעה"
"אין בעד מה..?" היא ענתה בהיסוס.
"על מה כולכם מסתכלים?" פניתי אל השאר. "תאכלו בשקט!" העפתי מבט על האוכל.
"בעצם.. לא חשוב"
יאיר לפני 10 שנים ו-1 חודשים
בוקר. אני מתעורר יחסית מאוחר בשעה 12 בערך, רק כדי לגלות על מאדי, דומינו והבחור ההוא מבשלים ארוחת בוקר ביחד. מה קורה פה? והם מצחקקים ונקרעים מצחוק, זה לא הגיוני, זה מוזר וחשוד. אני מסתכל מאחוריי, ושם הייתה הסיבה. אני רואה את צ'סטר עם שיער ורוד לגמרי, יושב על הספה וקורא משהו. אני ניגש אל מאדי ונוגע לה בכתף.
"איקן! בוקר טוב".
"בוקר ורוד הייתי אומר, לא?" אמרתי לה והנעתי את הראש לכיוון צ'סטר.
"ורוד ביותר, וכן. אני עשיתי את זה".
"משעמם פה עד כדי כך?"
"לא לא, זה עניין של נקמה ורודה". היא אמרה בצחוק מרושע מעט.
"הבנתי, זה שוב עניין של ריב?"
"כן."
"אוקיי מאדי, תראי את לא יכולה להמשיך לעשות דברים כאלה, אני מבין שזה מפלט בשבילך, אבל זה בטח מרגיז אותו ו-". לפני שהצלחתי לגמור את את המשפט, צ'סטר בא וחיבק את מאדי. אולי אני באמת לא מבין דבר.

Lich לפני 10 שנים ו-1 חודשים
יופי איקן.
צ'סטר בא וחיבק את מאדי O____O
יאיר לפני 10 שנים ו-1 חודשים
מי יודע?
Lich לפני 10 שנים ו-1 חודשים
(על התגובה של איקן)

"אוקי מאדי, תראי את לא יכולה להמשיך לעשות דברים כאלה, אני מבין שזה מפלט בשבילך, אבל זה בטח מרגיז אותו ו-"
"מרגיז אותו?" הרמתי גבה. "לא אכפת לי אם זה מרגיז אותו. אם לצ'סטר בעיה איתי אז שילמד לא לשמור את זה בלב, אני בטוחה שהוא הבין שאני שונאת לקבל ביקורת."
"את שונאת המון דברים."
"נכון."
דואורדון חלף על פנינו וחייך אלי את החיוך המשועשע שלו. קשה לי להאמין שרק לפני כמה ימים רבנו מכות והדבר היחיד שעניין אותו זה שאני לא אחזור מהתחרויות בחיים.
הוא נעץ באיקן מבט ממושך כמנסה להרחיק אותו אך לבסוף נכנע מקרב המבטים ויצא מהסלון לעבר המטבח.
שילבתי את ידי על חזי וחייכתי. אך בתוך תוכי הפחד מפני מסיבת יום הולדתה הקרב של אנג'ל אחז בי ולא רצה לשחרר. תחושה משונה חלפה במהירות כמו צל על פני, החיוך נמוג מפני ולבסוף מבטי הושפל לרצפה.
יאיר לפני 10 שנים ו-1 חודשים
"את יודעת מה מאדי? אני מתחיל לחשוב שמגיע לך הרבה יותר ממה שקורה כאן. לא מגיע לך השנאה הזאת משאר השחקנים, לא מגיע לך המקום הזה, אני עצמי לא מגיע לך. לדעת שסיכוי ההישרדות קלוש ובכל זאת לשמור על מורל זה דבר קשה, דבר שלצערי אני לא מסוגל לעשות. אך מזלי שפר עליי, שקיבלתי אותך. אמנם אני לא מרבה להגיד את זה, אבל רק רציתי להגיד לך מאדי: את הדבר הכי חשוב בחדר הזה, מי יודע? אולי גם בעולם הזה. אז רק תישאר איך שאת, ותמשיכי להיות מאדי." אמרתי לה וחיבקתי אותה. המשכתי קדימה ואכלתי חביתה בלחמנייה. אני מקווה שזה הולך להיות יום טוב.
Lich לפני 10 שנים ו-1 חודשים
איקן הביט בי ופתח את פיו לדבר שוב. "את יודעת מה מאדי? אני מתחיל לחשוב שמגיע לך הרבה יותר ממה שקורה כאן. לא מגיע לך השנאה הזאת משאר השחקנים, לא מגיע לך המקום הזה, אני עצמי לא מגיע לך. לדעת שסיכוי ההישרדות קלוש ובכל זאת לשמור על מורל זה דבר קשה, דבר שלצערי אני לא מסוגל לעשות. אך מזלי שפר עליי, שקיבלתי אותך. אמנם אני לא מרבה להגיד את זה, אבל רק רציתי להגיד לך מאדי: את הדבר הכי חשוב בחדר הזה, מי יודע? אולי גם בעולם הזה. אז רק תישאר איך שאת, ותמשיכי להיות מאדי." לבסוף הוא חיבק אותי והלך.
עמדתי נטועה במקומי. לרגע אחד הרגשתי טיפה מסוחררת, המילים שהוא אמר, איך שהוא ביטא אותם, בחיים לא שמעתי את זה ממישהו. כבר לא ידעתי מה להגיד. האהבה שלי אליו הייתה גדולה ביותר והוא לא ידע עד כמה.
הלוואי והוא היה יודע.
זאבה~ לפני 10 שנים ו-1 חודשים
נירה-

רצתי ביער ללא מטרה, עם מטרה לא מגדרת. מרגישה שצריך לעשות משהו ועם זאת.. מה? אני יכולה להתנקש בהליוס בשנתו.. חח, לא. אני יכולה לנסות. אני לא אצליח. סביר להניח שניסו זאת המון פעמים. עצרתי והסתכלי על הסביבה. ראיתי את הבית של הליוס על ראש הגבעה. נשארתי שם עומדת ובהיתי בה. אחר כך חזרתי אל תוך היער והסתובבתי לי שם. שוב, ללא מטרה. רק ש.. כן. שלושה זאבים כחושים החלו לנהום בזעם כשהתקרבתי אליהם. עצרתי באחת ושלפתי את החרב שלי. הם החלו להקיף אותי, ראיתי כמה אפשרויות. ידעתי שיש סיכוי שאוכל להניף את החרב בסיבוב ובכך להרוג את שלושתם במכה. לפתע, אחד הפסיק לנהום. ידעתי שהוא הראשון שיתקוף. לפתע זה היה ברור. בחנתי אותם שוב, הם נראים מעט רעבים אבל לא עד כדי כך שייתקפו אותי. חיות בוחנות את היריב שלהם על פי גובה. אבל.. אני לא כל כך גבוהה, ואני מטרה בודדה באיזור מיוער והם שלושה. יש להם ייתרון.
אל תילחצי כל כך. לחש לי קול בראשי. פשוט מאוד, תהרגי אותם או שתחזרי אחורה. אולי הם מגנים על משהו.
לא, אני לא רוצה לברוח. עניתי והנפתי את החרב. אם הם רוצים לתקוף שייתקפו עכשיו!
עשי כרצונך.. ענה הקול והתפוגג.
הזאב התחיל לנהום שוב, הפסיק לקפץ עליי. הנפתי את החרב אבל ההנפה הייתה קרובה מידי לגוף. קלטתי את זה והנחתי רגל קדימה ודקרתי את הזאב בצלעות. הוצאתי את החרב כלפי מעלה כשקלטתי זאב מס' 2 שרץ לעברי, עברתי לתנוחת כריעה ודקרתי עם החרב כלפי מעלה. החרב סרטה את פרצופו של הזאב וחתכה את עינו בפצע מכוער. קמתי במהרות. זכרתי 'לא לשבת אף פעם ליד..' נראה שעמדתי בזמן כי משהו ננעץ לי בכתף. סביר להניח שהיה ממוען לגרוני. זאבים תמיד ינסו לתקוף את הגרון.
ניצלתי את הייתרון ושלפתי סכין ציידים. תקעתי את הסכין בעינו ודחפתי עד שאצבעי נגעה בגלגל העין. שני הזאבים השניים הביטו בי ונהמו. הזאב המת נתלה עליי והכביד עליי. ניסיתי לפתוח את הלסתות שלו אבל לא היה זמן. הזאב עם הפצע בצלעות זינק, אך בגלל הפצע לא הצליח לזנק גבוהה מידי. זזתי צעד אחורה ואפו פגע בכוח בבטני. עפתי אחורה, ביחד עם הזאב המת. נחתתי עם הגב על הקרקר כשהזאבים באו אליי. זה עם הפצע בפרצוף הניח רגל מצולקת על חזי ונהם. אחרי רגע הוא שלח את שינוי לגרוני. צרחתי ו.. איך להגיד את זה? השיניים שלו לא ננעצו בגרון שלי. פקחתי את עיני(לא שמתי לב שעצמתי אותם) וראיתי גבעולים כרוכים סביב פיו ורגליו. הזאב שנתלה על זרועי נעלם פתאום והשאיר אחריו שן אכזרית. אירוניה. הסתכלתי סביבי בבהלה, עדיין יש את הזאב השני. אבל נראה שהוא ברח..
לקחתי את חרבי ונעצתי אותה בגופו של הזאב, דרך גולגולתו. הוא הפך לפרווה. לקחתי את שני הפריטים והמשכתי. אם אין לי מטרה.. נראה לי שאצוד כמה חיות.
תחילה עקבתי אחרי שביל של חזירי בר אך וויתרתי כשראיתי שלחזירה יש גורים. חיפשתי קצת וראיתי עוד כמה אבל וויתרתי. לפתע נהייתי ממש עייפה.
חזרתי לבית המשימות ונשכבתי לישון.
---
קמתי מרעש לא צפוי. התכרבלתי עוד יותר אבל הצחקוקים היו בלתי נסבלים.
"שקט.." אמרתי וחזרתי לישון. שונאת שרעשים קטנים מעירים אותי. שוב קמתי, הבטתי בחלון, הסטתי את הווילון וחזרתי לישון.
בפעם השלישית החלטתי לקום. הלכתי להתקלח. לבשתי חולצה קצרה ומתחתיה חולצה ארוכה. לבשתי ג'ינס קצר(החולצה הארוכה הסטירה אותו) וירדתי למטה. השיער שלי היה עדיין רטוב והייתי עייפה.
"למה השיער של צ'אסטר וורוד?" שאלתי כשראיתי משהו וורוד ומעצבן תקוע לי מול הפרצו. כנראה שגם קראתי את השם. אני באמת צריכה להתעורר. שיפשפתי את עיני ושמעתי את הצחקוקים שהעירו אותי בלילה. הבטתי בדומינו, מאדי וזה שלא היה לי כוח לקרוא את השם הארוך שלו ומצמצמתי.
"ברור שאלה אתן.." מלמלתי ופתחתי את הסיר של ארוחת הבוקר. זה נראה כמו פסטה. לארוחת בוקר. עברתי לצלחת הלבנה, נקניקיות..? ובצלחת הלבנה עם קישוטים הייתה חביטה. לקחתי שלושה נקניקיות ובדקתי במקרר, היו שם כמה ירקות. לקחתי עגבנייה, מלפפון וגמבה וחתכתי לעצמי. לקחתי לחמנייה(שנקנתה מתי שהו) וישבתי. לו גירגרה מתחת לרגל שלי וכל בעלי החיים שלי החליטו שאני קיימת. לקחתי צלחת גדולה ושמתי בה פסטה, חביטה, כמה לחמניות ונקנקיות. הנחתי אותה על הרצפה ואכלתי.
הבטתי במאדי שעמדה באמצע המטבח כמה שניות(לי זה נראה זמן ארוך מאוד, במיוחד כשאני עייפה). הלכתי מאחוריה ואמרתי(בקול קצת צרוד ונמוך בגלל השינה)
"מאדי," אמרתי. "בפעם הבאה שאתם צובעים דברים בצבעים זרחניים, תעירו אותי."
"למה?" שאלה.
מצמצתי. למה באמת? המוח שלי לא עובד כשאני מתעוררת ככה..
"כדי שלא אופתע כשאראה משהו וורוד זרחני מול הפרצוף כשאני עייפה." השבתי ופיהקתי. "אני מופתעת שהוא לא התעורר מהצחקוקים שלכם.."
"הו.." אמרה מאדי וחייכה ברשעות. "הרדמנו אותו וצבענו הכל!"
חייכתי וצחקתי. "אם ככה נראה השיער שלו אני לא אכנס לחדר.. ותגידי, למה רק בצבע אחד? יכולתן לעשות את השיער בכל צבעי הקשת ולכתוב על הפרצוף ועוד הרבה דברים. אתן צריכות לחשוב מחוץ לקופסה." ובנימה זו חזרתי לארוחת הבוקר שלי. נקנקיות, חביטה, ירקות ולחמניה. צריך גם משהו מתוק כדי לאזן את הארוחה. מעניין אם עדיין נשארה עוגה. פתחתי שוב את המקרר וחתכתי חתיכת עוגה. ככה אכלתי:
דחסתי את כל הירקות, הנקניקיות, החביטה ללחמניה שכמעט התפקעה ואכלתי את העוגה תוך כדי. זה היה דווקא ממש טעים(יו! עכשיו ברצינות, אני חייבת מתי שהוא לאכול נקניקיות לארוחת בוקר~)
matrix לפני 10 שנים ו-1 חודשים
זאבה, משהו מסתורי יקרה לנירה בזמן הקרוב.
אקו לפני 10 שנים ו-1 חודשים
משהו צריך להיעשות. היום הוא יום גורלי ואין לנו אפילו תוכנית.
גייסתי את מעט הכריזמה שיש לי ומחאתי כף בעוצמה, יכולתי לשמוע אותה מהדהדת בחלל הגדול של החדר, כולם הביטו לכיווני, הגיע הזמן להתחיל.
"אני יודע שאתם לא רוצים לחשוב על הרעיון שזה עלול להיות היום האחרון שלנו, אבל להתעלם מזה יביא לתוצאות הרסניות. אנחנו צריכים להתחיל להתכונן, היום תתקיים המסיבה של אנג'ל ולמרות שלא היו הנחיות ברורות, אני מאמין שאנחנו צריכים למנוע מהליוס להרוג אותה. הקטע הוא שלהילחם בו ישירות תהיה משימת התאבדות, הוא ברמה אדירה בקסם ואולי יהיו גם מתנקשים, אז עדיף פשוט להימנע מכך מלכתחילה. אני מציע שלפחות נכין את עצמנו, נקנה כמה דברים ונופיע שם שעתיים לפני הזמן כדי לבחון את הזירה. אם נראה את זה לנכון נזהיר את אנג'ל, כי אני בטוח שלהורים שלה יש אמצעים להגן עליה. אבל מי יודע, אולי הליוס יתחרט, אבל גם אם הוא יתחרט, יש סיכוי שהמתנקשים עדיין יופיעו. להתעלם ממה שקורה ולדבר על צבעים בשיער לא יעזור, אנחנו צריכים להתכונן." סיימתי לדבר, כולם הביטו בי בצורה משונה, אבל כבר לא היה איכפת לי יותר.
מנהלות מימד 72 לפני 10 שנים ו-1 חודשים
מתבודד, תמות מוות איטי ובייסורים.
מי אמר לך להעלות את התגובה עכשיו?!?!?!?!
טוב נו, אתה תחטוף ממאדי.
Stingray לפני 10 שנים ו-1 חודשים
מליסה: בית המשימות
(אני לא יודעת איך עושים נטוי ומתעצלת לעשות מודגש)

אחרי הכיף האדיר והחגיגה הענקית שערכו לכבודי כשהופעתי (זרקו משפט לגלגני ועזבו לפני ששקלתי אם הם שווים תגובה) קרטר עדכן אותי קצת לגבי מי ומו בבית.
אני לא תמיד אכפתית, ולכן אני לא קולטת כל מיני דברים. כמו מי יוצא עם מי ולמה זו צועקת ככה.
ויש, איזה מזל, זאת שהכי צועקת היא גם היחידה שיוצאת עם מישהו! זה צמצם את הזיכרון החברתי הדרוש לי באופן משמעותי. בעצם, היא מצמצמת גם את השאר.
אז דומינו דול היא איזה אחות-חורגת של מאדי. שתיהן האקריות שגאות מאוד בכך שיש להן הרבה יותר סקילים מלכולנו.
איקן הוא האדם החביב שלא מבינים למה הוא נשאר עם המפלצת האיומה המאדיוסינוס.
דואורדון הוא אויב לשעבר של מאדי, והוא ראוי לכינוי מפלצתי גם כן אבל השם שלו ארוך מדי בשבילי.
נירה בעלת פוטנציאל אכזריות חביב יותר משל המאדיוסינוס אז מאדי לא מחבבת אותה.
צ'סטר מרגיש בעל חוש צדק לעיתים, והוא לפעמים לא מחבב את המאדיוסינוס.
קרייטוס הוא צדקן אלים ורגיש שלא מחבב את המאדיוסינוס והיא לא אותו.
תום וג'ון אולי מכונפים מסיבה. כי הם הדבר היחידי בבית המשימות הזה שאין לו קשר הדוק עם המאדיוסינוס.
וכמובן מאדי. שאם אני רוצה להישאר בחיים אסור לי להסתכל עליה חזק מדי.
אוי מה הם עשו לעצמם.

הגעתי אל החדר ופרקתי. לא היה לי כל כך הרבה כי אני קמצנית מאוד. אם זה היה באמת חשוב לי הייתי מנסה לשכנע את כל דיירי בית המשימות לקנות יחד את ספר בני הלוויה.
אוקיי, זה כן היה חשוב לי, וכל פעם שראיתי את אחד השחקנים קונה משהו יקר שעוד שחקנים יכולים להשתמש בו במקביל הייתי משכנעת אותם לקנות אותו ביחד. אם יהיה יותר מספר בני לוויה אחד בבית המשימות הזה אני אתחרפן מחוסר החשיבה הכלכלית של השחקנים פה.
יש לי כל מיני צמחים מעניינים שאספתי בשלושת הימים שלי ביער. אני לא יודעת מה התועלת שלהם, אבל אם לא הייתה להם תועלת לא הייתי מסוגלת לקטוף אותם.
יש גם כמה עורות. אני שוקלת אם להקריב את העורות לניסיונות שיפור הסקילים שלי או לשמור אותם בינתיים.
קצת נמאס לי מבית המשימות הזה, אז אני מתעצלת ובוחרת סתם לשכב על המיטה.

כשאני שומעת את הצחקוקים בלילה אני מתעוררת. הייתי דרוכה ממילא, כי הדיירים פה נראים כאילו לא יהיה להם אכפת למתוח אותי. אני קמה בשקט ופותחת לאט לאט את הדלת. כאילו היא נפתחה מהרוח. מליסה, השחקנית הכי רוחנית. זה חרוז, אז זה נכון.
הם נכנסים לחדר רחוק משלי. אין לי מושג של מי החדר, אבל הוא לא של קרטר או לילי ובבירור לא שלי.
אם ככה, אז תהיי בשקט. ותחכי.
כלום לא קרה לי במשך שעה ארוכה. חזרתי לישון.
-------

הדבר הכיפי באמת במשחק הוא שלא צריך להסתרק אלא אם עברת טורנדו או בתוך קיבה של משהו.
שני דברים שלא עברתי דרכם אתמול.
אז אני אישה חופשייה.

ירדתי למטה כולי חופש ממוסכמות הסירוק וראיתי את המאדיוסינוס ודו ידידה מכוסים בארוחת בוקר לעתיד כשדומינו דול מצחקקת בצד.

בואו תעזרו לי ילדים.
יש לנו מצרכים.
יש לנו טבחים.
אז מה חסר?
(כדורגל!טירה קסומה!תוכנית ילדים מוצלחת יותר!)
נכון מאוד! ארוחת בוקר!

חיפשתי לשווא. היו כמה דברים שהזכירו מאכלים של ארוחת בוקר. אבל הם לא היו.
הם היו ש-ק-ר.
אני טיפה מלודרמטית בבקרים. בעיקר בעיקר כשאין לי שוקו.
"הארוחות פה מתנהלות בתורנות, כן?" שאלתי את צמד הטבחים המוכשרים.
המאדיוסינוס פזלה אליי, רומזת לי שבקרוב שאר הגוף שלה יסתובב לעברי ושעליי לנצל את הזמן ולברוח.
"הו, למזלך כן. אני כבר מחכה לראות איזה יופי של אוכל את יכולה להכין בלי סקילים."
וואו, זה לא היה נורא. אולי היא מבודחת ממר שיער ורוד (הקורבן מהלילה, ככל הנראה) או עייפה מהכנת הארוחה, כי היא לא נשמעת כל כך איומה שאי אפשר להתמודד איתה.
"שלך לא יצא יופי עם סקילים," אני מזכירה. "יש שוקו?"
Lich לפני 10 שנים
ישבתי ישיבה מזרחית על דלפק השיש השחור במטבח ושיחקתי בעצלתיים בסכין המטבח. עיני שוטטו על פני היושבים בשולחן החדר הסמוך, עצרתי את מבטי על איקן שישב על הכיסא ליד קרייטוס ושתה לגימות ארוכות מכוס המים הכחולה שלו.
לא ראיתי את צ'סטר בסביבה, נראה כי מראה שיערו הורוד לכד יותר מידי זוגות עיניים, אני בספק אם הוא החליט לברוח מכאן לזמן מה. נירה בדיוק התיישבה ליד קרייטוס וזללה נקניקיות, חביתה וכמה ירקות טריים. הנחתי שהיא התעלמה מהשמועות על האוכל המורעל שדואורדון ואני הכנו.
”את צריכה להפסיק להתעסק עם כלים מסוכנים," אמר לפתע דואורדון וחסם את שדה ראייתי. הוא התקרב אלי ולקח מידי את סכין המטבח.
הרמתי אליו את מבטי.
"למה את ככה?" שאל והתיישב לידי בקפיצה על הדלפק.
"איך ככה?"
הוא סקר את הבעת פני. "איך שאת עכשיו."
"ואיך אני עכשיו?"
דואורדון חיקה את הבעה הרצינית בצורה ילדותית.
"תפסיק עם זה," חייכתי והכנסתי אגרוף לזרועו. "אני לא נראית ככה, דביל."
"עכשיו לא." הוא חייך חזרה והניח את סכין המטבח בתוך הכיור.
"אני קצת לחוצה מהמשימה, זה הכול."
"קצת? זה נראה כאילו הרגע בישרו לך שיש לך עשרים וארבע שעות לחיות."
הרמתי אליו את מבטי. "אני באמת נראית ככה?"
"לא," חייך. "את תמיד נראית ככה."
דחפתי אותו מהדלפק.
מחיאת כף אחת נשמעה מכיוון הסלון, מהדהדת בחלל הגדול. נראה כי הרעש הסב את תשומת לבם של השחקנים והם מיהרו להפסיק את דיברם. הבחנתי באיקן, קרייטוס ונירה מסבים את מבטם לצד ימין שלהם, מרימים את מבטם בעניין ושותקים.
קולו של ג'ון נשמע לאחר מכן.
"אני יודע שאתם לא רוצים לחשוב על הרעיון שזה עלול להיות היום האחרון שלנו, אבל להתעלם מזה יביא לתוצאות הרסניות. אנחנו צריכים להתחיל להתכונן, היום תתקיים המסיבה של אנג'ל ולמרות שלא היו הנחיות ברורות, אני מאמין שאנחנו צריכים למנוע מהליוס להרוג אותה."
ירדתי בקפיצה מדלפק השיש ויצאתי לסלון. ג'ון עמד מול קצה השולחן הגדול, כל המבטים פנו אליו.
"הקטע הוא שלהילחם בו ישירות תהיה משימת התאבדות, הוא ברמה אדירה בקסם ואולי יהיו גם מתנקשים, אז עדיף פשוט להימנע מכך מלכתחילה. אני מציע שלפחות נכין את עצמנו, נקנה כמה דברים ונופיע שם שעתיים לפני הזמן כדי לבחון את הזירה. אם נראה את זה לנכון נזהיר את אנג'ל, כי אני בטוח שלהורים שלה יש אמצעים להגן עליה. אבל מי יודע, אולי הליוס יתחרט, אבל גם אם הוא יתחרט, יש סיכוי שהמתנקשים עדיין יופיעו. להתעלם ממה שקורה ולדבר על צבעים בשיער לא יעזור, אנחנו צריכים להתכונן."
הבטתי בו. הוא נראה רציני מתמיד, הנחתי שגם אותו מדאיגה המשימה. או יותר נכון, את מה שיעלה בגורלנו אם לא נסיים אותה בהצלחה רבה.
התקרבתי אליו ועמדתי לצידו, שילבתי את ידי. "המתבודד צודק, אם זה מגיע לרמה שהוא צריך לנאום מול כולם אני בטוחה שזה מקרה חירום. אנחנו לא יכולים לשבת סתם ככה בלי לעשות כלום, זה רק הולך להגדיל את הסיכויים שלנו למות הקומה. אני לא חושבת שהגיע לשם ולאתר יעזור לנו לנצח, אנונימוס יודע כמה מתנקשים עומדים להופיע שם. הרי הליוס ללא ספק ידע שאנחנו הולכים לעצור אותו, אז אני לא יודעת מה איתכם, אבל למות הקומה לא נמצא ברשימת העדיפויות שלי. עברתי דברים גרועים יותר המשחק. דברים שלא תיארתי לעצמי שאצא מהם בחיים. אני לא אתן למסיבת יום הולדת מזורגגת להיות הדבר שהכי יקרב אותי למוות, שכחתם מהי מהות המשחק הזה? אנחנו שורדים בשביל לחיות. לא חיים בשביל לשרוד. ואם יש מישהו שאני לא מתכוונת להפסיד לו זה לזקן מחורבן שחושב שהוא יכול לנצח. לא אכפת לי איזה רמה בסקיל יש לכם ועד כמה אתם חלשים, אנחנו נצא לשם ונילחם בו בכול הכוח!"
ג'ון נראה מופתע מעט. כולם נראו מופתעים. אף אחד לא אמר כלום במשך דקה שלמה.
דריה החזיקה את הכפית מול הפה שלה והביטה בי בתמיהה. אפילו דומינו דול נראתה מופתעת, היא הזדקפה בכיסא ולא התיקה ממני את עיניה.
"קדימה, חבורה של אידיוטים - יש לנו משימה לסיים!" צעקתי וכדורי אש בערו בידי.
מבלי לחשוב פעמיים קמו כולם בקפיצה מהשולחן.
Stingray לפני 10 שנים
(אז יש שוקו? ^^)
matrix לפני 10 שנים
אנג'ליקה, המשפט האחרון שלך הוא כל כך ג'ק ספארו...
תַאלְיה~~ לפני 10 שנים
לילי~
בוקר. שוב. אני לא זוכרת את החלום שלי, אני רק זוכרת שהמשפחה שלי היתה שם.
חושך, ואני לא רואה כלום.
קמתי, וניסיתי לחפש את המתג של האור. לא מצאתי אותו.
התעצבנתי, ונזכרתי ב'תריסי הדשא' שעשיתי אתמול בלילה, וממש התעצבנתי.
פתאום דלקו לי בידיים כדורי אש. נבהלתי ולא הבנתי מה קורה.
ואז קלטתי. עליתי בסקילים, כמו שקרה לי אתמול,
הדלקתי שוב את הכדורים, עם האור שלהם אוכל לראות יותר טוב.
ניגשתי למתג והדלקתי את האור.
החדר היה מבולגן. מאוד מבולגן.
"אוח, איך נהייתי כל כך מבולגנתתת?!"
שלפתי את החרב וחתכתי את הדשא שהיה בחלון, לפתע ראיתי למטה מין מבוך מדשא.
סידרתי את החדר וירדתי למטה.
התנגשתי בשחקנית עם שיער ורוד, רגע.. זה שחקן?! זה צ'סטרר! אוי, הוא הסתבך עם מאדי..
היתה התקהלות של שחקנים בחדר האוכל, אז ניגשתי לקרטר,
"בוקר טוב, מה קורה פה ?! ולמה אף אחד לא אוכל?! "
"הי," הוא ענה בחיוך "מאדי צבעה לצ'סטר את השיער בוורוד, כמו שבטח ראית, והם גם הכינו ארוחת בוקר, מאדי ודוארדון.."
עכשיו הבנתי הכל.
הלכתי ולקחתי תפוח, והתיישבתי על הספה בסלון, ליד נירה, שאכלה נקניקיות ועוגה ופיהקה בלי סוף.
"מה... לא ישנת בלילה?!"
זאבה~ לפני 10 שנים
נירה-

הנקנקיות היו.. סבירות. בוא נקרא לזה ככה. אבל יש סיכוי שניפול בשבי *פיהוק*, נמות *פיהוק* ועוד כל מיני דברים שמצריכים אנרגיה.
"מה... לא ישנת בלילה?!" שאלה דמות לידי. ליכסנתי אליה מבט. שער שחור עיניים חומות עור בהיר וקרויה בשם "לילי".
"האמת ישנתי," אמרתי והחנקתי פיהוק. "פשוט התעוררתי."
"הו.." היא אמרה
"ומה איתך?" שאלתי ונשענתי על הספא
"מה איתי?" שאלה. לא מבינה.
"מה קורה איתך?" שאלתי בנסיון לפתוח בשיחה אך לפתע ג'ון נאם, ואחר כך מאדי ואז דומינו סיימה עם צעקה חדורת מוטיבציה.
"אוף.." מלמלתי. "יותר מידי אנרגיה במקום הזה!"
"בפעם הבאה," אמרתי והבטתי בנקניקיות. "אני אבשל משהו.. הא, מה את מתכוונת לעשות?"
"מה?" שאלה. מסכנה, אני חושבת שאם היו מאבחנים אותי היו מגלים שיש לי בעיות קשב וריכוז.
"מה את מתכוונת לעשות? אנחנו צריכים נשקים כמובן, מידע ועוד כל מיני דברים. מה את מתכוונת לעשות?"
DARK-MANDOR לפני 10 שנים
לפתע דארקר התיישב על ראשי והתבונן באוכל."קח"-נתתי לו נקניקיה כי הוא רעב בטח.
"שיט!היום יום הולדת של אנג'ל!שכחתי מזה שיט.רגע-יש לי רעיון.."חשבתי לעצמי.
דארקר סיים לאכול."אז דארקר" "כן?"הוא השיב עם פה מלא ובלע את האוכל."תוכל לענות לי על כמה שאלות?","רק אם תביא לי עוד נקניקיה אחת." וכך נעשה.התחלתי לשאול אותו כל מיני שאלות כגון-"איך הם נראים".ואז ג'ון התחיל לדבר מול כולם ואז מאדי.
"קדימה, חבורה של אידיוטים - יש לנו משימה לסיים!"הוא הריע וכולנו כמנו."רגע."צעקתי בשביל שכולם יקשיבו לי."אז כך,"התחלתי לומר"יש 24 מתנקשים שנצאים שם,הם כובשים כובעים שחורים וכך תזהו אותם.וגם,לכל אחד משם יש עד רמה 3 בכלי נשק חוץ מלמנהיג ששם שיש עד הרמה האחרונה בקסם-וזה המידע שלי עליהם.". "ואיך אתה יודע את זה?"שאלה פאלדין בחשד."יש לי ינשול" עניתי ישר.
צ'יקיטה לפני 10 שנים
***מצטרפת חדשה***
שלום, קוראים לי אקספרנסה. כשנכנסתי למשחק, הגעתי לבית המשימות troop15 היינו שישה עשר אנשים: אנדי, בראד, ג'ואהנה, ליליום, מדיסון, מישל, מפסיס, סאם, פיטר, פלורנס, פרדי, קונור, קימבלרי, ראיין ואני. אחרי זמן לא רב, אנונימוס נחשף בפנינו וסיפר לנו את האמת על המשחק, אני כרגיל ניסיתי לשמור על אופטימיות אבל בליבי ידעתי שמחכה לי פה הרפתקה מפחידה שאני לא יודעת מתי היא תגמר ואם בכלל. לעומתי היו כאלה שלקחו את הבשורה מאוד קשה. צרחות ודמעות חפצים שנשברו. חשבתי שזה יפסק עד הבוקר, אבל בבוקר זה נהפך לקיצוני, פיטר מצא את פרדי על רצפת המטבח קר וחיוור ובידו הימנית סכין קצבים גדולה מלאה בדם. סאם ואנדי גילו שאחרי ששחקן מת הכסף שיש לאותו שחקן יעבור למי שייקח אותו ראשון. כבר באותו הלילה קמה גילדה של רוצחים בשם דארקסייד מבית המשימות שלנו. בהתחלה, אלה היו רציחות קטנות של שחקנים אבודים, שכך או כך היו מתים אם לא עכשיו בעוד יום או יומיים. אבל כשעברו הימים הרציחות היו הופכות לטבחים של ממש! בתי משימות שלמים. הכי עצוב היה שהשחקנית הטובה ביותר, מדיסון, הייתה יוזמת הרעיון. בימים מתפעלת משימות ובלילות רוצחת וגונבת משחקנים. התחלתי להרגיש בודדה.בהתחלה הייתי חברה של בראד וקימברלי, התחברתי לאנשים הלא נכונים. בהתחלה כן, הם היו ועדיין מצחיקים וכיפיים. אבל לא ראיתי את הצד השני שלהם:חסרי מצפון! שאר השחקנים לא התאימו לי או ילדותיים או משעממים או מוזרים או דיכאוניים ולסיכום לא לטעמי בכלל. חוץ מזוג תאומים:מישל וראיין. עד מהרה ראיין ומישל הפכו לחבריי הטובים. אני חושבת שאפילו התחלתי טיפה לסמוך עליהם. אהבתי להתגלגל איתם מצחוק עד ערב ולעבוד איתם בשיתוף פעולה במשימות.אבל כשמצאתי כבר במה להחזיק התחיל להיות מסוכן גם בtroop15. דארקסייד התחילו לרצוח גם את חבריהם לבית המשימות:קייט מצאה את מותה בקומה השניה למרות שהיה סיכוי להציל אותה. בקומה השלישית נדקרה פלורנס. לילה אחד בין הקומה השלישית לרביעית נשמעו צרחות אימה מחדריהם של ג'והאנה וקונור. היה נשמע זה עוד מעשה אכזר של דארקסייד, בשני החדרים,גופה לבנה כמו סיד, דמותן של ג'סה ואשלי, חברתי ואמה, הכו בי הרגשתי פחד, חדרו של קונור צמוד לשלי, כמה פעמים הייתי קרובה למוות והתחלתי להרגיש את החרדה והפחד שהרגשתי בכל הפעמים האלו. ראיין ומישל הרגיעו אותי וחייכו, נשבעת שבאותו רגע אפילו האמנתי. כשקמתי יומים לאחר מותם של ג'והאנה וקונור. דפקתי בדלתו של ראיין הוא לא ענה כנ"ל מישל.ירדתי אל לובי בית המשימות שאלתי את ליליום:" היכן מישל וראיין" "בראד רצח אותם אתמול בלילה" היא אמרה והשפילה מבטה, דמעות צצו בעיניי נזכרתי למה אני לא סומכת על אנשים, כי יום אחד הם ייעלמו, גם אם זה לא בשליטתם תמיד הקרובים אליהם יפגעו ראשונים. ברגע זה איבדתי תקווה, האופטימיות שהתאימה לי נעלמה לא יכולתי יותר, יום דיני דופק בדלת, אני מרגישה . ידעתי שאם אאבד את חיי במשחק אאבד את חיי גם במציאות, ויש לי מה להפסיד. הייתי חייבת לעשות משהו שלחתי הודעה לאנונימוס
-------------
אונינימוס שלום:
שמי אקספרנסה מבית המשימות troop15
המצב בבית המשימות שלנו נוראי!
שחקנים נרצחים על ימין ועל שמאל.
בשנתם, כשהם ערניים לחלוטין, כשהם חלשים
וכשהם חזקים כשור. חשבתי שהמצב יסתדר אבל
כנראה שכשאנשים רואים כסף קל החמדנות שולטת בהם
ואנושיות נעלמת כאילו לא הייתה מעולם דארקסייד, חבורת השחקנים הרצחניים הרגו כמעט את כולם
מתוך שישה עשר נשארו שמונה.
אתמול הם רצחו
את חברי הטובים! נשברתי, מתנצלת אבל אני חייבת לעזוב
את בית המשימות שלי ולעבור לחדש, אני לא רוצה להיות הבאה בתור
תן לי הזדמנות לחיות, לא נכנסתי למשחק הזה כדי למות!
מצפה לתשובתך,אקספרנסה.
-------------
ישבתי ביער של הקומה ראשונה ידעתי שאם אנונימוס לא יאשר לי אני אצטרך לחזור לבית המשימות ולהניח את גורלי בידיהם של דארקסייד התחלתי להתגעגע להוריי ולבית שלי אני חייבת ולהגיע למימד 72, להגיע לקומה החמישית של מימד 72 אני רוצה הביתה!
אנונימוס ענה לי כמה דקות לפני המעבר אל הקומה הרביעית ידי רעדו לחצי על *פתח*
-------------
אקספרנסה שלום,
המעבר לקומה הרביעית יחל בעוד מספר שניות.
אם הנך רוצה לעבור לבית משימות חדש,
עלייך לחפש שחקנים בקומה הרביעית.
בהצלחה בהמשך, אנונימוס.
-------------
המעבר התחיל, עמדתי על רחבת דשא ירוקה ולחה כמו בטיולים האביבים שהייתי עושה עם אבי. עצים וציפורים וריח נהדר של לחמים עלה מן אחת מהמאפיות שסבבו את הכיכר. האזור המקיף את הכיכר היה דומה לניו יורק:בניינים ומכוניות כבישים ורמזורים. "הגיע הזמן" לחשתי לעצמי והתחלתי לחפש את בית המשימות החדש שלי
אקו לפני 10 שנים
"קדימה, חבורה של אידיוטים - יש לנו משימה לסיים!" צעקה, כדורי אש בוערים בידיה.
כולם קפצו ממקומותיהם והתחילו ללכת ממקום למקום.
הסתכלתי עליה בהלם, מאדי באמת תמכה בי הרגע? היא נעצה בי מבט.
"אז מה עושים עכשיו, גאון?" שאלה בתוקפנות, טוב נו, היא עדיין מאדי.
"אני אלך לקנות כמה דברים, חרב העץ שלי לא תספיק יותר, ואז אולי אלך לרגל אחרי הליוס, מרחוק... מאוד. יהיה נחמד לדעת מה הוא עושה, אם הוא נפגש עם המתנקשים ולאן הוא הולך, ואם הוא יעלה עליי אני אוכל פשוט להתעופף, לא משנה רמת הקסם שלו, הוא לא יוכל לתפוס אותי כשאני עף ביער, אני מקווה." (ובבקשה תאמרו לי אם אני יכול... לא לברוח ממנו בתעופה, אלא לרגל אחריו).
"אני מניחה שיש גם דברים שאני אוכל לעשות... כדי להנמיך את סיכויי המוות שלנו." אמרה.
"זה נשמע לי כמו תוכנית"
"כן" אמרה,
הסתובבתי ופניתי ליציאה מבית המשימות.
"הי, מתבודד," הסתכלתי לכיוונה בשאלה
"נסה לא למות"

הופעתי בקומה הרביעית. אנשים הלכו ממקום למקום והבניינים נישאו מעל, ההכנות ליום ההולדת של אנג'ל התקדמו ולא ראיתי שום דבר חשוד, מישהו צריך לפקח כאן עד שכולם יגיעו.
נכנסתי לחנות כלי נשק גדולה, החנות הייתה מורכבת ממספר מדפים במרכז ועוד כלי נשק תלויים על הקירות, בינם בזוקה, משום מה...
הלכתי לאחד הקירות עליו היו תלויים סכינים, אני אצטרך סכין ציד, וכנראה אשתמש בו להמון זמן, אז דילגתי על כל הסכינים הזולים עד שראיתי אחד מתאים, במחיר של 500 (צריך להמציא שם מתאים למטבעות) הסכין הזה היה מושלם. הוא היה אחד מהארוכים, בצורה אלגנטית של בווי (סכין ציד גדול) וידית עץ פשוטה וחזקה, מעליו היו רק סכינים מקושטים. הפרטים שלו הראו שהוא עושה נזק רב, בהחלט יוסיף לחרב העץ.
עברתי למחלקת סכיני ההטלה ומצאתי סט של שישה סכיני הטלה, כל אחד בשבעים. הם לא היו קטנים מדי, ופשוטים, והם באו יחד עם רצועת עור מתאימה.
בדרך לקופה מצאתי משקפת חד עינית קטנה ב100, נשמע לי נחמד, אז לקחתי אותה.
וכששילמתי בקופה תקפה אותי תחושה מוזרה... עם כל הפנטזיה שמסביב, פתאום להיות בעיר יחסית מודרנית ונורמאלית היה פשוט... מוזר.
יאיר לפני 10 שנים
אחרי שעזבתי את מאדי, דיברתי עם קרייטוס על הא ועל דה. זה היה מעניין, ואני חייב לציין, אפילו גאה לציין שהוא הרבה יותר אינטליגנטי ממה שהעין פוגשת. כמובן שממבט ראשון הוא נראה כמו אדם עצבני צדקן ו...טבעוני? אני עדיין שואל את עצמי. אבל הוא הרבה יותר..רווח שהוא רגוע. השיחה הייתה מאוד מעניינת. דיברנו על בית המשימות, על הפילוסופיה של המקום הזה, על החוקים. דיברנו על הרגשת האנרכיה ששולטת במקום, בעיקר זה "החזק שולט". ואני די בטוח שמישהי קראה למאדי בשם של מפלצת. שזה....בסדר. אני מניח, אבל אני עדיין מרגיש שיש יותר מדי סודות בבית הזה. שזה מעניין. אחר כך הגישו נקניקיות, ואני חייב להגיד שהם היו טובות להפתיע, כלומר מזעזעות בכל מובן שהוא, אבל עדיין שיפור לעומת שמן שרוף. שמתי לב שקרייטוס הנהנן בנימוס לשלילה והמשיך לשתות מים.
"נו, אז מתי אנחנו נגיע למסיבה הזאת של אנג'ל?" הוא שאל.
"הם בטח ישגרו אותו כרגיל, חוסר נימוס אם תשאל אותי."
"מסכים." הוא ענה בלהט.
"אז..מה קורה בינך לבין מאדי? אתם בסדר? הכל טוב?" שאלתי אותו.
"אני צריך לשאול אותך את זה, לא?" הוא שאל בצחוק.
"למה את מתכוון?"
"טוב, אני לא בטוח..אבל אתם כבר לא ביחד הרבה זמן. והיא מתייחסת אליך כמו זבל, בלי להעליב." הוא אמר.
"לא נעלבתי, אני פשוט מתקשה קצת להבין. תראה, אני ומאדי מבוגרים. לשנינו יש עיסוקים, ותחביבים שונים וכמובן גם רגשות. אנחנו אוהבים אחד את השני מאוד, פשוט לאחרונה, שזה יום, יומיים. לא יצא לנו לשוחח גם. בגלל שהמחשב שלי התקלקל גם לא יכולתי להגיב במימד 72. חוץ מזה, איך היא מתנהגת כמו חרא אליי?"
"מבין בנוגע למחשב, ואני בטוח שליץ' לא כועסת. בקשר לזבל...כן, אני שמעתי ממישהו שהיא ירקה עליך כי לא שטפת כלים."
"מה??? בולשיט. ממה שמעת את זה? ספר."
"מ...החדשה, מליסה."
"תודה על המידע, אני אמשיך מכאן".
וככה השתגרו לקומה 4. ואני ידעתי מה עליי לעשות, ועם מי לדבר.
מנהלות מימד 72 לפני 10 שנים
תגובה של מטריקס.

מצד אחד: 24 מתנקשים, עם רמה שלישית בקסם. מצד שני: אני, עם רמה 2 במלאכה, שעון מעורר, ספה, סכין שמצאתי אבל אני לא יכול להשתמש בו, ועוד כמה דברים שלא בדיוק יעזרו בקרב. במה ל#$& אני יכול לעזור בקרב הזה?
ישבתי על הספה וחשבתי. מה עושים. מה עושים. מה עושים. מה עושים.

בום.
אחת המגירות בספריית תת המודע שלי נפתחה, רעדה קצת, ומתוכה נפל רעיון שהתנדנד שם על הקצה, היישר אל תוך הבלנדר הזה שנקרא המח שלי. שם הוא עשה הכרות מזורזת עם שאר המידע שהתערבל שם, מצא את מקומו, ונספג לאט לתוך המחשבות שלי.

השתגרתי אל הקומה השלישית, וצעדתי בשביל שבו נחטפנו כשהגענו לקומה, מקווה שאני אצליח למצוא את המחבוא. חתכתי אל תוך היער בערך במקום שבו חטפו אותנו. אחרי כמה דקות התחלתי לקרוא לג'ק בקול. לא חכם, אני יודע, אבל אין זמן עכשיו ללכת לאיבוד.
תוך דקה הרגשתי יד חוסמת את פי. ניסיתי להתנגד, אבל לא היה בזה הרבה טעם. הבן אדם היה חזק. העיניים שלי נקשרו, הפה שלי נחסם ונגררתי משם. אני מקווה שאני לא הולך להסתבך.
לפי הרעשים והריצוף, אנחנו כנראה בתוך המחבוא. הרעש נעלם פתאום, אז אולי נכנסנו לחדר. עשו עלי חיפוש קצר, ואחר כך התירו את הפה שלי. העיניים נשארו קשורות. "מה הסיפור?" שאלה נערה, כנראה, בנוקשות. "אני צריך לדבר עם ג'ק" אמרתי בהתנשפות. "זה משהו דחוף. אני מבית המשימות troop 14, הוא מכיר אותנו. בבקשה, זה חשוב ממש."
שתיקה מתוחה השתררה לרגע.
"אני חושב שכדאי לקרוא לג'ק;" שמעתי קול של נער. "אם הוא לא מכיר אותו הוא יגיד את זה, ואני לא רואה נזק שיכול להיגרם."
"תקרא לו." ענתה הנערה.

אחרי כמה דקות שמעתי את הדלת נפתחת, וצעדים נכנסים.
"כן, אני מזהה אותו" זה היה קולו של ג'ק. "אחד מהשחקנים. הוא היה פה כבר."
הכיסוי הוסר מהעיניים שלי, והידיים שלי שוחררו. מולי עמד ג'ק, ומאחוריו שני השובים שלי, הנערה מסתכלת עלי במבט קשוח.
"מה העניין?" שאל ג'ק בקצרה.
"אנשים הגיעו להליוס, והציעו לו להתנקש באנג'ל בתור נקמה;" סיפרתי."ניסינו לשכנע אותו לסרב, אבל לא הצלחנו. בעוד כמה שעות הוא יגיע, עם 24 מתנקשים, ליום ההולדת של אנג'ל בקומה הרביעית, והם ינסו להתנקש בה. אנחנו ננסה לעצור אותם, אבל אני לא חושב שאנחנו יכולים להתגבר על הליוס. אנחנו צריכים את העזרה שלכם."
ג'ק הרהר לרגע. "ידעתי שהליוס כועס על אנג'ל, אבל לא חשבתי שזה יגיע לכזאת רמה..." אמר בסוף.
"אני אראה מה אני אוכל לעשות. בינתיים תחזור לבית המשימות שלך"
מנהלות מימד 72 לפני 10 שנים ו-2 חודשים
מימד 1 קומה 4
תיאור: עיר, במלוא מובן המילה. גורדי שחקים, בנייני מסחר, קניונים, מכוניות. במרכז העיר יש אזור עגול ובו דשא, ללא בנייני וללא כבישים (מי שמכיר את תל אביב – תדמיינו את כיכר המדינה, רק עם מלא דשא ומוקפת בניינים) – זהו המקום בו תושבי העיר חוגגים כל מני אירועים. הוא מטופח להפליא, כמו כל העיר. תושבי העיר הם אנשים עשירים, רובם צעירים וכולם יפים.
משאבים: מסחר בלבד.
מפלצות: עורבים (ניתנים לאילוף), וחיות קטנות מחנויות של בני לוויה.
את התיאור המלא של הקומה אפשר למצוא באתר.

אתגר!
בתחילת הפרק יש לכם המון לקרוא, ולכן הרבה תגובות יכילו העתקה של חלקים גדולים ממה שאנחנו כתבנו. לכן, המשימה שלכם היא לכתוב לפחות פסקה משלכם בכל תגובה, בנוסף להעתקה הבלתי נמנעת.
תעמדו באתגר - יהיה לכם מה לכתוב :)
לא תעמדו באתגר - תיכנסו לרשימה השחורה :(
בהצלחה!

אנג'ל

אני עומדת ברחבת הדשא הגדולה. הדשא הירוק נראה רענן ונקי, כאילו זה עתה ירד גשם ששטף ‏ממנו את כל הלכלוך וגרם לו להיראות יפה יותר מאי פעם. היום המקום נראה יפה במיוחד, ‏כשהעצים פורחים והשמש זורחת בשמיים כחולים. מעין בועה בתור העיר, בלתי חדירה לרעשי ‏המכוניות וההמולה שמסביב. מקום שלו, שקט, חגיגי. מבין כל המקומות בקומה הרביעית של ‏המימד הראשון, אין מקום יותר יפה מזה. זה המקום המושלם ליום ההולדת שלי. ‏
מארגנת המסיבות ששכרתי מאתרת אותי מרחוק ומנופפת לי לשלום, מסמנת לי לחכות לה. את ‏פניה אני רואה בטשטוש קל בגלל המרחק, אבל משפת הגוף שלה אני מבינה שהיא לחוצה. היא ‏מדדה מהר על עקביה בצורה כה מצחיקה ולא אלגנטית כדרכה, כך שראשה חייב להימצא במקום ‏אחר. כשהיא סוף כל סוף מגיעה למרחק-שמיעה ממני, היא מתחילה לדבר.‏
‏"הו אנג'ל, כמה טוב שמצאתי אותך!" היא אומרת בדרמטיות, ומניחה את ידה על כתפי כדי ‏להסדיר את נשימתה. ‏
‏"משהו קרה?" אני שואלת בדאגה "לא השגת אישור מהמועצה להקדים את האירוע? אוי, מה אני ‏אעשה עכשיו? את יודעת כמה התאריך הזה חשוב לי!" ‏
המארגנת מנענעת בראשה בעדינות "האישור הושג." היא אומרת, שפת הגוף האלגנטית המוכרת ‏חזרה אליה, אך דיבורה עדיין מהיר שלא כדרכה.‏
‏"הו," אני אומרת בפליאה ונרגעת "אם כך, מה קרה?"‏
‏"מה שקרה," היא אומרת בכעס "הוא שאנונימוס שלח לנו חובבנים! הובטחו לנו מקצוענים – לא ‏שחקנים שלא מכירים את העבודה!" ‏
‏"או," אני אומרת ומכווצת את גבותיי בעדינות, כדרכי תמיד כשאני חושבת "ובכן, אני אלך לדבר ‏איתם ואבין מה פשר הדבר." אני מכריזה ברשמיות. נראה שהמארגנת רוצה להגיד דבר מה נוסף, ‏אבל שני סבלים הנושאים שולחנות מאחורי מושכים את תשומת ליבה והיא רצה לחלקם להם ‏פקודות במקום. ‏
אני מאתרת בעיניי קבוצה של שחקנים שעומדים מקובצים יחד. אני לא בטוחה שאליהם מארגנת ‏המסיבות התכוונה, מפני שיש עוד שחקנים באזור, אבל אליהם אני בוחרת לגשת קודם. יש לי ‏תחושה טובה לגביהם. אני מתקדמת לעברם בהחלטיות, וככל שאני מתקרבת אני מסוגלת להבחין ‏בעוד פרטים שאי אפשר לראות מרחוק. השחקנית ההיא נראית ממורמרת. השחקן ההוא בוהה ‏בשחקנית ההיא באהדה. השיער האדום של השחקנית ההיא בוהק. הבגדים של השחקן הזה ‏משתלבים נהדר עם הרקע. השחקנית הזאת מקפצת במקומה בעליזות באופן שמאוד מזכיר את ‏מייקי.. ‏
כשאני מגיעה אליהם אני נעמדת מולם ומניחה להם רגע לבחון אותי במבטיהם. חלקם מביעים ‏ביקורת או זלזול, חלקם מביעים הערכה או סקרנות. רוח קלה נושבת ומעיפה את שיערי מעט ‏הצידה בחינניות. ‏
‏"שלום, אני אנג'ל. אני מבינה שאנונימוס שלח אתכם?" אני שואלת. בדיוק באותו רגע, כמה מלמולים ‏שקטים מגיעים אליי מכיוונים שונים. אני מנסה להבין מה הם אומרים, אך ללא הצלחה. "בבקשה!" ‏אני מרימה את קולי במעט כדי ליצור רושם סמכותי. שני שחקנים, האחד מפחיד למראה והשנייה ‏בעלת יופי פראי, נועצים בי מבטים מתעבים. על פי שמותיהם הכתובים מעליהם, שמותיהם הם ‏‏'מאדי' ו 'דואורון'. ‏
‏"כן," אני שומעת קול של בחורה מגיע מהצד השני של החבורה, ומסבה אליה את מבטי בהקשבה. ‏על פי הכתוב מעליה, שמה הוא 'דומינו דול'. איני יכולה שלא לחשוב כמה מצער זה בוודאי להיתקע ‏עם השם הזה במשחק, מבלי יכולת לשנות אותו. אני מרחמת על הנערה. ‏
‏"אנונימוס שלח אותנו. הוא אמר לנו להגיע לכאן בשעה הזאת כדי לעזור בהכנות ליום ההולדת ‏שלך..?" היא מסיימת את דבריה בנימה שניתן לטעות ולחשוב אותה לנימת שאלה. או שאולי זו ‏באמת הייתה שאלה? ‏
‏"השנייה, מה-שמה, היא לא נראתה ממש שמחה שבאנו" העיר שחקן נוסף, מדהים ביופיו, ושמו ‏‏'צ'סטר'. ‏
‏"הו, אני חוששת שהיא באמת לא שמחה על כך כלל. תבינו, מוטל עליה לארגן אירוע גדול מאוד, ‏ועל כן היא צריכה פועלים מקצועיים. מבלי להעליב, אתם לא בדיוק נראים כמו פועלים מנוסים." אני ‏אומרת בהתנצלות. פתאום זה מכה בי, ואני חושבת שאולי אנונימוס עשה לי טובה ענקית כשהוא ‏שלח אליי את השחקנים האלו. "אבל אולי תרצו לעזור לי בדרך אחרת?" אני שואלת אותם.‏
‏"איזה סוג של טובה?" שואלת שחקנית בשם 'פאן'. ‏
‏"עלו אליי לדירה ונדבר. אני אסביר הכל." אני אומרת. מול כל אחד מהשחקנים מופיע חלון המבקש ‏מהם לאשר את השתתפותם במשימה. כל שהם צריכים לעשות זה ללחוץ 'כן'. ‏

לפני שאתם מתחילים להגיב...
אתם בטח תוהים - "איפה הסקילים?"
אז זהו, יש שינוי קטן. הגענו למסקנה שאם נעלה אתכם סקילים בכל פרק אתם תגיעו לרמות הכי גבהות עוד לפני המימד העשירי - ומה הכיף בזה?
אז מעכשיו כל תגובה שלכם הכוללת שימוש בסקיל כלשהו תזכה אתכם באחוז מסוים לעלייה בסקיל בו השתמשתם. זה יכול להיות אחוז אחד, עשרה או אפילו חמישים. כמה שאתם עולים תלוי בעיקר ברמת היצירתיות בתגובות שלכם, בכמות התגובות שלכם וכמובן שגם באיך שהשתמשתם בסקיל.
מיאו - עכשיו אתם יכולים להגיב.
Lich לפני 10 שנים ו-2 חודשים
מאדי – בית המשימות.

קרייטוס תפס בזרועי ומשך אותי לעבר הפינה הריקה ליד הספרייה, צעדיו היו מהירים באופן כזה שכמעט ויכולתי למעוד אילולא היה עוצר את צעדיו בשנייה האחרונה.
"כן, קרייטוס, מה רצונך?" שפשפתי את זרועי מאחיזתו וארשת פני הביעה אדישות תמידית.
הוא זע בחוסר נוחות וזקף את כתפיו, "טוב, יש לי משהו לומר לך. קצת בדיליי, אבל לא נורא."
הנהנתי וסקרתי את פניו. "נו, מה רצית?"
"אז כך, את זוכרת שאמרת לדואורדון - 'אפילו קרייטוס בקושי העז להשיב מלחמה אחרי שתקפתי אותו, אנשים בקושי מעזים להתווכח איתי, או בכלל להתקרב אלי'?"
נשכתי את שפתי התחתונה בחשש לענות על שאלתו, "אממ-"
"נו באמת!" הוא קטע אותי בצעקה. "חשבתי שכל זה מאחורינו! אחר כך התנצלתי וגם את, אם אני לא טועה. ועכשיו את מנסה להשוויץ בזה! את יכולה לעלות כל כך על העצבים!! עכשיו אני חוזר במילותיי ונמאס לי ממך!" הוא הניף את ידיו בכעס ואוזניו התלהטו.
פניו התקשחו. חשתי במבטיהם החטטניים של השחקנים מזדחלים סביבנו, קרטר לחש משהו ללילי ודומינו דול כבר לא נראתה לא מופתעת בהתחשב לכך שאני חלק מהמהומה. לא יכולתי להוציא את המילים מפי למרות שהיה לי הרבה מה להגיד. פשוט נשארתי נטועה במקומי, ראשי נרתע לאחור ואישוניי קפאו בתוך עיני כיהלומי אזמרגדים. הרגשתי איך הזעם עולה מתוך גופי כמו לבה שמאיימת לפרוץ מהר געש, קימצתי את ידי לאגרופים שנחו לצידי גופי, שרירים התפתלו לאורך לסתי ועיני רשפו זעם. תפסתי בחולצתו של קרייטוס והדבקתי אותו לקיר, "חתיכת אידיוט.. אם עוד פעם אחת-"
"מאדי!" צעקו כולם במקהלה. מאות פרצופים פנו אלי, "אנחנו מתחילים עם העלייה." אמר דואורדון בטון מרצין ועיניו ננעלו על עיני באזהרה.
-----------------

מאדי – קומה רביעית – הבית של אנג'ל.

לקח לנו לא מעט זמן עד שמצאנו את אנג'ל. או יותר נכון, עד שהיא החליטה להראות את עצמה. בהתחלה הייתי בטוחה שהיא תהיה עוד אחת מהילדות הקטנות והמרגיזות שאותן אני מכירה בתור מייקי, אבל לשמחתי טעיתי. היא הייתה נערה צעירה בעלת עיני שקד גדולות, שיער דק וארוך בצבע אפרפר. היא ענדה שרשרת גדולה שנראתה בבירור על פני המחשוף הגדול של שמלתה הצמודה והלבנה, וכפות רגליה הקטנות בצבצו מבעד לנעלי עקב שחורות.
היא הובילה אותנו לדירה שלה – שאם להמעיט במילים, נראתה יותר כמו ארמון קטן של נסיכות בסרטים. דריה, סוויפט ולילי רצו לספה קטנה והתיישבו עליה בקפיצה, נראה כי הדירה של אנג'ל הייתה כמו חלום שהתגשם למאות בנות שראו יותר מיד סרטי נסיכות בילדותן.
קרייטוס, תום וצ'סטר תפסו ספה נוספת, ראיתי איך עיניהם של שאר השחקנים הנותרים סוקרים בחופזה את הספה הנותרת בתקווה שהם יזכו לשבת עליה.
ג'ון התקדם לעבר הספה, אחריו קרטר והורוס שצעדו מאחריו בצעדים מהירים. קפצתי בין שניהם ואחזתי בכתפם, "אתם בטוחים שאתם רוצים לשבת?" שאלתי בלי לחייך.
קרטר הזעיף פנים, "כן, אם לא אכפת-"
"כמובן שאכפת לי." קטעתי אותו ודחפתי את שיניהם לאחור, הורוס התנגש בקרטר והם נפלו יחד עם הרצפה החלקה במבטים מבוהלים.
דואורדון חסם את דרכו של ג'ון ושילב את ידיו.
"מצטערת, מתבודד," אמרתי בפשטות וחייכתי אליו בשעשוע, דחפתי אותו בכתפי וצנחתי על הספה. "אבל דואורדון ואני עברנו הרבה בקומה הקודמת, אני בטוחה שתחליט להתחשב."
דואורדון התיישב על הספה לידי ואחריו התיישב איקן שחייך בשביעות רצון. הצטופפתי ביניהם והתעלמתי ממבטיהם הממורמרים של קרטר, הורוס וג'ון שהתיישבו עם השאר על הרצפה.
אנג'ל חזרה לאחר זמן קצר וכוס תה בידה, היא לגמה ממנו ולאחר מכן חיככה בגרונה על מנת להסב את תשובת ליבינו. "אני חושבת שאני חייבת לכם כמה הסברים," היא התחילה לומר, תחילה סוקרת את מבטנו ואז פותחת את פיה לדבר שוב, "אך אני חוששת שקודם עליי לשאול האם יצא לכם ‏לפגוש את הליוס? או את ג'ק או מייקי?"
"פגשנו את שלושתם." השבתי בפשטות והזדקפתי במקומי.
היא הנהנה נחרצות, "אם כך, אתם ודאי מבינים למה אני צריכה את עזרתכם."
"בבקשה, האירי את עינינו." צחקה נירה.
"אני חושבת שכאן אין טעם במסכות, אז אני אדבר בשפה יותר יומיומית. אמרתם שפגשתם את ‏הליוס וג'ק, ואתם עדיין לא יודעים למה אתם כאן?"
"פגשנו גם את מייקי," העירה דומינו דול. "ולא, אין לנו מושג."
פה התחילה השיחה להיות משעממת. הנחתי שאם הגענו לארמון של נסיכות מהסרטים אנחנו לא ניתקל במקרה באיזו מפלצת שבה נצטרך להילחם. נשענתי חזרה על הספה והתכרבלתי בחיקו של איקן.
---------
הגורם למשימתנו בקומה הרביעית התחילה מהליוס, הוא היה לוחם גדול וידוע בצעירותו. יום אחד, כאשר הגיע הליוס למימד לא נודע ובא להציל את אנשי העיירה הנתקפים מידי יום על ידי מפלצות, הליוס כמעט והובס. הוא היה בטוח שזהו סופו, שהוא עומד למות ולהשאיר את אנשי העיירה תחת מתקפתם של המפלצות חסרי הרחמים. אך למזלו, הוא הכיר בנער צעיר שהציל את חייו. הנער היה בעל כישרון מיוחד ללחימה בכלי נשק. שמו היה ג'ק.
הליוס הודה לנער היתום על כך שהציל את חייו ולקח אותו ואת אחותו הקטנה תחת חסותו ללמד אותם את כל מה שהוא יודע. מאז אותו היום הליוס נדד במימדים יחד עם ג'ק ומייקי שבמהרה הפכו להיות מומחים בלחימה בכלי נשק.

אנג'ל המשיכה את סיפורה, "למשך תקופה מסוימת, גם אני נדדתי איתם בעולם. למעשה, למשך למעלה משנה החשבתי אותם ‏כמשפחה שלי. תבינו, כשאת בת למשפחה עשירה יש המון חוקים, ולהורי היו צפיות גבוהות ממני. אבל ‏כל מה שאני רציתי היה ליהנות, לצאת להרפתקאות ולמסעות מטורפים. אתם יודעים, לחיות. ‏ההורים שלי.. לא אהבו את זה, וכשהם הודיעו לי שהם שולחים אותי לפנימייה יוקרתית לבנות ‏ברחתי מהבית. התחזיתי ליתומה והצטרפתי להליוס, ג'ק ומייקי במסעותיהם בעולם. נהניתי מכל ‏רגע, אבל לצערי התקופה הזאת לא נמשכה הרבה זמן. לאחר קצת יותר משנה בחברתם הורי מצאו אותי. ‏הם האשימו את הליוס בחטיפה שלי, והרסו את שמו הטוב. ניסיתי להסביר להם שזו אשמתי, ‏שבכלל אמרתי לו שאני יתומה ושהוא לא ידע כלום, אבל הם לא היו מוכנים להקשיב לי. אני הרסתי בשנה אחת את מה ‏שהליוס השיג בלמעלה משני עשורים. הוא.. מעולם לא סלח לי על זה.." קולה דעך ליבבה ודמעה בודדה זלגה במורד לחייה.
"כמה טרגי." מלמלתי וגלגלתי עיניים.
היא ניגבה את הדמעה בממחטה לבנה, "מה שמוביל אותי לבעיה שלי. יום ההולדת שלי יחול ‏בקרוב, ואיתו אני מובילה תצוגת אופנה עם קולקציה חדשה שעיצבתי בהשראת הימים ההם. ‏שלחתי הזמנות להליוס, אבל מייקי וג'ק כל הזמן אומרים שלי שהוא לא רוצה לשמוע על זה, או ‏עליי. הליוס חייב להיות בתצוגה. זאת ההזדמנות שלי לתקן את מה שעוללתי לו, ולטהר את שמו."
שפשפתי את מצחי, "אז מה את רוצה מאיתנו?" שאלתי בחוסר סבלנות.
היא הביטה בי למשך זמן ארוך, "אני רוצה שתשכנעו אותו לבוא."
"אז את אומרת שהמשימה שלנו היא לנסות לשכנע את הליוס לבוא ליום הולדתך?" שאל תום ופניו הוארו בתקווה.
אנג'ל הנהנה כתשובה.
"אוקי," צחקתי בזלזול, "אם יש משהו שאני לא מתכוונת-"
"נעשה זאת." הכריזה דומינו דול והזדקפה, מלאת תקווה.

(אל תתקדמו יותר מזה. בהצלחה!)
נטוטו לפני 10 שנים ו-2 חודשים
אני לא מתה על זקנים. או אנשים עם פתיל קצר. לצערי, הליוס עושה רושם של איש זקן עם פתיל קצר – וזה שילוב קטלני. אנשים כאלה תמיד מלחיצים אותי. הם נוטים להתעצבן עליי כל הזמן. לכן היססתי מאוד כששמעתי את בקשתה של אנג'ל. אבל.. אולי כדאי שאני אתחיל מההתחלה, מהקטע שבו הופענו בקומה הרביעית.
המחשבה הראשונה שלי מהמקום הזה: 'אני בבית'. עמדנו ברחבה עגולה, מוקפים בדשא ירוק ומדהים. בכל מקום היו עצים ושיחים מטופחים, פורחים. השמיים היו כחולים, וכל האזור הוקף בניינים. זה כל כך הזכיר לי את כיכר המדינה בתל אביב. כמה פעמים הלכתי לשם עם חברות למסיבות רחוב? והלילות הלבנים? והפסטיבלים? והיו גם כל הפעמים שנסעתי שם באוטובוס בדרך הביתה.. כמובן, הרחבה הזאת הרבה יותר מטופחת. יש פה באמת דשא, לדוגמא, ועצים יפים יותר, ושקט שלוו כזה..
פתאום נשמע קול מאחורינו "מי אתם?"
קפצתי מבהלה והסתובבתי. הדוברת הייתה אישה, ככל הנראה בשנות השלושים לחייה. היא לבשה שמלה אדומה צמודה ונעלי עקב גבוהות בצבע אדום בוהק, כצבע השמלה. היא החזיקה בידה קלסר ועט, ופניה המאופרות הביעו מורת רוח.
"אממ.. באנו לעזור בהכנות ליום ההולדת של אנג'ל.." אמרתי בהיסוס.
עיניה של האישה נפערו "אנונימוס שלח אתכם?"
"כן..?" השבתי. לא הייתי בטוחה אם אני צריכה להיפגע מדבריה, אבל כן הייתי בטוחה שאני לא אוהבת את הגישה שלה.
האישה, שעדיין לא הציגה את עצמה, פלטה אנחה במורת רוח. היא צעקה בכעס "גיגלס!!" ומיד הופיעה מולה ציפור מסוג פיקסי.
"קשר אותי לאנונימוס!" היא ציוותה עליו בכעס והתרחקה מאתנו בצעד נחוש כשגיגלס מעופף אחריה.
פאן פנתה אליי "אז, מה עושים עכשיו?" היא שאלה.
משכתי בכתפיי "מחכים, אני מניחה"
כעבור כמה דקות כל אחד היה עסוק במחשבותיו. התיישבתי על הדשא בשעמום. אוף, אני כל כך שונאת שתיקות! הרגשתי שאני משתגעת. רציתי למרוט את הדשא אחד אחד, אבל חששתי להרוס את השלמות שלו. בדיוק כשחשבתי שאני עומדת לצעוק כאן 'מיאו!!!' בייאוש, פאן התיישבה לידי.
"בסדר בסדר, אני אשב איתך" היא אמרה בהבעה משועשעת.
"אני נראית משועממת עד כדי כך?" שאלתי.
פאן צחקה "את נראית כאילו את עומדת לעשות משהו מטופש"
נשפתי בתדהמה ואמרתי "מיאו זה לא דבר מטופש!"
כצפוי, צחוקה של פאן רק התגבר.
תום התיישב לידינו "על מה אתן מדברות?"
"נכון שמיאו זה לא דבר מטופש?" שאלתי אותו.
--------------
לאחר פרק זמן שהרגיש כמו נצח, התייצבה מולנו אישה נוספת. היא נראתה בשנות העשרים לחייה. היא לבשה שמלה צמודה בצבע תכלת, עם מחשוף עמוק ושרשרת מגניבה.
http://img05.deviantart.net/809e/i/2006/287/4/2/guardian_of_the_blue_sky_by_joannastar.jpg
היא נעמדה מולנו והסתכלה עלינו לכמה רגעים, שיערה מתנופף ברוח הקלילה. מיהרתי לקום על רגליי ועזרתי לפאן לקום. כשפניתי לעזור לתום ראיתי שהוא כבר עומד.
‏"שלום, אני אנג'ל. אני מבינה שאנונימוס שלח אתכם?" היא אמרה ברשמיות. בן רגע התחילו המלמולים: "היא מכירה את אנונימוס?" "זאת אנג'ל?" וכן הלאה.
"בבקשה!" היא קראה, וכעבור כמה שניות כולם השתתקו. הבחנתי שמאדי ודואורון לא מרוצים במיוחד מטון הדיבור הסמכותי של אנג'ל. אוי, אני חושבת שהיא נכנסה לרשימה השחורה שלהם.
"כן," עניתי על השאלה של אנג'ל במהירות, לפני שמאדי תגיד משהו ‏"אנונימוס שלח אותנו. הוא אמר לנו להגיע לכאן בשעה הזאת כדי לעזור בהכנות ליום ההולדת ‏שלך..?"
‏"השנייה, מה-שמה, היא לא נראתה ממש שמחה שבאנו" העיר צ'סטר, שעמד קרוב אליי.
‏"הו, אני חוששת שהיא באמת לא שמחה על כך כלל. תבינו, מוטל עליה לארגן אירוע גדול מאוד, ‏ועל כן היא צריכה פועלים מקצועיים. מבלי להעליב, אתם לא בדיוק נראים כמו פועלים מנוסים." היא השיבה. משהו בהתנהגות שלה הרגיש לי כל כך.. מזויף. לא, לא מזויף, מאולץ. טוב, אולי קצת מזויף.
לפתע הבעת פניה של אנג'ל התבהרה "אבל אולי תרצו לעזור לי בדרך אחרת?"
"איזו סוג של טובה?" שאלה פאן בחשדנות.
‏"עלו אליי לדירה ונדבר. אני אסביר הכל." אנג'ל השיבה. מולי הופיע חלון, ובו נכתב:
כל הכבוד - עברת את המשימה בהצלחה!
הנופלים באתגר: --
המשימה הבאה: לסלוח ולשכוח
האם את מקבלת על עצמך את האתגר?
לחצתי 'כן'.

-------------
אנג'ל הובילה אותנו לבניין גבוה במרחק של כמה רחובות מרחבת הדשא הגדולה. הבניין היה ‏מצוחצח ומרהיב, כמו בניינים של עשירים בסרטים. בעצם, כמו בית מלון. הלובי הצבוע בצבעים ‏בהירים היה מלא בספות עליהן ישבו כמה מדיירי הבניין ודיברו אחד עם השני, על הקירות נתלו ציורים מדהימים.. אפילו היה שם דלפק קבלה עם שומר ומאבטח בכניסה, ותיאור של כל השירותים בקומות ‏השונות של הבניין ליד המעליות. הבטתי בתיאור, מוקסמת. יש פה הכול – מבריכה ועד מיני-קניון פרטי. רשמתי לעצמי ‏לזכור את הקומה הזאת למקרה שאי פעם ימאס לי לגור בבית המשימות – או לכשיהיה לי מספיק ‏כסף לקנות כאן דירה, או אפילו לשכור אחת. המקום הזה נראה יקר.
עלינו למעלה, לדירה הענקית והמדהימה של אנג'ל. אני לא צוחקת כשאני אומרת מדהימה, אני ‏באמת מתכוונת לתגובה של וואו-זה-בית-החלומות-שלי. אנג'ל הובילה אותנו לסלון והלכה להכין תה בזמן שאנחנו התמקמנו. הסלון כנראה לא נועד להכיל כל כך הרבה אנשים בבת אחת, ולכן לא היה מקום לכולם על הספות. לאחר ויכוח קטן על המקומות חלק החליטו להתפשר ‏ולשבת על הרצפה, ואני ביניהם. לאחר כמה דקות אנג'ל הופיעה עם מגש ועליו קומקום גדול של ‏תה והרבה כוסות. היא מזגה לכל מי שרצה, ואז התיישבה על כורסא מולנו. יכולתי להישבע שלא הייתה שם כורסא מקודם, כי אם הייתה שם כורסא הייתי יושבת עליה. נו, בטח יש לזה הסבר ‏כלשהו בסקיל קסם.
אנג'ל לגמה לגימה זהירה מהתה שלה וכחכחה בגרונה כדי למשוך את תשומת ליבנו "אני חושבת ‏שאני חייבת לכם כמה הסברים," היא אמרה "אך אני חוששת שקודם עליי לשאול האם יצא לכם ‏לפגוש את הליוס? או את ג'ק או מייקי?"
‏"פגשנו את שלושתם" אמרה מאדי בפשטות. היא ישבה על הספה ליד דואורון ואיקן. אני חושבת ‏שדואורון הוא החבר-הכי-טוב החדש שלה. מעניין.
אנג'ל הנהנה כאילו ציפתה לתשובה כזאת "אם כך, אתם ודאי מבינים למה אני צריכה את עזרתכם"
‏"בבקשה, האירי את עינינו" אמרה נירה בטון מעושה של ליידי, בפירוש כדי לחכות את סגנון ‏הדיבור של אנג'ל. אנג'ל הזעיפה אליה פנים לרגע, ואז בחנה אותה ביתר תשומת לב, ולבסוף ‏נאנחה.
‏"אני חושבת שכאן אין טעם במסכות, אז אני אדבר בשפה יותר יומיומית. אמרתם שפגשתם את ‏הליוס וג'ק, ואתם עדיין לא יודעים למה אתם כאן?"
‏"פגשנו גם את מייקי," הוספתי "ולא, אין לנו מושג"
‏"מייקי הייתה קטנה מדי, אני לא חושבת שהיא הבינה מה קרה שם. אבל אתם בטוחים שג'ק והליוס ‏לא סיפרו לכם?"
כולנו הנדנו לשלילה בראשינו, וג'ון שאל "לא סיפרו לנו מה?"
אנג'ל מצמצה בהפתעה "את הסיפור על איך כולנו מכירים. אני אספר לכם עכשיו, אבל אני צריכה ‏שתקשיבו טוב כי זה מאוד קשור למה שאני עומדת לספר לכם. הכול התחיל כשהליוס הגיע לעיירה קטנה במימד ‏כלשהו כדי להביס כמה מפלצות שתקפו מדי יום את ‏התושבים. למרות שהוא היה לוחם גדול, המפלצות סגרו עליו. הוא כבר חשב שהוא עומד ‏למות, אבל פתאום המפלצות התחילו להתמוסס, אחת אחת. ילד יתום אחד, בעל כישרון מדהים ‏ללחימה בכלי נשק, הצליח להביס שבע מפלצות בעזרת חרב מעץ. הליוס, אסיר תודה, הסכים ‏לקחת את הילד ואחותו הקטנה תחת חסותו וללמד אותם את כל מה שהוא יודע. מאז אותו יום, ‏הליוס נדד בעולם ביחד עם ג'ק ומייקי, שבמהרה הפכו למומחים בלחימה בכלי נשק." אנג'ל עצרה ‏כדי לקחת לגימה מהתה שלה. הבטתי בה בעיניים נוצצות בסקרנות, מחכה שתמשיך.
‏"רגע, אבל לפני כמה ימים הצלנו את מייקי מדג ענקי שעמד לטרוף אותה. אם היא כל כך מומחית ‏בלחימה בכלי נשק, למה היא לא הביסה אותו בעצמה?" שאלה פאן.
פניה של אנג'ל הפכו מהורהרות לרגע, ואז התבהרו "אולי לא היה עליה כלי נשק באותו רגע. אתם ‏יודעים, גם הרמה הכי גבוהה בלחימה בכלי נשק לא תעזור לאף אחד אם אין לו כלי נשק להילחם ‏בו."
‏"למייקי יש את הרמה הכי גבוהה בלחימה בכלי נשק??" שאל תום בתדהמה, ואנג'ל הנהנה ‏בתשובה, כאילו זה מובן מאליו.
‏"אבל אני לא מבין, איך את קשורה אליהם?" שאל צ'סטר.
"אולי במקום לשאול שאלות תתנו לה להמשיך בסיפור?" אמרתי. צ'סטר הזעיף אליי את פניו ואני הוצאתי לו לשון.
‏אנג'ל צחקקה, והמשיכה בסיפורה "למשך תקופה מסוימת, גם אני נדדתי איתם בעולם. למעשה, למשך למעלה משנה החשבתי אותם ‏כמשפחה שלי. תבינו, כשאת בת למשפחה עשירה יש המון חוקים, ולהורי היו צפיות גבוהות ממני. אבל ‏כל מה שאני רציתי היה ליהנות, לצאת להרפתקאות ולמסעות מטורפים. אתם יודעים, לחיות. ‏ההורים שלי.. לא אהבו את זה, וכשהם הודיעו לי שהם שולחים אותי לפנימייה יוקרתית לבנות ‏ברחתי מהבית. התחזיתי ליתומה והצטרפתי להליוס, ג'ק ומייקי במסעותיהם בעולם. נהניתי מכל ‏רגע, אבל לצערי התקופה הזאת לא נמשכה הרבה זמן. לאחר קצת יותר משנה בחברתם הורי מצאו אותי. ‏הם האשימו את הליוס בחטיפה שלי, והרסו את שמו הטוב. ניסיתי להסביר להם שזו אשמתי, ‏שבכלל אמרתי לו שאני יתומה ושהוא לא ידע כלום, אבל הם לא היו מוכנים להקשיב לי. אני הרסתי בשנה אחת את מה ‏שהליוס השיג בלמעלה משני עשורים. הוא.. מעולם לא סלח לי על זה.." דמעה בודדה זלגה על לחיה, והיא ‏מיהרה לנגב אותה בממחטה והמשיכה "מה שמוביל אותי לבעיה שלי. יום ההולדת שלי יחול ‏בקרוב, ואיתו אני מובילה תצוגת אופנה עם קולקציה חדשה שעיצבתי בהשראת הימים ההם. ‏שלחתי הזמנות להליוס, אבל מייקי וג'ק כל הזמן אומרים שלי שהוא לא רוצה לשמוע על זה, או ‏עליי. הליוס חייב להיות בתצוגה. זאת ההזדמנות שלי לתקן את מה שעוללתי לו, ולטהר את שמו."
"אז.. מה את רוצה מאתנו?" שאלה מאדי.
"אני רוצה שתשכנעו אותו לבוא" היא אמרה.
זאבה~ לפני 10 שנים ו-2 חודשים
נירה-

המקום היה יפה. הדשא הירוק נראה רענן ונקי, כאילו זה עתה ירד גשם ששטף ‏ממנו את כל הלכלוך וגרם לו להיראות יפה יותר מאי פעם. היום המקום נראה יפה במיוחד, ‏כשהעצים פורחים והשמש זורחת בשמיים כחולים. מצמצתי לעבר השמש והתיישבתי לבדי על הדשא, מעט רחוקה מכל השאר. הייתי עצובה, למרות היום היפה הזה. הייתי עצובה. ידעתי למה אבל העדפתי להתעלם מהבעיה. פתחתי את הספר של בני הלוויה והתחלתי לקרוא, אחרי כרבע שעה הייתה שיחה עם איזו אישה בת 30 ומשהו. היא אמרה לפיקסי ל.. לקשר לה את אנונימוס? כלומר שפשר ליצור קשר עם אנונימוס, כלומר שיש סיכוי שאנונימוס שחקן.. קיים סיכוי כזה.. לא?
כן.
אנג'ל אמרה לנו לבוא אחריה, אחרי רגע הופיעה הודעה:
ל הכבוד - עברת את המשימה בהצלחה!
הנופלים באתגר: --
המשימה הבאה: לסלוח ולשכוח (המקל והגזר><)
האם את מקבלת על עצמך את האתגר?
לחצתי 'כן' והחלתי אחריה. אני חייבת להשיג שני פיקסיות.. לו עופפה אחריי ומידי פעם נחתה על הרצפה ורצה אחרי הקבוצה. נראה שאף אחד לא שם לב אל הדרקונית שנשרכה אחרינו. או שפשוט החליטו להתעלם ממנה, כמו האדונית שלה..
ה.. חדר לובי היה מפואר, משהו שרק העשירים במשחק יכולים להרשות לעצמם. המקום היה יפהפה אבל אם אני מתכוונת לגדל בעלי חיים אז המקום הזה הוא לא הכי טוב..
עלינו כולם לחדר של אנג'ל, נשענתי על אחת הספות כשלו התרוצצה מעט בחדר וחזרה אליי כאשר אנג'ל שבה. ביקשתי ספל תא, הוא היה חמים ומתוק.
אנג'ל לגמה לגימה זהירה מהתה שלה וכחכחה בגרונה כדי למשוך את תשומת ליבנו "אני חושבת ‏שאני חייבת לכם כמה הסברים," היא אמרה "אך אני חוששת שקודם עליי לשאול האם יצא לכם ‏לפגוש את הליוס? או את ג'ק או מייקי?"
‏"פגשנו את שלושתם" אמרה מאדי בפשטות. היא ישבה על הספה ליד דואורון ואיקן. אני חושבת ‏שדואורון הוא החבר-הכי-טוב החדש שלה. מעניין.
אנג'ל הנהנה כאילו ציפתה לתשובה כזאת "אם כך, אתם ודאי מבינים למה אני צריכה את עזרתכם"
‏"בבקשה, האירי את עינינו" אמרתי בחיקוי לטון של אנג'ל. אנג'ל הזעיפה אליה פנים לרגע, ואז בחנה אותה ביתר תשומת לב, ולבסוף ‏נאנחה.
‏"אני חושבת שכאן אין טעם במסכות, אז אני אדבר בשפה יותר יומיומית. אמרתם שפגשתם את ‏הליוס וג'ק, ואתם עדיין לא יודעים למה אתם כאן?"
‏"פגשנו גם את מייקי," הוספתי "ולא, אין לנו מושג"
‏"מייקי הייתה קטנה מדי, אני לא חושבת שהיא הבינה מה קרה שם. אבל אתם בטוחים שג'ק והליוס ‏לא סיפרו לכם?"
כולנו הנדנו לשלילה בראשינו, וג'ון שאל "לא סיפרו לנו מה?"
אנג'ל מצמצה בהפתעה "את הסיפור על איך כולנו מכירים. אני אספר לכם עכשיו, אבל אני צריכה ‏שתקשיבו טוב כי זה מאוד קשור למה שאני עומדת לספר לכם. הכול התחיל כשהליוס הגיע לעיירה קטנה במימד ‏כלשהו כדי להביס כמה מפלצות שתקפו מדי יום את ‏התושבים. למרות שהוא היה לוחם גדול, המפלצות סגרו עליו. הוא כבר חשב שהוא עומד ‏למות, אבל פתאום המפלצות התחילו להתמוסס, אחת אחת. ילד יתום אחד, בעל כישרון מדהים ‏ללחימה בכלי נשק, הצליח להביס שבע מפלצות בעזרת חרב מעץ. הליוס, אסיר תודה, הסכים ‏לקחת את הילד ואחותו הקטנה תחת חסותו וללמד אותם את כל מה שהוא יודע. מאז אותו יום, ‏הליוס נדד בעולם ביחד עם ג'ק ומייקי, שבמהרה הפכו למומחים בלחימה בכלי נשק." אנג'ל עצרה ‏כדי לקחת לגימה מהתה שלה. הבטתי בה בסקרנות. שחקנים חלשים.. זה מה שג'ק אמר.. אבל זה אומר שהוא מודע לאיותנו שחקנים.. יכל להיות שגם הוא שחקן?
‏"רגע, אבל לפני כמה ימים הצלנו את מייקי מדג ענקי שעמד לטרוף אותה. אם היא כל כך מומחית ‏בלחימה בכלי נשק, למה היא לא הביסה אותו בעצמה?" שאלה פאן.
פניה של אנג'ל הפכו מהורהרות לרגע, ואז התבהרו "אולי לא היה עליה כלי נשק באותו רגע. אתם ‏יודעים, גם הרמה הכי גבוהה בלחימה בכלי נשק לא תעזור לאף אחד אם אין לו כלי נשק להילחם ‏בו."
‏"למייקי יש את הרמה הכי גבוהה בלחימה בכלי נשק??" שאל תום בתדהמה, ואנג'ל הנהנה ‏בתשובה, כאילו זה מובן מאליו.
‏"אבל אני לא מבין, איך את קשורה אליהם?" שאל צ'סטר.
"אולי במקום לשאול שאלות תתנו לה להמשיך בסיפור?" אמרה דומינו דול.
‏אנג'ל צחקקה, והמשיכה בסיפורה "למשך תקופה מסוימת, גם אני נדדתי איתם בעולם. למעשה, למשך למעלה משנה החשבתי אותם ‏כמשפחה שלי. תבינו, כשאת בת למשפחה עשירה יש המון חוקים, ולהורי היו צפיות גבוהות ממני. אבל ‏כל מה שאני רציתי היה ליהנות, לצאת להרפתקאות ולמסעות מטורפים. אתם יודעים, לחיות. ‏ההורים שלי.. לא אהבו את זה, וכשהם הודיעו לי שהם שולחים אותי לפנימייה יוקרתית לבנות ‏ברחתי מהבית. התחזיתי ליתומה והצטרפתי להליוס, ג'ק ומייקי במסעותיהם בעולם. נהניתי מכל ‏רגע, אבל לצערי התקופה הזאת לא נמשכה הרבה זמן. לאחר קצת יותר משנה בחברתם הורי מצאו אותי. ‏הם האשימו את הליוס בחטיפה שלי, והרסו את שמו הטוב. ניסיתי להסביר להם שזו אשמתי, ‏שבכלל אמרתי לו שאני יתומה ושהוא לא ידע כלום, אבל הם לא היו מוכנים להקשיב לי. אני הרסתי בשנה אחת את מה ‏שהליוס השיג בלמעלה משני עשורים. הוא.. מעולם לא סלח לי על זה.." דמעה בודדה זלגה על לחיה, והיא ‏מיהרה לנגב אותה בממחטה והמשיכה "מה שמוביל אותי לבעיה שלי. יום ההולדת שלי יחול ‏בקרוב, ואיתו אני מובילה תצוגת אופנה עם קולקציה חדשה שעיצבתי בהשראת הימים ההם. ‏שלחתי הזמנות להליוס, אבל מייקי וג'ק כל הזמן אומרים שלי שהוא לא רוצה לשמוע על זה, או ‏עליי. הליוס חייב להיות בתצוגה. זאת ההזדמנות שלי לתקן את מה שעוללתי לו, ולטהר את שמו."
"אז.. מה את רוצה מאתנו?" שאלה מאדי.
"אני רוצה שתשכנעו אותו לבוא" היא אמרה.
קרטר לפני 10 שנים ו-2 חודשים
איזה קבלת פנים נפלאה עשו לנו. לא רק שעשו לנו חקירה, אלא שגם כולם נועצים בנו מבטים כאילו נפלנו מכוכב אחר. אני לא מצליח להתחבר לאף שחקן, למזלי עדיין יש מישהו שאני מכיר. לילי היא היחידה שאני יכול לנהל אתה שיחה נורמאלית. "אני בטוחה שאנחנו נצליח להתחבר כאן לאנשים" טוענת לילי. הלוואי והייתי כמוה, אופטימי. אני מסיר כאן, בודק כול חור. מבחינה אחרת זה בדיוק כמו בית המשימות שלנו, רק אם שחקנים אחרים. אנחנו תכף עוברים לקומה רביעית הכריז דואורדון. הלכתי לסלון, וראיתי את קרייטוס צועק על מאדי "נו באמת! חשבתי שכל זה מאחורינו! אחר כך התנצלתי וגם את, אם אני לא טועה. ועכשיו את מנסה להשוויץ בזה! את יכולה לעלות כל כך על העצבים!! עכשיו אני חוזר במילותיי ונמאס לי ממך!". לילי עמדה קפואה לידי. "מה קרה?" שאלתי אותה. "מאדי רבה עם עוד מישהו" הגיע התשובה."אז כנראה שאנחנו לא היחידים שסובלים ממנה" אמרתי בהבנה פתאומית. לילי הסתכלה עלי במבט 'טוב שנזכרת', והמשיך להביט בהתרחשויות. מדי, המומה שמישהו צעק עליה. התעשתה ותפסה בחולצתו של קרייטוס והצמידה אותו לקיר "חתיכת אידיוט.. אם עוד פעם אחת-" צעקה עליו. דואורדון קטע אותה "אנחנו מתחילים עם העלייה" הכריז. מאדי שמטה את קרייטוס.
הועברנו אל רחבת דשא עצומה. בחנתי לרגע את המקום, מנסה לקלוט את כול המראות.
נערה בלונדינית תקרבה אלינו, "שלום, אני אנג'ל. אני מבינה שאנונימוס שלח אתכם?" היא שואלת.
"את אנג'ל?" אנישואל, ומבין שהשאלה שלי הייתה בתוך רצף שאלות. "בבקשה!" ‏היא צועקת מעט כדי להשתיק את המלמולים. "כן, אנונימוס שלח אותנו. הוא אמר לנו להגיע לכאן בשעה הזאת כדי לעזור בהכנות ליום ההולדת ‏שלך?" דומני דול עונה לה. "השנייה, מה-שמה, היא לא נראתה ממש שמחה שבאנו" אמר צ'סטר. "הו, אני חוששת שהיא באמת לא שמחה על כך כלל. תבינו, מוטל עליה לארגן אירוע גדול מאוד, ‏ועל כן היא צריכה פועלים מקצועיים. מבלי להעליב, אתם לא בדיוק נראים כמו פועלים מנוסים." " אנחנו אמורים לא להיעלב מזה?" לחשתי ללילי. "אבל אולי תרצו לעזור לי בדרך אחרת?" אנג'ל שואלת אותנו. "איזה סוג של טובה?" שואלת בחשד פאן. "עלו אליי לדירה ונדבר. אני אסביר הכל." עונה לה אנג'ל. היא התרחקה וכולנו התחלנו ללכת אחריה. שנכנסנו, מצאתי את עצמי בארמון.
סוויפט ולילי תפסו ספה אחת. תום וצ'סטר ספה אחרת. ג'ון התחיל להתקדם לעבר הספה האחרונה.
אני והורוס הלכנו במהירות אחריו. הרגשתי יד אוחזת בכתפי, סובבתי את ראשי וראיתי את מאדי. "אתם בטוחים שאתם רוצים לשבת?" היא שאלה. לא עוד פעם היא, חשבתי בעצבים. "כן, אם לא אכפת לך" עניתי. "כמובן שאכפת לי" אמרה בשחצנות ודחפה אותי ואת הורוס לאחור, הורס התנגש בי ואני והא נפלנו על הרצפה. כמעט קפצתי לדחוף אותה בחזרה, שהורוס תפס במהירות בכתפי ולחש "אל תתעסק עם מי שמעל ליכולתך, אתה עדיין לא מכיר את מאדי". דואורדון חסם את ג'ון, מצטערת, מתבודד,"אמרה לו מאדי. "אבל דואורדון ואני עברנו הרבה בקומה הקודמת, אני בטוחה שתחליט להתחשב". איקן, דואורדון, ומאדי, תפסו לנו את הספה האחרונה. אנג'ל חזרה עם כוס תה. אני חושבת שאני חייבת לכם כמה הסברים, אך אני חוששת שקודם עליי לשאול האם יצא לכם ‏לפגוש את הליוס? או את ג'ק או מייקי?". "פגשנו את שלושתם" הגיבה מאדי בהינף יד.אנג'ל הנהנה "אם כך, אתם ודאי מבינים למה אני צריכה את עזרתכם." "בבקשה, האירי את עינינו." אמרה נירה בציניות.
"אני חושבת שכאן אין טעם במסכות, אז אני אדבר בשפה יותר יומיומית. אמרתם שפגשתם את ‏הליוס וג'ק, ואתם עדיין לא יודעים למה אתם כאן?". "פגשנו גם את מייקי," אמרה דומני דול "ולא אין לנו מושג".
אנג'ל נשמה נשימה עמוקה, ונראה שעומד להיות כאן סיפור ארוך .
" גורם למשימתנו בקומה הרביעית התחילה מהליוס, הוא היה לוחם גדול וידוע בצעירותו. יום אחד, כאשר הגיע הליוס למימד לא נודע ובא להציל את אנשי העיירה הנתקפים מידי יום על ידי מפלצות, הליוס כמעט והובס. הוא היה בטוח שזהו סופו, שהוא עומד למות ולהשאיר את אנשי העיירה תחת מתקפתם של המפלצות חסרי הרחמים. אך למזלו, הוא הכיר בנער צעיר שהציל את חייו. הנער היה בעל כישרון מיוחד ללחימה בכלי נשק. שמו היה ג'ק.
הליוס הודה לנער היתום על כך שהציל את חייו ולקח אותו ואת אחותו הקטנה תחת חסותו ללמד אותם את כל מה שהוא יודע. מאז אותו היום הליוס נדד במימדים יחד עם ג'ק ומייקי שבמהרה הפכו להיות מומחים בלחימה בכלי נשק. למשך תקופה מסוימת, גם אני נדדתי איתם בעולם. למעשה, למשך למעלה משנה החשבתי אותם ‏כמשפחה שלי. תבינו, כשאת בת למשפחה עשירה יש המון חוקים, ולהורי היו צפיות גבוהות ממני. אבל ‏כל מה שאני רציתי היה ליהנות, לצאת להרפתקאות ולמסעות מטורפים. אתם יודעים, לחיות. ‏ההורים שלי.. לא אהבו את זה, וכשהם הודיעו לי שהם שולחים אותי לפנימייה יוקרתית לבנות ‏ברחתי מהבית. התחזיתי ליתומה והצטרפתי להליוס, ג'ק ומייקי במסעותיהם בעולם. נהניתי מכל ‏רגע, אבל לצערי התקופה הזאת לא נמשכה הרבה זמן. לאחר קצת יותר משנה בחברתם הורי מצאו אותי. ‏הם האשימו את הליוס בחטיפה שלי, והרסו את שמו הטוב. ניסיתי להסביר להם שזו אשמתי, ‏שבכלל אמרתי לו שאני יתומה ושהוא לא ידע כלום, אבל הם לא היו מוכנים להקשיב לי. אני הרסתי בשנה אחת את מה ‏שהליוס השיג בלמעלה משני עשורים. הוא.. מעולם לא סלח לי על זה". אנג'ל סיימה ודמעה זלגה על פניה. "כמה טרגי" מלמלה מאדי. אנג'ל מחתה את הדמעה והמשיכה בסיפור. מה שמוביל אותי לבעיה שלי. יום ההולדת שלי יחול ‏בקרוב, ואיתו אני מובילה תצוגת אופנה עם קולקציה חדשה שעיצבתי בהשראת הימים ההם. ‏שלחתי הזמנות להליוס, אבל מייקי וג'ק כל הזמן אומרים שלי שהוא לא רוצה לשמוע על זה, או ‏עליי. הליוס חייב להיות בתצוגה. זאת ההזדמנות שלי לתקן את מה שעוללתי לו, ולטהר את שמו." "אז מה את רוצה מאיתנו?, שאלה מאדי. "אני רוצה שתשכנעו אותו לבוא" "מה? זה בסך הכול המשימה?" לחשתי להורוס ופניו הביעו הבעת גיחוך. "אם יש משהו לא מתכוונת-". נעשה את זה" דומני דול קטעה את מאדי. "נהדר" התעודדה אנג'ל. "יופי, אם זו המשימה. נעבור אותה בתוך כמה דקות". לחש לי הורוס. "הלוואי שזה באמת יהיה נכון".
הורוס לפני 10 שנים ו-2 חודשים

"בקיצור אני חושב שהם דוברי אמת" אמרתי לדריה. שנינו ישבנו על הספה ודנו האם אפשר לסמוך על המצטרפים החדשים. "אבל עדיין יכול להיות שהם מרגלים". "נכון, אבל הם נראים לי דוברי אמת".
"קרטר נראה לי יותר מדי חשוד". "הוא נראה לי כנה". "הם קצת מוזרים כאלה. הם לא מדברים עם אף אחד, לא חברותיים, שתקנים". על זה לא היה לי מה לענות, הרי הם באמת רק שותקים.
"מה שנכון נכון" אמרתי לדריה "אבל תזכרי שהם רק עכשיו עברו מבית משימות שכולם שם מתו".
דריה באה לענות, אבל קרטר ולילי עברו לידנו. הפסקנו מיד את השיחה ונעצנו בהם מבטים. קרטר הסב את ראשו, לילי הסמיקה והם המשיכו בדרכם בצעדים מהירים. "תכף עולים לקומה הרביעית, כדאי שנלך" קפצה דריה ממקומה והלכה לסלון, קמתי והלכתי אחריה. קרייטוס ומאדי דיברו ביחד בפינה בכעס הולך וגובר, שלפתע קרייטוס צעק "נו באמת! חשבתי שכל זה מאחורינו! אחר כך התנצלתי וגם את, אם אני לא טועה. ועכשיו את מנסה להשוויץ בזה! את יכולה לעלות כל כך על העצבים!! עכשיו אני חוזר במילותיי ונמאס לי ממך!". מאדי חזרה לעשתונותיה במהירות, והצמידה את קרייטוס לקיר. "חתיכת אידיוט.. אם עוד פעם אחת-" מאדי צרחה עליו, דואורדון הפסיק אותה ""אנחנו מתחילים עם העלייה" אמר מוכן למתקפה מצד מאדי. מאדי עזבה את קרייטוס והוא התנשם בכבדות.
מעבר. נערה בלונדינית וגבוהה התקרבה אלינו. אני אנג'ל. אני מבינה שאנונימוס שלח אתכם?"
אמרה. ברד של שאלות נחת עליה, היא הגביהה את קולה ואמרה "בבקשה!" . "כן, אנונימוס שלח אותנו. הוא אמר לנו להגיע לכאן בשעה הזאת כדי לעזור בהכנות ליום ההולדת ‏שלך?" שאלה דומני דול.
"השנייה, מה-שמה, היא לא נראתה ממש שמחה שבאנו" העיר צ'סטר. "הו, אני חוששת שהיא באמת לא שמחה על כך כלל. תבינו, מוטל עליה לארגן אירוע גדול מאוד, ‏ועל כן היא צריכה פועלים מקצועיים. מבלי להעליב, אתם לא בדיוק נראים כמו פועלים מנוסים." נעלבתי. אחרי שהיה מעטה היא אומרת "אבל אולי תרצו לעזור לי בדרך אחרת". "איזו סוג של טובה?" שואלת פאן. " עלו אליי לדירה ונדבר. אני אסביר הכל."אומרת אנג'ל ומתחילה ללכת. חלון עם הכיתוב כל הכבוד - עברת את המשימה בהצלחה!
הנופלים באתגר: --
המשימה הבאה: לסלוח ולשכוח
האם אתה מקבל על עצמך את האתגר.?
כאילו שיש לי ברירה, ולחצתי כן. הגענו לבנין מהסרטים, בריכה, אגם, עציצים מטופחים וכו'.
נכנסנו לסלון והוא היה אפילו יותר יפה! אנג'ל ביקשה לרגע שנחכה. כמה שחקנים תפסו את הספה הראשונה והשניה, ג'ון זינק לעבר הספה השלישית ואחריו אני וקרטר. לפתע מישהו אחז בכתפי, ושמעתי את מאדי שואלת בנימה מסוכנת "אתם בטוחים שאתם רוצים לשבת?".
"כן, אם לא אכפת לך-" אמר קרטר בכעס. "כמובן שאכפת לי" קטעה אותו ודחפה את שנינו לאחור.
נפלתי על קרטר וישבנו בערבוביה על הרצפה. הרגשתי את השרירים של קרטר מתכווצים לקראת זינוק, תפסתי בכתפו במהירות ולחשתי לו "אל תתעסק עם מי שמעל ליכולתך, אתה עדיין לא מכיר את מאדי". אנג'ל חזרה עם כוס תה. היא כחכחה בגרונה כדי להסב את תשומת לבנו."אני חושבת שאני חייבת לכם כמה הסברים, אך אני חוששת שקודם עליי לשאול האם יצא לכם ‏לפגוש את הליוס? או את ג'ק או מייקי?. "פגשנו את שלושתם." אמרה מאדי, "אם כך, אתם ודאי מבינים למה אני צריכה את עזרתכם."
"בבקשה, האירי את עינינו."אמרה נירה בחיקוי די עלוב.
"אני חושבת שכאן אין טעם במסכות, אז אני אדבר בשפה יותר יומיומית. אמרתם שפגשתם את ‏הליוס וג'ק, ואתם עדיין לא יודעים למה אתם כאן?"
"פגשנו גם את מייקי,"אמרה דומני דול, לא מתכוונת לעזור. "ולא, אין לנו מושג."
אנג'ל הניחה את כוס התה ונשמה עמוקות. הגורם למשימתנו בקומה הרביעית התחילה מהליוס, הוא היה לוחם גדול וידוע בצעירותו. יום אחד, כאשר הגיע הליוס למימד לא נודע ובא להציל את אנשי העיירה הנתקפים מידי יום על ידי מפלצות, הליוס כמעט והובס. הוא היה בטוח שזהו סופו, שהוא עומד למות ולהשאיר את אנשי העיירה תחת מתקפתם של המפלצות חסרי הרחמים. אך למזלו, הוא הכיר בנער צעיר שהציל את חייו. הנער היה בעל כישרון מיוחד ללחימה בכלי נשק. שמו היה ג'ק.
הליוס הודה לנער היתום על כך שהציל את חייו ולקח אותו ואת אחותו הקטנה תחת חסותו ללמד אותם את כל מה שהוא יודע. מאז אותו היום הליוס נדד במימדים יחד עם ג'ק ומייקי שבמהרה הפכו להיות מומחים בלחימה בכלי נשק.
אנג'ל המשיכה את סיפורה, "למשך תקופה מסוימת, גם אני נדדתי איתם בעולם. למעשה, למשך למעלה משנה החשבתי אותם ‏כמשפחה שלי. תבינו, כשאת בת למשפחה עשירה יש המון חוקים, ולהורי היו צפיות גבוהות ממני. אבל ‏כל מה שאני רציתי היה ליהנות, לצאת להרפתקאות ולמסעות מטורפים. אתם יודעים, לחיות. ‏ההורים שלי.. לא אהבו את זה, וכשהם הודיעו לי שהם שולחים אותי לפנימייה יוקרתית לבנות ‏ברחתי מהבית. התחזיתי ליתומה והצטרפתי להליוס, ג'ק ומייקי במסעותיהם בעולם. נהניתי מכל ‏רגע, אבל לצערי התקופה הזאת לא נמשכה הרבה זמן. לאחר קצת יותר משנה בחברתם הורי מצאו אותי. ‏הם האשימו את הליוס בחטיפה שלי, והרסו את שמו הטוב. ניסיתי להסביר להם שזו אשמתי, ‏שבכלל אמרתי לו שאני יתומה ושהוא לא ידע כלום, אבל הם לא היו מוכנים להקשיב לי. אני הרסתי בשנה אחת את מה ‏שהליוס השיג בלמעלה משני עשורים. הוא.. מעולם לא סלח לי על זה" היא התנשמה בכבדות ודמעה זלגה על לחיה. מאדי מלמלה משהו אבל אני לא שמעתי. "מה שמוביל אותי לבעיה שלי. יום ההולדת שלי יחול ‏בקרוב, ואיתו אני מובילה תצוגת אופנה עם קולקציה חדשה שעיצבתי בהשראת הימים ההם. ‏שלחתי הזמנות להליוס, אבל מייקי וג'ק כל הזמן אומרים שלי שהוא לא רוצה לשמוע על זה, או ‏עליי. הליוס חייב להיות בתצוגה. זאת ההזדמנות שלי לתקן את מה שעוללתי לו, ולטהר את שמו." "אז מה את רוצה מאיתנו?" שאלה מאדי את השאלה שרציתי לשאול. "אני רוצה שתשכנעו אותו לבוא."
"אז את אומרת שהמשימה שלנו היא לנסות לשכנע את הליוס לבוא ליום הולדתך?" שאל תום בזלזול מופגן. אנג'ל הנהנה. "מה? זה בסך הכול המשימה?" קרטר שאל אותי בהפתעה. "יופי, אם זו המשימה נעבור אותה בתוך כמה דקות" עניתי באנחת הקלה. "הלוואי שזה באמת יהיה נכון" הרס לי קרטר את ההתלהבות. "למה אתה חייב להיות כזה פסיבי?" שאלתי אותו. "אמממ" הוא התחיל לענות ואז הוא וויתר ובהה בחלון.
דרקמנדור לפני 10 שנים ו-2 חודשים
מאדי נשארה קפואה במקומה,אני חיקיתי לתשובה במבט אדיש.לפתע היא הדביקה אותי לקיר,וכשהיא עשת זאת תבנית פניי השתנו לקצת רוגזים,ויצרתי כדור אש מאחורי(הגב לא נגע לגמרי בקיר)"חתיכת אידיוט.. אם עוד פעם אחת-"{בזמן שהיא דיבה חשבתי}'איפה לפגוע?בבטן?בפנים?באמצע?'אך פתאום "מאדי!"כולם צעקו ודואורדון המשיך אותם-"אנחנו מתחילים עם העלייה."
--------------------
ישבתי על הדשא,רותח מזעם.5 מטר ממאדי בערך הממ מושלם.מאדי הזאת..היא כל כך אנוכית!היא מתחשבת רק ברגשות של עצמה ושל איקן הזה..בחיים לא אצליח לעבוד איתה עבודת צוות. אחרי דקה נעמדתי,התחלתי ליצור כדור אש(יותר כיף לקרוא לזה כדור אשוש חח) התחלתי להתקדם במהירות לעברה כשיד ימין כשהיא יוצרת את הכדור אש מושתת לאחור כמו סרגל,ויד שמאל זזה כאיש שרץ מרחק של 60 מטר.בזמן הריצה ניגנתי בראשי את המנגינה של מורטל קומבט(כן אוף זה נדבק לי בראש חח).בדרך ראיתי 3 אנשים שהסתכלו עליי,ודואורדון היה אחד מנין השלושה האלו.
עוד מטר אחד וכ-בום.אבל לפתע מצאתי את עצמי על הדשא.הרגשתי כאש של חתכים על זרוע ימין,בין הגב לבטן,ובלחי."מה אתה חושב שאתה עושה?"שאל דארקר בפתאומיות,"מה?אז אתה עצרת אותי.. המפ..! יש משפט אחד שאומר-"כשהוא חושב את ניצחונו ועליתו,זה יביא לסופו~!"" עניתי בזלזול.
"אתה המצאת את זה עכשיו." "אכן".
"מה המשפט הזה אמור להעביר פה?!"שאל בתוקפנות והתיישבת על הדשא הרח.
"שאם מישהו חושב שהוא הכי טוב והוא המנהיג וחוליי,הוא יכיר יובס לבסוף.","וואו נוגע ללב אז אני מבין שעשית את זה כי היא מאוד התעצבנה עליך הא...".
"שלום, אני אנג'ל. אני מבינה שאנונימוס שלח אתכם?" מישהי שהשד יודע מי זאת פנתה עלינו. "בבקשה!" ‏היא אמרה או יותר נכון כמעט צעקה... ‏
‏"כן,"אמרה דומינו דול.
מה כן?! מה קשור כן?או שזו היית שאלה ?אין לי מושג ..
‏"אנונימוס שלח אותנו. הוא אמר לנו להגיע לכאן בשעה הזאת כדי לעזור בהכנות ליום ההולדת ‏שלך..?" היא המשיכה את דבריה,ועכשיו הבניתי-טוב..לא כל כך. ‏
‏"השנייה, מה-שמה, היא לא נראתה ממש שמחה שבאנו"אמר צאסטר,ולא הבנתי מילה ממה שהוא אמר גם כן. ‏
‏"הו, אני חוששת שהיא באמת לא שמחה על כך כלל. תבינו, מוטל עליה לארגן אירוע גדול מאוד,"אז מה אנחנו קשורים??שתזמין אנשים שזו העבודה שלהם!~"‏ועל כן היא צריכה פועלים מקצועיים. מבלי להעליב, אתם לא בדיוק נראים כמו פועלים מנוסים."ואחרי כמה שניות כאילו שינתה את דעת היא שאלה בביקוש "אבל אולי תרצו לעזור לי בדרך אחרת?"
‏"איזה סוג של טובה?" שאלה פאן,נראה לי שהיא עייפה... ‏
‏"עלו אליי לדירה ונדבר. אני אסביר הכל."וזהו המשפט האחרון של השיחה הזו.
בדרך לדירה שלה,שאלתי את דארקר מי היא וזה ועכשיו אני מחכה לתשובה אבל הוא ענה לי שזה פשוט סיפור "עצוב",והוא אמר זאת בציניות כנראה.
הגענו.התיישבתי על ספה.מאדי,כרגיל-אנוכית מאוד וחושבת שהיא השליטה של העולם,שונא אותה מי היא חושבת שהיא לעזאזל?!.הם התחילו לדבר,לא ממש הקשבתי,מידיי פעם הקשבתי.
הממ הלבוש שלה,די מטופש.מה היא משיגה ממחשוף כזה?אולי היא רוצה צומי של בנים,מי יודע.
היא התחילה לספר עליה,אז התחלתי להקשיב.
"...אני אספר לכם עכשיו, אבל אני צריכה ‏שתקשיבו טוב כי זה מאוד קשור למה שאני עומדת לספר לכם. הכול התחיל כשהליוס הגיע לעיירה קטנה במימד ‏כלשהו כדי להביס כמה מפלצות שתקפו מדי יום את ‏התושבים. למרות שהוא היה לוחם גדול, המפלצות סגרו עליו. הוא כבר חשב שהוא עומד ‏למות, אבל פתאום המפלצות התחילו להתמוסס, אחת אחת. ילד יתום אחד, בעל כישרון מדהים ‏ללחימה בכלי נשק, הצליח להביס שבע מפלצות בעזרת חרב מעץ. הליוס, אסיר תודה, הסכים ‏לקחת את הילד ואחותו הקטנה תחת חסותו וללמד אותם את כל מה שהוא יודע. מאז אותו יום, ‏הליוס נדד בעולם ביחד עם ג'ק ומייקי, שבמהרה הפכו למומחים בלחימה בכלי נשק"היא עצרה לרגע בשביל לקחת לגימה.
כשחשבתי שהיא ממשיכה,פאן שאלה אותה דאלה-‏"רגע, אבל לפני כמה ימים הצלנו את מייקי מדג ענקי שעמד לטרוף אותה. אם היא כל כך מומחית ‏בלחימה בכלי נשק, למה היא לא הביסה אותו בעצמה?".
ומדברר שיהא היית מיומנת יותר מכולנו.מה?! מה?! מה?! מה?! מה?! מה?! מה?! מה?! מה?! מה?! מה?! מה?! מה?!....עד-כמה-מטומטמים-אנשים-יכולים-להיות-במשחק-הזה?!כמה?!?!?!.אנחנו סיכנו את החיים שלו!והיא...!יחלה שפוט לבקש נשק או לא יודע מה!החליטה פשוט לצעוק-"העילו העילו"כמו אווילי מטומטם.אוח.
היא המשיכה בסיפור.ואז אחרי שסיימה את הסיפור-"מה שמוביל אותי לבעיה שלי. יום ההולדת שלי יחול ‏בקרוב, ואיתו אני מובילה תצוגת אופנה עם קולקציה חדשה שעיצבתי בהשראת הימים ההם. ‏שלחתי הזמנות להליוס, אבל מייקי וג'ק כל הזמן אומרים שלי שהוא לא רוצה לשמוע על זה, או ‏עליי. הליוס חייב להיות בתצוגה. זאת ההזדמנות שלי לתקן את מה שעוללתי לו, ולטהר את שמו."
"אז.. מה את רוצה מאתנו?" שאלה מאדי.
"אני רוצה שתשכנעו אותו לבוא" היא ענת בביטחון.
וואו.
POLLO לפני 10 שנים ו-2 חודשים
המקום הזה נראה מדהים.
והכיכר הזאת- כל כך מטופחת. שמחתי שהגענו למקום.. יציב שכזה, הרגשתי סוף סוף ביטחון.
ברגע שהבחנתי בגורדי השחקים שהקיפו אותנו נתקפתי בפלאשבקים מניו יורק, כשהייתי קטן.
הרגשתי לרגע בבית.

גיל 5- אני וההורים יוצאים לטייל בשדרה השישית. אני מסתכל על כל הבניינים הגבוהים.
"אבא, גם אני רוצה לגעת בשמיים כמו הבניינים הגבוהים!"
"כשתגדל אתה תהיה כל כך גבוה שתוכל לגעת בהם בקלות, מבטיח."
"באמת באמת?"
"באמת."
"אל תקשיב לאבא, מייקל. אף אחד לא יכול לגעת בשמיים" אמרה אמא.
הבטתי בה במצב עצוב.
"אבל אתה יכול כמעט לגעת בהם" היא הצהירה בשמחה.
אחר כך עלינו לגג של האמפייר סטייט, והסתכלתי על הכל מלמעלה. אני זוכר שזה היה יפהפה.
אהבתי את ניו יורק. אהבתי גם את פריז.
אהבתי את החיים הקודמים.


ואז אנג'ל הזאת הגיעה. מצועצעת ומטופחת לתפארת.
ודיברה ודיברה ודיברה. לא יכולתי להתעלם מההתנשאות הקלה שלה. התנשאות עם טיפת נואשות.
‏"אנונימוס שלח אותנו. הוא אמר לנו להגיע לכאן בשעה הזאת כדי לעזור בהכנות ליום ההולדת ‏שלך..?" אומרת דומינו. חזרתי למציאות כששמעתי את הקול שלה.
‏"השנייה, מה-שמה, היא לא נראתה ממש שמחה שבאנו" העיר צ'סטר. ‏
‏"הו, אני חוששת שהיא באמת לא שמחה על כך כלל. תבינו, מוטל עליה לארגן אירוע גדול מאוד, ‏ועל כן היא צריכה פועלים מקצועיים. מבלי להעליב, אתם לא בדיוק נראים כמו פועלים מנוסים." היא אומרת במבוכה. אבל אחרי כמה רגעים הבעת פניה משתנה.
"אבל אולי תרצו לעזור לי בדרך אחרת?" היא שואלת.‏
"לא. אני לא רוצה לעזור לך. אני רוצה להסתובב בעיר הזאת לנצח ולא לצאת ממנה אף פעם!" חשבתי לעצמי.
"איזה סוג של טובה?" שואלת פאן. ‏
‏"עלו אליי לדירה ונדבר. אני אסביר הכל." היא אומרת.
אני מאשר את ההשתתפות במשימה ונאנח. כנראה אין לי ממש ברירה.
~~~

"הגורם למשימתנו בקומה הרביעית התחילה מהליוס, הוא היה לוחם גדול וידוע בצעירותו. יום אחד, כאשר הגיע הליוס למימד לא נודע ובא להציל את אנשי העיירה הנתקפים מידי יום על ידי מפלצות, הליוס כמעט והובס. הוא היה בטוח שזהו סופו, שהוא עומד למות ולהשאיר את אנשי העיירה תחת מתקפתם של המפלצות חסרי הרחמים. אך למזלו, הוא הכיר בנער צעיר שהציל את חייו. הנער היה בעל כישרון מיוחד ללחימה בכלי נשק. שמו היה ג'ק.
הליוס הודה לנער היתום על כך שהציל את חייו ולקח אותו ואת אחותו הקטנה תחת חסותו ללמד אותם את כל מה שהוא יודע. מאז אותו היום הליוס נדד במימדים יחד עם ג'ק ומייקי שבמהרה הפכו להיות מומחים בלחימה בכלי נשק.
אנג'ל המשיכה את סיפורה, "למשך תקופה מסוימת, גם אני נדדתי איתם בעולם. למעשה, למשך למעלה משנה החשבתי אותם ‏כמשפחה שלי. תבינו, כשאת בת למשפחה עשירה יש המון חוקים, ולהורי היו צפיות גבוהות ממני. אבל ‏כל מה שאני רציתי היה ליהנות, לצאת להרפתקאות ולמסעות מטורפים. אתם יודעים, לחיות. ‏ההורים שלי.. לא אהבו את זה, וכשהם הודיעו לי שהם שולחים אותי לפנימייה יוקרתית לבנות ‏ברחתי מהבית. התחזיתי ליתומה והצטרפתי להליוס, ג'ק ומייקי במסעותיהם בעולם. נהניתי מכל ‏רגע, אבל לצערי התקופה הזאת לא נמשכה הרבה זמן. לאחר קצת יותר משנה בחברתם הורי מצאו אותי. ‏הם האשימו את הליוס בחטיפה שלי, והרסו את שמו הטוב. ניסיתי להסביר להם שזו אשמתי, ‏שבכלל אמרתי לו שאני יתומה ושהוא לא ידע כלום, אבל הם לא היו מוכנים להקשיב לי. אני הרסתי בשנה אחת את מה ‏שהליוס השיג בלמעלה משני עשורים. הוא.. מעולם לא סלח לי על זה.."
דמעה בודדה זלגה במורד לחייה.
השתדלתי להקשיב לכל הפרטים בסיפור, אבל הנוף העירוני מהחלון שלה שבה את ליבי. לא הצלחתי להסיר ממנו עיניים.

"כמה טרגי." מלמלה מאדי וגלגלה עיניים. גיחכתי והיא נעצה בי מבט.
אנג'ל ניגבה את הדמעה בממחטה לבנה. "מה שמוביל אותי לבעיה שלי. יום ההולדת שלי יחול ‏בקרוב, ואיתו אני מובילה תצוגת אופנה עם קולקציה חדשה שעיצבתי בהשראת הימים ההם. ‏שלחתי הזמנות להליוס, אבל מייקי וג'ק כל הזמן אומרים שלי שהוא לא רוצה לשמוע על זה, או ‏עליי. הליוס חייב להיות בתצוגה. זאת ההזדמנות שלי לתקן את מה שעוללתי לו, ולטהר את שמו."
"אז מה את רוצה מאיתנו?" שאלה מאדי בחוסר סבלנות.
"אני רוצה שתשכנעו אותו לבוא.
"אז את אומרת שהמשימה שלנו היא לנסות לשכנע את הליוס לבוא ליום הולדתך?" שאלתי וחייכתי. האם זה ייתכן? משימה שלא מסכנת חיים?
אנג'ל הנהנה.
"אוקי," צחקה מאדי, "אם יש משהו שאני לא מתכוונת-"
"נעשה זאת." הכריזה דומינו דול והזדקפה, מלאת תקווה.
Stingray לפני 10 שנים ו-2 חודשים
(אני יכולה להשתתף מעכשיו?)
מנהלות מימד 72 לפני 10 שנים ו-2 חודשים
סטינג'י, פרטי!
matrix לפני 10 שנים ו-2 חודשים
(הממ..
ליץ' כתבה שאנג'ל נערה צעירה עם שמלה לבנה, ונטוטו כתבה שהיא בשנות העשרים עם שמלה בצבע תכלת.
למי להאמין?
אני מניח שלנטוטו, כי היא פירטה יותר ושלחה תמונה)

הגענו למנהטן.

גורדי השחקים, הרחובות המצוחצחים, הפארקים הענקיים, שכל סנטימטר בהם תוכנן במדוייק, האנשים ברוחובות, הדוכנים, מופעי הרחוב, הכל היה שם. אני חושב שאולי ראיתי תחנת מטרו, אבל לא יכולתי ללכת לבדוק מקרוב כדי לא לאבד את האחרים. מעניין אם יש פה גם את האזורים העניים יותר.

היינו במרכזה של רחבת דשא ענקית, כשמסביב עשרות אנשים מזיזים דברים ממקום למקום. כנראה שגם זה קשור איכשהו ליום הולדת הזה. אישה הופיעה מאחורינו. "מי אתם?"
היא נראתה כמו מישה שהתחפשה שניסתה להתחפש לכיפה אדומה, בתוספת שכבות של איפור ומצב רוח עצבני.
"אממ.. באנו לעזור בהכנות ליום ההולדת של אנג'ל.." ענתה דומינו בשקט.
האישה נדהמה. "אנונימוס שלח אתכם?"
אוקיי, נראה לי שאנחנו לא לגמרי רצויים פה.
"כן..?" השיבה דומינו, עדיין בהיסוס.
האישה נאנחה. היא הרימה את ראשה, וצעקה "גיגלס!!". פיקסי הופיעה מולה באוויר.
"קשר אותי לאנונימוס!" היא ציוותה עליו בכעס והתרחקה מאתנו.
"אז, מה עושים עכשיו?" שאלה פאן.
"מחכים, אני מניחה" ענתה לה דומינו.
אז חיכינו.

אנג'ל נראתה בת שמונה עשרה, אבל אני מניח שהיא הייתה יותר מבוגרת. היא לבשה שמלה תכולה, והשיער שלה היה חום שכבר התחיל להאפיר משום מה. היא נעמדה מולנו, מעבירה את המבט אחד אחד, בוחנת אותנו.
‏"שלום, אני אנג'ל. אני מבינה שאנונימוס שלח אתכם?" היא שאלה. אני משאיר לאחרים לענות ומעיף עוד מבט על ההכנות שמגבירות קצב. נראה שכל רחבת הדשא הולאמה למסיבה. עשרות אנשים מעונבים, לבושים בחליפות אחידות, כנראה מלצרים, או אולי אפילו משרתים, סחבו כמות עצומה של שולחנות וכיסאות אל מרכז הרחבה. שרשרת משאיות שעליהן התנוסס הכיתוב "ארנו מסעדות איכות" התקרבו לעברנו, כמה אנשים היו בסיומה של בניית במה גדולה, בוהקת בלובן, ומספר צלמים צילמו את ההכנות. נראה שלאנג'ל הזאת לא חסר כסף. ‏"כן," דומינו ענתה לבסוף, ‏"אנונימוס שלח אותנו. הוא אמר לנו להגיע לכאן בשעה הזאת כדי לעזור בהכנות ליום ההולדת ‏שלך..?"
שמתי לב שלמאדי ודוארדון כבר הספיק להידלק הפיוז, כנראה מעוד איזו סיבה טיפשית.
‏"השנייה, מה-שמה, היא לא נראתה ממש שמחה שבאנו" אמרתי.
‏"הו, אני חוששת שהיא באמת לא שמחה על כך כלל. תבינו, מוטל עליה לארגן אירוע גדול מאוד, ‏ועל כן היא צריכה פועלים מקצועיים. מבלי להעליב, אתם לא בדיוק נראים כמו פועלים מנוסים." ענתה לי אנג'ל. לפתע היא נעצרה, כאילו חשבה פתאום על משהו. "אבל אולי תרצו לעזור לי בדרך אחרת?"
ו, הנה מתחילות הצרות.
‏"איזה סוג של טובה?" הסתכלה עליה פאלאדין בחשדנות.
‏"עלו אליי לדירה ונדבר. אני אסביר הכל."
לפני הופיעה ההודעה המוכרת של אנונימוס
כל הכבוד - עברת את המשימה בהצלחה!
הנופלים באתגר: --
(הגיע הזמן)
המשימה הבאה: לסלוח ולשכוח
האם אתה מקבל על עצמך את האתגר?

לחצתי על 'כן'.
---

אנג'ל הובילה אותנו לבניין גבוה במרחק של כמה רחובות מרחבת הדשא הגדולה. הבניין היה ‏מצוחצח ומרהיב, כמו בניינים של עשירים בסרטים. בעצם, כמו בית מלון. הלובי הצבוע בצבעים ‏בהירים היה מלא בספות עליהן ישבו כמה מדיירי הבניין ודיברו אחד עם השני, על הקירות נתלו ציורים מדהימים.. אפילו היה שם דלפק קבלה עם שומר ומאבטח בכניסה, ותיאור של כל השירותים בקומות ‏השונות של הבניין ליד המעליות.
עלינו למעלה, לדירה של אנג'ל. וואו. אם בית המשימות היה ארמון, זה היה יותר בכיוון של הטאג' מאהל, פעמיים. אנג'ל הובילה אותנו לסלון והלכה להכין תה בזמן שאנחנו התמקמנו. היו שם רק שלוש ספות, ולא נראה שזה יספיק לכולנו. דריה, סוויפט ולילי רצו לספה אחת וקפצו עליה, ואני תום, וקרייטוס תפסנו את השנייה. ג'ון, קרטר והורוס עמדו להתיישב על הספה השלישית, כשמאדי נדחפה ביניהם.
"אתם בטוחים שאתם רוצים לשבת?" היא שאלה בציניות.
קרטר הזעיף פנים, "כן, אם לא אכפת-"
"כמובן שאכפת לי." היא קטעה אותו ודחפה אותו ואת הורוס אחורה, והפילה אותם לרצפה.
דוארדון עקף את ג'ון וחסם אותו.
"מצטערת, מתבודד," חייכה אליו מאדי ודחפה אותו "אבל דואורדון ואני עברנו הרבה בקומה הקודמת, אני בטוחה שתחליט להתחשב." דוארדון ואיקן התיישבו על הספה מרוצים.
נמאס לי. תמיד חייתי עם בריונים, לא קרה הרבה ששנאתי אותם, אבל אף פעם לא סבלתי את מה שהם עושים, ואת אלה שהייתה לי השפעה עליהם, ניסיתי לרסן.
מאדי ודואורדון מתחילים לעלות לי על העצבים, בעיקר מהסיבה שאין להם את התירוץ הזה, "גדלתי לתוך זה", ולא משנה מה מאדי תגיד, מה שהיא עשתה זה לא לגדול לזה, זה לחפש את זה. וגם, וזה רק למאדי, שכל הכח שיש לה מגיע רק (או לפחות כמעט רק) בגלל שאחותה ההאקרית הצניחה אותה למשחק עם רמה 5 בכל הסקילים, כשאת דומינו, אגב, לא ראיתי מנצלת את היתרון הזה על שחקנים אחרים.
ווידאתי שהם מסתכלים עלי, נעצתי בהם מבט, קמתי מהפה לאט, והתיישבתי על הרצפה, תוך כדי שאני לא מזיז את המבט מהם.
אנג'ל חזרה לאחר זמן קצר וכוס תה בידה, היא לגמה ממנו ולאחר מכן חיככה בגרונה על מנת להסב את תשובת ליבינו. "אני חושבת שאני חייבת לכם כמה הסברים," היא התחילה לומר, תחילה סוקרת את מבטנו ואז פותחת את פיה לדבר שוב, "אך אני חוששת שקודם עליי לשאול האם יצא לכם ‏לפגוש את הליוס? או את ג'ק או מייקי?"
"פגשנו את שלושתם." השיבה מאדי והזדקפה.
היא הנהנה נחרצות, "אם כך, אתם ודאי מבינים למה אני צריכה את עזרתכם."
"בבקשה, האירי את עינינו." ענתה לה נירה , אולי קצת בזלזול.
"אני חושבת שכאן אין טעם במסכות, אז אני אדבר בשפה יותר יומיומית. אמרתם שפגשתם את ‏הליוס וג'ק, ואתם עדיין לא יודעים למה אתם כאן?"
‏"פגשנו גם את מייקי," הוספתה דומינו "ולא, אין לנו מושג"
‏"מייקי הייתה קטנה מדי, אני לא חושבת שהיא הבינה מה קרה שם. אבל אתם בטוחים שג'ק והליוס ‏לא סיפרו לכם?"
כולנו הנדנו לשלילה בראשינו, וג'ון שאל "לא סיפרו לנו מה?"
אנג'ל מצמצה בהפתעה "את הסיפור על איך כולנו מכירים. אני אספר לכם עכשיו, אבל אני צריכה ‏שתקשיבו טוב כי זה מאוד קשור למה שאני עומדת לספר לכם. הכול התחיל כשהליוס הגיע לעיירה קטנה במימד ‏כלשהו כדי להביס כמה מפלצות שתקפו מדי יום את ‏התושבים. למרות שהוא היה לוחם גדול, המפלצות סגרו עליו. הוא כבר חשב שהוא עומד ‏למות, אבל פתאום המפלצות התחילו להתמוסס, אחת אחת. ילד יתום אחד, בעל כישרון מדהים ‏ללחימה בכלי נשק, הצליח להביס שבע מפלצות בעזרת חרב מעץ. הליוס, אסיר תודה, הסכים ‏לקחת את הילד ואחותו הקטנה תחת חסותו וללמד אותם את כל מה שהוא יודע. מאז אותו יום, ‏הליוס נדד בעולם ביחד עם ג'ק ומייקי, שבמהרה הפכו למומחים בלחימה בכלי נשק." אנג'ל עצרה ‏כדי לקחת לגימה מהתה שלה. הבטתי בה בעיניים נוצצות בסקרנות, מחכה שתמשיך.
‏"רגע, אבל לפני כמה ימים הצלנו את מייקי מדג ענקי שעמד לטרוף אותה. אם היא כל כך מומחית ‏בלחימה בכלי נשק, למה היא לא הביסה אותו בעצמה?" שאלה פאן.
פניה של אנג'ל הפכו מהורהרות לרגע, ואז התבהרו "אולי לא היה עליה כלי נשק באותו רגע. אתם ‏יודעים, גם הרמה הכי גבוהה בלחימה בכלי נשק לא תעזור לאף אחד אם אין לו כלי נשק להילחם ‏בו."
‏"למייקי יש את הרמה הכי גבוהה בלחימה בכלי נשק??" שאל תום בתדהמה, ואנג'ל הנהנה ‏בתשובה, כאילו זה מובן מאליו.
‏"אבל אני לא מבין, איך את קשורה אליהם?" שאלתי
"אולי במקום לשאול שאלות תתנו לה להמשיך בסיפור?" אמרתי. הסתכלתי עליה במבט כאילו מעוצבן, והיא הוציאה לי לשון.
‏אנג'ל צחקקה, והמשיכה בסיפורה "למשך תקופה מסוימת, גם אני נדדתי איתם בעולם. למעשה, למשך למעלה משנה החשבתי אותם ‏כמשפחה שלי. תבינו, כשאת בת למשפחה עשירה יש המון חוקים, ולהורי היו צפיות גבוהות ממני. אבל ‏כל מה שאני רציתי היה ליהנות, לצאת להרפתקאות ולמסעות מטורפים. אתם יודעים, לחיות. ‏ההורים שלי.. לא אהבו את זה, וכשהם הודיעו לי שהם שולחים אותי לפנימייה יוקרתית לבנות ‏ברחתי מהבית. התחזיתי ליתומה והצטרפתי להליוס, ג'ק ומייקי במסעותיהם בעולם. נהניתי מכל ‏רגע, אבל לצערי התקופה הזאת לא נמשכה הרבה זמן. לאחר קצת יותר משנה בחברתם הורי מצאו אותי. ‏הם האשימו את הליוס בחטיפה שלי, והרסו את שמו הטוב. ניסיתי להסביר להם שזו אשמתי, ‏שבכלל אמרתי לו שאני יתומה ושהוא לא ידע כלום, אבל הם לא היו מוכנים להקשיב לי. אני הרסתי בשנה אחת את מה ‏שהליוס השיג בלמעלה משני עשורים. הוא.. מעולם לא סלח לי על זה.." דמעה בודדה זלגה על לחיה, והיא ‏מיהרה לנגב אותה בממחטה והמשיכה "מה שמוביל אותי לבעיה שלי. יום ההולדת שלי יחול ‏בקרוב, ואיתו אני מובילה תצוגת אופנה עם קולקציה חדשה שעיצבתי בהשראת הימים ההם. ‏שלחתי הזמנות להליוס, אבל מייקי וג'ק כל הזמן אומרים שלי שהוא לא רוצה לשמוע על זה, או ‏עליי. הליוס חייב להיות בתצוגה. זאת ההזדמנות שלי לתקן את מה שעוללתי לו, ולטהר את שמו."
"אז.. מה את רוצה מאתנו?" שאלה מאדי.
"אני רוצה שתשכנעו אותו לבוא" היא אמרה.
"אוקי," מאדי צחקה בזלזול, "אם יש משהו שאני לא מתכוונת-"
"נעשה זאת." קטעה אותה דומינו.
matrix לפני 10 שנים ו-2 חודשים
קמתי מהספה*
יאיר לפני 10 שנים ו-2 חודשים
איקן-בית המשימות.

אור קטן הגיע לעיני. הקומה הרביעית, כמובן. היא נראתה מוכרת מדי, השממה המוכרת לי בביתי, אמנם שונה מהקומה הרביעית אך מזכירה אותה. בשקט שלה, ומזכירה גם לי את הימים ההם...אוי, שנאתי את הימים ההם. אני מסתכל על הסביבה, לא מפתיע כל כך, הרי זה הסדר. העיר הגדולה. אני מסתכל לעבר מאדי והיא מסתכלת עליי. אני מסתכל על הכל השאר, והם לא מסתכלים עליי. אני מסתכל אחורה וקדימה ושם לב לנערה מתקדמת אלינו. היא נראית זוהרת, בגדיה המפוארים חזקים מרוב בגדי המלכות שאני מכיר. מראיה האנמי, והילדותי, רומז על רקע מלא תענוגות. רקע שלא יודע כאב, רקע..איך לומר בשפת עם? טחון, ירוקים, בצק, בלונד מזויף. אני מתעלם חלקית וכנס לבית בקרבת מקום, הוא נראה גדול. לפתע אני רואה שכולם עוקבים אחריי, מוזר. למה? אני הולך עם השאר, מצפה להבין מה קורה. אולי עוד כמה אנשים מחכים לתנומת הצהריים שלהם. אך זה לא היה המקרה, הרי זה הבית של אנג'ל! אני נכנס לחדר ומחכה לשאר שיצטרפו, אחרי שידברו איתה. אין לי כוח לדיבורים כעת. אני שוכב על הספה, ועוצם עין.
_________________________

איקן-קומה רביעית-הבית של אנג'ל.
התעוררתי למשמע קולות צרחה. התקהלות גדולה הייתה באזור המטבח, אני כהרגלי המעוות: התעלמתי. כלומר עד ששמעתי את מאדי נוהמת, כהרגלה המעוות. למרות שאת לבי הוא תפס. אני רואה אותה נכנסת לדת החדר שבו אני נמצא ולפני שיכולתי להוציא מילה היא נשכבה לידי, לקחה את ידי והניחה אותי עליה. אני שתקתי וליטפתי אותה באיטיות, מרגיע אותה. אני רואה את קרייטוס נכנס בעצבנות לחדר ומתסכל על מאדי. אוי, זה לא טוב. היה כבר ריב אחד. ידעתי שזה עניין של זמן עד שקרייטוס ומאדי יריבו שוב. הוא מסתכל על שנינו. אני מסמן לו שילך, ושאני ארגיע אותה. הוא כנראה הבין את המסר כי הוא יצא מהחדר, והשאיר אותנו לבד. לאחר זמן קצר כולם חזרו לחדר, אנג'ל גם היא חזרה. מאדי זזה ממני והלכה לכיוונו של קרייטוס, חמתה בערה בה. ראיתי את האש פורצת מעיניה הטהורות. היא קפצה בין שניהם ואחזה בכתפם, "אתם בטוחים שאתם רוצים לשבת?" שאלתי בלי לחייך.
קרטר הזעיף פנים, "כן, אם לא אכפת-"
מסכן הילד, הוא לא מכיר את מאדי. זה הולך להיות מצחיק.
"כמובן שאכפת לי." היא קטעה אותו. אחר כך היא תפסה את שניהם והעיפה אותו אחד בשני וזרקה אותם על הרצפה. אף פעם לא ראיתי את מאדי כל כך אגרסיבית. הם הסתכלו עליה במבט מבוהל. קרטר קם במהירות ותפס את היד של מאדי בחוזקה, הוא עיקם את היד בחוסר עניין. ואז אני נכנסתי לעניין. קמתי במהירות ושברתי צלחת על הראש של קרטר. בטח לאנג'ל לא אכפת. הוא נפל על הרצפה ולא נע.
דואורדון גם הוא הגיע וחסם את ג'ון.
"מצטערת, מתבודד," היא אמרה אליו בסרקסטיות גועלית, שלוותה בדחיפת כתף חזקה וקפיצה עייפה על הספה האחרונה. "אבל דואורדון ואני עברנו הרבה בקומה הקודמת, אני בטוחה שתחליט להתחשב." היא אמרה לו בגסות וביהירות.
הבחור ההוא התיישב אחרי מאדי על הספה. אני הייתי בדרכי לחזור לספה שלי כשידה של מאדי לפתה אותי ויישבה אותי על הספה איתם. מהצד קרטר התרומם ונתן בי מעט כעוס, מלווה בשפשוף הראש שלו. "לא קצת הגזמתי איקן?" היא שאלה בצחוק. "היי, מצד אחד, שברתי צלחת שכנראה הייתה מאוד יקרה, ופגעתי בקרטר במישור הרגשי ובגופני. מהצד השני, למי אכפת?". היא צחקקה.
אנג'ל חזרה לאחר זמן קצר וכוס תה בידה, היא לגמה ממנו ולאחר מכן חיככה בגרונה על מנת להסב את תשובת ליבינו. "אני חושבת שאני חייבת לכם כמה הסברים," היא התחילה לומר, תחילה סוקרת את מבטנו ואז פותחת את פיה לדבר שוב, "אך אני חוששת שקודם עליי לשאול האם יצא לכם ‏לפגוש את הליוס? או את ג'ק או מייקי?"
"פגשנו את שלושתם." מאדי התרוממה בגאווה וסיפרה לאנג'ל. קרטר והפמליה(אני לא בטוח מי ראש החבורה שם, בכל מקרה. פשוט תחשבו מי הבחור/ה הכי שחור ושמן שם.) נעצו בה מבטים.
היא הנהנה נחרצות, "אם כך, אתם ודאי מבינים למה אני צריכה את עזרתכם."
שמעתי את ניראה אומרת משהו בצחוק, לא ממש שמתי לב. מעניין מה קורה איתה, הא?
מאז התחרויות אנחנו כמעט לא נפגשים, או מדברים. למרות הפעם ההיא עם האלכוהול. אני בכל זאת אשמע מה קורה בחייה, כלומר בחיינו.
"אני חושבת שכאן אין טעם במסכות, אז אני אדבר בשפה יותר יומיומית. אמרתם שפגשתם את ‏הליוס וג'ק, ואתם עדיין לא יודעים למה אתם כאן?"
"פגשנו גם את מייקי," העירה דומינו דול. "ולא, אין לנו מושג."
כאן השיחה התחילה להיות מעניינת, אך אני מניח שחברתי, aka החתול הרגזן השתעממה. היא הניחה את ראשה על גופי והתחילה בסשן נמנומים חזקים רועש, שלא היה מבייש אף אבא שמן, אמריקאי קלישאתי. שלא לדבר ע האופן בו נמנמה, שהעיד על כמה היא אדישה כלפי כל דבר. ובכן, כמעט כל דבר.
~~~~~~~~~~~~~
הגורם למשימתנו בקומה הרביעית התחילה מהליוס, הוא היה לוחם גדול וידוע בצעירותו. יום אחד, כאשר הגיע הליוס למימד לא נודע ובא להציל את אנשי העיירה הנתקפים מידי יום על ידי מפלצות, הליוס כמעט והובס. הוא היה בטוח שזהו סופו, שהוא עומד למות ולהשאיר את אנשי העיירה תחת מתקפתם של המפלצות חסרי הרחמים. אך למזלו, הוא הכיר בנער צעיר שהציל את חייו. הנער היה בעל כישרון מיוחד ללחימה בכלי נשק. שמו היה ג'ק.
הליוס הודה לנער היתום על כך שהציל את חייו ולקח אותו ואת אחותו הקטנה תחת חסותו ללמד אותם את כל מה שהוא יודע. מאז אותו היום הליוס נדד במימדים יחד עם ג'ק ומייקי שבמהרה הפכו להיות מומחים בלחימה בכלי נשק.
אנג'ל המשיכה את סיפורה, "למשך תקופה מסוימת, גם אני נדדתי איתם בעולם. למעשה, למשך למעלה משנה החשבתי אותם ‏כמשפחה שלי. תבינו, כשאת בת למשפחה עשירה יש המון חוקים, ולהורי היו צפיות גבוהות ממני. אבל ‏כל מה שאני רציתי היה ליהנות, לצאת להרפתקאות ולמסעות מטורפים. אתם יודעים, לחיות. ‏ההורים שלי.. לא אהבו את זה, וכשהם הודיעו לי שהם שולחים אותי לפנימייה יוקרתית לבנות ‏ברחתי מהבית. התחזיתי ליתומה והצטרפתי להליוס, ג'ק ומייקי במסעותיהם בעולם. נהניתי מכל ‏רגע, אבל לצערי התקופה הזאת לא נמשכה הרבה זמן. לאחר קצת יותר משנה בחברתם הורי מצאו אותי. ‏הם האשימו את הליוס בחטיפה שלי, והרסו את שמו הטוב. ניסיתי להסביר להם שזו אשמתי, ‏שבכלל אמרתי לו שאני יתומה ושהוא לא ידע כלום, אבל הם לא היו מוכנים להקשיב לי. אני הרסתי בשנה אחת את מה ‏שהליוס השיג בלמעלה משני עשורים. הוא.. מעולם לא סלח לי על זה.." קולה דעך ליבבה ודמעה בודדה זלגה במורד לחייה.
"כמה טרגי." מאדי התעוררה ודיברה, מה שהעיד שהיא הקשיבה כל הזמן.
אנג'ל ניגבה את הדמעה בממחטה לבנה, "מה שמוביל אותי לבעיה שלי. יום ההולדת שלי יחול ‏בקרוב, ואיתו אני מובילה תצוגת אופנה עם קולקציה חדשה שעיצבתי בהשראת הימים ההם. ‏שלחתי הזמנות להליוס, אבל מייקי וג'ק כל הזמן אומרים שלי שהוא לא רוצה לשמוע על זה, או ‏עליי. הליוס חייב להיות בתצוגה. זאת ההזדמנות שלי לתקן את מה שעוללתי לו, ולטהר את שמו."
מאדי קמה ודיברה אל אנג'ל. - "אז מה את רוצה מאיתנו?" היא שאלה אותה בכעס קטן.
היא הביטה בה בצורה מוזרה למשך זמן ארוך, "אני רוצה שתשכנעו אותו לבוא."
"אז את אומרת שהמשימה שלנו היא לנסות לשכנע את הליוס לבוא ליום הולדתך?" שאל תום ופניו הוארו בתקווה.
אנג'ל הנהנה כתשובה.
"אוקי," צחקתי בזלזול, "אם יש משהו שאני לא מתכוונת-". הפסקתי להקשיב לכמה רגעים.
רציתי לתפוס את אנג'ל ולהכות אותה, ברצינות. היא באה מבית עשיר, קיבלה את מה שהיא צריכה, גדלה בארמון שנראה כאילו סינדרלה הקיאה אחרי לילה בילוי עם בת הים הקטנה. ולא רק זה, אלא היא ברחה עוד מהבית? מפה? מהחיים שלה? תסלחו לי אבל בולשיט מוחלט. היא מפונקת במידה לא אפשרית, והיא גם יהירה ומתנשאת. קלישאה מהלכת. אז מה אם היא לא התאימה? זה לא נכון. מבט אחד בה וידעתי שהיא עשירה ומפונקת. ועכשיו היא עוד מבקשת את העזרה שלנו? מגיעה לה כל טיפת בושה יומרנית. וההורים שלה? איך אפשר להאשים אותם? הבן-אדם באמת חטף אותם. (זה מזכיר לי את טוף מאווטאר, הלוא כן?).אך לפני שיכולתי להביע את רגשותיי דומינו דול כבר הסתערה ואמרה שנעשה את זה, כן. זה מה שקורה עכשיו.

Lich לפני 10 שנים ו-2 חודשים
הו, ואו. איקן O:
זאבה~ לפני 10 שנים ו-2 חודשים
בואו נמשיך! קדימה ליצ'ה! קדימה נט! בואו נמשיך!
תַאלְיה~~ לפני 10 שנים ו-2 חודשים
לילי- בית המשימות.
אני חושבת על כריס ומליסה, שהיו בעצם החברים הכי טובים שלי.. חוץ מקרטר. היינו מין חבורה, אבל היא הופרדה.... אוח. זה כזה מעצבן..-
צעקות קטעו את מחשבתי, לרגע חשבתי שאלה כריס ומליסה, ששוב רבים, אבל אז זיהיתי את הקולות ונזכרתי.
"נו באמת! חשבתי שכל זה מאחורינו! אחר כך התנצלתי וגם את, אם אני לא טועה. ועכשיו את מנסה להשוויץ בזה! את יכולה לעלות כל כך על העצבים!! עכשיו אני חוזר במילותיי ונמאס לי ממך!" קרייטוס צעק על מאדי. הם עמדו בפינת הספרייה הריקה והתחילו להתווכח ביניהם עד שמאדי תפסה בחולצתו של קרייטוס ואיימה עליו.
"מה קרה?" שאל אותי קרטר שמעד לצידי.
"מאדי רבה עם עוד מישהו." ענה ג'ון באנחה. הנחתי שזאת לא פעם ראשונה שמאדי רבה פה עם אנשים ועושה מהומה בבית המשימות.

"אתה חושב שהכל מגיע לך, מה?!"
"אה לא, ואת ממש לא חושבת ככה!"
"נמאס לי ממך!"
"לכולנו נמאס ממך!"
"מה יש לך?!"
"מה שאין לך, מוח."
פתאום דארק התפרץ לצעקות-
"מה יש לכם?! למה אתם תמיד מוצאים על מה לריב?! תפסיקו כבר ובואו-"
לפני שהוא סיים את המשפט, כריס נתן לו אגרוף כזה גדול, שהוא נפל על הרצפה, מלא בדם.
רק אחרי שעה קלטנו שהוא מת.
הסתכלתי על כריס, המומה, הוא הסתכל עליי. שכחתי שהוא שונא לאכזב אותי.
מאז לא ראיתי אותו.
עד לפני חודש בערך, שמצאנו אותו בשיחים עם סכין מטבח נעוצה בלבו.
"אז כנראה שאנחנו לא היחידים שסובלים ממנה." חייך אלי קרטר. החזרתי לו חצי חיוך.
"מאדי!" צעקו כולם
"אנחנו מתחילים עם העלייה." אמר דואורדון ונעץ בה מבט מזהיר.

הבית של אנג'ל-
הועברנו אל רחבת דשא עצומה, הכול מסביב נראה מפואר לכאורה. לאחר שיחה קצרה עם אישה בעלת מבט חמור סבר, פגשנו את אנג'ל. "שלום, אני אנג'ל. אני מבינה שאנונימוס שלח אתכם?"
"את אנג'ל?" שאל קרטר. ואז מטח של שאלות נורה לעברה.
"בבקשה!" היא צעקה על מנת להשתיק את כולם.
כן, אנונימוס שלח אותנו. הוא אמר לנו להגיע לכאן בשעה הזאת כדי לעזור בהכנות ליום ההולדת ‏שלך?" דומני דול ענתה לה.
"השנייה, מה שמה- לא נראתה ממש שמחה שבאנו." אמר צ'סטר.
"עלו אליי לדירה, נדבר ואסביר הכול." אמרה אנג'ל והובילה אותנו לדירתה.
כשנכנסו היה וויכוח לא קטן על הספות הבודדות, שמסתבר – לא הספיקו לכולם. התיישבתי על ספה פנויה ואז התחילה המהומה- מאדי דחפה את הורוס וקרטר כדי לתפוס את הספה עד שקרטר תפס בידה של מאדי ועיקם אותה. אחר כך, בא איקן ששבר לו צלחת על הראש, ודואורדון שחסם את דרכו של ג'ון לפי שיתפוס את הספה. לרגע אחד תהיתי את לפנות להם את הספה, אבל אז הם התיישבו על הרצפה במבטים ממורמרים ונעצו מבטים במאדי. הסתכלתי על מאדי ואיקן. אני לא מבינה מה הם רוצים מקרטר..
לאחר כמה זמן, אנג'ל חזרה וסיפרה לנו את הסיפור שלה. על זה שהיא מסוכסכת עם הליוס ושהיא רוצה שהוא יגיע ליום הולדתה. המשימה שלנו הייתה לשכנע את הליוס להגיע ולסלוח לאנג'ל עם מעשי העבר.
לפחות זאת משימה שלא מסכנת חיים..
די אנג'לו לפני 10 שנים ו-2 חודשים

"מי אתם?" שאלה בתקיפות אישה כבת שלושים, מאופרת בכבידה ולבושה בשמלה ונעלי עקב אדומים שגרמו לעורה להיראות מעט חיוור.
"באנו לעזור בהכנות ליום ההולדת של אנג'ל.." השיבה לה דומינו דול.
אנונימוס שלח אתכם?!" אמרה האישה בתדהמה
"כן" השיבה לה דומינו דול, בהיסוס קל.
"גיגלס!!" צעקה האישה, והופיעה לידה ציפור באותה השנייה ממש - ":קשר אותי לאנונימוס!" היא ציוותה עליו, כאילו עשה משהו לא בסדר, והתרחקה לאיטה
לאחר שהלכה, חיכינו זמן מה. המקום שהיינו בו היה מלא בדשא ירוק ומושלם, אז שיחקתי בגבעוליו – מצמיחה גבעול דשא אחד מעל לגובהם האחיד של שאר הגבעולים, ואז מחזירה אותו לגובהו המקורי, כדי לא להרוס את השלמות המסנוורת כמעט של הדשא.
אנג'ל הופיעה. שערה היה בצבע חום מעורפל ולא ברור. שולבו בו עוד גוונים שלא הצלחתי לזהות. עיניה היו בצבע חום כהה, וברור – בניגוד לשיער. את צבע השמלה שלה גם לא הצלחתי לקבוע - היא הייתה בצבע תכלת בהיר כמו השמיים, אך אני לא בטוחה אם זה היה צבעה האמיתי, או שהשמיים פשוט השתקפו בה. השמלה שהיא לבשה הייתה יפה ומעורפלת. כמוה, למעשה.
‏"שלום, אני אנג'ל. אני מבינה שאנונימוס שלח אתכם?"
"בבקשה!", היא הגיבה לאור הדיבורים שהתחילו בתגובה להגעתה, וכזירוז שנענה על שאלתה.
"כן, ‏אנונימוס שלח אותנו. הוא אמר לנו להגיע לכאן בשעה הזאת כדי לעזור בהכנות ליום ההולדת ‏שלך..?", דומינו דול אמרה במהירות.
‏"השנייה, מה-שמה, היא לא נראתה ממש שמחה שבאנו", אמר צ'סטר.
‏"הו, אני חוששת שהיא באמת לא שמחה על כך כלל. תבינו, מוטל עליה לארגן אירוע גדול מאוד, ‏ועל כן היא צריכה פועלים מקצועיים. מבלי להעליב, אתם לא בדיוק נראים כמו פועלים מנוסים." נראה כאילו שהיא הכינה דף תשובות מוכן מראש, אומרת בפסקנות תשובות, ומקרינה רשמיות לכל עבר. - "אבל אולי תרצו לעזור לי בדרך אחרת?"
"איזו סוג של טובה?" שאלה פאן, לפני שמישהו יספיק לשאול במקומה. חששתי מהתשובה.
‏"עלו אליי לדירה ונדבר. אני אסביר הכל."
היא הובילה אותנו לבית שלה. הוא הזכיר לי בית בובות ענקי.
דריה, סוויפט ולילי התיישבו על ספה אחת, קרייטוס, תום וצ'סטר על השנייה. לא ראיתי עוד ספה מהמקום שלי, והתיישבתי על הרצפה, לאחר שכל מי שלא הצליח לתפוס מקום על הספות החליט להתיישב עלי. מולי ישבה מישהי מעט יותר גבוהה ממני, כך שלא ראיתי כלום חוץ מאת גבה.
אנג'ל הופיעה עם מגש לתה והתיישבה על כורסא שהופיעה לפתע.
"אני חושבת ‏שאני חייבת לכם כמה הסברים," אך אני חוששת שקודם עליי לשאול האם יצא לכם ‏לפגוש את הליוס? או את ג'ק או מייקי?"-
‏"פגשנו את שלושתם" השיבה לה מאדי ממקום שהנחתי שהיה עוד ספה.
אם כך, אתם ודאי מבינים למה אני צריכה את עזרתכם" – לא הבנתי, כלל לא, האמת.
‏"בבקשה, האירי את עינינו אמרה נירה בחיקוי המחושבות של אנג'ל.-
‏"אני חושבת שכאן אין טעם במסכות, אז אני אדבר בשפה יותר יומיומית. אמרתם שפגשתם את ‏הליוס וג'ק, ואתם עדיין לא יודעים למה אתם כאן?" השיבה לה אנג'ל, עם פחות רשמיות.
‏"פגשנו גם את מייקי," דייקה אותו דומינו דול, "ולא, אין לנו מושג"
‏"מייקי הייתה קטנה מדי, אני לא חושבת שהיא הבינה מה קרה שם. אבל אתם בטוחים שג'ק והליוס ‏לא סיפרו לכם?"-
"לא סיפרו לנו מה?", אמר ג'ון כתגובה חלופית ללא
"את הסיפור על איך כולנו מכירים. אני אספר לכם עכשיו, אבל אני צריכה ‏שתקשיבו טוב כי זה מאוד קשור למה שאני עומדת לספר לכם. הכול התחיל כשהליוס הגיע לעיירה קטנה במימד ‏כלשהו כדי להביס כמה מפלצות שתקפו מדי יום את ‏התושבים. למרות שהוא היה לוחם גדול, המפלצות סגרו עליו. הוא כבר חשב שהוא עומד ‏למות, אבל פתאום המפלצות התחילו להתמוסס, אחת אחת. ילד יתום אחד, בעל כישרון מדהים ‏ללחימה בכלי נשק, הצליח להביס שבע מפלצות בעזרת חרב מעץ. הליוס, אסיר תודה, הסכים ‏לקחת את הילד ואחותו הקטנה תחת חסותו וללמד אותם את כל מה שהוא יודע. מאז אותו יום, ‏הליוס נדד בעולם ביחד עם ג'ק ומייקי, שבמהרה הפכו למומחים בלחימה בכלי נשק." – היא עצרה, ופאן מילאה את השתיקה הזמנית בשאלה - ‏"רגע, אבל לפני כמה ימים הצלנו את מייקי מדג ענקי שעמד לטרוף אותה. אם היא כל כך מומחית ‏בלחימה בכלי נשק, למה היא לא הביסה אותו בעצמה?" -
"אולי לא היה עליה כלי נשק באותו רגע. אתם ‏יודעים, גם הרמה הכי גבוהה בלחימה בכלי נשק לא תעזור לאף אחד אם אין לו כלי נשק להילחם ‏בו."
‏"למייקי יש את הרמה הכי גבוהה בלחימה בכלי נשק??!" – נדהם תום,
‏"אבל אני לא מבין, איך את קשורה אליהם?" – המשיך צ'סטר-
"אולי במקום לשאול שאלות תתנו לה להמשיך בסיפור?" - דומינו דול התגברה על ההמולה בקול רם.
‏צחקוק קל נשמע ואנג'ל המשיכה, "למשך תקופה מסוימת, גם אני נדדתי איתם בעולם. למעשה, למשך למעלה משנה החשבתי אותם ‏כמשפחה שלי. תבינו, כשאת בת למשפחה עשירה יש המון חוקים, ולהורי היו צפיות גבוהות ממני. אבל ‏כל מה שאני רציתי היה ליהנות, לצאת להרפתקאות ולמסעות מטורפים. אתם יודעים, לחיות. ‏ההורים שלי.. לא אהבו את זה, וכשהם הודיעו לי שהם שולחים אותי לפנימייה יוקרתית לבנות ‏ברחתי מהבית. התחזיתי ליתומה והצטרפתי להליוס, ג'ק ומייקי במסעותיהם בעולם. נהניתי מכל ‏רגע, אבל לצערי התקופה הזאת לא נמשכה הרבה זמן. לאחר קצת יותר משנה בחברתם הורי מצאו אותי. ‏הם האשימו את הליוס בחטיפה שלי, והרסו את שמו הטוב. ניסיתי להסביר להם שזו אשמתי, ‏שבכלל אמרתי לו שאני יתומה ושהוא לא ידע כלום, אבל הם לא היו מוכנים להקשיב לי. אני הרסתי בשנה אחת את מה ‏שהליוס השיג בלמעלה משני עשורים. הוא.. מעולם לא סלח לי על זה.." דמעה בודדה זלגה על לחיה, והיא ‏מיהרה לנגב אותה בממחטה והמשיכה "מה שמוביל אותי לבעיה שלי. יום ההולדת שלי יחול ‏בקרוב, ואיתו אני מובילה תצוגת אופנה עם קולקציה חדשה שעיצבתי בהשראת הימים ההם. ‏שלחתי הזמנות להליוס, אבל מייקי וג'ק כל הזמן אומרים שלי שהוא לא רוצה לשמוע על זה, או ‏עליי. הליוס חייב להיות בתצוגה. זאת ההזדמנות שלי לתקן את מה שעוללתי לו, ולטהר את שמו."
נשמעה שתיקה.
"אז.. מה את רוצה מאתנו?" - מאדי שברה את השתיקה.
"אני רוצה שתשכנעו אותו לבוא"
אקו לפני 10 שנים ו-1 חודשים
(שאאלום, לעדכון קל אני מצייר עכשיו את ג'ון והוא נראה אחלה בטירוף, ברגע שאבין איך אני מעביר אותו למחשב (אחרי שכל התוכנות שלי נמחקו בפרמוט) תהיה לי סופסוף תמונה. אה, אני לא טיפוס של העתק הדבק אז תיאלצו לסבול קצת פחות קריאה.)
כבר ברגע שהופענו הבנתי שמשהו פה מסריח- דשא קצוץ, בניינים נוצצים, מכוניות? שום דבר טוב לא יצא מכאן. העניינים רק הידרדרו כשאנג'ל הגיעה, לבושה במיטב הבגדים שאני לא יודע איך קוראים ולו לאחד מהם, אחרי שיצאתי מהיערות ומהקרבות האכזריים, להיות בלא סתם עיר מודרנית, אלא עיר מודרנית נוצצת, היה פשוט מגוחך.
נגררתי ל.. טירה שלה, חושב שאבלה את הימים הקרובים בהכנות ליומולדת עם תצוגת אופנה של דמות וירטואלית שאני מפקפק בתבונה המלאכותית שלה. אני לא נוראי בלהעמיד פנים שאני לא סובל ודווקא מתעניין בדברים כאלה, אבל באופן מוזר העדפתי להילחם במשהו מאשר לעסוק בהכנות למסיבה.
אולי הייתי מתפלא פעם מהטירה שלה, אבל היא לא הייתה נוצצת בהרבה מבית המשימות וכבר ראיתי דברים בחיי. מה שכן רציתי היה פשוט לנוח עד שהכול ייגמר, כי בחיי שלא ידעתי מה לעשות עם עצמי בסיטואציה כזו.
הגענו לחדר עם כמה ספות וקיבלתי את הרושם שפה אנג'ל עומדת להסביר לנו מה יקרה, אז פניתי לעבר ספה אחת כשפתאום דאורדון חסם את הדרך שלי ושילב את ידיו
"מצטערת, מתבודד," אמרה מאדי שהופיעה מאחורי בחיוך שיכולתי לתאר רק כמעצבן, היא דחפה אותי והתיישבה על הספה "אבל דואורדון ואני עברנו הרבה בקומה הקודמת, אני בטוחה שתחליט להתחשב."
לא איכפת לי כמה פעמים היא כמעט מתה, שום דבר לא מצדיק התנהגות כזו. אפשר לחשוב שמפגש קרוב למוות יכול לשנות את סדרי העדיפויות שלה בחיים, במיוחד לגבי דבר פשוט כמו ישיבה על ספה. נאבקתי בדחף לחנוק אותה והסתפקתי בלהעיף מבט זועף, אני לא רוצה להגיע לרשימה השחורה של מאדי. אנשים כאלה פשוט מחפשים מריבה ואני לא אספק לה אותה.
התחלתי לפקפק ברעיון שאי פעם אתיידד עם מאדי, למרות שמשום מה עכשיו היא בסדר עם דאורדון, אבל במשהו אחד היא צדקה- אני צריך להשיג חברים.
נטוטו לפני 10 שנים ו-1 חודשים
הלכנו באחו לכיוון הבקתה של הליוס. נראה שלרוב הקבוצה יש היום מצב רוח טוב. מכל עבר שמעתי שיחות עליזות על רקע קולות העשב הנרמס מתחת לרגלינו והרוח הנושבת. מקטעי השיחה הבודדים שהגיעו לאוזניי הבנתי שהם שמחים על המשימה הקלה שלנו. באופן קצת יוצא דופן, לא דיברתי מאז שיצאנו מדירתה של אנג'ל. הייתי שקועה במחשבות על המשימה שלנו, ובדאגה. איבדנו יותר מדי אנשים עד עכשיו, וזה רק המימד הראשון.
תום הלך קצת לפניי ודיבר עם פאן. כעבור כמה שניות נראה שהשיחה נגמרה. פאן עברה לדבר עם מישהו אחר, ותום חיפש עוד מישהו לדבר איתו. הוא הביט רגע לאחור, ומבטו נח עליי. הרמתי את מבטי בסקרנות וצפיתי בו מאט את צעדיו.
"היי" הוא אמר.
"היי תום" אמרתי, קולי אינו מסתיר את הדאגה שבלבי.
הוא היסס לרגע, ואז שאל בהתלהבות "איזו משימה קלה קיבלנו הפעם, הא?"
"המממ.." השבתי, מעלה בראשי דברים שעלולים להשתבש. משהו חייב להשתבש.
"את לא מסכימה?" הוא הרים גבה בהפתעה, כאילו זו לא התשובה לה ציפה.
"לא נראלי.. יש לי תחושה שזה עומד להסתבך." אמרתי. לא יכול להיות שבקומה הרביעית תהיה משימה קלה. זאת הקומה האחרונה לפני.. לפני...
הגענו לבקתה, ויש זיהיתי שמשהו לא בסדר. הכול נראה כרגיל חוץ מ...
"איפה הליוס?" שאל איקן.
אוי לא.
כמה מלמולים עצבניים נשמעו מסביב. הנה הלכה המשימה הקלה שלנו. לא הבנתי מילה ממה שהם אומרים, כמובן, אבל חשדתי שגם להם אין מושג מה קורה פה. אני יודעת, אני כזאת גאונה.
"אולי הוא בפנים או משהו?" הצעתי בתקווה. הוא לא חייב לשבת בחוץ כל הזמן, נכון? זה לא אומר שזה מתחיל להסתבך... נכון?
"הוא בטח באזור. בואו נתפצל ונחפש אותו, ככה זה ילך יותר מהר." אמר ג'ון.
"רעיון טוב" מלמלתי. אני לא בטוחה ששמעו אותי, בגלל שכולם התחילו לדבר אחד עם השני ולקבוע עם מי ילכו לחפש את הליוס. פניתי לתום, שעדיין עמד לידי, גבותי מורמות בשאלה. הוא חייך אליי בתשובה והנהן. החזרתי לו חיוך.
"אנחנו נלך לבדוק מאחור," הכרזתי "אם אתם מוצאים את הליוס תשלחו הודעה, כמו שעשינו אז עם מייקי."
אני ותום התחלנו להקיף את הבקתה. בעודנו הולכים - זה לקח קצת זמן, הבקתה הזאת גדולה משחשבתי - דיברנו קצת בינינו. תום ממש נחמד. אני זוכרת את הערב ההוא, כשהבאתי את מייקי לבית המשימות וביקשתי מכולם לספר על עצמם. אני זוכרת שהוא הציג את עצמו כאדם סגור, ואמר שהוא רוצה לשנות את עצמו במשחק. טוב, כנראה שהולך לו ממש לא רע, כי האדם שמדבר איתי עכשיו ממש לא סגור. כשדיברתי איתו לא יכולתי שלא לחייך קצת. המשחק הזה אולי 'לקח' את החיים שלנו, ואולי אנחנו כלואים כאן, אבל הוא גם נותן לנו הזדמנות להשתנות - ולהיות מי שאנחנו רוצים להיות. איפה עוד נוכל לקבל הזדמנות כזאת?
שיחתנו נקטעה כשתום לחש בפתאומיות "דומינו!" ומשך אותי אחורה, אל מאחורי אחד הקירות. הבטתי בו בשאלה, והוא החווה בראשו לשמאל. הצצתי מעבר לקיר ונחשו את מי ראיתי? הליוס!
"תשלח הודעה לכולם!" אמרתי לתום בעודי מנסה לראות יותר טוב מה קורה שם. נראה שהליוס מדבר עם מישהו.. אבל לא הצלחתי לראות מי..
"מי אלה?" שאל תום.
"אני לא מצליחה לראות!" אמרתי בייאוש, ותום מיהר להשתיק אותי.
"את עושה יותר מדי רעש! מה שחשוב זה שאנחנו יכולים לשמוע אותם, לא לראות!" הוא לחש.
"למה אתם לוחשים?" לחישה נשמעה מאחורינו, והקפיצה את שנינו. הסתובבתי וראיתי את כולם עומדים שם, ומסתכלים עלינו בשעשוע. מבט אחד במאדי הבהיר לי שהיא זו שלחשה. עשיתי לה פרצוף ולחשתי לעברה בכעס "אני שמחה שאת נהנית."
מאדי פתחה את פיה כדי להגיד משהו, אבל איקן קטע אותה לפני שהיא הספיקה "את מוכנה רק להסביר לנו מה קורה פה?"
"ששששש!!" תום ואני השתקנו אותו בלחץ.
"הליוס מדבר עם כמה אנשים שם, אנחנו רוצים לשמוע!" לחשתי, והסתובבתי בחזרה לקיר.
בינתיים, הליוס והבחורים המשיכו לדבר.
"אז אתה בפנים?" שאל קול לא מוכר.
"אני צריך לחשוב על זה" הליוס השיב.
"זאת הזדמנות של פעם בחיים - כנראה ההזדמנות היחידה שתהיה לך להיפטר ממנה. זו הפעם הראשונה שמכניסים אנשים רגילים ליום ההולדת של אנג'ל." קול נוסף ניסה לשכנע אותו.
"אמרתי לכם שאני אחשוב על זה" הליוס חזר על דבריו בזעף.
"איך שאתה רוצה, איש זקן - " הקול הראשון התחיל להגיד, אבל הוא נקטע.
"אם עוד פעם אחת תקרא לי איש זקן.." אמר הליוס בזעם.
"אני לא" השיב הקול, שמשום מה נשמע עכשיו הרבה יותר גבוה.
"הסתלקו!" קרא הליוס, וכעבור כמה שניות שלושה בחורים לבושים בבגדים שחורים חלפו על פנינו. אני לא חושבת שהם הבחינו בנו.
"אתם יכולים לבוא עכשיו" הליוס קרא בקול.
הבטתי בשאר בלחץ ולחשתי "חושבים שהוא מתכוון אלינו?"
Lich לפני 10 שנים ו-1 חודשים
"למה אתם לוחשים?" הפטרתי חיוך לדומינו דול ותום שנראה כי שיחקו את עצמם בלשים קטנים וכושלים. הם עמדו בצידו השמאלי של הבקתה והשתופפו מאחורי קיר הקרשים בעודם מתווכחים ביניהם כמו שני ילדים קטנים ומנסים להשתיק אחד את השנייה. כשהם הבחינו בי הם קפצו מבהלה ומיהרו לשלוח לעברי מבטים כועסים, "אני שמחה שנהנית." דומינו דול סיננה בכעס.
הבטתי בה כמה שניות. דומינו דול מעולם לא התנהגה אלי ככה, הנחתי שהיא עדיין "בריב" איתי אחרי כל הדברים שהיא גילתה על מאדליין קלארק בזמן שהיא חשבה עליה ההפך. אבל ידעתי שהיא עדיין תישאר האחות המשוגעת ואוהבת על אף הניסיון המוצלח שלה להמשיך לכעוס עלי.
פתחתי את פי לדבר שוב, אבל איקן מיהר לקטוע אותי. "את מוכנה רק להסביר לנו מה קורה פה?"
"שששש!!" הם השתיקו אותו בלחץ. "הליוס מדבר שם עם כמה אנשים, אנחנו רוצים לשמוע."
כולם השתתקו בתדהמה ונצמדו לקיר הקרשים של הבקתה. השתופפתי מאחורי תום, הליוס עמד שם, נשען כקשיש על מקל העץ הארוך שלו ודיבר עם קבוצה קטנה של גברים מאיימים למראה.
"אז אתה בפנים?" שאל גבר בעל עיניים צרות ושחורות כפחם, הוא שילב את ידיו בהיסח דעת וחיכה לתשובתו של הליוס.
"אני צריך לחשוב על זה." השיב הליוס חרש.
"זאת הזדמנות של פעם בחיים - כנראה ההזדמנות היחידה שתהיה לך להיפטר ממנה. זו הפעם הראשונה שמכניסים אנשים רגילים ליום ההולדת של אנג'ל." אמר קל נוסף.
"אמרתי לך שאני אחשוב על זה." ענה הליוס בזעף.
"איך שאתה רוצה, איש זקן-"
"אם עוד פעם אחת תקרא לי איש זקן..." הזהיר והחווה לעבר אחד הגברים באיום.
"אני לא-"
"תסתלקו!" קרא הליוס בהינף יד ורטן לעצמו.
שלושה הגברים פנו ללכת. דומינו דול, תום ואני נצמדנו במהירות על הקיר יחד עם שאר השחקנים.
הוצאתי חץ מאשפת חיצים ומתחתי אותו על המיתר, ממתינה לרגע שבו אצליח לכוון לראשו של אחד הגברים המתנקשים.
"לא," גופו של איקן חסם את שדה ראייתי. "אל תעשי את זה."
נעצתי בו את מבטי ולאחר מכן צעדתי קדימה, "הדרך הכי טובה לסיים עם המשימה הזאת," קולי היה יציב וחדגוני, מתחתי פעם נוספת את החץ על פני מיתר הקשת אבל אז יד התהדקה סביב זרועי. "מאדי, תפסיקי." אמר דואורדון ולקח מידי את החץ והקשת, הוא השליך אותם על הקרקע והם התפוגגו כרסיסים.
שמטתי כתפיים ונשפתי בכעס. שלושת הגברים הציעו להליוס להתנקש באנג'ל, אם הליוס יסכים לכך ולא נצליח לשכנע אותו לסלוח נפסיד במשימה ולא נעלה קומה. לא ידעתי מה עלול לקרות במקרה שכזה, ייתכן שאנונימוס יהרוג את כולנו - אולי אפילו ישאיר אותנו בקומה הרביעית לנצח ולעולם לא נזכה לצאת מהמשחק הזה. הייתי חייבת לעשות משהו לפני שמסיבת יום ההולדת של אנג'ל תתחיל. הליוס הוא חתיכת זקן עקשן, הוא ללא ספק יסכים להצעתם של המתנקשים.
"אתם יכולים לבוא עכשיו." לפתע קרא הליוס ברוגע.
--------------
"אתה לא באמת מתכוון לעשות את זה, נכון?" שאלה נירה את הליוס שישב על כיסא עץ מתנדנד וידיו הרזות נחו על בטנו.
"אני צריך לחשוב על כך."
"אין מה לחשוב פה," אמר איקן בתקיפות. "אל תעשה את הטעות שאנג'ל עשתה, מה שהיה בעבר כבר לא משתווה להווה."
"מה שהיה בעבר עדיין רודף את ההווה." אמר.
"אתה רוצה להפוך לרוצח?" שאלה סוויפט ושילבה את ידה.
"מאז ומתמיד הייתי נחשב כרוצח, נערתי." הליוס התמתח בכיסאו, "כל המפלצות שקטלתי, כל הפושעים שהרגתי, כולם-"
"כולם יצורים שהגיע להם למות," קטעה אותו דומינו דול, "זה כלל לא משתווה לנערה צעירה שעשתה טעות בילדותה."
"מדוע כל כך חשוב לכם להציל את הנערה?" שאל הליוס, הוא צמצם את מבטו בחשד והזדקף בכיסאו.
השמעתי צחוק קצר וחשקתי שיניים, "לאף אחד מאיתנו לא אכפת מהפרוצה המתנשאת," השבתי בזעף. "אנחנו רוצים לעבור את המשימה המחורבנת ולעלות קומה. מצידי תהרוג אותה ותזרוק את גופתה לזאבים הווירטואליים רק אחרי שנעלה לקומה החמישית."
עיניה של דומינו דול כמעט ויצאו מחוריהן.
"משימה," אמר הליוס, הוא מישש את רקתו ומבט של הבנה התפשט על פניו. "עכשיו אני מבין מדוע היה חשוב לכם שאסלח לאנג'ל."
"לא אכפת לי עד כמה אתה שונא את אנג'ל. לא אכפת לאף אחד מאיתנו שהיא הרסה את שמך הטוב," התקרבתי לעברו וריכזתי כדורי אש בידי, הזעם שחוויתי מימי המשחק מעולם לא השתווה לזעם שתקף אותי באותו הרגע. הייתי כל כך נחושה להצליח במשימה הזאת גם זה היה לאיים על זקן תמים. "אתה במילא חתיכת זקן מצומק שאת שארית חייו יבלה על כיסא עץ עלוב בבקתת עץ רעועה, המוות שלה לא ייתן לך שום דבר." קולי נטף בוז.
פניו של הליוס התקשחו ועיניו התכולות הפכו לגושי קרח, הוא קימץ את ידו השמאלית לאגרוף עד ששרירים בלטו מתוך עורו הדקיק. "חוסר הטאקט שלך עוד יהרוג אותך יום אחד." סינן הליוס מבין שפתיו.
"בדיוק כמו שהעקשנות שלך, תהרוג אותך יום אחד." כדורי האש מידי העיפו ניצוצות לכל עבר בקול פקיעה חלוש.
הליוס לא נרתע לנוכח כדורי האש, הוא רק הרים את אצבעו וכיוון אותה לעבר גרוני, בתנועה אחת קטנה מלמטה ומעלה הבחנתי בניצוצות קסם סביב. לרגע אחד הרגשתי דקירה קטנה בגרוני, ולאחר כשנייה הזדקפתי בצווחה קצרה. עיני התגלגלו בארובותיהן ופי נפער, כדורי האש בידי נכבו בפתאומיות, צנחתי על ברכיי ולפתי את גרוני מכאב.
"רמה שלושים ושתיים בקסם.." מלמלה דומינו דול. "קללת החנק... שיט, ת-תפסיק! הליוס, תפסיק את זה!"
"מאדי!" צעקו איקן ודואורדון ביחד. איקן תפס בכתפי וניער אותם, "מאדי, תנשמי!"
הכאב היה כל כך חזק באופן כזה שכמעט והייתי מוציאה סכין ציידים ותוקעת אותו בבטני על מנת לגמור עם סבל הזוועתי הזה. לא הצלחתי לשאוף אוויר מראותיי, חשתי כמו בחבל נכרך סביב לגרוני וקוטל את נשמתי. דומינו דול צרחה משהו על הליוס ולאחר מכן נתנה לו אגרוף בפרצוף, ראיתי איך איקן נאבק בדחף לא לצחוק. הליוס הדף את דומינו דול בשימוש ביסוד האוויר, הופתעתי עד כמה היא העזה להגיע עם זה. וכאשר כבר הייתי על סף המוות – הכאב פסק בפתאומיות. נשמתי בחדות את האוויר ונשפתי אותו בהקלה, איקן חיבק את כתפי הרועדות. הצצתי מעבר לכתפו והבטתי בהליוס, מבטו מזהיר ומשועשע בו זמנית.
אני עוד אנקום בזקן המזורגג הזה.



(טוב, אז כפי שאתם רואים האיומים של מאדי לא יעזרו לכם לשכנע את הליוס לא להתנקש באנג'ל. אז, כמו שכתבנו בהודעה שנשלחה לכל אחד מכם בפרטי – כל אחד יכתוב פסקה שבה הוא משכנע את הליוס למה אסור לו להתנקש באנג'ל. את הפסקה כמובן אתם מכללים בתור שיחתכם עם הליוס. בהצלחה!)

**********אה, כן, ולשלוח בבקשה את התגובה לפני שאתם מעלים אותה!**********
מנהלות מימד 72 לפני 10 שנים ו-1 חודשים
לשלוח לנו את התגובה לפני אתם מעלים אותה, לא לשכוח!!!!!!
Stingray לפני 10 שנים ו-1 חודשים
מליסה: בית המשימות- מצטרפת חדשה.
זה משחק נורא.
משחק יפה נורא. משחק מפחיד נורא. מסקרן נורא, מוזר נורא, מגניב נורא.
כן, כן. זה לא תקין לשים "נורא" אחרי תואר, אבל דקדוק לא יהרוס לי אמצעי אומנותי מעפן.

מלבד חוסר כישרון בתקינות השפה, אני גם חסרת כישרון במשחקי מחשב למיניהם. הנה רשימה של ששת הכישלונות האחרונים שלי:
דארק - בקומה הראשונה הצעתי שנתפצל כדי לכסות יותר שטח. לא התייחסתי לקומה ברצינות. הסתובבתי ביער להנאתי בהנחה שהשאר כבר יסתדרו. עדיין תהיתי לעצמי אם הם לא דמויות משחק בעצם ואם כל עניין המוות מהסרת המשקפיים הוא המצאה. זה יכול להיות שדרוג ממש מעניין למשחק, ויכול להיות שאני סתם אהבלה שלא מצליחה להתנתק. שמעתי צעקה. חשבתי שזה ילדותי לעבוד עלינו כאילו הסנאים והארנבים ביער הזה באמת מהווים סכנה למישהו. אוי לא! נשפתי בסביון וחלק ממנו נכנס לי לעין! התעלמתי.
לילה - אחרי כמה צעקות הלכתי לראות מה כבר קרה למפונק הקטן. אולי איזה סנאי פזל אליו עקום. פילסתי את דרכי בין העצים, כדי להציל את הסנאי הפוזל או כל יצור מסכן אחר שצריך לסבול את הצרחות האלה. גבעה הפרידה ביני לבין הצועק. אני לא מחבבת גבעות. כמעט והתעלמתי שוב. הסתובבתי לכיוון ההפוך כשצעקה שונה עצרה אותי. זו הייתה לילה, שחקנית רצינית מדי. אין מצב שהיא עובדת עליי. טיפסתי - בקושי רב! - על הגבעונת. הצצתי מעליה, וראיתי זאב או שניים שמנסים לטעום את היד של לילה. לפני שהספקתי להגיב הם הפילו אותה. כשהם יסיימו איתה, הם יחפשו עוד חטיף. אולי איזו ג'ינג'ית פיקנטית. ירדתי מהגבעה והמשכתי בדרך. יריתי בסנאי מזורגג.
אנני - יצאנו כולנו להציל את מייקי הנודניקית. אולי אחים קטנים הם תמיד נודניקים, או שאולי אני מפלה אחים קטנים לרעה בגלל האח הקטן האישי שלי? בעודי תוהה איך צריך לקרוא לזרם שמפלה לטובה אחים גדולים (בכוריזם?) נטשתי את משמרתי על הגה הספינה חובב הימינה. הייתי אמורה לשמור אותו ישר. סובבתי אותו בפנייה חדה שמאלה. חדה מדי, כי אנני עפה הצידה ופספסה את הדג הענק. כשאנני עמדה קרוב מדי למעקה, הדג קפץ ספציפית עליה כנקמה אישית.
לוסיאנה - כשהדג קפץ על הספינה בלהט לחסל את אנני, כל הספינה נטתה הצידה. לוסיאנה, שחיפשה אנשי צוות אמיצים וטיפשים מספיק כדי לעזור לנו נפלה מעבר למעקה. מדהים שאנשי הצוות היו טיפשים מספיק כדי לשוט בספינה עם הגה מקולקל אבל לא טיפשים מספיק לעזור לנו.
גריי - בכל קבוצה יש את ה"זוג". אלה שברור שיסיימו ביחד. צדקנו. לוסיאנה וגריי באמת סיימו ביחד. עמוק עמוק בים, אחרי שהרומנטיקן האידיוט קפץ להציל אותה.
רוג'ר - אפשר לומר שבקומה השלישית מצאנו את ג'ק די מהר. רצנו הישר אל תוך מארב שלו לרוזן. למען שמנו הטוב, אמרתי שזה היה בכוונה למצוא אותו. זה ממש לא היה, כי אם כן היינו מניחים שהוא ירצה לבחון את נאמנותנו במבצע מיותר. הסתערנו, בערך, על הטירה של הרוזן. אני הייתי עסוקה בהתגנבות במעלה הצריח. המטרה שלי הייתה למצוא איזה חפץ מיוחד, אבל שקעתי במחשבות. מה קורה אם לא מקבלים את המשימה? מחזירים אותך לבית המשימות עד שתסכים לבצע את המשימה? או שהעלילה במשחק מתוכננת כך שכשמסרבים למשימה מתרחשת תפנית שמכריחה אותך לקבל את המשימה? הגעתי למשרד של הרוזן די בקלות, כל השומרים הוזעקו למטה כדי לעזור בקרב. למזלי בימי הביניים לא המציאו את הפלדלת. לקחתי תנופה במסדרון ובעטתי בדלת כמה פעמים. בסוף היא נפתחה. חיטוט קל במגירות ומצאתי את מה שג'ק ביקש. הפכתי את כל השולחן ולקחתי כמה דברים מסקרנים אחרים כדי שהרוזן לא יחשוב שמטרת כל המבצע הזה הייתה קופת עץ מעפנה. סתם סתם, כדי שלא יעלה על מזימתו הנעלה של ג'ק או מה שזה לא יהיה שעובר במוח של ג'ק. לרגע שקלתי ללכת. לא לעשות את המשימה. תמיד הייתי הטיפוס הסטלן שמעדיף ללכת (לאט מאוד) אחרי פרפרים ביער מאשר להסתכן במרדפים נועזים. הרגע הזה הספיק כדי לסטות מהתוכנית המקורית ולצאת מהכניסה (כזאת אני, מרדנית משהו). יצאתי ישר לתוך קרב של רוג'ר בשני שומרים. דעתו הוסחה והם תפסו אותו. אה, וגם אותי. בתא הוא החליט להיות חכם מדי ולנסות לברוח. זה הסתיים בהוצאה להורג ובהרבה מבטי אשמה כלפיי. אופסי.
מליסה - כן, הדמות שלי בכבודי ובעצמי. קאנה וכריס מתו מהסרת המשקפיים. אצל כריס זה לא היה נורא. מבט מוזר, הבהוב והוא נעלם. קאנה לעומת זאת העירה אותי באמצע הלילה. התחברנו מלכתחילה בגלל שהחדרים שלנו היו אחד מול השני. היא סיפרה לי שהיא ראתה בחלום שולחן מנתחים ורופאים מסביבה, וכשהיא קמה מהמיטה היא עדיין הרגישה משטח כנגד הגב שלה, כאילו בחיים האמיתיים היא באמת נמצאת שם. אמרתי לה שלדעתי היא פשוט לא התעוררה לגמרי מהחלום. כמו שלפעמים שוכבים במיטה ופתאום מרגישים שהיא ממריאה למעלה, או נעה קדימה ובולמת בפתאומיות. היד שלה הבליחה והיא קרסה, על כל הדברים שלי יש לציין, כאילו היא מאבדת שליטה על הדמות שלה. רכנתי אליה כדי לעזור לה, אבל היא הבהבה ונעלמה. התרחקתי. עמדתי ככה עד שהשמש זרחה, וזה הזמן הכי ארוך שעמדתי אי פעם. התנערתי מהמחשבה. לא יכול להיות שזה הזמן הכי ארוך שעמדתי אי פעם, כי אני לא באמת עומדת. זה משחק. אני לא 'מליסה'. אני מרי. מליסה היא דמות במחשב, מישהי אחרת. כבר פיתחתי תיאורייה שלמה כדי להרגיע את המחשבות שלי על אנונימוס. כמו שבחלומות החלק שאחראי על תחושת הזמן שלנו מתערער כך גם במשחק הזה. המשקפיים יכולים לשלוח זרמים כאלה ואחרים למוח, אז למה לא לעשות דבר כזה? למרות שזה לא אמיתי, המיתות מזעזעות אותי. אלה שחקנים שנקשרתי אליהם, וקשה לי לראות אותם מתים ונעלמים. אז רצתי החוצה אל היער של הקומה השלישית. הייתי רוצה לתאר ריצה דרמטית בלילה חסר ירח, אבל זו הייתה סתם שוטטות מעפנה בבוקר. חשבתי כל כך הרבה שכבר לא זכרתי על מה חשבתי בהתחלה. אני זוכרת שחשבתי על התוכים שהיו לי עד כיתה ו' כשהראש שלי נמשך אחורה בחדות. נער תפס ברעמה הג'ינג'ית שלי וקירב סכין לצווארי. נשפתי כדי להעיף את השיער מהפרצוף שלי (דמות לא אמיתית והכל, אבל השיער שלה בכל זאת מתבלגן בשינה). המבט שלי ושל הנער התבהר באחת. מליסה. ג'ימי. הוא הוריד את הסכין. לא זיהיתי אותך עם הבגדים האלה והשיער. אמרתי לו שאני כאן כי אני לא רוצה לחזור לבית המשימות. הוא עטה על עצמו פרצוף רשמי ואמר שעליי להוכיח את נאמנותי אחרי התקיפה הקודמת שהשתתפתי בה. זה תקף לגבי כל ה'חבורה שלי'. הסברתי לו שה'חבורה שלי' לא כאן. הוא השפיל מבט, לא הסבירו לו מה לעשות הלאה כנראה. את יכולה לתת לנו את הטבעת של הרוזן, הוא אומר. הרמתי את היד והבחנתי בטבעת שלקחתי ביום שתקפנו את הטירה. משכתי בכתפיי. לא אכפת לי. ככה הרסתי את מליסה.

זה בוקר היום השלישי שלי במחנה של ג'ק ונמאס לי. נמאס לי לשאול כל דבר כי השארתי את כל הציוד בבית המשימות, נמאס לי מהמבטים והכי נמאס לי מעצמי שעזבתי את קרטר ולילי. שולחים אותי למטה לאסוף פירות יער עם עוד כמה נערים. מהר מאוד אני נוטשת אותם וחוזרת לבית המשימות.
"חזרתי!" אני צועקת למבואה. היא לא עונה לי. מבואה סנובית. אני עולה למעלה כדי לחפש את קרטר ולילי וכדי לאחסן את כל החפצים שלי בתפריט כמו ששחקנית שפויה הייתה עושה. אני עוברת בכל החדרים, מאחסנת הכל ועוברת שוב בכל החדרים. לא קרטר, לא לילי ולא פתק או הודעה.
אה רגע, יש דף במכונת הכתיבה.
אני ניגשת אל המכונה ומה אני רואה אם לא מסר מידידי הטוב אנונימוס.

שלום מליסה,
קרטר, לילי ואת היחידים ששרדו מבית המשימות שלכם. מכיוון שאינכם יכולים להמשיך את המסע לבדכם, קרטר ולילי נשלחו לבית המשימות troop12, שם הם פגשו ב14 שחקנים ששרדו את כל הקומות עד עכשיו. מעברך לבית המשימות הנ"ל יתרחש בעוד כמה דקות.
בהצלחה בהמשך, אנונימוס.

תַאלְיה~~ לפני 10 שנים ו-1 חודשים
הלכנו לחפש את הליוס.
הוא לא היה בבקתה שלו, ולכן התפצלנו, הלכתי ביחד עם קרטר וחיפשנו את הליוס, היתה לי תחושה שהכל עוד הולך להסתבך.
מצאנו אותו מאחורי הבקתה, מדבר עם כמה אנשים. הם דיברו על- התנקשות? באנג'ל? אוי נו, ידעתי שזה יסתבך.
אחרי שהם הלכו שמענו את הליוס קורא- "אתם יכולים לבוא עכשיו". לזקן הזה יש עיניים בגב.
נירה פנתה אל הליוס, שישב על כיסא עץ מתנדנד.
"אתה לא באמת מתכוון לעשות את זה, נכון?"
"אני צריך לחשוב על כך."
אוי לא. בסוף הוא יהרוג אותה, ומה ייקרה? אני לא ממש רוצה לדעת..
"אין מה לחשוב פה," אמר איקן. "אל תעשה את הטעות שאנג'ל עשתה, מה שהיה בעבר כבר לא משתווה להווה."
"מה שהיה בעבר עדיין רודף את ההווה." אמר.
"אתה רוצה להפוך לרוצח?" שאלה סוויפט בשילוב ידיים.
"מאז ומתמיד הייתי נחשב כרוצח, נערתי. כל המפלצות שקטלתי, כל הפושעים שהרגתי, כולם- "
נו באמת, ברור שהוא סתם אומר את זה כדי שהטיעון שלו יהיה טוב.
"כולם יצורים שהגיע להם למות," קטעה אותו דומינו דול, "זה כלל לא משתווה לנערה צעירה שעשתה טעות בילדותה."
"מדוע כל כך חשוב לכם להציל את הנערה?" שאל הליוס.
התחשק לי לבוא ולהרביץ לו, הוא יודע למה! אבל לא יכלתי, אני לא מאדי ולא רציתי להשאיר על כולם כזה רושם ראשוני.
מאדי צחקה, "לאף אחד מאיתנו לא אכפת מהפרוצה המתנשאת, אנחנו רוצים לעבור את המשימה המחורבנת ולעלות קומה. מצידי תהרוג אותה ותזרוק את גופתה לזאבים הווירטואליים רק אחרי שנעלה לקומה החמישית."
"משימה, עכשיו אני מבין מדוע היה חשוב לכם שאסלח לאנג'ל."
"לא אכפת לי עד כמה אתה שונא את אנג'ל. לא אכפת לאף אחד מאיתנו שהיא הרסה את שמך הטוב," מאדי התקרבה אליו וריכזה כדורי אש בידיה, "אתה במילא חתיכת זקן מצומק שאת שארית חייו יבלה על כיסא עץ עלוב בבקתת עץ רעועה, המוות שלה לא ייתן לך שום דבר." עכשיו היא כבר עברה את הגבול.
פניו של הליוס התקשחו. "חוסר הטאקט שלך עוד יהרוג אותך יום אחד."
"בדיוק כמו שהעקשנות שלך, תהרוג אותך יום אחד."
הליוס הרים את אצבעו וכיוון אותה לעבר גרונה של מאדי, בתנועה אחת קטנה מלמטה ומעלה, עם ניצוצות קסם סביב. כדורי האש בידיה נכבו בפתאומיות, היא צנחה על ברכיה ולפתה את גרונה מכאב.
אוי, נכון שאני לא מתה עליה, אבל בכל זאת- היא עדיין מישהי עם רגשות והכל..
דומינו דול הבינה את העניין. "רמה שלושים ושתיים בקסם..קללת החנק... שיט, ת-תפסיק! הליוס, תפסיק את זה!"
"מאדי!" צעקו איקן ודואורדון. איקן תפס בכתפיה "מאדי, תנשמי!"
מישהו חייב לנסות לדבר אל הליוס. לקחתי נשימה עמוקה והתחלתי לדבר,
"הליוס, בבקשה! אנחנו חייבים לעבור את השלב! אני חייבת! בבקשה!" התחלתי לבכות, "אני חייבת לחזור הביתה! יש לי בבית הורים חולים ושלושה אחים קטנים שאין מי שיטפל בהם! אני חייבת להגיע אליהם, לעזור להם.."
לפתע שמתי לב שכולם מסתכלים עליי. מחיתי את הדמעות בשרוולי ואמרתי בקול רועד, "אני בטוחה שיש עוד המון פה שגם צריכים להגיע הביתה, שגם צריכים להיות אחראיים על אחים, הורים, דודים, סבים.... אני לא מכירה פה את כולם, אני לאיודעת מה המצב בבית של אף אחד, אבל אני יודעת, לדוגמא, שקרטר הוא בן יחיד, ואמא שלו נהרגה. אני לא יודעת יותר מזה אבל- היית רוצה לגרום לכך שלאבא שלו, שאיבד את אשתו, ימות גם בנו היחיד? אז בבקשה, בבקשה ממך, תחשוב קצת מהצד של אנג'ל, תתחשב בה, ותגלה שזה בסדר לסלוח.." אתה חשוב לה, ואני יודעת שהיא חשובה לך, כי אם היא לא היתה חשובה לך- לא היית חושב עליה אפילו. אנשים עושים טעויות בחיים, גם אני וגם אתה וגם כולם פה, היא טעתה ובגלל זה אתה רוצה להרוג אותה?"
כולם עדיין שתקו, אז המשכתי,
"בבית המשימות הקודם שלי היתה מישהי, שעשתה המון טעויות, שעלו במוות של שחקנים, לדוגמא- בקומה השניה, עם מייקי, היא הטתה את הסירה הצידה, כך שהדג בלע שחקנית, עוד אחת נפלה, ועוד אחת קפץ להציל אותה. אנחנו ידענו שזה קרה בטעות, וסלחנו לה, כי כל אחד טועה-"
נעצתי מבט בקרטר, שאישר את דבריי בהנהון מהיר.
"ויכול מאוד להיות שגם לנו תקרה טעות כזאת. גם לי, גם לך, וגם לכולם פה.."
אני ממש מקווה שזה מספיק.. אני מקווה שהוא יסכים לא להרוג אותה..
דרקמנדור לפני 10 שנים ו-1 חודשים
"ע"פ הנקבע,התפצלנו כדי לחפש את הליוס,ואני הלכתי עם...אההה..הענף הזה!"ותלשתי ענף מעץ אקראי."טוב,אני אתך.."אמר דארקר שהלך מאחורי.אני חיפשתי בשביל הולכי רגל,שאם במקרה הליוס יצא לטיול קצר או משהו."תגיד-"התחלתי לשאול את דארקר חביבי-"מי ימצא את הליוס?"(איזה כיף שיש ינשול בסביב^^) "דומינו דול ותום."."איפה הליוס יהיה?"המשכתי לשאול.
"הוא מדבר עם כמה אנשים שליד הבקתה" וכך השיחה שללנו נגמרה והתחלתי לחזור.לפתע כיבלתי הודעה שהם מצאו אותו וזה. התחברתי לכל שאר ה"גילדה",כן כך אני יקרה לזה כי אין לי שם אחר לקרוא לנו.
--(העתק הדבק משעמם:)--
"למה אתם לוחשים?"שאלה מאדי.ואז דומינו דול הסתובבה ולחשה משהו למאדי שלא יכולתי לשמוע.
מאדי רצת לענות לה קנרה,אני משאר...אבל איקן הזה מה שנקרה-"חסם את פיה" ואמר "את מוכנה רק להסביר לנו מה קורה פה?"
"ששששש!!"הם סוג של לחשו וצעקו באותו הזמן.מה הולך פה?הממממ
"הליוס מדבר עם כמה אנשים שם, אנחנו רוצים לשמוע!"היא הסבירה בלחישה וחזרה הסתכל נראה לי..
הצלחנו לשמוע לפתע את שיחתם,וכולם השתתקו.
"אז אתה בפנים?" שאל קול לא מוכר.
"אני צריך לחשוב על זה" השיב מישהו שנשמע כמו הליוס.
"זאת הזדמנות של פעם בחיים - כנראה ההזדמנות היחידה שתהיה לך להיפטר ממנה. זו הפעם הראשונה שמכניסים אנשים רגילים ליום ההולדת של אנג'ל."עוד מישהו לא ידוע ניסה לשכנע אותו.
"אמרתי לכם שאני אחשוב על זה" הליוס חזר על דבריו בזעף.
"איך שאתה רוצה, איש זקן - " הקול הראשון התחיל להגיד, אבל הוא נקטע,והייתי צריך לעצור את עצמי מלצחוק.."איש זקן..".
"אם עוד פעם אחת תקרא לי איש זקן.." אמר הליוס בזעם רב.
"אני לא" השיב הקול למרות שלא ממש נראה לי שהוא התכוון לזה.
"הסתלקו!" קרא הליוס, וכעבור כמה שניות שלושה בחורים לבושים בבגדים שחורים חלפו על פנינו.
"אתם יכולים לבוא עכשיו" הליוס קרא בקול.כנראה שהבין שאנחנו פה.
"חושבים שהוא מתכוון אלינו?" היית בלחץ דומינו דול.
התחלנו לדבר איתו,שואלים אותו כל מיני שאלות והוא עונה.כמה משעמם...
ואז הוא חנק את מאדי בכוחות קסם כשהם;הו,הליוס-עשית במקומי את העבודה!
ואז דומינו דול צרחה משהו על הליוס ולאחר מכן נתנה לו אגרוף בפרצוף,אבל אז הליוס הדף את דומינו דול בשימוש ביסוד האוויר.
ואחרי זה הלכתי 2 או 3 מטרים רחוק מכולם,כולל הליוס.בזמן ששחקתי על דארקר משחק שאני קורא לו-"או אני או אתה",והמשחק הולך כך:אני יושב ומחזיק מקל,אסור לי לזוז ממקומי או לקום,ועליי שהמקל אשאר בידי.ודארקר צריך לקחת אותו מכל דרך שירצה.משחק מורכב מאוד...
הרבה דיברו,ומידי פעם שמתי לב שהליוס מסתכל עלי לשנייה.
כולם כמעת דיברו חוץ משלושה בערך ועכשיו התור שלי כנראה.(רק כי לא בא לי להיות מהראשונים חח)
קמתי.הלכתי לכיוון הליוס.עמדתי בול מולו במבט אדיש~.הסתכלתי לרגע לאחור וראיתי את הגילדה מסתכלת עלי.
"אוקיי הליוס" התחלתי להתחיל בשכנוע שלי. "אז אספר לך סיפור-","אני מקשיב"הוא שנה.
"היה היה פעם מישהי שרצת להצטרף אל מישהו שקוראים לו הליוס אבל הוריה לא הרשו לה אז היא ברחה או משהו דיבילי כזה מהבית כדי להצטרף עליו"-הוא הסתכל עלי מבט מוזר-"ואחרי כמה זמן שאני לא זוכר כי אני לא באמת מתעניין בזה ההורים שלה מצאו אותה והאשימו את הליוס בחטיפה שלה והם הרסו לו את שמו הטוב." סיימתי את הסיפור."הסיפור הזה נשמע לי מאוד מוכר."ענה הליוס בציניות כנראה.
"נו?! לא שמת לב למשהו?! אני לא מבין למה אתה מאשים את אנג'ל הזאת...הריי זה אשמת ההורים שלה שהשם הטוב שלך נהרס.כשחושבים על זה-המשכתי לומר-"לא היה להם שום הוכחות לכך,,תכנית...אז למה שלא תרצח מצידי את ההורים שלה?הם אשמים בכל.ולא היא."בוא נראה איך הוא יגיב..
מנהלות מימד 72 לפני 10 שנים ו-1 חודשים
(התגובה של זאבה- אנחנו מעלות בשמה כי אין לה מחשב כרגע)


נירה- קומה רביעית.

"אתה לא באמת מתכוון לעשות את זה, נכון?" שאלתי את הליוס.
"אני צריך לחשוב על כך."
"אין מה לחשוב פה," אמר איקן בתקיפות. "אל תעשה את הטעות שאנג'ל עשתה, מה שהיה בעבר כבר לא משתווה להווה."
"מה שהיה בעבר עדיין רודף את ההווה." אמר.
"אתה רוצה להפוך לרוצח?" שאלה סוויפט ושילבה את ידה.
"מאז ומתמיד הייתי נחשב כרוצח, נערתי." הליוס התמתח בכיסאו, "כל המפלצות שקטלתי, כל הפושעים שהרגתי, כולם-"
"כולם יצורים שהגיע להם למות," קטעה אותו דומינו דול, "זה כלל לא משתווה לנערה צעירה שעשתה טעות בילדותה."
"מדוע כל כך חשוב לכם להציל את הנערה?" שאל הליוס, הוא צמצם את מבטו בחשד והזדקף בכיסאו.
מאדי השתיעה צחוק קצר ויכולתי לשמוע את השיניים שלה חורקות. היא תתפוצץ בקרוב..
"לאף אחד מאיתנו לא אכפת מהפרוצה המתנשאת, אנחנו רוצים לעבור את המשימה המחורבנת ולעלות קומה. מצידי תהרוג אותה ותזרוק את גופתה לזאבים הווירטואליים רק אחרי שנעלה לקומה החמישית."
עיניה של דומינו דול כמעט ויצאו מחוריהן. גיחכתי.
"משימה," אמר הליוס, הוא מישש את רקתו ומבט של הבנה התפשט על פניו. "עכשיו אני מבין מדוע היה חשוב לכם שאסלח לאנג'ל."
"לא אכפת לי עד כמה אתה שונא את אנג'ל. לא אכפת לאף אחד מאיתנו שהיא הרסה את שמך הטוב," מאדי התקרבה אל הליוס. לוחם גדול.. סביר להניח שלא התמקד רק בלחימה, בלחימה יש הרבה חסרונות אבל אם הוא.. קסם ולחימה אמורים להשלים זה את זה. הו יאיי, אז סביר להניח שיש לו את הרמה הגבוהה ביותר בקסם וגם בלחימה וכלי נשק. נחמד. "אתה במילא חתיכת זקן מצומק שאת שארית חייו יבלה על כיסא עץ עלוב בבקתת עץ רעועה, המוות שלה לא ייתן לך שום דבר." קולה נטף בוז, חיוך משועשע ריחף על פניי. למרות שזה היה מעט צפוי אחרי שהליוס אמר לאחד הבחורים שהוא יהרוג אותו אם יקרא לו שוב בחור זקן, הנה מאדי עושה זאת וגם מאיימת לפצוע אותו. הו, הרגע נזכרתי. היא מעולם התנצלה על הניסיון שלה להרוג אותי(אהם אהם). טוב, אני מניחה שמתי שהוא אהיה מספיק חזקה כדי שלא אצטרך לחכות לבקשת סליחה משחקנית שאם לא תסתום את הפה שלה תמות בכל רגע.
כצפוי, פניו של הליוס התקשחו ועיניו התכולות הפכו לגושי קרח, הוא קימץ את ידו השמאלית לאגרוף עד ששרירים בלטו מתוך עורו הדקיק. "חוסר הטאקט שלך עוד יהרוג אותך יום אחד." סינן הליוס מבין שפתיו. הו, הוא כועס. אוף, זה היה צפוי.
"בדיוק כמו שהעקשנות שלך, תהרוג אותך יום אחד." כדורי האש של מאדי העיפו ניצוצות לכל עבר בקול פקיעה חלוש. הבטתי בהם בשעשוע. הו, אני באמת צריכה לעשות משהו לגבי זה. אני לא יכולה שההתנהגות הזו תשעשע אותי כל כך. האמם.. אבל באנימה אלה שתמיד מקצינים את הדופי שבהם מתחזקים, אל הם תמיד הכי בודדים. אוף, אני שונאת להיות בדד. הבטתי ב"קרב" שלהם. נראה שהליוס החל לחנוק את מאדי. זה.. סקיל 30 ומשהו בקסם, לא? אם הוא משתמש בזה כל כך בקלות כנראה שההשערה שלי נכונה.
"מאדי!" צעקו איקן ודואורדון ביחד. איקן תפב בכתפיה של מאדי וניער אותה "מאדי, תנשמי!" \. אוך, זה לא יעזור לה. אתה רק מבלבל את המוח בכך שאתה משנה את המיקום שלה בכזו מהירות, זה יהיה כמו רכבת הרים נחמדה! לפתע היה לי חשק מטורף לנער אותה חזק ולבקש ממנה ללכת ישר.
"אוך," מלמלתי והלכתי אליהם. תפסתי את ידיו של איקן והסרתי אותם מהכתפיים שלה. מד החיים שלה עדיין לא התרוקן אך בכל זאת בדקתי דופק מתוך הרגל. הבטתי בה, היא נשמה. גם אם לאט. להוציא אותה החוצה יעזור לה וגם ירחיק אותה מהליוס. תפסתי את הרגליים שלה והלכתי החוצה. חייכתי כשראשה פגע "בטעות" במשקוף של הדלת. אירן נעץ בי מבט זועם אך רק משכתי בכתפיי והנחתי אותה על הדשא. סרקתי את האיזור, יכול להיות שהמתנקשים שהיו פה לפני כמה דקות עדיין כאן. לו באה מהאוויר, היא התהפכה ונחתה ליד מאדי. היא רחרחה אותה ובאה אליי. מאדי נשמה נשימות רועשות והחלה לדבר. אני הלכתי בשלב הזה. לא היה לי כוח לשמוע את הקול שלה. האמם.. למה להליוס לא להרוג את אנג'ל? אוך, אם הוא משועמם שיצוד משו. למה להרוג דמויות וויקטואליות? אבל.. משהו לא מסתדר לי לגביהם.. משהו.. שונה בהם.
נראה שהחלטנו שכל אחד ינסה לשכנע את הליוס הכי טוב שהוא יכול. מאדי בטח תנסה לדבר אל ליבו וכשזה לא יעזור היא תתחיל באיומים. כנראה שהשאר ינסומ גם לדבר אל ליבו, לשכנע אותו שלהרוג את אנג'ל זה לא הפתרון. חח, איזה שם זה. אנג'ל.. היא כנראה אמורה להיות נסיכה. נולדה לשם כך. כנראה שראתה את הליוס כנסיך שלה, זה שבא לחלץ אותה מהשיעמום והכליאה של הארמון. אבל בגלל צרות האופקים של הוריה שמו הטוב של הליוס נהרס. הם העדיפו להרוס את שמו של הליוס מאשר להרוס את הסיכוי למלוכה של ביתם כי.. מי ירצה מלכה מרדנית? כנראה שאנשי החצר היו מתלחששים לגביה. נראה שאנג'ל הייתה קורבן לבית המלוכה. האמם.. מישהו כמו הליוס לא יוותר על הנקמה שלו, אולי אוכל לשנות את המטרה..? במקום אנג'ל, מה עם הוריה? אחרי הכל אנג'ל הייתה חסרת אונים, בובה בידייהם של ההורים החמדניים שלה. הם רצו את כס המלוכה כל כך שהיו מוכנים להרוג אנשים, וכנראה עשו זאת.
---
נכנסתי לבקתה, הליוס ישב על אחת הכיסאות שלו וכנראה שהתבצר מעט בעמדתו. הוא עישן את המקטרת שלו ולפי הערמה שלידו הוא עישן כבר כמה מקטרות.
"איך את הולכת לשכנע אותי?" שאל והביט בי בעיניים קרות. ישבתי על הספא ולו קפצה על המקום שלצידי. היא התהפכה על בטנה וגרגרה קלות. גירדתי את בטנה במשך חצי דקה ועזבתי אותה. הבטתי בהליוס. ידעתי שאין טעם לנסות להילחם בו, הוא כבר היה מודע לחלוטין לכוחות שלי. אין לי סיכוי להביס אותו.
"אני הולכת לשכנע אותך לא להרוג את אנג'ל." הצהרתי, הליוס פלט צחוק קצר ובא לפתוח את פיו אך באותו הרגע הבנתי שאם אתן לו לדבר אני כבר אציע את העזרה שלי להתנקשות.
"אני הולכת לגרום לך להתנקש בהוריה של אנג'ל, ולא בה." קטעתי אותו. הוא הביט בי, ראיתי מעט סקרנות בפניו. להרוג את הילדה הזו יהיה יותר קשה מאשר להרוג את הוריה.
"הרי, אם אני לא טועה, אנג'ל הייתה רק בובה בידיי הוריה. לפי דעתי נקודת הראייה שלך שגויה. מי שהרס את שמך הוא לא הילדה, אלא הוריה. אם אתה רוצה נקמה, תהרוג אותם. כי אם תהרוג אותה רק תהרוג את הגורם המקשר, אם אתה באמת רוצה נקמה. אם אתה באמת רוצה להרוג מישהו כדי להתגבר על העלבון בכך שהרסו את שמך, תהרוג את הוריה של אנג'ל. אבל כך היא תשנא אותך, כנראה באותה מידה שאתה שונא אותה. כך תוכל ללמד גם את אנג'ל וגם את הוריה לקח." הבטתי בו וחיכיתי לתגובה, לו פקחה עין אחת והביטה על המתרחש בעינה הכסופה.
~I-voice~ לפני 10 שנים ו-1 חודשים
דריה- קומה רביעית

הלכנו לחפש את הליוס במטרה לשכנע אותו לסלוח לאנג'ל וכך גם לגרום לו להגיע ליום הולדתה. אבל כל התכנית התפקששה ברגע שמצאנו את הליוס, מאחורי בקתתו, מדבר על שלושה גברים חמושים שלאחר כמה משפטים התגלו כמתנקשים. הם ניצלו את העובדה שהליוס חזק מבחינת "כוחות הקסם" שלו והשנאה שלו כלפני אנג'ל על מנת לשכנע אותו לפלוש ליום הולדה ולהתנקש בה.
לאחר שהגברים הלכו לדרכם – מאדי החליטה שהיא צריכה לירות בהם למוות באמצעות חץ וקשת. אבל דואורדון ואיקן לא נתנו לה. אם להגיד את האמת, לא ציפיתי שהליוס ישתכנע כל כך מהר אם ננסה לשכנע אותו לא להתנקש באנג'ל. כמו שמאדי אמרה, להרוג אותם כאן ועכשיו הייתה הדרך הכי טובה לסיים עם המשימה הזאת, כך שהליוס לא היה יכול להסכים להצעתם ולבסוף גם אולי לסלוח לאנג'ל.
אבל זה לא קרה.
ואני מניחה שהפעם ההצעות המפחידות של מאדי היו יכולות לעזור לנו מאוד.
--------
"אתה לא באמת מתכוון לעשות את זה, נכון?" שאלה נירה את הליוס שישב בנוחות על כיסא ענד מתנדנד.
"אני צריך לחשוב על כך." ענה.
"אין מה לחשוב פה," תקף איקן במהרה, "אל תעשה את הטעות שאנג'ל עשתה, מה שהיה בעבר לא משתווה להווה."
"מה שהיה בער עדיין רודף את ההווה." התעקש הליוס בנימתו הרגועה.
לאחר מכן אנשים ניסו לשכנע אותו שאם יסכים להצעת המתנקשים הוא יהפוך לרוצח. והליוס, כמובן, לא השתכנע. הטענה שלו הייתה שהוא כבר הפך לרוצח מהרגע שבו הרג מאות מפלצות בחייו.
"אבל כולם יצורים שהגיע להם למות," אמרה דומינו דול, וצדקה. "זה כלל לא משתווה לנערה צעירה שעשתה טעות בילדתה."
הנהנתי לדבריה.
"מדוע כל כך חשוב לכם להציל את הנערה?" שאל הליוס ומישש את רקתו בחשד.
מאדי השמיעה צחוק קצר, "לאף אחד מאיתנו לא אכפת מהפרוצה המתנשאת, אנחנו רוצים לעבור את המשימה המחורבנת ולעלות קומה. מצידי תהרוג אותה ותזרוק את גופתה לזאבים הווירטואליים רק אחרי שנעלה לקומה החמישית."
דומינו דול ואני פערנו את עינינו ואנשים זעו בחוסר נוחות. עכשיו מאדי בהחלט הגזימה בדבריה.
"משימה," אמר הליוס ופניו התבהרו בהבנה, "עכשיו אני מבין מדוע היה חשוב לכם שאסלח לנערה."
ראיתי מאדי מתכוונת לענות, הכעס בעיניה הרתיע אותי. רציתי לברוח מהבקתה הזאת מהר ככל האפשר. וזה בהחלט מה שהייתי צריכה לעשות ברגע שהיא ריכזה כדורי אש בידיה ואיימה על הליוס.
לרגע אחד היא נראתה מאיימת כתמיד, וברגע השני, פניה החווירו. היא נראתה כמו כלבלב קטן ומסכן שנכלא לצרה.
דומינו דול צרחה על הליוס שיפסיק. לא הבנתי מה קרה באותו הרגע – עד שדומינו דול הבהירה בצרחות את המצב. הליוס השתמש ברמה שלושים וארבע בקסם על מנת לחנוק את מאדי למוות. או לפחות.. להשתיק אותה לכמה זמן. עם כל זה שאני פוחדת ממנה, יכול להיות שנקשרתי אליה קצת. מאדי מתחילת המשחק לא התנהגה אלי ברשעות, אלי... אלי היא הייתה נחמדה מסיבה לא מובנת לעין. אפילו את דומינו דול היא תיעבה. איכשהו בגלל זה חיבבתי את מאדי. הרגשתי שאותי היא אוהבת יותר מכולם.
טוב, לא מ-כ-ו-ל-ם.
לאחר שנירה נשאה את מאדי למחוץ לבקתה לילי ניסתה לשכנע את הליוס בנאומים ארוכים למה אסור לו להתנקש באנג'ל. כל הנאום שלה עסק כמעט שבעצמה. היא הוסיפה כמה דוגמאות לטעויות שאנשים עשו מבית המשימות הקודם שלה. זה לא היה נראה כאילו הליוס משתכנע מזה.
ואז קרייטוס תפס את מקומה. "אוקי הליוס," אמר. "אני אספר לך סיפור."
"אני מקשיב." ענה הליוס והתרווח בכיסאו כמלך שחובתנו לשעשעו.
ואז התחיל קרייטוס לפצוח בנאום שלו. לאחר מכן גם נירה הצטרפה. היה נראה כי שניהם מספרים את אותן גרסאות. הרבה אנשים ניסו לשכנע את הליוס בכך שאמרו לו שהוריה של אנג'ל הם האשמים, ושאנג'ל לא הייתה אשמה כלל – אלא רק הייתה תחת השפעתם של הוריה.
אבל זה, לחוסר הפתעתי, לא שכנע את הליוס.
לאחר שנירה סיימנה את נאומה כולם השתתקו. הרגשתי איך כל הרגשות שלי כלפי המצב דוחקים בי להוציא הכול החוצה.
וכך עשיתי.
"כל מה שאמרו לך עד עכשיו הם סיפורים שמטרתם לשכנע אותך להרוג את הוריה של אנג'ל ולא אותה. כל מה שסופר לך עד עכשיו הוא שקר אחד גדול. פשוט זיוף. חשבנו לשכנע אותך מתוך חשיבה הגיונית, אבל ככל הנראה זה לא תרם כלל. לכן אני חושבת שהגיע הזמן שאני אספר לך בדיוק למה אנחנו לא רוצים שתסכים להצעת המתנקשים."
הליוס הזדקף במקומו ונעץ בי את עיניו התכולות.
"כולנו נכנסו למשחק הזה במחשבה שזה הולך להיות משחק מחשב רגיל לחלוטין, ולהפתעתנו, טעינו. ובגדול. זה לא היה משהו שציפינו לו כלל, להיתקע במשחק מחשב ולהילחם על חייך- זה משהו שאתה לא יכול לצפות לו גם אם מגדת עתידות תחזה לך את זה. אנחנו נאלצנו לשמוע את האמת הטרגית על המשחק הזה כמעט באותו היום שנכנסו. היינו צריכים לעזוב את חיים שלמים, אנחנו רק ילדים. יש לנו עוד כל כך הרבה לעבור בחיים האלה. אז נכון, זה לא אומר שאם נצליח לעבור את הקומה הזאת אנחנו נישאר בחיים עד לסיום המשחק. אבל זה לפחות ייתן לנו תקווה קטנה. והתקווה הזאת נותנת לנו רצון, והרצון נותן לנו את הכוח לנצח ולהילחם!" דמעות הציפו את עיני, אך מיהרתי למחות אותם. "אני רק אומרת שאם תהרוג את אנג'ל זה יגרום גם למותנו. כמו שאנונימוס הזכיר פעם- "אם תרצו את חייכם חזרה היזהרו נא ואל תיכשלו במשימה לעליית קומה."
זה לא יעלה רק בחייה של אנג'ל, זה יעלה גם בחיינו. אז אנא ממך, הליוס, תסרב להצעתם של המתנקשים."
וכך סיימתי את דבריי בתקווה שהליוס יחליט לחוס על חייה של אנג'ל וכך גם על חיינו.
POLLO לפני 10 שנים ו-1 חודשים
"אתה לא באמת מתכוון לעשות את זה, נכון?" שאלה נירה את הליוס שישב על כיסא עץ מתנדנד וידיו הרזות נחו על בטנו.
"אני צריך לחשוב על כך."
"אין מה לחשוב פה," אמר איקן בתקיפות. "אל תעשה את הטעות שאנג'ל עשתה, מה שהיה בעבר כבר לא משתווה להווה."
"מה שהיה בעבר עדיין רודף את ההווה." אמר.
"אתה רוצה להפוך לרוצח?" שאלה סוויפט ושילבה את ידה.
"מאז ומתמיד הייתי נחשב כרוצח, נערתי." הליוס התמתח בכיסאו, "כל המפלצות שקטלתי, כל הפושעים שהרגתי, כולם-"
"כולם יצורים שהגיע להם למות," קטעה אותו דומינו דול, "זה כלל לא משתווה לנערה צעירה שעשתה טעות בילדותה."
"מדוע כל כך חשוב לכם להציל את הנערה?" שאל הליוס, הוא צמצם את מבטו בחשד והזדקף בכיסאו.
מאדי השמיעה צחקוק קצר ואמרה "לאף אחד מאיתנו לא אכפת מהפרוצה המתנשאת, אנחנו רוצים לעבור את המשימה המחורבנת ולעלות קומה. מצידי תהרוג אותה ותזרוק את גופתה לזאבים הווירטואליים רק אחרי שנעלה לקומה החמישית."
"משימה," אמר הליוס, הוא מישש את רקתו ומבט של הבנה התפשט על פניו. "עכשיו אני מבין מדוע היה חשוב לכם שאסלח לאנג'ל."
"לא אכפת לי עד כמה אתה שונא את אנג'ל. לא אכפת לאף אחד מאיתנו שהיא הרסה את שמך הטוב," היא התקרבה לעברו במהירות וכדורי אש הופיעו בידיה.
"מאדי לא!" צעקתי.
"אתה במילא חתיכת זקן מצומק שאת שארית חייו יבלה על כיסא עץ עלוב בבקתת עץ רעועה, המוות שלה לא ייתן לך שום דבר." היא אמרה בגועל.
פניו של הליוס התקשחו, הוא קימץ את ידו השמאלית לאגרוף עד ששרירים בלטו מתוך עורו הדקיק. "חוסר הטאקט שלך עוד יהרוג אותך יום אחד." סינן הליוס.
"בדיוק כמו שהעקשנות שלך, תהרוג אותך יום אחד." כדורי האש העיפו ניצוצות לכל עבר.
הליוס לא נרתע לנוכח כדורי האש, הוא רק הרים את אצבעו וכיוון אותה לעבר גרונה של מאדי, בתנועה אחת קטנה מלמטה ומעלה הבחנתי בניצוצות קסם סביב. לרגע אחד הרגשתי דקירה קטנה בגרוני, ולאחר כשנייה היא הזדקפה בצווחה קצרה. היא צנחה על ברכיה ואחזה בגרונה.
"רמה שלושים ושתיים בקסם.." מלמלה דומינו דול. "קללת החנק... שיט, ת-תפסיק! הליוס, תפסיק את זה!"
"מאדי!" צעקו איקן ודואורדון ביחד. איקן, כהרגלו, רץ אל מאדי. מאדי נחנקה אל מול עינינו. דומינו דול צרחה משהו על הליוס ולאחר מכן נתנה לו אגרוף בפרצוף. פערתי את פי. הליוס הדף את דומינו דול בשימוש ביסוד האוויר. לפתע מאדי נשמה בחדות את האוויר וכולם הוקלו.
~~~

צפיתי באנשים הולכים וחוזרים בניסיון לשכנע אותו. וחשבתי.. חשבתי לעצמי מה באמת יגע בלב הקר שלו. נזכרתי בסיפור שאנג'ל סיפרה לנו בבית שלה.
אין סיכוי שזה יעזור איכשהו, אבל אני חייב לנסות.
"הליוס" אמרתי והתיישבתי מולו. הוא הביט בי באדישות.
"תסתכל עלינו, על כולנו. הכרנו לפני זמן קצר מאוד. ועכשיו אנחנו סומכים אחד על השני בעיניים עצומות. התגבשנו, שיתפנו פעולה, תכננו תכניות ביחד, צחקנו בבית המשימות.
זה לא ממש מעניין אותך, אבל רציתי שתסתכל על המצב רגע מנקודת המבט שלנו.
אנחנו נלחמים בשביל לשרוד. אנחנו ביחד כי אין לנו ברירה אחרת. המוות כל כך קרוב אלינו.
גם אתה חווית פעם את המוות מקרוב, לא? אני משער שהקרבות עם המפלצות לא היו פשוטים כל כך. והמשכת והמשכת. כי.. ידעת שחייבים להמשיך. וגם אתה היית צעיר כמונו. וגם אתה היית חדור לחימה.
תסתכל עלינו רגע. כולנו חדורי לחימה! בדיוק כמוך. ומצפה לנו עוד דרך ארוכה.
אז אתה באמת תמנע את מאיתנו את ההזדמנות הזאת? באמת תתן לסכסוך מהעבר לקבוע את העתיד שלנו?
כולנו באותו צד כאן, אם אתה מבין למה אני מתכוון".
אנוביס לפני 10 שנים ו-1 חודשים
אז אחרי שנכנסנו לקומה הרביעית ופגשנו את אנג'ל, הקשבנו לסיפור שלה על מה שקרה לה עם הליוס וקיבלנו את הצעת המשימה שלה, עכשיו מגיע החלק הקשה, לשכנע את הזקן המריר לבוא ליום הולדת של הצעירה שבורת הלב, חזרנו לקומה הראשונה ולבקתה של הליוס ולהפתעתי הוא לא ישב על הכיסא שלו, התחלנו לחפש אותו, ולבסוף שדומינו ותום מצאו אותו הם גילו שהוא מדבר עם מתנקשים על להרוג את אנג'ל, אז עכשיו יש סיכוי שלעולם לא נצא מפה אם הוא יסכים להצעה שלהם, מאדי התחילה באיומים שלה שנגמרו בקסם ברמה 34 של חניקה עליה, דומינו הנחיתה אגרוף על פניו של הליוס והועפה אחורה, הליוס שחרר את הקסם על מאדי. ואז נירה קרייטוס ניסו לשכנע אותו לא לעשות את זה בעזרת האשמת הוריה של אנג'ל, ותום ודריה דיברו על כל הקטע שאם ניכשל במשימה הזאת אנחנו לעולם לא נוכל לצאת מהמשחק הזה. בזמן הזה גיבשתי לי טיעון לחזק את כל הטענות האלה, לפחות זה אני יכולה לעשות.

"אז הליוס אני יודעת שלך ולאנג'ל יש סכסוך מהעבר, אני יודעת שלעולם אנחנו לא נוכל להבין איך אתה תרגיש, אבל ברגע שנכנסו למשחק הזה הדרך היחידה שלנו לצאת ממנו היא לעלות למעלה ולא להפסיק, לא לוותר, ואני יודעת שזה לא מעניין אותך, כי מה לך ולנו, אבל אני אגיד לך מה משותף לנו, יש לנו משפחה שמחכה לנו שאני בטוח שדואגת לנו, כמו שלך יש את ג'ק, ואת מייקי, ואפילו את אנג'ל המזורגגת שדואגים לך, בדיוק כמו המשפחות שלנו מחוץ למשחק, אני בטוחה שאתה רואה אותם אתה מרגיש משהו בדיוק כמונו, אז בבקשה אל תפגע במשפחה שלך, כי היא אוהבת אותך אפילו אם אתה לא מחזיר לה אהבה, כי במשפחה תמיד יש אי הסכמות וסכסוכים, אבל יש זמן שצריך לפתור אותם, יש זמן שצריך לסלוח, אני לא מבקשת ממך עכשיו להיות חברים הכי טובים עם זאת שפגעה בך, פשוט תלך למסיבה שלה, תקשיב לכל ההתנצלויות שהיא עומדת להרעיף עליך, תבחר אם אתה רוצה לסלוח או לא, ותחזור לפה, בלי דרמות, בלי רצח, רק אתה והיא, בבקשה בשביל המשפחה שלך."
מנהלות מימד 72 לפני 10 שנים ו-1 חודשים
התגובה של די אנג'לו- גם, בעיה בהעלאת תגובה)

טינקס-




נירה פנתה אל הליוס, שישב על כיסא עץ מתנדנד.
"אתה לא באמת מתכוון לעשות את זה, נכון?"
"אני צריך לחשוב על כך."
"אין מה לחשוב פה," אמר איקן. "אל תעשה את הטעות שאנג'ל עשתה, מה שהיה בעבר כבר לא משתווה להווה."
"מה שהיה בעבר עדיין רודף את ההווה." אמר.
"אתה רוצה להפוך לרוצח?" שאלה סוויפט בשילוב ידיים.
"מאז ומתמיד הייתי נחשב כרוצח, נערתי. כל המפלצות שקטלתי, כל הפושעים שהרגתי, כולם- "
"כולם יצורים שהגיע להם למות," קטעה אותו דומינו דול, "זה כלל לא משתווה לנערה צעירה שעשתה טעות בילדותה."
"מדוע כל כך חשוב לכם להציל את הנערה?" שאל הליוס.
מאדי צחקה, "לאף אחד מאיתנו לא אכפת מהפרוצה המתנשאת, אנחנו רוצים לעבור את המשימה המחורבנת ולעלות קומה. מצידי תהרוג אותה ותזרוק את גופתה לזאבים הווירטואליים רק אחרי שנעלה לקומה החמישית."
"משימה, עכשיו אני מבין מדוע היה חשוב לכם שאסלח לאנג'ל."
"לא אכפת לי עד כמה אתה שונא את אנג'ל. לא אכפת לאף אחד מאיתנו שהיא הרסה את שמך הטוב," מאדי התקרבה אליו וריכזה כדורי אש בידיה, "אתה במילא חתיכת זקן מצומק שאת שארית חייו יבלה על כיסא עץ עלוב בבקתת עץ רעועה, המוות שלה לא ייתן לך שום דבר." עכשיו היא כבר עברה את הגבול.
פניו של הליוס התקשחו. "חוסר הטאקט שלך עוד יהרוג אותך יום אחד."
"בדיוק כמו שהעקשנות שלך, תהרוג אותך יום אחד."
הליוס הרים את אצבעו וכיוון אותה לעבר גרונה של מאדי, בתנועה אחת קטנה מלמטה ומעלה, עם ניצוצות קסם סביב. כדורי האש בידיה נכבו בפתאומיות, היא צנחה על ברכיה ולפתה את גרונה מכאב.
דומינו דול הבינה את העניין. "רמה שלושים ושתיים בקסם..קללת החנק... שיט, ת-תפסיק! הליוס, תפסיק את זה!"
-----------------------
אף פעם לא הייתי טובה במיוחד בשכנועים.
אבל בכל זאת, הייתי חייבת לנסות.
כשהתחלתי, המילים הגיעו אליי לבד."הליוס," - "אנחנו עומדים כאן, ומנסים לשכנע אותך. אתה קובע את המשך חיינו." עצרתי בכדי לנשום, "אנחנו נכנסו לכאן כדי לשחק במשחק מחשב - לא כדי להילחם על חיינו. ההווה הזה נכפה עלינו. כמה אנשים מתו בדרך, וחלק גדול עוד ימותו. יש לנו חיים אחרים בבית - משפחה, חברים, חיות. אנשים שדואגים לנו, וכאלה שאנחנו צריכים לדאוג להם. חיים שלמים שהשארנו מאחורינו - ואנחנו, אני - כל כך רוצים לחזור לשם. מי יודע מתי נחזור, ואם בכלל נחזור. אבל תסלח לי, אבל אתה לא חושב שזה אגואיסטי מצדך לקחת את חיינו כבר עכשיו, בלי אפילו אפשרות להילחם, ולעשות את זה - רק בשביל נקמה?" - "בבקשה, בשבילנו, וגם בשביל הכבוד שלך - כי הכבוד לא יגיע מהנקמה. להציל חיים - יעניק לך יותר כבוד מאשר לנקום ולרצוח"
קרטר לפני 10 שנים ו-1 חודשים
(אני יודע שאתם מתפלאים על כמה שהתגובה שלי ארוכה).

"תשמע הליוס אני לא מאמין שאתה תחשוב על חייה של אנג'ל אבל לפחות תחשוב על שלנו.
אני בן יחיד לאבא שלא יודע מה לעשות עם חייו כי בנו יחידו תקוע במשחק לחיים ולמוות.
אני בטוח שתוכל כמו שאמרו לפני להתנקם בהוריה של אנג'ל, שהרסו לך את החיים". פתאום זה נפל עלי.
"אתה יודע מה קורה שהחיים שלך נהרסים תחשוב מה יקרה לחיינו ולחיי המשפות שלנו!".
אקו לפני 10 שנים ו-1 חודשים
(אני נגד העתקה בכללי, ואין לי שמץ של מושג איפה תהיה התגובה שלי בטיימליין, אז אתעלם מהמקום)
ישבתי בצד והקשבתי איך כולם אחד אחר השני ניסו לשכנע את הליוס לוותר על תוכניתו להרוג את אנג'ל. הם ניסו כמעט הכול- לתמרן אותו כנגד ההורים של אנג'ל במקומה, לאיים עליו או לגרום לו לרחם עלינו, אבל הרגשתי שמשהו לא בסדר. עם כל התמרונים והכול, הרגשתי שאנחנו לא באמת עושים את מה שאנחנו צריכים לעשות, מה שאנחנו צריכים לעשות זה לא למנוע ממנו להרוג את אנג'ל, ובוודאי שלא יהרוג את הוריה, זה רק יהיה פתרון חלקי, וממילא אפשר להזהיר את אנג'ל ולהסתיר אותה אם אנחנו רק רוצים שהיא לא תמות. הרגשתי שמה שבאמת צריך לעשות זה לפייס בינה לבין הליוס.
וברגע הזה הכול נהיה כל כך ברור- המבט המיוסר בעיניים של הליוס, האופן בו הוא הקשיב לכל אחד ואחת מאיתנו למרות שהוא "רוצה" להרוג את אנג'ל, כי למרות כל הזעם והכאב ותחושת הבגידה, הליוס עדיין אהב את אנג'ל, הוא בילה בחברתה שנה שלמה, וכל ההקשבה הזו זה כי הוא רוצה לשכנע את עצמו שלא לתקוף את אנג'ל ושהיא לא בגדה בו, אבל במקום זאת אנחנו עוקפים את הנושא ומובילים אותו למקומות אחרים.
קמתי מהסלע עליו ישבתי והתחלתי ללכת בנחישות לכיוון הליוס
הוא בדיוק סיים לדבר עם מישהו אחר, זז באי נוחות.
"הליוס" אמרתי, והוא הפנה אליי את מבטו. היה מבט עיקש, עיקשות של כעס שהצטבר להמון זמן, אבל ידעתי שהוא מעורער מבפנים
"נמאס לי מהשטויות שלכם, כבר אמרתי לכם שאחשוב על זה!"
"כשפגשתי את אנג'ל היא נראתה לי כמו איזו עשירה מעופפת שתקועה בעולם באופנה ובתוך עצמה" קטעתי אותו,
"היא הייתה רק עסוקה בסידורים יקרים ליום ההולדת שלה, תצוגות אופנה, הכנות ואורות. אני סולד מסגנון החיים הזה. אבל ברגע שהיא דיברה עליך ההשקפה שלי עליה השתנתה. היא לא הכינה את זה לעצמה, היא עשתה את האירוע בשבילך! היא ביקשה מאיתנו להזמין אותך למסיבה למרות שדחית את ההזמנות שלה שוב ושוב. אכפת לה ממך והיא מתחרטת על מה שקרה. היא רוצה שתסלח לה. אתה היית איתה במשך שנה שלמה, אתה מכיר אותה! נראה לך שהיא הייתה פוגעת בך בלי שום סיבה? היא גם מתכוונת לנקות את המוניטין שלך, היא רוצה שוב להיות איתך! על תנטור לה טינה, אני יודע שנפגעת מאוד ושקל להאשים אותה, אבל היא לא אחראית לזה ומצטערת על מה שקרה לך. נסה לפתוח דף חדש, לחפש מישהו לנקום בו לא יפתור את הבעיות שלך. אנג'ל בצד שלך, היא בחיים לא הייתה פוגעת בך בכוונה".
מנהלות מימד 72 לפני 10 שנים ו-3 חודשים
פרק 3- קומה 3: הציידים~

תיאור קומה: יער גדול עם עצים גבוהים וסבוכים. את היער חוצה שביל חצץ המחבר בין קצהו האחד בו יש כפר קטן- ובין הקצה האחר בו יש טירה גדולה המוקפת בחומה.
משאבים: עצים, מסחר.
מפלצות: דביבוני יער, מקלונים, מאנצ'באגים (אם אתם מעוניינים לדעת על המפלצות תסתכלו באתר שלנו)
המשימה לעליית קומה: המעבר לעליית הקומה נמצא ביער. עליכם למצוא את ג'ק, אחיה של מייקי ולמסור לו את המכתב. (אין להתפצל על מנת למצוא את ג'ק)


ובנוסף לכך, לאור הביצועים המרשימים שלכם בפרק השני ובתחרויות- החלטנו להעלות אתכם רמות בסקילים!!

ג'ון - תעופה 2+
דומינו דול - לחימה בכלי נשק +1 בישול 1+
נירה - לחימה בכלי נשק 1+
איקן - לחימה בכלי נשק 1+
פאן - בישול 2+ לחימה בכלי נשק 1+
תום - תעופה 1+

שאלות יתקבלו בברכה. בהצלחה!
Angelica לפני 10 שנים ו-3 חודשים
תגובה מקדימה: קומה 3

עמדנו כולנו יחד בסלון מול דלת הכניסה הפתוחה. איקן, שעמד לצידי, שילב את ידו בידי והביט בי עם אותו החיוך המעודד והאופייני לו. דריה עמדה בצד השני שלי ולחצה את ידי, חשתי בידה רועדת מעט, היא שפשפה בעצבנות את מצחה כמנסה להרגיע מחשבה סוררת ולאחר מכן נאנחה ברעד. פאן עמדה לצידה של דריה ולידה עמדה דומינו דול שאחזה במכתב שאותו נצטרך למסור לאחיה של מייקי. כצפוי, ארשת פניה הייתה שלווה וגופה לא הזכיר שום מתח, מידי פעם היא חייכה אל פאן שלחשה לה משהו ואז שתיהן פלטו צחוק קצר.
עיני שוטטו מסביב, על פניהם של העומדים בסלון עד שנפלו על זוג עיניים צהובות שלטשו בי מבט זהיר שלא חדל להסיר מפני את מבטו הנוקב. גבתי התרוממה כתשובה בניסיון להבין את מרטת מבטו, אך דואורדון המשיך ללטוש בי את עיניו הצהובות עד שמשהו משך את מבטו והסיט אותו מפני.
ראשים הורמו בהפתעה, התנשפויות חדות נשמעו מבעד לדממה. חלק זקפו כתפיים ואילו האחרים נעו בחוסר נוחות למראה ההולוגרמה שריחפה מולנו ועליה היה כתוב בכתב וירטואלי:
עברתם את המשימה בהצלחה!
הנופלים באתגר: לונה.
הנופלים מהסרת המשקפיים: נייט וסיביר.
המשימה לעליית קומה: מסרו לג'ק את המכתב שאותו הביאה לכם מייקי על מנת לגמול לכם על הצלת חייה.
בהצלחה.

---------------
שנייה לאחר שהיותינו בבית המשימות, הופענו בתוך יער עצום מימדים שמסביבו התנשאו מעלינו שורות על גבי שורות של עצים גבוהים וסבוכים עד מאוד. ענפים ארוכים התעקלו מעל ראשנו, מכוסים במעט צמחייה ועלים. סלעים מעטים ועליהם טחב חלקלק המצביע על מקור מים לא רחוק בצבצו בין הצמחייה הגבוהה, קרני שמש יצאו מבין הענפים ויצרו אשליה של פנסים טבעיים על פני אפלת היער.
המקום העביר בי צמרמורת שנבעה מזיכרונות טריים מהתחרויות, בחנתי בחשד את העצים הדוממים במחשבה שחלקם עלולים להיות יצורי עץ אנושיים שעומדים לחבוט בנו בסתר. זו בהחלט הייתה מחשבה מטופשת עד גיחוך אבל מובן שלא הייתי יכולה שלא להתייחס אליה בתור משהו שעלול לקרות.
ולפתע יד הונחה על כתפי, כבדה ובעלת אחיזה חזקה, פערתי את עיני מבהלה ומתוך אינסטינקט הסתובבתי וחבטתי בגוף שהתגלה כמוצק, ראשו של דואורדון נרתע לאחור בהבעת השתאות וכעס קל ניצת בעיניו, "תירגעי." הוא התנשף ושפשף את זרועו הפגועה קלות.
השמעתי אנחה רווחה כשקלטתי שזה רק הוא, "מה לעזאזל אתה חושב שאתה עושה?" צעקתי לאחר מכן.
מבטים פנו לעברנו וביניהם מבטה הכעוס והמיואש של דומינו דול. איקן זקף את ראשו בהפתעה, סוקר במבטו החושד את המרחש.
דואורדון נע בחוסר נוחות למראה המבטים של כולם, "אני רק רוצה להתנצל על איך שהתנהגתי אליך." הוא אמר בקשיחות וקולו לא הביע שום רגש.
"להתנצל?" הרמתי גבה ושילבתי את ידי.
"כן," הוא התנשף.
"בוא נראה.." הרהרתי לעצמי, "אתה איחלת לי למות, ריכלת עלי מול כולם כשלא הייתי.. ולאחר מכן כמעט שברת לי את היד.. הו, ו-"
"מאדי," הוא גלגל עיניים והניע את לסתו בעצבנות, "אל תגרמי לי להתחרט על כך."
דומינו דול ופאן זקפו אוזניים בסתר ומבטיהן התרוצצו בזהירות על פנינו.
חייכתי בגיחוך, "אתה בחור אמיץ, אתה יודע?"
הבעת פניו השתנתה כאילו הוא לא ציפה כלל לתשובה הזאת ממני.
"אפילו קרייטוס בקושי העז להשיב מלחמה אחרי שתקפתי אותו.. אנשים בקושי מעזים להתווכח איתי, או בכלל להתקרב אלי." נזכרתי בפאן ותום. "ואתה.. לא רק השבת מלחמה - גם לא קיבלת את התנצלותי. צריך אומץ בשביל זה." זקפתי כתפיים בגאווה.
זווית פיו של דואורדון התעקלה לחיוך.
"בכל אופן, אני אסלח לך. רק הפעם, אתה מסקרן אותי." סקרתי לרגע את מבטו, חייכתי ונתתי לו אגרוף קטן בזרוע. לאחר מכן הסתובבתי לעבר שאר השחקנים שהחלו לצעוד לפנינו, צפופים ונזהרים ממה שהיער הזה עלול להכיל.
הסטתי ענף הצידה. "אה, ודואורדון," עצרתי והסבתי לעברו את מבטי.
הוא הביט בי.
חייכתי בשעשוע, "לא משנה עד כמה מעצבן אתה יכול להיות לפעמים, אל תשנה את מי שאתה."
נטוטו לפני 10 שנים ו-3 חודשים
אני לא אדבר על איך שהרגשתי כשמאדי החליטה לצרוח פתאום על דואורון. פשוט לא, זה לא שווה את זה. פניו עוותו מכאב לשנייה או שתיים, ואז הבעתו התקשחה והוא עשה את הדבר האחרון שחשבתי שהוא יעשה.
הוא התנצל.
אני לא האמנתי למשמע אוזניי. הייתי בטוחה שהריב הזה יימשך עוד הרבה זמן, בעיקר כי דואורון נראה כמו אחד שאוהב לעשות רושם. ההתנצלות שלו גרמה לי לחשוב שאולי קצת מיהרתי לשפוט אותו. עכשיו הוא נראה לי יותר מסוג האנשים שיעשו את הדבר הנכון כשזה באמת משנה, אבל לא יראו יותר מדי התלהבות כדי שהתדמית שלהם לא תיפגע. אידיוט עם כבוד, בקיצור.
אני לא יכולה אפילו לתאר כמה הוקל לי כאשר שמעתי שמאדי מקבלת את התנצלותו. המאדי הזאת, שיודעת למצוא את החוזק באנשים, זו המאדי שאני מכירה. אבל לא הייתי אפילו קרובה ללסלוח לה. מאז שהתחלנו לדבר בסקייפ לפני שנים, כשאני הייתי בלונדון והיא בתל אביב, החשבתי אותה בתור החברה הכי טובה שלי. חשבתי שאנחנו ממש קרובות, סיפרתי לה הכל, וחשבתי שהיא מספרת לי הכל בחזרה. זה היה ההסכם הלא מודע בינינו, הבסיס לכל האמון שאי פעם נתתי בה. חשבתי שאני מכירה אותה, אבל מסתבר שטעיתי בגדול. מאדי העצבנית, האלימה, זו שמקבלת התקף זעם כל פעם שמשהו לא מסתדר כמו שהיא רוצה - זו, על פי דבריה, מאדי האמתית. כל השנים האלה, היא פשוט העמידה פנים. כששאלתי אותה מקודם ממתי היא לא מספרת לי דברים, התכוונתי לזה מילולית. כמה שנים זה כבר ככה? כמה שנים היא משקרת לי? אני מניחה שבגיל ארבע או חמש היא עדיין הייתה עצמה, עדיין כנה. אבל ממתי כל זה התחיל? ולמה היא לא סיפרה לי? הייתי מבינה, הרי אני זו שצבעה את השיער ועשתה לעצמה עגיל באף ללא רשות בכיתה ד'!
עכשיו כבר קצת מאוחר מדי, חשבתי לעצמי. לא רציתי לסלוח לה לעולם, אבל ידעתי שאני אסלח אם היא תתנצל. אני אנסה למשוך את זה כמה שיותר, להמשיך לכעוס, להיעלב. אני אתרחק ממנה כל פעם מחדש, מזכירה לעצמי את כל הדברים שהיא עשתה לי. וביחד עם הכל, אני אדע שאפילו התנצלות קטנה, של מילה אחת, תספיק. אפילו אם היא לא תתכוון לזה בכלל, אני אסלח. כי אני תמיד סולחת. אני כזאת פתטית.
רחש קטן ניער אותי ממחשבותיי. לא נראה שמישהו שם לב. הקול ההגיוני בראשי אמר לי שבטח מישהו סתם מעד, או שיש פה חיות שהולכות קרוב, אבל נורת האזהרה כבר דלקה. הבטתי לאחור בחטף. מישהו נעלם. קרייטוס, תום, נירה.
עוד רחש.
הורוס הלך מאחור, בשקט, לבד. הבטתי בו בזווית העין, בסתר, מקווה שאני סתם מדמיינת. אבל לא דמיינתי. סרט ירוק נשלח משולי השביל, נכרך סביב גופו וחסם את פיו. הוא התפתל, ניסה להשתחרר מכבליו, אבל לפני שהספיק לעשות יותר מדי רעש יד נשלחה מאחורי שיח וגררה אותו במהירות ובשקט. חוטפים אותנו.
רציתי להזהיר את כולם, אבל לפני שהספקתי לצעוק פי נחסם בסרט ירוק שנכרך סביב גופי. כבר ידעתי שהתפתלות לא תעזור, לכן ניסיתי ליפול על הארץ ולהתגלגל, כדי למשוך תשומת לב. היד תפסה אותי באמצע הקפיצה ומשכה אותי משם בשקט. הרגשתי כאב פתאומי בעורפי, והתעלפתי.
(אם זה לא היה ברור, חוטפים את כולנו. אני לא ממליצה להתנגד. תתקדמו על לאן שהגעתי בינתיים, אנחנו נעלה את ההמשך בקרב :) )
זאבה~ לפני 10 שנים ו-3 חודשים
נירה-

העצים כיסו את השמיים בגוונים של ירוק. דילגתי על השביל וזמזמתי לי שיר כלשהוא כשלפתע משהו נכרך סביב גופי, כף יד ענקית הונחה על פי וגררה אותי אחורה. לא זזתי. ידעתי שאם חוטפים אותי אז יחטפו גם את השאר ויהיה סיכוי גדול יותר אם מישהו יישאר ער.
עצמתי את עיני וניסיתי לראות מבעד לריסים. ראיתי בעיקר עצים מטושטשים. מעניין אם ג'ייק הזה חטף אותנו.. סביר להניח אחרת אנחנו כנראה נמות.
אנוביס לפני 10 שנים ו-3 חודשים
הכיתוב הופיע לפני שעברנו לקומה השלישית
"עברתם את המשימה בהצלחה!
הנופלים באתגר: לונה.
הנופלים מהסרת המשקפיים: נייט וסיביר.
המשימה לעליית קומה: מסרו לג'ק את המכתב שאותו הביאה לכם מייקי על מנת לגמול לכם על הצלת חייה.
בהצלחה."
עברנו אל הקומה השלישית, הסתכלתי סביבי, היינו בתוך יער על שביל עפר מסביבנו אלפי עצים שנדמה היה שהם מתמשכים עד לאין סוף, הסתכלתי לכיוון השמיים וראיתי רק את צמרת העצים שהסתירו את השמש והשמיים.
מאדי ודוארדומן דיברו בניהם, כבר חשבתי שאני אצטרך לאבד את מיתרי הקול שלי שוב, אבל מסתבר שהם השלימו זה עם זה, נחמד לי.
התחלנו ללכת כשפתאומית הרגשתי שמשהו תופס ברגלי ואז נכרך סביב פי ומושך אותי אחורה, רציתי לצעוק, אבל לא יכולתי, נמשכתי לתוך האפלה, ואיבדתי את ההכרה.
(כן, תגובה מדהימה אני יודע ^^)
יאיר לפני 10 שנים ו-3 חודשים
תגובה מקדימה: קומה 3

כולם היו בסלון, החזיקו ידיים. זה לא באמת הפריע לי, אני עם מאדי. ונירה, ודומינו דול. זה לא משנה. אבל יש דבר אחד שכן מפחיד אותי, הקומה השלישית. שיא הלא נודע, אבל החבאתי את החששות שלי בארשת חייכנית שהופנתה אל עבר מאדי. היא החוותה לי חזרה חיוך קופצני. מהצד השני שלי עמדה דומינו דול. היא נראתה מאוד רגוע יחסית, אבל אני יודע מה קורה אצלה בראש. היא אף פעם לא רגועה. וזה מה שנחמד בה, כזאת...דואגת. ליד מאדי מהצד השני עמדה דריה, היא נראתה עצבנית ורוטטת. ארשת פניה המודאגות החווה לה תחושה של גוש עצבים מהלך, שהתפוצצותו קרבה ובאה. פאן הייתה ליד דריה, אין לי מושג מי זאת ה"פאן" הזו. רק שהיא חברה טובה של דומינו דול-בערך. ואז שמתי לב למשהו מוזר. בידה השנייה של דומינו דול לא הייתה שום יד זרה נעוצה, אלא מכתב..מכתב די מוזר. הייתה עליו חותמת שעווה אדומה שנתנה לי תחושה מוכרת, של זיכרון דחוי. הסתכלתי על מאדי פעם שנייה, היא הסתכלה אל כל עבר, מחפשת משהו שאין לי ידע מסוים עליו. אבל אני מניח שזה הבחור ההוא, ואכן צדקתי. עיניו הצהובות נפגשו עם עיניה של מאדי שבתגובה הרימה גבה. אני מקווה שהוא יבקש ממנה סליחה כמו שציוויתי עליו, או שמשהו רע יקרה לו. לא פיזית חלילה, אלא בדרך יותר רוחנית. כולם הרימו את ראשיהם ושוחחו לאור ההולוגרמה שניצבה מולנו, היא הייתה כחולה ומשונה. כולם השתתקו כשמאדי הקריאה את הכתוב.
"עברתם את המשימה בהצלחה!
הנופלים באתגר: לונה.
הנופלים מהסרת המשקפיים: נייט וסיביר.
המשימה לעליית קומה: מסרו לג'ק את המכתב שאותו הביאה לכם מייקי על מנת לגמול לכם על הצלת חייה.
בהצלחה."
אז זה המכתב המדובר, לא אומרים לי כאן כלום.
ואז בפוף כמעט מיידי..נעלמנו מבית המשימות המוכר ונכנסו אל תוך יער עצום ומלא בכל טוב, או רע. העצים המוכרים נפנפו את ענפיהם לאור נוכחותנו. עלים זזו, וקריאות זרות נשמעו מתוך עמקו של היער. האור של השמש היה בלתי נסבל, אבל הרי התרגלתי אליו מימי התחרויות. אני מכיר את היער הזה טוב מדי, ויודע שמשהו רע יקרה כאן. יצורי קריסטל רצחניים ואנטים מזוויעים הם לא היחידים שנמצאים כאן. הסתכלתי על העצים, הם נראו נורמלים. אז אני מניח שלא ניפגש באנטים, יש להם מזל. החלפתי מבטים בצורה מהוססת עם מאדי. היא נראתה חיוורת מהרגיל, למראה היער אני מניח. טראומה הכתה בה. כמובן..שאף אחד חוץ מאיתנו לא יודע מה קרה פה. ושפתיי חתומות. הסתכלתי פתאום אל עבר מאדי, כשהיא הכתה מישהו. שלא תתחיל שוב, אני מקווה שזה לא יצור כל שהוא. וזה לא היה יצור, אלא הבחור ההוא. הזזתי את ראשי וגופי אחורה ובחנתי את הנעשה. "תירגעי" הוא קרא בקול חזק ונרתע אחורה, בוחן את מצב ראשו וידו הפגועים מן המכה.
היא השמיעה אנחה מרגיעה, אני הבנתי שהיא לא חשבה שזה הוא, ולכן היא הגיבה כך. טראומה, אני מניח. "מה לעזאזל אתה חושב שאתה עושה?" היא צעקה בקול אחריו. הוא הסתכל עליה בבושה.
ואז כולם הביטו בנו, זה לא חדש. ככה זה אנשים. התלחשויות נשמעו מן הקהל והרמת גבה מסוימות. אנשים זזו והתחילו להסתכל על הנעשה. מה לעזאזל הוא עושה? הוא רוצה להתחיל עוד קרב? קדימה. עכשיו יש לי כדורי אש.
דואורדון הזיע קצת מחוסר הנוחות מול קהל ודיבר בבושה מסוימת. "אני רק רוצה להתנצל על איך שהתנהגתי אליך." הוא אמר בקשיחות וקולו לא הביע שום רגש. בחור חכם, הקשיב למה שאמרתי. לא אכזב אותי, אך במהרה הסתכלתי על מאדי, איך היא תגיב?
"להתנצל?" היא גם הרימה גבה והסתכלה עליו בהפתעה.
"כן," הוא התנשף וזז אחורה.
"בוא נראה.." היא הרהרה לעצמה. זאת המאדי שאני מכיר. זה יהיה מצחיק.
"אתה איחלת לי למות, ריכלת עלי מול כולם כשלא הייתי.. ולאחר מכן כמעט שברת לי את היד.. הו, ו-"
"מאדי," הוא גלגל עיניים והניע את לסתו בעצבנות, "אל תגרמי לי להתחרט על כך."
דומינו דול ופאן זקפו אוזניים בסתר ומבטיהן התרוצצו בזהירות על פנינו.
היא חייכה אליו בגיחוך, כאילו היא בעמדה עליונה ממנו, ומתנשאת יותר.
"אתה בחור אמיץ, אתה יודע?"
הבעת פניו השתנתה כאילו הוא לא ציפה כלל לתשובה הזאת ממני. גם אני הסתכלתי בתימהון, זה עלול להיגמר ממש טוב, או ממש רע. תלוי במאדי, ובסבלנות שלו.
"אפילו קרייטוס בקושי העז להשיב מלחמה אחרי שתקפתי אותו.. אנשים בקושי מעזים להתווכח איתי, או בכלל להתקרב אלי." היא אמרה אליו בכעס. כאילו מצפה שארשת בושה תופיע על פניו המיוזעים.
"ואתה.. לא רק השבת מלחמה - גם לא קיבלת את התנצלותי. צריך אומץ בשביל זה." זקפתי כתפיים בגאווה.
זווית פיו של דואורדון התעקלה לחיוך. אז היא בעדו? אני מבולבל. וגם דומינו דול ופאן אני רואה. מרימות גבה אל עבר ההתרחשות.
"בכל אופן, אני אסלח לך. רק הפעם, אתה מסקרן אותי." סקרתי לרגע את מבטו, חייכה ונתתה לו אגרוף קטן בזרוע. לאחר מכן היא הסתובבה לעבר שאר השחקנים שהחלו לצעוד לפנינו, צפופים ונזהרים ממה שהיער הזה עלול להכיל.
היא זזה לאט והעיפה ענף הצידה. "אה, ודואורדון," היא עצרה בפתאומיות ושינתה את ארשת פניה לחיוך גדול.
הוא נעץ בה מבט חושד.
היא צחקה בשעשוע:- "לא משנה עד כמה מעצבן אתה יכול להיות לפעמים, אל תשנה את מי שאתה."
"סוף טוב הכל טוב" אמרתי לשניהם והלכתי אחרי מאדי. ובדיוק שבאתי לתפוס את ידה, קרה משהו משונה. סביב פי נכרך חבל ירוק, ידעתי שיש לי רק שניות לפני שיתפסו אותי. הנחתי שזה גורם זר, ולא מישהו מהקבוצה. ניסיתי למשוך את תשומת לבה של מאדי, אז בעטתי בה."מה לעזאזל איקן?" היא צעקה והסתובבה אליי. היא ראתה את החבל סביב פי. היא כמעט צנחה והתעלפה. אך למרה המזל היא הייתה מספיק מהירה לחתוך את החבל. זזתי מהר ודחפתי אותה על הרצפה. "תישארי פה, אני אהדוף אותם". היא הנהנה אליי ותפסה את גבי וחיבקה אותי חזק. זזתי אחורה. יצרתי שני כדורי אש ויריתי אותם על עבר המקום שירו עליי את החבל, זה הצית שריפה גדולה בין השיחים שם, ושמעו משם צעקות כאב. לפתע תפסו אותי ביד, וביד השנייה וגררו אותי. לפחות משכתי את תשומת לב כולם. הגריפון והדרקון שלי לפתע תפסו את החבלים, מנסים למשוך אותי הצידה בחוזק. אבל זה היה מאוחר מדי. הם המריאו לשמיים וצעקו צעקות איומות והחוו אל עברי. הם ירו הרבה כדורי אש אל עבר החוטפים, אך גם הם נמשכו ושותקו. לפתע, איבדתי את ההכרה ונכנסתי לשינה עמוקה.
חסה סטורמאגדון סמית' דה חצילוב <FONT COLOR= GREEN> לפני 10 שנים ו-3 חודשים
לאחר שנרגעתי קצת והסכמתי לפתוח את עיניי, ראיתי שכולם כבר הלכו מהמעגל ועמדו ליד דלת הכניסה הפתוחה לבית. ניקיתי את הפנים בשרוול המעיל שלי וקמתי ברעד. מעל האחרים הופיע כיתוב הולוגרמה:
עברתם את המשימה בהצלחה!
הנופלים באתגר: לונה
הנופלים מהסרת המשקפיים: נייט וסיביר
המשימה לעליית קומה: מסרו לג'ק את המכתב שאותו הביאה מייקי על מנת לגמול לכם על הצלת חייה.
בהצלחה.

הרשיתי לדמעה אחת אחרונה לזלוג מבעד לעיני. לזכרן של נייט סיביר ולונה.
'אבל.. רגע, מי זה ג'ק? ומי זאת מייקי?'
'אני חושבת שאני פשוט אתקרב לאחד הוותיקים שיסביר לי מה לעזאזל קורה כ-' אההההההההה
הרגשתי במין זרם חשמלי עוטף את הגוף שלי בזמן שאני עוברת למקום אחר. עצמתי את העיינים והרגעתי את עצמי. אני עוד אתרגל לזה, מתישהו.
פתחתי את העיניים ביער -עצום- בגודלו, עם עצים גבוהים כמו הביג בן וסבוכים כמו המחשבות שלי. עמדתי מעל שביל חצץ ארוך כל כך שלא רואים את סופו ומלפני הקבוצה שכבר התחילה להתקדם. 'ככה זה, רגע אחד את נושא השיחה וברגע האחר כולם שוכחים מקיומך' התקדמתי לעברם בהליכה מהירה.
כולם עצרו לרגע במין מעגל מוזר סביב מאדי ודאורדון שנראה כאילו התווכחו, אבל לא בכעס, יותר בצחוק וציניות...
לא כל כך התעניינתי להקשיב למה שהם אומרים, ריבים זה הדבר האחרון שחסר לי אחרי היום הזה, אבל באמת ש...~פיהוק~ אני כללל כךך עייפההה ~משפשפת את העיניים עם הידיים~ ~פותחת את העיינים ומצמצמת אותן כי דיי חשוך~
אבל. רגע. משהו פה השתנה. איפה כל האנשים? הסתכלתי מסביב ובבום אחד גדול התמוטטתי על הגב. 'מה קורה כאן לעזאזל???' אני חושבת שנפלתי על עמוד השדרה.. נאנקתי מכאב. הכל מחשיך... סחרחורת... והתעלפתי. נותת למהשמו שהפיל אותי וכרגע מתחיל לגרור אותי למקום לא ידוע לקחת אותי לאן שירצה.
די אנג'לו לפני 10 שנים ו-3 חודשים
כולם התאספו בסלון.
לפני שהבנתי מה קורה הולוגרמה הופיעה מולי.
'עברתם את המשימה בהצלחה!
הנופלים באתגר: לונה.
הנופלים מהסרת המשקפיים: נייט וסיביר.
המשימה לעליית קומה: מסרו לג'ק את המכתב שאותו הביאה לכם מייקי על מנת לגמול לכם על הצלת חייה.
בהצלחה'
הנופלים. הבטן שלי התהפכה כשחשבתי על הנופלים.
יום אחד אני עלולה להיות ברשימת הנופלים.
הסתכלתי מסביבי. כל אחד מפה יכול להיות ברשימת הנופלים.
בחילה וסחרחורת התפשטו בגופי.
מייקי זאת הילדה שהייתה אתמול, את זה אני יודעת. אז את המכתב שהיא הביאה אותה אנחנו צריכים למסור ל..ג'ק. אני מקווה שאני אבין מי הוא בהמשך.
הלכנו ליער. עצים ענקיים וזקנים היו מעלינו והשמש חדרה דרך ענפיהם וסינוורה אותי. הנחתי את ידי מעל ראשי כדי להסתיר אותה. הייתי די מאחור וניסיתי להדביק את הקצב של הקבוצה. רצתי מדי פעם כדי לא להישאר מאחור. ואז פתאום לא ראיתי כלום. משהו נכרך סביב ראשי. סביב הבטן שלי גם. ניסיתי לרקוע ברגליי כדי ששאר הקבוצה תדע אבל לא הצלחתי. רגליי נותקו מעל הרצפה.
לפני שנעלמתי לגמרי מהאזור שמעתי את קולותיהם של הקבוצה שכנראה הבחינה במה - שזה - לא - יהיה שחטף אותי.
פחד טהור וסקרנות שטפו אותי. אני חייבת לדעת מה קורה כאן.
הורוס לפני 10 שנים ו-2 חודשים
כולם כבר היו בסלון שהגעתי. נכנסתי למעגל והחזקתי יד לקרייטוס, הולוגרמה ריחפה מולנו ועליה היה כתוב. "עברתם את המשימה בהצלחה!
הנופלים באתגר: לונה.
הנופלים מהסרת המשקפיים: נייט וסיביר.
המשימה לעליית קומה: מסרו לג'ק את המכתב שאותו הביאה לכם מייקי על מנת לגמול לכם על הצלת חייה.
בהצלחה". לפתע מצאתי את עצמי בתוך יער ענק, שכולם עדיין מחזיקים ידיים. אז המשימה היא למצוא את אחיה של מייקי חשבתי לעצמי. בטח "הוותיקים" לא מרוצים מזה, הריבגללה הם הסתבכו בקרב עם דג ענק.
הלכתי מאחורי דומני דול, היא נראתה לא מרוצה בעליל. לפתע הרגשתי חבל נכרך מסביבי ומשך אותי לאחור. רציתי לצעוק בשביל להזהיר את האחרים, אבל אחד מהחבלים חסם את פי ומשך אותי לאחור.
נמשחתי לתוך השיח, הרגשתי מכה על עורפי ומיד איבדתי את ההכרה.
Angelica לפני 10 שנים ו-2 חודשים
אנשים החלו להיעלם. בהתחלה הייתי בטוחה שאני הוזה, או שהם פשוט נעלמו מאחורי הצמחייה הגבוהה ודמותם הייתה חוזרת להתגלות לנגד עיני במרחק של לפחות כמה מטרים ממני, אבל זה לא קרה.
הראשון שנעלם היה תום. הוא צעד לאיטו בין העצים, מידי פעם הוא נבלע מאחורי השיחים הגבוהים עד שראשו בצבץ חזרה והייתי מבחינה מיד בדמותו פוסעת באיטיות לקצב צעדיהם של קרייטוס ונירה. אך בשלב מסוים כבר לא ראיתי אותו, עוד יכולתי לשמוע את קולה של נירה משוחחת עם קרייטוס בשקט. הנחתי שהיא בטח הייתה שמה לב עם תום היה נעלם, היא הרי צעדה ממש מאחוריו. אבל אז, ממש כמה שניות לאחר היעלמותו של תום, היא הפסיקה לדבר. במקומה אוזני הצליחו לקלוט קול של צעקה חלושה ולאחר מכן דמותה לא נראתה יותר בין העצים. הבחנתי בקרייטוס נעצר מאחורי שיח, חולצתו האדומה בלטה מאחורי חריצי השיח הדקים וכעבור שתי שניות של דממה הצבע האדום של חולצתה נעלם והתחלף חזרה לצבעו הירוק של השיחים.
בלעתי רוק והאצתי את צעדי. זקפתי את ראשי והבטתי שוב מעבר לדומינו דול והורוס שהלכו לפני, דומינו דול הלכה בחוסר נוחות וזווית עיניה פיקחה בחשד על הורוס שצעד בדממה על השביל.
הסבתי את מבטי לאחור, דריה ודואורדון לא היו שם. גם לא ג'ון, צ'סטר ופאן שקודם לכן צעדו מאחורי. חזרתי את מבטי אל השביל הארוך שצעדנו בו, דופק ליבי הלם כמו פטיש כאשר עיני לא מצאו את הורוס ודומינו דול שצעדו לפני ממש לפני שנייה.
חוטפים אותנו.
איקן שצעד מאחורי החל לבעוט בשקט ברגלי, הסתובבתי מיד לאחור- פני החווירו מפחד. פיו של איקן נכרך בחבל ירוק שנמשך עד לאחורי העצים, הוא תפס את החבל בידו הפנויה וניסה ללא הועיל לשחרר אותה מפיו אך גופו רק נמשך במהירות לאחור. כמעט התעלפתי מפחד, הייתי חייבת לעשות משהו. ריכזתי כדור אש קטן בידי ושרפתי בזהירות את קצה החבל ולאחר מכן קרעתי מפיו של איקן. הוא התרומם מיד המקרקע ודחף אותי הצידה, "תישארי פה, אני אהדוף אותם." הוא ציווה בקול רועד.
הנהנתי כתשובה וחיבקתי את גבו בחוזקה, איקן ירה כדורי אש לכל כיוון שממנו הבחנו בתזוזות מחשידות. צעקות חלושות ואנקות כאב נשמעו מבעד לשיחים הגבוהים והעצים הרבים שכוסו בצמחייה, אש החלה להתפשט ולשרוף את העשבים מכל עבר. טינקס נעלמה מאחורי העצים ואילו סוויפט מעדה על הקרקע בפליטת צרחה קצרה ואותו החבל הירוק תפס בקרסולה ומשך אותה לאחור.
איקן נתפס פעם נוספת, הוא התפתל לרגע קצר ומיד נמשך לאחור. הגריפון והדרקון שלו החלו לצווח באוויר כאות אזהרה. "איקן!" צעקתי, אחזתי בידו ומשכתי אותו אלי. אך לפני שזה קרה חבל נכרך סביב מותני ומשך אותי לאחור בחוזקה. נאנקתי מכאב וידו של איקן נשמטה מידי כפרידה כואבת שלעולם לא תישכח.
עצם קשה חבט בראשי, צנחתי על האדמה מכאב, מישהו נשא אותי על כתפו. אך לפני שהספקתי לפקוח את עיני ולגלות מי זה החשכה ירדה עלי והתעלפתי.
POLLO לפני 10 שנים ו-2 חודשים
כבר מהרגע שהגענו ליער הרגשתי משהו מוזר. המקום היה שקט באופן חשוד, ופשוט.. לא מצא חן בעיני.
אבל שתקתי והתקדמתי עם כולם על השביל.
כשבחנתי את הסביבה לא הצלחתי לשים לב לכמעט שום דבר, כי עצים כיסו את כל שדה הראיה. המון עצים.
ואז זה התחיל.
אנשים התחילו להימשך אל שולי הדרך על ידי סוג של סרט ירקרק. אוטומטית פרשתי כנפיים והתחלתי לעופף מעל האדמה, אבל לא הצלחתי לעוף גבוה מדי לפני שסרט תפס גם אותי. התרסקתי, הרגשתי כאב חד בכנף הימנית ונגררתי על האדמה לשולי הדרך.
זה הדבר האחרון שאני זוכר לפני שאני מאבד את ההכרה.
דרקמנדור לפני 10 שנים ו-2 חודשים
עמדנו בסלון מול הדלת,מחזיקים ידיים,וללא רצוני הורוס החזיק לי את היד,ודארקר היה לי על הגב.
קראתי את ההולוגרה שריחפה שם-"עברתם את המשימה בהצלחה!
הנופלים באתגר: לונה.
הנופלים מהסרת המשקפיים: נייט וסיביר.
המשימה לעליית קומה: מסרו לג'ק את המכתב שאותו הביאה לכם מייקי על מנת לגמול לכם על הצלת חייה.
בהצלחה".
לפתע הופענו ביער,צפוף מאוד...הסתכלתי סביב,הצמחייה היית יפה והרגישה אמיתי למדיי.
כנראה התחיל משהו בין מאדי ודואורדון,לא היה לי אכפת,ורק מידיי פעם הקשבתי אז דיברתי קצת עם נירה,שהיית לידי.ואז שמעתי את המשפט הזה-""אפילו קרייטוס בקושי העז להשיב מלחמה אחרי שתקפתי אותו.. אנשים בקושי מעזים להתווכח איתי, או בכלל להתקרב אלי."
מאוד כעסתי,דחפתי קצת את נירה והלכתי כמה מטרים מאוחורי כולם."שמעתי שהפסדת"אמר לי דארקר,מנסה לעצבן אותי או משהו."לא!לא!לא!לא! אתה לא מבין!היא מרמה!","מרמה..? לא נשמע לי ממש הגיוני.
"זה כן!כל הסקילים שלה מוגברים לרמה 5!.בכל מקרה אני חוזר במילים שלי.","מזתומרת?"ההוא שאל.
"היה בניינו סכסוך כזה,ואז כשעלנו לקומה 2 התנצלתי!ועכשיו אני חוזר במילי!אני לא מתנצל!חשבתי שזה מאחורינו!והיא..הערסית הזאת מנסה כאילו להשוויץ בזה!נמאס לי ממנה!"הרגשתי שאני עוד שנייה עולה באש מעצבנות,"וגם,כשנחזור לבית המשימות או לפניי אצעק את זה עלייה!את מה שאמרתי עכשיו!"."אל תשכך שהיא גם פדופילית","מה?"לא הבנתי ממש למה הוא מתכוון.
"אתה יודע..מישהו שמפחיד ילדים בשעות הפנייה נשמע ערס ופדופיל."
"טוב כדיי שנחזור"אמרתי.
התקדמתי ומצאתי את עצמי מאחוריי מאדי לפתע משהו משך אותי אחורה,נפלתי לתוך השיחים וכל העולם הפך למטושטש משום מה,הצלחתי לראות את דארקר בטוח שק,'אויי לא..'
נטוטו לפני 10 שנים ו-2 חודשים
התעוררתי על רצפת עץ קשה. עייני היו מכוסות בבד, ידיי קשורות מאחורי גבי ורגליי קשורות גם הן. ראשי כאב מהמכה שקיבלתי קודם, המכה שכנראה גרמה לי לאבד את ההכרה. ניסיתי להבין איפה אני מבלי להשתמש בחוש הראייה, אבל זה היה כמעט בלתי אפשרי, כיוון שזו פעם ראשונה שאני בקומה השלישית. לא יכולתי לזהות את המקום.
שמעתי קול משמאלי, מישהו זז.
"מי זה?" שאלתי.
"דומינו? דומינו דול, זאת את?" שמעתי קול מימיני.
"מאדי?" שאלתי בפליאה.
קול נאנח נשמע משמאלי "דומינו? מאדי? אלה אתן?"
"פאן?" נשמע קול נוסף, שאותו זיהיתי כקולו של תום.
לאט לאט אנשים התחילו להתעורר. ספרתי בנשימה עצורה את הקולות, את האנשים שמתעוררים. נשמתי בהקלה, כולם פה.
"מאדי, תפסיקי לזוז. זה לא יעזור!" שמעתי את איקן קורא.
"לא! אני רוצה לדעת איפה אנחנו!" מאדי קראה אליו בחזרה בכעס, למרות שלפי הקולות שלהם נראה שהם נמצאים אחד ליד השני.
"איפה אנחנו באמת?" שאל ג'ון. בזמן שהוא דיבר שמעתי דלת נפתחת בשקט, היא הייתה מאוד קרובה אליי.
"אני רואה שהתעוררתם" אמר קול.
"מי זה?" מאדי שאלה בקול תקיף.
"אני שואל כאן את השאלות" הוא השיב.
כמובן שזה רק גרם למאדי להתעצבן יותר "תקשיב לי טוב, חתיכת-"
"מאדי!" קטעתי אותה בכעס, ואז אמרתי בייאוש, בשקט "דיי להילחם בכל העולם. מה אתה רוצה לשאול?" פניתי לכיוון הקול. מאדי שתקה, כנראה הבינה שצעקות לא יביאו לשחרור שלנו.
"מי אתם?" הוא שאל.
"אנחנו שחקנים. בדיוק הגענו לקומה הזאת, זאת פעם ראשונה שלנו פה." השבתי.
"תגידו את האמת! אתם עובדים בשביל הרוזן, נכון?"
"הרוזן? מי זה הרוזן?" איקן שאל.
"אל תעמידו פנים שאתם לא יודעים על מה אני מדבר. אתם עובדים בשביל הרוזן, הוא שלח אתכם כדי לרגל אחרינו!"
"על מה אתה מדבר?" שאל ג'ון.
החוטף שלנו המשיך להתווכח עם השחקנים, משוכנע שאנחנו מרגלים, שהרוזן שלח אותנו לגלות את המיקום של המחבוא שלו. שלהם. בשלב מסוים הפסקתי להקשיב. משהו בו נשמע לי מוכר, משהו במבטא שלו, בקול שלו, בדרך ההתבטאות.. משהו בו הזכיר לי..
קמתי על רגליי בפתאומיות.
"מה את חושבת שאת עושה?" החוטף צעק.
"קוראים לך ג'ק, נכון?" שאלתי, כשהבנה פתאומית מכה בי.
"אז אתם כן מרגלים!" הוא קרא.
"לא, מייקי שלחה אותנו. אחותך? הצלנו את החיים שלה, והיא נתנה לנו מכתב להעביר לך. אתה מוכן לשחרר לי את הידיים כדי שאני אראה לך אותו?" שאלתי.
"למה שאני אבטח בך?" הוא שאל.
"נו באמת, אתה מחזיק בחברים שלי. מה אני כבר יכולה לעשות?"
"טוב.." הוא מלמל. שמעתי קול צעדי מתקדם לעברי. הוא שחרר את הידיים שלי והוריד את כיסוי העיניים. הופתעתי מהמראה שלו. הוא היה רק נער, בערך בגיל שלי. הוא נראה כך:
https://p.gr-assets.com/540x540/fit/hostedimages/1379734305/39773.jpg
הוא נעץ בי מבט כועס, כאילו שהוא מחכה שאני אנסה לברוח. רציתי לגלגל עיניים, אבל חשבתי שזה לא יהיה חכם מצידי לעצבן אותו עכשיו. פתחתי את התפריט והוצאתי את המכתב. הושטתי לו אותו, והוא קרא אותו לכמה רגעים. עקבתי אחרי הבעת פניו משתנה מכעס, לחשדנות, ובסופו של דבר הוא חייך.
הוא שלף שתי סכינים ונתן לי אחת "מצטער על אי הנעימות, תעזרי לי לשחרר אותם?"
הופתעתי קצת, אבל לקחתי את הסכין מידו בחיוך "בטח"
כעבור כמה דקות כולם היו משוחררים. ג'ק לקח אותנו קודם לבקתה, שאותה כינה "חדר האוכל" אף על פי שהיא נראתה כמו צריף ענקי. בדרך הוא סיפר לנו על הרוזן.
(ליץ', תמשיכי מכאן?)

המחבוא של ג'ק נראה ככה:
http://digital-art-gallery.com/oid/12/640x337_3978_Treehouses_2d_fantasy_house_forest_landscape_picture_image_digital_art.jpg
- תתעלמו מההר ברקע, אין שם שום הר.
- שלא תתבלבלו, עכשיו בוקר אצלנו.
~I-voice~ לפני 10 שנים ו-2 חודשים
לפתע אני מוצאת את עצמי שוכבת על הרצפה, ואז מנסה לאט לאט לקום מן הרצפה.
אני רואה את כולם מול עיניי, עומדים במעגל בסלון, אני קצת נדחפת למעגל ומזיזה אנשים, עד שנכנסת למעגל שבו כולם מתאספים.
לפתע מופיע מול עיננו הולוגרמה שבו כתוב "עברתם את המשימה בהצלחה".
הנופלים באתגר: לונה .
הנופלים מהסרת המשקפיים:נייט וסיביר.
המשימה לעליית קומה:מסרו לז'ק את המכתב שאותו הביאה לכם מייקי על מנת לגמול לכם על הצלת חייה.
בהצלחה.
כשסיימו להודיע לנו דברים, הסתכלתי על כל מה שנמצא מסביבי, "וואו זה מקום די יפה" לחשתי לעצמי .
אבל מה שקרה לנייט וסיביר נורא העציב אותי, העציב את כולנו. לא מגיע להן, לרגע אחד חשבתי לעצמי, הן נורא נחמדות וחמודות בעיניי, למרות שבקושי דיברתי איתן, אבל הן נראו לי נחמדות. אוח, זה קצת מזכיר לי את המשפט שאמא שלי בטח הייתה אומרת- "לא כל מה שנראה לך ככה, הוא נכון", טוב אולי, חשבתי לעצמי.
חלק מהאנשים פה נראים לי עצובים בגלל מה שקרה לנייט וסיביר, בהחלט קשה לעכל את זה.
בזמן שכולם עסוקים בלדבר ולהסתובב במקום הזה, אני מרשה לעצמי להסתובב גם קצת באוויר הצח.
אני עומדת ופורסת את ידי לרווחה, ומרישה את הרוח שדוחפת את שעריי אחורה, השיח שמאחוריי גם כן זז. אבל לפתע אני מרגישה שמישהו נוגע ברגלי, ותוך חמש שניות מושכת אותה, אני צועקת " מישהו, הצילו!"
אבל מאוחר מדי, כבר חטפו אותי.
Lich לפני 10 שנים ו-2 חודשים
(אני ממש ממש מתנצלת על התגובה הענקית ><)

התעוררתי מהעילפון לתוך חשכה אפופה בריח של עשבים וחיות. ישבתי על רצפת עץ קשיחה ומעט דוקרנית, עיני כוסה בבד אטום חסר חריצים וידי היו קשורות מאחורי גבי. חבל כבד שקשר את רגלי לחץ על קרסולי עד שיכולתי לחוש בסימני צריבה מכאיבים. התפתלתי ונאבקתי בחבל שקשר את ידי, ניסתי לרכז כדורי אש שישרפו אותו אך ראשי כאב מידי בכדי להתרכז. מישהו לצידי השמיע שאיפת אוויר חדה ולאחר מכן רטינה חלושה.
"מי זה?" קולה של דומינו דול עצר את ליבי מהקלה.
"דומינו?" לחשתי תחילה, "דומינו דול, זאת את?" הרמתי את טוני.
"מאדי?" היא השיבה וקולה היה נלהב מעט.
מישהו השמיע אנחה רווחה, כאילו הרגע הוא גילה שהמשחק הזה רק חלום. "דומינו? מאדי? אלה אתן?"
"פאן?" נשמע קולו של תום במרחק מה ממני.
קולות נלהבים, לחשושים ורטינות שקטות שברו את הדממה ששררה פה קודם לכן. שמעתי את קולה של נירה, מאיימת לעצמה על הבנאדם הלא נודע שלכד אותנו פה. הורוס ודריה שוחחו ביניהם, קולותיהם לחוצים ומפוחדים, שמעתי את קולה של סוויפט ממלמלת מילים לא מובנות ואת ג'ון שניסה לחפש תשובות למה שקורה פה.
"לעזאזל עם זה," רטנתי ונאבקתי בחבלים שלפתו את גופי. התנגשתי בגוף מוצק שישב קשור לצידי, "אני אהרוג את מי שעשה לנו את זה." המשכתי וניסיתי שנית להשתחרר ללא הועיל.
"מאדי, תפסיקי לזוז. זה לא יעזור!" צעק איקן ברגע שהתנגשתי בו פעם נוספת.
"לא! אני רוצה לדעת איפה אנחנו!" צעקתי עליו בחזרה ונאבקתי בחבל פעם נוספת, אוזני התלהטו מזעם עד שיכולתי לחוש בהם עולות באש.
שמעתי קול של דלת נפתחה בחריקה, זקפתי את ראשי ואימצתי את עיני לראות טוב יותר מבעד לבד, אך הוא היה אטום וכהה מידי בשביל זה. ואז הדלת נטרקה מאחור, כולם השתתקו. קול טפיחת צעדים קרבים החליף את הדממה, יכולתי להרגיש את ציפייתם של החטופים מסביבי.
"אני רואה שהתעוררתם." אמר קול עמוק.
חשקתי שיניים וקולי היה תקיף, "מי זה?"
"אני שואל כאן את השאלות." הקול השיב בחוסר רגש.
הנעתי את לסתי בכעס, "תקשיב לי טוב, חתיכת-"
"מאדי!" דומינו דול קטעה בכעס את דברי, "די להילחם בכל העולם," היא התנשפה בייאוש ופנתה לקול, "מה אתה רוצה לשאול?"
השתתקתי בחוסר רצון וקיפצתי את ברכי בעצבנות. הקול ענה, "מי אתם?"
"אנחנו שחקנים. בדיוק הגענו לקומה הזאת, זאת פעם ראשונה שלנו פה." השיבה דומינו דול בבליעת רוק.
"תגידו את האמת! אתם עובדים בשביל הרוזן, נכון?"
"הרוזן? מי זה הרוזן?" איקן גמגם.
"אל תעמידו פנים שאתם לא יודעים על מה אני מדבר. אתם עובדים בשביל הרוזן, הוא שלח אתכם כדי לרגל אחרינו!" התעקש הקול.
"על מה אתה מדבר?" שאל ג'ון באנחה.
הקול המשיך להתווכח איתנו, משהו בי עוד שנייה התפוצץ מכעס, "למען השם! אנחנו אומרים לך שאנחנו לא עובדים בשביל הרוזן המחורבן!" צעקתי וקימצתי אגרופים.
הקול השתתק, לרגע חשבתי שהוא הולך לכוון אלי אקדח או לשלוף חרב. "יש לך אומץ, ילדה." הוא השיב לבסוף וטון מזלזל התגנב לקולו.
"אל תקרא לי ילדה, חתיכת דביל.." סיננתי בשקט.
לאחר שתיקה קצרה הוא צעק, "מה את חושבת שאת עושה?" הוא לא דיבר אלי, אלא אל דומינו דול שענתה מיד.
"קוראים לך ג'ק, נכון?" היא שאלה בהתרגשות, כאילו הבינה משהו.
"אז אתם כן מרגלים!" הוא קרא בכעס.
"לא, מייקי שלחה אותנו. אחותך? הצלנו את החיים שלה, והיא נתנה לנו מכתב להעביר לך," דומינו דול ענתה במהרה, "אתה מוכן לשחרר לי את הידיים כדי שאני אראה לך אותו?"
שקט.
שקט ממושך.
"למה שאבטח בך?" הוא שאל לבסוף.
"נו באמת, אתה מחזיק בחברים שלי. מה אני כבר יכולה לעשות?"
"טוב.." מלמל הקול בחשד קל. שמעתי קול צעדים, משהו נשמט בחבטה חלושה על הקרקע. קול של דף, נפתח בעצבנות. שקט. התנשפות קלה ולאחר מכן הקול שב לדבר, רך יותר, "מצטער על אי הנעימות, תעזרי לי לשחרר אותם?"
קפצתי שפתיים. היא הצליחה, היא באמת הצליחה. לא יכולתי להימנע מהחיוך שהופיע בזווית פי. יד תפסה בבד שעל עיני ושיחררה אותה. מצמצתי מספר מפעמים במחשבה שאור יציף את עיני אך המקום היה אפוף בחושך.
דומינו דול פרמה את החבל שקשר את זרועותיי והביטה בי למשך זמן ארוך דרך עיניה הסגולות והצללות, לאחר מכן היא פנתה לפאן והותירה את הבד מעיניה, משאירה את קרסוליי קשורים לחבל.
פלטתי אנחה קצרה וכיווצתי את ברכי לחזי, שלחתי את ידי לפרום את החבל ברגע שדמות לא מוכרת התנשאה מעלי.
"צריכה עזרה?" שאל הקול. שיערו היה בין בלונדיני לשטני, עיניים ירוקות עזות ועור חיוור. על זרועו הימנית כתובת קעקוע לא מובנת ובגדיו הכהים הוצמדו לגופי הרזה והשרירי, הוא אחז בחרב קטאנה ארוכה ולאחר מכן הכניס אותה לקת בצד מותנו השמאלי והתכופף אלי.
"זה בסדר," עצרתי בעדו, "אני מסתדרת." התרתי במהירות את החבל מקרסולי.
איקן עמד מאחורי ג'ק והביט בו בזהירות, הוא עקף אותו והושיט לי את ידו. "את בסדר?" הוא חייך ושלח בג'ק מבט מזהיר.
"כן," השבתי ואחזתי בידו, הוא משך אותי אליו לחיבוק ארוך. "כל עוד אתה בסדר." הוספתי בחיוך ונשקתי על שפתו.
ג'ק השפיל מבט נבוך והסתובב, "טוב," הוא אמר וחיכך בגרונו, "בואו איתי."
הלכנו אחריו, איקן ואני שילבנו ידיים וצעדנו ראשונים מאחורי ג'ק. "מי הוא הרוזן הזה שדיברת עליו?" שאל איקן לאחר זמן מה.
הנוף התחלף לעצים גבוהים ובקתות קטנות ומוארות באופק. ג'ק התנשף, "זה סיפור די ארוך," הוא התחיל ואז הרים את טון דיברו שכולם ישמעו, "בקצה היער, יש טירה. בטירה הזאת חי רוזן ויש לו לא מעט חיילים. מידי פעם הוא שולח את חייליו לגבות מיסים גבוהים מתושבי הכפר, ותוך כדי.. החיילים שלו גורמים לנזק רב. אני וחבורתי חלק מתושבי הכפר, לאחר מעשיו של הרוזן הצבנו לעצמנו מטרה - לעצור אותו לתמיד. אבל עד היום הצלחנו להסתפק רק בלגנוב את כספי המיסים מהחיילים ולהחזיר אותם לתושבי הכפר." ג'ק השתתק והשפיל את ראשו לקרקע, הוא בעט באבן קטנה שחיכתה לו באמצע הדרך והמשיך, "לפעמים ערכנו פשיטות קטנות על הטירה, לעצור את הרוזן לתמיד ולהרוג את חייליו. אבל זה כמובן, לא ממש הצליח. לא הרווחנו מכך שום דבר, חלק מחברי נעלמו במהלך הפשיטה ולא חזרו מעולם.. השמועות אומרות שהרוזן תפס אותם והפך אותך לחלק מצבע החיילים שלו." הוא נאנח בעצב.
רק עכשיו שמתי לב שכולם שתקו וכל תשומת ליבם הופנה לסיפורו של ג'ק.
"עכשיו אני אקח אתכם לחדר האוצרות, שם תקבלו את הפרס שמגיע לכם על כך ש-"
"ג'ק!" נער נמוך קומה בעל שיער שחור ומלא נכנס אלינו בריצה, פניו סמוקות ממאמץ וחתך עמוק וטרי הופיע על זרועו.
"כריס, מה לעזאזל-" קימט ג'ק את מצחו כאשר הבחין בחתך על זרועו.
"הרוזן!" צעק כריס מבהלה, "החיילים.. הם.. הם.. הם פה! הם פושטים על המחבוא! יש המון פצועים, צריך לעשות משהו!"
ג'ק הסתובב לעברנו ופניו החווירו כסיד, "תברחו."


(אל תתקדמו יותר מהחלק שבו ג'ק אמר לנו לברוח. בהצלחה!)
זאבה~ לפני 10 שנים ו-2 חודשים
נירה-

אנשים התחילו לשאול מי נמצא אבל חשבתי על לו הקטנה. היא בטח ישנה עכשיו על הספא בספרייה. אחרי כמה שניות הנער והשחקנים החלו להתווכח. שכבתי על הגב וגררתי את עצמי קדימה, כנראה נתקלתי במישהו אבל בכל מקרה. הפנתי את ראשי מהקול והשתמשי בשדא בזהירות כדי להוריד ממני את הבד מעיני והנחתי אותו על מצחי. אחר כך ניסרתי בעדינות את החבל עם הדשא בתקווה שלא אחתוך וורידים בטעות. אחרי שהשתחררי ראיתי שדומינו דול והנער התפייסו. לכן, פשוט קמתי ושיפשתי את עיני כדי להטיב לראות. שניהם בהו בי.
"מה?" שאלתי בקוצר רוח
"איך השתחררת?" שאל הנער שלפי מה ששמעתי קראו לו ג'ק.
"קסם, לכל שחקן יש את היכולת להצמיח דשא, כלומר כל שחקן יכול להשתחרר. היית צריך שלשאות אם אתה רוצה שזה יהיה אפקטיבי. בכל מקרה, מה עושים?"
"משחררים את כולם," ענתה דומינו
"יופי," השבתי והורדתי כיסויי עיניים והתרתי את הקשרים שקשרו את הידיים. שיפשפתי את פרקי ידי בפיהוק. אחר כך יצאנו מהמחבוא. הקשבתי לסיפורו של ז'ק.
"רובין הוד," מלמלתי לעצמי. אחרי כמה זמן בא ילד נמוך ושמנמן בריצה כשחתך על זרועו.
"ג'ק!" צעק הילדון
"כריס, מה לעזאזל-" אמר ג'ק
"הרוזן!" צעק כריס מבהלה, "החיילים.. הם.. הם.. הם פה! הם פושטים על המחבוא! יש המון פצועים, צריך לעשות משהו!"
ג'ק הסתובב לעברנו ופניו החווירו כסיד, "תברחו."
"לא עכשיו," מלמלתי והלכתי לילדון. הוצאתי תחבושת וחבשתי את זרועו בכוח. הבטתי בדם שהפסיק לזרום.
"אז," שאלתי. "מה עושים עכשיו?"
הורוס לפני 10 שנים ו-2 חודשים
שהתעוררתי גיליתי שידיי ורגליי קשורים, בד כיסה את עיני והייתי על רצפה מעץ.
"דריה" לחשתי "את כאן?" "כן, מה הולך פה?" היא החזירה תשובה. "אני באמת לא יודע,
אבל אני חושב שאנחנו בצרות". "איך עלית על זה?" היא סיננה אלי. "שאלת אז עניתי"
אמרתי ברוגז קל. "טוב זה לא חשוב. אתה מצליח לשחרר מעט את החבל?". "לא הוא הדוק מדי".
"יש לי רעיון" אמרה דריה "אולי אני אפנה לך את ידי, ואתה תרופף מעט את החבל שלי".
"רעיון טוב מאוד, תפני את החבל אלי ואני אשחרר לך". אמרתי בהתפעלות. "רגע, איך..."
לפני שהיא הספיקה לסיים הדלת נפתחה בחריקה. כולם השתתקו מיד, "אני רואה שהתעוררתם." אמר קול עמוק וקר. "מי זה?" מאדי שאלה בקול,"אני שואל כאן את השאלות" הוא השיב בקול. ממש כמו בחקירות
שב"כ, חשבתי לעצמי בגיחוך קל. "תקשיב לי טוב, חתיכת-" ענתה מאדי בעצבים. דומני דול
קטעה אותה. "מה אתה רוצה לשאול?" היא שאלה את החוקר. "מי אתם?" הוא שאל בקור, "אנחנו שחקנים. בדיוק הגענו לקומה הזאת, זאת פעם ראשונה שלנו פה". דומני דולהשיבה בשיקול דעת.
"תגידו את האמת! אתם עובדים בשביל הרוזן, נכון?" החוקר שאל בלי רחמים. מי זה הרוזן הזה לעזאזל?.
"הרוזן? מי זה הרוזן?" שמעתי את איקן שואל. "אל תעמידו פנים שאתם לא יודעים על מה אני מדבר. אתם עובדים בשביל הרוזן, הוא שלח אתכם כדי לרגל אחרינו!". "הוא הזוי לגמרי" לחשתי אל דריה.
"אז תתחיל לרופף כדי שנוכל להתחפף מפה!" היא ענתה. "מצאתי!" אמרתי בהתרגשות. "נראה לי שאין
בזה כבר צורך" אמרה דריה. "למה את מתכוונת?" תקשיב הוא מתחיל לשחרר שחקנים. שמעתי פסיעות לידי.
"אל תזוז" החוקר אמר. הוא חתך את חבלי ידי ואז את של רגלי. שהסרתי את כיסוי עיניי ראיתי
נער, עם שיער חום פרוע, וחולצה שחורה. "מצטער על אי הנעימות" הוא אמר "קוראים לי ג'ק".
"בטח" אמרתי לו. "אני יכול גם לעזור?" שאלתי. "כן, קח סכין" הוא זרק אלי את הלהב.

חסה סטורמאגדון סמית' דה חצילוב <FONT COLOR= GREEN> לפני 10 שנים ו-2 חודשים
עייני נפתחו, אבל עדיין היה חשוך. הגב שלי עוד צרב מהשפשוף של הנפילה כשהתעלפתי, ופלטתי צרחה קטנה. החולצה שלי הייתה מקופלת כמעט עד הצוואר, כנראה בגלל שהגרירה התרחשה לכיוון ההפוך מאיפה שעמדתי.

תהיתי איפה אני, בחדר שלי? מתעוררת ליום חופש נעים כשההורים בעבודה ומתוכנן לי יום כיף לעצמי? אולי ישנתי אצל חברה? אולי כל המשחק הזה היה רק חלום רע?
אבל, כל כך חשוך פה... ברמה של עיוורון כמעט, גם כשהעיינים פתוחות, אבל, לא בדיוק פתוחות, משהו מפריע... סוג של בד...
לאט לאט הראש שלי התחיל להסתדר- אני שוכבת על הצד, מקופלת, רצפת עץ מלא, טיפה מרושלת לפי כל הנעצים שיוצאים ממנה, החדר היה ישן. מאוד ישן. לעץ יש ריח של ספר עתיק...
לא הייתי לבד. מה שאומר שאני עדיין תקועה במשחק הזה. אני חייבת להיאבק.
התאמצתי לעבור למן ישיבה כשהברכיים שלי מורמות, ונאבקתי בחבלים שמסתבר שמנעו ממני לזוז הרבה. ידיים, רגליים, עיניים, פה.
אני לא יכולה לקרוא לעזרה, אני לא יכולה לברוח, אני לא יכולה לגלות מה קורה פה.
קודם כל, נטפל בעיינים ובפה.
חיככתי את הראש שלי בברכיים כלפי מטה, ככה שכיסויי העיינים והפה הפכו למן-כיסוי-ראש, העפתי מבט כדי לראות מה קורה כאן: כל השחקנים, קשורים כמוני, מרותקים לרצפה וישנים, אני בקצה החדר, בפינה, התעוררתי ראשונה, אבל ראיתי שעוד שחקנים מתחילים להתעורר "מה לעזאזל-" מילמלתי.
אני חושבת שג'ון התעורר, איקן, פאן, ומאדי ודומינו דול כבר התחילו לדבר.
הרגשתי יחסית אופטימית לבדרך כלל, כאילו מה שפחדתי ממנו קרה, ועכשיו אין לי יותר ממה לפחד. חיוך התפשט על פני. אין לי יותר ממה לפחד! במוקדם או במאוחר אני יודעת שאני אמות פה, אז בשביל מה להיזהר עכשיו? כבר לא אכפת לי ממוות. אכפת לי מהם. מהאנשים המבולבלים שיושבים חצי ישנים על רצפת העץ, הרגשתי סוג של מחויבות אליהם.


אבל, מספיק עם הרגשנות להיום, אני מתחילה להפתיע את עצמי, הדברים האלה ממש לא מתאימים לי. התנערתי מהרגשות האלה כששמעתי קול : "אני רואה שהתעוררתם"
"מי זה?" שאלה מאדי
"אני שואל כאן את השאלות" ענה הקול, הצלחתי לאתר מאיפה הוא בא, הוא היה ליד דלת הבקתה, בדיוק בקצה שמולי, הוא היה נער בלונדיני-שטני בערך בגילי, עיינים ירוקות עמוקות כך כך שאפשר לטבוע בהן, כתובת קעקוע ענקית על הזרוע הימנית ובגדים צמודים וכהים. הוא ממש דומה לי, עיינים ירוקות, שיער בהיר, בגדים כהים... מוזר.
"תקשיב לי טוב חתיכת-" התחילה מאדי להגיד
"מאדי!" דומינו דול קטעה בכעס את דבריה, "די להילחם בכל העולם," היא התנשפה בייאוש ופנתה לנער, "מה אתה רוצה לשאול?"
הקול ענה, "מי אתם?"
"אנחנו שחקנים. בדיוק הגענו לקומה הזאת, זאת פעם ראשונה שלנו פה." השיבה דומינו דול בבליעת רוק.
"תגידו את האמת! אתם עובדים בשביל הרוזן, נכון?"
"הרוזן? מי זה הרוזן?" איקן גמגם.
"אל תעמידו פנים שאתם לא יודעים על מה אני מדבר. אתם עובדים בשביל הרוזן, הוא שלח אתכם כדי לרגל אחרינו!" התעקש הנער.
"על מה אתה מדבר?" שאל ג'ון באנחה.
הקול המשיך להתווכח איתנו, הסתכלתי על מאדי, היא עוד עוד שנייה התפוצה מכעס, "למען השם! אנחנו אומרים לך שאנחנו לא עובדים בשביל הרוזן המחורבן!" נזפה ספק צעקה ספק צרחה עליו.
הנער השתתק, חשב מה לעשות, "יש לך אומץ, ילדה." הוא השיב לבסוף וטון מזלזל התגנב לקולו.
מאדי סיננה משהו בכעס.
לאחר שתיקה קצרה הוא צעק, "מה את חושבת שאת עושה?" נזף בדומינו דול שאיכשהו הצליחה לקום.
"קוראים לך ג'ק, נכון?" היא שאלה בהתרגשות. אז זה ג'ק! ציפיתי שהוא יהיה יותר.. מבוגר.
"אז אתם כן מרגלים!" הוא קרא בכעס.
"לא, מייקי שלחה אותנו. אחותך? הצלנו את החיים שלה, והיא נתנה לנו מכתב להעביר לך," דומינו דול ענתה במהרה, "אתה מוכן לשחרר לי את הידיים כדי שאני אראה לך אותו?"
הוא השתתק.
שקט.
שקט.
שיעול מאולץ שלי שיאיץ בו לדבר כבר.
"למה שאבטח בך?" הוא שאל לבסוף.
"נו באמת, אתה מחזיק בחברים שלי. מה אני כבר יכולה לעשות?" אמרה דומינו
"טוב.."הוא מלמל.
שקט
שקט
התנשפות קלה ולאחר מכן שב לדבר, בעדינות, "מצטער על אי הנעימות, תעזרי לי לשחרר אותם?"
היא עשתה את זה. חייכתי.
דומינו דול וג'ק התחילו לפרום את השחקנים הקשורים. וחיכיתי לתורי.
בסוף, דומינו דול שיחררה אותי אחרונה, אחרי שהבינה שמישהו חסר וחיפשה אותי, שהייתי בפינה החשוכה והרחוקה של החדר.
היא ניגשה אלי והתכופפה כשבידה הסכין שנתן לה ג'ק. הושטתי את ידי קדימה ועצמתי את העיינים בחזקה, זו טראומת ילדות ישנה, כשפעם בטעות נקשר עלי צמיד שלי יותר מדי הדוק והיו צריכים לשחרר עם סכין, רק שביחד עם הצמיד הלך גם וריד שלי.
דומינו חתכה את החבלים ופלטתי אנחת הקלה, החבלים חתכו ושרטו את היידים שלי אבל מזל שלבשתי מכנס ארוך שיגן על הרגליים. הגב עדיין פעם מכאב.
שניה לפני שדומינו ובאה ללכת, קמתי בזריזות ופלטתי:"אממ.. תודה...תודה על הכל."
"זה בסדר, זה מובן מאליו שיהיה לי אכפת מכולם פה"
היא אמרה והלכה לכיוון הקבוצה.
הלכתי אחריה, הקבוצה התחילה להתקדם אחרי ג'ק.

השתדלתי לעקוב הפעם אחרי הקבוצה, כדי לא ללכת לאיבוד שוב ולהיחטף ע"י אנשים שיזרקו אותי שוב בפינת חדר חשוך.
"מי הוא הרוזן הזה שדיברת עליו?" שאל איקן את ג'ק לאחר שתיקה ארוכה.
הנוף התחלף לעצים גבוהים ובקתות קטנות ומוארות באופק.
ג'ק התנשף, "זה סיפור די ארוך," הוא התחיל ואז הרים את טון דיברו שכולם ישמעו, "בקצה היער, יש טירה. בטירה הזאת חי רוזן ויש לו לא מעט חיילים. מידי פעם הוא שולח את חייליו לגבות מיסים גבוהים מתושבי הכפר, ותוך כדי.. החיילים שלו גורמים לנזק רב. אני וחבורתי חלק מתושבי הכפר, לאחר מעשיו של הרוזן הצבנו לעצמנו מטרה - לעצור אותו לתמיד. אבל עד היום הצלחנו להסתפק רק בלגנוב את כספי המיסים מהחיילים ולהחזיר אותם לתושבי הכפר."
ג'ק השתתק והשפיל את ראשו לקרקע, הוא בעט באבן קטנה שחיכתה לו באמצע הדרך והמשיך, "לפעמים ערכנו פשיטות קטנות על הטירה, לעצור את הרוזן לתמיד ולהרוג את חייליו. אבל זה כמובן, לא ממש הצליח. לא הרווחנו מכך שום דבר, חלק מחברי נעלמו במהלך הפשיטה ולא חזרו מעולם.. השמועות אומרות שהרוזן תפס אותם והפך אותך לחלק מצבע החיילים שלו." הוא פלט אנחה שקטה.

"עכשיו אני אקח אתכם לחדר האוצרות, שם תקבלו את הפרס שמגיע לכם על כך ש-"
"ג'ק!" ילד נמוך ושמנמן שנראה בסביבות גיל 12 רץ לקראתו מיוזע ובעלת חתך אדום ומדמם שמילא את היד שלו.
"כריס, מה לעזאזל-" קימט ג'ק את מצחו כאשר הבחין בחתך על זרועו.
"הרוזן!" צעק כריס מבהלה, "החיילים.. הם.. הם.. הם פה! הם פושטים על המחבוא! יש המון פצועים, צריך לעשות משהו!"
ג'ק הסתובב לעברנו ופניו החווירו כסיד, "תברחו."

"לא."
"מה?" שמעתי מישהו אומר
"לא." חזרתי שוב.
"אני
לא
בורחת."

דרקמנדור לפני 10 שנים ו-2 חודשים
עמדתי,כפי שנראה הייתי בעירה קטנה,במדבר.הכל היה שחור-לבן,עברה לידי עגלה שסוס מניעה אותה במהרה.
העיירה היית מאוד קטנה,כמו בסרטים,עם כמה בקתות עץ וזה.נכנסתי לבר.
"יש לכם משהו לשתות?שהוא לא אלכוהול"שאלתי עם פה יבש לגמרי."יש מין משקה כזה מקקטוס,אבל הוא חריף מאוד.".תביא אותו!"אמרתי ישר שהוא סיים לענות לי.
המוכר הסתובב ועשה משהו מאחור,שלא יכולתי לראות."קח"הוא נתן לי.
אחרי שלוק אחד נפלתי מהכיסא."מה זה לעזאזל?!למרות שזה לא רע!"אמרתי וקמתי חזרה לכיסא.סיימתי לשתות קמתי לצאת.'מוזר למה הכל שחור לבן?כמו המצלמות של פעם.אני בטוח סרט?משונה..'
בדיוק כשיצאתי לפתע פתאום מצאתי את עצמי על רצפת עץ ישנה.קמתי על רגליי,שמתי לב שיש מין בד על הרצפה,'המממ..כנראה חלום'הסתכלתי סביב כולם היו משוחררים,ראיתי שק לידי "דארקר" אמרתי לו.
"כן...אתה יכול לשחרר אותי?"שאל בלי סבלנות כלל.
שחררתי אותו.
לא היה לי מושג מה הולך פה,ראיתי ששחקנים מתחילים להתקדם אחרי מישהו שלא היה לי שמץ של מושג מי הוא.התחלתי ללכת גם ופניתי אל מישהו בשם ג'ון-"יש לך מושג מה הולך פה?"שאלתי אותו בניסיון לקבל מידע.
POLLO לפני 10 שנים ו-2 חודשים
התעוררתי וגיליתי שאני קשור ומכוסה עיניים.
ניסיתי לפרוש את הכנפיים אבל הן היו קשורות וכאבו. ואז אנשים התחילו להתעורר.
טוב, לפחות כולנו יחד.
אחרי כמה דקות, מאדי התחילה, כהרגלה, להתווכח עם האדם שחטף אותנו. הוא טען שאנחנו מרגלים של הרוזן.
אלוהים אדירים. לכמה צרות אנחנו עוד ניכנס במשחק הזה?
"למען השם! אנחנו אומרים לך שאנחנו לא עובדים בשביל הרוזן המחורבן!" היא צעקה. חייכתי חיוך קטן.
דממה. ואז קול של מישהו, כנראה נעמד.
"מה נראה לך שאת עושה?" החוטף צעק.
"קוראים לך ג'ק, נכון?" שאלה הדמות. לפי הקול זאת דומינו שמדברת.
רגע.. ג'ק זה לא אחיה של מייקי?
"אז אתם כן מרגלים!" הוא קרא.
"לא, מייקי שלחה אותנו. אחותך? הצלנו את החיים שלה, והיא נתנה לנו מכתב להעביר לך. אתה מוכן לשחרר לי את הידיים כדי שאני אראה לך אותו?" היא שאלה.
מזל שהיא זכרה את זה. מזל.
אחרי כמה זמן כולנו כבר היינו משוחררים.
לפי מה שג'ק הסביר לנו, בטירה המתנשאת באופק גר רוזן. הוא והחיילים שלו גובים מיסים מתושבי הכפר והורסים את מה שבדרכם.
סיפור קלאסי בסגנון ימי הביניים.
אחרי הסיפור המרשים הוא נעצר ואמר:
"עכשיו אני אקח אתכם לחדר האוצרות, שם תקבלו את הפרס שמגיע לכם על כך ש-"
"ג'ק!" נער נמוך עם שיער שחור נכנס בפתאומיות, פניו אדומות.
"כריס, מה לעזאזל-" שאל ג'ק בפליאה.
"הרוזן!" צעק כריס מבוהל.
"החיילים.. הם.. הם.. הם פה! הם פושטים על המחבוא! יש המון פצועים, צריך לעשות משהו!"
"תברחו" אמר ג'ק בבהלה.
די אנג'לו לפני 10 שנים ו-2 חודשים
התעוררתי.
לרגע לא הבנתי מה קורה, כי חשבתי שאני ישנה בעליית הגג שלנו. ואז פתחתי את עיניי. ניסיתי, לפחות. משהו שהיה כרוך סביב ראשי עצר בעדם מלהיפתח. סביב הבטן שלי גם היה כרוך דבר מה.
התחלתי להריץ במוחי את האירועים האחרונים.
נחטפתי. אני לא בעליית הגג. הרצפה פשוט מרגישה כמו הרצפה של עליית הגג.
שכבתי במקום, מחכה שמשהו יקרה. לאחר כמה דקות שמעתי תנודות. לאחר כמה דקות נוספות קולות. דומינו דול, מאדי, פאן.
שני קולות שנשמעו רחוקים דיברו:
"מאדי, תפסיקי לזוז. זה לא יעזור!"
"לא! אני רוצה לדעת איפה אנחנו!"
"איפה אנחנו באמת?" - הקול הזה נשמע יותר קרוב
"אני רואה שהתעוררתם" - מרוחק שוב, אבל בצורה אחרת מהקולות ששמעתי בהתחלה. אולי הוא בקצה השני של ה..חדר? הקול שלו לא נשמע מוכר.
"מי זה?" - הקול המרוחק מההתחלה נשמע
"אני שואל כאן את השאלות"
"תקשיב לי טוב, חתיכת-"
"מאדי!", נשמעה צעקה די קרובה, אז היא הייתה הקול המרוחק.. ואז באותו קול - "דיי להילחם בכל העולם. מה אתה רוצה לשאול?" הנחתי שזאת כנראה אחותה - דומינו דול.
"מי אתם?" שאל הקול המרוחק והלא מוכר, שהתחלתי להבין שהוא החוטף שלנו
"אנחנו שחקנים. בדיוק הגענו לקומה הזאת, זאת פעם ראשונה שלנו פה." השיב קולה של דומינו דול.
אני רוצה לדבר, אבל שותקת.
"תגידו את האמת! אתם עובדים בשביל הרוזן, נכון?" שאל החוטף. הרוזן?
"הרוזן? מי זה הרוזן?" שאל קול. הוא שאל את השאלה במקומי.
"אל תעמידו פנים שאתם לא יודעים על מה אני מדבר." טוב אנחנו לא מעמידים פנים, גאון, חשבתי - אתם עובדים בשביל הרוזן, הוא שלח אתכם כדי לרגל אחרינו!" - מה לעזאזל?
"על מה אתה מדבר?" שאל קול קרוב.
"אתם יודעים בדיוק על מה אני מדבר!"
,אנחנו לא"
וככה זה נמשך למשך כמה דקות, עד שהיו כמה שניות של שקט.
"מה את חושבת שאת עושה?" החוטף שלנו צעק בבהלה. מי עושה מה? ממש מתסכל לא לראות.
"קוראים לך ג'ק, נכון?" שאלה דומינו דול, ג'ק, זה שאנחנו צריכים להביא לו את המכתב, אם זה הוא..
"אז אתם כן מרגלים!" הוא אמר. הוא לא הולך להאמין לנו בכלום? אבל חשתי הקלה. זה הוא.
"לא, מייקי שלחה אותנו. אחותך? הצלנו את החיים שלה, והיא נתנה לנו מכתב להעביר לך. אתה מוכן לשחרר לי את הידיים כדי שאני אראה לך אותו?" המשימה מתקדמת.
"למה שאני אבטח בך?" באמת?
"נו באמת, אתה מחזיק בחברים שלי. מה אני כבר יכולה לעשות?" הידד דומינו דול!
"טוב.." הוא אמר בקול קטן וחשדני. קול צעדים. רחשים. שקט. רעש. שקט. רעש. ואז סוף סוף הוא דיבר
"מצטער על אי הנעימות, תעזרי לי לשחרר אותם?" הידד! ממש נמאס לי לא לראות.
"בטח"
דומינו דול חתכה את הדבר שהתגלה כצמח מעניי ומבטני ועיניי התחילו להסתגל לאור. ראיתי את השחקנים ואת דמותו של ג'ק - נער, עם צבע שיער לא ברור, דומה לשטני, לבוש בגדים שחורים. ג'ק לקח אותנו לחדר האוכל, שהיה בעצם בקתה ענקית וסיפר לנו על הרוזן בקול חזק ורועד, "בקצה היער, יש טירה. בטירה הזאת חי רוזן ויש לו לא מעט חיילים. מידי פעם הוא שולח את חייליו לגבות מיסים גבוהים מתושבי הכפר, ותוך כדי.. החיילים שלו גורמים לנזק רב. אני וחבורתי חלק מתושבי הכפר, לאחר מעשיו של הרוזן הצבנו לעצמנו מטרה - לעצור אותו לתמיד. אבל עד היום הצלחנו להסתפק רק בלגנוב את כספי המיסים מהחיילים ולהחזיר אותם לתושבי הכפר, לפעמים ערכנו פשיטות קטנות על הטירה, לעצור את הרוזן לתמיד ולהרוג את חייליו. אבל זה כמובן, לא ממש הצליח. לא הרווחנו מכך שום דבר, חלק מחברי נעלמו במהלך הפשיטה ולא חזרו מעולם.. השמועות אומרות שהרוזן תפס אותם והפך אותך לחלק מצבע החיילים שלו." כשהוא סיים שמעתי נשיפה עמוקה. "עכשיו אני אקח אתכם לחדר האוצרות, שם תקבלו את הפרס שמגיע לכם על כך ש-" ובדיוק כשחשבתי שאנחנו עומדים לגמור את המשימה נער לא מוכר נוסף נכנס לחדר, מדמם מידו
"כריס, מה לעזאזל-"
"הרוזן!" צעק כריס מבהלה, "החיילים.. הם.. הם.. הם פה! הם פושטים על המחבוא! יש המון פצועים, צריך לעשות משהו!"
ג'ק הסתובב, "תברחו."
אנוביס לפני 10 שנים ו-2 חודשים
התעוררתי בחושך מוחלט שנגרם מכיסוי עיניים, הראש שלי כאב וגם גבי בגלל הרצפה הקשה שזרקו אותנו עליה, רגע, איפה כולם, אני מקווה שהכל בסדר איתם, בדיוק באותו הרגע שמעתי את הקולות של דומינו ומאדי, "דומינו? מאדי? אלה אתן?" שאלתי ואז גם קולו של תום נשמע שהוא שמע את קולי, ואז לאט לאט כולם התעוררו ויכולתי לנשום לרווחה ששמעתי את הקולות של כולם.
הדלת נפתחה
"אני רואה שהתעוררתם." אמר קול עמוק.
מאדי שאלה בכעס"מי זה?"
"אני שואל כאן את השאלות." הקול השיב
"תקשיב לי טוב, חתיכת-"
"מאדי!" דומינו קטעה בכעס את מאדי, "די להילחם בכל העולם," היא התנשפה בייאוש ופנתה לקול, "מה אתה רוצה לשאול?"
הקול ענה, "מי אתם?"
"אנחנו שחקנים. בדיוק הגענו לקומה הזאת, זאת פעם ראשונה שלנו פה." השיבה דומינו
"תגידו את האמת! אתם עובדים בשביל הרוזן, נכון?"
"הרוזן? מי זה הרוזן?" איקן שאל
"אל תעמידו פנים שאתם לא יודעים על מה אני מדבר. אתם עובדים בשביל הרוזן, הוא שלח אתכם כדי לרגל אחרינו!" התעקש הקול.
"על מה אתה מדבר?" שאל ג'ון באנחה.
הקול המשיך להתווכח איתם "למען השם! אנחנו אומרים לך שאנחנו לא עובדים בשביל הרוזן המחורבן!" מאדי צעקה.
הקול השתתק, "יש לך אומץ, ילדה." הוא השיב לבסוף למאדי
"אל תקרא לי ילדה, חתיכת דביל.." היא ענתה
לאחר שתיקה קצרה הוא צעק, "מה את חושבת שאת עושה?" הוא צעק אל דמות שהתגלתה מיד כדומינו משום שענתה מיד אחרי הצעקה.
"קוראים לך ג'ק, נכון?" היא שאלה בהתרגשות, כאילו הבינה משהו.
"אז אתם כן מרגלים!" הוא קרא בכעס.
"לא, מייקי שלחה אותנו. אחותך? הצלנו את החיים שלה, והיא נתנה לנו מכתב להעביר לך," דומינו דול ענתה במהרה, "אתה מוכן לשחרר לי את הידיים כדי שאני אראה לך אותו?"
שקט.
שקט ממושך.
"למה שאבטח בך?" הוא שאל לבסוף.
"נו באמת, אתה מחזיק בחברים שלי. מה אני כבר יכולה לעשות?"
"טוב.." מלמל הקול בחשד קל. שמעתי קול צעדים, משהו נשמט בחבטה חלושה על הקרקע. קול של דף, נפתח בעצבנות. שקט. התנשפות קלה ולאחר מכן הקול שב לדבר, רך יותר, "מצטער על אי הנעימות, תעזרי לי לשחרר אותם?"
כיסוי העיניים ירד מעיניי ופניה של דומינו נגלו לפני , היא פרמה את הקשרים ברגליי ובידיי ועזרה לי לקום. הלכתי לעזור לשחרר את כולם ושכולם השתחררו הוא אמר "טוב, בואו איתי".
הלכנו מעט ואז איקן שאל אותו על הרוזן, וג'ק התחיל לספר את הסיפור ג'ק התנשף, "זה סיפור די ארוך," הוא התחיל ואז הרים את טון דיברו שכולם ישמעו, "בקצה היער, יש טירה. בטירה הזאת חי רוזן ויש לו לא מעט חיילים. מידי פעם הוא שולח את חייליו לגבות מיסים גבוהים מתושבי הכפר, ותוך כדי.. החיילים שלו גורמים לנזק רב. אני וחבורתי חלק מתושבי הכפר, לאחר מעשיו של הרוזן הצבנו לעצמנו מטרה - לעצור אותו לתמיד. אבל עד היום הצלחנו להסתפק רק בלגנוב את כספי המיסים מהחיילים ולהחזיר אותם לתושבי הכפר." ג'ק השתתק והשפיל את ראשו לקרקע, הוא בעט באבן קטנה שחיכתה לו באמצע הדרך והמשיך, "לפעמים ערכנו פשיטות קטנות על הטירה, לעצור את הרוזן לתמיד ולהרוג את חייליו. אבל זה כמובן, לא ממש הצליח. לא הרווחנו מכך שום דבר, חלק מחברי נעלמו במהלך הפשיטה ולא חזרו מעולם.. השמועות אומרות שהרוזן תפס אותם והפך אותך לחלק מצבע החיילים שלו." הוא נאנח בעצב.
שהוא סיים את הסיפור השקט שהיה בינינו הורגש, ואז ג'ק שבר את הקרח ואמר "עכשיו אני אקח אתכם לחדר האוצרות, שם תקבלו את הפרס שמגיע לכם על כך ש-"
"ג'ק!" נער נמוך קומה בעל שיער שחור ומלא נכנס אלינו בריצה, פניו סמוקות ממאמץ וחתך עמוק וטרי הופיע על זרועו.
"כריס, מה לעזאזל-" קימט ג'ק את מצחו כאשר הבחין בחתך על זרועו.
"הרוזן!" צעק כריס מבהלה, "החיילים.. הם.. הם.. הם פה! הם פושטים על המחבוא! יש המון פצועים, צריך לעשות משהו!"
ג'ק הסתובב לעברנו ופניו החווירו כסיד, "תברחו."
(העתק הדבק זה לא כיף , מצטער, אני לא רוצה לעשות את זה שוב)
matrix לפני 10 שנים ו-2 חודשים
ו, עוד פעם נמחקה לי התגובה. זה כבר מתחיל להימאס.
matrix לפני 10 שנים ו-2 חודשים
סליחה, אמרתי מתחיל?
בא לי לדפוק לעצמי את הראש בקיר
מנהלות מימד 72 לפני 10 שנים ו-2 חודשים
מטריקס, די עם זה ><
matrix לפני 10 שנים ו-2 חודשים
טוב, אני חוזר הרבה אחורה.

הופענו בבית המשימות מול בערך חמש - שש אנשים שלא ראיתי לפני זה. אנשים של המשחק? בית משימות אחר?
האמת, השאלה הזאת הייתה מעניינת אותי הרבה יותר אם לא הייתי שוכב עכשיו על הרצפה, מת מכאבים, כשלפני שנייה ראיתי ארבעה אנשים מתים, ועוד אחד אתמול.
מהשיחה שהתחילה להתפתח הבנתי שיש כאן שחקנים חדשים, שנכנסו למשחק רק היום.
לא הגיוני. לא יכול להיות שעשרות, אולי מאות אנשים נלכדים בתוך משחק מחשב, ומתחילים למות כמו זבובים, וזה לא מגיע לכותרות הראשיות. אז או שאיני עומד, או, יותר מדיוק, שוכב, מול חבורה של אנשים מנותקים מהעולם, או שמשהו פה חשוד. מאוד. אני אבדוק על זה בהזדמנות.
כל השאר, חוץ ממני ומתום, נכנסו לאחד המסדרונות הצדדיים, לא הבנתי בדיוק למה.
תום הושיט לי יד, ועזר לי לקום. כל הצד הימני שלי בער בטירוף, ולא הצלחתי לעמוד על רגל שמאל. לא טוב. "תגיד," שאלתי את תום "יש מצב שאתה עוזר לי לעלות לחדר? כי זה קצת קשה לקפוץ במדרגות עם רגל אחת..."
"ברור, אין בעיה"
התחלנו לעלות במדרגות כשמאדי פרצה למטבח בצרחות, ופאלדין אחריה. אוקי..
מאדי.. שרה? happy? מה?...
לא היינו צריכים לחכות הרבה לתשובה. "הם בחיים!" מישהו צעק.
משאית מלאה בבטון ירדה מהלב שלי. "הם בתחרויות!"
"רגע.. בתחרויות יש רק שלושה, לא?" תום שאל.
"אממ.. כן, לונה..."
המשאית פרקה את רוב הבטון על הכביש, עשתה פרסה, ועלתה על הלב שלי מחדש.
זאת אומרת, הקלה ענקית, כן? אבל עדיין...
לפחות שלושתם בחיים.

נכנסתי לחדר, ונפלתי על המיטה. חבשתי לעצמי את הפצעים הפתוחים. אני מקווה שזה יעזור.
טוב, אני כנראה לא אקום מכאן בזמן הקרוב, ואין לי כאן מרכיבים בשביל מלאכה, אז פתחתי את ספר בני הלוויה והתחלתי לקרוא.
באיזשהו שלב שמעתי קולות מלמטה. משהו קרה. סגרתי את הספר, וירדתי למטה. כבר לא הייתה לי בעיה ללכת, אבל זה עדיין ממש כאב. ירדתי למטה, מחזיק במעקה. פתאום ראיתי את איקן, מוקף באנשים. רגע, זהו? הם סיימו את התחרויות? ואיפה מאדי ונירה?
באותה שנייה גם נירה נכנסה, ומאחוריה דרקון קטן. הלכתי לדבר איתם קצת, לשאול אותם איך היה, וזה.
הלכתי לראות על מה הם הסתכלו מקודם במסדרון. היה שם מן לוח כזה, ועליו.. התמונות שלנו. של כל מי שבבית המשימות.
התמונות של לונה, נייט וסיביר היו צבועות בשחור. מתחתיהן היה כתוב "דמות מתה".

עוד אנשים מתו? סיביר? אני מניח שנייט הייתה אחת מהחדשים...
מה? איך? מתי?
חזרתי לסלון בצעדים איטיים, והתיישבתי באחת הכורסאות ליד הספרייה. קצת לידי ישב אחד מהחדשים, הורוס. "תגיד, מה קרה כאן מאז שחזרנו?" לחשתי לו. הוא התפתל קצת במקום לפני שהוא ענה. "אמ.. נייט וסיביר.. הן.. הורידו להן את המשקפיים, והן, אמ, נעלמו. מתו."
לא שוב.
כל זה הזכיר לי שאני כנראה יכול להיות הבא. אם אף אחד לא ימצא אותי, אני יכול למות מצמא או מרעב.
טוב, אין למה לחשוב על זה, נכון? אני צריך לאפס את עצמי. מה קרה לי? אני כמעט בחיים לא התנהגתי ככה. שיפשפתי את העיניים שלי, מכריח את עצמי להתמקד. שקול ורגוע, צ'סטר. ככה פותרים בעיות.
הגיע הזמן לנתח את המצב פה. כבר יומיים שאני מחוץ למשחק, וזה יותר מדי. המשכתי לשבת בכורסא שלי, מקום שבו לא כל כך שמים לב אלי, אבל אני רואה את כל מה שקורה בקומה הראשונה ובמדרגות. הספרייה נראתה מרשימה. באמת. במיוחד בשבילי, שלא פגשתי הרבה דברים כאלה. כל כך הרבה ספרים, כל כך הרבה ידע.. אבל אני אסתפק בינתיים בספר בני הלוויה, למרות שאני קורא אותו מאז שהגענו. אני חייב להתקדם ברמות במשהו שימושי יותר ממלאכה.
אחרי כמעט שעה נמאס לי, וגם גיליתי שאני כבר יכול ללכת נורמלי, למרות שזה עוד כאב, אז הלכתי לחצר האחורית של הבית. לקחתי סכין שהיה זרוק שם, והשתגרתי לקומה הראשונה. נכנסתי ליער. אני רק מקווה לא לפגוש שוב את הזאב הסיבירי ההוא.
ממש על ההתחלה פגשתי חזיר בר. הוא עוד לא שם לב אלי. קפצתי עליו, והצלחתי להרוג אותו עוד לפני שהוא הספיק להתנגד. המשכתי קדימה ביער, אל החלק העבה יותר. נזהרתי לא להיכנס יותר מדי עמוק, כדי לא לפגוש זאבים, כמו בפעם שעברה.
הייתי יכול לחלום.
תוך רגע קפץ עלי זאב משמאל. הוא הפיל אותי, אבל הקפיצה שלו הייתה חזקה מדי, והוא עף קצת מעבר לי, מספיק קרוב כדי שאני אוכל לתקוע בו את הסכין. לא חזק מספיק. מד החיים שלו היה קצת יותר מהחצי. הוא ניסה נלעול את השיניים שלו על הרגל שלי, אבל הספקתי לתקוע בו את הסכין שוב, הפעם יותר חזק, והוא מת. בפעם שעברה הם הסתובבו פה בלהקות, אז ידעתי שאמור לבוא לפחות עוד אחד.
השני כבר לא הפתיע אותי. הוא קפץ עלי מאחורה. הפלתי את עצמי על הרצפה, וכשהוא עבר מעלי תקעתי את הסכין בבטן שלו. מהרתי אליו כשהוא נפל, ולפני שהוא הספיק להתייצב הרגתי אותו. התנשמתי כמו מטורף. אם יבוא עוד זאב, אני לא חושב שאני אצליח להרוג גם אותו. למזלי לא הגיע עוד זאב, וחזרתי אל הכפר.
קניתי אצל הסוחר קפיצים, צמר גפן, כמה מוטות ברזל, גוש פלסטיק, וצירים. עכשיו יש לי מספיק חומרים לרהיט שלי.
נכנסתי לבית המלאכה, ומצאתי שם את אוריאל, מסיים לבנות מגן.
"אוריאל! מה אתה עושה פה?"
הוא הרים את העיניים. "צ'סטר! מה נשמע? אני החלטתי שעדיף לי להתקדם קודם בסקילים עד לרמה משמעותית , ואז לצאת למשחק. עדיף לי שזה ייקח יותר זמן, אבל אני רוצה לבוא מוכן."
וואו. זה נשמע חכם.. "ומה עם בית המשימות שלך? אתה לא יכול לעבור את כל המשחק לבד!"
הוא חייך. "יש כאן שש אנשים, כולל אותי, שהולכים על השיטה הזאת. זה יחסית קצת, אבל שוב, אנחנו נבוא הרבה יותר מוכנים."
לקחתי רגע לחשוב על זה. יכול להיות שהוא צודק...
החלטתי שלא. "אתה שוכח שאנחנו משחקים על זמן. אני לא רוצה להממר על זה שאף אחד לא יוריד לי את המשקפיים כל הזמן הזה. מה עם אחותך? מצאת אותה?"
הוא עיווה את פניו בכאב. הוא לא זז כשדיבר. "אחותי.. מישהו שהיה איתה בבית המשימות סיפר לי שהיא מתה. נחש הרג אותה"
הנחתי יד על הכתף שלו. "אני ממש מצטער..." לא היה לי שום דבר להגיד יותר מזה.
"אני צריך לחזור לעבוד."

חזרתי לבית המשימות כשכולם סיימו להיחנק מארוחת הערב. כנראה טוב שאיחרתי...
עליתי לחדר, נפלתי על המיטה ונרדמתי.
---
ביום השלישי קמתי מוקדם, השתגרתי לבית המלאכה בקומה הראשונה, והתחלתי לעבוד. כשסיימתי, נעצרתי להסכל על מה שעשיתי. עמדה מולי ספת עור, שנראתה, אמ, סבירה מינוס, אבל הייתה די נוחה. הייתי גאה בעצמי. עכשיו אני רק צריך להעביר את זה לחדר איכשהו.
אחרי שהעברתי את הספה לחדר, הלכתי לחדר של דומינו ודפקתי על הדלת. היא פתחה תוך רגע. "מאדי, זה.."
היא נעצרה והסתכלה עלי, מופתעת. "זאת אומרת.. צ'סטר, היי! מה אתה עושה פה?"
"את יכולה ליצור ספינה? עם כל הקטע הזה של ההאקרית והכל?"
היא הסתכלה עלי בחשדנות. "לא.. לא נראה לי. למה?"
"לא חשוב. כלום." לא טוב. אני אצטרך למצוא פתרון אחר. אבל נחזור לזה אחר כך.

אחר כך ירדנו כולם לערב גיבוש עם מייקי (מה היא עושה פה?) או מה שזה לא יהיה, סיפרתי קצת על עצמי כמו כולם, והקשבתי למה שאחרים סיפרו.
פתאום מכונת הכתיבה התחילה להדפיס משהו. משימה חדשה. ללכת לקוה השלישית, ותת לג'ק, אח של מייקי, את המכתב שהיא נתנה לנו. מתי היא נתנה לנו מכתב? אני לא זוכר שום דבר כזה.

הופענו על שביל באמצע יער. כנראה הקומה השלישית. בזמן שהלכנו הקשבתי למאדי "סולחת" לדואורדון. נכון, הוא היה מגעיל, אבל עדיין, היא הייתה כל כך שוויצרית שכמעט הקאתי. באמת? "צריך אומץ בשביל זה"?
הדפוס התנהגות שלה היה לי מוכר מדי מהשכונה, וידעתי איך מדברים עם אנשים כאלה, אבל היא לא כזאת. אני לא יודע להגיד למה, אבל רואים שהיא לא באמת כזאת. יכול להיות שהיא עדיין בטראומה מזה שנתקענו פה, ובגלל זה היא מתנהגת ככה. בצדק, כן? אני חושב שכולנו עוד טיפה בהלם בגלל זה.
תוך כדי שחשבתי הרגשתי זבוב שהתיישב לי על הרגל. שלחתי יד להעיף אותו בלי שהסתכלתי, ופתאום עפתי אחורה במהירות עצומה. תוך רגע השביל התחלף בענפים שנחבטו בפנים שלי, ויד גדולה חסמה לי את הפה.
אחרי זה היה רק חושך.

כשהתעוררתי שמעתי דלת נפתחת. שמעתי, מטושטש עדיין, את דומינו ועוד מישהו מדברים, ואז יד גדולה שחררה לי את הידיים והורידה את הכיסוי מהעיניים שלי. זה היה נער, אמור להיות בגיל שלנו בערך. "מי אתה?"
"קוראים לי ג'ק" הוא ענה לי, ואז עבר לדבר אל כולם. "בואו"

הקשבנו לסיפור שלו, שותקים. זה באמת סיפור עצוב, אבל אסור לי לשכוח, אלה לא אנשים אמיתיים. הם בסך הכל הדמיה של המשחק, ואם זה לא חלק מהמשימה שלנו, אין לנו סיבה לסכן את החיים שלנו כדי לעזור להם. הם לא אמיתיים. או שאולי כן? כבר אין לי מושג..

"עכשיו אני אקח אתכם לחדר האוצרות, שם תקבלו את הפרס שמגיע לכם על כך ש-"
"ג'ק!" נער נמוך קומה בעל שיער שחור ומלא נכנס אלינו בריצה, פניו סמוקות ממאמץ וחתך עמוק וטרי הופיע על זרועו.
"כריס, מה לעזאזל-" קימט ג'ק את מצחו כאשר הבחין בחתך על זרועו.
"הרוזן!" צעק כריס מבהלה, "החיילים.. הם.. הם.. הם פה! הם פושטים על המחבוא! יש המון פצועים, צריך לעשות משהו!"
ג'ק הסתובב לעברנו ופניו החווירו כסיד, "תברחו."
matrix לפני 10 שנים ו-2 חודשים
(איזה יום היום (בשבוע) במשחק?)
מנהלות מימד 72 לפני 10 שנים ו-2 חודשים
~חלק 2- החטיפה~
החיילים של הרוזן באו לפשוט על המחבוא של ג'ק וציידו - על מנת לחטוף אותם ולשים סוף למעשיהם. לאחר שג'ק הורה לנו לברוח מפניהם, סוויפט (חסה סטורמאגדון סמית' דה חצילוב) החליטה שהיא נשארת במקומה ולא רוצה לברוח מפניהם. תום (פולו), דומינו דול ומאדי נשארו איתה וניסו לשכנע אותה לברוח. אך היה מאוחר מידי. חייליו של הרוזן חטפו אותם וכלאו אותם במרתף הטירה שנמצא בקצהו השני של היער. לאחר זמן מה, דואורדון נחטף והובא לטירה בתור שבוי ונכלא יחד איתם מאחורי הסורגים במרתף.
איקן, נירה, קרייטוס, ג'ון, הורוס, דריה, טינקס, צ'סטר ופאן- אתם הצלחתם לברוח מפני חייליו של הרוזן, ויחד עם ג'ק אתם הולכים להציל את החטופים.
תוכלו כמובן להשתמש בסקילים שלכם, בכוחות הפיזיים שלכם וכמובן למוטב שתנסו להישאר בחיים ^^
ומכיוון שיש אנשים שנראה לנו... יעשו קצת בעיות:
*אין להסגיר את עצמך בפני החיילים של הרוזן (אהמאהמ איקן ונירה)
*אין להשתמש בכוחות מסוימים שאין לך בסקיל
*חובה לעקוב אחרי ההנחיות שניתנות לכם במהלך הדרך
*אין להשתמש במעברי זמן מנקודת ההתחלה לנקודת הסיום (הטירה)

תחנה1: המחבוא של ג'ק-
ישנם 20 חיילים חמושים.
אתם מוזמנים להרוג אותם בעבודת צוות, ולמקרה שתרצו להרוג לבדכם- *אין להרוג חייל מבלי להילחם בו
בסוף התגובה תכתבו את מספר החיילים שהרגתם!
לאחר שסיימתם להרוג 20 חיילים, אתם עוברים לשלב הבא. אנחנו מבקשות שלא יקרה מצב בו שחקן או שניים יהרגו את כל החיילים בעצמם- אחרת אתם תיפסלו ותגרמו למותם של שני חטופים.

אנחנו מציינות: אם הינכם נכשלים במשימת הצלת החטופים – אתם מסכנים את חייהם של שני חטופים במוות.

החיילים שבהם תילחמו נראים כמו הלוחם הנ"ל-
https://s-media-cache-ak0.pinimg.com/236x/1d/ff/c7/1dffc7f382088799859f1f56bcccf493.jpg

מאדי, דומינו דול, סוויפט, תום ודואורדון- אתם לא הצלחתם להימלט מפני חייליו של הרוזן, לכן אתם כלואים במרתף הטירה מאחורי הסורגים.
תנסו... לא לעשות יותר מידי בלגן. לפחות עד שיגעו להציל אתכם.

בהצלחה לכולכם!
נטוטו לפני 10 שנים ו-2 חודשים
התחלתי לברוח עם כולם, ואז הבחנתי שסוויפט ותום נשארו מאחור. נעצרתי ושיניתי כיוון, אל המקום בו סוויפט ותום עמוד והתווכחו. התחלתי לרוץ, אבל יד אחזה בזרועי ועצרה אותי.
"מה את עושה?" זו הייתה פאן. בכלל לא שמתי לב שהיא רצה לידי.
"תמשיכי לרוץ, אני הולכת להביא את סוויפט ותום" השבתי.
"לא, אני באה איתך" היא הכריזה.
"נו, אני כבר באה." אמרתי "רוצי, אנחנו כבר נצטרף אליכם"
"בסדר.." היא אמרה "אבל תמהרי!" והמשיכה לרוץ.
רצתי אל תום וסוויפט, והספקתי לשמוע את תום אומר "מה זאת אומרת 'את לא בורחת'?"
"מי לא בורחת?" שאלתי.
סוויפט הביטה בי במבט נחוש "אני. אני לא בורחת!"
תום הביט בי במבט מתחנן לעזרה, ואני נאנחתי "סוויפט, זה מאוד נחמד שאת לא רוצה לברוח. למרבה הצער, במשחק הזה זה אומר שיש סיכוי מאוד טוב שתמותי אם לא תברחי - אז כדאי מאוד שתתחילי לרוץ!"
"מה קורה פה? למה אתם לא בורחים?" מאדי הופיעה מאחורי.
"סוויפט לא מוכנה לברוח, ואנחנו מנסים להכניס בה קצת היגיון" אמרתי ונעצתי מבט מעוצבן מעט בסוופיט. היא מסכנת את כולנו עכשיו.
"כרגע זה ממש לא הזמן לעמוד פה ולדבר! למה לא פשוט עילפתם אותה וגררתם אותה איתכם??" מאדי השיבה בכעס. סוויפט התנשפה, עיניה פעורות בעלבון.
"זה באמת נראה לך כמו פתרון טוב??" שאלתי בכעס.
"כן! זה נראה לי כמו הפתרון היחיד!" היא השיבה.
התחלנו להתווכח על זה, ולגמרי שכחתי איפה אני נמצאת. כל מה שהיה לי בראש זה להטיף למאדי על זה שאלימות היא לא הפתרון להכל, כי אני דיי בטוחה שהיא חושבת שכן. זה הלך בערך ככה:
אני: "לא אכפת לי שזה מהיר יותר! את לא יכולה פשוט לעלף אנשים אם הם לא מסכימים אית-"
תום: "בנות, זה באמת לא הזמן ל-"
מאדי (מתעלמת מתום): "ולמה לא?? זה הרבה יותר -"
סוויפט: "היי, זה באמת לא-"
אני (מתעלמת מסוויפט): "כי לא עושים את זה! את חושבת שזה נעים למי ש-"
סוויפט (מנסה שוב, לא שיש בזה טעם..): "תקשיבו רגע, כדאי ש-"
מאדי (מתעלמת מסוויפט): "זו בעיה שלה לא ש-"
תום: "היי!"
אני ומאדי (סוף סוף פונות לתום): "מה?!"
תום לא ענה, רק נעץ מבט מבוהל בנקודה כלשהי מאחורינו. סוויפט עשתה כמוהו.
-------------------------------------
"אני לא מאמינה שנתפסנו!" אמרתי בייאוש, ואז הוספתי "שוב!"
"טוב, אם רק היית מקשיבה לי - " מאדי התחילה להגיד, אבל באמת שכבר נמאס לי.
"מאדי, אל תתחילי." קטעתי את דבריה במבט מזהיר. היא, בתגובה, גלגלה עיניים ושתקה. לאחר שראיתי שהיא לא מתכוונת להשיב, עצמתי את עיניי ונשענתי על הקיר מאחורי.
ישבנו כולנו במרתף החשוך של הטירה הגדולה, כלואים מאחורי סורגים כמו יצורים במכלאה. היו כאן כמה תאים, ולמרבה המזל הכניסו את ארבעתנו לאותו תא. בתא שמולנו, כמו בתאים שלידנו, היו כמה נערים מחבורתו של ג'ק שנתפסו כמונו. אבל היו עוד כמה נערים ששהו פה זמן רב, ונראה שהם מכירים את החבורה של ג'ק.
סוויפט לחשה "אלה בטח החברים של ג'ק שנתפסו. זוכרים שהוא אמר שהם מעולם לא חזרו?"
"כאן הם היו כל הזמן הזה?" שאל תום בפליאה.
"אני חושבת שכן.." השיבה סוויפט.
למשך כמה דקות השתררה שתיקה, ולבסוף תום שבר אותה ושאל "אז כמה זמן אתן חושבות שאנחנו נהיה כאן?"
"לא הרבה," השבתי בקלילות, עיניי עדיין עצומות.
"אל תהיי כל כך בטוחה.." מאדי העירה בעוקצנות.
פקחתי את עיניי להישיר אליה מבט והזדקפתי "אני מאוד בטוחה. כל מה שג'ק סיפר לנו - על הפשיטות שלהם על הטירה והגניבות והחברים שנלכדו ולא חזרו? זה לא באמת קרה." אמרתי.
"למה את מתכוונת?" שאלה סוויפט.
"אני מתכוונת שהמשחק נפתח רק לפני כמה ימים, וכל הסיפור הזה נכתב מראש. זה העבר שנכתב לג'ק, אבל זה לא אומר שזה באמת קרה. זה רק סיפור." הסברתי.
"אז את מתכוונת.." תום אמר, מבט של הבנה מתפשט על פניו.
"בדיוק. עכשיו, כשזה באמת קורה, הוא יצליח. חוץ מזה, עכשיו יש לו גם שחקנים עם סקילים שיעזרו לו." הישרתי מבט אל מאדי, מפצירה בה לחלוק על דבריי "אז כן, מאדי, אני בטוחה. לא ייקח להם הרבה זמן."
"משתגידי.." היא נאנחה ועצמה את עיניה, נשענת על הקיר כמו שאני עשיתי מקודם. נעצתי בה מבט ארוך, ולאחר מכן נשענתי שוב על הקיר, הפעם עם עיניי פקוחות. הייתי עצבנית מכדי לעצום אותן.
לאחר זמן מה נשמעו צעדים מקצה המסדרון. נשמע כאילו התנהל שם מאבק לכמה שניות, ואז הופיעו שני חיילים וזרקו שבוי נוסף לתא שלנו.
השבוי החדש אחז בסורגים לכמה שניות וצעק עלבונות לחיילים, אך החליט לוותר לאחר שהבין שזה חסר טעם. הוא הסתובב אלינו, אמר היי מהיר והתיישב על הרצפה בהבעה ממורמרת.
"היי דואורון.." כולנו מלמלנו במקהלה.
Lich לפני 10 שנים ו-2 חודשים
שתי ידיים חזקות תפסו בכתפי ודחפו אותי במורד השביל, רגלי התרוצצו במהירות לכל דחיפה, נזהרות לא למעוד על אבנים מדרדרות וסלעים שחיכו באמצע הדרך. סוויפט צעקה מאחור. עצרתי מיד את צעדיי והסתובבתי, מחפשת אותה מבטי המיוזע שהחוויר מפחד, "תמשיכי ללכת!" צעק גבר בעל סנטר עצום מימדים מאחורי והדף אותי בחוזקה במורד השביל. מעדתי על סלע וצנחתי על ברכי החבולות, התנשפתי ברעד והסטתי קצוות שיער שנפלה על עיני.
"מאדי, תקומי." תום לחש בקול סדוק והביט בי, עיניו מיואשות ועייפות. החייל שהחזיק בו דחף אותו קדימה והסתיר אותו בגופו העצום והחסון מלבד זוג כנפיים זהובות שבצבצו.
ידיים נכרכו סביב מותני ומשכו אותי בחוזקה, החייל בעל הסנטר העצום הצמיד את גבי אליו ולפת את גרוני. פלטתי קול חנוק ופערתי את פי, "תמשיכי ללכת אם את לא רוצה למות.." הוא סינן במרירות.
שלחתי את זרועי החופשייה ותקעתי את מרפקי בצלעותיו, החייל פלט צעקה והתקפל. נפלתי על הקרקע בחבטה ורגלי בעטה בבטנו מספר פעמיים על שנהדף לאחור, "תפסיקי!" קול עמוק צעק מאחורי ולאחר כשנייה הוא תפס במפרקי ידי וסובב אותם. נשכתי את שפתי מכאב והחנקתי צעקה, בזווית עיני הבחנתי בדומינו דול וסוויפט, לפחות ידעתי שהן בסדר. הפסקתי להיאבק ונתתי לחייל להוביל אותי.
----------
לבסוף מצאנו את עצמנו יושבים בתוך מרתף מצחין בטירה של הרוזן, בתא קטן וחשוך, כלואים מאחורי סורגים תחת משמר של חיילים חמושים.
"אני לא מאמינה שנתפסו," אמרה דומינו דול בייאוש. "שוב."
הנעתי בעצבנות את לסתי והרמתי את ראשי, "טוב, אם רק היית מקשיבה לי-"
"מאדי," היא קטעה אותי בטון קר, "אל תתחילי."
השתתקתי. הבנתי שאם אתחיל להתווכח איתה שוב על אותו עניין זה לא יוביל לשום מקום, לכן השענתי חזרה את ראשי על הקיר המחוספס של המרתף וגלגלתי עיניים בתשובה. הייתי צריכה לברוח.
הבטתי בהיסח דעת בסוויפט שעיניה היו נתונות לנערים הצעירים שישבו בתא לידנו, עיניהם עייפות ופניהם המיוזעים מלוכלכים באפר. שיערם דבק לעורפם וכתמי צבע שוחרים הופיעו על קצוות שיערותיהם. הם לבשו בגדים בלויים, מלוכלכים ומעט קרועים בקווצת וגופם היה שרוע על הרצפה.
סוויפט פתחה את פיה, "אלה בטח החברים של ג'ק שנתפסו. זוכרים שהוא אמר שהם מעולם לא חזרו?"
"כאן הם היו כל הזמן הזה?" שאל תום בפליאה והישיר את מבטו לעברם.
"אני חושבת כן." השיבה סוויפט במהירות.
הבטתי בנער בעל שיער בהיר ומלא, עיניו הכחולות ומבטו המודאג הזכיר לי את איקן. הרגשתי צורך עז לחייך אליו, אבל המחשבה שאיקן לא נמצא פה איתי מחקה את חיוכי הקטן שהחל לצמוח בזווית פי. גל של דאגה הציף את ליבי, כעסתי על עצמי שהשארתי אותו לבד באופן כזה שרציתי לדפוק את ראשי על הקיר עד אובדן זיכרון.
"אז כמה זמן אתן חושבות שאנחנו נהיה כאן?" קולו של תום שבר את הדממה.
"לא הרבה." השיבה דומינו דול בפשטות מבעד לעיני העצומות.
גבתי התרוממה, "אל תהיה כל כך בטוחה." הערתי. אנחנו לא יכולים לדעת מה הם הולכים לעשות איתנו, אולי הם יתכננו להרוג אותנו לבסוף, או להשאיר אותנו כלואים פה עד שהמוות יעטוף אותנו.
דומינו דול פקחה עין אחת ואחר מן ישרה אלי את מבטה, היא הזדקפה "אני מאוד בטוחה." היא השיבה בהחלטיות, מה שגרם לי להתעצבן על כך. "כל מה שג'ק סיפר לנו - על הפשיטות שלהם על הטירה והגניבות והחברים שנלכדו ולא חזרו? זה לא באמת קרה."
"למה את מתכוונת?" שאלה סוויפט וקימטה את מצחה בחוסר הבנה.
"אני מתכוונת שהמשחק נפתח רק לפני כמה ימים, וכל הסיפור הזה נכתב מראש. זה העבר שנכתב לג'ק, אבל זה לא אומר שזה באמת קרה. זה רק סיפור."
פניו של תום הוארו בהבנה "אז את מתכוונת.."
"בדיוק. עכשיו, כשזה באמת קורה, הוא יצליח. חוץ מזה, עכשיו יש לו גם שחקנים עם סקילים שיעזרו לו." היא ישרה אלי את מבטה, מחייכת בצינות, "אז כן, מאדי, אני בטוחה. לא ייקח להם הרבה זמן."
הבטתי בה למשך זמן קצר, חושבת אם להגיד משהו. "מה שתגידי." הפטרתי לבסוף באנחה והשענתי חזרה את ראשי על הקיר.
לאחר זמן מה נשמעו צעדים מחוץ למרתף. חבטות רמות, וצעקות. היה נשמע כאילו התנהל מאבק לא קטן. הרמתי את מבטי ולאחר מכן זקפתי את ראשי, דומינו דול ישרה את מבטה ואילו תום וסוויפט החליפו ביניהם מבטים מהירים.
המאבק נמשך עוד קצת, כבר הייתי בטוחה שלבסוף אמצא את עצמי מביטה בג'ק והשחקנים מגיעים להציל אותנו. ואז הגיעו שני חיילים בעלי מבטים חמורי סבר, הם נשאו איתם שבוי נוסף וזרקו אותו בחוזקה לתוך התא שלנו, ממלמלים ורוטנים. השבוי אחז בסורגים ושלח עלבונות לשני החיילים, אך לבסוף התייאש והסתובב לעברנו.
"היי," הוא פלט במהירות והתיישב לצידי בהבעה ממורמרת.
"היי דואורדון.." השבו יחד באותו הזמן בטון מאוכזב מעט.
"איקן דואג לך." הוא אמר בקול שקט ולא הביט בי.
הרמתי במהירות את ראשי והבטתי בו "הוא בסדר?"
"כן. בפעם האחרונה שראיתי אותו נראה כי הדרקונים שלו עשו עבודה טובה," הוא השתתק. "אבל זה עדיין לא מספיק. הצבא של הרוזן הוא צבא עצום וחזק מאוד." הוא שפשף מכאב את רקתו.
השפלתי מבט ונאנחתי בשקט, הצמחתי גבעול דשא קטן מתוך הרצפה הלחה של המרתף ותלשתי אותו בהיסח דעת. הרמתי את זוג עיני, שני חיילים עמדו בשני צידי דלת המרתף, עוד אחד מול התא שלנו ושניים מול התא של חבריו האבודים של ג'ק.
"דואורדון," לחשתי לו.
הוא הביט בי והרים את גבותיו בחוסר הבנה. הצבעתי על קרסולו של החייל שעמד מול התא שלנו, גבול דשא ארוך נכרך סביב רגלו וכתנועת נחש, נכנס לתוך המכנס.
דואורדון חייך בשעשוע. "אני יכול לנסות?" הוא לחש.
הנהנתי כתשובה. הוא לקח את ידי והניע אותה בזהירות כלפי מעלה, גבעול הדשא צמח יותר והתפתל סביב רגלו עד שלחץ על ירכו. החייל זקף את ראשו וגופו התאבן.
פלטתי צחוק קצר. דואורדון חייך.
הוא לחץ על מפרק ידי והגבעול נכרך בחוזקה סביב ירכו של החייל, הוא נע בחוסר נוחות וגירד בעצבנות בעורפו. דואורדון הרים את ידי ולחץ עליה בעדינות, החייל בלע רוק והתכווץ מעט.
דואורדון הביט בי, עיניו הביעו שעשוע אכזרי. החזרתי לו חיוך מרושע והנהנתי, ידעתי מה הוא מתכוון לעשות.
הוא הניע את ידי כמה סנטימטרים כלפי מעלה, לאחר מכן הניע אותה הצידה, סנטימטר אחד למטה. והוא לחץ. החייל התכווץ ופלט צרחה, עיניו התגלגלו בארובותיהן. הוא השמיט מידו את החרב והתקפל פעם נוספת ברגע שדואורדון לחץ שוב. כל המבטים פנו אליו ברגע שהחייל צרח מכאב, מבולבלים ואינם מבינים מה פשר הדבר.
נשכתי את שפתי בחיוך, מנסה להחניק את הצחוק המתגלגל שאיים לפרוץ מפי ולהסגיר אותי, אבל מסתבר שלא הייתי צריכה יותר מצחוק כדי להסגיר את עצמי - החייל שעמד על משמר התא של חבריו האבודים של ג'ק צפה בכל המתרחש מההתחלה, הוא לחש משהו לשני החיילים שלידו והביט בי במבט נוקב.
"אנחנו צריכים לעשות את זה שוב, מתישהו." דואורדון לחש וחייך אלי. "אני בחיים לא אשכח את-"
דלת התא נפתחה בתנופה ושני החיילים בעלי המבטים חמורי הסבר נכנסו. סוויפט התכווצה לתוך הקיר, ואילו תום ודומינו דול הפסיקו מיד את שיחתם והשתתקו למראם. דואורדון ואני הרמנו את מבטנו, אחד החיילים התנשא מעלי ותפס בשיערי, הוא הקים אותי ודחף אותי לחייל השני. "את מואשמת בתקיפת חייל דרך מעשי כשף," הוא אמר בטון גבוה וקשר את זרועותיי מאחורי גבי, "את באה איתנו להוצאה להורג."
למשמע המילים האלה נשמתי נעתקה ובטני התהפכה בקרבי. העולם הסתחרר מולי וראייתי היטשטשה. את באה איתנו להוצאה להורג. להוצאה להורג... הוצאה להורג.. להורג... להורג... להו...ר..ג..."
הו, גורל אכזר שכמותך.

(היה נעים להכיר אתכם שחקני מימ72 המדהימים! אני בחיים לא אשכח את התקופה המדהימה שעברתי אתכם. בהצלחה במשימה הבאה!)
זאבה~ לפני 10 שנים ו-2 חודשים
(את תמותי מתלייה בחבל או ראש ערוף? אה נכון הם נוהגים לשרוף מכשפות. בהצלחה ב.. מה שזה לא יהיה)

נירה-

בהחנתי שכמה שחקנים לא נמצאו כאן.
"האמם.. מאדי, דומינו ועוד כמה.." מלמלתי. לא היה לי ולא יהיה לי זיכרון טוב לשמות של אנשים. אני כזאת גרועה.. אבל היו חסרים חמש. האמם.. נראה שמאדי לא מתכוונת לבקש סליחה בזמן הקרוב או בכלל. חבל.. בכל מקרה, נרה שרוצים צלהרוג אותי. מזל שלו נשארה בבית המשימות.. האמם.. אני צריכה גם לאסוף ציפורים בשביל הילדה הזו מחנות החיות.
לפתע, כ20 חיילים הופיעו מולנו. נראה שהם רוצים להרוג אותנו. למה אני לא מופתעת? למה כל העולם רוצה להרוג אותי? בכל מקרה.. היה להם הבעה שחצנית, שער, עיניים ושאר חלקי הגוף של בני אנוש. (באמת שאין לי כוח לתאר אותם כרגע).
"טוב, נראה שאתם תמותו בקרוב." הודעתי להם. "למרות שאתם סך הכל דמויות ללא שחקן מטומטמות שיכולות להרוג אותנו אבל.. הא," חייכתי. "קסם זה נחמד.."
הרמתי את ידי והצמחתי גבעולי עשב והפכתי אותם לחרבות. 5 חרבות מגבעולים. נחמד. איקן נכנס למעגל החרבות שלי.
"הא?" שאלתי
"אני הולך להציל את מאדי." הוא אמר.
"ברור.." מלמלתי וגילגלתי עיניים. "אז צריך להרוג אותם קודם.." הוא הנהן.
הסתערתי לכיוונם של שלושה חיילים, עוד לא תימרנתי טוב את החרבות שלי אבל הם היו יותר יעילות מדברים אחרים ברגע זה. חייל אחד, עם שער בלונדיני הסתער לכיווני, הסטתי את חרבו ונעצתי את המרפק שלי בגרון שלו. הוא התקפל ואחז בגרונו. שלחתי את אחד הגבעולים שלי לתפוס את החרב, אחרי שתי שניות הוא עמד ושלף פגיון. שלחתי את החרב היישר אל ליבו אך הוא התחמק, הצמחתי גבעולים סביב רגליו ונעצתי את החרב בליבו. הוא ירק דם ומת.
"מכשפה!" צעקו שני החיילים, אחד בעל שער שחור והשני גם בלונדיני. "תישרפי בגיהנום!" צעקו והסתערו, אחד מימין ואחד משמואל.
ציוויתי על הגבעולים לקחת את שני הפגיונות של האיש המת. עכשיו יש לי שלושה גבעולים חמושים. אחרי רגע שמתי לב שהחיילים התקמו לכיווני בריצה, הצמחתי גבעול והם נפלו. גיחכתי. טריק ילדים פשוט. הם קמו מיד, עברו את הגבעול ורצו את שארית דרכם אליי בשתי שניות וחצי בערך. שני הגבעולים עם הפגיונות היו עדיין רחוקים מכדי להגיע אליי בזמן הזה והחרב עדיין בתוך האיש. התחמקתי מחרב אחת, המשכתי את התנועה לבעיטה ובעטתי בברכו של החייל השני. הוא עמד מולי בזמן הבעיטה ככה שיצא שהברך יצאה ממקומה. אחד הפגיונות הגיע אליי, נעצתי אותו בליבו של האיש שהתקפל ואחז בטירוף בברכו. הפנתי את מבטי לכיוון החייל השלישי.
"רחמי עליי! בבקשה!" זעק
"אתה רק דמות ווירטואלית." השבתי לו.
"מכשפה! תישרפי בגיה-!" טקעתי את הפגיון השני בליבו מאחור. כלומר ציוויתי על הגבעול לעשות כך. מזל שלו לא כאן.. פרקתי אותם מנשקם וכך אחזתי ב3 חרבות(גבעולים עם חרבות) ו2 גבעולים שנשאו 3 פגיונות. הם יצרו מחומש סביבי. הבטתי בשאר הקרבות. כל כך הרבה מאמץ.. הלכתי לעזור לאיקן..
אקו לפני 10 שנים ו-2 חודשים
(היי. המחשב שלי החליט שיהיה לו נחמד להתפגר ביומולדת שלי, רגע אחד... אופס, שכחתי לפתוח לעצמי קבוצת יומולדת... אםם... טוב, זה לא משנה כרגע. מה שמשנה זה שהוא חצי מפורמט וכל הזמן קורס. בגלל שאפילו אין לי עדיין וורד שאוכל לשמור בו את הטקסט אני לא אוכל להסתכן בזה שהמחשב יקרוס ואאבד הכול, אז רק שתדעו: אני חי ואגיב בקרוב.
ואם המשחק הזה עוקב אחרי רמות ודברים אז כדאי שנהיה מדוייקים וכדי לעזור לנטוטו ואנג'ליקה במשחק המגנוב הזה, אני מציע שכל אחד ישמור לעצמו טקסט בו רשום כמה כסף, סקילים וחפצים יש לו. אני ארשום כאן כי... אין לי עדיין וורד....
אז ישלי 5000 מטבעות, חרב עץ, מגן יד, ספר חיות (אהם!) ולגבי הרמה שלי בתעופה- אני סבור שהתחלתי עם 1, קיבלתי עוד 1 בפרק שנמחק, ועוד 2 שקיבלתי עכשיו. חוקי החשבון הפשוט מצביעים לכיוון רמה 4, אבל אני סולח בגלל כל הדמויות שאתן צריכות להתמודד איתן, ואולי אני טעיתי במשהו...
אז ביי! אחזור בקרוב.)
POLLO לפני 10 שנים ו-2 חודשים
"אני לא מאמינה שנתפסנו!" נאנחה דומינו. "שוב!"
"טוב, אם רק היית מקשיבה לי - " מאדי התחילה להגיד. לא שוב. סבלתי מספיק מהמריבות אחיות שלהן בדרך לכאן.
"מאדי, אל תתחילי." אמרה דומינו בעצבנות ונשענה על הקיר, בדיוק כפי שאני עשיתי.
התחלתי להסתכל על הסביבה, להבין איפה אני עומד להירקב בשנים הבאות.
רק אז שמתי לב שמולנו היו עוד אנשים. ולידינו היו עוד אנשים. וסביבנו היום עוד אנשים. יכול להיות שאלה האנשים מהחבורה של ג'ק שנכלאו?
ואז, כאילו קראה את המחשבות שלי, לחשה סוויפט: "אלה בטח החברים של ג'ק שנתפסו. זוכרים שהוא אמר שהם מעולם לא חזרו?"
"אז כאן הם היו כל הזמן הזה?" לחשתי חזרה בהלם.
"נראה לי שכן.."
השתתקנו. אולי מהמחשבה על מה יקרה בהמשך, אולי כי כולם מסביב הסתכלו עלינו. האווירה הייתה לא נעימה. היה חשוך, וקר.
טוב , אולי כדאי שאני אשתף אותן בחששות שלי.
"אז כמה זמן אתן חושבות שאנחנו נהיה כאן?" שאלתי בייאוש. תופפתי עם אצבעותיי על רצפת האבן.
"לא הרבה," השיבה דומינו בביטחון.
"אל תהיי כל כך בטוחה.." מאדי העירה בעוקצנות.
דומינו הזדקפה במקומה.
"אני מאוד בטוחה. כל מה שג'ק סיפר לנו - על הפשיטות שלהם על הטירה והגניבות והחברים שנלכדו ולא חזרו? זה לא באמת קרה." אמרה.
"למה את מתכוונת?" שאלה סוויפט.
"אני מתכוונת שהמשחק נפתח רק לפני כמה ימים, וכל הסיפור הזה נכתב מראש. זה העבר שנכתב לג'ק, אבל זה לא אומר שזה באמת קרה. זה רק סיפור." הסברתי.
היא צודקת!
"אז את מתכוונת.." אמרתי. נראה לי שאני מבין מה קורה כאן.
"בדיוק. עכשיו, כשזה באמת קורה, הוא יצליח. חוץ מזה, עכשיו יש לו גם שחקנים עם סקילים שיעזרו לו." "אז כן, מאדי, אני בטוחה. לא ייקח להם הרבה זמן."
"משתגידי.." היא נאנחה ועצמה את עיניה. שתיהן נשענו על הקיר.
לאחר זמן מה נשמעו צעדים מקצה המסדרון. נשמע כאילו התנהל שם מאבק קצר, ואז השליכו לתא שלנו שבוי נוסף.
השבוי החדש אחז בסורגים לכמה שניות וצעק עלבונות לחיילים, אבל וויתר במהירות. הוא הסתובב אלינו, אמר היי מהיר והתיישב על הרצפה.
"היי דואורדון.." כולנו מלמלנו באותו זמן.
חזרתי להישען על הקיר והשפלתי מבט. דואורדון ומאדי דיברו ביניהם.
"את באמת חושבת שנצא מכאן?" שאלתי את דומינו בשקט.
"אני בטוחה" היא השיבה במהירות.
הנהנתי. לא לאבד תקווה. לא.
"יש לכם מושג מה הם עושים?" שאלה סוויפט והצביעה בסנטרה על דואורדון ומאדי.
"מתגרים בשומר, כנראה" אמרתי והצבעתי על הגבעול שצמח מהאדמה.
"זה לא עומד להיגמר טוב" מלמלה דומינו. הנהנתי.
"כנראה שככה היא פורקת עצבים.." מלמלתי חזרה.
אחרי כמה התעללויות שונות בחייל, מה שאני חייב להודות שהיה קצת מצחיק, ניגשו שני חיילים אל הכלוב.
אחר המם התקרב אלינו יותר.
"את מואשמת בתקיפת חייל דרך מעשי כשף," הוא אמר בטון גבוה וקשר את זרועותיי מאחורי גבי, "את באה איתנו להוצאה להורג."
"מה?!" פלטתי בצעקה וכיסיתי את פי בשתי ידיי.
דרקמנדור לפני 10 שנים ו-2 חודשים
(אני בכוונה לא כותב שמות מכיוון שנראה לי יותר טוב שפשוט מי שרוצה שיהיה אחד מהם.אה,וזה כתוב בלשון זכר אך פונה לכולם(": )
היינו צריכים להלחם נגד 20 חיילים!לעזאזל!איך נעשה זאת!.
אני,ועוד 2 אנשים תחננו תכנית איך להרוג גדוד או משו של 5 אנשים.
כרגע אני נמצא על איזה ענף גבוה,כמה מטרים הצידה יש עוד מישהו,שנמצא בשיחים,ועוד האחר שהוא קצת מאחור.
אז התכנית עובדת כך:מי שבשיחים,מתצפת מתי שהם יגעו,וכשהם יגיעו הוא ישרוק ואתפס למעלה;
אני יעשה הסחה,שתתפוס את הצומת ליבם,ובזמן זה אני יצמיח דשא לעט לעט,וכשאני יעשה את הסימן,אני יצמיח את הדשא במהירות אל ידם,והחרבות שלהם יפלו,והאחר הזה שגם על העץ יצמיח הרבה דשא שיקשור אותם,ואז גם אני יעזור לו לתפוס אותם עם דשא.והחלק האחרון-הזה שמאחור-ירוץ לשם ויהרוג אותם כשהם קשורים.
וכך היה.הוא שרק ועלה.כשהם היו ביני לבן האחר,הצמחתי קבוצה של דשא,ועוד ועוד,הם עצרו רגע
ומישהו עם החרב שלו חתך אותם כל פעם שהצמחתי חדש.ומאחור,לפני התכנית-הצמחתי לעט לעט דשא.
עכשיו!חשבתי לי ובמקום להצמיח קבוצה של דשא הצמחתי רק אחד בגובה איש.
הצמחתי מהר דשא על ידיהם והחרבות שלהם נפלו תוצאה מה כך.
"עכשיו הוא"אמרתי לעצמי וראיתי המון דשא מוצמח וקושר אותם.עזרתי לו.
עשיתי עם יד אחת לשני סימן של-"טוב!"(הזה שהאגודל למעלה וזה..)
"מל...כו-דת"אמר אחד מהם ששומעים שקשה לו לדבר.
ראיתי את את האויבים מתחילים להיהרג על ידי האחר.
לפתע הענף שעמדתי עליו,נשבר ונפלתי.למזלי הכה רב נפלתי על שיח אך עדיין ירד לי חיים...
"שיט..!"ראיתי שנשאר עוד מישהו אחד חיי,הוא הצליח להשתחרר ,מי שהיה למעת דקר אותו בלב ואז קרת לו את הראש.
(סה"כ 5)
יאיר לפני 10 שנים ו-2 חודשים
רעש מתגבר, שקט מתחלש. זעקה אילמת. כולם מתחילים לברוח, אני לא יודע מה אני עושה. פאק, מאדי. אני חייב לחזור. אני רץ ורץ אחורה אך ללא הועיל. "מאדי! מאדי! מאדי! מאדי..." צרחתי אל עבר החשיכה. מי יודע מה אני עושה כאן, מי יודע מה יעשו לה. אני חייב להגיע אליה מהר, לפני שהרוזן יעשה לה משהו. לא אכפת לי יותר מכלום, לא אכפת מאף אחד. ידו המוארכת של אחד הלוחמים אחזה בכתפי. "עכשיו אתה שלי" הוא הצהיר. הפניתי אליו מבט מלא בזעם, הוא נרתע ועזב את כתפי. נתתי לו בעיטה חזרה והוא צנח אל הרצפה. תפסתי לו את הראש חזק ביד אחת, ובשנייה הכנתי כדור אש גדול. הוא נבהל. "יש לי שני ילדים, בבקשה" הוא התחנן על חייו. "אני אשחרר אותך, אם תגיד לי לאן השבויים מגיעים". הוא הסתכל עליי בתקווה. בהתחלה הוא היסס, אך חזר על חושיו. "בטירה של הרוזן, בצינוק כנראה. אם...הם לא..." הסתכלתי עליו בהפתעה. "אם לא מה?" הוא הסתכל עליי וירק על הרצפה. "אם הרוזן הגדול כבר לא הרג אותם במקום. עכשיו תשחרר אותי?" הוא שאל.
"בטח שאני אשחרר אותך" עניתי. הפסקתי את כדור האש ואז החזקתי לו בשתי הידיים את הראש ושברתי לו מהר את המפרקת, הוא צנח אל הרצפה. כולם הביטו בי מבוהלים. "על מ אתם מסתכלים? תחזרו לקרב!" צעקתי חזק. כולם הסיתו את מבטם וחזרו להילחם. הסתכלתי אל עבר האופק. אני צריך ללכת להציל את מאדי בכל מחיר. הסתכלתי על הטירה של הרוזן. היא הייתה ענקית בגודלה. לקחתי אבן שהייתה חדה. אני אקרא לך סכין.
אך קודם, עליי להרוג כמה חיילים. הסתכלתי על עבר 3 חיילים. הם נראו מלאי אימה, כנראה מעוצמת ההרג הקודם. אבל אחד מהם התעשת ורץ לעברי. ואז משהו מוזר קרה, כדור אש ענק עף לעברו מהשמיים והפיל את החייל על האדמה. הסתכלתי למעלה, אלו היו אלפא ומיסי שהתעופפו אליי. חיבקתי אותם חיבוק רחב. "אל תעזבו אותי בבקשה" אמרתי בשקט. הם נתנו לי חיבוק. החייל לפתע התרומם וצלע מעט לעברי. הוצאתי סכין קלה. הוא התקרב, נתן לי מכה עם החרב שלו, אך התכופפתי ותפסתי את רגלו עם עשרות גבעולים. תקעתי לו את הסכין עמוק בלב והוצאתי אותה ואז תקעתי אותה בצוואר שלו. כולם שוב הסתכלו. לי זה לא הפריע. שניים אחרים תפסו את ידי מאחור והפילו אותי על האדמה. הגריפונית מיסי זזה מהר וסינוורה אותם. אחד נפל על האדמה והשני נתן לה אגרוף. "איך אתה מעז?!" צעקתי. הסתכלתי עליו בעיניים מלאות שנאה. העפתי לו את היד ותקעתי לו את הסכין בעיניים ואז בעין השנייה. ואז בעטתי בו בבטן. והכנסתי שני כדורי אש לפה שלו. הוא התחיל לעלות באש ולצעוק חצאי מילים ומשפטים. ואז הוא נתקע בעץ והתמוטט על האדמה. הסתכלי על השני בעניים מלאות שנאה ואדומות. "בו" אמרתי. הוא התחיל לברוח אל עבר השיחים. נכנסתי לשיחים גם. הוא עמד שם עם שתי חרבות מצוחצחות, אחת כסף ואחת ברזל. אנשי זאב? חשבתי לעצמי.
"חבל ללכלך אותם בדם, אתה יודע" הוא אמר לי ביהירות.
הסתכלתי על הידיים שלי, "חבל שיהיו עליהם סימנים של הצוואר המדמם שלך". הוא נלחץ מעט. ושלח עליי חרב אחת בקלות דעת. הכנתי חומה של גבעולים שתחסום את החרב, וכך קרה. הרמתי את החרב וזרקתי אותה מחוץ לשיחים. הוא רץ לעברי וחתך אותי בכתף. נתתי לו בעיטה והעפתי אותו הצידה. תפסתי לו את הראש והכנתי שני כדורי אש. הוא צעק מכאבים איומים. הבריח קצת ציפורים. לא לי אכפת, אני רוצה לראות את מאדי. לקחתי את החרב שלו וחתכתי לו את הראש. יצאתי מהשיחים. כולם הסתכלו עליי, הרמתי את ראשו בגאווה. אני חושב שחייל אחד התעלף.
די אנג'לו לפני 10 שנים ו-2 חודשים
רצתי הכי מהר שהצלחתי. קבוצת חיילים התייצבה מעלינו, ולכל אחד מהם הייתה חרב ארוכה ונוצצת.
שחקנים מכל עבר התחילו להילחם בהם. לא היה לי כלי נשק. הסקיל שלי כרגע נותן לי יכולת פעוטה של הצמחת דשא. התרוצצתי בין ההמולה מצווה על גבעולים לגדול ולהתלפף אחד בשני, כדי שיהיו חזקים יותר. יצרתי כמה כאלה אחד ליד השני וגרמתי להם להתלפף למין אלה. חייל אחד רץ אליי. גרמתי לדשא להתלפף סביב רגליו והסתערתי אליו עם האלה. חבטתי בגרונו. לאחר כ10 פעמים הוא התחיל לדמם. לאחר כ10 נוספים הוא מת. האלה התחילה להתפרק אז חיזקתי אותו עם גבעולים נוספים, המולת הקרב נשמעת באוזניי. נראה שבשלב הזה ותר ממחצית מהחיילים מתו, אבל לא ראיתי אף שחקן שמת. בחנתי שוב את השטח.
חמישה שחקנים היו חסרים.
חמישה.
כעסתי. כעסתי על החיילים האלה. בהצתת הכעס חבטתי בראשו של חייל אחד שהיה בגבו אליי, הצמחתי דשא, ליפפתי אותו וחנקתי אותו עם החבל שנוצר. כעס רשף בעיניי. הסתכלתי סביבי. כל השחקנים חיים. השחקנים עדיין נעדרים.
חייל אחד נותר בחיים. גרמתי לדשא לגרום לו למעוד ואז להתלפף סביבו. חבטתי בו. נתתי לדשא להתלפף סביבו עד שמת.
הבטתי סביבי שוב.
אף שחקן לא מת.
ועדיין נעדרים.
פלטתי קריאת תסכול חלשה.
מנהלות מימד 72 לפני 10 שנים ו-2 חודשים
נותרו 6 חיילים להרוג!
בהצלחה בהמשך (:
זאבה~ לפני 10 שנים ו-2 חודשים
נירה-

הבטתי על כולם. איקן נראה ממש.. כועס. מכונת הרג. כמו חיה שאין לה כבר מה להפסיד והיא מוציאה את כל הכוח שלה. כמו מפלצת המסטר.
"איקן," אמרתי ונגעתי בכתפו. חסמתי במהירות את האבן דמויית הסכין שנשלחה לעברי. "איקן, חתיכת אידיוט. תקשיב. אם אתה רוצה להציל את מאדי אנחנו צריכים להביס את החיילים פה. שלחתי גבעול והרמתי את שתי החרבות של החייל ההוא ונתתי לו אותם.
"קח את זה," אמרתי. "נקווה שנגיע בזמן."
פניתי ממנו (דרך אגב, עכשיו יש 11 מתים. עוד 9 ואנחנו נלך מכאן~)
"היי איקן," אמרתי. "רוצה להרוג את כולם במכה אחת?"
אנוביס לפני 10 שנים ו-2 חודשים
התחלנו לברוח שפתאומית נפגשנו בחבורה של עשרים חיילים של הרוזן, לא מספיק זה גם נדמה היה שחסרים לנו אנשים, רק אל תגידו לי שהם נחטפו, שוב, או שקרה להם משהו. מחשבות של מה שיכול לקרות התרוצצו בראשי בזמן ששלפתי את החרב שלי מהנדן על גבי. הופיע מולי חייל אחד, "די, לא נעים לי לפגוע בנשים בואי תורדי את הנשק ואני אחוס עלייך" הוא אמר לי בזלזול, "האישה היחידה כאן זה אתה" החזרתי לו ובעטתי בו במקום שהוא נושם ממנו (למי שלא הבין, זה הביצים שלו) הוא התקפל מכאב ולחש "זה לא קונבנציונלי" תקעתי את חרבי בגבו, "החיים לא קונבנציונליים" עניתי לו שהוא בזמן נעלם.
עוד חייל הופיע מולי, לעומת החייל הקודם הוא לא דיבר וישר תקף.
החרבות שלנו התנגשו בנצנוץ ורעש של פלדה מצלצלת, בחנתי את עיניו, הם נראו חדורות מטרה כאילו שהוא נוצר בשבילו זה להילחם מולנו, טוב, זה דיי נכון, הוא רק דמות במשחק.
חתכתי לרוחב ופגעתי בשריון שלו אך החרב לא חדרה פנימה, לעומתו לי לא היה שריון ולכן שהחרב שלו פגעה בי היא יצרה בי חתך וירדו לי החיים בחצי, החרבות שלנו התנגשו שוב כשהפעם בהנפה השנייה שלי פגעתי בידו והחרב עפה מידו, הפלתי אותו על הקרקע ותקעתי את חרבי בחזה שלו, והוא נעלם.

(הרגתי 2, השארתי לך זאבה לעשות הרעיון שלך עם איקן, אבל אם מישהו רוצה גם להרוג תנו לו, אחרת החטופים יהיו בסכנה :0)
הורוס לפני 10 שנים ו-2 חודשים

"אז זו התוכנית" פתח קרייטוס. אני אסתתר על אחד העצים ועוד אחד מכם יסתתר על האחר, או בשיח. "אני למעלה" אמרתי מיד. "טוב אז אתה תהיה בין השיחים" אמר קרייטוס לשחקן השני. "אתה תסתתר שם, וברגע שתראה חיילים תשרוק". אמר קרייטוס. "אני אטפס על העץ, ומשם אצור השחת דעת. שתראה שאני אצור עט מהעשב. תקשור אותם בדשא". "בסדר". עניתי.
"אתה" הוא פנה אל השני "אחרי שנקשור אותם תהרוג אותם. יש שאלות?"."לא" ענינו פה אחד.
שריקה חלושה נשמעה. "טפס לחש קרייטוס . ונעלם בין הענפים. תפסתי אחריו,
שאני למעלה אני רואה את חמשת החיילים. הוא הצמיח דשא ביניהם, הם כרתו אותו אך
הדשא המשיך לטפס. ראיתי את העט מהעשב בין החיילים, זהו זה. קרייטוס הצמיח דשא והפיל
להם את החרבות. "עכשיו תורי" אמרתי לעצמי ומתחתי את אצבעותיי. הרמתי את הדשא
עד לגובה שלהם וליפפתי אותו סביבם. זה שלמטה זינק מבין השיחים והרג אותם.
המשימה הושלמה. רצתי מיד למטה לראות את שדה הקרב, יותר נכון שדה קטל.
ראיתי חייל אחד קטן נמלט, "לא אצלי" חשבתי ורדפתי אחריו. שהייתי במרחק כמה מטרים ממנו
הוא הסתובב במפתיע, והניף את חרבו ממש סנטימטרים ספורים לפני ראשי.
נעצרתי בבהלה, הוא נתן הנפה נוספת בקשת הפעם הישר אל גרוני. הרפלקסים שלי נכנסו לפעולה.
התכופפתי, החרב חלפה בשריקה מעל ראשי. שלחתי חמישה חבלי דשא בין רגליו, הוא נפל. החרב עפה מידו, הוא רץ לעברה במהירות. תפסתי בידו עם חבל נוסף וזרקתי אותו לאחור. "להתראות" לחשתי לו שהחבלים מדשא מסתובבים סביב גרונו.
מבט האימה היה נסוך היטב על פניו, "את..ם תשל...מו על זה" גנח. "לא אנחנו לא"
עניתי לו בקור. הוא מת, גופו הרפוי שכב על הרצפה. הסתובבתי ובצעדים איטיים
פניתי לאחור אל שאר השחקנים. "מה עשית שם?" שאל אותי קרייטוס. "הרגתי חייל".
עניתי לו. "כול הכבוד" הוא נתן טפיחה על גבי, הלכתי בלי לומר מילה.
מנהלות מימד 72 לפני 10 שנים ו-2 חודשים
נותרו 4 חיילים!
(אהמאהמ זאבה, 4 חיילים!)

תהרגווווווווווו אותםםםםםםם!!!!!!!
בהצלחה.
זאבה~ לפני 10 שנים ו-2 חודשים
אז חישוב לא נכון, תהרגו אותי וזהו(בלי לתת רעיונות כמובן).

נירה-

איקן הנהן אחרי שסיפרתי לו את התוכנית.
"איזה כיף! מלכודות זה כזה נחמד!" אמרתי וחייכתי. נותרו 4 חיילים, צריך לפעול מהר~
הצמחתי דשא, כרכתי אותם סביב רגליהם של החיילים והרמתי אותם באוויר.
"שלום שלום!" אמרתי בחיוך. " אתם עכשיו תגידו לי איפה הרוזן שלכם מחזיקים שבויים או שתסבלו."
"לא נגיד לך חתיכת מכשפה!" ירק אחד מהם. פספס אותי כמובן.
"הו, למה?" שאלתי בתמימות
"הרוזן סומך עלינו!" צעק השני. פרקתי אותם מנשקם במהירת. לפטתי את פיותיהם של שלושת החיילים והשארתי אחד חופשי. כרכתי את הגבעולים על כל גופו ולחצתי קצת. הוא זעק והתפתל. קילל קצת והביט בי בשנאה.
"תגיד לי איפה הצינוק," אמרתי בקור. "תסביר לי איך להגיע לשם."
"לא!" אמר
"למה?" שאלתי שוב. "הרי יש לך משפחה, לא? אתה לא רוצה לראות אותם שוב? את אישתך החמודה ואת הילדונת שלך?"
"מה?" הוא שאל באימה. "איך..?"
"קסם," חייכתי. למען האמת, היה לו פרח על כיס חולצתו וסימן של נשיקה על לחי. כן כמובן, יכול להיות שהפרח גם מאישתו אבל סביר להניח שהיוצר של המשחק השתמש בפורמליים.. שחכתי את המילה. נו, זה שלכל חייל יש מישהו שמחכה לו ולאלה שאין אין להם לאן לחזור והם ממש חזקים וכל זה? נו, הבנתם אותי.
"תגיד לי," אמרתי. "ואחוס על חייך."
"טוב..טוב.." מלמל ואז הוא התחיל לדבר. שיחררתי אותו ואז איקן הרג אותו. את שלושת החיילים הנותרים שיחררתי.
"תתקיפו אותי," אמרתי. "אני אתן לכם הזדמנות הוגנת לנצח." הם התקיפו, אחד בחזית ושניים מהצדדים. שלפתי את חרב העץ שלי ובמהירות ריסקתי אותה לתוך בטנו של החייל בחזית, הוצאתי את הסכין ודקתי את החייל השני בכבד ושיספתי לחייל השלישי את העין. אחר כך לקחתי את אחת החרבות שלהם ונעצתי אותה בליבם. החייל השלישי קם וניסה להסתער עליי אך הנפתי את החרב וחתכתי אותו לשניים. הבטתי בלהב. הוא ממש חד.. כל הכבוד למי ששייף אותו. ניגבתי את הדם בחולצה של אחד החיילים. השמש בקושי זזה. לקחתי את הנדן של החרב, היא הייתה חרב של יד וחצי. תליתי את הנדן על הגב, לקחתי מאחד החיילים חרב קצרה ותליתי על המותן. את שלושת הפגיונות שלקחתי מהם(זה נשק האחרון שלהם, כדי לבצע התאבדות במקרה של חטיפה או כדי להתקיף אויב אם החרב איננה או שהיא לא אפקטיבית.) ושמתי בחגורת מכנסיי. לחצתי על התפריט והוצאתי את המעיל השחור והמאובק שלי. לבשתי אותו והתחלתי ללכת לכיוון הטירה. רוב השחקנים עמדו שם ובהו.
"קדימה, למה אתם מחכים?"שאלתי. "יש לנו חברים שצריך להציל." אמרתי והמשכתי ללכת. לבהות לא יעזור לכם סטומים..
אקו לפני 10 שנים ו-2 חודשים
(והנה כבר חיסלתם את כולם... אני מרגיש שלהצמיח דשא לא אמור להיות כל כך עוצמתי, אה, וזאבה, את לא יכולה להשתמש בחרב אמיתית עד לרמה 4... סכל מקרה, עכשיו חזרתי למחשב והוא אמור בתיאוריה לפעול, אז רק תגידו לי מה לעשות ואגיב.)
מנהלות מימד 72 לפני 10 שנים ו-2 חודשים
אנחנו שמחות שחזרת בדיוק בזמן, ארן ^~^
את ההמשך האחרון והקובע אנחנו נעלה בהמשך היום. אנחנו רק חייבו לציין מעכשיו-
בבקשה
תהיו
מדויקים.

זאת הולכת להיות המשימה שתקבע את חייהם של החטופים הנותרים.
ובקשר לזאבה- יש לה רמה 4 בכלי נשק (אל תשאל למה)

בהצלחהההה בהמשךךךךך D:
matrix לפני 10 שנים ו-2 חודשים
אנג'ליקה, תמסרי מוות מהיר למאדי
היא דווקא הייתה נחמדה
מנהלות מימד 72 לפני 10 שנים ו-2 חודשים
******לשלוח לנו את התגובה לפני שאתם מעלים אותה******


ג'ק-
אני מביט בהם, השחקנים העצובים שזה עתה איבדו חמישה חברים. משעשע לראות איך כל אחד מהם מתמודד עם העצב והכעס שלו בדרך שונה. הנערה ששמה paladin4fun, לדוגמא, נראית נחושה, כאילו הזעם והעצב מעירים אותה. אבל לא היה בה פחד, או שהיא פשוט הסתירה אותו ממש טוב. לעומתה, הבחור ששמו קרייטוס נראה כאילו הוא מוכן להסתער על הטירה לבדו. להוט, צמא לקרב. אני לא בטוח אם זה מתוך עצב או כעס על האבדן, או אם זה מתוך זיהוי של ההזדמנות לאקשן אמתי במקום הזה. הנער ששמו איקן נראה זועם, נחוש, אבל בניגוד ל paladin4fun אין עצב בפניו. יש שם פחד. הוא כנראה היה קרוב מאוד לאחד החטופים, אולי אפילו לכולם. הבעתה של הנערה ששמה נירה נמצאת בין הבעתו של קרייטוס להבעתו של איקן. פחד, זעם, פזיזות.
אני מודד במבטי את שאר השחקנים, ומזהה את אותן הבעות. כעס, עצב, בלבול, נחישות, פזיזות. אני טוב בקריאת אנשים, וכרגע אני אוהב את מה שאני קורא. זו חבורה מגובשת, ועם רגשות כאלה אני יכול לעבוד. הם יעשו כל מה שצריך כדי לשחרר אותם. אולי הפעם באמת יש לנו סיכוי להצליח.
"לפני הכול, כל הכבוד על העבודה הטובה. בזכותכם כבשנו מחדש את המחבוא שלנו." אני מדבר בטון רשמי, ענייני. לאחר מכן אני מתקדם לכיוון אחת המגירות, שולף דף נייר גדול ופורש אותו על שולחן העץ הגדול שבמרכז החדר. "אז ברוכים הבאים לחדר המפות שלנו, גם ידוע בתור חדר האסטרטגיה. כאן אנחנו מתכננים את כל המבצעים הגדולים שלנו. שנתחיל?" אני מכריז, מדלג בכוונה על החלק שבו אני אמור לשאול אם הם בכלל רוצים לשתף פעולה. 'לעולם אל תיתן לאנשיך את האפשרות להתחמק', כך הליוס נהג לומר.
מלמולים הסכמה נשמעים מרחבי החדר. כמה מהנערים שלי שנשארו הצטרפו גם הם. חלק גדול מהם חזר למשפחותיהם בכפר בכדי לוודא שהן בסדר. לכל מי שנמצא כאן אין משפחה אחרת.
אני מצייר מלבן גדול על הנייר, ועל שתי צלעותיו מצייר עוד שני מלבנים קטנים. אני מצביע על מלבן קטן אחד ואומר "כאן זו הכניסה הראשית" ואז מצביע על המלבן הקטן השני ואומר "וכאן זו הכניסה האחורית. דרכה ניכנס, מן הסתם."
"למה שניכנס מהכניסה האחורית? זה יהיה צפוי מדי" מעיר קרייטוס.
"משום שעל הכניסה האחורית שומרים שני שומרים בלבד, ואילו על הכניסה הראשית שומרים ארבעה" אני מסביר.
"חיסלנו כבר עשרים מהם, ארבעה לא יהוו בעיה" אומרת הנערה ששמה נירה.
"אם נעשה רעש אנחנו נהרוס לעצמנו את כל הסיכויים להיכנס" אני מתעקש "ברגע שאחד השומרים בטירה מבחין שמשהו לא בסדר תגיע תגבורת, ואני לא בטוחה שנוכל לגבור על חיילים רבים כל כך."
נירה ממשיכה להתווכח, נחושה לעמוד על שלה "אבל אם יש סיכוי שנוכל -"
"לא!" אני קוטע אותה "זה סיכון גדול מדי. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו סיכונים מיותרים. טעות הכי קטנה וכולנו בצינוק או גרוע מכך."
היא משתתקת ומשלבת ידיה בכעס. יש טעם בדבריי, והיא מודעת לכך.
אני בוחן את המפה ומדבר תוך כדי מחשבה "אתם העליתם נקודה טובה, למען האמת. נצטרך לעשות משהו בקשר לכניסה הראשית, הסחת דעת אולי.. אבל נעזוב את זה לעת עתה. בואו נתרכז בכניסה האחורית, דרכה ניכנס. למי מכם יש סקיל קסם?" וכך זה נמשך. הם נמצאים ברמה נמוכה משציפיתי, אבל זה מה יש, ואפשר לעבוד עם זה. לאט לאט הנייר התמלא בשרטוטים ובהערות.
בסופו של דבר אנחנו מגבשים תכנית שנראית כמו תכנית טובה, כל עוד לא יקרו דברים... לא צפויים.
זו התכנית:
1. 4 שומרים בכניסה הראשית.
-ג'ון, צ'סטר ועוד 3 נערים מחבורתו של ג'ק יעשו מהומה בכניסה הראשית (הסחת דעת) וישתדלו לא להיתפס.
2. 2שומרים בכניסה האחורית.
-דריה, טינקס והורוס מצמיחים קיר דשא קרוב לשומרים כדי להסיח את דעתם ולחסום את שדא הראייה שלהם.
-ברגע שהם נותנים את הסימן, פאן ונירה קופצות מאחורי הקיר ומחסלות את השומרים. (*) זה צריך להיות מוות מהיר, בלי קרב, בכדי שהשומרים לא יזעיקו עזרה.
-באותו זמן קרייטוס ואיקן מתחבאים מאחורי קיר הדשא, עד שפאן ונירה נותנות את הסימן.

3. הכניסה האחורית מביאה למטבח, משם לחדר האוכל ומשם למבואה.
-פאן, איקן וקרייטוס נכנסים למטבח מוסווים בעזרת רמה 2 של קסם (לשנות צבעים של דברים) ובודקים אם יש שם אנשים. במידה ויש, עליהם לחסל אותם במהירות ללא קרב ובשקט. (*) זו בחירה שלכם, לא חייבים להיות שם אנשים.
באותו זמן:
-דריה, טינקס והורוס מתחבאים מחוץ לטירה ומשגיחים שלא קורה שום דבר חשוד.
-נירה עומדת בחוץ עם ג'ק, ועוד שלושה נערים וביניהם קייל, נער עם רמה 27 בקסם (אשליות למשך 20 דקות) והם מחכים לסימן של פאן, איקן וקרייטוס שהשטח נקי.

4. במבואה יש 6 חיילים, כל אחד שומר על דלת אחרת.
-קייל יוצר אשליה כדי שהשומרים לא ישימו לב.
-איקן מוביל את פאן, נירה, ג'ק ועוד שני נערים למקום בו נמצאים השבויים (כי יש לו גריפון אור), והם יורדים למטה.

5. 10 חיילים יושבים בכניסה לצינוק ושומרים על התאים.
-איקן, פאן, נירה, ג'ק (לחימה בכלי נשק) ושני נערים (לחימה בכלי נשק) יורדים למרתף ומחסלים את עשרת החיילים השומרים על התאים. לאחר מכן הם משחררים את השבויים.
-יש להם עשרים דקות מאז שהאשליות מתחילות אז צריך למהררר.
-במידה והחיילים שמים לב, הם יזעיקו תגבורת של 15 חיילים נוספים (אז צריך לעשות את זה בשקט).

6. עולים למעלה, ועד אז ג'ון, צ'סטר ושלושת הנערים הנוספים צריכים כבר לחסל את השומרים בכניסה, כולם נפגשים וחוזרים למחבוא של ג'ק.
"כולם מוכנים?" אני שואל "מי ייתן ועד הערב כולנו נחזור לבתינו בשלום!" וכך פגישת האסטרטגיה נסגרת.
חוקים:
*חובה להיצמד לתפקיד שניתן לך, במידה ושחקן סוטה מהתפקיד שלו הוא מכשיל את המשימה כולה וגורם למותם של החטופים הנותרים
*מעל התגובה שלך חובה לכתוב את התפקיד שלך באסטרטגיה
*אין לתפוס לשחקן את התפקיד הניתן לו
*אין להשתמש בסקילים/ או ברמות של סקילים שאין לך, לכן אנחנו מבקשות שלפני כתיבת התגובה תבדקו את הסקילים שלכם בדף הדמות
*רצוי לשלוח לנו את התגובה לפני העלתה

(אם יש משהו לא ברור אתם מוזמנים לשאול. זו תכנית מסובכת, אבל אתם תצליחו. בהצלחה!)
~I-voice~ לפני 10 שנים ו-2 חודשים
דריה- (תפקיד: הצמחת חומת דשא מול הכניסה האחורית

ג'ק ביקש ממני, מהורוס וטינקס ליצור חומת דשא ענקית קרוב לשומרים- בכניסה האחורית של הטירה על מנת להסיח את דעתם, זמן שנירה ופאן יקפצו מאחורי החומה ויחסלו אותם. הרגשתי שכל זה הולך להסתבך. הרי כל דבר קטן שעלול להשתבש יהרוס את האסטרטגיה שלנו ויגרום למותם של החטופים. לא רציתי שמשהו יקרה להם, במיוחד לא למאדי. למרות ההתנהגות האלימה שלה נראה שהיא.. די מחבבת אותי. ואני אותה. חשבתי מה יקרה אם דומינו דול, מאדי, תום, סוויפט ודוארדון יהרגו. זה הולך להרוס את כל תקוותם של השחקנים בבית המשימות שלנו. זה הולך להרוס.. אותי.
"מוכנות?" שאל הורוס בציפייה.
טינקס ואני הנהנו במהירות. התקדמנו בשקט לעבר הכניסה האחורית והתחבאנו מאחורי עצים גבוהים שהסתירו את גופנו. "תנסו להתרכז הכי טוב שאתן יכולות, אנחנו חייבים שהדשא יגיע הכי קרוב אליהם." הורוס הוסיף והתחיל להתרכז.
עצמתי את עיני ובעיני רוחי ראיתי שני שומרים עומדים מול הכניסה האחורית, הם אחזו בחרבות ועמדו בעמידה נוקשה וזקופה. הרמתי את ידי ובשקט הצמחתי עשבי דשא עד שהם גדלו וכיסו את שדא ראייתם של השומרים. אחרי כמה דקות פקחתי את עיני, הורוס וטינקס סיימו את מלאכתם. מאות עשבי דשא ארוכים התנשאו מולם.
הורוס שרק בחוזקה. מה שנתן לנירה ופאן את הסימן להתגנב ולהרוג את השומרים. באותו הזמן איקן וקרייטוס התחבאו מאחורי עשבי הדשא, מחכים לסימן של נירה ופאן לאחר שיסיימו את חיסולן.
"בהצלחה, נירה.. פאן.." מלמלתי והתחבאתי חזרה מאחורי העץ
הורוס לפני 10 שנים ו-2 חודשים
הורוס- (תפקיד: הצמחת חומת דשא מול הכניסה האחורית)

ג'ק ביקש ממני, מדריה וטינקס ליצור חומת דשא ענקית קרוב לשומרים- בכניסה האחורית של הטירה על מנת להסיח את דעתם, זמן שנירה ופאן יקפצו מאחורי החומה ויחסלו אותם. איזה באסה חשבתי, אני תקוע בתפקיד מאסף. אבל אני חייב לעשות כך אחרת החטופים ימותו. לא רציתי שמשהו יקרה להם. אולי זה ישמע מעט אנוכי אבל אני צריך אותם בשביל לשרוד. "מוכנות?" שאלתי אותם.
טינקס ודריה הינהנו. התקדמנו לעבר הכניסה האחורית והתחבאנו, מאחורי מספר עצים. "תנסו להתרכז הכי טוב שאתן יכולות, אנחנו חייבים שהדשא יגיע הכי קרוב אליהם." אמרתי.
חייבים להסיח את דעתם.
עצמתי את עיני וניסיתי לגרום לדשא לצמוח לקיר ארוך. הצצתי מזווית עיני וראיתי שגם טינקס ודריה מנסות. שסיימתי פקחתי את עייני וראיתי את הקיר. הוא היה גבוה, מספיק טוב בשביל לתת את הסימן. שרקתי. פאן ונירה יצאו לדרך.
די אנג'לו לפני 10 שנים ו-2 חודשים
~טינקס- (תפקיד: הצמחת חומת דשא, מול הכניסה האחורית)~
דנו באסטרטגיה להיכנס לטירה.
ג'ק הורה לי ללכת עם דריה והורוס לכניסה האחורית, כי לשלושתנו יש סקיל קסם ברמה 1.
אנחנו צריכים להצמיח קיר דשא בשביל הסחת דעת, ובשביל שהשומרים לא יראו את נירה ופאן, שצריכות לחסל אותם.
"מוכנות?" - שאל הורוס, ואני ודריה הנהנו.בקושי דיברתי היום, מסיבה כלשהי.
"תנסו להתרכז הכי טוב שאתן יכולות, אנחנו חייבים שהדשא יגיע הכי קרוב אליהם.", הוא אמר.
בהיתי במבט זועם בדשא, והרמתי את ראשי בהדרגה. גם דריה והורוס עבדו בו זמנית. קיר דשא עמד מולנו והורוס שרק לפאן ונירה. הסתכלתי על הקיר בגאווה.
matrix לפני 10 שנים ו-2 חודשים
שכבנו בתוך שיח גדול, במרחק של בערך מאה מטר משערי הפלדה הענקיים, מגולפים בדוגמאות של דרקונים ארוכים ומתפתלים, ותכננו את מה שאנחנו הולכים לעשות.
המטרה: למשוך אחרינו כמה שיותר כח, בלי שיחשדו שמדובר במלכודת, ולהצליח להרוג את השומרים, או, לברוח בלי שיתפסו אותנו.
"אסור אפילו שיבינו כאילו באנו לשחרר את החברים שלכם, כי אז הדבר הראשון שהם יעשו זה להגביר שמירה על תאי המעצר. אנחנו חייבים להיראות כאילו הגענו לשם בגלל סיבה אחרת." לחש נט, אחד מהנערים של ג'ק שהצטרפו אלינו. ניהלנו את כל השיחה בלחישות למרות שהיינו רחוקים מהשומרים, כדי לא לקחת סיכון.
"הם מצפים לנו." לחש בחזרה ג'ון. "זה ייראה חשוד אם ננסה לתקוף את הטירה סתם ככה, כשיש לנו סיבה הרבה יותר מוצדקת לבוא לשם."
"הם גם מצפים לתעלול עם הכניסה האחורית!" יריתי אליו. "זה התרגיל הכי קלאסי שיש!"
"אני חושב שיש לנו שתי אפשרויות. האחת, היא לעשות משהו שייראה כאילו אנחנו כמה נערים מהכפר שמסים להיות מגניבים, משהו שלא יעורר מצב כוננות, אבל יספיק בשביל להביא את ארבעת השומרים אחרינו. השנייה, להתגנב אליהם בשקט, אבל "לא להיזהר", ככה שכשהם יגלו אותנו לא תהיה להם סיבה לחשוב שאנחנו תרגיל, והם ישלחו את כל הכח אחרינו."

החלטנו ללכת על האפשרות השנייה. זחלנו בשקט דרך השיחים עד למרחק של בערך עשרים מטר, כשכבר יכולנו לשמוע כל מילה שהחיילים אמרו.
או שלא אמרו. הם עמדו דרוכים, מקשיבים לכל רעש קטן שיכול להסגיר אותנו, סורקים את השטח. לנו זה היה די טוב, אבל אני מקווה שהשומרים בצד השני פחות מוכנים, או שיהיה לשאר בעיה.
לפחות הם לא הגבירו את השמירה.
בדיוק ברגע המתאים, אחד הנערים של ג'ק דרדר "בטעות" אבן קטנה. שניים מתוך ארבעת השומרים הסתובבו לכיוון שלנו, השאר המשיכו לסרוק את השטח. "מי שם?" צעק אחד השומרים. לא הזזנו שריר. הוא התחיל להתקדם לכיוון שלנו. כשראינו שהוא לא מרפה, נט צעק פתאום: "לברוח!"
רצנו דרך היער, עושים טיפה יותר רעש ממה שצריך, כדי ליצור את הרושם שאנחנו קצת יותר מחמישה אנשים.

מאחורינו שמענו את השומרים רודפים אחרינו, ביחד עם תגבורת שהם הזעיקו.
הם התחילו להתקרב אלינו. זה כבר לא היה בתוכנית.
(ארן, אני סומך עליך עם התעופה)
דרקמנדור לפני 10 שנים ו-2 חודשים
(תפקיד:לבדוק אם יש אנשים במטבח)
ג'ק בירך אותנו עד הדברים שעשינו,ואז התחיל להציג את התכנית.
"כאן זו הכניסה הראשית"הוא אמר והצביע על המלבן "וכאן זו הכניסה האחורית. דרכה ניכנס, מן הסתם"הוא המשיך,לא אהבתי את הרעיון הזה.
"למה שניכנס מהכניסה האחורית? זה יהיה צפוי מדי..."שאלתי אותו מטוח דעתי.
"משום שעל הכניסה האחורית שומרים שני שומרים בלבד, ואילו על הכניסה הראשית שומרים ארבעה" הוא הסביר לי למה. הוא המשיך להסביר,באמצע היה כמה ויכוחים אבל בסוף הגענו להסכמה,סוג של.
כולם מוכנים?"הוא שאל בחיוך"מי ייתן ועד הערב כולנו נחזור לבתינו בשלום!"הוא בירך אותנו.
*********************
הם הצמיחו קיר לפי התכנית,ואז פאן ונירה נכנסו לחסל את השומרים.
אחרי דקה בערך,שמעתי שריקה,ושנייה אחרי זה אני,איקן ופאן נכנסנו כשאנחנו מוסווים בצבעים של הקיר.
אנחנו נכנסים,הלב שלי פועם במהירות,איקן מוביל ופאן אחריו ואני אחריה.
יש שם 3 חיילים או שומרים..והם עם הגף מופנה עלינו.
איקן סימן לנו שהוא הורג את החייל שמולינו,פאן את החייל שלידו ואני את החייל שכצם מאחוריהם.
התגנבנו כל אחד על שלו,הייתי כמה סנטימטרים ממנו,תקעתי לו את החרב בצוור,לרוחב,והראש שלו נפל.דקרתי גם את הגב שלו והמד חיים שלו ירדו ל-0 והוא נעלם.
הסתכלתי לכיוון איקן ונירה,נראה שהם סיימו.
נטוטו לפני 10 שנים ו-2 חודשים
(רק כי לא היה לי מה להגיב, דומינו דול בדרך כלל לא כזאת *~*)
ישבתי בצד החשוך של תא הכלא הקטן, בפינה, צמודה כל כך לקיר עד שכמעט התמזגתי לתוכו. כל מה שרציתי היה להיעלם. ואולי להיספג אל תוך הקיר זה רעיון טוב. להרים ידיים, לקרוא תיגר על חוקי הטבע שאומרים לי שעליי לחיות. ובשביל מה? כשחושבים על זה, החיים הם חסרי טעם. אתה עובד כדי שתוכל להרוויח כסף, מרוויח כסף כדי שתוכל לחיות, חי בשבי שתוכל לעבוד. אלה החיים שמצפים לנו בחוץ. וכאן, בתוך המשחק, חשבתי שיבוא השינוי. אבל טעיתי, כי במשחק אתה שורד כדי שתוכל לעלות קומות, ועולה קומות כדי שתוכל לשרוד. אין משמעות ללולאות האלה.
המחשבות האלה קיימות בכל אחד, כל הזמן. אנשים פשוט יוצרים לעצמם הסחות דעת כדי לא לשקוע בהן. זה גם מה שאני נהגתי לעשות. תמיד בתזוזה, בלי שנייה אחת של שקט, בלי מנוחה, עובדת ומקשיבה ומדברת וצוחקת וקופצת, רק שלא יהיה לי זמן לחשוב. כי ברגע שאני מתחילה לחשוב.. אני מתחילה לתהות.. מה אם...
אני רוצה לצרוח, אבל גופי לא נענה לי. אני רוצה לבכות. מאדי.. היא.. ואין מה לעשות. אין תקווה. כל הזמן הזה שהשקעתי בלימודי מחשבים ובלמידה של מבנה המשחק רק מחזקים את הידיעה הזו. המשחק הזה קל לפריצה, עד שמגיעים למשימות לעליית קומה. עכשיו אני כמו כולם, חסרת אונים. ואני לא יכולה לשאת את זה. אני לא יכולה.
אז אני יושבת קפואה ובוהה באוויר, משותקת מאימת המחשבות שלי עצמי. המחשבות המפחידות האלה, חסרות ההיגיון, שמתוכן מחשבה אחת בולטת, עולה, דוחפת את כל המחשבות האחרות לצד ונותנת לי נחמה. אני נאחזת בה בייאוש, במחשבה הזו - תכנית, יותר נכון - שמתגבשת בראשי ונותנת לי תחושת סיפוק אכזרית. אני החלטתי.
אחרי שהמשחק הזה יגמר, אני אהיה זו שתהרוג את אנונימוס.
אקו לפני 10 שנים ו-2 חודשים
ג'ון, תפקיד: הסחת דעת.

התחלנו לרוץ בשיא הכוח, אבל עשרים מטרים זה לא הרבה, שמעתי מאחור כמה צעקות ופתאום שריקה חדה, חץ. לאחד מהם יש רובה קשת, נצטרך להוריד אותו.
החיילים רצו הרבה יותר מהר משציפיתי למרות השריון הכבד שלהם, נחושים להרגנו.
היינו צריכים לתכנן יותר לפני שרצנו, אבל כבר מאוחר מדי.
חומת העצים הקודרת התקרבה והתקרבה.
הסתכלתי לאחור- שניים מהם רצים מלפנים, שניים מאחור כולל הקשת ותגבורת של ארבעה שהגיעה בדיוק לשער, משאירה רק אחד לשמור על השער, נחמד.
אוקיי, אני יכול לעוף ואחד מהאנשים של ג'ק נושא קשת, יש לנו את יתרון קביעת המרדף. אנחנו צריכים להפריד אותם ולחסל אותם בהפתעה עם שימוש בכל מה שיש לנו, אסור לנו לתת להם להתקבץ.
"אוקיי, יש לי תוכנית" התנשפתי לכולם "צ'סטר, תוביל את השניים הראשונים אל המשך היער, אל העץ הגדול ההוא שראינו קודם, בינתיים אני והחבורה של ג'ק נתחבא מאחור עד שהשניים האחרים יגיעו ונוכל לחסל אותם הכוח המוחץ של מספרים גדולים יותר ואז אני אדביק אותך בתעופה ואזור לך להילחם בשניים האחרים, אם נעשה את זה מספיק מהר נסיים לפני ששלושת הנוספים יגיעו ונוכל לחסל אותם בקלות, הכול מובן?"
כולם התנשפו באישור.
כולנו נכנסנו ליער כשהשומרים במרחק של בערך שלושים מטרים מאחורינו, ברגע שהגענו למדרגת סלע גדולה קפצנו למטה ואני והשלושה של ג'ק פנינו בחדות שמאלה, נותנים לצ'סטר להמשיך בדרכו. התחבאנו מאחורי עץ וכמה שניות בודדות אחרי כן הגיעו שני השומרים בדהרה והמשיכו בלי לשים לב אלינו, הפיתולים של היער מונעים מהם להבין שהוא רק אחד.
נותרו לנו כמה שניות.
לי, הקשת של ג'ק דרך חץ בקשתו ואני עפתי למעלה ותפסתי בענף גבוה.
קולותיהם המתנשפים של השומרים הודיעו על בואם, לי שחרר חץ מהיר, שפגע בברך של השומר עם החרב ואני קפצתי למטה על השני עם רובה הקשת, לפני שהוא הספיק להסתובב ולירות. הנחיתה לא הייתה טובה ולא פגעתי בו מספיק, החץ שלו נפלט אי שם לבין העצים. לפני שהתאוששתי הוא כבר שלף סכין וניסה לדקור אותי, השבתי לו במכה לראש, הוא ניסה להגן אבל החרב שלי העיפה את הסכין מהדרך ופגעה לו בעוצמה בראש, הוא התפוגג ונעלם מייד. בינתיים שני הלוחמים של ג'ק חיסלו את השומר השני הפצוע, כמה חבל שלא יכולתי לקחת את החרב הארוכה והיפה שלו.
"לי, טפס על העץ הזה ותכין חץ, אני מקווה שהפעם תפגע בראש, נט וג'יימס, ברגע שהם רואים אתכם תרוצו לכיוון העץ הגדול כדי שנוכל לתגבר אתכם, אם הכול ילך חלק לי יוריד אחד אבל הם לא ידעו איפה הוא, אז הם ירדפו אחריכם היישר אלי ואל צ'סטר ונוכל להרוג אותם בקלות."
בלי לומר עוד מילה מיותרת עפתי ישר למעלה ואל עבר העץ, מקווה ששום דבר לא השתבש עם צ'סטר.
אנוביס לפני 10 שנים ו-2 חודשים
פאן, משימה: להיכנס דרך הכניסה האחורית ולהרוג את שני החיילים ששומרים עליה

לאחר שהרגנו את כל עשרים החיילים של הרוזן, ג'ק בירך אותנו בכל הכבוד ותודה רבה על העזרה שלנו, הוא לקח אותנו לחדר האסטרטגיה שלהם וביחד תכננו אסטרטגיה להחזיר את מי שנחטף, ג'ק נתן לי הרבה תפקידים, וסוף סוף הרגשתי שאני מועילה, אך היה עליי גם הרבה אחריות, אני לא עומדת לאכזב את כולם חשבתי לעצמי. שכולנו הסכמנו על האסטרטגית הצלה שלנו יצאנו לדרך מיד.
חיכיתי לסימן של הורוס שהם עשו את החלק שלהם, וברגע ששמעתי אותו אני ונירה קפצנו מאחורי החומה ותקפנו את השומרים אני נלחמתי מול השומר שמימן והיא מהשומר שבשמאל, החרבות שלי ושל השומר התנגשו פעם אחת בדיוק לפני שחתכתי את ידו, היא נעלמה ומה שנשאר מהיד שלו היה קודים ששזזים במהירות בתוך גופו, הוא הרים את חרב ביד שמאל שכנראה היד הפלות חזקה שלו כי התחמקתי בקלות מהנפת החרב שלו ואז כרתתי את ראשו.
משמאלי ראיתי את נירה מסיימת להרוג את השומר שלה, נתתי את הסימן המוסכם לקרייטוס ואיקן והם רצו לכניסה האחורית ונכנסו פנימה ואני אחריהם.
התגנבנו לתוך המטבח תוך כדי הסוואת גופנו בצבעו של הקיר ובתוכו נתקלנו בשלושה שומרים עם הגב מופנה אלינו, כל אחד מאיתנו התגנב מאחורי השומר ובדקירה אחת סיימנו את העבודה, מימיני ומשמאלי איקן וקרייטוס סימנו לי עם אגודל למעלה שהכל בסדר.
יצאתי החוצה שוב וסימנתי לנירה ולקייל שהשטח נקי והגיע הזמן לשלב הבא בתוכנית, הם רצו פנימה ואני אחריהם.
זאבה~ לפני 10 שנים ו-2 חודשים
נירה-
תפקיד: הכניסה האחורית


מיד אחרי שהורוס שרק כסימן פאן ואני התגנבנו מאחורי חומת הדשא. מסתבר שג'ק צדק, באמת היו שני שומרים ששמרו על הכניסה האחורית, הם נראו כבר מבולבלים ומבוהלים מחומת הדשא שנוצרה מולם, זה היה תזמון מושלם לחסל את השניים האלה. פאן לקחה פיקוד על החייל מימין, נראה שהיא הצליחה להפתיע אותו. לקחתי פיקוד על החייל השמאלי שכבר הספיק לשלוף את חרבו עלי. שלפתי במהרה את חרבי והן הצטלבו בקול נקישת מתכת. אבל אסור שישמעו את זה, אחרת יבואו חיילים נוספים ויתקפו אותנו. החרבות שלנו נפגשו, הוא ניסה ללא הועיל להביס את חרבי, אך לפני שעשה זאת כרתי את ידו השמאלית במהירות, החייל לא הספיק לצרוח ברגע שכרתי את ראשו והוא צנח יחד עם החייל הימני על הקרקע.
פאן נתנה לאיקן וקרייטוס, שהתחבאו מאחורי חומת הדשא, את הסימן שהשטח פנוי ולאחר מכן שלושתם נכנסו דרך הכניסה האחורית. רצתי לעבר העץ ופגשתי בקייל, הוא חייך אלי חיוך מהיר ושב למחשבותיו הלא נודעים.
לאחר זמן מה, דמותה של פאן הופיעה מאחורי חומת הדשא, היא סימנה לנו שהשטח פנוי וקייל ואני רצנו לכניסה האחורית בצעדים שקטים. פאן רצה אחרינו ומיד פגשנו באיקן וקרייטוס שעמדו ליד שלוש גופות של חיילים מתים ומדממים. לאחר מספר שניות ג'ק ועוד שני בנים הופיעו לצידנו, מוכנים לשלב הבא בתכנית.
"יש שישה חיילים במבואה," לחש לנו ג'ק. "קייל ישתמש ברמה27 בקסם בכדי ליצור אשליות שיסיחו את דעתם למשך עשרים דקות. לכן אנחנו נצטרך למהר ולשחרר את החטופים בעשרים דקות. מובן?"
כולנו הנהנו באותו הזמן ברגע שקייל יצא לדרך.
קייל חזר אלינו לאחר חמש דקות, הוא לחש לנו שהסחת הדעת הושלמה ושהשטח פנוי.
"איקן," פנה אליו ג'ק, "תשתמש בגריפון האור שלך כדי שנוכל לתאר את החטופים. תזכרו שמחכים לנו עשרה חיילים במרתף. אתם מוכנים?"
הנהנו פעם נוספת והגריפון של איקן איתר במהירות את החטופים. הוא הוביל אותנו למדרגות מפותלות שיורדות למטה, וכך עשינו את דרכנו לעבר החטופים במרתף.
עשרה חיילים להרוג.
חמישה חטופים להציל.
כן.. אנחנו נסתדר.
יאיר לפני 10 שנים ו-2 חודשים
יאיר-
תפקיד: אין לי מושג, משהו עם האות ג' אולי?
קור, כל כך קר. אנחנו מחכים הטריטוריה שליד הטירה. אסור היה לנו להדליק מדורה, למרבה הצער. אנחנו לא רוצים למשוך תשומת לב. אני שומע קולות של צעדים, יותר נכון צעדה. השומרים! מישהו עשה משהו. תקף, הרג. מעניין אם לשומרים יש רגשות, משפחה. בכל מקרה, הם רק עושים עבודה, הם לא רוצחים את כולנו. בכל מלחמה יש צדדים, והם מתנהגים בצורה אנושית יותר. אני מנסה להסתכל דרך השיחים על המתרחש. ושומע שריקה מוזרה, ומיד לאחר מכן פאן ונירה מגיחות מן הצללים. מאחורי חומת הדשא. לא ראיתי את המתרחש שם, בזווית מחוץ לטווח. אבל שמעתי את הצליל המענג של חרבות מתנגשות, לפי הצליל יש שם 2 שומרים, וגם לפי ההדרכה של ג'ק. לא שהקשבתי לו כל כך. הסתכלתי לשם בתהייה. הרעש נגמר. "מי זה?" אני שומע את קרייטוס אומר, נכון. הוא בא איתי לשם. להסתתר. טפחתי לו קלות על על הכתף, הוא הסתכל לכיווני. הצבעתי ישר. פאן עמדה שם, בוחנת את הסביבה. היא נענעה את ידה באוויר מספר פעמים.
"זה הסימן שלנו" אמרתי לקרייטוס בשקט. הרמתי אותו והתחלנו לרוץ בדממה אל עבר פאן. הלכנו אחריה לשער זהוב מתכתי. הוא היה נעול וסגור. "מה עכשיו?" פאן אמרה.
"אני אדאג לזה" אמרתי. מיד יצרתי שני כדורי אש והתחלתי להתיך את המתכת. אוי, שקט מופר על ידי צעדים מתכתיים. השומרים, אני חייב להתיך את זה מהר. לפי המספר..הם 3 שומרים. כן. הצעדים האיטיים לפתע נהפכו לנקישות מהירות. הם שמעו אותנו. הם לפתע הגיחו מתוך המסדרון, ארשת פניהם מבולבלת. הם נראים כועסים. הם החליפו מבטים מהר ביניהם והתחילו לרוץ בשורה מופתית אחרנו. הסתכלנו לחוצים על השער. שיותך כבר! לעזאזל. הם הגיעו מהר. לעזאזל. אחד מהם הרים את חרבו עליי, נתתי בעיטה והעפתי את חתיכות המתכת המותכות כמעט עליו. לקחתי את כדור האש והעפתי על פניו. הוא החל לבעור, בועט בכל דבר ומתגלגל על הרצפה. פאן זרקה עליו אבן גדולה מאחוריי והוא נפל שותת דם. השניים האחרים נראו מבועתים. קרייטוס הסתער והפיל אחד מהם. הוא תקע בו את החרב. אני ופאן החזקנו ידיים ורצנו במהירות, זרקתי אותה כדי ליצור מהירות והיא הפילה את השומר השני, הוא הרים עליה את חרבו אך לשווא. חרב כבר הייתה נעוצה בבטנו.
"צריך להחביא אותם" אמרתי להם. הם הנהנו. החבאנו אותם ליד השיחים, שלא ידעו.
פאן התחילה בשקט אל חומת הדשא מהצד השני, תוך כדי שאנחנו בוחנים את השטח הדומם. פאן הגיעה ראשונה. אחריה נירה ועוד כמה אנשים. ג'ק הגיח ואמר לכולם להיות במעגל. שני בנים הופיעו אחריו. "ג'ק, מה עכשיו? אנחנו חייבים לשחרר אותם מהר" מישהו אמר מהקהל.
השתקנו אותם. "מה התוכנית ג'קי?" שאלתי.
"קודם כל, אל תקרא לי ג'קי". הוא הסתכל עליי בעצבנות וחזר למעגל.
"יש שישה חיילים במבואה," לחש לנו ג'ק. "קייל ישתמש ברמה 27 בקסם בכדי ליצור אשליות שיסיחו את דעתם למשך עשרים דקות. לכן אנחנו נצטרך למהר ולשחרר את החטופים בעשרים דקות. מובן?"
כולנו הנהנו באותו הזמן ברגע שקייל יצא לדרך. שיט, מה אנחנו עושים. כל המבצע תלוי ב"קייל" הזה. אני מקווה שנצליח לעשות משהו. משהו גדול, ולשחרר את כולם. במיוחד את מאדי, היא חייבת להיות שם.
קייל חזר אלינו לאחר חמש דקות, הוא לחש לנו שהסחת הדעת הושלמה ושהשטח פנוי.
יופי, הכל טוב. "איקן" הוא החווה לעברי להתקרב אליי. "תשתמש בגריפון האור שלך כדי שנוכל לתאר את החטופים. תזכרו שמחכים לנו עשרה חיילים במרתף. אתם מוכנים?" הסתכלתי עליו. ואז לשמיים. אני אמרתי ךמיסי ולאלפא להתחבא בשיחים. נקווה שהם ישמעו אותי, במילא מיסי תמיד מוצאת אותי.
שרקתי במהירות, ואחר כך אמרתי:-"מיסי, בואי הנה". לאחר כמה שניות מיסי ואלפא הגיעו בטיסה, מתנגשים זה בזה בשובבות. תענוג. "מיסי, אני צריך שתובילי אותנו. זאת משימה מאוד, מאוד חשובה. את יכולה להתמודד עם זה?" שאלתי. היא הנהנה אליי במתיקות. "יופי. אני צריך שתמצאי את החטופים, את יודעת. אלו שסיפרתי לך עליהם." היא הנהנה. היא עפה מעט באוויר, רונות זהרו על צווארה, ולאחר מכן על שאר גופה. זה היה יפהפה. פתאום שוחרר גל הדף סגול וזוהר ועינייה פילחו את הדממה. היא התחילה להתקדם קדימה. ג'ק סימן לכולם להמשיך אחרי ואחרי מיסי. היא הובילה אותנו לבטן החיה. מדרגות מפותלות, טפטים מלכותיים. כיסאות, חדר אוכל מלא בכל טוב. מה שנרצה. נראה שעברנו חצי טירה שלפתע מיסי עצרה מול דלת עץ גדולה. כולם אמרו שצריך להיות בשקט ולקרוא לקייל שיפתח את המנעול. נמאס לי מזה. יצרתי כדור אש ענק בעזרת שתי ידיי ופילחתי את הדלת. הוצאתי את היד ופתחתי את הדלת מבפנים. כולם הביטו בי בתדהמה. נכנסו פנימה. היו שם עשרה שומרים, אחד מהם היה בתלבושת שחורה ומסיכה על פניו. תליין? חשבתי בלבי. לעזאזל. נמאס לי מהכל. דחפתי את כולם אחורה. "תיזהרו, הולך להיות כאן בוער". רצתי לעבר אמצע החדר. השומרים היו מכל עברי. "עכשיו תפסנו אותך, ילדון!" הם אמרו בבת אחת. מוזר. "תחשבו שוב" אמרתי. ידעתי שאני צריך לפעול מהר. יצרתי כדור אש, אבל אחד גדול המשכתי להגדיל אותו. השומרים נראו מהוססים. הכדור כבר היה בגדול שלי, רק גדול פי שתיים. הם נראו בתדהמה והתחילו להסתער לכיווני. ידעתי מה לעשות. קפצתי באוויר ופוצצתי את כדור האש אל עבר כל הצדדים. הם עפו אחורה, מתים. מדממים, ומתלקחים בצורה ספונטנית. ראיתי שרק כמה מהם מתים. שלושה בערך, השאר הסתכלו עליי בזעם, והסתערו עליי. התחמקתי מהם וקפצתי לצינוק. נראה שהשאר נשארו במקום לטפל בשומרים.
ראיתי שם את דומינו דול, תום והחדשה. הם הסתכלו עליי בבכי. וארשת פניה של דומינו דול הייתה קודרת ובוכייה. פתחתי את השרשראות שלהם עם המפתח שהיה מונח על השולחן. "אתם חופשיים עכשיו. אל תבכו". דומינו דול הסתכלה עליי כאילו משהו מוסתר. "איקן, מאדי מתה". היא בכתה את נשמתה. וזה מה שאני זוכר, לפני שהתעלפתי.
זאבה~ לפני 10 שנים ו-2 חודשים
נירה-
לחסל את השומרים במרתף.

כשעברנו במטבח הבטתי בכל האוכל הזה ונזכרתי שאני רעבה. על הדרך לקחתי חתיכת לחם קטנה ובשר מיובש שהיו עזובים על הדלפק וכך נוצר לו סנוויץ מהמם. אבל לא זכיתי לאכול אותו מכיוון שאנחנו די רצנו אז נגסתי ביס והמשכתי אחרי ששמתי אותו בתפריט.
עברנו בהברבה מקומות. עצרתי לשנייה להביט בעשרות הציורים שהיו תלויים באיזה חלל אחד אך שמענו צעדים ומיהרנו להסתלק משם. אחר כך עברנו בעוד חדרים, מסדרונות ומעברים סודיים. למרבה הפלא הצלחתי לזכור אותם אבל רק בגלל הפריטים שהיו בדרך, בדרך חשבתי שזה יותר כמו סיור ולא כמו הדרכה. צריכה להיות דרך מהירה למעלה..
אחרי שהגענו למרטף במקום לחכות שיפתחו את הדלת המסכנה בשקט איקן החליט לפוצץ אותה ברעש ואחר כך הוא יצר כדור אש ענקי שהרג 3 מחיילים ופצע 4. שלפתי את החרב שלי.
"אני ראשונה, תהרגי אותם אחריי." אמרתי לפאן וחייכתי. רצתי וכרטתי לראשון את הזרוע, המשכתי את התנועה ושיספתי את בטנו של מישהו אחר ולבסוף החרב ננעצה ברגל של מישהו. החדרתי אותה יותר עמוק בדחיפה קלה, שלפתי סכין וחתכתי את גרונו. שלפתי את החרב וחסמתי במהירות מכת חרב אחרת. שלושה שני אנוש היו מסביבי. משכתי את החרב אליי והתחמקתי משתי ההנפות המסורבלות של השומרים. קפצתי אחורה ככה שהייתי בין שני שומרים, נעצתי את החרב שלי באחד בצד גופו ובעטתי בפיקת הברך של השני ככה שהוא מעד, השלישי בא לנעוץ לי את החרב בבטן אך משהו עצר אותו. הבטתי בפאן עורפת לו את הראש והנהנתי לעברה. שלפתי את החרב שלי מגופו של החייל הראשון וטקעתי אותה בלבו של החייל השני שבא לתקוף אותי במכה צידית. (6)
נשארו עוד שישה חיילים. החזרתי את חרבי ושלפתי את שני הפגיונות הציד שלי כשהבחנתי שאיקן.. מת? לא.. נראה שהוא מעולף.
"טוב," אמרתי לפאן. "בואי נגמור עם זה מהר."
אחרי רגע הבחנתי שנשאר אחד. החיילים של ג'ק עשו עבודה טובה. רצתי לכיוון החייל וקפצתי הצידה. עמדתי במהירות, רצתי מאחוריו ולפני שהספיק להסתובב זינקתי ושמתי את הפגיונות בהצלבה על גרונו(אין צורך להגיד שדי נתלתי עליו כי הוא היה קצת יותר מידי גבוהה).
שיספתי את גרונו אחרי שנייה אחת וקפצתי ממנו. ניקיתי את חרבי והפגיונות בבד של החולצה שלו וניגשתי לאיקן. בדקתי דופק ונשימה. הוא לא מת. קחתי מימיה של אחד השומרים ורוקנתי את כולה על פרצופו המנומנם של איקן. הוא קם מיד והשתעל בחוזקה.
"מה קרה?" שאלתי אותו והכרחתי אותו לעמוד. הוא נאחז בסוכרים ולחש משהו.
"מה?" שאלתי
"מאדי.." הוא אמר והדמעות מילאו את פניו. ידעתי רגע לפני שהוא אמר. "מאדי.. היא.. היא מתה."
גריפון האור שלו והדרקון הקטן נראו עצובים.. מאוד.
"בוא," אמרתי בעדינות. "צריך לצאת מפה."
"לא! את.. את לא מבינה! אני.. לא יכול לחיות בלי מאדי! אני לא יכול.."
"אתה יכול," אמרתי. "אתה פשוט לא רוצה להתמודד עם עצם המחשבה שהיא מתה ואילו אתה נשארת כאן לבדך. קדימה, צריך ללכת מכאן. לפחות אל תיתן למוות שלה להיות בזבוז."
"מה את יודעת?" התפרץ עליי. הבטתי בו במבט קר כשהטיח בי מה אני לא יודעת וכל מיני. טוב.. לפחות הוא לא מכחיש את זה.
"אז אתה מעדיף למות עכשיו?" שאלתי אחרי שגמר עם ההצגה. הוא הנהן בכהות חושים.
"יופי," אמרתי ושלפתי את החרב
"נירה!" צעקה דומינו. "תעצירי! אני יודעת ש.." היא המשיכה, סובבתי את החרב ככה שהנדן יפגע בעורף והורדתי את ידי מטה. איקן התעלף ואני החזרתי את הנדן למקומו.
"תגיד אתה," פניתי לזה שיצר את האשליה. "אתה אמור לשלוט על היסוד אוויר, אתה יכול לסחוב אותו?"
מנהלות מימד 72 לפני 10 שנים ו-2 חודשים
נטוטו (סליחה שני מעלה את זה מהמנהלות, יש לי בעיה בסימניה)-

חושך. בעוד עיניי עצומות אני מנסה לדמיין שאני נמצאת בחלל שחור, לא קשורה לכלום. המציאות, לצערי, לא מאוד שונה. בתא הכלא הקטן נדמה כאילו הזמן נעצר. ללא תזוזה ישבנו, בשקט, כפסלים. אני לא יודעת כמה זמן היינו ככה. היה זה נצח להרגשתי, אבל אולי לא. אולי אנחנו נמצאים כאן רק שעה. אם זה אכן כך, זו חייבת להיות השעה הארוכה בחיי.
הרגשתי כמו בטלנובלה. בקטע שבו אחת הדמויות מגלה שהדמות שהיא הכי שונאת בעצם לא כל כך נוראה, אבל זה כבר מאוחר מדי. זה מאוחר מדי כי המעשה שחשף את אופייה האמתי של הדמות הוא גם המעשה האחרון שלה. לאחר מכן הדמות שנותרה בחיים צריכה לחיות עם ההרגשה הזאת. היא לנצח תשאל את עצמה איך פספסה את זה, לנצח תייחל לבקש סליחה. מחיתי דמעה מרדנית שזלגה על לחיי. הוא כזה אידיוט, עכשיו שניהם ימותו.
"דומינו דול, תוציאי אותנו מכאן. מהר, לפני שיהיה מאוחר מדי!"
"אני לא יכולה" אמרתי בייאוש.
"למה לא? את האקרית, לא? לא אכפת לך מאחותך?"
"אכפת לי" לחשתי באשמה, עיניי מושפלות לרצפה.
"נו? אז למה את מחכה?? תוציאי אותנו מכאן כדי שנוכל להציל אותה!"
"אני לא יכולה" חזרתי בלחש על דבריי.
"טוב, אם את לא מתכוונת לעשות כלום, אני אעשה!" הוא זינק על רגליו וקרא לשומרים. ניסיתי להגיד לו שיפסיק, שאין לו סיכוי. כבר אין סיכוי להציל אותה. שאלתי אותו אם הוא בכלל מקשיב לי. הוא הקשיב, אני יודעת שהוא הקשיב. אבל הוא המשיך לקרוא לשומרים. בסופו של דבר, הם לקחו גם אותו. טיפש.

מישהו יורד במדרגות. בהתחלה שמעתי רק את אחד השומרים מדבר, אומר משהו שלא הצלחתי להבין. לאחר מכן שמעתי קולות מאבק. הזדקפתי במקומי ופקחתי את עיניי. עכשיו הם מגיעים? אחרי שכבר איבדנו שניים? אם הם רק היו מגיעים מוקדם יותר...
איקן הופיע מול התא שלנו ופתח את הדלת. סוויפט ותום יצאו, ורק אני עמדתי שם, בפנים. איקן הביט בי בסקרנות, לא מבין למה אני לא יוצאת מהתא. לרגע התלבטתי אם להגיד לו עכשיו או מאוחר יותר. ואז נזכרתי שהוא היה עם מאדי, ומאדי לא חסה על רגשותיו של אף אחד. הוא מסוגל להתמודד עם האמת. היישרתי אליו את מבטי ואמרתי "איקן, מאדי מתה".
ואז הוא התעלף.
נאנחתי ולקחתי את המפתח שהוא שמט על הרצפה. בעזרתו אני יכולה לפתוח בשניות את כל התאים, אני רק צריכה למצוא את הקוד של המפתח... בבת אחת כל התאים נפתחו ועשרות נערים מבולבלים יצאו מתוכם. פניתי אל תום וסוויפט "אתם מוכנים לסחוב אותו עד למעלה? אני אפנה לנו את הדרך כי לי יש את הרמות הכי גבוהות בסקילים מביננו."
הם הנהנו והתחילו לסחוב את איקן המעולף לאורך המסדרון. כשהגענו לקצה ראינו את פאן ונירה נלחמות בשישה או שבעה שומרים. שלושה מהם שכבו על הרצפה, מדממים. שלפתי את החרב שלי והצטרפתי לקרב. לא ידעתי כמה זמן יש לנו, וגם לא רציתי לבחון את היכולות של החיילים האלה. אז לא נתתי להם הזדמנות, פשוט שיספתי את הגרון של כל חייל שפנה להילחם נגדי. לבטן לא יכולתי להגיע, כי היא הייתה מוגנת בשריון. חבל, אם הייתי דוקרת אותם בבטן זה היה יכול להיראות פחות מחריד.
לאחר כשתי דקות חיסלנו את כל השומרים ועלינו למעלה. ניסיתי לעזור לתום וסוויפט לסחוב את איקן, אבל לסחוב אותו במעלה המדרגות היה כבד מדי גם לשלושתנו ביחד, אז נאלצתי להעיר אותו. לא היה לי מושג איך מעירים אדם מעולף. כמובן, יש את השיטה המוכרת של לשפוך עליו דלי מים, ועד כמה שזה נשמע מפתה, לא היה לנו דלי מים באזור. בסופו של דבר פשוט נתתי לו סטירה, וזה עבד. הוא התעורר מבולבל, אבל התעשת מיד כשהביט בי. אני חושבת שהוא נזכר במאדי. עיניו הביעו עצב גדול – לא, אני חושבת שזה היה פחד. נעצתי בו את עיני, מחכה שהוא יתרומם על רגליו ויתחיל לרוץ. סירבתי לתת לזה ליפול עליי, לפחות לעת עתה. בהבעת פניי נשקפה רק נחישות, שכן זו המחשבה שבה נאחזתי כדי להישאר חזקה.
כמובן, זה לא שינה כלום, כי ברגע שהגענו לקצה המדרגות נירה עילפה שוב את איקן. חשתי כלפיו תחושת בוז עמוקה. לא האמנתי על מאדי שמכל האנשים בעולם היא תלך על מישהו תלותי כל כך. החברה שלך מתה, זה לא אומר שגם אתה צריך למות גם כן. כבר עמדתי להכריז שאני לא סוחבת אותו שוב, אך נירה כמו קראה את מחשבותיי, ביקשה מנער שחיכה לנו במבואה לסחוב אותו. משם רצנו לחדר האוכל, למטבח, ואז סוף סוף יצאנו החוצה. הבחנתי שהחבורה שלנו גדלה בינתיים. עכשיו כולם היו פה.
טוב, לא כולם..
"איפה מאדי ודואורון?" מישהו שאל.
המשכתי ללכת, מתעלמת מהשאלה במכוון.
פאן עצרה אותי. היא אחזה בזרועי ואמרה "יש לנו עוד זמן, אנחנו יכולים למצוא אותם!-"
"פשוט בואו!" צעקתי לכולם. ניערתי את זרועי מאחיזתה והמשכתי ללכת. הכניסה לבית המשימות כאן נמצאת מתחת לאחד העצים שתומכים במחבוא של ג'ק. הבחנתי בה מוקדם יותר, כשהחיילים של הרוזן הוליכו אותנו לטירה. אני חושבת שככה זה במשחק הזה, פשוט יודעים איפה הכניסות לבית. לא ידעתי אפילו להסביר איך אני יודעת שזו הכניסה, אבל הייתי משוכנעת.
המיקום של הפתח קצת הצחיק אותי, כמו המחילה של הארנב מאליס בארץ הפלאות.
נחמד.
~I-voice~ לפני 10 שנים ו-2 חודשים
דריה (בית המשימות)-

חזרנו לבית המשימות לאחר הקומה השלישית, מאדי מתה. היא באמת מתה. הבנאדם הכי חזק בבית הזה.. מת. ודואורדון, מה איתו? לאן הוא נעלם? הרבה מחשבות התרוצצו במוחי, מחפשות אחר פתרון שלא רוצה לחשוף את עצמו. ואיקן.. הו, איקן, מסכן הבנאדם.. הוא זה שלוקח את האמת הטרגית הכי קשה פה. אחרי שהופענו בבית המשימות איקן ישר רץ לחדרו, אנונימוס יודע מה הו עושה שם. גם לי היה קשה, אחרי שהייתי כל כך בטוחה שמאדי באמת התחברה אלי.. זה לעולם לא יקרה. דמעה זלגה על לחיי.
"את בסדר?" סוויפט פנתה אלי על פניה מבט עצוב.
"לא," השבתי באנחה וצנחתי על הספה בסלון. "למה? למה הם הרגו אותה?"
היא התיישבה לצידי והניחה יד על כתפי, "לרגע אחד מאדי הייתה כל כך שמחה, היא חייכה וצחקקה.. אני לא בטוחה מה היא עשתה שם, אבל מה שזה לא יהיה גרם לאחד החיילים להתפתל ולצווח מכאב,"
פלטתי צחוק קצר וכאוב. משוגעת שכמותה.
"אחד החיילים ראה את מה שהיא העשה והלשין עליה.. ואז לקחו אותה. זה היה כל כך נורא." סוויפט התנשפה בעצב.
דומינו דול התיישבה לצידה של סוויפט, היא הרימה את מבטה אלי ועיניה הסגולות נצצו מדמעות שנקוו בעיניה. איכשהו, עם כל המצב הזה לא ראיתי את דומינו דול בוכה אפילו פעם אחת.
"אני מצטערת," אמרתי לה. אחרי הכול מאדי הייתה אחותה, אמנם אחותה החורגת.. אבל היא בכל זאת הייתה חלק מחייה.
"איפה איקן?" היא שאלה, קולה שקט וכאוב.
"הוא עלה לחדר שלו," השיבה סוויפט במקומי.
היא הנהנה בהבנה והשפילה מבט. תום הצטרף אלינו והתיישב גם הוא על הספה הגדולה בסלון, לאחר מכן פאן הצטרפה גם היא והתיישבה לצידה של דומינו דול. הורוס וטינקס הצטרפו דקה לאחר מכן. בית המשימות היה שקט יותר מתמיד. זה לא היה השקט הנעים הזה של הבוקר, או השקט של הלילה. זה היה שקט מותח. שקט מסוג אחר לגמרי, משהו שלא יכולתי להסביר.. אבל יכולתי לדעת ממה הוא נגרם.
ואז, בפעם הראשונה יכולתי להרגיש עד כמה מאוחדים אנחנו, אך באותו הרגע לא רציתי שנהיה מאוחדים. במיוחד בגלל הסיבה שגרמה לנו להיות ככה.
Lich לפני 10 שנים ו-2 חודשים
מחוץ לבקתת עץ רעועה, ישב הליוס על מרפסת קטנה באמצע היער, שעון בנוחות על כיסא עץ מתנדנד ופניו חרושי הקמטים הסתירו את עיניו הכחולות שהיו שקועות בספר קטן בעל כריכה אדומה. אך היה נראה כי פניו אינם היו שקועות בספר, הוא היה שקוע בדמות רחוקה שצעדה לעברו, שיערה השחור היה פרוע כתמיד, עיניה הירוקות נצצו לאור קרני השמש ופניה החדות וזעופות כתמיד.
הליוס קם מכיסאו, הכיסא התנדנד בחריקות צורמניות עד שנעצר. הוא הניח את הספר בעל הכריכה האדומה על משענת הכיסא ואחז במעקה המרפסת. הוא סקר במבטו את בגדיה הקרועים והמלוכלכים, את מד החיים שלה שעוד רגע הצביע על אפס.
הדמות התקרבה אליו ועצרה במרחק שני מטרים ממנו, נשענה על גזע עץ ושילבה את ידיה.
"איש זקן." הדמות אמרה.
הליוס הרים את גבותיו השעירות והסבוכות, "מאדי," הוא השיב בקולו הצרוד וסקר אותי במבטו. "מדוע אינך במשימה?"
"אם לא הייתי פה עכשיו היו מוצאים אותי להורג בטירה ישנה ומאובקת. עדיף כך?"
הליוס קיפץ שפתיים ולאחר מכן השתתק "מוטב שתשבי." הוא טפח כיסא העץ המתנדנד ונכנס לבקתתו, מוציא כיסא נוסף לעצמו ובקבוק קטן עם נוזל ירוק.
התרוממתי מן גזע העץ והתקדמתי לכיוון בקתתו הרעועה. הליוס התיישב על כיסא מרופט והורה לי לשבת לצידו. הוא הושיט לי את הבקבוק, "תשתי את זה."
"אני לא-"
"תשתי."
השתררה שתיקה. לקחתי בחוסר רצון את הבקבוק מהליוס ושתיתי את הנוזל הירוק. פני התעוותו מגועל, בעלתי את הנוזל עד לטיפה האחרונה בשעה שמד החיים שלי התמלא חזרה. מידי פעם רוח קרירה הצליפה בפני ופרעה את שיערי לאחור, קרני השמש האחרונות בצבצו מבעד לענפי העצים עד שנאלצו לשקוע ולתת לחשכה לרדת על העולם הווירטואלי. "דואורדון מת." אמרתי לבסוף.
הליוס השפיל את עיניו, "הרבה אנשים מתו במשחק."
"נכון."
"אהבת את דואורדון?"
"לא."
"אז מדוע המוות שלו הביא אותך עד אלי?"
השתתקתי, עיני נעצמו ודמעה קטנה הצליחה לפלוש דרך עפעפיי. "הוא הקריב את חייו למעני. עם כל זה שהוא רצה לנצח, לחזור הביתה. מאושר.." בעלתי את הגוש בגרוני. "הוא מת למעני."
פניו של הליוס התקשחו, הוא הניח את כף ידו על גב ידי והשתתק לרגע קצר, חושב מה יהיו מילותיו הבאות.
"ספרי לי." הוא אמר ועיניו התכולות כגושי קרח היו נטולי הבעה.
נאנחתי אנחה רווחה והזדקפתי על הכיסא, "לאחר שג'ק וחבורתו מצאו אותנו ביער הם.. הובילו אותנו למחבוא שלהם. הם היו צריכים לגמול לנו בפרס על כך שהצלנו את אחותו מייקי וכך תסתיים את המשימה. אבל זה כמובן.. לא הלך כמתוכנן. החיילים של הרוזן – אויביו של ג'ק, פשטו על המחבוא וחטפו כמה מאיתנו. דומינו דול, תום, סוויפט, דואורדון.. ואני. נחטפנו. הם כלאו אותנו במרתף הטירה, כמו כלבים הכלואים במאות תאים קטנים וצפופים. דואורדון ואני... השתעשענו קצת, התעללנו באחד החיילים שעמד על המשמר של התא שלנו.. באמצעות קסם."
עצרתי את דברי. ראיתי בעיני רוחי את חיוכו של דואורדון. שמח, משועשע ואכזרי, בדיוק כמו שהוא.
"מסתבר שאחד החיילים.. צפה במתרחש בכל הזמן הזה שניסו להבין מה פשר הדבר. הוא הלשין עלי ו... הענישו אותי על היותי מכשפה. כנראה שהם מעולם לא ראו קסם במשחק הזה."
"הוצאה להורג," אמר הליוס בשקט. "זה העונש הניתן לכל מכשפה, או לבנאדם העושה שימוש בכישוף במהלך תקופת ימי הביניים."
הנהנתי. "אבל זה לא קרה." קולי רעד. "לאחר שהוציאו אותי מהתא, החיילים הובילו אותי לקומה השנייה של הטירה."
הם אחזו בשתי זרועותיי וגררו אותי במעלה המדרגות המפותלות מאבן לקומה השנייה. ליבי הלם בעוז, עיני היו מטושטשות מדמעות שעוד נקוו בעיני ולא חדלו לזלוג. שפתי רעדה. שמעתי צרחות ובכי מלמטה, את דואורדון צועק מילים לא מובנות. חבטות. רעש של חפצים נשברים. קול המתכת של החרב מתנגשת בחרב אחרת.
החיילים זרקו אותי לתוך חדר ריק מחפצים ורהיטים, אבק וריח מצחין של חיות מתות עמד באוויר על אף פתח מלבני וגדול שנפער כחלון בחדר. אחד החיילים שלף חרב, ארוכה וחדה.

"בשלב הזה הייתי בטוחה שאני עומדת למות.. שזה הסוף. שאני לא אוכל לראות את איקן בפעם האחרונה, את דומינו דול ואת שאר החברים בבית המשימות. הייתי בטוחה שאני לא אצטרך לסבול יותר את נוכחותה של מייקי, את האנשים המתים. הייתי בטוחה שלא אוכל לריב יותר עם אנשים ולשמוע את קולה של דומינו דול, נאנח, שוב. לשמע הצעקות שלי."
החייל הביט בי בשעשוע, הוא קירב את להב החרב לגרוני. קפאתי על מקומי. גופי רעד מפחד, דמעה בודדה זלגה במורד לחיי. החייל צקצק בשפתיו והניד את ראשו כשלילה, "אין צורך לפחד, מכשפה קטנה. זה לא יכאב." הוא קירב אלי את פניו ולחש בארסיות, "אולי.. רק קצת."
"ואז דואורדון נכנס לתמונה," המשכתי. "הוא נכנס לחדר, מאחוריו שני חיילים חמושים, והוא הטיל את האשמה על עצמו."
הליוס זקף את ראשו, "הוא אמר שהוא זה שפגע בחייל?"
"כן. הוא אמר שהוא השתמש בקסם כדי לפגוע בחייל, הוא אמר.. הוא אמר שעיניו הצהובות יכולות להסגיר את היותו מכשף."
"בחור אמיץ," אמר הליוס. "אני בטוח שהייתה לו סיבה מסוימת למעשהו. הוא לא היה מקריב את חייו למענך ללא סיבה, הלא כן?"
"אני לא יודעת." השבתי במהירות, מתחמקת משאלתו.
"איך הצלחת לברוח?"
"לאחר שדואורדון הטיל את האשמה על עצמו.. הוא ידע שהחיילים לא יחוסו על חיי. לכן הוא אמר לי לקפוץ."
"לקפוץ?"
"כן. הפתח הגדול באמצע החדר, החלון. הוא אמר לי לקפוץ החוצה ולעשות את עצמי מתה."
דואורדון תפס בזרועי, "תקפצי" הוא לחש, עיניו הבוהקות הצביעו על החלון, "תעשי את עצמך מתה ותברחי. תברחי חזרה לבית המשימות, מאדי. לפחות שאדע שיצא מזה משהו."
החיילים תפסו את דואורדון והשכיבו אותו על הרצפה. אחד מהם שלף חרב. הרמתי מבט לחלון והחזרתי את מבטי לדואורדון, הוא הנהן אלי בעצב ועצם את עיניו. החייל הרים את החרב מעל ראשו. נשכתי את שפתי ודמעה נוספת זלגה על לחיי.
קפצתי.

"וזה הצליח? החיילים חשבו שאת מתה?"
הנהנתי בעצב, "ברגע שגופתי בפגעה בקרקע הכאב היה כה נורא באופן כזה שלא יכולתי לזוז. עצמי את עיני ברגע שאחד החיילים ניגש לחלון, הוא צעק משהו שלא שמעתי לאחר מכן פנה לדרכו. ואז כבר לא שמעתי את דואורדון, או את החיילים. הנחתי שהוא מת. שהם סיימו את מלאכתם והרגו אותו."
גופי פגע בקרקע בעוצמה שזעזעה את מוחי. אחד החיילים צעק וניגש לחלון, עצמתי מהר את עיני. למשך כמה דקות שכבתי על הקרקע, גופי זעק מכאב. אחרי כמה זמן התאוששתי, ריפאתי פצעים שטוחים בגופי שלא ממש תרמו למד החיים שלי לעלות, אך בכל זאת עזרו. לאחר מכן פניתי ללכת. יכולתי להישבע שמרחוק ראיתי את הגריפון האור הכחול של איקן.
"מה את מרגישה עכשיו?" הליוס פנה אלי.
"אני מרגישה צורך להודות לו על כך. אך הלוואי והייתי יודעת איך.."
הליוס מישש את זקנו הלבן והסבוך, "תהרגי."
הרמתי גבה, "להרוג?"
"אכן, מאדי. תהרגי. תהרגי את כל מי שאת שונאת בעולם הווירטואלי הזה. תהרגי בשבילו... תהרגי בשביל עצמך.
שתקתי והשפלתי את מבטי. הליוס צדק. להרוג. זה הדבר היחיד שיוכל לדחוק את המחשבות שלי על דואורדון. זה הדבר היחיד שאוכל לעשות למענו עכשיו. להרוג.
"תודה, איש זקן."
הליוס התרומם מהכיסא ואחז במעקה המרפסת, "לכי, אני בטוח שחברייך ממתינים לך עכשיו בבית המשימות."
קמתי מן הכיסא, הוא התנדנד בחריקה, הסתובבתי ופניתי ללכת.
"ומאדי," הוא עצר אותי.
הסבתי את ראשי.
"תקראי לי הליוס."
חייכתי בשעשוע. "היה שלום, איש זקן."
הליוס רטן.

זאבה~ לפני 10 שנים ו-2 חודשים
נירה-

הכל היה שקט כל כך בבית המשימות. כן, זה לא היה נעים אבל נגעלתי לראות את זה. כששלוש דמויות מתו לא היה כזה שקט, הייתי עצובה אבל.. כשמאדי מתה הכל נהיה אפור יותר. נמאס לי שמתייחסים אחרת לאנשים. אני חושבת שלא יתייחסו למוות שלי ברצינות כזו. הלכתי א המסדרון עם התמונות ולהפתעתי ראיתי ש.. התמונה של מאדי בצבעים. הבטתי בה ולא האמנתי. אחרי רגע התחלתי לצחוק. היא גרמה לכולם לחשוב שהיא מתה!
"אני צריכה לספר על כך למישהו.." מילמלתי ועליתי לחדר של איקן. לו קיפצה מאחורי. שמעתי לחישות מאחורי כמו "למה היא כל כך שמחה?" "היא רצתה שמאדי תמות?" לא הקשבתי להן ונקשתי על דלתו של איקן.
"איקן," אמרתי. "יש לי משהו מאוד חשוב להגיד לך."
"לכי מפה!" הוא צעק
"טוב, אם אתה מתעקש. מאדי חיה ידידי." שמעתי צעדים חפוזים והוא פתח את הדלת בתנופה.
"מה?" שאל. "את לא עובדת עליי?"
"למה לי?" שאלתי אותו. "בכל מקרה, התמונה שלה עדיין צבעונית. אם היא הייתה מתה התמונה שלה הייתה בשחור לבן. מאדי עדיין חיה והדבר הכי טוב שאתה יכול למצוא אותה! הרי גריפון אור יכול למצוא הכל!" החיוך התפשט בפניו ואני ירדתי למטה לסלון. דביבוני היער היו בהירים עכשיו.
"מאדי חיה רבותיי," הודאתי והלכתי למזווה למצוא ללו משהו לאכול. הקשבתי לכל הרעש שקם בבית וחייכתי לעצמי. פתחתי את המזווה, הוצאתי כמה חתיכות בשר וזרקתי ללו, היא התעופפה, תפסה והלכה לאכו באיזו פינה מוצלת.
matrix לפני 10 שנים ו-2 חודשים
מסתבר שלהרוג את השומרים לא הייתה משימה קשה. מהר מאוד סיימנו עם זה, ארבנו לתגבורת וחיסלנו גם אותם במהירות, ולי הוריד את השומר האחד בכניסה מרחוק. נשארנו שם לשמור עד שכל השאר יצאו מהטירה.
משהו היה חסר. ספרתי את האנשים במהירות.
"איפה מאדי ודוארדון?"
אף אחד לא ענה לי.
"איפה הם?!"
"החיילים הוציאו אותם להורג" לחשה לי דריה.
הרגשתי הרבה פחות כאב ממקודם. יותר.. פספוס.

ישבתי בחדר שלי, על הספה החדשה, מול השולחן, ועשיתי רשימה מסודרת של כל הדברים שאני צריך לעשות, הלקחים שצריך להפיק, והכי חשוב, איך למנוע עוד מוות מיותר.
אנחנו בקומה השלישית של המימד הראשון, מתוך 72. ארבע מתים, ועוד שתיים מהסרת המשקפיים. אם מיאו היה נזהר יותר, אם החטופים היו שמים לב לשומרים במקום להמשיך להתווכח, הם כנראה היו חיים עכשיו. אין דרך לא להסתכן, אבל צריך להיזהר, ולשים לב למה שקורה.

רעש מלמטה. פתחתי את הדלת, וירדתי במהירות.
"מאדי חיה! היא חיה!" כולם היו בהיי. "היא חיה!"
אני לא מאמין. שוב? באופן די מוזר, התחלתי לכעוס. לא על זה שהיא חיה, כן? ממש שמחתי על זה. אבל הצורה הזאת, מאדי חיה, דואורדון פחות חשוב? החיים שלו שווים פחות? מאדי חיה, זהו, הכל בסדר עכשיו, לא משנה שיש אחרים שכן מתו לפני דקה, היא חיה.
זה לא נורמלי. גם אתמול, גם היום...

יש כמה דברים שאני צריך לעשות. עליתי לחדר, והתחלתי לעבוד.
חסה סטורמאגדון סמית' דה חצילוב <FONT COLOR= GREEN> לפני 10 שנים ו-2 חודשים

מאדי מתה.
באשמתי.
מאדי
ודאורדון.

הכל בגלל העקשנות המטומטמת שלי. הניסיון שלי לצאת "גיבורה". אני בטוחה שכולם שונאים אותי. אף אחד לא רוצה לדבר איתי. אני שונאת את עצמי. אני מקווה שאמות בקרוב כדי שאף אחד לא יצטרך לסבול את הנוכחות שלי במשחק הזה.



אני לא זוכרת כלום מהכלא. אני לא רוצה לזכור. אני רק זוכרת שהתעוררתי במיטה שלי בבית המשימות. יצאתי מהחדר. כולם בוכים, עצובים.

אף אחד לא רוצה להסתכל עלי, איקן בטח שונא אותי.
הלכתי אל המטבח, הוא היה ריק. טוב. שלפתי אל הסכין הקטן שהיה במעיל שלי והתחלתי לשחק בו. "תנועה אחת לא נכונה...וכולם פה ניצלים ממני..." כיוונתי אותו לאיזור הלב. עצמתי עיינים. דמעה יחידה יצאה מעיני ולרגע אחד, רק רגע אחד יכלתי לחייך שוב.
"מאדי חיהההה" שמעתי את קולה של נירה. 'מה?' "היא חיה! מאדי חיה!" שמטתי את הסכין שלי על הרצפה ורצתי לסלון. כולם היו מאושרים, מתחבקים, בוכים מאושר. מסתבר שהתמונות הווירטואליות הראו שמאדי עוד בחיים, אמנם היא נעלמה.. אבל לפחות היא בחיים. הסתכלתי על התמונות, ראיתי שבמקומה דואורדון מת, זה היה קצת מכעיס לראות שכולם שמחים שהיא חיה, אבל מה עם דואורדון? למה לאף אחד לא אכפת מזה שהוא מת?
צחקתי. כמה צחקתי. לא הכל מחורבן בחיים שלי!
חזרתי אל המטבח, לקחתי חזרה את הסכין שלי, אבל הפעם נעזרתי בה כדי לקלף תפוח. זה סיום כל כך טוב ליום הזוועתי הזה.
לאחר זמן מה, כולם היו רגועים. האווירה השקטה והמלחיצה שהייתה בבית המשימות קודם לכן, פסקה והותירה אחריה מלמולים ודיבורים נלהבים. מידי פעם הצצתי באיקן שהלך להסתכל התמונה הווירטואלית של מאדי, בודק שעיניו אינם הטעו אותו ומאדי באמת חיה.
ואז זה קרה, ממש חצי שעה אחרי חזרתנו לבית המשימות היא הופיעה בפתח הדלת, מלוכלכת מעט - אבל חיה.
באותו הרגע הרגשתי הקלה, הייתי בטוחה שאני עומדת להתעלף. מאדי!
זאבה~ לפני 10 שנים ו-2 חודשים
נירה-

רציתי לצעוק עליהם שמישהו עדיין מת, שמישהו עדיין מת. שמישהו לעולם לא יחזור.. אבל לא עשיתי זאת. הם דווקו בשמחה הזו כל כך.. לא רציתי הרו להם את זה. התיישבתי על השיש וראיתי פרי חתוך, חצי אכול. לקחתי אותו וקלעתי אותו ישר לתוך הפח! (אל תאמינו לכל מה שמספרים לכם. פשוט דחפתי אותו לאיזו פינה רדופה).
קפצתי מהשיש והוצאתי בשר, תפוחי אדמה, בצל, בטטות ושני תפוחי עץ. אחרי כמה שניות הוצאתי מלח, פלפל, פאפריקה מתוקה ומעט דבש.
פירקתי(זה לא היה כל כך מלהיב) את העוף ושמתי בקערה, אח כך חתכתי תפוחי אדמה לחצי ואת הבטטות ל3 חתיכות ואת הבצל לרבעים. שמתי קורט מלח, קורט פלפל שחור וקורט פפריקה. טעמתי והוספתי מעט דבש כדי להמתיק את הכל. תיבלתי את הכל, שמתי בתבנית השחורה והכנסתי לתנור בהבעה מסופקת. אחרי כמה שניות הדלקתי את החום ל180 מעלות וסגרתי. מגיע לנו לאכול משהו.
"יש עוף בתנור," אמרתי לדומינו. "אני מעבירה לך את המשימה להעבירו בהצלחה את הדרך עד הצלחת! היה שלום חיילת." אמרתי לה ורצתי במעלה המדרגות. תרקתי את הדלת בקולי קולות(לא בכוונה) ועליתי להתקלח. אחרי שירדתי למיטה פתחתי את הספר של בני הלוויה ושקעתי בו. קראתי על טכניקות ועל סוגי חיות, מה הם אוכלים, ממה הם פוחדים ואיפה הם חיים. לו נימנמה על גבי בזמן שקראתי. נדמה שהיא מקבלת אותי. חייכתי וגירדתי את ראשה. לא עניתי כשאמרו לי שהאוכל מוכן. שכבתי וקראתי עד הלילה..

(לילה טוב בני אנוש~)
אקו לפני 10 שנים ו-2 חודשים
(לאלאלאלאלא, הקרב נגמר מהר מדי, מטריקס, אי אפשר להרוג שישה איש בשני משפטים, זה מבזה את זכרם ורוחותיהם ירדפו אותך לנצח.)
"צ'סטרררררר!!!!!" צעקתי בזמן תעופה מאומצת.
הוא הסתובב לאחור להביט בי וכך גם שני החיילים.
קיפלתי את הכנפיים וצנחתי כמו טיל אל עבר אחד מהחיילים. הוא, מבוהל, הכין את החרב הארוכה שלו למתקפה, צ'סטר קלט את מה שעשיתי ורץ לטפל בחייל השני.
צללתי מתחת לגובה העצים, רק עוד שניות בודדות לפגיעה, ורגע לפני שהתנגשתי בחייל פרשתי את הכנפיים ובלמתי בכוח, והחייל שהניף את החרב בעוצמה פספס אותי במטר.
כל העסק הזה של הנחיתות דורש המון ניסיון, שאין לי. צריך לבלום לא מוקדם או מאוחר מדי, אני בלמתי מאוחר מדי. פגעתי במהירות גבוהה מדי ואיבדתי חמישית מהחיים שלי, אבל צפיתי את זה ובצעד ענק ופיתול של הגוף דקרתי את החייל בשיא הכוח. המכה הבאה שלי הייתה חתך אלכסוני מהיר, אבל החייל התאושש מהר מדי והתחמק ממנה. הוא השיב בדקירה שהדפתי הצידה ואז במכה עליונה שחסמתי.
העברנו עוד כמה מהלומות שנחסמו , ואז, בדקירה נוספת שלו פשוט תפסתי לו את החרב בלהב עם יד אחת והכיתי בה עם החרב שלי ביד השניה. החרב ניתחה בעוצמה מידו, הוא ניסה לשלוף סכין ופשוט זרקתי עליו את חרבו ואז הנפתי מכה ישר לראש שלו. הוא התנפץ לרסיסים כחולים והתפוגג.
הסתכלתי על כף היד שלי- פס אדום זוהר הופיע איפה שתפסתי את החרב (אני פועל לפי sao, אבל עושה רושם שאתם יותר ריאליסטים, גם אני צריך?), זה עלה לי במעט חיים ועשה את העבודה כדי לנצח. לאדם הייתה חרב ארוכה ממתכת, לא הייתי מצליח לנצח אותו בקרב כזה בלי תחבולה.
צ'סטר סיים עם היריב שלו וסימנתי לו להתחבא מאחורי עץ. קולות מרדף הלכו והתקרבו.
ג'יימס הגיע בריצה מבין העצים. "איפה נט?" שאלתי אותו
"לאחד מהחיילים היה קורסבואו" אמר בצער. הבנתי.
ג'יימס המשיך לרוץ והחיילים עברו בין העצים שלי ושל צ'סטר בלי מושג שהוא שם. שנינו חבטנו בהם בתיאום מושלם.
אני פגעתי באחד עם הקרוסבואו, שבדיוק עמד לירות בג'יימס. הוא זרק עלי את רובה הקשת, אותו הדפתי הצידה, הוא שלף סכין ואני פתחתי בסדרת מכות מהירה שאותה הוא התקשה להדוף.
נתתי לו לתקוף פעם אחת וחסמתי את המכה עם מגן היד שלי, מכה בו באותו הרגע, ידעתי שמגן היד ישתלם.
מכה נוספת פגעה לו ביד עם הסכין, שלרוע המזל הספיקה לדקור אותי טיפה, ואז חיסלתי אותו במכה אחרונה.
צ'סטר חיסל את שלו, שכבר היה פצוע מחץ של לי ושנינו פנינו ליריב האחרון שנלחם בג'יימס, כשפתאום פילח אותו חץ. לי הגיע מבין העצים.
חזרנו לטירה. לי צלף מרחוק בשומר האחרון שעדיין עמד בכניסה כשבדיוק ראינו את שאר החבורה יוצאים.
נהדר.
שיגרתי את עצמי לבית המשימות ונכנסתי לחדר שלי. קרסתי על המיטה ונרדמתי מייד.
Lich לפני 10 שנים ו-2 חודשים
איך כמוך, ארן D';
די אנג'לו לפני 10 שנים ו-2 חודשים
מאדי ודואורדון מתו.
הם רבו, ואז השלימו, ואז מתו.
איזו דרך נוראית למות.. במשחק, שהם נכנסו אליו בלי לדעת שצפויה להם סכנה.
לא בכיתי. הדמעות נעצרו בגרוני וגרמו לו לכאוב.

ואז, שמעתי את קולה של נירה צועק "מאדי חיה רבותיי"
מאדי.. חיה.
ואז התחלתי לבכות. בכי לא פוסק. לא ידעתי אם אני בוכה מאושר על זה שמאדי חיה, מעצב על דאורדון, או פשוט כי פעם בכמה זמן אני חייבת לבכות.
ירדתי לסלון, כולם בכו. אני לא היחידה שנשברתי.
כשראיתי שכולם בוכים, רק בכיתי יותר.
זאת הרגשה טובה.. לבכות.
הורוס לפני 10 שנים ו-2 חודשים
הצלחנו! חשבתי לעצמי בשמחה. הצלחנו לשחרר את החטופים, ולהציל את אנשי הכפר.
אני מתרגש, מזה למרות שאני יודע שזה משחק מחשב. אנשים רקדו ברחוב, רציתי להצטרף אבל
הייתי כבר אמור לחזור לבית המשימות. שנכנסתי המורל היה ירוד. "מה יש?" שאלתי את טינקס.
"מה אתה לא יודע?" היא שאלה בפליאה. "לא, מיד אחרי הקרב רצתי להרוג חייל."
"מאדי, ודואורדון מתו". היא לחשה. הייתי המום, הלכתי בדממה לסלון. ראיתי את דומני דול
יושבת על הספה יחד עם דריה, פאן, ותום. "אני צריך "לנחם אבלים". אמרתי לטינקס
והתיישבתי גם על הספה. אף אחד לא דיבר, כולם השתתפו באבל המשותף.
עוד שתיים מתו, אנחנו יותר קצת, יותר חלשים, והסיכויים לעבור את המשחק בשלום, קטנו.
לא באמת הכרתי אותם, אבל אני יודע שמאדי הייתה בין השחקנים החזקים במקום.
אני הולך לספריה, מוציא את הספר הקבוע וממשיך לקרוא. אחרי כמה זמן אני קולט
שאני קורא את אותו עמוד כבר 3 פעמים. אני חוזר לסלון. ויושב על הספה.
נירה מתפרצת לסלון ואומרת "מאדי חיה רבותיי". כולם מזנקים מהספה. אני רץ לתמונות.
סורק אותם, אני רואה את התמונה של מאדי,והיא בצבעים! אני יורד למטה בסערה ומצטרף לחגיגות.
נטוטו לפני 10 שנים ו-2 חודשים
(מצטערת על כל הדרמה שהייתה בזמן האחרון, בקרוב דומינו תחזור לעצמה)‏

ישבתי בסלון וקראתי את הספר של בני לוויה. מאז שחזרנו שררה בבית דממה מפתיעה. לא ידעתי ‏שמאדי ודואורון היו כל כך אהובים כאן. מצד שני, הם היו הכי רועשים, ודעתנים, אז אני מניחה ‏שהם הצליחו לעשות רושם על כולם. מכל האנשים שמתו במשחק הזה מאז שהתחברתי, ‏ההיעדרות שלהם הכי מורגשת. כמה דמעות נקוו בעיניי, אבל סירבתי לתת להן לנזול.‏
עוד לא. ‏
לא הייתי לבדי בסלון. דריה וסוויפט ישבו על הספה ממולי. דריה אמרה לי שהיא מצטערת. ‏לעזאזל עם הדמעות המקוללות האלה, אני שונאת כשמרחמים עליי. לרגע שקלתי אם פשוט לקום ‏וללכת, אבל חשבתי שזה לא היה מאוד נחמד. האווירה בבית שברירית גם ככה, ואני לא רוצה ‏להיות זו שתיצור את הפיצוץ. אז במקום ללכת הנהנתי וחזרתי לספר שלי, למרות שלא ממש ‏הצלחתי להתרכז במה שכתוב בו.
לאחר כמה דקות נירה חלפה על פני הכניסה לסלון בדרכה מכיוון המסדרון עם התמונות. היא ‏נראתה ממש שמחה משום מה.
‏"למה היא כל כך שמחה?" העירה סוויפט, עיניה יוקדות מכעס.‏
‏"אולי היא רצתה שמאדי תמות?" דריה לחשה. הרמתי את מבטי אליה וראיתי שעיניה נוצצות. היא ‏יצרה איתי קשר עין לרגע, ואז התחילה לבכות בשקט. כשסוויפט התחילה להרגיע אותה החלטתי ‏שזה יותר מדי בשבילי. שמתי את הספר בתפריט החפצים שלי, קמתי, ובהבעה קפואה יצאתי ‏מהסלון. לרגע עמדתי ליד הפתח, לא בטוחה מה לעשות עכשיו, ואז רגלי התחילו ללכת כאילו ‏מעצמן לכיוון היציאה. הרגשתי כמו הצל של עצמי, רק גוף ללא נשמה. זה לא היה צער, זו הייתה ‏עייפות. יש כל כך הרבה דרמה בחיי מאז שהצטרפתי למשחק הזה.
המחשבה בה נאחזתי מקודם שבה ועלתה בראשי. נכון, אני צריכה להישאר ערה. רק עד שאני ‏אהרוג את אנונימוס. ואז אני אוכל להרפות. לשם כך אני אצטרך לעלות רמות בסקילים שלי, ‏להתחזק. אז כנראה שבאמת יש סיבה לכך שאני יוצאת החוצה. אני צריכה למצוא עבודה.
מעניין אלו עבודות אפשר לעשות במשחק הזה.. ‏
יצאתי לקומה הראשונה והתחלתי ללכת לכיוון הבקתה של הליוס. מכיוון שאין לי מושג ממש על ‏העבודות, חשבתי שהוא יוכל לייעץ לי. אני חושבת שאני מעדיפה עבודה שתעזור לי לעלות רמות ‏בסקילים, אבל למען האמת אני אסתפק בכל עבודה שהיא. אם יהיה לי מספיק כסף אני אוכל לקחת ‏שיעורים באקדמיה..
‏"דומינו.. דול?" שמעתי קול מהוסס. עצרתי מיד, אבל לא הסתובבתי. "אני יודעת שזאת את, רק לך ‏יש את השיער המשוגע הזה" היא אמרה. יכולתי לשמוע את החיוך בקולה.
לא יכולתי להתאפק יותר, והסתובבתי. הייתי חייבת לוודא שזאת באמת היא. כמו שחשבתי, ברגע ‏שראיתי אותה ראייתי התחילה להיטשטש ודמעות החלו לזלוג מעיניי.
‏"היי, זה בסדר. אני חיה, רואה? אני בסדר," היא ניסתה להרגיע אותי, אבל לא הצלחתי להפסיק ‏לבכות. ‏
נשמתי עמוק ואמרתי "לכי"‏
היא נראתה מופתעת, ואף נעלבת מעט, אבל כנראה שהדמעות שלי הסגירו את ההקלה שחשתי ‏באותו רגע. ‏
‏"דומינו דול..." ‏
‏"הדמעות המעצבנות ה-האלה לא מ-מפסיקות," הסברתי, חצי בבכי "לכי הביתה. איקן ה-הספיק ‏כבר להתעלף פעמיים מאז שהוא שמע ש-שמתת. כולם דו-דואגים לך"‏
היא שתקה והביטה בי. מהבעת פניה נראה כאילו היא לא יודעת אם לכעוס או לשמוח. בסופו של דבר היא הסתובבה והתחילה ללכת לכיוון בית המשימות.
‏"עדיין לא סלחתי לך, את יודעת.." קראתי לעברה, אבל כבר לא ממש ‏כעסתי. לפחות הפסקתי לבכות.
‏היא נעצרה והסתובבה שוב "אני יודעת," היא אמרה, עיניה נוצצות בשעשוע "אבל ‏אנחנו בסדר"
קצת הרגיז אותי שהיא אמרה את זה כאילו היא קובעת עובדה, אבל בכל זאת נאנחתי ואמרתי ‏"כן.." רציתי לשאול על דואורון, אבל כשראיתי שמאדי לבדה דיי הבנתי מה קרה. האידיוט ‏הצליח במשימתו. איכשהו, ואין לי מושג איך, הוא הצליח להציל את אחותי.
‏"טוב!" אמרתי בהחלטיות וניגבתי את הדמעות "אני הולכת למצוא לי עבודה! תאחלי לי בהצלחה?"‏
‏"בהצלחה," היא אמרה בפשטות ופנתה שוב ללכת. באותו רגע נזכרתי במשהו.
"מאדי!" קראתי לעברה. היא הסתובבה שוב בהבעתה של מה-היא-רוצה-עכשיו. "אממ, לא משנה.." ‏אמרתי לבסוף.
---------------------------------
לאחר כמה שעות חזרתי לבית המשימות ובידי פתק. הליוס הסביר לי על כמה סוגי עבודות שאפשר לעשות במשחק. קודם כל, יש את השיטה הקלה להרוויח כסף, לאנשים שזקוקים לכסף מהר. זה אומר, בעיקרון, לצוד חיות ולהביא אותן לסוחר או ללכת להביא חומרי גלם לנפחים, ועוד כל מני עבודות אותן הוא כינה 'עבודות מסחר'. בנוסף, יש עבודות שהן יותר 'רשמיות', והן עבודות קבועות עם שכר קבוע לשעות עבודה, בעיקר לאנשים שרוצים להרגיש כמו בעולם האמתי, או שרוצים לעזור לאנשים אחרים. מסתבר שיש אפילו בית חולים.
אין עדיין הרבה עבודות כיוון שזו רק תחילתו של המשחק, אבל הליוס בכל זאת הצליח למצוא משהו שאוכל לעשות. לא תמורת מטבעות, אבל כל עוד זה מוציא אותי מבית המשימות אני מרוצה. כמו שאמרתי מקודם למאדי, משעמם שם.
התחלתי להתקדם לעבר המדרגות שמובילות לקומה השנייה, ובדרך דריה עצרה אותי. הבעת פניה הביעה אושר.
"דומינו דול!" היא אמרה לי "תנחשי מה? מאדי חיה!" היא אמרה בשמחה. לא ידעתי מה היא מצפה שאגיד.
"אני יודעת," אמרתי לבסוף.
חיוכה של דריה התערער מעט "את.. יודעת?"
"כן, ראיתי אותה מקודם, כשיצאתי.."
"אה... אוקי.." היא אמרה.
עליתי למעלה לחדר שלי וחשבתי מה לעשות עכשיו. אחרי כמה זמן מצאתי את עצמי יושבת על המיטה ומעיינת במחברת שלי, זו שבה כתבתי את כל מה שגיליתי על המשחק דרך הקודים. לא חשבתי שיש לי משהו יותר טוב לעשות עכשיו, אז התיישבתי אל שולחן הכתיבה בחדרי, פתחתי חלון קודים והמשכתי ללמוד.
Lich לפני 10 שנים ו-2 חודשים
מאדי

צעדתי בשקט לאורך שביל החצץ, עיני התרוצצו לכל עבר על פני עצי היער הנטועים שעוררו בי חשד יותר מתמיד. הפחד הזה, לטייל לבדך ביער שכולו עצים במחשבה שאחד מהם עלול להתעורר לחיים ולחבוט בך עד מוות. בעיקר פחדתי מהידיעה שהמשחק הזה לא מתנהל באופן מציאותי, כל דבר יכול להפוך לסיוט הכי גדול שלך, לטראומה שלא תישכח עד ליום מותך. ואני בהחלט נאלצתי לאמץ כמה טראומות בכמה הימים הבודדים האלה שעברנו מאז התחברותינו למשחק המחורבן הזה.
לאחר כמה שניות, דמות לכדה את זווית עיני. בהיסח דעת היא שוטטה בין העצים לכיוון הנגדי, כאילו אינה מודעת לסכנת העצים האנושיים שאורבת לה ביער.
הבטתי בה למשך זמן קצר, כמו זאב רעבתני שצופה בילדה הקטנה בכוונה להפוך אותה לקורבנו הבא. אבל לא הייתי צריכה יותר מכמה שניות בכדי לזהות את הדמות בעלת השיער הורוד והמוכר מתמיד.
"דומינו.. דול?" קולי היה נשמע קצת יותר ממהוסס.
הדמות קפאה על מקומה.
חיוך הזדחל על פני, "אני יודעת שזאת את, רק לך יש את השיער ה.. משוגע הזה."
כתפיה של דומינו דול רעדו, היא הסתובבה אלי. לרגע אחד היא הביטה בי כמנסה למצוא הסבר הגיוני למראה עיניה, ולא פחות מכמה שניות פניה התכווצו. הדמעה הראשונה זלגה במורד לחייה, לאחר מכן הגיעה השנייה עד שהדמעות הציפו את עיניה ולא היה להן בררה פרט מלזלוג מעיניה העצובות.
בעלתי רוק והתקרבתי אליה, "היי, זה בסדר. אני חיה, רואה? אני בסדר,"
דומינו דול המשיכה לבכות כלא מאמינה למראה עיניה. היא התנשפה ומחתה דמעה נוספת מפניה הנפוחות מבכי. היא סקרה אותי למשך זמן קצר דרך עיניה המטושטשות מדמעות, "לכי." היא יבבה.
פני התקשחו, נסוגותי צעד לאחור והבטתי בה, "דומינו דול..."
"הדמעות המעצבנות ה-האלה לא מ-מפסיקות," היא הסבירה בקול רועד, "לכי הביתה. איקן
ה-הספיק ‏כבר להתעלף פעמיים מאז שהוא שמע ש-שמתת. כולם דו-דואגים לך.."‏
איקן. חשתי במיליוני חיצים קטנים שננעצו בליבי. ישרתי לעברה את מבטי והשתתקתי, לאחר התלבטות קצרה הסתובבתי ופניתי חזרה לדרכי.
"עדיין לא סלחתי לך, את יודעת.." היא הוסיפה, קולה הפך ליציב באופן לא יאומן.
נעצרתי. "אני יודעת," השבתי בקור והסתובבתי לעברה, שעשוע ניצת בעיני "אבל אנחנו בסדר."
דומינו דול נאנחה, היא סקרה אותי כמה שניות ומלמלה "כן" מהיר. הרגשתי שכל הריב הזה היה מיותר, אנחנו בונים לעצמו חיים חדשים עכשיו – מה שקרה בעבר, בחיים האמיתיים שלנו, כבר לא תקף לגבי מה שקורה עכשיו. אני לא יכול לומר אפילו שאכזבתי אותה, זה שהיא אחותי החורגת לא נותן לה את הרשות להיות מעורבת בחיים שלי.
"טוב!" היא הכריזה לאחר שתיקה קצרה, כאילו כל מה שקרה עד עכשיו לא היה קיים. "אני הולכת למצוא לי עבודה. תאחלי לי בהצלחה?"
"בהצלחה," השבתי במהירות ופניתי ללכת.
"מאדי!" היא עצרה אותי.
הסתובבתי לעברה, קימצתי אגרופים וחשקתי שיניים, "מה?"
היא שתקה לרגע קצר, "אממ, לא משנה.." היא מלמלה לבסוף ושפשפה את מצחה במבוכה.


(בכל אופן, נכנסתי עכשיו לבית המשימות.. אז, שאלום אנשים!!)
POLLO לפני 10 שנים ו-2 חודשים
מאדי ודואורדון נלקחו מתא הכלא- הצילו אותנו- ברחנו- הגענו לבית המשימות- הסתגרתי בחדר- גילו שמאדי חיה- דואורדון מת- העצב התחלף בשמחה- מאדי נכנסה לבית.
כל השעות האלה עברו כל כך מהר. הכל קרה כל כך מהר. אני כבר לא בטוח מה קרה ומה המצאתי בראש. מה שבטוח- אני מבולבל.
"מאדי!" הייתי בין הראשונים שראו אותה. התבוננתי בה לכמה שניות בפה פעור וחיבקתי אותה.
כולם התאספו סביב במהירות, אבל דומינו לא נראתה באזור.
הרגשתי מסוחרר.
"מ.. מה.. מה קרה לך? ולדואורדון?" שאלתי.
שאלות התחילו להציף את החדר במהרה.
יאיר לפני 10 שנים ו-2 חודשים
(היה לי מצב רוח פאוטי D:)

שטויות זרמו במוחי, זה לא רנדומלי. וזה גם לא אבסורדי. אלו החיים, זה הדבר הטוב בהם. ההפתעה, בין אם היא גמורה או לא, בין אם היא טובה או לא, בין אם היא מקרבת, או מרחיקה. תמיד יש לה אפקט אחד גמור: היא תמיד תגרום לך לרצות עוד ממנה. אך זה לא היה המקרה, הדמעות שטפו את מוחי. הזיות משונות אלו, אכן? הפעם הראשונה שדבר כזה קורה זו טרגדיה, אבל ש20 מיליון מתים, זו כבר סטטיסטיקה. נקישות בדלת שלי. אני לא זוכר מה קרה, אני זוכר שהתעלפתי, ושהתעוררתי כאן, עם מיגרנה. אני יודע שמאדי לא כאן, והיא גם לא תחזור. שטויות של אהבה, הרי האוהב לבחור ישנה את בחירתו ברגע שיחשוב כי ניתן להגיע לבחירה מוצלחת יותר. היום הגרוע ביותר בחייו של הנשוי למיס תבל, הוא יום הכתרת היורשת שלה. לעומתו, הבוחר לאהוב יתכנן ויהנדס את אהבתו כך שלא תהיה מוצלחת ממנה. אני לא אוהב אותך בגלל שאת יפה. את יפה בגלל שאני אוהב אותך. ומאדי באמת הייתה יפה, אבל זו לא הייתה התכונה הכי טובה שלה, הרי לנשים אין תכונה אחת שהיא הכי טובה, יש להם כמה תכונות הכי טובות, וזאת התכונה הכי טובה שלהן. אוי, אני מניח שנכנסתי לפרדוקס. דפיקות נוספות על הדלת. אני מתעלם, דברים לא ישתנו מדפיקה קטנה. הדפיקות התגברו, חזקות מתמיד. דלת נפתחת, נירה בפתח.
"שלום נירה, כבר נפגשנו? עוד לא? הכי אני אוהב את הפעמים הראשונות! אך...לא הייתי יכול לחיות רק את הפעמים הראשונות." אמרתי לה בגאווה מטופשת.
"תסתום את הפה וזהו. בוא למטה, יש לי הפתעה בשבילך". היא אמרה בגסות.
"הפתעה? מה לי ולהפתעות? נמאס לי מהפתעות, הם לא עוזרות. וכשכן, זה בגלל שיש להם מניע נסתר, אכן. אוי, הפתעות. קופסה מפוארת עם סרט לא תסתיר פצצה". אמרתי לה בקהות חושים.
היא סתרה לי מיד לאחר מכן.
"אתה לא בסדר בן אדם, מה קרה? אתה פואטי היום. קדימה, זוז כבר, תזיז את הרגליים. אחת שתיים." היא אמרה והזיזה אותי, לא טרחתי להתנגד. הרי אין לי כוח ולא מניע. הלכנו במדרגות הכחולות, תמיד חשבתי שהן מכוערות. "אתן לא עושות עליי רושם!" צעקתי עליהן.
היא עצרה אותי והסתובבה לעברי. "אתה בסדר? אני שואלת ברצינות".
"לא, אף אחד לא בסדר, גם לא מדרגות מקוללות". אמרתי בצחוק.
ולפני שעמדתי להוציא עוד מילה מהפה, הנה היא עמדה. על פניה חיוך מרוח בדמעות שקופות, על לחיה נוזלות בצורה מזמינה. "איקן-" היא באה להגיד, אך השתתקה. רצתי אליה, חיכיתי אליה. חיבקתי אותה חזק, אבל אז עלה לי רעיון לראש. הם זה טריק? האם אנונימוס צוחק עליי? הסתכלתי אל מאדי. אני לא אוכל להתמודד עם עוד כאב. "ספרי לי שזה אמיתי מאדי, הוציאי את זה משפתותייך החזקות". אמרתי לה.
"למה אתה מתכוון? אני כאן, ואתה כאן. וככה זה יהיה, ולא ישתנה." היא אמרה, ובלא הראשון נעצמו עפעפיה, כוח חזק, ומשקלו כעופרת. היא צנחה אל הרצפה, אל זרועותיי, אל ידיי החמות. הרמתי אותי, ולא התרגשתי. כעבור כמה דקות של נענועי רגליים חזקים, היא הייתה על המיטה בחדר שלי. נשימותיה היו חלושות, מעין מנסות לתת סדר לתוהו של חיינו, הנשימות שלה, היו טהורות, מנסות לתת משמעות לחיי האבודים, שהוחיו מפי הילדה הנושמת קצובות. הו חדווה שעולה על גדותיי, עליי לשכב קצת כדי להירגע. וכך שנינו שכבנו על המיטה, אחד ליד השני. לא מודעים לעולמות שקורסים סביבנו.
דרקמנדור לפני 10 שנים ו-2 חודשים
התחתנו ללכת לגילדה,אחרי שקיבלנו את הבשורות הנוראות.
שפשפתי את עני ופתחתי את ספר בני הלוויה והמשכתי לקרוא."הינה אתה!דארקר,איפה היית?"שאלתי אותו כשראיתי אותו יוצא מהשיחים והולך לידי."ולמה הפרווה שלך מבולגנת כל כך","סיפור ארוך..."הוא ענה אחרי שהוא התנער והפרווה השחורה-כסופה חזרה להיות נורמלית.
"נו,תספר!יש לי יום שלם!".
"אתה לא עצוב?"הוא שאל בעייפות/איך הוא יודע את זה..?."איך אתה יודע את זה בדיוק?"
"כשמישהו שאל-"איפה מאדי ודואורדון?" ואז היא לא ענת,אז התשובה ברורה."
הוא התמתח."ואיך שמעת אותה?" "הייתי בשיחים,פוט רציתי להפתיעה אותך אבל משהו השתבש"
"והוא?" "במילה אחת-הישרדות.בכל מקרה-אתה לא עצוב?" "כן,למה שאני לא יהיה עצוב?? זה אמור להיות דיי ברור לא? הריי אם לא נהיה עצובים,איך נהיה אנושיים?אני עצוב על דואורדון על מאדי,על כל מי שמת!"אמרתי בתוקפנות.
הגענו,נראה לי...כולם התחילו להיכנס בית המשימות...שבטוח העץ?אני לא מבין.
"הי!תראה!"אמרתי ורצתי לשיח שהיה כמה מטרים מול הכניסה לבית המשימות.
"מה?כולה שיח."הוא ענה באדישות."מכיר את השיח הזה,מאוד נוח"עניתי לי והצבעתי על העלים הצפופים ביותר שלו,הצורה שלו הזכירה קצר עיגול.קפצתי עליו ורובי נכנס לטוח השיח כשאני בצורת של חצי ישיבה-וחצי שכיבה. פתחתי שוב את הספר וקראתי.אחרי זמן מה דמות עם שיער שחור עמדה מול דלת הכניסה ונכנסה.מאדי כו,אני בטוח ב-99% שזו היא,מכיוון שאחרי שהיא נכנסה נשמע הרבה שמחה מבית המשימות.
חיוך עלה על פניי אבל כשנזכרתי בדואורדון הוא נמחק.
<FONT COLOR= RED>Killer לפני 10 שנים ו-2 חודשים
דואורדון-

צרחות. זה הדבר הראשון שאני שומע ברגע שאני מופיע בפתח דלת בית המשימות.
דריה הראשונה שקלטה אותי, היא ישבה על הספה בסלון ועיינה בספר בעל כריכה קשה. לא פחות מכמה שניות היא הרימה אלי את מבטה, עיניה נפערו – פחד, בלבלול, תימהון. לא יכולתי לזהות מה עיניה מביעות ברגע שהיא הבחינה בי. היא פתחה את פיה ופלטה צרחה ארוכה, תום מיד נכנס לסלון ואחריו דומינו דול. תום קלט אותי מיד, הוא פלט צרחה קצרה וכיסה בידו את פיו, דומינו דול, שהחזיקה בידה מרית, השמיטה אותה מידה בקול המתכת שפגע ברצפה, עיניה נפערו והיא נסוגה לאחור.
"לעזאזל," קולה של מאדי נשמע מלמעלה, היא ירדה בריצה במדרגות ואחריה איקן. "אי אפשר טיפת שקט ב-" ואז היא השתתקה. היא הביטה בי, לא מאמינה כלל למראה עיניה.
איקן נשך את שפתו והניח יד על כתפה.
מאדי נשארה נטועה במקומה למשך זמן ממושך, דמעות נקוו בעיניה הירוקות ושפתה התחתונה רעדה.
"דואורדון?" קולו של קרייטוס נשמע מימיני. אנשים החלו להתכווץ מסביבי, מבולבלים ומעט מבוהלים. מקהלה של מלמולים ולחשושים עטפה אותי מכל עבר, "איך אתה לא..." נירה החלה לשאול אבל קטעתי אותה בהנפת יד.
"אני חי," הכרזתי בקור.
"ז-זה.. לא ייתכן.." גמגמה מאדי, א-א-אני.. ראיתי-"
"ג'ק הציל אותי." קטעתי אותה. "אחרי ש.. החיילים הרגו אותי, ג'ק הציל אותי."
"הרגו אותך?" שאלה נירה והרימה גבה. "איך אתה חי אם-"
"רמה 52 בקסם, נכון?" קראה דומינו דול בהפתעה.
מצמצתי כתגובה. "אה.. אני חושב. כלומר, אולי. הוא החזיר אותי לחיים-"
"רמה 52 בקסם מאפשרת לך להחזיר לחיים שחקנים לאחר עשר שניות ולא יותר." הסבירה דומינו דול לכולם.
"אני שמח שאתה חי," אמר קרייטוס וחייך אלי. חייכתי כתשובה ופסעתי דרך כולם, אך לפני שהתכוונתי לעשות עוד צעד מאדי התנפלה עלי וחיבקה אותי חזק, "אני כל כך שמחה שאתה חי..." היא לחשה בקול רועד, "לעולם אל תעשה לי את זה שוב."
"לעשות לך מה, מאדי?" שאלתי אותה.
היא לא ענתה.
"שמעו אנשים, אני קצת בהלם ועייף, אני רק רוצה ללכת להתקלח ולישון אני אספר לכם הכול יותר מאוחר, אם מישהו מעוניין לשמוע."
בדרכי למקלחות עברתי ליד איקן, וכמו תמיד הוא לא היה נראה שמח בקרבתי. עצרתי לידו ואמרתי לו: "אל תדאג, אין שום כוונה לריב איתך או עם מאדי, או לגנוב את מאדי ממך, בוא נעשה הסכם בנינו - אני לא אציק לך ואתה לא תציק לי, אני לא אדבר איתך ואתה לא תדבר איתי."
אחרי שאמרתי את הדברים האלו עליתי לחדר שלי לקחתי בגדים ומגבת ועליתי להתקלח. בזמן שאני מתקלח אני נזכר במה שקרה לי אני נזכר במוות שלי.
שכבתי על הקרקע שם וצפיתי במאדי קופצת דרך החלון, אחרי שלא ראיתי אותה נרגעתי. החיילים עזבו אותי כדי לבדוק עם מאדי חיה אחרי זמן מה הם חזרו אלי, הבנתי שמאדי עשתה עבודה טובה בלהעמיד פנים מתה. החייל ההוא מקודם עם החרב בא אלי שוב והוא שם את החרב על הגרון שלי, הוא הניף את החרב למעלה, עצמתי את עיני בידיעה הזו שאני הולך למות ואז הוא הוריד את החרב למטה במהירות. פקחתי את עיני שוב כדי להביט בשמיים בפעם האחרונה, אבל לא ראיתי אותם. הייתי כלוא בטירה המחורבנת. ואז הרגשתי איך החרב נעה על הגרון שלי ומשספת את ראשי לאט לאט, הרגשתי איך החיים אוזלים מהגוף שלי ולבסוף עצמתי את עיני ומתתי בשלווה, ובידיעה שמאדי בטוחה. הדבר הבא שאני זוכר הוא שפקחתי את עיני וראיתי מולי את ג'ק. "אני מת?" שאלתי וראשי כאב והסתחרר.
"עשיתי את זה!" ג'ק צעק וחייך, מאחוריו נשמעו תרועות שמחה.
התחלתי להתרומם לאט לאט מהקרקע עד שכבר עמדתי כולי על הרגליים.
"איך.. איך אני חי?" שאלתי את ג'ק.
הוא רק חייך אלי חיוך צופן סוד ושלח אותי חזרה לבית המשימות.

אחרי שסיימתי להתקלח ירדתי לחדר שלי, נכנסתי אליו וסגרתי את הדלת. והפעם בדקתי שסגרתי אותה טוב. הורדתי את החולצה שהייתה עלי ועליתי למיטה לישון.
matrix לפני 10 שנים ו-2 חודשים
ארן, האמת שדווקא כתבתי קרב ממש נחמד, אבל התגובה נמחקה לי...
אני פשוט כל כך מוכשר
אקו לפני 10 שנים ו-2 חודשים

(פשוט תכתבו בוורד אנשים, זה יחסוך לכם המון תגובות מחוקות)
צרחות. התעוררתי לשמע צרחות.
זה יכול להיות מתקפה על בית המשימות? הוא לא אמור להיות בטוח?
קמתי מהר מהמיטה והתחלתי לרוץ למטה, פותח המר את התפריט ושולף את החרב ואת מגן היד.
הגעתי למטה, וכולם היו פשוט המומים ולא הסתכלו עליי, אלא על דואורדון.
"מה הקטע?" שאלתי "אתם נראים כאילו ראיתם רוח רפאים"
הם נעצו בי מבטים מוזרים. ממש מוזרים.
דואורדון הלך ונירה הסבירה לי "בסוף החילוץ חשבנו שמאדי ודואורדון מתו, ודואורדון באמת מת, זתומרת, בערך. אםם. ג'ק החזיר אותו לחיים, עם קסם. ומאדי ברחה. השומרים היו אמורים להוציא את שניהם להורג." מלמלה.
"נשמע כאילו פספסתי קצת." אמרתי.
למרות שלא חיבבתי את מאדי או את דואורדון לא הייתי רוצה שהם ימותו. חבל לי על כל אחד.
נזכרתי שזו הייתה תורנות האוכל שלי, ומכיוון שאין לנו מה לעשות עד שנעבור קומה חשבתי שיהיה נחמד אם נאכל, אבל לא. לא התכוונתי לבשל.
אז עשיתי טיול קטן לקומה 1 וחזרתי עם עוגה גדולה.
הנחתי אותה על השולחן בחדר האוכל הגדול וקראתי לכולם, אחרי משהו כזה הם כנראה צריכים לאכול. אני צריך.
(סורי על התגובה הגרועה, לא היתה לי יצירתיות)
זאבה~ לפני 10 שנים ו-2 חודשים
-אני רואה שאתם נחושים לקטוע את קריאתי הנחמדה-

נירה-

היום הזה משוגע. בהחלט אין היגיון ביום הזה. אחרי שהביאו את העוגה לקחתי חתיכה והמשכתי לקרוא על שולחן האוכל, או יותר נכון מתחת לשולחן. זה כבר היה הרגל. העוגה הייתה.. בסדר. אבל זו לא ארוחה. לא אחת בריאה בכל מקרה. נחמד להיות מוקפת בבני אדם רועשים.. זה מזכיר לי את הבית משום מה.. הבטתי בשעון. וראיתי שהשעה כבר 9 בערב. האמם.. אני לא עייפה.. אולי אקיים את ההבטחה לילדה ההיא? אתפוס לה כמה ציפורים.
שרקתי בחדות וקמתי מהשולחן. לו עפה אחריי, יותר נכון קפצה ונופפה בכנפיים. הלכתי אל הספא ולקחתי את הפוקט בירד והינשולה..איך אקרא לה? אמה. אקרא לינשולה אמה.
"ינשולה, שמך יהיה אמה." אמרתי וליטפתי את ראשה. אחרי כמה שניות הדביבונים הצטרפו אליי. יצאתי מבית המשימות.
"לאן את הולכת?" שאלה פאן
"לצוד ציפורים," חייכתי ויצאתי החוצה. הפוקט בירד ישבו על זוג הדביבונים.
"תחזיקו חזק," אמרתי להם ותליתי אותם על הכתפיים שלי, טיפסתי על הגג והורדתי אותם. אמה חיכתה לי על הגג וחייכה בידענות.
"באיזה כיוון היער?" שאלתי והי החלה לרוץ לכיוון, רצתי אחריה. לו עפה גבוהה מעלינו, נראה שיש לה יותר ביטחון בגבהים. הדביבונים לא התקשו לעמוד בקצב והתברר שהם רצו די מהר. הינשולה עצרה והביטה ביער.
"מה קרה?" שאלתי
"את בטוחה שאת רוצה להיכנס ליער בחושך?" היא שאלה והביטה בי, עיניה הזהובות הבריקו בידענות.
"אה.. כן." אמרתי.
"יופי," היא אמרה. "בואי נלך."
היא קפצה ואנ קפצתי אחריה, הרפתי את רגליי ונחתתי בגלגול. הבטתי אל מד החיים וחייכתי כשראיתי שמד החיים שלי לא ירד. המשכתי בריצה עם בעלי החיים שלי עד שלפתע אמה עצרה. עצרתי מאחוריה והבטתי בזה. מאות ציפורים התעוררו, פיקסיות וציפורי שיר מילאו את האוויר. פתחתי את התפריט והוצאתיאתשני השקים שיצרתי כשעוד היה לי סקיל יצירה. בתחרויות.
"קדימה, תתחילו לתפוס אותם!" אמרתי. אמה נעלמה וכך גם לו והדביבונים. הפוקט בירד הביטו בי ונעמדו על ענף גבוהה. הבטתי בכל הציפורים וחייכתי. זה היה כל כך יפה. ידעתי שאין הרבה סיכוי שאתפוס היום משהו אבל.. לפחות זה אימון. וכיף.
Lich לפני 10 שנים ו-2 חודשים
מאדי: בית המשימות-

איקן שכב לצידי על המיטה בחדרו, הוא ליטף ברכות את שיערי ועיניו הכחולות לא משו ממני. הוא סקר אותי במבטו החקרני, בוחן כל פרט קטן בגופי ומידי פעם מצמצם את עיניו בחשד.
"אתה מוכן להפסיק להביט בי ככה?" הזעפתי פנים.
"זאת באמת את?"
שאפתי אוויר בחדות, "לא, אני אנונימוס שמתחזה למאדי בכוונה לרצוח אותך בשנתך."
"אני מצטער," איקן השיב מבלי לשנות את הבעתו. "אני פשוט קצת-"
"ספקתי, כן." השלמתי את דבריו באנחה. "זה בסדר, אולי פשוט... אני אתן לך לנוח." התרוממתי מהמיטה שחרקה מעט ופניתי ללכת, אבל אז ידו תפסה בזרועי. "תישארי,"
"לא, אתה צריך-"
הוא נישק אותי על שפתיי, זרועו נכרכה סביב מותני ומשכה אותי אליו בעדינות עד שהתיישבתי חזרה על קצה המיטה. "אני שמח שאת חיה." הוא לחש לאוזני בחושניות.
זווית פי התעקלה לחיוך קטן, "לא חשבתי אחרת."
ואז שמענו צרחה מלמטה. התנתקתי מאיקן וזקפתי במהרה את ראשי, לא פחות כמה שניות נשמעה עוד צרחה ואז צליל של חפץ פוגע בקרקע.
"מה הם עושים ש-"
צרחה נוספת קטעה את דברי.
השמטתי כתפיים באנחה ויצאתי בצעדים כבדים מהדלת, מישהי צעקה משהו ואילו השאר דיברו בקולניות, עכשיו הרעש היה רם ומרט את עצבי המתוחים, "לעזאזל," צעקתי מלמעלה ומששתי את מצחי בעצבנות. ירדתי בריצה במורד המדרגות, "אי אפשר טיפת שקט ב-"
ואז נעצרתי על המדרגה האחרונה, תחילה נועצת מבט בשיער הכסוף והארוך, בעיניים הצהובות, לאחר מכן בגוף השרירי והגבוה ובעור הכהה. מנסה לדחוק את המחשבות לתוך פאתי ראשי, להפסיק לדמיין בעיני רוחי את השחקן שהקריב למעני את חייו ולהתפלל שהוא באמת עומד מולי עכשיו, חי ונושם.
איקן הניח יד על כתפי, הוא השמיע קול חלוש ונשף את האוויר בחדות. לרגע אחד כל העולם הסתחרר מולי, דמעות נקוו בעיני וטשטשו את ראייתי.
לעזאזל, אל תאמיני לבולשיט הזה, דואורדון מת. את ראית את זה בעינייך, זה רק אנונימוס שמשתעשע בך.
"דואורדון?" שאל קרייטוס וחשש התגנב לקולו.
סוויפט פתחה את פיה, "איך אתה לא-"
"אני חי," הוא קטע את דבריה, בוטה שלא כמנהגו.
קימטתי את מצחי, שפתי התחתונה רעדה. עכשיו יכולתי להבין את חשדותיו של איקן לגבי חזרתי לחיים. אבל זה היה שונה, אני ראיתי איך הרגו את דואורדון, הייתה כל כך בטוחה שהוא מת. והתמונות, התמונה הווירטואליות המחורבנות הראו שהוא מת, אני בטוחה בזה.
"ז-זה.. לא ייתכן.." גמגמתי, "אני ר-ראיתי-"
"ג'ק הציל אותי," הוא עצר את דבריי. "אחרי שהחיילים הרגו אותי, ג'ק הציל אותי."
משהו בדבריו לא הסתדר לי.
"הרגו אותך?" שאל ג'ון בהרמת גבה, "איך אתה חי אם-"
"רמה חמישים ושתיים בקסם, נכון?" קראה דומינו דול ושיערותיה הוורודות קיפצו על כתפיה.
דואורדון מצמץ לכמה רגעים, "אה.. אני חושב. כלומר, אולי. הוא החזיר אותי לחיים-"
"רמה חמישים ושתיים בקסם, מאפשרת לך להחזיר לחיים שחקנים לאחר עשר שניות ולא יותר." הסבירה דומינו דול במבט סמכותי.
אנשים החלו להשמיע קולות הבנה ומלמולים רבים נשמעו ברחבי הסלון. לרגע אחד כל חשדותיי נעלמו, יכול להיות שמה שדואורדון ודומינו דול אמרו היה נכון. אולי לג'ק באמת יש רמה חמישים ושתיים בקסם וממש אחרי שהחיילים הרגו אותו ג'ק וחבורתו באו להצילו. או שאולי... זה אנונימוס שמשטה בנו באמצעות הולוגרמה של דואורדון. נזכרתי במעשיה של נירה בתחרויות, בהולוגרמה של איקן, מביט בי קשורה לעץ ולאחר מכן בורח ממני.
נשארתי נטועה במקום, מבריחה כל מחשבה הגיונית ולא הגיונית ממוחי, משאירה רק את המחשבה שדואורדון לא מת. שהוא באמת חי. והוא באמת חי.
דואורדון תפס בזרועי, "תקפצי" הוא לחש, עיניו הבוהקות הצביעו על החלון, "תעשי את עצמך מתה ותברחי. תברחי חזרה לבית המשימות, מאדי. לפחות שאדע שיצא מזה משהו."
חיוך הסתמן בזווית פי, ירדתי מהמדרגה האחרונה חיבקתי את דואורדון. לרגע אחד הוא היה קצת מבוהל אבל אז הוא חייך וכרך את זרועותיו סביב כתפיי, הרגשתי איך המתח אוזל מגופי – כל מה שחשבתי שהוא בלתי אפשרי במשחק הזה התהפך לגמרי. עכשיו הכול היה אפשרי, המחשבה הזאת אמנם הפחידה אותי עד מאוד, אך באותו הרגע שום דבר לא עניין אותי מלבד דואורדון.
"אני כל כך שמחה שאתה חי," עצמתי את עיני נתתי לדמעה קטנה לזלוג במורד לחיי. "לעולם אל תעשה לי את זה שוב."
דואורדון השפיל אלי את עיניו הבוהקות וזיק של שעשוע הופיע בהן, "לעשות לך מה, מאדי?"
חייכתי, דואורדון ללא ספק היה מיוחד. מעצבן, אבל מיוחד.
נטוטו לפני 10 שנים ו-2 חודשים
(סתם מעבירה את הזמן עד לפרק הבא)‏
שתי דפיקות חלושות על הדלת.‏
‏"דומינו?" קול מהוסס נשמע מבעד לדלת "את שם?" ‏
אני מזהה את הקול, אבל אין לי ממש חשק לענות. מצד שני, לא לענות לה רק יגרום לי להרגיש עוד ‏יותר רע עם עצמי, אז אני עונה במהירות "כן! – זאת אומרת, כן, אני פה. את יכולה להיכנס."‏
הדלת נפתחת ופאן נכנסת פנימה. בהתחלה היא לא מבינה איפה אני, אז אני מכחכחת בגרוני. היא ‏מסתובבת ומסתכלת עליי בהפתעה, ואז סוגרת את הדלת. החדר שלי במשחק מעוצב כמו החדר ‏שלי במציאות, או לפחות, הכי דומה שהצלחתי. המיטה נמצאת קרוב לדלת, כך שכאשר מישהו ‏נכנס לחדר הדלת מסתירה חלק מהמיטה. אבל זה יותר נוח ככה. זה ממש פותח את החדר. ‏
ישבתי בישיבה מזרחית על המיטה וחיבקתי את הכרית שלי. פאן התיישבה על המיטה, מולי. ‏
‏"לאן נעלמת? כולם למטה, רק את חסרה" היא אמרה.‏
‏"בטוח שלא כולם למטה" אמרתי.‏
‏"טוב, לא כולם.. נירה יצאה החוצה, אני חושבת שהיא אמרה שהיא רוצה ללכת לצוד.."‏
‏"לצוד? בשעה כזאת?" ‏
‏"כן," היא השיבה, ואז הוסיפה במהירות "ועוד כמה אנשים לא שם, אבל זה לא משנה"‏
גיחכתי "לא משנה, הא?" וטמנתי את ראשי בכרית. למען האמת, פשוט לא מצאתי משהו יותר טוב ‏לומר.‏
‏"הכל בסדר?" קולה של פאן נשמע מעומעם, אבל יכולתי לשמוע את הדאגה בקולה. ‏
הנהנתי בתגובה, ראשי עדיין טמון בכרית. ‏
‏"את בטוחה?" היא שאלה שוב.‏
נשמתי עמוק והרמתי את ראשי תוך כדי אנחה "כן, אני בסדר. אני סתם עייפה. הייתה הרבה יותר ‏מדי דרמה בימים האחרונים."‏
היא הנהנה בהסכמה "כן, אני מבינה על מה את מדברת. אבל תכף העניינים יירגעו"‏
‏"כן......" השבתי בטון לא משכנע.‏
‏"זה לא נשמע כאילו את באמת מסכימה איתי" היא אמרה בהרמת גבה.‏
‏"לא......" הודיתי, ושתינו צחקנו. ‏
פאן הניחה יד על הכתף שלי "יהיה בסדר" היא אמרה, ולאחר מכן קמה ויצאה מהחדר, סוגרת ‏אחריה את הדלת בשקט. ‏
לאחר שהיא יצאה אני נשכבתי על המיטה, עיניי מביטות לתקרה. היא צודקת, אמר קול קטן ‏בראשי. זה אולי לא נראה ככה עכשיו, אבל לא חייבת להיות כל כך הרבה דרמה מסביבי. הדרמה ‏עוקבת אחרי מאדי, הרהרתי לעצמי. מאדי ואיקן, ועוד כמה אנשים שנגררים לזה. אני פשוט צריכה ‏להתרחק מהם, ולהקיף את עצמי באנשים פחות דרמטיים. זה שמאדי היא אחותי לא אומר שאני ‏צריכה להתרוצץ סביבה כל הזמן. עד היום החשבתי אותה בתור החברה הכי טובה שלי, אבל לא ‏עוד. אני לא יכולה להחשיב מישהי שהסתירה ממני כל כך הרבה כאדם הקרוב אליי ביותר. אנחנו ‏בסדר, אבל באמת לא סלחתי לה. ‏
יש עוד אנשים בבית המשימות הזה, ואני חושבת שזה מה שפאן ניסתה להגיד לי. אני יכולה להיות ‏איתם. קמתי מהמיטה, העברתי יד בשיער וירדתי למטה. ‏
אנוביס לפני 10 שנים ו-2 חודשים
חזרנו לבית המשימות אחרי ניצחון שהרגיש כמו הפסד, אומנם הצלנו את דומינו סוופיט ותום אבל מאדי וגם דואורדון (לא יכולת למצוא לעצמך שם פחות מסובך לכתובבבבב) נהרגו.
עבר כמה זמן, והכל היה שקט, לא נשמעה צעקה אחת, זה קשה להודות, אבל זה היה קשה לי בלי שניהם.
הדבר היחידי שכולנו שחכנו לעשות זה להסתכל בתמונות, אני לפחות חשבתי שאין צורך לעשות כזה דבר, עד שנירה ירדה למטה ואמרה באגביות שמאדי חיה, פתאום האווירה השתנתה וכולם היו שמחים (-.-). ולאחר שעה מאדי נכנסה לבית, כמובן שכולם עטו עליה ושאלו מה קרה, ואיך היא שרדה, ואז מאדי סיפרה להם את הסיפור על ההקרבה של דואורדון.
בינתיים שזה קרה אני עליתי למעלה התקלחתי וקראתי בספר בני לוויה שלי, עד ששמעתי צעקה מלמטה, יצאתי מהחדר וירדתי למטה כדי לראות על מה כל המהומה, מסתבר שדואורדון חי, חי ונושם אחרי שהוא נהרג, מסתבר שג'ק הציל אותו.
עליתי למעלה, אני חייבת לדבר עם מישהו, אני לא מסוגלת להתמודד עם כמות המחשבות שיש לי כרגע בראש, דפקתי על דלת חדרה של דומינו "היי דומינו, אני יכולה להיכנס?"
לאחר כמה שניות קולה של דומינו נשמע מאחורי הדלת "כן, את יכולה להיכנס".
פתחתי את הדלת, דומינו ישבה על המיטה מחובקת עם הכרית שלה, הבנתי שאני לא יכולה לשתף את מה שרציתי איתה, זה רק יגרום לה להרגיש רע יותר, "היי, כולם למטה חוץ ממך, בואי תצטרפי אלינו" אמרתי למרות שבכלל לא הייתי למטה.
"כולם?" היא שאלה
"טוב אולי לא כולם, נירה יצאה לצוד, ועוד כמה, לא משנה" עניתי
"לא משנה הא?" היא אמרה, היא לא נשעה כמו עצמה, זה הדאיג אותי
"הכל בסדר איתך?" שאלתי אותה
היא הנהנה לכן
‏"את בטוחה?" שאלתי שוב‏
"כן, אני בסדר. אני סתם עייפה. הייתה הרבה יותר ‏מדי דרמה בימים האחרונים."‏
"כן, אני מבינה על מה את מדברת. אבל תכף העניינים יירגעו"‏ עניתי, אני מבינה אותה לגמרי.
"כן.." היא השיבה בטון שאומר בדיוק ההפך
"את לא נשמעת כאילו את מסכימה איתי" אמרתי
"לא.." היא אמרה ושנינו צחקנו
"בכל מקרה, יהיה בסדר" אמרתי לה ויצאתי מהחדר, יורד למטה למקרה שהיא תחליט להצטרף, לאחר כמה דקות היא ירדה למטה.
"המממ, מה הוחלט בנוגע לשם של בית המשימות שלנו?" זרקתי באגביות את השאלה לאוויר..
אקו לפני 10 שנים ו-2 חודשים
(אם תתנו לי רעיון אז אוכל לצייר לקבוצה סמל מגניב. בנוסף, פרגנתי בעוגה, אז אולי נאכל עד שהפרק ייגמר?)
זאבה~ לפני 10 שנים ו-2 חודשים
אני בעד^^
תַאלְיה~~ לפני 10 שנים ו-2 חודשים
התעוררתי לעוד בוקר בבית המשימות. עוד בוקר להיות כמעט לבד.
כריס,מליסה, דארק, לילה, אנני, קאנה, לוסיאנה, גריי, רוג'ר
כולם מתו. אחרי כל מה שעברנו, רק אני וקרטר נשארנו.
אוח, מתי כבר נצא מפה?!
אני נזכרת בארוחות הבוקר המפוארות שאנני הייתה עושה, הן היו טעימות כל כך.. המחשבות האלה רק עשו אותי עצובה עוד יותר, וגם רעבה יותר. "נמאס לי מזה כבר! אני רוצה לצאת מהמשחק הזה!!" צעקתי.
לפתע ראיתי את קרטר בסוף המסדרון, הוא פתח את פיו כדי להזכיר לי שאין יציאה, אבל אני כבר ירדתי למטה, והוא אחריי.
"נו, אז מה עושים?" שאלתי אותו באנחה.
"מחכים לפקודות." הוא ענה.
שתקתי. "טוב, אני הולכת לאכול ארוחת בוקר." אמרתי בקול שקט ירדתי למטה.
"חכי לי." הוא קרא וירד אחרי.
הכנתי חביתה, כמו שדארק לימד אותי, חיוך עצוב עלה על פניי. הרגשתי נגיעה בכתף שלי. ידעתי שזה קרטר, אבל לא ממש התחשק לי לדבר איתו, אז הכנסתי לו את החביתה לפה והתיישבתי על הכיסא במטבח, הפעם נזכרתי בגריי שהיה תמיד יושב פה, ממש באותו המקום.
זהו. עבר לי התיאבון.
"אתה לא חושב שאנחנו כבר צריכים לקבל עוד משימה?" שאלתי את קרטר לאחר שתקה ארוכה.
"אני לא ממהר ביחס למשימות" הוא ענה בחיוך מבודח.
"לא, ברצינות" אני אומרת. "אנחנו צריכים לעלות לקומה הרביעית בקרוב."
ואז הוא עזב את השולחן ורץ לכיוון הסלון, משהו משך את מבטו.
"לילי, תראי! המכונה-" הוא קרא לאחר כמה שניות.
סובבתי מהר את הראש וראיתי למה הוא התכוון; מכונת הכתיבה התחילה להקליד בעצמה!
קמתי מהר מהשולחן ורצתי אליו. חיכינו כמה דקות והמכונה סיימה להקליד. קרטר ניגש אל המכונה והקריא: "קרטר ולילי, אתם השורדים היחידים בבית המשימות שלכם. מכיוון שאינכם יכולים להמשיך את המסע לבד, הנכם מצטרפים לבית משימות חדש-"
הסתכלתי על קרטר במבט מעוצבן, "למה אנחנו צריכים לעבור את זה שוב? לא הספיק לו כל זה?" קרטר הסתכל עליי במבט עצוב והמשיך לקרוא "שם יחכו לכם 14 שחקנים חזקים שהצליחו לשרוד עד עכשיו את כל הקומות של המימד הראשון. "
ארבע עשרה שחקנים! זה אפילו יותר ממה שהיינו בהתחלה!
"בהצלחה רבה, אנונימוס" קרטר סיים להקריא.
"כן בטח" רטנתי "אם הוא היה רוצה שנצליח, הוא היה כבר מוציא אותנו!" שיקולל האנונימוס הזה. נמאס לי ממנו.
הוא אחז בידי והתקדמנו לכיוון הדלת ברגע שאור לבד ובוהק עטף אותנו, לא פחות מכמה שניות עמדנו פתח של בית המשימות החדש. פרצופים מופתעים פנו אלינו וכולם שם השתתקו.
קרטר חיכך בגרונו, "אממ, שלום, אני קרטר." הוא אמר.
הבטתי בשחקנים שם. הם נראו כל כך הרבה... "אני לילי.." השבתי במהירות. "העבירו אותנו לבית המשימות שלכם."
מנהלות מימד 72 לפני 10 שנים ו-2 חודשים
היא מצטרפת חדשה^
קרטר לפני 10 שנים ו-2 חודשים
קרטר- (מצטרף חדש)

בוקר, קרני השמש מסנוורות אותי מעט. אני קם בעצלות לעבר הדלתה ואז הזיכרון מכה בי. רק אני ולילי נשארנו במקום כל 11 השחקנים שרק לפני כמה ימים בודדים התעוררו איתנו בבית המשימות. אופס, הפרתי את הכלל.
לא לחשוב על מה שקרה, רק להמשיך קדימה ולשרוד. אני יורד למטה, חושב איך לעזאזל אנחנו נצליח לשרוד אם אנחנו רק 2 שחקנים. הדממה הרגילה מקבלת את פני, אני נאנח בכבדות. לילי מגיעה, "נו, אז מה עושים?" היא שואלת.
"מחכים לפקודות" אני עונה כרגיל.
"טוב אני יורדת לאכול ארוחת בוקר" לילי אומרת, וקופצת את המדרגות האחרונות.
"חכי לי" אני אומר. אני יורד למטבח לילי כבר הכינה לעצמה חביתה, אני מכין טוסט.
אנחנו אוכלים בדממה. שסיימנו אני רואה שהיא רוצה להגיד לי משהו. "אתה לא חושב שאנחנו כבר צריכים לקבל עוד משימה?"
"אני לא ממהר ביחס למשימות" אני עונה לה מבודח מעט.
"לא, ברצינות" היא אומרת. "אנחנו צריכים לעלות לקומה הרביעית בקרוב."
ואז שמעתי רעש מוכר, קמתי בקפיצה מהכיסא ורצתי לכיוון הסלון. שם חיכתה לנו למכונת הכתיבה שהחלה להקליד משהו בעצמה, "לילי, תראי! המכונה-"
היא הסבה את ראשה לאחור בהבעת פליאה ורצה אלי. הוצאתי את הדף ממוכנת הכתיבה לאחר שהיא סיימה להקליד והקראתי מהדף.
"קרטר ולילי, אתם השורדים היחידים בבית המשימות שלכם. מכיוון שאינכם יכולים להמשיך את המסע לבד, הנכם מצטרפים לבית משימות חדש-"
"למה אנחנו צריכים לעבור את זה שוב? לא הספיק לו כל זה?" לילי התעצבנה.
התעלמתי מדבריה והמשכתי להקריא, "שם יחכו לכם 14 שחקנים חזקים שהצליחו לשרוד עד עכשיו את כל הקומות של המימד הראשון..."
בהצלחה רבה, אנונימוס."
הבטתי למשך זמן קצר בדף, קורא בלב את המילים ומנסה לשכנע את עצמי שזה לא אמיתי.
"כן בטח" רטנה לילי, "אם הוא היה רוצה שנצליח, הוא היה כבר מוציא אותנו!"
נאנחתי. באמת שנמאס לי מכל זה. לילי ואני החזקנו ידיים בצייתנות והועברו לבית המשימות החדש, ברגע שהופענו בפתח הדלת – עשרות זוגות עיניים סקרניות בהו בנו.
חיככתי בגרוני ואילצתי את עצמי לחייך, "אממ, שלום, אני קרטר."
זאבה~ לפני 10 שנים ו-2 חודשים
נירה-

פקחתי את עיניי, הספר היה זרוק על המיטה ואיך שהוא לא הועף ממנה. חייכתי כשנזכרתי בלילה. תפסנו שני ציפורים, פיקסיות חמודות. למרות רציתי לתת אותן לחנות חיות היא הייתה סגורה אז הבאתי אותן לחדר שלי וסגרתי את החלון. נראה שהן בסדר כאן. תפסתי אותן כך שלא יוכלו לנשוך אותי וירדתי למטה. אף אחד לא היה ער עדיין. אני מקווה שהחנות פתוחה..
רצתי לחנות כשלו מתחרה בי. היא הגיעה ראשונה כמובן. למזלי החנות הייתה פתוחה.
"שלום?" שאלתי
"הו, שלום!" היא אמרה. "כבר חשבתי שלעולם לא תבואי!"
"כן.." מלמלתי. "עבר רק יום אחד מאז שהייתי כאן."
"הו, לא נורא." היא אמרה וחייכה.
"תקשיבי, אם את רוצה שאביא לך ציפורים וכל מיני חיות אחרות אני צריכה כלובים." אמרתי
"אהמם.. סליחה אבל כבר יש לי מישהו אחר שמטפל בזה." היא אמרה
"באמת?" שאלתי. "מה עם שתי אלה?" שאלתי והושטתי לה אותן.
"הו, את אלה אני אקח." היא אמרה, לקחה אותן ושמה בכלוב. "את יכולה לנסות בחנות החיות בכיכר."
"איזו?" שאלתי
"את תביני כשתראי אותה." היא אמרה ונתנה לי הוראות הגעה.
"בסדר.." אמרתי. "יש לך קולרים?" שאלתי
"אהה.. עדיין לא." היא אמרה וחייכה. משכתי בכתפיי ויצאתי מהחנות.
הלכתי לפי ההוראות שלה והגעתי לחנות חיות גדולה. חנות החיות הגדולה. זה היה בניין גדול בצבוע בכחול מלכותי, שני חלונות גדולים הראו מכוון בעלי חיים מרשים. היה שם אפילו גריפון אור ששיחק עם דרקון קטן. נכנסתי.
"אהמם.. שלום?" אמרתי.
"הו, שלום לך ילדה!" אמר קול. לו ייצבה את מבטה לכיוון הקופה. הלכתי לשם מעט בחשש וראיתי אדם מבוגר קורא ספר. הספר של בני הלוויה! אם אני זוכרת הכנסתי אותו לתפריט לפני שהלכתי.
"במה אוכל לעזור לך?" הוא שאל
"אני רוצה לעבוד כאן."
"הו," הוא אמר. "לא תזיק לי קצת עזרה. תוכלי להאכיל את החיות יקירה?"
"אבל.." אמרתי. "זה אומר שקיבלת אותי לעבדה?"
"כן כן, זה לא ברור?" הוא שאל. "במה רצית לעבוד יקירה?"
"ללכוד חיות ולאלף אותן." אמרתי
"אבל את עדיין לא יכולה, נכון?" הוא שאל
"אהמם.. כן." אמרתי
"טוב, בינתיים את יכולה לשים את הדרקונית שלך עם השניים האחרים כדי שתשחק קצת." אמר וחזר לקרוא.
"איך אני אדע איזה אוכל לתת למי?" שאלתי
"הינשול." הוא אמר. ואז הבחנתי הינשול שהביט בי. הוא עף ונחת על הכתף שלי.
"טוב," הוא אמר בקול סמכותי. "קודם כל שמי את הדרקונית שלך עם סבסטיאן ולוקה." אמר הינשול. "כדי לעשות זאת עם קולר ורצועה."
"אין לי קולר ורצועה." אמרתי. הינשול עף והביא לי אותם. שמתי את הקולר על לו והובלתי אותה לכלוב.
"תורידי לה את הקולר והרצועה." הורה הינשול. עשיתי כדבריו. "עכשיו.." אמר והחל לתת לי הוראות מה לעשות ואיך לעשות. כבר היה צהריים אחרי שסיימתי.
"אבל.." אמרתי לו
"מה?" שאל. "את רוצה לדעת כמה כסף תקבלי? בינתיים את רק מתלמדת. אל דאגה, אני אשלם לך עבור עבודתך."
"בסדר.." מלמלתי וקראתי ללו. היא הביטה בי במבט של 'לא רוצה ללכת'.
"קדימה לו, הלכנו." אמרתי ופתחתי מעט את הדלת. היא הביטה בסבסטיאן ולוקה ועופפה לכיווני.
"יופי חמודה," אמרתי לה ויצאתי מהחנות וטיילתי קצת בקומה הראשונה.
נטוטו לפני 10 שנים ו-2 חודשים

אני רצה במורד המדרגות ונעמדת עם הגב לקיר, החרב בידי. אני מבחינה בפרצוף מוכר מהמסדרון שמולי, צמוד אל הקיר ומחזיק חרב בידו, ממש כמוני. אני מציצה מעבר לקיר אל המסדרון שמוביל ליציאה ומחזירה את מבטי אליו. עיניו שואלות אותי, ואני מהנהנת לאט. שתי המפלצות באמצע המסדרון מהלכות מקיר לקיר כמו קודם ומונעות משלושת הבנות לצאת מהחדר. בהמשך המסדרון, ממש קרוב למבואה, מפטרלות שתי מפלצות נוספות. גם הן מהלכות מקיר לקיר. ההבדל הוא שלהן יש חניתות עם להב ענקי בקצה, ושהן עיוורות. המפלצות שמפטרלות ליד הדלת נושאות חרבות, והן לא עיוורות בכלל.
אני מרחמת על האחות הבכורה מבין השלוש שנמצאות בחדר. היא כמעט בגילי, והיא צריכה לשמור על האחיות הקטנות שלה במקום המפחיד הזה. במילים אחרות, היא צריכה להגן על ילדה בת שבע שנים ותינוקת. הן נמצאות בחדר הזה כבר כמה ימים. בזמן שכולם נדדו בבית החולים, הן לא העזו לצאת ממנו. האחות הגדולה יודעת שהיא לא יכולה להגן עליהן בחוץ. היא אפילו לא יכולה להגן על עצמה.
אבל הן יצטרכו לצאת בקרוב. כמעט נגמר להן האוכל. כבר יומיים שהיא מנסה להאכיל את אחותה התינוקת בשקית מרשמלו אחת קטנה, כי זה הדבר הרך היחיד שהיא מצאה. אחותה השנייה הסתפקה בחטיף פסק זמן אחד, ואילו היא לא אכלה כלום. וזהו, ברגע שתיגמר שקית המרשמלו הזאת, לא יישאר לה כלום. בניסיון נואש לקבל עצה היא מסמסת לאמא שלה ושואלת אותה מה לעשות. אמה קצת חולה בנפשה, אבל אין לה אף אחד אחר כרגע. זה גלגל ההצלה האחרון.
האמא שלחה תשובה. הנערה קוראת אותה שוב ושוב, לא מאמינה למראה עיניה. היא שולחת לאמה הודעה נוספת, מוחה על גזר הדין, אבל האמא מתעקשת שזה הפתרון היחיד. לנערה אין כבר כוח למחות. ראשה מעורפל מרעב ומפחד. ההיגיון אומר שיש עוד דרך, אבל הייאוש עושה את עבודתו נאמנה. היא מנשקת את אחותה התינוקת במצח, לופתת את ידה של האחות השנייה ופותחת את הדלת בדממה. לא לגמרי, רק סדק קטן. רק כדי שתוכל לראות מה קורה בחוץ.
בדיוק אז אנחנו מסתערים. אנחנו מסיחים את דעתן של המפלצות כדי שהן יוכלו להימלט, אבל משהו לא כשורה. אני לא רואה את התינוקת. הנערה ואחותה הקטנה מגיעות לנקודה עם המפלצות העיוורות, ושם הן נעצרות. היא מביטה בי בתחינה אילמת שאבוא לעזור לה. אני מעיפה בו מבט מהיר כדי לוודא שהוא מסתדר, ואז אני רצה לתקוף את המפלצות העיוורות. הנערה ואחותה עוברות בשלום ומגיעות לאזור הבטוח, ואז אני שומעת את הצעקה. הוא כבר לא מסתדר. אני מנסה לרוץ לעברו, אבל המפלצות העיוורות ממשיכות לתקוף אותי, ואני לא יכולה לנטוש את הקרב. בכל הזדמנות שאני מקבלת אני מעיפה מבט לקרב בהמשך המסדרון. המפלצות לא הורגות אותו. הן פשוט לוקחות אותו איתן. הוא מעולף, והן מרימות אותו ונושאות אותו הלאה..
בכוחותיי האחרונים אני מפלסת את דרכי לאזור הבטוח, מעבר לדלפק. כולנו כבר יודעים מניסיון שהמפלצות לא באות לשם. אני רואה את דלת היציאה. כולנו רואים. זה ממש שם, במרחק של שלושה מטרים מאיתנו. אין אף מפלצת באזור. אנחנו יכולים פשוט לצאת מהמקום המפחיד הזה, אבל אנחנו לא עושים את זה. מאותה הסיבה שלא עשינו את זה בכל ההזדמנויות הקודמות שהיו לנו. לא אני, לא הנערה עם האחיות הקטנות, לא מעט האנשים האחרים שנמצאים כאן. אנחנו לא יוצאים.
למה אנחנו לא יוצאים?


התעוררתי בבהלה והתרוממתי לישיבה, מבועתת מהחלום שזה עתה חלמתי. ובכל זאת, לאחר כחצי שעה ירדתי למטה, לבושה ומאורגנת ליום חדש. מסתבר שישנתי עד מאוחר, כי כולם כבר היו למטה. מהמדרגות הצלחתי לראות מבעד לחומת האנושית שהשחקנים הציבו לי, והבחנתי בשני שחקנים חדשים. הם בדיוק הציגו את עצמם, ואמרו עוד משהו..
פילסתי את דרכי לקדימה ברטינה על המעבר הצר של הכניסה ושאלתי "מה זאת אומרת 'העבירו אתכם לבית המשימות שלנו'?"
POLLO לפני 10 שנים ו-2 חודשים
רובנו ישבנו סביב השולחן בחדר האוכל, ואכלנו עוגה שג'ון הביא.
התענגתי על העוגה והרגשתי איך הריקנות בבטן מתפוגגת.
האווירה הייתה די רגועה. אנשים דיברו בינם לבין עצמם והיה נראה שמתחילים לחזור לשגרה אחרי האירועים האחרונים.
פתאום נשמע קול מהכניסה. הגעתי לשם במהירות.
בכניסה עמדו בן ובת.
לבן שיער בהיר ועיניים בהירות, לבת שיער כהה ועיניים כהות. שניהם נראים בערך בגילי.
הבטתי בהם בסקרנות.
"אממ, שלום, אני קרטר." אמר הבן.
"אני לילי" אמרה במהירות הבת. "העבירו אותנו לבית המשימות שלכם."
ברגע שהיא אמרה את המשפט הזה כולם השתתקו לחלוטין ונעצו בהם מבט ממושך.
"מה זאת אומרת 'העבירו אתכם לבית המשימות שלנו'?" שאלה דומינו.
אנשים התחילו לשאול עשרות שאלות במהירות.
"רגע רגע, בואו לא נתקיף אותם ככה. היי קרטר ולילי, אני תום. בואו נדבר על זה בסלון" אמרתי להם וניסיתי לשדר רוגע. הם חייכו ועקבו אחרי.
כולם התיישבו בסלון ובחנו אותם בחוסר סבלנות. חלק עמדו עם נשקים, חלק הביטו בהם בהתרגשות ושמחה.
"אז.. מה הסיפור?".
Lich לפני 10 שנים ו-2 חודשים
מאדי - בית המשימות.
היו האנשים שתיישבו על הספה הגדולה במרכז הסלון והיו האלה שנעמדו בחוסר סבלנות, נענעו את רגליהם בעצבנות והשמיעו אנחות והתנשפויות בלתי פוסקות. עמדתי לצידו של דואורדון ושילבתי את ידי בהיסח דעת, עיני שוטטו על פני שני השחקנים החדשים שעמדו מולנו ונעו בחוסר נוחות לאור המצב שנקלעו אליו. לילי הייתה נערה בעלת שיער שחור ועיניים חומות, מראה סטנדרטי יחסית לשאר האנשים שהכרתי במשחק הזה. קרטר היה נער נמוך בעל שיער שטני בהיר ודק, עיניו ירוקות ופניו חיוורות עד מאוד.
"את מאמינה למה שהם אמרו?" דואורדון שאל בקול שקט.
"אני לא מאמינה לשום מילה שהם מוצאים מהפה שלהם," השבתי מבלי להביט בו. "הכול בולשיט אחד גדול."
עיניו של קרטר ננעלו על עיני כאילו הוא שמע את מה שאמרתי, אבל הוא רק שתק וקפץ שפתיים.
"טוב," תום הזדקף במקומו, "אז.. מה הסיפור?"
"לא ככה עושים את זה." אמרתי בגיחוך וריכזתי כדורי אש בידי. התקרבתי באיום לקרטר ולילי, "מי אתם?"
קרטר נרתע לנוכח כדורי האש, "א-אני קר-רטר... וזאת-"
"זה לא מה ששאלתי."
פניו של קרטר הזדעפו, "אז מה כן-"
"אנחנו הגענו מבית משימות אחר," התפרצה לילי בקול רועד, "רק לפני כמה ימים היינו אחד עשר שחקנים בבית המשימות ואז... כולם מתו. רק אנחנו נשארנו, לכן אנונימוס-"
"מה?" קטעתי את דבריה, "מזאת אומרת 'כולם מתו'?"
"כמו שזה נשמע לך," קרטר רטן, "כולם מתו, אין צורך להעמיק בנושא."
פניתי אליו ועיני רשפו כעס, "לא שאלתי אותך." סיננתי.
"איך כולם מתו?" דואורדון עמד לצידי, הוא שילב את ידיו ועיניו הצטמצמו בחשד.
לילי פתחה את פיה לדבר שוב אבל קרטר מיהר להקדים אותה. "בתחילת המשחק היינו אחד עשר שחקנים בבית המשימות. לאחר המשימה הראשונה מתו שני שחקנים, לכן נשארנו שבעה."
"בסיום הקומה השנייה מתו שלושה שחקנים," לילי השפילה מבט. "נותרנו ארבעה."
"השניים הנותרים מתו מהסרת המשקפיים," השלים קרטר את דבריה. "לכן רק אני ולילי נשארנו."
"והיום בבוקר קיבלנו את זה," לילי הושיטה לי דף מקופל.
פתחתי אותו ועיינתי בו למשך דקה, קוראת שוב מילה ומילה על מנת להיות בטוחה שמה שאני קוראת הוא נכון.
"מה כתוב בו?" שאלה סוויפט והתקרבה אלי.
נשמתי נשימה עמוקה, "קרטר ולילי, אתם השורדים היחידים בבית המשימות שלכם. מכיוון שאינכם יכולים להמשיך את המסע לבד, הנכם מצטרפים לבית משימות חדש. שם יחכו לכם 14 שחקנים חזקים שהצליחו לשרוד עד עכשיו את כל הקומות של המימד הראשון..." קולי דעך, בהצלחה רבה, אנונימוס."
מלמולים ודיבורים בלתי פוסקים נשמעו בחדר, אנשים פנו בשאלות לקרטר ולילי ואף גם התחילו להתווכח ביניהם.
ראשי הסתחרר. בתחילת המשחק היינו אחד עשר שחקנים בבית המשימות. לאחר המשימה הראשונה מתו שני שחקנים, לכן נשארנו שבעה.
בסיום הקומה השנייה מתו שלושה שחקנים, נותרנו ארבעה.
השניים הנותרים מתו מהסרת המשקפיים, לכן רק אני ולילי נשארנו.

"הי! מכונת הכתיבה מקלידה משהו!" טינקס צעקה.

(אחרי שמספיק אנשים יגיבו אנחנו נעלה את הקומה הרביעית. ו.. לא להתקדם יותר מזה. תודה ^-^)
נטוטו לפני 10 שנים ו-2 חודשים
מאדי רצה לראות מה המכונה מקלידה, וכולם יצאו אחריה. אני התעכבתי לרגע עם קרטר ולילי, שנראו לחוצים מאוד. טוב, בטח לא קל להם עכשיו. לאבד כל כך הרבה שחקנים תוך זמן כל כך קצר.. להיות השניים האחרונים ששרדו.. ועוד עכשיו, להצטרף לבית משימות חדש לגמרי וכבר על ההתחלה להיחקר עם ידי מאדי ודואורון.. זה לא קל בכלל. יכולתי להבין אותם.
חייכתי אליהם חיוך מעודד "אל תילחצו ממאדי ודואורון, הם רק רצו להיות בטוחים. אני דומינו, דרך אגב. ברוכים הבאים לבית המשימות שלנו." אמרתי להם ויצאתי מהסלון לכיוון מכונת הכתיבה.
מאדי החזיקה את הדף ונתנה לי לראות אותו בהבעה עצבנית "תגידי לי שזאת בדיחה"
"מה?" לקחתי את הדף מידיה והקראתי את הכתוב.
"שלום לדיירי TROOP12!
אתם מוזמנים למסיבת יום ההולדת של האחת והיחידה - אנג'ל!
המסיבה תתקיים מחר בשעה 12:00 ברחבה המרכזית, הקומה הרביעית של המימד הראשון.
כמו כן, עליכם להתייצב במקום בעוד כשעה לכל היותר, על מנת לעזור בהכנות.
בברכה, אנונימוס"

סיימתי להקריא את הכתוב בפליאה "אני לא חושבת שזו בדיחה מאדי... אני חושבת שהוא רציני" הרמתי את עיניי מהדף "כל כך מוזר.."
הורוס לפני 10 שנים ו-2 חודשים
אחרי שהחגיגה נגמרה הבנתי שעשיתי משהו לא בסדר. דואורדון מת ואני שמחתי.
לא נורא, הרי עדיף אחד חי על שניים מתים. בית המשימות נרגע, מה שאומר שעומד לקרות משהו.
הלכתי לחדר וקראתי את הספר שלי. אני ממש לא מרוכז. אני הולך לבחוץ כדי לרענן את הראש,
טיילתי איזה שעתים עד שחזרתי. הספקתי לראות את דואורדון נכנס לבית המשימות.
עצרתי במקומי הלום כרעם. הוא לא מת? שאלתי את עצמי. ראיתי את התמונה שלו באפור.
התגנבתי מאחוריו בשעה שהוא נכנס לבית המשימות. דריה ראתה אותו. היא צרחה וכולם הגיעו בבהלה לסלון. הצטרפתי אל הקהל. "אתה לא אמור..." נירה שאלה בתדהמה. דואורדון קטע אותה בהנפת יד. "אני חי" הוא אמר. "ז-זה.. לא ייתכן.." גמגמה מאדי, א-א-אני.. ראיתי".
"ג'ק הציל אותי אחרי ש.. החיילים הרגו אותי, ג'ק הציל אותי."
הסיפור התחיל להיות קצת מופרח בשבילי אז הפסקתי להקשיב. עליתי חזרה לחדר. סוף סוף הצלחתי לקרוא. לא יודע כמה זמן קראתי אבל אט אט נרדמתי.
*
התעוררתי לקול רעש בסלון. ירדתי למעלה וראיתי כמה שחקנים אוכלים עוגה. הצטרפתי אליהם.
אחרי שסיימתי חתיכה ובאתי לאכול עוד אחת נשמע קול רעש מכיוון הדלת. רצתי לדלת,
וראיתי שתי דמויות לא מוכרות עומדות לידה. "אממ, שלום, אני קרטר." אמר הבן.
"אני לילי" אמרה הבת אחריו. "העבירו אותנו לבית המשימות שלכם." אחרי שהיא אמרה את המשפט הזה כולם שתקו, ונתנו בהם מבט שואל. דומני דול שאלה "מה זאת אומרת 'העבירו אתכם לבית המשימות שלנו"?. "כן, מה זתו'מרת?" שאלתי. מטח שאלות נחת אליהם, ונראה שהם לא יודעים ממה להתחיל.
"רגע רגע, בואו לא נתקיף אותם ככה" רטן תום "היי קרטר ולילי, אני תום. בואו נדבר על זה בסלון".
הם חייכו והלכו אחריו, ששירה של שחקנים מלווה אותם. שהם התיישבו על הספה תום שאל.
"אז... מה הסיפור?". "נראה לך שהם דוברי אמת?" דריה שאלה אותי. "הסיפור שלהם מופרח אבל
יכול להיות שזה נכון". אמרתי. לפתע מאדי קמה ממקומה, הציתה בידה כדור אש ואמרה באיום
"מי אתם?". קרטר נרתע "א-אני קר-רטר... וזאת-"
"זה לא מה ששאלתי." אמרה מאדי והקריבה את כדור האש. "וואי היא ממש חוקרת מקצועית" אמרתי לדריה בלחש. קרטר לא הבין "אז מה כן".
"אנחנו הגענו מבית משימות אחר," התפרצה לילי ברעד , "רק לפני כמה ימים היינו אחד עשר שחקנים בבית המשימות ואז... כולם מתו. רק אנחנו נשארנו, לכן אנונימוס-" "מה?" מאדי קטעה אותה באמצע, "מזאת אומרת 'כולם מתו'?"
"כמו שזה נשמע לך," קרטר רטן "כולם מתו, אין צורך להעמיק בנושא."
מאדי הסתובבה אליו. "אוי לא הולך להיות כאן פיצוץ". אמרתי. "לא שאלתי אותך " מאדי אמרה בלחש מסוכן "איך כולם מתו?" דואורדון השתלב בשיחה, ולא ניסה להסתיר את חשדו.
לילי פתחה את פיה לדבר שוב, אבל קרטר מיהר להקדים אותה. "בתחילת המשחק היינו אחד עשר שחקנים בבית המשימות. לאחר המשימה הראשונה מתו שני שחקנים, לכן נשארנו שבעה."
"בסיום הקומה השנייה מתו שלושה שחקנים," אמרה לילי בקול רועד . "נותרנו ארבעה."
"השניים הנותרים מתו מהסרת המשקפיים," השלים קרטר את דבריה. "לכן רק אני ולילי נשארנו."
"והיום בבוקר קיבלנו את זה," לילי הושיטה למאדי דף מקופל. מאדי עינה בו ועינה הצטמצמו.
"מה כתוב בו?" שאלה סוויפט.
היא התחילה להקריא, "קרטר ולילי, אתם השורדים היחידים בבית המשימות שלכם. מכיוון שאינכם יכולים להמשיך את המסע לבד, הנכם מצטרפים לבית משימות חדש. שם יחכו לכם 14 שחקנים חזקים שהצליחו לשרוד עד עכשיו את כל הקומות של המימד הראשון... בהצלחה רבה, אנונימוס." "אז זה אמיתי אמרה לי
דריה. התקרבתי אליהם ולחשתי לקרטר "זה אמיתי?". הוא הביט בי ביאוש ואמר לי "כן".
"אוקי" עניתי לו "ברוך הבא לבית המשימות שלנו!". " אני רק מקווה שגם כאן אנחנו נצליח לשרוד". אמר קרטר בקדרות. "אתם תצליחו!" עודדתי אותו. חוץ מזה-"
הי! מכונת הכתיבה מקלידה משהו!" טינקס קטעה אותי. "נהדר עוד משימה" שמעתי את קרטר רוטן.
ומיד רצתי לסלון.
די אנג'לו לפני 10 שנים ו-2 חודשים
שטפתי פנים והסתרקתי,ואז, שמעתי צעקה. ואז עוד אחת. מיהרתי לרדת ולראות מה קרה, ובאמצע דרכי ראיתי את דואורדון, חולף על פניי והולך לחדרו.
שניהם חיים! חייכתי והמשכתי לרדת. לקחתי פרוסת עוגה, והתיישבתי על הספה. דלת בית המשימות נפתחה, ועמדו שם שני שחקנים - בן ובת, הם חייכו חיוך מאולץ. לאחר כמה שניות של דממה הבן דיבר - "אממ, שלום, אני קרטר."
"אני לילי..", הבת הוסיפה אחריו.
"העבירו אותנו לבית המשימות שלכם."
דומינו דול הלכה אל עבר הדלת, ואמרה, בכעס, "מה זאת אומרת 'העבירו אתכם לבית המשימות שלנו'?"
הייתה דממה לרגע. נראה שאת זה כולם רצו לדעת.
אבל לאחר רגע השקט, הופנו אליהם שאלות רבות, וקרטר ולילי המסכנים נראו מבוהלים. אני רק שתקתי.
"רגע רגע, בואו לא נתקיף אותם ככה. היי קרטר ולילי, אני תום. בואו נדבר על זה בסלון" תום אמר בקול רם, שנשמע מבעד לכל השאלות.
קרטר ולילי נכנסו פנימה, ושחקנים מלמלו מילים לא ברורות מכל עבר.
"טוב, אז.. מה הסיפור?" תום אמר.
"לא ככה עושים את זה" הצהירה מאדי, כדורי אש בוערים מידיה ומאיימים על קרטר ולילי - "מי אתם?"
קרטר ולילי המסכנים נבהלו ונרתעו. קרטר התחיל לומר את שמו, מגמגם מפחד.
"זה לא מה ששאלתי" - הצהירה מאדי.
"אז מה כן-" קרטר אמר בשילוב של פחד וחוסר סבלנות.
אנחנו הגענו מבית משימות אחר; רק לפני כמה ימים היינו אחד עשר שחקנים בבית המשימות ואז... כולם מתו. רק אנחנו נשארנו, לכן אנונימוס.." לילי אמרה, רועדת.
"מה?, מה זאת אומרת 'כולם מתו'?" - מאדי שאלה אותם וצער ובהלה התפשטו בעיניהם.
"כמו שזה נשמע לך, כולם מתו, אין צורך להעמיק בנושא." קרטר אמר, מנסה להתחמק, אך מאדי לא ויתרה -
"לא שאלתי אותך." היא אמרה נחרצות, מבהירה ללילי שהיא צריכה לדבר.
"איך כולם מתו?" לילי עמדה לענות אבל קרטר ענה במקומה - "בתחילת המשחק היינו אחד עשר שחקנים בבית המשימות. לאחר המשימה הראשונה מתו שני שחקנים, לכן נשארנו שבעה."הוא אמר בעצב.
"בסיום הקומה השנייה מתו שלושה שחקנים, נותרנו ארבעה." לילי המשיכה, בצער גם היא.
"השניים הנותרים מתו מהסרת המשקפיים, לכן רק אני ולילי נשארנו."
"והיום בבוקר קיבלנו את זה"
היא הביאה למאדי חתיכת דף. ריחמתי על לילי וקרטר, בטח ממש קשה להם..
"מה כתוב בו?" סוויפט שאלה.
"קרטר ולילי, אתם השורדים היחידים בבית המשימות שלכם. מכיוון שאינכם יכולים להמשיך את המסע לבד, הנכם מצטרפים לבית משימות חדש. שם יחכו לכם 14 שחקנים חזקים שהצליחו לשרוד עד עכשיו את כל הקומות של המימד הראשון. בהצלחה רבה, אנונימוס."
המולה התרחשה בחדר. אני עדיין שתקתי.
"היי! מכונת הכתבה מקלידה משהו!" סוויפט צעקה
הלכתי אחריהם.
"תגידי לי שזאת בדיחה" מאדי אמרה לדומינו דול, מראה לה את הדף.
"מה?"
"שלום לדיירי TROOP12!
אתם מוזמנים למסיבת יום ההולדת של האחת והיחידה - אנג'ל!
המסיבה תתקיים מחר בשעה 12:00 ברחבה המרכזית, הקומה הרביעית של המימד הראשון.
כמו כן, עליכם להתייצב במקום בעוד כשעה לכל היותר, על מנת לעזור בהכנות.
בברכה, אנונימוס"
מה?! חשבתי בתמיהה, מנסה להבין מה פשר ההודעה.
"אני לא חושבת שזו בדיחה מאדי... אני חושבת שהוא רציני", דומינו דול השיבה בתגובה.
תַאלְיה~~ לפני 10 שנים ו-2 חודשים
לאאאאאאא נמחקה לי התגובהה :(
תַאלְיה~~ לפני 10 שנים ו-2 חודשים
לילי~
ברגע שסיימתי את המשפט, כולם השתתקו. השתיקה הופרה כשנערה בשחור, שנראית בערך בגילי אמרה-"מה זאת אומרת 'העבירו אתכם לבית המשימות שלנו'?" ברגע שהיא סיימה את המשפט, שאר האנשים פצחו במילמולים ושאלות. המוון שאלות. פתאום נער אחד התחיל לדבר- "רגע רגע, בואו לא נתקיף אותם ככה. היי קרטר ולילי, אני תום. בואו נדבר על זה בסלון" הוא אמר ברוגע, הבטתי בו בחיוך, אסירת תודה, ועקבתי אחריו לסלון.התיישבנו על הספה. "אז.. מה הסיפור..?" הסתכלתי על הקהל הרב. ברור שהם לא מאמינים לנו. ניסיתי להיזהר לא להסתכל על הנערה בשחור, שניכר בה שלא האמינה לנו. "לא ככה עושים את זה." הנערה בשחור אמרה, תוך שהיא יוצרת כדורי אש בידיה. היא התקרבה אלינו בצורה מפחידה, "מי אתם?"
קרטר נבהל ומיהר לענות, מגמגם, "א-אני קר-רטר... וזאת-"
"זה לא מה ששאלתי."
קרטר התחיל לענות. אני חייבת לעזור לו, "אז מה כן-"
"אנחנו הגענו מבית משימות אחר," ניסיתי להגיד ברוגע, אבל יצא לי קול רועד, "רק לפני כמה ימים היינו אחד עשר שחקנים בבית המשימות ואז... כולם מתו. רק אנחנו נשארנו, לכן אנונימוס-"
"מה?" היא עצרה אותי, "מזאת אומרת 'כולם מתו'?"
"כמו שזה נשמע לך," קרטר רטן, "כולם מתו, אין צורך להעמיק בנושא." ניסיתי לסמן לקרטר שייזהר לא לעצבן אותה. שלא ימצא את עצמו במצב לא נעים..
"לא שאלתי אותך."
"איך כולם מתו?" עמד לידה נער אחר, שניכר כי עבר הרבה.. באתי להסביר אבל קרטר שוב התפרץ. "בתחילת המשחק היינו אחד עשר שחקנים בבית המשימות. לאחר המשימה הראשונה מתו שני שחקנים, לכן נשארנו שבעה."
"בסיום הקומה השנייה מתו שלושה שחקנים," הוספתי בעצב. "נותרנו ארבעה."
"השניים הנותרים מתו מהסרת המשקפיים," המשיך. "לכן רק אני ולילי נשארנו."
רציתי שהיא תאמין לי. הושטתי לה את הפתק מאנונימוס "והיום בבוקר קיבלנו את זה,"
היא פתחה אותו וקראה את הפתק.
"מה כתוב בו?" שאלה נערה נוספת.
הנערה בשחור התחילה לקרוא. ואני בינתיים חשבתי על כל מי שהיה איתנו בבית המשימות...
"הי! מכונת הכתיבה מקלידה משהו!" נערה צעקה.
כולם רצו אל המכונה, כדי לראות מה כתוב. נשארנו בסלון. הסתכלתי על הקהל שעמד שם.
"אל תילחצו ממאדי ודואורון, הם רק רצו להיות בטוחים. אני דומינו, דרך אגב. ברוכים הבאים לבית המשימות שלנו." נערה אמרה מאחורי גבי. הסתכלתי עליה והיא כבר רצה לראות מה כתבו במכונה. קיוויתי שזה לא משהו רציני והלכתי לקרוא את הפתק.
"שלום לדיירי TROOP12!
אתם מוזמנים למסיבת יום ההולדת של האחת והיחידה - אנג'ל!
המסיבה תתקיים מחר בשעה 12:00 ברחבה המרכזית, הקומה הרביעית של המימד הראשון.
כמו כן, עליכם להתייצב במקום בעוד כשעה לכל היותר, על מנת לעזור בהכנות.
בברכה, אנונימוס"
הו, לא חשבתי שיצור כמו אנונימוס יתנדב לארגן משיבת יום הולדת. תהיתי לעצמי מי זאת אנג'ל והתיישבתי על כיסא במטבח.
קרטר לפני 10 שנים ו-2 חודשים
מטח שאלות נורה לעברנו. ניסית לענות אבל שראיתי שאני לא מצליח להשחיל מילה נשברתי.
"רגע רגע" שחקן בשם תום עצר את ההתלהבות "בואו לא נתקיף אותם ככה. היי קרטר ולילי, אני תום. בואו נדבר על זה בסלון." חייכתי אליו בהכרת תודה. הובלנו במשמר כבוד לסלון שם כול השחקנים
ישבו. הצלחתי לזהות שמות כמו מאדי, דומני דול, קרייטוס, דואורדון,תום, הורוס, דריה, וכו'. שמעתי לחישה מכיוון שחקנית בשם מאדי. "אני לא מאמינה לשום מילה שהם מוצאים מהפה שלהם" היא אמרה.
מבטי ננעל עליה בכעס, לא נראה שזה מפריעה לה. "טוב," תום אמר "אז.. מה הסיפור?"
"לא ככה עושים את זה." מאדי אמרה בגיחוך והדליקה כדור אש.היא התקרבה אלי עם הכדור,
"מי אתם ?"שאלה ברוגז. "א-אני קר-רטר... וזאת-" עניתי בגמגום. "זה לא מה ששאלתי"
המשיכה בכעס. "אז מה כן?" עניתי. "אנחנו הגענו מבית משימות אחר,"התפרצה לילי, "רק לפני כמה ימים היינו אחד עשר שחקנים בבית המשימות ואז... כולם מתו. רק אנחנו נשארנו, לכן אנונימוס-".
מאדי קטעה אותה "מה? מזאת אומרת 'כולם מתו?". זה כבר נמאס! למה כולם חייבים לחקור
אותנו בנושא הזה. "כמו שזה נשמע לך כולם מתו, אין צורך להעמיק בנושא ."אמרתי בעוז.
היא הסתובבה אלי בכעס ברור. "לא שאלתי אותך" אמרה בלחש מסוכן. נער אחר
בשם דואורדון התערב. "איך כולם מתו?" הוא שאל בחשד. לילי באה לענות אבל עניתי מהר במקומה.. "בתחילת המשחק היינו אחד עשר שחקנים בבית המשימות. לאחר המשימה הראשונה מתו שני שחקנים, לכן נשארנו שבעה." "בסיום הקומה השנייה מתו שלושה שחקנים," לילי המשיכה "נותרנו ארבעה."
"השניים הנותרים מתו מהסרת המשקפיים," המשכתי את דבריה. "לכן רק אני ולילי נשארנו."
"והיום בבוקר קיבלנו את זה," לילי הושיטה את הדף שיצא מהמקלדת למאדי. מאדי עינה בדף
ומבט אי האמון התפוגג מפניה. שחקנית בשם סוויפט נדחפה אליה. "מה כתוב בו?" שאלה.
מאדי לקחה נשימה עמוקה והתחילה להקריא. ""קרטר ולילי, אתם השורדים היחידים בבית המשימות שלכם. מכיוון שאינכם יכולים להמשיך את המסע לבד, הנכם מצטרפים לבית משימות חדש. שם יחכו לכם 14 שחקנים חזקים שהצליחו לשרוד עד עכשיו את כל הקומות של המימד הראשון...בהצלחה רבה, אנונימוס." המלמולים התחזקו. כמה שחקנים התווכחו ביניהם אם זה אמיתי. שחקן בשם הורוס
ניגש אלי ולחש לי "זה אמיתי?".הבטתי עליו ביאוש גובר וגובר. "כן" לחשתי לו.
"אוקי" הוא אמר לי "ברוך הבא לבית המשימות שלנו!". " אני רק מקווה שגם כאן אנחנו נצליח לשרוד".אמרתי. "אתם תצליחו!" הורוס אמר "וחוץ מזה-". הוא לא הצליח לסיים את המשפט
כי ילדה אחת קטעה אותו." הי! מכונת הכתיבה מקלידה משהו!" היא צעקה לחלל הסלון.
כולם רצו לשם. "נהדר עוד משימה" רטנתי בקדרות. שלחתי מבט מעודד ללילי ורצתי אחרי כולם.
"שלום לדיירי TROOP12! אתם מוזמנים למסיבת יום ההולדת של האחת והיחידה - אנג'ל!
המסיבה תתקיים מחר בשעה 12:00 ברחבה המרכזית, הקומה הרביעית של המימד הראשון.
כמו כן, עליכם להתייצב במקום בעוד כשעה לכל היותר, על מנת לעזור בהכנות.
בברכה, אנונימוס". "זו בדיחה, נכון?" שאלתי את הורוס. "אמממ...." הוא גרד בסנטרו
"אני לא יודע. נצטרך לחכות ולגלות".
matrix לפני 10 שנים ו-2 חודשים
אני לא מאמין! הצלחתי להיכנס! לחצתי על הקבוצה רק כי אני כבר רגיל...
יאיר לפני 10 שנים ו-2 חודשים
תגובת סיום: על ראש התועלת בוער הכובע.

אתם מכירים את התחושה ההיא, כשאתם נמצאים בתוך מקום, ולעולם לא יוצאים ממנו? שאתם תקועים בתוך מקום, עפים באוויר בלי תחושה? אני לא. המחוג היה שעה אחרי, רעשים נשמעו, אנשים מדברים. אני שוכב במיטה. לא מודע למה שקורה סביבי. אני מסתכל ימינה ושמאלה ונותן פיהוק גדול. מאדי לא כאן, כנראה היא הלכה. ואני? נשארתי לבד. אני מתהלך באיטיות אל עבר הדלת וציץ הצידה. אף אחד לא שם. מוזר. ניחא, אני יורד למטה במדרגות, והנה ההמולה. אוכלים עוגה, אלא מה? תמיד הם טוחנים משהו. בין אם עוגה, ובין אם בישול נוראי מצד פאן ומצד דולי. אני מתנגד לחתיכת עוגה שהוצעה עבורי מהשחקן המעופף ההוא. אני מסתכל ימינה ושמאלה, מחפש את מאדי. והנה היא, מלכת הנפש. "נו, אז קיבלת קצת שינה? זה היה יום ארוך. אץ יודעת, כלאו אותך בצינוק וכמעט מתת בהוצאה להורג, יום רגיל למאדי."
היא צחקה קצת."תאמין לי שלא קיבלתי שום דבר, התעוררתי אחרי 5 דקות. אתה מבין? יש שוקולד!"
הסתכלתי עליה במבט מוזר.
"אכן שוקולד, רואים...כדאי שתנקי אותו מפנים שלך" צחקתי. היא רצה והסתכלה במראה במטבח ורצה לשירותים. לנקות את השוקולד מהפנים.
ואז, זה קרה. הדת נפתחה בחוזקה, וממנה יצאו שני שחקנים, בן ובת. כולם הפסיקו לשוחח ולאכול עוגה פתאום, פניהם של הסובבים אותי הסתכלו בתהייה על הזוג העומד בפתח הדלת.

הסתכלתי עליהם במבט מוזר. מה פתאום, לא ייתכן. עוד שחקנים חדשים? לא ייתכן.
כולם התחילו להעלות ספקות, חיוכים התעקמו וגבות הורמו. נאמר לנו שהם היו מבית שחקנים אחר, שמת כולו מסיבה שלא מעניינת אותי בכלל.
הלכתי למטבח להביא חטיף, הצפייה תהיה מהנה. ריבים, התחילו.
matrix לפני 10 שנים ו-2 חודשים
---בוקר---
בדיוק כמו כל יום מהימים האחרונים, קמתי שנייה אחרי שהשעון התחיל לצפצף את הצפצוף הבלתי נסבל שלו. התארגנתי בזריזות,וירדתי למטה. הבוקר התנהל במה שנראה שמתחיל להפוך לשגרה: מין חיים "רגילים" (בארמון), לצד אימונים בסקילים השונים. אז אכלנו ארוחת בוקר, ודיברנו, וקראתי שעה בספר של בני הלוויה, והתאמנתי עוד שעה על לחימה נגד ג'ון, ואכלנו עוגה, שזה, דרך אגב, דבר מאוד מוזר לעשות בשעה כזאת, אבל אם כבר יש עוגה אז אוכלים, ואז שמענו דפיקות על הדלת, וההמשך ידוע
דרקמנדור לפני 10 שנים ו-2 חודשים
אחרי שמאדי נכנסה,דארקר שאל אותי האם אני עומד לומר לה שהיא מעצבנת והכל ועכשיו אני חושב על התשובה.
"המממ אולי..נראה" עניתי לו והמשכתי לקרוא בספר. אחרי דקה צץ לי רעיון-"דארקר בתור ינשול שאמור לדעת דברים וחוליי מה יקרה אם אני אומר למאדי את זה?" "אני אשאיר את זה כהפתעה,שתגלה בעצמך!"הוא ענה בעייפות.קמתי מהשיחים והשתגרתי לקומה 1.
שם נתנתי לסוחר את כל הדברים שהשגתי מצייד או הרג(בסביבות 4 חזירים)ולקחתי את הכסף.
אחרי זה טיילתי באחו. "האוויר כל כך נעים,ויש גם רוח קלילה ממש מושלם!"
אחרי כזמן מה של הליכה חזרתי לבית המשימות.
פתחתי את דלת העץ וזה הפעם הראשונה שאני נכנס לבית המשימות פה.
אין הרבה הבדל בינו לבין האחר נראה לי,טוב אגש לקרוא קצת מספר בני הלוויה~אני קורא לאט~.
עליתי להתקלח,שמתי את המים שיהיו קרים. אחרי כמקלחת מהירה נכנסתי לישון.
--------
בוקר,שמתי את חולצתי וירדתי למטבח,שם הכנתי לי תה הוא היה טעים!אבל שתיתי אותו מהר מידיי והיה לי ממש חם בפה!לפתע מישהו נכנס לבית המשימות היה הרבה צרחות אז באתי לבדוק מי זה.לא האמנתי למראה עניי,שפשפתי אותן בדביל לבדוק שאני לא הוזה.
"דואורדון..?"שאלתי אותו עם הצלחה לא לגמגם.
"איך אתה לא..." נירה החלה לשאול אבל
"אני חי," הוא קטע אותה. "ז-זה.. לא ייתכן...א-א-אני.. ראיתי-"מאדי גמגמה
"ג'ק הציל אותי."הוא הסביר
"אחרי ש.. החיילים הרגו אותי, ג'ק הציל אותי." הוא המשיך...
"הרגו אותך?" שאלה נירה,"איך אתה חי אם-"
"רמה 52 בקסם, נכון?"הסבירה דומינו דול שהצטרפה לשיחה.
את המשך השיחה הקשבתי מהסלון."וואו מזל!אני שמח שהוא חיי!"אמרתי לדארקר
"כן מזל.."הוא סוג של ענה.
המשכתי לקרוא אחרי כמה דקות לפתע שני שחקנים נכנסו מדברר שהם הוצבו בגילדה ויש להם סיפור עצוב דווקא..המשכתי לקרוא עד שטינקס צעקה-"הי! מכונת הכתיבה מקלידה משהו!" ואז כולם או לפחות אני חושב רצו למכונת הכתיבה וגם אני.
"שלום לדיירי TROOP12!
אתם מוזמנים למסיבת יום ההולדת של האחת והיחידה - אנג'ל!
המסיבה תתקיים מחר בשעה 12:00 ברחבה המרכזית, הקומה הרביעית של המימד הראשון.
כמו כן, עליכם להתייצב במקום בעוד כשעה לכל היותר, על מנת לעזור בהכנות.
בברכה, אנונימוס" דומינו דול הקריאה.
אוקיי..זה הזמן!-חשבתי לעצמי,לקחתי את מאדי לצד יותר נכון לסלון הריק.
"מה?"היא שאלה בקטנוניות.
"טוב יש לי משהו לומר לך,קצת בדיליי אבל לא נורא".
"נו?על מה רצית?" היא שאלה עם עניים "סורקות".
"אז כך,זוכרת שאמרת לדואורדון-"אפילו קרייטוס בקושי העז להשיב מלחמה אחרי שתקפתי אותו.. אנשים בקושי מעזים להתווכח איתי, או בכלל להתקרב אלי" ".
"אממ-"היא התחילה לומר משהו אבל קטעתי אותה-"נו באמת?! חשבתי שזה מאחורינו! אחר כך התנצלתי וגם את אם אני לא טועה ועכשיו,את מנסה להשוויץ מזה!את יכולה לעלות כל כך על העצבים! עכשיו אני חוזר במילותיי,ונמעס לי מימך." בזמן שדיברתי הזזתי הרבה את ידיי וזה בו נראה איך היא תגיב...
(כן אני מצטער אם התגובה היית משעממת*~*)
זאבה~ לפני 10 שנים ו-2 חודשים
נירה-

כשחזרתי ראיתי שהייתה.. המולה. אין שום דרך אחרת לתאר את זה. כולם התרוצצו וניסו להחליט מה לעשות. ה, לא הבחינו שלא הייתי נוכחת. כמה נחמד מצידם.
הלכתי אל המטבח וראיתי שני שחקנים חדשים. בן ובת. לילי וקרטר.
"הו, מאיפה צצתם?" שאלתי אותם, הם הביטו בי ולבסוף הבת אמרה
"הועברנו מבית המשימות הישן שלנו.. כולם מתו שם.."
"הו, חבל." אמרתי. " גם כאן מתו לנו כמה אבל בגלל הכמות אנחנו חיים. וגם בגלל שאנחנו כבר לא משועממים."
"מה זאת אומרת?" שאל קרטר
"תחשוב על זה, החיים הרגילים כל כך משעממים." אמרתי. "כאן אני יכולה לשלוט בקסם, לאלף דרקונים, להילחם בחרבות בלי שזה ייראה מוגזם. זה כמו עוד עולם, כמו עולם בשבילי."
"את מטורפת!" התפרצה לילי. "אנשים מתו כאן!"
"נכון," השבתי. "בדיוק כמו העולם האמיתי."
"אבל.. הם לא אמורים למות.. הם לא ידעו שהם ימותו.."
"סביר להניח, אבל כולנו נמות מתי שהוא." אמרתי. "גם אני ימות מתי שהוא כמוך וכמו קרטר. כולם ימותו פה מתי שהוא, אבל אנחנו מפחדים מהמוות ולכן אנחנו מנסים להתחזק כמה שאפשר על מנת לשרוד עוד יום אחד." היא נעצה בי מבט. "בכל מקרה, אני לא מתכוונת למות היום ואין לי מספיק כוח כדי לתת למישהו אחר למות אז אם זה תלוי בי, אתם לא תמותו כל כך מהר. דרך אגב, על מה המהומה?" שאלתי
"אנחנו מוזמנים להכנות של המסיבה של אנג'ל.." אמרה לילי
"הו, מעניין. האם הולכים להרוג את כולנו או שזו אפשרות?"
"מה זאת אומרת?" שאל קרטר
"תחשבו על זה, אם כולנו נלך לנשף וכל זה, אנחנו נהייה כולנו במקום צפוף. זו הזדמנות נהדרת לפגוש עוד בני אנוש! אנחנו צריכים.. צריכות לנצל את האירוע הזה כדי ליצור קשרים חברתיים וכל זה. אבל נראה שבית המשימות שלנו לא ממש מעונין בזה." חייכתי. "אה, זה כתוב במכונה?"
"אה.. כן." אמרה לילי
"טוב, הלכתי לקרוא." אמרתי והלכתי למכונה(באמת שאין לי מושג איפה היא.)
"שלום לדיירי TROOP12!
אתם מוזמנים למסיבת יום ההולדת של האחת והיחידה - אנג'ל!
המסיבה תתקיים מחר בשעה 12:00 ברחבה המרכזית, הקומה הרביעית של המימד הראשון.
כמו כן, עליכם להתייצב במקום בעוד כשעה לכל היותר, על מנת לעזור בהכנות.
בברכה, אנונימוס"
חיחי, אנונימוס הזה נשמע מתלהב! מעניין אותי מה הולך לקרות. הו, אם הוא מברך אותנו יכול להיות שזו לא התנקשות או שזה סתם נימוס. בכל מקרה, אני רוצה ללכת.
"רגע, זה אומר שהקומה הרביעית פתוחה לפנינו?" שאלתי. חיפשתי את דומינו דול ולקחתי את הדף איתי.
"דומינו, דומינו." אמרתי.
"מה?" היא שאלה.
"אם אנונימוס מזמין אותנו לקומה הרביעית זה אומר שהיא פתוחה לפנינו?" שאלתי והבטתי בה.
תַאלְיה~~ לפני 10 שנים ו-2 חודשים
לילי~
אחרי שקראתי את הפתק הלכתי ועמדתי ליד קרטר, לא רציתי להיפרד ממנו, כשאני מכירה פה רק אותו..
פתאום באה אלינו נערה אחרת, הבנתי שקוראים לה נירה.
"הו, מאיפה צצתם?" היא שאלה. הבטתי בה, לא הבנתי- היא לא היתה פה?! חשבתי שכולם היו פה כשדיברנו... כשראיתי שקרטר גם לא עונה אמרתי לה- די בקיצור.. "הועברנו מבית המשימות הישן שלנו, כולם מתו שם..."
"חבל, גם כאן מתו לנו כמה אבל בגלל הכמות אנחנו חיים. וגם בגלל שאנחנו כבר לא משועממים." היא אמרה, הופתעתי מהאדישות שלה לגבי חבריה..
פתאום קרטר הצטרף לשיחה. "מה זאת אומרת?"
"תחשוב על זה, החיים הרגילים כל כך משעממים." הופתעתי שוב ובהיתי בה. "כאן אני יכולה לשלוט בקסם, לאלף דרקונים, להילחם בחרבות בלי שזה ייראה מוגזם. זה כמו עוד עולם. כמו עולם בשבילי-"
"את מטורפת!" התפרצתי לדבריה, לא רציתי לכעוס על אנשים כבר ביום הראשון אבל פשוט לא עמדתי בזה "אנשים מתו כאן!"
"נכון, בדיוק כמו בעולם האמיתי."
אבל... הם לא היו אמורים למות... הם לא ידעו שהם ימותו..."
"סביר להניח, אבל כולנו נמות מתישהו. גם אני אמות מתישהו כמוך וכמו קרטר. כולם ימותו פה מתישהו, אבל אנחנו מפחדים מהמוות ולכן אנחנו מנסים להתחזק כמה שאפשר כדי שנוכל לשרוד עוד יום אחד." נעצתי בה מבט. מזועזעת מהדרך שבה היא חושבת. "בכל מקרה, אני לא מתכוונת למות היום ואין לי מספיק כח כדי לתת למישהו אחר למות אז אם זה תלוי בי, אתם לא תמותו כל כל מהר." וכאילו כדי להעביר נושא היא אמרה "דרך אגב, על מה כל המהומה?"
"אנחנו מוזמנים להכנות למסיבה של אנג'ל..."
"הו, מעניין. האם הולכים להרוג את כולנו או שזו אפשרות?"
"מה זאת אומרת?" קרטר שוב אמר. די מוזר שהוא דיבר בכל הדיון הזה רק פעמיים, ובשתיהן אמר אותו דבר..
"תחשבו על זה, אם כולנו נלך לנשף וכל זה, אנחנו נהיה כולנו במקום צפוף, זו הזדמנות נהדרת לפגוש עוד בני אנוש! אנחנו צריכים.. צריכות לנצל את האירוע הזה כדי ליצור קשרים חברתיים וכל זה. אבל נראה שבית המשימות שלנו לא ממש מעונין בזה." והיא הוסיפה- "אה, זה כתוב במכונה?"
"אה.. כן."
"טוב, הלכתי לקרוא."
רציתי לשאול אותה מי זאת אנג'ל אבל היא הלכה לפני שהספקתי לשאול. פניתי אל שחקנית שהיתה מאחוריי, ופתאום קלטתי שזאת הנערה שאמרה על המכונה, טינקס.
שאלתי אותה: "אממ.. היי.. קוראים לך טינקס, נכון? יש לי שאלה אלייך.. אז מי זאת אנג'ל בכלל?!"
"הי.. לילי, נכון?" היא נראתה מהוססת
"כן.."
"האמת שאין לי מושג מי זאת אנג'ל.. תוכלי לשאול את הוותיקים יותר... אבל אני לא חושבת שהם יודעים.."
"תודה! טווב אז אני הולכת למצוא חדר.."
הלכתי בין החדרים וראיתי שכולם תפוסים, חוץ מאחד. החלטתי שזה יהיה של קרטר, וירדתי למטה. "אממ.. נשאר רק חדר אחד פנוי, ואנחנו שניים.. אולי מישהו יוכל בינתיים לארח אותי בחדר שלו?" שאלתי בזהירות..

(מתנדבים, מישו?)
matrix לפני 10 שנים ו-2 חודשים
נראה לי שאמורים להתווסף חדרים כשמגיעים שחקנים חדשים, כמו עם הכיסאות והתמונות... לא?
matrix לפני 10 שנים ו-2 חודשים
ומתי יעלה כבר הפרק הבא?!
תַאלְיה~~ לפני 10 שנים ו-2 חודשים
חחח ריעננתי בדיוק כששלחת XD
ולא יודעת.. אבל זה נראה לי מגניב ככה :P
זאבה~ לפני 10 שנים ו-2 חודשים
והו! טש בני אנוש! הצלחתי להגיע בדיוק לתחתית הדיון! אני פשוט בת אדם אדירה~
<FONT COLOR= RED>Killer לפני 10 שנים ו-2 חודשים
וואו איזה שבוע היה לנו, שבוע לא קל בכלל. באמצע שכולם שאלו את שני השחקנים החדשים שאלות הלכתי לחפש את מאדי, לקח לי זמן מה עד שמצאתי אותה בין כל האנשים האלו. כשהתקרבתי אליה, ראיתי שהיא מסוחררת והתחלתי ללכת יותר מהר לכיוון שלה, כשהגעתי אליה שאלתי אותה:
"את בסדר? את לא נראת טוב,"
מאדי באה לענות לי אבל אז טינקס צעקה שהמכונת כתיבה מקלידה משהו. מה כבר המכונה יכולה להקליד עכשיו? אני חושב לעצמי. כולם היו בשקט מוחלט והסתכלו על המכונה. ראיתי שהמכונה סיימה להקליד את המכתב והתחלתי ללכת לכיוון שלה כדי לקחת את המכתב, אבל ראיתי שמאדי כבר שלפה את או ממכונת הכתיבה.
"נו מה כתוב בו, מאדי?" שאלתי אותה. ככל הנראה אני היחיד שהוציא קול כי היה כל כך שקט שמתי לב, שמאדי מהססת לקרוא את המכתב. פתאום הרגשתי כמו עיקצוץ בעורף שלי הבנתי שמישהו מסתכל עלי. סובבתי את ראשי אחורנית וראיתי שהבחור החדש הזה מסתכל עלי.
הממממ.. מעניין אם הוא חזק. תזכורת לעצמי שעלי לנסות להילחם בו. כיווצתי את עיני והסתכלתי עליו הבחור שם לב לזה וסובב את ראש במהירות בחזרה לכיוון של מאדי.
"הבחור הזה לא הכי מוצא חן בעיני" אמרתי למאדי.
"איזה בחור?" היא שאלה.
"החדש,"
"השם שלו זה קרטר, דואורדון" היא השיבה בגלגול עיניים.
"השם שלו לא הכי אכפת לי ממנו."
"אוי נו, אל תשפוט אותו לפני שבכלל לא הכרת אותו."
"טוב טוב מה שתגידי." ובנימה זו שתקתי.
לאחר כמה זמן מאדי נעלמה מטווח הראייה שלי. העלייה עמדה להתחיל והיא לא הייתה פה. לא היא ולא.. קרייטוס. לבסוף מצאתי אותה ואת קרייטוס מדברים ביניהם בפינת הסלון, בהתחלה הכול היה רגוע עד שהוא צעק עליה. שמעתי שהוא אמר את שמי ומיד נזכרתי בפעם ההיא שסיפרתי לו על מה שמאדי אמרה עליו. לא הספקתי לקוות שמאדי לא תתפרץ עליו, מיד לאחר מכן היא תפסה בחולצתו והדביקה אותו לקיר.
"אם עוד פעם אחת-" היא החלה לומר.
"מאדי!" צעקו כולם ואני ביניהם. "אנחנו מתחילים עם העלייה." אמרתי לה ונעצתי בה מבט ממושך.
לבסוף היא עזבה אותו והוא נפל על ברכיו. כולם אחזו ידיים וכך גם מאד ואני.
העלייה החלה.
זאבה~ לפני 10 שנים ו-3 חודשים
תקשיבו, אתן צריכות לפתוח דיון חדש כי כבר אי אפשר לרדת כל כך הרבה.
נטוטו לפני 10 שנים ו-3 חודשים
נפתח את הדיון החדש ביחד עם הפרק הבא, שאמור לצאת היום (אהמאהמליץ'אהמאהמ!). אם יש מישהו שעדיין לא כתב את הסיפור שלו אתם יכולים עדיין לכתוב, עד שהפרק הבא יצא.
זאבה~ לפני 10 שנים ו-2 חודשים
Slim Shady לפני 10 שנים ו-3 חודשים
אפשר להצטרף?
מנהלות מימד 72 לפני 10 שנים ו-3 חודשים
כן, אפשר להצטרף בכל שלב של המשחק. תמלא דף דמות ותשלח לנו בפרטי :)
נטוטו לפני 10 שנים ו-3 חודשים
התחרויות‏
המתחרים: מאדי, איקן ונירה.
שימו לב, ניתן לקרוא את ההסבר על התחרויות גם באתר של המשחק (לדעתי הרבה יותר מגניב לקרוא את זה שם, כי יש גם תמונות). הקישור לדף של התחרות:
http://demention72.wix.com/demention72#!blank/c132t
מרגע שקפצתם לתוך מלתעותיו של הדג הופעתם באמצע יער, באגם שמימיו מגיעים עד לקרסולי ‏רגליכם. מולכם יש שלושה פתחים לבנים, דלתות. מעל הדלת הימנית מרחפת תמונה של כובע ‏ומטה קסמים, מעל הדלת האמצעית מרחפת תמונה של שתי חרבות מוצלבות, ומעל זו השמאלית ‏מרפחת תמונה של פטיש ומברג. ביניכם ובין הדלתות יש תיבה גדולה ומעליה הסבר מרחף ‏באוויר:
ברוכים הבאים לתחרות הראשונה במשחק!
כל אחת מהדלתות שלפניכם מייצגת סקיל אחד מתוך הסקילים קסם, מלאכה ולחימה בכלי נשק. ‏מרגע שתעברו באחת הדלתות, הסקיל שהיא מייצגת יוגבר לכם לרמה הכי גבוהה. שימו לב: רק ‏מתחרה אחד יכול לעבור בכל דלת.
אסור לתקוף שחקן באופן ישיר מרגע שתעברו בדלתות. העוברים על החוק הזה יועברו למימד ‏מבודד לתקופה של שלושה שבועות.
חושבים שיש לכם את מה שנחוץ בכדי לנצח?
בנוסף, בתיבה שלפניכם ישנם כמה דברים בהם תוכלו להיעזר במהלך התחרות.
- אם תפתחו את התיבה תגלו בתוכה גרזן, חרב, אקדח, ושלוש קוביות שעשויות מחומר לא ברור.
בהצלחה!

‏~ הקדמה לשחקנים הוותיקים- בית המשימות~
ברגע שמאדי, איקן ונירה קפצו אל תוך מלתעותיו של הדג האימתני בתקווה שהחשיבה של מאדי ‏נכונה, ומה שאנונימוס בעצם רצה במשימה היא הקרבה- כולכם הופעתם בחזרה על המזח ומייקי ‏לידכם, בוכה. היא הודתה לכם על הקרבתכם למענה והביאה לכם מגילה קטנה ובה מכתב לאחיה ‏שנמצא בקומה השלישית. הוא יגמול לכם על זה שהצלתם את מייקי, אחותו, ויעניק לכל אחד מכם ‏פרס. הדג האימתני איננו, הים חזר להיות שקט והרוח החזקה פסקה והחלה לנשוב ברוגע. עכשיו ‏אתם מבינים שעברתם את המשימה בשלום. אבל יש בתוככם מן הרגשה משונה, שמשהו.. חסר. ‏אתם מגלים להפתעתכם שמאדי, איקן, נירה ולונה נעלמו. ולפני שאתם מספיקים לשאול את ‏עצמכם להיכן הם נעלמו, אתם מועברים מיד חזרה לבית המשימות שלכם.
ברגע שאתם מוצאים את עצמכם עומדים על הרצפה המצוחצחת והמוכרת של בית המשימות, ‏דמויות לא מוכרות לוכדות את מבטכם. חמש בנות צעירות ובן, שלא הכרתם קודם לכן. (תסתכלו ‏בדמויות שלהם)
הם מספרים לכם שהם התחברו למשחק לפני שעה בערך, שככל הנראה הם חדשים במשחק. אתם ‏מיד מנצלים את ההזדמנות וחושבים איך לספר להם את האמת הטרגית שעכשיו, הם לא יוכלו ‏לצאת מהמשחק אלא אם הם יעברו 72 מימדים מבלי למות. אתם מנצלים את ההזדמנות לספר ‏להם על אנונימוס ועל המשימות שעברתם עד עכשיו. אך אתם עדיין מודאגים מחסרונם של מאדי, ‏איקן, נירה ולונה, עד שהחדשים מספרים לכם שהם מצאו משהו בבית המשימות. הם מובילים ‏אתכם דרך המסדרון המוכר, עד שאתם מגיעים לקיר ובו אתם מבחינים במשהו שלא ראיתם בפעם ‏הראשונה שהגעתם. על הקיר מופיעות תמונות וירטואליות שלכם ומתחת לכל תמונה הכינוי שלכם ‏ושל החדשים. התמונה של מיאו ולונה צבועה בשחור לבן ומתחת מתנוססות המילים 'דמות ‏מתה'. אתם ממהרים לחפש במבטכם את תמונותיהם של מאדי, איקן ונירה ומגלים שהם צבועים ‏בכחול ומתחתיהם כתוב 'בתחרויות'.
לאחר הגילוי המפתיע שמאדי, איקן ונירה נבחרו לתחרויות אתם מחכים בבית המשימות ועושים.. ‏מה שבא לכם?
תיאור פנימי של בית המשימות:‏
‏1. בצידה השמאלי של הקומה הראשונה יש ספרייה לא גדולה במיוחד, אך יש בה המון מדפים על ‏ספרים, כורסאות בודדות וספה ארוכה. יש שולחנות עגולים ומשני צידם יש שני כיסאות. ‏
‏2. ליד הספרייה יש מרתף שאליו עוד לא נכנסתם. אם תנסו לפתוח את הדלת תגלו שהיא נעולה. לפני דלת המרתף יש מסדרון צר ועל קירותיו ‏התמונות הוירטואליות שלכם. ‏
‏3. בצידה הימני של הקומה הראשונה יש חדר רחב וגדול ובו שולחן ארוך שמסביבו מסודרים כיסאות. השולחן ארוך מספיק כדי להכיל בדיוק את מספר האנשים השוהים בבית, וכך גם הכיסאות. ‏סמוך לשולחן יש בר קטן עם כיסאות גבוהים. מול השולחן יש מעבר למטבח קטן עם כל הכלים ‏הנצרכים להכנת אוכל. ‏
‏4. מול הכניסה לבית המשימות יש מדרגות ספירלה רחבות שעולות לקומה השנייה.‏
‏5. בקומה השנייה יש מסדרון ארוך ומשני צדדיו יש שורה של דלתות שהם בעצם החדרים שלכם, ‏בקצה המסדרון יש מדרגות לקומה השלישית.‏
‏6. בקומה השלישית נמצאות המלתחות. לכל שחקן יש מלתחה שאותה ניתן לזהות ע"פ הכינוי ‏והתמונה שמופיעה עליה.‏

~הקדמה לשחקנים החדשים- בית המשימות~‏
אתם יושבים לכם בבית המשימות. חלקכם מדברים ביניכם ומכירים, או יושבים ואוכלים. בל מקרה ‏אתם נמצאים עכשיו בקומה הראשונה ועושים את מה.. שאתם אמורים לעשות. אך לפתע עשר ‏דמויות לא מוכרות מופיעות בבית המשימות. אתם בכל זאת מצליחים לזהות חלק מהם ‏בזכות התמונות הוירטואלית שהבחנתם בהם והתמונות שהופיעו על דלתות ‏המלתחות והחדרים. הם מביטים בכם, מבולבלים ועייפים. אתם מתחילים לשאול שאלות עד שהגעתם ‏להבנה. אתם מסבירים להם שהתחברתם למשחק לפני שעה בערך ואז הם מספרים לכם שמעכשיו ‏אתם לא יכולים לצאת ממנו. ואתם, כמובן, תקבלו את הבשורה באיזה אופן שתחליטו. בנוסף לכך, ‏אתם מראים להם את התמונות הוירטואליות. ואז תעשו מה שבא לכם בזמן שמאדי, איקן ונירה ‏בתחרויות.‏
Stingray לפני 10 שנים ו-3 חודשים
אהה... הצטרפתי? כי לא רשמת אותי ושלחתי דמות.
תודה בכל מקרה^^'
יאיר לפני 10 שנים ו-3 חודשים
אני אגיב אחר כך, אבל אני רק אומר שאני לוקח את דלת הקסם. ^_^
נטוטו לפני 10 שנים ו-3 חודשים
אם אתה רוצה אותה אתה צריך להילחם עליה.אני יודעת שיש עוד מישהי שרוצה אותה ;)
matrix לפני 10 שנים ו-3 חודשים
להתחיל להגיב?
זאבה~ לפני 10 שנים ו-3 חודשים
אני לוקחת נשק.
Angelica לפני 10 שנים ו-3 חודשים
Stingray- עוד לא הצטרפת, תשלחי לח דמות בפרטי :)
ואני אענה לך על ההודעות כשאחזור הביתה.
נטוטו- אני שונאת אותך.

יאיר- אתה לא יכול לקבוע מעכשיו מה אתה רוצה ולקבל אותו, תצטרך להילחם על זה.
מטריקס- כן, להגיב.
זאבה- מה שאמרתי ליאיר גם נוגע עליך.
Stingray לפני 10 שנים ו-3 חודשים
טוב :)
בכל מקרה אני לא אוכל להגיב בשלושת הימים הקרובים, רק רציתי לוודא כדי להגיד ^^'
Angelica לפני 10 שנים ו-3 חודשים
מטריקס.. זה-היה-מדהים!
matrix לפני 10 שנים ו-3 חודשים
(שמתי לב שהרוב המוחלט של השחקנים הם ילדים להורים גרושים, לעוד כמה נרצחו קרובי משפחה, ולקצת שלא יש בעיות אחרות. אין אף אחד נורמלי במשחק הזה? ואני רק מזכיר לכולם שעד שאנחנו לא מוצאים את הלוח בבית המשימות, מבחינתנו כל הארבעה מתים. דבר שלישי, כולכם חייבים לי תודה, כי נראה לי שאני הולך להעלות את כולם בסקילים. רביעי ואחרון, אם אתם רוצים, תיכנסו לקישור הזה ומיד אחרי שהמוזיקה תתחיל תתחילו לקרוא. כישורי הכתיבה שלי עוד צריכים שיפור, והייתי חייב משהו אחר כדי ליצור את האווירה, וזה פשוט התנגן לי בראש במשך כל הזמן שכתבתי https://youtu.be/eN5ExwsXUiQ?t=170)
הדג סגר על מאדי ואיקן. היה נראה שאין להם לאן לברוח. לונה ניסתה לארוג מהר רשת של עשבים שתפריד ביניהם לבין המפלצת, אבל לפני שהיא הספיקה, מאדי ואיקן פשוט קפצו אל תוך הגרון העצום של המפלצת, ונבלעו בתוכה.
לא. לא יכול להיות שעוד אנשים ימותו. הם לא יכולים למות.

אבל הם מתו. אחר כך יהיה זמן להתאבל, אבל עכשיו, קודם כל חייבים להרוג את המפלצת הזאת, לפני שהיא תהרוג גם אותנו. הדג התרומם באוויר וניער את זנבו. קרייטוס עף באוויר,הגיע עד מעל לגובה שבו ג'ון עף וניסה לתקוף את הדג, ונחת חזרה למים. אין לי מושג איך, אבל בתוך שנייה הוא כבר שחה בחזרה אל המפלצת. נירה קפצה על הדג, ואיכשהו הצליחה להכניס את כל העשבים שעטפו אותו אל תוך הזימים של הדג. זו היתה נראית כמו מכה שהוא לא יתאושש ממנה. העשב חסם את דרכי הנשימה שלו, והוא התחיל לפרכס במים בעוצמה כזאת שטלטלה את הסירות שלנו, וכל מי שעוד היה במים היה בסכנת חיים. הפנים של נירה בהקו מזיעה ומאמץ, והיא נפלה למים, והתחילה לצוף לכיוון הסירה של פאלאדין. אחד המלחים זרק אליה חבל, אבל הדג כבר ראה אותה והתחיל, בשארית כוחותיו, לשחות לכיוונה. ולמרות הפציעה, הוא היה מהיר יותר מהמלחים. ג'ון ותום עפו לשם במהירות שבה עוד לא ראיתי אותם עפים. ג'ון הספיק להגיע אליה, והתחיל למשוך אותה למעלה, אבל הדג כבר היה שם. תום הצטרף לג'ון והם משכו את נירה בכל הכח שלהם, אבל זה לא הספיק. הדג משך את נירה מתוך הידיים שלהם, ובלע אותה שלמה, בדיוק כמו שהוא בלע את מאדי ואיקן.
נאבקתי בדמעות. צריך להמשיך. חייבים להמשיך. אסור לנו לאבד עוד אנשים.
מטריף אותי שאני לא יכול לעשות כלום. צריך הרבה זמן בשביל מלאכה.
חטפתי את התותח מהמלח שטיפל בו, והדלקתי את הפתיל. הוא היה רטוב. עברתי לכידונים, והצלחתי לפגוע בפנים של הדג כמה פעמים. הוא התפתל מכאב. כל הקוסמים ביחד הזרימו עוד ועוד עשבים לתוך הזימים של הדג, ודומינו, מתוך המים, ירתה עליהם כדורי אש בלי הפסקה, ובעצם שרפה את הדג מבפנים. פאלדין וקרייטוס אפילו זימנו את העיטים והשקנאים שינקרו לו את העיניים, אבל הדג לא רצה למות כל כך מהר. ג'ון תקף את הדג בטירוף, צורח, העיניים שלו זורחות מכעס, ותום ניסה להוציא את דומינו וקרייטוס מהמים בלי להיפגע בעצמו מהדג המשתולל. פאן צעקה לג'ון שיעזוב את הדג, שגם ככה עומד למות ויתרכז בלהציל את מי שבמים. הוא הצטרף לתום, וביחד הם הביאו את קרייטוס לספינה של פאן וחזרו חזרה לדומינו ומייקי, כדי להעביר אותן אלינו. הזנב של הדג עבר במהירות עצומה סנטימטר מהפנים של מייקי הבוכה ועצר לכולנו את הנשימה, שוב, אבל הפעם כלום לא קרה, ותום משך אותה במהירות לכיוון השני, הרחק מהדג. אבל תוך שניות, הזנב חזר מהצד השני, והעיף את ג'ון למרחק של יותר מעשרה מטרים. הוא נחת בתוך המים, ולא יצא. הספינה של פאן, פגועה גם היא מגלי הענק שהקים הדג, וחלק מצוותה נסחף אל תוך המים, התחילה להסתובב כדי לשוט חזרה אל היבשה. ראינו את פאלאדין מתנגדת לרב החובל, ואותו צורח שהוא לא נשאר כאן למות. היא הפילה את הנווט והתחילה לסובב את ההגה חזרה אלינו, אבל המלחים בהוראת רב החובל קפצו עליה ועילפו אותה. הספינה הקטנה הסתובבה, וברחה לכיוון החוף.
כל זה קרה בערך בארבע דקות מאז שמאדי קפצה לתוך הדג, ושתי דקות מאז שהוא טרף גם את נירה.
פתאום המציאות התחילה להיטשטש, ומישהו צעק שכנראה מטרנספרים אותנו למקום אחר. הדג פרפר, נשארו לו עוד כמה שניות. ניצחנו.
אבל בעשרת השניות האחרונות מהרגע שהבנו שזה נגמר עד שזה באמת נגמר, המפלצת הספיקה לקחת עוד מחיר אחד. מחיר עצום. הזנב שלה חבט בספינה שלנו בדיוק באמצע. חור ענקי נפער בספינה, וסדק התפשט במהירות לכל הרוחב של הספינה, מאיים לחצות אותה לשתיים. חביות מהסיפון התחתון התחילו להתגלגל למים, והספינה נטתה לצד של החור פראות כזאת, שרוב הצוות עף למים, היישר אל שיניו, או אל זנבו המהיר, של הדג. הדג התרומם עוד פעם אחת, ואז נפל מת על הספינה שלנו עם כל משקלו, מוחץ למוות את רוב המלחים. מהספינה לא נשאר זכר. רובה הייתה כבר בתוך המים, רק כמה פינות עוד בצבצו החוצה. התותח שבו לא השתמשנו עף לכיווני, וריתק אותי למעקה בכאבי תופת.
הדברים האחרונים שראיתי לפני שהופענו סופית במזח, היו המים הצבועים באדום ובגופות, קפטן לוק המרוח על הסיפון, מפורק לחתיכות תחת משקלו של התורן, ואת המקום שבו לונה עמדה עד לפני כמה שניות, ריק חוץ מכתם אדום - שחור. היא עמדה בדיוק במקום שבו היכה הזנב של הדג בפעם הראשונה.

לונה מתה.

---
הופענו במזח. אין זכר לדג. המים שקטים, ואף אחד מבין האנשים שעל המזח לא מתנהג כאילו הוא ראה הרגע קרב ימי מהסוג שרואים בסרטים.
שקט מוחלט. כולם חושבים על אלה שמתו. הם באמת מתו. מתו מתו מתו מתו מתו.
גיליתי שאני שוכב על הרצפה, לא יכול לקום, בקושי נושם. כנראה שנפצעתי קשה. אבל זה הפריע לי הרבה פחות מהעובדה שעשרות אנשים, שארבעה מתוכם היו חברים שלי, ושלושה מתוכם היו חברי הטובים ביותר במשחק עד עכשיו, שוכבים מרוסקים על קרקעית הים, או בבטנו של הדג הענק. הזוי שעד לפני חמש דקות מה שהטריד אותי היה זה שבזבזתי את השעון שלי סתם.
רק הבכי של מייקי הפר את השקט. אני לא מסוגל לדבר איתה עכשיו. נמאס לי מהמשחק הדבילי הזה שהורג אנשים שוב ושוב. בשביל מה?
matrix לפני 10 שנים ו-3 חודשים
תודה^^
Angelica לפני 10 שנים ו-3 חודשים
אנשים, אני מזכירה, יש כמה סוגי תגובות כרגע- התגובות של המצטרפים החדשים, של הוותיקים ושל התחרויות. כל אחד שיגיב בבקשה לפני ההנחיות שמתאימות לו. בהצלחה!


תגובה ראשונה- תחרויות.

היו שם שלוש דלתות לבנות וגדולות. מעל הדלת הימינית ריחפה תמונה וירטואלית של כובע ומטה קסמים, מעל הדלת האמצעית ריחפה תמונה של שתי חרבות מוצלבות ומעל הדלת השמאלית והאחרונה ריחפה תמונה של פטיש ומברג. זיהיתי את התמונות עוד לפני שנכנסתי למשחק, כשהייתי צריכה לבחור סקילים לדמות שיצרתי. השפלתי את מבטי ותיבה גדולה לכדה את זוג עיני הפעורות מבלבול. מעליה, בכתב מתנוסס וירטואלי האופייני למשחק הזה, היה כתוב באותיות גדולות ומודגשות, ברוכים הבאים לתחרות הראשונה במשחק!
"מאדי!" קולו של איקן פילח את הדממה. הרמתי את מבטי בתקווה שאוזני אינם מטעות אותי והוא אכן נמצא פה. "איקן." לחשתי מבין שפתיי הרועדות בשעה שהבחנתי בדמותו עומדת כמה מטרים לצידי. מי האגם הצלולים הגיעו על לקרסוליו והרטיבו את מכנסיו הארוכים.
"אתם בחיים." קול של נערה נשמע מימני. זאת הייתה נירה, קצוות שיערותיה השחורות היו אסופות מאחורי אוזניה ועל פניה הופיע הבעה של בלבול ואושר בו בזמן.
"נירה," חייכת ובאותו הרגע תמונות רבות ריצדו לנגד עיני כמו סרט ישן המוקרן על מסך. "אני.. באמת.. חיה." התנשפתי ובחנתי את גופי בעיניים פעורות מפחד ובלבול.
"מה קורה פה?" היא שאלה וסקרה בחשש את המיקום הלא נודע שנקלענו אליו.
"אנחנו בתחרויות." ענה איקן במהירות והצביע על הכיתוב הווירטואלי שהופיע מעל התיבה.
"עשינו את זה," חייכתי אליו. "ידעתי שהחשיבה שלי הייתה נכונה. אנונימוס רצה "שנקריב" את חיינו על מנת להרוג את הדג, ומי שעשה את זה נבחר לתחרויות."
"אבל.. מה קורה עכשיו?" שאלה נירה וקימטה את מצחה.
החזרתי את מבטי לתיבה הגדולה והקראתי בקול את הכתוב, "כל אחת מהדלתות שלפניכם מייצגת סקיל אחד מתוך הסקילים קסם, מלאכה ולחימה בכלי נשק. ‏מרגע שתעברו באחת הדלתות, הסקיל שהיא מייצגת יוגבר לכם לרמה הכי גבוהה. עצרתי את הקריאה במילה האחרונה הזאת ופערתי את עיני בחיוך.
"שימו לב: רק ‏מתחרה אחד יכול לעבור בכל דלת. אסור לתקוף שחקן באופן ישיר מרגע שתעברו בדלתות. העוברים על החוק הזה יועברו למימד ‏מבודד לתקופה של שלושה שבועות.
חושבים שיש לכם את מה שנחוץ בכדי לנצח?
בנוסף, בתיבה שלפניכם ישנם כמה דברים בהם תוכלו להיעזר במהלך התחרות.
- אם תפתחו אתם התיבה תגלו בתוכה גרזן, חרב, אקדח, ושלוש קוביות שעשויות מחומר לא ברור.
בהצלחה!

"האם קראת נכון? הסקיל באמת יוגבר לרמה הכי גובהה?" הבעתה של נירה השתנתה בין רגע להבעה של התלהבות. "אני אבחר בלחימה בכלי נשק." היא הוסיפה.
"ואני בקסם." איקן ואני השבנו באותו הזמן. ישרתי את מבטי לעברו של איקן ופני הרצינו. "אני בוחרת בקסם." חזרתי על דבריי והמשכתי לנעוץ בו את מבטי.
"גם אני." הוא השיב בקרירות ולא חדל לנעוץ בי את עיניו, שנראה כאילו הפכו לשחורות ומאיימות.
"אתם יודעים מה קורה אם שניים בוחרים באותו סק-"
"כן." ענינו לנירה באותו הזמן. המשכנו להביט זה בזו, הרגשתי שמי האגם מקפיאים את כפות רגליי ואינם מאפשרים לי לנוע.
"אנחנו.. נצטרך להילחם אם כך." אמרתי, בועלת את רוקי.
"אלא אם מישהו מאיתנו יחליט לוותר על הסקיל הזה." הוא המשיך לנעוץ בי את עיניו והתקרב אלי בצעדים איטיים.
נרעדתי. "אני לא מוכנה לוותר עליו."
"גם אני לא." הוא השיב בארסיות. לרגע אחד הוא לא באמת היה האיקן שאני מכירה. הוא היה מאיים יותר, נחוש יותר. הרבה יותר מפחיד. הוא עמד מולי והמשיך להביט בי כמחכה לתשובה. הרגשתי כל כך קטנה לעומתו, חסרת אונים. אבל לא הייתי מוכנה לוותר על ההזדמנות שלי להכיר את כל האפשרויות שסקיל הקסם מכיל בתוכו.
"חבר אמיתי היה מוותר על זה בשביל חבר שלו." אמרתי.
"דבריך נכונים. את לא מתכוונת להגשים אותם?"
דבריו פילחו את ליבי ועצרו לרגע את נשמתי. לא האמנתי עליו. דבריו אכזבו איתו באופן כזה שבחילה תקפה אותי בין רגע.
אתה..-"
"טוב," הכריזה נירה ביהירות, "אני לא יודעת מה איתכם, אבל אני חושבת שאעשה את צעדיי הראשונים והאחרונים לעבר הסקיל שלי." היא התחילה לצעוד באיטיות דרך מי האגם בדרכה לדלת האמצעית.
"אה, ו.. תנסו לא להרוג אחד את השני." היא הסתובבה לעברנו וחייכה.
החזרתי את מבטי לאיקן. הוא אכזב אותי, נכון. אבל אני בכל זאת לא ארצה שמשהו יקרה לו. בעיקר לא בגללי.
"תשמור על עצמך." אמרתי לו במבט כאוב.
התחלתי לרוץ לעבר נירה ומיד זינקתי על גבה בעודה פולטת צרחה. היא נפלה ארצה כשבגדיה נרטבו והביטה בי בבלבול.
"מצטערת," השבתי, "אבל אין דבר חשוב יותר מאהבה." רצתי בשיא המהירות בעודי מתיזה מים לכל עבר ובקפיצה אחת, נכנסתי לתוך הדלת האמצעית.
יאיר לפני 10 שנים ו-3 חודשים
תגובה ראשונה: תחרויות.

היו שם שלוש דלתות לבנות וגדולות. מעל הדלת הימנית ריחפה תמונה וירטואלית של כובע ומטה קסמים, מעל הדלת האמצעית ריחפה תמונה של שתי חרבות מוצלבות ומעל הדלת השמאלית והאחרונה ריחפה תמונה של פטיש ומברג. ברור לי מה זה היה. סקילים. הקסם, הלחימה והמלאכה. איזה כיף.
הייתה שם קופסא מוזרה. והיה כתוב מעליה מתנוסס וירטואלי האופייני למשחק הזה, היה כתוב באותיות גדולות ומודגשות, ברוכים הבאים לתחרות הראשונה במשחק!
ברור, טיפוסי. לא הייתי מצפה לדברים אחרים מיוצר המשחק הנורא הזה.
מאדי! אוי לא, איפה היא? מה קרה לה? היא גם קפצה לדג. אוי.
"מאדי!" צרחתי צרחה נוראית.
"איקן" היא לחשה לחישה מפלחת. היא חיה. אני כל כך שמח. לא יכולתי לחשוב שהיא מתה...רק לא זה. אני כל כך לא רוצה שהיא תמות. אני נקשרתי...אליה.
אתם בחיים." קול של נערה נשמע מימני. זאת הייתה נירה, קצוות שיערותיה השחורות היו אסופות מאחורי אוזניה ועל פניה הופיע הבעה של בלבול ואושר בו בזמן.
"נירה גם?". ברור. אני שונא אותך יוצר. "אז אני חי. יאי. אני מניח".
"מה קורה פה?" היא שאלה וסקרה בחשש את המיקום הלא נודע שנקלענו אליו.
"אנחנו בתחרויות." עניתי במהירות והצבעתי על הכיתוב הווירטואלי שהופיע מעל התיבה. זה ברור לי מההתחלה. הכל ברור כאן.
"עשינו את זה," היא חייכה אליי. חיוכה שווה לי הכל. לא כסף ולא זהב. חיוך טהור של נערה טהורה. "ידעתי שהחשיבה שלי הייתה נכונה. אנונימוס רצה "שנקריב" את חיינו על מנת להרוג את הדג, ומי שעשה את זה נבחר לתחרויות." היא אמרה בחיוך.
"אבל.. מה קורה עכשיו?" שאלה נירה וקימטה את מצחה. "אנחנו שורדים" עניתי בקור.
מאדי התחילה להקריא את מה שכתוב שם באוויר. מרחף.
"כל אחת מהדלתות שלפניכם מייצגת סקיל אחד מתוך הסקילים קסם, מלאכה ולחימה בכלי נשק. ‏מרגע שתעברו באחת הדלתות, הסקיל שהיא מייצגת יוגבר לכם לרמה הכי גבוהה. עצרתי את הקריאה במילה האחרונה הזאת ופערתי את עיני בחיוך.
"שימו לב: רק ‏מתחרה אחד יכול לעבור בכל דלת. אסור לתקוף שחקן באופן ישיר מרגע שתעברו בדלתות. העוברים על החוק הזה יועברו למימד ‏מבודד לתקופה של שלושה שבועות.
חושבים שיש לכם את מה שנחוץ בכדי לנצח?
בנוסף, בתיבה שלפניכם ישנם כמה דברים בהם תוכלו להיעזר במהלך התחרות.
- אם תפתחו אתם התיבה תגלו בתוכה גרזן, חרב, אקדח, ושלוש קוביות שעשויות מחומר לא ברור.
בהצלחה!
"האם קראת נכון? הסקיל באמת יוגבר לרמה הכי גבוהה?" הבעתה של נירה השתנתה בין רגע להבעה של התלהבות. "אני אבחר בלחימה בכלי נשק." היא הוסיפה.
"ואני בקסם." אני ומאדי השבנו באותו הזמן. אוי, לא. רק לא זה. היא חשובה לי יותר מכל. אני בטוח אוותר בשבילה. היא הסתכלה עליי במבט רציני. "אני בוחרת בקסם." היא חזרה על דבריה ברצינות. אני לא רומה לריב איתה..אבל מה קרה לה, היא נראית מוזר. אני, אני מרגיש לא טוב.
"גם אני." השבתי בקרירות ונעצתי בה את מבטי. אני גם רוצה. אני..לא יודע.
"אתם יודעים מה קורה אם שניים בוחרים באותו סק-"
"כן." ענינו לנירה באותו הזמן. המשכנו להביט זה בזו, הרגשתי שמי האגם מקפיאים את כפות רגליי ואינם מאפשרים לי לנוע.
"אנחנו.. נצטרך להילחם אם כך." היא אמרה.
אני לא רוצה להילחם איתה. אבל כמו שאמא שלי אמרה וחינכה אותי "אין חברים, יש הצלחה". האם זה נכון? האם מאדי משטה בי? לא. לעולם לא. היא לא תעשה את זה. אני ראיתי אותה, היא לא מרושעת ולא השטן כמו טיילור סוויפט(בארט בייקר).
בגלל זה היא התקרבה אלי...לא. לא יודע מה אני עושה.
גם אני לא." השבתי בצורה מוזרה. איקן, תיזהר.. הרגשתי מוזר מאוד, מאיים יותר. היא הסתכלה עלי במבט מלא רחמים. האם זה מבטו של אויב רשע?
אני לא יודע. אני לא יודע כלום יותר. בבקשה מאדי, התגובה הבאה שלך תגיד לי מה שאני צריך.
"חבר אמיתי היה מוותר על זה בשביל חבר שלו." אמרתי.
"דבריך נכונים. את לא מתכוונת להגשים אותם?" עניתי במהירות. וואו, מה קורה פה?
אתה..-" היא ניסתה להגיד. מה עשיתי?
"טוב," הכריזה נירה ביהירות, "אני לא יודעת מה איתכם, אבל אני חושבת שאעשה את צעדיי הראשונים והאחרונים לעבר הסקיל שלי." היא התחילה לצעוד באיטיות דרך מי האגם בדרכה לדלת האמצעית.
"אה, ו.. תנסו לא להרוג אחד את השני." היא הסתובבה לעברנו וחייכה.
הכלבה.
"תשמור על עצמך." אמרתי לו במבט כאוב.
לא, לא אוותר. אני הולך לוותר על הסקיל בשבילה. היא הכי טובה.
אך לפני שהתחלתי להגיד משהו היא לרוץ אל עבר נירה במהירות. מה את עושה?
היא צורחת. כואב לי.
"מצטערת," היא אמרה, "אבל אין דבר חשוב יותר מאהבה." היא רצה מהיר כפלאש. ובקפיצה אחת, נכנסה לדלת האמצעית.
"אהבה" הסתכלתי בתימהון. אך במהירות נכנסתי לדלת הקסם בעודי שומר על שקט. היא תישאר עם מלאכה. אני אדבר עם מאדי. אסביר לה מה קורה פה.
נכנסתי לדלת ולא הבטתי אחורה.


זאבה~ לפני 10 שנים ו-3 חודשים
נירה-

אני אשחט אותה.. אני אהרוג אותה.. שתלך לעזאזל ותישרף בתוכו! הלכתי אל התיבה והוצאתי חרב, גרזן ואת קוביות החומר המוזר. אם כבר אז אז כבר. אני עוד אוודע שהיא תצטער על זה.
אחרי שלקחתי את הדברים החלפתי חולצה ושמתי את הגלימה השחורה שלי, פיזרתי את השער שלי ונתתי לחלק ממנו ליפול על פניי, אם כבר, אז בסטייל. וחוץ מזה, זו רק עוד דרך לגרום לה סבל. היא עוד הולכת להצטער על זה. כל כך להצטער על זה..
נכנסתי בדלת והחזקתי את הגרזן והחרב.. רגע, אם אנחנו מקבלים סקילים.. אז גם האויבים שלנו יהיו חזקים, לא? וחוץ מזה, למה דווקא אני? סך הכל רציתי שהם לא ימותו כל כך מהר..
רגע.. אפשר לצלם תמונות ולשלוח לאנשים מבחוץ, נכון? זה.. כל כך טוב. אני יכולה לשלוח תמונה לאמא שלי! אולי זה בכל זאת סבבה.. הרגשתי את הספר בכיס הגלימה שלי.. אולי הגיע הזמן לראות מה כתוב שם? פתחתי אותו וראיתי את כל המידע שהיה זמין על המשחק הזה. פתחתי בעמוד של המלאכה. חומרים ממימדים 15, 12, 30. אבל אני צריכה חומרים.. המשכתי לדפדף בספר וראיתי סקייטבורד מעופף.. חומר ממימד 67.. רובוט מימד 67.. נעליים זה בד ממימד 27 וביגוד רמה 3.. כנפיים זה נוצות פניקס.. טוב, אולי אוכל לשמור משהו מכל זה..
סגרתי את הספר ונכנסתי לתוך הדלת. שיישרפו בגיהנום עם הצבים המדולדלים וחדי הקרן האלקטרוניים..
הורוס לפני 10 שנים ו-3 חודשים
מצטרף חדש- בית המשימות.

המילה הראשונה שלי זה "וואו" אני נמצא במקום גדול וריק, חוץ מספרייה לא גדולה במיוחד, ספה ארוכה וכמה שולחנות אין כלום. אני מביט בצד ורואה כמה תמונות של אנשים בלתי מוכרים. "טובבבב" אני מושך את המילה "אז מה עושים?"דריה סורקת את החלל, נראה שהיא לא אוהבת את הקומה. "ממשיכים" היא עונה. אנחנו עולים במדרגות המסחררות, ומגיעים למסדרון עמוס דלתות, אני מזהה מיד את התמונה שלי. "זה נראה לי החדרים" אני אומר, "נכון" דריה משיבה "והחדר שלי הוא ממש מולך". "זה נראה לי החדרים למצטרפים החדשים". "אתה כנראה צודק אבל איפה המשתתפים האחרים?" דריה שואלת. "בטח יצאו למשימה וזה לא קשור אלינו, בואי נלך חזרה ראיתי שם דלת מסקרנת". אנחנו יורדים בחזרה את כול המדרגות, "יום אחד אספור את המדרגות האלה" אני אומר בעצבים "כמה מדרגות אפשר לעשות? ועוד בספירלה!" סוף סוף אנחנו יורדים את הכול. אני מצביע על דלת צדדית, "זאת הדלת". דריה נגשת אליה ומושכת אותה בחוזק. "זה לא נפתח" דריה מתנשפת. "אולי תנסי לדחוף" אני אומר בעדינות. דריה דוחפת את הדלת, "אולי תבוא לעזור" היא אומרת בכעס. אני מרים ידיים בכניעה וניגש לעזור. אחרי 20 שניות של דחיפות ומשיכות אני נכנע ומניח לדלת לחיות בשלווה. "הספריה נראית מעניינת, התחפפתי מפה". אני צועק ומתישב על הספה. אני מוציא את הספר הראשון שאני רואה ומתחיל לקרוא.
מנהלות מימד 72 לפני 10 שנים ו-3 חודשים
מנדור, תפסיק לכתוב שטויות ותגיב כבר.
ותמחק את מה שכתבת עכשיו!
נטוטו לפני 10 שנים ו-3 חודשים

בית המשימות
עכשיו אני יודעת מה זה לא להצליח לנשום. אני יודעת מה זה להחזיק מעמד במשך זמן רב, ואז פשוט ליפול. אני יודעת מה זה להרגיש חסרת אונים, כשהגלים סוחפים אותי מטה ומטה. אני יודעת מה זה כשאף אחד לא בא לעזרתי.
עכשיו אני יודעת מה זה לטבוע. עכשיו אני מבינה. זאת לא חוויה נעימה במיוחד. טראומטית אפילו. לרגע אחד בתוך המים יכולתי לראות חדר לבן, כמו חדר של בית חולים. יכולתי להרגיש מחטים נעוצות בזרועותיי, בצינורות המזרימים חומרים כלשהם לדמי. יכולתי להרגיש את גופי, כאב חלוש, כמו שמרגישים כששוכבים יותר מדי במיטה, כשכבר חייבים לקום ולעמוד קצת אחרת יהיה נזק קבוע. יכולתי להזיז את ראשי לשמאל, וראיתי את מאדליין מבעד למשקפיים. לא מאדי, זו הייתה מאדליין. מאדליין של העולם האמיתי. הייתי בטוחה שזה הסוף.
ואז הופעתי על המזח, נוטפת מים ומשתעלת. קרסתי על ברכיי, נתמכת בעזרת ידיי בקושי. הן רעדו. אני לא יודעת לשחות. אף פעם לא ידעתי. בילדותי למדתי בפנימייה באנגלייה, שם נולדתי. היו לנו שיעורי שחייה בבית הספר, אבל תמיד הברזתי מהם. אני לא יודעת למה, אבל באותה תקופה הרעיון של שחייה במים תמיד נראה לי מפחיד. כשחזרתי לישראל זה השתנה. ישראלים אוהבים ללכת לים, כנראה בגלל מזג האוויר החם. פעמים רבות מאדי גררה אותי לחופים שונים בתל אביב, בדרך כלל באיומים, ולבסוף התרגלתי.
אבל יש הבדל בין להרטיב קצת את הרגליים על שפת הים ובין שחייה במים בעומק.. איזה עומק זה היה בכלל?
הרגשתי יד מונחת על גבי "היי, את בסדר?" הקול של פאן. הנהנתי חלושות.
"לא, את לא בסדר" היא אמרה וניסתה לתת לי לשתות מהשיקוי המרפא.
הנדתי בראשי לשלילה להצעתה של פאן "אני בסדר, באמת. כבר נגמרה המשימה. אני לא צריכה את זה. תעזרי לי לקום?" שאלתי.
"כן, בטח" ענתה פאן. היא החזירה את הבקבוקון לתפריט ועזרה לי לקום. לא הצלחתי לעמוד בעצמי, אז היא תמכה בי.
"מה פספסתי?" שאלתי.
"מייקי הביאה לנו מכתב לאח שלה. היא אמרה שהוא יעניק לנו פרסים על זה שהצלנו אותה. זהו, אני חושבת." היא ענתה.
הנהנתי, אבל הרגשתי שיש משהו ששכחתי לשאול. משהו חסר, חשבתי. אני מרגישה ששכחתי משהו.. או מישהו.. מאדי! הייתי מצפה שהיא תבוא ותוודא שהכל בסדר איתי. שלפחות תגיד משהו. איפה היא בכלל?
"איפה מאדי?" שאלתי בעודי מחפשת אותה במבטי.
נראה שרק עכשיו פאן שמה לב שהיא לא פה. כעבור רגע החלה לעשות כמוני. סרקנו ביחד את החבורה משני כיוונים שונים עד שמבטינו חזרו והצטלבו. היא הנידה בראשה בהבעה מודאגת. איכשהו עכשיו נראינו מעטים יותר משהיינו בהתחלה. זה מוזר, באמת היינו יותר כשהגענו לקומה השנייה. מי עוד חסר?
ג'ון התקדם לעברנו "ראיתן במקרה את מאדי, איקן, נירה או לונה?" הוא שאל.
החוורתי. מה קרה כשהייתי בתוך המים? יכול להיות שהיא..? שהם..?
ג'ון העיף מבט מודאג לעברי, אולי אפילו מתנצל. הרגשתי שפניי מחווירות יותר מרגע לרגע, תחושת מחנ בגרוני.
פאן ענתה במקומי "לא.." היא אמרה בהיסוס, כמעט בלחישה.
מסביבנו אנשים התחילו להיעלם בהבזקי אור לבנים, אחד אחד. הראשון שהבחנתי בו נעלם היה תום, ואחריו קרייטוס, וצ'סטר... ולבסוף ג'ון, פאן ואני. הדבר האחרון שראיתי על המזח זו ידה המנופפת לשלום של מייקי. דמעה זלגה במורד לחייה, והיא חייכה וצחקקה מעט. מוזרה שכמותה, חשבתי בחיבה.
הגילוי האחרון הותיר אותי מבולבלת מאי פעם. כבר התחלתי להכין את עצמי לאבל. תעלי במדרגות, חשבתי. תיכנסי לחדר ותסתגרי שם.
לא, אל תסתגרי. תקיפי את עצמך באנשים. זאת הדרך היחידה להתמודד עם אבל.
לא, אני לא רוצה כלום.
כן, אני כן.
מה?
ובדיוק כשהגענו סוף סוף לבית המשימות, על אף שזה בטח ארך שניות, והגיע הרגע להחליט מה לעשות עכשיו, שמעתי קול לא מוכר. תשכחי מאבל, תשכחי ממנוחה. יש דברים יותר דחופים כרגע. דברים יותר דחופים בדמות הפתעות אנושיות. חמישה. יש חמישה מהם.
"שלום?"
די אנג'לו לפני 10 שנים ו-3 חודשים
(אני מהחדשים)
בית המשימות-
ארמון. זה מה שהיה מאחורי הדלת. אני לא יכולה לחשוב על תיאור מתאים אחר. זה היה מקום ענק ויפה. בשדה הראיה שלי ראיתי ספות ושולחן ארוך לאכול. מקום מעולה לגור בו. דלאורה שאלה אותי על מה הילדה שראינו בכניסה מסתכלת; מה? הסתכלתי לאן פנה מבטה ואכן, ליד קיר צבעוני בפינה הרחוקה של המסדרון ראיתי כתם שחור שנראה כמו בת אדם. אני לא הייתי מבחינה בה אם דלאורה לא הייתה אומרת לי. סימנתי לדלאורה ללכת אחריי לכיוונה. מעל ראשה התנוסס הכינוי "סוויפט"; לא ממש ידעתי מה להגיד. הרגשתי כמו פורצת. ואז דלאורה אמרה בחוכמתה "אהה?" סוויפט קצת נבהלה עד שקלטה מי אנחנו; "מאיפה צצתן?" "אה..מהדלת.."
סוויפט מלמלה משהו לא ברור. "מצאתי את הלוח הזה..אני חושבת שאילו כל השחקנים" הסתכלתי בבלבול על הלוח מסתכלת על כל הדמויות שבמוקדם או במאוחר אפגוש. "תראו הנה אנחנו" היא הצביעה על התמונה שלה, של דלאורה ושלי."תראו...יש כאן גם דמויות אחרות.." הסתכלתי על כמה דמויות בשחור לבן שמתחתן היה כתוב "דמות מתה". סוויפט שאלה אותנו מה זה דמות מתה. "אין לי מושג" אמרתי.
"גם לי אין.." אמרה דלאורה.
אנוביס לפני 10 שנים ו-3 חודשים
*בית המשימות*
אוקיי, אוקיי, אני עומדת פה במזח אחרי שהדג נעלם במים, אני בודקת אם כולם בסדר ואם מישהו חסר, פתאומית ראיתי את דומינו מטפסת על המזח בקושי רב. נטשתי הכל ורצתי אליה, כרעתי לידה,
"היי, את בסדר?" שאלתי, היא הנהנה עם ראשה לחיוב, הסתכלתי על מד החיים שלה, יותר מחצי ממנו היה ריק, "לא, את לא בסדר" עניתי לה, ניסיתי לתת לה שיקוי מרפא אבל היא התעקשה שלא.
עזרתי לה לקום ותמכתי בה, היא רעדה, "מה פספסתי?" היא שאלה
"מייקי הביאה לנו מכתב לאח שלה. היא אמרה שהוא יעניק לנו פרסים על זה שהצלנו אותה וזהו נראה לי" עניתי לה. היא חשבה מעט ואז פניה הפכו למודאגות, "איפה מאדי?" היא שאלה אותי
פאק,לא שמתי לב, ולא רק היא לא פה, גם נירה ואיקן, אתם לא אומרים לי שהם, לא.. חשבתי לעצמי
התחלנו לחפש את מאדי בין כולם אבל לא מצאנו אותה
עד שג'ון בא אלינו ושאל גם הוא איפה הם, ואז הבנתי, שאולי הנורא מכל קרה, לא, הם לא היו מוותרים על עצמם כל כך מהר, הכל בסדר ניסיתי לשכנע את עצמי, עניתי לג'ון לשלילה.
הסתכלתי על דומינו, היא נראתה כאילו היא בעולם אחר, "היי, אני בטוחה שהיא בסדר" אמרתי לה למרות שלא הייתי בטוחה בכלל, אבל נראה שהיא לא שמעה אותי.
חזרנו לביתן המשימות שבו חיכתה לנו הפתעה, בעצם חמש הפתעות..
פוונסי לפני 10 שנים ו-3 חודשים
(אף אחד לא סם לב שמתתי ווווייי!)
נטוטו לפני 10 שנים ו-3 חודשים
התחרויות
איקן - עברת בדלת של קסם. במשך כמה זמן אתה הולך בשביל, עד שאתה מגיע לערימת סלעים גדולה שחוסמת לך את הדרך. מול הסלעים כתוב בכתב וירטואלי:
עצור!
אי אפשר לעבור כאן. אתה בכל זאת רוצה לעבור? סבבה.
בכדי לעבור עליכם לשפוך על הסלעים שיקוי מיוחד הנמצע בתיבה עשויה זהב. כמובן, לא תוכלו לפתוח את התיבה ללא המפתח. איפה המפתח, אתם שואלים? אני לא אגיד לכם! אתם מתעקשים? אוף, בסדר. אני אגיד לכם. רק אל תגלו שזה הייתי אני!
תיק תוק, תיק תוק
במקום בו אין עצים
באמצע הלילה
באמצע היום
תמצאו את שאתם מחפשים


אם תרצה גם לראות את זה, כנס לקישור הבא: http://demention72.wix.com/demention72#!-/c18xc

מאדי - עברת בדלת של לחימה בכלי נשק. את מופיעה בחלל לבן, ולמרות שאת עומדת על רצפה, את לא יכולה לראות מתי היא נגמרת והופכת לקיר, או איפה מתחילה התקרה. עד כדי כך החלל הזה גדול. לידך יש חלקת דשא קטנה ובה שתול עץ קטן ועליו פירות. מולך מרחפות אותיות וירטואליות:
לא, זאת לא טעות. זה באמת חלק מהתחרות. בחרת לחימה בכלי נשק, נכון? טוב, אז אני אומר שבנוסף לשרירים צריך גם חוכמה. עלייך לצאת מהחלל הלבן שבו את נמצאת.
אה, וכדאי שתמהרי אם את רוצה לנצח.
בהצלחה!

אם תרצי לראות את זה, כנסי לקישור הבא: http://demention72.wix.com/demention72#!---/c14ty

נירה - עברת בדלת של מלאכה. את מופיעה במקום חשוך, ולא יכולה לראות כלום. את שומעת רעש קלוש של מים. מולך כתוב באותיות וירטואליות לבנות (שלא מאירות על האזור כלל):
ששש!
את שומעת את זה? אני חושב שזה נשמע כמו.. כמו.. כמו מים! לפחות, ככה נראה לי. תאמיני לי, אין לי מושג מה קורה פה יותר ממך. אנחנו נמצאים מתחת לאדמה, זה בטוח. זה מרגיש כמו מתחת לאדמה. וגם מריח כמו מתחת לאדמה. ריח של תולעים. איכס.
טוב, אני לא יודע מה איתך, אבל אני רוצה לצאת מפה.
רק בעיה אחת - אני לא יודע איך. אולי את תגידי לי?

אם תרצי לראות את זה, כנסי לקישור הבא: http://demention72.wix.com/demention72#!-/chif

* יש כמה דברים בקשר לחידה שהשמטתי. אתם תצטרכו לעלות עליהם בעצמכם על ידי שאלות של כן ולא (שאלות שהתשובה עליהן היא כן או לא בלבד!). את השאלות תשאלו אותי בפרטי - לנטוטו, לא למשתמש של המנהלות. לאחר שתקבלו את כל המידע שאתם צריכים, כתבו תגובה בדיון ובה תכללו את המידע שגיליתם ואת הפתרון לדעתכם. אין הגבלה על כמות השאלות שתוכלו לשאול.

* כל עוד לא פתרתם את כל החידות שלכם לא תוכלו לצאת מהתחרות, משמע, תהיו תקועים על ההר. גם אם שאר המשתתפים כבר חזרו לבית המשימות. ייתכן שתצטרכו לשהות שם כמה ימים.
זאבה~ לפני 10 שנים ו-3 חודשים
תולעים זה אומר שמשהו רקוב נמצא כאן. "לא יודע", אז זה בן. יש כאן מים ויש חמצן כלומר המים ליככו את הסלע ויצאו חור שדרכו חודר החמצן. אז זה אומר שאני צריכה ללכת עם הזרם עד שאגיע לסופו. לפחות לא אמות מחוסר בחמצן. אבל לא, זה היה ברור מידי.. מה אם יש משהו במילים? אני רוצה.. הוא מדבר אל עצמו בלשון זכר. יכול להיות שזה אנונימוס אבל מה הסיכוי שלתחרות הראשונה שלושה שחקנים ייבחרו בתוך בית משימות אחד? כנראה זה העתק לכל בית משימות ואז נבחרים שלושה שחקנים. אבל מה קורה לבית משימות שלא מוכן להקריב את השחקנים שלו? טוב, בכל מקרה. הסיכוי הכי טוב שלי זה ללכת עם הזרם.
"תגיד לי משהו, אח שלי עדיין חי?" שאלתי ובהיתי בריק השחור. שקט. טוב. "אני חושבת שכדי ללכת עם הזרם. אם רצית שאגיד לך את זה.. אם אתה באמת אמיתי אתה מוזמן לבוא איתי."
אור לפני 10 שנים ו-3 חודשים
השחקנים החדשים- בית המשימות


אני יושבת על ספסל ארוך בספרייה, ברכי צמודות לחזי.
אין לי משהו מיוחד לעשות, אז אני מחליטה להתעסק במחבואים עם האחרים.
הם, כמובן, לא יודעים שהם משחקים.
הספרייה גדולה ומלאה במדפים גדושי ספרים.
אני אוהבת לקרוא- אבל אין לי מצב רוח לקריאה כרגע.
אני לחוצה. אני אפילו לא יודעת למה.

מתי המשחק יתחיל? זאת אומרת, המשחק ה-אמיתי?
שאר המשתתפים אוכלים איפשהו.
מישהו ניסה לדבר איתי, אבל לא העזתי להתסכל לו בפרצוף, ככה שאני אפילו לא יכולה לתאר אותו.
אני רוצה להיות לבד. כמה שיותר לבד.
ואז עשרה אנשים חדשים נכנסים לבית המשימות.
"אני שומעת רעש מכיוון החדר המרכזי, והולכת לשם.
עשרה נערים עומדים שם ושואלים שאלות.
נערה אחת מביטה בי.
אני נותנת לשאר הנערים החדשים לענות על השאלות. הם מסבירים לוותיקים שאנחנו חדשים, שהצטרפנו למשחק זה עתה-
ואז אחד הוותיקים אומר בעדינות ש...
אנחנו תקועים כאן.
ואפשר למות.
וזה מסביר הכל, וידעתי, ידעתי ידעתי. הכל תמיד משתבש. תמיד.
ואני לכודה
לכודה
בתוך
משחק
מחשב
אבודה

אני חוזרת לספרייה, ומתקפלת בין שני מדפי ספרים.
לא לבכות. לא לגרור תשומת לב מיותרת. רינגר.... תתאפקי. בבקשה. תבכי אחר כך. אל תשאירי רושם של חלשה...
אבל אני חלשה.
תמיד הייתי.
ויותר גרוע.
אני חלשה בתוך משחק מחשב רצחני.
<FONT COLOR= RED>Killer לפני 10 שנים ו-3 חודשים
(מאדי לא מתה? חבל בלי לפגוע אבל אם היית מתה היה שקט מכל הצרחות שלך)
מנהלות מימד 72 לפני 10 שנים ו-3 חודשים
(וואו, אתה נחמד. ולא, מאדי לא מתה. עכשיו אתה מוכן להגיב?)
Angelica לפני 10 שנים ו-3 חודשים
אין בעיה קילר. עכשיו נכנסת לבעיה גדולה מאוד. ברגע שמאדי תחזור חיה לבית המשימות, היא כל כך הולכת לצרוח עליך ^^
~I-voice~ לפני 10 שנים ו-3 חודשים
תגובה ראשונה- מצטרפת חדשה."וואו",הורוס אומר כשרואה את כל מה שיש בבית המשימות. "טובבבב" , הוא אומר את המילה באופן ממושך, "אז מה עושים?" "ממשיכים" השבתי. אנחנו עולים במדרגות הספירלה ומגיעים למסדרון עמוס בדלתות. "זה נראה לי החדרים," הוא אומר. "החדר שלי ממש מול החדר שלך. זה נראה לי החדרים למצטרפים החדשים." "אתה כנראה צודק, אבל איפה המשתתפים האחרים?" "בטח יצאו למשימה שלא קשורה אלינו," הוא משיב. "בואי נחזור." הוא אומר."כמה מדרגות אפשר עוד לעשות,עוד בספירלה!",הוא מוסיף לדבריו בעצבנות, סוף סוף אנחנו יורדים את הכול.הורוס מצביע על דלת אחת צדדית, "זאת הדלת." הוא אומר. אני נגשת לדלת, ומושכת אותה בחוזק."זה לא נפתח." אני אומרת תוך כדי התנשפות. "אולי תנסי לדחוף," הוא משיב ברוגע. אני דוחפת את הדלת, "אולי תבוא לעזור לי בזה?" אני אומרת בכעס. הוא ניגש לעזור לי לפתוח את הדלת. אחרי כמה שניות שהוא מנסה לפתוח את הדלת, הוא נכנע ומניח לדלת."הספרייה נראית מעניינת",הוא צועק ומתיישב על הספה וקורא את הספר הראשון שהוא רואה. פתאום אני שומעת הרבה צעקות ודיבורים נלהבים מחוץ לחדר הספרייה. אני יוצאת מהספרייה ופתאום מבחינה בלפחות עשרה אנשים שאני לא מכירה."שלום." אומרת נערה משונה עם שיער ורוד ופס ירוק ועבה. השם 'דומינו דול' מתנוסס מעל ראשה. "הורוס!" אני קוראת.הוא מרים את ראשו מהספר ומביט בי. "קראת לי?" "זה לא האנשים שראינו בתמונות?" שאלתי והמשכתי להביט בהם בשעה שהוא מתקדם לעברי. 
POLLO לפני 10 שנים ו-3 חודשים
השחקנים הוותיקים- בית המשימות

המשחק הזה מפתיע אותי כל פעם מחדש. אני מוציא את עצמי עומד רטוב על המזח ונעמד מול מייקי.
הילדה הארורה הזאת..
"תרסן את עצמך" אני ממלמל לעצמי ומחייך אל מייקי.
"תודה שהצלתם אותי" היא אומרת תוך כדי בכי ונותנת לי מגילה קטנה. "תעבירו את זה לאחי, בבקשה" היא אומרת בקול צרוד. אני מכניס את המגילה לכיס ומהנהן בראשי.
רגע אחר כך אני מועבר לביתן המשימות.
ושם מחכים לנו כמה אנשים לא מוכרים. רק לא עוד משימה. אבל הם נראים אנושיים, ומבולבלים.
"אנשים?" אני שואל ופורש כנפיים ללא כוונה, כנראה מתוך סקרנות.
הם מתאספים מולנו.
אני סוקר אותם בעיניי במבט חשדני. מאיפה הם הגיעו? ולמה הם נראים שלווים כל כך?
"אז.. רוצים להציג את עצמכם?" אני שואל.
(חדשיםםם יצרתי איתכם קשר ^^)
דרקמנדור לפני 10 שנים ו-3 חודשים
(קילרXD)
נטוטו לפני 10 שנים ו-3 חודשים
(אוקי, נא לא לשפוט אותי על התגובה הלא רצינית בעליל - היה לי מצב רוח ממש מוזר כשכתבתי את זה)
בית המשימות
הם הציגו את עצמם אחד אחד, אבל לא ממש הקשבתי.
חמישה. חמישה שחקנים חדשים שנצטרך לספר להם מה קרה.. מה באמת קורה במשחק. ועכשיו גם יש לנו דוגמאות. הו, שפע של דוגמאות. כמה אנשים כבר מתו.. חמישה?
חמישה. כמספר השחקנים החדשים. בבקשה תגידו לי שזה צירוף מקרים. לא.. לא לחשוב על זה עכשיו. תחשבי על זה יותר מאוחר, אחרי כל זה. כשתהיי לבד.
החלטתי להתמקד באזור קצת פחות רגיש. התמונות שהנערה עם השיער הוורוד הזכירה מקודם. בדקתי את שמה - 'דריה'. שם יפה. פניתי אליה "על אילו תמונות דיברת מקודם?"
היא נראתה קצת מופתעת "התמונות? אלו עם כל מי שגר בבית? כולכם מופיעים בהן?"
פאן, שעמדה לידי, חזרה על שאלתי "אילו תמונות?"
דריה נראתה כמי שרוצה שהאדמה תבלע אותה. ביישנים, חשבתי. לעולם לא אבין אותם.
היא היססה קצת, ואז אמרה "בואו, אני אראה לכם"
היא הובילה אותנו למסדרון שבקצהו הדלת הנעולה שאיש מאיתנו לא הצליח לפתוח. לא נראה שהייתה גם הצלחה רבה בקרב החדשים, כי הדלת נשארה נעולה. אבל על הקיר מולה.. מתי צצו פה תמונות?
אני ושאר הוותיקים נעמדנו מול התמונות ובהינו בהן.
"אני דיי בטוח שהן לא היו פה קודם" קרייטוס אמר.
"כי הן לא היו פה קודם" השיב ג'ון.
אף אחד מאיתנו לא הסיר את עיניו מהתמונות ולו לרגע. היו שם תמונות של כולנו, כולל את החדשים. שתי תמונות היו תלויות בצד ימין. הן נצבעו בשחור לבן, ומתחתן נכתב 'דמות מתה'.
"אוי, לונה.." אמרתי בצער וליבי הלם. לאט לאט בחנתי את כל התמונות. פחדתי ממה שאראה. פחדתי מאוד.
יד מונחת על ידי. לא כדי לאחוז בה, אלא כדי למשוך את תשומת ליבי. פתאום קלטתי שעיניי היו עצומות ומבטי היה מושפל. לא רציתי לפקוח אותן. לא רציתי להרים מבט.
"דומינו" קולה של פאן, לא תקיף, נדהם. זה לא קול שמביע צער.
פקחתי את עיניי בזהירות והבטתי למקום שאליו פאן הסתכלה בעיניים פעורות. התמונה של מאדי, והיא צבועה בכחול, לא בשחור לבן. מתחתיה כתוב 'בתחרויות'.
בהיתי בתמונה בלי לזוז, בלי למצמץ, בלי לנשום. הרגשתי חיוך מתפשט על פני. לאט לאט. ואז הסתכלתי על התמונה של איקן, ואז על התמונה של נירה. בתחרויות. הם בתחרויות!
הסתובבתי בפתאומיות לאחור בקפיצה והכרזתי באושר "היי! אני דומינו דול. ברוכים הבאים למימד 72!" אני חושבת שהבהלתי כמה אנשים עם הקפיצה שלי, או עם שינוי מצב הרוח הפתאומי שלי, אבל אני נשבעת שהבחירה שלי הייתה זה או לפצוח בריקודים כאן ועכשיו - ועדיין שקלתי את זה. זה נראה לי כמו רעיון ממש טוב, אבל לא נראה לי שהאחרים יאהבו את זה.
כל החדשים עמדו כעת מאחורינו, ועכשיו מלפניי, ונראה שהקפצתי את כולם. לא שאכפת לי.
"שלום.." אמרה טינקס בהיסוס, כאילו חושבת לעצמה 'מי זאת ומה היא רוצה מחיי?'
כל הוותיקים הסתובבו גם הם.
"דומינו, תירגעי" אמרה פאן, חצי צוחקת.
"אני לא ארגע. אני לא יכולה להירגע. איך אני בכלל אוכל להירגע? היא לא מתה, ווהו!!" אמרתי באושר.
"היא?" שאל תום. הבטתי לעברו, הוא הרים גבה. למה הוא מתכוון..?
"אה, הם! התכוונתי הם. הם לא מתים, ווהו! בואו נחגוג! רוצים עוגה? אני רוצה עוגה! עוגת שוקולד - אני רצה להכין!" אמרתי ורצתי מהר למטבח להכין עוגת שוקולד. עם שכבות או בלי?
עם, החלטתי. שיהיה הרבה. ויהיה קרם. ווהו! הם לא מתים, הם בתחרויות!
פתחתי את ספר המתכונים שלי ועיינתי בו כשאני מזמזמת את הפזמון של השיר 'האפי'.
הורוס לפני 10 שנים ו-3 חודשים
מצטרף חדש-
הספר דווקא מענין. באופן מפתיע. הוא מספר על תחרויות ועל המשחק, דברים מאוד לא מובנים.
"הורוס" נשמעת הצעקה, זה דריה. אני מתקדם לעברה תוך כדי סגירת הספר.
"זה לא האנשים שראינו קודם בתמונות?" דריה אומרת בשאלה. אני הולך לעברה בחשד, בשעה שאני רואה ילדה עם שיער ורוד ופס ירוק עבה אומרת לה שלום. "דומינו דול" אני אומר לעצמי שאני
מתקדם לעברם. בצד אני מבחין בילד עם השם קרייטוס מעל הראש, שולף שתי חרבות וצועק "מי אתם?".
אני משנה כיוון ומתקדם לעברו. הוא בוחן אותי בחשד ולא מוריד את החרבות ."מה נשמע?"
אני מנסה לשבור את הקרח. "מי אתה?" הוא מצפה לתשובה. "מצטרף חדש" אני אומר
ולא מסיר עין מהחרבות. "אז למה לא אמרת?" קרייטוס אומר ברווחה ומוריד את החרב.
"חרב יפה" אני אומר, "אני יודע" הוא משיב בחיוך. "אז ברשותך" אני מנסה לסחוט מידע "מה עושים
כאן?". קרייטוס קופא ואני מבין שנגעתי במידע רגיש, "אנחנו כלואים כאן" הוא אומר ביאוש
"מישהו בשם אנונימיס כלא אותנו , ואנחנו יכולים לצאת רק עם נעבוד ביחד ונעבור את 72 המימדים."
"זאת אומרת, שאנחנו יכולים למות?", "כן, יש כבר דמויות מתות, מיאו ולונה נהרגו בקרב נגד דג ענק". "דג ענק?!" אני אומר כמעט בצעקה. "יש לך הרבה להסביר.
Angelica לפני 10 שנים ו-3 חודשים
תגובה שנייה- התחרויות.
(אגב, זאבה, את לא יכולה לקחת מהתיבה את הגרזן והחרב כי זה שייך לכלי נשק. ואת כבר לא בלחימה בכלי נשק, את במלאכה. אז יש לך רק את הקוביות שלקחת עימך. אז אם תנסי בכל זאת להשתמש בנשק אנחנו פוסלות את זה. בהצלחה!)

חלל גדול ולבן התפרס מסביבי ברגע שנכנסתי דרך הדלת של לחימה בכלי נשק. גיששתי כעיוורת בחיפוש אחר קיר או דלת בלתי נראית, אך לא מצאתי שום סימן לאחד מהאפשרויות המצומצמות האלה. כרעתי ברך על הרצפה ונגעתי בה, היא הייתה קרירה למגע אבל לא היה בה פרט מחשיד כלשהו שהיה עוזר לי לצאת מפה. סקרתי במבטי את החלל הריק והמסנוור מלובנו עד שעיני נתקלו בכיתוב וירטואלי שריחף ללא נוע באוויר. לא, זאת לא טעות. זה באמת חלק מהתחרות. בחרת לחימה בכלי נשק, נכון? טוב, אז אני אומר שבנוסף לשרירים צריך גם חוכמה. עלייך לצאת מהחלל הלבן שבו את נמצאת.
אה, וכדאי שתמהרי אם את רוצה לנצח.
בהצלחה!

גיחכתי. "אז אתה מנסה לבחון את יכולות החכמה והחשיבה שלנו?" צעקתי לחלל הריק בכוונה שאנונימוס יאזין לדברי. "למעשה, אני חושבת שמספיק הוכחנו את עצמנו במשימה." הוספתי בצעקה ובתור תשובה קיבלתי את ההד של עצמי.
הסתובבתי, ובהיסח דעת בחנתי במבטי את חלקת הדשא הקטנה שבה היה שתול עץ קטן ועליו מספר פירות. שתי פירות בצבע אדום, שתיים נוספות בצהוב והאחרון בכתום. "מה אני אמורה לעשות עכשיו?" מלמלתי לעצמי וכרעתי ברך לצד האדמה. נגעתי קלות בעשבי הדשא הירוקים, היה נראה כאילו עברו עליהם לפני רגע במכחול שטובל בצבע ירוק. ירדתי על רגלי והתיישבתי בזהירות על הרצפה הלבנה והבוהקת. יכולתי להביט שעות בדשא הזה, הוא העלה בי מחשובות שבין רגע הפכו למחשבות על איקן. שפתיי כמעט והתעקלו לחיוך אך תוך כמה שניות בודדות חיוכי נמחק. האכזבה כלפיו גברה על רגשותיי אליו ואינה אפשרה לי לחייך. אפילו לא חיוך קטן שייתן לי תקווה אחרונה שהכול בסדר בנינו.
"איקן," הפטרתי בנשיפה קצרה וצבטתי את גשר אפי. "למה?" מובן שעכשיו השאלה הפכה לשאלה רטורית. איקן לא פה כדי לענות לי עליה, כדי להסביר לי למה הוא היה נראה באותו הרגע אחוז דיבוק ודבריו נשמעו כל כך.. תוקפניים.
"לפעמים אני תוהה לעצמי," התחלתי לומר בהשפלת מבט. תלשתי עשב קטן מחלקת הדשא וחתכתי אותו בידי לחתיכות קטנות. "האם אהבה היא דבר טוב כמו שחינכו אותנו לחשוב." אספתי את חתיכות העשב התלוש לאמצע כף ידי. "הרי, עם כל העובדה שאהבה היא דבר נפלא.. היא תמיד.. מאכזבת. לא משנה באיזה מובן." עצרתי. נשפתי על חתיכות העשבים והן נחתו בשקט על חלקת הדשא, בין העשבים האחרים. "למה הכול צריך להיות מסובך כל כך? למה אי אפשר להתאהב במישהו ופשוט.. לא להתאכזב ממנו?" נאנחתי. אולי הגורל גזר עלי להמשיך להתאכזב כך לנצח.
"אם לא הייתי נבחרת לתחרויות המחורבנות האלו.." רטנתי לעצמי ותלשתי כמה עשבים בעצבנות. חטפתי את החרב שקודם לכן הונחה לצידי ותקעתי את להבה עמוק בחלקת האדמה. ואז קימטתי את מצחי. הוצאתי את החרב ותקעתי אותה שוב. היה שם משהו. משהו מתחת לאדמה.
הנחתי חזרה את החרב לצידי והתחלתי לחפור במהירות.
<FONT COLOR= RED>Killer לפני 10 שנים ו-3 חודשים
קצת התאכזבתי שמאדי לא מתה אחרי כל הצרחות שלה קצת שקט לא יזיק ממנה, כשראיתי שהיא נבלעה על ידי הדג חשבתי שהיא מתה על בטוח אבל אז שמעתי שהיא איקן ונירה בתחרות, טוב נו גם תחרות זה בסדר כל עוד מאדי לא נמצאת בסביבה זה שקט הכי טוב שאפשר לקבל.
הגענו בחזרה אל בית המשימות תהיתי בראשי מה יקרה למאדי איקן ונירה אם הם יצליחו לעבור את כל התחרויות, עם חושבים על זה חוץ מלצרוח לא ממש ראיתי את מאדי בפעולה מעניין עם היא חזקה כמו איקן ונירה? למי אכפת עכשיו ממנה אני בבית המשימות עם כל החברה הוותיקים והחדשים.
ראיתי שכול אחד מנסה ליצור קשר עם החדשים, לא כל כך היה לי כוח לדבר עכשיו אז פשוט שוטטתי לי בבית המשימות.
מתוך אינסטינקט הסתכלתי שמאלה וראיתי ספריה שלא הייתה גדולה במיוחד, אני חייב לומר שציפיתי לספריה יותר ענקית מזו סביב הספריה היו כמה כורסאות, ספה, שולחנות עגולים וכיסאות משני צידי השולחנות. ראיתי שליד הספריה יש דלת ניסיתי לפתוח אותה אך ללא הצלחה היא לא נפתחה. הבטתי לצד הימני של הקומה היה חדר רחב וגדול ובו שולחן ארוך שמסביבו מסודרים כיסאות.
השולחן היה ארוך מספיק כדי להכיל בדיוק את מספר האנשים השוהים בבית, וכך גם הכיסאות.
‏סמוך לשולחן היה בר קטן עם כיסאות גבוהים. מול השולחן היה מעבר למטבח קטן עם כל הכלים ‏הנצרכים להכנת אוכל.
מול הכניסה לבית המשימות היו שם מדרגות ספירלה רחבות שעולות לקומה השנייה.
בקומה השנייה היה מסדרון ארוך ומשני צדדיו היו שורות של דלתות בהתחלה לא הבנתי מה הקטע עד שעלתה לראש שלי החשבה שאלו בעצם החדרים שלנו, ‏בקצה המסדרון היו מדרגות לקומה השלישית.
‏כשעלתי לקומה השלישית ראיתי שיש בקומה מלתחות. הבנתי שאלו המלתחות של השחקנים ידעתי זאת ע"פ הכינוי ‏והתמונה של השחקן שמופיעה עליה.
ירדתי בחזרה לקומה הראשונה ראיתי שכולם עדיין באמצע של להכיר את השחקנים החדשים.
מכיוון שלא ממש היה לי כוח עכשיו להתחיל לדבר ולהכיר את השחקנים, אז הלכתי לאחת הכורסאות שנמצאות בספריה וחיכיתי לראות מה הולך לקרות ומי יפנה אלי מהחדשים או מהוותיקים.
אנוביס לפני 10 שנים ו-3 חודשים
הוקל לי, בהחלט הוקל לי שראיתי את התמונות וראיתי שהם בחיים ונבחרו עוד לתחרות, הודעתי לדומינו שהם בחיים וראיתי איך ההבעה שלה משתנה והיא הופכת להיות היפר אקטיבית, מה שגרם לה ללכת לבשל עוגה, בינתיים שאני בחנתי את החדשים, חמש בנות ובן, נראה שכבר סיפרו להם את החדשות הרעות, הם כנראה היו בשוק כי רק אחד מהם צעק ושאל מה קורה ודרש הסברים, החלטתי שאני מסריחה, זאת אומרת מי לא יהיה מסריח אחרי עיר מלאה בדגים ומלחמה עם דג ענק שאכל ארבעה אנשים, נטשתי אותם לריב בסלון והלכתי לחדר שלי.
נכנסתי להתקלח, וחשבתי לעצמי, מה אני אמורה לעשות, זה לא אני, אני אספר, אבל לא עכשיו.
יצאתי מהמקלחת והלכתי לעזור לדומינו עם העוגה.
יאיר לפני 10 שנים ו-3 חודשים
תגובה שנייה. תחרויות.

אני מרגיש מוזר. יותר...טוב. העיניים שלי, הכל מרגיש רגוע יותר.
אני מרגיש שאני יודע דברים פתאום, כמו איך לגרום לחפצים לעוף, או לראות את העבר. מאדי. אני עדיין חושב עליה. אני תמיד אחשוב עליה. "כוח האהבה", כפי ששמעתי אדם חכם אומר פעם בווטסאפ. מה קרה לי? אני מאוכזב מעצמי. אני הרגשתי מוזר, ולא עצמי. אל דאגה מאדי, אני לא אאכזב אותך שוב. בטוח נירה כועסת עליה, חושבת שהיא כלבה. אני אגן על מאדי. אם נירה נוגעת בה, נירה מאבדת אצבע.
נכנסתי ליער מוזר. מקום יפהפה האמת. אני אשמח לחקור אותו. התחלתי ללכת....עד שניצבו מולי ערמת אבנים. אין בעיה, פשוט אזיז אותם עם הקסם שלי. אך הקסם לא עבד, טלקינזיס, תעופה? כלום לא עבד. התעצבנתי. מה שווה קסם, אם הוא לא יכול להזיז אבנים?! הייתי בדרכי להרביץ חזק לאבנים ואז הופיעה הודעה מוזרה מולי.
עצור!
אי אפשר לעבור כאן. אתה בכל זאת רוצה לעבור? סבבה.
בכדי לעבור עליכם לשפוך על הסלעים שיקוי מיוחד הנמצע בתיבה עשויה זהב. כמובן, לא תוכלו לפתוח את התיבה ללא המפתח. איפה המפתח, אתם שואלים? אני לא אגיד לכם! אתם מתעקשים? אוף, בסדר. אני אגיד לכם. רק אל תגלו שזה הייתי אני!
תיק תוק, תיק תוק
במקום בו אין עצים
באמצע הלילה
באמצע היום
תמצאו את שאתם מחפשים .
זה מאוד מוזר.....איפה יכול להיות המפתח?
במקום בו אין עצים? אבל אני ביער....רגע! בטח יש קרחת יער. עפתי למעלה. כן, יש קרחת יער. כמובן. "אתה צפוי" צעקתי. כשהגעתי אל קרחת היער שמתי לב שאין מפתח. מוזר. "אמצע הלילה...אמצע היום....." מתי זה? בשעה 12?
מעניין מה השעה עכשיו. אני אצטרך שעון....רגע! אולי יש שעון. ואלי אני צריך להעביר את השעה בשעון. מעניין.
אולי אני יכול להשתמש בקסם לזמן את השעון????
כן. שווה לנסות. היה כתוב שאפשר קסמים משלי, אז קסם שמזמן דברים פשוטים.
התחלתי להניף את זרועי בצורה מוזרה. "שעון, בוא אליי".
אני מחכה.
חסה סטורמאגדון סמית' דה חצילוב <FONT COLOR= GREEN> לפני 10 שנים ו-3 חודשים
(סוויפט- שחקנית חדשה- בית המשימות)


כשהגעתי לבית המשימות הדבר הראשון שראיתי היה שלט. מן לוח. "לוח השחקנים". זה היה לוח גדול ומרשים למדי שנשא את כל הדמויות שמשחקות כרגע במשחק, את הכינויים והתמונות שלהן. "הנה אני" ראיתי את הדמות שלי בתמונה, "והנה שתי השחקניות שראיתי מקודם..." איך שסיימתי את המשפט אחת מהן ניגשה מאחורי, אלוהים, זה היה מפחיד. "מאיפה צצתן?!" שאלתי, ספק צעקתי על 'דלאורה'. "אה... מהדלת.." השבתי לעצמי ולהן באותו הזמן בנימה רגועה יותר. "להיות ידידותית סוויפט. ידידותית" מילמלתי לעצמי מה שגרם להן להסתכל עלי בפרצוף תוהה, "מצאתי את הלוח הזה" הצבעתי על הלוח הגדול שלא היה צורך למצוא אותו כי הוא ענק ובטח שלא צורך להצביע עליו כי הוא בולט. "אני חושבת שאלו כל השחקנים..." באמת סוויפט? זה כל מה שיש לך? תנסי להיות יותר נחמדה!, נזפתי בעצמי על כל מילה.
"תראו, הנה אנחנו" הצבעתי על התמונות שלנו שראיתי קודם ."תראו...יש כאן גם דמויות אחרות.."
"אתן יודעות אולי מה זה- 'דמות מתה'?" שאלתי אותן, זה מה שהיה כתוב על כמה תמונות שהדמויות בהן היו אפורות ומתחתן כתוב 'דמות מתה'. "אין לי מושג" ענתה לי אחת מהן. "גם לי אין.." ענתה השניה.
לא הסתכלתי עליהן ישירות. כרגע, הייתי עסוקה יותר בלחשוב מה זה לעזאזל דמות מתה??
"טוב.. אני אלך עכשיו." אמרתי להן אחרי שתיקה קצרה והלכתי לחקור יותר לעומק את בית המשימות.




בית המשימות היה פשוט נפלא. לא, לא נפלא, מדהים! הכל היה מעוצב נהדר כדי שיהיה נוח לשחקן גם לפני וגם אחרי המשימות, ובכלל, שיהיה מה לעשות. יצאתי מחדר השחקנית שלי וראיתי שהשחקנים שהיו בתמונות ממקודם הגיעו בינתיים הביתה. הם הסתודדו במעגל עם עוד כמה שחקנים חדשים שהספקתי לקלוט ביינתים, ודיברו. משום מה השחקנים החדשים לא הגיבו לדבריהם טוב כל כך, או טוב בכלל. היסטריים אפילו. אבל בחרתי להתעלם. בזמן שנותר עד שאצא למשימה הראשונה שלי הסתובבתי בבית, עד שראיתי אותה- כל כך מושלמת, כל כך יפה יפה, כל כך... עצומה! "אז... גברת ספריה... את באה לפה הרבה?"
אני הולכת לבלות עכשיו כל כך. מעניין אם הספרים במשחק דומים לספרים במציאות...
אבל, רגע, היה שם עוד מישהו. ותיק. או מישהי? לא ראיתי כל כך אבל ניגשתי אל כיוון מי שזה לא יהיה. הספר יכול לחכות. קודם חברים. זאת אומרת, אסטרטגיה! לחשוב אסטרטגי סוויפט! לא בוטחים באף אחד! או.. שלפעמים מותר?
בכל מקרה, לפתח שיחה. "היי" אמרתי בביישנות "היי" ענו לי בביישנות חוזרת. "אז מי את?" "סוויפט. ומה איתך?"

(מישהו רוצה לדבר איתי אולי?)
<FONT COLOR= RED>Killer לפני 10 שנים ו-3 חודשים
(אני אדבר איתך אבל אני קצת עסוק היום בלכתוב תגובה אז תצטרכי לחקות ליום ראשון.
אם זה בסדר מבחינתך כמובן)
די אנג'לו לפני 10 שנים ו-3 חודשים
בית המשימות-
לא קרה שום דבר מעניין במשך הדקות האחרונות ולא נראה שמשהו הולך לקרות. הייתי בתוך הספרייה ועיינתי בכמה ספרים. החזרתי את הספרים למקום והחלטתי לחקור את שאר הקומות. מדרגות מתעקלות הובילו אותי לקומה השנייה, היה שם מסדרון כמו בבית מלון. אני אבחר חדר אחר כך, החלטתי. המשכתי לעלות במדרגות לקומה השלישית- היו שם כמה מלתחות ועל כל מלתחה הייתה תמונה והשם של מי שהיא שייכת לה - כמה מהם זיהיתי מהקיר. החלטתי לחזור לקומה הראשונה וירדתי בריצה במדרגות. ישבתי על הספה למשך כמה דקות ואז הדלת נפתחה- שש לא, שמונה. לא, עשר שחקנים נכנסו מהדלת. כולם נראו מוכרים מהתמונות. אחד מהם ביקש שנציג את עצמנו אז הקשבתי לשמות של כמה שחקנים חדשים שהציגו את עצמם ומיהרתי גם להציג את עצמי כדי לא להיות אחרונה. שחקנית עם הכינוי 'דומינו דול' כנראה שמעה משחקנית אחרת ששמה דריה שאמרה משהו לגבי התמונות שהיו בסיפרייה והיא שאלה אותה למה היא מתכוונת. רגע.. הוותיקים לא יודעים על התמונות? מה קורה פה? דריה הובילה אותה לספרייה וראיתי שכמה הלכו אחריהן והחלטתי ללכת גם אני. כשהגענו ראיתי את הבלבול של החדשים לגבי התמונות. למה ביום שאני מתחברת למשחק מופיעות תמונות מסתוריות? הוותיקים התעצבו כשהביטו בתמונות של הדמויות המתות. במיוחד דומינו דול. לא ידעתי איך להגיב להכל ואז דומינו דול הסתובבה אלינו בקפיצה והציגה את עצמה בהתרגשות. הייתה שתיקה מביכה ואמרתי שלום. דומינו דול טבעה בשמחה מכיוון שהחברים שלה לא מתו, כפי שגילתה מהתמונות והכריזה שהיא הולכת להכין עוגת שוקולד.

זאבה~ לפני 10 שנים ו-3 חודשים
(אני רק חושבת שהגיע הזמן להזכיר לכן- שלב ראשון- הכל נשרף^^)
וכן, אני לא מגיבה כי אני מכחה ל*אהםאהם* נט שתואיל בטובה הנדלה להגיד לי מה קורה הלאה
נטוטו לפני 10 שנים ו-3 חודשים

התחרויות

נירה
לאחר הליכה קצרה לאורך הנחל הקטן שבמערה הגעת לקיר: מבוי סתום. או.. שאולי לא? מיששת את הקיר וגילית שזו דלת גדולה. הדלת נעולה, ולא תוכלי לפתוח אותה בכוח. איך תפתחי אותה בכל זאת?
מאדי
התחלת לחפור באדמה בידיים חשופות, ובמקום למצוא יציאה מצאת דלת מעץ בצורת ריבוע. יש עליה ידית ברזל מעוצבת בסגנון מיושן. הדלת נעולה, אבל דבר אחד חסר: חור למפתח. זה מפני שאין כזה. אין מפתח.
אה, ולמקרה שחשבת פשוט לשבור את הדלת, היא לא נשברת. איך תפתחי אותה?
איקן
כשהגעת לקרחת היער ראית שעון שמש ענקי. חבל שלא שאלת אותי מה יש בקרח היער לפני שכתבת את התגובה..
ואתה עדיין צריך למצוא את המפתח. בהצלחה עם זה, מר שונא פיקאצ'ו!
נטוטו לפני 10 שנים ו-3 חודשים
וכן, אני מודעת לעובדה שהמשימות של מאדי ונירה נראות מאוד דומות, אבל הן לא. פשוט שונות כמעט לגמרי. ויותר מזה אני לא אגיד כדי לא לגלות להן את התשובות. מיאו ^^
זאבה~ לפני 10 שנים ו-3 חודשים
לאחר הליכה קצרה לאורך הנחל הקטן שבמערה הגעת לקיר: מבוי סתום. או.. שאולי לא? מיששת את הקיר וגילית שזו דלת גדולה. הדלת נעולה, ולא תוכלי לפתוח אותה בכוח. איך תפתחי אותה בכל זאת?

נירה-

אחרי כמה דקות שהלכתי לאורך הנחל נתקלתי-או יותר נכון, התנגשתי- בקיר אבן.
"ברצינות?" שאלתי אבל משהו אחר לי לבדוק כל דבר ללפני שאת מגיעה למסקנות, אז מיששתי את הקיר כשחשבתי שאין דבר בו שיוכל להפתיע אותי כשנתקלתי בחור של מפתח, גיששתי מסביב והרגשתי את קווי המתאר של הדלת. ניסיתי לפתוח אותה אך לא הצלחתי. נכנסתי אל התפריט והוצאתי את קוביות החומר. דחסתי אחת לתוך החור והמתנתי, אחרי כמה זמן ניסיתי להשפריץ עליה מים, אולי החומר יקבל את צורת החור וזה יהפוך למפתח.. אני מקווה כך לפחות..
Angelica לפני 10 שנים ו-3 חודשים
תגובה שלישית- התחרויות.

זאת הייתה דלת מעץ. בדיוק כמו הדלתות הקטנות האלה שמוצאים בסרטי אימה, היא הייתה מוטבעת בתוך האדמה. הסרתי בידי את מעט החול והאפר הנותר עליה ובאופן לא מפתיע גיליתי שיש בה ידית. היא הייתה ידית ברזל מלוכלכת מעט שעוצבה בסגנון מיושן. התרוממתי מהקרקע וניערתי את האפר שדבק לחולצתי והוצאתי את שאיריות האדמה שנכנסה מאחורי ציפורניי ולאחר מכן משכתי בידית על מנת לפתוח את הדלת.
אך הדלת לא נפתחה.
"חשבתי שפה לא מסתמכים על כוח." מלמלתי ובעטתי בדלת במחשבה שהיא הולכת להיפתח, אך הדלת לא נפתחה כלל. בעטתי בה שוב, והפעם חזק יותר אבל היא אפילו לא השמיעה קרקוש של קרש נשבר.
התנשפתי ורקעתי על הדלת ברגליי מספר פעמים, "דלת וירטואלית מטופשת.." מלמלתי בעצבנות, סמוקה מכעס. "תפתחי-" גמגמתי ובעטתי בה, "כבר!"
לבסוף התייאשתי ולקחתי את החרב, תקעתי אותה בין חריציו הקטנים של הדלת וניסתי לפתוח אותה אך זה הרגיש כאילו החרב עצמה נכנעת ומתעקמת. "לעזאזל עם זה," סיננתי והשלכתי את החרב על הקרקע. "זה אפשרי בכלל לצאת מהמקום הווירטואלי המטומטם הזה?!" צעקתי לאנונימוס במחשבה שהוא צופה בי כרגע.
עיני נתקלו שוב בכיתוב הווירטואלי, טוב, אז אני אומר שבנוסף לשרירים צריך גם חוכמה
"חוכמה." תהיתי לעצמי. בחנתי במבטי את הפירות השתולים על העץ הקטן והמשכתי להביט בהן למשך כמה דקות בעודי ממלמלת, "שני פירות אדומים, שניים צהובים, אחד כתום." כיווצתי את גבותיי כתנועת חשיבה ומששתי את רקתי. העפתי מבט לעבר דלת העץ ואז חזרה לפירות. "אולי זה צופן כלשהו?" שאלתי את עצמי.
התקרבתי לדלת ונקשתי עליה את מספר הפירות שעל העץ, ומיד התאכזבתי לגלות שזה לא עזר. דלת העץ המשיכה לשרור בדממה מוחלטת על פני האדמה.
התנשפתי בעצבנות, תפסתי בפרי הכתום והשלכתי אותו על הדלת בקול נקישה קל. צפיתי בו מתגלגל על פני הקרקע עד שנעצר. "אולי פשוט צריך להשליך-" תפסתי בפרי נוסף והשלכתי אותו על הדלת, "את כל הפירות המטופשים!" השלכתי פירות נוספים על הדלת בעודם מתגלגלים על הקרקע עד לעצירה מוחלטת.
התיישבתי חזרה על המרצפת הלבנה והבוהקת בקול אנחה ועצמתי את עיני בריכוז. "את חייבת להתאפס על עצמך, מאדי." לחשתי לעצמי. "אם יש משהו שאת הכי שונאת בעולם זו עקשנות," הרמתי את מבטי, "את לא תתני לדלת עץ מכוערת להביס אותך." ואז עיני נתקלו בחמשת הפירות, הן הונחו על האדמה בדממה וסודרו בסדר מוזר שגרם לי לחשוד. שני הפירות האדומים הונחו בחלק העליון שלחלקת הדשא, הפרי הכתום הונח מתחתיו והשניים הצהובים הונחו בחלקו התחתון, מתחת לפרי הבודד.
כיווצתי את שתי גבותיי בחשד והתרוממתי מהקרקע. "שני פירות אדומים, שתי נקישות. פרי אחד כתום, נקישה אחת, שני פירות צהובים שני נקישות נוספות." הבעת פני לבשה תקווה, צעדתי לעבר הדלת ונקשתי עליה את הסדר שעליו חשבתי. תחילה, נקשתי שתי נקישות חלושות, עצרתי, ונקשתי נקישה אחת בודדה. ולבסוף, שתי נקישות נוספות.
ליבי פעם מהתרגשות, הדלת נפתחה.


(חה חה, הצלחתי ^^)
נטוטו לפני 10 שנים ו-3 חודשים

בית המשימות
"דומינו! רוצה שאני אעזו - "
הפניתי את ראשי לאחור. זו הייתה פאן. היא התחילה להגיד משהו, לא? למה היא השתתקה..?
פאן הביטה על המטבח בתדהמה, פיה עדיין פעור באמצע המילה. חיכיתי כמה שניות, וכשהרגשתי שאני לא יכולה לשאת את זה יותר אמרתי לה "פאן, את יודעת שאני שונאת שתיקות - מה רצית?"
שפתה התחתונה רעדה, וראיתי איך הבעת פניה הופכת מסתם נדהמת לחיוך נדהם. היא התנשפה ואמרה בתדהמה "מה עשית למטבח?" ואז היא התחילה לצחוק.
הבטתי סביבי. כל רצפת המטבח הייתה מכוסה בביצים שבורות שאיכשהו לא נכנסו לקערה (כשהכנתי פנקייקים היום בבוקר פשוט שברתי אותן עם החרב, אבל זה ממש לכלך אותה אז הפעם החלטתי לא לעשות את זה), קמח היה מפוזר בכל מקום, ואני חושבת שעדיין היה גם באוויר קצת (החלקתי עם קערה מלאה בקמח בידיים - נו מה, כל הרצפה הייתה מכוסה בביצים!) ואזור הכיריים היה מכוסה סירופ שוקולד, וכך גם אני (טוב, זאת באמת הייתה פאדיחה. הידיים שלי היו חלקלקות מתערובת לא מוצלחת של ביצים, קמח וחלב - שמסתבר שלא הייתי אמורה ללוש - ויכול להיות שלחצתי על הבקבוק קצת חזק מדי).
אה. היא מתכוונת לזה.
"כן, טוב, נראה אותך מכינה עוגה!" אמרתי.
"הו וואו, בואי נרגיע קצת," היא התחילה להתקדם לעברי "דבר ראשון, כדאי שננקה פה קצ-"
"פאן, זהירות!!"
"אהה!!"
ו.. היא החליקה. אמרתי לכם שהרצפה הייתה חלקלקה בגלל הביצים או לא אמרתי?
התקדמתי אליה בזהירות וניסיתי לעזור לה לקום, אבל בסופו של דבר שתינו נפלנו על הרצפה שוב.
"זהו, נמאס לי!" קראתי. פתחתי חלון קודים והחזרתי את המטבח לקדמותו בזריזות. רק דבר אחד היה שונה: על השולחן הקטן שבפינה הייתה מונחת עוגת שוקולד בעלת שלוש קומות וזיגוג מושלם. קמתי על רגליי, ופאן עשתה כמוני.
"זה יותר טוב" אמרתי בשביעות רצון וניגשתי אל העוגה "מה דעתך?" שאלתי את פאן.
אנוביס לפני 10 שנים ו-3 חודשים
אז בהחלט שרפנו עוגה, ליתר דיוק דומינו שרפה אותה, וקצת הרסה את המטבח, למי אכפת.
אני חושבת שכמעט נחנקתי מרוב צחוק במצב שהייתי, לא מצליחה לקום בגלל ביצים שבורות, עצמתי את עיניי לשנייה, וברגע שפתחתי אותם הכל היה מסודר וגם היתה עוגה מזורגגת על השולחן, דומינו מלמלה משהו ואז אמרה "מה דעתך על העוגה?".
"זה לא קצת רמאות?, זאת אומרת אני אף פעם לא אתנגד לאוכל שלא תביני לא נכון" עניתי וצחקתי
"בואי נשמור את זה הסוד שעומד להתגלות עוד חמש דקות שלנו, מה את אומרת?" היא ענתה בחיוך
"בטח, בעיקר אם אני מקבלת את החתיכה הראשונה של העוגה" אמרתי
"ואו, בואי לא נגזים, אני השף פה, אז ההיגיון הפשוט אומר שאני מקבלת חתיכה מהעוגה ראשונה" היא אמרה
"טוב טוב נכנעתי, אבל אני דורשת קרדיט על לא לעשות שום דבר, המפ" שילבתי ידיים ואמרתי
"את זה אני יכולה לעשות" היא אמרה וצחקה.
"אז ניקח את העוגה עכשיו או נחכה איתה?" שאלתי
יאיר לפני 10 שנים ו-3 חודשים
אמצע הלילה....אמצע היום.
בואו נחשוב. איקן, תחשוב.
אתה חכם, אתה יודע. אמממ....תתניע את השכל בכך שתצטט מישהו! כן.
תצטט משהו שקראת בויקפדיה לפני שנתיים. התניה אופרנטית יספק, אני מניח.
"תניה אופרנטית (או התניה אינסטרומנטלית) היא מושג מרכזי בפסיכולוגיה הביהביוריסטית, ולפיה בעלי חיים ובני אדם משנים ומשכללים את התנהגותם, בעקבות החיזוקים אשר מתקבלים כתגובה למעשיהם. פעולתה של התניה זו היא בעצם בכך שהיא מלמדת את הנבדק לנקוט פעולה או להימנע מפעולה כדי להשיג או להימנע ממשהו. מה שאומר - התניה אופרנטית היא שינוי בתדירות התגובה כתוצאה מקבלת חיזוק לאחר ביצוע התגובה.

בגישה זו מניחים כהנחת יסוד שההתנהגות האנושית, בדומה להתנהגות בעלי חיים, מושפעת מ:

אירועים וגירויים שקודמים להתנהגות.
אירועים הנמשכים מהתנהגות מסוימת - תוצאות שבאות עקב התגובה.
חיזוק - נועד לעודד המשכת ביצוע הפעולה. חיזוק הוא כל גירוי או אירוע אשר מגדיל את תדירות הופעת התגובה. על פי תורת ההתניה האופרנטית, החיזוק הוא גורם חשוב בלמידה. התנהגויות אנוש רבות נלמדות על פי עיקרון זה: תגובה הזוכה לחיזוק תבוצע שוב בעתיד כדי לזכות שוב באותו החיזוק. ישנם כמה סוגים של חיזוקים:

חיזוק חיובי: מתן גירוי נעים לאחר ביצוע פעולה רצויה כלשהי, במטרה להגביר אותה. החיזוק צריך להיות מותאם ללומד ויכול להיות מסוגים שונים: מילה טובה, פרגון, גמול כספי או דברים חומריים אחרים.
חיזוק שלילי: סילוק גירוי לא נעים כתגובה לביצוע פעולה רצויה כלשהי, במטרה להגביר אותה.
שני סוגי חיזוקים אלה- החיובי והשלילי, משפיעים באותו אופן: שניהם מגבירים את תדירות הופעת התגובה. ההבדל הוא בכך שחיזוק חיובי הוא נתינת דבר מה חיובי ללומד, ואילו חיזוק שלילי הוא הפסקת דבר מה שלילי.

חיזוק מלא: חיזוק הניתן בכל פעם שהתגובה מתבצעת.
חיזוק חלקי: חיזוק הניתן רק בחלק מהפעמים.
מחקרים[דרוש מקור] מראים שתגובה שזוכה לחיזוק מלא, נלמדת מהר יותר מאשר תגובה שזוכה לחיזוק חלקי. לעומת זאת נמצא כי הדעיכה של התגובה לאחר חיזוק מלא מהירה יותר לעומת תגובה לאחר חיזוק חלקי.

עונש - נועד לגרום להפסקת ביצוע הפעולה:

עונש: הצמדת מתן "עונש" (תגמול שלילי כגון גירוי לא נעים) כתגובה לביצוע פעולה כלשהי. אפשרות נוספת היא מניעת קבלת החיזוק החיובי בעקבות הפעולה. אפשרות זו הוכחה במחקרים כי הינה יעילה יותר בקרב חינוך ילדים.
החיזוקים צפויים ללמד את בעלי החיים או את האדם כי כדאי לו לחזור ולשוב על הפעולה, ואילו הענישה וההשמטה - את ההפך. התניה זו התגלתה במחצית הראשונה של המאה ה-20 על ידי החוקר האמריקני פרדריק סקינר כפיתוח להתניה הקלאסית של איוואן פבלוב. השם הקשור יותר מכל לתאוריית ההתניה האופרנטית הוא שמו של סקינר. דוגמה לאחד מניסויו שערך סקינר הקשורים להתניה האופרנטית: חולדה הוכנסה לתוך תיבה, ובה דוושה. שלב ראשון- נרשם מספר הלחיצות של החולדה על הדוושה, אך הלחיצות לא יצרו שינוי כלשהו. שלב שני- ישתחרר מזון לאחר כל לחיצה של החולדה על הדוושה ונמדדו מספר הלחיצות. תוצאה- סקינר מצא שבשלב השני גדלה בהדרגה התדירות של הלחיצות של החולדה על הדוושה עד אשר החולדה הפסיקה ללחוץ על הדוושה מכיוון שהיא הייתה שבעה. מסקנתו של סקינר הייתה שהחולדה ידעה לקשר בין פעילות הלחיצה על הדוושה לקבלות המזון, במילים אחרות, היא למדה ללחוץ על הדוושה על מנת לקבל מזון.

התניה זו היא חלק מתהליך הלמידה ומאפשרת, בין היתר, אילוף בעלי חיים שונים כגון כלבים, לווייתנים, כלבי ים ועוד.
אמצע הלילה, זה לא 12? ואמצע היום זה לא 12?
אז אמצע הלילה ואמצע היום צריך להיות בשעה 12!
*אני מחכה עד לשעה*.
נו, איפה זה?
(נטוטועיכגכדגכ את צריכה להגיד לי אם אני רואה את זה.)
נטוטו לפני 10 שנים ו-3 חודשים
יאיר, קח בחשבון שאתה בתחרות. אין לך זמן לחכות לשעה 12. טוב, אלא אם אתה רוצה להגיע למקום האחרון, כמובן.
נטוטו לפני 10 שנים ו-3 חודשים
(זה אולי טיפה מבולגן ואולי יש כמה שגיאות בגלל ההקלדה, אז מצטערת מראש. כתבתי את זה דרך הפלאפון)

התחרויות:

מאדי:
הדלת נפתחת, אבל את לא יכולה לראות לאן היא מובילה. חשוך מדי מעבר לפתח, ונראה שהאור הלבן מהחלל בו את נמצאת לא חודר לשם ולא מאיר דבר. את שומעת מים ועוד משהו, כאילו את לא היחידה במקום הזה. בסופו של דבר, את מחליטה לקפוץ. ברגע שאת נוחתת על האדמה הקשה את שומעת קול מוכר, מוכר מאוד - קולה של נירה.
פתאום את שומעת קול בראשך, קולו של אנונימוס. הוא אומר:
"קיבלת הצצה קלה למסלול של אחת המתחרים. יש באפשרותך להמשיך ללכת בו, או להמשיך ישר לאתגר הבא שלך. במידה ותבחרי להמשיך, תמצאי ברשימת החפצים שלך שני פריטים: מפתח ופצצה. המפתח יעזור למתחרה, הפצצה תעכב. שימי לב, תוכלי לבחור רק בפריט אחד."

נירה:
הרעיון שלך נכון, אבל דורש פיתוח. זה קצת יותר מסובך. תמשיכי לנסות.
שימי לב: במידה ומאדי תיתן לך את המפתח תוכלי לסיים את המשימה במהירות, אבל את לא יודעת שהיא שם בכלל, אלא אם היא תחליט לחשוף את עצמה.

איקן:
טוב, כבר אמרתי לך. אין לך זמן לחכות. אבל אתה הבנת נכון, משהו יקרה כשהמחוג יורה על 12, בין אם זה בלילה או ביום. זה שעון שמש, אז כאן זה עניין של אור וצל. תחשוב מה אתה יכול לעשות.
יאיר לפני 10 שנים ו-3 חודשים
אולי...אני יכול לשנות את הזמן!
אני עומד מאחורי המקל, בכך שיגרום לצל ליפול על השעה 12.
נטוטו לפני 10 שנים ו-3 חודשים

התחרויות
גבירותי ורבותי! הזוכה בקטגוריית התגובה הכי קצרה בהיסטוריה הוא....
תופים...
יאיר!
חחח אבל מעולה, עברת. זאת אומרת, עברת את החלק הראשון. מיד המחוג זז, ומתחתיו התגלה בור קטן, המפתח היה בתוכו וחידה מוצמדת אליו. החידה היא חידה למציאת האוצר:
מצא את הקיר הגדול
ובדרך היזהר לא ליפול
השמש קופחת
מדבר, שממה
חלק את המפתח
ועשה זאת במהרה!
Angelica לפני 10 שנים ו-3 חודשים
ברגע שדלת העץ נפתחה לאיטה דחפתי את ראשי לתוך הפתח כשעיני מגששות באפלה בחיפוש אחר אור. אך היה נראה כי המקום שאליו הדלת הובילה אותי אינה פרט לחושך מוחלט. מעולם לא הייתה לי נקודת תורפה מהחושך אך המחשבה שאצטרך לשוטט בחלל שחור וחשוך לגמרי במחשבה שמשהו עלול לקפוץ עלי מאוחר לא הייתה מעודדת במיוחד. היססתי לכמה שניות, חשבתי לעצמי שאולי האור שבוקע מאין שאני נמצאת יאיר לי מעט את הדרך או את מה שמסביבי.
ולבסוף קפצתי אל הלא נודע ונחתי בפליטת צרחה חלושה על האדמה המעט בוצית וקרירה. התרוממתי כשכל גופי זועק מכאבים והבטתי לפתח שהדלת יצרה מלמעלה. היא לא האירה לי כלל את המקום מסביבי, רק הראתה פתח אור בוהק שהופיע למעלה כמו ירח- רק בצורה פחות מעוגלת כמו שהוא אמור להיות.
לפתע אוזניי הזדקפו, הם קלטו צליל מוכר של מים זורמים וקול חלוש ורוטן של נערה. יכולתי מיד לזהות את הקול של נירה לאחר המפגש הסוער שלנו שהתרחש טרם כניסתנו דרך הדלתות של התחרות.
הסתובבתי בכדי לקלוט מאין בוקע קולה של נירה אבל אז, במפתיע, קול מוכר ביותר החליף את קולה החלוש. רק שקולו היה ברור יותר, עמוק ומוכר כקולו של אנונימוס בכבודו ובעצמו.
"קיבלת הצצה קלה למסלול של אחת המתחרים. יש באפשרותך להמשיך ללכת בו, או להמשיך ישר לאתגר הבא שלך. במידה ותבחרי להמשיך, תמצאי ברשימת החפצים שלך שני פריטים: מפתח ופצצה. המפתח יעזור למתחרה, הפצצה תעכב. שימי לב, תוכלי לבחור רק בפריט אחד."
וכך אנונימוס סיים את דבריו הדרמטיים כהרגלו ברגע ששני הפריטים הווירטואליים הופיעו מולי, מרחפים ומחכים שאבחר באחד מהם וכך אקבע את גורלה של נירה בתחרויות. תיארתי לעצמי שנירה בטח עומדת לסיים את המשימה שניתנה לה, או שאולי אם אעניק לה את המפתח היא תזכה לסיים אותה ואז הקרב בינינו יהיה צמוד. אבל ידעתי בליבי מה הכי נכון לעשות, לפחות מבחינתי.
הושטתי את ידי הרועדת ולחצתי על הפצצה הוירטואלית, לא ידעתי אם נירה שומעת אותי עכשיו אך בכל זאת צעקתי את מה שרציתי להגיד, "מצטערת נירה. אבל זו כוחה של אהבה." (הייתי חייבת XD)
ובמילה הזאת המפתח נעלם והפצצה החלה בקביעת גורלה בתחרויות
זאבה~ לפני 10 שנים ו-3 חודשים
אני מגיבההה

נירה-

הבטתי בחומר שהתייבש ומחשבה חלפה בראשי, איך אני הולכת לפתוח את הדלת בלי ידית למפתח? אז לקחתי את הקוביה השנייה של החומר ומחצי ממנה עשיתי ידית למפתח. החלקתי את הידית ועשיתי מן עיגול כזה. אחר כך החלטתי שאני אגביר את קצב ההתייבשות של החומר המוזר, אז לקחתי חולצה וייבשתי את המים ואז נשפתי על החומר כדי שיתייבש מהר יותר. אחר כמה דקות החומר ייבש. ניסיתי לסובב אותו לימין אך כלום לא קרה, לשמואל ושוב פעם, הידית נשארה במקומה.
הבטתי בה, בשחור הזה ואז בעטתי בו. הרגשתי שהוא נכנס פנימה. ניסיתי לבעוט בו שוב, לנסות להוציא אותו, לסובב אותו ימינה ושמאלה אך המפתח נשאר במקומו. הוצאתי את שאר החומרים ובהיתי בהם.
חזרתי על מה שהיה כתוב שם..
ששש!
את שומעת את זה? אני חושב שזה נשמע כמו.. כמו.. כמו מים! לפחות, ככה נראה לי. תאמיני לי, אין לי מושג מה קורה פה יותר ממך. אנחנו נמצאים מתחת לאדמה, זה בטוח. זה מרגיש כמו מתחת לאדמה. וגם מריח כמו מתחת לאדמה. ריח של תולעים. איכס.
טוב, אני לא יודע מה איתך, אבל אני רוצה לצאת מפה.
רק בעיה אחת - אני לא יודע איך. אולי את תגידי לי?
"סומסום היפתח!" צעקתי. כלום. עכשיו אני בטוחה שמישהו מתפקע מצחוק איפה שהוא. למה להיות בשקט? איך לעזאזל פותחים את הדבר הזה? אם יש מפתח זה אמור להספיק, לא? יכול להיות שמשהו מהצד השני תוקע את זה? אם ככה אז צריך לנסות להזיז אותו..
לפתע שמעתי פיצוץ ענקי, משהו נחבט בראשי ועילף אותי. שמעתי משהו עם השם שלי לפני שהתעלתי אך זיהיתי את הקול, זאת מאדי. למה היא.. פוצצה אותי? כדי לנצח, עניתי לעצמי. זה לא ברור? כמה נחמד.. עכשיו הזוג הנחמד ינצח. אבל למה הם כל כך רוצים לנצח? את זה אני לא מבינה.. אפשר לעזור אחד לשני במקום לפגוע. אוף, זה כנראה בגלל הטימטום שלי. לא הספקתי לפתוח את הדלת בזמן כדי להתחמק מהפצצה. כנראה אנונימוס ידע שהיא תרצה לעזור לאיקן, אבל היא לא שופטת אופי טובה אז היא כנראה חשבה שאני עדיי כועסת.. אני והאופי הדפוק שלי. טוב, אני פשוט אשוטט בחושך הזה עד שאנשים אחרים יחליטו שאני יכולה לחזור להכרה. אבל אם משהו פגע בראשי יכול לקחת כמה שעות עד שאחזור להכרה, אבל מצד שני יכול להיות שהפצצה פוצצה את קיר האבן.. לא יכול להיות. הפצצה התפוצצה מאחורי, היא יכלה לפוצץ את דלת האבן אם הייתה מחוברת עליה.. אולי אני יכולה ליצור פצצה, להוציא את המפתח ולהכניס אותה לשם? אולי.. מה דניאל היה חושב.. בטח משהו שאף אחד לא יצפה לו.. הוא היה מוצא דרך יצירתית לסלק את הדלת הזו מכאן. אם הוא היה במצב שלי הוא בטח כבר היה בחוץ ולא תקוע במקום כמוני.
אוף, זה כל כך מעצבן אותי. למה אנשים כל כך תחרותיים? כאילו, אנחנו באותו בית משימות. שכל אחד ייקח את מה שהוא רוצה וזהו, לא צריך להסתבך יותר מידי. מעניין אם אני יכולה לפרוש לכמה זמן ולמצוא מישהו שיאמן אותי.. אבל זה לא זמן טוב, אם יש מישהו ממש חזק שם בחוץ אז הוא בטח עדיין טירון. צריך לחכות איזה שבוע ואז למצוא לי מאמן. בינתיים אנסה להשתפר בכמה שיותר סקילים.. אני צריכה לקנו את הספר של בני הלוויה ולהתחיל לקרוא אותו, להתאמן לפחות 3 שעות ביום עם החרבות, להתאמן ביער עם הקסם, לצוד שם ולהתנסות קצת בבישול. אני צריכה גם להתחיל לתפור, יש לי חוטים ומחטים ובדים. אני צריכה לנסות לתפור משהו פשוט כמו חולצה נגיד. אחר כך לעבור לסקילים אחרים. לרכוש ניסיון ולהתמחות בסקיל אחד. האמם.. איזה זה צריך להיות? אבחר בנשק, אחרי הכל יש לי 2 נקודות בו אז זה נותן לי יתרון קטן, אבל גם מבנה הגוף שלי בסדר. הגוף שלי מעט קטן יותר מהשאר כלומר שאוכל לתקוף טוב יותר מלמטה ומהאמצע, אבל אני רזה ככה שיש פחות שטח שאפשר לפגוע בי בו. לעומת זאת אני יכולה להגיע די רחוק עם אשקיע בעיקר בקסם, יש לי מספיק כוח רצון כשצריך. בני לוויה.. אני אצטרך לשקוע בספר הזה ולהשקיע קצת בספרייה המעפנה שיש בבית המשימות, לרכוש את חביבותה של מוכרת הספרים. טוב.. ומה לגבי הספר שאח שלי קודד לי? אף אחד לא יראה אותו, זה יעמיד אותו בסכנה. אצטרך כנראה לשנן אותו כדי שאוכל להעתיק אותו כשאחזור הביתה.. אם בכלל אחזור הביתה. יו, מעניין מה קורה עם הילדים הקטנים שנכנסו לכאן.. הם כנראה מתו אם אין מי שישמור עליהם.. סביר להניח שיש בריונים ותוך כמה זמן תהיה פה דת שאומרת שיוצר המשחק הוא אל. צריך לעבור 72 מימדים ככה שנישאר פה לפחות שנתיים. זה.. היום הראשון שלנו ואנחנו במימד השני אבל המימדים יהפכו קשים יותר ויותר. אני אצטרך לעבוד גם על החשיבה שלי. לרכוש כמה זוויות שונות לכל מצב. טוב, בואי ננסה.
צד מס' 1: כעס- כועסת על מאדי אבל זה יוביל לסכסוכים ולכנראה פילוג בבית.
מס' 2: היגיון- צריך לחשוב מה לעשות הלאה. בינתיים יש לי תוכניות אבל אני גרועה בלאסוף מודיעין.. כנראה פשוט אצטרך להסתמך על המזל..
מס' 3: האמם.. נראה לו אח גדול- לדאוג שאין יותר מידי נזק ולחשוב לטווח הקצר מה עושים.
מס' 3 נבחר. טוב.. הפיצוץ כנראה השאיר נזק על הדלת, יכול להיות שיהיה שם אפילו חור שאוכל להרחיב, אם נפצעתי אצטרך לאלתר תחבושת מהשרוולים של החולצה(לא נוגעת במעיל) ואם המעיל נקרע אני הולכת לגרום לה לשלם עליו. ועוד משהו, צריך גם משק חי. אי אפשר להסתמך כל כך על החנויות. בקומה 1 יש את בית המשימות אבל החצר שם מוקדשת לאימונים בינתיים, בקומה הזו יש יותר מידי ים וכנראה שאין חיות משק. אצטרך לבדוק אפשרות בקומה הבאה. בכל מקרה, אני צריכה לנסות לצאת מהקומה הזו כמה שיותר מהר. מה לעשות? ניסיתי פשוט לצאת, לדחוף ולצעוק שיתנו לי לצאת החוצה.
דרקמנדור לפני 10 שנים ו-3 חודשים
אחרי ששלפתי את החרבות,מישהו בשם הורוס התקדם לעברי.בחנתי אותו קצת ואז הוא אמר-"מה נשמע?"
"מי אתה?"שאלתי בחשד,"מצטרף חדש"הוא ענה במהרה.
"אז למה לא אמרת?"אמרתי בטיפשות כשהחזרתי את החרבות חזרה למקומם.
"חרב יפה" אני אומר, "אני יודע"השבתי בחיוך מזויף. "אז ברשותך" הוא התחיל לומר "מה עושים
כאן?"הוא המשיך.פשוט קפאתי...לא היה לי ממש איך לענות על זה."אנחנו כלואים כאן"עניתי בפשטות.
"מישהו בשם אנונימיס כלא אותנו,ואנחנו יכולים לצאת רק עם נעבוד ביחד ונעבור את 72 המימדים"המשכתי את מילותיי.
"זאת אומרת, שאנחנו יכולים למות?"הוא שאל בתמימות. "כן, יש כבר דמויות מתות-מיאו ולונה נהרגו בקרב נגד דג ענק"..."דג ענק?!"הוא לא הבין. "יש לך הרבה להסביר" הוא אמר וציפה ממני לתשובה.
"אז כך-אתה מקשיב?","כן כן ברור!"ענה מסוקרן.
"היינו צריכים להבי למישהי משהו,ואז היא נקלעה לצרה (מוכשרת...)"."הצרה היית הדג?" "כן,הוא היה עצום מימדים" עניתי וחמקתי מי שם לסריקה של בית המשימות.
אחרי שעברתי בכמעט כל הבית,הגעתי למסדרון עם תמונות של השחקנים...
לפתע ראיתי את התמונות של-מאדי, איקן ונירה צבועים בכחול ומתחתיהם היה כתוב "בתחרות".
הוקלתי מאוד כשקראתי את זה,הם לא מתו! הם לא מתו!-חשבתי לעצמי.
הלכתי אחרי זה לספריה הנחמדה שלנו, וראיתי כשנכנסתי מישהי שמנסה "לתקשר" עם מישהי אחרת,
"היי" היא אמרה בביישנות "היי"השנייה ענת לה...
התיישבתי על כורסא רכה והמשכתי לקרוא את הספר שלי.

הורוס לפני 10 שנים ו-3 חודשים
"אז אתה מקשיב?" קרייטוס שאל, איזו שאלה מגוכחת כאילו אם מישהו מסביר לך על דג ענק
אתה לא מקשיב. "כן, כן" אני בהתלהבות, "היינו צריכים להביא למישהי משהו,ואז היא נקלעה לצרה".
"הצרה היתה הדג?". "כן הוא היה ענק" הוא מפליא בתאור, ואז הוא קוטע את דבריו ומתחפף.
"בטח לראות את התמונות" אני מפטיר לעצמי. אני רץ חזרה במדרגות ומנסה רק קצת לפתוח את בדלת.
ומזווית עיני אני רואה את דריה עולה למעלה.
~I-voice~ לפני 10 שנים ו-3 חודשים
בית המשימות- (מצטרפת חדשה).

"דריה," אני שומעת את קולו של הורוס בדרכי למעלה. "היי." הוא אומר בחיוך ומנסה להשיג את צעדיי המהירים.
"אני לא במצב רוח לדבר." השבתי במהירות והאצתי את צעדיי.
"דריה." הוא תפס בזרועי והביט אל תוך עיני. "אני יודע שקשה לך לשמוע את.. הבשורה הטרגית הזאת. אבל את חייבת להבין שעכשיו אין לנו בררה, את חייבת להישאר חזקה כמו שהם אמרו לנו. אנחנו חייבים להישאר חזקים. בעיקר בשביל עצמנו."
"אני לא יכולה לשאת את המחשבה שאנחנו עלולים למות." עניתי בקול סדוק.
"גם אני לא." הוא השיב באנחה והמשיך להביט בי, חושב מה להגיד. "אבל אנחנו נכיר פה עוד הרבה חברים חדשים. נעבור את זה ביחד." הוא אמר בעידוד והמשיך לאחוז בידי.
חייכתי אליו במבוכה. "תודה."
"אז, מה דעתך לרדת למטה ולאכול מעוגת השוקולד?" הוא שאל בחיוך.
הנהנתי לחיוב וירדנו למטה כשידנו משולבות זו בזו.
מנהלות מימד 72 לפני 10 שנים ו-3 חודשים
~מעבר זמן- כעבור שעתיים~

לילה ירד על בית המשימות. מאדי, איקן ונירה עדיין לא חזרו מהתחרויות. מידי פעם חלקכם בודקים את התמונות הווירטואליות על מנת לבדוק אם תמונותיהם אינם צבועות בשחור.
כעבור זמן מה, אתם יושבים מול שולחן גדול באורכו, מפה בוהקת מלובנה עוטפת את שולחן העץ ועליה מסודרים בקפידה פמוטים כסופים וזהובים, סכו"ם וצלחות חרסינה לבנות. מעליכם מאירות מספר נברשות. כיוון שאף אחד לא התנדב להכין ארוחת ערב, כל אחד פשוט לוקח מה שהוא רוצה מהמטבח (חביתה, גבינות, טוסטים וכו').
מהלך הארוחה מתנהלת בשתיקה כבדה. כל אחד נתון למחשבותיו ואילו חלקכם החלטתם פשוט לבהות בצלחת הריקה או לשחק בעצלתיים במזלג ולא לעשות דבר פרט להתבודד בתוך עצמכם.
לאחר זמן מה נייט (גרייס) עזבה את השולחן בפתאומיות, הבעתה מוטרדת מעט ופניה חיוורות, ויצאה מחדר האוכל. סיביר, שישבה קרובה לדלת יחסית לכולכם, יצאה אחריה לבדוק מה קרה. באותו הזמן סיימו דומינו דול ופאן את ארוחתן והלכו לבדוק שוב את התמונות.
סיביר, דומינו דול ופאן חזרו באותו הזמן לחדר האוכל, פניהם מבוהלות ובשורה מרה בפיהם.
מראה ארוחת הערב למתעניינים- http://www.johnbrody.com/Travel/France/i-TmpfWnP/4/L/IMG_2867-L.jpg
(כן.. בית המשימות מפואר במידה מחרידה.)

בהצלחה!
~I-voice~ לפני 10 שנים ו-3 חודשים



לילה ירד על בית המשימות ושקט שרר ברחבי הבית. פרט לקרקוש הכלים והסכו"ם שנשמע בבירור ברחבת השולחן הגדול לא בקע קול אחד מהיושבים בארוחה. חלק מהשחקנים אכלו בשקט את ארוחתם ואילו האחרים בהו בצלחת הריקה וניסו לחשוב מה ברצונם לקחת לאכול לארוחת הערב, אך היה נראה כי מחשבות אחרות רודפות את מוחם ואינם מאפשרות להם לחשוב. אלה היו בעיקר השחקנים החדשים, כמוני למשל. לא הייתי מסוגלת לחשוב על אוכל אפילו אם אוכל לבקש את המאכל שאני הכי רוצה. פשוט בהיתי בהיסח דעת באצבעותיי משחקות בעצלתיים במזלג, מידי פעם פזלתי לעבר הורוס, שישב לידי. לא היה נראה כי ממש הפריע לו המצב, הוא אכל בשקט את ארוחתו ולגם מכוס המים שהונחה סמוך לצלחת כאילו הוא אוכל ארוחת ערב רגילה לחלוטין בביתו. 
דומינו דול ופאן חזרו להתיישב מול השולחן לאחר בדיקתם החוזרת כל חצי שעה בתמונות הווירטואלית של מאדי, איקן ונירה. לא הכרתי אותם. אבל יכולתי לשמוע מידי פעם שיחות קצרות על התנהגותה הבוטה של מאדי הקשוחה, כך היא מתוארת, ואיקן הצנוע והחביב. שמעתי גם על נירה שאזרה אומץ וקפצה גם היא לתוך מלתעותיו של הדג במשימה הקודמת. יכולתי להבחין בשקיות הקטנות מתחת לעיניה של דומינו דול. הן הביעו דאגה ועייפות. קצת ריחמתי עליה באותו הרגע, אבל איכשהו היה נראה שלמרות המצב היא מצליחה להסתדר מצוין עם עצמה. לרגע אחד הבחנתי במבטה של דומינו דול מופנה אלי, רציתי להסיט את מבטי מהמבוכה אך יכולתי להבחין את זווית פיה מתעקל לחיוך קטן. חייכתי חזרה והמשכתי להביט במזלג.
"למה את לא אוכלת?" שאל לפתע הורוס בלחישה.
"אני לא רעבה." מלמלתי באנחה והנחתי חזרה את המזלג.
הוא הרים גבה. "חשבתי שהשיחה שלנו הבהירה לך לא מעט דברים." 
נעצתי בו מעט נוקב שגרם לו להסיט את מבטו במהירות ולחזור לענייניו. "אני עייפה, זה הכול." עניתי לבסוף.
לפתע נערה חומת שיער בשם 'נייט' דחפה את הכיסא לאחור ומבלי לומר מילה קמה מהשולחן והלכה. הסבתי את ראשי והבטתי בה, היא נראתה חיוורת מאוד על אף החושך שעטף את בית המשימות מבפנים, ולפני שעלתה במדרגות, היא אחזה בגרונה וחשקה את שיניים בהבעת כאב. תיארתי לעצמי שהיא בטח התמוטטה נפשית מכל מה שעבר עליה עד עכשיו.
כשהסתובבתי חזרה מבטיהם של כולם הופנו לעברה של נייט שכבר עלתה למעלה.
"אני אבדוק מה קורה איתה." אמרה מישהי בשם 'סיביר' ועלתה בריצה למעלה. 
לאחר כמה דקות דומינו דול ופאן קמו מהשולחן ופינו את הצלחות שלהן, לאחר מכן הן התקדמו לכיוון התמונות הווירטואליות באגרופים קמוצים ממתח. 
פניתי להורוס, "אני לא מבינה איך דומינ-"
"נייט!" צעקה פתאום סיביר, ולאחר כמה שניות רצה במורד המדרגות, "משהו קרה לה!" היא צעקה. 
הבטתי בדומינו דול ופאן שרצו בחזרה אלינו, "בואו מהר" אמרה פאן ורצה בחזרה לקיר עליו התמונות. רצתי מיד אליהן בשעה שעוד שחקנים התקבצו סביבן. מתחת לתמונה של נייט היה כתוב דמות מתה.

(היא מתה מהסרת המשקפיים)
הורוס לפני 10 שנים ו-3 חודשים
לילה כבד מאוד ירד, וממש שקט כאן. מפליא, בדרך כלל הכול רועש וגועש.
מפה לבנה בוהקת נפרסה על שולחן האוכל, אבל אף אחד כמעט לא אוכל. רובם כנראה חושבים
על מה יקרה הלאה. טוב, זה לא יפריע לי לאכול. למרות שאני אוכל בשלווה אני ממש מודאג,
הרי אנחנו יכולים למות. דומינו דול ופאן חזרו בפעם ה200 להתיישב מול השולחן. התמונות הווירטואלית של מאדי, איקן, ונירה, כנראה ממש מדאיגות אותם. ע"פ הוויכוחים החוזרים ונשנים שלהם,
הבנתי שהם חברים טובים. הצלחת של דריה ריקה, "למה את לא אוכלת" אני לוחש לה.
"אני לא רעבה" היא עונה באנחה כבדה."חשבתי שהשיחה שלנו הבהירה לך לא מעט דברים."
אני אומר כמעט ביאוש. היא נועצת בי כזה מבט, מבט שאני מסלק את עייני במהירות.
"אני עייפה זה הכול" דריה עונה לאחר שתיקה ארוכה. פתאום, נערה בשם נייט דחפה את כסאה
לאחור, ויצאה בסערה החוצה.
POLLO לפני 10 שנים ו-3 חודשים
התיישבתי בשקט בשולחן האוכל, לצידה של דומינו, וקיפלתי את כנפיי באיטיות.
"איפה האוכל?" שאלתי בתמיהה. השולחן המפואר היה ריק ממאכלים.
"אני מניחה שלוקחים בעצמנו" היא אמרה.
נו באמת, אין כאן איזה מישהו חרוץ עם סקיל בישול? אני מניח שבשלב הזה אף אחד לא מצליח לבשל ממש טוב.
לקחתי ספגטי ברוטב בלתי מזוהה מהמטבח והתחלתי לאכול. וואו. האוכל הזה מדהים.
בזמן שאכלתי השתדלתי לשמור על איפוק, לא להתעצבן מהסיטואציה הלא מוכרת. כל כך הרבה אנשים שאוכלים סביבי, מסתכלים עליי. במציאות התבודדתי על היום. אכלתי ג'אנק פוד מול מסך המחשב. אבל כאן אני אדם אחר. "יש לך ביטחון" אמרתי לעצמי את המשפט בראש כמה פעמים.
"הכל בסדר?" שאלה דומינו. הנהנתי במהירות והמשכתי לשחק במזלג שלי.
יאיר לפני 10 שנים ו-3 חודשים
"קדימה, זה חייב לעבוד. אם רק אשנה את זווית השמש בצורה נכונה, אוכל לגרום לזמן לעבור מהר יותר. ולעבור את המשימה מהאבדון הזו. מעניין מה קורה עם מאדי. שהיא בסדר, או שחלילה נירה לא התנקמה בה. נירה הזאת, מסכנה. אבל אף אחד לא נוגע במאדי שלי. אף אחד.
זזתי במהירות "והזזתי את השמש". לפתע היה רעש גדול מאוד, וחור גדול נפער באדמה. "בינגו!" "מפתח, בוא אליי!".
המפתח היה שם. אך לידו היה פתק מוזר. מה כתוב שם? הזזתי את ידי למראה הפתק כדי להרים אותו. היה כתוב באותיות גדולות על הפתק:
מצא את הקיר הגדול
ובדרך היזהר לא ליפול
השמש קופחת
מדבר, שממה
חלק את המפתח
ועשה זאת במהרה!
נו באמת. עוד חידה?!
לא מספיק עם זה??? אנונימוס הזבל. אני מרגיש שאני באופרת סבון כאן. מאוד מוזר ולא צפוי...בכל מקרה! מדבר כתוב? המדבר שבכיוון ההוא!
מצוין. התעופפתי למדבר, היה שם חם ומוזר. לוהט ושומם. אין נפש חיה, חוץ מלטאות מוזרות שעברו בדרכי מפעם לפעם. לפתע היה שם משהו מוזר.
לשבור את המפתח? בשמחה.
שברתי את המפתח חזק! ו...(נטוטו, המשיכי)
די אנג'לו לפני 10 שנים ו-3 חודשים
הייתי רעבה ורציתי להתחבר עם אנשים ולא להישאר לבד במשחק, אז הלכתי לחדר האוכל.
השולחן היה ארוך מאוד ונראה שיש שם מקום להרבה מאוד אנשים. מפה, צלחות סכום וחפצים אחרים היו מסודרים אל השולחן והרגשתי כאילו אני הולכת לסעוד עם מלכת אנגליה או משהו כזה. כל כך מפואר פה. אבל לצערנו הארוחות לא הגיעו לצלחת בקסם ונאלצנו לקחת משהו מהמטבח. הכנתי חביתה ולא היה לי כוח לקחת משהו נוסף, אז אכלתי חביתה בלבד. ציפיתי לרעש בחדר האוכל אבל אף אחד לא דיבר. לא רציתי לשבור את השתיקה אז אכלתי את החביתה בלי לומר דבר. פתאום שחקנית אחת שלא הייתי בטוחה לשמה, הלכה בסערה ושחקנית אחרת ששמה סיביר הלכה אחריה כדי לראות מה קרה. שתי שחקניות קמו מהשולחן וחזרו כעבור כמה זמן, אחרי שכמעט כולם סיימו לאכול. הן נראו חרדות ומפוחדות שפתחו את פיהן כדי לדבר.
"בואו מהר" אמרה או יותר נכון צעקה פאן. כל יושבי השולחן, אני חושבת, קמו ורצו אחריה לראות מה קרה.
נכנסנו לספרייה והבטנו בקיר התמונות. מתחת לשמה של השחקנית שקמה מהשולחן, שמסתבר ששמה הוא נייט היה כתוב דמות מתה.
נטוטו לפני 10 שנים ו-3 חודשים

התחרויות
השמיים התחילו להחשיך. שימו לב שעבר על הדמויות שלכם יום ארוך בו לא אכלתם כמעט (תזכורת: היום הזה התחיל במשימה של הקומה הראשונה). המלצה שלי: מצאו לכם מקום טוב לישון בו בלילה, ומשהו לאכול.

מאדי- מזל טוב, את הראשונה להגיע לשלב השני של התחרות! לאחר שבחרת בפצצה הופעת באמצע היער.
נירה- לצערך, מאדי בחרה לא לעזור לך אלא לעכב אותך. את תהיי מעולפת למשך שלוש שעות, ואז תתעוררי ביער, בשלב השני של התחרות. יהיה לך דיי והותר זמן להסתובב ביער. הודעה תישלח אלייך ובה יכתב:
נושא: משימת מלכודת.
יש באפשרותך לטמון מלכודת למתחרה אחר הנמצא ביער. במידה ותקבלי על עצמך את המשימה, תמצאי את הכלים הדרושים לך ברשימת החפצים."

בעיקרון, את צריכה לחשוב על מלכודת ועל דרך להשתחרר ממנה (לדוגמא, בית עץ שנועל אותך בפנים לא יכולת להשתחרר, אלא אם מוצאים כפתור כלשהו ולוחצים עליו). את המלכודת + הפתרון עלייך לשלוח לי בהודעה פרטית או בווצאפ, ואת גם יכולה לבחור מי ייתקל במלכודת הזאת..
איקן- יפה, אתה כמעט בסוף. שבירת המפתח תעזור לך כשתגיע לקיר הגדול. על מנת להיות הוגנת, אני אגלה לך מהו: הקיר הגדול הוא צוק, מעין קצת אחד של ההר שנשבר והותיר מתחתיו קיר גדול ותלול. על השאר תצטרך לעלות לבד, שוב בעזרת שאלות של כן ולא. בהצלחה :)
השלב השני של התחרות
עליכם להיכנס לקישור הבא ולבחור מפלצת אחת באקראי. ברגע שתלחצו עליה תראו את המפלצת בה תילחמו בתור התחלה. אני רוצה ארבע תגובות לפחות - ולאחר כל תגובה אני אכתוב מה המפלצת עשתה (והפתעות נוספות ^^).
בשלב השני של התחרות כולכם עדיין מתחרים בנפרד, אבל תוכלו להיפגש מדי פעם על ההר (לדוגמא, אם יוצאת לכם אותה מפלצת).
הקישור -
http://demention72.wix.com/demention72#!--2/c1ir6

בהצלחה לכולם!
זאבה~ לפני 10 שנים ו-3 חודשים
נירה-

פקחתי את עיני באטיות, הרגשתי כאב בידי השמאלית. הבטתי בה וראיתי חתיכת סלע משונן נעוץ בה, עמוק. תפסתי את הסלע והתחלתי להוציא אותו באטיות, עוצרת כל פעם שגל כאב בא. בסופו של דבר הוצאתי אותו.הלכתי לכיוונם של כמה עשבים ויצרתי מהם תחבושות. המעיל שלי היה מלא אבק. האמפ. הורדתי את המעיל, הרמתי את השרוול והתחלתי לחבוש את הפצע שלי. חיכיתי עד שהדימום עצר לפני שהתחלתי להכין חבלים מהעשבים האלה. אחרי כ13 דקות יצרתי כ8 מטר חבל. באתי לקום אך לפני שהספקתי ראיתי ציפור משונה. משהו אמר לי שזו תהיה בעיה רצינית. טוב, נראה.
לפתע נשלחה אליי הודעה. פתחתי אותה ובה היה כתוב:
נושא: משימת מלכודת.
יש באפשרותך לטמון מלכודת למתחרה אחר הנמצא ביער. במידה ותקבלי על עצמך את המשימה, תמצאי את הכלים הדרושים לך ברשימת החפצים."
"טוב, למה לא?" שאלתי וזחלתי הרחק מהציפור המשונה. פתחתי את רשימת הכלים שלי והיה שם..
נטוטו לפני 10 שנים ו-3 חודשים
כמה אנשים הריחו את העוגה, ובאו לקחת פרוסה. מיהרתי להיעמד בינם לבין העוגה, מחזיקה בידי מערוך כאילו זו חרב.
"זה קינוח" סיננתי במבט חמור, כמו אמא שמטיפה לילדים שלה "קודם תאכלו ארוחת ערב, אחר כך תוכלו לאכול מהעוגה!" סיימתי את דבריי כשידי על מותניי והבעת פניי דורשת ציות, באופן שכנראה הסגיר את עובדת היותי הדמות חסרת האחריות בחדר. הם, בתגובה, העלו על פניהם חיוכים מגחכים.
"בסדר אמא," אמר צ'סטר "ומה תכיני לנו לארוחת ערב?" שאל בנימוס מוגזם והבעה תמימה שלא התאימה לו.
גלגלתי עיניים "אני לא מוכנה להיות זאת שתמיד מבשלת בבית הזה. אם אתם כל כך רוצים שאחד יכין את האוכל, אנחנו צריכים לקבוע תורנויות. עד שנעשה את זה, שכל אחד פשוט יקח לו מה שהוא רוצה, ממש לא חסר אוכל." אמרתי, ואז נזכרתי במשהו והוספתי ברצינות "ועכשיו באמת, העוגה היא בשביל מאדי, איקן ונירה. אל תגעו בה עד שהם יחזרו"
"השתגעת?" אמרה טינקס בעיניים פעורות "היא תתקלקל!"
"עוגות בכלל יכולות להתקלקל במשחק?" שאל תום בתמיהה, ידיו משולבות וכנפיו מקופלות במעין זווית מוזרה, כאילו עדיין לא לגמרי התרגל אליהן.
"אני לא יודעת, אבל מה אם כן?" השיבה טינקס.
אנשים התחילו לדבר על זה ובין רגע המטבח הפך להיות רועש. באמת? אני הכי בעד נושאי שיחה מוזרים, אבל לדבר על האם עוגות יכולות להתקלקל במשחק..?
"היי, היי!" קראתי, במבט מעט מוטרד "תירגעו, כולה עוגה. אני אקפיא אותה בזמן - האקרית, זוכרים? רק אל תאכלו אותה עדיין. זאת הפתעה." אמרתי בחיוך ויצאתי מהמטבח, מתקדמת לכיוון התמונות הווירטואליות.
פאן יצאה אחריי, וביחד הלכנו לבדוק שוב את התמונות. כשהיינו לבד במסדרון, מול התמונות שלא השתנו, הרשיתי לעצמי להראות כלפי חוץ מה שאני מרגישה. הבטתי בדאגה בתמונות, בעיניים נוצצות מדמעות שפחדתי שיזלגו מתוך עיני בכל רגע. עצרתי אותן כמה שיכולתי, מרגישה את המחנק בגרוני, וכשלא הצלחתי יותר לעצור אותן הרשיתי לדמעה או שתיים לנזול ומיהרתי לנגב אותן. ידעתי שאם ארשה לעצמי להישבר עכשיו לא אצליח להתאושש עוד הרבה זמן, ולא רציתי שיראו את זה. ועוד על מה, חשבתי לעצמי, על זה שמאדי מתחרה? היא תחזור בחיים, זה בטוח. שלושתם יחזרו בחיים.
לפי התמונות הם עדיין לא מתו, אמרתי לעצמי. ליאה, היא תהיה בסדר. הכל יהיה בסדר.
"בואי נחזור לקחת לנו משהו לאכול" פאן אמרה בעדינות.
"ומה אם זה ישתנה כשלא נהיה פה?" שאלתי בדאגה.
"את לא יכולה לבהות בתמונות האלה לנצח. בואי נאכל ארוחת ערב. אחר כך נחזור לפה לבדוק אם יש משהו חדש, בסדר?"
"בסדר, רק תני לי שנייה" אמרתי ומיהרתי לנגב את עיניי. נשמתי עמוק והעליתי על פניי את ההבעה השמחה האופיינית לי. הבטתי בפאן ושאלתי "רואים שבכיתי?"
"בכלל לא" היא השיבה בחיוך.
חזרנו למטבח. לשמחתי אף אחד לא נגע בעוגה. מדי פעם מישהו שלח מבטים כמהים, ואני הרגשתי מאוד גאה בעצמי. קרדיט לי על הקודים ולפאן על לא לעשות כלום - והעוגה באמת נראתה טוב. חייכתי לפאן, והיא קרצה אליי בתגובה.
הבטתי אל המטבח ההומה, מלא בשחקנים. כמה אנחנו כבר? ככה זה בכל בית משימות? אני זוכרת את בית המשימות הקודם שלי, בגרסת הבטא של המשחק. הוא ממש לא היה גדול כמו זה, אבל מצד שני, כנראה שכמות השחקנים גדולה פי כמה מכמות בוחני הבטא. איכשהו המטבח הצליח להכיל את כולם בלי שיהיה יותר מדי צפוף. עלה בי חשד שהוא מתרחב לפי כמות האנשים הנמצאים בו, כמו השולחן בחדר האוכל. בגודלו הנוכחי, המטבח הזכיר לי יותר חדר אוכל בבית מלון מאשר מטבח רגיל.
בסופו של דבר, פאן ואני החלטנו לקחת שתינו טוסטים וחביתה. לאור ביצועיי מוקדם יותר, עליי הוטל להכין את הטוסטים. לא התנגדתי. אם הייתי צריכה להשתמש בביצים עוד פעם, זה היה נגמר עוד יותר גרוע ממקודם. בראשי עלתה התמונה של בית המשימות אתמול בצהריים, כשאני, פאן ומאדי רק הגענו אליו, ומלחמת האוכל המפחידה שהתנהלה כאן, והצטמררתי. מלחמות אוכל. הן כמו שחייה, רק עם דברים דביקים שכן מרגישים כשהם מתייבשים, והאשליה שעומדים על קרקע יציבה למרות שהיא מכוסה במאכלים שעלולים להחליק עליהם בכל רגע. באנגלייה יצא לי להיות נוכחת בכמה מלחמות אוכל. אני תמיד הייתי הילדה הראשונה שסחבה את המגש שלה בתור מגן ויצאה לאכול בחוץ.
יד נעה באיטיות מול עיניי ואני מתמקדת.
"היי, אחת שתיים אחת שתיים, שומעת?" זו הייתה פאן. היא ישבה לידי בשולחן האוכל, מצידי השני ישב תום.
"איך הגעתי לכאן..?" שאלתי.
"אממ, הלכת?" פאן השיבה בהרמת גבה. היא צחקה כשראתה את הבלבול בעיניי "לא? אני רואה שאת כבר על אוטומט. תאכלי שלא יתקרר".
הוצאתי לה לשון והתחלתי לאכול. בהתחלה חשבתי על מאדי, ואז על איקן, ואז על מאדי ואיקן, ואז על נירה, והתחרויות בכלל, ומה קורה להם שם. בשלב הזה כבר הכרחתי את עצמי להפסיק לחשוב עליהם ולהתרכז באוכל. מסביב לשולחן שרר שקט מוזר, מן מתח מסוים, כנראה בגלל שאנחנו זרים שיושבים ליד שולחן אחד כמו משפחה. זה בסדר, זה בטח יעבור. זה מסוג הדברים שצריך לתת להם זמן. החדשים נראו כאילו עדיין לא עיכלו את הבשורה. רובם נעצו מבטים בצלחות ריקות, כאילו התיישבו איתנו בשולחן מתוך נימוס.
פתאום הבחנתי שנייט מתנהגת מוזר. פניה היו חיוורות, והיא נראתה כאילו היא עומדת להקיא. אפשר להיות חולים במשחק? עיניה נצצו קצת, כאילו היא עומדת לבכות. יצרתי איתה קשר עין. 'את בסדר?' שאלתי בלי קול. היא הביטה בי לרגע, ואז קמה ויצאה מחדר האוכל. סיביר יצאה אחריה כדי להבין מה קרה.
הבטתי בצלחתי. נשאר לי עוד קצת אוכל, אבל לא הייתי כל כך רעבה. מבט חטוף בצלחתה של פאן גילה לי שהיא כן הייתה רעבה: הצלחת שלה הייתה ריקה לגמרי.
"סיימתי" הכרזתי, כאומרת 'את לא באמת צריכה לחכות לי'.
בלי להשיב, פאן קמה מהשולחן והלכה לשטוף את הצלחת שלה במטבח. קמתי והלכתי אחריה, ולאחר מכן חזרנו למסדרון עליו תלויות התמונות. עוד לפני שהתקרבנו שמתי לב למשהו שונה. הייתה שם עוד תמונה צבועה בשחור-לבן. את שאר המרחק השלמתי בריצה, מפחדת ממה שאראה. אבל זאת לא הייתה מאדי, וגם לא איקן ולא נירה.
זו הייתה נייט.
מיהרנו לקרוא לאחרים, והספקנו לשמוע את סיביר צועקת "משהו קרה לה!"
פאן קראה "בואו מהר!" והובלנו אותם למסדרון. כולנו עמדנו שם, בוהים בתמונתה של נייט ותוהים איך לעזאזל היא יכלה למות אם היא הייתה בתוך הבית.
פניתי אל סיביר, שעמדה בשקט מאחור "איך זה קרה?"
חסה סטורמאגדון סמית' דה חצילוב <FONT COLOR= GREEN> לפני 10 שנים ו-3 חודשים
(אז מכיוון שאף אחד לא טרח לדבר איתי, אני בארוחה עכשיו)


בית המשימות היה מפואר יותר מכל דבר שראיתי אי פעם! בחדר האוכל השולחן היה ארוך ,עליו פרוסה מפה לבנה ועוד הרבה כלי אוכל יפים ופמוטים עם נרות שדלקו בצבעים שונים. הו אלוהים. כמה שאני רעבה.
אף אחד לא באמת טרח להכין ארוחת ערב, ברור שאני לא רגילה לכך, גם כשאני משתהה ימים בחדר שלי אמא תמיד דואגת להביא לי אוכל ( או לפחות לבקש מהטבח לבשל איזה נזיד עסיסי. כמה שאני רוצה עכשיו נזיד כזה.), פשוט גוועתי ברעב לכן הלכתי למטבח ולקחתי מהמקרר גבינות, לחמים, ריבות ו...שוקולד! מי צריך ארוחת ערב כשיש לי מקרר הא?
חזרתי לשולחן והתיישבתי בערך במרכז.
רציתי ליצור קשר עם מישהו, אבל לא ידעתי עם מי, או איך... ישבתי ליד אחת הבנות שפגשתי לפני הכניסה לבית המשימות- טינקס.
"אז... אמ..." רק פתחתי את פי להגיד "היי" ולפתע נכנסו שתי שחקניות לחדר האוכל הסערה.
אני לא חושבת שטינקס באמת שמעה אותי, כי היא מיד התרכזה בשחקניות הממורמרות.
הן נראו חרדות ומפוחדות שפתחו את פיהן כדי לדבר.
"בואו מהר" אמרה או יותר נכון צעקה אחת בשם פאן. כל יושבי השולחן, אני חושבת, קמו ורצו אחריה לראות מה קרה.
נכנסנו לספרייה והבטנו בקיר התמונות. מתחת לשמה של השחקנית שקמה מהשולחן, שמסתבר ששמה הוא נייט נכתב "דמות מתה".
Angelica לפני 10 שנים ו-3 חודשים
התחרויות.

כשפקחתי את עיני חשתי ברוח קרירה עוטפת את פלגי גופי החשופים, קרני השמש המסנוורות נעלמו מאחורי עצים גבוהים וסבוכים ושמיים שחורים נטולי כוכבים עטפו אותי כמו ערפל שחור וסמיך. פרט לרשרוש הענפים שהשמיעו העצים בעקבות הרוח וציוץ הציפורים שנשמע באופק, שום קול לא בקע מתוך כותלי היער הלא נודע שאליו נשלחתי. חיפשתי במבטי הודעה וירטואלית מרחפת שתנחה אותי למשימה הבאה שלי, אבל היער היה ריק מאותיות וירטואליות מרחפות. בעצם, הוא היה ריק יחסית ליערות הטיפוסיים במשחק הזה. כמעט ויכולתי לחוש עד כמה אמיתי הוא. זה הרגיש לי כמו בבית, תמיד כשהייתי עצובה, או סתם היה לי צורך עז להתבודד הייתי יוצאת ליער. רק אני, האוזניות והספר. ואז הרגשתי הרגשה משונה בבטן, משהו שלא חשתי בו כבר הרבה זמן. הקרקור חזר פעם נוספת, הפעם הוא היה מתמשך יותר, הייתי חייבת לצאת לאכול משהו.
הסתכלתי מסביבי בחיפוש אחר שיח המכיל פירות יער, צעדתי במשך כמה זמן על מנת לחפש קורבן לצייד, ואכן, לאחר רבע שעה של חיפוש אחר אוכל הבחנתי בחזיר בר קטן ששוטט בין סבך השיחים. חשתי בריר הניגר בזווית פי, הרגשתי כמו חיה נואשת לאוכל, הייתי כל כך רעבה ועייפה.
הבטתי בחרב הארוכה שלקחתי לפני הכניסה לדלת, "חץ וקשת." הכרזתי בטון נלהב מעט ועיני נפערו מרגש ברגע שהחרב נהפכה לקשת ציידים ואשפת חצים גדולה.
כל החיים הם קדושים. קולו של קרייטוס הדהד במוחי כמבקש למנוע את הטבח הקרב.
גיחכתי לזכר היום הזה, אבל חיוכי נמחק בין רגע כשנזכרת באיקן. הוא תמיד היה פה בשביל להציל אותי. השפלתי מבט, "אני צריכה אותך, איקן." לחשתי ודמעה זלגה במורד לחיי, אך החיבה כלפיו אזלה ממני כשהבטתי בחץ והקשת מה שגרם לי להיזכר אילו פרטים הייתי צריכה לגלות על איקן בשעה שבלית בררה הייתי צריכה לוותר בשבילו על דלת הקסם. חטפתי חץ מאשפת החצים ומתחתי אותו על הקשת, לאחר שניות בודדות יריתי אותו ולפני שהחץ הצליח לפגוע בחזיר הוא נרתע וברח בעודו נוחר ומיילל מפחד.
"לעזאזל איתו." פלטתי והשלכתי את הקשת על האדמה. נפלתי על ברכיי וטמנתי את פני בתוך כפות ידי שכבר הפכו לגוש קרח עקב האוויר הקר של שעות הלילה המאוחרות. הייתי כל כך מיואשת באופן כזה שהעדפתי להישאר פה עד שהגורל יגזור עלי למות מהקור הלא מציאותי הזה. הרמתי את מבטי והבטתי סביבי, מאות עצים בעלי גדלים שונים התנשאו מעלי ויחד עם החושך סגרו עלי מכל עבר במטרה להשאיר אותי נטועה במקומי ולהתמודד עם המציאות שניצבת בפני. לעולם אל תתני למציאות להכניע את הרצון שלך. דמעות עלו בעיני כשנזכרתי במשפט החוכמה של אמי. היא צדקה. אסור לי לתת למציאות להכניע את רצוני האמיתי, ומה שהרצון שלי רוצה זה לעבור את התחרויות. לעבור את 72 המימדים ולחזור הביתה. המשימה הזאת אמנם נראתה לי בלתי אפשרית בעליל, אבל אני לעולם לא אזלזל בכוחותיי.
"אנ-אני," התנשפתי. הייתי כל כך חלשה. "חייבת.. לה- משיך." התכוונתי להתרומם אך ברכיי בגדו בי וצנחתי חזרה על האדמה. "אני.. לא אכנע." לחשתי. עפעפיי הכבדים צנחו וסגרו על עיני. "רק.. תנומה קלה.." מלמלתי בחצי קול ובלית בררה נאלצתי להרפות את גופי ולשכב על הקרקע. "רק.. תנומה.. קל-" בשלב הזה כבר לא היה מסוגלת להוציא הגה, ותוך שניות ספורות מצאתי את עצמי שוכבת על האדמה, באמצע יער חשוך ובחוסר ידיעה ממה שנמצא בו. לבסוף נרדמתי, ישנתי שינה ארוכה ונטולת חלומות.
יאיר לפני 10 שנים ו-3 חודשים
*אין לי זמן אז אני כותב תגובה קצרה*
הקיר...יכול להיות המצוק ששם. "תיזהר לא ליפול" הדהד בראשי. כן..וגם, גדול.
הלכתי בצעדים מהירים ואז שיגרתי את עצמי במגושמות אל המצוק. מה לעשות עם המפתח?
אולי פשוט להדביק אותו? אני מדביק אותו אל הצוק. לא עובד. אין כאן חור מפתח! מה זה אמור להיות?
מה....פשוט לתקוע אותו ככה?!
תקעתי את המפתח בפנים ולהפתעתי הופיעה משום מקום תיבה זהובה. היא הייתה יפהפייה. נו באמת, אתה יכול להתאמץ יותר מזה אנונימוס.
דרקמנדור לפני 10 שנים ו-3 חודשים
אחרי זמן מה של קריאה כבר החשיך,וכולם הלכו לאכול אז גם אני.
כשנכנסתי לחדר אוכל,כמעט כולם היו שם. לקחתי לי-טוסט עם-לחם מלא,גבינה(ברור),קטשופ,וזיתים;וגם מלפפון ותפוז.
התיישבתי כמה שיותר...רחוק מכל השאר,בקצה השולחן.העמדתי את הספר כך שרק אי אראה את הדפים,
והמשכתי לקרוא בזמן שאכלתי את הטוסט. בשולחן,היה אפשר לשים לב לכמה פטפוטים של אנשים,אז לא היה שקט לגמרי,אבל כן שקט למה שאני רגיל.
הטוסט הזכיר לי את הטוסט שאחותי היית מכינה לי,מעניין מה היא עושה עכשיו?ממשיכה את חייה כרגיל?
שמס,הייתי צריך לקנות את המשחק הזה של החייזרים הזה-מלמלתי לעצמי.
עכשיו,הדמות בספר,מתקנת את המטוס-מין מטוב כזה עם פרופלור מקדימה..בשביל לעבור מהסוונה,אבל הבעיה של המטוס החלודה הזה,היא שהכנף האחורית שבורה,וחסר לו גלגל אחד,אז כרגע הוא מנסה לתקן את הכנף.
לפתע מישהי בשם "נייט" קמה ויצאה מחדר האוכל. סיביר יצאה אחריה כדי להבין מה קרה נראה לי.
בטח סתם לא רעבה או משהו בסגנון... ואחרי דקה בערך דומינו דול אמרה-"סיימתי",ואחרי שהיא אמרה זאת היא ופאן קמו מהשולחן.
סיימתי את הטוסט ואת המלפפון,ואז התחלתי לקלף את התפוז.
"בואו מהר"אמרה פאן,וכולם הלכו אחרי,זאת אומרת כמעט כולם-
אני הסתתרתי מתחת לשולחן,וכשכולם עזבו את השולחן חזרתי לשבת על הכיסא.
זאבה~ לפני 10 שנים ו-3 חודשים
נירה- תחרויות-


הבטתי בכלים שהביאו לי ליצירת המלכודת שלי. הכנסתי אותם אל התפריט שלי והמשכתי ללכת, ראיתי איזור קר והלכתי לשם במחשבה שיהיה לי קל יותר להחביא את המלכודת בשלג. אחח, הזרוע שלי כאבה, התיישבתי ליד צמח עם עלים די גדולים וקטפתי כמה עלים והתחלתי לפרום אותם בדרך לאיזור המושלג. לפתע נפלתי על השלג. מתי.. הגעתי לכאן? הבטתי לאחור והודאתי לאנונימוס שעדיין לא יורד שלג. המשכתי ללכת בשלג תוך כדי שאני מסדרת את החוטים הפרומים בצורת תחבושות(כ4 תחבושות), כשהן היו מוכנות עצרתי וחבשתי את ידי. לחצתי עליה כדי להוריד את האפשרות שזה ידמם יותר מידי במהלך פעילות גופנית והמשכתי. אחרי כמה דקות שמתי לב לשביל של עקבות. התקופפתי ובחנתי את העקבות. אחרי כמה שניות הבנתי בזעזוע שאלו עקבות של בן אדם והתחלתי לרוץ על השביל. אך עצרתי לרגע וקשרתי חבל בין שני עמודים, אם מישהו ירדוף אחריי אני פשוט אחזור והוא ייפול כמו מטומטם. שברתי שני ענפים על העצים שהחבל היה קשור סביבם כדי לוודא שאדע את המקום המדויק וכפטרתי את המעיל עד הסוף. תודה על זה שקניתי את המעיל הזה! אני לא יודעת מה היה קורה למי שלא היה מעיל או משהו בקור הזה.. סביר להניח שהיה מת מקור. טוב, צריך לחזור אל העקבות. המשכתי ללכת כשלפתע הבחנתי במאדי מעולפת. האידיוטית הייתה בחולצה קצרה והנשימה שלה הייתה איטית. רצתי עליה ובדקתי את החום שלה. זה רע, הוא צונח במהירות. תפסתי אותה וגררתי אותה במורד שביל העקבות. סטיתי מהשביל והנחתי אותה על השלג. פתחתי את התפריט שלי והוצאתי את החולצות שלי(שתיים בסך הכל) והלבשתי אותם עליה. קדמתי והבטתי מסביב, הבחנתי בכמה ענפים נמוכים. תפסתי אותה והתחלתי לגרור אותה לשם. הנחתי אותה ליד השיח ובניתי במהירות מן מחסה כזה מהחבלים והתחלתי להוציא את השלג אבל אחרי כמה זמן פשוט דחפתי את השלג הצידה והגעתי אל האדמה. הזזתי את השלג עוד הצידה והתחלתי לחפור באדמה, גררתי את מאדי אל השקע שהכנתי לה וכיסיתי אותה באדמה. הלכתי החוצה ולקחתי איתי עלים גדולים וענפים חזקים בשביל המחסה. כשהלכתי הבחנתי בכמה אבנים חלקות, יכול להיות שהיה פה נחל כשהיה קצת יותר חם. לקחתי את החלוקים וגם כמה עצים יבשים(כלומר מיובשים, מתים.) וחזרתי. מאדי עדיין הייתה בחיים. חיזקתי את המחסה ככה שהוא יבודד את החלל הפנימי המקור בחוץ. אחרי חצי שנייה של מחשבה ניקבתי חור בינוני בצד של הגג כדי שהעשן לא יחנוק כאן אף אחת והתחלתי להציט אש. אחרי שהאש דלקה זרקתי לשם את האבנים ויצרתי קומקום מבוץ שהתייבש ליד האש. אחרי שהאבנים היו חמות, הורדתי את האדמה ממאדי והזזתי אותה לצד השני של האוהל. כבר לא ממש הייתה סכנה לחייה אך בכל זאת. חפרתי גומות קטנות במקומות אסטרטגיים שיחממו את גופה והעמקתי קצת את הגומות כדי שלא ייווצר מצב שהאבנים החמות יתנו לה כוויות. אחר כך הוצאתי את האבנים, מהאש, גררתי אותם אל תוך הגומות וכיסיתי אותם. הורדתי את אחת מהחולצות שלי ממאדי וגררתי אותה חזרה. הנחתי אותה על האדמה וכיסיתי אותה שוב באדמה כדי שחום גופה יישמר. אחר כך זרקתי אדמה על האש והיא כמעט כבתה, החזקתי אותה על גחלים דקה שתיים ואז מילאתי את הקומקום בשלג והנחתי עליו. השלג נהפך למים במהירות. כיסיתי את הקומקום באבן שטוחה ששמרתי למטרה זו, הורדתי את המעיל, שמתי על עצמי את החולצה שהורדתי ממאדי ושמתי שוב את המעיל. נשענתי על אחד הענפים, הוצאתי חוט ומחט וכמה בדגים והכנתי שלושה צעיפים(סקיל יצירה), כרכתי אחד סביב צווארי, השני שימוש ככרית למאדי ואת השלישי השארתי שם. סרקתי את הדבר הזה שבניתי חייכתי. אחר כך סרקתי את הכל ובנחתי שמשהו חסר. אחרי כמה שניות קלטתי מה. לא אמור להיות לה נשק או משהו?
הצצתי החוצה והודאתי לאנונימוס שעדיין לא החלה סופת שלגים. יצאתי מה.. מחנה וחזרתי על העקבות. מצאתי את החץ וקשת זרוקים ליד איפה שמצאתי את מאדי. חזרתי והנחתי את החץ והקשת בפתח האוהל. חשבתי אותי לחפש עלי תה או משהו אבל לא סמכתי על היכולת שלי להבחין בין עלי תה לעלי רעל. לקחתי עוד קצת מהבוץ ההוא והכנתי שלושה ספלים. הנחתי אותם להתייבש ליד האש וראיתי שמאדי התחילה לזוז. משום מה לא רציתי להיות לידה כשהיא תתעורר.
"בוקר טוב חסרת שכל, אל תירדמי בשלג עוד פעם, טוב?" לחשתי וחמקתי מהאוהל. הקור הכה בפניי כשיצאתי. המשכתי ללכת ועל הדרך ולקחתי ענף עם עלים וחיברתי אותו לגב התחתון שלי(טוסיק) כדי שיטשטש את העקבות שלי. זכרתי שקראתי על זה באיזה ספר.
לקחתי את הכלים שאנונימוס נתן לי והכנתי את המלכודת למאדי. הכנתי את החבלים, חפרתי את הבור והכנתי את ההולוגרמה אבל אז חשבתי על משהו. אם זה כאן מאדי כנראה תיפול במלכודת הזו. הכנתי את ההולוגרמה והלכתי. היא בזבזה לי כמעט את כל החבל. המשכתי ללכת ואחרי כמה דקות השלג החל להיעלם. לפתע שמתי לב שהתחבושת קפואה. רטנתי והנעתי את ידי כדי לנסות להפשיר אותה. לפתע נתקלתי באבן, נפלתי והתגלגלתי בכל הירידה מטה עד שהתנגשתי בשיח.
"איה!" צרחתי בכל הכוח. קמתי והתעלמתי מרבע החיים שפרחו באוויר בזמן שהתנגשתי באבנים, עץ(אחד שכמעט עצר את הידרדרות) וכל מיני דברים שלא אפרט לכם עליהם. הבטתי מעלה וראיתי את הירידה, יכול להיות שזו לא הדרך שבא באתי? או שאני סך הכל נתקלתי במלכודת החבל שלי ולא ריחפתי ולא עשיתי שום עיקופים אלא פשוט הידרדרתי חזרה מטה. כמה נוח.
המשכתי ללכת והבחנתי בציפור שמוזרה שראיתי מקודם. היא פקחה עין אחת והביטה לכיוון שממנו נשמעה צעקתי מהדהימה. אחרי כמה רגעים של שום תזוזה היא עצמה שוב את עינה. יכול להיות.. שאני צריכה להילחם נגדה? אוף מאדי, למה לא יכולת להתעורר אחרי שהכוסות התייבשו? הבטתי לאחור וראיתי נטיב ריצה טוב. חזרתי אחורה בשקט. אני לא רוצה לגרום לה לשנוא אותי כבר עכשיו. מחצי החבל שנשאר לי מתחתי רצועה כדי שהציפור תיתקל בה כשהיא תרדוף אחריי ואז מתחתי עוד חבל, קצת יותר גבוהה בנקודה עם אור שמש וצל כדי שאאם היא תקפוץ מעל החבל הראשון היא תיתקל בחבל השני. קיוויתי שהוא מספיק גבוהה. עוד שניים שלושה סנטימטר התחלתי לחפור בור עם מה שאנונימוס נתן וכיסיתי אותו בעלים ומעט אדמה. זזתי הצידה וראיתי בדמיוני איך הציפור רודפת אחריי, קופצת מעל החבל ראשון, נתקלת בחבל השני ונופלת לבור. עכשיו, איך אני הולכת להתחמק מהמלכודת הזו? אני יכולה לנסות לקפוץ הצידה אבל זה לא יהיה כל כך פשוט בהתחשב בכך שהיא יכולה להיות אצנית. אני יכולה לנסות לקפוץ יותר גבוה אבל אין לי כוח לקפוץ עכשיו. אני יכולה להכין עוד חבל, להחזיק בו ואז להתחמק מהבור(אני אתפוס את החבל כשאקפוץ מעל החבל הראשון והוא יעיף אותי הצידה תוך כדי שאתחמק איך שהוא מהחבל השני ואקפוץ, מה שייצור שאהיה מעל הקרקע. עכשיו, מכיוון שהחבל יהיה קשור בצד ואני כנראה ארוץ אני אעוף הצידה. אני צריכה להכין לי מקום התרסקות נוח..). הכנתי עוד חבל, קשרתי אותו על עץ שהיה בצד בדרך, בדקתי אם הוא מספיק חזק, הכנתי לי מקום התרסקות סביר והלכתי להרגיז את הציפור האיומה. *מקווה שלא אמות~*
Angelica לפני 10 שנים ו-3 חודשים
התחרויות.

פקחתי חצי עין בעייפות אך עפעפיי צנחו חזרה בכניעה והם אינם הסכימו להיפתח. עכשיו הבנתי עד כמה עייפה הייתי אחרי כל מה שעברתי, לכן הרשתי לעצמי להמשיך לישון על אף העובדה שלא היה בטוח להישאר חשופה ביער באמצע הלילה, ובמיוחד לא במשחק האכזרי הזה במחשבה שממש בכל שנייה מפלצת עלולה לשלוף עלי את טפריה הארוכים ולשסף את גרוני עד מוות. מובן שקצת הגזמתי, אבל המחשבה הזאת בהחלט הייתה יכולה להתקיים עקב העובדה שאני תקועה פה.
הנעתי מעט את גופי בכדי למצוא תנוחה נוחה יותר על האדמה ברגע ששמעתי לחישה חלושה סמוך לגופי השרוי על הקרקע. "בוקר טוב חסרת סכל," פערתי עין אחת מבהלה, אל תירדמי בשלג עוד פעם, טוב?" אני לא יודעת אם שמעתי נכון, אם זה היה רק בראש שלי, אבל הקול היה כל כך מוכר. קולה של נירה. פערתי עין שנייה ברגע ששמעתי צעדים מתרחקים עד שנעלמו מטווח השמיעה שלי. לרגע אחד גופי קפא על מקומו, לא הייתי מסוגלת להניד עפעף. מה אם זאת לא נירה? ומה אם זאת היא, מתכננת כוונות זדון במטרה לפגוע בי בשנתי? רעדתי. אבל מתוך פחד, לא מתוך קור, מה שעורר חשד בקרבי. הייתי בטוחה שאתעורר כאיש שלג מת ולא כבנאדם. מתחתי את רגליי ואז את זרועותיי, עיני כבר היו פקוחות ונצצו מפחד ומתח באותו הזמן. ואז חשתי בחול ואבנים קטנות המעקצצות את גופי, כיווצתי את אפי ומיד התרוממתי, חצי מעולפת. התנשפתי והסרתי את החול מבגדיי ומזרועותיי. הייתי ממש.. קבורה בתוכו. לקח לי זמן לקלוט שאני נמצאת תחת מחסה הדומה לאוהל, מתחת לראשי נח צעיף מקופל ככרית ועוד צעיף סמוך למקום שכיבתי. "נירה.." הפטרתי והנעתי את ראשי לשלילה. ידעתי שהיא היחידה שעם כל האמצעים האלו תוכל לבנות אוהל. "אבל.. למה שהיא תעשה דבר כזה?" שאלתי בתימהון. הרפיתי את כתפיי ויצאתי מהאוהל במטרה שאצליח לעלות על עקבותיה המוטבעים בשלג, אך נירה הייתה חכמה יותר משחשבתי. עקבותיה לא נראו כלל, אפילו לא שביל קטן המרמז על כיוון בריחתה. הבחנתי בכמה ענפי עץ ואבנים שרופים ושרוטים, תיארתי לעצמי שהיא הדליקה מדורה. אבל למה היא ברחה אם היא החליטה להציל אותי מפני הקור? ולמה היא בכלל בחרה להציל אותי אחרי המעשים שעוללתי לה בתחרויות? הייתי בטוחה שנירה היא לא תמימה בכלל, היא כנראה מתחננת לנקום בי בדרך אסטרטגית, אולי כל מה שהיא עשתה בשבילי זו רק.. הטעיה.
לקחתי את שני הצעיפים שנירה השאירה לי וכיסיתי את פלגי גופי החשופים, ולאחר מכן יצאתי לדרכי.
יאיר לפני 10 שנים ו-3 חודשים
אז התיבה. היא די ממוצעת, זהב אף פעם לא עשה עליי רושם גדול. רק יסוד קל, צהבהב ומגעיל. תמיד גרם לאנשים להשתגע עליו. מוות, גולום. מאדי..למה את בזיכרונות שלי? ובחלומות שלי? מה קרה לי אז?
זה לא אני. התחרות הזאת היא לא אני. לא מפתיע אותי כלום עד עכשיו כמובן, כפי שפעם אמר אדם חכם:
"על גבעות גמדים תיחשף האמת. זהב וכסף, ומבט משוגע, על גבעות גמדים תיחשף האמת, כמו בלדה ישנה".
הרמתי את התיבה. ופתחתי אותה. הנה השיקוי. הוא היה אדום, הצבע האהוב עליי. הוא יוצר תחושה אנטגוניסטית למאפיינים היום-יומיים שלנו, מעין תחושת גאווה שנישאת אל עבר העיניים שלנו ומשתקפת מבעד לחלומות שלנו. כמו חלום ענק שמתפוצץ מולך, או וריד. השתגרתי אל עבר האבנים בענן כחול שנעלם לו. שוב הגענו לכאן. הרגשתי קצת סחרחורת, אבל הרבה פחות מפעם שעברה. עוד פעם, פעמיים ואני שולט בזה לגמרי. לקחתי את השיקוי והנעתי אותו בצורה טלקנטית באוויר, שופך את המים בצורה כל כך מעניינת. אם נעשה את זה, אז בסטייל.
האבנים החלו להיעלם, אחד אחרי השני במעין פוף. אין יותר אבנים מוזרות וגדולות. חייכתי בגאווה. "ניצחון האדם על האבן". הלכתי בשביל בזמן שאני עושה גינונים כאילו שאני מדבר אל דמות דמיונית ששוכנת לידי. עוקבת אחרי, אבל לא במובן מוזר או מטריד. אלא בתחושה אימהית.
דיברתי עם הדמות, החלפנו מילים, מחשבות. סיפרתי לה על מאדי. היא התרשמה. ריכלנו, לכלכנו ובכינו, אפילו שקצת. לא נעים להיזכר בדברים שהשארת מאחור בתחרות הזאת, או בחיים האמיתיים. לבסוף הדמות נעלמה, ככל האנשים שהכרתי בחיי, או בחלומותיי. אנשים מתחלפים, אבל רעיונות נשארים. כתבת את שירך לכלום, ועכשיו את מנסה לעשות עניין גדול בכך שאתה קורע אותם, זה מיותר. דרמטי מדי, באותו האופן יכולת לפרסם אותם בספר, היית מקבל קצת מוניטין. העולם היה נשאר אותו העולם.
לבסוף הגעתי אל אבן, דחפתי אותה ומייד השתגרתי אל עבר יער מוזר. "אבן ארורה".
היער היה מדהים. עצים כחולים עם פטריות ירוקות. אבנים מוזרות. כובעים משונים על גבי העצים.
מה קורה כאן?
כל מיני גבישים על הרצפה. מרוסקים. מים. נהר זורם, אבל הוא עכור מדם. הכל מוזר. זוגות עיניים מציצות. רעשים מצחיקים. קריאות מוזרות.
העולם פה מוזר ומדהים באותה מידה. התחלתי להתהלך. אני לא יודע מה לעשות כאן. אני מרגיש כמו בחלום מוזר, שבעוד רגע אני אתעורר לחיים של ייאוש, חבלים וקצת.....תינוקות מתים. אני מרגיש כאן כמו בבית משום מה. לפתע שמעתי יצור. גניחות של כאב נשמעו ממנו. הלכתי בשקט אל כיוון היצור. הוא היה נראה כמו אייל..אך עשוי מ..גבישים? הוא היה מדהים. הוא בכה, וכעס. בעט באדמה מספר פעמים. לפתע הוא הסתובב. הוא נראה מוזר, נבהל. בהחלט שם לב אליי. הוא צעק אליי צעקה שהייתה מחרידה את אמא של גודזילה. מה יש לו? ואז הבנתי..זאת היא. ניתן לדעת לפי שני הגבישים על גבה וחוסר גביש באזור הבטן התחתונה.
שמעתי על יצורים כאלה באתר של המשחק. יצורי גביש..אבל הם אמורים להיות נחמדים וחמימים?
ואז היא התחילה לרוץ לעברי. התחמקתי בזריזות. מה קרה לה? ניסיתי לתקשר איתה. "נקווה שהלחש הזה יעבוד". הסתכלתי אל ענייה הכאובות. "דברי אליי, אני חבר" חייכתי. (נטוטו תורך).
פוונסי לפני 10 שנים ו-3 חודשים
אני לא אשקר לחם הדבר הראשון שהשיתי שניכסתי למשחק הוא לבהות בחלל האביר כאילו ווהו
הייתי בפתך של בית המשימות והוא הוא היה מפואר אבל לא סתם מפואר הוא היה ארמון!
פאם חשבתי שהבית של דניאל מפואר...דניאל....
"תיתרכז" אמרתי לעצמי התקדמתי לכיבון הספרייה היתה שם מהומה כולם התקבצו סביב קמה תמונות לא הצלחתי ליראות את התמונות מאחורי האמון
אז הסיתי את הדבר אחי הגיוני שאפשר להסות " שלום לחם בני תמותה!" צאקתי החי חזק שאני יחול
כלם הפנו אלי מבת כאילו אני היזה מתורף
אנוביס לפני 10 שנים ו-3 חודשים
כולם נכנסו למטבח וניסו לקחת מהעוגה, זה היה קרב קשה מאוד, ההגנה על העוגה אבל לבסוף אחרי דיבורים ארוכים הם עזבו אותה, ולא מספיק זה, הם עוד ניסו לגרום לנו להכין להם ארוחת ערב, חה, מתוקים, כל אחד לוקח לעצמו משהו, או שכולם מכינים לי מלא אוכל, ככה העולם פועל אנשים אני חושבת לעצמי וצוחקת.
אני ודומינו הלכנו לראות את התמונות שוב, הם עדיין בחיים, "בואי נחזור לקחת לנו משהו לאכול" אמרתי
"ומה אם זה ישתנה כשלא נהיה פה?" היא שאלה
"את לא יכולה לבהות בתמונות האלה לנצח. בואי נאכל ארוחת ערב. אחר כך נחזור לפה לבדוק אם יש משהו חדש, בסדר?" אמרתי וחייכתי חיוך מנחם
היא ניגבה את הדמעות מעיניה ושאלה "רואים שבכיתי?"
"בכלל לא" אמרתי בחיוך
אז התיישבנו כולם ליד השולחן, אני מנחשת שאף אחד לא הולך לברך על האוכל, אז פשוט התחלתי לאכול את מה שבצלחת שלי.
האווירה של הארוחה היתה נוראית, הסתכלתי על דומינו, זה היה נראה כאילו היא משתגעת מבפנים, אני יודעת שהיא שונאת שתיקות.
פתאומית נייט קמה מהשולחן, חיוורת לחלוטין, ועלתה למעלה, סיביר יצאה אחריה.
אני ודומינו שטפנו את הצלחות שלנו ועלינו למעלה לראות את התמונות, שפתאום דומינו רצה לעבר התמונות, ואז גם אני זיהיתי שעוד אחת מהן הפכה לאפורה, וגם אני רצתי, זו היתה נייט.
"איך זה קרה?" דומינו שאלה את סיביר בזמן שאני קראתי לכולם לבוא.
נטוטו לפני 10 שנים ו-3 חודשים

בית המשימות
אני שוכבת על המיטה בחדרי, יד אחת מונחת מעל עיניי ומנסה לעצור את אור המנורה מלהגיע אליהן. אני מתהפכת, ועכשיו שוכבת על הבטן, ראשי טמון בכרית הרכה. אני מחכה לדמעות שיזלגו על לחיי בשטף, אבל זה לא קורה. מהר מאוד אני מבינה שלבכות לא אצליח, ושאין טעם לשכב על המיטה ולא לעשות כלום. גם לשכב על הבטן זה לא נוח. מחשבה מטומטמת, אני נוזפת בעצמי, אבל באמת לא נוח לי.
אז אני מתיישבת.
"איך זה קרה?" שאלתי את סיביר.
היא נראתה אובדת עצות. רגליה החלו לרעוד כשנזכרה במחזה. היא התיישבה על הרצפה, גבה עדיין שעון על הקיר, ואמרה "היא עלתה למעלה, אבל לא נכנסה לחדר שלה, רק הילכה הלוך ושוב במסדרון, ממלמלת משהו שנשמע כמו 'אני לא רוצה למות'. שאלתי אותה מה קרה, והיא הפסיקה ללכת והביטה בי.." דמעה ירדה במורד לחייה של סיביר. היא נראתה על סף היסטריה, אבל אף אחד מאיתנו לא אמר כלום.

מבט חטוף בחדר מבהיר לי את מה שחשבתי עוד מהרגע הראשון שרגלי דרכה בו: המראה שלו חייב להשתנות. אני לא יכולה ללכת לקנות רהיטים באמצע הלילה, וגם אין לי מספיק כסף לזה עדיין. בינתיים, אני חושבת, כדאי לפחות לסדר מחדש את הרהיטים שכבר יש.
סיביר נשמה נשימה רועדת והמשיכה "היא אמרה משהו על חדר לבן, היא אמרה שהיא הייתה בבית חולים ושהיא ראתה את אמא שלה. היא אמרה שהיד של אמא שלה הייתה מונחת על המשקפיים שלה, שנראה כאילו היא ניסתה להסיר אותן ממנה. היא אמרה.. היא אמרה.. היא אמרה שהיא חושבת שהיא עומדת למות, ואז היא התנפצה לי מול העיניים!" בשלב הזה סיביר כבר בכתה. לא רק כמה דמעות אלא בכי אמיתי, בכי על אובדן חברה טובה, על פחד ואי וודאות.
אני קמה מהמיטה ובוחנת את החדר ביתר תשומת לב. מבטי מונח על הארון. גיליתי מאחוריו מעבר לחדר האמבטיה שלי, עם מדרגות שמובילות היישר אליו כך שאני לא אצטרך אפילו לצאת מהחדר. מעבר מסתורי מאחורי ארון זה מגניב, אבל העובדה שהמעבר מוביל לחדר אמבטיה פשוט הורסת הכל. עדיף שזה יהיה פתוח, אני חושבת. במילא למעלה יש עוד דלת. אני מושיטה יד לארון, לוחצת על כפתור 'הזז' ומתחילה לחשוב לאן אני יכולה להעביר אותו.
ניגשתי אליה, התיישבתי על ברכיי והנחתי יד מנחמת על כתפה. היא הביטה בי, עיניה מתחננות שאגיד לה שהכל יהיה בסדר. ורציתי לעשות את זה, באמת שרציתי. רציתי לחייך ולומר לה שזה לא יקרה לה. רציתי לומר לה שהיא תהיה בסדר. רציתי לשקר כמו שלא רציתי מעולם, אבל במקום זאת שתקתי. קפאתי, ידי המונחת על כתפה במטרה לנחם לא משיגה את מטרתה בגלל מה שהיה אמור להיאמר ולא נאמר, בגלל החוסר במשפט הניחומים המזויף שלא באמת היה עוזר בדבר חוץ מלהוסיף לרגע הזה דרמה מיותרת.
אני אמקם את הארון במקום השולחן, אני חושבת. ואת השולחן אעביר לקיר הריק ששם, ליד החלון. גם את המיטה אני אזיז - לשם, ליד הדלת ובצמוד לקיר, כמו בבית. אני חושבת שאולי גם אשנה את צבע המצעים. אפשר בכלל לעשות את זה? אני מצביעה על המיטה ותפריט אפשרויות נפתח. אפשר לבחור צבעים, דוגמאות. חלק מהאפשרויות בתשלום, אבל גם בלעדיהן יש לי מבחר דיי גדול. אני מחייכת, במשחק הזה אפשר לעשות הכל.
"אבל הקטע הכי מפחיד," סיביר המשיכה בשקט, עיניה הפעורות נעוצות בעיניי בפחד, "הקטע הכי מפחיד הוא שגם אני ראיתי עכשיו משהו דומה. ראיתי חדר שנראה כמו חדר בית-חולים, ומישהו שעומד ממש קרוב אליי כאילו הוא עומד להוריד לי את המשקפיים.." היא סיימה את המשפט בלחישה.
אני עולה למעלה ומתקלחת, לובשת גופיה צמודה בצבע ירוק זוהר עם גולגולת שחורה עליה וג'ינס שחור עם קרעים. אני נועלת את הדבר הכי קרוב לנעלי אולסטאר שמצאתי אתמול כשהלכנו לקנות דברים. אני נראית נורמאלית לגמרי, אבל כרגע אין לי כוח להשקיע בלבוש.
ואז דמותה של סיביר התנפצה, וידי נפלה ופגעה בברכי. שאר השחקנים פנו מידית להביט בתמונות, רק כדי לאשר את מה שכולנו כבר יודעים. רעש, דיבורים בכל מקום, בכי. והכל נראה רחוק כל כך. למה אנשים תמיד מרגישים צורך לדבר כשהם עצובים? חשבתי לעצמי. אבל אמור להיות שקט, כדי לתת תחושה שהמת עדיין פה. כל הרעש מסביב מבריח את המתים, דוחף אותם הלאה לפניי שהייתה לנו בכלל הזדמנות להיפרד.
אני מתקדמת לכיוון הדלת, ונעצרת. רק עוד דבר אחד אחרון, ואני מסיימת להיום. אני ניגשת לחלון ומשנה את הנוף מהקומה הראשונה לקומה השנייה. עכשיו אני יכולה לראות את הר התחרויות מרחוק. אני מביטה בו לכמה זמן, ומבחינה בעשן שעולה ממקום מסוים על ההר.
אני יורדת למטה בשקט וניגשת לבדוק שוב את התמונות.
זאבה~ לפני 10 שנים ו-3 חודשים
נירה- תחרויות-בתקווה לא למות כי אני אדירה מידי-

"היי! את שם!" צעקתי עליה, הציפור הרימה את ראשה ומיד ידעתי שאם לא ארוץ עכשיו- אמות. אז הסתובבתי והתחלתי לרוץ בכל כוחי, והיא מיד אחריי. בקושי ראיתי את החבל שהייתי צריכה לתפוס אך איד שהוא הצלחתי לתפוס אותו. קפצתי ועפתי על השיח-כלומר התרסקתי-.
הציפור המשונה נפלה לתוך הבור והיא התפרעה.
"מה אני צריכה לעשות?" שאלתי. הבטתי בה, בתוך הבור. מנסה להרוג אותי. לא ממש רציתי להרוג אותה.
הסתובבתי, לקחתי כמה ענפים ועלים ואחרי כמה דקות יצרתי עוד מלכודת שתכלא את הציפור בכלוב אם היא תצליח לצאת(הציפור תצא מהבור בקפיצה\ מעוף לתוך המלכודת והמלכודת תיסגר עליה כמו מלכודת עכברים).
התקנתי את המלכודת על שפת הבור והמשכתי להקשיב לנסיונות שלה לצאת מהבור. כנראה הערכתי נכון את יכולת הקפיצה שלה. אני לא הייתי מצליחה לצאת מהבור הזה. מזל שהמלכודת של מאדי כללה בור.
אם ניחשתי נכון, היא לא אמורה להיפגע מהמלכודת. המקסימום זה לעקם קצת את הקרסול אם היא תיפול בזווית לא נכונה אבל ווידאתי שאין שום גומות מיותרות בבור. היא צריכה להיות ממש מוכשרת כדי לנקוע את הקרסול.
"מצטערת מאדי, אבל אם הייתי בוחרת שלא לא היו לי את הכלים האלה עכשיו." מלמלתי והקשבתי לקול של הציפור, היא האטה. לקחתי את אט החפירה והסרתי את המלכודת(אין לי עוד דרך שבא אוכל לחפור ואנונימוס אמור לתת לי כלים ליצירת המלכודת סו.. וואלה!). הציפור כאילו שוב התעוררה לחיים אך עתה היא קפצה גבוהה יותר. נתתי לה כחצי דקה עד שהיא התעייפה שוב ואז הטחתי את האט על ראשה והיא נדמה. חיכיתי כמה שניות לפני שהסרתי את כל החבלים, יצרתי מן לולאה כזו וזרקתי אותה מטה במטרה לתפוס את רגלה של הציפור. זה הצליח בפעם ה11*גאווה*. לקחתי את החבל והלכתי סביב עץ יחסית חלק והתחלתי ללכת לכיוון הבור. כשעקפתי את הבור הציפור כבר הייתה בחוץ. בדקתי אם היא חיה, למזלי היא אכן הייתה חיה. מהחבל קשרתי את רגליה ב5 קשרים נפרדים, את מקורה קשרתי והכנתי לה כיסוי עיניים. היו לה מן ידיים קטנות כאלה. נגעתי באחת האצבעות והרגשתי כמה מסוכנת האצבעות האלה יכולות להיות. קשרתי גם אותן. עכשיו, איך אני אסחב עם היצור הזה? אין לי שום עניין לתת לה לרדוף אחריי או להרוג אותה. הגיע הזמן לנצל עוד קצת את הסקילים שלי. שברתי כמה ענפים גדולים, עלים ולקחתי חלוקי נחל. כשחזרתי הציפור החלה להתעורר. נשאר לי כמה סנטימטרים של חבל אז קשרתי אותה לאחד העצים כדי שלא תוכל לסלק כל האפשרות שהיא תוכל לברוח. חייכתי כשהציפורניים שלה בלטו מהקשירות. ככה היא לא תוכל לחתוך את החבלים. סרקתי את האיזור ואיתרתי את הצמח שממנו ייצרתי את החבלים. לקחתי אותו ויצרתי עוד חבל(הפעם 2 מטר) והתחלתי לבנות. בניתי מן מזחלת כזו. האבנים שימשו כדי להקטין את החיכוך עם הרצפה, העלים ייצרו את הרצפה למזחלת והענפים היו יסודות והגה(שני ענפים מכל צד שבתחתיתם מחוברת חלוק נחל. הם בנויים כך שבכל פעם שאלחץ על אחד הענפים המזחלת תפנה לאותו כיוון. נו, כמו סירה. זה במקרה שתהיה ירידה ואצטרך לכוון כדי, טוב. לא למות.
אחרי כל זה הבטן שלי הודיע ברוב קולות שאני רעבה! אז לקחתי את המלכודת שהייתה מעל מלכודת הבור, קשרתי אותה על הנחל וחיכיתי קצת. בינתיים נכנסתי לנחל ושטפתי את עצמי. אחרי שיצאתי ייבשתי את עצמי בחולצה ובדקתי את המלכודת. נלכדו בתוכה 3 דגים בינוניים. משכתי את החוט הקטן שסגר את המלכודת ומשכתי אותה לחוף. בזמן שהדגים פירפרו הדלקתי אש קטנה ומצאתי שלושה שיפודים טובים. הורדתי את הראש של הדגים(שני אבנים), טקעתי אותם על שיפוד ושמתי אותם בתוך הגחלים. אחרי כ20 דקות הציפור כבר לא רבה איתי כל כך וקשרתי אותה על המזחלת עם רק שריטה אחת וסימן כחול. הוצאתי את הדגים החצי מבושלים ואכלתי שניים. את השלישי שמרתי לאחר כך. חבל שאין לי בד חסין למים.. הייתי מכינה נאד מים. שתיתי עוד קצת ושפכתי קצת מים על מקור של הציפור, המקור נפתח קצת והיא שתתה את המים אך ניסתה להרוג אותי.
"כמה נחמד מצידך גברתי," השבתי למה שאמור להיות בעיטה. תודה לעצמי על הקשרים הנוספים! עד עכשיו היא הייתה הורגת אותי אם לא הייתי עושה את זה.
~אהמם... מה עכשיו?~
Angelica לפני 10 שנים ו-3 חודשים
צעדתי בדממה לאורך שורות על גבי שורות של עצים גבוהים שענפיהם הערומים הטילו צל לאורך כל הדרך החשוכה של שעת חצות. פתיתי השלג הצחורים לא חדלו לרדת משכבת השמיים השחורים נטולי הכוכבים שהשקיפו על העולם הווירטואלי מלמעלה, המחשבה המציקה שעיניים בלתי נראות למראה צופות בי לאורך כל תנועה וצעד שלי העבירו בי רעד קל. הרגשתי שמישהו עוקב אחרי, אך למרות זאת לא הסבתי את מבטי לאחור, רק זקפתי את אוזניי והאזנתי לצעדיו החלושים והכבדים בזהירות רבה. הידקתי את האחיזה בחרב ומבלי לומר מילה עצמתי את עיני וחשבתי על אקח קשת. תוך שנייה החרב נהפכה לאקדח קשת שחור, תפסתי אותו בשתי ידי, הסתובבתי מיד לאחור ויריתי שלושה חיצים בזה אחר זה. החיצים נורו במהירות של טיל ולבסוף ננעצו בגזע עץ משונה שלא ראיתי קודם לכן כשחלפתי על פני הדרך. גזע העץ היה מכוסה במעט טחב וענפים עבים וחזקים שצמחו לצידי גופו הדומה לאדם. כיווצתי את גבותיי ואז הרפיתי אותם, גיחכתי לעצמי והסתובבתי חזרה, עדיין מבולבלת אך צוחקת על טיפשותי. אקדח הקשת נהפך חזרה לחרב הרגילה שהייתה קלה להפליא בהתחשב לכך שהיא רק משמשת לשינוי צורת כלי נשק. ואז, ברגע שעשיתי עוד צעד אחד קטן ולא משמעותי במיוחד, מעדתי על חבל שהיה קשור בין שני גזעי עצים בשני צדדי. פלטתי צרחת הפתעה קטנה ומתחתי מיד את זרועותיי על מנת להתרומם ברגע שהחבל התפתל כמנסה לתפוס אותי, והוא בהחלט השיג את מטרתו, החבל נכרך סביב קרסולי וברגע שהתכוונתי לשלוח את ידי ולשחרר אותו החבל תפס את זרועי וללא צעד נוסף החבל נמשך במעלה העץ, הרגשתי שלפיתתו עוצרת את דמי, גופי נמשך יחד עם החבל שלא הרפה מקרסולי וזרועי ולאחר כמה שניות נשארתי תלויה באוויר, מנסה בכושלות להשתחרר.
"לעזאזל איתך, נירה." חרקתי שיניים והתפתלתי כחתול שנתפס בשק. "אני.. אני עוד אנק-" השתתקתי. גופי הפסיק להתפתל או בכלל לנוע, מה שגרם לו לזעוק מכאב. אבל זה לא מה שעניין אותי ברגע שדמות מוכרת לכדה את עיני מלמטה, מסתתרת בין צללי היער החשוך ומביטה מהופנטת למראי.
"א-אי-קן.." גמגמתי וליבי הלם בחוזקה עד שיכולתי לחוש עד כמה הוא נואש לפעור את חזי ולצאת החוצה. "איקן," קראתי שנית ופני הוארו בתקווה. אך דמותו לא זעה כתגובה, שיערו הבהיר היה דבוק לעורפו ועיניו הכחולות אינן הביעו שום רגש. "איקן, זאת אני. מאדי." גמגמתי, מאלצת את עצמי לחייך למרות המצב שנקלעתי אליו. "תעזור לי, בבקשה." דמותו של איקן המשיכה לנעוץ בי את עיניה חסרות החיים, הוא שתק, קפץ שפתיים ולא חייך. לאחר שניות ספורות, איקן רץ עד שנעלם בתוך אפלת היער.
האכזבה הכתה בי כמו שני קליעים שריסקו את ליבי, "איקן!" צווחתי והדמעות טשטשו את ראייתי וזלגו מעיני ללא הרף. "איקן!" המשכתי. קולי נסדק, "תחזור.." פתיתי השלג הצחורים הפסיקו לקפוא באוויר והפכו לטיפות גשם. הרגשתי כמו כלב עזוב בסמטה חשוכה, רטוב מגשם ורעב לאוכל. החבל הכאיב לגופי כך שאינני יכולתי להניע שריר טרם יתקוף אותי שוב הכאב הנורא.
בשלב הזה, כבר ידעתי שלא אוכל לסמוך יותר על אף אחד.
לעולם.

~I-voice~ לפני 10 שנים ו-3 חודשים
בית המשימות.

אני מקשיבה לשיחה של דומינו דול ושל סיביר תוך כדי שאני משחקת בצמידים שעל כף ידי השמאלית.
"איך זה קרה?" דומינו דול שואלת את סיביר.
"היא עלתה למעלה,אבל לא נכנסה לחדר שלה,רק הלכה הלוך ושוב במסדרון,מלמלת משהו שנשמע כמו "אני רוצה למות".שאלתי אותה מה קרה,והיא הפסיקה ללכת והביטה בי",דמעות זלגו על לחייה של סיביר.
אחרי שסיביר מספרת לדומינו דול את כל הסיפור,היא הגיעה לחלק הכי מפחיד.
"הקטע המפחיד הוא שגם אני ראיתי משהו דומה. ראיתי חדר שנראה כמו בית חולים,ושמישהו עומד ממש קרוב אליי כאילו הוא עומד להוריד לי את המשקפיים",היא סיימה את המשפט בלחישה.
פתאום דמותה של סיביר התנפצה לעיני כולם,שאר השחקנים פנו מיד להביט בתמונות,רק כדי לאשר את מה שכולנו יודעים. רעש בכי ודיבורים נשמעים לאוזני.
תוך כדי שאני מביטה בכל האנשים,עיני מוצאות את הורוס מתקדם לעברי. "דריה בואי,אני יודע שזה קשה,כולנו ראינו את זה במו עניינו" הוא אומר ברעד ובבהלה.
אני קמה מן הכיסא שבו ישבתי,ומיד הורוס מחזיק את ידי בעדינות. "וואו,אתה ממש רועד" אני אומרת. "כן,אני פשוט אף פעם לא ראיתי דבר כזה שקורה ממש מול עייני". "כן,כולם ממש נבהלו" אמרתי בעצב.
אנחנו מתקדמים ובודקים כמו כולם בתמונות.אנחנו מבחינים בתמונות ושם כתוב מעל התמונה של סיביר ונייט "דמות מתה."
נטוטו לפני 10 שנים ו-3 חודשים

התחרויות
איקן- יצורת הגביש לא עונה, אבל הבעתה משתנה - ניתן לראות שהיא מבינה את מה שאתה אומר, ושזה עצבן אותה יותר. כל דבר נוסף שתגיד לה רק יעצבן אותה יותר. אתה מוזמן לעשות את זה, כמובן, סתם בשביל האקשן. היא פורשת כנפיים זוהרות, מתרוממת על שתי רגליים אחוריות וקוראת אליך בזעם. היא מנופפת בכנפיה ורוח חזקה נושבת לכיוונך. אחר כך היא מתחילה לעוף, ומתקדמת לעברך...
מאדי- איש העץ מתקרב אלייך לאט בצעדים מגושמים, מבטו מרושע וידו מתרוממת למעלה כאילו עומדת לחבוט בך..
נירה- את חוזרת להתקדם לעבר הפסגה (זוכרים? המטרה היא להגיע לפסגת ההר), עד שפתאום (ואת תחליטי כבר איך :) ) את נתקלת, פנים אל פנים, עם עוד גברת מגונדרת. בעוד שאת נרתעת קלות (יחסית) מהבהלה, הגברת פולטת צווחה ושורטת אותך בלחי. יורדות לך שתי נקודות ממד החיים. מאחורי הגברת שמולך יש עוד לפחות שבע ציפורים כאלה, כולל אחת עם שארית של חבל קשורה לאחת מרגליה...
זאבה~ לפני 10 שנים ו-3 חודשים
נירה- את חוזרת להתקדם לעבר הפסגה (זוכרים? המטרה היא להגיע לפסגת ההר), עד שפתאום (ואת תחליטי כבר איך :) ) את נתקלת, פנים אל פנים, עם עוד גברת מגונדרת. בעוד שאת נרתעת קלות (יחסית) מהבהלה, הגברת פולטת צווחה ושורטת אותך בלחי. יורדות לך שתי נקודות ממד החיים. מאחורי הגברת שמולך יש עוד לפחות שבע ציפורים כאלה, כולל אחת עם שארית של חבל קשורה לאחת מרגליה...


נירה-

תפסתי את החבל והתחלתי למשוך לכיוון פסגת ההר כלפתע נפלתי על הפרצוף. באמת? לא נמאס לך ליפול נירה? הרמתי את מבטתי וראיתי עוד אחת מהציפורים המשונות האלו. קמתי במהירות וצעדתי צעד אחורה בהיסוס כשלפתע היא שלחה אליי רגל ושתי נקודות ממד החיים שלי הבהבו ונעלמו. לפתע שמעתי עוד כמה צווחות, הסתובבתי וראיתי עוד לפחות 7 ציפורים כאלה, כולל הציפור שלכדתי קודם. אוף, הן כנראה עקבו אחריה והיא הובילה אותן אליי. אז הן צדות בלהקות ויש להן אינטליגנציה בסיסית. חרא! שילכו לעזאזל. הן כנראה רצות מהר ומכירות את המקום הזה יותר טוב ממני אז ריצה במורד ההר זו תהיה התאבדות. אני יכולה לנסות לברוח בקוו ישר אבל לא ייקח הרבה זמן לפני שהן יכתרו אותי ויהרגו אותי. יש להן כושר יותר טוב ממני והן רבות יותר אז לרוץ במעלה ההר גם לא בא בחשבון. אני יכולה לנסות לטפס על אחד העצים אבל זה רק עניין של זמן עד שהן ייתפסו אותי. אבל.. אולי אוכל לעשות עם זה משהו. הבטתי למעלה לחצי שנייה, רוב העצים די קרובים אחד לשני. אני יכולה לנסות לקפוץ אבל ברגע שאפול- אמות. אני יכולה לנסות להילחם איתן פה אבל הן 8 לפחות חמושות בטפרים וציפורניים אכזריות. הן פשוט יתישו אותי ויהרגו אותי ללא היסוס. טוב, אז נראה שהדבר הכי טוב זה טיפוס על עץ, אבל אצטרך הסחת דעת. הבטתי בחבל שנשאר קשור לרגלה של הציפור, בקושי נשאר שם חבל והסלעים חלקים יחסית. במהירות הרמתי כמה אבנים וזרקתי אותן בכוח על המזחלת, היא החלה לנוע וגררה איתה לכמטר וחצי את הציפור לפני שריסקה לגימרה את המזחלת. בזמן הזה רצתי בכל כוחי וקפצתי על העץ, תפסתי את אחד הענפים ותיפסתי הכי מהר שיכולתי. הבטתי בציפורים טוקעות את טפריהן על העץ, לפתע שמעתי צרחה. זיהיתי אותה, זו של מאדי. פאק! אוף! טוב.. מה שאני יכולה לעשות זה לנסות לעלף אותם או ללכוד אותן כך שהן לא יוכלו להרוג אותי אבל אז הן ימותו מרעב.. אולי כבר עדיף להרוג אותן. אבל אז טורף אחד.. רגע, איך את יודעת שזה טורף? אין להן שיניים שמרמזות על אכילת בשר כלומר.. הן היו צריכות לסגל את הציפורניים והטפרים לסביבה עוינת.. כמה נחמד..
עליתי עד הצמר ואז קפצתי לעץ הבא, נחתתי-אך, אני כל כך אוהבת התרסקויות~ ותיפסתי למעלה כשהציפורים האלה עוקבות אחריי. ירדו לי שני חיים. אם אמשיך ככה אמות מהתרסקויות! הרגעתי את הנשימה שלי, לא טוב. אסור לי לבזבז זמן. מה אני יכולה לעשות על העצים האלה? לחכות למשהו גרוע יותר שיגיע לכאן? כן, ממש!
תפחתי את התפריט וחיפשתי נואשות משהו שיכול לעזור לי. הוצאתי חוט ומחט, בדים, סכין מטבח ומוט עץ. אני לא הולכת למות בפקינג משחק מחשב!
נטוטו לפני 10 שנים ו-3 חודשים
כל הכבוד, זאבה! תמשיכי ככה, אני רוצה עוד שתי תגובות לפחות לפני שאני מעלה לך המשך!
Angelica לפני 10 שנים ו-3 חודשים
התחרויות- תגובה חלקית. (עם כל הכבוד הגבתי מספיק להיום, ועכשיו.. לילה? אני אלחם בעצים האנושיים מחר)

טיפות הגשם הצליפו בפני כמו עדר של מחטים קטנים ודוקרניים במהלך תקיפה. החבל, שלפת את קרסולי וזרועי לא חדל לעזוב אותי וללא הועיל ניסיתי להשתחרר מאחיזתו. החטפתי מבט מהיר בחרב שנחה על הקרקע, להבה הבריק מטיפות הגשם שזלגו לאורכה עד שחלחלו לתוך האדמה הבוצית. אז עלה לי רעיון, עדיין יכולתי להשתמש במעט יכולותיה של רמות סקיל הקסם שלי, לכן הצמחתי דשא מתוך האדמה הבוצית וגבעול עבה וארוך נשא את חרבי עד לגובה שאליו אני נמצאת. בתנועת יד מהירה, תפסתי את חרבי והתחלתי לנדנד את גופי בחשיקת שיניים. המקומות הלפותים בחבל צרבו וזעקו מכאב, נשכתי את קצה שפתי עד זוב דם. אחרי שגופי היה קרוב לענף העץ שאליו נתלתי, תקעתי במהירות את החרב בין שני חריצים קטנים ומשכתי את גופי עד שידי הנותרת אחזה בענף. החבל נרפה ברגע שהצלחתי להתמקם היטב ולהתיישב על הענף, "קטאנה." לחשתי בקול צרוד מכאב. בין רגע החרב נהפכה לחרב קטאנה ארוכה וחדה, ובתנועת יד אחת היא חתכה את החבל מזרועי ולאחר מכן מקרסולי. סימן לפיתה אדום- סגלגל הסתמן באותו המקום עד שיכולתי להבחין בעצמותיי מבצבצות. נשארתי לשבת שם כמה זמן, הגשם המשיך להצליף בפני כמו דמעות זעירות שלא הפסיקו לזלוג על לחיי החיוורות. מצאתי את עצמי מביטה למשך זמן ארוך באותו המקום בו איקן עמד. העליתי בעיני רוחי את פניו, בגדיו הבלויים ותנוחת גופו המשונה. עכשיו הייתי בטוחה שלעולם לא אוכל להיות אדם שמח, אם היה מישהו שהעלה בי בחיוך בכל זמן שהייתי עצובה היה הוא איקן. הוא בלבד. הרגשתי שהלב שלי מת מבפנים, באמת חשבתי שאני אוהבת אותו.
"החוק הראשון בטבע בקרבת בני אדם," התחלתי לומר, מהדקת את אחיזתי בקטאנה. "לעולם-" הנפתי את הקטאנה, "אל תסמוך אל אף אחד!" נעצתי אותה בענף שלידי וחתכתי אותו עד שנחת בקול על הקרקע. "המפלצות האמיתיות הם בני האדם." סיננתי והנפתי פעם נוספת את הקטאנה שחתכה בקלות ענף נוסף כמו לחתוך תפוח.
לפתע דמות מעוותת הגיחה מהאפלה, מתקדמת לעברי בצליעה אך מבנה גופה הקשיח למראה היה דומה ל.. "ע-עץ א-אנוש-שי." גמגמתי בעיניים פעורות מפחד ובלבול. העץ התקדם לעברי בזרוע ענקית וקשיחה מונפת באוויר- מאיימת לחבוט בי עד מוות. לפני שהספקתי להכין אמצעי מניעה - ענף עבה חבט בעורפי, צנחתי בצווחה על קרקע מכוסה בענפים ועלים ולפני שהספקתי להתרומם משקל גופי פער את המלכודת של נירה וצנחתי לתוך בור עמוק, הישר אל תוך האפלה.
הורוס לפני 10 שנים ו-3 חודשים
מיד אחרי שנייט דוחפת את כיסאה אני מבחין בהבדל, היא חיוורת לגמרי כאילו
מישהו שאב את כול הדם מגופה. היא עלתה בסערה למעלה, סיביר התנדבה לבדוק מה שלומה,
דומני דול ופאן הלכו לבדוק את התמונות. אני ממשיך לאכול בשלווה, אחרי שסיימתי
דומני דול ופאן חזרו חיוורים לגמרי. "בואו מהר" פאן צעקה בחרדה, טסנו למעלה לעבר התמונות
שם התמונה של נייט הייתה צבועה באפור, ומתחתיה היה כתוב "דמות מתה".
סיביר לא מנסה להסתיר את חרדתה, ""היא עלתה למעלה,אבל לא נכנסה לחדר שלה,רק הלכה הלוך ושוב במסדרון,מלמלת משהו שנשמע כמו "אני רוצה למות".שאלתי אותה מה קרה,והיא הפסיקה ללכת והביטה בי". סיביר אומרת בחרדה. ואז היא מספרת שהיא ראתה כאילו מישהו ניגש אליה ומוריד לה את המשקפיים. בום! הדמות של סיביר מתפוצצת לנגד עיננו, אני נרתע בבהלה לאחור.
אחרי שאני מצליח לסדר את המחשבות, שלי אני נתקף עוד יותר חרדה. זו היה מפחיד, אני
ממשיך לרעוד ללא שליטה. ונראה שמצב דריה לא יותר טוב משלי, אני ניגש אליה
מניח יד על כתפיה ואומר "דריה בואי,אני יודע שזה קשה,כולנו ראינו את זה במו עניינו"
אני נשמע ממש אחראי, למרות שזה לא כך. אני מחזיק את ידיה בעדינות.
"אתה ממש רועד" היא אומרת קצת מופתעת. "כן,אני פשוט אף פעם לא ראיתי דבר כזה שקורה ממש מול עייני", אני אומר בחרדה. "כן, כולנו ממש נבהלנו" דריה עונה, ואני ממש שומע את
העצב בקולה. אני מעיף מבט אחרון בתמונות לפני שאני יורד חזרה.
"אני עדיין לא פגשתי את האנונימוס הזה, אבל ברגע שאפגוש אותו הוא ישלם על כול מי שהוא הרג כאן". אני אומר בכעס לדריה. "כן, הוא פשוט דבר אכזרי", "אני לא מאמין שאנחנו צריכים
לעשות כול מה שהיצור הזה אומר לנו לעשות" אני לא מראה שום סימני הרגעות.
"הורוס, אין לנו ברירה". אני שומע מאחורי את הקול של דומני דול, "אם יכולנו
כולנו היינו יוצאים, אבל אנחנו לא יכולים." היא מסיימת באנחה. "לכן אנחנו צריכים להשאר ביחד,
ולנסות לעבור את הכול בלי שאף אחד עוד יפגע". דריה מוסיפה.
אני רואה את כול הדמויות המתות על הלוח. ואני יורד למטה ממשיך להרהר
במה שעומד לקרות.
יאיר לפני 10 שנים ו-3 חודשים
אני מסתכל עליה בתדהמה, מחפש משהו שייתן לי לדעת שהיא מבינה אותי, וגם מצאתי אחד כזה. היא נראית עצבנית. "אוי לא" אני לא אוהב את זה. היא פתחה את כנפיה. וואו איזה יצור מלכותי זה. כמובן אם היא לא הייתה מנסה להרוג אותי. "תירגעי ילדונת" אמרתי בלחץ. נראה שהיא נראית כועסת יותר. עשן יוצא באפיה. היא מאוד כועסת. כל כך כועסת. מה קרה לה כבר? ביג דיל. שתתגבר, אבל...אולי משהו קשה קרה לה? גדלה בשבי אולי? זה מאוד אפשרי. היא התחילה לרוץ אליי מהר מאוד, בצעקות שהיו גורמות לתינוק להרים אקדח ולהתאבד. רגע, אולי משהו עם התינוק שלה...לא. לא מתאים ליצורי גביש להישאר בלי ילדים עד גיל כזה, היא לא ממש צעירה אכן. ותינוקות גביש אף פעם לא עוזבים את ילדיהם. "נו טוב, יש לי קסם. נראה אותך ילדונת". אמרתי בגסות רוח. היא התעצבנה עוד יותר. היא רצה אליי מהר, האינסטינקט הראשוני גרם לי להתחמק, אך עשיתי זאת בצורה אלגנטית. פתחתי פורטל עצום ממש לפני שהתנגחה בי שהעיף אותה מעבר לצוק. "זהו, עכשיו את מתה". הסתובבתי. אך פתאום שמעתי צרחה מאחוריי. היא הייתה שם, עפה באוויר. הבעת חיוך מרוחה על פניה. גם כן אני, שכחתי שיש להם כנפיים. מאוד טיפש איקן, שכמוך. נתתי לי מכה על הפנים. היא התקדמה אליי בתעופה, אוף. באוויר בחיים לא אוכל לנצח אותה. נו טוב, היא נגמר נאום ה"לא אלימות שלי". ברגע זה הבנתי, זה או אני...או היא! התחמקתי בזהירות.
לפתע ראיתי את המים שם. נהר...אני יכול לשלוט במים! נזכרתי בספר של הסקיל. היא התקדמה אלי במהירות, ממש במהירות. אני לא אוהב את זה. היא כמעט התנגחה בי, אך ברגע האחרון זימנתי פרץ ענק של מים שיגן עליי, וברגע שהיא נכנסה למים, הקפאתי אותם. "עכשיו את תקועה" אמרתי בחיוך זחוח.
"עכשיו נראה מה עובר עליה". ראיית העבר קדימה!
פתאום...הייתי במקום אחר. היער הזה, אך העצים היו יותר צעירים, ו..יש להקה של יצורי גביש. ושם גם יצורת הגביש ה"חביבה" הזו. היא החזיקה ילד לידה, האכילה אותו. לבי נשבר. לכן היא כועסת, עליי. היה שם ערפל, וכשהוא נעלם, הילד נעלם איתו, וכל שאר יצורי הגביש. היא הייתה שם לבד, על ברכיה. בוכה דמעות כאובות לצפייה, כואב לה. כאב של אמא שמאבדת את בנה. אני מודה שהזלתי דמעה קטנה. היא נשארה שם בשממה. ראיית העבר נגמרה. "וואו" הסתכלתי עליה במבט כאוב. איך אני יכול להרוג יצור כזה טהור? אני צריך לחשוב על משהו, לפני שהיא תשתחרר. מעניין איפה מאדי עכשיו? אני מקווה שנירה לא עשתה לה כלום, או פגעה בה. אחרי שהמפלצת נגמרת, אני רץ למאדי. ייתכן שהיא בצרות. מעניין, אולי אני יכול להשתמש במעין דיבור טלפתי..כדי לתקשר איתה ולראות אותה. יצרתי חלון קטן, שבו ראיתי את מאדי, קשורה ובוכה. "מאדי?" דיברתי אליה. היא הסתכלה עלי בהפתעה. (אנג'ליקה תורך!!!!!!!!!!!!!)
Angelica לפני 10 שנים ו-3 חודשים
התחרויות (תגובת המשך)

החושך אפף אותי מכל כיוון אפשרי, כמו חתול הלכוד בשק נאבקתי באפלה, עיני לא ראו דבר המצביע על תקווה פרט לחלל שחור ושומם. קול טפטוף הגשם פסק והותיר אחריו דממה מחרישת אוזניים שנשברה בין רגע בשעה שקול חלוש החזיר אותי למציאות. פערתי את עיני, שרויה על אדמה וענני הגשם שלא חדלו להמטיר את גשמם הצליפו בפני. נשמותיי נעשו כבדות, נתתי לעצמי כמה שניות להירגע, לתת לטיפות הגשם הקרות להרטיב את שפתיי היבשות. "מאדי?" קולו של איקן נשאר תלוי באוויר.
נתתי לדמעה לפלוש מתוך החומות של עיני ולזלוג באיטיות במורד לחיי. כבר לא ידעתי אם זה קולו של אנונימוס שמשחק במוחי, או אם זאת רק הזיה. קולו של איקן העביר בי צמרמורת, הזדחל בגופי ונגע בליבי. זה לא היה אותו הקול ששמעתי טרם כניסתנו דרך דלתות התחרות, זה היה קולו האמיתי של איקן, זה שהביע כנות ודאגה.
שפתיי רעדו, התרוממתי באנקת כאב מהקרקע ושפשפתי את עורפי שכאב מחבטתו של העץ האנושי. לא העזתי להסב את ראשי ואחור ולראות אותו. לא יכולתי להביט אל עיניו יותר. אבל בכל זאת עשיתי זאת, בתנועת צוואר קלה הסבתי את מבטי לעברו של איקן. הבטנו אחד בשנייה למשך זמן קצר, הגשם הרטיב את כולו באופן ששיערו הפך לחוטים דקים נוטפי מים. זווית פיו התעקלה לחיוך קטן, ממש קטן ואילו אני המשכתי להביט בו - לכודה בתוך מתלעות מוחי המדליקים מאות נורות אדומים כאות אזהרה.
אבל לא הקשבתי.
זאבה~ לפני 10 שנים ו-3 חודשים
נירה-

ציחקקתי כמעט כל הזמן שהכנתי את המלכודת. כשסיימתי את המלכודת מה שנוצר דמה למחבט זבובים ענקי. דחפתי אותו מהענפים והבטתי בו כשהוא התייצב, תלוי בגאווה כנגד הציפורים המוזרות. חייכתי ותפסתי בקצה המוט. דלפתי את המוט והוא נע בקלילות מפתיעה והותח על אחת הציפורים. תפסתי את החבל ומשכתי בחוזקה, המוט פגע בעורפה של הציפור ועילף אותה. טוב, 7 נשארו.
השתמשתי בתנופה של המוט כדי לסובב את המחבט סביב גזע העץ. זה התברר כרעיון טוב ליצור מסילה סביב גזע העץ.
עזבתי את החבל ונתתי לו להשלים סיבוב. הציפורים נעו מסביב לעץ. בוחנות אותי. הן אינן יכולות להגיע עליי אבל אני יכולה להגיע עליהן. אני אצטרך למצוא להן פיתרון אחר כך. תפסתי את המקל והשתמשתי במשקל הנגד כדי להרים את המוט באוויר במהירות, דחפתי אותו מטה ויצרתי גל אוויר שהפחיד את הציפורים. אחת הציפורים החלה לעוף מעט באוויר אך היא נראתה חסרת אונים לחלוטין. זהו! הבטתי סביב וקלטתי את הירידה התלולה מאחורי. הרמתי את המוט אל הענפים וחייכתי אל הציפורים. אתן הולכות ליפול.. ובגדול.
לקחתי את העלים הנותרים ויצרתי מן רשת בקצה של המחבט. הורדתי אותו שוב ודחפתי בכוח הצידה, לכיוון כללי אחורה. הרשת הדקה לכדה שלושה ציפורים והעיפה אותן לכיוון הירידה. הציפורים היו חסרות אונים באוויר ואז הן תגלגלו כל הדרך למטה, נראה שמד החיים שלהן לא כל כך גבוה. הן נשארו למטה עם קוו אחד במד החיים. 4 ציפורים.
דחפתי שוב את המוט אך הפעם תפסתי אותו ורצתי איתו. דחפתי אותו מעלה כשהציפורים ניסו לקפוץ אך נראה שמשהו בחישובים שליהיה שגוי ו.. מקור מגואלת בדם, נוצות אדומות, עיניים ריקות, ראש ערוף..
בהיתי בציפור מתפוגגת.. נעלמת. שתי הציפורים שנשארו נראו אדישות. איך...? למה....? אני לא רוצה את זה.. אני לא רוצה את זה.. לא...
קפצתי מהעץ ולקחתי איתי את הסכין, אם אני אמות אני אמות עכשיו. הציפורים עמדו מימיני ומשמאלי, הן הביטו בי ורצו לכיווני. צווחות..
יאיר לפני 10 שנים ו-3 חודשים
מחק והנה היא הייתה. יפה כתמיד. היא הייתה חשוכה משום מה. הבור הזה כנראה מעשי ידה של נירה, חצופה שכמותה! אני אהרוג אותה. אני אהרוג אותה לתמיד. "מאדי?" אמרתי. אך משום מה היא התעלמה, היא הסתכלה בבושה עליי, בוכה. מה יש לה? חשבתי בלבי. "מה קרה?" היא לא הגיבה. "טוב, אני לא מוותר עליך עכשיו". אמרתי ותפסתי אותה. משכתי אותה על עברי בחוזקה. היא דחפה אותי חזק. היא הסתכלה עליי בשנאה, לא ניתן לדעת מה קרה לה. "דברי אלי! זאת הייתה נירה? אני אהרוג אותה!". אך היא לא הגיבה. "למה את מסתכלת עליי ככה? עני לי." אמרתי בייאוש. היא הסתכלה עליי בתמיהה, כאילו אני לא מודע למשהו. "רציתי להתנצל על איך שהייתי אז...לפני הדלתות, אני הרגשתי שמשהו השתלט עליי, ורק רציתי להגיד שכל רגע אחרי זה דאגתי לך וחשבתי עליך, תראי, אםילו הצלתי אותך!" תקווה נאורה על פניה. היא בחנה אותי במהירות. משהו קרה לה. ואני אברר מה זה. היא פתחה את פיה והתחילה לדבר בחלושות.(עכשיו את)
Angelica לפני 10 שנים ו-3 חודשים
"מאדי?" הוא שאל פעם נוספת והביט בי כמחכה לתשובה. לא עניתי, לא הייתי מסוגלת אפילו להביט אל תוך עיניו. רק השפלתי את מבטי לנעליי שהיו מלוכלכים מקצת בוץ וניסתי להשתלט על הזעם שגאה בגופי כמו קרשים שנוספים למדורה. "מה קרה?" הוא המשיך והתקרב מעט. נרתעתי כתשובה ונתתי לדמעה נוספת לזלוג במורד לחיי. רציתי להתרחק ממנו לנצח, לא יכולה לשאת את המחשבה שהוא בגד בי כך. ובהיסח דעת, התרחקתי עוד כמה צעדים לאחור. "טוב, אני לא מוותר עליך עכשיו." הוא אמר וכעס ניצת בעיניו, הוא תפס בכתפיי ומשך אותי אליו בתוקפנות, רק עכשיו חשתי עד כמה חזק הוא. שחררתי ממנו את זרועותיי ודחפתי אותו בחזהו עד שכמעט ומעד לאחור. "דברי אלי!" הוא צעק, מיואש. "זאת הייתה נירה? אני אהרוג אותה!" לא הגבתי, רק גיחכתי בעצב לדבריו. לא האמנתי עליו, לא רק מתנהג כאילו כלום לא קרה – אלא גם מטיל כמו מניאק את האשמה על נירה. אמנם לא חיבבתי כלל את נירה אחרי מה שהיא עשתה, אבל מצד שני אני יכולה להבין אותה. זה הגיע לי אחרי כל מה שעשיתי לה בתחרויות.
"למה את מסתכלת עלי ככה?" הוא שאל באנחה. ראיתי את הכנות בעיניו, "רציתי להתנצל על איך שהייתי אז.." הוא התחיל לומר. "לפני הדלתות, אני הרגשתי שמשהו השתלט עלי, ורק רציתי להגיד שכל רגע אחרי זה דאגתי לך וחשבתי עליך. תראי, אפילו הצלתי אותך!" הוא אמר ועל פניו הבעה מלאת תקווה. בחנתי במבטי את הסביבה שבה אני נמצאת. כבר לא הייתי באותו מקום מפחיד ואפל, בתוך הבור העמוק או בסכנה ליד העצים האנושיים, הייתי ליד איקן. הבנאדם שכל הזמן הזה הייתי יכולה לסמוך עליו. להרגיש בטוחה לידו.
"כשהייתי קשורה.." התנשפתי, "לעץ. ראיתי אותך, פשוט עמדת שם, הבטת בי ולא עשית דבר," הרמתי את מבטי אליו, הוא היה נראה עצוב ומיואש כמוני. "אחר כך ברחת. השארת אותי לבד, להתמודד עם הכאב. עם המציאות הנוראה." קולי נסדק, דמעה נוספת זלגה ומחיתי אותה מיד. "למה-?" שאלתי בכאב, "למה השארת אותי לבד?"
יאיר לפני 10 שנים ו-3 חודשים
משהו מוזר קרה באותו הרגע. היא התחילה להמציא דברים עליי, להעליל עלילות מוזרות. על מה היא מדברת. אולי זאת נירה? שיקוי או משהו.
"אין לי מושג על מה את מדברת. אני הייתי כל הזמן הזה כאן. נלחמת נגד זה". הצבעתי על יצורת הגביש הקפואה. "בהחלט לא היית תקועה בשום בור שהתעלמתי ממנו! זה פוגע בי שאת חושבת שעשיתי זאת. אני בחיים לא הייתי עושה את זה. אני בכלל יצרתי פורטל להוציא אותך, ולא לברוח כמו פחדן עלוב". היא הסתכלה עליי בתימהון מוזר ביותר. ניכר על פניה שהיא מבולבלת מאוד. כמוני. "את לא מאמינה לי? ברצינות? הייתי מוותר על הכל בשבילך" הסתכלתי עליה במבט רציני. "טוב זה מטורף" ואז עלה במוחי רעיון. התחלתי להתנהג כמו משוגע. היא זזה קצת אחורה. דיברתי לעצמי לרגע. "כן זה יעבוד!"
"תחזיקי לי ביד. היא היססה. נו תחזיקי פשוט". היא נראתה מהוססת, אך לבסוף שמה את ידיה בידיי. אני עכשיו אראה לך את העבר דרך כישוף. ככה שנינו נדע מה קרה. היא הסתכלה עליי בצורה מוזרה, כאילו היא בוטחת בי יותר. היה הבזק לבן, והכל נעלם. ואז נבנה שוב. בוקר, עצים, כרגיל. אך מקום שונה לגמרי. בסביבה נראתה נירה. לוקחת דברים ובונה דברים, פטיש כאן. מסמר כאן. מברג לייזר אינטרגלאגטי פה. זה היה נראה מוזר. היא דיברה לעצמה. "עכשיו אני אתן למאדי את הכאב הכי נוראי, רגש. נעשה הולוגרמה של איקן נוטש אותה, ככה היא גם כלואה וגם מיואשת. זה יהיה פשוט נפלא! אני אחזיר לכלבה הזאת! ואגרום לשניהם להיפרד. ככה אני אנצח". הפלאשבק עבר למאדי בבור. ונירה צוחקת בצד למראה ההולוגרמה משטה במאדי. ואז זה נגמר. מאדי נראתה כועסת מאוד. היא נהייתה אדומה, שלפה את החרב שלה. ואז חיבקה אותי חיבוק ארוך. שנינו ידענו מה לעשות. והיא התחילה לדבר...(עכשיו את).
Angelica לפני 10 שנים ו-3 חודשים
הוא הביט בי, מאוכזב ומעט כועס. "אין לי מושג על מה את מדברת. הייתי כל הזמן הזה כאן, נלחמתי נגדו." הוא הצביע על יצור גבישי משונה שהוקפא, כנראה על ידי כוחותיו. "בהחלט לא היית תקועה בשום בור שהתעלמתי ממנו!" הוא המשיך את דבריו. "זה פוגע בי שאת חושבת שעשיתי זאת. אני בחיים לא הייתי עושה את זה. אני בכלל יצרתי פורטל להוציא אותך, ולא לברוח כמו פחדן עלוב."
ישרתי את מבטי והבטתי אל תוך עיניו, מצאתי כנות. אך למרות זאת לא הצלחתי להאמין לדבריו, לא אחרי מה שראיתי. "את לא מאמינה לי? ברצינות? הייתי מוותר על הכול בשבילך." הוא המשיך בטון רציני. רציתי להזכיר לו את האימות הקטן לפני הכניסה בדלתות, אם הוא היה מוותר על הכול בשבילי לא הייתי נקלעת למצב הזה, קשורה על עץ ומותקפת על ידי חבורה של עצים אנושיים שמטרתם לחבוט בי עד מוות. "טוב, זה מטורף." הוא נאנח והניח יד על מצחו. ואז, ממש באותו הרגע הוא פער את עיניו והתחיל להתנהג באופן מוזר שגרם לי להירתע. הוא מלמל לעצמו דברים שלא הצלחתי להבין ולאחר מכן הכריז, "כן, זה יעבוד!"
"תחזיקי לי ביד." הוא הוסיף הבעה נלהבת. היססתי לרגע ואז הנחתי בזהירות את ידי על ידו. הסתכלתי בו, לא יודעת אם להאמין לדבריו. הוא לא השיב לי מבט, רק הסתכל על קדימה בתקווה שישיג את מטרתו.
ואז הבזק לבן הופיע לנגד עינינו. בוקר, השמש תלויה בשמיים הכחולים, עצים. יער. בהתחלה ראיתי רגליים, צועדות בחופזה ועושות את דרכן לעבר מיקום לא נראה. איקן לידי אימץ את מוחו. דמותה של נירה הופיעה לנגד עיני, הרמתי גבה. פטיש, מסמר, מברג לייזר. הכול קרה כל כך מהר, ואז נירה פתחה את פיה. "עכשיו אני אתן למאדי את הכאב הכי נוראי, רגש. נעשה הולוגרמה של איקן נוטש אותה, ככה היא גם כלואה וגם מיואשת. זה יהיה פשוט נפלא! אני אחזיר לכלבה הזאת! ואגרום לשניהם להיפרד. ככה אני אנצח."
בחילה תקפה אותי. כאב חזק התפשט במקומות שלפת אותי החבל, הרמתי מבט לאיקן. הוא לא הביט בי. הפלשבק הסתיים בנירה, צוחקת מהצד, משטה בי עם ההולוגרמה של איקן. ואני, כמו מטומטמת האמנתי.
ברכיי רעדו, רציתי לצנוח ולבכות, לפרוק את כל מה שנשאתי עד עכשיו. שלפתי את החרב, הרגשתי רצון עז להרוג את כל מה שבדרכי, אבל במקום זאת תפסתי את איקן וחיבקתי אותו. חיבוק ארוך, לא רציתי להרפות ממנו. לעולם. ידעתי שהוא לעולם לא יבגוד בי. קרבתי את פי אל אוזנו הימנית. היססתי לרגע קט, ואז לחשתי. "אני אוהבת אותך, איקן."
יאיר לפני 10 שנים ו-3 חודשים
"מאדי. אני..-" רציתי לומר, אך היא פשוט חיבקה אותי. זה היה חיבוק כל כך טוב. עכשיו אנחנו ביחד, ואיש לא ינצח אותנו. אני כבר מת להתנקם בנירה, נחזיר לה עם אשליה משלי! תפסתי את ידי בעורמה. אך מאדי הזיזה אותם במהירות והתקרבה על אוזני. "אני אוהבת אותך איקן" היא לחשה. הופתעתי, אני מודה. אף פעם לא אמרו לי את צמד המילים הללו, כמילים בלתי מושגות. אמי לא הייתה לידי, ולא אבי. הסתכלתי עליה. אני מרגיש אותו הדבר. מאדי היא כמו כל מה שלא היה לי, היא מתוקה וחמודה. אך לא אחת מהבחורות הקיטשיות, אוהבות הכלבים בשבוע הספר. פשוט מושלמת. מושלמת מדי להיות אמיתית. התקרבתי אל אוזנה. "האם זה אמיתי?" לחשתי. היא הסתכלה עליה במבט נבוך, כאילו שלא אמרתי לה שגם אני אוהב אותה. אז היא נסוגה. אך אני תפסתי את זרועה ובעדינות ונישקתי אותה. נשיקה פשוטה שארכה מספר רגעים, אך הרגישה כמו נצח. "האם זה ענה לך על השאלה?" גיחכתי. הסתכלנו אחד על השני. ואז שמעתי צרחות. יצורת הגביש השתחררה מהקרח. והיא עטה לעברנו. זזתי אחורה ודחפתי את מאדי קדימה, כדי שהיצור לא יפגע בה. "עדכון קל" חייכתי במבוכה. "יש מפלצת גביש אימתנית שחושבת שרצחתי את בנה, אז...כן. אני מעדיף לא להרוג אותה. רעיונות. תשואות, תגובות של "איזו מותק" יתקבלו בברכה." הזזתי את מאדי שוב בתנועה סיבובית. לא את למפלצת לפגוע בה, לכן מוצא אחרון קיים. "אני לא מניח שמצאת יצור גבישי קטן אבוד? אם כן, את אלוהים". הזזתי אותה שוב. היצור נראה מעוצבן יותר. ריקוד "הזוזי כדי שלא תמותי", חשבתי בלבי. אני מניח שקסם יוכל לעזור, אבל קצת. לא משהו שיחזיר את הילד, נכון? אולי הרגעה מסוימת? בכל זאת. זה יצור לא אמיתי בכלל. היצור הזיז את כנפיו האיומות והשליך מטר של גבישים, בתגובה הראשונות שלי דחפתי את מאדי ולקחתי את מקומה. הרגשתי את הגבישים נתקעים לי בגוף. זה כאב. אך לא יותר מדי. "אני בסדר מאדי, אני רק מרפה את עצמי. תיזהרי!" צעקתי כשהמפלצת עטה לכיוון מאדי, אך מאדי הייתה עסוקה מדי בי ונפגעה. היא עפה אחורה בסחרחורת. רצתי לעברה. (זה החלק שבו את מגיבה, וקובעת אם את מעולפת או שאת לא. תעשי מה שבא לך, קיצר. ^^).
זאבה~ לפני 10 שנים ו-3 חודשים
נירה-


כמה צרחות הסיחו לרגע את דעתי, זו.. מאדי? היא עדיין לא נחלצה מהמלכודת? זו אחת הפרוטות, אני אפילו השארתי לה יד ורגל! מה הבעיה פשוט חתוך את החבלים ולטפס החוצה מהבור? אה כן, ההולוגרמה.. אני מודה שלא ממש הבנתי מה זה אבל זה נראה נכון להשאיר את זה שם. מעניין מה היא ראתה, אוי.. אולי זה לא היה רעיון טוב כל כך..?
בכל מקרה, יש לי כאן שתי ציפורים מעצבנות שרוצות להרוג אותי מסיבה לא ידועה. קפצתי לכיוון העץ, רצתי ותפסתי את מחבט הזבובים הענקי. רצתי סביב העץ, קפצתי והתחלתי לרוץ במעלה ההר. למרה הפלא, שתי הציפורים אחריי. טוב, כל מה שאני צריכה לעשות זה להגיע למלכודת הקודמת או אפילו למלכודת החבל שהארתי קודם לכן. במבט אחד קטן לאחור תקוותי נגוזו. הציפורים האלה מהירות.
"סקיל יצירה," צעקתי, כי לא היה לי כוח ללחוש. תפסתי ענף וקרעתי אותו מהגזע, במהירות חיברתי את הסכין שלי עם מוט העץ והנפתי אותו בתור אזהרה.
"אם אני אמות," התנשפתי. "תצטרכו להתאמץ, בסדר? אני אהיה על הקרקע ואתן, איך לא? תנסו להרוג אותי!"
הרגעתי את הנשימות שלי והבטתי בהן. ולפתע קלטתי, יש לי סכין. החלפתי את הצדדים, אני משתמשת בסקיל הגרוע שלי אבל.. אין מה לעשות. אני אוהבת כלי נשק! למרות אני מתחילה לאהוב את הסקיל יצירה הזה.. אני צריכה לבדוק אם אני יכולה להשיג אותו גם בחוץ..
הציפורים הביטו בי בעיניהן הקרות, נראה שהן כועסות עליי משום מה.. אה כן, אני עילפתי את החברות שלהן ואפילו.. כן. זה.
במהירות הורדתי את הסכין מהמטה והכנסתי אותו לכיס-לא המעשה הכי חכם אבל..-
הנפתי אותו בכוח והכאתי בראשה של הציפור. נקרא לך ציפור מס' 1. אז הכאתי בראשה שלציפור מס' 1, היא עפה מעט אחורה, המשכתי לסובב את המטה סביב גופי בקצב הולך וגובר. ציפור מס' 1 התאוששה אך הייתה מעט מסוחררת. ואז, הן החלו לתקוף. הן רצו והניפו את רגליהן, קיבלתי סריטה חדשה, 2- לחיים. בפעם השנייה שהן תקפו הנפתיאת המטה בחוזקה על ציפור מס' 1 והיא התעלפה סופית. המהירות קצת ירדה וציפור מס' 2 רצה אליי, שולחת את המקור שלה קדימה. לכיוון.. הגון. התקופפתי והנפתי את המקל מעלה, על בטנה. היא הקיאה*נראה לי* ובהזדמנות הזו הנפתי את המקל על עורפה ועילפתי אותה.
לקחתי את את החפירה של המלכודת והתחלתי לחפור. אחרי כמה זמן, חצי שעה בערך יצרתי מן כלוב כזה. הציפורים עצמן לא יוכלו לצאת אבל הגוזלים שלהן מוזמנים לצאת. השטח.. נקווה שהוא יספיק למחייתן. השטח היה מוקף בתעלות וחומת בוץ. למטה היו פתחים שהיו קטנים מידי בשביל הציפורים אבל לא בשביל הגוזלים שלהן. אני מקווה שזה לא ייהרס כל כך מהר.
*רואה בדמיוני שזה נהרס*
"טוב, אני רעבה וצמאה." אמרתי והלכתי אל הנהר. הפעם חלצתי נעליים,קיפלתי שרוולים ותפסתי דגים בידיים! זה היה ממש כיף. אחרי עוד כחצי שעה היו לי 5 דגים מוכנים(לא הכל תפסתי בידיים, טוב?). אכלתי אחד ושתיתי כמה שיכולתי. הבטתי אל ההר, לשם אני צריכה ללכת.אין לי עוד תירוצים להישאר למטה. חיברתישוב את המוט חנית אבל הפעם חיברתי אבן שטוחה לצד השני, כדי א' ליצור איזון. וב' יותר עוצמה למכות. כמו כן, הכנתי חבלים ושתי מלכודות רשת למקרה שאצטרך לברוח בהתרעה של רגע.
הכנתי גם נאד מים מעור של חיית מים שנלכדה במלכודת קודם. באופן אירוני להפליא נראה שהיא טבעה.
*מה עכשיו נט?*
Angelica לפני 10 שנים ו-3 חודשים
היה נראה כי איקן הופתע מדברי, הוא שקע במחשבות שהלוואי והייתי יודעת מה הן ולאחר מכן התקרב אל אוזני בחושניות, "האם זה אמיתי?" הוא לחש, נימתו רגועה. הסתכלתי בו, לא יודעת אם עשיתי את הדבר הנכון. נסוגתי לאחור בהבעת תימהון ומבוכה, נשכתי את קצה שפתי אבל אז הוא תפס במפרק ידי ומשך אותי אליו, שפתינו נפגשו באופן מושלם. ליבי פרפר, חשתי ברטט קל חולף בחזי, הנשיקה ארכה לא יותר מכמה שניות שנראו כמו נצח. ואז הוא הביט בי, וחייך, "האם זה עונה על שאלתך?" הוא גיחך ושעשוע ניצת בעיניו. לא השבתי, הייתי משותקת לגמרי. קפואה במקומי. רציתי שהרגע הזה ימשך לנצח – להרגיש כמו בסרט, לילה, הגשם מרטיב אותנו ללא שמץ של רוח, מנגינת כינורות נשמעת ברגע. נער ונערה עומדים זה מול זה ומביטים במבוכה, נמנעים מלהביט לתוך עיניו של השני. ואז המנגינה פוסקת, צרחה מזוויעה גורמת לשיערי לסמור. איקן מרים את ראשו בהפתעה, זז לאחור ודוחף אותי קדימה. "עדכון קל," הוא אמר בהתנשפות וחייך במבוכה, "יש מפלצת גביש אימתנית שחושבת שרצחתי את בנה, אז.. כן. אני מעדיף לא להרוג אותה. רעיונות, תשואות, תגובות של "איזו מותק" יתקבלו בברכה." הוא הזיז אותי פעם נוספת ברגע שיצור הגביש המשונה עטה לעברנו בצווחות. "אני לא מניח שמצאת יצור גבישי קטן אבוד? אם כן, את אלוהים." הוא הוסיף, דחף אותי הצידה והגן עלי בגופו. יצאתי מאחוריו על מנת לעזור לו להביס את היצור ברגע שהוא החל להזיז את כנפיו ולשלוח לעברינו מטר של גבישים דוקרניים שטסו לכיווני, אבל איקן לא נתן לזה לקרות, הוא חסם את דרכי והפנה אלי את גבו בעודו מקבל את מטר הגבישים לתוך גופו. הוא התכווץ לשנייה, רציתי לצעוק עליו להספיק אבל אז הוא פתח את פיו, "אני בסדר מאדי, רק מרפה את עצמי,"
נגעתי בכתפו ועלי פני הבעת דאגה, והוא הביט מעבר לכתפי ואז צעק, "תיזהרי!" לפני שהספקתי להסב את ראשי יצור הגביש פגע בי והעיף אותי לאחור. שמעתי את איקן צועק את שמי ברגע שנחתי על הקרקע, ראשי הצטלצל מהמכה. העולם הסתחרר לנגד עיני, ראייתי היטשטשה ומד החיים שלי ירד באופן מפחיד. "אי-ק-קן.." לחשתי בקול סדוק ושפתיי היבשות הכאיבו לי. הוא כרע ברך לידי והביט בי בדאגה. "תיזהר," בעלתי רוק. "מ-מא-חוריך.." הדבר האחרון שהצלחתי לראות לפני שהחשכה עטפה אותי היה הוא יצור הגביש, מתנשא מעל איקן. הוא יצליח, חשבתי לעצמי.
הוא תמיד מצליח.


(טוב.. אז אני מעולפת. לבינתיים. נטע, אני סומכת עליך שתפתרי את הבעיה ברגע שאתעורר)
יאיר לפני 10 שנים ו-3 חודשים
תגובת המשך, תחרויות. *מצטער על הקיטשיות, ניסיתי. אתם יודעים שזה לא אני, אבל ליץ' הכריחה אותי עם תגובה הלא פחות קיטשית ^^*
"מאדי לא!" אך היה זה מאוחר מדי. בעיטה ומכה, סיבוב מלכותי. לא עוזר. כלוא. היא עפה באוויר, בצורה חיננית ונחתה על עץ. אם היא מתה, אני מתאבד. אמרתי בלבי, בלי שאף אחד ידע. היא חיה, אך מד החיים שלה ירד באופן קריטי. עוד מכה אחת תחסל אותה. הסתכלתי עליה באימה, היא הייתה שם. מעולפת, ישנה כתינוקות שלא רוצים להעיר. חלמתי בהקיץ, על מקום טוב יותר, אני הייתי שם, וגם מאדי. בחיים האמיתיים. בתוך אחוזדה גדולה, שם אף אחד לא הטריד אותנו, ושנינו נשארנו לחיות בנשיקה קטנה ומתוקה, שהתנגנה בתוך ראשי שוב ושוב. "איקן!!!!" קטע את חלומי. היא צרחה עליי. הסתובבתי, שם הייתה יצורת הגביש ההיא. לעזאזל איתה, נכון שאמרתי שלא אפגע בה, אבל מאדי חשובה לי יותר מכל. יותר מכל דבר כאן. הסתכלתי על יצורת הגביש בצורה אימתנית. "נראה אותך". היא לא התרשמה והסתערה עליי. התגלגלתי הצידה והעפתי אותה בפרץ אנרגיה 10 מטרים אחורה. זה לא הזיז לה כמובן, אבל זה נתן לי מספיק זמן לשים מגן על מאדי, שלא תיפצע. מד החיים שלה יציב, אך אני מפחד מאפקט כזה או אחר, איבוד דם וכדומה. איקן תחשוב, תערים עליה, בצורה הכי כואבת לה. תערים עליה לנצח, שתבכה. הסתכלתי על ידי. היא רוצה את הילד שלה? אז היא תקבל אותו. הסתכלתי עליה. היא התעופפה באוויר. נעה במהירות כל כך מהירה. בוא נראה, שינוי...כן! ואז...כן! החזקתי אותה באוויר עם הטלקנזיס שלי, אך זה לא יחזיק לאורך זמן. שם שמתי לב למערה. המערה ממוצעת, די קטנה, אבל בשבילי היא תספיק. נכנסתי למערה במהירות גדולה. שם קרה הדבר. שינוי צורה מאקסימלי? אני יודע איך הילד שלה נראה, נכון? פתחתי שער למימד הכלא, בתוך המערה החשוכה. ואז התחיל השינוי. ירדתי כמה קומות גובה, הצמחתי גבישים. זה היה כואב ביותר, אך הכל בשביל מאדי שלי. צמחו לי אוזניים, וכנפיים גדולות. הרגשתי מלכותי יותר, ואז יצאתי מתוך המערה. היא בחנה את המערה למשמע טפיחות הרגליים, ציפתה שאני אצא. אך אני לא יצאתי. אלא בנה האבוד. היא הסתכלה עליי בזהירות ואז שמתי לב לדמעות על לחיה, דמעות קריסטל. לבי נשבר, אך המשכתי...בשביל מאדי. היא התקרבה לקרקע והחלה להלך בקרוב אליי. היא נגעה בי וליטפה אותי. ואז עשיתי את מה שהוטל עליי. דחפתי אותה, כבנה, אל תוך המערה. היא נפלה אל תוכה בהבעת פרצוף איומה, זה בשביל מאדי נוגן בראשי שוב ושוב. אך לפני שהיא נפלה, היא ירתה קריסטלים לכל עבר. הם לא פגעו בי, וגם לא כוונו אליי, אלא אל מאדי! היא הבינה מה נקודת החולשה שלי. ולמרות שיצורת הגביש נעלמה, הגביש פגע במאדי..והרג אותה. "מגן עלוב!" הייתי צריך לחזק אותו". אך רצתי אליה. מד החיים שלה נעלם והיא הייתה קרה כקרח. בכיתי קשות. והסתכלתי אל תוך עיניה, נשקתי לה נשיקה אחת אחרונה. ואז קרה משהו מדהים, היא התעוררה כשמד החיים שלה הופיע, שלם ומלא. "תודה לאלוהים". הסתכלתי עליה, היא נראתה מבולבלת. הסתכלתי לשמיים ויריתי כדור עשן. היה כתוב בו: "תיזהרי נירה, הזאבים באים אליך". מאדי הסתכלה עליי(עכשיו תורך.........).
Angelica לפני 10 שנים ו-3 חודשים
התחרויות- (כל מי שמכיר אותי יודע שאני לא קיטשית. אבל זה דורש *~*)

הייתי בטוחה שהכול נגמר ברגע שאיקן כלא את יצור הגביש, אך טעיתי. הוא לא וויתר, הוא היה נחוש להרוג עד ליומי האחרון, להכשיל את איקן במשימה ולפגוע בו ככל האפשר על מנת לרצות את אנונימוס. והוא בהחלט השיג את מטרתו, הוא ידע מהי נקודת התורפה של איקן אם היא לא לגרום למותו. ברגע שהקריסטלים האחרונים התעופפו לכיוונו רציתי לצעוק לו שיזהר אבל כנראה שזה לא היה אקטואלי לגביו. יצור הגביש המחורבן כיוון את הקריסטלים לעברי בכוונה להרוג אותי ואת ליבו של איקן באותו הזמן. ואני, הייתי שרויה על הקרקע בחוסר אונים, לא יכולה לזוז ובקושי להוציא קול חלוש מפי. פשוט בלעתי בחוסר הצלחה את הגוש בגרוני והבטתי למוות בעיניים. הבטתי באיקן שבאותו הרגע הסב את מבטו בהפתעה ואז כאב חד התפשט בגופי. נאנקתי, עיני נעצמו ונשיפה בודדה הספיקה לצאת מפי. המוות עטף אותי בגלימתו השחורה והאינסופית ברגע שמד החיים הצביע על אפס.

ידיים. הדבר הראשון שהצלחתי לראות על החלל הבוהק שהופיע מולי, פרצופים לא מוכרים. מנורות השתופפו והאירו על גופי עטוף הבד הלבן שהתמזג עם החלל הבוהק למראה. קולות בכי. צעקות בטון ציווי. הרגשתי בגוף של מישהו אחר. אנשים מתנשאים מעלי, פיהם מכוסה ואישוניהם מתרוצצים לכל עבר.
"את צריכה לתת לה לנוח." קול הדהד בחלל, רגוע ומעט רוטן. "היא תחייה. היא תהיה בסדר." הרגיע קול של עמוק של גבר. מישהו הגיב ביבבה ואילו האחרים השמיעו אנחות עצב וכאב.
"מאדליין תחייה." ובמשפט הזה, החלל הלבן התנפץ מול עיני כמיליון רסיסים קטנים.


פערתי את עיני ופלטתי קול חלוש. איקן התנשא מעלי ועיניו נפוחות מבכי. הוא הביט בי בהבעת השתאות, מבולבל מעט. "תודה לאלוהים." הוא לחש ועצם את עיניו, דמעה קטנה פלשה מתוך עפעפיו וזלגה במורד לחייו עד שנפלה מקצה סנטרו. הוא הסתכל בי ובחן את גופי ואת פניי המבולבלות, לאחר מכן הוא הרים את ראשו וירה כדורי עשן. הבטתי בו ותמונות מזוויעות חלפו לנגד עיני. "איקן." לחשתי בקול צרוד.
הוא חייך אלי, "מאדי." הוא ענה.
הרמתי את ידי ומשכתי את עורפו עד שהיה קרוב אלי מספיק כדי שיוכל לשמוע אותי, "תודה." לחשתי בחיוך סדוק.
זאבה~ לפני 10 שנים ו-3 חודשים
נירה-

הבטתי בציפורים המעולפות, בכלוב שייצרתי להן. חייכתי אליהן מלמעלה. לא תוכלו להרוג אותי עכשיו. עכשיו, אני אמשיך בדרכי מעלה אל מעלה ההר.
לפתע הבחנתי במשהו בשמיים,
"נירה תיזהרי, הזאבים באים.."
"הזאבים.. למה לבחור חיה כל כך מופלאה?" מלמלתי לעצמי. "חוץ מזה, מערכת היחסים שלהם מתאימה יותר לברבורים אבל הם כנראה ניסו להישמע תוקפניים אז.. כן. הזאבים באים. אוף, יש להם את הסקילים האולטימטיביים. נשק וכשף. טוב, אם אמות במשחק המחשב הזה לפחות אני אראה את מי שיהרוג אותי.
עצרתי רגע ותפסתי כמה גחליליות, הכנסתי אותן לכלוב רשת קטן ותליתי אותן על מקל. הן האירו את הדרך והיו נחמדות. טוב.. אם אני צודקת הם כנראה ליד הפסגה. טוב.
"אלך לי בדרך אלך אלך,
כי לא נגמרה עוד דרכי.
אלך לי בדרך אלך אלך,
כי הירח מאיר את דרכי.
אלך לי בדרך אלך אלך,
כי יש אחד שמחכה גם לי.
אלך לי בדרך אלך אלך,
כי למות זו עוד לא המשך דרכי.." זימזמתי שוב ושוב.
"אלך לי בדרך אלך אלך,
כי המוות נמצא מאחור.
אלך לי בדרך אלך אלך,
כי האהבה עוד תפיד את גפי.
אלך לי בדרך אלך אלך,
כי עוד לא כבה כבר האור.
אלך לי בדרך אלך אלך,
כי יש דבר שאני צריכה למצוא." הפסקתי והבטתי בשמיים, כבר כמעט ערב. היי, חכה אח גדול. אני עוד אגיע עליך.גם אם אתה מת, גם אם אתה חיי.
"אלך לי בדרך אלך אלך,
אל האחד שצריך למצוא.
אלך לי בדרך אלך אלך,
ואנסה לא ליפול.
אלך לי בדרך אלךאלך,
כי המוות חובק אותי.
אדמם לי בדרך תלך תלך,
כי הוא כבר השיג אותי."
השמכתי לזמזם את השיר, להוסיף לו עוד בית, עוד שורה.
"האהבה עוד תפריד את גפיי.." סיימתי והבטתי באיקן ומאדי. הם הביטו בי בחצי בהלה חצי כעס.
"רציתם להרוג אותי, לא?" שאלתי וחייכתי חיוךקטן. בעיקר לעצמי כי היי, אני הולכת למות עכשיו!
"אהמם.. נירה.." אמרה מאדי.
חייכתי עליה. עוד אפגוש אותך אח גדול. "מה?" שאלתי ולפתע שמתי לב לפצעים סביב ידה וסביב הקרסול. "המלכודת שלי עשתה לך את זה?" שאלתי בבלבול. "לא הייתה לך יד ורגל פנויים? היית אמורה לצאת משם בתוך כמה דקות.." מלמלתי בבלבול. היא עד כדי.. חלשה?
לפתע, הרגשתי משהו ננעץ בכתפי, בהיתי בדבר הזה שבצבץ מתוך כתפי. דם זלג והחיים שלי ירדו ברמה מטורפת. גלי כאב נוראיים נשלחו בכל גופי, ברכיי קרסו. עצרתי את נפילתי בעזרת ידי.
"פאק! זה כואב!" צרחתי. דמעות זלגו מעיני אך סירהתי לתת לזה להשפיע עליי. חייכתי אליהם וקמתי, בקושי. נשמתי בכבדות וראייתי הטשטשה.
חייכתי. "תפריד את גפיי.." שרתי לעצמי את השורה האחרונה אך משום מה, ידעתי שהיא שמעה אותה.
"תהרגי אותי," אמרתי והבטתי בה. כמעט התכווצתי כשגל הכאב טילטל את עורקיי "קדימה, בבקשה ממך. תהרגי אותי אבל קחי בחשבון ש.. יכול להיות שיש פה עוד מתמודדים." למה אתם נותנים לי לדבר כל כך הרבה..? למה אתם לא הורגים אותי.
זהו, הכוח שלי נגמר. נפלתי. יכולתי רק להזיז את פרצופי כדי לא לרסק לי את האף. צרחתי כשהקרקע דחפה את הדבר הזה דרך העצם שלי. לא יכולתי לעצור את הכאב. צרחתי. ראיתי זעזוע, ראיתי כעס, ראיתי סבל. הכל אתם מוציאים עליי. נשמתי בכבדות, וחייכתי.
"אם.. אם תמצאי את אח שלי מאדי, תגידי לו שממתתי בגלל טיפשותי.. טוב?" שאלתי, ניסיתי להרים מבט אך גלי הכאב גרמו לכל גופי להכווץ. להימחץ.
"האהבה תפריד את גפיי.." לחשתי ועצמתי עיניים. המשפט הזה כל כך נכון.. קודם הידיים והרגליים יתפוררו ואז שאר גופי.. תפריד את גפיי~
נטוטו לפני 10 שנים ו-3 חודשים
בית המשימות
(אנשים, אתם צריכים להגיב. אני מזכירה לכם שעברו יומיים מאז שנכנסנו למשחק, למרות שזה מרגיש יותר:
יום 1 - מתחברים ומוצאים את בית המשימות
יום 2 - המשימות של קומות 1 ו 2, עשינו אותן באותו יום, ותחילת התחרויות
יום 3 - זה מה שקורה עכשיו בתגובה שלי, וגם בתגובות של המתחרים בתחרויות.
פשוט תכתבו משהו, תדברו עם אנשים, אפילו תצאו מבית המשימות, לא חסרים דברים לעשות ולכתוב.)

התעוררתי בבוקר במיטה, השמיכה השחורה מכסה גם את פניי. מיהרתי להוריד אותה ולהעביר יד בשיערי. לאחר מכן נעמדתי מול המראה שעל דלת הארון שלי וראיתי שזה לא עזר בכלל. השיער שלי עדיין היה פרוע מהלילה. עליתי למעלה לחדר האמבטיה, צחצחתי שיניים והברשתי אותו כמה דקות, ואז החלטתי שאני רוצה לאסוף אותו לשתי צמות. איזה כיף שהשיער ורוד, חשבתי לעצמי. גם אם אני אאסוף את השיער לתסרוקת חמודה זה נראה פריקי. לבשתי את הג'ינס מאתמול וחולצה סגולה כהה, נעלתי את חיקוי האולסטאר וירדתי למטה.
אף אחד עדיין לא קם. הבטתי בחלון שבמטבח (שעדיין כוון לקומה הראשונה) וראיתי שהשמש בדיוק זורחת. ממתי אני קמה מוקדם?
הבטן שלי קרקרה. ליאה, זה או שאת ממשיכה לבהות בחלון ולהתעמק בנושאים לא חשובים בעליל, או שאת הולכת למטבח לקחת לעצמך משהו לאכול, חשבתי לעצמי. עדיין פניתי לעצמי בשם ליאה. קצת קשה לי להתרגל לשם 'דומינו דול', אבל מצד שני עברו רק יומיים. אני עוד אתרגל. התכוונתי ללכת למטבח, אבל משהו בדרך משך את תשומת ליבי. זו הייתה מכונת הכתיבה, זו שהקלידה מעצמה את ההוראות למשימה הראשונה שלנו במשחק. משהו היה כתוב על הדף, למרות שהייתי משוכנעת שמאדי הוציאה את הדף ההוא מהמכונה. התקרבתי אליה ובחנתי מקרוב את הכתוב על הדף.

ברוכים הבאים לבית המשימות שלכם!
בתי משימות, כשמם כן הם, בתים. בין תרצו או לא, מעכשיו אתם גרים בבית הזה, והאנשים הנמצאים בו הם המשפחה החדשה שלכם. על מנת לגרום לכם להרגיש קצת יותר בבית, קראתי לבתי המשימות בשמות כלליים ועיצבתי את הדגלים שלהם באופן נייטרלי. תוכלו לשנות את השם והדגל בעזרת מכונת הכתיבה הזו.
אנונימוס.


חיכיתי לזה כל כך. לא הייתי מוכנה להישאר עם השם הזה בעד שום הון שבעולם, שלא לדבר על הדגל. זה פשוט לא אומר כלום על האנשים שחיים בבית הזה, כמו שאמר אנונימוס, זה נייטרלי. כמובן, לא יכולתי פשוט לשנות את השם על דעת עצמי. עדיף לחכות לכולם, חשבתי לעצמי. חוץ מזה, אין לי רעיונות.
עדיין הייתי רעבה, אבל במקום ללכת ישר למטבח החלטתי לשנות קצת את התכנון שלי...
---------------
כעבור שעה ישבתי בחדר האוכל. מלפניי היו דפים, חלקם מקושקשים וחלקם חלקים, ובידי עיפרון. על השולחן, ליד הדפים, הייתה צלחת ובה פירורים - המזכרת היחידה שנשארה מהטוסט הלא-מאוד-משביע שאכלתי מקודם. בצד השני של הדפים הייתה ערימת ספרים, חלקם פתוחים.
ישבתי שם ושרטטתי כל מני סמלים על הדפים, מדי פעם בודקת באיזה ספר ואז משרטטת, מדי פעם רק קוראת, ומדי פעם פשוט נותנת לעצמי להתפרע עם הדמיון. בהתחלה עשיתי את זה מתוך שעמום, אחר כך מתוך עניין פתאומי שהכה אותי בהפתעה כשחשבתי לוותר ולעבור לעיסוק אחר. לא חשבתי שאני כל כך אשקע לתוך זה, אבל זה קרה. הניסיון למצוא סמל בעל משמעות, המחקר, הכל הזכיר לי פריצה מורכבת למכשיר עם מערכת אבטחה משוכללת מאוד. לא שאי פעם הצלחתי לעשות את זה - אני טובה, אבל לא עד כדי כך טובה.
רציתי למצוא משהו שיסמל אותנו, את כולנו - אבל זה היה קשה משחשבתי.
"דומינו דול?.." שמעתי קול מנומנם מכיוון הדלת. זה היה ג'ון.
חייכתי אליו "או, היי ג'ון, הבהלת אותי לשנייה.. בוקר טוב!"
הוא החזיר לי בוקר טוב מנומנם בעודו מקיף את השולחן. כשהגיע אליי התכופף לראות מה אני משרטטת.
"מה את עושה?" הוא שאל.
"סתם.. בדרך לכאן נתקלתי במכונת הכתיבה ההיא, ראית מה כתוב שם?" השבתי.
"לא"
"כתוב שם שאפשר לשנות את השם של בית המשימות שלנו, וגם את הדגל. אז ניסיתי לחשוב על כל מיני סמלים.."
הוא הרים דף אחד עליו הסמל μ ושאל "מה זה?"
הבטתי לרגע בדף "אה, זאת האות 'מיו' או 'מי' - לא סגורה על זה. זאת האות השתיים עשרה ביוונית."
"אוקי..." הוא אמר והניח את הדף על השולחן.
צחקקתי "כן, אני יודעת. לא הרעיון הכי מוצלח שלי"
ג'ון גיחך. אחר כך הרים דף אחר ושאל "ומה זה?" הפעם בהבעה יותר חשדנית.
"אה, כן. זוכר את ארוחת הערב של אתמול? טוב זה היה פשוט עצוב. חשבתי שיהיה עדיף אם נעשה תורנויות, כל פעם שני אנשים יכינו את האוכל. זה יהיה יותר נחמד, לא חושב?" שאלתי בחיוך.
הוא עבר על הרשימה "רגע, שמת אותי עם קרייטוס?"
"כן - " התחלתי להגיד, אבל מילותיי נקטעו על ידי תום, שבדיוק נכנס לחדר האוכל.
"היי, כמה זמן אתם כבר ערים?" הוא שאל.
"לא הרבה זמן," אמר ג'ון.
"רק כמה שעות," אמרתי בחיוך.
(תמשיכו מכאן)
אנוביס לפני 10 שנים ו-3 חודשים
שני אנשים נהרגו אתמול, זה נשמע כל כך נורא שחושבים על זה, אבל משום מה זה לא מרגיש כל כך נורא, רק לחשוב על זה אני מרגישה כמו הבן אדם הכי רע בעולם שזה לא מעציב אותי. לא יכולתי לישון, התעוררתי כל כמה זמן עם ההרגשה הנוראית הזאת שאני לא בסדר.
בערך בשתיים בלילה לא יכולתי כבר לסבול את זה, יצאתי מהחדר וירדתי בדרגות למטה, מן הסתם לא היה אף אחד ער, חשבתי שאולי מישהו יחלוק איתי את אותה ההרגשה,מסתבר שלא. שרפתי לעצמי לחם כי אני מבשלת בצורה מופלאה ויצאתי החוצה עם לחם שרוף ביד אחת וביד השניה ספר של בני לוויה
התיישבתי על הרצפה ברחוב וקראתי בו.
השחר עלה לו לאט, סגרתי את הספר והתחלתי ללכת החוצה מהעיר לכיוון היער, שאני חושבת לעצמי על האם זה יעזור ללכת לצוד, נכנסתי ליער שולפת את חרב העץ שלי.
הלכתי בין העצים, מחפשת לעצמי את הטרף שלי, וחושבת לעצמי כמה יהיה נחמד שיהיה לי זאב משלי, חיות אציליות ונאמנות כאלה (בשביל זכר אלפא כמוני ^^) אבל כרגע עדיף לא להיתקל בלהקה שלהם.
המשכתי עוד קצת ומצאתי לעצמי את הטרף שלי, חזיר בר בגודל בינוני, הו הוא הולך להיות שווה את זה.
הצמחתי בין רגליו צמח שהסתבך עם רגליו, וכשהוא ניסה לרוץ אליי ולתקוף אותי הוא נפל ניצלתי את ההזדמנות להוציא עליו את כל הזעם שלי עד שהוא מת, ושהוא מת הוא נעלם, בדיוק כמו שני הבנות האלו, נשברתי כל המחשבות עפו מולי בטיל ולא יכולתי לעצור את הדמעות שלי, ישבתי ובכיתי בערך חמש דקות עד שנרגעתי, הרגשתי הרבה יותר טוב אחרי שהוצאתי הכל,אספתי את הפרווה והבשר שהחזיר השאיר והכנסתי לאכסון שלי.
יצאתי מהיער כמו חדשה וחזרתי לבית המשימות, פתחתי את הדלת "שלומות לאנשי כדור הארץ, פני לשלום, וגם הבאתי בשר" חייכתי ונכנסתי פנימה.
די אנג'לו לפני 10 שנים ו-3 חודשים
בלילה נכנסתי לחדר ריק בסוף המסדרון ובהיתי בתקרה. אני אפילו לא שמתי לב למראה החדר אבל ידעתי טוב מאוד שהתקרה לבנה. זה בטוח. אז אמרו שאנחנו לא יכולים לצאת מפה בקרוב. בעיקרון אני אמורה להילחץ, לבכות, לכעוס. אבל זה לא מה שקרה. גם לא הייתי שמחה. פשוט לא הצלחתי להבין מה אני מרגישה. בסופו של דבר נרדמתי והתעוררתי מוקדם בבוקר בגלל ציפור חסרת רחמים שהחליטה לנקר את החלון. דפקתי על החלון כדי שתעוף. החלון היה בגודל בינוני ונראה סטנדרטי למדי. סרקתי את החדר הוא היה צבוע בלבן. הוא היה יחסית קטן. המיטה הייתה מיטת עץ עם סדינים לבנים. הייתה שידת עץ עם מגירות. מעל המיטה היה מדף לבן. היה ארון עץ מול המיטה. הרבה יותר מדי לבן ועץ בשבילי- אני מניחה שעיצבו ככה את החדר כדי שהוא יתאים לכולם אבל זה היה ממש מדכא.
יצאתי מהחדר ועליתי קומה לקומת המלתחות. מצאתי את המלתחה שלי ושטפתי פנים. הסתכלתי במראה, וחייכתי למראה המראה החדש שלי. צחצחתי שיניים, הסתרקתי וירדתי שתי קומות למטה- לקומת הכניסה.
סביב השולחן ישבו דומינו דול, ג'ון ופאן. הם רכנו מעל כמה דפים ודיברו.
אולי זה היה קצת חצוף מכיוון שאני שחקנית חדשה. כל השחקנים היו ותיקים מה שלא ממש תרם לעניין והקול שלי רעד מעט בזמן ששאלתי
"מה קורה כאן?"
נטוטו לפני 10 שנים ו-3 חודשים

התחרויות
איקן ונירה- שניכם הבסתם את המפלצות שלכם, ולכן אתם עולים לשלב האחרון של התחרויות! הקישור לשלב האחרון:
http://demention72.wix.com/demention72#!--/c1ly2
שאלות בפרטי.
מאדי- מצטערת, לא הבסת את איש העץ עדיין, ולכן אני לא יכולה להעלות אותך שלב. תמהרי ותביסי אותו כבר!
Angelica לפני 10 שנים ו-3 חודשים
תמיד חשבתי שעצים הם הצמח הכי תמים שיש ביער. הרי הם סך הכול נטועים להם באדמה ללא יכולת להניע את גופם הקשיח, מתחילים ומסיימים את חייהם באותו מקום צמיחתם, עוברים את עונות השנה מבלי לומר דבר ולבסוף גם חלקם נאלצים לסיים את חייהם בתור שולחן עץ בביתנו.
טוב, לפחות לא במשחק הזה.

~~~
נפלתי על ברכיי, אל תוך שלולית הבוץ הרדודה ומי הגשם המלוכלכים ניתזו לצידי גופי, חרב הקטאנה נחתה לצידי, צליל קרקוש המתכת הפוגעת בקרקע היה נשמע כמו אנחת כניעה באמצע קרב. חרב הקטאנה חזרה לצורת החרב המקורית ונשארה דוממת על פני שלולית המים שרעדה בקצב אחיד לצעדי הענק של איש העץ הקרב. בעלתי רוק, לקחתי כמה צעדים לאחור מבלי להתרומם מהקרקע ותפסתי בחרב. "ג-גרזן חד יד-דני." גמגמתי ונמנעתי מלהביט אל תוך עיניו הבוהקות בירוק של איש העץ. החרב שינתה את צורתה, תפסתי במהירות בגרזן החד ידני ובידי השנייה נעזרתי להתרומם מהשלולית. "תתרחק ממני או שאשסף לך את הצורה." איימתי וכיוונתי את הגרזן לכיוון צווארו של איש העץ. הוא השמיע קול שנשמע כמו צחוק יבש ומחוספס ובידו הימנית כמחבט בייסבול, חבט בי פעם נוספת. מעדתי כתגובה ומיד התייצבתי חזרה, הגרזן נשמט מידי ונחת בחבטה על הקרקע – חמישה מטר ממני. קיללתי חרש ושפשפתי את זרועי שדקרה מכאב, הורדתי מצווארי את הצעיף של נירה, הבטתי בו לשנייה ותהיתי אם להשליך אותו על הקרקע ולשרוף אותו. לא רציתי שום פריט או חפץ שיזכיר לי את מעשה הנורא של נירה. אך לבסוף כרכתי אותו סביב זרועי החבולה וריכזתי כדור אש בידי למקרה שאיש העץ יחליט לתקוף פעם נוספת. כיווצתי את גבותיי, עיני התרוצצו בארובותיהן והביעו חשד קל ופחד, "לעזאזל." התנשפתי ורעד חלף בגבי, "לאן הוא נעל-" עצם בלתי מזוהה חבט בעורפי, אוזניי הצטלצלו וראשי הלם בעוז, מעדתי לפנים ומרפקיי בלמו את הנפילה. פלטתי נשיפה מאולצת ונאנקתי מכאב, לא יכולה לזוז כלל. זחלתי על האדמה הרטובה ואילצתי את עצמי לקום ברגע שאיש העץ הנחית מכה שלושה סנטימטרים מגופי. "אה," הפטרתי ועיני נפערו. הוא הרים את זרועו פעם נוספת על מנת להנחית את המכה המכריעה.
"מגן!" צעקתי ומיקמתי את זרועי מעל פני. הוא הנחית את המכה ממש מעל גופי אך אגרופו נתקע בקיר בלתי נראה שהתמקם מעלי, ניצלתי את הרגע והתחלתי את האסטרטגיה, "עשבים!" צעקתי. עשבי דשא ארוכים ויבשים צמחו מתוך האדמה, נכרכו סביב קרסוליו וזרועותיו של איש העץ, אמנם הוא היה מסוגל לקרוע אותם מעליו לא פחות משנייה אך לפני שהספיק לעשות זאת חומת דשא נפערה מהאדמה וחסמה את דרכו, "כדורי אש!" הכרזתי. שלחתי כדורי אש בזה אחר זה על עשבי הדשא עד שנוצרה חומת אש מסביבו. "חצים מתפוצצים!" בזהירות אספתי אותם בכף ידי וזרקתי אותם מעבר לחומת האש. איש העץ מעד לאחור, גופו הקשיח והעצום עלה בלהבות אש ונפל בקול חבטה רם לאחור בשעה שמי השלולית הותזו לכל עבר.
ואז צץ לי רעיון, השתמשתי בראיית הרנטגן בחיפוש אחר מקור מים, אימצתי את מוחי, ברוחי חלפתי על פני עצים רבים וסלעים עצומים שהתמקמו באמצע הדרך עד שהבחנתי בתזוזת מים מאחורי השיחים. ראיתי את מי הנחל מתנפצים על הסלעים, מים כחולים וצלולים עד מאוד. בערך עשרים וחמישה מטר מפה, העפתי מבט חושש באיש העץ, ידעתי שהדרך היחידה שלי לעבור את המשימה הזאת היא להרוג אותו.
האש מעליו כבתה. הוא התקדם לעברי בצעדים איטיים אך קרובים למידי, לבסוף החלטתי שאצטרך להשתמש בעצמי בתור פיתיון. אם אמשוך אותו בשלום לעבר מקור המים הסיכויים שלי לעבור את המשימה יגדלו.
וכך עשיתי.
ברגע שאיש העץ נאלץ להיכנס לתוך הנחל על מנת לתפוס אותי, השתמשתי בברכת המהירות. רצתי בשיא המהירות סביב היצור בגרזן מונף לכל עבר, כורתת את איבריו הפצועים. ידעתי שברגע שהוא יכנס למים גופו יתרכך וכך יהיה קל יותר להביס אותו.
לבסוף הגעתי למכה המכריעה, כרתי את גופו, הוא זעק מכאב, מעד ולבסוף נפל. זעקתו נשמעה בכל כותלי היער, הציפורים על העצים ריחפו בצווחות וציוצים ונעלמו בהמשך האופק.
איש העץ נשאר דומם על פני המים, ואילו אני חייכתי לעצמי והתנשפתי בהקלה.


(הנההההה, הרגתי אותו. עכשיו עליתי לשלב הבא *הקלה*)
~I-voice~ לפני 10 שנים ו-3 חודשים
בית המשימות.

אני יושבת בחדר שלי שקועה בספר שמצאתי בסלון. האור שלידי דולק, כי כבר התחיל להחשיך.
וואו הספר נורא מעניין, אני אפילו לא יודעת איך קוראים לספר.זה סתם טיפשי לקרוא ספר בלי לדעת את השם שלו, אז אני סוגרת את הספר ובודקת את שמו, לספר קוראים- "השמיים מסרו אותי למקום שונה לגמרי". כשאני קוראת אותו, אני מרגישה משהו מוזר, משהו די מוכר.
כשאני חושבת על זה, זה מזכיר לי נורא את כל מה שאני עוברת כרגע, את כל מה שאנחנו עוברים. מה? אולי הספר הזה חוזה את העתיד?, זה ממש לא הגיוני. רגע, אולי כתבו על המשחק ספר?
אבל זה בדרך כלל, ספרים שאחר כך עושים עליהם לסרטים, זה נורא מוזר.
הדבר הזה נורא מסקרן, אולי להורוס יש הסבר הגיוני לזה.
אני קמה ממיטתי להולכת לכיוון הדלת, אבל כשאני פותחת את הדלת, אני רואה את הורוס מולי.
"היי הורוס, בדויק רציתי לשאול אותך משהו" ," היי, באתי להגיד שלום, מה רצית לשאול?" הוא עונה באופן רגיל.
"אני קוראת עכשיו ספר שקוראים לו-"השמיים מסרו אותי למקום שונה לגמרי", אבל הספר הזה נורא מזכיר לי את כל מה שקורה פה, תקרא את התקציר ותבין, חשבתי שאולי יהיה לך הסבר הגיוני לזה", "אוקי..זה נשמע מוזר, תני לי לראות". הבאתי להורוס את הספר שהיה מונח על המיטה שלי.
"הינה, קח", הוא לקח את הספר מידי, וקרא את התקציר.
"נו, מה אתה אומר?", אני שואלת בסקרנות.
"זה באמת מזכיר את מה שקורה פה, אולי זה סתם צירוף מקרים", הוא אומר.
"אולי"
דרקמנדור לפני 10 שנים ו-3 חודשים
עליתי לחדרי בשביל ללכת לישון,ובדרך פגשתי את הורוס שנראה עצב ני קצת או משהו כזה.
"מה קרה?"שאלתי."מה? אתה לא ראית מה קרה עכשיו?!","לא..."עניתי.
"נייט וסיביר מתו מהורדת המשקפיים."הוא אמר בעצב.
הייתי מופתע מאוד,לא חשבתי שאחרי 3 ימים צעוד ינסו להוריד את המשקפיים! בטח אנשים שלא רואים חדשות או משהו.
"טוב,לילה טוב אמרתי והלכתי לחדר שלי.
נכנסתי למיטה,היה לי חם זה הורדתי חולצה,ונשכבתי לכיוון ימין.
לפתע נזכרתי-"שיט!שכחתי מתי כבאנו!אוחח..פשוט אני ילך לשם מוקדם".אחרי 10 דקות בערך נרדמתי.
אחרי שינה עמוקה,התעוררתי מוקדם,כך זה שאני רוצה מאוד לקום מוקדם.הסתכלתי בחלון,והיה עדיין חושך. לקחתי-מגבת והלכתי להתקלח.אחרי 5 דקות,סיימתי להתקלח,וגם ללבוש בגדים,ירדתי למעת,החדר היה שומם.
פניתי למטבח וראיתי שמישהו או מישהי ניסה להכין לחם.
לקחתי תפוח ויצאתי אל העיר.
אחרי זמן של הליכה-התחלתי לרוץ לעבר המקום שקבענו.כשהגעתי להפתעתי הוא היה שם,באמצע דייג.
"מה?כבר הגעת?התכוונתי לדוג לפני שתגיע אבל לא משנה"האיש שאני משאר בן-60 אמר.
אחרי זה התיישבתי לידו והוא הסביר לי על:דייג(מין הסתם..),ומתי להגיע,ועוד,אה וגם שיש לי שבוע
להחליט אם אני מעוניין או לא."בסדר,אז אני יחשוב על זה."אמרתי וקמתי על הרגליים.
"ביי"הוא צעק לי כשהתחלתי לרוץ משם.
כשהגעתי לאמצע העיר,השמש התחילה לזרוח,ואני השתגרתי לקומה 1.
הייתי עייף,אז נשכבתי גבעת דשא נחמדה.ואיכשהו,נרדמתי לשעתיים בערך."הא..?נירדמתי?"אמרתי בקול של מישהו שרק התעורר.
"טוב,זמן לאימונים!"אמרתי.התחלתי באטיות להצמיח דשא בגובה 15 ס"מ בערך,הדשא יצא קצת מסולסל אז ניסיתי להצמיח אחד ישר,אחרי כמה ניסיונות הצלחתי.אחרי 10 דקות של הצמחת דשא,הצמחתי אחד בגובה שלי,ואף קצת יותר."טוב עכשיו שהבנתי את זה,עכשיו אלך למצוא חזיר בר".קמתי על רגליי והלכתי לחפש אחד."הנה אחד" אמרתי בהתרגשות.הצמחתי דשא שתפס את רגל ימין שלו,ואז את שאר הרגליים,ואז את גבו.
החזיר עמדתי לידו,רואה אותו מנסה להשתחרר,התיישבתי לידו וליטפתי את גבו "אתה דיי חמוד"אמרתי לו למרות שידעתי שהוא לא יענה לי.קפצתי אחורה והוא השתחרר מהדשא,והתחיל לרוץ לעברי,יריתי כדור אש לעברו,אך זה לא עצר אותו,שלפתי את 2 החרבות שלי,ודקרתי אותו איתם,
אך הוא נישאר בחיים.עשיתי כמה צעדים עצידה והחזיק הזה רץ לעברי שוב,כשהוא היה מטר ממני קפצתי קדימה ונחתתי על גבו,והוא התרסק איתי על הרצפה.החזיר היה על הרגליים שלי,וניסה לקום לעמידה,"מצטער חבר" אמרתי ודקרתי אותו 3 פעמים והוא מת.
הורוס לפני 10 שנים ו-3 חודשים
שאני יורד למטה עוד קצת בעצבים על אנונימוס, אני פוגש בקרייטוס
עולה למעלה. כנראה נראיתי ממש עצבני כי הוא שאל מיד "מה קרה?"
אני מסתכל עליו בתדהמה מוחלטת, "מה? אתה לא ראית מה קרה עכשיו?".
"לא.." הוא ענה. "נייט וסיביר מתו מהורדת המשקפיים." אני אומר בעצב.
הוא נראה בהלם, אחרי כמה שניות הוא מתעשת ואומר "טוב, לילה טוב".
ועולה בריצה למעלה. אני ממשיך לרדת קצת יותר רגוע, אני יורד למטבח מכין לעצמי טוסט.
הוא דווקא מעולה, למרבה הפליאה. אחרי שאני גומר, אני הולך לחדרים לבדוק מה שלום דריה.
אני נגש לדלת שפתאום היא נפתחת, ודריה עומדת שם עם ספר. "היי הורוס, בדיוק רציתי לשאול אותך משהו" דריה נראית קצת מופתעת. " היי, באתי להגיד שלום, מה רצית לשאול?" אני עונה
כרגיל. "אני קוראת עכשיו ספר שקוראים לו-"השמיים מסרו אותי למקום שונה לגמרי", אבל הספר הזה נורא מזכיר לי את כל מה שקורה פה, תקרא את התקציר ותבין, חשבתי שאולי יהיה לך הסבר הגיוני לזה", "אוקי, זה נשמע מוזר, תני לי לראות". אני אומר מעט מופתע. היא הלכה למיטה שלה
והביאה את הספר. "הנה, קח". דריה אומרת, אני מעין בתקציר של הספר.
אחרי שאני מסים דריה שואלת "נו מה אתה אומר?". "זה באמת מזכיר את מה שקורה פה, אולי זה סתם צירוף מקרים" אני אומר. אסור לטפח כאלה ציפיות. "אולי" דריה עונה במעט אכזבה,
"טוב... אני יורד למטה להמשיך את הספר שלי". אני אומר, "טוב, חלומות נעימים".
"כנ"ל" אני אומר ויורד למטה. אחרי שאני מוצא את הספר, אני עולה לחדר שלי ומתחיל לקרוא.
POLLO לפני 10 שנים ו-3 חודשים
כשפקחתי את עיניי הרגשתי צמרמורת קלה חולפת בעורף שלי. לקחו לי כמה שניות להיזכר שאני עדיין בבית המשימות. תקוע בתוך משחק. חבטתי בעצבנות בקיר. זה כאב, ולקיר לא קרה שם דבר.
נאנחתי וקמתי מהמיטה. לבשתי בגדים נחמדים שמצאתי להפתעתי בארון.
התקדמתי לעבר המטבח, הבית היה שקט. שקט מפחיד. שקט כזה אין במציאות, אבל כנראה שככה זה במשחק.
אחרי כמה שניות שמעתי קול של שני אנשים. דומינו ועוד קול, גברי, פחות מוכר.
שמחתי שלא התעוררתי ראשון.
רגע לפני שהגעתי למטבח קלטתי משהו בזווית עיני. מכונת הכתיבה הקלידה משהו. קראתי את ההודעה במהירות.
נחמד. צריך לבחור שם ודגל.
לקחתי טוסט יבש והתיישבתי בשולחן.
"היי, כמה זמן אתם כבר ערים?" שאלתי. אופס. הם היו באמצע שיחה. אז הקול ששמעתי מקודם היה ג'ון..
"לא הרבה זמן," אמר ג'ון.
"רק כמה שעות," אמרה דומינו וחייכה.
חייכתי ונגסתי בטוסט.
"תנו לי לנחש- אתם מדברים על השם והדגל של הביתן".
"גם, אבל עכשיו בדיוק הצעתי שנעשה תורנויות לארוחות. שניים בכל פעם" אמרה דומינו.
"נחמד.." אמרתי.
"אז עם מי אני?"
נטוטו לפני 10 שנים ו-3 חודשים

בית המשימות
"לאן אנחנו יוצאים?" שאל ג'ון בלחש.
"לקנות לוח מודעות" השבתי.
"בשביל מה אנחנו צריכים לוח מודעות?" תום שאל, לוחש גם הוא.
"כי זה ממש מגניב!" אמרתי, קולי מבהיר שאני חושבת שזה מובן מאליו. "חוץ מזה אני משלמת, אז תפסיקו להתלונן." אמרתי.
הלכנו בין גשרי העץ של הקומה השנייה. השעה המוקדמת והשקט שמסביב יצרו אווירה דרמטית למשלחת הקטנה שלנו, כאילו אנחנו בעיצומה של משימה סודית. זו כנראה הסיבה שג'ון ותום לחשו, על אף שאני לא ראיתי אף סיבה לעשות את זה. לא עשינו שום דבר לא בסדר.
"אבל מה את כבר רוצה לכתוב שם?" שאל ג'ון. הם מדברים בתורות? זה ממש מוזר. פעם ג'ון ופעם תום.
רגע ליאה, לא לצחוק. שלא יחשבו שאת מטורפת.
"בתור התחלה, את הדף שהיה במכונת הכתיבה. וגם את התורנויות. ובהמשך בטח יהיו עוד דברים שנרצה שאנשים יזכרו או יראו. לא תמיד נהיה כולנו בבית, אתם יודעים." אמרתי.
דילגתי מעל רשת דיג שהונחה על הרצפה והמשכתי ללכת. כעבור כמה שניות תום השיג אותי, ואחר כך ג'ון.
"אה, דומינו דול?" אמר ג'ון.
"הממ?" השבתי מבלי להסתכל עליו.
"למה אנחנו פה?" הוא שאל.
"טוב, זה לא כאילו יש כל כך הרבה דברים לעשות בבית." אמרתי "וחוץ מזה, אני באמת מעדיפה לא ללכת לבד לשום מקום. אם משהו יקרה לי - אם מישהו מבחוץ יוריד לי את המשקפיים, לדוגמא - אני מעדיפה שיהיו לידי אנשים שאני סומכת עליהם. אתם יודעים, שיספרו לכולם מה קרה." אמרתי תוך כדי הליכה, כאילו זה רגיל לגמרי ומובן מאליו.
ג'ון הביט בי במבט מוזר. רחמים? עצב? לא הצלחתי לקרוא את הבעתו, כנראה בגלל שלא רציתי לדעת. לא אוהבת שמרחמים עליי. רחמים של אנשים עושים לי כאב בטן. הבטתי בו ואמרתי "מה?".
הוא הניד בראשו והמשיך ללכת. השתררה שתיקה לכמה רגעים.
"אז.." אמרתי, "מכיוון שאנחנו עומדים לגור באותו בית, כנראה לתקופה דיי ארוכה, רוצים לספר קצת על עצמכם? כאילו, לא מראה וגיל וכאלה - ברצינות, את מי זה מעניין? טוב, קצת מעניין - אני מתכוונת לתחביבים, חברים, חיים.."
"בשביל מה?" שאל תום.
"כי אני רוצה להכיר את האנשים שאני חיה איתם, ברור! וחוץ מזה, אין לי נושא אחר לדבר עליו. אז יאללה, דברו!" אמרתי.
Angelica לפני 10 שנים ו-3 חודשים
~תגובה מקדימה: סוף התחרויות~
רוח קרירה הצליפה בפני, פרעה את שיערותיי הארוכות על מצחי. טיפות הגשם נטפו משיערי בקילוחים עבים על פני המלוכלכות מעפר, מחיתי אותם מלחיי, כאילו הן היו דמעות בודדות של מראות שטרם נשכחו. נשאתי את מבטי אל אותו מקום שלכד את עיני באותו הרגע, ים. כחול וצלול כמו צבעו של השמיים בשעות בוקר. באופק הבחנתי במזח העץ הרחב היוצא מהטיילת לאורך החוף. אנשים רבים, מרחוק הם נראו כמו חבורות של נמלים חרוצים בעבודה. בתים ודוכנים מעטים הופיעו ביניהם, גדולים, קטנים ורחבים. ציפורים ריחפו באוויר, מתחת לשמיים הכחולים ללא שמץ לעננים- התפרסו לאורך כל האופק, צופים במתרחש מלמעלה. עיני נשארו תלויות על המראה הדומה לתמונת נוף בלתי נשכחת במוזיאון. אך לא על זה הן הביטו. לנגד עיני שוטטו זיכרונות מהמשימה האחרונה, דג אימתני, שמיים כהים מענני סערה. מבטים מבוהלים, צרחות. ואז דממה.
הייתי על פסגת ההר, בסוף התחרויות.
"מראה יפיפה." קול לחש לאוזני.
הסתובבתי מבהלה ועיני נפגשו בעיניו של איקן. חייכתי, "המראה יפיפה רק כשלא שולחים סירה עם ילדה קטנה לתוך הים." השבתי בחיוך עצוב מעט.
הוא צחקק כתשובה וכרך את זרועותיו סביב כתפי, השענתי את ראשי על כתפו השמאלית והסבתי לשנייה את ראשי לאחור. עיני כמעט יצאו מחוריהן ברגע שקלטתי את נירה, עומדת כמה מטרים מאיתנו ומגלגלת עיניים למראנו. "מה היא עושה פה?" שאלתי בטון תקיף, נסוגתי מאיקן ועיני הצביעו על נירה.
הוא נאנח והשפיל את מבטו, "אני מניח שהגענו לסוף, בכל סוף יש נקודת מפגש."
הנהנתי לדבריו והתקדמתי במהירות לכיוונה של נירה לפני שאיקן יעצור בעדי, הסרתי מזרועי את הצעיף שהיא השאירה לי ודחפתי אותו לעברה, "זה שלך."
היא הביטה בי לרגע ולא אמרה דבר, לאחר כמה שניות היא הושיטה יד מהססת ולקחה את צעיפה, "תודה." היא הפטירה ללא שמץ של חיוך.
נעצתי בה את מבטי וקימצתי את אגרופי כדי להרפות מהכעס. לא הספקתי להגיד מילה נוספת ברגע יצור משונה הגיח משום מקום. "שלום, אתה מתחרה? מה שלומך?" הוא שאל ואז המשיך כשהבחין בפרצופים המבולבלים, "נכון שאלה טיפשית. מצטער. בכל מקרה, אין לכם ממה לפחד, אני כאן בשביל הקטע. אם התחרות הזאת הייתה מתנהלת רק בכתב זה לא היה מלהיב במיוחד, נכון?"
הרמתי גבות בתשובה ובחנתי אותו, בהחלט יצור מוזר שקשה לתאר. אך לא נראה מאיים כלל.
הוא המשיך לדבר, "כן, זה השלב האחרון, והוא לא כל כך מסובך. זה הולך ככה:"
זקפתי אוזניים בסקרנות.
"עליך לחשוב על כל מה שעברת במשחק, מהרגע שבו התחברת ועד עכשיו. תחשוב טוב ואז תגיד לי מילה אחת. אם זו המילה הנכונה, אתן לך לעבור. אם לא, תצטרך להילחם במתחרה נוסף שלא יענה נכון. יש לך שעה לחשוב, ואין רמזים. בהצלחה."
שתיקה.
שתיקה מתמשכת.
אף אחד מאיתנו לא אמר מילה למשך כמה דקות שלמות. היה נראה כי כל אחד שקוע במחשבותיו, חושב מהי המילה המסתורית שאותה נצטרך להגיד על מנת לנצח. פזלתי לעברו של איקן, לא רציתי להילחם נגדו. במיוחד לא עכשיו, כשאנחנו ביחד. נאנחתי בעצב, אני כל כך אוהבת אותו שזה כואב.
הבטתי בנירה, היא נראתה כל כך מרוכזת באופן כזה שיכולתי לדמיין אותה עושה מדיטציה ומרחפת באוויר. אסור לי לתת לה לנצח, אחרת אני ואיקן נצטרך להילחם זה בזו ואז אולי אאלץ לגלות את הצדדים הפחות טובים שלו, כמו בהתחלה. לכן עברתי על הכול, מהפעם הראשונה שהתחברתי למשחק.
אני ודומינו דול בתוך המשחק, יורדות אחת על השנייה בקשר לדמויות שיצרנו לעצמנו. פגשנו את פאן, חיפשנו את בית המשימות. מצאנו אותו. אנשים לא מוכרים. אנונימוס, בשורה. 72מימדים, מוות. בכי, משימה חדשה. מפלצות, הרג, רצח. אויבים. קומה שנייה. לחפש ילדה קטנה, מייקי. סכסוכים, בגידה. חור בסירה, מייקי טובעת. דג אימתני. קרב, מוות, פחד, הקרבה. תחרויות, שלושה מתחרים. אהבת אמת, אמון, אכזבה. חידות, מפלצות, יער, שלג, קור. כאב, פחד. נירה, בגידה. איקן, אהבה. חלום, מוות, נשיקה, חיים.
סוף התחרויות. פסגה. חידה אחרונה, ניצחון, הפסד.

"אנונימוס רוצה שנעבור את 72המימדים. זו בעצם המטרה המשחק, המטרה שלנו.." הרהרתי לעצמי. נזכרתי בתגובותיהם של שאר השחקנים. חוסר תקווה, פחד. חוסר אמון. הרמתי את ראשי, כיווצתי את גבותיי, המילה עמדה לי על קצה הלשון. ואז פני הוארו בתקווה, "לשרוד.." לחשתי לעצמי. הרי אם המטרה של המשחק היא לעבור 72מימדים, הפתרון הוא לשרוד. להישאר בחיים.
הרמתי את מבטי, והכרזתי בטון סמכותי, "יש לי מילה."
יאיר לפני 10 שנים ו-3 חודשים
הסתכלתי עליה בצורה כל כך מוזרה, אך יפה באותו הזמן. היא הייתי יפהפייה למראה השקיעה הבאה לעברנו במבט חטוף. רוח קרירה הצליפה בפניה, ואז עברה בקרירות אליי. הסתכלתי על נירה באותו הרגע, היא שונה לגמרי ממאדי. ואולי...דווקא לא. שניהם חזקות, אבל נירה פתטית יותר, ומאדי רגשנית יותר. מעניין, דווקא שמעתי על סוג כזה של אנטגוניזם, ששני אנשים דומים דוחים, מאוד...מעניין. מזג האוויר היה גשום, כראוי ליום כזה. ישבנו על צוק בודד. נזכרים בימים לפני התחרות. לעזאזל איתי, אני לא יכולתי להסתכל על עצמי, הרגשתי עלוב. חשבתי שאיבדתי את מאדי..לנצח. דמעה רגשית נזלה בלבי. כאשר הלכה מכאן, לא עוד פרחים, נדמה, יפרחו - לא עוד עלי אדר בעולם כולו - עד אשר תשוב אלי. לא משנה מה יקרה, לא משנה איך יקרה. אני אתאבד, אין לי חיים בחוץ ממילא. חיים! פחח. תירוץ עלוב לכל דבר שלא מוצדק בחיינו. אבל אנחנו רק בני אדם! שמעתי בראש שלי. בעיה שלכם, בני אדם הם המפלצות האמיתיות כאן. לא אנונימוס. "אל לך להתעצב בבוא העת לומר "שלום". הפרידה חיונית היא קודם שתוכל לשוב ולהיפגש. ופגישה מחודשת בין אם עברו רגעים או גלגולי חיים, אכן מובטחת לאלה שהיו ידידים." אמרתי למאדי. היא חייכה אליי. "מראה יפהפייה". קולי פילח את הדממה הרועשת. "כל עוד לא שולחים ילדה קטנה בסירה, לים". זה הזכיר לנו ימים עצובים. קשה לחשוב שכל הדברים כאן לא אמיתיים בכלל. מייקי לא אמיתית. אין לה רגש, או תשוקה. או עצב. רק כמה קודים שחוברו ביחד, ליצור מעטה של תמימות מזויפת בצורתה של ילדה בוכייה. היא השיבה בחיוך עצוב.
איקן, אמ..זה הרגע. לדעת אם היא אוהבת אותך באמת. תראה את עצמך, כמו נערה מתבגרת! הפסק. אל זרועותיי כבר היו מושטות על כתפיה של מאדי. הפתעה, היא השעינה את ראשה על כתפי השמאלית והסבה את ראשה לאחור. הרגשתי תחושת סיפוק מסוימת, ואותנטיות. החמימות הופרה שכמאדי נבהלה מעט, למראה נירה יושבת כמה מטרים לידינו, מגלגלת את עיניה בתגובה אלינו. כאליו אינה זוכרת את מרות הנפש שנתנה לנו כשטוותה את ערמומיותה המתוחכמת כדי להפריד בינינו, וכמעט גרמה למוות ודאי של שנינו. של מאדי מיצור, ושלי מכאב בלתי נפסק. "מה היא עושה פה?" מאדי אמרה בטון בוטה, אומרת את הדבר שאני רציתי לומר. אך לא העזתי. היא הזיזה את ראשה ממני והתקדמה אל עבר נירה, בעיניה ובראשה.
נאנחתי מעט, כמובן שזהו זה. התחיל קרב החתולות. "אני מניח שהגענו לסוף, בכל סוף יש נקודת מפגש." אמרתי כמעט צוחק, כמובן שאנחנו נפגשים כאן. זו תוכנית ריאליטי למען השם!
היא הנהנה,אולי לא יהיה כאן קרב. אך טעיתי, היא התקדמה אל עבר נירה, לפני שיכולתי בכלל לעצור אותה. היא לקחה את הצעיף, אוי. היא זרקה אותו אל נירה, הופתעתי מעט. אך הבנתי אותה. "זה שלך" היא אמרה במבט חסר לב.
נירה חיכתה מספר רגעים, אולי נירה יותר בוגרת ממאדי, באיזה שהוא מקום. "תודה." היא הפטירה ללא שמץ של חיוך. טעיתי, כמובן.
מאדי כיווצה את ידיה לאגרוף, במבט כעוס כמעט הסתערה על נירה. כמעט קרעה לה את העיניים. לפתע, יצור מוזר יצא מן העצים, ועצר את הקרב העתידי שהיה אמור להתרחש בו. "שלום, אתה מתחרה? מה שלומך?" הוא שאל ואז המשיך כשהבחין בפרצופים המבולבלים, "נכון שאלה טיפשית. מצטער. בכל מקרה, אין לכם ממה לפחד, אני כאן בשביל הקטע. אם התחרות הזאת הייתה מתנהלת רק בכתב זה לא היה מלהיב במיוחד, נכון?"
הוא נראה מוזר, אבל לא עניין אותי במיוחד. לא כמעט אנשי עצים, שהזכירו לי את טולקין. או יצורי גביש, שהיו יצירת האלוהים בפני עצמה, או מתכנתים.
הוא המשיך לדבר, "כן, זה השלב האחרון, והוא לא כל כך מסובך. זה הולך ככה:"
מה קורה כאן? הקשבתי בציפייה לידע.
"עליך לחשוב על כל מה שעברת במשחק, מהרגע שבו התחברת ועד עכשיו. תחשוב טוב ואז תגיד לי מילה אחת. אם זו המילה הנכונה, אתן לך לעבור. אם לא, תצטרך להילחם במתחרה נוסף שלא יענה נכון. יש לך שעה לחשוב, ואין רמזים. בהצלחה."
שתיקה.
שתיקה מתמשכת.
אף אחד לא דיבר. הייתי חסר מילים. "זה פשוט שערורייתי! האם אנחנו כלבים? תגיד לי! אז בשביל מה היה כל הבולשיט הזה? השלבים, המשימות, הכל שקר מתועב! הכל בשביל כלום." מאדי הסתכלה עליי הרושם, כאילו אמרתי את מה שחשבה. זה פשוט לא הגיוני. כל המסע הזה בשביל כלום. אף אחד לא הגיב. כולם שתקו. נירה התרכזה כל כך חזק, שיכולתי להרגיש קרן של אנרגיה יוצאת ממצחה ופוגעת ברצפה חזור ושוב. מאדי גם התרכזה. שמה את ידיה על רקותיה. נו טוב, מה יש לחשוב? כל המשחק הזה היה רביש אחד גדול. אז לפחות נשתתף בזה, רק בשביל ההצגה. זה לא שיש לי עניין במשהו שקורה כאן, משום סוג.
אני נמצא במחשב, מחפש דרך מילוט מהכל. רוצה שקט נפשי, בטיפשות נכנס למשחק מחשב. תקועים לנצח, ביג דיל. חיפשנו את בית המשימות. מצאנו אותו. אנשים לא מוכרים.מאדי. מאדי. מאדי. מאדי. מאדי. מאדי. מאדי. מאדי. מאדי. מאדי. מאדי. מאדי. מאדי. מאדי. מאדי. מאדי. מאדי. מאדי. מאדי. מאדי. מאדי. מאדי. מאדי. מאדי. מאדי. מאדי. מאדי. מאדי. מאדי. מאדי. מאדי. מאדי. מאדי. מאדי. מאדי. מאדי. מאדי. מאדי. מאדי. מאדי. מאדי. מאדי. מאדי. מאדי. מאדי. מאדי. מאדי. מאדי. מאדי. מאדי. מאדי. מאדי. מאדי. מאדי. מאדי. מאדי. מאדי. מאדי. מאדי. מאדי. מאדי. מאדי. מאדי. מאדי. מאדי. מאדי. מאדי. מאדי. מאדי. מאדי. מאדי. מאדי. מאדי. מאדי. מאדי. מאדי. מאדי. מאדי. מאדי. מאדי. מאדי. מאדי. מאדי. מאדי. מאדי. מאדי. מאדי. מאדי. מאדי. מאדי. מאדי. מאדי. מאדי. מאדי. מאדי. מאדי. מאדי. מאדי. מאדי. מאדי. אנונימוס, בשורה. 72מימדים, מוות. בכי, משימה חדשה. מפלצות, הרג, רצח. אויבים. קומה שנייה. לחפש ילדה קטנה, מייקי. סכסוכים, בגידה. חור בסירה, מייקי טובעת. דג אימתני. קרב, מוות, פחד, הקרבה. תחרויות, שלושה מתחרים. אהבת אמת, אמון, אכזבה. חידות, מפלצות, יער, שלג, קור. כאב, פחד. נירה, בגידה. מאדי, אהבה. חלום, מוות, נשיקה, חיים. מאדי.
סוף התחרויות. פסגה. חידה אחרונה, ניצחון, הפסד. מאדי. הקרבה. כלום, הכל. זמן, חלל. אפס, אח. מאה. 343543563456436, סוף. התחלה. ריק. מלא. מוות, חיים....רגע, אחד. כל המסע הזה. הוא בעצם להראות לנו דברים חדשים, זה לא לשרוד, זה לא לחיות בתנאים גרועים. אני לא רוצה לחלום, אני רוצה לחיות! וזה מהות האמיתית של המשחק הזה. לחיות. לדעת, ללמוד. הכל ביקום הזה שנקרא חיים. לחיות. הסתכלתי על מאדי. "יש לי מילה" היא אמרה בטון סמכותי. לחיות........
"גם לי יש!" אמרתי בהבעת עניין מוזרה. הייתי בטוח בעצמי, ולא רציתי להילחם במאדי, לא שאנחנו כל כך קרובים. יותר מאי פעם.
אקו לפני 10 שנים ו-3 חודשים
נייט וסיביר מתו... ובכל זאת, למה לא יכולתי להרגיש יותר מאשר תחושת עצבות קלה? בכלל לא הכרתי אותן, יכולתי לפחות לדבר איתן לפני שמתו, אבל לכולנו היה ברור מאז תחילת המשחק שאנשים ימותו, לא נוכל למנוע את זה, רק להגיע לסוף המימד ה72, ובקצב שלנו, זה הולך לקחת הרבה זמן... פחדתי שההורים שלי ירידו לי את הקסדה, אבל נרגעתי מהר, עם כל הזמן שעבר, אני כנראה בבית חולים, ואני יודע שהם לא יעשו כלום מתוך דאגה אליי. נראה שאותה המחשבה הטרידה את דומינו, אבל היא מיהרה לחזור להלך רוח עליז. כן, אין שום סיבה לחשוב על זה, אנחנו פה עכשיו, אז סתם לייסר את עצמנו בדברים כאלה זה מיותר.
"טוב, אז במציאות קוראים לי ג'ון"
"זה לא היה צפוי בכלל" ענתה
לכסנתי אליה מבט "אני לא הכי טוב בליצור שמות מקוריים"
"ניחשתי" אמר תום
"אז אני גר באנגליה, וחי בערך את החיים הכי משעממים בעולם, לכן אני נמצא כאן איתכם, נכנסתי למשחקי מחשב בשביל שיהיה פחות משעמם, אני מניח שאי אפשר יותר לקרוא עכשיו לשום דבר משעמם."
הבוקר העיר הוארה באור אחר לגמרי. היינו רחוקים מהרציפים ומריח הדגים הרקובים, הבתים באזור היו נאים ובדיוק חצינו גשר גדול ונחמד. עוד כמה דקות נגיע לחנות.
"מה איתכם?"
POLLO לפני 10 שנים ו-3 חודשים
כשג'ון סיפר שאין לו חיים מלאי אקשן במיוחד נמלאתי הקלה.
הייתי בטוח שאני אצטרך להמציא סיפור חיים מרתק. פלטתי גיחוך קל וחייכתי במבוכה.
"אז אני תום, זאת אומרת, מייקל, במציאות. אמריקאי במקור, אבל אני גר בצרפת אצל דודה שלי, כי ההורים שלי נהרגו בהתרסקות מטוס כשטסנו לבקר אותה" אמרתי במהירות את החלק האחרון של המשפט. הייתה דממה לרגע והרגשתי את הלחיים שלי מתחממות.
"אתם הראשונים שאני מדבר איתם על זה, לא בגלל שזה נושא קשה או משהו כזה, אני כבר כמעט ולא זוכר אותם. זה פשוט לא נעים כשמרחמים עלייך.." אמרתי. דומינו הנהנה.
"ומאז התאונה אני מניח שנהייתי יותר.. סגור. אין לי ממש חברים במציאות. אז החלטתי לבנות דמות מרשימה שכזאת. נראה לי שזה באמת עזר לי להיפתח, המשחק המקולל הזה" אמרתי וחייכתי.
"מה איתך, דומינו?" שאל ג'ון.
נטוטו לפני 10 שנים ו-3 חודשים

בית המשימות
(תגובה קצת דרמטית, אבל יש לי מצברוח דרמטי, אז פשוט חשבתי לזרום עם זה. מתנצלת מראש.)
"מה איתי?" גיחכתי "טוב, אתם פחות או יותר יודעים.. קוראים לי ליאה בחיים האמיתיים, ההורים שלי גרושים - אני גרה עם אבא שלי ואשתו, אמא של מאדי. הם התחתנו כשהיינו ממש קטנות, אז אני כבר פחות או יותר רגילה אליה, למרות שאף פעם לא קראתי לה 'אמא'. אני פחות או יותר כמו שאני במשחק, רק עם שיער כחול. במשך כל תקופת היסודי למדתי בפנימייה באנגלייה, ועדיין יש לי מבטא בריטי כשאני מדברת אנגלית." נעצרתי כשהגענו לפתח החנות. לפני שנכנסנו רציתי לומר משפט אחרון, משהו שהרגשתי שאני חייבת להגיד מהרגע שגיליתי מה באמת מסתתר מאחורי המשחק הזה.
"בעיקרון החיים שלי לא ממש משעממים, אבל אני שמחה על השינוי. קצת נמאס לי להרגיש שהחיים שלי בנויים על אותה תבנית כמו כל העולם." הפסקה, נשימה "אני חושבת שלמרות הסכנה, אני שמחה שזה קרה לי." התחלתי לדבר בביטחון, אבל לאט לאט מילותיי הפכו מהוססות יותר, שקטות יותר. קצת פחדתי מהתגובה של תום וג'ון, אבל פשוט הרגשתי שהייתי חייבת להגיד את זה.
כל עוד מאדי לא פה.
"אל תספרו למאדי" התחננתי בפחד. הרגשתי קצת דמעות בעיניי, אבל סירבתי לתת להן לנזול. "בבקשה," לחשתי "היא לא תסלח לי בחיים..".
אוף, דרמה. הייתי צריכה לשתוק פשוט. כל הכבוד, דומינו דול. עכשיו הראית לכולם בדיוק כמה את דרמטית ובכיינית. פשוט נפלא.
זאבה~ לפני 10 שנים ו-3 חודשים
נירה-

מצמצתי בהפתעה שהיא די זרקה עליי א הצעיף.שלחתי יד מהססתי ולקחתי אותו.
"אהמם.. תודה.." מלמלתי. נראה שהיא רוצה להרוג אותי. היא כבר כמעט הרגה.. אם כבר חושבים על זה? למה אני עדיין חיה? אם היא רוצה להרוג אותי שתעשה את זה כבר..
אחרי כמה זמן ראיתי את מאדי ואיקן מרוכזים. זוג אוהבים.. שיהיה להם בכיף. נראה לי שצריך למצוא מילה אחת שמתארת את הכל.. טוב, פעם אמרו לי שכל העולם הזה מונע מפחד. אנחנו אוכלים כי אנחנו פוחדים למות, אנחנו לא מטפסים כי אנחנו פוחדים למות, אנחנו שותקים כי אנחנו מפחדים להיחשף. החלטתי שאני לא אחינ יותר בפחד. החלטתי שאני אהיה מי שאני רוצה להיות. עכשיו יש לי הזדמנות להתקדם, אני אנצל אותה.
"יש לי מילה." אמרה מאדי. יש לך שעה לחשוב, שתחשוב עוד קצת.
נשכבתי על הדשא ובהיתי בשמיים. העננים היו יפים, השמיים בגוון כחול נהדר כזה.
לעומת זאת, אני די בטוחה שאני לא מרגישה עכשיו פחד. אני מרגישה שלווה. אבל בכל זאת, הרגשתי פחד שמקנן בליבי. הפעם הראשונה שכמעט מתתי, שבאמת גססתי. אלה היו האנשים שאני צריכה לישון תחתאותה קורת גג איתם, האנשים שאני צריכלדעת שלא יתקעו לי חרב, או גביש בגב. אבל הם עשו את זה.. הם באמת עשו את זה. הם באמת כמעט הרגו אותי, בכוונה להרוג.
למה את עדיין חיה?
כי אני רוצה להבין את העולם הזה שהאדם הגאון הזה יצר. אני רוצה לנסות.. מילה אחת.. האם החיים הם לא פשוט ניסיון כושל? מילה אחת.. ניסיון.. לנסות להבין.. לנסות להרוג.. לנסות לחיות.. לנסות לדרוש..
"ניסיון," אמרתי וקמתי ליישיבה מזרחית בתנועה אחת. הבטתי בגבעול דשא.
"זה ניסיון.." אמרתי והבטתי ביצור עץ היפהפה הזה. לפתע, מאה מילים נכנסו לראשי. מאה אחרות, מילים יותר מתאימות. הכרחתי את עצמי לנשום יציב, לא לשנות את קצב הנשימה שלי.
"את בסדר ילדה, נו קדימה. את לא רוצה לתפוס אותי?" שאל קול. זה היה אחי הגדול.
"כן!" צעקתי והמשכתי לרוץ, שכחתי את הנפילה והברך הסרוטה והמשכתי לרוץ. חיוך קטן עלה על פניי, בסדר. אמשיך לרוץ. אנסה..
זאבה~ לפני 10 שנים ו-3 חודשים
נירה-

טוב.. מסתבר שאני ומאדי נילחם. היאנראתה מעט מבולבלת אז אני פשוט התחמקתי והתחלתי להניח מלכודות. המלכודות כמובן(כל אחת ואחת מהן) ילכדו אותה ולא יהרגו אותה.
"מאדי," אמרתי ושמעתי את ההד
"מה?" היא שאלה בחזרה
"למה את רוצה להרוג אותי?" שאלתי בחוסר חשק.
"את יודעת טוב מאוד!" אמרה בכעס
"לא, האמת שאני לא יודעת." השבתי. "אני צללתי לתוך הפה של הדג מפלצת הזו כדי להציל אתכם, כן. שתלתי לך מלכודת אבל לא ברור לי איך נפצעת ממנה כל כך קשה.."
"למה הכוונה?" שאלה
"שמת לב לפצע שעל הקרסול שלך?" שאלתי. "את אמורה לצלוע עם הדבר הזה אבל זה לא קורה, לא ראיתי אותך צולעת או מפגינה אפילו מעט כאב. כל מה שהיית צריכה לעשות במלכודת זה לחתוך את החבל, ליפול לבור ולטפס החוצה. אני לא מבינה, זה עד כדי כך קשה?"
"מי את בכלל שתשפטי אותי?" צעקה עליי.
"האמם?"
"את זממת להפריד ביני לבין איקן! ר-ראיתי אותך! בקסם של החזרה לאחור!" צעקה
"לא זממתי את זה, וגם אם כן. לא היה יותר פשוט לתת לך למות בשלג?" שאלתי ויצאתי מהמחבוא. היא הביטה בי, כולה כעס וזעם על משהו.
"אוף" מלמלתי, אך שמעו את זה ברור. "אין סיכוי שתסבירי לי על מה מדובר?"
"האמם.." השיבה בכעס
"תסבירי לי," הצעתי. "ואם אסכים שמגיע לי למות, אתן לך להרוג אותי."
הביטתי בה כשהיא שקלה את ההצעה. בסוף היא הפטירה איזה בסדר והתחילה להסביר בהיסוס. ישבתי, רכנתי קדימה והקשבתי.
"אוקיי, אז דבר ראשון. המלכודת לא הייתה בכוונה להרוג אותך או להפריד בניכם. זה היה פשוט כדי לעקב אתכם. דבר שני, לא רציתי לדבר איתך, בגלל זה נעלמתי. דבר שלישי, יש לו את כל הסקילים של הקסם! הוא יכול לעשות במקום ראיית העבר לעשות הולוגרמה או משהו כזה.."
"איקן בחיים לא יעשה דבר כזה!" צעקה מאדי
"טוב, אולי לא. אבל מי הכי ירוויח מזה?" שאלתי. "יכול להיות שאנונימוס הזה מתערב במשחק של השחקנים?"
היא הביטה בי כלא מאמינה. משכתי בכתפיי.
"טוב, זה לא משנה לי עכשיו. אולי פשוט מגידי לי איזה פרס את רוצה?"
"מה?"
"כדי ששתינו נוכל לקבל את מה שאנחנו רוצות." אמרתי וקמתי. "אני הולכת לטמון מלכודות, אם את רוצה לנצח תנסי להשקיע קצת." אמרתי ונעלמתי מאחורי נטיף סלע.
Angelica לפני 10 שנים ו-3 חודשים
תגובה שנייה- סוף התחרויות: דו- קרב.

באותה שנייה בודדה, ברגע שנירה בחרה את המילה שלה, הופתעתי בתוך מאורה עצומה ואפלה למראה. סלעים משופדים, אפורים ומאיימים הופיעו מסביבנו ואף גם על התקרה הגבוהה, נטיפים בודדים זוהרים בסגול ורדרד בצבצו בין הסלעים, גרם מדרגות אבן הסתיים בשני עמודים רחבים ועצומים שביניהם נפער פתח גדול ומרווח שדרכו לא נראה דבר מחשיד אחר פרט לאותו נוף המאורה.
הסתובבתי לאחור ועיני נתקלו בדמותה של נירה, מבט אדיש בעיניים, וזיק של אותו חיוך אכזרי הנושא עימו זיכרונות שטרם נשכחו. חלק קטן בלב שלי יחל על כך שזה לא איקן, וחלק גדול מאוד הביע כעס עז בתוכי על כך שהוא ניצח. קימצתי את ידי לאגרופים עד שיכולתי לחוש בוורידי זרועותיי בולטים, חשקתי שיניים. רציתי להלום בחוזקה על קיר האבן הבלתי שביר עד שכעסתי יתפוגג, אך לא עשיתי זאת. הרפיתי את גופי הנוקשה ולטשתי מבט בפיה של נירה מבטא את שמי שהדהד בחלל העצום.
"מה?" שאלתי אותה בקור.
"למה את רוצה להרוג אותי?"
סקרתי את מבטה, "את יודעת טוב מאוד."
"לא. האמת שאני לא יודעת," היא השיבה בפשטות. "אני צללתי לתוך הפה של הדג מפלצת הזה בכדי להציל אתכם. כן, שתלתי לך מלכודת אבל לא ברור לי איך נפצעת ממנה כל כך קשה.."
הקשבתי לדבריה בחצי אוזן, לא היה לי שום עניין לדבר איתה אחרי מה שהיא עשתה. "למה הכוונה?" שאלתי לבסוף ושילבתי את ידי בהרמת גבה.
היא הסבירה לי על המלכודת שטמנה לי, על זה שהצילה את חיי בקור המקפיא שאיים לנטול את נשמתי. היא דיברה על איקן. על אנונימוס. אבל אף אחד מהדברים שהיא אמרה לא גרם לי לשנות את דעתי כלפיה.
"טוב, זה לא משנה לי עכשיו," היא אמרה לבסוף. "אולי פשוט תגידי לי איזה פרס את רוצה?"
כיווצתי את גבותיי, "פרס?"
"כן. כדי ששתינו נוכל לקבל את מה שאנחנו רוצות." היא השיבה וקמה בקפיצה, "אני הולכת לטמון מלכודת, אם את רוצה לנצח, תנסי.. להשקיע קצת."
היא פסעה ברוגע ונעלמה מאחורי הסלעים הגבוהים שהיתמרו עד לתקרת המאורה. נשארתי מאוחר ונשענתי על אחד הסלעים, עצמתי את עיני וטמנתי את פני בתוך כפות ידי. "אני רוצה למות.." לחשתי תוך כדי אנחה.
עצרתי לרגע את נשמתי והבעת פני נמחקה. פקחתי את עיני והבטתי בחרב שהונחה על רצפת האבן לצידי, היססתי לזמן ממושך, "אקדח." מלמלתי לבסוף ובלעתי רוק. ללא קול, החרב הפכה לאקדח קטן, התכופפתי והרמתי אותו בזהירות.

הסתתרתי מאחורי אחד מקירות האבן הגובהים, כל גופי וחצי מפני הוסתרו מאחורי הקיר, ואילו החצי השני היה נתון להתבוננות מרובה בנירה. בידה האחת היא החזיקה קצה חבל ראשון ובידה השנייה היא קשרה את קצה החבל השני מסביב לאבן מחודדת. הרמתי את מבטי לנטיף ארוך ומשופד שהתמקם מעליה בזמן שהיא החלה לקשור את קצה החבל השני לאבן הסמוכה. נשכתי את קצה שפתי ועיני הצטמצמו כתנועת חשיבה, החזרתי מבט לנטיף על התקרה ולאחר מכן הוצאתי את האקדח מאחורי גבי, "רובה צלפים." לחשתי והשתדלתי לשמור על שקט. פלטתי קול מבוהל כאשר האקדח התחלף לרובה וכמעט נשמט מידי לנוכח משקלו. נירה זקפה את ראשה במהרה והביטה לאחור. עצרתי את נשמתי, הצמדתי את רובה הצלפים לחזי והסתתרתי מיד מאחורי הקיר. קול טפיחת נעליה נשמע בבירור מתוך הדממה הכבדה, זקפתי את אוזני והאזנתי לצעדיה ההולכים וקרבים עד שיכולתי לחוש בקצב פעימות ליבה. היא נעצרה מול צידו האחורי של הקיר והתקדמה באיטיות לכיווני, התקדמתי בשקט לאורך הקיר ופניתי לצידו השני ברגע שהיא פנתה לצידו האחורי. הרמתי את רובה הצלפים וכיוונתי אותו לנטיף, הוא ירה בדיוק באותו הרגע שנירה הבחינה בי.
"מה לעז-" אך לפני שהיא הספיקה לסיים את המשפט הנטיף נשבר וצנח מטה עד שקרע את החבל שנירה עוד לא סיימה לקשור, השמטתי מידי את רובה הצלפים והוא הפך חזרה לחרב כשצנח בקול על הקרקע.
ריכזתי כדור אש שריחף מעל שתי כפות ידי, "אני לא רוצה להרוג אותך," אמרתי ושלחתי את הכדור הראשון לעברה. היא התחמקה במהירות אך הכדור השני פגע בכתפה. "ושתביני," המשכתי ושלחתי לעברה כדור אש נוסף שפגע בקרסולה, "אני אוהבת את הראש שלך." הכדור הרביעי פגע בבטנה והיא צנחה על ברכיה, הצמחתי במהרה דשא שלפת את זרועותיה בחוזקה, "אבל אני לעולם לא נכנעת." במשפט הזה, בעטתי לה בפנים וראשה נשמט לאחור.
POLLO לפני 10 שנים ו-3 חודשים
כחכחתי בגרון כשהיא סיימה לדבר, מתאפק לא להראות את ההלם הקל.
"אני לא אגלה למאדי.." אמרתי ובהיתי בה לרגע קצר.
היא דווקא מוצאת חן בעיניי, מיוחדת.
"כנראה שאני צריך ללמוד ממך, להסתכל על הצד החיובי של כל העסק" אמרתי ותהיתי. אולי אם אני אשלים עם זה יהיה לי יותר קל להתמודד עם זה.
זאבה~ לפני 10 שנים ו-3 חודשים
נירה-

כשהרגל של מאדי נחתה על פרצופי החלטתי. אני שונאת אותה. ניסיתי לפתור את זה אבל היא לא מוכנה להקשיב, כשאצא מהתחרות המפגרת הזו אני הולכת לעזוב את בית המשימות הזה.
כשהרגל שלה נשלחה לכיווני פתחתי את פי. זו תקיפה ישירה של שחקן, היא תישלח למימד אחר לכמה שבועות. הרגל נכנסה לפי, הרגשתי את המוח שלי נמחץ. גלי כאב אדירים שטפו את כל גופי ושיתקו אותי. שדא הראייה שלי נהיה ניצוצות זהובים ושחורים. יכולתי להרגיש משהו גועלי עולה מתוך הבטן שלי. זה אומר שאני אמות עכשיו? יופי, כי כבר לא אכפת לי. תנו לי למות בשקט. אני לא חזקה מספיק בשביל התחרות הזו. למה? למה הייתי חייבת לנסות להציל אותם? למה לא יכולתי פשוט לתת להם למות? למה? הייתי יכולה לתת למאדי למות בשלג למרות שבתוך תוכי ידעתי שזה יהיה הסוף שלי. אין לי כוח כבר לכלום. אין לי כוח לשנוא אותה, אין לי כוח לנסות לנשום, אין לי כוח להרגיש כבר. אני לא חזקה, אני סתם נערה רכרוכית שחשבה שלא ינסו להרוג אותה, שחשבה שהעולם הזה יכול להיות טוב. אני סתם ילדה טיפשה שחשבה שאח שלה עדיין חי, שחשבה שמאדי או איך שלא קוראים לה.. פשוט לא חשבתי שינסו להרוג אותי. רציתי למות. הרגשתי שדמעות נוזלות במורד פניי. הבטן שלי כאבה כמו הגיהנום. הראש שלי הרגיש כאילו כל המוח מרוח על הרצפה. קדימה, כמעט מתתי פעמיים בניסיון להציל, עכשיו תנו לי למות. פעם שלישית גלידה, לא? אוף.. אני כל כך מעוררת רחמים.
"קחי את הםפקינג חרב שלןך ותהרגי אותי!" חשבתי. אחרי רגע הבנתי שכנראה צרחתי את זה. עצמתי את עיניי, לללא. אין לי כוח לראות את החרב ננעצת בי והורגת אותי. נתתי לכאב לזרום הלאה ממני, ניסיתי למצוא את המוות כשלפתע משהו ניער אותי. נסי.. נסי לקום, נסי לחיות. נסי.. מה אכפת לך הייז, הא? מה יקרה אם תצליחי? את תחיי. נסי, רק פעם אחת אחרונה. ואז תוכלי לנוח כמה שאת רק רוצה. פקחתי את עיני וקמתי, לאט. הבטתי במאדי. לא העזתי להסתכל על גופי. השתעלתי והרגשתי איך הריאות שלי מוציאות את הקיא מתוכן, קרסתי על ברכיי ונתתי לקולות השיעול שלי למלא את החלל. קמתי שוב בקושי והתחלתי ללכת לכיוונה. היא הביטה בי בלי למצמץ.
"את הפרת את החוק.." אמרתי וירקתי דם מתוך הפה שלי. "פגעת ישירות בשחקן אחר.. גם אם השחקנית הזו היא זבל בשבילך. גם אם אני עומדת למות.." השתעלתי וברך אחת קרסה. החרכתי את עצמי לעמוד. עיוותי את פרצופי בכאב. לא התכוונתי להתמכר לכאב, לא התכוונתי להינטק מהרגשות, לא התכוונתי לשכוח. אני אזכור את הדבר הזה.
"לכי לעזאזל.." מלמלתי וקרסתי לישיבה. ביד רועדת הוצאתי מהתפריט את התחבושות והתחלתי לחבוש את עצמי. כיוויתי ששום דבר לא פגע לי בקיבה.. כי אז זה אומר שאמות תוך כ15 דקות.. אוף, נמאס לי להיות מובסת. נמאס לי להיות מושפלת. אני לא הייתי צריכה לנסות להציל את הילדה הזו..
יאיר לפני 10 שנים ו-3 חודשים
עברו מה דקות, ונירה הצהירה את המילה שלה בגאווה גדולה. פחות משנייה לאחר מכן הופעתי מול דלת בית המשימות. החזקתי בדלת חצי פתוחה. למרות שאני לא זוכר שפתחתי אותה בכלל.
פתאום, הופיעה הודעה חגיגית עם קול של חצוצרות וירטואליות. היא נראתה מוצרה מעט.
"מזל טוב, אתה המנצח!
בחר פרס אחד מתוך הפרסים הבאים:
100,000 מטבעות
רמה 5 בכל הסקילים לפרק אחד שלם
דרקון קטן".
ניצחתי? לא ייתכן, יש. סוף סוף אני..- מאדי. שכחתי ממנה לגמרי. לא, עכשיו היא לבד נגד נירה. והיא יכולה להיפצע, או למות. אני שמח בגלל שזכיתי, אבל בלבי נמצאת חומצה שמתפשטת במהירות. מאדי הייתה צריכה לזכות, אם רק הייתי יודע שהמילה שלי נכונה. הייתי נותן למאדי. אבל עכשיו יש להתקדם, ולקוות שהיא בסדר. אז...ממה נתחיל? אוצר כמובן. כסף, או דרקון קטן, או בוסט סקילים. בכזה כסף אני יכול לקנות דרקון במילא, וגם גריפון אור! כמו שתמיד רציתי. ועוד יהיה לי מלא עודף. אז...נראה לי כסף.
"אני בוחר בכסף". אמרתי. ופתאום הופיעו לי בכיס 100,000 מטבעות זהב. החלטתי לא להתמהמה, וללכת ישירות לחנות החיות לקנות את חיותי החדשות. התחלתי ללכת לעבר חנות החיות, מתרברב בכספי החדש. ואז נכנסתי פנימה, המקום היה קסום. מאות חיות בכל מקום פשוט תענוג. גריפונים, דרקונים משונים. ינשולים מגניבים. הכל היה שם. איזה אושר! היה שם ריח מדהים, כנראה שהשתמשו בכישוף להסוות את ריח החיות. נכנסתי בגאווה. מסתכל על החתולים המכשפים ביופיים. "שלום אדוני הטוב." אמרתי לו, ולחצתי את ידו. הוא נראה מעט מופתע, אבל שמח. "ברכותיי נערי, מה אוכל לעשות בשבילך היום?" הוא שאל. "אני אקח את הדרקון הקטן שלכם, וגריפון אור". המוכר נראה שמח, גריפוני אור הם יקרים, אבל רציתי אחד במשך הרבה זמן. "זה יהיה 55,000 מטבעות בשבילך". שילמתי למוכר היקר, ויצאתי עם 50,000 מטבעות זהב.(היו לי 5,000 קודם, אם אני זוכר נכון. אולי יותר). הם היו כל כך מתוקים, ליטפתי אותם והרגשתי קשר מוזר איתם...כאילו אנחנו מתחברים. הסתכלתי על הדרקון הקטן. "שלום לך, אקרא לך אלפא. תהיה זכר מושלם". אחר כך ליטפתי את הגריפונית בצוואר. "לך אקרא מיסי. שם הולם לעלמה שכמותך." הם התעופפו סביבי כשהלכתי לכיוון בית המשימות. פתחתי את הדלת בצורה חזקה. ראיתי את דומינו בוכה. פתאום כולם שמו לב, החדשים התרגשו כי סוף סוף ראו מישהו מהתחרויות. ודומינו דול הסתערה אליי בבכי. "איך מאדי?" היא שאלה בציפייה. ונראתה מוקסמת מהחיות שרכשתי. "שבי ואסביר לך, זה תלוי מאוד". היא נראתה שבורה ומיד התיישבה על הספה. היא גררה אותי בזמן שאלפא ומיסי עקבו אחריי. היא נראתה נחושה להגיד משהו. (תורך נטע).
נטוטו לפני 10 שנים ו-3 חודשים

התחרויות
מאדי- אני מצטערת, אבל הפרת את החוק היחיד שהיה בתחרויות. החלטת לתקוף את נירה ישירות, ולכן את מסיימת את התחרות במקום האחרון. ברגע שזאבה תבחר לעצמה פרס, את תקבלי את הפרס הנותר. רק חכי קודם שהיא תגיב ותבחר פרס, ואז תכתבי שחזרת לבית המשימות והופעה מולך הודעה שאומרת שאת במקום שלישי, ואת הפרס שקיבלת.
נירה- מזל טוב, את זוכה במקום שני! מכיוון שאיקן בחר לקבל את 100,000 המטבעות כפרס, את יכולה לבחור את הפרס מתוך האפשרויות הבאות: תוספת של חמש רמות בכל הסקילים לפרק שלם או דרקון קטן. בתגובה עלייך לכתוב שהופעת בבית המשימות כשיד אחת שלך אוחזת בידית דלת הכניסה, למרות שאת לא זוכרת שפתחת אותה. לאחר מכן תופיע מולך הודעה שאומרת שזכית במקום שני, ואת יכולה לבחור לעצמך את הפרס.

מיאו, כל הכבוד לכולם!!
זאבה~ לפני 10 שנים ו-3 חודשים
נירה- מזל טוב, את זוכה במקום שני! מכיוון שאיקן בחר לקבל את 100,000 המטבעות כפרס, את יכולה לבחור את הפרס מתוך האפשרויות הבאות: תוספת של חמש רמות בכל הסקילים לפרק שלם או דרקון קטן. בתגובה עלייך לכתוב שהופעת בבית המשימות כשיד אחת שלך אוחזת בידית דלת הכניסה, למרות שאת לא זוכרת שפתחת אותה. לאחר מכן תופיע מולך הודעה שאומרת שזכית במקום שני, ואת יכולה לבחור לעצמך את הפרס.

נירה-

לפני שהבנתי כל כך מה קורה ידי הייתה על הדלת של בית המשימות וכולם הביטו בי. הסתכלתי על עצמי, הייתי כולי חבולה ומרוחה בקיא ודם. חייכתי כשלפתע הופיעה הודעה שאמרה שאני במקום השני ובלה בלה בלה. בחרתי בדקרון ולפתע הוא הופיע לצידי. כשהבטיתי בו שוב קלטתי שזו דרקונית.
"האמם.. בואי לו," אמרתי ועליתי במדרגות. נכנסתי לחדר שלי והתמוטטתי על המיטה. עצמתי את עיניי ובהיתי בתקרה כמה שניות. אחר כך התנערתי ועליתי למקלחת. השארתי את לו ישנה על המיטה. ישבתי במקלחת ונתתי למים לשטוף הכל ממני. קמתי, התלבשתי וירדתי לחדר שלי. זרקתי את הבגדים המטונפים ולבשתי חולצה ירוקה בהירה רפויה ומכנס קצר דמוי ג'ינס רפוי גם כן.
"לו, את באה?" שאלתי אותה והיא פקחה עין אחת וקפצה מהמיטה. היא הייתה יפהפה. הקשקשים שלה היו ירוקים-כסופים ועיניה היו כמו אלפי חוטים של כסף שיצרו את הרשטית שלה, מה שהדגיש את הגוון הכסוף בקשקשיה. נראה שהיא עדיין גורה, היא הגיעה לברכי בערך וניסתה לעופף בחדר תוך כדי נחיטות מגושמות על חפצים רנדומליים. ירדתי והבטתי בכולם. נדמה שישנתי רק כמה דקות. ניגשתי את המטבח והתיישבתי על הבר, בהיתי בעץ. לו עופפה ונחתה מולי בחבטה. ליטפתי את ראשה הקשקשי והיא התפתלה וגרגרה. היא התנהגה כמו חתול. קמתי והוצאתי את הדגים שבישלתי קודם. שמתי אותם בצלחת וראיתי אותה זוללת אותם. הסתובבתי וקלטתי שהסרתי את התחבושות אבל לא שמתי חדשות ככה שהכוויה המכוערת על הקרסול שלי גלויה לעיני כל. סובבתי את הרגל ככה שיכולתי לראות את המקום שבו פגע כדור האש ההוא. היו כמה שלפוחיות וסימנים אדומים שנראה כאילו הוטבעו בקרסול שלי בזעם. הראש שלי עדיין כאב, הבטן התפוצצה..
"נראה לי שכדי לקרוא לרופא או משהו.." מלמלתי. אוף.. כל כך כואב לי.. לו החלה לנהום כשמאדי התקרבה ונגסה באוויר בשיניה לאות אזהרה.
"ששש לו, הכל בסדר." הרגעתי את הדרקונית הקטנה. מיששתי את הפנים שלי.. אי! זה כואב. לפי הקשיחות, הנפח והצורה הן מנופחות. באסה. הפעם הראשונה שלו רואה אותי זה ככה..
"אני עולה לחדר שלי.." מלמלתי. לא יודעת למה אבל הרגשתי צורך לומר את זה. עליתי לחדר שלי כשלו אחריי. הסרתי את המצעים, קרסתי על המיטה והרגשתי איך לו מכסה אותי בשמיכה וישנה לי על הראש. כנראה מתוך צורך להגן עליי. חייכתי, לו הקטנה והחמודה שלי.. שקעתי לשינה..
נטוטו לפני 10 שנים ו-3 חודשים

בית המשימות
"את יודעת, זה קצת לא הוגן שכתבת את עצמך ואת פאן אחרונות בתורנויות." אמר ג'ון לפתע "אני חושב שדווקא בגלל שאת הכנת את הרשימה, את אמורה להיות הראשונה."
"מי אמר?" שאלתי בטון ילדותי.
"יש משהו במה שהוא אומר," אמר תום.
"אבלאבלאבלל!" התלוננתי.
"בלי שום אבל, זה הוחלט. את ופאן מכינות היום את האוכל." אמר ג'ון בטון סמכותי. הם חזרו לדבר בתורות, מסתבר. בראשי כבר תכננתי נקמה, אולי אני אכין משהו ממש חריף.. כן.. ואז נראה אם הם עדיין ירצו שאני אעשה תורניות מטבח!
נכנסנו לבית המשימות דרך הכניסה של הקומה השנייה, סתם כי חשבנו שיהיה נחמד לנסות אותה. לעמן האמת, לא ממש רציתי לחזור. כשהייתי בבית הרגשתי את הנוכחות של התמונות ההן כמו שמרגישים מקפיא שנשאר פתוח. כל הזמן הרגשתי שאני צריכה ללכת לבדוק אותן. אבל כאן, רחוק מהתמונות, הרגשתי חופשיה. ידעתי שברגע שאני אחזור, לא אוכל עוד להתעלם מהדאגה והפחד שגאו בי.
נכנסנו לבית השקט. וואו, האנשים פה ישנים עד מאוחר.. כבר כמעט שתיים! רגע, לא כולם ישנים. אני מוכנה להישבע שהרגע שמעתי ספר נופל, והרעש בא מכיוון הספרייה. מיהרתי למקם את לוח המודעות ליד הכניסה ותליתי עליו את הדף ממכונת הכתיבה והדף עם התורניות (המתוקן, לצערי) ומיהרתי לראות מי ער.
זו הייתה פאן. היא עמדה על קצות אצבעותיה וניסתה להגיע לספר ממדף גבוה. בדרך היא הפילה כמה ספרים.
"הלו פאן" אמרתי בעליזות בעודי עומדת בכניסה לספרייה.
פאן, מרוב בהלה, איבדה שיוון משקל ונפלה. צחקקתי ועזרתי לה לקום.
"איפה היית?" היא שאלה.
"אה, הלכתי עם תום וג'ון לקנות לוח מודעות לבית המשימות. חשבתי שזה יהיה שימושי."
"אהה" היא השיבה.
"בכל מקרה," אמרתי "מסתבר שיש לנו תורנות מטבח היום."
"מי אמר?"
"ג'ון ותום. אבל יש לי רעיון שיגרום להם לרצות ממש לגרש אותנו מהמטבח" אמרתי בחיוך מרושע.
"אני מקשיבה..?"
"פאן, מה המאכל הכי חריף שאת מכירה?"
-----------------------------------
כעבור כחצי שעה, פאן ואני נלחמנו על חיינו במטבח. אף אחת מאיתנו לא הכירה מתכון מספיק חריף, אז החלטנו פשוט לאלתר. זה נשמע פשוט -אבל זה לא. מי חשב שרק לגעת בדברים האלה ישרוף כל כך??
והעיניים! שאני אפילו לא אתחיל לדבר על זה.
כשהמנה הייתה מוכנה (אני חושבת שהיא הייתה מוכנה. היה לי קצת קשה לראות בגלל הדמעות המקוללות) הלכנו לקרוא לכולם. עמדנו במבואה וקראנו "האוכל מוכן!!" וכצפוי, מהר מאוד אנשים החלו לצוץ.
"למה את בוכה?" שאלה דריה.
"טוב..."
"למה נראה לך? אחותה בתחרויות!" אמר קרייטוס, ובכך סיפק לי תירוץ מעולה. ניסיתי לזרום עם ההצגה, אבל כנראה שהיעדר כישרון המשחק שלי לא ממש עזר. למזלי, פאן קצת יותר מוכשרת ממני. היא ניהלה את כל מופע הרחמים הזה וכל מה שנשאר לי לעשות זה להיות בשקט ומדי פעם למחות דמעה, למרות שכל מה שרציתי לעשות זה לרוץ לחדר האמבטיה שלי ולשטוף את העיניים.
פתאום דלת הכניסה נטרקה בחוזקה, ואיקן הופיע בכניסה. לידו ריחפו גריפון אור ודרקון קטן. ביום אחר הייתי מועכת אותם בחיבוקים ומשחקת איתם, אבל עכשיו עברה לי בראש רק מחשבה אחת. רצתי אליו, שוכחת לגמרי מהכאב הבלתי נסבל, ושאלתי בבהלה "איך מאדי?"
בתשובה, הוא ביקש שאשב על הספה. כולם הלכנו לחדר האוכל, חוץ מפאן שעלתה למעלה לשטוף את העיניים. אוי, כמה שאני רציתי לעשות כמוה! התיישבתי, למרות שלא בדיוק הבנתי למה זה נחוץ. נראה שעיניי הדומעות גרמו לו לחשוב שנשברתי. חה! אם אני אשבר, הדבר האחרון שאני אעשה זה לבכות. זה יהיה יותר בכיוון של לבהות באוויר ולשכוח לתקשר.
הוא סיפר לי את כל מה שקרה בתחרויות, ולאט לאט באמת הרגשתי שאני שוקעת אל תוך כהות חושים. כשהוא סיפר לי על המילה שהיו צריכים לנחש, ואני אמרתי, כמו במן טארנס "זה היה אמור להיות שינוי.."
לאחר מכן קלטתי מה אמרתי, וניערתי את ראשי.
"תסלח לי, אני צריכה ללכת לשטוף פנים. אממ, ואולי כדאי שלא תאכל מהאוכל.. פשוט תסמוך עליי ואל תעשה את זה." אמרתי ומיהרתי במעלה המדרגות לחדר. בדרך למעלה שמעתי אנשים משתעלים בקול, ומישהו צרח "מים!!!!"
דרקמנדור לפני 10 שנים ו-3 חודשים
(איך לעזאזל אמרתי את זה אם אני בקומה 1?><)
Angelica לפני 10 שנים ו-3 חודשים
תגובה ראשונה- החזרה לבית המשימות (עם פאקינג מקום אחרון -.- ) .

קבלת הפנים הראשונה שלי בחזרה לבית המשימות הייתה ההודעה המחורבנת שנתקעה מול הפרצוף שלי.
"שלום מאדי,
מצטער לבשר לך, אבל הפרת את החוק היחיד שהיה בתחרויות. החלטת לתקוף שחקן ישירות, ולכן את מסיימת את התחרות במקום האחרון. מכיוון ששני הפרסים הראשונים נלקחו על ידי המנצחים במקום הראשון והשני, הנה הפרס הנותר בשבילך: הינך יכולה להגביר בחמש רמות את הסקיל הנבחר שלך למשך פרק אחד.
בהצלחה בהמשך, אנונימוס.

גיחכתי למראה ההודעה הווירטואלית, "איזה יופי," הפטרתי בגלגול עיניים. "מקום אחרון, בדיוק מה שרציתי." נופפתי בידי על ההודעה המרחפת עד שהתפוגגה ונעלמה לנגד עיני. "תחרויות מחורבנות." רטנתי במלמול וטרקתי את דלת הכניסה. הסתובבתי לאחור ועיני נתקלו בחבורה של אנשים לא מוכרים שלטשו בי מבטים. ביניהם הבחנתי בקרייטוס ולידו דואורדון, ג'ון, תום ופאן שהזעיפה לעברי פנים. נירה בדיוק עלתה במעלה המדרגות עם דרקון קטן בידה, היא הסבה את מבטה לאחור, הביטה בי והסתובבה חזרה.
הורוס, זאת בטח מאדי הזאת שכולם הזכירו." נערה וורודת שיער לחשה לנער שעמד לצידה.
ישרתי אליה את מבטי והרמתי גבה, "מי הזכיר אותי?"
היא הרימה את מבטה במבוכה, "א-אה.." היא גמגמה ונעצה מבטים באנשים כמחפשת מישהו לנקוב בשמו.
"שלום מאדי, אני הורוס. שמענו עליך הרבה." הוא התקרב אלי והושיט את ידו ללחיצה. היה לו שיער שחור ועיניים ירוקות בהירות. הוא לבש חולצה שחורה קצרה ומעט הדוקה, עם שרוולים שחשפו זרועות שריריות. הבטתי בו בפנים מרצינות. "כן, אני רואה." הבטתי בשם שהתנוסס מעל ראשו, "אני אמורה לזהות אותך?" שאלתי במהירות.
תום השמיע נחרת צחוק שקטה ומיד הסב את מבטו כשתקעתי בו מבט רצחני. "הם מצטרפים חדשים, הם התחברו אתמול למשחק." הוא אמר על מנת לשבור הקרח.
"הו," אמרתי וסקרתי אותם במבטי. "הם.. יודעים על-"
"כן." ענה ג'ון בקור והשפיל מבט. "אבל יש גם משהו שאת צריכה.. לדעת." הוא אמר בבליעת רוק ומיהר להסיר ממני את מבטו.
קימטתי את מצחי, "מה אנ-"
"מאדי!" צעקתו של איקן קטעה את דבריו של ג'ון. הוא נדחף בין קרייטוס לדואורדון והתקדם אלי בפנים סמוקות, מאחוריו ריחפו בצווחות חלושות שני דרקונים קטנים מה שגרם לי להירתע קצת לאחור בעיניים פעורות. אני לא אשאל.
"איקן." חייכתי והרגשתי את הפרפרים בבטן. חיבקתי אותו חזק כל כך עד שיכולתי לשמוע אותו פולט אנקת כאב חלושה. "אתה בסדר," הבטתי בו, היינו כל כך קרובים עד שחשבתי שהוא עומד לנשק אותי.
מישהו חיכך בגרונו.
השתחררתי ממנו במבוכה קלה והתקרבתי לאוזנו, "אמצע הלילה, תפגוש אותי בחדר."
הוא הנהן כתשובה ומיהר ללכת כשהדרקונים משתרכים מאחוריו.
עליתי בריצה במדרגות והגעתי למסדרון הארוך שמכל צד שורה של דלתות שנמשכת עד לקצה. הלכתי כמה צעדים ותפסתי בידית הדלת של חדרי, הבטתי לרגע בדלת שליד והרמתי את מבטי לשלט קטן עם כיתוב שהיה מודבק עליו. "כאן דומינו דול- אני ממליצה לכם לחשוב פעמיים לפני שאתם נכנסים לחדר שלי." עם ציור של סמיילי מרושע.
גלגלתי את עיניי וחייכתי, לרגע אחד תהיתי אם להיכנס. הנחתי שהיא בטח נורא דאגה בזמן שלא הייתי פה, דפקתי שתי דפיקות מהוססות על הדלת וחיכיתי.
שמעתי קול של חפץ פוגע ברצפה, ואז את קולה המבוהל של דומינו דול, "אני לא פה!" היא צעקה, ולא פחות משתי שניות היא התפקעה מצחוק. "כלומר, אני פה, אבל לא פה." היא אמרה ולאחר שתיקה קצרה קולה נשמע קרוב יותר, "טוב, טוב, אני כבר פותחת!"
חייכתי ופלטתי צחוק קצר. דומינו דול פתחה את הדלת ומיד פערה את עיניה, "מ-מאדי!!!" היא צווחה ומחצה אותי בחיבוק. "דו-מ-מינ-נו," פלטתי נשיפה מאולצת ובקושי יכולתי לדבר מבעד לחיבוק המוחץ שלה.
היא הרפתה ממני וחייכה אלי חיוך ענקי, "אני כל כך שמחה שאת בחיי-" הוא בלעה את המילה האחרונה, "שאת בסדר."
גיחכתי, "כן, אני מניחה שגם אני."
היא חיבקה אולי פעם נוספת, "אני כל כך דאגתי לך." היא התנשפה מעבר לכתפי.
"טוב, ליאה- כלומר, דומינו דול, אני באמת-" איקן נכנס למסדרון באותו הרגע והביט בי, "הייתי שמחה להמשיך להישאר איתך, אבל אני חושבת שכדאי שאלך.. את יודעת, לנוח, אחרי.. הכול." גירשתי אותו במבטי לפי שדומינו דול תבחין בו ותתחיל לחשוד.
"הו, בטח!" היא אמרה והמשיכה לחייך. "אני רק אדאג שמחר את הולכת להכיר את כל החדשים ולספר לי המון חוויות, כן?" היא דחפה לעברי מרפק וקרצה אלי.
"כן.." עניתי בהיסוס. "בטח."
היא בירכה אותי בלילה טוב וטרקה מאחוריה את הדלת. לאחר מכן נכנסתי לחדר ונשכבתי על המיטה באנחה.
"לעזאזל עם המשחק הזה." התנשפתי.
זאבה~ לפני 10 שנים ו-3 חודשים
נירה-

התעוררתי אחרי חצי שעה, אולי פחות. מיששתי את הכוויה על הקרסול שלי בחוסר נוחות. כהות החושים עברה כנראה. אני לא ממש זוכרת מה קרה.. רק שהיד שלי הייתה על דלת הכניסה. התיישבתי והנחתי בצד את לו. הדרקונית הקטנה התכרבלה ונחרה מעט. הכוויות כאבו והרגשתי צורך להקיא. הלכתי לשירותים וניסיתי להקיא, לא הצלחתי. חזרתי והשענתי את גבי על הדלת הקרה. הקשבתי כמה דקות לשקט שהיה בבית. נראה שהחליטו ללכת לישון. זה עצוב.. אף אחד לא חיכה לשובי. אבל למה ציפיתי? בעולם האמיתי לא היו לי כל כך חברים אז למה שיהיו לי כאן? יכולתיט לחזור לתחושה של כהות החושים.. מי ששם לב אליי קפא. רעדתי. הבטתי בלבוש שלי. גופייה רפויה שחורה וג'ינס שהגיע קצת אחרי הברך.
פתחתי את הדלת בשקט והלכתי אל המטבח. ראיתי את איקן בדרך ומיהרתי להיצמד לקיר. הכוויה בכתף צרבה לי ופלטתי נשימה קצרה.
"מי שם?" הוא שאל. שטקתי. הוא המשיך בדרכו ונכנס לחדר של מאדי. לא עניין אותי מה הם עושים שם, פשוט כואב לי. אוף.. זה כואב..
ירדתי אל הספרייה ושמתי לב לספר של בני לוויה. שלחתי עליו יד והורדתי אותו. פתחתי אותו בעמוד הראשון והתחלתי לקרוא.
אחרי כמה שעות הבחנתי שהבוקר עוד מעט מגיע. לקחתי סימניה ושמתי איפה שהפסקתי. קמתי והבטתי בעוגת שוקולד ענקית שאף אחד עדיין לא נגע בה. הקיבה שלי קרקרה אז לקחתי צלחת וכפית וחתכתי לי חתיכה גדולה מהעוגה.
התחלתי לאכול אותה בשקט וכשסיימתי את החתיכה הקשבתי לבית המשימות הישן. אחרי כמה דקות שמעתי צעדים שקטים במדרגות, זו הייתה לו שירדה למטה. היא מצמצה ונרדמה שוב לרגליי. חייכתי.
פתחתי את המקרר והוצאתי שלוש ביצים. הנחתי אותן בצד, מילאתי מים בסיר, שמתי שם את הביצים והדלקתי את האש. שפשפתי את עיני והחלטתי להכין ארוחת בוקר. אני תמיד בישלתי את כל הדברים, לא אמורה להיות בעיה לעשות את זה גם כאן..
פתחתי את המקרר וראיתי שיש עוד 13 ביצים. לקחתי את הקרטון וחילקתי, 8 ביצים לחביטה ו5 לביצים קשות. הוספתי את הביצים לביצים שבסיר(שנועדו ללו) ולקחתי שתי ביצים, מחבט והתחלתי להכין חביטה מקושקשת. כשסיימתי להכין את הביצים התחלתי לחתוך ירקות. עגבנייה, מלפפון, גמבה, גזר. כשהביצים הקשות היו מוכנות(כשהמים התחילו לבעבע) כיביתי את הגז ושמתי בצלחת 3 ביצים ללו ואת ה5 הנותרות קילפתי ושמתי בצלוחית קטנה ליד הקערה עם החביטה המקושקשת. הנחתי מכסה על הקערה וצלחת קטנה על הצלוחית. שמתי מלח, פלפל שחור ולימון על השולחן. סחטתי כמה לימונים והכנתי תרכיז לימונדה. מילאתי שני קנקנים במים ושמתי אותם במקרר. היה מעט בשר אבל לא נגעתי בו. בדרך כלל לא אוכלים בשר לארוחת בוקר. כשהבטתי בצלחת עם הביצים ללו היא הייתה ריקה ולו הביטה בי וחיוך קל על פניה.
"בוקר טוב יפה שלי," לחשתי לה. שמעתי צעדים במדרגות ומאדי ירדה למטה.
"בוקר טוב," אמרתי, יותר מתוך אינסטינגט פחות מתוך התחשבות. אחרי רגע שמתי לב שגופי הקשיח. הרפתי אותו אבל בכל זאת.. היא יכולה להרוג אותי בלי בעיה..
העדפתי להימנע מבעיות אז בלי מילה לקחתי את הספר של בני הלוויה ויצאתי החוצה. נראה שלו הולכת לכל מקום שאני הולכת עליו. חייכתי עליה ומצאתי מקום נחמד לקרוא. עץ גדול שצמח בקצהלמקום שהגדתי כמגרש אימונים. לקחתי מקל וזרקתי ללו, היא ניסתה לעוף אבל לא הצליחה ותפסה את המקל.
"תחזירי אותו," אמרתי וטפחתי על ברכיי. היא רצה אליי והניחה את המקל לצידי. לקחתי את המקל וזרקתי שוב, הפעם יותר רחוק. אחרי זמן מה היא הצליחה לעוף ולתפוס אותו. זה טוב, אני יכולה לעבוד איתה על כל הדברים האלה, ככה נוכל לחזק את הקשר שלנו.
פתחתי את הספר והתחלתי לקרוא. היה כתוב שם די הרבה.. אבל אני קוראת מהר. למרות שלו הפריעה לי כשהיא החזירה את המקל ודרשה שאזרוק לה אותו שוב ושוב.
"טוב לו, בואי נלך לקנות קצת בעלי חיים, קדימה יפה. אנחנו הולכות!" אמרתי וחייכתי כשהיא רצה לצידי ועופפה מידי פעם במבט סמכותי.
כשהגעתי לחנות חיות נחמדה ראיתי זוג דביבונים ירוקים.
"כמה הם עולים?" שאלתי.
"שניהם?" שאלה ילדה קטנה וחייכה אליי.
"כן,"
"תלוי," השיבה
"תלוי אם מה?"
"אם תתני לי ללטף את הדרקון שלך~" אמרה והביטה בלו בעיניים נוצצות
"בטח," השבתי והיא רצה עליה וליטפה אותה. היה ברור שלו נהנתה מזה.
"400 לשניהם," אמרה הילדה
"אוקי," השבתי והמשכתי להסתובב בחנות החיות כשהיא ממשיכה להסביר לי על בעלי החיים שהיו לה בחנות.
"ומה עם זה?" שאלתי והצבעתי על פוקט בירד אחד קטן.
"לא! הוא שלי!" אמרה הילדה
"בסדר בסדר.. אבל יש לך עוד?" שאלתי
"כן.. יש לי פה בעיקר זוגות." אמרה הילדה בגאווה
"אז זוג מהם." אמרתי
"עוד 400." אמרה הילדה ולקחה גם את גוז הפוקט בירד.
"מה איתו?" שאלתי והצבעתי על ינשול
"זו זו," היא אמרה
"כמה?" שאלתי
"2,000" השיבה
"אין מצב שתתני לי קצת הנחה? את מרוששת אותי.."
"האמם.. אתן לך אותה ב1,500 אם תבואי לכאן לפעמים ותתני לי לבקר את החיות." אמרה
"מוסכם," השבתי והושטתי את ידי ללחיצה. היא לחצה אותה וחייכה.
"תגידי," היא אמרה ורצה לכיווני כשיצאתי מהחנות שלה.
"מה?" שאלתי
"תסכימי לעשות משהו בשבילי?"
"מה?" שאלתי
"לתפוס לי ציפורים, אין לי בכלל בחנות שלי."
"אבל איך זה יכול להיות?" שאלתי
"כי אני לא טובה בלכידת ציפורים!" היא אמרה
"טוב.. בסדר. אני אמצא לך ציפורים. אני רוצה חצי מהמחיר שאת מוכרת אותן."
"יש!" היא אמרה וחייכה. שילמתי לה וחזרתי לבית המשימות עם הפמליה החדשה שלי ובסביבות ה2,000 כסף הנותרים שלי. אבל כשיהיו להם גורים הם יחזירו את ההשקעה ואז אוכל לעבור לחיות יותר יקרות. למרות שנראה שלו רוצה כמה שיותר צןמת לב אז פשוט לקחתי אותה ושמתי אותה על הכתפיים שלי. נראה שזה ריצה אותה. איך עכשיו אני מוצאת ציפורים? טוב.. אצטרך רשת.. ועוד כל מיני דברים. אני יכולה לאמן את הפמליה הנחמדה שלי ללכוד בעלי חיים. חזרתי לבית המשימות ועוד כמה שחקניות היו ערים. הדביבונים חיפשו שאריות, הינשול התמקם בספרייה וזוג הפוקט בירד הביטו בי ועקבו אחריי. הוצאתי שתי ביצים קשות מהצלוחית וזרקתי לדביבוני יער. הם תפסו אותם והחלו לחרסם אותם. התיישבתי בספרייה וחזרתי לקרוא. הפוקט בירד התיישבו על גב הספא ששכבתי עליה ולו פשוט שכבה על הגב שלי. אחרי כמה זמן גם דביבוני היער נשכבו על הרצפה. אני אוהבת בעלי חיים.. הם כל כך מועילים ויפים וחמודים.
הורוס לפני 10 שנים ו-3 חודשים
ירדנו למטה לאכול את הארוחה. דריה הלכה לעדי ותפסנו מקום ליד הקצה,
"הורוס, האוכל נרה לי מזור" דריה לחשה אלי. "גם לי" השבתי לה.
"בוא לא נאכל מזה" דריה אמרה, "לא חשבתי לרגע". אחרי שכולם התיישבו הוגש האוכל.
התחיל בלגן, "מים" צרח מישהו מאחורי כולם דחפו את הכסאות והתרחקו מהאוכל.
"אמרתי לך" אמרה לי דריה, "מי התורן?" אמרתי לה בחזרה "כדי לדעת מתי לא לאכול".
"פאן, ודומני דול" דריה ענתה, הלכתי למטה וראיתי דמות בשם איקן יושבת על הספה.
עליתי למעלה ואמרתי לדריה ששלושת האנשים חזרו מהתחרויות,
"איך אתה יודע?" היא שאלה בסקרנות, "איקן יושב למטה" אמרתי.
עוד שדיברנו ראיתי דמות עם השם "מאדי" נכנסת בדלת, כולם קמו בסקרנות.
"הורוס, זאת בטח המאדי זאת שכולם הזכירו" דריה לחשה לי.
מאדי סקרה את הנוכחים הישירה אליה מבט ואמרה "מי הזכיר אותי".
המבוכה נראתה בברור על פניה "א-אה.." היא סובבה את ראשה בחיפוש שם.
טוב, הגיע הזמן לשנות נושא. "שלום מאדי, אני הורוס. שמענו עליך הרבה."
אמרתי תוך כדי שאני מתקרב אליה ומושיט את ידי ללחיצה. "כן אני רואה" היא אמרה בשעה שהסתכלה על
שמי. "אני אמורה לזהות אותך?" היא שאלה. ילד מאחורי פלט צחקוק, היא נעצה בו כזה מבט
שהוא הסב את מבטו במהירות. "הם מצטרפים חדשים, הם התחברו אתמול למשחק." הוא אמר, מתברר ששמו תום.
"הם יודעים על..". "כן." ענה ג'ון והשפיל מבט. "אבל יש גם משהו שאת צריכה.. לדעת." הוא אמר בבליעת רוק. כאן הבנתי שאני לא נצרך וחזרתי לקומי לצד דריה.
"היא עדיין לא יודעת על סיביר ונייט, נכון?" שאלתי את דריה "נראה לי שמספרים לה עכשיו"
היא הביטה בסקרנות. איקן נדחף קדימה אל מאדי. הוא נצמד אליה קרוב כול כך, מישהו לידי
השתעל קלות. הם התנתקו במבוכה ואיקן עלה לחדרו, מאדי עלתה לחדרים.
"טוב, מפגש מרתק רוצה לצאת לשוק?" שאלתי את דריה.
יאיר לפני 10 שנים ו-3 חודשים
השעה 3 בלילה. שומעים את הינשולים מייללים אל הלילה. אני יורד מהמיטה בשקט מופתי. מיסי ואלפא ישנים. כל כך חמודים, אם הייתי יכול לעשות עוד משהו לטובתם. ליטפתי אותם אחד אחת. מיסי זהרה כרגיל, המוכר בחנות החיות אמר לי שהגריפינית תזהר בלילה, וזה מה שכל כך טהור ביצור הזה. הוא לא רק חמוד, אלא גם מתחשב. וזוהר, ובאותו הזמן הוא כל הציד הכי טוב שתמצאו בסביבה. אלפא הוציא כמה טבעות עשן מפיו הקטן, היה להם ריח טוב. הרחתי אותם ונתתי לו ליטוף באזור הגב. אני מקווה שלא אצטרך לתת אותם, מאדי נראתה מבוהלת כשהם ירדו איתי..נו טוב, היא תתרגל! פתחתי את דלת החדר בשקט. כולם ישנים אני מניח, חוץ ממני וממאדי. הלכתי בשקט אל עבר החדר שלה. שהיה ליד החדר של דומינו. היה שלט לא מנחם והילה מוזרה אז התרחקתי ממנו. שמעתי מהחדר של מאדי אנחות. "לעזאזל עם המשחק הזה" היא חזרה ואמרה שוב ושוב.פתחתי את הדלת בשקט כשאני דופק בדלת שוב ושוב."טוק, טוק".אמרתי לה. היא הוציאה את הראש מהכרית שלה ורצה אליי, עושה הרבה רעש. "שקט" אמרתי לה. "סליחה" היא אמרה וחייכה במבוכה. היא חיבקה אותי ולקחה את ידי. התיישבנו על הספה יחד.אני מבין שזאת הפעם הראשונה שהייתי כאן. על החדר שלה יש פוסטרים, ותמונה שלה ושל דומינו דול ביחד. עושות פרצופים למצלמה. החדר של די מאובק, המיטה שלה מכוסה בסדינים שחורים והכרית שלה היא בצורת גולגולת. כן, גולגולת. "כרית מקסימה יש לך, ממש מוציאה את החשק האמנותי שלך". שנינו צחקנו בשקט. הסתכלנו אחד בשני. היא הורידה לי את האזניות. ולחשה לי משהו. "אני אוהבת אותך איקן". "גם אני" אמרתי לה. והרגשתי חשק לנשק אותה. נישקתי אותה ועפתי אותה על המיטה בניחוחות. היא צחקה. גם אני נשכבתי על המיטה איתה. היינו אחד ליד השנייה. "אז מה רצית לספר לי? כולי אוזן". אמרתי וחייכתי אליה. (תורך להגיב).
Angelica לפני 10 שנים ו-3 חודשים
"טוק, טוק." קולו של איקן נשמע שקט מאחורי הדלת.
עיני נפתחו בחיוך, הוצאתי מיד את ראשי מהכרית וקפצתי מהמיטה, התנגשתי בשידה הלבנה והפלתי את כוס ירוקה מפלסטיק על הרצפה, לא הרמתי אותה. רצתי אליו בצעדים שנשמעו בבירור מבעד לדממת הבית ופתחתי את הדלת שהשמיעה חריקה צורמנית, "שקט" הוא לחש לי וזקף כתפיים.
"סליחה." השבתי במבוכה וחיבקתי אותו. הבטתי במעבר לכתפו ועיני שוטטו על פני המסדרון השומם מאדם, כל הדלתות היו סגורות ומאחוריהן לא היה ניתן לשמוע דבר פרט לשקט. לקחתי את ידו והכנסתי אותו לחדר, הוא בחן במבטו את התמונות והפוסטרים שהיו תלויים על הקירות הלבנים. סגרתי בזהירות את הדלת והרמתי את הכוס הירוקה, הנחתי אותה חזרה על השידה וישבתי לצידו על הספה. עיניו שוטטו על פני המיטה שלי עד שנתקלו בכרית הגולגולת שלי. הוא חייך, "כרית מקסימה יש לך, ממש מוציאה את החשק האמנותי שלך."
צחקנו בשקט. הוא ישר אלי את מבטו ואז עינינו נפגשו. עיניו היו כל כך כחולות ויפות עד שיכולתי לחוש שאני טובעת בים של מים צלולים למראה. נשמתי נעתקה, הסרתי מאוזני את האוזניות שלא שמעתי בהן שום דבר ופתחתי את פי, "אני אוהבת אותך, איקן."
"גם אני." הוא השיב בלחישה והתקרב אלי. הוא נישק אותי על שפתיי והעיף אותי על המיטה בניחוחות, צחקתי. הרגשתי שזאת הפעם הראשונה שאני באמת צוחקת, מתוך אושר ואהבה. נשכתי את קצה שפתי.
איקן נשכב לצידי וחייך אלי, "אז מה רצית לספר לי? כולי אוזן."
"האמת שלא משהו מיוחד," אמרתי. "אני מניחה שעוד מעט יום החופש הזה יגמר ונצטרך להמשיך במשימה חדשה. אני חייבת לנצל כל רגע איתך," הבטתי בו והוא החזיר לי מבט. "אנחנו אף פעם לא יכולים לדעת מה יקרה בעוד יום, שעה, או אפילו בעוד דקה."
חיוכו התפוגג והוא הנהן כתשובה.
"איך קוראים לך?" שאלתי לאחר דקה של שתיקה.
"דניאל," הוא ענה במהירות כאילו ידע שזה מה שאני הולכת לשאול. "דניאל רוזנצוויג."
"איך אתה מצליח להתרגל לשם איקן?"
"לא יודע." הוא ענה בפשטות, "אני מניח שהחיים החדשים שיצרתי לעצמי שינו את מי שאני באמת."
הוא חזר להביט בי, "ואת? איך את מצליחה להתרגל לשם?"
"קוראים לי מאדליין," רעד עבר בגופי. "אבל כולם נהגו לקרוא לי מאדי." נאבקתי בדמעות שאיימו לפרוץ מעיני, לכן הנחתי את ראשי על חזהו והקשבתי לנשמותיו הקצובות.
הרגשתי שאני חייבת לנצל כל רגע שאנחנו ביחד. ולא משנה מה.
דרקמנדור לפני 10 שנים ו-3 חודשים
אז,אחרי שהרגתי את החזיר הזה,הרגתי 2 נוספים,החלק הכיף היה שאחרי שהרגתי את החזיר שלישי-היה שם בערך 5 חזירים,וכשהם ראו אותי הורג אותו הם...הרגישו מאוימים כנרה אז רדפו אחרי ואני ניסיתי לברוח.
אחרי זמן מה,הם עזבו אותי.
"טוב כדיי שאחזור לבית המשימות"אמרתי והשתגרתי ל בית המשימות.
אחרי כמה זמן של שיהיה בבית המשימות, דומינו דול החריזה-"האוכל מוכן!!",ואחרי דקה באתי לשם.
כשבאתי לשם בדיוק דריה שאלה את דומינו דול "למה את בוכה?" כי היא בכת נראה לי..
"טוב..." היא התחילה לומר אבל אצרתי את דבריה.
"למה נראה לך? אחותה בתחרויות!" אחרי שאמרתי את זה באתי ללכת לשולכן אבל אז איקן ננכס,כנראה ניצח.
התיישבתי ראשות בשולחן ואכלתי."חריף!"מלמלתי לעצמי אז בכל זאת זה היה דיי טעים.
סיימתי לאכול,ומיד נירה נכנסה עם קיא ודם מרוחים עליה,רציתי לשאול מה קרה אך לא הספקתי,"טוב אשאל אותה אחר כך.".ואז מאדי נכנסה,וואו אני מסוקרן מה קרה שם.
~מעבר זמן~
נכנסתי למיטה,וניסיתי להירדם,היה לי קצת קשה אבל נרדמתי אחרי שעה בערך.
בוקר,ואני יוצא לי לקנות חיה.הלכתי לחנות חיות,הסתובבתי בחנות ובחנתי את החיות.
הגעתי לינשול אחד,בצבע שחור וכסף,הוא היה יפייפה לדעתי."כמה הוא?"
שאלתי את המוחר."אה הוא?לא הייתי ממליץ עליו,הוא עולה 1000 בגלל שהוא...טוב קצת-"לפני שהמוכר בא לומר לי למה,ינשול התפרץ לשיחה,סוג של,"אני מנסה לישון,תדברו במקום אחר!"
"שקט!יש סיכויי שיקנו אותך!","מצחיק.."הינשול אמר וחזר לשינה.
"הוא גם דיי עצבני וזה ועוד כל מיניי,בו! אני יראה לך ינשול ממש יפה שיש לנו פה!","לא,הוא מושלם!"
אמרתי ושילמתי."מה באמת קנית אותי?"הוא שאל אותי כאילו אני מוזר בזמן שהלכי,או הלכנו לבית המשימות "כן! אתה נראה אחר שיתאים לי,עכשיו בוא תעלה לי על הכתף" " לא רוצה." הוא ענה.
כשנכנסתי,ראיתי את נירה על הספה בספריה,התיישבתי על ספה אחת ופניתי עליה-"היי,אממ..אתמול ראיתי אאותך..ולא ניראת כל כך טוב,מה קרה שם?את בסדר?" מחכה לתשובה.
יאיר לפני 10 שנים ו-3 חודשים
"מאדי" אמרתי בקול רציני, הרמתי את ראשה אל ראשי. "את מרגישה את מה שאני מרגיש? לגבי העולם, לגבינו?" היא הסתכלה עליי בציפייה. "איקן, יש רק דבר אחד שאני יודעת עכשיו. שאני אוהבת אותך. שאני רוצה לנצל את הרגעים האלה איתך, שאולי לא יחזרו לעולם." גם אני חשבתי ככה. אני רוצה לנצל את כל הרגעים שלי איתה, הכל. קמתי מהמיטה, מסתכל על החדר שלה שוב, על הכוס הירוקה שנפלה ממקודם, על הפוסטרים. מנסה להוריד את רמת המבוכה, בזמן שאני מסמיק קצת. "איקן.....גם אתה חושב על מה שאני חושבת?" "על מה את חושבת, חייכתי אליה". "אממ...איך להגיד את זה? משחקי הכס. ציפורים". אה. הבנתי על מה היא מדברת, זה די ברור. אבל האם אני רוצה את זה? כן. אני רציני לגבי זה לגמרי. אני אעשה את זה. "ברור מאדי, אני תקוע כל כך בתוך הראש שלך, שאני חי ללא שכר דירה וכבר צבעתי מחדש את הקירות של הגולגולת שלך". היא צחקה לעברה. "שנון בהחלט, אדון הולמס". גיחכתי, זה מזכיר לי את העבר. בכל מקרה. "אז אני אתן לך להתארגן...?" שאלתי בטון מבוכה. היא חייכה לעברי והוציאה אותי מן החדר. ונעלה את הדלת. בשקט מופתי חיכיתי לה כמה דקות, אתה יודע איך זה איקן, בנות מתלבשות. בדקתי שאף אחד לא מסתכל עלינו, אני לא ראיתי או שמעתי כלום. כל הדלתות היו סגורות. חוץ מדלתה של נירה. אוי, אסור שהיא תשמע...או תראה. הלכתי בזהירות אל עבר דלתה של נירה. וסגרתי אותה, יותר נכון ניסיתי. היא תפסה לי את היד. "אני אוהבת לשמוע את קולות הלילה, אשמח שלא תסגור לי את הדלת איקן" היא אמרה בטון רציני, אבל צחקה מיד אחרי זה. "אני מקווה שלא הפרעתי לאוהבים שכמותכם, בחדר של מאדי". היא אמרה בציניות. היא יודעת? איך? אני גרוע בכל הנוגע לשמירת שקט כנראה. "אוקיי", חייכתי במבוכה. "אני לא אפריע לך בכלל". הלכתי משם, הדלת עדיין הייתה פתוחה. אך ראיתי שמאדי עדיין מתארגנת, אז החלטתי ללכת שוב אל נירה. "אז מה את עושה בשעה הזאת ערה?" אמרתי. היא נבהלה ומיד הסתובבה אליי. "וואו איקן, רוצח סדרתי שכמוך. יכולת לדפוק". "נכון, אבל יותר כיף להבהיל אותך"? עשיתי פרצוף קאוואי (כזה: ^_^). "מה אתה רוצה ממני?" היא קיטרה. "רציתי לשאול למה את ערה בשעה כזאת?". "אני יכולה לשאול אותך אותו הדבר. אבל אני יודעת את התשובה." היא הצביעה אל עבר דלתה של מאדי. שנפתחה באיטיות. מאדי מוכנה. "טוב אני חייב ללכת, ביי". אמרתי במהירות הבזק. רצתי בשקט אל עבר מאדי ונכנסתי לחדר. היא לבשה כותונת לילה יפהפייה בצבע שחור כחול. "איפה היית?" היא שאלה במבט חוקר. "דיברתי עם נירה בינתיים." אמרתי אליה. "היא עדיין ערה?! אוי לא, אולי זה רעיון גרוע מאוד". היא אמרה בחרדה. "תירגע מאדי". ליטפתי לה את היד. היא זזה למיטה, שוכבת שם. הורדתי את החולצה ונכנסתי למיטה איתה. החזקתי לה את היד. "אתה בטוח?" היא שאלה. "כן". נישקתי אותה וסגרתי את הדלת אחריי. זה היה לילה קסום ונעים.
זאבה~ לפני 10 שנים ו-3 חודשים
המשכתי לקרוא את הספר כשלפתע קרייטוס הופיע, פיניתי לו קצת מקום על הספא והמשכתי לקרוא.
-"היי,אממ..אתמול ראיתי אאותך..ולא ניראת כל כך טוב,מה קרה שם?את בסדר?" הוא שאל.
"אני לא ממש בטוחה איך לענות על השאלה הזו," אמרתי
"מה זאת אומרת?" שאל
"כאילו, אני יודעת מה קרה שם אבל זה עדיין לא נקלט לי בזיכרון. ולא, אני לא בסדר. כמעט ממתי שמה, אני פצועה קשה ועדיין. אף אחד לא אפילו טרח לבדוק אם אני צריכה רופא."
"את פצועה קשה..?" שאל קרייטוס.
"כן, יש לי כוויה בבטן שחדרה את העור, כוויה בכתף באותו מצב וכוויה בקרסול במצב יותר חמור. מנעתי אפשרות שלי למוות מאיבוד דם אבל לקח לי פי 3 זמן להחזיר לעצמי את מלוא החיים כלומר שעד נקודה מסוימת, הפצעים האלה עדיין גררו אותי למוות. אפילו עכשיו, אתה שם לב לקוו החיים שמהבהב?" שאלתי. הוא הרים מבט וראיתי שהוא שם לב.
"אבל את צריכה לטפל בזה..!" אמר
"לא, זה העונש שלי." אמרתי "חוץ מזה, התחבושות הועילו רק כהייתי במצב אנוש. אל תלך לתחרויות קרייטוס. באמת."
"למה?"
חייכתי. "כי אתה חמוד מידי בשביל זה," צחקתי. "קדימה, אני רוצה לנסות עלייך מתקפה משולבת על לו!"
"מה?" שאל. גיחחתי.
"לו, בואי חמודה!" אמרתי וקפצתי מהספה. התחרטתי על זה מיד, מעדתי כשנחטתי אבל קמתי במהירות והוצאתי מהטפריט שתי חרבות עץ וזרקתי אחת אל קרייטוס.
"קדימה!" אמרתי והלכתי אל החצר, שמתי לב שדביבוני היער נהיו בהירים יותר. הפוקט בירד קרקרו מעט והלכו בצעד מסורבל אחרינו. נראה שהינשול נוסף בא איתנו.
"הוא שלך?" שאלתי והצבעתי על הינשול.
"כן," ענה קרייטוס.
"טוב, בוא נילחם!" אמרתי ועמדתי בעמדת קרב, לו עמדה לצידי. כל כולה מרוכזת בקרייטוס. חייכתי והתחלתי לתקוף.
דרקמנדור לפני 10 שנים ו-3 חודשים
אחרי שדיברנו קצת,לפתע היא אמרה משהו מוזר ביותר-
לא, זה העונש שלי."היא אמרה והמשיכה"חוץ מזה, התחבושות הועילו רק כהייתי במצב אנוש. אל תלך לתחרויות קרייטוס. באמת."
"למה?",
"כי אתה חמוד מידי בשביל זה,"היא אמרה וצחקה..ואו. "קדימה, אני רוצה לנסות עלייך מתקפה משולבת על לו!"
"מה?" שאלי,"לו, בואי חמודה!" היא אמרה וקמה מהספה.אחרי שמעדה היא הוציאה מהתפריט שתי חרבות עץ וזרקה אחת אליי.
"קדימה!" היא אמרה והלכתי אל כיוון החצר.
ואז היא שמה לב לינשול החדש שלי ושאלה-"הוא שלך?"
"כן," עניתי.
"טוב, בוא נילחם!",רגע!אני לא צריך את החרב שלך! יש לי מישל עצמי!"אך היא התקדמה עדיין לעברי עם חרב ביד.
כשהיא היית 2 מטר ממני יריתי כדור אש,והיא הצליחה לבלום אותו עם החרב.
זרקתי את החרב לרצפה והצמחתי דשא שתפס אותה בידית.
הדשא עם החרב שהוא מחזיר התקדם במהירות רבה עליה,וכשהוא היה בתווך פגיע היא נתנה עם מכה חזקה.
החרב עפה לכיוון ימין,"קדימה לו! בואי נעשה את זה!"היא אמרה לה בביטחון...
זאבה~ לפני 10 שנים ו-3 חודשים
נירה-

"זה הכי טוב שלך?" שאלתי ורצתי לכיוונו כשחרב העץ שלי מכוונת לכיוונו, הוא התחמק כמובן אבל לו נתפסה על גבו וכרכה את זנבה סביב ריאותיו. חייכתי והצמחתי דשא שנכרך סביב רגליו וידיו. לקחתי את חרב העץ והנחתי על גרונו.
"מת," אמרתי ושיחררתי אותו. "באמת קרייטוס, אני מצפה ליותר ממך!"
"לך יש עזרה," אמר והזעיף פנים. משכתי בכתפיי.
"אני צריכה לאמן את לו, שתהיה מוכנה לכל מצב. בינתיים המתקפה שלה הייתה סבירה לפעם ראשונה שהיא תוקפת אבל היא הייתה יותר מידי פגיעה בגב. אבל היא אמורה ללמוד עוד מציד." אמרתי. "אבל בינתיים, נמשיך להתאמן."
הצמחתי דשא שתפס את חרב העץ השנייה וזרק אותה לעבר קרייטוס ונתתי לדשא להתפוגג לו.
לרגע, נזכרתי במשהו. נזכרתי בגל הקור הראשוני שפגע בי כשכדורי האש הוטחו לכיווני. נשכרתי בכאב שהתפשט בכל גופי ואיים לשטק אותי. לרגע, נזכרתי בזה. אבל זה הספיק, הפצעים החלו לצרוב שוב.
"אהמם.. קרייטוס.. נראה לי שהמצב שלי מחמיר.." מלמלתי. הרגשתי איך רגליי קרסו. אז זהו זה.. חשבתי שזה לא הגיוני שאני יוצאת כל כך בשלום מהפציעות האלה.. נגעתי בכתפי, הרגשתי את החום המטורף של הכוויה, אז זה מעלה מוגלה.. כנראה מזדהם. הבטתי בדביבוני היער, הם נהיו כמעט שחורים. לו נכנסה לתוך בית המשימות בבהלה. הינשולה התקרבה ואמדה את חומרת הפציעה.
"החום של הכוויות מטורף," לחשתי לינשולה. "אני חושבת שזה מזדהם ומעלה מוגלה.. למאדי אמורים להיות היכולות לרפא את זה.." הינשולה הנהנה ונעלמה. ניסיתי לעמוד אך לא הצלחתי.. הרגשתי כאילו אני הולכת להקיא. אבל בכל זאת.. אם לוקחים את זה בחשבון כנראה שהזיהום מתפשט מתוך הפצע כי רחצתי את הפצעים לא מזמן ואווררתי אותם.. טוב.. כנראה מי שיצרה את הפצעים האלה תצטרך לרפא אותם..
אקו לפני 10 שנים ו-3 חודשים
(בואו נדלג לחלק הכייפי- צריך רמה 5 בסקיל בני לוויה בשביל לאלף גור דרקונים, וגם חיות אחרות, אז אם אתם ברמה 1 בזה אל תצפו מהינשוף שלכם לעשות סלטות באוויר... אם נמשיך בקצב הזה ובהנחה שנעבור כל מימד ואת ארבעת הקומות שלו ייקח לנו 1152 חודשים (עברו כבר ארבעה חודשים) או 96 שנים... אני מציע לחשוב על משהו טיפה יותר קצר. ואנחנו במשחק מחשב, מה שאומר שלא הכול לגמרי מציאותי, בsao (האנימה\ משחק מחשב ש72 מימדים הושפע ממנו) לא רואים פצעים ואפילו יד כרותה תחזור למקום, ואני מניח שיש חפצים שאי אפשר להזיז, חדרים שמסתדרים מעצמם וכדומה. אז זאבה אמורה להיות בסדר (אלא אם כן היא קוללה, הורעלה או משהו...)

האוכל. נראה. זוועה.
אני לא יודע על מה דומינו חשבה, אבל עוף אדום חרוך עם ירקות זרוקים עליו לא נחשב לאוכל, והיא האחת עם סקיל הבישול... אני מפחד לגלות מה אני אעשה.
אכלתי מהבשר. טעות. טעותטעותטעותטעותטעות
זה בא לאט, קודם רק הרגשתי שמשהו לא בסדר ואז זה נפל עליי- דומינו היא פשוט מרשעת.
הכאב היה כאילו שתיתי לבה, והיה לי דחף אדיר להשתעל למוות, אבל התאפקתי ושמרתי על פרצוף פחות או יותר רגיל, אולי קצת אדום מדי. בהברקה של רגע נכנסתי למניו- אוואטאר- אופציות- תחושות, והורדתי את מדד הטעם לאפס. כל הכאב הנוראי נעלם מייד, כל כך היה שימושי לעבור על המניו בתחילת המשחק. אי אפשר להפחית את הכאב, כי הוא חלק מחוויית המשחק, אבל במקום בטוח כמו עיירה המשחק פחות נוקשה.
המשכתי לאכול את הבשר כאילו כלום לא קרה. 'אני עוד אשיג את נקמתי, דומינו, וכל עולמך יבער' חשבתי בזמן שכל האחרים נפלו גם למלכודת, והתחילו להשתעל כמו מטורפים.

(ולשמות... מה עם האבירים הישנוניים? לא... עכשיו אני רוצה לבכות... אבל אני אוכל לצייר לנו לוגו אם תתנו לי רעיון. מתי הפרק הבא?)
נטוטו לפני 10 שנים ו-3 חודשים
(הפרק הבא יעלה בקרוב. אני יודעת שעד עכשיו המשחק בקושי התקדם, אבל מעכשיו זה יתקדם יותר מהר בגלל שעכשיו כבר חופש.)
די אנג'לו לפני 10 שנים ו-3 חודשים
התקלחתי. התלבשתי. ירדתי למטה.
כשהגעתי,כולם ישבו סביב השולחן והתכוננו לאכול. התיישבתי בקצה השולחן ולקחתי מהעוף והירקות. כשהעוף נגע בפי שמעתי שכל השולחן השתעל. מיהכין את העוף הזה לעזאזל? הוא היה חריף. חריף מדי. קמתי מהשולחן ומזגתי לי כוס חלב כי זכרתי שסבתא שלי אמרה לי מתישהו שחלב עוזר יותר ממים. לגמתי את החלב במהירות. לאחר חצי דקה שבה צעקות והשתעלויות נשמעו במעומעם הכאב עבר.
חזרתי לשולחן עם החלב בידי והנחתי אותו על השולחן.
מי. הכין. את. האוכל. לעזאזל.
עד עכשיו לא אכלתי פה אף ארוחה נורמלית.
קמתי שוב מהשולחן כשהשיעולים נפסקו בהדרגה כי הייתי רעבה ולאכול עוד מהעוף הזה ממש לא היה אופציה. הוצאתי מהמקרר ירקות והתחלתי לחתוך סלט גדול. לקחתי כמה פרוסות לחם והכנסתי אותו לטוסטר. שמתי את הסלט בקערה ואת הלחם על צלחת. הנחתי אותם על השולחן. לקחתי לעצמי פרוסה וסלט לפני שאנשים אקראיים מהחדר התחילו לחטוף מהם.
כשסיימתי לקחתי את הכלים שלי ושמתי אותם בכיור. שתיתי כוס מים ועליתי קומה אחת, הלכתי במסדרון אוטומטית לדלת של החדר שלי וסגרתי את הדלת.
נכנסתי למיטה וניסיתי להירדם.
נטוטו לפני 10 שנים ו-3 חודשים

~ לילה ~
ישבתי ליד שולחן העבודה בחדר שלי ולמדתי את הקודים של המשחק. מדי פעם רשמתי במחברת כל מני ממצאים שהגעתי אליהם, אבל זה לא היה הרבה. הגעתי למסקנה שלאנונימוס לא ממש אכפת שיש האקרים במשחק. הוא אפילו הקל על הפריצה בשלבים הבסיסיים יותר, נגיד, אם רוצים לסיים משימות מהר או לשנות את המראה. אבל ברגע שמתקרבים לדברים כמו עליית קומות או דרכי יציאה מהמשחק זה הופך להיות ממש מסובך.
הרעיון היה של פאן, בערך. מוקדם יותר כשעבדנו במטבח היא אמרה משהו בסגנון של 'הלוואי שלפחות הייתי יכולה לכתוב משהו להורים שלי' ואני חשבתי 'היי, אפשר לעשות את זה'.
מאוחר יותר, אחרי שעה שלמה שבה חקרתי את הקודים האלה, המחשבה היחידה שהייתה לי בראש היא 'למה לעזאזל הכנסתי את עצמי?'. כמובן שאחר כך פשוט התחלתי להתווכח עם עצמי בראש והרגשתי משוגעת לגמרי, כשהצד העצלן שבי דורש שאוותר והצד השני (שעדיין לא הצלחתי למצוא לו תיאור) דורש שאמשיך כי זה ישמח את כולם.
"כן בטח.." מלמלתי. עיניי כאבו, וגם הראש שלי.
דפיקה בדלת הבהילה אותי, ונפלתי לאחור על הכיסא.
"אחח.." מלמלתי, ואז נזכרתי שמישהו עומד מאחורי הדלת וצעקתי "אני לא פה!"
לאחר שתי שניות התפקעתי מצחוק. איזה דבר טפשי לומר. "כלומר, אני פה, אבל לא פה." תיקנתי את עצמי. קמתי על רגליי ולא טרחתי להרים את הכיסא. כבר הרגשתי לא נעים לייבש ככה את מי-שזה-לא-יהיה שעומד מחוץ לדלת. התקרבתי לדלת ותוך כדי אמרתי "טוב טוב, אני כבר פותחת!"
פתחתי את הדלת ולא האמנתי למראה עיניי "מ-מאדי!!!" צווחתי וחיבקתי אותה.
"דו-מ-מינ-נו," היא אמרה בקול חנוק. טוב, אני מודה שעשיתי את זה בכוונה. לא נורא, היא תתגבר. לפחות אותי זה הצחיק.
הרפיתי ממנה ואמרתי לה בחיוך "אני כל כך שמחה שאת בחיי- שאת בסדר."
"כן, אני מניחה שגם אני." היא גיחכה.
"אני כל כך דאגתי לך." אמרתי לה וחיבקתי אותה שוב.
"טוב, ליאה- כלומר, דומינו דול, אני באמת-" היא התחילה להגיד, אבל אז נראה ששינתה את דעתה. היא העיפה מבט מהיר לקצה המסדרון, אבל אני לא ראיתי שם אף אחד. "הייתי שמחה להמשיך להישאר איתך, אבל אני חושבת שכדאי שאלך.. את יודעת, לנוח, אחרי.. הכול." היא אמרה לבסוף.
"הו, בטח!" השבתי "אני רק אדאג שמחר את הולכת להכיר את כל החדשים ולספר לי המון חוויות, כן?" קרצתי אליה אגב דחיפה קלה במרפק.
"כן.." היא ענתה בהיסוס "בטח."
סגרתי את הדלת, הרמתי את הכיסא וניסיתי לחזור לחקור את הקודים ללא הצלחה. למען האמת כבר הייתי עייפה מדי, כמו אחרי שעתיים ברצף של שיעורי מתמטיקה בסוף היום. לא יכולתי להתרכז. במקום זאת החשבתי על מאדי ועל ההתנהגות המוזרה שלה. היא השתנתה מאוד בשלושת הימים האחרונים, ואני לא בטוחה שאני אוהבת את השינוי הזה. אולי אם אני אמשיך לחקור את הקודים.. אולי אם אגלה דרך לתקשר עם העולם בחוץ..
דפיקה נוספת בדלת קטעה את מחשבותיי. לרגע רציתי לצעוק שוב שאני לא פה, אבל אז נזכרתי בכמה שזה טיפשי ופשוט פתחתי את הדלת. פאן עמדה בפתח. היא לבשה פיג'מה עם ראש של כלב חמוד מצויר על החולצה.
"היי, כמה אנשים יושבים ליד האח בספרייה וצולים מרשמלו. רוצה להצטרף?" היא שאלה בחיוך.
"בטח, רק תני לי דקה ואני יורדת" אמרתי בחיוך.
"אוקי" היא השיבה וירדה למטה.
סגרתי את המחברת והחבאתי אותה מתחת למזרן. לאחר מכן לבשתי פיג'מה וירדתי לספרייה.
"היי כולם" אמרתי בחיוך והתיישבתי ליד פאן, שהושיטה לי שיפוד עם מרשמלו.
"אז, על מה אתם מדברים?" שאלתי.
Angelica לפני 10 שנים ו-3 חודשים
~בית המשימות: הבוקר שלמחרת~

כשהתעוררתי בבוקר איקן עוד שכב לצידי, פסי שמש דקיקים הופיעו בין חריצי הוילונות וקול ציפורים המצייצות נשמע בין צמרות העצים מול חלון הסגור של חדרי. פקחתי עין אחת בעייפות ומיד פערתי את השנייה בשעה שהבחנתי בזוג עיניים כחולות בוהות בי. נרתעתי מבהלה עד שהבנת שזה איקן, "אל תעשה את זה שוב, הבהלת אותי." צעקתי עליו בלחישה.
"בוקר טוב גם לך." הוא השיב בחיוך משועשע. הוא לבש חולצה כחולה רפויה עם שרוולים קצרים ומכנסי ג'ינס משפשפים מעט, ארשת פניו הייתה שלווה וגופו לא הזכיר שום מתח.
"כבר.. התלבשת." אמרתי והצצתי ומתחת לשמיכה, ראיתי שאני עוד לבושה בכותנת השחורה שהגיעה עד לברכיי. הסרתי מעלי את השמיכה וכפות רגליי היחפות הצטמררו למגע הרצפה הקרה, קמתי מהמיטה והסתובבתי לאיקן, הוא המשיך לבהות בי ואותו החיוך לא הוסר מפניו. לקחתי את ידו ומשכתי אותו לעברי, הוא התרומם מהמיטה, אחז בעורפי ורכן לנשיקה.
"אתה מקסים אותי." לחשתי ברגע ששפתינו נפגשו.
"אני יודע." הוא השיב בשקט ונשק לשפתי פעם נוספת. ידו הנותרת נכרכה סביב למותני ברכות, הוא הצמיד אותי אליו בחוזקה ופניו נצמדו לשקע צווארי, האוויר החם מפיו עקצץ על עורי. נשכתי את קצה שפתי וחייכתי, "איקן," לחשתי ופלטתי צחוק חלוש, העברתי יד בשיערו המלא וקירבתי את פי לאוזנו, "לכמה קיטשית אני יכולה להפוך בגללך?"
הוא נשק לעורפי בעדינות ולחש בקול שקט, "בזכותך, את מתכוונת."
חייכתי ועצמתי את עיני, "אני לא חוש-"
לפתע נשמעה דפיקה רמה בדלת, לאחר כשנייה הדלת נפתחה וראש ורוד הציץ, "מאדי-"
איקן ואני הרמנו את ראשנו בהפתעה.
דריה קטעה את דבריה ופערה את עיניה למראנו, "הו, אני מתנצלת." היא מלמלה בחופזה ומיהרה לסגור את הדלת.
"עצרי," צעק איקן וקולו הפך לנוקשה. דריה פתחה בהיסוס את הדלת החצי פתוחה ובלעה רוק.
"א-אני מ-תנצל-לת," היא גמגמה במבוכה. "א-אני לא.. חש-שבתי ש-"
"זה בסדר." הפטרתי וצבטתי את גשר אפי. "מה רצונך?"
היא הביטה בנו לכמה שניות ופניה התרככו. "יש כמה דברים שאתם צריכים לדעת," עיניה שוטטו על מבטינו, "בזמן שלא.. הייתם פה."
איקן אחז בידי, הבטתי בו לרגע אך הוא לא החזיר לי מבט. "מה אנחנו צריכים לדעת?" הוא שאל בטון מרצין.
~I-voice~ לפני 10 שנים ו-3 חודשים
סיפרתי למאדי ואיקן על לונה- שלמרות שלא ממש ידעתי מה גרם למותה-שהיא מתה במשימה שהם עשו לפני שהם נכנסו לתחרויות. סיפרתי להם על התמונות הווירטוליות ועל נייט וסיביר. איקן כרך את זרועו סביב כתפה של מאדי. ראיתי את הדמעות נקוות בעיניה. היה קשה לי לספר להם את זה על אף שבכלל לא הכרתי אותם, או את נייט וסיביר. אבל הם לא לקחו את זה קשה כמו שחשבתי, הנחתי שהם עברו הרבה יותר ממה שאני עוד הולכת לעבור במשחק הזה.
לבסוף, מאדי שאלה אותי בקשר למה שפלטתי להורוס אתמול בלילה כשהיא הגיעה אחרונה מהתחרויות. לא רציתי לספר לה על מה שדואורדון אמר במהלך השהייה שלנו בבית המשימות כשמאדי לא שמעה. בהתחלה חשבתי להמציא משהו, אבל מאדי הייתה יותר מידי חשדנית משחשבתי, לכן נאלצתי לספר לה על מה שדואורדון אמר עליה ועל איקן.
בהתחלה היא רק הביטה בי בהבעה נוקשה ומפחידה. אני חייבת לציין שמאדי מאוד הפחידה אותי, במיוחד אחדי שסיפרתי לה כל דבריו של דוארדון. זה בכלל שיגע אותה.
"את בטוחה שזה מה שהוא אמר?" מאדי חשקה שיניים.
"כן.. אני שמעתי אותו מדבר כך עם פאן וג'ון." השבתי בהיסוס.
"מעולה. כלומר, אוקי, טוב מאוד שאמרת לי." היא מלמלה כתשובה וחייכה אלי חיוך מאולץ.
לאחר מכן היא הלכה להלחיף בגדים במתלתוח שבקומה השלישית. לא תארתי לעצמי שהיא הולכת לעשות משהו עם מה שסיפרתי לה.
אבל מסתבר שטעיתי.
Angelica לפני 10 שנים ו-3 חודשים
(הנה לך, קילר. קיימתי את הבטחתי.)

מאדי-
כשיצאתי מהמלתחות הייתי לבושה בחולצת טישרט שחורה שגדולה עלי בשתי מידות, מכנס ג'ינס צמוד- כהה ומעט משופשף ומגפיים שחורים בגזרה נמוכה. ירדתי בריצה במורד המדרגות ועקבי העץ הצרים של מגפיי השמיעו קולות נקישה רמים. כשהגעתי למטה דומינו דול בדיוק הכינה את ארוחת הבוקר שלה. היא הייתה לבושה בחצאית בסגנון סקוטי ומתחת פס תחרה, טייטס שחור עד לברך וחיקוי של נעלי אולסטאר. מעל הגופייה השחורה היא לבשה ווסט שחור ללא שרוולים וחגורה שחורה מבריקה. גלגלתי עיניים, פריקית כמו שאני זוכרת אותה.
הבחנתי בדריה, יושבת על אחד הספות ומעיינת בספר בעל כריכה אדומה. היא הרימה את מבטה והסתכלה עלי במבוכה קלה, שיערה הורוד היה אסוף בזנב סוס ארוך שנשמט על כתפה ועיניה הכחולות נצצו לאור קרני השמש שהסתננו דרך החלון. הבחנתי בקרייטוס ונירה יושבים כמה מטרים ממני ומשוחחים ביניהם, נירה נעצה בי מבט קצר וליטפה ברכות את הדרקונית שלה, היא שלחה לעברי חיוך ממזרי והמשיכה לדבר עם קרייטוס שלא הבחין כלל בקיומי.
"אז, איך היה בתחרויות?" קולה של פאן הקפיא אותי על מקומי.
הסתובבתי אליה, היא חייכה אלי חיוך משועשע והרימה גבה. "אני מניחה שלא קל למישהי כמוך להגיע למקום שלישי," דואורדון עמד מאחוריה ושתק. "הו, נכון. בעצם, מקום שלישי מתוך שלוש." היא צחקקה.
"תעופי מפה, או שאני אגרום לזה לקרות." סיננתי מבין שפתיי ונעצתי בה מבט מזהיר.
חיוכה התפוגג. היא הביטה בי למשך זמן קצר, חושבת אם להמשיך להשמיץ אותי. לבסוף היא פנתה ללכת כשדואורדון אחריה.
"אבל מה איתכם?" הרמתי את טון דבורי, "דואורדון. שמעתי שקצת התאכזבת שלא מתתי לאחר שקפצתי לתוך מלתעות הדג. האם אני טועה?"
דומינו דול השמיטה מידה את המרית ומלמלה משהו באנחה.
דואורדון נעצר. הוא נעל את עצמו בתנוחה נוקשה והסתובב אלי, עיניו הצהובות נצצו מפחד, "את לא טועה." הוא ענה בקור.
דריה הרימה את מבטה מהספר ונירה וקרייטוס הסבו את מבטם בכדי לצפות במתרחש.
חייכתי חיוך ציני וגיחכתי, "כחושבים על זה, חוץ מלצרוח לא ממש ראיתי את מאדי בפעולה'." דקלמתי את דבריו של דואורדון על פי מה שדריה סיפרה לי.
דואורדון זקף את אוזניו המחודדות, הוא הביט בפאן והיא החזירה לו מבט חסר ידע.
"מעניין אם היא חזקה כמו איקן ונירה'," המשכתי לדקלם את דבריו, "אני לא נראית לך חזקה?" הרמתי לעברו גבה.
הוא הביט בי וזקף כתפיים, "חוץ מלצרוח על אנשים כמו שאת עושה עכשיו.. לא. את לא נראית חזקה." הוא אמר במהירות וקולו נטף בוז.
תום, שבאותו הרגע ירד במדרגות עצר והביט בנו בפנים צוננות כמו גוש קרח.
התקרבתי אליו באיטיות וחשקתי שיניים, עיני ירו גיצים. "אני אשמח להוכיח לך עד כמה חזקה אני." כדורי אש התרכזו בשתי כפות ידי.
"זה לא יוכיח לי עד כמה חזקה את," הוא השיב בגאווה והתקרב אלי, "אם את באמת חזקה כמו שאת אומרת.. תראי את זה." הוא התקרב עד שיכולתי להרגיש את נשימתו על פני, "אבל לא באמצעות קסם." הוא לחש וחייך בשעשוע.
איקן ירד במדרגות ופגש בתום שלחש לו משהו והביט בי.
החזרתי מבט לדואורדון ולפני שמישהו רק הספיק לעצור בעדנו, בעטתי בבטנו. הוא התכווץ לרגע, הרמתי את זרועי והכנסתי אגרוף לפניו. הוא נסוג לאחור, אך מיד הרמתי את רגלי וקצה מגפי פגע ברקתו. דואורדון נפל לאחור ופגע בקיר.
"זה כל מה שיש לך?" קולו הפך ספוג ציניות מרירה. הוא התרומם ומישש את רקתו בעודו מתקדם לעברי בצעדים מאיימים.
"שמישהו יעצור את זה!" צעק מישהי.
"מאדי, תפסיקי!" צעקה דומינו דול בייאוש. הסתובבתי לעברה, רציתי להגיד שתעזוב את זה ושזה בנינו אבל אז דואורדון הנחית אגרוף לפני. העולם היטשטש לרגע מול עיני, לקח זמן עד שהצלחתי להתאושש. אבל ידעתי שאסור לי להיכנע. ייצבתי את עצמי וקימצתי אגרוף פעם נוספת, אך לפני שהיא הספיקה לפגוע בפניו הוא תפס את זרועי ועיקם אותה. החנקתי צעקה ונשכתי בחוזקה את שפתי.
"תפסיקו כבר! מאדי, דואורדון, תפסיקו את הטירוף הזה!" צעק הורוס.
יאיר לפני 10 שנים ו-3 חודשים
מאדי עזבה את החדר, הלכה למלתחות. בזמן ההוא לבשתי חולצה חדשה, כחולה עם גולגולת. שמתי את האוזניות שלי והלכתי למטה. באמצע הדרך פגשתי את דריה. "אז מה קרה כשלא היינו כאן..? שאלתי אותה בחמימות.
"לא הרבה, אבל יש מישהו ששונא אתכם. ולכלך עליכם כאן." היא אמרה בשקט, שאף אחד לא ישמע אותה. ממה היא פוחדת....? חשבתי לעצמי.
"מי הזבל" אמרתי בקול חזק.
"תנמיך את הקול שלך איקן" היא החוותה לי סימן עם היד שלה.
"תעני לי דריה" אמרתי בחוסר סובלנות, בשקט.
"קוראים לו דו(לא מסוגל לכתוב את זה חברים, אבל הבנתם)." היא הסתכלה מאחוריה.
"אה, שמעתי עליו מעוד כמה אנשים. אני אשמח לדבר איתו. איפה הוא שוב?" שאלתי אותה.
"הוא נמצא במטבח, אבל-". היא אמרה, אך קטעתי אותה והזזתי אותה ימינה, תוך כדי שאני רץ במדרגות וצועק "תודה". ברגע שירדתי במדרגות ראיתי מראה משונה. אלו היו מאדי, ועוד בחור מוזר שלא ראיתי אף פעם. הסתכלתי בסביבה. תום היה שם. הלכתי אליו ולחשתי לו באוזן: "מי הבחור שנלחם עם מאדי?"
"קוראים לו(אתם יודעים)." הוא אמר, מסתכל על הקרב. מאדי נתנה לו בעיטה בבטן, ואז החוותה אליי מבט שלי "אני מסתדרת". הסתכלתי על תום. "למה לעזאזל הם נלחמים בדיוק?" שאלתי אותו בחשש. בטח מאדי התחילה את הקרה המיותר הזה.
"הם התעמתו, מסתבר שהבחור רצתה שמאדי תמות, ואז...הלכתי להביא לי פופקורן". הסתכלתי עליו בהבעה של ייאוש. הוא חייך חיוך מביך כזה. "נו באמת". הסתכלתי על הקרב. שקלתי אם להיכנס באמצע. אבל ראיתי שמאדי מסתדרת, אך אוי לא. לפתע הבחור ההוא הרביץ למאדי חזק וסובב לה את היד. היא נאנקה מכאב. ידעתי שאני חייב לעשות משהו. לא יכולתי פשוט לתת לה להישאר שם מכאב. הסתכלתי על הסביבה. היה שם כיסא. ידעתי שאני חייב להגן על מאדי, בכל מחיר. הוא היה עם הגב אליי. לקחתי את הכיסא הקרוב ושברתי לו על הראש את הכיסא. הוא נאנק מכאב, שחרר את מאדי. הוא ניסה לתפוס אותה שוב, אך תפסתי לו את היד ובעטתי לו בפרצוף. הוא איבד הכרה ונפל על הרצפה. רצתי למקרר להביא קרח, ובאתי אל מאדי. כולם התלחששו, דריה, החדשים בעיקר. תום אכל בציפייה מהפופקורן שלו.
"שקט כולם! מה אתם מייללים פתאום?
תמיד ידיים בצורת אגרוף, מכים באוויר ובקירות. תמיד ידיים מושטות. רק יום אחד שהידיים יונחו בצידי הגוף, בתנוחה טבעית!" צעקתי עליהם. תפסתי את מאדי ועליתי איתה ברוגע על המדרגות, הצמדתי אות הקרח למקום הכואב. היא נראתה גאה בי, כי יכלה לסמוך עליי. "תודה שעזרת לי. אבל הייתי יכולה לנצח אותו" היא צחקקה.
"אני בטוח בזה מאדי, אבל לא רציתי שתאבדי את הפרצוף היפה הזה שלך" גיחכתי.
"תחזיקי את הקרח פה. אני הולך להביא לטפל בבחור ההוא למטה.
"איקן אל תלך, תישאר איתי". היא אמרה בייאוש.
"אני אחזור תוך רגע" אמרתי. והלכתי אל עבר הסלון. הבחור ההוא התחיל להתאושש כבר, הוא הסתכל עליי בצורה גועלית. היא התחיל להלך אליי, אך מעד מהכאב. הלכתי לידו כשהוא היה נפול על רצפה. הרמתי את הסנטר שלו אליי באוויר ואמרתי: "תתרחק ממאדי". העפתי לו את הסנטר. אחר מאדי ירדה. "אמרתי לך להישאר שם."
היא לא דיברה, פשוט חייכה. ואז הבחור אמר -...(תורך).
אנוביס לפני 10 שנים ו-3 חודשים
(טובוש, אני מגיב דרך הפלא, זאת אומרת שזה הולך להיות נורא ואיום, כנראה קצר ומלא שגיאות אז אני מתנצל מראש)
אז אחרי ארוחת הערב השטנית, הם חזרו, הם חזרו בחיים
וזה היה נחמד לראות שהכל בסדר איתם למרות שאין לי שום קשר עם אף אחד מהם, הלכתי לחדרי להתקלח ולהחליף בגדים ואז ירדתי למטה לקרוא לדומינו לבוא לאכול מרשמלו עם כולם, נדמה היה שהכל היה בסדר, צחקנו ואכלנו מול האח מרשמלו אבל אף אחד לא ציפה למה שקרה למחרת.
התעוררתי מוקדם יחסית והחלפתי בגדים ללבוש הרגיל שלי, יצאתי מהחדר וירדתי לכיוון הדלת, כמה אנשים שכבו על הספות ישנים. יצאתי החוצה לכיוון החנויות, סוף סוף אני הולכת לקנות לעצמי חרב נורמלית. נכנסתי לחנות הנשק הראשונה שראיתי, מולי עמד אוסף של כל מיני נשקים אכזריים שלא ידעתי את שמם אפילו, בעל החנות היה איש גדול מימדים והוא נראה בהחלט מפחיד, "בוקר טוב" פתחתי ואמרתי
"בוקר טוב גם לך גברתי, אפשר לעזור לך?" הוא שאל
"את האמת שכן, יהיה נחמד אם תוכל להראות לי חרבות בערך במחיר של 4000 מטבעות" אמרתי לו רומזת על התקציב שלי
"בשמחה גברתי" הוא ענה והפנה אותי לאגף בצד החנות שם נחו חרבות בתוך חבית. התבוננתי בהן, אחת מהן תפסה את מבטי,הצבע שלה היה אדום קהה,הלהב שלה היה ארוך אבל לא יותר מידי ארוך והוא היה לא עבה אבל גם לא דק והידית התאימה בדיוק ליד שלי, אבל כמובן שהיא עלתה קצת יותר יקרה מהאחרות, טוב חרב כזאת אני אמצא פעם בחיים אז אני מוכנה לעמוד ב5000 מטבעות אני חושבת לעצמי.
"אני אקח את זאת פלוס נדן כמה זה יצא לי?" שאלתי
" 5500 מטבעות" הוא ענה
"אוקיי, אני אעמוד במחיר הזה" אמרתי לו ושילמתי
"תודה לך גברתי, הנה החרב שלך, מקווה שתהני" הוא אמר ונתן לי את החרב בתוך הנדן.
"תודה רבה לך, יום טוב" אמרתי לו ויצאתי לכיוון בית המשימות.
שחזרתי גיליתי מראה נפלא, מאדי ודואורודן הולכים מכות, ואז איקן מצטרף להגן על מאדי, נשמתי אוויר והתחלתי לצעוק.
"תקשיבו לי ותקשיבו לי טוב, אתה *הצבעתי על דואוראדן* קום, תבקש סליחה ובולשיט כזה, את *הצבעתי על מאדי* לא אכפת לי מה קרה תפסיקי לפגוע בחברי קבוצה, כולנו רוצים לצאת מהזין הזה, אז אם את גם רוצה לצאת לראות את המשפחה שלך, את חבר שלך, את החיים שלך, תלמדו לכבד אחד את השני, אני לא רוצה לראות אף אחד רב במקום הזה אחרת אין לנו שום סיכוי לצאת מכאן, ולא יודעת מה איתכם, אני רוצה לצאת מכאן, זה מה שיש לי להגיד לכם, ואני מדברת אל כולם, אם אתם רוצים לצאת מפה, תעבדו בשיתוף פעולה, יש לנו אויב משותף, אנחנו לא יכולים להביס אותו לבד, אנחנו נצטרך את הכוח של כולם" צעקתי בכל הכוח, נשמתי בכבדות וניגבתי דמעה, "קחו את זה" נתתי למאדי ודואורודן שיקוי מרפא.
(זהו, סיימתי, בכל מקרה, פאן לא הולכת לריב, אז יהיה נחמד אם תקחו את המונולוג הזה והדמות שלכם תבין תודה ^^)
זאבה~ לפני 10 שנים ו-3 חודשים
*טוב, אז התגובה הקודמת שלי מבוטלת ואחרי האימון הקצרצר חזרנו הביתה כדי לראות את המריבה. ודרך אגב, אני הכנתי ארוחת בוקר. אם לא שמתם לב למה שכתבתי בתגובתי הנחמדת..*

נירה-

שקלתי לעצור את הקרב, אפילו קמתי אבל איקן כמו תמיד הציל את מאדיובלה בלה בלה, פאן צעקה על כולם ואני חייכתי חיוך גדול. כמעט עמדצתי לצחוק.
"האין זה נפלא, לא?" שאלתי אותה וחייכתי. "הדרך שבא הם רבים על דברים שטוטיים וחסרי חשיבות. ודדדרך אגב מה-שמו," אמרתי ודיברתי אל זה שאיתגר את מאדי. "חלק מהכוח שלה זה לא רק כוח פיזי, זה גם קסם, חברים. אבל אם אתה מודד כוח רק במדד אחד עלוב, אתה תפסיד בקרב."
נראה שדואורדון וזה היה כל כך משעשע, לא יודעת למה. יש לי את הקטעים שלי.
"כן, מה עם האויב שלך טומן לך מלכודת שלא מאפשרת לך להשתמש בכוח? מה עם חיל הפרשים מגיע? מה תעשה אז, במצב שבו אתה אלא רק כלי בידי האויב? הא? תתלונן מולם ותגיד שזה לא כוח? שזה שהם משתמשים בקסם זה נגד החוקים? חה! זה היה כל כך משעשע כשאמרת למאדי בלי קסם! כאילו שקסם זה לא כוח!"
"את..!" הוא אמר. חייכתי
"כן?" שאלתי בתמימות.
"אני עוד.."
"אנקום? אני בספק. אתה לא היית מצליח לשרוד תחרות אחת עלובה. אתה יודע שהתחרויות יהיו יותר ויותר קשות נכון? זה אומר שאם בקושי הצלחת לנצח את מאדי, תאמין לי. לא היית קרוב. אז מה תעשה בתחרויות? תסמוך על שיקול הדעת של אויבך? מופע טוב ידידי, אבל בפעם הבאה תשתדל לחשוב לפני שאתה פותח את הפה."
"את..!" הוא צעק והסתער לעברי.
"חסר טעם," מלמלתי, זזתי הצידה ולכדתי לו את היד. לו נהמה עליו והתקרבה לכיוון פרצופו באופן מאיים.
"אז, עכשיו. במה נמדד כוח חברי היקר? איך תיחלץ עכשיו מהמצב המביש?" שאלתי והרפתי מידו. באופן לא מפתיע ידו נשלחה לכיוון פרצופי. הזזתי את ראשי והרגשתי את האגרוף שלו נוגע לי באוזן. הערכה שגויה של גודל אגרופו. הוא כנראה חזק..
"טוב, משעמם." אמרתי ופניתי למטבח כשלו מקפצת אחריי. נתתי לה עוד ביצה והיא שאבה אותה.
"דרך אגב איקן, אתה צריך להאכיל את היצורים שלך." אמרתי לאיקן והתיישבתי מול העוגה שבדרך נס נעלמה ממנה חתיכה.
"לא אוכלים את העוגה?" מלמלתי וחתכתי לי פרוסה..
<FONT COLOR= RED>Killer לפני 10 שנים ו-3 חודשים
כשחזרתי להכרה ראיתי שמאדי והבחור ההוא לא נמצאים כבר באזור. לא היה לי עכשיו כוח לרדוף אחריהם, לכן עליתי לחדר השינה שלי, לקחתי משם כמה בגדים והלכתי למקלחת כדי להתקלח.
אחרי שסיימתי את המקלחת ירדתי לחדר. באמצע הדרך ראיתי את תום, הוא היה עם הגב אלי- בהתחלה הוא לא שם אלי אבל אחרי זמן קצר הוא הסתכל לאחור וראה אותי. שנינו הסתכלנו אחד על השני ולא אמרנו כלום לבסוף תום צרך עלי ואמר לי:" מה נראה לך שאתה עושה, שאתה מתקיף את מאדי ככה? ומה הקטע שאתה מאחל לה מות?"
"זה היה בצחוק. לא ידעתי שהיא תיקח את זה ברצינות כזו, אם הייתי יודע לא הייתי אומר זאת."
"אתה גם תקפת בחורה, בנאדם!" תום צרח עלי, "ממתי תוקפים בחורה?!"
"אוי נו, תעשה לי טובה. שנינו יודעים שהיא לא סתם בחורה, היא חזקה והיא יודעת להגן על עצמה כמו שראינו." השבתי.
תום שאף נשימה עמוקה ואמר, "בפעם הבאה ,דואורדון, תיזהר. כי אני בטוח שאיקן לא ירחם עליך."
"אתה שוכח שאני אלף וכל מתקפה שהיא לא תשפיע עלי. והוא גם לא יהרוג אותי כי אז הוא יסתבך בצרות." אמרתי.
"בוא נקווה שמה שאתה אומר זה נכון ,דואורדון." בנימה זאת תום הלך לו ואני נשארתי כמה רגעים במדרגות כדי לחשוב.
אחרי זה הלכתי לחדר כדי לנסות לנוח טיפה עד שאנונימוס יחליט להעביר אותנו לקומה השלישית.
Angelica לפני 10 שנים ו-3 חודשים

בית המשימות חזר לשקוט מהריבים הבלתי פוסקים שנמשכו גם לאחר שהלכתי. מסתבר שאיקן הרביץ לדואורדון ופאן פצחה בנאום. להפתעתי, נודע לי שנירה התערבה בשיחה והחלה לתקוף את דואורדון עם הדרקונית שלה. לזה כבר לא ציפיתי, הייתי בטוחה שכל בית המשימות יתקומם עלי בהתחשב לכך שאני התחלתי עם הריב המיותר הזה.
לאחר כשעה, הייתי בדרכי למטה כששמעתי מהמדרגות של הקומה הראשונה את דואורדון ותום משוחחים בקולניות. ירדתי בריצה והשתדלתי לשמור על שקט, הסתתרתי מאחורי הקיר המעוטר בסלסולים ירוקים והצצתי להביט במתרחש. דואורדון עמד בגבי אלי ושיערו הכסוף נצץ בכל תנועת ראש שלו, "זה היה בצחוק," הוא התנשף, "לא ידעתי שהיא תיקח את זה ברצינות, אם הייתי יודע לא הייתה אומר זאת."
"אתה תקפת בחורה, בנאדם." תום הניד את ראשו לשלילה. "ממתי תוקפים בחורה?"
הרמתי גבות בגיחוך וחייכתי לדבריו של תום. "איפה אתה חי.." מלמלתי לעצמי.
"אוי נו, תעשה לי טובה." דואורדון גלגל את עיניו, "שנינו יודעים שהיא לא סתם בחורה. היא חזקה, והיא יודעת להגן על עצמה כמו שראינו."
זקפתי את ראשי בהפתעה, לא תיארתי לעצמי שהוא יודה בדברים כאלה אחרי הקטטה שהתרחשה בנינו. אני מניחה שזה היה די משפיל בשבילו להילחם נגדי ולאחר מכן להודות בכך שאני חזקה. לרגע אחד חשתי הערכה כלפיו. בהיותו אלף אפל לא ציפיתי לשמוע ממנו דברים כאלה.. טובים. ועוד עלי.
"בפעם הבאה, דואורדון, תיזהר. כי אני בטוח שאיקן לא ירחם עליך." אמר תום ונעץ בו מבט מזהיר.
הסתובבתי חזרה לכיוון החדר ועצרתי לרגע מול הדלת של דומינו דול. היססתי לכמה שניות ולבסוף דפקתי שתי נקישות רמות.
אין תגובה.
דפקתי עוד שתי נקישות, "דומינו דול?" הרמתי מעט את טוני.
אין תגובה.
ניסיתי לפתוח את הדלת אך היא הייתה נעולה. ניסיתי משהו אחר, "דומינו?" חיקיתי את קולה של פאן.
אין תגובה.
לאחר כמה דקות התייאשתי, כשהתכוונתי להסתובב לכיוון החדר שלי- דואורדון חלף על פני בריצה קלה, הוא אחז בידית הדלת ולפני שפתח אותה עיניו ננעלו על עיני, הוא מיהר להסיט את מבטו ונכנס לחדרו בקצה המסדרון. עצרתי מול דלת החדר שלי למשך דקה והבטתי בדלתו הסגורה של דואורדון, חושבת אם לגשת אליו ולדבר או שזה רק יוביל לריבים מיותרים נוספים.
"אני מפריע?" קולו של איקן הקפיץ אותי ממקומי וגירש את מחשבותיי על דואורדון.
הסתובבתי אליו ועיוותי את פני, "אתה תמיד נוטה להבהיל אנשים או שאתה עושה את זה רק לי?" התנשפתי בעצבנות.
"ואת תמיד נוטה לבהות בדלתות של אנשים או שזאת תכונה חדשה אצלך?" עיניו הכחולות הצטמצמו בחשד וסקרו את שורת הדלתות האחרונה בקצה המסדרון.
השפלתי את מבטי במבוכה והתשתקתי. איקן אחז בסנטרי והרים אותו, מסב את פני אליו. "הכל בסדר?" הוא שאל ועיניו ננעצו בעיני כאילו הוא קורא את מחשבותיי הנסתרים.
"כן." השבתי במהירות, "אני רק.. ח-חשבתי שאו-ולי.. א- היה לי.. משעמם, פשוט חש-"
"מאדי," הוא קטע אותי ופניו הרצינו, "אני יודע לזהות מתי את משקרת."
נאנחתי והבטתי בו למשך זמן ארוך, בוחנת את הבעת פניו. "אני רוצה לדבר עם דואורדון." עניתי לבסוף בקול חלוש.
איקן הרים את גבותיו, עזב את סנטרי, ובהיסח דעת ענה, "בסדר. אני בא איתך."
נעצרתי ופתחתי את פי בחוסר החלטיות, "אה.. אנ-"
"אני בא איתך, וזה סופי." הוא קטע אותי בשתלטנות לפני שהספקתי לסרב.
לבסוף, איקן ואני מצאנו את עצמנו עומדים מול דואורדון מחוץ לדלת החצי פתוחה שלו. "אני לא מעוניין להתווכח שוב." הוא הפטיר בכעס והתכוון לסגור את הדלת אך דחפתי את קצה מגפי בין הדלת למשקוף ומנעתי ממנה להיסגר. "לא באנו בכוונה לריב." השבתי ברצינות.
הוא נעץ בי מבט מקפיא, "מה אתם רוצים?" קולו היה תקיף.
בלעתי רוק. "באתי להתנצל על התנהגותי ה.. לא נאותה."
הוא הביט בי וגיחך, לאחר מכן מבטו עבר לאיקן, "אתה הכרחת אותה להתנצל?" שאל אותו דואורדון.
פניו של איקן התכווצו מכעס.
פתחתי מיד את פי, "אה.. לא," השבתי במהירות. "האמת שאני קצת הגזמתי עם-"
"קצת?" דואורודון הביט בי ושעשוע ניצת בעיניו.
"אני הגזמתי עם הגישה שלי, ואני מתנצלת על כך." תיקנתי את עצמי וקימצתי את אגרופיי מאחורי גבי.
דואורדון סקר את הבעת פני, "זה הכול?" הוא שאל לאחר דקה של שתיקה.
"כן. אממ, אתה מקבל את התנצלותי?" חייכתי חיוך מאולץ.
דואורדון מישש את רקתו ולאחר מכן נאנח, "לא." הוא השיב וטרק בפנינו את הדלת.
פערתי את עיני, הכעס געש בתוכי ואיים להתפרץ על כל דבר שעומד בדרכי. עמדתי כמה שניות מול דלתו והבעת פני מזועזעת, פתחתי את פי והתכוונתי להגיד משהו, אך לבסוף וויתרתי ורצתי לחדרי, משאירה את איקן מאחור.
יאיר לפני 10 שנים ו-3 חודשים
אז אחרי הנאום חוצה הלהבות של פאן, הבחור ההוא עלה במדרגות.
"מאדי את בסדר?" שאלתי אותה והסתכלתי ברצינות על פניה.
"אני בסדר, רק צריכה...ל..שירותים!" היא נראתה מהוססת, ולפני שיכולתי להגיד עוד משהו היא כבר היה בחצי מעלה גם המדרגות.
נירה ניגשה אליי עם בקבוק אלכוהול בידה האחת, ופרוסת עוגה ביד השנייה.
"יום קשה?" היא שאלה.
"אין לך מושג בכלל. אכפת לך אם אקח ממך את הבקבוק". הסתכלתי עליה. היא הנהנה לעברי.
"תתכבד". לקחתי ממנה את הבקבוק ושתיתי בערך את כל הבקבוק, משהו כמו חצי ליטר שנשאר.
"יום מאוד קשה אני רואה". היא גיחכה לעברי. תחושת האלכוהול צרבה את פי, אבל לא היה אכפת לי. כל דבר שיקהה את חושיי במידה כזאת ואחרת.
"נו, אני מקווה שנשאיר את הדברים שהיו מאחור. אני רואה שאת בחורה לעניין". אמרתי אליה, אולי זאת הייתה חושבת האלכוהול מפי, או אולי מחשבה אמיתית.
"תודה, רואים שאתה מבין עניין. אתה המוח מאחוריי מאדי ואיקן, אני מניחה?" היא שאלה אותי בהרמת גבה.
"אני לא חושב שיש מוח, שנינו טיפשים. ושנינו יודעים מתי להפסיק". אמרתי לה.
"תגיד את זה לפרצוף של הבחור ההוא". היא צחקה בקול. צחקתי אחריה.
"ידעתי מתי להפסיק, פשוט לא רציתי להפסיק". היא הביאה עוד בקבוק אלכוהול ושתי כוסות קטנות. היא מילאה את האלכוהול והביאה לי כוס אחת.
"נשתה לכבוד זה?" היא שאלה.
"לחיים" אמרתי, הצמדנו את הכוסות ושתינו תוך שתי שניות את הכוסות.
"טוב, אני אלך. נקווה שמאדי לא מרגלת אחריו." אמרתי לה והעליתי במעלה המדרגות, תוך כדי ששמתי את הכוס שלי על השיש.
עליתי במדרגות עד שראיתי את מאדי צופה בדלת אחת, כמו איזה סוטה. גם כן הולכת לשירותים. גילגלתי את עיניי, אבל זאת מאדי.
הלכתי מאחוריה וצעקתי לה "בו" חזק.
"אני מפריע?" שאלתי אותה, היא נבהלה מאוד והסתובבה אליי במהירות. היא נראית קטועה מחוט המחשבה שחשבה עליו עכשיו.
היא הסתכלה עליי בעצבנות מחויכת. "אתה תמיד נוטה להבהיל אנשים או שאתה עושה את זה רק לי?". היא הסתכלה עליי במבט חוקר. טוב, שלא שהיא תמיד צפתה בדלתות.
"ואת תמיד נוטה לבהות בדלתות של אנשים או שזאת תכונה חדשה אצלך?" הסתכלתי עליה במבט חשדני מאוד. מה היא כבר עושה מסתכלת על דלת של מישהו? בטח הבחור ההוא!
היא השפילה את מבטה ונאנחה. משהו מוזר קורה לה. הרמתי את סנטרה בעדינות למעלה. "הכל בסדר?" הוא שאלתי, והסתכלתי בעיניה, כמנסה לראות על מה היא חושבת.
"כן." היא השיבה מהר, מהר מדי. "אני רק.. ח-חשבתי שאו-ולי.. א- היה לי.. משעמם, פשוט חש-"
"מאדי," שתפסיק את השטויות. זה ברור לי עכשיו. "מאדי". הסתכלתי עליה."אני יודע לזהות מתי את משקרת." אמרתי לה במבט משועשע.
היא נאחנה והסתכלה עליי במבט רציני, ועוד פעם נאנחה. "אני רוצה לדבר עם דואורדון." היא ענתה בקול חלש, אולי שלא ישימו לב מה היא אמרה. הכל סודי כל כך פה.
"בסדר. אני בא איתך." הסתכלתי עליה. עזבתי את סנטרה, יישרתי את פרצופה ומבטה. מסוכן שהיא תלך לבד. היא עצרה, ופתחה את פיה הגדול, אבל מקסים, "אה.. אנ-"
"אני בא איתך, וזה סופי." קטעתי אותה בשתלטנות, זה אפילו לא נתון לוויכוח. שהיא תלך לבד.
לבסוף, אני והיא מצאנו את עצמנו עומדים מול דואורדון מחוץ לדלת החצי פתוחה שלו. "אני לא מעוניין להתווכח שוב." הוא הפטיר בכעס והתכוון לסגור את הדלת אך מאדי דחפה בחוזקה את קצה מגפי בין הדלת למשקוף ומנעתי ממנה להיסגר. "לא באנו בכוונה לריב." היא ענתה בתוקפנות.
הוא נעץ בה מבט מקפיא, "מה אתם רוצים?" קולו היה תקיף.
היא בלעה רוק והסתכלה על הרצפה, אחר כך יישרה מבטה לעברו. "באתי להתנצל על התנהגותי ה.. לא נאותה."
הוא הביט בה וגיחך, לאחר מכן מבטו עבר אליי. על מה הוא מגחך כבר?
"אתה הכרחת אותה להתנצל?" שאל אותו דואורדון.
זה הכעיס אותי כל כך, למאדי יש צד מאוד רך. והיא מסוגלת לבלוע את גאוותה ולהתנצל. רציתי לתקוע לו שוב בעיטה בפרצוף, אך התאפקתי. זה לא ייגמר טוב כך.
היא הגיבה במהירות, "אה.. לא," והשיבה במהירות. "האמת שאני קצת הגזמתי עם-"
"קצת?" דואורודון הביט בה ושעשוע ניצת בעיניו.
"אני הגזמתי עם הגישה שלי, ואני מתנצלת על כך." היא קימטה את מבטה והפכה את צורת ידיה לכדי אגרוף ולחצה.
דואורדון סקר את הבעת פניה, "זה הכול?" הוא שאל לאחר דקה של שתיקה.
"כן. אממ, אתה מקבל את התנצלותי?" היא חייכה חיוך. ברור לי שהוא מאולץ מאוד.
דואורדון מישש את רקתו ולאחר מכן נאנח, "לא." הוא השיב וטרק בפנינו את הדלת.
היא פערה את מבטה בכעס, הסתכלה עליו מבט רצחני. ונאנחה מבושה. היא רצה לקצה המסדרון מהר. לא ידעה לאן ללכת, אני מנחש. אולי לחדרה הגדול של דומינו דול או משהו. "מאדי" קראתי אחריה. אך היא כבר לא הייתה שם, ולא שמעה את קריאותיי.
דפקתי על הדלת חזק. הוא לא ענה. דפקתי שוב. הוא פתח, הסתכל עליי ואמר: "ביי". הוא ניסה לסגור את הדלת, אך עצרתי אותה עם רגלי.
"כדאי מאוד שתקבל את התנצלותה של מאדי, היא התנצלה מעומק לבה, היא בלעה את גאוותה. תבלע גם אתה". אמרתי לו בטון תקיף.
"ואתה מתנצל?" הוא שאל.
"לא אפילו לרגע, היה לי ברור שאם תפגע במאדי, אי פעם שוב. אני לא אהסס לעשות את אותו הדבר, אפילו חזק יותר. הוא נראה מבוהל מעט. תפסתי את ידית הדלת ואמרתי: "תזכור את מילותיי. כדאי לך להתנצל בפניי מאדי". אמרתי וטרקתי את הדלת. הלכתי למדרגות והסתכלתי על הדלת שלה בהסתתרות. הוא יצא ממנה בשקט, בדק שאין אף אחד והתחיל ללכת למקום שמאדי ברחה אליו. כדאי מאוד שהוא יתנצל. חשבתי בטון רציני. ברור לי שאני אגן על מאדי, תמיד.
נטוטו לפני 10 שנים ו-3 חודשים

אוף, דרמה. למה יש כאן כל כך הרבה דרמה? לא היה לנו כיף אתמול בלילה, סתם לשבת ליד האח, לאכול מרשמלו שרוף ולצחוק?
זאת מאדי. למה היא הייתה צריכה לעשות את זה? אני יודעת מה דואורון אמר עליה, אני שמעתי. למה היא לא התעלמה מזה פשוט? למה בכלל אכפת לה? חוץ מזה, היא באמת צורחת ומתעצבנת על כל העולם כל הזמן, אז למה היא מצפה?
ישבתי בחדר שלי עם קערת קורנפלקס. מהרגע שהריב ההוא התחיל עליתי למעלה והסתגרתי כאן. לא נראה שמישהו כאן בכלל חושב על הקומה הבאה, או על המטרה האמיתית שלנו. כל מה שמעניין אותם זה לריב.
סיימתי וירדתי למטה לשטוף את הקערה, הכנתי את עצמי נפשית להתעלם מכולם.
וכך עשיתי. כולם היו עסוקים בריב ובנאום של פאן, עד כדי כך שהם לא שמו לב אליי בכלל. יצאתי לקומה השנייה. רציתי לדבר עם מישהו, מישהו לא דרמתי. מייקי לא הייתה האדם הראשון שחשבתי עליו, אבל כרגע לא רציתי לדבר עם אף אחד מבית המשימות. שאלתי דייג אחד שסידר את הרשת שלו איפה היא, והוא כיוון אותי למקום האחרון שראה אותה.
"הממזרה הזאת," הוא אמר "תמיד זזה ממקום למקום!"
מצאתי אותה על גג של בקתה גבוהה.
"היי מייקי!" קראתי.
"הא? מי זה.. רגע, אני מכירה אותך!" היא קראה אליי בחזרה.
"כן, אני דומינו דול. נפגשנו אתמול, הייתי אחת מאלה שהצילו אותך מהדג ההוא! אפשר לעלות?"
"בטח!"
עליתי למעלה ונדהמתי מהנוף. הבנתי למה מייקי יושבת כאן, אולי אי אפשר לראות מכאן הכל, אבל כל מה שכן רואים ממש יפה.
התיישבתי לידה והיא הביטה בי בסקרנות "למה את פה לבד?" היא שאלה.
נאנחתי "דיי נמאס לי מ.. כולם בערך"
"למה?" היא הביטה בי בעיניים גדולות, ילדותיות.
"כי הם כל הזמן רבים. היום לדוגמא, מאדי החליטה שהיא נלחמת עם דואורון."
"מה? וגם מכות?" היא שאלה בתדהמה.
הנהנתי בשקט. מייקי הביטה בי בפחד "אבל היא פיה.."
גיחכתי "פיה היא לא.."
שתקנו לכמה זמן ופשוט בהינו בנוף. משום מה, השתיקה לא הפריעה לי. להפך, נהניתי מהשקט. זה בדיוק מה שהייתי צריכה עכשיו.
פתאום מייקי אמרה "זה מעצבן שאנשים תמיד מתעצבנים על אנשים שהם לא מכירים.."
"נכון?" השבתי בהיסח הדעת. רק כעבור דקה הבנתי מה הגאונה הקטנה ניסתה להגיד.
"מייקי, זהו זה!" קראתי בשמחה וקמתי על רגליי.
מייקי קמה גם היא "מה קרה?" היא שאלה.
"כל מה שהם צריכים זה להכיר אחד את השני! אני חוזרת עכשיו לבית המשימות - ואת באה איתי!" אמרתי בשמחה.
"אוקי" היא השיבה בהתלהבות, מה שהבהיר לי שהיא לא הבינה כלום.
ירדנו מהגג והלכנו ביחד לבית המשימות. בדרך סיפרתי לה על התכנית שהתגבשה בראשי. בהתחלה היא לא הבינה למה רציתי שהיא תבוא איתי, אז הסברתי לה שאני חושבת שכדאי שמישהו נייטרלי ינחה את השיחה, וחוץ מזה, זה היה רעיון שלה.
"שלי?" היא שאלה.
"כן, מה שאמרת אז? שאנשים רבים עם אנשים שהם לא מכירים?"
"מתעצבנים" היא תיקנה אותי.
"כן, זה"
"אהההה" נראה שהיא מתחילה להבין. חיוך שבע-רצון התפרס על פניה כשהיא הבינה שהיא אמרה משהו חכם.
------------------------------
מלמולים בכל מקום. אנשים שואלים למה הם פה, למה המסתוריות, מה מייקי עושה פה.
"אנחנו לא אומרות כלום עד שכולם יהיו פה!" הכרזתי.
כשהגענו לבית המשימות הובלתי את מייקי לסלון, הוריתי לה לשבת על אחת הספות וקראתי לכולם.
לבסוף, אחרון השחקנים הגיע ותפס מקום על הספה. מלכדתי את פתח הסלון באופן בלתי נראה כך שהם לא יוכלו לעזוב עד שהשיחה תסתיים. זה אחד הדברים שהגעתי אליהם במחקר שלי. כמובן, לא בטוח שיהיה בזה צורך, זה רק ליתר ביטחון.
"טוב," אמרתי ברשמיות "כולם בטח שואלים את עצמכם למה קראנו לכולכם.."
(ליץ', תמשיכי מכאן)
זאבה~ לפני 10 שנים ו-3 חודשים
הוו יאיר, אין לך מושג עד כמה אני כועסת כרגע. דבר ראשון- נירה לא פקינג שותה אלכוהול! לא ביקשת אישור לזה ואני לא רואה סיבה למה לנירה לתמוך בך אחרי שכמעט הרגת אותה(פעם אחת לך, פעמיים למאדי~) ואפילו לא חשבת להתנצל! אין לי שום רעיון לדרך שבה נירה לפתע תציע לך משקע אלכוהולי סתם ככה. עכשיו, תמחק\ תשנה את התגובה שלך.-

נירה-
הבטתי במה שהו שהלך, והקשבתי לשיחה שלו עם תום. הבחור משעמם אחרי הכל. כאילו, הוא כל כך כועס עד שזה עצוב.
"נירה?" שאל קרייטוס
"מה?" שאלתי וחזרתי להווה. "אה סליחה, מה אמרת?"
"למה הגנת על מאדי?" שאל-כנראה שוב-
"לא הגנתי עליה," אמרתי. "זה היה כל כך משעשע.. חוזק לא נמדד במדד הפיזי בלבד. הרי, אין לך רק גוף, יש לך גם נשמה. יש לך את היכולת לעסוק בקסם, בכלי תפירה, במלאכה, בהמון! אז הגנתי על זה, לקחתי את מאדי כדוגמא."
"אומרים שהתקפת אותו," אמר קרייטוס. התפרצתי בצחוק.
"אני.. התקפתי אותו?" שאלתי בין התקפי צחוק.
"כן." השיב.
"האם אף אחד לא זוכר שאני רק דיברתי איתו בתמימות כאשר הוא התקיף עלמה חלשה כמותי?"
"לא היתי אומר את זה.." מלמל קרייטוס
"מי מתקיף בחורה?" חיקיתי את קולו של מה שמו. וחייכתי.
"קדימה קרייט, בוא נמשיך להתאמן. אני רוצה לעבור עוד שלב בנשק."
"את לא חושבת שיש לך סיכוי יותר טוב אם תלחמי עם הנשק הכי טוב שיש לך?" שאל קרייטוס
"יש סיכוי.. מה זה רמה 2..?" מלמלתי
"סכיני הטלה," השיב קרייטוס
"נפלא!" אמרתי. "אני חושבת שיש לי כמה.." מלמלתי
*תגיד לי שיש לך סכיני הטלה דרקוש~*
דרקמנדור לפני 10 שנים ו-3 חודשים
מחק אחרי האימונים האלו,חזרנו לבית המשימות ושם האכלתי את הינשול שלי,שאני כנראה צריך לתת לו שם,
ואז התיישבנו על הספא ודיברנו קצת.מאדי התחילה לריב עם דואורדון.
בהתחלה היא בעטת בו ואז החניסה באגרוף לפניו. ואז היא נתנה לו מין בעיטה כזאת והוא נפל לאחור ופגע בקיר.
"זה כל מה שיש לך?"אמר דואורדון.דואורדון קם והתחיל להתקדם לעבר מאדי,"שמישהו יעצור את זה!" צעק מישהי,"מאדי, תפסיקי!" צעקה דומינו דול לעברה.
בהמשך,דואורדון נתן למאדי אגרוף לפנים והיא הלכה כמה צעדים אחורנית
ואז דואורדון התחיל לעשות משהו מאוד מגניב,היא נתנה לו אגרוף אך הוא תפס את היד,סובב אותה,ועיקם אותה,."אללה דואורדון!"אמרתי בצינית אך אף אחד כנראה לא שמע.
אחרי זה,איקן יתערב הגזים בתגובה שלו-הוא ש-ב-ר לו כיסא על הגב!קימצתי אגרוף,
לפתע פלאדין,אקרה לה כך,צעקה-"תקשיבו לי ותקשיבו לי טוב,אתה-"היא הצביעה על דואורדון."קום, תבקש סליחה ובולשיט כזה, את-"היא על מאדי
"לא אכפת לי מה קרה תפסיקי לפגוע בחברי קבוצה, כולנו רוצים לצאת מהזין הזה, אז אם את גם רוצה לצאת לראות את המשפחה שלך, את חבר שלך, את החיים שלך, תלמדו לכבד אחד את השני, אני לא רוצה לראות אף אחד רב במקום הזה אחרת אין לנו שום סיכוי לצאת מכאן, ולא יודעת מה איתכם, אני רוצה לצאת מכאן, זה מה שיש לי להגיד לכם, ואני מדברת אל כולם, אם אתם רוצים לצאת מפה, תעבדו בשיתוף פעולה, יש לנו אויב משותף, אנחנו לא יכולים להביס אותו לבד, אנחנו נצטרך את הכוח של כולם".
היא צודקת,ממש צודקת.
"אז היית פה!" אמרתי והסתובבתי על הספא ומאחור ראיתי את הינשול שלי,"כן..אתם רועשים מאוד","אכן כן אמרתי לו.המשכתי לדבר איתו והתעלמתי מכולם.
ואז התחלתי לדבר עם נירה,השיחה התנהלה רגיל.
"טוב אני עולה לחדר שלי,ביי"סיימתי את השיחה ועליתי למעלה עם הינשול שלי
"אז כך..איך תרצה שאני יקרה לך?"שאלתי אותו כשאני שוכב במיטה.
מאיפה לי לדעת!הא!בתור בעלים או בולשיט אחר אתה צריך לתת לי שם.רק בתניי שזה יהיה מקובל עליי"
"טוב,מה אתה אומר על-darker?"
"שיהיה"הוא אמר והתחיל להתרוצץ בספרייה.
"איקן הזה-הוא אידיוט גמור!כאילו,לבוא ולשבור על דואורדון כיסא?! איזה מין חינוך מצוין זה?!
ואם זה הפתרון היחיד שהוא מצא,היה עדיף כבר שיהיה בצד.הא!אחר כך אנשים מתפלאים כשאני אומר שבני אדם חושבים בצורה טיפשית ולא ומטומטמת,טוב..לפחות הרבה.."חשבתי לעצמי,או לפחות זה מה שחשבתי כי בעצם דיברתי את זה."פו..מזל שבחדר."
"darker"
"מה?"
"פליץ"
"מצחיק.."
Angelica לפני 10 שנים ו-3 חודשים
~בית המשימות- שעת צהריים~

היא הופיעה מולי, מוכרת יותר מתמיד. עיניים כחולות, שיער חום אסוף בשתי צמות ארוכות, חיוך נלהב ומטריד לרוב. גרביים ארוכים עד לברכיים בדוגמת פסים סגולים- שחורים, חצאית קצרה, נפוחה ומעט מלוכלכת. חולצה כחולה ורחבה, נעלי סירה קרועות- חיקוי של דומינו דול בקטן. מייקי. מייקי. מייקי. מייקי. מייקי. מייקי. מייקי.
"מה לעזאזל היא עושה פה?" עוויתי את פני בגועל וצבטתי את גשר אפי באנחה.
"מאדי פיה!" צעקה מייקי וחבקה את מותניי, היא הרימה את מבטה אלי ונעצה מבט בחבורה הטרייה בצד השמאלי של עיני, "מאדי.. פיה אלימה?" היא שאלה בעצב והחזירה מבט לדומינו דול שעמדה לידה.
"כן. מאדי היא פיה אלימה," השבתי לה בארסיות. "היא ניזונה מכאב של אחרים ושונאת אנשים שמחבקים אותה."
"מאדי!" צעקה לעברי דומינו דול והזעיפה פנים, היא חיבקה את מייקי שנסוגה ממני והובילה אותה הרחק ממני.
דמות עמדה לצידי, "את שונאת ילדות קטנות, אה?" גיחך הורוס וחייך אלי.
"אני שונאת הרבה דברים," השבתי באדישות האופיינית לי, "במיוחד אנשים ששואלים אותי מה אני שונאת." נעצתי בו מבט מזהיר וצעדתי חזרה לכיוון המדרגות, מותירה מאחורי את הורוס נבוך ופעור פה.
"מאדי, תיזה-" לפני שדומינו דול הספיקה להזהיר אותי מפני החומה הבלתי נראית שהיא יצרה מסביב לפתח הסלון, ראשי הצטלצל מהתנגשות של קיר בלתי נראה. "מה לעזא-" רטנתי ומששתי את מצחי מכאב.
תום פלט צחוק קצר.
הסתובבתי אליו, "משהו מצחיק אותך?"
חיוכו התפוגג והוא הניד את ראשו לשלילה במהירות, הבעת פניו נבוכה ומעט מפוחדת.
"אני מזכירה לכם, מעכשיו אף אחד מכם לא יוכל לעזוב את הסלון עד שנסיים את השיחה הזאת," חייכה דומינו דול לכולם.
"כמה נפלא." רטנתי והתיישבתי ליד איקן שחייך אלי בעידוד.
כולם כבר תפסו את מקומם על הספה הארוכה בסלון, דומינו דול ומייקי נעמדו מול כולם ונראו כמו צמד אחיות פריקיות. "טוב," פצחה דומינו דול ברשמיות, "אתם בטח שואלים את עצמכם למה קראנו לכולכם. שמנו, או יותר נכון- שמתי לב, שהמצב בבית המשימות לא כל כך טוב, ו-"
"אני בטוח שמאדי תוכל לענות על שאלתך," אמר דואורדון והביט בי, "את יודעת במקרה מדוע המצב בבית המשימות לא טוב, מאדי?"
איקן השמיע רטינה. כמה פרצופים נבוכים הביטו בי ואילו השאר החליטו להימנע מכך. התכוונתי לפתוח את פי אך דומינו דול השיגה אותי, "על זה בדיוק אני מדברת, דואורדון." היא הרימה לעברו גבות כאות אזהרה. "אז כמו שאמרתי, המצב בבית המשימות שלנו לא טוב. השחקנים רבים, נוהגים באלימות ואילו חלקכם החליטו להוציא אלכוהול משום מקום ולשת-"
"אלכוהול?" קטעתי אותה וקימטתי את מצחי, "מי שתה אלכוהול?"
"איקן ונירה." לחשה לי דריה שישבה לצידי. גופי התקשח. איקן ונירה, אלכוהול. איקן ונירה, אלכוהול. איקן ונירה, אלכוהול... ואיקן.. נירה, אלכוהול...
ישרתי את מבטי לאיקן בזמן שדומינו דול המשיכה לדבר. פניו של איקן התקשחו, הוא המשיך להביט בדומינו דול ונע בחוסר נוחות. הנעתי את ראשי לשלילה וחשקתי שיניים.
"...לכן החלטנו לעשות מין מעגל הכירות, בין החדשים לוותיקים, ובנוסף לכך.. לפתור וויכוחים חסרי תכלית." דומינו דול נעצה מבט בי ובדואורדון. "אז, מאדי, תתחילי את." היא חייכה אלי.
"להתחיל מה?" שאלתי ברגע שמחשבותיי היו נתונות לאיקן.
"תציגי את עצמך."
הרמתי גבה, "אוקי. אני.. מאדי, כפי שאתם בטח יודעים. שמי האמיתי הוא מאדליין, מאדליין קלארק. אחותה החורגת של דומינו דול ובת לאמא ואבא חורג, בגיל שנתיים אבי נעלם.." בלעתי רוק, "מנסיבות לא ידועות ואחי הקטן, כריס, מת בלידתו. בגיל חמש אמי התחתנה עם אביה של דומינו דול וכך.. נהיינו אחיות חורגות. אם אתם שואלים את עצמכם לפעמים מה הבעיה שלי.. אז אני אוכל להבהיר לכם שבילדותי לא הייתי בחברת ילדים. לא כמוכם, לפחות. אפשר להגיד שלא קיבלתי את מלוא האהבה מאז שאבי נעלם. אמי לא הקדישה את זמנה על מנת לטפל בי ולתת לי.. חינוך.. טוב. רק אחרי שהיא התחתנה עם אביה של דומינו דול היא התחילה להתייחס אלי יותר. אבל זה היה כבר מאוחר מידי. מגיל צעיר כבר התחלתי לפתח אינטרס אישי, לא הייתי צריכה שיטפלו בי או שבכלל יתייחסו אלי, הייתי יותר מידי בוגרת על אף גילי הצעיר. כשהגעתי לגיל 12 התחלתי להסתובב עם נערים שהיו גדולים ממני בחמש שנים לפחות.." דומינו דל זקפה את ראשה וכיווצה את גבותיה, "הורי ואחותי.. לא ידעו מכך. בכל פעם שיצאתי מהבית הייתי אומרת שאני יוצאת עם חברות מבית ספר, אבל.. מה שבאמת עשיתי זה היה להסתובב עם ארבעה בחורים בני 16." מאות זוגות עיניים ננעצו בי בסקרנות, "נהגנו בדרך כלל להתחבא בסמטאות ולהפחיד ילדים קטנים, זה הסב לי הנאה כלשהי, להציק לילדים הקטנים האלה שנהנו מהחיים ומתשומת הלב שהעניקו להם ההורים. לפעמים הייתי יושבת בגינה לבדי ומביטה בהם בקנאה, לפעמים הייתי מדמיינת לעצמי חיים רגילים, עם הורים רגילים ואח קטן. אבל בשלב כלשהו כבר הבנתי שזה לא יקרה, לכן הפסקתי לדמיין את החיים האלה והתחלתי להתרכז יותר במציאות האמיתית. אז.. זה הכול, בעיקרון." סיימתי את דבריי וחזרתי לשבת לצידו של איקן. מישהו לידי משך באפו. דומינו דול שתקה, היא הביטה, אני לא יודעת אם מתוך אכזבה או רגש. ולבסוף היא נאנחה ופתחה את פיה.
"טוב.. אז, מי הבא?"

(כל אחד בתורו מספר את סיפור חייו של הדמות שלו. אל תבלגנו את התגובות בבקשה, בהצלחה!)
זאבה~ לפני 10 שנים ו-3 חודשים
נירה-

"טוב.." מלמלתי. "אין לי מה להפסיד..
טוב אז, אני נירה. שמי האמיתי הוא הייזל, ישד לי אח גדול ושתי אחיות תאומות קטנות. אהמם.. אין לי סיפור חיים סוחט דמעות או משהו אבל.. טוב, אני אוהבת לקרוא ואני קוראת מהר. במשחק הזה זו הייתה הפעם הראשונה ששתיתי, כל יום יכול להיות היום האחרון מסתבר.. טוב, אהמם.. אני חושבת שאח שלי מת במשחק אבל אני לא בטוחה.. סביר להניח שהוא היה מוצא דרך ליצור איתי קשר אז כנראה שהוא מת כרגע.." הבחנתי בהבעה שעל פניהם שלכמה אנשים. "טוב, אז נראה שגם הבית הזה חווה מוות.. בכל מקרה," אמרתי ונשענתי אחורה. "כמעט שלחו אותי לבית משוגעים בגלל שאני שונה.. מוזרה יותר נכון. תמיד ידעתי שאני שונה אבל לא עד כדי כך.. האמם.. אני שקטה בדרך כלל אבל החלטתי שכאן אני לא אפחד יותר. אם אני אמות אני אמות, אין מה לעשות נגד זה.. יש לי כלב זאב בגווני אפור.. וזהו אני מנחשת. אני לא מעניינת והערכה העצמית שלי נמוכה." סיימתי וניסיתי להיבלע בספה..
אנוביס לפני 10 שנים ו-3 חודשים
(מגיב שוב דרך הפלאפון, סליחה מראש)
בכל מקרה כולנו ישבנו במעגל והקשבנו לרעיון של דומינו בגלל המצב בבית המשימות, את האמת שבמקום לקרוע את מיתרי הקול שלי זה היה הרבה יותר עדיף, רעיון טוב דומינו חשבתי לעצמי. אז מאדי התחילה לספר על עצמה ולאחר מכן נירה גם סיפרה על עצמה, היה שקט לכמה שניות ואז אני התחלתי לדבר.
"טוב, אז כפי שאף אחד מכם לא יודע אני פאלדין4פאן כן כן שם מדהים אני יודעת, אתם יכולים לקרוא לי איך שבא לכם זה לא ממש משנה *חיוך קטן*, בכל מקרה אני צריכה להגיע לנקודה, אני לא עומדת להגיד לכם איך קוראים לי בכל זאת, אמא אמרה לי לא לגלות את השם שלי ברשת,אבל אם אתם מתעקשים אז אתם יכולים לקרוא לי c.c, למי שלא יודע זו דמות מאנימה מעולה שכדאי לכם לצפות, מה שמוביל אותי לתחביבים שלי, לשבת בבית ולשחק אונליין, ואז להמשיך לשבת בבית ולצפות באנימה ואז לבכות על כמה שיפנים זה עם אכזר, אה וכמובן שלאכול כי אוכל זה אהבה, אין לי ממש סיפור חיים טרגי אני באה ממשפחה שהיא בסדר לגמרי . בכל מקרה יש רק עוד דבר אחד שאתם צריכים לדעת עליי, אני לא סובלת אנשים שפוגעים אחד בשני, זה שובר אותי, אז בבקשה אל, וזהו, תודה רבה על ההקשבה אני הייתי אני, אתם הייתם אתם, לילה טוב" סיימתי את דברי עם חיוך קטן.
די אנג'לו לפני 10 שנים ו-3 חודשים
התעוררתי בבוקר מצעקות. נשארתי במיטה עד ששמעתי רעש חזק של משהו נשבר או מתרסק
התלבשתי מהר וירדתי למטה כדי לראות מה לעזאזל קרה. הכיסא היה שבור על הרצפה. עדכנו אותי שהיה ריב בן מאדי לדאורדון. כאילו זה מסביר הכל. לפני שהספקתי לקבל פרטים נוספים דומינו דול נכנסה עם ילדה קטנה שהוותיקים זיהו כמייקי ואז אמרה לכולנו להתיישב על הספה. מאדי סיפרה את סיפור חייה. ואז נירה. ואז פאן. ואז הגיע תורי ועוד לא הספקתי להתחנן לאדמה שתבלע אותי.
"אובכן, קוראים לי טינקס. אני אוהבת משחקי מחשב. עשרים וארבע שבע. ויש לי חתול שקוראים לו קארל. כי ההרגשה של ללטף אותו בזמן שאני משחקת משחק מחשב, ואז להסתובב על הכיסא עם הגלגלים כשמישהו נכנס לחדר תוך כדי שאני אומרת 'ציפיתי לך' היא הרגשה נפלאה. אני חדשה במשחק. שלום לכולם." ניסיתי להצטמק ולהפוך להיות חלק מהספה.
POLLO לפני 10 שנים ו-3 חודשים
"אני חייב לדבר מול כולם?" לחשתי לדומינו בזמן שטינקס דיברה. היא הנהנה ודחקה בי.
נאנחתי.
"טוב, אז אני תום. מייקל, במציאות. כשהייתי קטן טסתי עם ההורים שלי לחופשה עם המשפחה בצרפת, והמטוס שהיינו עליו התרסק באופן פתאומי. ההורים שלי נהרגו במקום, ו.. עברתי לגור עם דודה שלי, בצרפת.
זהו, בגדול. אני די סגור במציאות, כאן אני קצת יותר פתוח".
<FONT COLOR= RED>Killer לפני 10 שנים ו-3 חודשים
כשבאתי להיכנס לחדר שלי ראיתי את מאדי עומדת ליד הדלת של החדר של דומינו דול, לא הסתכלתי עליה בהתחלה, אבל הרגשתי שהיא מסתכלת עלי- לבסוף הרמתי את מבטי והסתכלתי עליה לזמן קצר.
אחרי זה נכנסתי לחדר שלי וסגרתי את הדלת. כשהייתי באמצע להתארגן לישון ראיתי את מאדי ואיקן עומדים לי מחוץ לחדר שלי. הפטרתי בכעס שאני לא מעוניין להתווכח שוב ובאתי לסגור את הדלת שלי שכנראה לא סגרתי אותה עד הסוף, אבל אז מאדי הכניסה את קצה המגף שלה בין הדלת למשקוף ואמרה שהם לא באו לריב. נעצתי בה את מבטי ואמרתי להם:
"מה אתם רוצים?"
ראיתי את מאדי בולעת רוק. "באתי להתנצל על התנהגותי ה.. לא נאותה."
הבטתי בה וגיחכתי, לאחר מכן מבטי עבר לאיקן, "אתה הכרחת אותה להתנצל?" שאלתי את איקן.
פניו של איקן התכווצו מכעס.
מאדי פתחה מיד את פיה, "אה.. לא," היא השביה במהירות. "האמת שאני קצת הגזמתי עם-"
"קצת?" הבטתי בה ושעשוע ניצת בעיני.
"אני הגזמתי עם הגישה שלי, ואני מתנצלת על כך." מאדי תיקנה את עצמה.
סקרתי את הבעת פניה, "זה הכול?" שאלתי לאחר דקה של שתיקה.
"כן. אממ, אתה מקבל את התנצלותי?" מאדי חייכה חיוך מאולץ.
משמשתי את רקתי ולאחר מכן נאנחתי, "לא." השבתי וטרקתי בפניהם את הדלת.

אחרי שתום סיים לדבר על עצמו כולם הסתכלו אחד על השני כדי לראות מי ידבר ככה זה נמשך למשך זמן קצר עד שהיה נמאס לי מכל הקטע אז החלטתי שאני יספר על עצמי כדי שאני יוכל ללכת לישון כמה שיותר מהר.
"שמי הוא ג'ייס מת'יוס, אני מגיע ממשפחה עשירה לבנתיים. אני ילד יחיד, בחור שמאוד אוהב משחקי מחשב ומאז ומתמיד הייתה לי אפלה כזו בליבי- לא אכפת לי מהורים שלי, או מהחברים שלי. ובכללי, לא אכפת לי ממי שאני אוהב.
אך לעומת מאדליין, יש לי דיי הרבה חברים. חלק מהם חברים שלי בגלל הכסף ואילו חלק מהם חברים שלי ללא קשר לכסף. אני לא אוהב אנשים שמתערבים בעיניים שלא שלהם," הסתכלתי על איקן. "ובמיוחד לא אנשים שצורחים על אנשים אחרים בגלל סיבות טיפשיות." הסתכלתי על מאדי. "הדבר היחיד שאני אוהב חוץ ממשחקי מחשב וכוח.." חייכתי ועצמתי את עיני, "הוא אני בחיים האמיתים. "אני זה ששולט בכל דבר, אני הוא זה שתמיד צודק. בגלל שאני ילד יחיד ההורים שלי פינקו אותי בכל דבר שהייתי רוצה, אם היה לי אח או אחות כל שהוא/היא לא הייתי נותן להם את צומת ליבי. או יותר נכון, הייתי מעביד אותם ברגע שהם יגיעו לגיל הנכון לעבוד. אז כן, אני אוהב להיות אכזרי ואני אוהב את האפלה. אבל בשביל לצאת מהמשחק הזה.. צריך כמובן את עבודת הצוות, אז אני אשתף אתכם פעולה, אבל רק בגלל שצריך לצאת מהמשחק. ואל תשאלו למה, אבל את האפלה אני אוהב יותר האור."
חסה סטורמאגדון סמית' דה חצילוב <FONT COLOR= GREEN> לפני 10 שנים ו-3 חודשים
סליחהסליחהסליחהסליחה המחשב שלי החליט שהוא בקומה סליחהסליחהסליחהסליחה
(התגובה מתחילה עוד מהרגע שנייט וסיביר מתו)


דמות מתה. מה לעזאזל? טוב, זה בטח לא עניין גדול נכון? רק משחק.. תמיד אפשר לחזור... למה כולם עושים מזה כזה עניין הא?
בכל מקרה, אין לי כוח לכל הדרמות האלה, -הולכת לישון בחדרי ללא כל הודעה מוקדמת-



וואו. כמה. זמן ישנתי. לעזאזל.
אני חושבת שישנתי בסביבות ה-24 שעות או אפילו יותר, אני גוועת ברעב ולמרות שנת החורף שלי אני מרגישה תשושה, אין לי אוויר בריאות, הכל מסוחרר... ואני נמלאת געגועים.
מה אם ההורים שלי באמת? הרבה זמן לא ראיתי אותם.. אני חושבת שהגיע זמן לצאת מהמשחק הארור.
-מחפשת בתפריט כפתור יציאה או כל דבר דומה-
מוזר.. שום דבר שמזכיר כפתור יציאה.. אולי אחר כך אני אשאל אחד מהשחקנים איך יוצאים מפה...
יצאתי מהחדר וירדתי לקומה הראשונה. בסלון היו כמה שחקנים שהתכנסו במעגל ישיבה ודיברו. מושלם! עדיין לא הכרתי פה אף אחד שעלול בטעות להתחבר איתי, אז זו כנראה הזדמנות מושלמת לנסות ^^
מיהרתי לסלון בדילוגים משו וקפאתי מאחורי הגב של השחקנית "דומינו דול". מה עכשיו. מה עכשיו. מה לעשות. מה להגיד. אף פעם לא באמת ניסיתי לרכוש חברים, אף פעם לא באמת הייתי צריכה חברים, בשביל מה? אני לא הולכת לבית ספר, יש לי מורים פרטיים. אני לא מבלה הרבה מחוץ לבית, לא אחרי מה שקרה ללוסי במועדון ההוא... יש לי כמה חברים ותיקים שאיתם אני יוצאת לבלות לפעמים... אבל אני לא באמת צריכה להרשים אותם או משהו בסגנון...

"אמממ" תהיי מנומסת סוופיט. בעדינות. "יש מצב שגם אני יכולה להצטרף למעגל הזה או משהו כזה כאילו מה שבאלכם ואם לא אני פשוט אלך אוקיי אני הולכת ביי."
אמרתי את המשפט הכי מטומטם בעולם הזה במהירות האור כך שרק גרמתי לכולם לבהות בי כאילו אני רוח. האמת שאני באצת מזכירה קצת רוח, הרגע קמתי משנת דובים ראויה כך שהשיער שלי כנראה ממש מבולגן והעור שלי ממש חיוור, נסדר את זה אחר כך, גם לא החלפתי בגדים עדיין, אני אמורה להחליף? בשתי שניות לחצתי על כפתור בתפריט ובחרתי לי מכנס סקיני צמוד וקרוע קצת וחולצה קצרה בצבע חאקי, השארתי את מעיל העטר שלי, הוא היה ממש נחמד. כמובן שהשיער שלי והפרצוף בכלל הסתדר מאליו, אבל עדיין הייתי חיוורת כמו ערפד גוסס. התקדמתי קצת לעברם ו..בום! התנגשתי במין קיר בלתי נראה ונפלתי לישיבה על הרצפה תוך כדי שאני משפשפת את ידי על המצח, "מה לעזאזל...?" קמתי. נשארתי במקום וניסיתי להמשיך את השיחה שיצרתי עם עצמי-
"זאת אומרת, מה אתם עושים? אני יכולה להצטרף?" "בבקשה?.." כמו שאמא תמיד אומרת- "נימוס הוא המפתח להכל" ברור שזו שטות גמורה, אבל ככה אבא תמיד מתחנף לאנשים מהעבודה, וזה עובד.
דומינו דול הנהנה בהסכמה, נכנסתי לסלון, קצת בחשש מהקיר שדחף אותי אחורה, אבל הוא כבר לא היה שם, התיישבתי ליד "תום". מישהו בשם "דאורדון" בדיוק סיים לדבר כשהגעתי, שרר קצת שקט, אולי בגללי, ואז קלטתי שכולם מסתכלים עלי. "מה?" שאלתי. "הגעת בדיוק בזמן!" אמרה דומינו דול "כולם מספרים פה על עצמם כדי שנהיה מגובשים ולא נגרר לדברים רעים כמו ריבים מטופשים ושתיית אלכוהול"
"טוב.. אז עכשיו אני?" שאלתי ביישנית משהו.. דומינו דול הנהנה בהסכמה. "אז... אני סוויפט, במציאות אני... אמ..." כדאי לי לבטוח בהם? טוב, שום דב ררע לא יקרה אם אני רק אספר להם קצת על עצמי, נכון? "קוראים לי קייג' אני יודעת כן כן זה שם נוראי בבקשה אל תצחקו. ו... אני באה ממשפחה "מבוססת בהחלט", אז אתם בטח כבר יודעים איך השגתי את המשחק" להרחיב עוד? כמה הם רוצים לדעת עלי? "ובגדול כן ההורים שלי טובים אלי והכל סבבה כזה ו... אני בת יחידה. כאילו, לא הייתי בת יחידה תמיד, פעם היתה לי אחות, לוסי... היא הייתה מדהימה וממש הערצתי אותה ו..." אני מרחיבה יותר מדי. "בקיצור עכשיו אני בת יחידה. בגלל.. אנשים. ולכן קצת קשה לי עם.. אנשים חדשים ו... יכול להיות שאני טיפה מפחדת ליצור קשר וכל זה... אבל אני לא בודדה! יש לי חברים! כן! ואני ממש מאושרת וזה והכל טוב ושמח סוטף טוב הכל טוב וכל זה ו... אה, כן, גם יש לי חתול שקוראים לו פאזי והוא ממש חמוד ומתכרבל" ממש חפרתי. לעזאזל. זאת בכלל לא אני. סיפרתי להם אולי על מישהי אחרת דומה, אבל טיפה הגזמתי עם הקטע נטול החברים. אי אפשר לתקן מה שנעשה. הם יצטרכו להכיר אותי בעצמם.
"אה... ועוד משהו קטן, לא שיש לי משהו נגדכם חברים, אבל, מישהו יודע איפה כפתור היציאה או משהו בסגנון? אין לי מושג כמה זמן אני כבר משחקת ואני כבר קצת מתגעגעת לפאזי."
אין תגובה. רק בהיה. ותדהמה. אמרתי משהו לא בסדר? מה כבר ככ גס במה שאמרתי?
"אין יציאה" אמר.ה (מישהו רוצה להסביר לי איך עולמי נחרב?)
דרקמנדור לפני 10 שנים ו-3 חודשים
כולם ישבו בסלון,סוג של קלועים;בתורות כל אחד סיפר על עצמו או לפחות זה מה שהבנתי...
אחרי כמה אנשים שסיפרו,הנחתי שעכשיו אני.
"טוב אני אספר עכשיו"אמרתי וכולם הסתכלו עליי.
"ת'אמת,אין לי שמץ של עניין לספר לכם עליי אבל אם זה יוציא אותנו מפה כמה שיותר מהר אז שיהיה...
בכל מקרה,שמי האמיתי הוא-רייס,ואני בן 14.אני חיי עם אמא ואחות גדולה,ועורב מחמד.נולדתי בישראל ובגיל 5 עזבנו לקנדה,ושם אני גר עכשיו.אין לי הרבה חברים-יש לזה כל מיניי סיבות ורובם היא "אשמתי".
אחד מהחברים שלי נמצא במשחק,שאותו אני מתכוון למצוא.אני אוהב חיות,אנימה מנגה,משחקי אנליין ומידיי פעם קוראה כך ספר,אני לא אוהב בעיקר מוזיקה-רק מידיי פעם אני מוצא שיר שאני אוהב,ואקרים"
"אקרים?למה?"שאל איקן."זאת אומרת,אני לא ממש מחבב ארקים שמשחקים משחקים באונלין כי-שירמו במשחק רגיל!לא צריך להרוס לאחרים!.
טוב,ודבר אחרון קטן עליי,יש לי בעיות זעם,גילו את זה בגיל..אממ...4 בערך.."אחרי שסיימתי את המשפט האחרון ראיתי כמה אנשים מתלחששים(או איך שלא כותבים את זה)בניהם.
וליטפתי את דארקר.
Angelica לפני 10 שנים ו-3 חודשים
הגענו לבחורה חדשה בשם סוויפט, לפי שיעור הגיל שלה היא הייתה הכי גדולה פה. היו לה עיניים ירוקות בהירות, עור חיוור ושיער בהיר וארוך. לאחר שהיא סיימה לספר על עצמה היא הביטה בכולם, "אה, ועוד משהו קטן," היא הוסיפה במבוכה. "לא שיש לי משהו נגדכם חברים, אבל, מישהו יודע איפה כפתור היציאה או משהו בסגנון? אין לי מושג כמה זמן אני כבר משחקת ואני כבר קצת מתגעגעת לפאזי."
הרמתי את ראשי והבטתי בדומינו דול שפניה החווירו לרגע. "היא לא יודעת?" לחשתי לדריה.
דריה הנידה את ראשה לשלילה ופניה גילו רחמים. "לא זכור לי שהיא הייתה איתנו באותה הרגע שדומינו דול והאחרים סיפרנו לנו על כך, אבל.. הייתי בטוחה שמישהו כבר סיפר לה."
השפלתי מבט. דממה כבדה השתררה ואף אחד מהסובבים לא העז לבשר לה את מה שכולנו כבר יודעים. עיניה הכחולות של מייקי התרוצצו בינינו וחיפשו רמז למה שקורה פה.
"אין יציאה." השבתי בקול רועד ונאבקתי בדמעות שאיימו לפרוץ מעיני. לא הרמתי אליה את מבטי, לא רציתי לראות איך פניה מתעוותות מעצב ופחד.
"מ-מה.. מזאת אומרת אין יציאה?" היא שאלה לאחר רגע של היסוס.
התנשפתי בעצב, "ברגע ש.. מתחברים למשחק הזה, אין דרך לצאת ממנו. רק עם נעבור בשלום את 72המימדים אנח-"
"מזאת אומרת אם נעבור בשלום?" היא קטעה אותי בכעס וקולה רעד.
שתקתי למשך זמן ארוך, חושבת איך להגיד לה את זה. "לעבור את 72המימדים זה לא קל. אנחנו צריכים לעבור קומות ומשימות רבות.. שביניהם גם.. כוללות הקרבה." בלעתי רוק. "ומוות, במקרים מסוימים. מה שאומר.. שאם אנחנו מתים במשחק הזה..." דמעה זעירה פלשה מעיני, לא הייתי מסוגלת להוציא עוד מילה מפי על המשחק הזה.
"אנחנו גם נמות במציאות." השלימה אותי דומינו דול ופניה הרצינו.
סוויפט השתתקה ועצמה את עיניה. "לונה.. נייט וסיביר... כשהן מתו במשחק הזה באותו היום בבית המשימות, הן מתו גם במציאות?"
"לונה מתה במשימה הקודמת, הדג שנלחמנו בו בלע אותה שנייה לפני שמאדי, איקן ונירה הצילו את המשימה," ענתה פאן בכאב. "לעומתה.. נייט וסיביר.. מתו מהסרת המשקפיים."
סוויפט כיווצה את גבותיה בשאלה. ראיתי שהיא לא הבינה מה הכוונה בהסרת המשקפיים.
"במציאות, אם מסירים לנו את המשקפיים שחיברו אותנו למשחק הזה אנחנו.. נמות." הוספתי. "זה מה שקרה לנייט וסיביר. הסירו להן את המשקפיים בעולם האמיתי שלנו וכך.. הן מצאו את מותן במשחק הזה. וגם במציאות.."
דמעות נקוו בעיניה של סוויפט. יכולתי להרגיש בדיוק את מה שהיא מרגישה כרגע.
<FONT COLOR= RED>Killer לפני 10 שנים ו-3 חודשים
(פעמיים כי טוב אנג' יקירה)
<FONT COLOR= RED>Killer לפני 10 שנים ו-3 חודשים
אוי נו באמת, תעשו לי טובה ותשחררו אותי מכאן. אין לי כוח עכשיו להקשיב לבכי, אני עצבני וגמור מעיפות והדבר האחרון שחסר לי זה לשמוע בכי. למה בכלל ירדתי לכאן מכתחילה? הייתי יכול להיות בחדר ולישון את השינה שאני צריך במקום להיות פה ולהקשיב לסיפורים המשעממים של כל אחד ואחת.
אחרי שסיימתי לדבר, מאדי הסתכלה עלי וראיתי שהיא ממש מנסה לעצור את הדמעות ולעשות פרצוף כועס. כשראיתי את פרצופה גיחכתי למראהו ואמרתי למאדי:
"מה את בוכה? כבר אלו החיים, אתם אלו שרציתם להיכנס לכאן מכתחילה.. זו אשמתו של כל אחד ואחת מכם.
"וגם שלך" תום לחש לי באוזן בכעס שכדי שאשתוק לפני שהוא בעצמו יוריד לי מכות. אחרי שהוא סיים הסתכלתי עליו ואז על כולם, המבט שלי נעצר על מאדי שככל הנראה הצלחתי לעצבן אותה יותר מהפעם האחרונה שלא סלחתי לה. הסטתי את מבטי ממנה ושתקתי לאורך כל השיחה.
יאיר לפני 10 שנים ו-3 חודשים
*תגובה קצרה כי אין לי זמן*
עבר קצת זמן. כמה אנשים אמרו את סיפור חייהם קורע הלב. זה לא הפריע לי כמובן, בכלל לא. זה התחיל במאדי. הסיפור שלה שבר לי את הלב לרגע. היא נראית מהוססת כל כך. אש שתיתי אלכוהול עם נירה, אז מה?
נו באמת. מאדי יודעת שלבי שייך לה. אולי מפה בא חוסר הביטחון? ייתכן. אז הסיבוב עבר ועבר. אני התעלמתי מרוב השחקנים. זה לא עניין אותי לשמוע מה שהם אומרים כל כך. ואז הגענו למישהי חדשה, מסכנה. היא לא ידעה שיציאה מהמשחק לא אפשרית. אבל היא תעבור את זה, כולנו עברנו את זה.
עברו 10 דקות והתור עבר אליי.
"שמי איקן.." הסתכלתי על כולם. בשביל מה כל זה?
"והשם האמיתי הוא דניאל, אמ.." אמרתי בהיסוס. זה לא קל לדבר על דברים כאלה, פצעים טריים. אבל זה לא משנה. "טוב! תעברו אל מישהו אחר, אין לי מצב רוח" אמרתי והחזקתי את ידה של מאדי. "אתה בטוח שאתה לא רוצה?" דומינו דול שאלה. "כן, פשוט..אין לי מצב רוח". אמרתי. וכך עבר הזמן.
הורוס לפני 10 שנים ו-3 חודשים
אני כותב דרך הפלאפון אז תצפו למעט שגיאות.
"אני לא כול כך טוב בלספר על עצמי אבל אני אנסה"
פתחתי בדברי."קוראים לי נועם אני נולדתי בישראל. אניהתגרש מאמי שעוד הייתי קטן, ואז אני עברתי לגור בלונדון יחד עם אמא שלי.היא נהרגה בתאונת דרכים ואז דודי קיבל אותי תחת חסותו.לא הצלחתי להסתדר בלונדון אז דוד שלי קנה לי את המשחק ואת ההמשך אתם יודעים". סיימתי את דברי והתיישבתי בחזרה.
~I-voice~ לפני 10 שנים ו-3 חודשים
"אממ.. היי, קודם כל השם האמיתי שלי הוא מיקה. הייתה לי אחות ושני הורים. אבל כעבור הזמן ההורים שלי התגרשו, ואני החלטתי לגור עם אבי. אחרי כמה שנים אבי התחתן עם מישהי, והיא הייתה אמי החורגת, האמת שאני יותר אוהבת אותה כי יותר התחשבה בי והתייחסה אלי. כמו שאתם רואים אותי, אני ילדה פשוטה שלובשת הכול פשוט, ואחת שקשה לה להתחבר. כל השנים הללו הייתי סוג של "בודדה", למרות שאבי ואמי החורגת נסעו איתי לכל מיני מקומות,אבל בלב הרגשתי עדיין משהו חסר, "חברים".
ההורים שלי עשו הכל בכדי שיעסיק את עצמי ושיהיה לי חברים-הם רשמו אותי לחוגים, קנו לי ספרים, קנו לי מחשב משלי, קנו לי חוברת תשבצים..
אבל משום מה, זה לא כל כך עזר .
אבל אני מקווה שכאן לפחות אמצא לי חברים, תודה על ההקשבה."
סיימתי את דבריי, ואז ישבתי חזרה על הספה.
נטוטו לפני 10 שנים ו-3 חודשים

אני מוכרחה להודות, הופתעתי מההיענות של כולם. הייתי בטוחה שייקח הרבה זמן עד שאני באמת אצליח לשכנע אותם לשתף פעולה. הם כנראה מכירים אותי יותר טוב משחשבתי, חשבתי לעצמי. הם כבר מבינים כמה אני עקשנית. כמובן, היה חלק עצוב שבו הבנו שסוויפט עדיין לא יודעת מה קורה באמת במשחק, אבל סיפרנו לה. אני לא אתעכב על זה. זה היה, זה עבר, והיא תתגבר. היא חייבת.
לאחר כמה סיפורים, מייקי פנתה אליי בחיוך "דומינו, עכשיו תורך."
החזרתי לה חיוך והבטתי אל השאר "אוקי, אז אני דומינו דול, אבל בחיים האמתיים קוראים לי ליאה. ההורים שלי גרושים, ואני חיה עם אבא שלי ואשתו - אמא של מאדי. אבא שלי התחתן כשהייתי בת שלוש, כמו מאדי. בערך שנה וקצת אחר כך נשלחתי לפנימייה בלונדון, לבד, ולמרות שלא ידעתי אנגלית. אבא שלי אמר לי שאמא שלי התעקשה, כי היא גדלה באנגליה. ובכל זאת, הייתם מצפים שהוא לא יהפוך את כל העולם כדי למצוא פנימייה באנגליה שמקבלת מגיל כל כך צעיר רק בשביל לעשות מה שאשתו לשעבר רוצה, נכון? בהתחלה לא ממש דיברתי שם עם אף אחד, פשוט כי לא ידעתי לדבר איתם. כשכן למדתי סוף סוף אנגלית, הם היו צוחקים עליי בגלל המבטא והטעויות שהייתי עושה. היו קוראים לי 'פריק', והכינוי לא נעלם גם כשהמבטא והשגיאות נעלמו. לבסוף פשוט אמרתי לעצמי 'הם רוצים פריק? הם יקבלו פריק!'. אז צבעתי את השיער לכחול והתחלתי ללבוש את הבגדים האלה, ובאופן דיי מפתיע אנשים התחילו להתקרב אליי בעיקר בגלל זה - חבורה של צבועים, נכון? כמובן, רק מאוחר יותר הבנתי כמה שזה מגניב. למדתי שם עד סוף היסודי - יותר מזה לא הסכמתי להישאר. חוץ מהסיבה הברורה, גם רציתי להיות עם אחותי. עד אז דיברתי איתה רק בסקייפ, אבל היינו דיי קרובות, לפחות לדעתי. היה נחמד לחזור לחדר שלי אחרי ימים שלמים של העמדת פנים ולדבר עם מישהי שרק אני מכירה משם, לספר לה הכל. למרות ש.." השפלתי את מבטי "מסתבר שיש הרבה דברים שהיא לא סיפרה לי.." הבטתי במאדי במבט כמעט כועס, נחושה להתעמת איתה על כל מילה שהיא אמרה על אמא שלה. אני אולי לא מכירה אותה הכי טוב שבעולם, אבל ברור שיותר טוב ממנה אם ככה היא מדברת עליה. ובחיים שלי לא שמעתי על האנשים שהיא הסתובבה איתם. ידעתי שהיא לא באמת הסתובבה עם חברות, אבל הנחתי שהיא סתם יושבת בפארק וקוראת איזה ספר. היא אהבה להיות לבד, זה דיי התאים לה. בחיים לא חשבתי ש.. שהיא.. יצרנו קשר עין לרגע, ואז היא הסיטה את מבטה, בבושה או בכעס, לא בדיוק הצלחתי לראות.
כולם שתקו. נשמתי עמוק והמשכתי "חוץ ממחשבים יש לי הרבה תחביבים. אני אוהבת חיות ומתנדבת הרבה בצער בעלי חיים, אוהבת לצייר וליצור סרטים - מצוירים בלבד כי אני צלמת גרועה. אה, ולקרוא. הסוף!"
הבטתי על כולם בשלווה, מחייכת כרגיל כאילו כלום לא קרה. מעניין מי הבא בתור.
עוד כמה אנשים סיפרו על עצמם (משאירה מקום לעוד כי אני לא בטוחה אם כולם כבר דיברו) ואז כולם הביטו בי בציפייה - חוץ ממייקי, שפשוט בהתה באוויר בחולמנות.
"למה כולם מסתכלים עליי..?" שאלתי.
"הבטחת שתתני לנו ללכת אחרי שנספר על עצמנו." אמר דואורון. אני באמת לא אוהבת את הגישה של הבחור. כאילו שהוא מנסה בכוח ליצור אווירה שלילית סביבו, כמו הנער המקובל והשחצן של בית הספר בסרטים אמריקאים.
"אה," אמרתי בהפתעה "המחסום נעלם לפני משהו כמו, חצי שעה ככה.."
"מה?????" שאלו... כולם, בערך.
צחקקתי בהתנצלות "כן.."
אני חושבת שיש כמה אנשים שרצו לחנוק אותי באותו רגע, בעיקר כי הם חשבו שהם חייבים לדבר למרות שהם לא באמת היו חייבים. בסופו של דבר הם פשוט עזבו את זה ויצאו מהספרייה, שהתרוקנה מהר מאוד. כך נשארנו רק אני, מאדי ומייקי.
התכופפתי אל מייקי והבטתי לה בעיניים "תודה מייקי, עזרת לי מאוד היום."
עיניה נצצו בשמחה "היה לי כיף! אבל אני צריכה ללכת עכשיו, הבטחתי לאח שלי שאני אפגוש אותו היום."
חייכתי אליה ופרעתי את שיערה "לכי אליו, שלא ידאג"
היא צחקקה וחיבקה אותי, לאחר מכן רצה לדלת וקראה "ביי דומינו! ביי פיה אלימה!"
קמתי על רגליי ונופפתי לה "ביי מייקי!"
מהרגע שהיא הלכה מאדי התקרבה אליי. היא נעמדה לידי, שילבה את ידיה ואמרה בהבעה מזלזלת "מה רצית?"
הזעפתי פנים "מה חשבת לעצמך?" נזפתי בה.
"עשיתי מה שאמרת, סיפרתי להם את סיפורי" היא השיבה, אבל היא לא הסתכלה לי בעיניים.
"את יודעת למה אני מתכוונת. למה אמרת כאלה דברים על אשלי? במשך כל התקופה שחייתי איתכם היא לא הפסיקה לדאוג לך. היא מפרנסת אותך במשך שנים, וככה את גומלת לה? שכחת שגם היא איבדה מישהו? ולמרות כל מה שהיא עברה, היא עדיין דאגה לך כל הזמן, שיהיה לך אוכל, שיהיה לך בית, שתהיה לך משפחה! תמיד היה לה אכפת ממך. מה לעזאזל עבר לך בראש?" אמרתי, משתדלת מאוד לא לצעוק כדי שהשיחה שלנו לא תישמע בכל הבית.
"לא היה לה אכפת! אף פעם!" היא צעקה עליי בחזרה, דמעות עמדו בעיניה.
"בטח שכן! את זוכרת שבאירועים של העבודה של אמא שלך, אנחנו תמיד באות והיא מציגה אותנו לכל החברים שלה? כולם תמיד מזהים רק אותך, שואלים אותך על כל ההישגים שלך, על התחביבים, על בית הספר. היא כל כך גאה בך! ותמיד כשאני מבקשת ממנה כסף ללכת לסרט או משהו והיא אומרת לי לקחת שטר של חמישים מהארנק שלה? תמיד יש שם תמונה שלך."
היא גיחכה בלעג, שאותו זיהיתי כמזויף "אז בשביל זה רצית לדבר איתי? בשביל להגיד לי שאמא שלי כן אוהבת אותי והכל? תעשי לי טובה!"
"לא, זה היה כדי להגן על השם הטוב של אשלי, כי אני מאוד מכבדת את אמא שלך. אבל אני רציתי לדבר איתך על משהו אחר לגמרי, ואני חושבת שאת יודעת על מה." נעצתי בה מבט מוכיח.
היא נאנחה "על מה שקרה עם דואורון, נכון?"
"הו לא, מה שקרה עם דואורון היה רק דוגמא! רציתי לשאול אותך מי את ומה עשית לאחותי?"
היא מצמצה "סליחה?"
"ממתי את מתפרצת ככה על כל דבר קטן? הולכת מכות עם אנשים, צורחת, כועסת כל הזמן"
"זה לא עניינך" היא אמרה.
"אולי לא. אבל עד לפני שלושה-ארבעה ימים את היית מספרת לי. את זוכרת שהיינו מספרות אחת לשנייה הכל? את זוכרת כמה קרובות היינו? או שזאת רק אני ואת שיחקת בי כל הזמן?" אמרתי, חושפת בבירור כמה נעלבתי מכך שלא סיפרה לי על כל מה שעשתה, שככה הרגישה כל השנים.
"ממתי את לא מספרת לי דברים?" שאלתי, דמעה זלגה על לחיי, מסמנת לי שסיימתי לפרוק את כל מה שהיה לי בלב, שכל מה שמאדי תבחר להגיד לי עכשיו לא ישנה כי אני כבר לא אקשיב. נשמתי נשימה רועדת, מחיתי את הדמעה והבטתי בהשתקפות שלי מאחד החלונות.
"דומינו דול.." מאדי התחילה להגיד, אבל אני כבר הייתי במקום אחר.
"תגידי, שמעת את זה?" קטעתי את דבריה ויצאתי מהסלון. עקבתי אחרי התקתוקים ששמעתי, והם הובילו אותי אל מכונת הכתיבה.
"היא מקלידה משהו.." אמרתי.
אקו לפני 10 שנים ו-3 חודשים
(נו באמת, מה זה לקטוע את רצף סיפורי החיים המרגשים?)
דאורדון... יש אנשים שאני לא מחבב, ויש אנשים שעושים מאמצים בשביל שאשנא אותם, דאורדון היה חלק מהם. קודם חשבתי שהקרב בינו לבין מאדי היה נטול פשר וסתמי, שטות שנוצרה מלחצים, אבל עם איך שהוא מתנהג... הוא פשוט רוצה שאנשים פה ישנאו אותו? כל השטויות האלו על אפלה ואגואיסטיות... הוא באמת כל כך מעצבן, או שהוא רוצה שישימו אליו לב?
הדבר השני שהופתעתי ממנו זה כמות האנשים עם סיפורי החיים המעניינים, המסובכים או הקשים. נראה לי מוזר שלכולם חסר הורה, או שהיה להם קשה בילדות, אבל במבט שני הבנתי את ההיגיון בזה: זה עולם וירטואלי שונה עם חוקים שונים, בו לא מתקיימים הבעיות והקשיים שלהם, מעין מפלט מהמציאות, ההתנתקות האולטימטיבית. לכן יש כל כך הרבה מהם כאן, כי הם מעדיפים להיות כאן מאשר במציאות...
הדבר הזה העלה לי תהיות לגבי מהות המשחק הזה, אף אחד לא ישקיע כל כך הרבה בבניית משחק כל כך גדול ומתוחכם רק בשביל לצפות בהנאה באנשים מתים בו, לא, חייבת להיות סיבה אחרת...
ואז הגיע תורי. חיכיתי עד שכולם הסתכלו עליי ואז התחלתי לדבר "קוראים לי ג'ונתן בראון, אני בא מאנגליה. אני טוב במתמטיקה, פיזיקה ומחשבים, אבל אני לא ממש... נהנה מזה. לכן בזמן החופשי שלי התחלתי לשחק במשחקי מחשב, וככה הגעתי לכאן. זה בערך הכול, החיים קצרים מכדי לבזבז אותם על דברים שאתה לא אוהב".
זאבה~ לפני 10 שנים ו-3 חודשים
נירה-

"רגע.." מלמלתי ומשכתי את הברכיים אליי. "אנשים מתו כאן..?" בהיתי בפינה של החדר. אנשים אכן מתו כאן.. זה אומר שיש סיכוי שאח שלי מת ויש סיכוי שהוא חי.. טוב.. נעשה סיכוי של 60-40. אין לי כוח למשחק הזה כבר. טוב, אבל צריך להתייחס למשחק הזה בתור המציאות החדשה שאת חיה בה. בינתיים, נסי להבין את המקום הזה. תשקעי בה ותתעלמי. את יכולה לעשות את זה הרי.. אבל האם את רוצה?
האמם.. אני אחקור את המקום הזה, את בעלי החיים שנמצאים בו. אני יכולה להגיע לרמה הגבוהה ביותר בבעליי חיים, הרי כל מה שאני צריכה לעשות זה לקרוא את הספר. הבטתי בספר הזה. לא ישבנו מסודר אבל הייתה לי הרגשה שדומינו יכולה אותי. אז בגלל זה הרחקתי את רגליי ממני כדי שיהיה לי מקום לשים את הספר וניסיתי לעורר הכי פחות עניין שאני יכולה. פתחתי את הספר בעדינות וקראתי. מצטערת חברים, אבל אם אתם מחויבים לספר לי את סיפורי חייכם המרגשים וקורעי הלב אני רוצה לשמוע את זה מבחירה.
המשכתי לקרוא מאיפה שהפסקתי. זה דווקא היה מעניין..
matrix לפני 10 שנים ו-3 חודשים
אוף! שוב נמחקה לי התגובה...
אקו לפני 10 שנים ו-3 חודשים
(אז תכתוב בוורד ותשמור כל הזמן. מה שאני עושה זה שיש לי מסמך לתגובות, שם אני כותב, זה הרבה יותר נוח.)
חסה סטורמאגדון סמית' דה חצילוב <FONT COLOR= GREEN> לפני 10 שנים ו-3 חודשים

סליחהסליחהסליחה על האיחור המחשב שלי לא רוצה לחיות אז אני במסע למציאת מחשבים לכתיבת התגובות :(

"אין יציאה." השיבה מאדי רועד אך יציב.
לרגע אחד, נראה כאילו הכל עצר, כולם קפאו במקומם, אף אחד לא העז לנשום, לא העז להוציא מילה.
הרגשתי כאילו בבת אחת הכל מתהפך, הכל מתערפל... הנשימה שלי, הלב שלי, הכל כל כך... מוזר. לא הרגשתי עצב או כעס או פחד. הרגשתי בגידה. מצד מי? אני לא יודעת, בסך הכל עברה שניה מאז שהיא בישרה לי על העובדה שמתומצטת בכך שאני הולעת להישאר כאן לעולמי עד, אבל זה הרגיש כילו עברו מאות שנים.
"מ-מה.. מזאת אומרת אין יציאה?" היתממתי. אני לא טיפשה. אני לא קשת קליטה. אבל אני רוצה להיו. אני רוצה לא להבין! אני רוצה... אני רוצה לחיות באשליה שיש תקווה! אני רוצה לחשוב שעוד יהיה בסדר! לפני שתי דקות הכל נראה נפלא וקסום כאן.. עכשיו הדבר היחיד שאני רוצה זה לצאת מה"ארמון" הז שהפך להיות בשבילי המגדל של רפונזל. לא העזתי לזוז. לא העזתי אפילו לנשום. הדבר היחיד שעבד בגוף שלי היה הלב שנשבר לרסיסים יותר ויותר, והדמעות שיצאו למרות שלא הריתי להן.
"ברגע ש.. מתחברים למשחק הזה, אין דרך לצאת ממנו. רק עם נעבור בשלום את 72המימדים אנח-" מאדי החלה להגיד.
"מזאת אומרת אם נעבור בשלום?" שאלתי בקול תקיף אבל מפוחד וכיווצתי אגרוף בידי הימנית. כבר שמעתי את המושגים האלה- 'לעבור בשלום' ו 'למות במשחק', אבל לא תיארתי שהם עד כדי כך מזוויעים.
היא שתקה.חשבה מה לומר. כל כך כעסתי. כל כך..התאכזבתי. מעצמי. אני לא יכולה להישאר כאן. צריכים אותי. יש אנשים בבית, האנשים היחידים שנשארו לי! שאוהבים אותי! באמת אוהבים אותי בלי כל העמדת הפנים החברותית שהאחרים נותנים לי בגלל הכסף... יש לי את אמא, ואת אבא, ופאזי, והתמונה של לוסי על המדף שלי בחדר... מסתכלת, משגיחה עלי מרחוק.

"לעבור את 72המימדים זה לא קל. אנחנו צריכים לעבור קומות ומשימות רבות.. שביניהם גם.. כוללות הקרבה." מאדי המשיכה "ומוות, במקרים מסוימים. מה שאומר.. שאם אנחנו מתים במשחק הזה..." דמעה זעירה פלשה מעיניה, והיא שתקה.
"אנחנו גם נמות במציאות." השלימה אותי דומינו דול ופניה הרצינו.
הסרתי כל הבעה מהפנים שלי. "לונה.. נייט וסיביר... כשהן מתו במשחק הזה באותו היום בבית המשימות, הן מתו גם במציאות?"
"לונה מתה במשימה הקודמת, הדג שנלחמנו בו בלע אותה שנייה לפני שמאדי, איקן ונירה הצילו את המשימה," ענתה פאן בכאב. "לעומתה.. נייט וסיביר.. מתו מהסרת המשקפיים."
'משקפיים?' חשבתי לעצמי והסתכלתי על פאן בהבעת שאלה.
"במציאות, אם מסירים לנו את המשקפיים שחיברו אותנו למשחק הזה אנחנו.. נמות." הוסיפה מאדי. "זה מה שקרה לנייט וסיביר. הסירו להן את המשקפיים בעולם האמיתי שלנו וכך.. הן מצאו את מותן במשחק הזה. וגם במציאות.."
והדמעות החלו.
'אין לי כוח לדרמות האלה'
'אני לא מבינה למה כולם עושים מזה כזה עניין'
בגלל זה. הן באמת מתו. באמת באמת מתו.
ואני חתיכת יצור מגעיל ודוחה שהולך לישון כאשר כולם מתאבלים על חבריהם. "ס-ס-סלי-חה..." מלמלתי לעצמי בשקט.
סליחה ללונה
לנייט וסיביר
סליחה להורים שלי, שבגלל חוסר האחריות שלי יאבדו את הבת היחידה שנשארה להם. את התקווה שלהם להמשיך. את המשפחה היחידה שעוד נותרה להם.
וסליחה לחברי הצוות שלי שנאלצו לסבול את כל הצער שהביאה להם השאלה שלי.

אבל לא.
אני לא מוותרת.
לא עכשיו.
לא היום.
בשביל כל אלה שאוהבים אותי. אני לא עומדת למות במשחק הזה! אני חוזרת הביתה. ואני אעשה כל מה שאצטרך.
מנהלות מימד 72 לפני 10 שנים ו-4 חודשים
אנשים, כפי שבטח שמתם לב, הפרק השני של המשחק נמחק, ואתו כל התגובות של כולם.
אנחנו לא יודעות למה, אבל ננסה להמשיך את המשחק בכל זאת. להזכירכם, מאדי ואיקן מצאו את מייקי ואנחנו אמורים לפגוש אותם עכשיו במרכז הנמל.
Angelica לפני 10 שנים ו-4 חודשים
אני שולחת את התגובה האחרונה שלי בכדי שתדעו מאיפה להגיב.
אנשים, לא קרה כלום. תמשיכו להגיב כרגיל.



"מה הקשר שלך עם הליוס?" איקן פנה למייקי בציפייה.
לא חשבתי שמייקי תענה לאיקן ברצינות, אבל כנראה שהשאלה שלו מאוד הפתיעה אותה. היה נראה כי לרגע היא לא הבינה על מה הוא מדבר, אבל לאט לאט החיוך שלה נעלם והבעה מרצינה עלתה על פניה.
"אה, הליוס." היא ענתה ישר ובאופן מפתיע החיוך חזר לפניה.
"מה הקשר שלך איתו?" נאנחתי וצבטתי את גשר אפי.
"אני ואח שלי, אנחנו יתומים. וזה קרה לפני הרבה שנים, הליוס הגיע לכפר שלנו והציע לנו להתלוות אליו כי אח שלי היה לוחם טוב. הוא הביא לנו אוכל והתייחס אלינו כמו ילדיו."
"ואיפה ה.. אח הזה שלך?"
"אני לא יודעת, הוא יוצא למסעות בכל פעם. הוא לעולם לא אומר לי לאן. אבל הוא תמיד חוזר."
"ולמה הליוס רצה שתתלוו אליו? לשם מה הוא היה צריך את אחיך הלוחם?" שאל איקן בחשד.
"אני לא יודעת. זה קרה לפני המון זמן, הייתי עוד קטנה. אני לא זוכרת."
"כאילו שעכשיו את לא." מלמלתי בגלגול עיניים.
"בכל מקרה," איקן הרים את קולו בכדי לכסות על מה שמלמלתי, "הליוס שלח אותנו אליך."
"ידעתי שהוא יבוא להכיר לי חברים חדשים!" מייקי הכריזה בהתרגשות.
"אנחנו לא החברים החדשים שלך," השבתי בקרירות. "הליוס שלח אותנו כדי-"
"מאדי חכי." איקן קטע אותי, "לא עדיף שנעשה את זה עם כולם?"
עד שכולם יגיעו אני אמות רק מלהיות בנוכחותה של המייקי הזאת.
"כן. אני אכתוב להם." עניתי לבסוף בחוסר רצון. פתחתי את החלון הווירטואלי ונכנסתי לתיבת הודעות.
"את גם קוסמת!" צעקה מייקי מאחורי והצביעה על החלון הווירטואלי. "תעשי עוד קסם! עוד! עוד! עוד!" מייקי המשיכה לצעוק.
"תשתקי!" צעקתי לעברה ומיד השתררה שתיקה כבדה.
עיניה בכחולות של מייקי התרחבו בעצב וגבותיה התכווצו בפחד. "את.. את.. את שונאת אותי!" היא יבבה.
"מאדי." איקן תקע בי מבט של – תעשי עם זה משהו.
"אני לא שונאת אותך," עניתי בשיניים חשוקות והשתדלתי לשמור על קור רוח. "את פשוט קצת מרגי-"
"מאדי תשלח עכשיו הודעה לעוד כמה אנשים שהליוס שלח אותם אליך." אמר איקן. "ואת קצת מפריעה לה. אבל מאדי תפצה אותך בקסמים." הוא חייך אליה. "נכון, מאדי?" הוא תקע בי מבט רצחני.
"בטח. בטח." השבתי והקלדתי את ההודעה לשאר השחקנים.
אני ואיקן מצאנו את מייקי. ומסתבר שמייקי זאת היא. כלומר בת. אז בבקשה תבואו בהקדם האפשרי, אנחנו נמצאים-
"איפה אנחנו נמצאים עכשיו?" שאלתי את איקן.
"אני חוש-"
"אנחנו במרכזה של עיר הנמל." ענתה במקומו מייקי ופתחה מפה משום מקום. "הנה. זה מצוין בנקודה הזאת." היא הצביעה על שטח מלבני גדול ובמרכזו כתוב מרכז הנמל.
במרכז הנמל, תחפשו אותו לפי המפה. תעשו לנו טובה ותגיעו בהקדם האפשרי. זה עניין של חיים או מוות מבחינתי.סיימתי לכתוב את ההודעה ולאחר מכן שלחתי אותה לכולם.
"עכשיו תעשי עוד קסם!" צעקה מייקי בהתלהבות.
איקן הביט בי אך לא החזרתי לו מבט. ידעתי שאם לא אעשה את מה שמייקי רוצה זה יגמר בבכי.
תעופה.
לאחר שניות ספורות משקל גופי התקטן ורגליי כבר לא דרכו על הקרקע, חשתי שגופי נעשה קליל כנוצה ברגע שהוא ריחף כמה סנטימטרים מהקרקע. עדיין לא למדתי לשלוט בתעופה וכתוצאה מכך ידעתי שאני אהיה חייבת להתרכז.
"היא עפה! מאדי פיה! מאדי פיה!" לרגע חשבתי ששמעתי את קולה של מייקי ממרחק של קילומטרים ושפקחתי את עיניי גילתי שאני ריחפתי גבוה יותר משציפיתי.
"מאדי פיה! מאדי פיה!" המשיכה לצעוק מייקי.
רוח הים החזקה פרעה את שיערי, נשאתי את מבטי לעבר המקום שממנו הגענו והבחנתי בשיערה הוורוד של דומינו דול ובשיערה האדום של פאן, הן התקדמו לעבר מכרז הנמל שאליו שלחתי את כולם. ואז כשהפניתי את מבטי חזרה הבחנתי בקרייטוס עומד על גג של בקתת עץ נמוכה ותצפת על סביבתו, לאחר מכן הוא ירד בקפיצה ונעלם בין המון האנשים.
"מאדי! תיזהרי!" לא ידעתי ממי בקע הקול, אך באותו הרגע שחף גדול חלף על פני בצווחה. נרתעתי ותוך כדי איבדתי ריכוז בעודי צונחת בצעקה לעבר הקרקע שמתחתיי.
matrix לפני 10 שנים ו-4 חודשים
(אף אחד לא ענה לי - אז אני אמשיך עד שתגידו לי להפסיק)
"בכיף, בוא נתחיל" הוא ענה, והתחלנו לצאת מהשוק כשבדרך אני מתעכב ליד כל מיני דוכנים.
זה הלך בערך ככה:
אני: *מחכה לגל של אנשים (החלק הכי חשוב)*
יש לך כזה בכחול? *מצביע על מוצר פופולרי*
המוכר: כן, בטח, חכה שנייה, אני אוציא לך.
*מסתובב*
*אני מפלח מהר משהו אחר לגמרי, לא יקר מדי, מאזור שהוא לא יראה שהוא חסר*
המוכר: *מסתובב חזרה* הנה, טוב?
אני: כן, זה נראה בסדר. כמה זה?
*המוכר נותן מחיר, אני קונה והולך*
בלי שלום, בלי תודה, בלי בקשה לא שגרתית, שום דבר. אם בדרך כלל מתמקחים, תתמקח. אם לא, לא. לא לתת שום סיבה שהיא שיזכרו אותך.
אם יש יותר ממוכר אחד, אפשר ללכת על הטריק הכי פשוט: לחכות לגל של אנשים, לעבור איתם ופשוט לשלוף משהו מהקצה, כשאתה מוסתר. באמת ששוק פתוח זה הפקרות. אבל מה אני מסביר לכם? תלמדו מהניסיון! *תתפוסאותכםהמשטרהאמן*
התחלנו ללכת ביער, אני עדיין מסדר את כל החפצים החדשים שלי, כשלונה אמרה: "אולי נעקוב אחרי מאדי ואיקן? יש לי הרגשה שהם יודעים מה הם עושים"
עמדתי לענות משהו על זה שזה לא שווה לא לעשות את זה לבד, ואז נזכרתי שהמטרה פה זה לעבור את המשחק, לא משנה איך. ואז חשבתי על משהו אחר.
"ה-אנונימוס הזה. הוא צופה בנו, נכון? אני לא יודע אם הוא יאהב את זה. הוא יכול לסבך אותנו איכשהו, לא הייתי בודק את זה..."
"אני - "התחיל ג'ון לענות, ועצר באמצע המשפט.
הוא נעמד, הסתכל לשמיים. "מה קרה?"
"תסתכלו לשם" הוא הצביע על נקודה כלשהי. לא ראיתי שום דבר. "אתם רואים מישהו באוויר?"
אנוביס לפני 10 שנים ו-4 חודשים
(בעיקרון התגובה האחרונה שלי לא שמורה אז אני לא יכול לשחזר אבל הצלנו את מאדי מהנפילה ופגשנו את מייקי בקצרה)
POLLO לפני 10 שנים ו-4 חודשים
המקום הזה מדהים, הוא כל כך.. מציאותי. מה שמזכיר לי שאני באמת כלוא כאן.
לא הצלחתי להתחיל לחפש את מייקי, אפשר להגיד שהאירועים האחרונים השאירו אותי קצת בהלם. בזמן שבהיתי בהר האתגרים שהתנשא באופק קיבלתי הודעה.
הפעם זאת הייתה הודעה במין קבוצה כזאת של כולנו. מאדי ואיקן מצאו את מייקי. לוקח לי כמה זמן להיזכר מי זה איקן, אבל את מאדי אני כבר זוכר. הדרמטית. נקווה שהפעם היא סתם דרמטית ולא באמת בסכנה.
התחלתי לרחף לעבר מרכז הנמל בעזרת המפה.
רוח מלוחה של ים הכתה בי וגרמה לי לאבד איזון כל כמה זמן, אבל הצלחתי לרחף כמעט ברצף.
ראיתי קבוצה של אנשים מתקהלת באזור מסוים, והבנתי שהגעתי למקום הנכון.
"מה פספסתי?" שאלתי בהיסוס.
דרקמנדור לפני 10 שנים ו-4 חודשים
הסתכלתי אל האופק,העיר,ועוד כל מיניי דברים שלויים.
'מעניין מה קורה אם מגיעים לקצה של המימד?
מה יש מאחוריי העיר הזאת?
האם ניתן איכשהו ליצור קשר עם האיך שלא קוראים לו?אנונימוס?'
לפתע התקבלה הודע:"אני ואיקן מצאנו את מייקי. ומסתבר שמייקי זאת היא. כלומר בת. אז בבקשה תבואו בהקדם האפשרי, אנחנו נמצאים במרכז הנמל, תחפשו אותו לפי המפה. תעשו לנו טובה ותגיעו בהקדם האפשרי. זה עניין של חיים או מוות מבחינתי"
"הממ...יש?"דיברתי לעצמי בזמן שאני יורד מהגג בדרך שעליתי.
התחלתי ללכת,הדרך לא ארוכה מידיי,אבל לא קצרה מדיי.אחרי דקות אחדות של הליכה,ראיתי שאני בכלל הולך בדרך ההפוכה...'נו באמת...'.הלכתי מדרך אחרת.עברתי ליד גילדה אחת...היה שם את האנשים שראיתי קודם לכן.מישו שנראה כמו סייבורג,הסתובב לעברי,הוא נופף בידו לשלום,ונופפתי חזרה.
'יש גם תחרות בין גילדות?יהיו משימות עם גילדות אחרות? אוחח..אפשר למצוא 500 שאלות ולא תשובה אחת..'אחרי זמן של הליכה,מצאתי חוט מטחת דק,אז בזמן שאני הולך התחלתי לעשות ממנו כל מיניי צורות.
התחלתי לראות את מאדי איקון ועוד כמה שכבר הגיעו לשם.
רצתי לעברם.
אך שהייתי מטר מהם,גיליתי שנפל לי החוט הזה.חזרתי לאיפה שהתחלתי לרוץ...
matrix לפני 10 שנים ו-4 חודשים
(מה זאת אומרת לונה?
לא הבנתי, את כותבת בשמה?
ולמי התמשיכי?)
יאיר לפני 10 שנים ו-4 חודשים
"את בסדר אמדי?" אמרתי ומיד רצתי לכיוונה להרימה.
"זה בסדר, אני בסדר" שחף מקולל.
"מי זה היה בכלל?" היא שאלה.
"אין לי מושג, אבל זו לא דומינו - דול שם?" אמרתי והצבעתי לכיוונה.
(מצטער על התגובה הקצרה. אין לי הרבה זמן ורציתי להגיב)
אקו לפני 10 שנים ו-4 חודשים
הסתובבתי בעיר, מחפש איזשהו אזכור למייקי. מי שיצר את המשחק הזה לא מטומטם, לא ניפול על איזו אבן בשם מייקי, חייב להיות משהו... רמז...
במבט ראשון הדוכנים שבכל מקום בעיר נראו מפתים ונוצצים, פשוט לזרוק את הכסף שלי לכל מקום, אבל במבט שני רואים שכלום מהסחורה לא שימושי בשבילי- חוטים, שופרות, תליונות (רגע, לא מחנה יהודה...) וטונות של זבל, שום דבר. פשפשתי עמוק בכל דוכן או חנות שמכרה פרוות או קרניים, יש סיכוי יפה שהמייקי הזה יהיה שם, אבל הוא לא היה. בשלב הזה הבנתי שמייקי הוא לא סתם דמות, זה פשוט לא מתאים, אם יוצר המשחק רצה שנעבור על כל דמות פה עד שנמצא את מייקי אז כנראה הוא הרשע בהתגלמותו... מצד שני, הוא באמת יצר משחק שהורג אותנו... וזה גרר אותי לחשיבה על משמעות ההרג הזה, אבל ידעתי לאן מחשבות כאלה יובילו אותי, אני לא יכול להילחץ, אז קטעתי את המחשבה וחיפשתי משהו להתרכז בו, והנה היא הייתה, שם בשמיים, נקודה קטנה שעולה למעלה, לפי צבע הבגדים זיהיתי שזו מאדי (למרות שלא רשום לך תעופה בסקילים...), מרחפת? היא אפילו לא הניעה את הכנפיים. אפשר לרחף פה? זה היה חוסך לי כל כך הרבה מאמץ... טוב נו, תמיד הייתי יותר דינאמי.
אבל משהו לא היה בסדר, היא נרתעה מנתיב של איזו ציפור תוך פיתול לא טוב ואיבדה את שיווי המשקל. ידעתי מה יקרה לפני שזה קרה, רק להגיע אליה בזמן...
לקחתי כמה צעדים אחורה ופתחתי בספרינט. הנפת כנפיים, קפיצה על גג של דוכן, ריצה בתאוצה לאורך גג של בית, קפיצה אחרונה, המרחק ביננו היה כחמישים מטרים, כמעט בלתי אפשרי, אבל רק כמעט...
ופתאום הגיחה פאלאדין, דין, מה שיהיה (רגע... גם לאנוביס לא רשום תעופה בסקילים... רמה 1 לא רושמים? או שהוא תפס אותה מהאדמה? טוב, נניח שיש לפאלאדין תעופה). היא תפסה את מאדי והן סוג של התרסקו ביחד, גם אני כנראה לא הייתי מצליח לעשות את זה טוב.
בשלב הזה הייתי במרחק של עשרים מטרים, עפתי עוד קצת, החלקתי על גג ונחתתי בלי למעוד יותר מדי בעשרה מטרים ממעגל החברים שנוצר שם. רק אז שמתי לב למסרון הקטן, שאותו קראתי בהליכה אליהם, יקח שנים עד שאתרגל למניו הזה... מייקי זו בת? הם שם הם מייקי? רצתי אל המעגל, שם הם עזרו לפאלאדין ולמאדי לקום. הסתכלתי מסביב, רק חברי קבוצה, חוץ מאחת, ילדה קטנה שעמדה ביניהם כאילו היא חלק מאיתנו, יכול להיות שהיא?... בדקתי והשם "מייקי" אכן הופיע מעל לראש שלה. מה לעזאזל אנונימוס?
אנוביס לפני 10 שנים ו-4 חודשים
(אין לי תעופה, אני לא הצלחתי אותה אלא נטוטו 3: )
אקו לפני 10 שנים ו-4 חודשים
(אז מה קרה לנטוטו?)
נטוטו לפני 10 שנים ו-4 חודשים
(מיאו! גם לי אין תעופה, אבל אני אאלתר משהו. וסתם שתדעו, הייתי נותנת לה למות אם אנוביס לא היה כותב שאני מצילה אותה XP *צחוק מרושע*)

מאדי נפלה מהשמיים. מה היא עושה שם כל כך גבוה? היא לא ברמה גבוהה מספיק בשביל זה. היא בטח סתם משוויצה. גיחכתי. עוד מעט היא תתייצב ותראה לכולם עד כמה היא שולטת במצב. אבל היא המשיכה ליפול. למה היא לא עושה משהו? למה היא לא מתייצבת או מתכוננת לנחיתה? היא לא עשתה כלום, רק המשיכה ליפול וליפול.. נו כבר מאדי, את עוד מעט תתרסקי! זה כבר לא מצחיק. למה את מחכה?
התשובה צצה בראשי עוד לפני שהספקתי לבטא את השאלה בקול, והיא הפחידה אותי. מאדי עכשיו בפניקה. היא לא חושבת בצלילות, והיא לא תעשה דבר כדי לעצור, או אפילו לרכך, את הנפילה. באותה שנייה זה הפך לרציני. אני חייבת לעזור לה.
אין לי סקיל תעופה. ברוב טיפשותי לא הוספתי לעצמי כנפיים בתחילת המשחק. פתחתי במהירות חלון קודים ושיניתי את המיקום שלי, לאוויר. לקחתי סיכון גדול. אם היא לא תתעשת שתינו נמות. זה סיכון גדול מדי, אבל אני מניחה שבאותה שנייה פשוט לא חשבתי. פעלתי.
פאן הציצה בחלון שפתחתי "מה את מתכוונת ל-"
ופתאום הייתי באוויר, לצידה של מאדי. היא נבהלה מהופעתי הפתאומית.
"ליאה!" היא צעקה לעברי. כמעט ולא שמעתי אותה מבעד לרוח שנשבה בפראות מסביבנו.
"תתכונני להתגלגל!" צעקתי "תתכונני להתגלגל, מאדליין! ברגע שנפגע בקרקע תתחילי להתגלגל! זה ירכך את המכה! מאדליין את שומעת אותי??"
"אנחנו הולכות למות! ליאה, עכשיו שתינו נמות!" היא השיבה לי בצעקה, מתעלמת מדבריי.
"אנחנו לא נמות, מאדליין!" עוד מעט נפגע בקרקע.. "תני לי יד! ותזכרי להתגלגל!" צעקתי.
היא הושיטה לי את ידה. אחזתי בה חזק, וכעבור רגע נחתנו שתינו על הקרקע. מאדי לא זכרה להתגלגל, אז משכתי אותה איתי. כשהפסקנו להתגלגל השתטחנו על הקרקע, לא יכולות לזוז. המכה בראש שלי עדיין לא נרפאה, והנפילה הזאת לא תרמה למד החיים שלי במיוחד. למען האמת, הוא שאף לאפס.
מאדי.. מד החיים שלה כנראה היה מלא טרום-נחיתה, אז כרגע היא פחות בסכנה ממני.
קהל קטן של אנשים התקבצו סביבנו. ראיתי אותם בטשטוש, ולא הצלחתי לזהות את פרצופיהם. דמות התקרבה אליי ונתנה לי לשתות משהו. לאט לאט ראייתי התבהרה, וראיתי שזו לא אחרת מאשר פאן, בכבודה ובעצמה. הסתכלתי על מאדי, שגם נראתה יותר טוב. לידה ישב איקן ונתן לה לשתות מבקבוק דומה. שיקויים מרפאים, אני מניחה. מזל.
"אתם בסדר?" שאלה ילדה קטנה.
"כן" אמרתי. פאן הושיטה יד לעזור לי לקום, אבל קמתי ללא עזרתה. "עכשיו כן. אני דומינו-דול. אני מניחה שאת מייקי?" שאלתי בקלילות, כאילו שליפול מהשמיים זה משהו שאני עושה כל יום.
עיניה התרחבו בהפתעה "כן! איך ידעת? הליוס שלח גם אותך?"
"כן" חייכתי כשהיא התחילה לקפץ במקומה "הוא שלח אותנו להביא לך מתנה"
"מתנה?" היא קראה בשמחה, ואז התחילה לדלג מסביבנו ולשיר "מ-ת-נה! מ-ת-נה! מ-ת-נה!" מאדי הביטה בי במבט עצבני. אוי, עכשיו הבנתי את פשר ההודעה שהיא שלחה.
"את רוצה לראות מהי?" שאלתי, והיא מיד הפסיקה לדלג וניגשה אליי בציפייה.
"אני לא בטוחה עד כמה תאהבי אותה.." אמרתי, ועל החיים ועל המוות, הוצאתי מהתפריט את שלל הציד.
הוא נחת מולה, והיא הביטה בו בהבעה של גועל.
"אני לא רוצה את זה!" היא רקעה ברגלה בכעס, ונראה שעוד רגע תתחיל לבכות או לצרוח, אבל פתאום התחילה לקפץ בהתלהבות - שוב.
"אני יודעת!!" היא קראה "תחליפו את זה אצל הסוחר ואז תביאו לי את הכסף במקום! מה דעתכם מה דעתכם מה דעתכם?"
הבטתי באחרים במבט שואל.
נטוטו לפני 10 שנים ו-4 חודשים
(אתם יכולים להתקדם עד שנצא מדלתו של הסוחר, אל תחזרו למייקי עדיין. יש לנו טוויסט קטן בעלילה. אנשים שלא הגיבו או שלא הגיבו מספיק - זו ההזדמנות האחרונה שלכם!)
זאבה~ לפני 10 שנים ו-4 חודשים
סורי, התבלבלתי בשם. קומנ.

nira6607:

הלכתי לבדי כשלפתע ראיתי דמות נופלת מהשמיים ואז, עוד אחת שהופיע לצידה. לא ממש הבנתי מה קרה אבל רצתי לכיוונם. קפצתי מעל הגגות וראיתי ילדה קטנה כשמולה השלל שלנו, קפצתי למטה ולמרבה הפלא כמעט לא התרסקתי. שני מדי חיים ירדו לי. ראיתי אותה שואלת מה דעתם להעביר את העורות לסוכר ולבקש עליהם כסף.
"זאת מייקי?" שאלתי בבלבול
"עוד מישהי מכירה אותי!" צחקה הילדה.
"למה שלא תעשי את זה בעצמך?" שאלתי אותה. "את הרי ילדה בוגרת, לא? את לא צריכה שהמבוגרים יאכילו אותך בכפית, נכון? אבל את כל כך נמוכה.. כנראה שאנחנו צריכים לעשות הכל בשביל התינוקות." אמרתי לה בחיוך, ראיתי איך היא התרגזה.
*אני לא בטוחה איך להמשיך..*
Angelica לפני 10 שנים ו-4 חודשים
"ליאה!" פלטתי בצעקה ברגע שהיא הופיע לצידי. הרגשתי קצת מוזר לקרוא לה בשמה האמיתי כשהיא מופיעה בדמות אחרת, אבל איכשהו הדמות שהיא יצרה לעצמה לא ממש שינתה את מראה האמיתי במציאות מה שגרם לכך להבזיק במוחי כאינסטינקט.
"תתכונני להתגלגל!" היא צעקה. בהתחלה לא הצלחתי לשמוע את דבריה בעקבות הרוח ששאגה באוזני, "תתכונני להתגלגל, מאדליין!" היא המשיכה לצעוק. "ברגע שנפגע בקרקע תתחילי להתגלגל, זה ירכך את המכה!"
לא הצלחתי להקשיב. הייתי עסוקה בלהביט אל תוך עיניו של המוות. האם זה הסוף? אני הולכת למות?
"מאדליין, את שומעת אותי??" צעקתה של דומינו דול גברה.
"אנחנו הולכות למות! ליאה, עכשיו שתינו נמות!" השבתי בצעקה, מתעלמת מדבריה.
"אנחנו לא נמות, מאדליין!" היא צעקה והושיטה לי את ידה, "תני לי יד! ותזכרי להתגלגל!"
אחזתי בידה ובאותו הרגע נחתנו על הקרקע, לא הספקתי להתגלגל כמו שהיא הורתה לי לעשות אבל אז היא משכה אותי אליה בשעה שגופותינו נחבטו בעוצמה בדרכנו לעצירה מוחלטת.
הרוח החזקה הפסיקה לשאוג באוזני, לרגע כל העולם דמם. שכבתי על הקרקע ודומינו דול לצידי כשנשמותיה הסדירות נשמעו מבעד לדממה הכבדה שעטפה אותנו. ניסתי להתרומם אך ראשי המסוחרר לא אפשר לי.
"מאדי, את בסדר?" זה היה איקן, הוא כרע ברך לצידי.
"אי..-" קולי היה סדוק מידי בכדי להשיב לו. אבל חיוך קטן התפשט באיטיות על שפתיי היבשות, שמחתי שהוא פה.
"זה בסדר, הכול בסדר. תשתי את זה." הוא אמר ודחף בקבוקון לפני.
פקחתי זוג עיניים מטושטשות, לא הצלחתי לראות דבר בעקבות האורות הצהבהבים שריצדו לנגד עיני עד שנעלמו בהדרגה, ואז הבטתי באיקן, הוא אחז בידו בקבוקון קטן עם נוזל ירוק וסמיך.
"אנ-" השתעלתי, "אני לא שותה את זה." השבתי בצרידות וקימטתי את מצחי.
"את כן שותה את זה." הוא הורה בטון קר.
התרוממתי לישיבה והנחתי יד על מצחי עד שראשי התאושש מהסחרור. "אני בסדר, איקן." אמרתי והתרוממתי לעמידה, אך לפני שהספקתי לעשות צעד תקפה אותי סחרחורות נוספת ומעדתי.
"מאדי." קרא איקן ותפס אותי בזרועותיו. "תפסקי להיות עקשנית ותשתי את זה."
"איקן, אנ-" אך לפני שהספקתי לסיים את המשפט הוא הכניס את פיית הבקבוק לפי ובחוסר רצון בלעתי את התכולה הנוזלית עד לטיפה האחרונה.
השתחררתי מאחיזתו ועיוותי את פני בגועל, "חסר לך שזה לא יעזור לי."
"אתם בסדר?" שאלה מייקי והביטה בפאן ובדומינו דול.
"כן." ענתה דומינו דול והתרוממה בקלילות. היא ניערה את הלכלוך מבגדיה וחייכה אל מייקי. "אני דומינו דול. אני מניחה שאת מייקי, הלא כן?" היא שאלה כאילו כלום לא קרה לפני כן. הרגשתי כאב בחזי, דומינו דול לא ניגשה אלי אפילו ושאלה מה שלומי. אני מתחילה לחשוב שאני מאבדת אותה בתור חברה. אמנם אנחנו אחיות חורגות, אבל את ליאה תמיד החשבתי בתור החברה הכי טובה.
עיניה הכחולות של מייקי התרחבו בהתרגשות האופיינית לה, "כן! איך ידעת? הליוס שלח גם אותך?"
"כן," השיבה דומינו דול בחיוך, "הוא שלח אותנו להביא לך מתנה."
"מתנה?" היא השיבה בשמחה ועיניה התרחבו עוד יותר, "מ-ת-נה! מ-ת-נה! מ-ת-נה! מייקי התחילה לדלג סביבנו ולשיר בזיופים. שלחתי מבט עצבני לעברה של דומינו דול בכדי שתגרום לה להפסיק.
"את רוצה לראות מהי?" שאלה דומינו דול כשקלטה את מבטי.
מייקי הפסיקה את שיגעונה ופנתה אל דומינו דול במבט מלא ציפייה.
"אני לא בטוחה עד כמה תאהבי אותה.." היא אמרה במבט מהוסס והוציאה את שלל הצייד.
מבטה של מייקי התחלף מציפייה לגועל. "אני לא רוצה את זה!" היא רקעה ברגלה בכעס. ואז, כעבור שבריר שנייה מבטה הנרגש חזר לפניה, "אני יודעת!" היא קראה, "תחליפו את זה לסוחר ותביאו לי את הכסף במקום! מה דעתכם, מה דעתכם?"
דומינו דול פנתה אל שאר הפרצופים הנדהמים במבט שואל.
פניתי אל מייקי במבט מלא בזעם, "אני אומרת, שכדאי שתיקחי את העורות והפרוות או ש-"
"מאדי." צעקו איקן ודומינו דול באותו הזמן.
נאנחתי. "אנחנו נעשה את זה." סיננתי. פניתי למייקי וקירבתי אליה את פניי, "תי-ש-א-רי פה."
פניתי ללכת ואז הסתובבתי חזרה כשהבחנתי שאף אחד לא בא. "נו, אתם באים או לא? אני לא יודעת מה אתכם, אבל מאוד רוצה לסיים את המשימה המחורבנת הזאת."
POLLO לפני 10 שנים ו-4 חודשים
בזמן שמייקי רקדה סביבנו במשוגעות, הבנתי עד כמה אנחנו בבעיה. היא כל כך התלהבה מהמתנה הזאת.
אבל כשהיא ראתה את השלל שהבאנו לה..
"תחליפו את זה לסוחר ותביאו לי את הכסף במקום! מה דעתכם, מה דעתכם?"
ברצינות? להעביד אותנו עוד קצת?
אבל החיים שלנו תלויים בילדה הקטנה הזאת.
"אין לנו ממש ברירה.." עניתי למאדי והתחלתי ללכת בעקבותיה בעצבנות.
אנוביס לפני 10 שנים ו-4 חודשים
אז מייקי רוצה שנחליף את העורות בכסף, נשמע לגמרי הגיוני, אני לא הייתי רוצה עורות של חיות למתנה. מאדי התחילה ללכת,בעקבותיה שחקן בשם תום. הסתכלתי על מייקי היא נראתה ממש מתוקה היא חייכה אליי, חייכתי חזרה. הצטרפתי אל מאדי ותום ואז הסתכלתי אחורה, "היי מייקי הנה מתנת אחרת בשבילך" אמרתי והצמחתי לידה ורד אדום, היא קטפה אותו ונראתה מאושרת, "חכי לנו פה, אנחנו נחזור" אמרתי לה בחיוך, "onee sama" היא אמרה ונופפה לי לשלום, אין לי מושג מה זה אומר, אני צריכה לבדוק, באיזו שפה זה בכלל חשבתי לעצמי כשרצתי לעבר הקבוצה כדי להדביק את הקצב שלהם.
נכנסו שוב למעמקי העיר, הריח של הדגים שוב מילא את אפי, אבל אני חושבת שזה היה פחות גרוע ממקודם
מאדי יודעת בכלל לאן היא הולכת שאלתי את עצמי ואז היא ודומינו החליטו לפתוח את המפה, אני גאה בכם בנות חשבתי לעצמי, מסתבר שבכלל הלכנו בכיוון ההפוך הסתובבנו והמשכנו ללכת בערך עוד עשר דקות עד שהגענו אל הסוחר.
אקו לפני 10 שנים ו-4 חודשים
אז לא סתם באנו לבזבז את העורות השמישים שלנו סתם כדי לעלות שלב, אלא שהמייקי הזו אפילו לא רוצה אותם? הסיבה היחידה שבגללה לא הנחתי ישר שזו סתם ילדה השם מייקי היא שהיא אכן זיהתה את הליוס, אבל כל העסק באמת היה לי מוזר... למה שלהליוס הרגזן יהיה איכפת ממנה? והמשימה הזו נראתה די חסרת טעם, חייב להיות איזה טוויסט... בכל מקרה, עדיף שאשמור על עיניים פקוחות.
לא היה לי שמץ של מושג באיזה סוחר מדובר, אבל נראה שהאחרים יודעים. לא היה לי כוח ללכת ברגל, בדקתי על המפה וחיפשתי עד שמצאתי איזה מבנה עם סימן של סוחר בכיוון שהשאר הלכו אליו.
תעופה אף פעם לא משעממת. רצתי לאורך הרחוב והמראתי ישר, הנפתעי במאמץ כמה פעמים, עדיין לא יכולתי לנסוק מספיק מהר, ואז התחלתי לעוף לכיוון הסוחר. שמתי לב באמצע התעופה שבנקודה מסויימת מעל לנפחייה גדולה האוויר עלה למעלה ועזר לי לעוף. מעניין, יש תרמיקות במשחק. קוייותי מאוד שאין רוחות, כי יהיה ממש קשה לעוף בהן... התרמיקה הייתה חלשה מדי ולא שלטתי מספיק בכנפיים כדי להצליח לעלות בעזרתה אז המשכתי.
כשראיתי את בית הסוחר עלתה בראשי גחמה. נחתתי על גג בניין תלת קומתי רעוע במרחק שני בניינים מבית הסוחר. הגג היה שטוח והיה בו קצת זבל. תפסתי מרחק ואז קפצתי לגג הבא, בעיר הזו הגגות היו צפופים כך שלא הייתה בעיה. נחתתי בכבדות אבל לא נפלתי. לבית הסוחר לעומת זאת היה גג משופע עם רעפי עץ והוא היה במרחק של שלושה מטרים מהקצה. אין סיכוי שאמות מזה, אז למה לא?
רצתי במהירות, זינקתי ונחתתי על הגג, מיהרתי לתפוס את הקצה העליון שלו. טוב, עכשיו לחלק המגניב. זה היה בניין דו קומתי, החלקתי במורד הגג, קפצתי ברגע האחרון כדי להיפנע מפגיעה באוסף הגשם ונחתתי ברחוב. במקום ליפול על הפרצוף מעדתי לקדימה ובלמתי עם הכנפיים.
הסתובבתי לאחור ונכנסתי בדלת, חמש דקות לפני כולם.
נטוטו לפני 10 שנים ו-4 חודשים
מאדי צריכה ללמוד להסתדר עם ילדים קטנים, חשבתי בעודי הולכת. בעצם, היא צריכה ללמוד להסתדר עם אנשים, נקודה. גיחכתי בעצב. עדיין לא דיברתי איתה. פשוט לא יצא. חיפשתי אותה במבטי. היא הלכה קצת לפניי, מדברת עם איקן. ברצינות? אי אפשר לתפוס אותה בלעדיו יותר? טוב, עם כל הכבוד לך איקן, אני אחותה. אני בטוחה שהיא תסתדר מצוין שתי דקות בלעדיך!
פתאום הבחנתי בכתם שחור מעלי, טס במהירות לכיוון שאליו הלכנו. מישהי, שאת קולה זיהיתי כקולה של לונה, שאלה בקול "למה הוא עוזב אותנו?". גלגלתי עיניים. זה בטח ג'ון, משוויץ ביכולת התעופה שלו. רשמתי לעצמי להשוויץ בפניו כשאני אבנה כנפיים מלאכותיות. אני אגיע לזה מתישהו.
הגברתי את קצב ההליכה שלי עד שהגעתי לאיקן ומאדי. הם עדיין דיברו על משהו, לא בדיוק הקשבתי. רציתי לדבר עם מאדי עכשיו, לפני שמשהו אחר יקרה וימנע ממני. כמובן, לא יהיה מנומס מצידי לקטוע את השיחה שלהם, אבל מעולם לא התחשבתי בכללי הנימוס ואני בטח לא הולכת להתחיל בזה עכשיו!
"אני בטוחה שאתם מדברים עכשיו על משהו מרתק, באמת!" אמרתי בציניות "ממש עצוב לי לקטוע את השיחה המרתקת שלכם, אבל מאדי, אני צריכה לדבר איתך. איקן - אתה יכול לסלוח לנו לרגע?"
איקן נראה מופתע קצת "כ-כן.. בטח" הוא אמר במהירות והאט את קצב הליכתו כדי לתת לנו מרחב לדבר בפרטיות.
נראה שמאדי לא יודעת מה לומר, אבל אני לא הייתי מוכנה לתת לזה להתפתח לשתיקה.
"מאדי" אמרתי בחיוך.
"דומינו דול.." היא השיבה בהיסוס "על מה רצית לדבר איתי?" שאלה.
"אה, לא רציתי לדבר איתך על משהו ספציפי, סתם לדבר איתך" אמרתי, עדיין מחייכת. ממתי אנחנו צריכות סיבה לדבר?
"אוקי..." היא השיבה "אני מקשיבה"
עשיתי לה פרצוף חמוץ ואז גלגלתי עיניים והבטתי קדימה בהבעה מתנשאת "ברור שאת מקשיבה - זאת אני שמדברת, הלוווו" אמרתי במבטא סנובי. רק אחרי שאמרתי את זה קלטתי שזה נשמע ממש מוזר, ושתינו צחקנו.
לרגע זה הרגיש כמו בחיים האמיתיים, אני מציקה לה - היא לא יכולה להתאפק ולצחוק. שגרה.
אבל אז מאדי השפילה את מבטה ומלמלה "לא יצא לנו לדבר כל כך.."
בן רגע האווירה נעשתה כבדה. לא מאדי, אני לא אתן לך לגרור אותי לשיחות כבדות שכאלה!
"נכון, מסכנה קטנה. אני יודעת שזה היה לך מאוד קשה, לשרוד יומיים שלמים בלעדיי, אבל אל תדאגי - אני כאן!" אמרתי בדרמטיות ובקושי יכולתי לעצור את עצמי מלצחוק שוב.
היא הביטה בי ברצינות. או שהיא כעסה עליי. אני לא בטוחה.
"את לא יכולה להיות רצינית, לשם שינוי?" היא שאלה במורת רוח.
השפלתי את מבטי כילדה שנזפו בה "סליחה.."
אבל מסתבר שהיא לא סיימה "סליחה? את חושבת שהמילה הזאת עוזרת לי להרגיש טוב יותר אחרי שנטשת אותי לטובת החברה החדשה הזאת שלך?" היא תקפה.
מצמצתי בהפתעה "נטשתי? חברה חדשה - אההה, את מתכוונת לפאן? כן, היא ממש נחמדה. אבל אני לא נטשתי אותך, מאיפה בא לך הרעיון הזה?"
"מאז שיצאנו מבית המשימות, עד עכשיו - לא יצא לנו לדבר בכלל. ובכל פעם שאני מחפשת אותך, תנחשי עם מי אני מוצאת אותך? בדיוק! עם פאן!"
"טוב, גם את לא בדיוק היית לבד. את כל הזמן עם איקן, להזכירך. את לא יכולה להאשים אותי שאני לא יושבת לבד בצד בזמן שאת מתמזמזת לך עם איקן!"
שיט, זה יצא חזק משהתכוונתי. לא טוב..
"איקן ומאדי זוג יונים!" מישהי אמרה. בהחלט לא טוב..
"תשתקי, ילדה!" מאדי צעקה ופתחה בריצה לעבר הדוכן של הסוחר.
"מאדי, אני מצטערת!" ניסיתי להתנצל, אבל היא התעלמה ממני והמשיכה לרוץ.
אוי, לא טוב בכלל..
החלטתי שאני צריכה למזער נזקים - אז הלכתי לדבר עם איקן.
"היי איקן" אמרתי בנימה הקלילה האופיינית לי.
Angelica לפני 10 שנים ו-4 חודשים
דומינו דול צריכה ללמוד לקחת מצבים מסכני חיים ברצינות, חשבתי לעצמי בעודי הולכת. בעצם, היא צריכה ללמוד לקחת דברים בדברים יותר ברצינות, נקודה.
לרגע אחד הוקל לי שהיא באה והצילה אותי, הייתי בטוחה שעכשיו הכל בסדד בנינו, אבל אז היא פשוט המשיכה להתעלם ממני כאילו כלום לא קרה. היא אפילו לא ניגשה אלי ושאלה מה איתי. אני מתחילה לחשוב שהיא שונאת אותי אחרי המקרה עם קרייטוס. או שזאת פאן שמשפיעה עליה, הרי מאז שהיא הצטרפה אלינו אני כל הזמן מוצאת אותה עם דומינו דול.
"למה הוא עוזב אותנו?" צעקה לונה והצביעה לדמות המרחפת בשמיים.
לא העזתי לשאת את מבטי למעלה לאחר העובדה שכמעט והייתי יכולה למות, אבל הפרצופים המעוצבנים של כולם סיקרנו אותי. זה היה ג'ון, כנפיו השחורות היו פרושות באוויר ונעו באיטיות בכל פעם שקיבל תנופה.
"לאן המתבודד הזה בורח עכשיו?" מלמלתי בעצבנות.
"אני מקווה שהוא לא מתכוון לסיים את המשימה בלעדנו." השיב איקן בצחקוק.
"זה לא מצחיק," הפטרתי. "הוא כל הזמן מרוכז רק בעצמו ובכנפיים המטופשות שלו, הוא פשוט מתנשא."
"אל תגזימי, אני חוש-"
"אני לא מגזימה," קטעתי את דבריו בכעס, "אני הולכת לשוחח איתו על זה בפעם הבא שניפגש."
"מאדי," איקן תקע בי מבט מזהיר. "שלא תחשבי על זה אפילו."
"לא לחשוב על מה? אני רק-"
"אני בטוחה שאתם מדברים עכשיו על משהו מרתק, באמת!" נכנסה דומינו דול לשיחתנו. "ממש עצוב לי לקטוע את השיחה, אבל מאדי, אני צריכה לדבר איתך. איקן- אתה יכול לסלוח לנו לרגע?"
מבטו של איקן הביע התשאות קלה, "כ-כן.. בטח." הוא השיב בחופזה ומיהר ללכת.
שיעורותיה הוורודת של דומינו דול נשמטו על עיניה והיא מיהרה להסיטתם, "מאדי." היא אמרה בחיוך.
"דומינו דול.." השבתי בהיסוס, "על מה רצית לדבר איתי?" שאלתי מיד.
"אה.. לא רציתי לדבר איתך על משהו ספציפי, סתם לדבר איתך." היא אמרה, עדיין מחייכת.
"אוקי.." השבתי בחשד קל. "אני מקשיבה."
היא שלחה לעברי פרצוץ חמוץ ולאחר מכן גלגלה את עיניה בעודה מביטה לעברי בהתנשאות. "ברור שאת מקשיבה, זאת אני שמדברת, הלווו." היא אמרה במבטא סנובי שגרם לי לשנוא אותה יותר על כך. היא יודעת שאני שונאת את זה, אבל איכשהו זה גרם לנו לפרוץ יחד בצחוק.
"לא יצא לנו לדבר כל כך." המנחתי את קולי והשפלתי מבט לקרקע בעודי בועטת באבן קטנה.
ואז השתררה שתיקה קצרה. אין לך מה להגיד על כך, ליאה?
"נכון, מסכנה קטנה." היא אמרה לבסוף, "אני יודעת שזה היה לך קשה לשרוד יומיים שלמים בלעדיי, אבל אל תדאגי- אני כאן!" היא הכריזה בדרמטיות והחלה לצחוק פעם נוספת.
השתתקתי והבטתי בה בהרמת גבה. כמו שאמרתי, היא צריכה ללמוד לקחת מצבים יותר ברצינות. "את לא יכולה להיות רצינית, לשם שינוי?" אמרתי בטון מרצין.
היא השפילה כתגובה את מבטה, "סליחה.."
"סליחה? את חושבת המילה הזאת עוזרת לי להרגיש טוב יותר אחרי שנטשת אותי לטובת החברה החדשה הזאת שלך?"
"נטשתי? חברה חדשה- אהה, את מתכוונת לפאן? כן, היא ממש נחמדה. אבל אני לא נטשתי אותך, מאיפה בא לך הרעיון הזה?"
"מאז שיצאנו מבית המשימות, עד עכשיו- לא יצא לנו לדבר בכלל. ובכל פעם שאני מחפשת אותך, תנחשי עם מי אני מוצאת אותך? בדיוק! עם פאן!" צעקתי ומיד המנחתי את קולי כשאנשים נעצו בי מבטים.
"טוב, גם את לא בדיוק היית לבד. את כל הזמן עם איקן, להזכירך. את לא יכולה להאשים אותי שאני לא יושבת לבד בצד בזמן שאת מתמזמזת לך עם איקן!"
"איקן ומאדי זוג יונים!" קראה לונה.
"תשתקי, ילדה!" צעקתי לעברה והזעפתי פנים. לא מצא חן בעיני מה שקורה פה. אני מקווה שאיקן לא הקשיב לנו גם ושמע את זה. לא תארתי לעצמי שזה יצא מכלל שליטה, אז פשוט פתחתי בריצה ורצתי לעבר הסוחר שאותו אנחנו נפגוש בקרוב.
"מאדי, אני מצטערת!" קראה אחרי דומינו דול.
אבל לא הקשבתי.
יאיר לפני 10 שנים ו-4 חודשים
"אממ, שלום. מצטערת..על מה שאמרתי עכשיו." היא אמרה בחיוך מעוקם. כמובן שהיא דיברה על זה שאני ומאדי "מתמזמזים". כמובן שזה לא נכון, זאת אומר..היא יפה..זאת אומרת, כלום!
"כן...שמעתי...בכל מקרה....זה לא משנה. כדאי שנעצור את מאדי עכשיו."
"כן, כדאי" היא אמרה והתחילה לרוץ לעברה, אבל עצרתי אותה.
"כדאי שאני אלך...את יודעת. עם מה שקרה עכשיו והכל" אמרתי.
"אני מבינה."
התחלתי לרוץ אל עבר מאדי.
"מאדי, תחזרי. הכל בסדר. אין טעם לריב".
הסתכלתי אל העיניים שלה, תפסתי אותה. היא בכתה קצת.
"הכל בסדר" אמרתי ונתתי לה חיבוק קטן.
Angelica לפני 10 שנים ו-4 חודשים
שמעתי צעדים מאחורי, אבל לא הסתובבתי. תיארתי לעצמי שזאת דומינו דול שרצה אחרי. הצעדים נשמעו קרובים יותר ויותר, לרגע חשבתי שאני סתם הוזה אבל אז הדמות השיגה אותי ותפסה בכתפיי, רציתי להגיד לה לעזוב אותי בשקט, אבל אז ראיתי אותו.
"איקן." לחשתי ועיני התרחבו בהפתעה ומעט רגש באותו הזמן.
"מאדי, הכול בסדר. אין טעם לריב." הוא אמר ומבטו היה נבוך מעט. הוא הביט אל תוך עיני שהזילו דמעות בודדות, "הכול בסדר." הוא חזר על דבריו וחיבק אותי חיבוק קטן.
לא ידעתי מה להגיד. במיוחד לא אחרי המחשבה שיכול להיות שהוא שמע את דבריהן של דומינו דול ולונה. רציתי להשתחרר ממנו ולברוח מפה לנצח. הייתי בטוחה שלא אוכל לשאת את מבטיהם החודרניים של שאר החברים בקבוצה, זה יהיה מביש מידי. אבל הרגשות שלי היו חזקים מתמיד, פשוט נשארתי נטועה במקומי בזמן שאיקן הרגיע אותי. הקשבתי לדבריו בחצי אוזן והבטתי בו. זה היה הדבר היחיד שרגשותיי אפשרו לי לעשות, להביט בו. ולתהות, לתהות האם דבריה של דומינו דול נכונים. האם מה שלונה אמרה הוא נכון.
האם כל זה נכון?
ואז, לראשונה, הצלחתי להוציא מעצמי חיוך אמיתי.
נטוטו לפני 10 שנים ו-4 חודשים
אוקי.. אז זה לא הלך כמו שקיוויתי. אני ומאדי רבות.. טוב, זה קורה דיי הרבה, אבל הפעם זה נראה רציני. הבטתי לעבר איקן בעודו רץ להשיג את מאדי. אין ספק שהוא שמע את מה שאמרתי, אבל הוא בכל זאת רץ אחריה, כאילו זה לא הביך אותו בכלל. גל של הערכה כלפיו שטף אותי.
אולי גם לי יהיה חבר... עברתי בראשי על כל הבנים בבית. צ'סטר נראה טוב.. אבל לא. לא. או ג'ון? אני מניחה שגם תום דיי חתיך.. הממ.. אבל כמובן, בסופו של דבר האופי הוא הקובע, לא היופי. והאופי... הממ, לא נראה לי. טוב, אני לא מכירה אף אחד מהם עדיין, נכון? (לא רומזת על כלום, דרך אגב. סתם מברברת לי להנאתי כי משעמם לי)
הבחנתי שפאן הולכת לידי "מי לדעתך הכי חתיך מכל הבנים בבית?" שאלתי. היא הביטה בי במבט מבוהל כמעט. מה.. זאת הייתה שאלה לגיטימית לגמרי! או שלא?
'את לא יכולה להיות רצינית, לשם שינוי?' קולה של מאדי הדהד בראשי.
לא מאדליין, אני לא יכולה. את יודעת שאני לא.
'את חושבת המילה הזאת עוזרת לי להרגיש טוב יותר אחרי שנטשת אותי לטובת החברה החדשה הזאת שלך?'
נטשתי אותה? זו היא שנטשה אותי! ישר הלכה לאיקן. מה היא ציפתה שאני אעשה? אשאר לבדי? אולי לא הייתי צריכה להגיד את מה שאמרתי, אבל גם לי יש צד בסיפור הזה.
ובכל זאת.. אולי זה הזמן להכיר עוד אנשים.
"היי" אמרתי ל____________ (מישהו רוצה לדבר איתי?)
אקו לפני 10 שנים ו-4 חודשים
(תאמת הייתי שמח לפתוח בדיאלוג, אולי בגלל שבכלל לא היה לי אחד... חבל שאני כבר בבית הסוחר. אגב, יש לי זכות קדימה כי אני הראשון שכתב על המקום אז זה בניין דו קומתי אלא אם כן זה לא מתאים למשחק.)
זאבה~ לפני 10 שנים ו-4 חודשים
*תחשבו שעליתי על הגג ואני הולכת במקביל אליכם*
אחרי ההתפרצות של מאדי דומינו ניסתה לדבר עם פאן אבל היא לא ממש רצתה לדבר. קפצתי למטה, לא כאב לי יותר מידי, רק מד אחד ירד לי בחיים.
"על מה כל זה היה?" שאלתי. "אתן מכירות או משהו כזה?"
דרקמנדור לפני 10 שנים ו-4 חודשים
(אממ..מסתבר שהייתי צריך להחליף מראה..T.T אז אתם/ו מוזמנים/ות להסתכל^^)
אחרי שחזרתי בשביל לכחת את החוט ברזל שמצאתי.לא מצאתי אותו אז חיפשתי במקומות אחרים שהוא יכול להיות שם.
"לא..זה לא גם בחלק של הרחוב הזה...נו...איפה זה?!"מלמלתי לעצמי.התקדמתי לכיוון חנות אקראית אחת בדרך."ראיתי במקרה חוט ברזל?"שאלתי מוכר אקראי."לא,אבל אם בא לך-יש פה מבחר מגוון של חוטיי דייג"הוא ענה בניסיון למקור לי משו."אה,לא,לא תודה"השבתי והלכתי מי שם.חיפשתי גם ברחוב קצר ודק וגם באזור שליד הים.אחרי חיפושים אחר החוט חשבתי שאוליי אמצא לי אחד חדש.אז הלכתי לסמטה עם פח זבל.
"אוליי יש מתחת לפח"אמרתי לעצמי והסתכלתי."לא אין שם שיט!".פתחתי את הפח בעדינות וזהירות רבה.
זה נפתח.צפיתי בפנים הפח.היה שם רק זבל רקוב."אוף נו...טוב זה רק חוט ברזל אין מה להתאמץ כל כך"אמרתי ביאוש כשאני מתיישב על אחד הפינות שם.
"אאוץ מה זה?"קמתי בשביל לבדוק.ומה זה היה?'יאיי,מצאתי אחד'תפסתי אותו,והחזקתי אותו מרופף כשאני מסתכל עליו.
לפתע,ילדה קטנה עם סימלה (שהייתה גם חולצה) חומה עם כתמים כאלה לקחה לי את זה מהידיים ורצה.'אתם צוחקים עליי?'התחלתי לרדוף אחריי.
הילדה הזאת זריזה.
הייתי כמה מטרים ממנה ובהמשכיות צמצמתי את הפר.היא פנתה ימינה למקום עם המון איש,היא הייתה קטנה וזריזה אז היה לה קל יותר."הא?! איפה היא?!יש פה יותר מידיי אנשים!"פילסתי בין האנשים מעבר צר.'הינה היא..!3...2...1..'ואחרי האחת זינקתי עליה.תפסתי את השימלה שלה."עזוב אותי!" היא צעקה עליי."אז תני לי את זה."עניתי כשאני מכופף לגובה שלה.
"אבל-אבל אני רוצה את זה"היא השיבה עם עניים גדולות."אבל זה שלי.את יודעת מה?"."מה...?"היא ענתה באדישות רבה."אל תעני לי כך!"אמרי בעצבון."בואי נעשה חצי חצי!".
"לא."היא ענתה.
"שלי!" חטפתי ממנה וחמקתי משם במהירות.רצתי לכוון איפה שכולם היו.אחרי ריצה מרבית..כשהגעתי לשם לא היה שם אף אחד.חוץ מי ילדה משונה.
"היי לך"היא פנתה עליי בחיוך גדול ורחב.
"היי?"עניתי."גם אותך הליוס שלך?"היא שאלה.
"כן...איפה כל השאר?אמרו לי שמצאו אותך כבר.."הם הלכו להביא לי כסף"היא ענת בחיוך בזמן שמדלגת בסיבוב."אה,אז הפסדתי דבר או שניים"אמרתי כשאני מתיישב על הקרקע החמה.
אקו לפני 10 שנים ו-4 חודשים
(יש משהו מיוחד בחנות של הסוחר או שאני יכול להתחיל להגיב שם?)
יאיר לפני 10 שנים ו-4 חודשים
"זו הגישה מאדי. זה מזכיר לי תכניות ראליטי מסוימות. כשכמה אנשים נמצאים במקום אחד, בלי קשר לעולם החיצון. ועם סכנה לחייהם (במקרה זה) בטוח יהיו ריבים. אבל חשוב לזכור שהיא חברה שלך, ושהיא אוהבת אותך. אל תדאגי, נעמיד פנים שלא שמעתי את מה שדומינו דול אמרה. הכל בסדר" סימנתי, ועשיתי תנועה של נעילת מפתח ליד הפה שלי.
הסתכלתי עליה, היא חייכה. אבל לא סתם חיוך, היה בו משהו מיוחד. מעין ניצוץ. זה החיוך הראשון האמיתי שלה שראיתי.
המשכתי לחבק אותה עד שתירגע.
Angelica לפני 10 שנים ו-4 חודשים
ברגע שהבחנתי בדומינו דול והאחרים מתקדמים לעברנו בדממה הסבתי את ראשי לאחור והתחלתי ללכת כשאיקן מאחורי. הכנסתי את שתי ידי לכיסי מכנסיי וצעדתי בדממה בעודי בועטת באותה אבן קטנה שחיכתה לי בכל פעם באמצע השביל.
לקח לי זמן להבין שמחשבותיי נתונות לדבריה של דומינו דול. בכל פעם שניסיתי להרחיק אותם ממוחי הן חזרו בדרכים עקיפות. ניסיתי לחשוב על התחרויות הקרבות אבל אז חשבתי מה יקרה אם אני ואיקן ניבחר כמתחרים, האם נצטרך להילחם זה בזו? ובכל פעם שחשבתי על האם לסלוח לדומינו דול מחשבותיי נדדו לאיקן.
אבל אז עיני נתקלו בבקתה דו קומתית ורעועה, על גג הבקתה נתלה שלט ירוק ועליו כתובות באותיות שחורות הסוחר.
הסתובבתי לעבר כולם ונמנעתי מלהביט בדומינו דול, "אני חושבת שהגענו." אמרתי וכיווצתי את גבותיי כשהבחנתי במישהו חסר. "איפה קרייטוס?" הוספתי והבטתי בדואורדון.
"אני לא חושב שהוא בא איתנו." הוא ענה במבוכה.
"אבל אתה-" קטעתי את דבריי ונאנחתי. לא רציתי להתחיל להתווכח אז פשוט הסתובבתי ופתחתי את דלת העץ בבעיטה בעודי נכנסת לחנות הקטנה והצפופה שבקושי הצליחה להכיל את כולנו. לכן סיביר, דואורדון ותום נשארו לשבת בחוץ בעודם משוחחים ביניהם בשקט.
מאחורי הדלפק עמד איש מבוגר, שיערו הדליל והאפור משוך לאחור, לחייו שקועות וסנטרו ואפו ארוכים באותה מידה, על ראשו נח כובע קש ועל פניו הופיעו זיפים מעטים. מולו, עמד בחור בעל פנים חדות וחלקות, עיניו ירוקות עמוקות וכנפיים שחורות פרושות סביב גופו. שתי מרפקיו היו מונחים על הדלפק ושתי ידיו שולבו זו בזאת. או במילים פשוטות יותר, ג'ון.
"אני מקווה בשבילך שלא התכוונת להשלים את המשימה בלעדינו." תקעתי בג'ון מבט זעוף ודחפתי אותו הצידה. "דומינו דול, הפרוות." הוריתי לה ועמדתי מול האיש המבוגר שנדהם למראה המון האנשים שנכנסו אליו.
"כן המפקדת!" התלוצצה דומינו דול מה שגרם לי לגלגל את עיני. היא התקרבה ועמדה לצידי בעודה מוציאה מהתפריט את שלל הצייד שלאחר מכן נחת בדממה על הדלפק.
"תחליף לנו את זה בכסף." אמרתי ונעצתי בו מבט חודר למקרה שיסרב.
----------------
כעבור חצי שעה הגענו חזרה לנקודת המפגש עם מייקי. קרייטוס, שאותו לא מצאנו לפני כן, היה שעון על קיר עץ של אחד הבקתות כשזרועו מגנה על עיניו מפני השמש המסנוורת.
"מה אתה עושה פה?" שילבתי את ידי ועל פניי הבעה נוקשה.
קרייטוס הסיר את זרועו מעיניו והביט בי בהפתעה. "חיכיתי לכם, מייקי אמרה שיצאתם."
"אז איפה היית לפני כן?" הרמתי את קולי.
"רדפתי אחרי ילדה קטנה שלקחה לי את חוט הברזל לחכת הדייג שלי." הוא אמר ללא בושה והתרומם מהקרקע.
חשקתי שיניים בכעס, אך לפני שהתכוונתי להתפרץ עליו דבריה של דומינו דול קטעו אותי.
"איפה מייקי?" היא שאלה וסקרה במבטה את השטח.
קרייטוס הסב את מבטו והביט לצדדים. "היא הייתה פה לפני שהגעתם, לא שמתי לב שהיא.. נעלמה."
"לא נורא, נלך לחפש אותה." אמר איקן בחיוך מעודד והביט בי בתקווה שלא אתחיל להתרגז.
"מתי בפעם האחרונה ראית אותה?" פנתה לונה אל קרייטוס.
קרייטוס הרהר לרגע לפני שענה. "אני חושב שראיתי אותה עומדת על המזח ומביטה בסירות."
פערתי את עיני, "למה לא עצרת בעדה? אסור היה לה להתרחק מאיתנו, אמרנו לה להישאר במקום!"
"טוב, סליחה באמת שלא הייתי באותה הרגע שאמרתם לה את זה." הוא ענה.
"אתם חושבים שהיא טבעה?" שאל תום.
"אני חושבת שהיא ברחה מאיתנו."
"כדאי שנלך לחפש אותה, אולי אנונימוס החליט לבחון אותנו שוב." אמרה נירה.
"אולי היא הלכה לרגע. כדאי שנחכה למקרה שהיא תחזור." אמרה מישהי, כנראה פאן.
אך שום מילה מדבריהם לא עניינה אותי ברגע ששמעתי מישהו קורא בשמי. הסתובבתי, אך לא הבחנתי באף אחד. הקריאות היו רחוקות מידי.
"אתה שומע את זה?" שאלתי את איקן. אך לפני שהוא הספיק לענות מבטו ההמום הסגיר הכול, הוא הצביע על סירה קטנה באמצע המים ועליה עומדת מייקי וצועקת לעזרה.
"יש חור בסירה שלה.." לחש איקן, המום.
המים נכנסו דרך החור בקצב מהיר כל כך ואיימו להטביע את הסירה יחד עם מייקי.


(בבקשה לא להתקדם יותר מזה)
זאבה~ לפני 10 שנים ו-4 חודשים
אז ברשותך, אני לא אגיב בינתיים. אחכה עד המשך העלילה^^
זאבה~ לפני 10 שנים ו-4 חודשים
אז ברשותך, אני לא אגיב בינתיים. אחכה עד המשך העלילה^^
מנהלות מימד 72 לפני 10 שנים ו-4 חודשים
שלא תעזי ^^
זה הולך להיות שלב שאנשים רבים שלא מגיבים ימותו, סו..
<FONT COLOR= RED>Killer לפני 10 שנים ו-4 חודשים
ברגע שהגענו לבקתה שם היה הסוחר מאדי נעצרה והסתכלה סביב אז היא שאלה אותי איפה קרייטוס? באתי ועניתי לה במבוכה אני חושב שהוא לא בא איתנו מאדי באה להגיד לי משהו אבל קטעה את עצמה (למזלי) היא הסתובבה ופתחה את דלת העץ של החנות הקטנה אחרי שמאדי נכנסה לחנות התחלתי לדבר עם תום .
כעבור חצי שעה הגענו חזרה לנקודת המפגש עם מייקי. קרייטוס, שאותו לא מצאנו לפני כן, היה שעון על קיר עץ של אחד הבקתות כשזרועו מגנה על עיניו מפני השמש המסנוורת.
מתי שמאדי ראתה את קרייטוס היא התחילה לדבר אתו:
"מה אתה עושה פה?"
קרייטוס הסיר את זרועו מעיניו והביט במאדי בהפתעה. "חיכיתי לכם, מייקי אמרה שיצאתם."
"אז איפה היית לפני כן?"
"רדפתי אחרי ילדה קטנה שלקחה לי את חוט הברזל לחכת הדייג שלי." הוא אמר ללא בושה והתרומם מהקרקע.
באמצע השיחה של מאדי וקרייטוס דומינו דול שאלה איפה מייקי? קרייטוס הסב את מבטו והביט לצדדים. "היא הייתה פה לפני שהגעתם, לא שמתי לב שהיא.. נעלמה."
"לא נורא, נלך לחפש אותה." אמר איקן בחיוך מעודד והביט במאדי בתקווה שהיא לא תתחיל להתרגז.
"מתי בפעם האחרונה ראית אותה?" פנתה לונה אל קרייטוס.
קרייטוס הרהר לרגע לפני שענה. "אני חושב שראיתי אותה עומדת על המזח ומביטה בסירות.
הסתכלתי על מאדי וראיתי שהיא לא במצב היא טוב שאפשר.
היא שאלה את קרייטוס למה הוא לא עצר בעדה?
"טוב, סליחה באמת שלא הייתי באותה הרגע שאמרתם לה את זה." הוא ענה.
"אתם חושבים שהיא טבעה?" שאל תום.
מאדי ענתה לתום שהיא חושבת ברחה מאיתנו.
"כדאי שנלך לחפש אותה, אולי אנונימוס החליט לבחון אותנו שוב." אמרה נירה.
"אולי היא הלכה לרגע. כדאי שנחכה למקרה שהיא תחזור." אמרה מישהי, כנראה פאן.
פתאום איקן הצביע על סירה קטנה באמצע המים ועליה עומדת מייקי וצועקת לעזרה.
"יש חור בסירה שלה.." לחש איקן, המום.
המים נכנסו דרך החור בקצב מהיר כל כך ואיימו להטביע את הסירה יחד עם מייקי.
איזה יום היה לי היום, יום של בעיות, בהתחלה מאדי כמעט צרחה עלי ועכשיו מייקי עומדת לטבוע עם סירה. אחלה יום היה לי היום, אמרתי לעצמי.
אני ממש חייב מנוחה אם אני לא אשן עוד מעט אני ממש ארדם באמצע המשימה.
טוב אז מי הולך להציל אותה? שאלתי בקול רם.
אחרי שראיתי שלא היה קול ולא עונה הנחתי שעלי לחכות לתשובה.
נטוטו לפני 10 שנים ו-4 חודשים
"על מה כל זה היה?" שאלה נירה "אתן מכירות או משהו כזה?"
נאנחתי בקול בעודי משפילה את ראשי ומסתכלת על צעדי המהירים "מכירות.. כן, אנחנו מכירות" הרמתי את מבטי אל נירה ואמרתי "מאדי היא אחותי"
נירה נראתה מופתעת. היא נעצרה לרגע ואני התקדמתי בלעדיה. אחרי רגע היא צמצמה את הפער בריצה קלה ואז האטה לקצב ההליכה שלי. לפני שהיא תגיד משהו אמרתי "ובקשר למה שזה היה.. כרגע היית עדה למה שנקרא 'ריב של אחיות', שקורה כל יומיים בערך. בקרוב אני אתנצל, היא תירגע, והכל יחזור להיות כמו שהיה פעם" אמרתי, מנסה לשכנע את עצמי יותר מאשר לענות לה. הגזמתי הפעם, ואני יודעת את זה. אבל מאדי היא אחותי, והיא תסלח לי. זה לא מה שיפריד בינינו.
כשהגענו לסוחר אני ונירה היינו באמצע שיחה רגועה-שקטה כזאת, שזרמה באיטיות אבל ללא שתיקות ארוכות מדי. רוב החברים שלי מהחיים הקודמים לא היו כאלה. הם היו רועשים וילדותיים, לא שזה דבר רע. אבל נירה ממש לא הייתה כזאת, וזה היה שינוי מאוד נחמד באופן מפתיע.
כשנכנסו לבית הסוחר מאדי ואיקן כבר היו שם. נשמתי בהקלה כשראיתי שהכל בסדר בינם, אבל הרגשתי רע עם מה שאמרתי. אני אפילו לא מכירה את איקן, ואחרי מה שאמרתי הוא בטח ישנא אותי, או לפחות יתרחק ממני. אני קיוויתי להסתדר עם כולם, אבל כמו שהדברים נראים עכשיו עדיף שאני אתפוס מרחק משניהם. לפחות עד שאני אדבר עם מאדי, אמרתי לעצמי. כשהיאי ביקשה ממני את שלל הציד התלוצצתי והיא גלגלה עיניים, אבל מבפנים הרגשתי כאילו שאני משקרת לה.
אף פעם לא הסתרתי רגשות ממאדליין.
במשך כל שאר הזמן שהיינו אצל הסוחר נתתי למאדי לנהל את העניינים ולא התערבתי. גם הקפדתי לעמוד בצד, נשענת על הקיר לבדי ומשלבת את ידיי. לא בכעס, אלא בעייפות, כשהבעה קפואה על פניי ואני מביטה ברצפה. אני לא יודעת למה, אבל הרגשתי שאני חייבת להיות בשקט לשם שינוי. כשמאדי סיימה סוף סוף להתמקח על המחיר, אני הייתי הראשונה לצאת. ליד היציאה ישבו תום, דואורון וסיביר ודיברו.
"בואו, חוזרים למייקי" אמרתי להם והם קמו.
(וכאן אני אסיים את התגובה שלי כדי להשאיר מקום לעוד תגובות ^^)
POLLO לפני 10 שנים ו-4 חודשים
אחרי שהחלפנו את הסחורה בכסף, התחלנו להתקדם חזרה אל איפה שהשארנו את מייקי.
דיברתי מעט עם דומינו דול על העתיד במשחק, והיא דווקא התגלתה בתור מישהי נחמדה מאוד.
כשהגענו חיכה לנו שם קרייטוס, אבל לא נראה זכר למייקי.
כבר אז הבנתי שמשהו לא טוב מתרחש. הוא חייך את החיוך המעצבן שלו, ולא נראה מודאג יותר מדי מהמצב, בניגוד למאדי, שנראתה כמו עגבניה שעומדת להתפוצץ.
"מתי בפעם האחרונה ראית אותה?" פנתה לונה אל קרייטוס.
אחרי כמה רגעים ענה קרייטוס- "אני חושב שראיתי אותה עומדת על המזח ומביטה בסירות."
נו באמת.
"למה לא עצרת בעדה? אסור היה לה להתרחק מאיתנו, אמרנו לה להישאר במקום!" צעקה מאדי.
"טוב, סליחה באמת שלא הייתי באותה הרגע שאמרתם לה את זה." הוא ענה.
"אתם חושבים שהיא טבעה?" שאלתי בסקרנות.
"אני חושבת שהיא ברחה מאיתנו."
"דומינו גירל!" נשמעה צעקה מהמים. הפנינו את ראשינו בפתאומיות וגילינו את מייקי על סירה במים.
"יש חור בסירה שלה.." לחש איקן, המום.
זאבה~ לפני 10 שנים ו-4 חודשים
הבטתי בה קצת מופתעת, אני מכירה ריבים בין אחים. אבל נראה שהיא לא ממש ממוקדת בשיחה. דיברנו בנחת, הבטתי אל העננים. הם יפים, כמעט מושלמים. כמה זמן הוא עבד על זה?
הגענו לביתו של הסוחר, ראיתי שדומינו קצת עצובה אז עזבתי אותה. בחנתי את מה שהיה בחנות. לקחתי כמה כפתורים ובד חזק. שילמתי 200 מטבעות והדבקתי את החבורה.
חזרתי כדי לקלוט שמייקי נעלמה ושהיא נמצאה על סירה עם חור. אולי נוכל לשכנע אותה עכשיו? והמשימה הייתה לתת את העורות למייקי, אז זה לא אומר שבעצם נכשלנו במשימה? לא, זה אומר שניכשל. אני צריכה לבדוק את המלכודות.. הן ממוקמות בשטח פתוח קצת בתוך היער. מעניין איך אפשר להתחיל להרוויח סקילים בקסם.. בכל מקרה. יש לנו ילדה קטנה עם סירה בעלת חור. יש לה איזה 10 דקות או משהו כזה..
matrix לפני 10 שנים ו-4 חודשים
(מילה זה מילה, חמישי בערב)
כשמצאנו את מייקי נתתי לאחרים לדבר. סתם, לא היה לי שום דבר לומר.
כשהחלטנו ללכת לסוחר, הייתי בעד, וראיתי שגם ככה כולם מסכימים, אז שוב, מה יעזור אם אני אגיד משהו.
כשהתחלנו ללכת לסוחר לא דיברתי עם אף אחד, להינות מהשקט.
כשמאדי ודומינו התחילו לצעוק אחת על השנייה, העדפתי לתת לאיקן ונירה לסדר את העניינים, כמו כולם בעצם.
אבל כשהמשכנו ללכת כבר לא היה לי שום תירוץ מה הסיפור שלי. סתם, אין לי כוח לכלום. לא למשימות, ולא לתחרויות, ולא למייקי, שזה בכלל שם של כלב, ואני לא מבין מה עבר בראש של מי שהמציא את השם הזה, אלא אם כן, אולי, היא ילדה אמיתית, עובדת של אנונימוס, או שאולי היא אפילו לא ילדה, ואז עוד יותר לא ברור מה עבר בראש של ההורים שלה, ולא לים, ולא ולכלום, ובלי שום סיבה הגיונית. מדהים איך מצב רוח משתנה ברגע. ממתי אני ככה? אני לא חושב שיצא לי להיות כזה בדיכאון סתם, בלי סיבה.
אז פשוט המשכתי לשתוק, גם כשכבר יצאנו מהסוחר, וגם כשכבר התקרבנו למקום שבו השארנו את מייקי.
ואז ראינו את מייקי עומדת על ספינה באמצע הים להנאתה.
או שלא להנאתה, כי היא די, סוג של, טבעה.
(והקטע המדהים בכל זה שאני במצב רוח ממש טוב היום)
אקו לפני 10 שנים ו-4 חודשים
אז הייתי באמצע התמקחות רצינית עם הסוחר, ללמוד להתמקח פה יעזור לי מאוד עם המשחק, אם יש בכלל סקיל כזה. הטיעונים שלי היו משכנעים, באמת מצאתי כמה חיות מיוחדות ולא היה אפילו חור אחד בפרווה בזכות חרב העץ הלא חדה, אבל הסוחר דבק בסכומים נמוכים והיה מאוד זעוף, כנראה לדמות שלי באמת אין הרבה יכולת מיקוח. סגרנו על סכום שנראה לי כמעט הוגן.
פתאום מאדי נכנסה לחנות וברגע שהיא זיהתה אותי ראיתי את העוינות בעיניים שלה. "אני מקווה בשבילך שלא התכוונת להשלים את המשימה בלעדינו." אמרה במבט זועף ודחפה אותי הצידה, מתחילה להתמקח עם הסוחר. אנחנו קבוצה, בכלל אפשר לסיים משימות בלעדיהם? כל מה שעשיתי היה לעוף, כי אם אני כבר במשחק אני לא מתכוון ללכת ברגל כל היום. משהו עבר עליה, לא ראיתי אותה כועסת קודם, מצד שני זה לא מצדיק את מה שהיא עשתה. יש עוד סיבה? זה בגלל שמאז תחילת המשחק בקושי דיברתי עם מישהו?
חיכיתי בצד החנות, מאדי שכחה לגמרי מקיומי ויחד עם דומינו דול יותר איימו על הסוחר מאשר להתווכח איתו.
לאט לאט נכנסו עוד אנשים לחנות. אני צריך לדבר עם מישהו, וממילא כבר התעייפתי מתעופה. עם מאדי אני לא יכול לדבר ישר, זה לא ילך, אבל אני לא רוצה אויבים בקבוצה הזו, במיוחד לא אחת שיכולה לירות כדורי אש. אני צריך להתפייס איתה בדרך עקיפה- דומינו דול. עם השיער הוורוד הזה וכל הפרטים לא יכולתי לדמיין כמה זמן היא הייתה על בניית הדמות, אבל ממה ששמעתי ממנה עושה רושם שהיא נחמדה, והכי טוב, עושה רושם שהיא לא שונאת אותי. אז אם אני אתחיל לעשות לי פה חברים כדאי שאתחיל ממנה.
חיכיתי עד שכולם יצאו מהחנות ואז פניתי אליה כשמאדי לא הייתה בסביבה.
"הי," אמרתי לה, "מה נשמע?"
(כרגע אני לא מגיע למזח כי אני לא יודע מה לעשות עם התעופה שלי כשאני יכול לחלץ אותה בקלות יחסית ואני לא רוצה לחכות על המזח עד שמשהו יקרה.)
דרקמנדור לפני 10 שנים ו-4 חודשים
בצורה מוזרה היה לי נוח למדיי,השמש סינברה אבל זה לא היה מפריעה כל כך.
לפתע,כל ה"חבורה" חזרה מציד הכסף.
מה אתה עושה פה?" מאדי אמרה
"חיכיתי לכם, מייקי אמרה שיצאתם." עניתי
"אז איפה היית לפני כן?"היא המשיכה...
"רדפתי אחרי ילדה קטנה שלקחה לי את חוט הברזל לחכת הדייג של"אמרתי כשאני מתרומם.
"איפה מייקי?"דומינו דול לפתע שאלה.
הסתכלתי ב-360 מעלות,'מה?!איפה היא?!' "היא הייתה פה לפני שהגעתם, לא שמתי לב שהיא.. נעלמה"עניתי בשעמום.
"לא נורא, נלך לחפש אותה." אמר איקן בחיוך.
"מתי בפעם האחרונה ראית אותה?" מישהי בשם לונה פנתה עליי.
'הממממ...היא היית על..ה...' "אני חושב שראיתי אותה עומדת על המזח ומביטה בסירות"
"למה לא עצרת בעדה? אסור היה לה להתרחק מאיתנו, אמרנו לה להישאר במקום!"היא אמרה/צעקה.
"טוב, סליחה באמת שלא הייתי באותה הרגע שאמרתם לה את זה" עניתי,כשאני בוחן אותה.
"אתם חושבים שהיא טבעה?" שאל תום...
"אני חושבת שהיא ברחה מאיתנו" מאדי אמרה
"כדאי שנלך לחפש אותה, אולי אנונימוס החליט לבחון אותנו שוב" נירה המשיכה
"אולי היא הלכה לרגע,כדאי שנחכה למקרה שהיא תחזור"מישהי בשם פאן אמרה.
התיישבתי חזרה על הקרקע,אחרי שניות ספורות כולם הסתכלו לאנשהו,בתור סיפוק לסקרנות שלי,
קמתי וצפיתי לאן שהם מסתכלים.איי לא...
אנוביס לפני 10 שנים ו-4 חודשים
מחק ואז כולם בואו ננטוש אותי מאחור, כמה נחמד, אז הלכתי לעצמי לבדי מאחור, יאי כיף אני חושבת לעצמי, הן ממש מוצלחות אם הן יכולות לריב על דבר כזה טיפשי, טוב אולי זה לא טיפשי מהצד שלהן, אבל זה טיפשי לריב על זה במשחק באנחנו תלויים אחד בשני עד הסוף, החיים שלנו תלויים אחד בשני, זה עצבן אותי, אני לא מתעצבנת בקלות. בזמן שחשבתי את כל זה מאדי כבר סיימה להתמקח עם המוכר, ואז התחלנו ללכת חזרה ושוב, אף אחד לא שם לך אליי, איפה מנת התשומת לב שלי הא? אני חושבת לי ומשלבת ידיים.
"פאק" נפלט מהפה שלי שכולם עמדו וראו את מייקי טובעת עם הסירה שלה.
"איך אנחנו עומדים להציל אותה?" מישהו צעק
מה באמת אנחנו הולכים לעשות..
(לא אבל באמת נטשתם אותי 3:)
Angelica לפני 10 שנים ו-4 חודשים
דומינו דול נעלמה.
ברגע שהבחנו במייקי על הסירה, טובעת, האינסטינקט הראשוני שלי היה לחפש את דומינו דול. פילסתי את דרכי בין אנשים וקראתי בשמה. ראיתי שאף אחד לא מתכוון- או לפחות לא מצליח למצוא פתרון להציל את מייקי. אבל ידעתי שעם יכולות האקרים שלנו היינו יכולות להציל אותה בדרך כלשהי ובאותו הזמן גם להרשים את אנונימוס, מה שיגרום לכך שניבחר לתחרויות.
אך לשווא, דומינו דול לא נראתה. חיפשתי במבטי את פאן עד שמצאתי אותה עומדת ומביטה בתמיהה במייקי. היה קצת מוזר להבחין בה ללא דומינו דול, ואז רצתי לעברה ותפסתי בכתפה. "אני לא מאמינה שאני אומרת את זה," התחלתי להגיד, מתנשפת, "אבל אני ממש מאוכזבת מכך שדומינו דול לא איתך עכשיו."
פאן שתקה והביטה בי, היא כיווצה את גבותיה וכעס ניצת בעיניה. "את יודעת איפה היא?" שאלתי במהירות.
"מה קרה שפתאום את רוצה אותה?" היא תקפה.
נרתעתי, "אני רק שאל-"
"אני לא יודעת מה הבעיה שלך, מאדי, אבל הודות לדומינו דול את ניצלת! אם היא לא הייתה באה לעזרתך כשנפלת מהשמיים את-"
ואז נורה צהובה נדלקה מעל ראשי, אם אשתמש בסקיל תעופה אוכל להגיע למייקי ולהציל אותה. ידעתי שלא כדאי שאקח סיכון בתעופה דרך יכולות האקרים שלי בדומה לפעם הקודמת, אבל אני כן אוכל להשתמש במישהו בעל סקיל תעופה. הייתי חייבת להציל את מייקי בעצמי, הנחתי שזאת תהיה דרך טובה להרשים את אנונימוס וגרום לאנשים יותר להעריך אותי לאחר המקרה עם קרייטוס.
"את.. את.. היית מתה!" סיימה פאן את דבריה.
התעלמתי ממנה וחיפשתי את ג'ון. אמנם לא חיבבתי אותו ואני מניחה שהוא גם לא אותי, אך לא הייתה לי בררה, הוא התקווה האחרונה שלי להציל את מייקי.
"איך אנחנו באמת הולכים להציל אותה?" צעק מישהו.
הסתובבתי, רציתי לענות לאותו בנאדם ששאל וכשראיתי אותו עיני התרחבו בתקווה, זה היה תום. אף פעם לא ממש התייחסתי אליו, אבל באופן כזה שלא שמתי לב לכנפיו הגדולות והזהובות.
חייכתי חיוך ממזרי, "הי, אתה!" קראתי והתקדמתי לעברו.
הוא קלט אותי ישר והבעתו הפכה לנוקשה ומעט מפוחדת, "אני?" הוא מלמל. עיניו הירוקות כזית נצצו וגופו הגדול התקשח. התקרבתי אל פניו על אף שהייתי נמוכה ממנו בהרבה, "שנינו הולכים להציל את מייקי." לחשתי לו וזיק של שעשוע הסתמן בזווית פי.
POLLO לפני 10 שנים ו-4 חודשים
אם המצב לא היה מספיק גרוע עד עכשיו, דומינו דול החליטה להיעלם. או שקרה לה משהו.
מאדי התחילה להיכנס ללחץ, והיה מתח באוויר.
היא ופאן שוחחו במהירות, כשלפתע הבעת הפנים שלה השתנתה.
"איך אנחנו באמת הולכים להציל אותה?" צעקתי. אין לנו עוד הרבה זמן. אף אחד לא ממש הקשיב לי, חוץ ממאדי שהסתובבה אלי בחדות.
"היי אתה!" היא קראה והתקדמה לעברי.
מה היא רוצה? רק שהיא לא תשגע כאן.
"אני?" מלמלתי. בבקשה שזה לא אני. הייתי צריך להסתכל מעט למטה בשביל לדבר איתה.
"שנינו הולכים להציל את מייקי." היא לחשה לי וחיוך קטן עלה על פניה.
"איך בדיוק?"
Angelica לפני 10 שנים ו-4 חודשים
"איך בדיוק?" שאל תום ובחן את פניי.
"אנחנו נעוף אליה." השבתי בחיוך והרמתי את גבותיי באופן מאיים.
"אנחנו? אבל אין לך סקיל תעו-"
"זה לא משנה." קטעתי אותו בעצבנות. "כל עוד לך יש אנחנו מסודרים."
"אבל איך-"
לפני שתום הספיק לענות קפצתי על גבו ואחזתי בשני כנפיו, "קדימה! תתחיל לעוף." צעקתי בתקווה שאני לא דוחקת בו יותר מידי.
"מאדי, אני לא חוש-"
"תתחיל לעוף או שאתה תמות יחד עם מייקי!" איימתי עליו. לא רציתי לעשות את זה אך לא הייתה לי בררה, אם יש משהו שאני הכי שונאת בעולם זה אנשים שמתנהגים אתי בעקשנות.
כשתום התחיל להתרומם באוויר שמעתי צעקות מלמטה, הסבתי את ראשי לאחור והבחנתי בלונה, איקן למבטי חזרה לעברו של תום. "אתה מחזיק מעמד?" צעקתי ברגע שהרוח החזקה הכתה בפניי ויללה בפראות.
"אני חושב," הוא השיב וכיווץ את עיניו. "ממתי הרוח נעשתה חזקה יותר?" הוא הוסיף ואימץ את כנפיו להמשיך לעוף.
"אולי בגלל ה-"
"הנה מייקי!" הוא צעק ונחת במהירות רבה כל כך שכמעט ויכולתי ליפול. ובמקום שהרוח החזקה תפסק- היא התחזקה עוד יותר ברגע שנחתנו. "מאדי-פיה! הצילו!" מייקי צעקה ואחזה באופן כושל בקרש האחרון שהצליח להשאיר אותה צפה על המים.
"מאדי, אני לא יכול לנחות, הכול מים!" צעק תום בהיסטריה.
"שיט." פלטתי. הבטתי במייקי שהחלה לטבוע יחד על הקרש, "חכו, יש לי רעיון." השבתי ברוגע לעומת מייקי שנראתה כמו כלבלב חסר אונים שעומד ליפול לתוך בור.
עצמתי את עיני וניסיתי לרכז את הקסם בגופי. "מאדי! זה לא הזמן למדיטציה!" תום התחיל להתחרפן.
"תשתוק!" צעקתי והשתדלתי להתעלם מהצרחות של מייקי. הרגשתי עקצוץ קטן מבין אצבעות כף ידי ומיד פקחתי את עיני. "דשא!" הכרזתי והרמתי את שתי ידי מלמטה למעלה בצורה כזאת שעשבי דשא גבוהים יצאו מתוך המים והפכו לאי קטן וסבוך. "מייקי! תעלי!" צעקנו תום ואני בו בזמן.
אבל היא לא עלתה. היא פשוט בהתה בנו כאייל מפוחד שעומד להיטרף על ידי ארייה. "מייקי, תעלי כבר!" צעקתי במלואו הכוח.
"למה היא מביטה בנו ככה?" שאל תום ואז הסתובב לאחור. "שיט." הוא פער את עיניו ומשך בקצה חולצתי, "מ-מ-אד-די.." הוא גמגם.
"מה?" שאלתי בחוסר סבלנות והסתובבתי ועניתי מיד, "הולי שיט." עיני ופי נפערו מפחד.
מפלצת ענקית הדומה לדג הקיפה אותנו בכוונה להפוך אותנו לקורבנה הבא.

http://cache.desktopnexus.com/thumbseg/735/735721-bigthumbnail.jpg

אנשים, לא קל בכלל להרוג את המפלצת הזאת! אל תעשו את זה מהר בבקשה. תגיבו בחלקים ותמצאו אסטרטגיות טובות בשביל להרוג אותה.
בהצלחה!
זאבה~ לפני 10 שנים ו-4 חודשים
nira6607 או פשוט נירה:

הבטתי בהם עפים להם, והמחשבה היחידה שלי הייתה כמה כיף לו, יש לו סקיל תעופה. לפתע, הופיעה מפלצת ענקית בצורת דג. טוב, אם אני לא טועה יש לי סקיל 2 בנשק. שלפתי את הסכין שלי ותקעתי אותי בחגורה. רצתי אל המזח וועצרתי. צריך משהו יותר טוב מסכין.. הבטתי במבנה גופו כשהוא קפץ מעל המים ונכנס עליהם בגל ענקי. הוא בנוי כמו דג אמיתי רק עם שיניים חדות. מה שאומר.. רשת דיג? צריך אחת ענקית.. לפחות 24 מטר רק כדי לעקב אותו. בדקתי את הכסף שלי, היה לי בערך 3,000 כסף.
"תקשיבו, נסו לעקב את היצור הזה כמה שאתם יכולים ותצילו את מייקי מהמים. קדימה!" עצקתי עליהם והחלתי לרוץ לכיוון השוק, עברתי ליד חנות דיג אבל במבט חטוף לא היו שם רשתות גדולות. המשכתי לרוץ עד שראיתי ספינת דיג ענקית. רצתי לשם וקיוויתי לטוב. מצאתי מישהו שנראה שייך לספינה ושאלתי אותו מי הוא רב החובל או הבעלים של הספינה. הוא הפנה אותי למישהו גדול גוף עם צלקת ארוכה על פניו שזוף משמש.
"אהמם.. סליחה, אני ממש צריכה את הספינה שלך.. כמה זה יעלה לי?" שאלתי אותו במהירות.
נטוטו לפני 10 שנים ו-4 חודשים
דיברתי קצת עם תום בדרך חזרה למייקי. הוא דיי נחמד. פתאום שמעתי קול לידי "הי," הוא אמר "מה נשמע?".
הפניתי את ראשי לכיוון הקול וראיתי את ג'ון. הוא התאים את קצב ההליכה שלו לשלי כך שהלכנו ביחד. בינתיים תום הלך לדבר עם מישהו אחר.
הסחות דעת ליאה, הזכרתי לעצמי. הסחות דעת זה טוב. חייכתי אל ג'ון ואמרתי "היי ג'ון. אני.. בסדר?" זה נשמע קצת כמו שאלה, אני מניחה. לא נורא. המשכתי במהירות את השיחה לפני שיגיב על נימת הדיבור שלי "מה איתך?"
"בסדר" הוא אמר בפשטות.
"'בסדר'" חיכיתי אותו, חצי צוחקת "אתה מתחיל שיחה עם מישהו מצד אחד, ומצד שני עונה תשובות שמונעות כל סיכוי שיש לשיחה להתפתח?"
לרגע הוא נראה מופתע מעט, אבל הוא חייך כשהוא ראה שאין במבט שלי שום עוינות. נראה שהוא רצה להגיד משהו, אבל אז עיניו התמקדו במשהו לפנינו.
"תגידי.." הוא אמר בעודו מסתכל על הדרך שלפנינו "איפה כולם?"
"הא?" הישרתי מבט לפנינו "אוף, אני חושבת שאיבדנו אותם.."
אנוביס לפני 10 שנים ו-4 חודשים
אז מאדי היא כלבה גמורה, אני אתפוס אותה לשיחה אחרי שכל זה יגמר, צפיתי בה עפה על גבו של תום לעבר הסירה השוקעת, לרכע הייתי שמחה כי מייקי הולכת להינצל, אבל שניה אחרי זה המים געשו והמפלצת הימית קפצה החוצה הפה שלה פעור, מתכונן לבלוע את מאדי ואת תום, למזלם נראה כיאלו האינסטינקטים של תום עבדו שעות נוספות והם הצליחו להתחמק בקושי מהדג הענק, והוא נכנס בחזרה למים, מחכה לתקוף שוב בטח, נירה רצה ואמרה לנו להסיח את הדעת של הדג הענקי.
כן מאוד אפשרי נירה, בכל מקרה לא ממש חשבתי על מה אני עושה, אבל פשוט קפצתי על סירת דיג קטנה עם מפרש, להעסיק אותו הא.. , למזלי הרוח היתה חזקה יחסית ופנתה לתוך הים (רוח מזרחית) אז התחלתי להפליג במהירות לתוך הים שאני שומעת מאחורי את הצעקות של הדיג הכועס. הסתכלתי למעלה וראיתי את תום ומאדי מעופפים, ידעתי שזה עניין של זמן עד שהדג יתקוף, שלפתי את החרב עץ שלי, אני הולכת לעשות הכל כדי לתת לנירה זמן לרעיון שלה, עכשיו זה רק עניין של אם האחרים יעקבו אחרי, המים געשו, הנה הוא בא..
(קדימה אנשים! בואו נילחם בדג ענקי!, אני לא עומד למות לבד ! )
זאבה~ לפני 10 שנים ו-4 חודשים
נירה:

"4,000." פסק.
"אתן לך 2,00 עכשיו ו2,00 אחר כך, בסדר?" אמרתי. הוא בחן אותי רגע ושאל
"איך את מתכוונת להביא את הכסף הזה?"
"אני בבית משימות, ואני צריכה כמה אנשים שיודעים להשיט את הספינה. בבקשה! זה ממש דחוף!" אמרתי וקפצתי במקום.
"טוב, תן ל חמישה מלחים תמורת 500. יש לך חצי שעה ילדה." אמר בנימה חמורה
"תודה תודה תודה תודה!" אמרתי ורצתי אל הסיפון. "איפה הם?"
"צריך לקרוא להם ילדה, ייקח להם דקה שתיים להגיע לכאן." ענה בחוסר סבלנות
"אתה יכול למהר?" שאלתי בלחץ
"לא," ענה ביובש והתחיל לצעוק פקודות ועלה לסיפון.
"מה..?" התחלתי לשאול אך הוא קטע את דבריי
"אני לא אתן לך להרוס את הספינה שלי פרחחית, מובן?"
"אהמם.. כן." עניתי. בבקשה.. שיגיעו מהר.. ראיתי אחד בא ונער שעובר בין הבתים וקורא לכל מיני אנשים. תוך 158 שניות כולם הגיעו והרמנו עוגן.
יאיר לפני 10 שנים ו-4 חודשים
"וואו, זה ממש רע. מפלצת דג ענקית שכזו. אני לא מאמין לדברים כאלה. היוצרים של המשחק פשוט רוצים להרוג אותנו. זה ממש רע."
נלחצתי מאוד, זה לא קל להתמודד עם דבר כזה.
לפתע נזכרתי בשיר שאני מאוד אוהב, אולי הוא יעזור לי להירגע, התחלתי לשיר אותו לעצמי.
Far over the misty mountains cold
To dungeons deep and caverns old
We must away ere break of day
To seek the pale enchanted gold.

The dwarves of yore made mighty spells,
While hammers fell like ringing bells
In places deep, where dark things sleep,
In hollow halls beneath the fells.

For ancient king and elvish lord
There many a gleaming golden hoard
They shaped and wrought, and light they caught
To hide in gems on hilt of sword.

On silver necklaces they strung
The flowering stars, on crowns they hung
The dragon-fire, in twisted wire
They meshed the light of moon and sun.

Far over the misty mountains cold
To dungeons deep and caverns old
We must away, ere break of day,
To claim our long-forgotten gold.

Goblets they carved there for themselves
And harps of gold; where no man delves
There lay they long, and many a song
Was sung unheard by men or elves.

The pines were roaring on the height,
The winds were moaning in the night.
The fire was red, it flaming spread;
The trees like torches blazed with light.

The bells were ringing in the dale
And men they looked up with faces pale;
The dragon’s ire more fierce than fire
Laid low their towers and houses frail.

The mountain smoked beneath the moon;
The dwarves they heard the tramp of doom.
They fled their hall to dying fall
Beneath his feet, beneath the moon.

Far over the misty mountains grim
To dungeons deep and caverns dim
We must away, ere break of day,
To win our harps and gold from him!
וואו. אני מרגיש יותר טוב. מיד פניתי אל דומינו דול. "יש לך סקילים ברמה גבוהה, מה אתה יכולה לעשות? את יכולה להרוג אותה?"
היא נראתה מבוהלת, בהלם. המפלצת הייתה מיד מאחורי, היא כמובן עצומה. לכן זה מאוד מפחיד.
נתקפתי בפאניקה. "אממ..." גמגמתי. אולי כישוף דשא יגרום למשהו טוב? וצבע? אין לי הרבה יכולות כאן.
הצמחתי במיידות מגן דשא, שנועד להסחה ולהסתרה. ותספתי את דומינו דול מהר ביד, ולקחתי אותה בריצה רחוק יותר משם.
"זה ממש רע. הסתכלתי עליה. מה נעשה? אולי נשים בצורה מלא דשא?"
היא התחילה להיות יותר בנוח, ואז היא פתחה את פה שלה ואמרה לי:-"
נטוטו לפני 10 שנים ו-4 חודשים
(יאיר, אני לא לידכם. הלכתי לאיבוד עם ארן)
יאיר לפני 10 שנים ו-4 חודשים
(התכוונתי לזאבה, לא לך)
אנוביס לפני 10 שנים ו-4 חודשים
(זאבה קונה סירה 3: )
Angelica לפני 10 שנים ו-4 חודשים
לפני שמישהו מאיתנו הספיק לפלוט צרחה תום הורה עלי לתפוס בידה של מייקי על מנת להימלט משם מהר ככל האפשר. אבל זה כלל לא היה אפשרי מבחינת המשקל שתום יוכל לסחוב את שתינו באופן כזה שנוכל להימלט מהדג במהירות לפני שנהפוך לארוחה שלו, ובלית בררה היינו חייבים לבחור מי מאיתנו יצטרך להפקיד את חייו בשביל האחר.
לבסוף, מצאתי את עצמי עומדת על האי הקטן שיצרתי מקסם של דשא סבוך, מול דג ענק מימדים שמולו אין לי שום סיכוי. אבל ידעתי שברגע שתום יגיע לחזרה למזח הוא יזעיק את כולם והסיכויים שלי להינצל יהיו.. עדיין קלושים ביותר.
אבל הייתי חייבת לעשות משהו. אסור לי לעמוד מול הדג הזה, חסרת אונים, בזמן שאנונימוס צופה בי ומצפה שאצליח להביס אותו, או לפחות להימלט מפניו. אך למרות שכל הסקילים שלי היו מוגברים לרמה חמש- מלבד הסקיל קסם, שהיה מוגבר לרמה שש, לא הייתי יכולה לעשות משהו שיסיח את דעתו לבינתיים.
אבל אז רעיון עלה במוחי. השתמשתי בסקיל הקסם ושיניתי את צבע גופי לצבעו של הים, כך אוכל להסוות את עצמי לבינתיים. לאחר מכן, הוצאתי רובה נשיפה ויריתי את החיצים הקטנים אל תוך עיניו, ואז הוא התחיל להשתגע כחיה שתקעו לה קוצים בישבן. הוא הניף את סנפירו הענק לצדדים והתיז מים לכל עבר עד שגל ענק עטף אותי והטביע אותי בתוכו. בהתחלה לא הצלחתי לשחות חזרה למעלה בעקבות הגלים העזים שהוא שלח לכיווני עד שנרגע והחל לצלול מטה, לכיווני בשעה שעיניו השחורות כפחם בחנו אותי.
השפלתי מבט אל גופי והופתעתי לגלות שהקסם התפוגג ודמותי המקורית חזרה לעצמה, "לעזאזל." פלטתי והתחלתי לשחות במהירות אך הדג המפלצתי היה מהיר יותר ממני. חיפשתי את האי הקטן שיצרתי לעצמי אבל הדבר היחיד שנשאר ממנו הוא כמה עשבים קטנים שצפו על פני המים.
הוצאתי את ראשי מהמים בנשימה עמוקה, לרגע חשבתי לנסות שוב לעוף אבל אז עלתה במוחי המחשבה שאם אפול שוב זה יהיה לתוך מלתעותיו של הדג. "תום!" צעקתי בתקווה שמישהו ישמע, "דומינו דול! איקן! הצילו!" אבל הצעקות שלי רק משכו אלי את הדג כמגנט.
"שיט." מלמלתי והצמחתי דשא במחשבה שזה עלול לעזור לי לפחות לעכב אותו אבל הוא המשיך לשחות אלי במהירות וצמצם את הפער.
"מאדי!" מישהו צעק. לא, לא מישהו, מישהי. או יותר נכון, תום ולונה. לונה נאחזה בכנפיו הזהובות של תום ויחד הם נחתו לעברי בשעה שלונה מצמיחה דשא מסביב לדג המפלצתי על מנת לעצור בעדו.
"מאדי! כדורי אש!" היא צעקה לעברי.
הכנתי את שתי ידי וריכזתי בהן כדורי אש, "עכשיו!" היא צעקה ומיד שלחתי אותם לעברו בתקווה שזה יעזור במשהו. הדג המפלצתי נתקע בין סיבכי העשבים והתפתל, אבל ידעתי שזה לא יחזיק מעמד לעוד הרבה זמן.
נטוטו לפני 10 שנים ו-4 חודשים
(אבל אני דומינו דול - לא זאבה)
זאבה~ לפני 10 שנים ו-4 חודשים
-אז שייצטרף. לא תזיק לי עזרה^^ ואני יכולה לשלב אותך בתגובה שלי-
נירה-

עלינו על הספינה והיא החלה להפליג. ראיתי ששתום ועוד מישהי מנסות חלהציל את.. דומינו?
"מה לעזאזל..?" אמר הקפטן והחל לקלל בפראות.
"אנחנו צריכים להרוג את הדבר הזה," אמרתי לאיקן. "או לפחות לעצור אותו. שנינו יכולים לגרום לדשא לצמוח. אולי נוכל להצמיח דשא מסביב לסנפירים שלו וכן, מסביב לפה ולתת להם זמן לברוח."
הוא הביט בי כמה שניות ולבסוף הנהנן.
"פשטן," אמר. "אנחנו צריכים להגיע כמה שיותר קרוב אל המפלצת!"
"השתגעת?" שאל הפרטן והוסיף כמה קללות שלא אחזור עליהם כרגע
"כן," עניתי בחיוך. "עכשיו- קדימה!"

*אנחנו ננסה לתת לכם כמה שניות לברוח. ליצ'ה, את יכולה אחר כך להצית את הדשא ואת יכולה לעשות מגן לעצמך. אם בא לך גם לשנות את הצבע של הדשא לצבע של הים כדי שהמפלצת לא תבין מה קורה עד שזה יבער^^-
נטוטו לפני 10 שנים ו-4 חודשים
(אבל אני לא לידכם בכלל, הלכתי לאיבוד בעיר)
Angelica לפני 10 שנים ו-4 חודשים
חחח היא דיברה אלי, נטע. את נוטה להתערב יותר מידי בזמן האחרון)
יאיר לפני 10 שנים ו-4 חודשים
אוי, לא. רק לא מאדי. רק לא היא. היחידה הנורמלית כאן, היחידה שנקשרתי אליה. אני לא מוכן שהיא תמות, בחיים לא. אני....לא. המשחק הזה יותר מדי מסוכן. חוץ מזה, רציתי ללכת לתחרויות איתה, בגלל ניסית להיות איתה. היא פשוט...נחמדה. כלומר, מגניבה, אהם...כן.
לא יכולתי להסתכל עליה סובלת.
"מצטער נירה" אמרתי לה במהירות.
"למה?" היא הסתכלה עליי במוזרות.
"בגלל זה". אמרתי.
דחפתי אותה במהרה. וקפצתי אל תוך המים, אבל לפני שנכנסתי אליהם, אני הצמחתי לעצמי גוש ענק של דשא, הזזתי אותו במהירות, בכל שאני יוצר שכבה זזה חדשה שוב, ושוב.
"מאדי, אני בא, פשוט תישארי במקום". אמרתי בחזקות.
הגעתי למאדי. "אני -" היא התחילה לומר. אבל קטעתי אותה. דחפתי אותה לאי הזז של הדשא. "זוזי מקום" אמרתי ונתתי לה דחיפה עצומה של הדשא לכיוון החוף.
"היי מפלצת, בואי אליי!" צעקתי אל המפלצת כדי שתימשך אליי. אולי אני אמות, אבל זה לטובה. מאדי תחיה, יהיו לה חיים מלאים, ואני אשמח שהיא חיה. היא תחיה בשבילי.
המפלצת הסתובבה אלי במהירות וזזה לעברי במהירות.
אני אשיר לעצמי את השיר. אולי איש לא יעזור לי, אבל אני מוכן למות. בשביל מאדי.


Far over the misty mountains cold
To dungeons deep and caverns old
We must away ere break of day
To seek the pale enchanted gold.

The dwarves of yore made mighty spells,
While hammers fell like ringing bells
In places deep, where dark things sleep,
In hollow halls beneath the fells.

For ancient king and elvish lord
There many a gleaming golden hoard
They shaped and wrought, and light they caught
To hide in gems on hilt of sword.

On silver necklaces they strung
The flowering stars, on crowns they hung
The dragon-fire, in twisted wire
They meshed the light of moon and sun.

Far over the misty mountains cold
To dungeons deep and caverns old
We must away, ere break of day,
To claim our long-forgotten gold.

Goblets they carved there for themselves
And harps of gold; where no man delves
There lay they long, and many a song
Was sung unheard by men or elves.

The pines were roaring on the height,
The winds were moaning in the night.
The fire was red, it flaming spread;
The trees like torches blazed with light.

The bells were ringing in the dale
And men they looked up with faces pale;
The dragon’s ire more fierce than fire
Laid low their towers and houses frail.

The mountain smoked beneath the moon;
The dwarves they heard the tramp of doom.
They fled their hall to dying fall
Beneath his feet, beneath the moon.

Far over the misty mountains grim
To dungeons deep and caverns dim
We must away, ere break of day,
To win our harps and gold from him!
זאבה~ לפני 10 שנים ו-4 חודשים
קמתי וראיתי את המפלצת שוחה במהירות לכיוונו של איקן.
"מטומטם!" צעקתי. "תכינו צלצל או מה שזה לא יהיה, קדימה!" צעקתי. ראיתי מה שאיקן עשה אבל הייתי די בטוחה שלא אצליח לעשות את זה. במקום זה השקעתי את כל הכוח שלי בדשא המפגר הזה. הגבעולים נהיו קצת יותר עבים, הם נכרכו סביב הסנפירים של המפלצת וסגרו את הלועה שלו. המפלצת התפתלה ופערה את פיה כמה שיכלה. אחרי כמה שניות המפלצת קפצה אל תוך המים והגיחה אחרי כמה שניות של שקט משתק בזעקה חסרת מילים. לפתע הרגשתי את הגוף שלי קורס. נשענתי על המעקה והתנשמתי בכבדות. אם הוא לא היה עושה את זה היינו יכולים להציל אותה ואותו. אני לא רוצה שמישהו ימות. לא אח שלי, לא האיקן הזה. לפתע הסירה החלה לנוע. מצמצתי והבטתי בשלושה צלצלים שנתקעו בגופה של המפלצת. הבטתי בדם שזלג מגופה של המפלצת. המפלצת זעקה בכאב והטיחה את הזנב שלה במים, מה שגרם לאיקן לעוף על המזח. הראייה שלי היטשטשה וקלטתי משהו אדום נוחת על הסיפון. שמעתי את השם שלי אבל לא הבנתי. פשוט אמרתי "תכסחי לדבר הזה את הצורה.." או לפחות אני חושבת שזה מה שאמרתי. שמתי לב לשם עם מלא אותיות ומספרים. לא זכרתי של מי השם הזה.. מי זה? אני מקווה שלא ייקחו לי את כל הכסף.. ואז באה החשכה.
***
אני מתה? אם כן, יאי לי. אני לא אמורה לפגוש מישהו? טוב, שיהיה. אם אני מתה אני לפחות יכולה לישון..
אנוביס לפני 10 שנים ו-4 חודשים
הדברים קרו מאוד מהר, הדג מפלצת הזה היה הרבה יותר מהר ממה שציפתי, אבל הוא החליף מטרות כל שניה, מה שנתן לי הרבה יותר זמן לשרוד עם הסירה הקטנה שלי ועד שנירה הגיעה עם הצוות שלה והספינה הענקית, זה היה מאוד אפי, הסירה הענקית יצאה מהמזח והפליגה בצעקות של המלחים לעבר הדג, נראה כאילו הכל עומד להסתדר, עד שריאתי את נירה קורסת על הספינה וידעתי שאם המלחים יראו את הקפטן הזמני שלהם לא בהכרה הם יתחילו לאבד את המורל שלהם, אז בלי לחשוב יותר מידי קפצתי לעבר הספינה, תפסתי במעקה וטיפסתי על הסיפון, קראתי בשמה של נירה שהיא קרסה על הרצפה, רצתי לעברה, "קרע לו את הצורה" היא לחשה ואיבדה את ההכרה.
לקחתי נשימה עמוקה, וצעקתי על המלחים, "תקשיבו, אני לא מכירה אותכם, אתם לא אותי, אבל אני עכשיו הקפטן של הספינה, ואנחנו הולכים לחסל את הדג הזה, ואני אומרת לכם כבר עכשיו, מי שהולך להרוג את הדג מקבל את כולו לעצמו!!, תגרמו לי לגאווה ותביאו לי צלצל מזורגג!!, מי איתי?!"
להפתעתי הרבה כל המלחים צעקו בקול רם שהם איתי, והביאו לי צלצל.
תפסתי את ההגה והשטתי את הסירה מסביב לדג המפלצתי, "עכשיו!" צעקתי והמלחים זרקו את הצלצלים שלהם עליו, לפחות עשרה נתקעו, אבל זה לא הספיק, צריך עוד כוח, הדג היה עצבני, סובבתי את ההגה והסירה פנתה הרחק מהדג.
"תכוננו לפעם נוספת!" צעקתי עליהם
(ואו, רשמתי את זה מהר,בטח תגובה לא מובנת בעליל, אני מדהים)
Angelica לפני 10 שנים ו-4 חודשים
"איקן, לא!" צעקתי ברגע שהמפלצת החלה לשחות לעברו, היא פתחה את מלתעותיה האימתניות והשמיעה
זעקה מצמררת שגרמה לשערותיי לסמור. ליבי פעם בחוזקה ונשימותיי האיצו, לרגע מצאתי את זה עצמי בוהה בו, שיערותיו השחורות כנוצות עורב נשמטו על פניו ונדבקו על ערפו, עיניו החומות- זהובות נעצמו באיטיות, הוא פתח את פיו והחל לשיר לעצמו בשקט. הרגשתי את הגוש בגרוני, ידעתי שאם משהו יקרה לו ליבי יתנפץ לרסיסים קטנים ואני אמות מבפנים. לא הסכמתי שמשהו יקרה לו, לבנאדם היחיד שהעריך אותי לכל הדרך הקצרה הזאת שעשינו, הבנאדם היחיד שאני הכי אוהבת פה. לא הסכמתי שאיקן ימות.
לעולם.
ואז, מבלי לחשוב פעמים, זינקתי מהאי הקטן שייוצר מקסם של דשא סבוך וצללתי לתוך המים בעודי שוחה מהר ככל האפשר לעבר הדג האימתני. לא ידעתי מה לעשות, לא ידעתי בכלל למה אני מסכנת את חיי כשאני שוחה לעברו, זאת התאבדות. אבל הייתי חייבת לאלתר משהו, אחרת, איקן ימות.
תפסתי בסנפירו הענק של הדג והתחלתי לטפס, משתדלת לא להתחלק. "תעזוב את איקן, חתיכת-" הוצאתי חרב בעל להב מחודד ותקעתי אותו בעוצמה בגבו של הדג. "אני לא אתן לך להרוג אותו, שמעת??" צעקתי ותקעתי את החרב בגבו מספר פעמים עד שטיפות דם שחורות בצבצו מתחת לעורו התלוש. הדג המפלצתי עצר והתפתל בעודו זועק מכאב- כמה מטרים מאיקן שעיניו עצומות, מחכות לגורלו האכזר.
הצמחתי מיליוני עשבי דשא מסביב לדג והשתמשתי במעט כוחות האקרים שלי על מנת לכרוך אותם סביב סנפיריו. ריכזתי שני כדורי אש בכפות ידי ושלחתי אותם בפראות לעבר הדג שניסה להשתחרר מהעשבים הרבים שכורכים את סנפיריו. רציתי להרוג אותו. ממש במו ידי. נקמה על כך שכמעט והרג את איקן. אבל הדג הצליח לקרוע את העשבים לאחר ניסיונותיו הרבים. "שיט." צעקתי.
התרוממתי ורצתי במהירות על גבו החלקלק, הוא היה בדרך לקרוע מסנפירו הנותר את העשבים האחרונים שקשרו אותו. כמובן שלא הייתי יכולה להרוג אתו לבדי. אבל כן הייתי יכולה להציל את איקן.
ברגע שהגעתי לקצה ראשו קפצתי לתוך המים ושחיתי לכיוונו של איקן בשעה שהדג הצליח להשתחרר מאחיזתם של העשבים. "איקן!" צעקתי, בקושי נושמת. הגלים מידי פעם עטפו אותי אך הייתי נחושה בדעתי להציל אותו והרמתי באופן כושל את ראשי מהמים. "איקן!" צעקתי פעם נוספת. כשהגעתי אליו תפסתי בכתפיו וחיבקתי אותו. הרגשתי את הדמעות עומדות בעיני, כל כך שמחתי שהוא חיי. אבל אז הדג התקדם לעברנו ועיניו יורות גיצים. "תעזוב אותנו כבר!" צעקתי ושלחתי לעברו כדורי אש רבים, הוצאתי סכיני הטלה קטנים ושלחתי אותם לעברו בפראות. "אני לא אתן לך להרוג אף אחד! ובטח לא את איקן!" הרגשתי את הכוח אוזל ממני, זה היה קשה. אבל לא היה לי אכפת. הייתי מוכנה להקריב הכול בשבילו.
matrix לפני 10 שנים ו-4 חודשים
מי עדיין על החוף עכשיו?
אקו לפני 10 שנים ו-4 חודשים
"מוזר..." אמרתי, "הייתי בטוח שהיינו איתם.
פתחתי את המפה ומצאתי את המיקום שלהם, מקבץ נקודות אדומות באזור... המזח? ולמה לעזאזל רובם במים? משהו לא בסדר, או שהם החליטו לפתוח בתחרות שחייה. הראיתי את זה לדומינו והיא נראתה מוטרדת גם. לא טוב. ידעתי שהמשימה הזו פשוטה יותר מדי.
פנינו לדרך הנכונה והתחלנו לרוץ.
ניסיתי לפתוח בשיחה תוך כדי ואמרתי "אז מה היה בינך לבין מאדי? ראיתי איך היא הסתכלה עלייך.."
"אה, זה לא כלום, " היא אמרה "אנחנו תמיד רבות, אנחנו אחיות."
חשבתי על האחים שלי, "בהחלט."
"חבל שאנחנו לא יכולים להסתובב בעיר בלי להיכנס לצרות, משחק ארור" אמרתי
"נכון, וכדאי שתהיה מוכן כי זה עומד לקרות לנו עוד הרבה." אמרה ושנינו צחקנו צחוק מאולץ.
לא פיגרנו מאחור יותר מדי, הגענו אל המזח תוך דקה. חוץ מכמה גלים מוזרים לא הבנתי מה הבעיה, עד שראיתי אותו, מגיח מהמים כמו לוויתן, הדג הכי גדול ביקום כולו עם פה שיכול לבלוע סירה, וזה רק קומה 1!
אז כולם היו בערבוביה על המזח, במים, בספינה ועל מרבד עשב צף, וזה היה רק עניין של זמן עד שהמפלצת תמעך מישהו.
אנחנו לא צריכים להרוג אותה, רק להציל את מי שבמים, והיו המון אנשים במים, מהחוף, אם המפלצת תמשיך, יהיה לנו קל יותר.
אני לא יכול לתקוף את היצור הענק הזה בחרב עץ ולקוות להרוג אותו, זה לא ילך, הסתכלתי על דומינו דול, היא השיבה לי בדיוק את אותו המבט, המבט של "אנחנו עומדים לעשות משהו מטומטם." ידעתי שיש לה יכולת לחימה וקסם טובות, והיא ידעה שאם היא תשחה עד לדג היא לא תקבל הזדמנות להשתמש בהן.
תפסתי אותה ועפנו ישר אל המפלצת
"תוריד אותי על הגב שלה, משם אוכל לעשות יותר נזק, ומקסימום אקפוץ על העשב"
הנהנתי "תיזהרי שם, למות זה לא כיף."
הורדתי אותה עליו כשהוא הפסיק לזוז, גאד, להרים אנשים זה קשה. פניתי והסתכלתי מסביבי- מאדי ואיקן במים, נירה על ספינה והיתר פזורים בכל מקום סביבם, מייקי הייתה בטוחה על החוף (נראה לי).
הספינה התקדמה לאיטה לכיוון מאדי ואיקן, אבל לאט מדי. מאדי ירתה כדורי אש כמו משוגעת, אבל היא התעייפה. לא אתן להם למות, אסיח את דעתו של הדג.
הדג. פה ענקי, עיניים קטנות ומדממות ועור פצוע, מביניהם יכולתי לפגוע רק בעיניים.
אם אני נופל למים אז אני קפוט, אין סיכוי שאמריא שוב.
עפתי ישר אל עינו של הדג ונחתי עליה עם שתי רגליי, דוקר כלפי מטה. זה השתבש, הדג התפתל, אני מעדתי, ועפתי משם ברגע האחרון אבל העין שלו נפגעה לגמרי. דומינו קלטה את המסר, אם נעוור אותו יהיו לנו יותר סיכויים.
הסתכלתי מסביב לראות מי יותר צריך חילוץ.
נטוטו לפני 10 שנים ו-4 חודשים
איכשהו מצאתי את עצמי נוחתת מהשמיים על גב של דג ענקי. בחיי, אני מאבדת אותם לשנייה והם כבר מרגיזים את המפלצת הכי גדולה במימד.
הדג המשיך להשתולל ואני כמעט איבדתי שיווי משקל. שלפתי את החרב שלי ונעצתי אותה בגבו של הדג כדי להתייצב, ואחר כך עלה במוחי רעיון. הדג חבט בסנפיריו וזנבו, צלל ועלה למעלה בחזרה. בכל הזמן הזה נאבקתי להחזיק מעמד. כבר הייתי רטובה לגמרי, וידי התחילו לרעוד ממאמץ. אני לא אצליח להחזיק עוד הרבה זמן...
"ת-תסיחו - " צלילה "את - " עוד צלילה "דעאאאאהה!!" הדג קפץ באוויר ופגע במים בחוזקה. יד אחת שלי איבדה אחיזה ונשמטה לצד גופי. לא הצלחתי להזיז אותה. החזקתי ביד אחת בחרב שהייתה באורך פלא עדיין תקועה בגב הדג, איכשהו לא יצאה. הדג עלה שוב אל פני המים "את דעתו! תסיחו את דעתו!!" צרחתי.
נראה שהם הבינו את הרמז. מאדי חידשה את מתקפת כדורי האש שלה, וגם האחרים המשיכו לתקוף. ניסיתי בכוח להיעמד על רגליי, משימה לא פשוטה בכלל כשרוכבים על דג בגודל מפלצתי שזז במהירות מפלצתית. אחזתי בשתי ידיי בחרב הנעוצה בגבו והתחלתי לרוץ, גוררת את החרב איתי ומשאירה חתך עמוק מאחורי. או, אולי, לא כל כך עמוק.
"ג'ון!" קראתי. הוא עמד ובחן את הקרב במבטו, כמחפש מישהו להציל. כשהוא שמע אותי הוא עף לעברי, שומר על מרחק בטוח מהדג אך במרחק שמיעה.
"תרים אותי רגע! יש לי רעיון!" צעקתי אליו. הוא הרים אותי באוויר.
"מה הרעיון?" הוא שאל.
"אין לי זמן להסביר, פשוט תעזוב אותי מעל הדג. בדיוק מעל הדג!"
"השתגעת? את תמותי!"
שלחתי לעברו מבט נעלב "תודה על הבעת האמון, ממש נוגע ללב. אמרתי לך, יש לי רעיון. יהיה פשוט יותר להראות לך מלהסביר"
"בואי נקווה שאת צודקת.." הוא אמר. הוא עף מעל הדג ועזב אותי בדיוק כשהוא הגיח מתוך המים.
השתמשתי בתנופה כדי לנעוץ את חרבי בגבו של הדג, ואז התחלתי לרוץ שוב, גוררת את החרב איתי. שלפתי אותה מגוף המפלצת, ואז הרגשתי שמשהו אוחז בי ומרים אותי למעלה. ג'ון.
"עכשיו הבנתי" הוא אמר.
ג'ון שמט אותי שוב, אבל הפעם הדג שינה כיוון בפתאומיות. הספקתי לנעוץ בו את החרב, אבל לא החזקתי בה כמו שצריך. במשך כמה שניות ניסיתי להיאחז בגופו של הדג, אבל הוא היה רטוב וחלקלק, ובסופו של דבר נפלתי למים.
זאבה~ לפני 10 שנים ו-4 חודשים
נירה-
אז.. אני ישנה לי בתוך החשכה הנחמדה הזו. מעניין מה זה המקום הזה.. הרי לא עשיתי משהו שייגרום לי למות.. נכון? לפתע נזכרתי בשניות האחרונות שהייתי בהכרה. ונחשו מה, ען ן. נכנסתי לפאניקה. לא נכנסתי לפאניקה מאז שהכיש אותי נחש. למרבה המזל הוא היה צעיר וגרם לי רק לכאב בתן וכמה זריקות לא נעימות.
ניסיתי לצאת מהתת הכרה. זה הרגיש כאילו אני מנסה לצאת מקן נמלים או מווילון כבד שנפל עליי. וכל הזמן שמעתי רעש. לא הצרחות והחבטות שטילטלו את הסירה אלא הרעש הנעים של גלים הנשברים על החוף וקריאתם הנרגשת של השחפים.
פתחתי את עיני מעט וראיתי את פאן מתרוצצת ומחלקת פקודות. ראיתי את הסירה המתקרבת לעבר המפלצת וסבב נוסף של צלצלים שנתקעו בגוף המפלצת. שמעתי צעקות וקמתי, אך סחרחורת פקדה את ראשי. מצמצתי והבטתי לכיוון המפלצת. עשרות חתכים היו על גבה שלא לדבר על כ17 צלצלים. שמעתי שאחד המלחים אומר שאין עוד צלצלים. מה הם תמיד עושים עם לוויתנים..? לפתע נזכרתי בתוכנית שראיתי, הם גוררים אותם אל החוף, למקום שהם חלשים בו והורגים אותם.
"תגררו אותה אל החוף," אמרתי. נראה שפאן הבחינה בקיומי.
"את... מה?" שאלה
"תגררו אותה אל החוף! אין לכם סיכוי במים, והדם יימשוך דברים אחרים. תגררו אותה אל החוף או שצמיחו אי של דשא מתחתיה ותהרגו אותה!" אמרתי. כאב הראש רק החמיר ואני גררתי את עצמי לישיבה והשענתי את הראש על הקיר כשיד מכסה את עיני.
"למה את מחכה? צריך להביא את האחרים על הסיפון ולפזר אותם במקומות אסטרטגיים כדי שזה יהיה קל יותר. וצריך מישהו עם לפחות סקיל 2 בנשק, צריך לעשות את זה ואז לתקוע צלצל בלב. מה.. אני מדברת לעצמי? זוזו כבר! כבר כמעט מתתי היום, אז קדימה!"
מנהלות מימד 72 לפני 10 שנים ו-4 חודשים
לשאלתך, מטריקס- קרייטוס ואתה נמצאים על החוף/מזח כרגע.
דרקמנדור לפני 10 שנים ו-4 חודשים
צפיתי בהם נאבקים על חייהם נגד הדג העצום ממדים הזה,ומבלי לחשוב פעמים קפצתי למים כשאני שוחה לכיוון הספינה.אחרי זמן מה של שחייה תפסתי בספינה.שמעתי יריות צלצלים,בזמן שניסיתי לטפס איכשהו.
אחר מהאנשים ראה אותי,"מי אתה?"הוא שאל מופתע."תעזור לי,אני חבר בגילדה של כל האלה".
האיש עצר לרגע חשיבה.ואז הושיט יד בחיוך.אחרי שעליתי,ראיתי שדומינו דול,מתחננת משהו מעל הדג,הנחתי שזה משו מסוכן.
ואז קפצתי למים בעודי לוקח את הבנדנה של האיש ושם אותה על היד."היי!"הוא צעק כשקפצתי למים.דומינו קפצה לדג כשהוא שינה כיוון והיא בקושי נתפסה עליו.
כשהייתי כמה 2 מטר ממנו היא נפלה והדג התחיל לשחות לכיוון מאדי ואיקן.
-----
הלב שלי פעם במהירות רבה,והיד שלי קצת רעדה אבל זה לא מנה ממני לתפוס בדג.תפסתי אותו ממש בקצה,
"אני לא מצליחה לטפס"מלמלתי כשאני נועז את החרב שלי בו.כשרתי את הבנדנה לחרב הנעוצה ותפסתי בנדנה.
שמתי רגל על החרב ועמדתי כשאני תופס בדג וכמעט מחליק.
הדג התקרב והתקרב למאדי ואיקן יותר ויותר.תקעתי את החרב השנייה בשביל לטפס על הגב שלו.
הדג שם לב עלי והעיף אותי למעלה ונחתתי על גבו.כמתי על הרגליי הרועדות,מד החיים שלי ירד מהנפילה.
התחלתי לרוץ על הגב שלו וכשהגעתי לראש שלו החלקתי אל מתחת לעין שלו ונשכתי אותו.השיניים שלי כאבו כאבי תופת,אבל לא ויתרתי ונשארתי שם,תלויי.
<FONT COLOR= RED>Killer לפני 10 שנים ו-4 חודשים
(כל הכבוד קרייטוס אתה תלך להציל את מאדי ומה שמו ואני ילחם בדג עד המות (המות שלו לא שלי לא להתבלבל))
<FONT COLOR= RED>Killer לפני 10 שנים ו-4 חודשים
(סליחה יש לי טעות אני אלך להציל את מאדי ואת מה שמו)
מנהלות מימד 72 לפני 10 שנים ו-4 חודשים
קוראים לו איקן -.-
יאיר לפני 10 שנים ו-4 חודשים
(מצטער על התגובה הקצרה שלי, אין לי זמן פשוט.)
"מאדי, זה בסדר תברחי, אני אהיה בסדר. הכל טוב" הסתכלתי עליה בחיוך עז. שמתי רפסודה מדשא על המים. "את יכולה לברוח..עדיף שאת תחיי ולא אני... יש כאן אנשים אחרים, את לא צריכה להקר-" לחיי רעדו למחשבת המילה הזאת: הקרבה. אף אחד לא מת. הכל בסדר. אני בסדר, מאדי בסדר.
"אני אהיה בסדר".
matrix לפני 10 שנים ו-4 חודשים
כשכולם התחילו להתפזר, הסתכלתי מסביב, וחיפשתי דרך להגיע לאיפה-שזה-לא-יהיה באמצע הים. ראיתי את נירה ואיקן קונים סירה, אז תפסתי את לונה ורצנו לאחת הסירות הקרובות, שבדיוק עמדה להפליג.זאת הייתה אחת הספינות הגדולות באזור. על הסיפון עמד בחור ענק, שצרח פקודות בקול בס צרוד על צוות גדול של מלחים. עליתי על הכבש לספינה. עוד לפני שהספקתי להיכנס לסיפון חסמו אותי שני מלחים, ואחריהם הגיע הענק, שכנראה היה רב החובל.
"אתה רב החובל?" שאלתי אותו.
"כן. ולמה אתה חושב שאתה יכול לעלות בלי רשות על הספינה שלי ולחלק לי פקודות? אני לא אוהב ילדים קטנים ושוויצרים"
-"ואם לילדים האלה יש כסף?" שאלה לונה. הסכלתי עליה, מופתע לטובה. הוא הסתכל עליה לרגע. "אין לך שום דבר שאני יכול לרצות".
"הרבה כסף". הוא עמד כמה שניות, ואז סימן למלחים שלו לתת לי לעבור. "אבל זריז. אני לא רוצה שיבזבזו לי את הזמן."
מכאן אני לקחתי פיקוד. זה לגמרי התחום שלי. "אלף בעד הספינה והצוות, להילחם בדג הזה."
הוא התחיל להתעצבן. "אני לא הולך לסכן את החיים שלי בשביל הדג המפגר הזה". והוא בכלל לא אמר מפגר.
"אלף חמש מאות" ניסיתי שוב.
"חמשת אלפים"
"אלפיים"
"ארבעת אלפים"
"אלפיים"
"שלושת אלפים חמש מאות"
"אלפיים חמש מאות"
"שלושת אלפים חמש מאות"
"אלפיים"
"שלושת אלפים מאתיים"
"ביותר מאלפיים חמש מאות אני הולך"
"לך"
הסתובבתי, והתחלתי לרדת מהכבש, ולונה באה איתי. הוא לא עצר אותי.
"שלושת אלפים" נכנעתי. טעות איומה אבל אין לי זמן.
הוא זיהה את הפתח. "ארבעת אלפים".
"אל תשחק איתי. שלושת אלפים, ואם אחד מהצוות הורג אותו עוד שלוש מאות"
"סגור"
חשבתי שזה נגמר, אבל אז אחד המלחים נעמד מולי וחסם לי את הדרך. "אנחנו עוד לא קיבלנו כלום כדי שנסכים למות בשביל מישהו מספיק מטומטם להתעסק עם הדג". כמה אחרים הנהנו בהסכמה.
למזלנו, רב החובל התערב. "תגיד לי, מי אתה חושב שאתה?!" הוא צרח עליו, עורק הצוואר שלו עומד להיקרע. "תחזור מיד למקום העלוב שלך מאחורי השוט, ואתה לא הולך לקבל שום דבר מההפלגה הזאת!"
המלח ברח אחורה, ושאר המלחים התיישבו, רועדים מפחד.
כל הסיפור הזה מבזבז יותר מדי זמן. "קדימה!" צעקתי עליהם. "בשיא המהירות אל הדג הזה!"

מסתבר ששיא המהירות זה לא כל כך מהר.
עד שהתקרבנו אליהם היה נראה כאילו הקרב לפחות באמצע, אם לא לקראת הסוף. חיקיתי את הספינה של נירה, או פאלאדין, לא ברור מה הולך שם, אמרתי לנווט לסובב את הספינה שתעמוד ליד הספינה השנייה, ופקדתי גם על המלחים שלי לזרוק צלצלים. עכשיו כבר היה כח די מרשים שמשך את הדג לאחור, אבל לא נראה שזה מספיק. לונה הצטרפה בינתיים לקוסמים והצמיחה גם היא עשבים שיעכבו את הדג. פניתי לרב החובל, שבינתיים הסתבר שקוראים לו לוק. "איזה נשק יש לכם פה?" שאלתי אותו
"זה תלוי כמה אתה מוכן לשלם".
הבן אדם בלתי נסבל.

"קודם תגיד מה יש לך, אחרי זה נדבר."
"כידונים, סכינים, חרבות, תותח אחד, קרסים"
"מאה על הכידונים והתותח"
"שלוש מאות"
"אולי די עם זה?! שלוש מאות, רק תתחיל לעבוד!"
הוא התחיל לצרוח פקודות. בערך עשר מלחים עזבו את המשוטים וירדו לבטן הספינה, וכשהם יצאו הם יצאו עם ערמה גדולה של כידונים ותותח אחד ישן. למה אין כאן RPG? רובה לייזר? משהו?
"תיזהרו מאוד עם זה! אסור לכם לפגוע באף אחד מהחברים שלי!" צעקה עליהם לונה
לא הייתי בטוח אם זה יעבוד אז הוספתי גם: "אם מישהו יפגע אתם לא תקבלו כלום!" כאן כבר רב החובל התחיל להילחץ ולפקח על המלחים שלו מקרוב. נראה לי שמצאתי את השיטה.
גם לונה הבינה את הקטע. "מי שיהרוג את הדג הזה יקבל אלף מטבעות!"
עכשיו כל המלחים היו באטרף של המשימה. אני רק מקווה שזה לא יהיה באמת אחד מהם שיהרוג אותו בסוף כי אנחנו נתרושש.
(כאן אני מפנה תחינה נרגשת להוד קדושתן מנהלות המשחק שזה לא יהיה אחד מהם שיהרוג אותו בסוף)
מעניין אם אפשר לקבל סקיל לחימה מפיקוד על לוחמים. הלוואי.
עד שהמלחים יתארגנו עם התותח ניסיתי לעזור במשהו בעצמי. עברתי על החפצים שלי. תחבושות. לא. מפה לא. הפרוייקט שלי. אצל הסוחר עכשיו. השעון המעורר הראשון שלי. לא.
או שבעצם... לקחתי את השעון המעורר, כיוונתי אותו לעוצמה הכי גבוהה, וחיכיתי לרגע הנכון.
רוב הסיכויים שאני סתם מבזבז שבע שעות של עבודה.
חיכיתי עד שהדג ירים את הראש הענק שלו, וכשזה קרה, לחצתי על הכפתור של הצלצול וזרקתי את השעון לתוך החור שהיה האוזן של הדג, וחיכיתי לראות אם זה יעזור במשהו.
(אם אני לא מגיב הרבה זמן, תפעילו את המלחים שלי שיתחילו לירות. תותח... הוא יכול להבעיר את כל העשבים שכבר עוטפים את הדג. אני רק אומר. חוץ מזה שהוא יכול לעשות בו חורים. ולהרוג מישהו משלנו.)
matrix לפני 10 שנים ו-4 חודשים
אני לא מאמין. איך זה יצא כל כך ארוך?
Angelica לפני 10 שנים ו-4 חודשים
"מאדי, זה בסדר תברחי, אני אהיה בסדר. הכול טוב." באופן לא מפתיע איקן ניסה להרגיע אותי. כמו תמיד.
הוא חייך אל חיוך גדול, אבל יכולתי לזהות עד כמה מזויף הוא. הוא ידע. הוא ידע שהוא הולך למות רק בשביל להקריב את חייו בשבילי. הוא הצמיח דשא סבוך שהפך לרפסודה קטנה ופנה אלי בחיוך, "את יכולה לברוח.. עדיף שאת תחיי ולא אני... יש כאן אנשים אחרים, את לא צריכה להקר-" הוא קטע את דבריו, הבחנתי בזוויות פיו, היא רעדה. רציתי לצעוק עליו, להגיד לו שאני לא מוכנה לשמוע דברים כאלה. אני לא אתן לו למות.
"אני אהיה בסדר." הוא אמר לבסוף.
בלעתי את הגוש בגרוני והבטתי באיקן, הבטתי אל תוך עיניו, רציתי להגיד לו את מה שאני באמת מרגישה כלפיו. אבל ידעתי שזה כבר לא משנה. תהיתי לעצמי אם זאת הפעם האחרונה שאראה את החיוך שלו, את עיניו החומות זהובות שמביעות רק טוב. תהיתי אם אי פעם אזכה לחבק אותו שוב. אבל בכל תהייה שכזאת הדג המפלצתי רק התקרב יותר ויותר עד שיכולתי להבחין בשריטות הקטנות על גופו.
"אני לא ארשה לך להקריב את חייך למעני." קימטתי את מצחי ומחיתי דמעה שזלגה על לחיי. "אני מעדיפה למות."
"אל תגידי את זה." הוא השיב בחופזה והניח יד על כתפי. "אני לא רוצה את ההקרבה שלך. אני רוצה אותך חיה."
הקרבה.
"ואני לא רו-"
"מאדי," פניו הרצינו. "אני אהיה בסדר, תסמכי עלי." הוא עצר לרגע ועצם את עיניו, "רק תבטיחי לי שתהיה בסדר."
הקרבה.
לרגע נפל לי האסימון. זאת ההזדמנות שלכם להוכיח כמה טובים חזקים ונאמנים אתם.
האם זה מה שאנונימוס מחפש המשימה? נאמנות והקרבה?
"מאדי," איקן תפס בזרועי והביט בי, "תבטיחי לי." הוא אמר בטון קר.
לא יכולתי להבטיח לו. הבנתי בדיוק מה אנונימוס רוצה שנעשה במשימה הזאת והבנתי שזה יהיה הדבר הנכון לעשות. לא יכולנו להרוג את הדג בכוחות עצמנו. אלא רק בהקרבה.
"אני מצטערת, איקן." אמרתי, בוכה. ובמילה הבודדה הזאת, דחפתי אותו לרפסודה וקפצתי לתוך מלתעותיו של הדג האימתני.
יאיר לפני 10 שנים ו-4 חודשים
הוא הסתכלה עליי. ואז על הדג. שוב ושוב. סבוכה בתוך מלתעות ראשה האיומות, המובילות לחלום עצוב. הלוואי שנישאר כך לנצח, כמו טבע דומם. הורים מסתכלים על ילד חולם. הדהד לי בראש. זו לא הפעם הראשונה.
"מאדי...תעלי על הרפסודה... בבקשה" היה לי רעד קל בקול. הסתכלתי עליה. היה ברור שהיא לא תעלה על הרפסודה.
אני לעולם לא אוכל לאבד אותה. חברת נפש. כבר חלמתי בהקיץ אל סוף הקיץ, גלידות נמסות, ארטיקים, מים. אבל זה לא יקרה. בגלל העולם. אני פיתחתי תאוריה מעניינת על העולם.
"מתי שהוא רוצה לדפוק אותך, הוא ידפוק, ומתי שלא..הוא גם ידפוק". מלמלתי בשקט.
ראיתי על המבט שלה שהיא לא תישאר כאן.
"מאדי, תבטיחי לי" אמרתי בטון קפוא. אני לא יכול.
"אני מצטערת איקן" היא אמרה. הסתכלתי עליה קופצת על תוך הדג. אחד הרגעים המפחידים בחיי.
"מאדי לא-" אך היא כבר נבלעה בתוך גרונו החלקלק של הדג.
טוב, אם מאדי נכנסת , גם אני נכנס. אני לא נותן לה להתמודד עם זה לבד. זה או אני, או היגיון. "שלום היגון". אמרתי. וקפצתי אל תוך הדג. "אני בא אליך מאדי!".
אקו לפני 10 שנים ו-4 חודשים
(אזזזז.... מה אנחנו אמורים לעשות עכשיו?)
זאבה~ לפני 10 שנים ו-4 חודשים
נירה-

הבטתי בשניהם קופצים אל תוך מלתעות הדג. החזקתי את המעקה בחוזקה. נראה כאילו כל העולם נהיה שקט. הציפורים כבר לא צווחו, הגלים איבדו את קולותיהם וצחוק והבהלה נשכחו. הבטתי בזרוע נתלשת, בגוף שנבלע לתוך תהום חשוכה. לא ממש הכרתי אותם. אבל זה כאב. ואז, זה הכה בי. אח שלי מת. לא משנה כמה אני יתכחש לזה, הוא מת. הוא מת ורק בגללו אני חיה. הרגשתי בחילה, כאב, שנאה. הכל כאב לי כל כך, קינאתי בהם. שהם מתו להם. חלפו להם מהעולם הזה. אבל עצרתי את עצמי. רק בהיתי בהם נבלעים, מתים בשני עולמות. וראיתי שני מצבים שיכולים להיות, שהדבר הזה יהרוג אותנו או שאנחנו נהרוג אותו.
תפסתי צלצל וזרקתי אותו, כשהוא עוד היה באוויר עטפתי אותו בעשבים שהתקשו על הלהב והאריך אותו והרחיב אותו. הצלצל חדר אל תוך הזימים של היצור, קפצתי אחריו והגעתי במהירות אל הדג. ידעתי שסביר להניח שאני הורסת את עצמי אבל לא ממש היה לי אכפת. אם אמות אמא שלי והתאומות יוכלו להשתחרר מאיתנו. נגעתי בעשבים והחדרתי אותם אל המפלצת. כל העשבים שהדג המפלצתי היה עטוף בהם נכנסו לתוכו. חייכתי כשכל גופי כאב, הרגשתי כאילו לבה זורמת בעורקים שלי במקום דם. אז זה כנראה העונש על שימוש מוגזם. חייכתי ופסקתי את ידיי ורגליי. נתתי לגלים לקחת אותי משם, הבטתי בשמיים כשמשהו צשך אותי מהמים אך לפני שראיתי מי זה ראשי נחבט בדופן הסירה וחזרתי אל חוסר ההכרה. אני-פשוט-גאונה. טוב.. אני מניחה שאף אחד לא ירצה אותי בתחרויות האלה.. מעניין אם אני יכולה להפוך את המקום הזה ליותר נחמד מרק שחור..
Angelica לפני 10 שנים ו-4 חודשים
שחקנים משוגעים שכמותכם, תנו לי ולנטוטו לעבור את שבוע המבחנים המחורבן האחרון, ואז נמשיך במשחק. בינתיים יש לכם הפסקה קטנה. יש לנו תכנית לכל דבר שקורה פה, אל דאגה.
אגב, בחרנו שלושה שחקנים לתחרויות. תקוו לעצמכם שנבחרתם, זה הולך להיות מאגניב.
זאבה~ לפני 10 שנים ו-3 חודשים
*מקווה*
יאיר לפני 10 שנים ו-3 חודשים
זאבה, מעתיקנית שכמוך!
סתם, אני שמח להיות עם עוד אנשים במלתעות של דג אימתני, שכנראה הוא הומו.
זאבה~ לפני 10 שנים ו-3 חודשים
חח, אני מנסה להציל אתכם! לא תתנו לי לפחות סיכוי קטנטן ליצור לכ פתח במזל ענקי? וג.. אתם קודם נכנסים לוושט, ייקח לכם בערך 15 דקות להתחיל להתעכל אז תמצאו דרך לצאת החוצה!
דרקמנדור לפני 10 שנים ו-3 חודשים
או שתחקו שהטבע יעשה את שלו^^XD
נטוטו לפני 10 שנים ו-3 חודשים
לאלאלא, אל תעשו כלום!
סיימתם את הפרק. אני יודעת שזה פתאומי, אבל תאמינו לי שזה סוף המשימה. מי שלא הגיע לנקודה שמאדי, איקן ונירה קפצו לפה של הדג שיגיע לנקודה הזאת. אתם יכולים לקפוץ לתוך הפה שלו גם או לא (עדיף שלא, אבל זה לא כזה משנה כרגע).
בקרוב תבינו למה :)
זאבה~ לפני 10 שנים ו-3 חודשים
לא קפצתי לפה של הדג, קפצתי למים ליד הדג וציינתי שמישהו הצליח להציל אותי *רמזרמז* אז אני לא מתה, נכון? *פאפי אייז*
נטוטו לפני 10 שנים ו-3 חודשים
אה, לא קפצת לתוך הדג? אופס. אבל לא, את לא מתה. זה בסדר. אנשים, אל תדאגו, אנחנו לא הורגות סתם. אנחנו הורגות את אלה שלא מגיבים בלבד.
Angelica לפני 10 שנים ו-4 חודשים
אנשים, אני שמתי לב שחלקכם חוששים מהתחרויות של אנונימוס בגלל שנכתב שם "וכך גם על חייהם", אני אומרת כבר ועכשיו, האנשים שנבחרים לתחרות חייבים להשתתף!
בתחרות, המתמודדים מתחרים על הפרס הגדול ואני מדגישה-
אף אחד לא הולך למות בתחרות הזאת! אלא אם הוא יחליט שהוא לא רוצה להגיב יותר.
אז אנא הסירו דאגה מליבכם, אנחנו לא מתכוונות להרוג שם אף אחד. התחרויות הם דבר מאוד חיוני וחשוב בשביל הדמויות שלכם!

בהצלחה!
matrix לפני 10 שנים ו-4 חודשים
אה.
נטוטו לפני 10 שנים ו-4 חודשים
הפרק הראשון סגור!
כל הכבוד למי שהגיב, ומי שלא נמצא בסכנה. כבר סימנו לנו את השחקנים הבאים שימותו, אבל אנחנו לא נהרוג אותם אם תהיו פעילים בפרק הבא. את הפרק השני אני כנראה אעלה מחר או ביום ראשון.
נ.ב -
ביקשנו לא לפתוח דיונים - תלתן וזאבה, אני מדברת אליכם. תמחקו אותם.
כאילו, עכשיו.

תודה, מיאו, ערב טוב ושבת שלום לכולם :)
Angelica לפני 10 שנים ו-4 חודשים
זה הולך להיות פרק מעניין במיוחד!
מיאו, אני כל כך מתרגשת.
נטוטו לפני 10 שנים ו-4 חודשים
מיאו, ליץ'! אל תהרסי להם את ההפתעה!
דרקמנדור לפני 10 שנים ו-4 חודשים
.-.
<FONT COLOR= RED>Killer לפני 10 שנים ו-4 חודשים
רגע רגע אני מת?
דרקמנדור לפני 10 שנים ו-4 חודשים
לא^
אבל תצטרך להגיב
<FONT COLOR= RED>Killer לפני 10 שנים ו-4 חודשים
אני עדיין בבלקאוט :'(
זאבה~ לפני 10 שנים ו-4 חודשים
כולם הגיבו! קדימה! פרק שני!
תלתן התמנון הירוקׁׁׁׁׁׂׂ לפני 10 שנים ו-5 חודשים
המשחק עדיין פעיל?
Angelica לפני 10 שנים ו-5 חודשים
בטח.
<FONT COLOR= RED>Killer לפני 10 שנים ו-4 חודשים
טוב אז הרבה זמן לא הגבתי, אני אשמח לעדכון מצב.
<FONT COLOR= RED>Killer לפני 10 שנים ו-4 חודשים
אין קול ואין עונה איזה כיף.
דרקמנדור לפני 10 שנים ו-4 חודשים
השלמנו את המשימה של הליוס(זוכר שקיבלנו אותה?אז סיימנו אותה..)והוא אמר לנו לה את כל מה שזכינו לאיזה מישהו...כן לא הסברתי טוב וזה(":
<FONT COLOR= RED>Killer לפני 10 שנים ו-4 חודשים
לא אני לא ממש זוכר.
דרקמנדור לפני 10 שנים ו-4 חודשים
אה...
מנהלות מימד 72 לפני 10 שנים ו-6 חודשים
כולם, פתחנו משתמש חדש למשחק. תמצאו שם את כל הרמות של הסקילים (חוץ מתעופה - זה פשוט עניין של מהירות). כדאי לכולם להסתכל בחוקים של כלי הנשק.
נ.ב, סכיני מטבח יכולים לשמש את כולם (גם אנשים שאין להם רמה 1 בכלי נשק), אבל הם יעילים אפילו פחות מחרבות עץ.
אם יש לכם שאלות כלשהן, תשלחו אותן למשתמש הזה (אם אלה שאלות פופולריות אנחנו נכתוב אותן בפרטים האישיים).
אה, ותגיבו,
אלא אם אתם רוצים למות מוות מלא ייסורים..
שזה באמת בסדר...
אנחנו נשמח! *חיוך מרושע*
גרייס לפני 10 שנים ו-6 חודשים
אני יכולה לעבור סקיל?
זאבה~ לפני 10 שנים ו-6 חודשים
אנשים! פקינג תגיבו!
אקו לפני 10 שנים ו-6 חודשים
איך משיגים סקיל חדש?
Angelica לפני 10 שנים ו-6 חודשים
שאלות בפרטי!
זאבה~ לפני 10 שנים ו-6 חודשים
תמשיכוווווו
זאבה~ לפני 10 שנים ו-5 חודשים
תמשיכווו *קול סרקסטי ומרושע*
רק לפרוטוקול, אין לי מושג מה זה סרקסטי. קול של רובוט מרושע וכאלה^^
אנוביס לפני 10 שנים ו-5 חודשים
סרקסטי לא מתאים פה סיס
יש ערך שלם על סרקזם בוויקפדיה
READ DARLING
זאבה~ לפני 10 שנים ו-5 חודשים
אוקיי. אהה. ציניות.. יכול להיות שהוא דווקא כן מתאים ברו^^
חח, קראת לי סיס^^
גרייס לפני 10 שנים ו-5 חודשים
אנשים, להגיב!
נטוטו לפני 10 שנים ו-5 חודשים
(ארן, עם רמה 1 בסקיל תעופה אתה לא יכול להיות כזה מהיר, אבל נגיד ש. אתה לא צריך לכתוב הכל מהתחלה, רק תדע לפעמים הבאות.
בכללי, קצת פרופורציות אנשים. אתם רק מתחילים. עדיין יש לכם דרך לעבור עד שתשלטו בסקילים שלכם, עד שתהיו חזקים או מהירים או מדויקים. קחו בחשבון לפרק הבא, טוב?)
אקו לפני 10 שנים ו-5 חודשים
מהיר? פשוט עליתי למעלה והתרסקתי עליו...
Angelica לפני 10 שנים ו-6 חודשים
נעשה מעבר זמן, ליום שלמחרת. כולנו כבר קנינו כלי נשק. ספרו חוויות, את ההתרשמות שלכם משאר האנשים, מה קניתם וכו'. זה היום שבו הולכים להליוס.
נטוטו לפני 10 שנים ו-6 חודשים
התעוררתי בחדר גדול, שהיו בו רק מיטה, ארון ושולחן. תקרה גבוהה ושטח גדול, ובכל זאת רק שלושה רהיטים. החדר הזה דורש שיפוץ דחוף.
לרגע לא שכחתי את מה שקרה. לא לקח לי זמן להיזכר, לא לקח לי זמן להפנים. אנחנו תקועים כאן, מסתבר. זה לא כל כך מוזר.
קמתי מהמיטה ופתחתי את הארון. לא ציפיתי לראות שם משהו, סתם מתוך סקרנות. כמובן, הארון היה כמעט ריק. היו בו רק כמה בגדים שקניתי אתמול. לבשתי שמלה שחורה עם תחרה בצבעים ורוד וירוק זוהרים, עם גרביים עם פסים עד הברך, כמובן, ומגפיים עם שרוכים. על הדלת הייתה מראה.
הסתכלתי על עצמי בסקרנות. חשתי גאווה כשראיתי כמה מוזרה אני נראית. שיער בצבע משוגע? יש. פס בשיער? יש. קעקוע שאין לו קשר לכלום? יש, ועוד על הלחי - יש כפול. שמלה מוזרה? אין. היא מאגנובית מדיי.
סגרתי את דלת הארון וניסיתי לחשוב מה אני אעשה עכשיו. פתאום הבחנתי ברווח קטן בין הארון לקיר.
אולי..? לאא.. אין מצב. זה לא..?
דחפתי את הארון ו..
נפתח פתח. מעבר עם מדרגות, מוביל למעלה. המממ, מיסתורי..
עליתי במדרגות. הן הובילו לחדר אמבטיה.
מאכזב.
אחרי שהתקלחתי והתארגנתי ירדתי למטה. כנראה קמתי מוקדם, כי לא היה שם אף אחד. נכנסתי למטבח ופתחתי את ספר המתכונים שקניתי אתמול. אף פעם לא ממש התעניינתי בבישול, אבל היום התחשק לי להכין לעצמי משהו. חיים חדשים, בכל זאת.
דפדפתי בספר בחיפוש אחר משהו טעים וקל להכנה. באלי... פנקייק.
Angelica לפני 10 שנים ו-6 חודשים
התעוררתי על המיטה הגדולה בקצה החדר של בית המשימות. לא ציפיתי לראות משהו שונה, השידה הלבנה עדיין ניצבה מימין למיטה הרחבה, והארון החום הגדול עמד ליד החלון הקטן שלא חשף יותר מידי נוף מלבד כמה עצים בודדים שהסתירו את השמש. הסרתי מעלי את השמיכה והשארתי אותה שרויה על הרצפה, אחרי הכל לא יהיה אף אחד שיעיר על חוסר הניקיון שלי.
התיישבתי על קצה המיטה והבטתי בארון העץ הגדול בעל העיטורים המגולפים, תמיד רהיטים מסוג זה משכו לי את העין וסקרנו אותי. אין לי ממש סיבה לכך.
הבגדים שקניתי אתמול הונחו מקופלים על השידה הלבנה- בחנתי את הגופיה השחורה בעלת הכתפיות הרחבות ואת מכנסי הג'ינס המשופשפים בצבע כחול כהה.
הוצאתי מהמגירה האמצעית זוג מגפיים חומים בגזרה נמוכה עם שרוכים, וזרקתי על כתפי את מכנסי הג'ינס והגופיה, בשעה שנעצתי מבט אחרון בארון העץ הגדול וטרקתי אחרי את הדלת.
החדר של דומינו דול היה נעול. דפקתי כמה פעמים וקראתי בשמה האמיתי, איכשהו עדיין לא ממש התרגלתי לקרוא לה 'דומינו דול'- אם כבר, הכינוי שלי במשחק היה עוד בסדר. לפחות מבחינתה, היא תמיד נהגה לקרוא לי ככה בתור השם המקוצר שלי.
לאחר אלף דפיקות וקריאות ללא מענה מדומינו דול, התייאשתי ועליתי במדרגות לקומה השלישית. חלפתי על פני מלתחה מספר 1, עם הכינוי 'סיביר' עליה, ומתחתיה תמונה של בחורה בעלת פנים פנים חמורי סבר.
המלתחה עם שמי הייתה לפני המלתחה האחרונה של פאן- נכנסתי אליה ולבשתי במהירות את הגופיה השחורה והג'ינס המשופשף, נעלתי את המגפיים ושרכתי את השרוכים הארוכים בזמן ששמעתי קול טריקה מאחד המלתחות הקרובות. יופי, אני לא היחידה שהתעוררה.
אחרי שסיימתי להתקלח ולהתלבש, יצאתי מהמלתחה כשאני סופגת בידי את שערי הרטוב מלי להסתכל לאן אני פונה.
"אוי, סליחה." מלמלתי בהתנצלות כשנתקלתי בנער שחור שיער עם הכינוי 'צ'סטר', שבדיוק יצא מהמלתחה.
"זה בסדר." הוא חייך אלי והרים את גבותיו הדקיקות.
לרגע הבטתי מהופנטת בעיניו האפורות כזכוכית, ועל החיוך המלוכסן שלו שגורם לי לרטוט ומיד הרגשתי שחיוך מתפשט על פני.
לא מאדי. אל תעשי את זה. אמנם הנער הזה יצר לעצמו דמות של מלאך מגן עדן, אבל את בהחלט לא הולכת להתאהב בו.
נכון?

הפניתי את מבטי במבוכה וחיפשתי משהו להתעסק בו לפני שמחשבות עליו יתרצצו במוחי.
"אז.. ראית במקרה את ליאה?- כלומר, דומינו דול?"
שאלתי וניסיתי להסתיר את הרעד בקולי.
"הממ, לא."
"אוקי. אז.. אני מאדי בכל מקרה." הושטתי את ידי ללחיצה.
הוא גיחך, "כן, שמתי לב." הוא לחץ את ידי בחיוך.
"אני צ'סטר." הוא הוסיף.
"אתה.. רוצה אולי לרדת למטה?" הצעתי במהירות במחשבה ששתיקה עלולה להשתרר בנינו.
"למה לא." הוא אמר והתחיל לרדת במדרגות.
ירדתי אחריו כשלפתע ריחות של פנקייק הופרכו בחדר ודמותה של דומינו דול הופיעה מהמטבח.
"פנקייק, מישהו?"
יאיר לפני 10 שנים ו-6 חודשים
אני מרים את מבטי אל המיטה ומריח את ריח הפנקייק באוויר. ריח דוחה ומגעיל, מלא בריח שוקולד שנכנס לו באכזריות אל אפי וגורם לחלחלה בין אצבעותיי. בטח עכשיו תהיה אנדרלמוסיה במטבח, אני מקווה שהם לא עושים איזה משהו אקסטרווגנטי.
אני מסתכל על המיטה האדומה שלי מצופה בשתי שמיכות, פוך וצמר. אני מתפשט, מוריד בגדים ונכנס למקלחת החמה. אני נשאר שם 5 דקות אחרי שגופי שטוף. אני יוצא משם ולובש עליי את הגלימה השחורה החדשה, תליון עין החתול. אני שם על עצמי מעין חגורה בתוך הגלימה ועליה שם את נשקים החדשים. מטה קריסטל מיוחד שמגביר לי את כוחות הקסם בתיעול טוב יותר. אבקה שנותנת לאנשים מסוימים שאני בוחר להפוך לבלתי נראים לזמן קצר ופגיון קטן אני שם בנעל, לכל מקרה.
פתחתי את הדלת של החדר שלי ויצאתי. אני יורד במדרגות האבן הקרות אל תוך הסלון. אני שומע רעשים של מחבתות. פנקייק גערתי בלבי. אני הולך אל האיש שם, למעשה האישה. זו מאדי.
אני ניגש אליה, "היי מאדי, מה קורה?"
"אגב, ראית את סיביר?"
Angelica לפני 10 שנים ו-6 חודשים
"ואו, ליאה, בחיים לא תארתי לעצמי שאגיד את זה, אבל את באמת יודעת להכין אוכל כמו שצריך." אמרתי ונגסתי מהפנקייק הרך שהשדיף ריח מתוק.
"ליאה? אל תקראי לי ככה," דומינו דול הרימה לעברי זוג גבות. "בסוף תגרמי לי להרגיש שאנחנו בחיים האמיתיים, ולא במשחק." היא השיבה בחיוך והסתובבה חזרה לעבר המחבת.
השתתקתי ובלעתי את רוקי.
אלא גם בחיים האמיתיים.
המשפט של אנונימוס לרגע הבזיק במוחי. השמטתי את המזלג על צלחת החרסינה בקול נקישה ברגע שהרגשתי את הדמעות נקוות בעיניי. נזכרתי במאות הנערים והנערות שמתו בגלל הסרת המשקפיים, במבטים המופתעים וחסרי התקווה של כולם ברגע שהם גילו על כך.
נזכרתי באמא. הדבר האחרון שזכיתי לראות הוא את התמונה שלה. את החיוך האוהב שלה.
"מאדי?" לחש צ'סטר, "ה-הכל בסדר?"
הרגשתי את הדמעה הראשונה זולגת מתוך ים הדמעות שנקוות בעיניי. קמתי מהשולחן כשאני דוחפת את הכיסא לאחור ופסעתי בצעדים מהירים לעבר המדרגות.
"הי מאדי, מה קורה?" פגשתי בבראיטוס. הנער ההוא שזרק עלי אתמול את עוגת הקצפת. "אגב, ראית את סיביר?" הוא שאל.
אך במקום לענות לו, דחפתי אותו בכתפי ורצתי במדרגות לעבר החדר כשאני מנסה לעצור את דמעותיי מלפרוץ.
"מאדי!" קולו של צ'סטר נבלע בתוך המטבח.
יאיר לפני 10 שנים ו-6 חודשים
"ואוו, מה זה לעזאזל היה?" אמרתי כשהיא דחפה אותי ועזבה.
"אני אלך אחריה, אני מאוד נסערת. כולנו בעצם נסערים, האם לא כולנו רוכבים ללא קסדה, זה לא שהחטפתי לעצמי כדי לעשות הפלה" התחלתי למלמל. "כלומר, אם הייתי מרוויח 16 אלף crap loads בשנה".
"אני צריכים להיות ביחד, אז כדאי להסתדר, כלומר לבנות קשרים וכאלה" ניגשתי ולקחתי את קערת הפנקייק שלה. בזמן שאני מנסה לא להקיא.
אני עוקב בריצה אחרי מאדי תוך כדי צעקות של: "מאדי, את בסדר?"
Nameless לפני 10 שנים ו-6 חודשים
המחשבה הראשונה שעברה לי בראש כשהתעוררתי הייתה, ובכן, איזה שיט. התעוררתי.
לא רציתי ממש לחזור לחיים האמיתיים, אבל אני מודה שבערב הקודם ניסיתי. רק בשביל לבדוק, כדי לראות אם זו לא רק בעיה אצל כל האחרים, אם הם נלחצים לשווא.
הם לא.
אחרי שקלטתי שאני עוד כאן, במשחק, ניסיתי לקלוט איפה בדיוק במשחק אני נמצאת. למען האמת, זה הזכיר לי את הארמון של אדם ביפה והחיה. מיטת אפריון עם קישוטי עץ מגולפים, וארון בסגנון דומה עם הבגדים שקניתי אתמול.
החלטתי לוותר על התלבושת שבחרתי מההתחלה, ובמקום זה להתפשר על גופייה פשוטה ומעל ג'קט עור שחור, אבל אותן מכנסיים שהיו לי. למגפיים החדשות שלי הכנסתי וקשרתי לצד הפנימי סכין שגם אותה קניתי אתמול.
ברגע שפתחתי את הדלת בכוונה לצאת החוצה, מאדי חלפה על החדר שלי בריצה, ידיה צמודות לפניה וראשה רכון.
היא... היא בוכה? מיד צעדתי לאחור, נרתעת. לא היה לי מושג קלוש איך להתמודד עם אנשים שבוכים. איקן רץ מיד אחריה, קורא בקול, "מאדי, מה קרה? תחזרי!"
הבטתי במחזה בשתיקה וחיכיתי שגם הוא יעבור. הוא עצר לידי לשנייה, אומר, "היי, סיביר." בחיוך קלוש וממשיך.
החזרתי "היי," חלש וירדתי למטה, עטופה במחשבות על יום האתמול, בתהיות על איך אפשר שנייה אחת ליהנות מקרב אוכל ילדותי ושנייה אחרת לקבל סטירה בפרצוף.
הא, את אוהבת משחקי מחשב, נכון? טוב, רק שתדעי שאת המשחק הזה את לא עומדת לעזוב בקרוב. אגב, למקרה שמישהו יחשוב לשים זין עלייך לשם שינוי, וינסה להוציא אותך מהמשחק, את תמותי. חה, כן, ממש ככה. איזה מזל שלאף אחד לא אכפת ממך גם ככה, נכון?
ירדתי לחדר האוכל, מצטערת שאי אפשר לדחוף מחשבות לפח המחזור כמו שאפשר לעשות עם קבצים מיותרים במחשב. נראה שניקו כאן מאתמול. והיה ריח של פאנקייקים. דומינו דול בתלבושת חדשה ובחור אחד שלא ראיתי בעבר, צ'סטר, שנראה די מגניב, ישבו לשולחן ואכלו, וכנראה דיברו על מאדי.
"היא בטח נלחצה לגמרי. לא הייתי צריכה להזכיר לה ש-" בובת הדומינו השתתקה ברגע שראתה אותי. "הו, היי. בוקר טוב." אמרה ודחפה אלי צלחת.
"מה קרה?" התיישבתי מולה והבטתי בעיגול המושלם על הצלחת.
"אממ, זה כלום. אני פשוט חושבת שמאדי נלחצה קצת, זה הכל." היא התנועעה ללא נוחות על הכיסא שלה. נזכרתי שעוד בתחילת המשחק כבר אז ראיתי אותן ביחד, ובעצם כמעט בכל זמן מאז. הן קשורות? נראה היה שלדומינו היה אכפת ממנה, ולא אופתע אם זה נכון גם להפך.
Angelica לפני 10 שנים ו-6 חודשים
"מאדי! מה קרה? עצרי!" איקן קרא אחרי כשנעליו טופחות על הרצפה בריצה אחרי.
נעצרתי בגב אליו וניסיתי לעצור את הדמעות. אבל לא יכולתי להסיר מעלי את המחשבה שאנחנו תקועים במשחק הזה עד שנעבור שבעים ושניים מימדים מחורבנים אם לא נמות לפני כן במשחק. המחשבה הזאת ניקרה במוחי ולא נתנה לי מנוח אפילו לרגע.
מחיתי דמעה מעיני השמאלית. "אני לא פוחדת למות," מלמלתי לאיקן כשגבי עדיין פונה אליו.
משכתי באפי והשתתקתי לרגע כדי להסדיר את נשמתי ולנקות את מחשבותיי. "אני פוחדת מההשלכות לכך." השבתי לבסוף.
הוא לא הגיב. לרגע תהיתי לעצמי אם הוא הלך אבל אז אני שומעת את קולו, "אילו השלכות?"
נאנחתי בייאוש והשפלתי את מבטי לרגע. "אני לא פשוט לא מסוגלת לחשוב מה הולכת להיות התגובה של אמי כאשר היא תגלה על כך."
"על עצם העובדה שאת תקועה במשחק והסיכויים שלך- או של כל אחד אחר פה לחיות הם מעטים?"
הסתובבתי אליו והבטתי אל עיניו החומות-זהובות. "תאר לעצמך, האנשים מבחוץ עלולים להסיר מאיתנו את המשקפיים בכל רגע," אמרתי. "אפילו עכשיו."
הוא הניח את ידו על כתפי והתקרב מעט. "אני מציע לא לחשוב על העתיד. רק על ההווה. אחרי הכול אין לנו ממש בררה, אנחנו יכולים לצאת למשימה, לעבור את שבעים ושניים המימדים ולסיים את המשחק. או שפשוט נישאר בבית המשימות לנצח בתקווה שזה לא יהיה יומנו האחרון."
"איך אתה יודע שנסיים את המשחק?" צעקתי לעברו בגרון חנוק. הוא נרתע קצת לאחור והוריד את ידו מכתפי.
"מצטערת." מלמלתי בייאוש. "אני פשוט דואגת על אמי. אני לא רוצה שהיא תאבד גם אותי."
"למה הכוונה תאבד גם אותך?" איקן קימט את מצחו.
"אבא שלי. הוא.." בלעתי רוק בכדי לגבור על החנק בגרוני. "הוא נעלם."
איקן כיווץ את גבותיו בשאלה.
"כשהייתי בת שנתיים הוא נעלם מנסיבות לא ידועות. המשטרה חקרה את המקרה לאורך שלוש שנים ולאחר מכן התיק נסגר. הם לא מצאו שום קצה חוט שיוביל אותם להיעלמותו."
"אה.. אני מצטער." איקן מלמל בהבעת השתאות קלה. "אבל היא לא תאבד גם אותך." הטון הנחוש הזדחל חזרה לקולו. "את תעשי את זה בשבילה, מאדי." הוא התקרב אלי עד שיכולתי להרגיש את נשמותיו על פניי. "את תנצחי."
יאיר לפני 10 שנים ו-6 חודשים
הנחתי את מבטי עליה והנחתי את די עליה. את ידי השנייה סובבתי באוויר הרבה פעמים. "את רוצה לראות אותה לפחות בפעם האחרונה?"
זה יימשך 30 שניות אז את צריכה למהר.
אחר כך מלמלתי כמה מילים. לפתע מאדי ראתה מולה לא אותי, היא לא הייתה כאן אלא בביתה. מולה עמדה אימא שלה וחיבקה אותה ונישקה את צווארה. לידיה עמד אבא שלה. "אנחנו אוהבים אותך" הם אמרו לה וחיכו לתגובה.
Angelica לפני 10 שנים ו-6 חודשים
"את רוצה לראות אותה לפחות בפעם האחרונה?" הציע איקן והתחיל לסובב את ידו השמאלית במעגלים באוויר.
קימטתי מצחי בשאלה, אך לפני שהספקתי לשאול אותו מצאתי את עצמי בתוך הסלון של הבית שלנו.
הרהיטים היו מסודרים בדיוק כמו שאני זוכרת אותם לפני שעברנו דירה. הספה הגדולה הייתה מול שולחן העץ הרחב, שעון החול הגדול ניצב על המדף מעל הטלוויזה והתמונה של אמי ואבי מחזיקים אותי בתור תינוקת תלויה על דלת הכניסה.
"אנחנו אוהבים אותך." לחשה אמי וליטפה את שיערותיי, המגע שלה היה כל כך מציאותי בהתחשב לכך שזה כלל לא אמיתי. הבטתי אל תוך עינייה הירוקות וראיתי תקווה.
"גם אני אוהבת אתכם." לחשתי חנוקה מדמעות.
אבי עמד לצד אמי כשהוא מחבק בידו את כתפיה העדינות. רציתי לגעת בו, להרגיש אותו בפעם האחרונה למרות שמעולם לא זכיתי לראות אותו בתור נערה מתבגרת. אבל אז הכל התפוגג כלא היה ומצאתי את עצמי עומדת חזרה מול איקן. "מה את חו-"
לפני שהוא הספיק לסיים את המשפט כרכתי את ידיי סביב גופו השרירי והחיבקתי אותו.
"תודה." מלמלתי כשדמעה קטנה של אושר זולגת על לחיי.
matrix לפני 10 שנים ו-6 חודשים
(היי! מה זה הדבר הזה? עוד לא קמתי ופתאום אני במטבח אוכל פנקייקים. בושה)
דרקמנדור לפני 10 שנים ו-6 חודשים
"אני שולט על העולם!"צעקתי כשאני עומד על הר של גופות.
ואז פתאום התעוררתי במיטה."לעזאזל...התלה נובלה שלהם מציקה לי ולשינה שלי.."
אחרי שמלמלתי לי,קמתי שמתי את השריון שלי ויצאתי בטריקת דלת,עשיתי רגל ציר למזדרון ואמרתי בטון חזק ובוטה:
"התלה נובלה מפריעה לי להשתלט על העולם...זתומרת לשון!",
ואז הם ענו לי אבל לא ממש הקשבתי אז אני יזכר אחר כך מה הם אמרו לי.
אחרי כמה שניות הלכתי לסלון(?) והתיישבתי ליד האח,כי לא בא לי לאכול,"וואו אני אוהב אחים"חשבתי לי,הסתובבתי לרגע לאחור לראות את מי שהתעורר,היה להם מבט מוזר...
זאבה~ לפני 10 שנים ו-6 חודשים
הבטתי בדומינו דול ואיקון. מעניין איזה קסם זה. נתתי להם להתחבק כמה שניות לפני שפתחתי את הדלת.
"בוקר סוער, הא? אני חושבת שאת לא תמותי, לפחות לא היום." אמרתי בחיוך. "טוב, מסתבר שאני צריכה להתקלח כי עכשיו כשאני רואה שכולםהתקלחו כאן אני מרגישה מסריחה. דרך הגב, השם הוא נירה. שם קוד 6607. סיי יו!" ובנימה זו טרקתי את הדלת ועליתי להתקלח.
**לפני כמה שעות**
חיכיתי בעמדת צפייה, עד שהשמש המסריחה שקעה בנמנום איטי. הבטתי בעץ וירדתי, ברעש ובכבדות הכי רבים שיכולתי. הלכתי חזרה אל הכפר, בועטת באבנים מזדמנות. כשראיתי את בריכת האור שמחתי, לרגע אחד. אבל נזכרתי שהוא לא הגיע. מה זה אומר? יכול להיות שהוא באמת מת? שוטתי בחנויות, נתקלתי בדומינו דול ומאדי בחנות הספרים. אמרתי להן שלום והמשכתי משם. הלכתי לנשקייה אחת, החלטתי שהם כנראה יישכחו את הרעיון שלי אז החלטתי לעשות את זה בעצמי.
"שלום," אמרתי לנער שעמד מאחורי הדלפק.
"שלום," אמר בחיוך עליז. "מה אוכל לעשות למענך?"
"אני צריכה נשק. נכון לעכשיו אני מוגבלת לסכין." השבתי
"טוב.. יש לי כאן כמה סכינים, חרבות עץ וכמה נבוטים."
"באמת? כבר?"
"כן. אני מצטער.. אבל אני לא מתכוון להילחם. אני יכול לעבוד כאן, לא?"
"יאפ. תשיב, סביר להניח שהחברים שלי לבית כבר קנו כלי נשק אבל אולי תוכל לעבוד עבורנו. בתמורה אנחנו נקנה ממך, ניתן לך חסות והגנה. מה אתה אומר?"
"אני אחשוב על זה," הבטיח. החזקתי את שלושת הסכינים שהיו ברשותו והטלתי אותם אל דלת העץ. לקחתי את השלישי. שילמתי עליו 500 מה-שזה-לא-יהיה.
הלכתי לחנות בגדים וקניתי גלימה שחורה עם ברדס וחגורה. עלה לי 700 מטבעות.
חזרתי אל הנשקייה וקניתי שתי חרבות עץ ב800 מטבעות. מישהו חייב להתאמן איתי. אחר כך גיליתי מן שוק כזה. לא היו שם הרבה דברים מועילים אבל קניתי שלושה מחטים וגליל חוט שחור ב70 מטבעות. קניתי שני לחמים, כמה ירקות ושוקולד ב47 מטבעות וחזרתי דרך החלון. סידרתי את כל הדברים בארון ובשידה והלכתי לישון.
~חזרה למציאות~
התפשטתי והתקלחתי. לבשתי הפעם רק את החולצה שהייתה מתחת למעיל ולקחתי את שתי החרבת למטה.
"מי בא להתאמן איתי?" שאלתי והנחתי את החרבות על הכיסה לידי. קיבלתי פנקייק ואכלתי אותו. חזרתי לחדר שלי ושמתי את המזון בארון.
"אנחנו צריכים שכל אחד ישלם על המזון בפעם אחרת." אמרתי. "מי בא להתאמן איתי?" שאלתי שוב ונשענתי על השיש. "ובוקר טוב."
אני מקווה שהוא לא מת.
POLLO לפני 10 שנים ו-6 חודשים
הדבר היחיד שמחזיק אותי שפוי כאן הוא שאני תום עכשיו. לא מייקל הדחוי. תום. אני תום.
אני מחייך אל דומינו כשהיא מציעה לי פנקייק עבה.
רובנו יושבים בשולחן הגדול ו.. אוכלים ארוחת בוקר, ביחד. וזה די מוזר.
אבל אני לא חסר במיוחד למישהו שם, בחיים האמיתיים. אולי לדודה רוזלינד, אבל אני בספק אם היא שמה לב שלא יצאתי יומיים מהחדר, עם בעיות השכחה שלה.
"אחותך בסדר?" אני שואל לפתע.
דומינו נראית קצת מופתעת.
"כן, אני.. מקווה" היא אומרת ומביטה אל מקום הישיבה בו ישבה עד לפני כמה דקות מאדי.
הבגדים שקניתי אתמול מוצאים חן בעיני. במציאות בחיים לא הייתי זוכה ללבוש אותם, אבל כאן החלטתי להיות קצת יותר נועז. חולצה ירוקה עם כל מיני קשקושים, ומכנסי ג'ינס חדשים, כהים.
matrix לפני 10 שנים ו-6 חודשים
"בוקר טוב" אמרתי לעצמי. "הנה מתחיל לו היום הראשון במלחמה נגד כוחות האופל, המטורף שתקע את כולנו במשחק, הפנקייקים, המפלצות וכן הלאה".
למה השעון הזה כל כך חופר?
---מעבר זמן---
אחרי שהחליטו שנלך להליוס מחר,זאת אומרת היום, הלכתי ביחד עם בראייטוס לבדוק את האזור. מצאתי כמהסוחרים שמכרו חומרי מלאכה. קניתי ברזל, קפיצים, ועוד כמה חומרים, ונכנסתי לבית המלאכה הקרוב. גיליתי שם בערך חמישה אנשים, וכולם ניסו לבנות שעון. הם הסבירו לי שברמה הראשונה זה כל מה שאני יכול לעשות. קצת מבאס, הייתי אומר. באמת שתכננתי על מכונית כזאת, משהו, אבל שעון? הייתי שם כמה שעות. דיברתי המון עם איזה אחד, URIEL או משהו דומה. הוא סיפר לי שהוא הי'ה הראשון שהגיע אל בית המלאכה הזה, אז הוא הצליח לקבל שם עבודה, מה שנתן לו הרבה בונוסים. יש לו אחות קטנה במשחק, הוא אמר, הוא ממד מקווה שהיא בסדר. אין לו שמץ של מושג איפה היא עכשיו. עבדנו ביחד עד שעה ממש מאוחרת בלילה, עד שבסוף הצלחתי לעשות שעון קטן ונחמד (ומעורר!). חזרתי לבית המשימות באזור שלוש לפנות בוקר, והתעלפתי על המיטה.
---מעבר זמן---
אני מתחיל לחשוב שמאדי ודומינו דול מסתירות משהו. זאת אומרת, חוץ מהעובדה שדומינו דול היא האקרית, והבריחה של מאדי בדמעות (היא כנראה ממש התאכזבה מהפנקייקים. הם דווקא די טעימים. מוזר) והכל, אני חושב שהם מכירות יותר מסתם שתיים שנפגשו במשחק. איך מאדי קראה לה קודם, ליאה? יכול להיות שהם מכירות מהעולם האמיתי?
לאט לאט כולם התחילו לרדת למטה. את הרוב הכרתי, חוץ מבחור אחד, מייקל.
"אחותך בסדר?" שמעתי אותו שואל. "כן, אני... מקווה" דומינו דול ענתה
אין מצב. עוד סיבוך משפחתי? "רגע. אחותך?"
(נטוטו, השם שבחרת ממש ארוך מדי, ולקצר את זה לדומינו זה לא הולך)
אקו לפני 10 שנים ו-6 חודשים
קמתי מהמיטה. מוזר שיש במשחק הזה עייפות, אנחנו ממילא שוכבים ולא עושים כלום במציאות, חשבתי, וזו הייתה אחת מהמחשבות הכי נוגעות למצבי שחשבתי מאז תחילת המשחק. כאמצעי הגנה מחקתי מראשי כל מחשבות לגבי מה שקרה, מעכשיו אני במשחק, כבר לא נשקפת סכנה ממשית של הורדת הקסדה, המשחק עצמו לא כל כך נורא, אפילו אילצתי את עצמי ליהנות ממנו, ועכשיו נותר רק לסיים את השלבים כדי לחזור. אמנם יש סכנת מוות, אבל אם אזהר היא בכלל לא תהיה רצינית. מרגע שקיבעתי את זה השתקעתי לגמרי במשחק, בלי לחשוב על זה שוב, כל מה שהיה לי חסר זה עוד מחשבות שליליות. לפחות עד שאתרגל לעובדה שאני תקוע במשחק. את כל היום הקודם ביליתי בלעוף מסביב (ולהתרסק) ובלנסות לחנוק למוות מן יצור קטן וחלש כדי לקבל אקס פי, אבל זה לא פעל. בסופו של דבר הכרחתי את עצמי לחזור לבית המשימות, אני צריך להתמודד קודם עם האנשים שאהיה תקוע איתם בזמן הקרוב.
בדקתי את המלאי שלי וגיליתי שם 7000 מטבעות, אחלה. זה משחק של מלחמה, אז אצטרך כלי נשק. העדפתי נשק על פני קסם, אני צריך גם לבחור סקילים (אני יכול להתחיל להילחם ולקנות נשק גם בלי הסקיל? ואיך אני עולה בו רמה אם אין לי את הרמה הראשונה?) עברתי בראש על כל הסקילים: תעופה- יש (בערך), לחימה בכלי נשק- רצוי, קסם- אוותר, בישול- אולי אחר כך, הלבשה- כמעופף לא אצטרך להסתמך על זה יותר מדי כי לרוב אהיה מחוץ לטווח, מלאכה- אולי אחר כך, מה שמשאיר אותי עם חיות לוויה, לא רציתי לעבור את המשחק לבד אז החלטתי ללכת על זה. הלכתי לחנות וקניתי את הספר, מטבעות, 1,270 מטבעות מתוך 7000, אז קניתי חרב עץ שלא נראתה מצועצעת מדי, אחת מהארוכות ביותר שהיו נגישות לי, כי בשלב התעופה והשריון שלי הייתי מעדיף כמה שיותר מרחק, החרב בסך הכול הייתה נבוט קטן מעץ עם חוד (כמובן שאם זה שאין לי את הסקיל אומר שאני לא יכול לקנות תאמרו לי ואני אמחק את הקנייה), היא עלתה רק 400 מטבעות (לפי זאבה, שוב, אם יש בעיה עם המחיר (ואני מציע שתפרסמו מחירים או לפחות תגידו בערך כמה עולה כל סוג מוצר) תגידו לי), ואז כדי להשלים את הקנייה למספר שלם קניתי אוכל ופיסת שריון לא מדהימה במיוחד ליד אחת במחיר כולל של 330 מטבעות, אז נשארו לי בדיוק 5000 מטבעות, אחשוב על מה לעשות איתם מאוחר יותר.
פרשתי את הכנפיים, זמן לחזור. רצתי וקפצתי על כסא ואז בהנפה נוספת קפצתי מעל גג של דוכן, אחת אחרונה וכבר עפתי מעל לבית שהדוכן היה צמוד אליו, החלקתי על הרעפים האדומים מהצד השני וקפצתי מהמרזב, בולם את הנפילה בהנפת כנפיים אחרונה שסחררה אבק בכל הרחוב ומצאתי את עצמי מול בית הקפה, הכפר הזה ממש ממש קטן. נכנסתי אל תוך בית המשימות. (אין לי זמן לבדוק מי פנוי עכשיו, אם מישהו רוצה שידבר איתי(בבקשה))
נטוטו לפני 10 שנים ו-6 חודשים
(ארן, התגובה שלך בסדר. אנחנו נפרסם את שאר הדברים במשתמש של ההנהלה - לא הספקתי לכתוב הכל אתמול.
ומטריקס - אז תקרא לה דולי או משהו. לא כזה אכפת לי. רק אל תקראו לי ליאה אם אתם לא רוצים שאני אערוף לכם את הראש! ^^)
זאבה~ לפני 10 שנים ו-6 חודשים
-רגע ארן, רק עכשיו נכנסת לבית המשימות?
זאבה~ לפני 10 שנים ו-6 חודשים
-
matrix לפני 10 שנים ו-6 חודשים
דולי? נחשוב על זה...
זאבה - הוא נכנס בסוף ההקדמה
גרייס לפני 10 שנים ו-6 חודשים
אזהרה: הכתיבה שלי איומה. אני במחסום.

בוקר טוב!
התעוררתי. תרנגולים מחורבנים. רוצה לישון.
הדבר היחיד שמשאיר אותי בחיים עכשיו הוא הפנקייקס.
אני פותחת את הארון ומגלה את הבגדים שקניתי אתמול. שמלה שחורה פשוטה, מכנסיים כחולים וצעיף כחול-תכלת עם הדפס בצורת גלי ים עליו. גם השרשרת, השרשרת עם השנהב. נחמד לא להרגיש כמו איימי לשם שינוי, כמו איימי הקטנה והדחויה.
אני עוקבת אחרי 3 נערות ונער לסלון. "פנקייק, מישהו?" שואלת דומינו. אני עונה בחיוב.
אני מתיישבת עם כולם בשולחן הגדול. האמת היא שהאנשים פה נראים די שפויים. לכו תבינו.
אני חותכת את הפאנקייק עם אחד הסכינים שקניתי אתמול. קניתי גם קשת, אבל אין סיבה הגיונית לשימוש בחץ בתור מזלג :)
החיים עד עכשיו: משחק, הולוגרמה, אנונימוס, הליוס, מוות, פנקייקס. פנקייקס.

מאדי מתחילה לבכות. כנראה שהיא קצת התאכזבה מהפנקייק. דומינו וצ'סטר מתחילים לקשקש. אני לא מתעניינת, וממשיכה לאכול מהפאנקייק. במקביל אני ממשיכה לקרוא את הספר שקניתי אתמול מתחת לשולחן.
Nameless לפני 10 שנים ו-6 חודשים
(דארלינגס, עבר יום שלם מאז שמישהו הגיב :D אנחנו כבר גוססים לאיטנוווווווו)

בשלב מסוים קלטתי שלפנקייק לא באמת היה טעם, ושהאווירה בשולחן הייתה די מדכאת למען האמת. לא רציתי להיכנס לעניינים שלהם בחיים האמיתיים.
מה אתם חושבים שאני עושה כאן? רטנתי לעצמי. אני כאן כדי להתחמק מהציאות, לא לפגוש בה בעקיפין."
קמתי מהכיסא באמצע השיחה שלהם ושלפתי את הפגיון מהמגף. דומינו וצ'סטר נרתעו מאט ואני הרשתי לעצמי לחייך קצת. זרקתי את הפגיון באוויר ותפסתי אותו אחרי סיבוב אחד.
"טוב, נראה לי שאני אתן לכם קצת פרטיות." אמרתי, משועשעת בעליל מהמבטים המובכים שלהם. היה פשוט קל יותר לעזוב אותם לנפשם במקום להרגיש כאילו אני חודרת להם לשיחה. נייט, עוד שחקנית חדשה (הם פשוט ממשיכים לצוץ, הא?), ישבתי לשולחן, קראה ונראה שלא שמה לב כלל אלינו.
אפשר לקרוא כאן? קימטתי את מצחי והלכתי משם.
מדברים על שחקנים חדשים.
(ארני, that's your Q)
דרקמנדור לפני 10 שנים ו-6 חודשים
טוב,גם אני צריך ארוחת בוקר,לקחתי פרי שקניתי-והתחלתי לאכול אותו.
אחרי כמה ביסים,חשבתי מה יקרה אם אני ישים את הפרי ויד האח,וכך עשיתי לכמה שניות,
ואז המשכתי לאכול אותו.
ממש לפני שסיימתי את הפרי,פתאום אחת שנקראתי סיביר קמה מהכיסה,שלפה את הסכין/פגיון(?) שלה
זרקה אותו באוויר ואז תפסה אותו.וואו-ממש ג'אגלינג מהולל.
ואז היא אמרה-"טוב, נראה לי שאני אתן לכם קצת פרטיות." אחרי כמה מבטים שלה היא הלכה.
עשיתי ביס אחרון לטפוח.והוא נעלם.
השקט היה שומם,אם אפשר בכלל לומר את זה...?
יש במשחק הזה מחשב?
מכווה שכן.תמיד אהבתי מחשבים,לצפות בסרטונים,להיות בפייסבוק,לראות אנימה או פשוט סדרות שלא מהארץ,וגם צ'אטים למיניהם.
אחרי כמה זמן של מחשבה,נירה6607,שברה את השקט כשאמרה-"נו? מישהו/י רוצה לבוא איתי להתאמן?".
"יאללה בואי"אמרתי והתחלתי ללכת לדלת...


אנוביס לפני 10 שנים ו-6 חודשים
אז בעיקרון, מה שאני עשיתי, זה לאכול בבוקר.
הפנקייקים היו קצת שרופים, אבל למי אכפת, זה אוכל.
אז בלבלבלבלב אנשים מדברים, זורקים סכינים לאוויר, הולכים להתאמן, לא ממש היה אכפת לי.
אז, מסתבר שמותר לי לקנות רק חרב עץ. אז זה מה שקניתי פלוס את הספר של בני לוויה, זה הולך להיות נחמד.
הסתכלתי סביבי, כמובן שלא הכרתי את כולם, ניסיתי לשפוט אותם לפי ההתנהגות שלהם, רובם היו אנטיפטים או שחקנים חדשים ונובים, אבל היו כמה שנראו מנוסים, זה נחמד , אולי יש סיכוי לשרוד פה בכל זאת.
"אז מתי יוצאים?" זרקתי לקהל הרחב
זאבה~ לפני 10 שנים ו-6 חודשים
"אני חושבת שעדיף ברמה שתיים או בצהריים," השבתי מעבר לכתפי. "בינתיים, אימונים אמורים לעזור."
-בתקווה שלמקום הזה יש חצר-
זרקתי לו את החרב וחייכתי, סובבתי את החרב בידי כמה פעמים, שיחזרתי כמה תרגילים שאחי לימד אותי. ראיתי שהוא מביט בי ונעמדתי. הבטתי בו כמה שניות לפני שצעדתי קדימה והתחלתי להתקיף במהירות.
POLLO לפני 10 שנים ו-6 חודשים
(רגע, אם אין לי את הסקיל לחימה בכלי נשק.. אני יכול להלחם רק בחרב עץ?)
זאבה~ לפני 10 שנים ו-6 חודשים
0. חרב מעץ 200-700
אז כנראה שכן. אני מכוונת לרמה 21^^
גרייס לפני 10 שנים ו-6 חודשים
יש קטלוג או משהו כזה של כלי נשק?
זאבה~ לפני 10 שנים ו-6 חודשים
כן. במשתמש שנקרא "מנהלות מימד 72"
יאיר לפני 10 שנים ו-6 חודשים
אני הולך לכיוון של סיביר.
"אז, היה כפי ששמת לב בטח...סיטואציה שבה... טוב למי אכפת?! היא בכתה אז הלכתי אליה ביג דיל, אני נשבע ששמעתי מישהו קורא לי ארטיק." "אין לי פשוט כוח אל אנשים"
הנערה החווירה אליי פרצוף, כנראה שלא רצתה לשאול יותר מדי, היא חשבה שעדיף אחר כך. "אז אתה רוצה להצטרף אליי לאימונים?" היא שאלה.

הסתכלתי עליה, בגובה.
"בחיי, זה בדיוק מה שאני צריך"
אחר כך אני והיא יצאנו מהדלת לכיוון מרכז האימונים.

עכשיו את שוםשם
זאבה~ לפני 10 שנים ו-6 חודשים
דרקוש תגיב!
דרקמנדור לפני 10 שנים ו-6 חודשים
(אל תקראי לי כך, גור זאבים l:<)
היא שחקה קצת עם חרבה,ואז תקפה במהירות.
התחלתי גם לרוץ עליה אבל ברגע האחרון זזתי בחוזקה הצדה.היא עשתה כמה צעדים ואז בלמה,והסתובבה לכיוון שלי.אז התקדמתי להתקפה,תקפתי ויהא בלמה עם החרב שלה,ואז תקפה בחזרה,
זזתי עצידה,תקפתי והיא התחמקה.
אחר כך שלפתי את החרב השנייה."היי רק חרב אחת!"היא אמרה."טוב נו.."אמרתי והחזרתי אותה.
התקדמתי ותקפתי,וכך גם היא.
אחרי כמה מכות שלי ושלה,היא נתנה מכה-זזתי אחורה ואז התקדמתי חזק קדימה.יותר מידיי חזק.
עפתי עליה,התנגשנו,ושנינו נפלנו.
אחר כך התגלגלתי עצידה,פקחתי עניי,וראיתי את השמש,השמיים הכחולים,הרגשתי את הרוח הנעימה.וואו,איזה יום יפה/נעים.
אחרי כמה זמן של בבהייה בשמיים,ולא היה לי שמץ של מושג מה נירה הזאת עושה,פתאום היא עמדה לידי כשהחרב שלה מופנת לראש שלי,"נו? אתה קם?",אחרי שהיא אמרה את זה הרמתי את הגב והייתי בישיבה מזרחית.
"רוצה ללכת לצוד כמה חזירי בר או משהו כזה?"אמרתי כשאני מנקה דשה מהגב שלי...
זאבה~ לפני 10 שנים ו-6 חודשים
הוא פשוט נשאר שוכב שם. קמתי והנחתי את חרבי על ראשו, הוא לא ממש הגיב.
"רוצה ללכת לצוד כמה חזירי בר או משהו כזה?" שאל בסתמיות וניקה עשב מהגב שלו.
"אני מניחה. זה צריך להעלות דרגה." אמרתי ותקעתי את החרב בחגורה. "וגם אפשר להחליף את זה על דברים שימושיים. אמורים להיות דברים כאלה עד עכשיו."
כשיצאנו חלפנו ליד סיביר ואיקן.
"היי, אנחנו הולכים לצוד. בא לכם לבוא?" שאלתי. להיות נחמדה, לרכוש חברים. אני יכולה לעשות את זה!
יאיר לפני 10 שנים ו-6 חודשים
"ודאי ובודאי, דארלינג"
אקו לפני 10 שנים ו-6 חודשים
הבטחתי לעצמי שאשיג חנית ומגן, חנית אמנם לא תהיה מדוייקת בתעופה, אבל אני צריך את המרחק, אולי מוט עם ראש חרב, אם בכלל יש כאלה במשחק, אבל בשביל זה אצטרך לעלות המון רמות. אלוהים, המשחק הזה לא רציני, במציאות הייתי יכול להניף אלה בקלי קלות... אכלתי ארוחה חפוזה בבית המשימות, אני צריך לעלות רמות בהכול. ניסיתי בהתחלה לתפוס ציפורים בתעופה כדי לשפר את התגובות שלי, אבל זה פשוט היה בלתי אפשרי, אמנם התעופה שלי השתפרה פלאים, אבל עדיין הייתי איטי, מגושם, חסר איזון וקל להתעייף, אז הלכתי על טרף יותר קל: מעין מפלצת חתול בר שמצאתי ביער במהלך שיטוטים, הוא הסתער עליי ואני בהפתעה קפצתי גבוה, ובהנפת כנפיים עוצמתית אחת כבר הייתי על ענף, רחוק מהישג כפותיו. הוא נהם לעברי, מאיים על אף העובדה שהוא היה רק גבוה פי שניים מחתול בית. "אני יודע שאני יכול למות מזה, אבל אם אני אפצע אני תמיד יכול לברוח." שידלתי את עצמי, ואז עשיתי את הדבר הכי מגניב שעשיתי עד לנקודה הזו של החיים שלי, קפצתי מכל גובה הענף על החתול, שהיה ממש טיפה מתחת לגובה שממנו כבר מתחילים לאבד חיים, שאותו כבר הכרתי ממש מקרוב עם כל נסיונות התעופה הכושלים שלי, והכיתי בו בעוצמה עם החרב. סיימתי בקפיצה נוספת, שעם עזרה מהכנפיים העיפה אותי למרחק עשרה מטרים ממנו. הסתכלתי על מדד החיים שלו, חצי, ושלי עדיין היה מלא, אולי זה לא כל כך קשה.
טעיתי, החתול הסתער עליי במהירות על, ואני כהתגוננות הנפתי את הספק נבוט ספק חרב עץ לכיוונו כאינסטינקט הגנה. הוא התנגש בי, כמעט הפיל אותי, ואני הדפתי אותו ואז הכיתי שוב מכה מלמעלה ללמטה על ראשו, נוטרו לו רק מעט חיים, אבל אני איכשהו איבדתי כבר שליש, זה מתחיל להיות מסוכן... הוא הסתער שוב, לא יכולתי להסתכן בפגיעה נוספת, אז פשוט זרקתי עליו את החרב וזינקתי הרחק מהישג טפריו. איכשהו זה פעל והוא מת, התפוגג לתוך האוויר.
זה לא היה כל כך נוראי, הכאב גם לא היה רציני, אבל לפני שאלחם שוב אצטרך לדאוג למלא את החיים שלי, והעדפתי להשתמש בריפוי האוטומטי על פני לבזבז תחבושת, אז עפתי אל צמרת עץ, מצאתי מקום נוח בהתפצלות ענפים, והתחלתי לקרוא את ספר בני הלוויה.
זאבה~ לפני 10 שנים ו-6 חודשים
~משנה תגובה~
חייכתי. "יופי, אז בואו נלך." אמר קייטוס. היה רגע שבא אף אחד לא ידע מאיפה ללכת אז אני פשוט הלכתי דרך הבית. יהיה זמן לחקור את המקום. עברנו דרך הסלון ויצאנו לרחוב.
"אם לא אכפת לכם הייתי רוצה ללכת דרך הגגות." אמרתי ולא ממש חיכיתי לתשובה. פשוט עליתי על מרזב שנראה יציב וטיפסתי אל הגג. הבטתי למטה וראיתי שסיביר עלתה אחריי ואז איקן וקרייטוס. אחרי כמה שניות סיביר החלה ללכת לכיוון היער, הלכתי אחריה. חיפשתי בין השאר את דימנרי21. לא השתתפתי בשיחה שהם ניהלו, לא היה לי חשק. ירדתי בקפיצה וירד לי פס אחד בחיים. המשכתי ללכת ביחד איתם.
"כדי שנסרוק את השטח," הצעתי
נטוטו לפני 10 שנים ו-6 חודשים
לטובת כולם, אני אחסוך את כל הריבים והוויכוחים שלפני היציאה לדרך - לאף אחד אין כוח, אם לעלות קודם רמות, זה מסוכן וכו'. בסופו של דבר הצלחתי לשכנע את כולם שיהיה בסדר ויצאנו לדרך. הרי המשימות הראשונות לא אמורות להיות קשות. בדרך כלל הן מתאימות לשחקנים בעלי סקילים נמוכים ומטרתן העיקרית היא להכיר לשחקנים את המשחק.
בדרך לא היו הרבה בעיות. מדי פעם ראינו איזה זאב או חזיר בר עם עיניים אדומות מפחידות, אבל שמרנו על מרחק בטוח. לאחר כשעה הגענו לבקתה קטנה ונחמדה, מהסוג שבו גברות זקנות ומטופחות חיות. גבר זקן ומוזנח שלא נראה שייך ישב על כיסא עץ ליד דלת הכניסה. השם שלו לא הופיע מעליו, אז הנחתי שזה הליוס.
ניגשתי אליו "אממ סליחה? אתה הליוס?" שאלתי.
הוא הרים את מבטו, ונראה שרק עכשיו הבחין בי "תלוי מי שואל" הוא ענה "אתם שחקנים?"
"כן" קרייטוס אמר.
"אנחנו רוצים לעלות לקומה השנייה" פאלאדין הוסיפה.
הליוס סקר את כולנו במבטו "כן, זה אני" הוא אמר באיטיות "אתם רוצים לעלות לקומה השנייה, מה?.." הוא חשב לרגע ואז אמר "אם כך, לכו לצוד 30 חיות בר ותחזרו אליי עם השלל שתקבלו"
"שלל?" שאל צ'סטר
"כן" אמרה מאדי "עורות או פרוות או ניבים.. מה שאתה מקבל כשאתה מביס מפלצת"
"או סתם חיית בר.." מלמלתי, אבל אני לא חושבת שמישהו שמע.
חלון נפתח מולי. היה כתוב בו:
האם את מקבלת על עצמך את האתגר?
הסתכלתי מסביב. החלון הזה הופיע מול כולם. לחצתי על כן.
שלפתי מהתפריט את החרב השחורה שקניתי אתמול. קיוויתי שזה לא יעלה לי בחיים, אבל לא הראיתי את זה כלפי חוץ.
"אתם באים?" שאלתי את המהססים, אלה שעדיין לא הסכימו לאתגר.
(נ.ב, למי שיש את הסקיל בני לוויה אין הגנה ממפלצות במשימה הזאת)
אנוביס לפני 10 שנים ו-6 חודשים
(קיריטו החדשה הא? D:, עדיף אסונה דרך אגב P: )

אז, הלכנו הרבה לפגוש את הבן אדם הזה, לבסוף שהגענו אליו, התברר שהוא NPC. את האמת. זה היה צפוי.
קיבלתי את המשימה שהוא נתן לנו, לצוד שלושים חיות. זה דווקא לא רע, נשיג הרבה EXP וזה יקרב אותנו לסיום הקומה, וגם לסיום המשחק, כולם אמורים לקבל את המשימה כבר, הם לא רוצים לסיים את הקומה כמה שיותר מהר? אני חושבת לעצמי.
הצטרפתי לדומינו וחיכיתי להם.
התבוננתי בחרב שלה, "זו נראית חרב טובה" זרקתי לאוויר.
Nameless לפני 10 שנים ו-6 חודשים
סוף סוף הודיתי בשקט לאלוהים כשפנינו מהבקתה עם האיש המוזר. יש לנו מטרה לפחות.
לא הפסקתי להתעסק בפגיון שלי. זורקת אותו באוויר בסיבובים ותופסת אותו וחוזר חלילה. כנראה שגם בעולם הוירטואלי אני לא מסוגלת לשבת בשקט. תוך כדי הליכה בדקתי שוב את רשימת כלי הנשק שלי.
מספר סכינים להטלה, פגיון נוסף, וקטאנה. אולי אני אקנה עוד בהמשך, אבל בינתיים נראה לי שזה מספיק.
טוב, בואו נלך לרצוח כמה חיות וירטואליות לטיטאן השמש!
זאבה~ לפני 10 שנים ו-6 חודשים
- איך לכולם יש מלא נשקים כשכל האלה שמכינים את כלי הנשק בקושי יודעים להכין שעון?-

לחצתי כן. מה עוד היה לי לעשות?
סיביר זרקה ותפסה את הפגיון שלה. גיחכתי. היא תפסה את הפגיון והביטה בי במבט מצמית. חייכתי חיוך מעט חולמני.
"מה יש לך?" שאלה. מצמצתי.
"כלום," השבתי. "זה יום יפה."
-אין לי ממש מה לכתוב.-
אקו לפני 10 שנים ו-5 חודשים
ניצלתי את היתרון שלי על פני כולם והתעופפתי לשמיים, סורק במבטי אחר חיות, בסופו של דבר אחרי כמה סיבובים התבייתי על איילה קטנה בקרחת יער, צללתי לעברה בזהירות, כי עדיין לא התרגלתי לצלילות, הכיף הוא שחיות כמוה לא צופות שום מתקפה מלמעלה, כי אין שם שום דבר שיסכן אותן שם. חשבתי לעצמי, 'איילים בורחים פה במשחק אם תוקפים אותם?' הנחתי שכן, אולי מפלצות תוקפניות נשארות להילחם, אבל הטלתי ספר ביכולת של האיילה הזו להילחם בי. אז המשכתי בצלילה והברחתי אותה לעבר קרחת יער גדולה, ואז זה נהפך למירוץ. במקום לנסות לא להתרסק, כעת הייתי צריך גם לנסות להיות מהיר, רק מזל טהור גרם לי להתרסק עליה עם החרב, ואיכשהו הספקתי להתעשת בזמן ולהתקיף אותה עוד פעמיים לפני שהיא הספיקה לברוח.
היא התפוגגה באוויר ומצאתי במלאי שלי פרוות איילה, מעניין אם אפשר לבנות מזה דברים. יאללה, עוד 29 חיות.
Nameless לפני 10 שנים ו-5 חודשים
ג'ון התחיל. תקף מלמעלה איילה, משוויץ ביכולות התעופה שלו ומועד תוך כדי.
התחלתי לרוץ לתוך מעבה היער, מנסה לאתר עוד חיות.
אחרי כמה דקות, שתי פרוות וכמה עצמות נחו ביד שלי. אספתי חזרה את הסכינים להטלה והתחלתי לשייף את אחת העצמות, מי יודע, אולי ייצא מזה משהו.
בינתיים גם השאר כבר התחילו לתקוף חיות. בטח לא נשאר לנו הרבה.
זאבה~ לפני 10 שנים ו-5 חודשים
ג'ון ישר התחיל, עף לא גבוהה למעלה. נטשתי אותם ונכנסתי לתוך הכפר. קניתי בדוכן שני גלילי חוט, שלושה מחטים, כמה כפתורים, בדים ולהבים גולמיים בלי שום ייחוד. אחר כך קניתי גם עוד סכין ציד, דיו ונייר. המוכרת אמרה שאם אני אביא לה 20 נוצות היא תכין לי עט נוצה כזה כמעט בחינם. הנהנתי והלכתי לדרכי. כל ההרפתקאה עלתה לי כמעט 1000. כמה נחמד. ידעתי שהם כבר התחילו להרוג בעלי חיים אז עליתי על הגגות ורצתי אל היער. כשצברתי תנופה קפצתי אל העץ הקרוב ביותר, כמו בלילה. נחתתי עם הבטן על הענף. זה כאב. ניחשתי שזה הוריד לי כמה חיים אבל פשוט ירדתי בזהירות מהעץ והתחלתי ללכת. בהתחלה עשיתי רעש כמו דחפור אך התחלתי להסתכל למטה ולהיזהר מענפים יבשים. שמעתי ציוץ של גוזלים והתחלתי ללכת לכיוון. ראיתי מלא ציפורים, ססגוניות ומהממות. כמה חלפו לידי, חיוך התפשט על פניי. הלכתי אל עץ עם גזע עבה ופשוט ישבתי שם. הוצאתי מהאוכל שלי חתיכת לחם יבש ופיזרתי על הקרקע. צפיתי בציפורים חוטפות את חתיכות הלחם. אכלתי חתיכת לחם והבטתי בציפורים. ציפור כחולה אחת הביטה בי בסקרנות. שרקתי לה בשקט והיא החזירה לי שריקה מהוססת והתקרבה בדילוג מהוסס. זרקתי לה חתיכת לחם, היא חטפה אותו ועפה. משכתי בכתפיי, קמתי והמשכתי ללכת. לא רציתי להרוג את החיות האלה. הגעתי לנחל קטן. כרעתי ברך וניסיתי לתפוס דגים. אחרי כחצי שעה התחלתי להבין את העניין ואז הצלחתי לתפוס חמישה דגים, הרגתי אותם וקיבלתי בשר, קשקשים וגלגל עין אחד. אחרי שעברה בערך שעה התחלתי לחזור. שמעתי נקישות שריון. נזכרתי שקראתי ששככה הצב מחזר אחרי הנקבה. חייכתי לעצמי וחזרתי לגבול היער. משום מה אף פעם לא הצלחתי ללכת לאיבוד ביער. זיהיתי את השיח שהיה גדול יותר מאחרים, את העץ העקום ואת האבן הגדולה.
דרקמנדור לפני 10 שנים ו-5 חודשים
טוב אז הלכנו.הלכנו ביער להליוס הממזר הזה,לא שאני מכיר אותו או שיש לי שמץ מי זה אבל אין לי כוח ללכת ולחפש אותו.מתישהו עצרתי ושתינו מים.ראיתי חרק על עלה ירוק ומבריק.פתחתי את מגדיר החרקים שקניתי וראיתי את השוג.שמתי אצבע והוא היה תפש עליי.רק עכשיו שמתי לב עד כמה הוא יפה,הוא היה סוג ל גמל שלומו ירוק כהה,שיש לו על הגב מין סימנים שחורים ונקודות סגולות קטנטנות.וחוץ מי זה היה לו בגוף מין פסים לבנים ירקרקים על כל הגוף.לא נראה לי שיש כאלה במציאות אז כנראה המציאו אותו או משהו.המשכנו ללכת ואני שמרתי על האצבע את הגמל שלומו.
אחרי כמה דקות לקחתי ספר אחד שקניתי לפני הטיול.זה יומן של מישהו שטייל בעולם,מידיי פעם על כדור פורח מידיי פעם ברגל ועוד... מה שהכי מדהים ביומן שזה באמת יומן שמישהו כתב כשהו עשה.זה לא עלילה שסתם סופר ישב וכתב.זה מישהו שטייל כתב ופרסם.
הגענו.הוא הסביר לנו הכל(הליוס).הלכנו לצוד.הסתכלתי לרגע על האצבע שלי.הוא עדיין שם אוכל את העלה שנתתי לו קודם.
אחרי כמה זמן...ראיתי בדיוק את מאדי מסיימת להרוג חזירת בר שהיא היית גם אמא למעשה.
כי היה לידה חזיר תינוק,ממש תינוק,בקושי תוקף חזק.
היא נלחמה איתו,התחלתי לחוץ לשם כשהם התחילו להילחם,אין לו סיכויי נגדה.החיים שלו כמעט נגמרו,
היא התרחקה קצת ממנו התקרבה במהירות ואז כשהיא היית 2 מטר מממנו עמדתי מול לה והחזיר היה מאחורי.הוא ברח בדיוק כשהגעתי עליו,היא נסת לבלום,אבל הקצה של החרב שלה נגע בי והוריד לי קצת חיים. טוב הסיבה שעשיתי את זה היא הוא רק תינוק,תני לו לגדול הוא בקושי יכול להגן על עצמו.וחוץ מי זה,אני פשוט מרגיש שאני חייב לעשות זאת,"כשאתה מציל חיים/עושה משהו טוב-לבסוף זה יחזור עליך במובן הטוב"זה מה שסבתא שלי תמיד אמרה.
"מה..מה לעזאזל אתה עושה?!"היא שאלה וקפצה אחורה מבהלה
אחרי כך הסברתי לה.הסברתי לה למה עשיתי את זה.הסברתי את זה קודם וזה מה שאמרתי לה מילה במילה.
"אבל ירד לך חיים!"היא אמרה כשהפנת לי גב
"זה היה שווה את זה"אמרתי.
היא באה לומר משהו אבל כבר התחלתי ללכת מי שם...
matrix לפני 10 שנים ו-5 חודשים
מיד כשהתחלנו ללכת לצוד, נזכרתי שאין לי נשק. כמה מתאים לי. רצתי חזרה לכפר, ושאלתי את המוכר על מה הוא ממליץ. הוא הצביע על סכין ארוך, יפה, שעלה 750 מטבעות, אבל היה שווה את זה. קניתי אותו, ועל הדרך קניתי גם ספר בני לוויה, והתחלתי לרוץ בחזרה לכיוון של כולם. איך שנכנסתי ליער ראיתי מולי זאב סיבירי (לא שיש לי מושג מה זאב סיבירי עושה באזור כזה). הוא היה כל כך יפה, שאפילו אם הייתי יכול לא הייתי מסוגל להרוג אותו, כי חוץ מהיופי שלו, הוא היה גדול, וחזק. לא נראה לי שבקומה הראשונה אמורים להסתובב כאלה יצורים. מאוד קיוויתי שהוא לא מתכוון להרוג אותי. הוא הסתכל עלי, אבל לא זז. "רק בשבילך שווה לקחת בני לוויה" לחשתי. למזלי, הוא הסתובב והתחיל ללכת לצד השני. עד שהגעתי לבקתה של הליוס, אף אחד כבר לא היה שם. ניגשתי אליו. "אתה לא אמיתי, נכון?" שאלתי. הוא הסתובב אלי, והסתכל לי עמוק בעיניים. "זו שאלה מעניינת, אתה יודע. מי מאיתנו אמיתי יותר? אני, או אתה? אבל אם התכוונת לשאול אם אני אדם מעולמך, לא. אני חלק ממה שאתה קורא לו המשחק. סביר להניח שתהיה מעוניין לדעת, שהחברים שלך המשיכו לכיוון ההוא" הוא הצביע לאזור שבו היער התעבה. "בהצלחה. יהיה מעניין לפגוש אתכם שוב" . הודיתי להליוס והתחלתי ללכת לכיוון שאליו הוא הצביע, קצת מבולבל. די מהר פגשתי ארנבת והרגתי אותה. הארנבת התפוגגה ונשארו לי עצמות ביד. מצאתי אנטילופה, וכשהרגתי אותה קיבלתי גידים גמישים, ואת הפרווה. תלשתי כמה עשבים חדים. רעיון התחיל לנצנץ בראש שלי. רעיון טוב. הרמתי אבן והתחלתי לגלף אותה לעיגול.
Angelica לפני 10 שנים ו-5 חודשים
לאחר הפגישה עם הליוס הרגשתי צורך להתבודד, התרחקתי משאר הקבוצה והמשכתי ללכת בשתיקה בשעה שבקתתו הקטנה של הליוס נעלמה מאחורי העצים הסבוכים. כל הזמן עלה ברוחי פניו של הליוס, הפנים המקומטות והפרצוף הזעפן, היו לו עיניים כחולות כהות ושיער בהיר שמאפיר, יחסית לזקן מוזנח הוא נראה כמו מישהו שטיפח את עצמו פעם.
התיישבתי על סלע נמוך מול נחל והבטתי בהשתקפות שלי דרך המים הצלולים. חייכתי למראה השיער הסגול שיצרתי לעצמי, אם לא הייתי תקועה במשחק המחורבן הזה- כשהסיכויים שלי לחיות הם מעטים- הייתי חוטפת מאימי נאום ארוך על כך שיער סגול זה לא הולם
חייכתי לרגע ואז חיוכי נמחק כשנזכרתי שהיא לא יכולה לראות אותי, השפלתי מבט למים הצלולים שבמשך הנחל והבחנתי בשני דמויות קטנות שהשתקפו ממנה. הסתובבתי מבהלה והבטתי בשני חזירי בר.
אמא ובן. החזיר הקטן היה זכר, נראה שרק לפני שבוע הוא נולד. הבטתי בהם כמה שניות כשידי השמאלית אוחזת בידית החרב העבה, מוכנה לשליפה.
"עליכם להרוג שלושים חיות בר ולאחר מכן להביא לי את השלל." נזכרתי בדבריו של הליוס.
חזיר הבר הקטן התקדם בצעדים זעירים לעבר הנחל כלא מבחין בי כלל ועצר מולו בשקט כשהוא לוטש עיניים לעבר מי הנחל. התרוממתי בדממה מהסלע ושלפתי את החרב מתוך הקת, החזיר הסתובב לרגע והבחין בי בתנוחת תקיפה, עיניו האדומות ננעלו על עיניי, זה קצת ערער את אחיזתי בחרב. אמנם לא הופתעתי מעיניו האדומות, נזכרתי בזאבים ובחזירי הבר שפגשנו באחו בדרכנו להליוס, כולם היו בעלי עיניים אדומות, בוהקות ומאיימות, אך למרות הכול זה הצליח להעביר בי צמרמורת כל פעם מחדש. לרגע שנינו עמדנו בדממה אחד מול השנייה כמו שני יריבים המוכנים למתקפה, חיכיתי שהוא יעשה את הצעד הראשון אך הוא לא הניע שום שריר בגופו הקטן.
דממה השתררה, הצלחתי לשמוע את מי הנחל גואשים על הסלעים, עד שהחזיר הקטן פלט נחרת בהלה ונס על נפשו.
"שיט." מלמלתי והתחלתי לרוץ אחריו, קפצתי מעל סלע שטוח ונחתתי חזרה על האדמה הדשנה, ניסתי להדביק הקצב שלו, אך לאחר כמה שניות הוא נעלם בין השיחים. רטנתי בשקט והבטתי בתהייה בעץ גדול בעל ענפים נמוכים ועבים, החזרתי את החרב לתוך הקת שלה וטיפסתי במהירות על הענף הראשון עד שהצלחתי למצוא נקודת תצפית טובה.
סקרתי במבטי את השטח בכדי לחפש את החזיר הקטן והנמלט, בהתחלה היה קשה למצוא אותו מפני שהצמחייה הייתה גובהה מידי, אבל אז הבחנתי בתזוזה בין השיחים והחזיר יצא מבניהם בצעדים שקטים כעכבר.
"שלום לך מר חזיר קטן." הוצאתי קשת באורך כ-35 ס"מ מתוך אשפת החצים שלי, חזיר הבר לא נע, היה נראה כאילו הוא עומד בכוונה לחכות לגורלו האכזר. מתחתי את החץ על הקשת והתייצבתי בזהירות על הענף הגדול, התמקדתי בנקודת פגיעה משמעותית בגופו ושחררתי את החץ לאחר שתי שניות.
החץ פגעה ברגלו של חזיר הבר עד שהוא קלט אותי עומדת על הענף, קפצתי מהעץ והתקדמתי אל החזיר כשאני שולפת את החרב מהקת. "עכשיו נראה אותך בורח."
ברגע שהנפתי את החרב, דמות גדולה חסמה את דרכי, קרייטוס. הוא רץ לעברי כשגופו העצום הפריד ביני לבין הסיכוי שלי לצוד את החזיר, באותו הרגע לא הספקתי לעצור, והחרב פגעה במותנו הימנית. "מ-מה לעזאזל אתה עושה?" אני צועקת עליו סמוקה מכעס. "הייתי יכולה להרוג אותך!" הבטתי ברמת החיים שנשארה לו, עדיין לא מת. התנשפתי בהקלה ונעצתי בו מבט נוקב.
הוא החזיר לי מבט כעוס והסביר לי שחזיר הבר היה רק תינוק והוא אינו יכול להתגונן מפני.
למי אכפת מהחזיר המחורבן, המטרה פה היא לשרוד. גם אם זה יעלה בחיים של מישהו אחר.
"היית יכול להיהרג, זה ירד לך מהחיים!" צעקתי לעברו והרגשתי כמו ילדה קטנה שצועקת על אביה. דמותו של קרייטוס נראית מאיימת, היא שרירית וגדולה מכל הבחינות, מגנים ושריונות מכסים את כל גופו ונותנים לו מראה של לוחם מקצועי במידה מפחידה.
"זה היה שווה את זה." הוא השיב בקול קר ופנה כדי ללכת.
הידקתי את האחיזה בחרב עד שידי רעדו, הכעס געש בתוכי. "לא ידעתי שטיפוס כמו שלך מתחשב בחיות מטופשות שנועדו כדי למות." סיננתי מבין שפתיי.
הוא עצר. לרגע תהיתי אם זאת הייתה טעות להגיד את זה אבל אז הוא הסתובבת לעברי באגרופים קמוצים לצידי גופו. "מה-אמרת?"
השתדלתי לשמור על קור-רוח, "המשימה שהליוס נתן לנו הייתה לצוד 30 חיות בר ולהביא לו את השלל. אתה חירש, או שאתה מנסה להכשיל אותי?"
דרקמנדור לפני 10 שנים ו-5 חודשים
אחרי כמה צעדים לפתע שמעתי אותה אומרת-"לא ידעתי שטיפוס כמו שלך מתחשב בחיות מטופשות שנועדו כדי למות".
זהו?זה הכי טוב שלך?לא מצאת דרך אחרת לשפוט אותי?לא כי את מכירה אותי בכלל?לא את לא,אל תומרי עליי דברים אם את לא מכירה אותי!או שכן..?לא.היא לא.חוץ מי זה אני לא נכספתי לאף אחד פה,זאת אומרת-כן דיברתי מידיי פעם אבל לא סיפרתי על מה שאני אוהב וכ'ו,או שכן..?אני מבולבל
ואז הסתובבתי עלי עם אגרופים סגורים ולחוצים.
מה-אמרת?"שאלתי במהירות.
"המשימה שהליוס נתן לנו הייתה לצוד 30 חיות בר ולהביא לו את השלל. אתה חירש, או שאתה מנסה להכשיל אותי?"היא השיבה.
אחרי כמה שניות התכופפתי ולקחתי אבן יחסית עגולה והתחלתי ללחוץ ולהרפות ממנה.מה לעשות שלא מצאתי כדור הרגע...
היא הסתכלה עליי מחכה לתשובה.
אז התישבתי על גדת הנהר.היא הסתכלה על הלחיצות שלי על האבן מסוקרנת,מעניין מה היא חושבת באותו רגע.
"תגידי לי מי את לעזאזל?את אפילו לא מכירה אותי!מי את שתישפטי אותי?!את בקושי יודעת משהו על האישיות או האופי שלי.ולמה לי להכשיל אותך??מה יצא לי מזה??"
אמרי בקול קצת תוקפני-ואז זרקתי את האבן בחוזקה למים,ומחכה למה שהיא תומר...
Angelica לפני 10 שנים ו-5 חודשים
קרייטוס נעץ בי מבט נוקב ולאחר כמה שניות הוא התכופף והרים אבן גדולה בעלת קצוות מעוגלים מעט, לרגע חשבתי הוא מתכוון לזרוק אותו עלי אבל אז הוא פשוט לחץ אותה בידו הגדולה והרפה ממנו בקצב אחיד כמנסה להירגע. הוא כרע ברך על גדת הנחל והתיישב כשהאבן עדיין טמונה בתוך ידו הגדולה, הוא השפיל את מבטו ואז התנשף בכעס. "תגידי לי, מי את לעזאזל? את לא מכירה אותי! מי את שתפשטי אותי ככה? את בכלל לא יודעת מה האישיות שלי, מה האופי שלי! ולמה שאני ארצה להכשיל אותך?" הוא צעק לעברי בפנים סמוקות בכעס. נרתעתי, הוא זרק את האבן בתוקפנות והיא נפלה אך לתוך מי הנחל הרדודים.
הוא לא מפחיד אותי בכלל. הוא לא מפחיד אותי בכלל. הוא לא מפחיד אותי בכלל.
התנשפתי בעצבנות והשתדלתי לשמור על קול יציב, "אתה הרגע נתת לחזיר הבר הזה להימלט ממני! אמנם הוא חזיר בר קטן, אבל המוות שלו יחסוך חלק קטן מהמוות שלי. המטרה פה היא לשרוד, לא למות רק בגלל חזיר בר וירטואלי!"
הוא הסתובב אלי וכיווץ את גבותיו בזעם, "אני לא אתן לך להרוג אותו."
"אתה בטוח?" שלפתי את החרב באיום וכיוונתי אותה אליו.
הוא התרומם והתנשא מעלי באיום גדול אף יותר מהחרב שלי, "אני בטוח."
בעלתי את רוקי. אולי זה לא רעיון כל כך טוב, אחרי הכול המטרה פה היא לא להרוג את חבריך לקבוצה או להסתכסך איתם, היא לשרוד ולעבור את 72 המימדים.
"אתה יודע, אם לא תהרוג שלושים חיות בר לא תוכל לעבור את הקומה הראשונה." ציינתי.
"אני יודע."
"אז למה אתה עושה את זה? אתה רוצה להישאר פה לנצח?"
הוא השתתק. נראה שהצלחתי להשתיק אותו אבל אז הוא שלף את הרחב שלי וכיוון אותה אלי.
צמרמורת עברה במורד גבי. "מה-מה אתה עושה?" גמגמתי.
"מה שאת עושה."
"א-אני לא מתכוונת להרוג אותך."
הוא התקרב אלי עד שיכולתי לשמוע את הלומת ליבו, "אני לא בוטח בך." הוא לחש בקול עמוק שהעביר בי צמרמורת. החרב רעדה בידי, אסור שזה יקרה, אנחנו חייבים להגיעה לפשרה לפני שמשהו רע יתרחש.
"מה דעתך על.. דו-קרב?" הוא הציע בעניין.
בעלתי רוק, "ד-דו- קרב?"
"כן. רק שזה לא יהיה עניין של חיים או מוות- אם אני מנצח- את עוזרת לי לגרום לכולם לשכוח מהציד ולשכנע את הזקן הזעפן שייתן לנו משימת קומה חדשה,"
"ואם אני מנצחת?" שאלתי במהירות.
הוא עצר והשפיל את מבטו. "אם את מנצחת," הוא נאנח, "אני אעזור לך לתפוס שלושים חיות בר ולהרוג אותם."

יאיר לפני 10 שנים ו-5 חודשים
פתאום אני הופעתי שם מאחורי מאדי.
שמעתי אותם מדסקסים על דו קרב שהם הולכים לעשות. כמה ברברים האנשים כאן, כלומר, אני מתכוון לכך שאנשים כאן שוכחים את המטרה, לעבור את הממדים ולא למות בדו-קרב מטופש. אני תפסתי בזרועה של מאדי והיא הסתובבה אליי בבהלה.
"איקן, הבהלת אותי!" היא אמרה.
"זה בסדר" עניתי לה. "מה זה כאן הדיבורים על דו-קרב? הא? אתם שוכחים את המטרה כאן אני חושב, המטרה להרוג 30 חיות בר ולהביא אותם כשלל להליוס. למה אתם לא עושים את זה, יותר חשוב, למה אתם בכלל רבים?
ואז מאדי סיפרה לי על הכל. על חזיר הבר התינוק ועל קרייטוס המעוצבן.
"אלוהים קרייטוס, אלו חיות וירטואליות! הן לא היו מהססות להרוג אותך! מה אתה עושה בדיוק?" שאלתי אותו בתקיפות.
"כל החיים הם קדושים" הוא ענה לי.
"אבל זה משחק מחשב, אלא עם חזיר בר שם על את המשקפיים ונכנס למשחק, לא?"
"זה לא משנה בכלל, העיקר שהתינוק יחיה, איך את מסוגלת להרוג תינוק ואמא כשאת רחוקה מהבית שלך?!" הוא אמר למאדי. שמתי לב לדמעה קטנה מתפשטת על לחיה, טיפה שנעלמה כשנוצרה.
"החזיר הזה לא אמיתי, אין לו משפחה"
"הוא עדיין מרגיש את הכאב"
"אני בספק"
"אתה יכול לא להסכים איתי, אבל אל תתערב. העסק כאן שלי ושל מאדי, ואנחנו מקיימים את הדו-קרב פה"
"זה כן ענייני, אומנם רואים שעדיין ברגע מוזר כאן, אבל בכל זאת אם אתם תמותו, אנחנו אבודים, חוץ מזה. אתה באמת מנסה לנצח האקרית? זה לא יעבוד" אמרתי.
דרקמנדור לפני 10 שנים ו-5 חודשים
"אם לא הבנת את זה"התחלתי לומר ברוגע "כרגע זה העולם שלנו,וזה האוכל שלנו,וזה החיות שלנו,והמים שלנו וחוליי."אחרי שאמרתי את זה הבנת שעשיתי טעות.טעות גדולה למדיי.
הכנסתי את חרבי חזרה ורצתי משם.
אחרי זמן של ריצה והתרחקות מהם.ראיתי עץ עבה וזקן.
ואז התחלתי לטפס קצת.תפיסה בענף-שם את הרגל על ענף-תופש ענף עבה ומתיישב עליו.
הבעיה פה שזה מה שגורם לבני אדם להיות רוצחים...
רוצחים?מה קשור?
אחד מהסיבות שנתנתי לו ללכת זה שהוא גם לא שווה הרבה.
טוב אתה עונה לי?
לא.אין לי כוח.
[הוא מדבר עם עצמו]
ראיתי את הגמל שלומו מתחיל לרוץ בסיבובים."מה קרה?"שאלתי בחשדנות למרות שהוא לי יענה לי...
הסתכלתי למעטה וראיתי זאב סיבירי,לפחות אני חושב שהוא סיבירי.
הוא היה יפה גדול ונראה חזק ומעיים מאותו מידה.
הסתכלתי עליו בתדהמה,בחיים שלי לא ראיתי זאב.הוא עצר והתחיל לתקוף חזיר בר קטן עם בקושי חיים.
יופי.זה הוא.זה היה שווה את זה.הוא הרג אותו והסתכלתי עליו הורג אותו עם "פרצוף חמוץ".
אחרי שהזאב הלך ירדתי מהעץ,טיילתי ביער היפיפה הזה. הגעתי להמשך של הנחל וראיתי בו דגים-כמה קטנים וכסופים אחד גדול יותר מהם ושיש לו כתמים כתומים.
ניסיתי לתפוס או לדקור אותם.אחרי זמן מה תפסתי אחד קטנטן כל כך שהתחלתי לצחוק.וכיבלתי ממנו כמה דברים כגון עור.
ראיתי שם ממשהו מעופף בטח מחפש דברים.
זהו עכשיו סיימתי להתערב להם בחיים מצידי שיהרגו את כל חיות היער.
תפשתי 3 והתחלתי לחזור להליוס הממזר...
דרקמנדור לפני 10 שנים ו-5 חודשים
הזה*
Angelica לפני 10 שנים ו-5 חודשים
דו קרב.
זה הולך להיות הסוף שלי, להתמודד מול קרייטוס בדו קרב זה כמו להתמודד עם מפלצת. אני מביטה בו כמה שניות ומחפשת זיק של פחד בעיניו, אבל אני לא רואה כלום. רק חלל שחור וריק.
לפתע יד לפתה את זרועי מאחור, הסתובבתי מבהלה ומצאתי את עצמי עומדת מול איקן, עיניו הזהובות נצצו לאור השמש הוירטואלית, תמיד אפשר למצוא בהן טוב. "איקן, הבהלת אותי!" אני צועקת לעברו מתנשפת. אבל איכשהו הייתי שמחה לראות אותו, הוא תמיד מגיע בתזמון מושלם.
"זה בסדר," הוא ענה ופנה לקרייטוס, "מה זה כאן הדיבורים על דו קרב, אה? אתם שוכחים את המטרה כאן אני חושב, המטרה היא להרוג שלושים חיות בר ולהביא אותם כשלל להליוס. למה אתם לא יכולים לעשות את זה כמו שצריך? יותר חשוב, למה אתם בכלל רבים?"
לפני שקרייטוס התכוון לדבר, קטעתי את דבריו וסיפרתי לאיקן על חזיר הבר הקטן. "ולבסוף, עד שסוף-סוף הסיכויים שלי לתפוס את החזיר גדלו, הוא עמד לי באמצע הדרך ונתן לו להימלט." אמרתי לבסוף ונעצתי מבט כעוס בקרייטוס.
"אלוהים קרייטוס, אלו חיות וירטואליות! הן לא היו מהססות להרוג אותך, מה אתה עושה בדיוק?" תקף אותו איקן.
קרייטוס ואיקן התחילו להתווכח בניהם כמו שני ילדים קטנים, אבל כל הזמן מצאתי את עצמי מחייכת אל איקן. איכשהו התחלתי לחבב את הבחור הזה.
"אם לא הבנת את זה," ענה לבסוף קרייטוס, "כרגע זה העולם שלנו, זה האוכל שלנו והמים שלנו. כל זה, שלנו." הוא הכניס חזרה את החרב לקת ורץ משם מבלי להוסיף שום מילה.
השפלתי לרגע מבט ואז הרמתי אותו לאיקן בחיוך תמים, "א-אני ממש מצטערת על זה."
אנוביס לפני 10 שנים ו-5 חודשים
כולם התחילו להתפזר, לחפש חיות בר, אחדים עפו, השאר רצו, גם אני רצתי אבל לכיוון שונה מכל השאר, חבורה גדולה תבריח את הניצוד, עדיף להיות לבד לפחות זה מה שחשבתי. התקדמתי קצת באזור דמוי יער שבו העצים היו גבוהים, הגזעים נראו חזקים, ועל אחד מהם היה חלק שבור בערך בגודל של חזיר בר, קראתי מאמר בעולם האמיתי שאחרי שבוץ מתקשה על חזיר בר הוא מנקה אותו על עצים ומשאיר על הגזע חתך. אז הבנתי שיש כאן חיה קרובה, או לפחות הייתה. המשכתי להתקדם עד שהגעתי לקרחת יער ששם עמד חזיר בר.
יצאתי מתוך העצים, והתבוננתי בו הוא לא נראה רגיל, הוא היה גדול יותר והעיניים שלו היו אדומות הוא נשף פעם אחת והתחיל לרוץ לעברי יותר מהיר ממה שציפיתי הוא פגע לי ברגל ומד החיים שלי ירד ברבע. הוא חזר לעמוד מולי מתכונן להתקפה נוספת, הפעם הייתי מוכנה אליו ושלפתי את חרבי שהיתה מעץ, לא מאוד מעודד, הוא נשף שוב כאילו הוא אומר "זה השחקנים שאמורים לצוד אותי?,עלוב) ורץ לעברי, התגלגלתי הצידה והוא פספס אותי בסנטימטר בקושי, חשבתי על הקסם שיש לי, אולי זה יעבוד עלתה בראשי מחשבה. החזיר בר חזר למקומו ורץ שוב, התמקדתי והצמחתי דשא מלפניו, הדשא גדל ותפס את רגלו של החזיר והפיל אותו על הקרקע. זו ההזדמנות שלי חשבתי שרצתי לעברו, הנפתי את חרבי, וחתכתי אותו מספר פעמים עד שהמד חיים שלו נגמר. הוא השאיר את הפרווה שלו, שמתי אותה באחסון של המשתמש שלי והמשכתי בדרכי.
זאבה~ לפני 10 שנים ו-5 חודשים
nira6607

הלכתי על שביל של חזיר בר. תמיד ידעתי לזהות אותם. כמו מנהרה עדינה שעשויה מגבעולים ושביל של עקבות. כשהגעתי לקרחת יער ראיתי את paladin4fun. שער אדום ועיניים ירוקות. כיף לה.
הרמתי את ידי, "שלום," אמרתי בחיוך מהוסס. ראיתי שמד החיים שלו ירד כמעט ברבע. היא הביטה לכיווני ואמרה "שלום," גם כן.
"כמה חיות הרגת עד עכשיו?" שאלתי
אנוביס לפני 10 שנים ו-5 חודשים
היא הופיעה מעבר לפינה, שחקנית בשם "נירה", "כמה חיות כבר צדת?" היא שואלת.
"כרגע את החזיר בר הראשון שלי" חייכתי.
"כמה את צדת?" שאלתי
"חמישה דגים" היא אמרה בגאווה
"את חושבת שדגים זה נחשב? אני לא בטוחה, זה לא חיית בר לא?"
"נחכה ונראה" היא אמרה
"כדאי שאני אמשיך לזוז, אני רוצה לסיים עם זה כבר היום, היה נחמד להכיר, ניפגש בהמשך" אמרתי בחיוך
והתחלתי לרוץ לתוך היער.
החלטתי להתמקד בלצוד חזירי בר, אחרי שהבנתי איך להביס אותם בלי להיפגע יותר מידי, עכשיו הבעיה העיקרית זה למצוא אותם, אז עליתי על העץ וחיכיתי לטרף שלי שיבוא, בערך אחרי חצי שעה חזיר בר עבר מתחתי, השתמשתי בקסם והצמחתי שורשים שיתפסו לו את הרגליים, ואז ירדתי בקלילות מעץ וחיסלתי אותו, נוסף לאסון שלי עוד פרווה. המשכתי ללכת.
זאבה~ לפני 10 שנים ו-5 חודשים
"כדאי שאני אמשיך לזוז, אני רוצה לסיים עם זה כבר היום, היה נחמד להכיר, ניפגש בהמשך" אמרה בחיוך ורצה אל תוך היער. (מוזר לי לדבר עליך בתור נקבה. גם אם זה רק משחק0~0) הזעפתי פנים ומלמלתי לעצמי
"זה מאוד נחשב, ועדיף ללכוד דגים מאשר חזירי בר. זה יותר קל, יותר מהיר. נודניקית."
הבטתי מסביביב וראיתי מאורה קטנה. בטח של איזו חיית שדה. אבל הן מהירות מידי. אולי עם סקיל תעופה או מהירות אבל לא ככה.. אבל אולי אפשר ללכוד אותם. הלכתי אל היער ואספתי קרשים. שמתי אותם בערימה והתחלתי ליצור מבוך בשדה. הלכתי ליער להביא עוד קרשים ואז התיישבתי, הוצאתי את המחט, החוט והבדים הגסים והתחלתי לתפור שקים עם חור גדול. אחרי איזה שעה הצלחתי לתפור חמישה שקים. חזרתי אל השדה והמשכתי עם המבוך עד שהשמש שקעה. הייתי רעבה אז הוצאתי בשר מיובש וחירסמתי בדרך.. הביתה.
גרייס לפני 10 שנים ו-5 חודשים
אוקיי. אז זה הליוס.
עד מהרה הבנתי כי אין טעם בלצוד לבד. הבחנתי בנערה כחולת-סגולת שיער - אם אני זוכרת נכון, שמה היה סיביר. *ניימי*
"היי," קראתי לה.
"מה?" היא שאלה אותי בעצבנות
"את מבינה בצייד? בסכינים?" שאלתי. "יש לי רעיון".
באמת היה לי רעיון. אני לא יודעת ללחום בכלי נשק, אבל יש לי קצת הכשרה במלאכה. אולי אם אנסה לשייף קצת עצמות ולהפוך אותן לכלי נשק, אולי היא תוכל לצוד איתם חיות.
היא הסתובבה. היא הניחה את הסכין והחזיקה עצם חצי משויפת. "כן, אני מקשיבה..."
"תני לי לנסות, לפני שתתחילי להריץ בדיחות על בעלי מלאכה ושעונים". הוצאתי את סכין המטבח והתחלתי לשייף. הצלחתי לשייף פגיון קטן - לא מושלם אבל סביר.
"קחי," אמרתי לה. "תמצאי עוד עצמות ואני אכין עוד כאלה".
"ולמה לי לעשות את זה?" היא אמרה בעצבנות ובלגלוג, שוב.
"בין אם את רוצה את זה או לא, אנחנו חייבות לעבוד ביחד. אם נעבוד לבד - בשלב מסוים ייגמרו לך הסכינים להטלה, והפגיון האהוב שלך כבר יישחק בחיה השלישית. ככה שתינו בסופו של דבר נתפגר לנו ואת יודעת מהן ההשלכות"
.
ניימי, זה הקיו שלך.
אקו לפני 10 שנים ו-5 חודשים
המשכתי לעוף, לא ראיתי אף אחד בסביבה, התרחקתי עד כדי כך? טוב, לא נורא, לפחות אני יודע איפה היליוס, צפיתי במד ההריגות, התקרבנו לשלושים מהר מאוד, אז כדאי שאוסיף אחד. עפתי גבוה מאוד, סופסוף תפסתי את זה מספיק כדי שאוכל לעוף גבוה בביטחון, אז עפתי ועפתי, כשלפתע ראיתי דוב מסתובב. דוב. הוא היה סוג של דוב ירוק וחום מוזר וקצת קטן, אבל הוא עדיין היה דוב, ודובים הם קטלניים מאוד.
הסתכלתי על מד החיים שלי, ככמעט מלא לגמרי, אקח את הסיכון. הוא לא יוכל להרוג אותי במכה אחת, אז תמיד אוכל לברוח.
צללתי אליו במהירות מהצד, הוא רק הספיק להעביר אליי מבט מופתע וכבר נחתתי על רגל אחת, דחפתי את הקרקע במאמץ אדירים קדימה ודקרתי אותו בעוצמה, ואז המשכתי במכה סיבובית, ועוד אחת, ואז מכה ניצחת מלמעלה, קומבו 4, המסך הראה, הכי גדול שהיה לי, אבל הדוב התאושש במהירות על והניף לעברי את טפריו.
חסמתי פעם אחת, אבל המכה השניה שלו הייתה יותר מדי עוצמתית וזרקה אותי רחוק, מורידה לי שליש מהחיים, המון.
לברוח? לא, לא אוותר על זה, פגעתי בו כבר יותר מדי בשביל לוותר.
הרמתי את החרב, הנפתי את הכנפיים, נסיקה, סיבוב, הנפה, פיתלתי את כל גופי ליצירת המהלומה, שירדה בכוח אדיר ישירות על הראש של הדוב, הוא הניף את הטפרים, אבל חסמתי אותם בידיים חשופות, מתעלם מהכאב וממד החיים שלי, ואז הוא הניף כף שנייה, אבל לא נתתי לו את ההזדמנות, נכנסתי פנימה מדקירה, ואז פיתול של החרב מבפנים, שליפה ודקירה נוספת בגרון.
הדוב התפוגג. נשארו לי פחות מחצי מהחיים, אבל הרגתי אותו, וזה היה מגניב.
קיבלתי ממנו גם פרווה, מוזר, אבל לא נורא, כנראה עדיף על עצם או משהו. מפרוות אוכל להכין שריון, ועד כמה שכלי נשק מגניבים, לשריון גם מגיע קרדיט על להשאיר אותך בחיים
יאיר לפני 10 שנים ו-5 חודשים
"זה בסדר, אני מציע שנחזור להליוס, בטוח כבר אספו מספיק חיות. זה פשוט בזבוז זמן"
"אוקיי..אבל בוא נמהר" היא ענתה לי.
וכך אני והיא הלכנו לכיוונו של הליוס.
matrix לפני 10 שנים ו-5 חודשים
המשכתי ללכת בכיוון שעליו הליוס הצביע, מתקדם יותר ויותר לתוך היער, וצד מדי פעם חיות קטנות. באיזשהו שלב שמתי לב שהעצים מסביבי כבר יותר גבוהים ממקודם, והצמחייה מתחילה להיות הרבה יותר צפופה. יכול להיות שנכנסתי רחוק מדי לתוך היער? עם כמה שהלכתי, באמת כבר הייתי צריך להגיע אליהם...
החלטתי שאם כבר הלכתי לאיבוד, לפחות אני אנצל את הזמן שאני לבד ואמשיך לעבוד. הוצאתי את החומרים שלי מהכיסים. כמה אבנים מגולפות, עשבים גמישים וחדים, ענפים קטנים, גידים, עצמות. זה נראה טוב, אבל עוד חסר קצת. כבר הצלחתי להכין סוג של קלע, לא משהו מיוחד. מצאתי ענף מתאים, ומתחתי עליו גיד של אנטילופה. אבל מה שאני עובד עליו עכשיו.. אין לי מושג אם זה יעבוד. זה לא יהיה שימושי נורא בכל מקרה, אבל אם זה יעבוד, זה ישנה המון.
התיישבתי על עץ כרות והתחלתי לעבוד. נראה לי שעבדתי באזור החצי שעה, למרות שלא ידעתי לגמרי. זה די אירוני, כשחושבים על זה שרק מי שהכין שעון יכול לדעת מה השעה במשחק הזה, שזה אומר, אני.
אחרי כמה דקות הציפורים הפסיקו לפחד ממני, ונחתו על האדמה, מחפשות אוכל. זרקתי להן כמה פירורים, שנעלמו תוך שניות.
---------
רעש עצום גרם לי להרים את הראש. כל הציפורים עפו בהיסטריה לכיוון שלי. למשך כמה שניות לא ראיתי כלום, רק נוצות, וזנב, ומקור. הם ברחו ממשהו, זה די ברור. השאלה היא ממה.
לא הייתי צריך לחכות הרבה זמן כדי לקבל תשובה. בדיוק מולי, זאב יצא מתוך העצים. במשך כמה שניות הוא הסתכל עלי, כאילו הוא מופתע שעוד לא ברחתי. קיוויתי שזה ייגמר כמו בפעם שעברה, והוא פשוט יתעלם ממני. ממש לא התחשק לי להילחם איתו. בדרך כלל במצבים כאלה, עם בני אדם, הייתי מרגיע את העניינים עם כמה בדיחות, או פשוט בורח, אבל אני לא חושב שלחיה הזאת תהיה בעיה לתפוס נער אחד קטן שרץ, ואיכשהו, גם הייתה לי הרגשה שאין לו ממש חוש הומור.
כמובן, לא היה לי שוב כזה מזל. לפני שהספקתי להתלבט אם לתקוף ראשון הוא כבר קפץ עלי. איכשהו הצלחתי ליפול הצידה, ודקרתי אותו בצד. טוב, לפחות הסכין שימושית.
ניסיתי להוציא את הסכין, אבל הידיים שלי היו חלקות מזעה, והיא נתקעה. הזאב עלה עלי, וריתק אותי לאדמה.
עכשיו, כשבר הייתי בידיים שלו (או אולי ברגליים שלו?), הוא כבר פחות מיהר. נראה שהוא משחק איתי קצת. הוא נגס את האוויר ליד הראש שלי כמה פעמים, ואז רייר עלי.
הוא ממש נראה כאילו זה כיף לו.
פתאום, שמעתי שריקה ממש ליד הראש שלי. הזאב עף קדימה ואני מיהרתי להוציא את הסכין שלי ולהרוג אותו. הוא התפוגג והשאיר אחריו כמה שיניים. הרמתי את הראש לראות מי הציל אותי. מאדי ובראיטוס עמדו שם, מאדי עם הקשת שלה ביד. כנראה היא זאת שירתה את החץ. "אתה לא מומחה בדברים האלה, הא?" זה היה בראיטוס. "אממ.. האמת שלא.. זאת הפעם הראשונה בכלל שאני משחק במשחק מחשב.." עניתי, מסמיק.
הם בהו בי. "מצאת לך משחק ראשון.." מלמלה מאדי.
"תודה. זאת אומרת, על הזאב, וזה."
"ברור. כולנו ביחד עכשיו, שכחת? אנחנו חוזרים להליוס. אתה בא?"
חשבתי על זה לרגע. "כן, למה לא"
התכופפתי לאסוף את השיניים.
"מה יש לך לעשות איתם?" קפצתי. בראיטוס עמד מאחורי.
"תיזהר לפני שאתה מתגנב ככה מאחורי אנשים, בראיטוס! והאמת שזה דווקא די שימושי, שיניים. אתם רוצים כמה?" מאדי עשתה לא עם הראש.
"אני כן" אמר בראיטוס בשקט, בקושי שמעתי מה הוא אמר
"מה?"
"איקן" הוא חזר בקול. זה ממש לא היה יותר הגיוני.
"תקרא לי איקן"
"אממ.. אוקי.." עניתי, מופתע. "אבל אם אתה רוצה שיקראו לך איקן, למה קראת לעצמך... לא חשוב"
המשכנו ללכת, בשתיקה, לכיוון הבקתה של הליוס. בדרך התחילו להציף אותי מחשבות:
אני כזה עלוב! אם אני לא יכול להתגבר על זאב מסכן מהקומה הראשונה, מה אני כן יכול לעשות?
יכול להיות שהם יעדיפו להמשיך בלעדי בכלל. זאת אומרת, בקצב הזה הם רק יצטרכו להגן עלי כל המשחק!

וגם - אני חייב ללמוד להילחם. מהר. אני לא רוצה לגמור את המשחק הזה מת.
"תגידו, יש מצב שתוכלו לאמן אותי קצת?"
matrix לפני 10 שנים ו-5 חודשים
יצא לי ממש ארוך...
Angelica לפני 10 שנים ו-5 חודשים
הכול היה שקט עד שהציפורים הגיעו.
איקן ואני היינו בדרכנו מהיער לבקתתו הקטנה של הליוס בכדי להשלים את משימתנו. אמנם לא היו בידנו שלושים חיות בר מתות, אבל סיכמנו שזה מספיק. השמש הוירטואלית האירה קלושות את האופק, עוד יכולתי להרגיש את קרני השמש צורבות את עורי מבעד לבגדים, היה מפליא לחשוב עד כמה המשחק הזה מרגיש מציאותי.
עד שהציפורים הגיעו.
בהתחלה נשמע רעש עצום בהמשך הדרך, ואז להקה גדולה של ציפורים עפה בהיסטריה מבעד לענפי לעצים הגבוהים שהתנשאו מעלינו. לפני שרק הספקנו להניד עפעף, חלפנו על פנינו להקת הציפורים ההיסטריים כמו חיות הרומסות שני צבאים פצועים. מעדתי לאחור כשעורב שחור פגע בעצם הבריח שלי, הרמתי את זרועותיי והגנתי על ראשי עד שהם חלפו בקרקוש כנפיים מהיר.
"מאדי," שמעתי את קולו של איקן מבעד לשקט המבורך. "את בסדר?"
הרמתי את מבטי בחשש שעוד להקה תתקוף, "כן." עניתי בראש מסוחרר.
"מה את חושבת שהפחיד אותם?" שאל איקן.
"אני לא יודעת," עניתי, "אני רק מקווה שלא תצוץ איזו מפלצת ביער המוזר הזה. בוא נלך מפה."
המשכנו בדרכנו, בכל פעם העפתי בחטף מבטים לצדדים במחשבה שעוד משהו עלול לצוץ מבין העצים הגבוהים והצמחייה הסבוכה. היה נראה כי היער סוגר עלינו מכל הצדדים ואינו מאפשר לנו למצוא את הדרך חזרה.
לפתע איקן עצר בפתאומיות, "עצרי." הוא אמר וחסם את דרכי בזרועו. הוא סקר בחשדנות את השטח עד שמבטו נח על נקודה בהמשך הדרך.
"איקן," בלעתי רוק. "מה אתה רואה?"
"חכי פה."
"אני ל-"
"פשוט חכי פה." הוא קטע אותי.
איקן צעד בשקט על הקרקע בעודו שולף חרב ארוכה, לאחר כמה שניות הוא נעלם בין העצים.
"איקן." לחשתי בכעס וקולי רעד.
אין תשובה.
"איקן" לחשתי שוב רק יותר חזק.
עדיין לא נשמעה תשובה.
התנשפתי בעצבנות ושלפתי חרב ארוכה. התקדמתי במהירות לעבר העצים והבחנתי בשתי דמויות נאבקות, התקדמתי עוד וצמצמתי את עיני בכדי לראות טוב יותר.
"צ'סטר!" צעקתי כשהבחנתי בדמותו הנאבקת עם זאב שחור וגדול. הזאב ריתק אותו אל הקרקע והניח עליו את כל משקל גופו. החזרתי חזרה את החרב לקת והורדתי את הקשת מכתפי, מתחתי את החץ על הקשת וחיפשתי נקודת פגיעה טובה מבעד לידי הרועדת.
"מאדי, תתרכזי." שמעתי את איקן מאחורי.
הזאב רייר על צ'סטר, נראה שהוא מתגרה בו. כיוונתי את החץ לגבו של הזאב ויריתי במהירות בתקווה שהוא לא יזוז באותה הרגע. נשמעה שריקה ארוכה כשהחץ חתך את האוויר עד שהוא ננעץ בגבו של הזאב.
התנשפתי מהקלה. הזאב התפוגג כרסיסים זעירים עד שנעלם לגמרי.
"אתה לא מומחה בדברים האלו, אה?" צחק איקן והושיט אליו יד. צ'סטר הביט בו ואז ישר אלי את מבטו.
"אממ, האמת שלא. זאת פעם ראשונה שאני משחק במשחק מחשב." הוא ענה במבוכה והתרומם מהקרקע.
"מצאת לך משחק ראשון." מלמלתי בחיוך.
"תודה. זאת אומרת, על הזאב וזה." הודה לי צ'סטר.
"ברור. כולנו עכשיו ביחד," השבתי בחיוך. "אנחנו חוזרים עכשיו להליוס, אתה בא?"
"כן, למה לא." הוא ענה לאחר היסוס קל.
לאחר שאיקן וצ'סטר שוחחו ביניהם השתררה שתיקה. בינתיים הנוף כבר נהפך למוכר יותר וידעתי שאנחנו קרובים לבקתה של הליוס. פזלתי לעבר צ'סטר ואיקן בעוד שחיוך קטן עולה על שפתיי, הייתי מרוצה מעצמי.
"תגידו, יש מצב שתוכלו לאמן אותי קצת?" שבר צ'סטר את השתיקה.
החיוך שלי התרחב על פי דבריו. "בטח," הסתובבתי אליו. "אני-כלומר, אנחנו נשמח לאמן אותך. נכון איקן?"


פוונסי לפני 10 שנים ו-5 חודשים
אני קמה.
קמתי מאוחר.
רגע איפו אני?
אה במשחק המבת ההוא.
סבבה.
קמתי מאוחר!
רצה למטה

הם לא פו!
הפסדתי כל כך הרבה?!

רצה החוצה
פותחת את המפה הם בתך קבר אצל הליוס!
אני רצה לשם.
במיסחק אני רצה יותר מהר מבמציאות
טוב.
מה היתה המסימה?
לא משנה
אני רצה.
"-נכון איקן?"
אני שומאת רחוק
אני מיתקרבת אני אוד לא רואה מי זה
"היי אנשים" אני אומרת
Angelica לפני 10 שנים ו-5 חודשים
לפני שאיקן הספיק לענות על שאלתי, שמענו רשרוש קטן מבין העצים הצפופים והאינסטינקט הראשוני שלי היה לשלוף את החרב. נערה נמוכת קומה הופיעה מולנו, מעט מתנשפת וסמוקה ממאמץ.
"שלום אנשים." היא אמרה במבוכה קלה, נרתעת מעט מהחרב שכיוונתי לעברה. מעל ראשה הופיעה השם 'לונה', הכנסתי את החרב חזרה לקת בנשיפת הקלה, היא חלק מאיתנו, אך איכשהו לא ממש זכרתי אותה.
"שלום." מלמלתי בחיוך מאולץ. צ'סטר ואיקן החליפו ביניהם מבטים נבוכים וענו כתשובה.
"כבר הרגו שלושים חיות בר?" היא שאלה על מנת לשבור את השתיקה.
"אולי." עניתי בחוסר סובלנות בעודי ממשיכה ללכת כשצ'סטר ואיקן צועדים מאחורי.
"אני מתה כבר לעבור לקומה השנייה," היא המשיכה. "גם את?"
"האמת ש-"
"מעניין למה ההליוס הזה ביקש מאיתנו להרוג שלושים חיות בר." היא קטעה את דברי, "את יודעת למה?"
"לא אנ-"
"הו, הו! את יודעת שבית המשימות מזכיר את בית הספר שלמדתי בו?"
"באמת.." הפטרתי באנחה. שלחתי מבט מתוסכל לצ'סטר ואיקן והם השיבו בחיוך מעודד- בעודם צוחקים מעט.
"כן, כן! אני כל כך מופתעת מכך שאני עדיין זוכרת מחיי הקודמים. את חושבת שבשלב מסוים נשכח הכול?"
"לא נראה לי..-"
"הי! תראי." לונה קטעה אותי פעם נוספת והצביעה על שתי דמויות במרחק כמה מטרים מאיתנו. הבעה מרצינה עלתה על פניי כשראיתי אותו, זאב גדול ושחור בעל עיניים אדומות, הוא התנפל על נער שרירי בעל שיער שחור ומעט ארוך, הוא הזכיר לי קצת את צ'סטר- מה שגרם לי קצת להשתאות. הזאב השחור ריתק את הנער לקרקע וחשף שורה של ניבים חדים המוכנים לשסף את גרונו. שלפתי במהירות את החרב, "לונה, צ'סטר, תישארו כאן. איקן- בואו איתי."
"מאדי, חכי!" צעק איקן ותפס בזרועי. "לא עדיף שתשתמשי בחץ וקשת? זה פחות סיכון."
"לא, איקן. זה ייקח זמן להתמקד במטרה, אנחנו חייבים להסיח את דעתו לפני שהוא יהרוג את הנער!"
"מאדי-"
התעלמתי מאיקן ורצתי במהירות לעבר הזאב בחרב שלופה, "תבעט בו!" צעקתי לעבר הנער.
הנער הציץ בי מבעד לגופו העצום של הזאב, הוא התקשה להבין אותי מרוב הלחץ שתקף אותו. "תבעט בו!" חזרתי בצעקה.
הנער הרים את רגלו החבולה מנשיכותיו של הזאב, אלוהים, כמה זמן הזאב הזה תקף אותו?
הוא בעט בבטנו פעמיים עד שהזאב הרפה את אחיזתו ונהדף אל הקרקע בנהמה.
הסתערתי על הזאב העצום עם החרב וכשהתכוונתי לתקוע אותה בגבו, אבל אז הוא התחמק בקפיצה זריזה ומעדתי על הקרקע מול הנער. 'מיאו' (אור) הכינוי הופיע מעל ראשו. היו לו עיניים מלוכסנות וכתפיים רחבות. הוא היה שרירי וגבוה, התפלאתי איך הוא לא הצליח לגבור על הזאב.
"מאדי!" קולו של איקן העיר אותי ממחשבותיי. "מאדי, הזאב!"
התרוממתי בהפתעה אבל אז הזאב התנפל עלי וריתק את שתי זרועותיי אל הקרקע, החרב נפלה לצידי כשממנה נשקפו עיניו האדומות של הזאב. התכוונתי לבעוט בו, אך הוא התיישב על שתי רגליי ומנע ממני לזוז.
"איקן," ניסיתי לצעוק אבל יצא ממני קול חלוש.
הרגשתי את טפריו של הזאב ננעצים בגופי, הוא חשף לעברי זוג ניבים מאיימים ומעט דם טרי הופיע מבין חניכיו. "תעזוב אותי חתיכת..-" נאנקתי וניסיתי להשתחרר מאחיזתו. אבל אז אחיזתו התרפתה והוא צנח על הקרקע בייבבה חלושה. איקן התנשא מעלי כשחרב ארוכה בידו, "את בסדר?" הוא שאל והושיט את ידו.
הקלה הציפה אותי עד שבטני כאבה. כל כך שמחתי לראות אותו. "כן, א-אני חושבת." גמגמתי ואחזתי בידו, הוא משך אותי לעברו עד שהתייצבתי.
לאחר שהתאוששתי מעט הבחנתי בנער עם הכינוי המוזר, הוא עמד לצידו של צ'סטר ולונה.
"אני שמח שאת בסדר," הוא אמר והתקדם לעברי, "תודה." הוא חייך בהקלה. זיהיתי אותו מערב ההוא כשפגשנו את אנונימוס, ולא יכולתי לעצור את עצמי מלחייך, שמחתי שהוא בסדר. שמחתי שכולם בסדר.
"טוב, כדאי שנמשיך, הבקתה של הליוס לא רחוקה כל כך." אמר צ'סטר.
הרמתי את החרב והכנסתי אותה חזרה לקת, "קדימה, בואו נעוף המקום הזה כבר."
אך ללא התראה מוקדמת, ללא שום סימן, זאב נוסף הגיח מבין העצים. לא הספקנו לפעול בזמן כשהוא קיפץ על הסלע ולאחר מכן התנפל על הנער ועטף אותו בגופו העצום. הדבר היחיד שהצלחתי לראות הוא את מד החיים שלו, מירוק הוא הפך לצהוב ומצהוב הוא הפך לכתום. הוצאתי כתגובה את החץ ומתחתי אותו על הקשת כשאני מכוונת לגופו של הזאב, לא התמקדתי בנקודה מסוימת בגופו הגדול והשיער, רק שחררתי את החץ עד שהוא ננעץ ברגלו האחורית. הזאב יילל מכאב ונס על נפשו בצליעה.
איקן, צ'סטר ולונה התאספו מעל הנער, אני רצתי לעברם בעודי דוחפת את לונה בכדי להביט במד החיים שלו.
אדום
הצבע האדום התרוקן בין רגע והדבר האחרון שהצלחתי לראות ממנו הוא את גופו מתפרק לרסיסים קטנים עד שנמוגו מעיניי כולם.
הוא מת.



(כן.. לא השקעתי בתגובה הזאת. עכשיו תורכם להגיב, אני בטוחה שלא תרצו לגמור כמו אור.)
יאיר לפני 10 שנים ו-5 חודשים
מחק הסתכלתי על מאדי כשהיא התחילה לבכות.
הכל בסדר, הכל בסדר. חיבקתי אותה בעוד דמעותיה זלגו על לחיה הסמוקות. החזקתי את יד שלה ולחשתי באוזנה, "הכל יהיה בסדר, אולי הוא מת. אך במותו ציווה את גדילתו של היער הזה". הזזתי באטיות את ידי כמספר פעמים עד שגבעול דשא ענק צמח מהאדמה. הוא כיסה אותו לגמרי, לא היה ניתן לראות כלום מגופתו המתה. "הוא היה כל כך צעיר" מאדי הסתכלה עליי. הצמחתי מהאצבע שלי גבעול דשא שספג את דמעותיה העצובות.

"כמה חיים המשחק הזה גבה מאיתנו, אני שונא אותו. אנו חייבים לסיים את המשימה הזאת. אחרת כולנו אבודים. מיאו היה רק ההתחלה, אנחנו חייבים לסיים את זה". הלכתי אל הזאב, בעוד שמאדי פתחה את עיניה לראות שהוא לא מתנפל עליי.
תפסתי אותו. פשטתי את עורו באכזריות. "זה אנחנו או הם. אין מקום לחמלה" ניסיתי להסתיר את הגופה ממאדי, שלא תבכה.

"חייבים להמשיך לזוז, מאדי, קחי את ידי" אמרתי בעודי מושיט את ידי. היא אחזה בה וקמה. המשכנו לכיוונו של הליוס.
פוונסי לפני 10 שנים ו-5 חודשים
התמותתי.
מי ביפנים.
ידתי שזה קורה אבל...
הוא מת.
ראיתי מישהוא מת מול הענאים שלי.
זה בילתי ניתפס.
זה ,זה ,מזעזע.
לא חשבתי על זה קחה.
הוא באמת מת.
"הוא מת. באמת מת" מילמלתי לאצמי.
שקת! את לא יחולה להפגין חולשה לא במשחק הזה.
לא רוצים להיות באלי ברית של אנשים חלשים.
"אנחנו חיבים להמשיך" אמרתי בקול שקת ואצוב
אור לפני 10 שנים ו-5 חודשים
XDDDDDDDDD
זה
היה
שווה
כל
רגע

חהחהחהחהחהחחה
דרקמנדור לפני 10 שנים ו-5 חודשים
(אור..0.ם)
Angelica לפני 10 שנים ו-5 חודשים
(אני שמחה שנהנת למות אור ^^)

בהתחלה עמדתי דוממת לגמרי. לא העזתי להניד עפעף. המחשבה שהוא מת גם במציאות הכתה בי כמו ברק.
המשחק הזה באמת הורג אנשים לא רק במשחק, השתנקתי. הוא הורג גם במציאות.
הדמעות הציפו את עיני הירוקות שנצצו כאזמרגדים, כבר לא היה אכפת לי לבכות מול כולם.
"הכול בסדר, הכול בסדר." הרגיע אותי איקן וזרועותיו החסונות נכרכו סביב כתפי לחיבוק, לרגע הרגשתי רטט קל שחלף בגופי. לא רציתי לחייך, אבל זה בכל זאת קרה, זיק של חיוך הופיע בזווית פי מבעד לדמעות שזלגו ללא הרף על לחיי. כבר לא ידעתי מה אני באמת מרגישה. אבל ידעתי שטוב לי איתו. איקן היה בנאדם טוב.
אני לעולם לא ארשה שמשהו יקרה לו.
איקן לקח את ידי ואחז בה, הוא קירב את שפתיו לאוזני, "הכול יהיה בסדר. אולי הוא מת, אך מותו ציווה את גדילתו של היער הזה." הוא לחש. לפתע גבעולי הדשא צמחו במהירות מהאדמה ועטפו את זכר גופו של הנער המת.
נשכתי את שפתי התחתונה והרמתי אליו את מבטי, "הוא היה כל כך צעיר."
איקן קירב לפניי את אצבעו וגבעול דשא זעיר צמח ממנו ומחה את דמעותיי, "כמה חיים המשחק הזה גבה מאיתנו, אני שונא אותו. אנחנו חייבים לסיים את המשימה הזאת, אחרת כולנו אבודים. מיאו היה רק ההתחלה, אנחנו חייבים לסיים את זה." הוא התנשף.
רציתי להגיד לו שגם אם לא נסיים את המשימה הזאת אנחנו גם ככה נהיה אבודים בהמשך, אם זאב וירטואלי מחורבן הרג בנאדם, מי יודע מה מחכה לנו במימדים הבאים.
איקן הרפה ממני והתקדם באיום לעבר הזאב הפצוע- שכנראה כבר מת. הוא תפס אותו ופשט את עורו באכזריות, לרגע הרגשתי שאני לא מכירה אותו. עכשיו הבנתי עד כמה ניתן להבין שרגשות חושפים את הצד המאיים שלך.
"זה או אנחנו, או הם. אין מקום לחמלה." הוא סינן מבין שפתיו והסתיר את גופתו של הזאב מפני.
"חייבים להמשיך לזוז. מאדי, קחי את ידי." הוא אמר והושיט את ידו. הבטתי אל תוך עיניו החומות-זהובות ואחזתי בידו כשאנחנו ממשיכים לכיוון הבקתה של הליוס. לרגע שמעתי מאחורי פטפוטים הדומים למלמולים, הסבתי את מבטי והבחנתי בלונה וצ'סטר, הסתובבתי חזרה וגיחכתי לעצמי.
כבר כמעט ושכחתי מהם בגללו.
--------
לאחר כמה דקות של הליכה, בקתת העץ הקטנה של הליוס נגלתה להבעות ההקלה של פנינו.
"אני לא מאמינה שהגענו." אמרתי והבטתי באיקן שעדיין אחז בידי. הרגשתי את הסומק עולה על חיי.
"אני רואה שכולם חיכו לנו." הוא השיב בחיוך.
הבטתי בדמויות שהתאספו ליד בקתתו של הליוס ובידיהם פרוות שונות של חיות. הבחנתי בכמה כינויים שונים- ובנירה ופאן אדומת השיער, גם דומינו דול וקרייטוס היו שם.
קרייטוס.
פניי הרצינו וכעס ניצת בעיני, נזכרתי בשיחה שאני ואיקן ניהלנו עם קרייטוס כשהלכתי לצוד.
"אתה הרגע נתת לחזיר הבר הזה להימלט ממני! אמנם הוא חזיר בר קטן, אבל המוות שלו יחסוך חלק קטן מהמוות שלי. המטרה פה היא לשרוד, לא למות רק בגלל חזיר בר וירטואלי!"
"אני לא אתן לך להרוג אותו."
"אלוהים קרייטוס, אלו חיות וירטואליות! הן לא היו מהססות להרוג אותך! מה אתה עושה בדיוק?"
"כל החיים הם קדושים."
"זה רק משחק מחשב!"
"זה לא משנה בכלל, העיקר שהתינוק יחיה, איך את מסוגלת להרוג תינוק ואימא כשאת רחוקה מהבית שלך?"
"החזיר הזה לא אמיתי, אין לו משפחה."
"הוא עדיין מרגיש את הכאב."
"אני בספק."

אם קרייטוס כל כך בטוח שחיות בר וירטואליות לא יכולות לפגוע באף אחד, אם הוא חושב שהחיים שלהם חשובים יותר מחיים של בנאדם אמיתי, איך הוא יגיב כשהוא ישמע שמישהו מת בגלל אחד מהם?
"הי!" צעקתי לעבר קרייטוס והתקדמתי לעברו.
"מאדי, לא-" אמר איקן מאחורי.
"הי! קרייטוס!" קראתי לו.
הוא הישר את מבטו לעברי וכעס התפשט על פניו. "הו, שלום לך, מאדי." הוא הפטיר בזלזול.
התקרבתי אליו ודחפתי אותו לקיר הקרשים של הבקתה, הצמדתי אל פני אל פניו, "מה אם אגיד לך שאחד השחקנים שלנו מת? אה?"
"מאדי!" צעקו דומינו דול ואיקן באותו הזמן.
"כן, אז כמו ששמעת, אחד השחקנים מת. ויודע ממה? מזאב מחורבן! ואתה עוד הזהרת אותי לא להרוג אותם! הרי 'כל החיים הם קדושים', לא?" סיננתי מבין שפתיי וגופי רעד מכעס.
"אנחנו האקרים, מדאליין, נוכל להגביר את כל הסקילים שלנו לרמה חמש." נזכרתי במילותיה של דומינו דול לפני שנכנסו למשחק.
זיק של שעשוע ניצת בעיני, הנחתי את כף ידי על זרועו של קרייטוס וחשמלתי אותו במכת ברק קטנה.
חייכתי חצי חיוך מזהיר. אחרי הכול הרגשות באמת חושפים צדדים לא נעימים שלך.
דרקמנדור לפני 10 שנים ו-5 חודשים
(כשאני עושה כך-'זה אומר שאני חושב,למשל-'זה היה נכון')
"הי!" מאדי אמרה ובאותו זמן התקרבה עליי.
"מאדי, לא-" אמר איקן.
הישרתי את מבטי עלייה וכעס קטנטקן היה לי לרגע. "הו, שלום לך, מאדי."אמרתי בזלזול.
היא הצמידה אותי לקיר הקרשים של הבקתה,'מי היא חושבת שהיא לעזאזל שתצמיד אותי?!' היא הצמידה את פניי אל פניי, "מה אם אגיד לך שאחד השחקנים שלנו מת? אה?",'מת?מה?'
"מאדי!" צעקו דומינו דול ואיקן באותו הזמן.
"כן, אז כמו ששמעת, אחד השחקנים מת. ויודע ממה? מזאב מחורבן! ואתה עוד הזהרת אותי לא להרוג אותם! הרי 'כל החיים הם קדושים', לא?" היא סיננה מבין.
אחרי כמה שניות היא חשמלה אותי.
ירד לי לחצי חיים.'חרא של ילדה'.
אז,התחלתי לצחוק,אבל לא לצחוק...להתפקע.והם הסתכלו עליי מוזר.והחשמל כואב.
נרגעתי.כמתי לרגליים ואמרתי"מה את באמת לא הבנת אותי?!אויש..הייתי צריך לדעת שאת לא תביני.."
מה??ממה אתה צוחק?!"היא נראת מעוצבנת..."את יודעת,"כל החיים הם קדושים"זה חלק מציטוט או משהו כזה,פשוט אני לא זוכר את הכל אז אמרתי "כל החיים קדושים"וחשבתי שאת תכירי אותה..."אמרתי..היא הסתכלה עליי בסקרנות,תקפתי אותה בפתאומיות,אבל היא בלמה את זה וגרמה לי לזוז עצידה.
זרקתי עליי את החרב השניי שלי,אבל עשבים(?)צמחו ותפסו את החרב.
אבל כשהיא היית עשוקה אם החרב שזרקתי אני התקדמתי עליי מהצד.
חרבי היית 2 שניות מהגב שלה.והידיים שלה בכלל מיושרות קדימה.אין לה סיכויי.
פוונסי לפני 10 שנים ו-5 חודשים
"לא!" אני צואקת
"זה טרוף! אני לא יתן לחם להרוג אחד את השני"
אני תופסת בידים שלו ומנסה לאצור אותו
איקן אוזר למאדי לאמוד
Angelica לפני 10 שנים ו-5 חודשים
קרייטוס לא הביע שום פחד או, כאב. הוא הביט בי כמה שניות ואז החל לצחוק באופן מוזר.
כולם השתתקו. הם הביטו בקרייטוס בחוסר הבנה והבעה משונה התפשטה על פניהם. אבל אותי זה הרגיז. כיווצתי את גבותיי בכעס והחדרתי לעיניו מבט מאיים.
לאחר כמה שניות הוא נרגע והתרומם חזרה על רגליו, "מה, את באמת לא הבנת אותי?" הוא גיחך. "הייתי צריך לדעת שלא תביני." הוא הוסיף בחיוך משועשע.
"למה אתה צוחק?" שאלתי בנוקשות.
"את יודעת, 'כל החיים הם קדושים' זה חלק מציטוט או משהו." הוא השיב בהיסוס. "וחשבתי שאת תכירי אותו.."
הרמתי את שתי גבותיי בחוסר הבנה. על מה לעזאזל הוא מדבר? אך לפני שהתכוונתי לתקוף אותו שוב, הוא הדף אותי לאחור ושלף חרב ארוכה. התייצבתי במהירות ודחפתי אותו לצד, אך באותו הרגע הוא הניף מעלי את חרבו.
הסחת דעת, אה? זה הכי טוב שלך?
כיוונתי את ידי השמאלית לכיוון עשבי הדשא והצמחתי אותם באמצעות קסם כך שהם תפסו בחרבו של קרייטוס.
"מאדי, תפסיקי!" צעקה דומינו דול.
"לא!" צעקה לונה. "אני לא אתן לכם להרוג אחד את השנייה."
רציתי להפסיק, אך ברגע שהתכוונתי להוציא את החרב מהעשבים שנוצרו, קרייטוס התנשא מעלי עם חרב נוספת, הייתה לו הבעה משועשעת על הפנים, כאילו הוא חושב שאין לי סיכוי לצאת מזה.
"אני נכנעת." אמרתי וחיכיתי שהוא יוריד את החרב שלו.
"היית צריכה לדעת מראש לא להתעסק איתי." הרחב עדיין מעלי.
"אני יודעת."
הוא חייך ביהירות והוריד את החרב.
"אבל גם אתה היית צריך לקחת את זה בחשבון." הוספתי והשלכתי עליו כדור אש מתוך כף ידי.
דרקמנדור לפני 10 שנים ו-5 חודשים
"היית צריכה לדעת מראש לא להתעסק איתי." עניתי
"אני יודעת."היא ענת
חייכתי חיוך קל והורדתי את החרב.
"אבל גם אתה היית צריך לקחת את זה בחשבון."היא הוסיפה.ולפטע היא ירתה כדור אש,אבל איקן גרם לזה לפספס,והחזיק אותה.נתנתי גיחוך," "היית צריכה לדעת מראש לא להתעסק איתי"..הייתי ציני."הוספתי
"צי-ני-ות.אני לא מזלזל ביריבים" אמרתי בעודי משתחרר מלונה ומתחיל לחזור לגילדה.
'איפה הגמל שלומו?' אחרי שנייה ראיתי אותו הולך לידי ומנסה לצמצם את הפר.
עצרתי והרמתי אותו.בדרך ראיתי כל מיניי חרקים מדהימים וזה.
'אמשיך את הספר שלי' ופתחתי את הספר...ראיתי את הכפר או משזה לא יהיה.אחרי כמה זמן הייתי מאוד קרוב.
נכנסתי לכפר ועכשיו אני באיזה פארק.'אך,זה לא משחק שציפיתי עליו.למבט לאחור הייתי פשוט צריך להמשיך לשחק בזה..יואו אני לא זוכר איך קוראים לזה.משחק ערור!'
נרדמתי על הדשא.לפטע הייתי על מין גבעה כזאת,והיה של כל מיניי אנשים שעושים פיקניק.
יש שם:זוג שלדעתי עדיין לא נשואי,אמא וילדים,ויש גם מולי מין 5 אנשים בערך.בדיוק מולי ישבה מישהי עם שיער ארוך עד המותניים ובגדים כהים,וכפפות אדומות.
היא מוכרת לי.ממש.בחנתי אותה ואחרי כמה דקות היא הסתובבה עליי.אני הייתי עם פרצוף מסוכרן,והיא עשה חיוך קל ואז ראתה שאני לא משנה תווי פנים(זתומרת מחייך בחזרה)אז היא הסתובבה חזרה.
אה! אני יודע! היא דמות מאיזו שהיא סדרה שראיתי.
לפטע פתאום היא היית בין רגליי.היא ישנה כשהגב היה מופנה עליי.אך בכל זאת יכולתי לשים לב לחיוך שלה.
מי לעזאזל היא חושבת שלי שהיא מתיישבת ונשענת עליי!?.
התעוררתי.כמה זמן ישנתי?.עוד חלום משונה.
פוונסי לפני 10 שנים ו-5 חודשים
(...wat the)
זאבה~ לפני 10 שנים ו-5 חודשים
בית הגילדה היה ריק. התחלתי לדרוג. כשיצאתי והלכתי לכיוון היער כדי לחפש אחריהם חזרתי והשארתי פתק.
"אני מחפשת את המטומטים שלא חזרו כשעוד היה אור. אם הם כאן, פעם אחת תישארו כן.
sivir"
חייכתי לעצמי ויצאתי. היה עוד בקושי חצי שעת אור. טיפסתי על הגגות וחייכתי לעצמי. הלכתי לכיוון היער, כמה שיותר בשקט.
אין לי עוד רעיונות. תמשיכו~~
זאבה~ לפני 10 שנים ו-5 חודשים
בית הגילדה היה ריק. התחלתי לדרוג. כשיצאתי והלכתי לכיוון היער כדי לחפש אחריהם חזרתי והשארתי פתק.
"אני מחפשת את המטומטים שלא חזרו כשעוד היה אור. אם הם כאן, פעם אחת תישארו כן.
sivir"
חייכתי לעצמי ויצאתי. היה עוד בקושי חצי שעת אור. טיפסתי על הגגות וחייכתי לעצמי. הלכתי לכיוון היער, כמה שיותר בשקט.
אין לי עוד רעיונות. תמשיכו~~
יאיר לפני 10 שנים ו-5 חודשים
"אלוהים אדירים"
"מאדי, משוגעת. את לא יכולה לזרוק כדורי אש על אנשים, היית הורגת אותו!"
אני ניגש לחדר של קרייטוס, עולה במדרגות, בזמן שמאדי ממלמלת מילים לא ברורות. היא צריכה לדעת לשלוט בזעם שלה, ניגשתי לדלתו.
טוק טוק.
מחכה שיפתח.
נטוטו לפני 10 שנים ו-5 חודשים
(אני לא נמצאת כמה ימים ואתם מבלגנים הכל? :O ליץ', היית אמורה להשגיח עליהם!
אנחנו עכשיו לא בבית המשימות, אנחנו באים לבקתה של הליוס. מנדור, אתה גוסס, אף אחד לא יכול לשרוד דבר כזה בלי פגע. לפי מה שהבנתי - קראתי דיי ברפרוף - ליץ' לא ממש נפגעה. בכל מקרה, חכו עם זה עד שאני אתן לכם שיקויים מרפאים. אני אגיב בקרוב.)
matrix לפני 10 שנים ו-5 חודשים
מה?! איך התקדמתם כל כך הרבה?!
אני הולך לשבוע, ואתם, אתם....
נטוטו לפני 10 שנים ו-5 חודשים
(מצטערת שלא הגבתי. המחשב שלי התקלקל - מאשימה את אבא שלי - טוב שיש טכנאי מחשבים בעולם ^^)
לא ידעתי שאני מסוגלת להילחם ככה. בעצם, לא ידעתי שאני מסוגלת להילחם בכלל. הסתערתי על חיות הבר במחשבה שאלה הרגעים האחרונים שלי בחיים. מאוד שמחתי לגלות שטעיתי, והשמחה הפתיעה אותי יותר מכל דבר כאן. אני נערה מטורפת? אולי. סביר להניח. כן.
גם האחרים היו מדהימים - או, לפחות רובם. חלק.. לא שרדו. נזכרתי בדמות מוכרת במעורפל, מתנפצת לרסיסים מול עיניי. זה הסיח את דעתי, והזאב שמולו נלחמתי כמעט פגע בי.
עכשיו כולנו התחלנו לחזור לבקתה של הליוס. דיי התאכזבתי כשהציד הסתיים. אהבתי את האדרנלין ואת הלחימה. אני לא חושבת שכולם נהנו מזה כמוני. חבל. לשמחתי, כשסיימנו את הציד הייתה זו רק שעת צהריים מוקדמת. קשה להאמין כמה קל היה לנו לסיים את המשימה הראשונה. היא עוד לא נגמרה, הזכרתי לעצמי. קודם צריכים להגיע להליוס. אחר כך אפשר לנשום לרווחה. אולי אפילו נספיק עוד משימה היום, חשבתי בשמחה.
בזמן ההליכה הבטתי בשמיים הכחולים, באור השמש המאיר את הדשא והשיחים שמסביב, ביופי של המקום זה. השתקתי את הקול בראשי שאמר לי ששום דבר מזה לא אמיתי. זה אמיתי עכשיו, בשבילי. כאן אני חיה עכשיו, ועדיף לי להפנים את זה מהר. למען האמת, החיים האלה לא כאלה גרועים. כמו החיים האמיתיים, רק מרגשים יותר. אם מאדי הייתה יודעת שזו דעתי, היא הייתה מזדעזעת ואומרת שאני חיה בסרט, ואחר כך בטח הייתה מרצה לי על החיים ועל אמא ועל אבא ועל בית הספר, והיא לא הייתה מפסיקה עד שהייתה מעצבנת אותי לגמרי - מה שגרם לי לרצות לשמור את המחשבות שלי לעצמי, לפחות לבינתיים.
כל ההליכה לא דיברתי עם אף אחד. הייתי סקרנית, למען האמת, לגבי המשך המשימה. האם זה הכל, או שיהיה איזה טוויסט בעלילה? בזמן ההליכה שעשעתי אתת עצמי בהעלאת השערות לגבי העתיד, והמצאת סיפורי גבורה שבהם כולנו הגיבורים הראשיים. זה היה מאוד נחמד.
כשהיינו קרובים לסוף האחו, לבקתה, מאדי הופיעה אוחזת בידו של איקן. מעניין. היא התחילה לצעוק על קרייטוס, ואז הם התחילו לריב. היא לא רצינית. בבקשה, אין מצב שהיא רצינית.
"מאדי!" קראתי. היא בכלל לא התייחסה. עקבתי בדריכות אחרי התפתחות העניינים, מוכנה לתת להם שיקויים מרפאים בכל רגע. בסופו של דבר, לא יכולתי לעמוד יותר מהצד. מסתבר שמאדי כבר מכירה את היכולות שלה. לקרייטוס לא היה סיכוי, בטח שלא עם היתרון שלנו בסקילים. הוא צנח על הקרקע ומד החיים שלו ירד במהירות. רצתי אליו והכרחתי אותו לשתות מהשיקוי המרפא. מד החיים עצר לרגע, ואז התחיל לעלות לאט עד שהתמלא לגמרי. נשמתי בהקלה. מבט מהיר במד החיים של מאדי הראה לי שגם היא נפגעה, אבל לא כל כך כמו קרייטוס. כל עוד אף אחד לא יפגע בה בעשר הדקות הקרובות, היא תהיה בסדר גמור. עזרתי לקרייטוס לקום והתרחקתי ממנו לפני שהספיק להדוף אותי מעליו.
"בואו נמשיך" אמרתי בטון סמכותי. התחלתי ללכת לכיוון הבקתה מבלי לבדוק שהם באים אחרי.
----------
הגענו כעבור כמה דקות. הליוס, כצפוי, עדיין ישב על הכיסא מחוץ לבית. כשהתקרבנו הוא הרים את ראשו וקרא "נו, חזרתם?"
במקום לענות לו פתחתי את התפריט ולחצתי על כל העורות והפרוות שקובצו ביחד. שלושים בדיוק. ברגע שלחצתי הן הופיעו כעשרים סנטימטרים מהקרקע בחלל האוויר, ריחפו לרגע במקום ואז נחתו על האדמה. הליוס הביט בהן רגע כלא מבין. אחר כך גירד בסנטרו הלא מגולח ואמר "מה אתם רוצים שאעשה עם זה?"
אנשים התחילו לזוז באי נוחות ולמלמל דברים לא מובנים.
"מה?" שאלה מאדי בתוקף. שלחתי בה מבט כועס והיא שתקה באי רצון. אם היא תתחיל לדבר עכשיו, כשהיא עצבנית, זה לא ייגמר טוב. היא עוד עלולה להתחיל קרב עם הליוס, ואם היא תנצח אותו, איך נעלה לקומה השנייה? נכון, קיימת האפשרות שהוא ינצח אותה, ואז היא תמות. לא רציתי לחשוב על האפשרות הזאת.
"אתה אמרת לנו שתעלה אותנו קומה אם נביא לך את העורות או הפרוות של 30 חיות בר!" אמרה נירה-מספר-כלשהו.
הליוס נראה מופתע "אמרתי את זה? אני חשבתי שאמרתי לכם לצוד את החיות ולקחת את העורות והפרוות שלהן. לא אמרתי לכם להביא אותם אליי"
"אז מה נעשה איתם?" שאלתי.
"ובכן, זו שאלה לעניין. אני מניח שעכשיו אני חייב לתת לכם לעלות קומה. אם אתם כבר שם, תעשו לי טובה ותנו את העורות והפרוות למייקי?"
"ולמה שנעשה את זה?" שאל קרייטוס.
"נעשה את זה" אמרתי בביטחון. מלפניי הופיע חלון דומה לזה שביקש ממני לאשר את המשימה. הפעם היה כתוב:
עברת את האתגר בהצלחה!
הנופלים באתגר: מיאו.
האתגר הבא: מתנה למייקי.
האם את מקבלת על עצמך את האתגר?

ידעתי! זאת המשימה הבאה. למען האמת, זה נשמע דיי פשוט. רק להגיע לקומה השנייה, למצוא את מייקי הזה, ולתת לו את העורות והפרוות? קלי קלות. לחצתי כן.


(זה סוף הפרק הראשון. תכתבו עד לנקודה אליה הגעתי בסוף התגובה, ותעצרו שם. בבקשה תנסו לכתוב הכל בתגובה אחת. הפרק השני יעלה בקרוב.)
אנוביס לפני 10 שנים ו-5 חודשים
מחק התחיל להחשיך ולא ידעתי מה מצב האחרים מבחינת המשימה, אבל ידעתי שאני צריכה לחזור לביתן של הליוס, כי אם בלילה בעולם האמיתי שורצים חיות מסוכנות, מי יודע מה יהיה פה.
זה לקח לי כמה זמן אבל שהגעתי ראיתי את מה שקורה שאת לא נשארת עם אנשים וצדה לבד
דו קרב על אגו נקרא לזה, בחור בשם קרייטוס נפצע קשה, שמעתי על בחור שמת מזאב. אבל החדשות הטובות זה שעכשיו אנחנו יכולים לעבור קומה, כמה אכזרי שזה נשמע, אני רק רוצה לסיים את המשחק ולחזור הביתה או אפילו למות בדרך.
שוחחנו קצת עם הליוס על המשימה ובסוף התברר שאנחנו לא צריכים להביא לו את זה אבל הוא ביקש מאיתנו להביא את זה ל"מייקי". לחצתי על אשר משימה וחיכיתי. אנחנו עולים קומה...
(לאנשים מסויימים. אין לי הרבה זמן בזמן האחרון להגיב מצטער על התגובה הקצרה)
Angelica לפני 10 שנים ו-5 חודשים
מאדי-

לאחר שקרייטוס נכנע וצנח על הקרקע דומינו דול חלפה על פניי במבט כעוס. היא כרעה מולו ברך והוציאה בקבוק קטן עם נוזל ירוק וסמיך. "תשתה, זה יעזור לך." היא אמרה בדאגה.
"מה זה?" הוא השיב בחשד ונרתע מהנוזל הירוק.
"קרייטוס, תשתה את זה או שתשכח מהחיים שלך." היא אמרה בחוסר סובלנות ודחפה את הבקבוק לפניו.
ולאחר כמה שניות של היסוס קרייטוס בלע את הנוזל הירוק בפרצוף נגעל. חייכתי למראה ההבעה שלו אך לאחר מכן חדלתי כשדומינו דול נעצה בי מבט רצחני בעודה עוזרת לו לקום.
"אתה חושב שהוא יסלח לי על זה?" פניתי לאיקן.
"את כמעט וניסית להרוג אותו, מאדי, אני לא חושב שהוא יסלח לך על זה."
נאנחתי והשפלתי מבט לנעליי. "אתה צודק. הלוואי והייתי יכולה לשלוט בכעס שלי."
"בטח שאת יכולה."
"הרגשות שלי מתעלים על הכול, איקן. ברגע שמשהו קריטי קורה אני פשוט.. לא חושבת לפני שאני עושה משהו."
"אני בטוח שאחרי המקרה עם קרייטוס את תתגברי על הרגשות שלך. אחרי הכול, אני בטוח שהרגשות שלך לא היו מאפשרים לך להרוג מישהו, אני צודק?"
הרמתי אליו את מבטי. היה משהו נכון בדבריו. למען האמת, הוא צדק. עם כל העובדה שאני טיפוס לא חברותי במיוחד לעולם לא הייתי מרחיקה לכת ופוגעת במישהו באופן שיעלה לו בחיים. נכון?
"כן," השבתי בחיוך וחיבקתי אותו. "אתה צודק."
"עכשיו אני חושב שכדאי לך ללכת להתנצל בפניו." הוא הוסיף בטון סמכותי.
לפני שהתכוונתי לענות לו, דומינו דול קטעה את דברי, "בואו נמשיך." היא הכריזה והחלה לצעוד לאורך שביל העפר בדרך לבקתה של הליוס.
ישרתי מבט לעברו של איקן וזווית פי התעקלה לחיוך, "אל תגזים."
-----------
כשהגענו חזרה לבקתה של הליוס מצאנו אותו שעון בנוחות על כיסא העץ שלו מחוץ לבית. "נו, חזרתם?" הוא שאל בחוסר הבעה ומישש את זקנו הלבן וארוך.
כתשובה, דומינו דול פתחה את התפריט הווירטואלי וחשפה את כול העורות והפרוות שאספנו יחד, היא לחצה עליהם בהבעת גאווה- מה שגרם לי לחייך מעט- ולאחר מכן הן הופיעו כעשירים סנטימטרים מהקרקע ונחתו מול הליוס שגירד בסנטרו מבעד לזקנו הלבן. הליוס הביט בהן בחוסר הבנה ואז אמר, "מה אתם רוצים שאעשה עם זה?"
אני ואיקן החלפנו מבטים וכולם החלו למלמל ולנוע בחוסר נוחות.
"מה?" שאלתי בתוקף ונעצתי בו את מבטי. דומינו דול שלחה לי מבט מזהיר ופנתה חזרה להליוס.
"אתה אמרת לנו שתעלה אותנו קומה אם נביא לך את העורות והפרוות של שלושים חיות בר!" אמרה נירה בתוקף.
הליוס הרים את שתי גבותיו הסבוכות בהשתאות מעטה, "אמרתי את זה? חשבתי שאמרתי לכם לצוד את החיות ולקחת את העורות והפרוות שלהן. לא אמרתי לכם להביא אותם אליי."
"אז מה נעשה איתם?" שאלה דומינו דול והשתדלה לשמור על טון רגוע.
"ובכן, זו שאלה לעניין. אני מניח שעכשיו אני חייב לתת לכם לעלות קומה. אם אתם כבר שם, תעשו לי טובה ותנו את העורות והפרוות למייקי?" אמר הליוס כמובן מאליו.
קרייטוס נע בחוסר נוחות, "ולמה שנעשה את זה?"
"נעשה את זה." אמרה דומינו דול בביטחון הטיפוסי לה.
לפתע הופיע מולנו חלון-

עברת את האתגר בהצלחה!
הנופלים באתגר: מיאו.
האתגר הבא: מתנה למייקי.
האם את מקבלת על עצמך את האתגר?


איקן הביט בי ברגע שקראתי את המשפט השני, החזרתי לו מבט ואילצתי את עצמי לחייך בכדי שלא ידאג.
החזרתי את מבטי לחלון הווירטואלי כשדומינו דול הושיטה את ידה ולחצה כן.

אקו לפני 10 שנים ו-5 חודשים
זה היה אייל גדול עם קרניים מגוחכות, אבל כנראה שגם קטלניות, צללתי ישר מאחוריו, מגיע למהירויות אדירות, פרשתי את הכנפיים, נכנסתי לסיבוב, בלמתי בכוח אבל עדיין הייתי מהיר מדי, התרסקתי עליו, משפד אותו בכוח, זו שיטה שהמצאתי, להקריב קצת מהחיים שלי בשביל ליצור כמות נזק עצומה, ואכן, כבר הורדתי לו חצי מהחיים ולעצמי רק עשירית, אבל התהילה לא נמשכה לנצח, הוא הניף אותי כמו שור ברודיאו והעיף אותי לשלושה מטרים, הצלחתי לנחות בגלגול מאולתר, ואז הוא הסתער. ה"חרב" שלי פגשה בקרניים שלו בהתנגשות עצומה, ושוב, ושוב. חשבתי על עצמי ככה מסתייף עם אייל בקרחת יער, הוא תקף שוב, נסוגתי לאחור, ואז בקפיצה הנחתתי מכה ששברה לו אחת מהקרניים.
בזעם, הוא תקף אותי ופגע בי, אבל במתקפה הבאה צץ לי רעיון, אני במהירות קפצתי לתעופה למעלה, ואז נפלתי ישירות עליו, תופס לו בקרן ומעקם לו את הצוואר, עד שבקנאק שברתי לו את המפרקת. זה היה מגעיל, אבל גאוני. הוא התפוגג לרסיסים זוהרים ואני קיבלתי את קרניו.
אז נזכרתי בשאר הקבוצה, מה עם החבורה והליוס? עפתי במהירות למעלה, טס ישר לכיוון ביתו של הליוס, מאמץ בכוח את הכנפיים, לא רציתי לפספס את מה שיקרה.
נחתתי ביניהם בבית של הליוס.
"מה קורה?" שאלתי
(אין לי כוח סתם לחזור שוב שוב שוב עם מה שקרה שם ועל מה שהוא אמר, זה קצת מיותר אנשים.)
matrix לפני 10 שנים ו-5 חודשים
אני ראיתי בן אדם מת לי מול העיניים. אני אשכרה ראיתי מישהו מת. שלושה זאבים, אחד אחרי השני, ברצף. אם הזאב הזה היה קופץ עלי, כנראה זה הייתי אני. גם ככה לא היו לי הרבה חיים. זה תפס פרופורציות אחרות, כל הדבר הזה. נכון, חשבתי הרבה על כל זה, ועל זה שאני חייב להיות מוכן, אבל זה לא הכין אותי לראות מישהו מת. בכלל. אני ולונה, שלא בדיוק הבנתי מתי היא הצטרפה אלינו, הלכנו, שותקים, כמה צעדים מאחורי מאדי ואיקן, שהיו מרוכזים בעצמם. הם נראו כאילו הם שכחו את מיאו, אותי ואת לונה, שהצטרפה אלינו פתאום. הכי גרוע, נראה שהם שכחו את העובדה שאין שום סיבה שלא יקפוץ פתאום עוד זאב מאיפשהו. התחשק לי לצעוק עליהם. והידיעה שאם תגיע עוד סכנה, כנראה לא יהיה לי שום דבר לעשות מולה, הייתה הכי מתסכלת.
אני באמת חייב ללמוד להילחם.
---
מאדי ניצלה את המפגש עם כולם כדי לנסות להרוג את קרייטוס.
היא האשימה אותו איכשהו במוות של מיאו. אין לי מושג מה קרה ביניהם קודם, אבל היא ממש יצאה משליטה. לא יכולתי שלא להשוות בין ההבעה שעלתה לה על הפנים לפנים של ברט, בריון מטומטם שהיה אחד מחברי המאפיה ששלטה באזור שלנו, כשמישהו היה מספיק טיפש כדי לעצבן אותו. בדרך כלל זה נגמר רק בכמה עצמות שבורות, אם מישהו הספיק להפריד ביניהם ממש מהר. אם לא... אף אחד לא העניש את המאפיה.
מאדי התנהגה ממש כמוהו. לא חשבתי לעצמי שיש לה צד כזה. הזכרתי לעצמי שאני מכיר את כל האנשים האלה... רגע, רק יומיים? עברה שנה לפחות, לא? אבל זה לפחות הראה שהיא לא פשוט התעלמה ממה שקרה.
זה נגמר לפני שהספקתי להגיע לשם. דומינו הגיעה משום מקום וטיפלה בקרייטוס, ואיקן דיבר עם מאדי.

ואז, כן. נכנסנו, טעינו, חזרנו, דיברו, סיימנו, הבנו, הסכמנו, לחצנו, ואני מקווה שמייקי לא צריך שיניים תותבות כי אני לא הולך לחפש זאבים להנאתי, למרות שיש לי הרגשה שהם יבואו אלי. או שמייקי הוא בכלל זאב בעצמו.
POLLO לפני 10 שנים ו-5 חודשים
(אני יודע שלא הגבתי מאה שנה ><)
הליוס עיצבן אותי באדישות שלו. אחרי שכולנו נאבקנו בחיות מזוויעות הוא ממדיך להתייחס אלינו כמו אל ילדים קטנים.
לקחתי נשימה עמוקה ואיגרפתי את כפות ידיי. לרסן את עצמי. הכל בסדר. יצאתי מזה בחיים.


עברת את האתגר בהצלחה!
הנופלים באתגר: מיאו.
האתגר הבא: מתנה למייקי.
האם אתה מקבל על עצמך את האתגר?


יש לי עוד ברירה? לחצתי על כן. לפחות זה נשמע פשוט יותר.
זאבה~ לפני 10 שנים ו-4 חודשים
טוב, תגובה מהירה.


הלכתי לבית של היליוס. משום מה חשבתי שאולי הם יהיו שם. צפיתי בהם נותנים לו את העורות ואז הוא אמר שהוא לא מעביר אותנו שלב.
"אתה אמרת לנו שתעלה אותנו קומה אם נביא לך את העורות והפרוות של שלושים חיות בר!" אמרתי בכעס.
הוא ענה לי אבל לא הקשתי, הרוח תפסה את צומת ליבי, הגבעולים התכופפו כל כך יפה. לפתע ראיתי הודעה חדשה, פתחתי אותה:
עברת את האתגר בהצלחה!
הנופלים באתגר: מיאו.
האתגר הבא: מתנה למייקי.
האם אתה מקבל על עצמך את האתגר?

כן\ לא
לחצתי כן. מה כבר יש להפסיד?
יאיר לפני 10 שנים ו-4 חודשים
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
אני ומאדי נכנסו לבקתה של הליוס, מקום יפה כרגיל. אבל שמתי לב להרבה דברים שהשתנו פה בזמן האחרון. דבר ראשון, הנעליים של הברמן השתנו לירוק, עליהן היו שערות כלבים, 1, 2, 3 כלבים יש לו. אחר כך שמתי לב שהתמונה של הינשוף ירדה ובמקומה הייתה תמונה שונה, דרקון מחזיק תינוק קטן בשמיכה.
הליוס עצמו החליף בגדים, ופתאום הרבה יותר אנשים היו שם.
ניסיתי לפלס את דרכי דרך האנשים, בזמן שאני מחזיק את מאדי בידי.
ניגשנו אל הליוס, הוא נראה מעט מופתע לראות אותנו. מוזר. הגשנו לו את עורות החיות. "מה אתם רוצים שאני אעשה עם זה?" חקוק לי בזכרון. נחש ערמומי, חשבתי לעצמי, זה היה ברור. הפעם האחרונה שאני בוטח בדמות דיגיטלית, מאז ויטלי מפורטל 2.
לפני שהתפרצתי עליו בקול רם, הוא כבר אישר לנו לעבור קומה, ולהביא לאיזה בחור בשם מייקי את העורות. שנייה לאחר מכן נוצרה הודעה לפני.

עברת את האתגר בהצלחה!
הנופלים באתגר: מיאו.
האתגר הבא: מתנה למייקי.
האם את מקבלת על עצמך את האתגר?

נפלאות המחשב, חשבתי.
כמובן שמיד הסכמתי, המשחק נהיה מעניין.
דרקמנדור לפני 10 שנים ו-4 חודשים
עברת את האתגר בהצלחה!
הנופלים באתגר: מיאו.
האתגר הבא: מתנה למייקי.
האם את מקבלת על עצמך את האתגר?

*עוצם עניים*'מיאו.הב הב.מאאאא.מווווו.קוואק.סססס.אררר!.פק פק.המממ איזה עוד קולות יש..? מה חמוס עושה?
פצ'או!פצ'או!זה רובה עושה~
קאאאאמאאאאאהאאאאמאאאאהאאאא!!!! וזה גוקו עושה~'גיחכתי קצת.
פקחתי עניי ולפתע ראיתי את זה...
טוב...פסדר..לחצי *כן*.
מכווה להתחבר לאנשים בגילדה.
החלטתי,-מהמימד ה-3 אתחיל לחפש את אותו...
דרקמנדור לפני 10 שנים ו-4 חודשים
מקווה*
גרייס לפני 10 שנים ו-4 חודשים
עברת את האתגר בהצלחה!
הנופלים באתגר: מיאו.
האתגר הבא: מתנה למייקי.
האם את מקבלת על עצמך את האתגר?

כן, כי לא הייתה לי ברירה.
"הנופלים באתגר"
לא רציתי את זה, לא רציתי את המשחק המטומטם הזה. מעולם לא שיערתי לעצמי שמישהו באמת הולך למות. מה עם ההורים של מיאו המסכן? איך הם יגיבו כשיראו את הגופה של בנם היקר על המחשב?
ועם זאת - זה מעניין. איך אנשים מתים. יריית אקדח - בלתי אפשרי. חניקה - בלתי אפשרי. הרעלה - בלתי אפשרי. אז איך?
מאז ומתמיד אהבתי לקרוא ספרי בילוש ומסתורין, אבל יש לי הרגשה שאני שואלת יותר מדי שאלות. מה שחשוב הוא - כדאי שנמצא את מייקי הזה מהר, לפני שעוד מישהו יהרג.
פוונסי לפני 10 שנים ו-4 חודשים
עברת את האתגר בהצלחה!
הנופלים באתגר: מיאו.
האתגר הבא: מתנה לעברת את האתגר בהצלחה!
הנופלים באתגר: מיאו.
האתגר הבא: מתנה למייקי.
האם את מקבלת על עצמך את האתגר?


כן בתך....
עוד סקנת מוות...
אוליי הפאם אני יצליח...
טוב קמה קשה יחול ליות להבי מתנה לאיזה למייקי?
טוב תמיד אפשר לנסות...
ליקשור חברויות להקיר אנשים את זה אני חיבת לאסות. כן.
זה מה שרציתי להסות בימים האחרונים של חיי....
היי מישהו אחד קבר מת!
יש לך סיקוי!
חשבתי לאצמי
כן שני מקבלת את האתגר...
זאבה~ לפני 10 שנים ו-6 חודשים
תמשיכו! נו קדימה!
גרייס לפני 10 שנים ו-6 חודשים
נטוטה, מה עם דף הדמות שלי?
נטוטו לפני 10 שנים ו-6 חודשים
הוספתי
עכשיו תגיבי!! :O
זאבה~ לפני 10 שנים ו-6 חודשים
תגיבווווווו
אקו לפני 10 שנים ו-6 חודשים
אפשר להסתובב ולהילחם במפלצות או שיש עכשיו משהו ספיציפי שאנחנו צריכים לעשות?
יאיר לפני 10 שנים ו-6 חודשים
אני בעיקר מחכה לתגובה של שוםשם(הינט, הינט)כעיקרון אפשר לעשות מה שבא לך, אבל העיקר זה לעלות רמות, לצאת לשופינג וכדומה.
נטוטו לפני 10 שנים ו-6 חודשים
אתה לא חייב לקבל תשובה, אתה יכול להגיד שמישהו אחר דיבר לפני שהיא הספיקה לענות, והשיחה זרמה..
אקו לפני 10 שנים ו-6 חודשים
אני יכול לצאת החוצה ולהתחיל להרביץ לדברים? אין לי יכולות לחימה, איך אני מתחיל? באגרופים? יש מפלצות מסויימות להילחם בהן או שמה שבא לי?
יאיר לפני 10 שנים ו-6 חודשים
מה זאת אומרת? אני קובע בשבילו מה הוא יאמר?? איזו מין מערכת דיבור זו?
זאבה~ לפני 10 שנים ו-5 חודשים
בלה בלה.
Angelica לפני 10 שנים ו-7 חודשים
אגב, יש לנו קבוצה בווטצאפ של המשחק- שם נוכל לעדכן אותכם ולענות על השאלות שלכם מהר יותר למי שמעוניין. אז מי שרוצה שישלח לי או לנטוטו מספר בפרטי ונצטרף אותו.
Angelica לפני 10 שנים ו-7 חודשים
~פרק ראשון; מימד1 קומה1~

ברגע שאתם מגלים שאינכם יכולים לצאת מהמשחק, הולוגרמה מופיעה באמצע מרכז החדר של בית המשימות שלכם. כולכם משתתקים ומביטים בסקרנות בדמות הנשקפת אליכם.
פניו העגולים מוסתרים מאחורי מסכה לבנה חסרת פנים. ראשו העגול עטוף בברדס שחור ורחב, גלימה רחבה בעלת עיטורים בהירים עוטפת את גופו.
זהו אנונימוס.
אנונימוס מתבונן בכם מאחורי המסכה חסרת הפנים בזמן שכולכם שותקים מחוסר הבנה.
"אני הוא אנונימוס." הוא מכריז בקולו העמוק חסר הרגש. "היוצר של המשחק שבו אתם נמצאים."
"כפי שהבחנתם, אינכם יכולים לצאת מהמשחק הזה. אתם תצטרכו לעבור 72 מימדים על מנת לחזור חזרה הביתה. אתם תמשיכו לחיות פה את חייכם, בתקווה שזה לא יהיה יומכם האחרון."
אתם לא מגיבים לדבריו עד שהוא ממשיך לדבר.
"המשקפיים שהרכבתם לפני תחילת המשחק הם הסיבה הראשונה לכך שאתם עדיין בחיים. כאשר מישהו מעולמכם האמיתי יסיר מכם את המשקפיים- אתם תמצאו את מותכם במשחק."
דמותו של אנונימוס ממשיכה לדבר מאחורי המסכה ואינה זזה כלא מדברת. "אך לא רק במשחק, אלא גם בחיים האמתיים."
במשפט הזה הוא עוצר את דבריו ודמותו מתפוגגת מההולוגרמה, ומיד אתם מוצאים את עצמכם מתבוננים בכתבות רבות על נערים ונערות שמצאו את מותם בעקבות הסרת המשקפיים במשחק.
לאחר כמה דקות דמותו של אנונימוס מופיעה בחזרה על מסך ההולוגרמה.
"הסיבה השנייה שתתן לקיומכם במשחק היא הניצחון. ב72 המימדים האלה אתם תצטרכו לעבור מכשולים רבים של הריגת מפלצות ומשימות חשיבה למיניהם. כאשר תגיעו למימד 72- תהיה לכם אפשרות בחירה- האם להישאר במשחק, או לחזור חזרה הביתה.
"תזכרו, מה שאתם נמצאים בו עכשיו הוא לא משחק. מעכשיו, אתם נלחמים על החיים שלכם." ההולוגרמה מתפוגגת יחד עם דמותו של אנונימוס, מותירה אתכם מבולבלים- אך נחושים להגן על חייכם העומד בסכנה.

בהצלחה אנשימים.
Angelica לפני 10 שנים ו-7 חודשים
"אולי זאת סתם בעיה במשחק. הם בטח יתקנו את זה עוד מעט." נערה שחורת שיער עם נמשים השיבה לתגובתה של דומינו דול. הרגשתי את המתח בקולה, היא לא הייתה בטוחה בדבריה.
"אז את אומרת שסתם אין יציאת חירום?" הגיבה לדבריה נערה אפורת עיניים.
"משהו מריח לי לא טוב." נער נמוך קומה השיב מבעד למהלומה שפרצה בין כולם.
הסתובבתי אל דומינו דול, "דומיני, את בטוחה שאת לא יכולה-" אך לפני שהספקתי להשלים את המשפט, הולוגרמה ענקית הופיעה במרכז החדר ובשנייה אחת הכול החשיך. כולם השתתקו והעיפו מבטי השתאות לעבר הדמות שנשקפה ממנה. ברדס שחור ורחב עטף את ראשו וכיסה מעט את פניו המוסתרים מאחורי מסכה חסרת פנים. הוא לבש גלימה שחורה ורחבה בעלת עיטורים בהירים, וגופו העצום שמתחת לגלימה התנשא מעלינו באיום.
"אני הוא אנונימוס." הדמות הכריזה בקול עמוק ומצמרר. "היוצר של המשחק בו אתם נמצאים."
הבטתי משותקת בדמות הנקראת אנונימוס וסגרתי מיד את פי הפעור.
"כפי שהבחנתם, אינכם יכולים לצאת מהמשחק הזה. אתם תצטרכו לעבור 72 מימדים על מנת לחזור חזרה הביתה. אתם תמשיכו לחיות פה את חייכם, בתקווה שזה לא יהיה יומכם האחרון."
כל מילה שהוא הוציא מפיו צמררה את גופי. בעלתי רוק והמשכתי להאזין לדבריו בשתיקה.
"המשקפיים שהרכבתם לפני תחילת המשחק הם הסיבה הראשונה לכך שאתם עדיין בחיים. כאשר מישהו מעולמכם האמיתי יסיר מכם את המשקפיים- אתם תמצאו את מותכם במשחק."
אנונימוס השתתק. הבטתי אל המסכה שלו ותהיתי איך הוא מצליח לראות אותנו אם היא חסרת חריצים.
"אך לא רק במשחק," הוא המשיך, "אלא גם בחיים האמיתיים."
אלא גם בחיים האמיתיים.
הוא ירה את המילים מפיו והן פגעו בי ככדורי אקדח. הרגשתי איך בטני התהפכה בקרבי. לקחתי שאיפה ארוכה ונשפתי אותה באיטיות.
מאחורי התחילו להישמע מלמולים מבולבלים, מישהו השמיע יבבה קצרה ואחריה קול בכי.
אלא גם בחיים האמיתיים.
במשפט הזה ההולוגרמה התפוגגה. שנייה לאחר מכן אני מוצאת את עצמי מביטה בנערה צעירה בעלת עיניים כחולות גדולות, שערותיה האדמוניות קלועות בצמת צד ארוכה. מעל התמונה שלה התנוססו בשחור המילים-
'סמנתה גריי. 'מצאה את מותה בעקבות הסרת המשקפיים.'
תמונתה של סמנתה התחלפה בתמונה של נער קצת יותר מבוגר ממנה, תלתל שחור מושמט על עינו השמאלית. "ארנולד סמית." מלמלתי את שמו המתנוסס מעל תמונתו. 'מצא את מותו בעקבות הסרת המשקפיים.'
לאחר תמונות לא מעטות של דמויות- מכל הגילאים- שמצאו את מותם בעקבות הסרת המשקפיים, דמותו של אנונימוס חזרה להולוגרמה.
"הסיבה השנייה שתתן לקיומכם במשחק היא הניצחון. ב72 המימדים האלה אתם תצטרכו לעבור מכשולים רבים של הריגת מפלצות ומשימות חשיבה למיניהם. כאשר תגיעו למימד 72- תהיה לכם אפשרות בחירה- האם להישאר במשחק, או לחזור חזרה הביתה." קימטתי את מצחי. למה הוא ממשיך לדבר כאילו לא קרה כלום? כל כך הרבה ילדים ונערים חפי פשע מצאו את מותם רק בגלל משחק מחורבן. הדמעות עמדו לי בעיניים ואיימו לצאת, רציתי לצרוח עליו. למה הוא מאפשר דבר כל כך נוראי שכזה?
"תזכרו, מה שאתם נמצאים בו עכשיו הוא לא משחק. מעכשיו, אתם נלחמים על החיים שלכם." בנימה הדרמטית הזאת, דמותו של אנונימוס נעלמה מן ההולוגרמה.
הבטתי במקום שבו הופיעה ההולוגרמה, חיכיתי שמשהו יקרה- אולי הוא יחזור. אבל זה לא קרה.
כל כך הרבה מחשבות התרוצצו במוחי, סערת רגשות התחוללה בליבי. אבל רק דבר אחד הבזיק לרגע במוחי. התמונה של אמא.
השקט נשבר. מאחורי מישהי צנחה על ברכיה והחלה לבכות, כיסא מרופט נזרק על הקיר והתנפץ כשברי זכוכית ונעלם כלא היה, לאחר מכן הנער צעק בייאוש. מישהו הכה כמה פעמים בקיר.
"זה לא יתכן." פלטה דומינו דול בקול שבור. "הם לא יכולים להשאיר אותנו במשחק עד שנגמור את 72 המימדים."
"אין שום סיכוי שנצא מזה בחיים." יבב נער שעמד לצידה פאן.
"אנחנו חייבים לעשות עם זה משהו!" צעקה מישהי.
הקשבתי לדבריהם בחצי אוזן. הרגשתי את חוסר התקווה, הם צודקים. אנחנו לא יכולים להיות בטוחים שנגמור את המשחק הזה בשלום, כל רגע מישהו מהעולם האמיתי יכול להסיר מאיתנו את המשקפיים ולגרום למותנו. עכשיו נצטרך לחיות את חיינו במחשבה שזה עלול להיות יומנו האחרון. דמעה זעירה פלשה מעיני וזלגה לאורך הלחי השמאלית.
לרגע הבחנתי שאני בוהה במין תיבה ישנה על שולחן עגול בקצה החדר. כיווצתי את עיני הדומעות בכדי לראות טוב יותר מבעד לטשטוש, היא הייתה חומה וגדולה ודף קטן בצבץ מתוכה. זה היה נראה כאילו הדף מתארך יותר ויותר כל פחות מדקה.
פסעתי לעבר התיבה בצעדים מהוססים ומחיתי דמעה נוספת שזלגה מעיני.
"מאדי?" דומינו דול קראה אחרי. ככל שהתקדמתי התחלתי לשמוע תקתוקים משונים כמו הקלדה על מקלדת מחשב.
זאת הייתה מכונת כתיבה ישנה שהקלידה מעצמה. "מה- איך-?" מלמלתי בחוסר ידיעה.
"מאדי, הכול בסדר?" דומינו דול עמדה מאחורי והתקרבה כדי לראות טוב יותר. "מ-מה זה?" היא גמגמה.
הוצאתי את הדף הלבן מתוך החריץ הדק והארוך של מכונת הכתיבה לאחר שהוא סיים להקליד.
עיינתי בו בזמן שאני מסתובבת אל כולם.
"המשימה הראשונה שלנו." מלמלתי לעצמי. הרמתי את מבטי מהדף והבטתי אל כולם. "זאת המשימה הראשונה שלנו. היא מתחילה עכשיו."
כמה פרצופים שונים פנו אלי. התחלתי להקריא מהדף בחוסר רצון והשתדלתי לשמור על קול יציב.
"על מנת לעבור את הקומה הראשונה עליכם למצוא את הליוס." הקראתי את המילים המעטות שכתובות על הדף.
"זה מוזכר במפה." ציינה דומינו דול והראתה את ההולוגרמה של המפה.
השמטתי את הדף מידי הרועדת ועצמתי בחוזקה את עיניי.
זה מתחיל.


אל תתקדמו יותר מזה בבקשה.
דרקמנדור לפני 10 שנים ו-7 חודשים
עכשיו לא ארבע0:
פוונסי לפני 10 שנים ו-7 חודשים
זה נחון באתחלה רציתי למות...
ועז בה חוסר האונים...
ועז הגיעה מי שום מקום גל של כעס ואומץ והתלהבות
מנסים להתעסק עם החיים שלי!!! רק אני אורגת אותי!!!
לא איזה פסיחופת של משחקי וידאו!!!
העיניים שלי האדימו מכעס לא יכולתי להתרכז שהצלחתי ליראות שוב שמתי מישהי אומרת "זאת המשימה הראשונה שלנו. היא מתחילה עכשיו :על מנת לעבור את הקומה הראשונה עליכם למצוא את הליוס" ועוד מישהי "זה מוזכר במפה."
יופי. לפחות יש מה לאסות
אנוביס לפני 10 שנים ו-7 חודשים
נבהלתי. לא בגלל חתיכת הדשא הקטנה שהצמחתי, אלא בגלל איש גדול מימדים, לבוש גלימה שחורה, לבוש מסכה,הוא פתאום הופיע באמצע החדר וגרם לי ללב שלי לקפוץ במקום, ההולוגרמה נראתה כמעט אמיתית, אך הצלחתי להבחין שזו הולוגרמה ולא בן אדם, שחור, ענק, שמתנשא באמצע החדר. (ועכשיו העתק הדבק, אני אוהב להעתיק ולהדביק)."אני הוא אנונימוס." הוא מכריז בקולו העמוק חסר הרגש. "היוצר של המשחק שבו אתם נמצאים."
"כפי שהבחנתם, אינכם יכולים לצאת מהמשחק הזה. אתם תצטרכו לעבור 72 מימדים על מנת לחזור חזרה הביתה. אתם תמשיכו לחיות פה את חייכם, בתקווה שזה לא יהיה יומכם האחרון." בחנתי אותו, חשבתי מי יכול להיות מאחורי המסכה הזה וצוחק עלינו בפנים. "המשקפיים שהרכבתם לפני תחילת המשחק הם הסיבה הראשונה לכך שאתם עדיין בחיים. כאשר מישהו מעולמכם האמיתי יסיר מכם את המשקפיים- אתם תמצאו את מותכם במשחק."
דמותו של אנונימוס ממשיכה לדבר מאחורי המסכה ואינה זזה כלא מדברת. "אך לא רק במשחק, אלא גם בחיים האמתיים." אה יופי, אני צריכה לחיות עכשיו בכל שניה יכולים להוריד לי את המשקפיים.
אנונימוס נעלם, במקומו מופיעים אנשים שמתו בגלל שהסירו להם את המשקפיים, "ג'ק סטיל", "סמנתה גריי" ועוד ועוד שמות.
"הסיבה השנייה שתתן לקיומכם במשחק היא הניצחון. ב72 המימדים האלה אתם תצטרכו לעבור מכשולים רבים של הריגת מפלצות ומשימות חשיבה למיניהם. כאשר תגיעו למימד 72- תהיה לכם אפשרות בחירה- האם להישאר במשחק, או לחזור חזרה הביתה.
"תזכרו, מה שאתם נמצאים בו עכשיו הוא לא משחק. מעכשיו, אתם נלחמים על החיים שלכם."
הוא נעלם, משאיר אחריו שובל של צעקות וקללות. פתאום נשמע קולה של מאדי
"מצאתי את המשימה הראשונה, צריך למצוא את הליוס." היא קראה
בליבי נצנצה תקווה קטנה.
דרקמנדור לפני 10 שנים ו-7 חודשים
(עכשיו גם אני יעשה העתק הדבק3:)
זהו אנונימוס.
אנונימוס מתבונן בכם מאחורי המסכה חסרת הפנים בזמן שכולכם שותקים מחוסר הבנה.
"אני הוא אנונימוס.""אנונימוס? איזה שם דיבילי זה?"חשבתי לי וגיחכתי. הוא מכריז בקולו העמוק חסר הרגש. "היוצר של המשחק שבו אתם נמצאים."
"כפי שהבחנתם, אינכם יכולים לצאת מהמשחק הזה. אתם תצטרכו לעבור 72 מימדים על מנת לחזור חזרה הביתה. אתם תמשיכו לחיות פה את חייכם, בתקווה שזה לא יהיה יומכם האחרון."הוא אמר ואז בלעתי רוק בחוזקה מקצת לחץ.
אתם לא מגיבים לדבריו עד שהוא ממשיך לדבר.
"המשקפיים שהרכבתם לפני תחילת המשחק הם הסיבה הראשונה לכך שאתם עדיין בחיים. כאשר מישהו מעולמכם האמיתי יסיר מכם את המשקפיים- אתם תמצאו את מותכם במשחק." "שיט! אני מכווה שהמשפחה שלי לא תנסה להוריד את המשכפיים"חשבתי לי
דמותו של אנונימוס ממשיכה לדבר מאחורי המסכה ואינה זזה כלא מדברת. "אך לא רק במשחק, אלא גם בחיים האמתיים." בלעתי שוב פעם רוק בחוזקה
במשפט הזה הוא עוצר את דבריו ודמותו מתפוגגת מההולוגרמה, ומיד אתם מוצאים את עצמכם מתבוננים בכתבות רבות על נערים ונערות שמצאו את מותם בעקבות הסרת המשקפיים במשחק.
לאחר כמה דקות דמותו של אנונימוס מופיעה בחזרה על מסך ההולוגרמה.
"הסיבה השנייה שתתן לקיומכם במשחק היא הניצחון. ב72 המימדים האלה אתם תצטרכו לעבור מכשולים רבים של הריגת מפלצות ומשימות חשיבה למיניהם. כאשר תגיעו למימד 72- תהיה לכם אפשרות בחירה- האם להישאר במשחק, או לחזור חזרה הביתה.""הוא אמר להילחם?" חשבתי לי"רגע הוא לא" l:
"תזכרו, מה שאתם נמצאים בו עכשיו הוא לא משחק. מעכשיו, אתם נלחמים על החיים שלכם."ואז ההולוגרמה נעלמה.אחרי כמה זמן שהוא נעלם מאדי מצאה את המשימה הראשונה שלנו.
ואז אחרי ששמעתי על המשימה הראשונה שלנו,הלכתי לחדרים,בחרתי חדר,ונכנסתי עליו.
ישבתי על המזרן שלי,התחלתי לתת אגרופים לכרית,וחשבתי:"נו באמת,איזה כאב ראש!
הבנאדם הזה הוא בטח חנבץ שמשעמם לו בחיים ושהכלית להרוס לכולם אתה חיים.
למרות שגם פה זה ממש כמו החיים-יש לאוכל טעם,אתה ממש מרגיש רטיבות,אתה יכול באמת למות,אפשר ממש להתחתן כאן,ועוד....
אוף כשחושבים על זה יש לי הרבה דברים שאני צריך לעשות בביתי,כמה זמן נהיה כאן? האם נחייה?
כשהוא אמר יש לנו שתי אפשרויות-"האם להישאר במשחק, או לחזור חזרה הביתה" למה שלא נרצה לחזור?"אחרי שהפסקתי לחשוב גם הפסקתי לתת אגרופים לכרית,ושכבתי,"אויי נכון...אין לי פה את הכדור הרגעה שלי! עכשיו אני יתעצבן בכלות.רשימת הקניות שלי:כדור הרגעה."הפסקתי עוד פעם לחשוב.
אחרי כמה שניות כמתי מהמיטה, התחלתי לקפוץ קפיצות קטנות פעם לימין-ופעם לשמואל,שמתי את הזרועות שלי כרוב לחזה,ומידיי פעם נתנתי אגרופים לאוויר,"אף אחד לא ימות פה!לא משנה מה!גם אם זה יעלה לי בחיים!"אמרתי לי
matrix לפני 10 שנים ו-7 חודשים
בדיוק לקחתי את הצבת שעל השידה ועמדתי להתחיל לבדוק את היכולות היכולות שלי.
פתאום, מצאתי את עצמי שוב בסלון, הצבת עדיין ביד שלי. מה קורה פה? המשחק הזה כבר מתחיל להפחיד אותי... פתאום, הולוגרמה הופיעה באמצע החדר. כל האור כבה תוך שניי'ה. ההולוגרמה הייתה ענקית. היא, או יותר נכון הוא, לבש גלימה, וברדס שחור ענק על הראש. "אני הוא אנונימוס" היוצר של המשחק שבו אתם נמצאים". פחדתי. אני לא זוכר הרבה מקרים כאלה, ועברתי מספיק דברים מפחידים, אבל פשוט פחדתי. ותאמינו לי שזה לא קורה לי הרבה. זאת בטח רק הודעה מוקלטת של תחילת המשחק, חשבתי. אבל משום מה, בכלל לא הייתי בטוח בזה. "כפי שהבחנתם, אינכם יכולים לצאת מהמשחק הזה. אתם תצטרכו לעבור 72 מימדים על מנת לחזור חזרה הביתה. אתם תמשיכו לחיות פה את חייכם, בתקווה שזה לא יהיה יומכם האחרון." אני לא מאמין. עד אותו רגע הייתי בטוח שזאת טעות במשחק, כמו שדואורדון אמר. אין מצב שאני תקוע פה ל, כמה זמן בעצם?. "המשקפיים שהרכבתם לפני תחילת המשחק הם הסיבה הראשונה לכך שאתם עדיין בחיים. כאשר מישהו מעולמכם האמיתי יסיר מכם את המשקפיים- אתם תמצאו את מותכם במשחק." אמר אנונימוס, לא זז מילימטר. "אך לא רק במשחק, אלא גם בחיים האמתיים." ההולוגרמה התפוגגה, ובמקומה התחילו לרוץ ידיעות על נערים ונערות שמתו, כתוצאה מהסרת המשקפיים. תוך כדי צפיי'ה הפחד שלי נעלם, ובמקומו התחלתי לכעוס. הבן אדם חולני! אנונימוס חזר. "הסיבה השנייה שתתן לקיומכם במשחק היא הניצחון. ב72 המימדים האלה אתם תצטרכו לעבור מכשולים רבים של הריגת מפלצות ומשימות חשיבה למיניהם. כאשר תגיעו למימד 72- תהיה לכם אפשרות בחירה. באותה- האם להישאר במשחק, או לחזור חזרה הביתה.
"תזכרו, מה שאתם נמצאים בו עכשיו הוא לא משחק. מעכשיו, אתם נלחמים על החיים שלכם." ההולוגרמה נעלמה. באותה שניי'ה החלטתי. אני הולך לגמור את המשחק הזה. אני לא הולך לתת לאף אחד מהאנשים שפה איתי, או לכל אחד אחר שאני אפגוש, למות. וכשאני אגמור את המשחק הזה, אני הולך למצוא את אנונימוס הזה באופן אישי ולחנוק אותו. הסתכלתי מסביבי. האנשים היו שבורים. לגמרי. ראיתי אנשים המומים, אנשים בוכים. אחד שבר כיסא על הקיר. לקחתי נשימה עמוקה ועצרתי לחשוב. אין טעם להתעסק במחשבות על המוות. זה לא יעזור לי בשום צורה. אם כבר, זה יפריע לי לתפקד. אני פשוט אצטרך לנסות להישאר בחיים, ולשמור על כל האחרים. חוץ מזה, באופן אישי, הסיפור בשבילי לא כזה גדול. זאת אומרת, ברור שלא התלהבתי מלהיתקע במשחק מחשב למשך החודשים(?) הבאים, או עד המוות. אבל לפחות אין שום מצב שמישהו יוריד לי את המשקפיים. אין שום בן אדם בעולם שיצליח למצוא את המחבוא שלי. וזה כולל כלבי גישוש. הסוותי אותו טוב. וגם, זה לא הפסד כזה גדול בשבילי להעדר מהבית לכמה זמן, לא כמו לכל השאר פה. האמת, שהמצב פה מבחינתי הרבה יותר טוב מבשכונת העוני שלנו. לא שאין לי משפחה שתדאג לי (ואני להם), ולא שאני לא מת לחזור הביתה, אבל נראה שמישהו צריך להיות המבוגר האחראי כאן, בין כל האנשים ההמומים האלה, אז אני אהי'ה חייב להראות דוגמא אישית.
כשהרמתי, את העיניים, מאדי החזיקה ביד חתיכת דף לבנה. לידה עמדה מכונת הקלדה עתיקה. "זאת המשימה הראשונה שלנו" אמרה. שמעתי את האומץ חוזר לאט לתוך המילים שלה. "היא מתחילה עכשיו". "על מנת לעבור את הקומה הראשונה עליכם למצוא את הליוס." - "זה מוזכר במפה" ענתה דומינו דול והצביעה על נקודה מסוימת. כאן זה מתחיל. ואני יודע בדיוק איפה זה ייגמר. בניצחון. ורק שם.
matrix לפני 10 שנים ו-7 חודשים
(דרך אגב, חבר שלי, דוד, מבקש קרדיט על המשפט עם האירוני'ה בתגובה הקודמת. אין לכם מה לנסות להבין)
יאיר לפני 10 שנים ו-7 חודשים
ברגע שאתם מגלים שאינכם יכולים לצאת מהמשחק, הולוגרמה מופיעה באמצע מרכז החדר של בית המשימות שלכם. כולכם משתתקים ומביטים בסקרנות בדמות הנשקפת אליכם.
פניו העגולים מוסתרים מאחורי מסכה לבנה חסרת פנים. ראשו העגול עטוף בברדס שחור ורחב, גלימה רחבה בעלת עיטורים בהירים עוטפת את גופו.
זהו אנונימוס.
אנונימוס מתבונן בכם מאחורי המסכה חסרת הפנים בזמן שכולכם שותקים מחוסר הבנה.
"אני הוא אנונימוס." הוא מכריז בקולו העמוק חסר הרגש. "היוצר של המשחק שבו אתם נמצאים."
"כפי שהבחנתם, אינכם יכולים לצאת מהמשחק הזה. אתם תצטרכו לעבור 72 מימדים על מנת לחזור חזרה הביתה. אתם תמשיכו לחיות פה את חייכם, בתקווה שזה לא יהיה יומכם האחרון."
אתם לא מגיבים לדבריו עד שהוא ממשיך לדבר.
"המשקפיים שהרכבתם לפני תחילת המשחק הם הסיבה הראשונה לכך שאתם עדיין בחיים. כאשר מישהו מעולמכם האמיתי יסיר מכם את המשקפיים- אתם תמצאו את מותכם במשחק."
דמותו של אנונימוס ממשיכה לדבר מאחורי המסכה ואינה זזה כלא מדברת. "אך לא רק במשחק, אלא גם בחיים האמתיים."
במשפט הזה הוא עוצר את דבריו ודמותו מתפוגגת מההולוגרמה, ומיד אתם מוצאים את עצמכם מתבוננים בכתבות רבות על נערים ונערות שמצאו את מותם בעקבות הסרת המשקפיים במשחק.
לאחר כמה דקות דמותו של אנונימוס מופיעה בחזרה על מסך ההולוגרמה.
"הסיבה השנייה שתתן לקיומכם במשחק היא הניצחון. ב72 המימדים האלה אתם תצטרכו לעבור מכשולים רבים של הריגת מפלצות ומשימות חשיבה למיניהם. כאשר תגיעו למימד 72- תהיה לכם אפשרות בחירה- האם להישאר במשחק, או לחזור חזרה הביתה.
"תזכרו, מה שאתם נמצאים בו עכשיו הוא לא משחק. מעכשיו, אתם נלחמים על החיים שלכם." ההולוגרמה מתפוגגת יחד עם דמותו של אנונימוס, מותירה אתכם מבולבלים- אך נחושים להגן על חייכם העומד בסכנה.



ברגע שאנונימוס מסיים את דבריו אני מסתכל על סיביר.
"נו, אז תקועים?" "אפשר לחשוב, החיים לא היו נהדרים כבר בחיים האמיתיים ובטח שלא כאן. אני מאשים את הקפיטליזם בזה, ארור תהיה אנונימוס, מי שלא תהיה". הוא אומר במבט קצת מתרגש
"אני רוצה להרוג את אנונימוס הזה"
אני מסתובב והולך אל עבר מאדי, מתעלם מהכעס הלא משחקי שלי עליה.
"אז מה אנחנו הולכים לעשות? להישאר כאן"
אחר כאן אני עולה על כיסא גדול ומתחיל להגיד בקול רם:

"חבריי למשחק, לא נתעלם מחוסר הרגש של אנונימוס ומכך שהוא משאיר אותנו במשחק למטרות זדוניות, אני אומר שאנחנו כולנו צריכים לפעול בקבוצה, להיות ביחד. אנחנו באותו בית משימות ולכן, אני חושב שאם כולנו נפעל ביחד אז נוכל להצליח במשחק, אל תתייאשו"


אחר מכן הוא יורד מהכיסא ומחכה לתגובה מהם.
דרקמנדור לפני 10 שנים ו-7 חודשים
(אני בחדר שלי אז אין לי מה להגיב לך*^*)
זאבה~ לפני 10 שנים ו-7 חודשים
"אנחנו באותו בית משימות," אמרתי בשקט. לרגע קצר, עשהופיעו הילדים. חשבתי לשבריר שנייה שאני רואה את אחי שלי. בדקתי בזריזות את השעה, רבע לעשר. אף אחד לא אמור להעיר אותנו לפחות עד שתיים עשרה. הוא לאיכול למות.
מישהי מצאה את המשימה הראשונה. למצוא את הליוס הזה. אדם או מקום? מקום כנראה.. ממוקם במקום שבו סביר להניח /שנהרג. הלכתי למסדרון ובחרתי באקראי חדר. נכנסתי עליו ובחנתי אותו במבט מהיר. אחר כך פשוט יצאתי, נעלתי והלכתי לסון. הבטתי באיש שנאם על זה שאנחנו צריכים להיות מלוכדים! ואוו! איזה יופי! כמה חזון! לא באמת.. זה היה פטתי. רצון להיות גיבור. אני רוצה ללכת. למצוא את אח שלי ולבדוק אם הוא בסדר.
"טוב.." אמרתי. "אפשר לחפש את זה במפה. בטח מישהו ימות. אני אגשש." אמרתי והלכתי אל הדלת. שמעתי צעדים לצידי אבל הבטתי היישר מטה. זכרתי איך המקום הזה נראה. לא רציתי שמישהו יראה את הדמעות..
נטוטו לפני 10 שנים ו-7 חודשים
לא יכולתי להאמין כמה מהר האווירה השתנתה.
ברגע שמאדי הקריאה את המשימה הראשונה שלנו עזבתי את השטויות בצד. אם זה איכשהו דומה לגרסת הבטא של המשחק, אני יכולה להעביר את כולם בשלום. כמעט בטוח. אני הצלחתי להגיע רק עד מימד 47.. בחצי שנה. אני מקווה שהם לא הוסיפו יותר מדי הפתעות לא נעימות.
הכרחתי את עצמי להעלות על פני חיוך "טוב! אז אין דרך לצאת - אני חושבת שכולנו הבנו את זה. מי בעד ללכת למצוא את הליוס עכשיו? מי בעד לחכות?"
הם מסתכלים עליי כאילו נפלתי מהשמיים. אני באמת יכולה להתרגל למקום הזה!
Nameless לפני 10 שנים ו-7 חודשים
(זה מחרפן אותי ברמות הכתב המודגש הזה. בקושי הצלחתי לקרוא את הפוסט והתגובה של אנג'ליקה. אני רוצה לציין שלא טרחתי לקרוא את שאר התגובות שלכם מסיבות כאב ראש טהורות)

עוד בולשיט. רטנתי לעצמי. <עוד פאקינג בולשיט.
שאר השחקנים האמינו משום מה. הם צוחקים עלי? נו באמת, זה סתם היוצר שמנסה לשחק לנו בראש, לגרום לנו להיכשל בכוונה. סתם כדי לאתגר, לא כי הבחור רוצח או משהו. נאבקתי בדחף לגלגל עיניים. במקום כלשהו עכשיו יש איזה אידיוט שצוחק על איזה פתים כולם כאן.
הילדה ההיא, מאדי, התחילה ללכת, במבט מהופנט משהו, אל עבר שולחן עגול עם מכונת כתיבה מיושנת שתקתקה ותקתקה ללא הרף. היא אמרה משהו לגבי המשימה הראשונה כשהחלה לקרוא. זקפתי אוזניים. "על מנת לעבור את הקומה הראשונה עליכם למצוא את הליוס."
וואו. איזה פלאשבאק. בכיתה ו', או ז' נראה לי, ביקשו מאיתנו לכתוב עבודה על המיתולוגיה היוונית, וישבתי עם אבא שעות, ודפדפנו ביחד בין אנציקלופדיות וספרים על המיתולוגיה. כזה בחור הוא, מיושן. זה היה יכול להיות הרבה יותר מהיר במחשב, אבל הוא התעקש שנקרא בספרים, הטכנופוב ההוא.
לא התווכחתי. למען האמת, רציתי את זמן האיכות ההוא איתו.
ניערתי את המחשבות מראשי וניסיתי להתרכז ולהיזכר מי היה הליוס. אל.. לא, טיטאן השמש. כן. אבל מה קשור טיטאן מהמיתולוגיה היוונית למשחק המחשב הזה? זה כינוי למפלצת כלשהי?
טוב, מי שזה לא יהיה, כנראה שאנחנו צריכים למצוא אותו.
דרקמנדור לפני 10 שנים ו-7 חודשים
(אבל ניימלס-זה חשוב לקרוא את ההודעות שלנו!)
נטוטו לפני 10 שנים ו-7 חודשים
מנדור, תירגע ותחזור לסלון כדי שתוכל להגיב ושלא יהיה לי משעמםםםם! :P
POLLO לפני 10 שנים ו-6 חודשים
מחק המשחק שנראה לי כל כך חביב ומאתגר עד עכשיו הפך בשניה לסיוט.
התחלתי למשש חפצים, את הרצפה, אפילו את עצמי, והכל הרגיש מציאותי. קור, חום. ידעתי שמשהו כאן לא הגיוני מההתחלה.
"מי בעד ללכת למצוא את הליוס עכשיו?" שואלת דומינו.
"זאת.. בדיחה?" אני שואל ומחוויר.
מחשבות מתחילות להתרוצץ לי בראש. אני הולך לגדול כאן? אולי אני כבר מת? מה המשפחה שלי תעשה? אני באמת נלחם על החיים שלי עכשיו?
אחרי דקה של מחשבות הזויות החלטתי לדבוק בשיטת ה'ליתר ביטחון'. כלומר, לדמיין בינתיים שכל מה שכיפה אדומה ההולוגרמית אמר נכון. וזה מפחיד.
"לא, כנראה שלא" משיבה דומינו.
הסתכלתי על כולם. נערים ונערות, שיכול להיות שאני אתקע איתם כאן למי יודע כמה זמן.
"יש לך הסבר טכנולוגי הגיוני כלשהו לזה?" אני שואל בתקווה.
POLLO לפני 10 שנים ו-6 חודשים
האם הצלתי את כולנו מכתב בולט? :O
POLLO לפני 10 שנים ו-6 חודשים
לא. לא הצלחתי.
דרקמנדור לפני 10 שנים ו-6 חודשים
(איך בדיוק אני יגרום לך שלא יהיה לך משעמם?0~ם)
matrix לפני 10 שנים ו-6 חודשים
הסתכלתי בקוד של האתר.
אנג'ליקה, הכתב המודגש הוא אשמתך. כתבת < b / > במקום < / b >
אני אנסה לתקן את זה
matrix לפני 10 שנים ו-6 חודשים
ו...
הצלחתי?
matrix לפני 10 שנים ו-6 חודשים
לא. זה יסתדר בדיון הבא.
matrix לפני 10 שנים ו-6 חודשים
התכוונתי < / b > במקום < b / >
נטוטו לפני 10 שנים ו-6 חודשים
(לא נורא.. ומנדור, אתה פשוט היית מחובר באותו רגע ורציתי להתקדם קצת במשחק. אישית אני מאוד מאוכזבת שאף אחד לא הגיב. אנשים, זה שאתם לא יכולים להתחיל עדיין ללכת להליוס לא אומר שאתם לא יכולים לדבר על זה, התחיל לתכנן וכו'. )
אנוביס לפני 10 שנים ו-6 חודשים
(מצטער אני סופר חולה, לא היה לי חשק לכתוב עד עכשיו, אפילו לקום מהמיטה בקושי הצלחתי, אני מתחיל דו שיח, מי שרוצה להצטרף מוזמן)

"אוקיי אנשים, 1. מי זה לעזאזל זה הליוס, 2. מי לעזאזל הולך למצוא אותו 3. אעאעאעאעאעאעאעאע"
אמרתי.
אקו לפני 10 שנים ו-6 חודשים
(המון משחקים נתקעו ככה: המנהלים רצו שהשחקנים יעשו משהו כשהם לא בטוחים מה. אם אנחנו צריכים ללכת להליוס אבל את לא רוצה שנלך להילוס, אז מה אתן רוצות שנעשה? שכל אחד יעשה העתק הדבק למה שאנונימוס אמר ויכתוב קצת לגבי מה שהדמות שלו חושבת על זה? זה לא ילך.)
יאיר לפני 10 שנים ו-6 חודשים
זה לא דחוף כל כך. כל מה שהם צריכות לעשות זה לנתב, ניתוב זה אלתור שהוא חובה.
אין טעם להילחץ.
זאבה~ לפני 10 שנים ו-6 חודשים
nira6607

"עדיף להתפצל, לקנות מכשיר קשר כלשהוא בכסף שיש לנו ואחרי זה שכל אחד ימצא עבודה ובית מלאכה שנקבל בו התבות. נוכל להציאה להם הגנה, להיות הלקוחות הקבועים שלהם ועוד. בכל מקרה, זה כנראה מישהו לפי דבריה של.. סיביר. סו, אנחנו צריכים למצוא אותו. יש פה מישהו שתכנן ללמוד מלאכה כלשהי או לבשל בכללי כי מישהי פה העלימה את האוכל שלנו. אנחנו צריכים קרקע יציבה." אמרתי. בזמן שדיברתי הוספתי דברים שחשבתי שצריך. נקווה שלא כולם ימותו בשנייה הראשונה.
נטוטו לפני 10 שנים ו-6 חודשים
באמת.. איך זה יכול להיות הגיוני? בעודי חושבת על השאלה האחרים המשיכו בשיחה. ברור שהליוס זה מישהו. במפה כתוב 'הבקתה של הליוס' אז אני מניחה שהוא נחשב יצור בעל תבונה אנושית, עד כמה שאפשר במשחק מחשב.
חשבתי עוד קצת על ההסבר למה שקורה כאן. ניסיתי לנתח את זה מכמה כיוונים שונים, ואז זה הכה בי.
"החשמל.." מלמלתי בתדהמה. כמה אנשים הסתכלו עליי. אני כנראה צריכה להסביר את עצמי יותר טוב "הרי המשחק עובד על מסרים שהמשקפיים שולחות למוח, ככה הוא יוצר את האשליה שהכל כאן מציאותי. המסרים האלה עובדים על חשמל, ובעצם, כל המשחק הזה עובד על חשמל. המשקפיים יכולות להרוג אותנו בעזרת זרם חשמלי חזק כל כך שיטגן לנו לגמרי את המוח. לא מאוד סביר.. אבל אפשרי" אמרתי.
"ומה יקרה אם תהיה הפסקת חשמל, או אם מישהו ינתק את המשקפיים מהחשמל?" זה היה מי ששאל אותי מקודם, תום.
"למשקפיים יש גם בטריות" אמרתי "אני לא בטוחה מה יקרה ברגע שתיגמר הסוללה לגמרי. אולי המשקפיים יהרגו אותנו ברגע שהן ירגישו שאין מספיק חשמל, ואולי לא. אני לא חושבת שזה שווה את הסיכון. בכללי, הרבה דברים יכולים להרוג אותנו עכשיו: רעב, חוסר בחשמל, מוות, אנשים חסרי סבלנות שלא רואים חדשות.."
"רעב??" שאל מישהו
"כן" אמרה מאדי בחוסר סבלנות מסוים "מה חשבת, שאם אתה שוכב ככה ימים שלמים לא תצטרך לאכול?"
לא ממש הצלחתי להבין מה הוא מלמל בתגובה.
מיליון מחשבות התרוצצו בראשי. רק אחרי שדיברתי קלטתי באמת מה גודל הסכנה בה אני נמצאת. יכול להיות שיש לי הרבה פחות זמן משחשבתי. אני צריכה להביא אותם כמה שיותר רחוק וללמד אותם כמה שיותר לפני שיקרה לי משהו, אם אני רוצה לתת למישהו כאן סיכוי לשרוד.
"אני יוצאת לבקתה של הליוס עכשיו" אמרתי "המשימות לקומות הראשונות אמורות לעזור לנו לפתח את היכולות שלנו וללמד אותנו איך להתמצא במשחק. זה לא יכול להיות כל כך קשה, אבל עד שנהיה יותר חזקים.. עדיף שנלך כולנו ביחד" אמרתי ברצינות.
matrix לפני 10 שנים ו-6 חודשים
והנה עוד כמה מאות דברים שיכולים להרוג אותנו.
לגבי החשמל, אם המטורף ההוא רק רוצה להרוג אותנו, כבר הי'ה לו מספיק זמן, לא? ואני לא מאמין שלמישהו שמצא דרך לתקוע אנשים בתוך משחק מחשב אין מה לעשות נגד סוללות גמורות.
אבל הרעב... אני מתחיל לחשוב שהמסתור שלי לא הי'ה כזה רעיון טוב. הסיכוי שמישהו ימצא אותי הוא אפסי.
"אני מסכים עם דומינו" אמרתי. "אם כל רגע יכול לקרב את המוות, אז עדיף שנתחיל כמה שיותר מהר, לא?
נירה, אני למדתי מלאכה, אבל עוד לא הספקתי להבין מה אני יכול לעשות עם זה. אבל יש לי צבת בכיס, אם זה עוזר. בכל מקרה, אם החלטנו שהולכים, יש אחד למעלה, בחדרים, מישהו צריך ללכת לקרוא לו."
פוונסי לפני 10 שנים ו-6 חודשים
האחרים מדברים... איך הם יחולים לדבר?!
לא אחפת לי מה הם אומרים !
"מי שרוצה להתחיל לאבוד שיתחיל מי שלו לחו אני מתחילה גם עם אני לבד!!!" אני צואקת
לא אחפת לי אני פותחתת את המפה ומתחילה ללחת בצאדים רואמים
נטוטו לפני 10 שנים ו-6 חודשים
(אנשים, קחו בחשבון שאין לכם הרבה מה לעשות לבד, ואפשר להתחיל לעבוד רק מרמות מסוימות בסקיל. אתם יכולים לפתח את הסקילים שלכם על ידי תירגול, ובתור התחלה, במקומות מיוחדים וציבוריים שעולה כסף להיות בהם. אתם יכולים גם לצוד מפלצות, כמובן, ולסחור את הבשר, העור או הפרווה שלהם תמורת כסף או חפצים וכו', אבל זה כבר יותר דומה למשימות לעליית קומה, אז אין ממש טעם. רק קחו בחשבון.
לפירוט לגבי איך לפתח כל סקיל נא לפנות אליי בפרטי)
וואו, יצא לי ארוך O.O
יאיר לפני 10 שנים ו-6 חודשים
"אתם באמת רוצים שנצא אל הליוס?
כל אחד ואחד הם ברמה 1, הרמה הכי גרועה, סקילים נמוכים. הליוס הזה חזק אני מניח. בוסים הם חזקים. אז, לכו תתפזרו, תצאו."

אני פונה אל סיביר. "אני מציע נ=שנצא לאן שהוא, אולי למרכז אימונים כל שהוא?"
matrix לפני 10 שנים ו-6 חודשים
"אתה יודע, אם אנחנו יוצאים אל הליוס עכשיו, זה לא אומר שנגיע אליו עכשיו. כנראה אנחנו נצטרך לעבור קודם את כל הקומה. וחוץ מזה, כמה שהקומה יותר נמוכה, הבוס יותר חלש, לא?"
(נו, ברצינות, אני היחיד שמנסה איכשהו לזרום עם הקטע של בוא נשאר ביחד?)
"בכל מקרה, אני הולך לקרוא לקרייטוס" הסתובבתי ועליתי למעלה
חיפשתי את החדר של קרייטוס. הוא הי'ה אחד החדרים האחרונים. יש כאן כל כך הרבה חדרים, למה לבחור חדר כזה רחוק?. דפקתי בדלת וחיכיתי לתגובה.
אנוביס לפני 10 שנים ו-6 חודשים
"אני מסכים, בואו נישאר ביחד, מי שכאן לפחות" אמרתי. "בעיקרון, אנחנו חלשים, צריכים אקס פי בשביל לעלות לבל", "אז, אני אומרת, בואו נצא לחפש אותו כולנו יחד, נהרוג כמה דברים נעלה רמות, נהרוג את הבוס של הקומה" הוספתי
דרקמנדור לפני 10 שנים ו-6 חודשים
שכבתי במיטה,חשבתי על המשפחה שלי ומה הם עושים עכשיו,חשבתי על העורב שלי,על בית הספר,ועל עוד כל מיניי,"בא לי להרביץ למשהו"אמרתי בטון מיואש.
אולי אלך אחר כך להילחם באיזה חזיר בר?
"מעניין מתי נצא למשימה...אוליי חיית מחמד תעזור לי לשיפור המצב רוח...אם אפשר בכלל לקנות?"
התחלתי להסתובב בחדר,ומידיי פעם לתת ספרינת.ואז חזרתי לשכב על המיטה ואחרי דקה שמעתי דפיקה.
"מי זה? ומה אתה רוצה?"שאלתי
matrix לפני 10 שנים ו-6 חודשים
"מי זה? ומה אתה רוצה?" קיבלתי את זה כסוג של הזמנה ונכנסתי פנימה.
אמרתי כבר שהאנשים פה מפחידים? הבחור יותר מפלצת מבן אדם.
"אמ.. היי, קרייטוס, אנחנו כנראה הולכים לזוז כשהאחרים יגמרו לדבר למטה, אתה בא?"
דרקמנדור לפני 10 שנים ו-6 חודשים
הוא הסתקל עליי מוזר-כאילו אני מפלצת ואני לא אנושי,אבל לפי המראה זה נכון ואז הוא אמר:
"אמ.. היי, קרייטוס, אנחנו כנראה הולכים לזוז כשהאחרים יגמרו לדבר למטה, אתה בא?"
ואז כמתי מהמיטה ואמרתי-"בסדר..אבל רק בגלל שמשעמם לי...ועוד משהו..."
"או..קיי" הוא אמר ובתך חשב שאני מוזר.. ואז התחיל לחזור,ואחרי כמה שניות התחלתי גם אני לחזור.
זאבה~ לפני 10 שנים ו-6 חודשים
נעלה רמות. זה רעיון טוב. אבל אני עייפה. צריך לישון ושכל אחד ייקח לו חדר.
"בואו נעשה את זה מחר," אמרתי בעייפות. מחניקה פיהוק. "אין לי כוח לזה עכשיו. אני הולכת לישון." אמרתי בעודי הולכת לחדר שלי. איך הם יכולים להיות כל כך אנרגטיים?
כשהגעתי לחדר נעלתי אותו וקפצתי מהחלון. רצתי על הגגות. לרגע אחד חשבתי שראיתי מישהו מסתכל אליי אבל כשהבטתי לאחור לא ראיתי אף אחד. המשכתי לרוץ. אחי אמור לפגוש אותי ליד העץ הכי גדול שאוכל למצוא. הוא כנראה כבר שם. המשכתי לרוץ על הגגות, ראיתי עץ ירוק שהצמרת שלו הייתה גבוהה מרוב העצים האחרים. כשגעתי לחופת העציםירדתי מהגגות אבל עליתי על העצים, מצאתי מקום מסתור עם תצפית אל העץ וחיכיתי.
אקו לפני 10 שנים ו-6 חודשים
(אנג'ליקה, נטוטו, אם אתן רוצות שהמשחק ישרוד כדאי שתתנו לנו הנחיות. יותר מדי משחקי תפקידים מתו בגלל שלשחקנים לא היה מושג מה לעשות...)
נטוטו לפני 10 שנים ו-6 חודשים
"מחר?" שאלתי באכזבה, קצת באיחור אולי, כי נירה כבר עלתה למעלה.
נראה שהאחרים לא יודעים מה לעשות.
"טוב, מחר איט איז! אני יוצאת להרוג כמה מפלצות, כל עוד יש אור בחוץ. מי איתי?" אמרתי.
"רגע דומינו, אין לנו נשק" אמרה מאדי.
"אוי, נכון!" אמרתי. שכחתי שצריך לקנות נשק "טוב, אז יותר טוב - קודם שופינג ואז להרוג!" הכרזתי באושר. בכללי אני לא מתה על שופינג, אבל כאן זה סיפור אחר לגמרי. שופינג של נשק זה הרבה יותר כיף!
יאיר לפני 10 שנים ו-6 חודשים
(בבקשה לא לשים בסוגריים במידע חוץ משחקי, פשוט תשימו out לאוף פליי וin לאין פליי.)
OUT
אני מחכה ששוםשם תענה לי.
<FONT COLOR= RED>Killer לפני 10 שנים ו-6 חודשים
(יאיר סוגריים זה יותר נוח וזה משהו שכולם בכל המשחקי תפקידים עושים.

אני במחסום כתיבה אנשים :'( )
גרייס לפני 10 שנים ו-6 חודשים
"אני הוא אנונימוס", פירושו חסר שם. כך הוא מכריז בקולו העמוק חסר הרגש. הבטתי בדמות חסרת השם ולאחר מכן הסטתי את מבטי אל קירותיו של בית המשימות. אני תרה בעיניי אחר יציאה, ולא מוצאת. לא הייתי צריכה להיכנס לזה...
"כפי שהבחנתם, אינכם יכולים לצאת מהמשחק הזה (הו, לא ידעתי...). אתם תצטרכו לעבור 72 מימדים על מנת לחזור חזרה הביתה. אתם תמשיכו לחיות פה את חייכם, בתקווה שזה לא יהיה יומכם האחרון. המשקפיים שהרכבתם לפני תחילת המשחק הם הסיבה הראשונה לכך שאתם עדיין בחיים. כאשר מישהו מעולמכם האמיתי יסיר מכם את המשקפיים- אתם תמצאו את מותכם במשחק." מעולה, חשבתי לעצמי. אין לי כוח לשיט הזה.
דמותו של אנונימוס ממשיכה לדבר מאחורי המסכה ואינה זזה כלא מדברת. "אך לא רק במשחק, אלא גם בחיים האמתיים." לעזאזל. אבא שלי תמיד אמר שלהיות בסכנת חיים זה לא בריא לגוף, בתור בדיחה. עכשיו אני כבר לא בטוחה מה נחשב בדיחה, ומה לא.
דמותו של אנונימוס מתפוגגת ובמקומו עולות על מסך ההולוגרמה תמונות אקראיות של ילדים אשר מצאו את מותם בעקבות הסרת המשקפיים. סמנת'ה, ג'ק, ארנולד... לא הכרתי אף אחד מהם אישית, אבל לא יכלתי לדמיין את הרגשתם של ההורים של אותה סמנת'ה או של ג'ק או של ארנולד כשראו את גופות הילדים שלהם.
זה מחריד.
"הסיבה השנייה שתתן לקיומכם במשחק היא הניצחון. ב72 המימדים האלה אתם תצטרכו לעבור מכשולים רבים של הריגת מפלצות ומשימות חשיבה למיניהם. כאשר תגיעו למימד 72- תהיה לכם אפשרות בחירה- האם להישאר במשחק, או לחזור חזרה הביתה.
"תזכרו, מה שאתם נמצאים בו עכשיו הוא לא משחק. מעכשיו, אתם נלחמים על החיים שלכם."
על החיים שלי... לא הייתי היחידה שהרגישה קצת מבולבלת. רוב הנוכחים בחדר נכנסו לפאניקה.
הבחנתי במכונת כתיבה ישנה, כזאת שכבר מזמן לא רואים. המכונה הקלידה מעצמה.
"המשימה הראשונה שלנו." מלמלה מאדי, שהייתה הקרובה ביותר למכונה. "זאת המשימה הראשונה שלנו. היא מתחילה עכשיו. על מנת לעבור את הקומה הראשונה עליכם למצוא את הליוס." אמרה.
מי זה הליוס לעזאזל?! שום דבר לא מצלצל מוכר. לא אנונימוס ולא הליוס.
"זה מוזכר במפה." ציינה דומינו דול והראתה את ההולוגרמה של המפה.
השבתי את מבטי אל המקום שבו הופיע אנונימוס לפני כמה דקות. זה מתחיל.

"הליוס?" שאלתי.
"אין לנו ברירה, אם אנחנו רוצים לשמור על החיים שלנו. יש לי תחושה שמה שאמר אנונימוס הוא נכון. אם כן, אנחנו בצרות." אמרה הנערה שעמדה לידי. לאחר דיון, החלטנו לעשות את זה מחר.
Angelica לפני 10 שנים ו-7 חודשים
אנשימים יקרים, היום בשעה ארבע יעלה הפרק הראשון-לכל האנשים שאינם יכולים להגיב היום- לא נורא. אנחנו לא בורחים לאף אחד.
matrix לפני 10 שנים ו-7 חודשים
איך אתם עושים כתב מודגש?
נטוטו לפני 10 שנים ו-7 חודשים
לפני מה שאתה רוצה לכתוב במודגש אתה כותבת < B > ואז הטקסט או המילה שבאלך להדגיש, ואחר כך אתה כותב < / B > כדי לסגור את ההדגש (רק בלי רווחים)
נטוטו לפני 10 שנים ו-7 חודשים
הא ליץ'!!
Angelica לפני 10 שנים ו-7 חודשים
חוצנפית.
matrix לפני 10 שנים ו-7 חודשים
תודה!
matrix לפני 10 שנים ו-7 חודשים
קצת מסובך...
Angelica לפני 10 שנים ו-7 חודשים
בבקשה מטריקס P:
<FONT COLOR= RED>Killer לפני 10 שנים ו-7 חודשים
אחלה
Angelica לפני 10 שנים ו-7 חודשים
תמחקו דיון.
נטוטו לפני 10 שנים ו-7 חודשים
מי שרוצה לדעת מה הוא יכול לעשות בסקיל שלו שיפנה אלי בהודעה פרטית :)
זאבה~ לפני 10 שנים ו-7 חודשים
באתי להגיד שכבר עבר מלא זמן ואז אני רואה שזו רק שעה.. למה החיים מרושעים אליי?
ופדו, היא אמרה סתם מישהו. לא ראיתי שאת אמרת את זה. אם כן סליחה.
<FONT COLOR= RED>Killer לפני 10 שנים ו-7 חודשים
מתי הפרק הראשון יבוא?
Angelica לפני 10 שנים ו-7 חודשים
רוב הסיכויים שמחר ^^
אנוביס לפני 10 שנים ו-7 חודשים
גאה בך. את יודעת למה D:
זאבה~ לפני 10 שנים ו-7 חודשים
אבל מחר יש לי סיור._.
נטוטו לפני 10 שנים ו-7 חודשים
נראלי שנוכל לחכות למחרתיים. כולם יכולים?
דרקמנדור לפני 10 שנים ו-7 חודשים
אני לא יכול יום חמישי...
נטוטו לפני 10 שנים ו-7 חודשים
אז ביום ראשון.
יום ראשון כולם יכולים?
<FONT COLOR= RED>Killer לפני 10 שנים ו-7 חודשים
מה עם שישי?
<FONT COLOR= RED>Killer לפני 10 שנים ו-7 חודשים
אין קול ואין עונה.
דרקמנדור לפני 10 שנים ו-7 חודשים
קילר,יש פה דתים:/-(ואני לא)
נטוטו לפני 10 שנים ו-7 חודשים
תענו לי על השאלהההה
<FONT COLOR= RED>Killer לפני 10 שנים ו-7 חודשים
לי זה לא משנה מתי.
דרקמנדור לפני 10 שנים ו-7 חודשים
אני יכול
Angelica לפני 10 שנים ו-7 חודשים
אני בעד יום ראשון~
אנוביס לפני 10 שנים ו-7 חודשים
סבב קבב יום ראשון יט יז
נטוטו לפני 10 שנים ו-7 חודשים
~ הקדמה ~
היום זה יום הפתיחה של המשחק, וכולכם מתרגשים מאוד לקראתו. היום בשעה 15:30 בדיוק - כולכם, ללא יוצא מן הכלל, מגלים סוף סוף על מה הוצאתם כל כך הרבה כסף, למה חיכיתם כל כך הרבה זמן, או סתם מה זה המשחק הזה. כמובן, זה לא יהיה מה שציפיתם.
המימד הראשון נראה כמו עיירה לא מאוד מפותחת, פשוט אחו גדול ומלא חיות בר שבאמצעו יש כמה בתים, חנויות, וכמובן, כניסה לבית המשימות שלכם. את הכניסה לבית המשימות תצטרכו למצוא בעצמכם - זאת המשימה הראשונה שלכם, מעין מדריך להיכרות עם המשחק. בינתיים הדגל שלכם הוא שלושה פסים בצבעים שחור לבן שחור. כשכולכם תתכנסו ביחד בבית, תוכלו לשנות אותו ולשנות את שם הבית. הכניסה נמצאת במחסן של בית קפה מקומי.
אתם יכולים לכתוב על איך שקיבלתם את המשחק, או איך שקניתם, על החיים שלכם לפני המשחק או אפילו שניות ספורות לפני שנכנסתם. מאיפה שלא תרצו להתחיל - זה מעולה. על מה שלא תרצו להרחיב - גם טוב. העיקר שתסיימו כשאתם מגלים שאתם לא יכולים לצאת. השאר שייך לפרק הראשון.

עכשיו, אחרי הנאום הלא-כל-כך מוצלח שלי (אני נשמעת ממש רשמית בראש שלי עכשיו) כמה דברים על המשך המשחק:
אני בטוחה שבהתחלה לא תוכלו לחשוב על שום דבר חוץ מלסיים את המשחק, לעבור קומות ומימדים. אבל, 72 מימדים הם לא צחוק. זה ייקח זמן, אולי אפילו הרבה זמן, ועד אז - המשחק הוא החיים האמיתיים שלכם. אתם תתחברו עם אנשים, תפתחו בתי עסק, תקנו בתים משלכם, תעלו רמות בסקילים, כך שבסוף תצטרכו לעמוד בפני השאלה הגדולה מכל - האם אתם בכלל רוצים לעזוב?
רק.. תזכרו את זה.

אז - מוכנים?
למקומות..
היכון..
כתיבת תגובה ראשונה!!
נטוטו לפני 10 שנים ו-7 חודשים
צרחה.
צרחה מתמשכת.
מאדי הגיחה מבוהלת מפתח הבית, ושם נעצרה לראות מה קרה. היא הביטה בי בשאלה. נופפתי אליה שתבוא מהר, והיא חצתה את שביל הגישה לבית.
"מה קרה?" היא שאלה, מתנשפת.
במקום לענות סימנתי לה בראשי להסתכל לתוך תיבת הדואר.
עיניה נפערו "זה זה?"
הנהנתי במרץ.
"מה?!" היא הוציאה במהירות את שתי החבילות מהתיבה וקרעה מעליהן את העטיפה. קצת הופתעתי, כי זאת לא התנהגות אופיינית למאדי – היא בדרך כלל מאוד נזהרת על העטיפות.
"מתי?" שאלתי בהתרגשות.
היא חיפשה את השעה על הכריכה "זה מתחיל ב-15:30.." אמרה ואז הציצה בשעון היד שלה ועשתה פרצוף. היא הראתה לי את השעה והבנתי למה: עכשיו 13:28. יש עוד הרבה זמן.
"טוב, אם ככה כדאי שאני אתחיל לעבוד!" אמרתי. אני ומאדי נשארנו היום בבית במיוחד בשביל זה. חטפתי את אחת החבילות ורצתי לחדר שלי. אני יודעת, אף אחד לא מכיר את המילה 'ללכת' בבית הזה.
---
הפריצה לתוכנת המשחק לא ערכה הרבה זמן. כבר הכרתי את הקודים האלה מהתקופה שלי כבוחנת בטא – שלושה חודשים מדהימים שבהם ממש *שילמו* לי כדי לשחק במשחק מחשב.
אני ומאדי הרכבנו את המשקפיים. אמנם אי אפשר להתחבר לפני שלוש וחצי, אבל מותר ליצור דמויות.
שיחקתי קצת עם הקודים כדי שאני אוכל להיות עם מאדי גם ביצירת דמות. זה היה ממש קל. אני מתה על איך שהמשחק הזה בנוי – כל כך קל לפרוץ אליו!
יצרנו דמויות, ואני קצת התאכזבתי מזה שאני יכולה לבחור רק סקיל אחד (הם לא רציניים), אז העליתי את כל הסקילים שלי לרמה 5, חוץ מתעופה, כי ברוב טיפשותי לא יצרתי לעצמי כנפיים. לא נורא, יש על זה פיצוי בקסם בעוד... כמה רמות?!

עד ששתינו סיימנו עם הדמויות שלנו כבר היה שלוש וחצי.
"מוכנה?" שאלתי את מאדי. היא הנהנה. "קדימה!" ולחצתי על 'המשך'.

העולם של המשחק היה מדהים! בחיים שלי לא נתקלתי במשחק שנראה כל כך.. אמיתי.
מאדי הופיעה לידי. היא בדיוק התחברה. הסתכלתי על השם שלה: 'מאדי'. ברצינות?
היא הביטה על שלי, ואז פרצה בצחוק "דומינו דול? באמת?" והמשיכה לצחוק.
"היי!" מחיתי "את חייבת להודות שדומינו דול מתאים לי" אמרתי ומיששתי בידי את השמלה כדי להדגיש אותה.
הצחוק של מאדי הפך לגיחוך "כן, זה מאוד מתאים לך" ויש לי תחושה שהיא לא התכוונה רק למשחק. נו שיהיה – אני אקח את זה כמחמאה.
מאדי רצתה שאני אלמד אותה להילחם במפלצות, אבל אני זכרתי איך זה היה בפעם שעברה. אי אפשר לעשות כלום עד שמוצאים בית משימות.
"וחוץ מזה," אמרתי למאדי "להילחם במפלצות זה כלום. את יכולה ללמוד את זה בעצמך"
היא הוציאה לי לשון ואז שאלה "אז איך מוצאים את בית המשימות?"
"אין רק בית משימות אחד, את פשוט שייכת לראשון שאת מוצאת" אמרתי.
"כן, אבל איך?"
"בגרסת הבטא אחת הכניסות לבית משימות הייתה יציאה אחורית של מבנה כלשהו, אבל אני לא ממש זוכרת.." אמרתי.
"טוב, אז בואי נתחיל לחפש" היא אמרה ומשכה אותי לעבר החנות הכי קרובה.
(ליץ', סומכת עלייך שתמשיכי מכאן)
<FONT COLOR= RED>Killer לפני 10 שנים ו-7 חודשים
(נטוטו תגובה טובה)
דרקמנדור לפני 10 שנים ו-7 חודשים
"אממממ..ואת הקעקוע הזה,ואת המגן יד הזה..כן! ככה זה מושלם!הוא רצחני,הוא מפחיד,והוא אדיר!אני רק מכווה שג'ייס התחבר גם..."אחר כך לחצתי על "המשך" והגעתי הנה.
"הגעתי,מה עכשיו? אני יצא לטיול קטן קדי להירגע"אמרתי,
"כל כך בא לי להילחם"אמרתי עם פרצוף עצוב.
"אה רגע,צריך למצוא בית משימות.אני הלך לחפש אחד."
אנוביס לפני 10 שנים ו-7 חודשים

השעה 15:30 הגיעה ,אני שם על ראשי את המשקפיים, מרכיב אותם על עיניי.
יצרתי דמות במהירות. יכולתי לשנות כל פרט, זה היה אדיר.
------------------------------------------ מעבר דמויות--------------------------------
הכל הרגיש כל כך אמיתי. פקחתי את עיניי.
אני נמצאת בעיירה, סידרתי את שיערי, התחלתי ללכת תוך כדי בחינת הסביבה, אין מכוניות, נשים מביאות דליי מים מהבאר מה שאומר שהעיירה הזו לא ממש מפותחת.
אני רואה במבטי שתי נערות רצות מבית לבית, מעל הראש שלהן היה שמות. היי. זה אומר שהן שחקניות לא? אני שואלת את עצמי. אני רצה לעברן.
השמות שמעל הראשים שלהן היו "מאדי", דומינו דול"
"היי! המממ, מישהי ממכן יודעת איפה בית המשימות הזה?" שאלתי
" אנחנו מחפשות עכשיו! הכל פה כל כך. חי!" מאדי אמרה
"בואי איתנו!" דומינו דול גררה אותי אחריהן
(כן ליץ תמשיכי מהתגובה המדהימה שלי, כבר אמתי שאני שונא הקדמות?"
נטוטו לפני 10 שנים ו-7 חודשים
(תודה קילר ^^
היי אנוביס :) )
נטוטו לפני 10 שנים ו-7 חודשים
אחרי חמש חנויות שונות, שלושה מבנים ריקים לשכירת חנויות, שבעה בתים לקנייה ושני בתי קפה, אני ומאדי כבר התייאשנו לגמרי.
"איך מצאת את בית המשימות בגרסת הבטא?" מאדי התלוננה.
"בגרסת הבטא זה לא היה כל כך קשה!" אמרתי בייאוש "אוף, אני ממש לא עומדת בזה יותר. בואי רגע" אמרתי וגררתי אותה למאחורי בית יקר, במחשבה שלאף אחד אין כסף לקנות אותו ולכן גם אף אחד לא יתקרב אליו. ביקשתי ממנה לשמור שאף אחד לא מגיע.
"בשביל מה?" היא שאלה.
"אני הולכת להציץ עוד קצת בקודים של המשחק" אמרתי תוך כדי קריצה. חיוך התפרס על פניה והיא הלכה להשגיח שאף אחד לא בא. בינתיים אני עשיתי את הדבר המתבקש לעשות כשיש חידה שלא יודעים לפתור: הצצתי בתשובות.
"מצאתי!" קראתי אל מאדי. היא באה אלי בריצה.
"איפה זה?" היא שאלה.
"אני לא יודעת ממש, רק נקודות ציון, אבל זה באמת בתוך מבנה. כשנגיע לשם נצטרך לחפש קצת את הכניסה, אבל זה אמור להיות הרבה יותר קל מאשר פשוט להיכנס לכל מבנה שאנחנו רואות" אמרתי, חצי בהתנצלות.
"אוקי, תובילי"

הובלתי אותה לאורך הכיכר. כבר הבנתי מה אנחנו מחפשות. זה בית הקפה. זה חייב להיות שם.
פתאום הופיעה מישהי עם שיער אדום. הסתכלתי על השם שלה - paladin4fun. שם מעניין.
היא שאלה אם אנחנו יודעות איפה בית המשימות.
"אנחנו מחפשות אותו עכשיו!" אמרה מאדי.
"בוא איתנו! אנחנו חושבות שאנחנו יודעות איפה זה!" אמרתי וגררתי אותו לעבר בית הקפה.
והתחלנו לחפש את הכניסה.
POLLO לפני 10 שנים ו-7 חודשים
"תזכור. אתה כבר לא מייקל מעכשיו. אתה תום. אתה כבר לא עלוב" מלמלתי לעצמי.
יש לי הזדמנות להראות מי אני באמת, ואני לא הולך לפספס אותה. הבטתי בדמות הממוחשבת שיצרתי.
נחמד. נחמד מאוד. נכנסתי לאווירה, אזרתי ביטחון עצמי ולחצתי על כפתור המשך.

לא הייתי מוכן לזה. זה מדהים. מציאותי כל כך. כל כך.
אנטילופות מדלגות בעשב, ארנבונים מקפצים ממקום למקום, ומספר מבנים קטנים ושקטים.
אבל נזכרתי שבטח יש כאן עוד שחקנים, והתעשתי על עצמי. נופפתי בזהירות בכנפיים הזהובות שלי.
ריחפתי ממש מעט מעל האדמה, אבל זה הרגיש מדהים. נחתתי במהרה והשתדלתי שלא למעוד. טוב, זה הולך לקחת זמן.
יש מספר שחקנים פה ושם, לא משהו רציני. הרי המשחק נפתח למשתמשים רק לפני חמש דקות.
הסתובבתי כמה דקות בין המבנים, ניסיתי לאתר כניסה מיוחדת. כלום.
פתאום נתקלתי במישהו. מישהי. "אה!" פלטתי צעקה קטנה. מ-פ-ח-י-ד-ה. היא נראית כמו לוחמת רצחנית, והיא קצת יותר גבוהה ממני. מעליה מתנוסס השם "סיביר". אני מסמיק במהירות. (היי ניימי)
Nameless לפני 10 שנים ו-7 חודשים
נכנסתי לחדר במהירות וטרקתי את הדלת מאחורי. נשענתי על הדלת הסגרה במשך כמה שניות וניסיתי להסדיר את נשמתי.
הורים מזורגגים.
הבטתי בשעון התלוי על הקיר מולי. 15:27 . יש לי שלוש דקות שלמות לשרוף עד שהמשחק יתחיל. מה אני אמורה לעשות עד אז? לבהות בקיר?
אני לא מבינה מה אכפת להם. אני סך הכל משחקת במשחקי משחק. זכיתי בזה! זה הגיע לי! חיכיתי למשחק המזורגג הזה שבועות! לא ביקשתי מהם לא כסף ולא יחס מזורגג. אני לא מפריעה להם, למה שהם יפריעו לי?
אם אני רוצה להישאר בחדר שלי, מה זה עניינם המזויין? אני אעשה מה שאני רוצה. אני אדם עצמאי. בערך.
העפתי עוד מבט במחוגים. 15:29.
הרכבתי את משקפיי המציאות המדומה וספרתי לאחור את השניות.
~~~
הולי שיט.
כלומר, שמעתי על משקפיי מציאות מדומה. השתתפתי בכמה משחקים טובים. אבל בשם אלוהים, זה מרשים. זה ממש הרגיש כאילו אני נמצאת שם.
...אבל איפה זה בעצם?
הבטתי מסביב. מקום משונה. שדה דשא רחב, אין כבישים סלולים או עמודי חשמל. נשים נשאו דליים וגברים בסרבלים נושאים מגרפות. על הדשא רעו שלושה נערים והשגיחו על כמה כבשים ופרות.
בהחלט משונה. איפה בורות הלבה הרותחת? ביצות הגופרית הרעילה? לדברים כאלו הייתי רגילה. דברים שבאמת ראויים לתואר משונה.
אבל זה? נראה כאילו סתם נתקעתי באמצע עיירה לא מפותחת. לא ראיתי שהמקומיים מחזיקים טלפונים ניידים או משהו. איזה בולשיט. מה הבא? ילבישו נשים זקנות בכובעים מחודדים וישרפו אותן על המוקד באישום שהן מכשפות מזורגגות?
הבחנתי בכמה שחקנים כמוני, עם שמות מרחפים מעליהם, מה שקצת שבר את אשלית המציאות. הם נראו לגמרי לא במקום. די כמוני, למען האמת. השתמשתי בקוד פריצה פשוט כדי שאוכל להזין ישר את הדמות האהובה עלי מLoL, סיביר. עם השיער השחור-כחול מבריק שלי, מגני המתכת שמעטרים את בגדי, מאחורי גבי וסביב כתפיי.
ראיתי שתי בנות, "מאדי" ו"דומינו דול" רצות אל חנות כלשהי, שחלון הראווה שלה מכוסה קרשים שבורים. "paladin4fun" הייתה איתן גם כן. החלטתי בקיצור לקרוא לה דין, כי מילים ארוכות עושות לי כאב ראש.
פאק איט, חשבתי לעצמי והתחלתי ללכת גם אני אל עבר חנות אחרת, עם מראה קצת יותר מזמין. לקחתי צעד אחד קדימה ומצאתי את עצמי שקועה עד הקרסול בחרא של פרות שלא עשה צדק עם הנעליים האהובות עלי.
מציאות מדומה, משכתי את הרגל משם בלווי קול מציצה מחליא ועיוותי את פני. איזה בולשיט.
Nameless לפני 10 שנים ו-7 חודשים
(לעזאזל איתך, פולו! למרות שאני מניחה שזה העונש שלי על שניסחתי תגובה במשך יותר מדי זמן, גאדאמ. אוקיי, נגיד שהתגובה הראשונה שלי פה הייתה לפני שפגשת אותי, אוקיי? ההבאה תהיה על הפגישה שלנו. מקווה שאני לא אתעכב יותר מדי זמן בכתיבה)
אנוביס לפני 10 שנים ו-7 חודשים
אני רצה אחריהן, אני ממש מתרגשת, הכל מרגיש אמיתי.
הגענו למן בית קפה, דומינו דול אמרה לי שצריך לחפש את הכניסה.
נכנסנו לתוך בית הקפה, הוא לא היה מלא, כנראה לא שעת עומס, אבל כן היה בו אנשים.
זה היה נראה לי טמוע לשאול אנשים
" היי אתם יודעים איפה ביתן המשימות" ולצפות שדלת סתרים תפתח. ובכלל זה לא עשיתי את זה
לבית קפה היתה קומה עליונה.
"אז, איפה מתחילים לחפש?"
Nameless לפני 10 שנים ו-7 חודשים
השתמשתי במגן שלי להוריד את הלכלוך. מגנים לא נועדו לזה, הדהדה המחשבה כשהעפתי עוד חתיכה מזבל הפרות. העפתי בזה מבט וניסיתי לא להרתע מהריח.
זה הכי טוב שאני אגיע אליו עם זה. החלטתי. בדיוק אז, בחור מכונף בשם תום נתקל בי בהפתעה והסמיק. הסמקה? וואו, ממש השקיעו במשחק הזה.
"היי," אמרתי, מחליטה לוותר על גישת ישירות-היתר שאימצתי לעצמי. הוא נראה די מגניב, עם העגיל השחור ומשקפי השמש התלויים ברישול על החולצה. "זוכר את ההוראות, נכון? צריך להגיע לבית המשימות. וצריך להבין איפה זה בעצמנו. אתה איתי, אוקיי? בשלב כזה מוקדם של המשחק אני מעדיפה לעבוד בצוותים." אמרתי בעודו מהנהן במהירות. הוא יצר רושם מעט לחוץ ועצבני. "אתה חדש בזה, נכון?" אמרתי, לא יכולה לעצור חיוך קטן מלעלות על פני. שחקנים חדשים הם לרוב נחמדים, אבל נחמד לא תמיד משתווה לטוב.
הוא שוב הנהן נמרצות.
אני מקווה שהוא יוכיח את עצמו בקרוב. אני לא אוהבת לנטוש אחרי שאני מתקבעת. "טוב, הולכים ל..'כלי בניין ועוד'. יש לנו בית משימות למצוא."
דרקמנדור לפני 10 שנים ו-7 חודשים
(ניימיס אנלא חושב שיש לנו כרגע את הנשקים בתמונה.אם כן אז לי יש שתי חרבות קטנות...)
פוונסי לפני 10 שנים ו-7 חודשים
חזרתי מי בית הספר "עוד יום מחורבן אמרתי לאצמי חזרתי לבית שלי אם אפשר ליקרו לדברר הזה בית
זה היה...
יותר קמו ארמון בדרך ראיתי את נהר המישלוחים "סתיוון היי" אמרתי הוא היה פחות או יותר החבר היחיד שלי "היי איך היה בבית הספר?" "נורה קמו תמיד" "זה בסדר דולור הם לא שבים את זה "
"תפסיק ליקרו לי דולור" "בסדר דולור" "בו לפו אתה" הוא זרק אלי חבילה "זה מה אימא שלך אחשב אני חיב לזוז כי או שת תארגי אותי או הבוס יארוג אותי"
נופפתי לו לשלום וניחנסתי הביתה
"מה היא שלחה לי הפעם?"
פתחתי את החבילה
יש! הפעם היא במת הקשיבה! היא שלחה לי את משחק הבידיו הזה!
רצתי לחדר שלי הרקבתי את מישקפיים ויצרתי לי את אני המושלמת אני שהיתי אמורה ליהיות רק עים אוזנים וזנב של חתול שלוש וחצי ניחנסתי משחק...
יאיר לפני 10 שנים ו-7 חודשים
הלכתי לי ברחוב, בשלווה. פרפרים עוברים ליד ראשי, ציפורים מצייצות, דבורים מזמזמות. שמיים כחולים...
איזה יום טוב להיות בחוץ, חם ונעים
אני עובר על הבית, קופץ על האבנים ופתאום פניי האדימו מעט.
זה כאן, זין על היום היפה בחוץ. אני הולך להעביר אותו במשחקי מחשב, יותר נכון, משחק מחשב.
אני עולה במדרגות ונכנס לחדר וטורק את הדלת מאחורי, שום דבר לא יהרוס לי את היום הזה, חוץ מלהיתקע במשחק לנצח נצחים או ברווזים, אני שונא ברווזים.

איזה שם אני רוצה???
אוי, שיש לי שם ממש טוב: "דומינו דול"
אני מקליד בפנים.. תפוס כבר? איזה מין פריק יכניס שם כזה?
אני אמור להיות הפריק הזה.....

מה עם: "מאדי" פשוט וקל, למרות שאני בן.
גם זה תפוס? אני שונא אתכן מאדי ודומינו דול!

אני אנסה "איקן" פשוט וקל.
גם הוא תפוס.....!!!!

טוב אני לא מוותר על השם, אני אקרא לעצמי בראיטוס ואגיד לכולם(!) לקרוא לי איקן1!!1אחדאחד
מוהאהאהאהא.

15:29

אוקיי, אני שם את המשקפיים הכחולות שלי(בהזמנה מיוחדת) ונרגע קצת.
אני לוחץ על play

IT'S ON
-------------------------------------
איזה עולם יפהפה, אגמים ועצים, שמש על כל מקום.
כל כך יפה פה.
מקווה שאין ברווזים *צמרמורת*. אז איפה אני? מקום שבו הגרפיקה מאוד יפה. זה מרגיש לי מציאותי, מציאותי מדי.
איפה פה כולם?
אני זז כמה מטרים ומסתובב בעיירה הנטושה(?) הזאת ורואה כמה בנות רצות, לא רואה את השם שלהן.
אני זז מכמה חנויות והולך אל עבר הכיכר.
יש שם מישהו?
אני רץ לשם.
אני רואה שני שחקנים, אחת גבוהה וחזקה עם מגן ואחד פחות....חזק, נראה נוב כזה.
אני ניגש אליהן.
"שלום לכולם, כן אני הוא."
"מישהו יודע איפה בית המשימות שנוכל להגיע אליו?"
"דרך אגב אני בראיטוס אבל אני מעדיף שתקראו לי איקן" השם הארור היה תפוס....
"יום יפה היום, הא?" מקווה שאין ברווזים....

פוונסי לפני 10 שנים ו-7 חודשים
"ווהו" אכל פו כל כך רגועה...
נשמתי אמוק "זה הזמן להקיר חברים חדשים" אמרתי בקול
ראיתי שתיי בנות שרצות טוב בואו נתחיל
"היי" אני אומרת להן "אתן יודעות איפו בית המשימות?" מתומתמת מתומתמת ברו שהן לא יודעות הן כבר היו נמצאות שם "לא. רוצה לכפס איתנו?" אומרת אחת מהן מדי כקוראים לה
למה שהן אירצו אותי?
הן לא יודאות מי אני!
מהר אסור לי לפשל שוב "בתך!"
"נו למה את מחקה"
אנוביס לפני 10 שנים ו-7 חודשים
(קצת התעלמת ממני היוש אני פדופיל ): )
פוונסי לפני 10 שנים ו-7 חודשים
אני רואה אחת מדביקה את הפר מיסמולי
(_אחשב זה בסדר?)
Angelica לפני 10 שנים ו-7 חודשים
מאדי-

הגיע כבר שלוש וחצי עד שאני וליאה סיימנו להכין את הדמויות למשחק. המשקפיים היו עלינו עוד לפני, היינו רק צריכות ליצור דמות ולחכות.
"מוכנה?" שאלה ליאה בקול מלא רגש.
הנהנתי לעברה, "קדימה!"
מבלי להוסיף שום מילה ליאה לחצה על 'המשך'. הדבר האחרון שהספקתי לראות הוא את התמונה של אמא, תלויה על הקיר הצבוע בחדר.
----
אחרי שעיני הצליחו להסתגל לאור השמש הבוהק, הבטתי מסביבי, הכול היה נראה כל כך שונה ממה שאני רגילה לראות. החנויות היו נראות כמו דוכנים מזון מימי הביניים, המישורים הירוקים השתרעו רחבים עד לאופק וברקע היה ניתן להבחין בכמה בתים בודדים שצבעם היבש התקלף. גברים הלבושים בסרבל נשאו על כתפיהם מעט קרשים והנשים נשאו דליים של מים. לא היו שום עמודי חשמל או זכר למכונית נוסעת.
"מאדי. ברצינות?" אני שומעת קול לצידי.
הבטתי בדמות של ליאה, איכשהו לא ממש הופתעתי מהדמות שהיא יצרה לעצמה. שיער ורוד עם פוני קצר ומלא, פס ירוק ועבה גלש לאורך השיער שלה- והעיניים שלה היו בצבע סגול מקפיא.
הרמתי את מבטי כשאני פורצת בצחוק, "דומינו דול? באמת?" ואני עוד חשבתי שלפחות השם שלה יהיה נורמאלי.
מיששתי את שיערותיי הקצרות, הן היו בצבע שהוא בין כחול לסגול. השריון שענדתי קצת הכביד על גופי, אבל איכשהו מאוד אהבתי את הדמות שיצרתי בתור מישהי שבדרך כלל נמנעה מלהתלבש בצורה "לא נורמאלית."
לפחות לא נורמאלית מבחינתי.
"הי! את חייבת להודות שדומינו דול מתאים לי." ליאה השיבה.
"כן, זה מאוד מתאים לך." גיחכתי בציניות ובחנתי את מגני הידיים שלי.
מידי פעם אנשים מסביבנו הופיעו בפתאומיות כשהם בוחנים את דמותם החדשה בהיסח דעת. דמות גדולה לכדה לי את עין ימין. 'קרייטוס' הכינוי התנוסס מעל גופו הנפוח והשרירי. גובהו נראה בין שניים- שלושה מטרים, אף על זאת הוא לא נראה מאיים כלל.
"וחוץ מזה," קולה של דומינו דול קטע בפתאומיות את מחשבותיי. "להילחם במפלצות זה כלום. את יכולה ללמוד את זה בעצמך." לרגע אני מביטה בה, מחכה שהיא תמשיך את דבריה. איכשהו לא ממש הבנתי למה היא אמרה את זה.
לבסוף השבתי לה בהוצאת לשון ושאלתי, "אז, איך מוצאים את בית המשימות?"
"אין רק בית משימות אחד, את פשוט שייכת לראשון שאת מוצאת." היא השיבה במהירות.
הרמתי גבה לעברה. "כן, אבל איך?"
"בגרסת הבטא אחת הכניסות לבית משימות הייתה יציאה אחורית של מבנה כלשהו, אבל אני לא ממש זוכרת..."
טוב, אז בואי נתחיל לחפש." אני משיבה בקוצר רוח ומושכת אותה לחנות הקרובה.
------
אני נכנעת.
לא משנה בכמה חנויות היינו, החיפוש אחר בית המשימות המחורבן הזה מייאש לגמרי.
"איך מצאת את בית המשימות בגרסת הבטא?" התלוננתי בעצבנות ומחיתי זיעה שנטפה ממצחי.
"בגרסת הבטא זה לא היה כל כך קשה!" היא השיבה בייאוש. "אוף, אני ממש לא עומדת בזה יותר," היא הביטה שנייה לאחור. "בואי רגע." היא הוסיפה וגררה אותי לאחורי בית יקר.
"תשמרי שאף אחד לא יגיע." היא לחשה במחשבה שמישהו עלול להבחין בנו.
"בשביל מה?" אני עונה בחשדנות קלה.
"אני הולכת להציץ קצת בקודים של המשחק." היא קרצה לעברי.
גלגלתי עיניים כשחיוך קטן מתרפס על פני. הלכתי להשגיח שאף אחד לא מגיע. בינתיים בחנתי את מגפי העור שאני נועלת. "במציאות אתן נראות הרבה יותר טוב." אני לוחשת.
לרגע הרגשתי שהמילים קופאות. "במציאות." למה אמרתי את זה? הרי זה רק משחק, לא המציאות. אבל עמוק בתוך ליבי הורתי לעצמי להודות שהמשחק הזה באמת נראה מציאותי למידי.
"מצאתי!" קולה של דומינו דול הקפיץ אותי. היא צריכה להפסיק להבהיל אותי ככה.
שבתי אליה בריצה, "איפה זה?" מיהרתי לשאול.
"אני לא יודעת ממש, רק נקודות ציון, אבל זה באמת בתוך מבנה. כשנגיע לשם נצטרך לחפש קצת את הכניסה, אבל זה אמור להיות הרבה יותר קל מאשר פשוט להיכנס לכל מבנה שאנחנו רואות."
קימטתי את מצחי וניסתי לשמור על קור רוח. "אוקי, תובילי."
------
היא הובילה אותי לאורך הכיכר. לפתע הופיעה מולנו מישהי בעלת שיער אדום, עיניה ירוקות עזות. סך הכול היא נראת נחמדה, אך משהו בחיוך שלה קצת מרתיע אותי בהתחשב לכך שאנחנו לא ממש יכולות לסמוך פה על אנשים.
paladin4fun"" השם הופיע מעל ראשה האדום.
"הי, אממ.. מישהי מכן אולי יודעת איפה בית המשימות?"
"אנחנו בדיוק מחפשות אותו עכשיו." אני משיבה באדישות ומאלצת את עצמי לחייך.
"בואי איתנו. אנחנו חושבות שאנחנו יודעת היכן זה!" דומינו דול הוסיפה וגררה אותה לעבר ביתן הקפה.
נותרתי מאחור לרגע, "חברה למשימה," מלמלתי. "כמה נפלא." פלטתי אנחה והמשכתי אחריהן.
פוונסי לפני 10 שנים ו-7 חודשים
מצתי!!!
אני לא יודעת עם מצתי את בית המסימות אבל
הן יכולות להיות חברות שלי נוחל להכיר פה אולי נפגשנו באולם האמתי!
אולי הן בית הספר שלי! נוחל לקבועה להיפגש כשנצה מהמשחק!
יש לי הזדמנות להתחיל מחדש!!!
זאבה~ לפני 10 שנים ו-7 חודשים
דמות 1(הייזל)

"הייז," נשמעה קריאה.
"מה?" שבתי לאחי הגדול
"יש לי הפתעה בשבילך, בואי כבר!"
"בסדר.. אבל אני אפסל בשנייה הראשונה." צעקתי בחזרה ועליתי למעלה. אחי ישב על הספא כשבידו שניים מהמשקפי-חרק האלה.
"לא את לא. קדימה. בואי נשחק." אמר בגיחוך. לקחתי בהיסוס את המשקפיים הגדולות האלו ושמתי על הראש. בחירת דמות:
מין: נקבהבחרתי בצחקוק
מראה: בחרתי להיות מעט נמוכה, קצת יותר גבוהה מהגובה העכשווי שלי, עם שער שחור ארוך כזה ועיניים כחולות כהות. לא רציתי עור שחור אז הלכתי על בהיר. להפתעתי הייתי יכולה לעצב ולבחור את הלבוש שלי אז בחרתי מעיל גדול, גופייה וג'ינס. הנעתי את אצבעותיי היחפות ובחרתי גרביים שחורות ונעלי טיולים צהובות. לפתע ראיתי ספר שהופיע בפריטים ושמעתי גיחוך.
"זה אתה?" שאלתי
"כן." אחי ענה. משכתי בכתפיי.
"מתי מתחילים?" שאלתי אחרי כמה רגעים
"עוד דקה," הוא ענה לי. "בינתיים תבחרי כינוי."
כינוי:
הצג הזה נשאר ריק ומהבהב. ניסיתיnirv. היה תפוס. nira6607 והצליח לי.
ראיתי שגם אחד הסקילים ריק. רציתי ישר לקחת קסם אבל אחרי רגע חשבתי על זה ולקחתי נשק. קסם יהיה הבא. החלטתי.
~כעבור כמה שניות~
דמות 2 nira6607:

שכבתי על כר דשא רחבה.ראיתי מישהו שעף קצת. מה, היה אפשר לעוף? נכון.. הסקיל הזה של התעופה, לא? בכל מקרה, קמתי והתגנבתי אחריו. לא נראה שהם שמו לב עליי. החבורה החלה לגדול באופן מוזר. ראיתי מישהו בגודל של 2-3 מטר. קרייטוס. ניגשתי עליו ונופפתי בידי. מי ירצה להיות כל כך גבוהה? מושך יותר מידי צומת לב.
"שלום.. קריי. מצאת כבר את בית המשימות הזה?" שאלתי בנימה חביבה. הוא הביט בי בחשדנות אך אחר כך נענע בראשו לשלילה.
"טוב, אז בוא נמצא אותו." הצעתי. "אני עקוב אחריי החבורה הזו," אמרתי והצבעתי לכיוון החבורה(אתם בעיקרון) הוא הנהן. נפרדתי ממנו ונתתי להם להתרחק קצת, אחר כך רצתי אחריהם קצת והלכתי לסרוגין. השגחתי עליהם כשהם פנו את הפנייה ואז תיפסתי על אחד הביניינים ורצתי לעבר המקום שהם היו אמורים להיות בו. מצאתי אותם מתרחקים במורד העיר ועקבתי אחריהם מהגגות. לבסוף ראיתי אותם נכנסים לאחד המבנים. התכופפתי והתבוננתי בהם זמן מה. אני אראה לך שאני יכולה להסתדר לבדי אח גדול. אחרי בערך דקה, זחלתי לאחור מעט, קמתי ורצתי בחזרה אל בחבור בגובה של 2-3 מטר.
"אני אראה לך איפה הוא." אמרתי והתחלתי ללכת בלי לחקות לו. גבוהה מידי. הבחנתי בדמות של אחי הגדול. בחור גבוהה ורזה עם מבט מסוכן בעיניים. הגבתי את קצב הלכתי והעפתי בו מבט אחרון. הוא לא הבחין בי.
דרקמנדור לפני 10 שנים ו-7 חודשים
(מה זה בחבור?)
זאבה~ לפני 10 שנים ו-7 חודשים
(איפה?0.ם)
דרקמנדור לפני 10 שנים ו-7 חודשים
(קמתי ורצתי בחזרה אל בחבור בגובה של 2-3 מטר)
זאבה~ לפני 10 שנים ו-7 חודשים
*הבחור
דרקמנדור לפני 10 שנים ו-7 חודשים
)התכוונת עלי?)
זאבה~ לפני 10 שנים ו-7 חודשים
(כן)
דרקמנדור לפני 10 שנים ו-7 חודשים
התחלתי לרוץ אחריה,בזמן שרצנו הסתכלתי למעלה וראיתי עורב,ואז חשבתי לי על העורב שלי ושאני צריך להאכיל אותו עוד מעט.
"היי,עוד כמה זמן מגיעים?"שאלתי
"עוד מעט"היא ענת,אחרי כמה זמן ראינו מבנה,"הנה,שם"היא אמרה.
באנו ונכנסנו..
<FONT COLOR= RED>Killer לפני 10 שנים ו-7 חודשים
(דרקמנדור התגובות שלך מה זה קצרות חבל על הזמן בחיים שלי לא ראיתי תגובות קצרות כאלו)
זאבה~ לפני 10 שנים ו-7 חודשים
זה עדיין לא הרג אף אחד אתה יודע
דרקמנדור לפני 10 שנים ו-7 חודשים
ׁ(אבל אין לי עוד מה לכתוב...
אנסה להאריך.. היי,למה שלא תגיב אתה?)
<FONT COLOR= RED>Killer לפני 10 שנים ו-7 חודשים
(התגובה שלי מוכנה אני רק צריך שנטוטו תאשר אותה, היא לא מתחברת וזה מעצבן אותי, אם היה עוד מנהל אז הייתי שולח לו אבל נראה לי שרק נטוטו המנהלת)
אנוביס לפני 10 שנים ו-7 חודשים
1. אתה לא צריך אישור.
2. אנגליקה היא גם מנהלת.
3. תתמודד.
(:
זאבה~ לפני 10 שנים ו-7 חודשים
חח^^
<FONT COLOR= RED>Killer לפני 10 שנים ו-7 חודשים
( 1. על כול מקרה יכול להיות שהתגובה שלי לא טובה ואז אני אצטרך למחוק אותה ולכתוב אחת מחדש.
2. לא ידעתי אנגליקה היא גם מנהלת.
3. עם מה להתמודד בדיוק
4. שמעתם פעם על סוגריים?)
אנוביס לפני 10 שנים ו-7 חודשים
(1. תגדיר תגובה לא טובה? תסתכל על התגובה שלי.. ואז תבין מה זה גרוע P:
2. הן רשמו בתיאור קבוצה, תקרא D:
3. שנט לא מחוברת
4. שחכתי :@)
דרקמנדור לפני 10 שנים ו-7 חודשים
(כל* O: תיקנתי את קילר OOOOO:)
<FONT COLOR= RED>Killer לפני 10 שנים ו-7 חודשים
(זה לא משנה עם זה ו או ללא ו)
דרקמנדור לפני 10 שנים ו-7 חודשים
(זה כן...)
נטוטו לפני 10 שנים ו-7 חודשים
(רגע, לא ברור לי, מי נמצא איתי כרגע?)
אנוביס לפני 10 שנים ו-7 חודשים
אני, אנגלינה, ויש שתי עוקבים על הגג
נטוטו לפני 10 שנים ו-7 חודשים
(אנשים, תשכחו מלא להגיב. אני מזהירה אתכם - יהיה פה טבח!)
"מצאתי!!" קראתי בשמחה. כולם רצו לכיווני. הם קצת הופתעו מהדלת, וחלקם נראו קצת ספקנים.
"את בטוחה שזה זה?" פאלאדין4פאן שאלה בהיסוס. בחיי, אני חייבת למצוא לה שם קיצור.
"כן" אמרתי בהחלטיות. הרגשתי את זה. משהו בדלת הזאת היה שונה משאר החפצים כאן. כאילו יש לה קוד ארוך יותר. הרבה יותר.
פתחתי את הדלת במהירות, והוצפתי באור. אני מקווה שזה לא יהיה ככה בכל פעם שנכנס לבית המשימות, כי אם כן זה יהיה מאוד מעצבן.
הייתי בהלם כשנכנסתי. ציפיתי למקום מפואר, אבל לא לזה. המקום הזכיר לי ארמון. מסדרונות ארוכים ורחבים, עם שטיחים ושטיחי קיר יפים שנראו מאוד נעימים למגע. מדרגות מלכותיות שמובילות למעלה, כנראה לחדרים. היה שם מטבח, וסלון ענקי עם מדפים מלאים בספרים ואח וספות שנראו מאוד מזמינות. וזה מה שיכולתי לראות רק מכאן.
זה היה.. מדהים. בהחלט יכולתי להתרגל לגור כאן.
הייתי צריכה להזכיר לעצמי שזה משחק מחשב.
ברגע שעברתי בדלת הופיעה מולי הודעה:
שלום DominoDoll, וברוכה הבאה לבית המשימות שלנו!
אנו מקווים שתביאי כבוד לביתנו
ושתסיימי את המשחק בשלום.
בברכה, חברי בית המשימות Troop12"
וואו.
פוונסי לפני 10 שנים ו-7 חודשים
(מה?! אני היתי איתך לא:?!)
נטוטו לפני 10 שנים ו-7 חודשים
(לא אמרתי שלא, כנראה שפשוט לא דיברת. גם ליץ' לא דיברה כאן)
<FONT COLOR= RED>Killer לפני 10 שנים ו-7 חודשים
דמות 1: ג'ייס
חזרתי הביתה בהתרגשות. היום יום ההולדת שלי, היום אני יהיה בן 16. ההורים שלי אמרו לי שהשנה הם יקנו לי מתנה שאני ממש אוהב אותה. כל היום לא יכולתי להפסיק לחשוב על המתנה, אפילו לא הצלחתי להתרכז בלימודים. עכשיו שאני קרוב כל כך לדלת של הבית אני יותר מתרגש.
נכנסתי הביתה וראיתי את המשפחה שלי עומדת בסלון, רק מחכה שאני כבר יבוא הביתה ויפתח את המתנות של כולם. שמתי את התיק שלי בצד והלכתי לסלון לפתוח את המתנות של המשפחה. המתנה האחרונה הייתה המתנה של הורים שלי. כשהורים שלי הביאו לי את המתנה הבנתי על פי הצורה שלו שזה משחק מחשב. קרעתי את עטיפת המתנה והמשחק נגלה לפני. שם המשחק היה מימד 72. אמרתי תודה למשפחה ולהורים שלי והלכתי לחדר שלי לשחק במשחק המחשב החדש שלי. הכנסתי את המשחק לכונן, התקנתי אותו במחשב והתחלתי לשחק.

דמות 2: דואורדון
התעוררתי באמצע רחוב. הסתכלתי סביב ולא הבנתי מה קרה לי. הדבר האחרון שאני זוכר זה שהתחלתי לשחק במשחק המחשב החדש שהורים שלי קנו לי ליום הולדת.
ככל הנראה המשחק הזה הוא לא משחק מחשב רגיל כמו כל האחרים. אין לי זמן להתמהמה, אני צריך למצוא את היציאה מהמקום הזה! התחלתי לשאול הכין היציאה מהמקום, אבל כולם הסתכלו עלי כאילו אני משוגע. אחרי כמה זמן של חיפושים אחר היציאה (שאינה קיימת), הבנתי שאין שום דרך לצאת מהמקום הזה.
כל מה שעלי לעשות עכשיו זה למצוא את בית המשימות שבו יש את המשימות שעלי לעשות במשחק הזה, אבל איך אני מוצא את הבית? נזכרתי במה שאמא שלי אמרה לי, שהיא לא היחידה שקנתה את המשחק.
זה מה שהמוכר בחנות המשחקים אמר לה, אז זה אומר שיש פה עוד שחקנים חוץ ממני.
אז לפני בית המשימות צריך למצוא שחקנים אחרים. למרות שאיני אוהב את זה, אין לי ברירה. זה הולך להיות מסע ארוך, בואו נקווה שלפחות הוא יהיה מעניין.
הסתכלתי פעם אחת אחרונה על הסביבה והתחלתי את החיפוש שלי אחר שחקנים אחרים.
<FONT COLOR= RED>Killer לפני 10 שנים ו-7 חודשים
(שקט דממה בקבוצה כאילו המוות הגיע)
אנוביס לפני 10 שנים ו-7 חודשים
"מצאתי" דומינו צועקת, היא פותחת דלת ונכנסת, ואחריה אני, אור בוהק האיר את עיניי, ואו, זה, ואו, המקום היה כמו ארמון, לגמרי, עשרות חדרים, מטבח מלא אוכל, ספות מעור יקר, שטיחים עתיקים.
"שלום paladin4fun ברוכים הבאים לבית המשימות troop12 מקווים שתביאי כבוד לבית, ושתסיימי את המשחק בשלום" קול נשי נשמע בראשי.
" תקשיבו אנשים, אני יכולה לעבור לפה, זה מדהים, אה ואם אתם רוצים קיצור לשם שלי, פלה." חייכתי לעבר מי שבפנים. "אז, אני הולכת לתפוס חדר, מי באה איתי?" הוספתי בשאלה והלכתי לכיוון החדרים.
(אני הגבתי דרך הפלאפון, אז לא יודע עם הכל מסודר כמו שצריך)
POLLO לפני 10 שנים ו-7 חודשים
11. עברנו ב 11 חנויות שונות. שהן, טוב, כמעט כל החנויות באזור, בניסיון למצוא כניסה לביתן משימות.
זה הרגיש כמו נצח, אבל ניצלתי את הזמן הזה בשביל להתרגל לסיביר ולביטחון העצמי המופרז שלה.
"בטוח פספסנו משהו.." מלמלתי.
סקרתי את האזור תוך כדי נפנוף קל בכנפיים, רק בשביל להרגיש את תחושת הרוח המוזרה הזאת.
לא טוב. לפתוח פער כבר מתחילת המשחק. שמתי לב שכמה דמויות נעלמו, הם בטח מצאו את הכניסה.
"זוכר שבבית קפה ההוא היו מדרגות, מאחורי הקופה?" שואלת סיביר באגביות.
בלי שאפילו הגבתי יצאנו במהירות לכיוון בית הקפה, וירדנו במהירות במדרגות. אני מקווה שזה כאן, כי מתחיל להימאס עליי החיפושים האלה.
ניצבת מולנו דלת.
"מלכודת?" אני שואל בחשש.
<FONT COLOR= RED>Killer לפני 10 שנים ו-7 חודשים
(אהבתי את התגובות שלכם אנוביס פולו)
יאיר לפני 10 שנים ו-7 חודשים
פולו, בתגובה שלי כתבתי שפגשתי אתכם, אמ.......
<FONT COLOR= RED>Killer לפני 10 שנים ו-7 חודשים
(בסוגריים לכתוב יאיר בבקשה)
אנוביס לפני 10 שנים ו-7 חודשים
(להגיב קילר בבקשה)
Nameless לפני 10 שנים ו-7 חודשים
איכשהו נתקעתי עם שלוש שחקנים נוספים. לא בטוחה איך זה קרה. שנייה אחת אני מנסה להיות נחמדה, רגע אחרי נגררים אחרי איקן, נירה, ותום.
"מצאת משהו?" שאלתי ונדחפתי לפניו. הנערה, nira6607, במעיל האפור והמגושם והשיער השחור - אגב, לא בחירה טובה, המעיל הזה. פריטים מגושמים לא מועילים בקרב או בזמן נסיגה), נשענה כנגד דלת כלשהי.
"בית משימות," היא ענתה, מתרחקת קצת מהדלת ונותנת לי לעבור. צעדתי ישירות קדימה ופתחתי את דלת העץ החורקת, מלאת ספק.
הולי פאק בהחלט.
מה הדבר הראשון שהייתם עושים אם הייתם מוצאים את עצמכם בתור ארמון ויודעים שאין שום השלכות לכל מה שתעשו? תגנבו משהו? תתנחלו במקום? תמצאו מי נמצא שם?
אני רק ממש רציתי להתנדנד על הנברשות ולשיר את wrecking ball. תמיד היה לי הומור קצת משונה.
"שלום sivir, וברוכה הבאה לבית המשימות שלנו!
אנו מקווים שתביאי כבוד לביתנו
ושתסיימי את המשחק בשלום.
בברכה, חברי בית המשימות troop13.
" נישא קול מוקלט בזמרה.
סקרתי את המקום. תשכחו מהנברשות, אני יכולה לעשות כאן נשק מיותר מחצי הדברים כאן. גיחכתי ביני לבין עצמי, יהירה ומתנשאת כמו תמיד בקשר ליכולות הוירטואליות שלי.
ברצינות, המקום נראה כמו ארמון מהמאה ה19. שזה איפה שאני מניחה שאנחנו נמצאים.
...כלומר, מתי אנחנו נמצאים.
<FONT COLOR= RED>Killer לפני 10 שנים ו-7 חודשים
(אני עובד עליה אנוביס)
זאבה~ לפני 10 שנים ו-7 חודשים
(רגע, אני עקבתי אחריכם. איך זה הגיוני?)
יאיר לפני 10 שנים ו-7 חודשים
אז אני עם חבורה, חבורה משונה בהחלט.
מצד אחד יש לנו את סיביר, לוחמת גבוהה, קצת שחצנית ונראה שהיא מסתכלת על הנברשת בצורה מוזרה בהחלט.
נירה, נערה עם מעיל גשם מגושם ולבוש פשוט, היא הצטרפה אלינו לבית המשימות.
השלישי שאת שמו לא קלטתי, היה לי רושם שהוא לא בדיוק יודע את מה שהוא עושה, אבל הוא עוד בטח יפתיע אותי. אני פשוט סקפטי, כגיימר רציני.
במשחקים כאלה יש שני כללים:
1. החזק שולט
2. טובים השניים מן האחד, או במקרה הזה הארבעה.

"נפלא, נפלא. חבורתנו הקטנה.
צועדת על אדמה ומדרכה.
אל תוך ארמון.
גדול.
וכביר.
ואולי גדול יותר מן המציאות עצמה"
-אנת'וני לווינס
יש עולה לי בראש שיר זה ברגע שאני רואה את הארמון עצמו, הוא עצום בגודלו.
אפשר ללכת לאיבוד כאן בקלות, כל כך גדול, למרות שראיתי גדולים יותר.
אבל הגרפיקה כאן מדהימה, כל פרט קטן וקטן, על כמה אני מריץ?
אולטרה?


"שלום בראיטוס, וברוך הבא לבית המשימות שלנו!
אנו מקווים שתביא כבוד לביתנו
ושתסיים את המשחק בשלום.
בברכה, חברי בית המשימות troop13"
קול נישא ברוח, מזמר לו על כנפי נשרים.

כדאי ליצור בריתות כאן, סיביר נראית לי כנה ואמיצה, אני הולך להתחבר אליה.
אני ניגש אל סיביר.

"היי, ענק כאן, הא?"
"בא לי להעיף איזה שולחן"
out

מכוון אליך שוםשם
<FONT COLOR= RED>Killer לפני 10 שנים ו-7 חודשים
דואורדון:
באמצע החיפוש שלי אחר שחקנים אחרים ראיתי כמה ילדים שהיו בערך בגיל שלי, הם נכנסו לאיזו שהוא בית קפה שלא היה רחוק ממני כל כך. ניסיתי לחשוב מי הילדים האלו ולמה הם נכנסו לבית הקפה הזה, אחרי כמה זמן של חשיבה הבנתי שהילדים האלו הם השחקנים האחרים שחיפשתי והבית קפה הוא בית המשימות ההוא.
כשהגעתי לכניסה של בית הקפה היססתי אם להיכנס או לא להיכנס זה יכול להיות גם מלכודת(קרדיט לחתול)
בסופו של דבר נכנסתי לבית הקפה.
כשנכנסתי לבית הקפה התחלתי לחפש אחר המקום שבו יש את המשימות שאני צריך לקבל, בסופו של דבר מצאתי דלת כשפתחתי את הדלת ראיתי גרם מדרגות שמוביל ללמטה, שמעתי קולות של נערים מדברים למטה והבנתי שזה המקום שאני מחפש, כשהגעתי למטה ראיתי מלא נערים ונערות כל אחד דיבר עם האחר.
אף פעם לא אהבתי להיות בסביבה של אנשים, בגלל זה תמיד העדפתי להיות לבד (זאב בודד) ולא עם חברה.
כשעברתי בדלת הופיעה מולי הודעה:
שלום דואורדון, וברוך הבא לבית המשימות שלנו!
אנו מקווים שתביא כבוד לביתנו
ושתסיים את המשחק בשלום.
בברכה, חברי בית המשימות Troop14"

אוקיי אז ההודעה הזו בטח אומרת שעברתי את המשימה הראשונה שלי.
זה הדבר הטוב השני שקרה לי במשך היום, נכנסתי פנימה יותר וחיפשתי את הפינה הכי חשוכה בחדר, אחרי כמה זמן של חיפושים מצאתי לי פינה חשוכה ורחוקה מכל השאר, אחרי שווידאתי שאף אחד אינו שם לב אלי הלכתי לפינה החשוכה כשהגעתי אליה נשענתי על הקיר וצפית בכולם מותך הפינה החשוכה שלי.

(אני מקווה שפיסקתי נכון אם יש איזו שהיא טעות כתיב או בפיסוק בכללי בפיסוק (כי אני לא הכי טוב בפיסוק) אז בבקשה תגידו לי זה ממש יעזרו לי אם תגידו לי
או וכתבתי Troop14 כי ניימי כתבתה 13 אז אם היא כתבה 13 אז אני 14 נראה לי )
Nameless לפני 10 שנים ו-7 חודשים
(כתבתי troop13 כי זה בית משימות אחר משל נטוטו, אם אתה באותו בית משימות איתי אתה גם בtroop13)
"בא לי להעיף איזה שולחן," אמרתי, כמעט בלי לשים לב, לאיקן שעמד לצדי, מתפלא גם הוא מהגודל של המקום.
"מה?" הוא צחק.
"אני רצינית," אמרתי, נושכת את פנים לחיי כדי לעצור חיוך. "אני ממש רוצה להעיף את אחד מהשולחנות כאן. ולהיתלות מאחת הנברשות." הבטתי במבט חולמני אל התקרה, מרוצה מעצמי לשמע צליל צחוקו. "לא היית רוצה לעשות את זה? פשוט להרוס את כל מה שנראה כל כך מושלם לכאורה." כעבור רגע קלטתי מה אמרתי. הוא בטח חושב שאני מטורפת לגמרי, קיללתי את עצמי בלב.
<FONT COLOR= RED>Killer לפני 10 שנים ו-7 חודשים
(אבל נט אמרה שכולם באותו בית משימות)
נטוטו לפני 10 שנים ו-7 חודשים
כן ניימלס, כולנו אמורים להיות באותו בית משימות..
אנחנו ב troop1. (ככה קוראים לבית המשימות שלנו בינתיים, עד שנחליט אחרת).
נטוטו לפני 10 שנים ו-7 חודשים
Troop12***
יאיר לפני 10 שנים ו-7 חודשים
"זה בדיוק מה שחשבתי!
לעזאזל עם העולם הארור הזה, אני מעדיף את המציאות הזאת בכלל.
אפשר לעשות מה שרוצים, גם להיתלות על הנברשת או להפוך שולחן.
אני?
אני רוצה לקחת קערת מטבל ולהתחיל קרב אוכל, כי אני יכול"

אחרי שאני מסיים לדבר אני מסתכל עליה בהשתאות.
היא חושבת בדיוק כמוני, היא מגניבה.
אני רוצה להתחיל לדבר אבל מחכה לתגובה שלה.
נראה מה היא תגיב.
דרקמנדור לפני 10 שנים ו-7 חודשים
(לפני שאני מגיב אני רוצה לומר ששיניתי מראה אז תסתכלו!!!!!)
מצאתי אותי לבד בבית הקפה,"איפה בית המשימות?"חשבתי לי.
שמעתי קולות מאפשהו אז הלכתי לשם,
נכנסתי והיית הודעה:"שלום קרייטוס, וברוך הבא לבית המשימות שלנו!
אנו מקווים שתביא כבוד לביתנו
ושתסיים את המשחק בשלום.
בברכה, חברי בית המשימות Troop12"
אחרי ההודעה נכנסתי קצת יותר פנימה וראיתי כמה אנשים מסתכלים עליי קצת...מוזר,"מוזר? מה בגלל איך שאני נראה?"שאלתי במחשבות שלי.
אחר כך המשכתי להתקדם והם..לא יודע,אוליי המשיכו לדבר?,אוליי עלי?
לא יודע..לא שמתי לב,"הגיע הזמן למצוא עוד חברים!"אמרתי לעצמי,"עם ה"כישרון חברתי"".
ראיתי משהו בפינה חשוך,"הינה!"חשבתי..
התיישבתי לידו-"היי,אני קרייטוס ומה שימך?"אמרתי כשאני מנסה להיות רגוע...
<FONT COLOR= RED>Killer לפני 10 שנים ו-7 חודשים
(תגיד דרקמנדור מה לא הבנת במילה זאב בודד? אני אפילו כתבתי את זה בדמות הראשונה שלי וזה כולל את הדמות השנייה שלי למרות שאין את זה בדמות השנייה.
אופי:
נוקמני, חכם, שקרן מצוין, אכזרי ונאמן אך ורק לעצמו
אני אפילו הדגשתי את זה כדי שתדע שאני לא יענה לך, אז כדי לך לכתוב תגובה חדשה, כי אני לא יענה לך אני אכתוב תגובה אבל אתה לא תהיה בה.
מצטער על זה שאני תוקפני אבל אני נשאר נאמן לכל הדברים שכתבתי בדמות שלי.)
דרקמנדור לפני 10 שנים ו-7 חודשים
(אני יודע אבל רייס לא יודע.טוב נו)
ראיתי שהוא לא עונה אז הלכתי למקום אחר והתישבתי על ספה ליד אח
יאיר לפני 10 שנים ו-7 חודשים
OUT
איך אתה מתכוון לעשות את המשימות אז?
<FONT COLOR= RED>Killer לפני 10 שנים ו-7 חודשים
(למה כוונתך?)
יאיר לפני 10 שנים ו-7 חודשים
(אם אני לא טועה הן אמרו שהמשימות קשות מאוד ואי אפשר לעשות אותן לבד.)
<FONT COLOR= RED>Killer לפני 10 שנים ו-7 חודשים
(כבר ענית לך בפרטי)
פוונסי לפני 10 שנים ו-7 חודשים
התישבתי ליד ילד בספה ליד האח
עם יש משהו שלמדתי מהחיים שלי זה שעם יש משהוא שאתה יחול להית חבר איתו תהסה את זה
פיתאום חשבתי על סתיוון עוד מעת אני אצתרך לצת מהמשחק קדי לנצל את הזמן
"היי אני לונה"
בבקשה שהוא יאנה לי...
Nameless לפני 10 שנים ו-7 חודשים
אלוהים אדירים, צחקתי לעצמי. הבחור משוגע על כל הראש.
ממש כמוני.

הוא הביט בי בציפייה לתגובה מצידי.
"אין לך מושג כמה חזק אני מתאמצת עכשיו לא באמת לפתוח בקרב אוכל," צחקתי.
"למה?" חיוך זחוח עלה על פניו. "אין לנו סיבה לא לעשות את זה." הילד הפסיכי טיפס על שולחן המהגוני הקרוב, תפס קערת פירות - התחלה גרועה למלחמת אוכל - והחל לזרוק לכל עבר.
"מלחמת אוכל!" קרא בקול. הצטרפתי בצחוק גם אני, חמושה בקיווי, מנגו ושלל פירות אזקוטיים שלא הייתם מצפים שיימצאו בטקסס הוירטואלית.
יאיר לפני 10 שנים ו-7 חודשים
בזמן שאנחנו זורקים לכל עבר קערת פירות ושלל ירקות(סטגדיש)אני פתאום רואה שמות של כמה אנשים:
"דומינו דול"
"מאדי"
אוי לי, אני חוטף את קערת הקצפת שניצבת לידי ורץ לעבריהם, אני מטיח להם בפנים את הקערה.
"זה על גניבת השם שלי!"
אחר כך אני חוזר אל עבר סיביר ומגיש לה וופלים בלגיים בציפוי.
"תתפרעי"
דרקמנדור לפני 10 שנים ו-7 חודשים
(הסתקלתם בדף הדמות שלי?)
הסתקלתי עלייה במבט אדיש..״רוצה קרב?״אמרתי בפזיזות,״זתומרת..״לפני שהספקתי להשלים משפט תפוז עף לי על הראש..
התעצבנתי כל כך..״סתמו כבר אינבצילים!!!״צעקתי בעצבנות,וכל צומת הלב באה עליי.
כולם היו מכוסים באוכל.ואז והציעו אוכל וכיוונו אותו עליי,״נו באמת..״אמרתי,הם זרקו עליי וניסיתי להתחמק את כמה פגעו בי,ואז הם המשיכו את קרב האוכל.


דרקמנדור לפני 10 שנים ו-7 חודשים
הוציאו*
זאבה~ לפני 10 שנים ו-7 חודשים
nira6607

קרב אוכל החל, ראיתי את השניים שתחילו אותו. הם לא נראים לגימרה שויים. מעולם לא הסתדרי עם שפויים לגימרה. לקחתי שני עוגות מזן לא ידוע, מצאתי במהירות חבל(של ווילון) וקשרתי אותו לשני כיסאות כבדים. כיוונתי על הנערה. סיביר ושחררתי. זה פגע בה בול כשהיא סובבה את הפרצוף. חייכתי לעצמי והכנתי את הירייה השנייה, לאיקן. שיחררתי כשהוא צוחק על סיביר. חייכתי ובמהירות גלשתי אל מתחת לשולחן. הם הסתכלו אל החבל וקלטו מאיפה נורו העוגות. זחלתי במהירות מתחת למפות וצצתי אל השולחן. רוב האוכל נחטף אבל זה היה שולחן הממתקים. הושטתי את ידי ותפסתי סלסילה. זה היה סוג אטרופי של פרי. כנראה שימש לקישוט. הרמתי עוד את ראשי ואיתרתי את סלסילת השוקולד(תמיד יש סלסילה כזאת^^) הושטתי את ידי וחטפתי אותה. חיבקתי אותה אליי וגיחכתי. הכנסתי שוקולדים אל תוך כיסיו העמוקים של המעיל, תוהה אם זה ישאר שם וקמתי עם הסלסילה והחלקתי לתוכה כמה פירות שנראו יחסית יקרים(אולי אוכל להחליף אותם) כשהתחמקתי מהפצצות.
קמתי והנפתי את ידי למעלה במחווה של שלום.
"שלומות!" אמרתי לשני הילדים הנחמדים שהפצצתי. ראיתי שהם השתלטו על החבל שלי וכיוונו לעומתי עוגה. חייכתי. "באמת?" שאלתי. זינקתי הצידה וזרקתי עליהם שתי חפישות שוקולד לבן. הם החטיאו אבל היה יכול להיות נחמד אילו הם היו פוגעים.
"שביטת נשק?" צעקתי מעל השאון והצצתי מעל הכיסא. חיוך גדול מרוך על פניי.
פוונסי לפני 10 שנים ו-7 חודשים
אני רוצה לצת מהמשחק הזה "תיתרחקו מימני!!!! אני לא סובלת כרבות אוחל !!! זה לא כיף!!!"
צאקתי ואיתחלת ליפקות
נטוטו לפני 10 שנים ו-7 חודשים
אנשים, אם זה לא ברור, אנחנו באותו בית משימות. זה אומר שגם אני, ליץ' ואנוביס באותו מקום. אנחנו נעלה את הפרק הראשון בקרוב, אז כדאי שתמהרו ותגלו שאתם לא יכולים לצאת.
דרקמנדור לפני 10 שנים ו-7 חודשים
חזרתי אל האח,הרגשתי את החום על הקשקשים שלי-(לפחות אני חושב שזה קשקשים)
היית לי הרגשה רעה,שמשהו לא בסדר...״אני צריך עוד מעט להאכיל את האורב שלי...״חשבתי לי.
פרי עף עליי אבל התחמקתי,״אני מזהיר אותך!״אמרתי למשהו בשם סיביר..
הייתי עשוק במחשבות...״מה זאת ההרגשה הזאת?״שאלתי את עצמי...
נטוטו לפני 10 שנים ו-7 חודשים
מאדי רצתה שנחקור את הבית. היא רצתה להתפצל, אבל איכשהו כולנו הגענו בסופו של דבר לאותו מקום - המסדרון עם חדרי השינה. לאחר שחקרתי את הבית הוא לא נראה לי כל כך גדול. בערך כמו אכסניה קטנה, רק מפוארת.
אני ומאדי בחרנו חדרים אחד ליד השני. ברגע שנכנסתי לחדר הופיעה מולי שאלה כתובה:
האם את בטוחה שאת רוצה את החדר הזה?
לחצתי 'כן'.
נשמע קליק על הדלת מאחורי. יצאתי לבדוק, וראיתי שעל הדלת מופיעה תמונה שלי ומתחתיה השם שלי. מגניב. גם היה עליה מצב 'נעול/פתוח'. ממש מגניב.
חזרתי לתוך החדר. היו שם הדברים הרגילים - מיטת יחיד, ארון קטן, שולחן עבודה, מדף עץ וחלון. חדר פשוט, לאכזבתי הרבה. אבל הוא היה גדול והייתה לו תקרה גבוהה - פוטנציאל אדיר. הבטחתי לעצמי שאני אשפץ כאן. שמעתי רעש מבחוץ. עוד אנשים באו.
יצאתי מהחדר ונעלתי אותו - לא צריך מפתח. אם זה כמו בחוברת ההדרכה, זה ייפתח רק בפניי.
גם מאדי יצאה. היא חייכה אליי, וחייכתי אליה בחזרה. ירדנו למטה.
היה שם איזה בחור משוגע שזרק עלינו קערת קצפת. זה הבהיל אותי.
הוא לא הצליח לפגוע בי, כמובן. יצרתי מגן בקסם - טוב שיש לי רמה 5 בכל הסקילים. המגן הגן עליי ל30 שניות - מספיק זמן כדי להסתתר. התחבאתי מאחורי ספה וחיכיתי שהם יירגעו. אני רק מקווה שהם יסדרו אחריהם..
דרקמנדור לפני 10 שנים ו-7 חודשים
ראיתי את המגן שהיא עשה.
״איך מגן? רק התחיל המשחק! לא נלחמנו עדיין,יכול להיות אקרית? אני שונא אקרים!
הלך לשאול אותה..״חשבתי לי
התחלתי ללכת עליה,הייתי לידה,אבל היא לא שמה לב עלי,שמתי יד על הכתף שלה,היא הסתובבה בחדות עליי. ״היי,את״ ״מה?״היא שאלה ״את אקרית?״שאלתי.היא הסתלקה על מאדי,ואני חיכיתי לתשובה...
נטוטו לפני 10 שנים ו-7 חודשים
אוקי, אולי המגן לא היה רעיון כזה טוב.
"אה.. הפתעה..?" אמרתי בטון עליז מאולץ ביותר. ואז צחקקתי "לא, זה רק בקטנה. אני לומדת מחשבים בבית הספר, אז רציתי לנסות את זה על המשחק. זה לא משהו מיוחד.." אמרתי, חצי בהתנצלות, מעמידה פנים שאני לא כזאת טובה. רק זה מה שחסר לי, שיגלו אותי ויוציאו אותי מהמשחק. אני לא יודעת אם הוא האמין לי או שהוא הבין שזה שיש לו האקרית איתו בבית המשימות יכול לעזור לו, אבל הוא עזב את הנושא במשיכת כתפיים.
"תגידו, לא נהיה קצת מאוחר?" שאלה מאדי.
פתחתי את התפריט כדי לראות מה השעה.
21:19
"כן, כדאי שנתנתק" אמרתי למאדי, ואז פניתי לכל השאר "אוקי, כולם. היה נעים להכיר, ניפגש מחר - או מתישהו.."
פתחתי את התפריט שוב. הייתי צריכה לרדת למטה כדי להגיע לכפתור..
שלא היה שם.
"אממ, מישהו יודע איך יוצאים מכאן?" שאלתי.
דרקמנדור לפני 10 שנים ו-7 חודשים
״היא לא אומרת בדיוק את האמת״מילמלתי לי.
ואז היא שאלה איך יוצאים.הסתקלתי בתפריט ולא היה שם.״מה לעזאזל..אין כפתור יציאה.״אמרתי
״אז זאת היית התחושה המוזרה..״חשבתי לי.ניסיתי בכל מיני אפשרויות אבל זה לא היה שם..
פוונסי לפני 10 שנים ו-7 חודשים
ידתי אי אפשר לצת מיפו! חשבתי חשבתי לאצמי
החיים שלי בסקנה יופי אני חוזרת לשליתה
"אנשים תמיד יש דרך לצת אולי עם ניגמור את השלב הראשון נוחל לצת או משאו"
אני כל כך אולחת למות והחיוך שלי התרחב
איזו דרך מקורית להתאבד.....
אנוביס לפני 10 שנים ו-7 חודשים
יאי, אין דרך יציאה מפה, זאת אומרת, ואו, המ, מה אני אמורה לעשות עכשיו, אני לא מקבלת סרטן עכשיו בגלל כמות הקרינה או משהו?, נצטרך לסיים את המשחק כדי לצאת מפה מסתבר. חשבתי לעצמי.
"אז, אנחנו תקועים ביחד. במשחק סופר יפה אני שמחה, זה הולך להיות כיף" אמרתי
וחייכתי.
בואו נבחן את הכוח שלי קצת, בוא נראה מה הילדה הרעה הזו יכולה לעשות.(נשמע הרבה יותר טוב באנגלית)
קסם אני חושבת לעצמי, תוך כדי תנועות מוזרות וקריאות של "יא!" ו"והואה".
בסופו של דבר. חתיכת דשא קטנה צמחה מהרצפה.
זו. אכזבה.
POLLO לפני 10 שנים ו-7 חודשים
פתחתי את תפריט האפשרויות הווירטואלי שניצב מול העיניים שלי, בעוד שמאכלים שונים ומשונים עפים לכל עבר.
כן, נראה לי שאני.. אפרוש בשיא. בטח כבר מאוחר. וכולם השתגעו.
"יציאה" לחצתי על הכפתור האדום. אבל שום דבר לא קרה. "איך הדבר הזה עובד בדיוק?" מלמלתי בתסכול.
ניסיתי ללחוץ עוד כמה פעמים, אבל נשארתי רגוע, או ניסיתי לפחות.
"מישהו יודע איך יוצאים מכאן?" ההאקרית שואלת.
אם היא לא מצליחה לצאת, סימן שזאת לא רק תקלה קטנה.
אוי.
אני מסתכל על מלחמת האוכל שמתרחשת ממש מולי. סורבה פירות יער נמרח לי על הפרצוף משום מקום.
אוי גדול. מאוד.
Nameless לפני 10 שנים ו-7 חודשים
זה היה כיף רק לזמן קצר. אני ואיקן צחקנו בעדנו זורקים לכל עבר את המאכלים, כשלפתע שחקנים אחרים החלו לעמוד בבלבול במקום, נראים מעט... חסרי ישע.
"היי, היי," החוותי בידי אל איקן. "תעצור שנייה." הפלתי מידי את סופלה השוקולד וקפצתי מהשולחן. פניתי אל תום. "מה יש?"
"טוב, בזמן שאת היית עסוקה במשחקים עם איקן, אנחנו גילינו שאי אפשר לצאת מפה."
"מפה? אתה מתכוון מבית המשימות?" לא הבנתי בדיוק למה הוא מתכוון.
"לא," הוא הניד בראשו כמבשר רעות. "מהמשחק."
יאיר לפני 10 שנים ו-7 חודשים
"מהמשחק?!" החוויתי בשפתיי כמצוטט לשיחתם.
"כיצד זה ייתכן, זה רק משחק, ותו לא"
אני מסתכל בעצבנות אל עבר התקרה ואז אל עבר תום וסיביר.
"מה עכשיו?"
נטוטו לפני 10 שנים ו-7 חודשים
אני מודה, קצת התחפרנתי. עד שנגלה איך לצאת מכאן אנחנו תקועים, ולא סתם תקועים, תקועים ביחד. מהניסיון שלי כבוחנת בטא, האנשים בבית המשימות קשורים אחד לשני בהרבה דברים, בעיקר במשימות, ולפעמים אפילו בקניית דברים או בפתיחת עסק.
אבל האנשים שכאן.. בחיי, בין כל המאכלים שעפים כאן לכל עבר ובין כל הבלאגן, האנשים האלה הם לא מסוג האנשים שהייתי רוצה להיתקל בהם במשחק הרג.
הייתי צועקת כדי להשתיק אותם, אבל במחשבה שנייה, אולי עדיף לא לבזבז אנרגיה. פתחתי חלונית קודים וביטלתי את כל המאכלים בחדר. בנוסף, גם השתקתי את כולם, רק לכמה שניות, כדי למשוך תשומת לב, ואז העליתי בחזרה את הווליום. כולם השתתקו.
"מקשיבים? יופי. אני הולכת לבדוק קצת מה אפשר לעשות, אבל אני צריכה ריכוז ואני צריכה שקט. אוקי? רק תנו לי כמה דקות" אמרתי. כולם שתקו, למרות שנראה לי שכמה מהם לא יחזיקו מעמד יותר מדקה. חזרתי לקודים, והשתדלתי לעשות את זה כמה שיותר מהר.
הקודים כאן.. מסובכים מאוד. כמעט כאילו המשחק בונה את עצמו, כאילו הוא חי. לא משנה מה עשיתי, או איפה הסתכלתי, לא הצלחתי למצוא יציאה מהמשחק הזה. אז ניסיתי ליצור יציאה בעצמי, אך ללא הצלחה. שום דבר, כאילו המשחק עוצר אותי בכוונה. זה היה ממש מוזר.
"אני לא מצליחה!" אמרתי ביאוש וסגרתי את חלון הקודים.
"אולי זאת סתם בעיה במשחק. הם בטח יתקנו את זה עוד מעט" מישהו אמר (מי רוצה להיות מר מישהו?)
דרקמנדור לפני 10 שנים ו-7 חודשים
(רגע-איך מתחלק החדרים?,לכל אחד חדר משלו?)
נטוטו לפני 10 שנים ו-7 חודשים
כן, לכל אחד יש חדר משלו, אבל החדרים דיי פשוטים, כדי שכל אחד יוכל לשפץ ולהתאים לעצמו את החדר.
פוונסי לפני 10 שנים ו-7 חודשים
(או אני אהיה מר מישהו! =)
זאבה~ לפני 10 שנים ו-7 חודשים
התרוממתי על בהונותיי כדי לבחון מה היא עושה. לא ממש הבנתי.
"אולי זאת סתם בעיה במשחק. הם בטח יתקנו את זה עוד מעט" מישהו אמר. בחנתי את הרעיון ופסלתי אותו.
"אז אתה אומר שסתם אין יציאת חירום?" שאלתי
(מצטערת אבל אין לי זמן ליותר מזה)
matrix לפני 10 שנים ו-7 חודשים
הכל הלך מעולה עד שהשוטר התחיל לצעוק. כמובן, גנבתי את המשחק. המוכר לא שם לב לכלום, ואפילו אם הוא היה מרגיש, הוא היה מתעלם, כי אני מושך אליו לקוחות וגונב בשבילו לחמים מהאופה שממול (שגם הוא מוותר לי כי אני עושה בשבילו שליחויות...). ואז השוטר ההוא שם לב אלי. הוא היה חדש, רוב השוטרים הוותיקים היו מעמידים פנים שהם לא ראו כלום. הם לא אהבו להתעסק בחשבונות הפרטיים של התושבים. אבל הוא התחיל לרדוף אחרי מיד. תוך עשר שניות כבר הייתי בתוך מבנה נטוש, שאף אחד כבר לא נכנס אליו שנים. אין מצב שימצאו אותי פה. קרעתי את העטיפה של המשחק ושמתי את המשקפיים.

דמות 2:
כשפקחתי את העיניים לא האמנתי למה שראיתי. הכל היה כל כך מציאותי! הייתי בתוך כפר קטן מהמאה הקודמת, ושעון קיר ענקי הראה שהשעה היא 4:10. יופי, איחרתי. לידי הסתובב זקן אחד, שלא הייתי בטוח אם הוא שחקן או הדמיה של המשחק. ניסיתי לשאול אותו איפה בית המשימות, אבל הוא אפילו לא הסתכל עלי. כנראה הדמיה. לא היה לי שמץ של מושג איפה נמצא בית המשימות הזה. התייאשתי. ניסיתי לצאת מהמשחק, ואז נזכרתי שאני אפילו לא יודע איך יוצאים. "זה מה שקורה למי שלא מסתכל בהוראות" מלמלתי. אני אחכה עד שאני אפגוש עוד שחקנים ואני אשאל אותם. בינתיים התחלתי להסתובב בחנויות.
--
איזה מזל יש לי! מיד בחנות הראשונה שנכנסתי אלי'ה, איזשהו בית קפה, ראיתי מדרגות חשודות באמצע החנות. תוך רגע כבר הייתי בפנים. פתאום שמעתי קול:
שלום, chester וברוך הבא לבית המשימות שלנו!
אנו מקווים שתביא כבוד לביתנו
ושתסיים את המשחק בשלום.
בברכה, חברי בית המשימות Troop12 "
שמתי לב שכבר יש שם כמה אנשים. וואו, יש פה טיפוסים מפחידים! לוחמת עם מאתיים סכינים, ענק בגובה 2 וחצי מטרים, לאן הגעתי? ואז שמתי לב שכולם נראים ממש מדוכאים. "שלום... מה פספסתי?"
matrix לפני 10 שנים ו-7 חודשים
"ברוך הבא" אמרה מישהי עם שיער ורוד זוהר ועיניים סגולות שמעל הראש שלה היה את השם dominodoll. "אתה הולך להישאר פה הרבה זמן.." - "למה את מתכוונת?" לא הבנתי. אני מקווה שזה לא אומר שהם הולכים לקשור אותי או משהו כזה, אין לי מושג איך זה הולך פה. היא הסתכלה עלי כאילו היא קוראת לי את המחשבות. "אין יציאה מהמשחק...".
עכשיו, אני יודע שבשלב הזה רוב האנשים היו מתעלפים, או נכנסים לדיכאון, או דברים כאלה, אבל הדבר היחיד שחשבתי עליו היה האירוני'ה הזאת, לגנוב משחק מחשב, ולהיתקע בתוכו...
"אתם בטוחים?" שאלתי. "יש לנו האקרית בקבוצה" הוא הצביע על dominodoll, "וגם היא לא הצליחה למצוא יציאה" אמר מישהו אפור, דואורדון. "אנחנו מקווים שעוד מעט המפעילים ישימו לב ויתקנו את זה". טוב, הרי אין לי מה לעשות עכשיו לגבי זה, נכון? אז נפרדתי מהם ועליתי לחדרים.
פתאום שמתי לב באיזה מקום מגניב אני נמצא. וואו. בטוח שאני במקום הנכון? המקום הזה ענק! שטיחים, נברשות, וילונות! והדבר הכי מפואר שראיתי עד אותו רגע היה בניין המשטרה בשכונה, כן?
לא ייאמן.. נראה לי שאני, אהם, אשאיל כמה מהדברים הנחמדים פה... אבל אולי החברים פה לא בדיוק יאהבו את זה, אז לא הכי כדאי. בכללי, נראה לי שלא כדאי לגנוב במשחק הזה..
על כל אחד מהחדרים הראשונים היה תמונה של אחד השחקנים שראיתי והשם שלו. הלכתי נכנסתי לאחד החדרים הריקים. האם אתה בטוח שאתה רוצה את החדר הזה? שאל קול. לחצתי על כן. החדר היה חדר רגיל, לא מפואר כמו בחוץ, אבל עדיין, זה היה החדר הכי טוב שהיה לי אי פעם. על השידה היו כלי מלאכה, צבתות, וברגים. קפצתי על המיטה והתחלתי לבדוק מה אני יכול לעשות עם הכישרון החדש שלי.
פוונסי לפני 10 שנים ו-7 חודשים
(זאבה אני בת לא בן למה דיברת אלי בלשון זחר?)
נטוטו לפני 10 שנים ו-7 חודשים
אוקי אנשים, ההקדמה נסגרה. נא לא להגיב כאן יותר. אנחנו נעלה את הפרק הראשון בקרוב!
אקו לפני 10 שנים ו-7 חודשים
(סליחה על האיחור בתגובה, במקור שלחתי אותה לפני שהפרק נסגר אז תסלחו לי בבקשה, היא פשוט נעלמה לגמרי.)
'אני מאחר למשחק' חשבתי שוב ושוב בעודי הולך במהירות, כמעט רץ, ברחובות הגשומים קלות של לונדון בחזרה מבית הספר. כל החנויות היטשטשו על פניי בשעה שחשבתי על המשחק, שהיה טמון בתוך שקית שהחזקתי בחוזקה ביד. הדבר הזה הוא הפיתוח הטכנולוגי הגדול ביותר שהאנושות ראתה מזה שנים, ומלבד הבטא לא יודעים עליו כמעט כלום. זה ריגש אותי מאוד, חווית המשחק בטח תהיה מדהימה. זה מה שהציק לי, כולם התייחסו לתחילת המשחק כמועד קדוש, בטח משהו מעניין יקרה אז, ואני לא רציתי להחמיץ אותו.
פניתי אל הרחוב שלי, זינקתי במדרגות אל הבית, זרקתי את מעיל הגשם וחשתי אל החדר שלי, אומר שלום חפוז להוריי שראו חדשות, בדיוק כשהיה דיווח על פתיחת המשחק, לא איחרתי ביותר מדי זמן אחרי הכול, אולי עדיין לא אפספס כלום.
פתחתי את הדלת לחדר והוצאתי את המשחק, משקפיים גדולות שמורכבות על הראש, שמשטחן החלק והשחור הבהיק במגניבות באור החדר.
חיברתי את המשחק לחשמל והתיישבתי על הכיסא, ובמחשבה שניה נשכבתי על המיטה, אני לא רוצה ליפול או משהו.
.
..
...
המשחק נפתח. זה היה מדהים, בפעם הראשונה בחיי הייתי ולא הייתי, קיים רק בתוך המשחק.
התחלתי ליצור את הדמות, משקיע בכל פרט ורט בפנים, בגוף, ביציבה... תמיד אהבתי לעשות עבודה יסודית ולא יכולתי לצאת עם משהו שאני לא שלם איתו, במיוחד במשחק רציני שכזה.
במשך כל חיי חלמתי על תעופה ותכננתי לעתיד מיזם של בניית מטוס קל אפילו, אז החלטתי להוסיף לדמות החדשה שלי את סקיל התעופה עם זוג כנפיים שחורות גדולות ויפות, רכות כשל ינשוף וחזקות כשל עורב. סיימתי את הדמות.

ולפתע מכל עבר מופיעה המפה. זו לא הייתה מפה, זה היה עולם שלם, אמיתי. הדשא שמתחת לרגליים שלי, העצים שבמרחק, האוויר, ואדמה והכפר שבמרחק- חדים, זזים ואמתיים כל כך.
ויותר מזה- הגוף שלי, יכולתי להזיז את הידיים ולהרגיש אותן, להרגיש את הנשימות שלי, את הגוף שלי, זה היה כמעט אמיתי לגמרי, ובקלות יכולתי לשכוח שזה רק משחק.
והכנפיים- הכנפיים היו מדהימות, חלק נוסף מהגוף שלי, חיות ונעות. מתחתי אותן למלוא אורכן, הרגשתי את משקלן, הנפתי אותן קדימה ואחורה לאט והרגשתי את התנגדות האוויר עליהן, איזנתי את עצמי מהדחיפה שהן יצרו. טוב, זמן לנסות את זה. התחלתי לרוץ לכיוון הכפר, ואז פרשתי את הכנפיים ונופפתי בהן פעם אחת, הרגשתי את המשיכה למעלה ונאלצתי לאזן את הצעד הבא שנחת בגמלוניות על הדשא, דחפתי ונופפתי שוב, הפעם איבדתי אחיזה ברצפה לשנייה לפני שנחתי שוב, נוטה יותר מדי לקדימה, כדי למנוע התרסקות האצתי, ואז בזינוק אדירים יחד עם נפנוף ארוך ועוצמתי בכנפיים עליתי גבוה מעל האדמה, נופפתי שוב ואיבדתי טיפה איזון, ניסיתי לתקן את זה בהנפה הבאה אבל זה נגמר בהתרסקות. ניסיתי שוב ושוב במשך כמה דקות רצופות, עד שבסופו של דבר הצלחתי די טוב ונחתי על גג בכפר כמעט בלי חוסר שיווי משקל. זה היה אדיר. אבל הייתי תקוע על גג בגובה חמישה מטרים מעל הקרקע ועדיין לא ידעתי איך להתמודד עם גבהים, הסיבה שבגללה מלכתחילה הגעתי לגג היא ניסיון למניעת התרסקות.
על החיים ועל המוות. קפצתי מהגג, מניף את הכנפיים בניסיון לבלום את הנפילה, התוצאה הייתה שבלמתי חזק מדי, עליתי טיפה למעלה והסתובבתי עם הגב כלפי הרצפה בנפילה. גם הטייסים המומחים ביותר בעולם לא יכולים להתמודד עם מטוס הפוך שנופל מגובה כזה. ההתרסקות הייתה מרשימה.
הבחנתי בשחקן נוסף שנכנס לחנות כלשהי אז עקבתי אחריו, נכנסתי לחנות וגיליתי את גרם המדרגות.
נכנסתי פנימה.
נטוטו לפני 10 שנים ו-7 חודשים
אנשים!
תתכוננו, כי ביום שבת זה קורה!
מי שעוד לא שלח דף דמות.. טוב, זה פשוט חבל, כי היה לכם הרבהה זמן.
מי שעוד לא סיים את המשימה המיוחדת - תזדרזו! אני יכולה להגיד שאחד מכם קרוב לפתרון..


©2006-2023 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ