המנחה סגרה אחריה את הדלתות והתיישבה.

״ברוכים הבאים לאדם מילא, החברה להשמת עובדים, גיוס עובדים וייעוץ תעסוקתי. בשעה הקרובה נבצע סימולציה מיוחדת במינה. נושא הדיון שתקיימו יהיה האם קיימת שיטה נכונה לנהל פרויקט. ההוראות הן, למעשה, שאין הוראות. בהצלחה.״

העובד הבכיר ביותר המתין במשך שלוש שניות. ״נדמה לי שהדרך האפקטיבית ביותר תהיה להקציב זמן קבוע לכל אחד מן המשתתפים בדיון, לפי הסדר, יחד עם כיוון השעון.״

השקט לא נמשך זמן רב. ״לדעתי אתה טועה ומטעה״, אמר אחד מן העובדים האחרים, ״חשוב אמנם לקיים דיון בנושא, אך הוא צריך להתקיים נגד כיוון השעון.״

״אני דווקא נוטה להסכים עם הסברה שהדיון צריך להתקיים יחד עם כיוון השעון״, אמר בהיסוס עובד נוסף.

״רק רגע, אנחנו מדברים על פרויקטים באופן כללי, נכון?״ התפרצה עובדת אחרת.

המנחה הביטה בשעון ופיהקה. ״תודה לכולם. תם הזמן שהוקצב לצורך הדיון. אתם מוזמנים לצאת מן החדר בצורה מסודרת.״

״אבל גבירתי המנחה״, קרא העובד הזוטר ביותר, ״לא הצלחנו להגיע לכדי החלטה, והדיון, בפועל, לא מוצה.״

המנחה הביטה בעובד בייאוש. ״המטרה של הדיון הינה לצפות בכל אחד מכם ולאסוף נתונים אודות תקינות ההתנהלות בדיון תוך חתירה להשגת היעד. בכל מקרה, הדיון לא נועד לצורך קבלת החלטה ממשית.״

״טוב מאוד״, קרא העובד, ״ככה זה עובד גם אצלנו.״

המשגיחה פתחה את הקלסר וסרקה את רשימת התלמידים.

״שלום לכולם. בעוד מספר דקות תתחילו את בחינת הבגרות בספרות. אני מבקשת מכם לפתוח את מחברות הבחינה ולהדביק את המדבקה שסופקה לכם על גבי הכריכה.״

התלמידים בצעו את המבוקש במהירות.

״וכעת״, אמרה המשגיחה, ״אתם מוזמנים לפתוח את מחברות הבחינה. בהצלחה לכולם.״

רחש בלתי ברור נשמע ברחבי הכיתה. היה ברור שמשהו אינו כשורה.

״האם יש משהו שאני צריכה לדעת עליו?״ שאלה המשגיחה.

״גבירתי המשגיחה״, השיב אחד התלמידים, ״לא סופק לאף אחד מאיתנו שאלון הבחינה עצמו.״

המשגיחה נאנחה קלות. ״כן. אנחנו מטפלים בזה משעות הבוקר. השאלונים יגיעו בקרוב. אני מציעה שתתחילו בנתיים בכתיבת התשובות.״

העובד פנה לחדר הישיבות ונעמד בפתח הדלת.

בעלי התפקידים האחרים שזומנו לפגישה כבר היו ישובים במקומותיהם. הכיבוד הקל הוגש בקעריות קטנות.

"אני מבקש לפנות אליכם היום בפעם האחרונה", אמר העובד. "לכל אחד מן המוזמנים כאן בחדר היה חלק בהכשלת היעדים העיקריים שהוצבו לי לשנת העבודה. חלקכם עשיתם את זה במודע. אחרים אפילו לא התכוונו לכך. אבל היום, הכל הולך להשתנות."

העובד נשם עמוקות ועצם את עיניו.

הוא מתח את זרועותיו בעוצמה אל משקופי הדלת. המאמץ ניכר על פניו. "תמות נפשי עם פלישתים!" זעק.

הסדקים הקלים החלו להופיע על הקירות הסמוכים לדלת הכניסה. רעש חריקה צורם נשמע. ציר הדלת נעקר ממקומו. העובד לא הרפה מן הלחץ שהפעיל על המבנה. לא עברו יותר מחמש שניות, וקירות הגבס של חדר הישיבות קרסו על הנוכחים בחדר. הרעש היה רב. המולה מסביב. ריח האבק מילא את האויר. העובדים נהרגו במקום.

שלוש שעות לאחר מכן, נשמעו צעדים במסדרון.

אחד המנהלים בחברה אחז במחשב נייד והתכונן להעביר מצגת בחדר הישיבות. ביציאה מן המעלית פנה ימינה וגילה את הזוועה. הוא שלף במהרה את הטלפון הנייד שברשותו וחייג אל המזכירה שלו.

"מזכירה פשוטה, בחדר הישיבות יש עשרות הרוגים!"

המזכירה נאנחה בייאוש. "חדר הישיבות הגדול כבר תפוס, והם לא מוכנים לשמוע יותר תירוצים"

האורח לא המתין אפילו דקה.

הוא נכנס אל הבית בסערה, נפנה לשטיפה יסודית של הכלים, חימם את האוכל, ערך את השולחן ומזג כוסות יין לכולם.

״הזוי״, חשב לעצמו המארח. הוא לא היה רגיל להתנהגות כה אדיבה מצד האורחים שלו. הוא פסע אל עבר הסלון, מהורהר, אך מרוצה עד מאוד מן הסידור. ״כשאתה טוב מבפנים, העולם מחזיר לך טוב״, חשב לעצמו.

לפתע, אחזה בו בהלה אדירה. הוא פתח בריצה אל עבר המטבח והטיח באורח שלו: ״סידרת אותי, מנוול!״

האורח נסך על פניו חיוך מתוק. ״מדובר בשנים של ניסיון״, השיב.

המארח הרכין ראשו בכניעה, ונפנה לסלון לשחק עם שלושת הילדים.

המראיינת חייכה אליו. עיניו התכולות היו מהפנטות. היא הוקסמה מן הבחור עוד לפני שאמר מילה אחת. תמיד הייתה לה נטיה להתאהב בקלות. והנטיה הזאת, היא סיבכה אותה לא פעם.

היא קראה בעיון את קורות החיים שלפניה. "אז אני מבינה שאתה איש שטח", אמרה.

"בהחלט, גבירתי", השיב.

"ספר לי בבקשה על התפקיד האחרון שלך", ביקשה ברוך. היא ידעה שהוא ככל הנראה לא יתאים לתפקיד. אבל החולשות שלה היו חזקות מן החוזקות שלה.

"הממ.. את מכירה את צומת הרחובות מנחם בגין והרכבת בתל אביב?"

"כן", השיבה. היא הכירה את צומת הרחובות הזה.

"אז שם הייתי עומד, במשך שש ולפעמים שבע שעות ביום, מחלק פלאיירים."

"חילקת פלאיירים?", היא נשמעה מעט מאוכזבת.

"אכן כך", הוא נשמע גאה. "אני זוכר את היום הראשון שלי בעבודה. הייתי נלהב מאוד. האמנתי שניתנה לי הזדמנות אמיתית. עם קצת מאמץ, חשבתי, אוכל להגדיל באופן ישיר את מספר הלקוחות של המסעדה. ידעתי שכל דפית שאני מחלק, כל קשר עין, כל שיחת נימוסין קצרה, הם קרש קפיצה בעבור העסק שלנו. וכן, בהחלט, ראיתי את עצמי כחלק מן העסק. הבנתי שאני משמש כשגריר של המסעדה. למדתי בעל פה את התפריט, ואת המרכיבים השונים שבו. שיננתי היטב את המחירים. גמרתי אומר להיות מחלק הפלאיירים הראשון שיהפוך לעובד מצטיין."

הוא לגם מכוס המים שהציעה לו בתחילת הראיון, והמשיך.

"כפי שציינתי, שמחת החיים הייתה חלק בלתי נפרד ממני, ומן התפקיד אותו בצעתי. לא ניתן היה לבדל ביננו. תחושת שלווה ואושר הציפו כל חלק בגופי."

"את הבעיה, לדאבוני, זיהיתי כבר בשבוע הראשון. נדמה שאנשים בתל אביב לא כל כך אוהבים לקבל פלאיירים. רובם המוחלט התעלם מהצעותי. דיברתי אל אנשים שבחרו להעמיד פנים שאינני קיים. אחרים לקחו בנימוס את הדפיות שחילקתי, אך הבחנתי שהם זורקים אותן לפח הקרוב. היו שלא טרחו אפילו להסתכל לעברי."

"כל זה, כמובן, לא גרם לי לוותר. ידעתי שבמקצוע מסוג זה רק המתמידים מנצחים. התסכול, הייאוש ופקחון העיניים הגיעו רק שבועיים לאחר מכן. הרגשתי שאינני נחשב. שאני בסך הכל מספר זהות מהלך. בלי אופי, בלי תכונות, בלי רצונות או תקוות. אנשים עברו לידי כאילו הייתי אויר. ראיתי כיצד הם מנסים לחמוק מקשר עין. הם רמסו את כבודי והשפילו אותי. לא יכולתי לשוב ולישון בלילות. הרגשתי מחולל. כאילו לקחו כידון ונעצו אותו בליבי פעם ועוד פעם ועוד פעם. הם הוציאו מתוכי כל רגש שאי פעם שכן בי. הם רוקנו אותי מתחושות. גיליתי כמה רמת ההשפעה שלי הינה מזערית. איך חוקי המשחק בכלל לא לוקחים אנשים כמוני בחשבון. למדתי עד כמה אני קטן. הפכתי אפאטי. מדוכא. רמוס. שבור. אז מה אמרת שאתם עושים כאן, גבירתי, הנהלת חשבונות?"