“אני מכירה אחד שקפץ מקומה רביעית.
הוא לא מת.
היו כאלה שאמרו שגם להתאבד צריך לדעת וחבל שלא קפץ ראש וגמר עם זה.
אותם אלה גם העדיפו לא לראות יותר את גופו המעוות ונטול הרגליים, ואני לגמרי לא מאשימה אותם אבל הם לא יודעים מה הם הפסידו: מאדם יהיר ונפוח הוא הפך להיות איש שיחה מעניין ופתאום גם למד להקשיב - לא רק לדבר, וגם להתעניין באחרים - לא רק בעצמו, ובגדול, השינוי שחל בו מאז הקפיצה היה מאוד דרמטי ואפשר אולי לסכם אותו בצורה קלישאתית בכך שהוא הפך להיות אדם מאושר. וזה גורם לי לתהות האם הכישלון להתאבד גרם לו להיאחז במעט השנים שנותרו לו לחיות ולראות את החיים בצורה חיובית או שהרצון לחיות גרם לו להיכשל בהתאבדות כדי להיות מסוגל לקבל את החיים בצורה אחרת.

אומרים: "קל לשפוט בלי להבין, קשה יותר להבין בלי לשפוט". המשפט הזה רקד לי בראש לאורך כל 121 העמודים הארוכים שצלחתי אך בקושי כי ניסיתי בכל כוחי להבין ולא לשפוט, בזמן שג'ים קניפפל ניסה, בתורו, לשטוח בפניי את חייו הלא זוהרים בעליל.
ולי אישית אין שום בעיה עם חיים לא זוהרים בעליל.
יש לי בעיה להבין מדוע צריך להתאבד משעמום.
ועם כל הכבוד ל- New York Times, תרשו לי לחלוק עליכם: הספר הזה הוא לא "הדבר האמיתי" אלא ערימה של סיפורים לא קשורים שכתובים בשפה מרושלת, חלקם הזויים ברמה מביכה ממש, חלקם אידיוטיים, וכולם יחד לא אמינים ולא משכנעים.
צעיר בן 20 שמודע במעורפל לאיזו בעיה בראייה ואין לו שמץ של מושג שהוא יהפוך לעיוור, לא הולך לגנוב ספרים או לכתוב כתבות שגורמות לרפלקס הקאה כי "החיים המיטו עליו אסון". הוא בכלל לא יודע את זה. עדיין.
כששואלים אותו למה ניסה להתאבד, הוא מסביר שהדברים מצטברים אצלו. איזה דברים מצטברים אצלך? – שואלים. "לקנות אוכל, לשלם חשבונות טלפון, לטאטא את הרצפה, לקנות דיאודורנט, ללכת הביתה מהאוטובוס. רק לחיות זה כזה כאב תחת לפעמים, אתם מבינים?", הוא עונה.
לא, אני לא מבינה.
טוב, זה לא מדויק. אני מבינה ש"לחיות זה כזה כאב תחת לפעמים". זה די ברור. אני לא מבינה מה הקשר בין החיים האפורים הרגילים שהוא מספר עליהם לבין העצלנות הטוטלית שלו לבין המחלות שצפויות להגיע הרבה אחרי שהוא כבר מתחרפן לבין ההתחברות שלו לאנשים שפלים בניסיון לחפש הרפתקאות מפוקפקות לבין התקציר השקרי שמנסה להציג את חייו כאסון נוראי ולצייר אותו כאחד כזה מיוחד שמצא דרך משעשעת, שובת-לב ומרתקת (לא פחות!) להתמודד עם הצרות שנפלו על ראשו (תרתי משמע).

ואם נחזור לרגע לאותו אחד שאני מכירה, אולי אני אשכנע אותו לכתוב ספר. נראה לי שיש לו סיכוי לא רע להיות משעשע ושובה-לב באמת, ובעיקר להצדיק את התקציר שאני מוכנה לכתוב לו, מכל הלב ובאהבה.

פינת תהיות : אם תהיתם מאיפה השם הזה - "שמוט לסת" - והאם יש לו איזו משמעות מסתורית או פילוסופית עמוקה, אז זה נורא פשוט: מר קניפפל השתעמם עד מוות במהלך רוב חייו הבוגרים במשך רוב שעות היממה (גם כשהוא לא ניסה להתאבד משעמום) והוא ישב לו על הרצפה במין טְרַנְס-שעמום-על, עם לסת שמוטה, אז החבר הפושע שלו הדביק לו את השם הסוּפֶּר-חינני הזה. זה הכל.”

“מרגש, סוחף, מזעזע, מרטיט ובועט.
סיפור אנושי מחריד ונוגע ללב, הספר כתוב בצורה מרשימה, הגיבור סרקסטי, סובל, מתייסר ובסוף צוחק על הכל.
אני אישית נסחפתי אחרי הכותב, השנינות וההסתכלות על הדברים מנקודה של כוח במקום שבו הוא חולשה. הפיכת החולשה לכוח היא גדולה אנושית שמעטים מסוגלים לה ג'ים קניפפל מסוגל. קניפפל בעל הומור שנון והתבטאויות שקולות ומשעשעות על נושא שהוא רציני.”

“ספר קשה, אך מצד שני מצחיק. זה סיפור אמיתי - מדובר בבחור שיודע שיש לו מחלה שבסופה הוא יהיה עיוור, ודרך העט הוא שופך את כל המלנכוליה שאופפת את חייו מרגע שהדבר נודע לו.
אם אתם מחפשים אופטימיות והפי אנד, זה לא הספר בשבילכם. בשביל מי שרוצה להעמיד את הבעיות שלו בפרופורציה - ספר מצויין.”

“ספר טוב ומצחיק לא יאומן איך אפשר לעניין את הקוראים בספר שמספר בעצם על הבעיות של בן אדם על סף מחלת נפש ועיוורון מתקדם.. כישרון”