פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 2892 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 11 שנים ו-11 חודשים 0 גרביטי- פרק ראשון. fairy tale
טוב, לכל אלה שקוראים והם גם קוראי הסיפור השני שלי, שומרי החלומות, אז זה סיפור במקביל, לא במקום.
"אתה ממש כבד, אתה יודע?"
"סליחה, אם הייתי יודע שהולכים לחטוף אותי בשק הייתי עושה דיאטה לפני"
"הו, ממש מתחשב מצדך"
"מתחשב כמו שאת תהיי אם תשחררי אותי?"
גיחוך. "בחלומות שלך".
"תהיי בטוחה שאת לא מופיעה שם," אני ממלמל.
"תהיה בטוח גם אתה," היא משיבה בטון זועף.
שתיקה. אני לא מבין איך נקלעתי למצב כל כך מסובך. מה כבר עשיתי, צילמתי תמונות? הסתקרנתי?
----------------------------------------------------------------------------------------------------------------
"נאבדנו, נכון? תודי בזה, אימא," אני אומר בחיוך. לא באמת אכפת לי. זה רק מקום חדש שאוכל לצלם. אבא נאנח, ועוצר את הענף סוף כל סוף, אחרי שעת טיסה מייגעת בחיפוש אחר גינת החלומות של אימא ואבא. כשמלי מבינה שלא נמשיך לטוס, היא מדלגת מעל הענף, עוד לפני שאבא אפילו הנחית אותו לקרקע, ומעופפת בשמחה. אימא מושכת בכתפיה לעברי, ומיד קופצת ורצה אחריה, שומרת עליה למקרה שתיפול. מלי היא תלמידה חדשה, ולא למדה הרבה שיעורי כוחות. היא עדיין לא לגמרי יודעת איך לשנות את כוח הכבידה בדרך שתגרום לה לעוף כמו שצריך. בינתיים היא יותר מקרטעת. אבל אימא, שהיא בעצמה מורה בשיעור כוחות, מרוצה מההתקדמות שלה. אני יורד גם כן מהענף בחיוך, ומסתכל מסביבי. המקום נראה קצת שומם, כאילו לא דרכה שם רגל טרזיאון כבר שנים. צמחים מכסים חלק מן האזור, אבל רובו חלק ושטוח, קצת מזכיר מדבר ללא חול. לא היו בתים כלל, מה שגרם לי לחשוב שאולי באמת לא דרכה שם רגל טרזיאון כבר שנים. אני בכל זאת שולף את המצלמה ומתחיל לצלם, בזמן שאימא ואבא מארגנים את הארוחה בלית ברירה.
אני עסוק בצילום של המקום, כשחיוך קטן מרוח לי על הפרצוף. המצלמה שלי היא המצלמה הכי מפותחת באזור. עדשתה גדולה ועבה, והיא פשוט ענקית, אבל אני מאוד מתגאה בה. זהו רעיון חדיש, פיתוח המצלמה, והורי קנו לי אותה. אני לא שם לב שהתרחקתי, אבל אני כן שם לב לדמות מוזרה שצצה בן השיחים. אני יכול לראות אותה רק להרף עין, אך אני מיד מצלם באינסטינקט. הדמות נעלמת, ואני בוחן את התמונה. היא לא באיכות גבוהה, אבל אני רואה שמשהו מוזר. היא נערה, שהשיער שלה הוא הדבר הכי משונה שראיתי בחיי. הוא פשוט שחור. רק שחור. זה לא יכול להיות, מפני שלכל הטרזיאונים יש שיערות בצבעים מעורבבים. למלי ולאמי יש שיער בצבע ג'ינג'י ורדרד. לאבא יש שיער כחול-שחור, ולי בכלל יש שיער שחור עם גוונים כסופים. אבל מעולם לא ראיתי שיער בצבע אחיד כמו שלה. אני טס מהר אל הכיוון שבו נעלמה, נחוש לספק את סקרנותי, אבל ברגע שאני עובר את השיח שממנו ראיתי אותה צצה, אני נלכד על ידי שק גדול.
-----------------------------------------------------------------------------------------------------------------
"לאן את לוקחת אותי? מי את?" אני שואל, מתחיל להילחץ. אולי כדאי שאצעק?
"לא עניינך. רק אמרו לי שאם מישהו רואה אותי, עלי לתפוס אותו, ולהביא".
"אמרו? מי?" אני שואל בפליאה. מה קורה כאן? מנסים למתוח אותי?
"אתה חירש? לא עניינך," היא אומרת בקוצר רוח. אני מתחיל לנסות לחבוט בשק, להפעיל עליו את כל משקלי, לנסות להגיע לנערה המשונה ולהפיל אותה. משהו. אבל היא רק מנחיתה אותי על הרצפה ומתחילה לגרור אותי עליה, במקום להמשיך לנסות להרים אותי. אני פולט אנקת כאב ומשפשף את האזור שבו נחבטתי.
"טוב, בסדר. הבנתי, מתחו אותי. רוב, אתה יכול להראות את עצמך עכשיו!" אני מחליט לצעוק, מקווה שצדקתי. רוב הוא החבר הכי טוב שלי, ולפי איך שאני מכיר אותו, מתאים לו למתוח אותי ככה. אבל למה שיעקוב אחרי טיול משפחתי שלנו?
"אוי, תשתוק. לא מותחים אותך. כמעט הגענו," עונה הנערה ברוגז.
"אולי לפחות תאמרי לי איך קוראים לך?" אני שואל, מרגיש מעט יותר אופטימי. הרי היא נראתה בערך בגיל שלי. לא יכול להיות שהיא הולכת לרצוח אותי, נכון?
"אם אגיד לך, תהיה בשקט עד שנגיע?" היא שואלת, ואני כמעט יכול לשמוע אותה מחייכת לעצמה.
"כן. בתנאי שתספרי לי מי את", אני עונה בשמחה.
"אי אפשר, כבר נתתי לך תנאי! אתה לא יכול לבקש שני דברים", היא עונה בכעס. אני מחייך כשאני מבין שהצלחתי לעצבן אותה. מטרה קלה.
"בסדר, בסדר. אז איך קוראים לך?"
"קיארו".
"אנ-"
"אל תאמר מילה. אתה שותק," היא קוטעת אותי. אני נאנח, ועושה כדבריה.
******
"סבתא. מישהו ראה אותי.." אני שומע את הנערה- קיארו, אומרת במבוכה.
"קיארו! מה נעשה איתו עכשיו? נכלא אותו?" קול של אישה מבוגרת עונה בנזיפה.
"אממ... אפשר לשחרר אותו....." היא עונה בשקט. לשחרר אותי? לכלוא אותי? מי האנשים האלה?
"ממש לא. דנו, תעזור לקיארו לקחת את הטרזיאון לחדר", מצווה האישה. אני רואה את קיארו פותחת את השק, ומיד קם ממנו במהירות, בכוונה לברוח, אך גבר גדול ושרירי, שלמרבה פליאתי גם שיערו היה אחיד ומוזר, תפס אותי ולא אפשר לי לזוז. ניסיתי לרחף מעליו, אבל הוא היה חזק מדי.
"עזוב אותי! מה עשיתי לכם?" אני שואל, מתחיל להיבהל. יכול להיות שנכנסתי פה לעסק אמיתי?
"ראית אותנו. מצטער, גבר", הוא אומר, תוך כדי שהוא גורר אותי במסדרון. "אז אני אעצום עיניים בפעם הבאה שאבוא, אם זה בכלל יקרה! לא אראה אתכם!" אני אומר נואשות, ומרשה לעצמי להעיף מבט מסביבי. אני נמצא בתוך מבנה אפור ומדכא, ובכל זאת מבריק, כאילו מנקים אותו כל חצי שעה. מסדרון ארוך מוביל למספר חדרים, ודנו מוביל אותי בהמשכו. תמונות חולפות על פני, כולן של אנשים בעלי שיער אחיד, וגם עיניים בצבעים מוזרים. כחול? ירוק? אין צבעי עיניים כאלה. עוד טרזיאונים מוזרים. אני נזכר שגם צבע העיניים של קיארו, שראיתי כשפתחה את השק היה כחול- אפור. אולי בעצם... הם כלל לא טרזיאונים? אני מצמצם את עיני בחשדנות, שומע את קיארו מדשדשת מאחורינו. למה לא לשאול? מה יש לי להפסיד?
"הי, דנו. אתם בכלל טרזיאונים?" אני שואל בחיוך עקום, בניסיון להסתיר את החשדנות שבי.
"אנחנו בכל-" התחיל דנו, ונקטע על ידי קולה התקיף של קיארו מאחורינו.
"כן", היא פסקה, אבל לא החמצתי את המבט הרצחני שירתה בדנו, שחייך אליה במבוכה.
"אז...."
"לא. אמרנו שתשתוק, אז זה בדיוק מה שאתה תעשה," אומרת קיארו בכעס. בחיי, הנערה הזו עצבנית.
"טוב, טוב, למה להתעצבן.." אני ממלמל. נראה שלא שמעה אותי, למרות שכל טרזיאון היה שומע. ועכשיו, כשחושבים על זה, למה הם לא עפים? זה כל כך הרבה יותר פשוט. עשיתי אחד ועוד אחד.
"הא", אני מחייך חיוך ניצחון, "אתם לא טרזיאונים!". אני שומע את קיארו גונחת מאחורי.
"רואה?" אומר דנו, "לא היה טעם להסתיר את זה ממנו. הוא יודע איך נראים ומתנהגים בני עמו".
"חשבתי שזה יעבוד, הוא לא נראה חכם במיוחד", השיבה.
אני מעקל את העלבון מספר שניות לאחר מכן. "הי!" אני רוטן.
"טוב. תיכנס לפה, אם לא, אאלץ לדחוף אותך בכוח", אומר דנו באיום. אני מהנהן, ומתחיל להתקדם לעבר החדר. בדיוק כשדנו עוזב אותי, אני טס למעלה, צועק "אדיוס, אמיגוס!" בחיוך מאושר, ועף במהירות אל עבר היציאה.
אבל שנייה לפני שאני יוצא אל עבר החופש דרך דלת המתכת הכבדה שמולי, שהייתה פתוחה באותו רגע, היא נסגרת בפני בטריקה. אני מנסה לפתוח אותה, אבל היא תקועה, וכשאני מבין שאני לכוד, אני נוחת בחזרה לרצפה האפרורית, רק כדי לראות מבט זועם מצד אישה מבוגרת.
"אתה לא הולך לשום מקום", אמרה בארסיות, וגררה אותי חזרה אל החדר בכוח שלא נראה שקיים בה.
הו, לא.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 11 שנים ו-9 חודשים ממש יפה! אור
-
לפני 11 שנים ו-9 חודשים הודעה שמחה ללא כותרת ניאו
אני אוהב את הספרים שלך תעשי המשך של שומרי החלומות בבקשה בבקשה בבקשה!...
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה -
לפני 11 שנים ו-10 חודשים מדהיםם פרסי ג'קסון
טני חייב לציין שאני לא מופתע מהמדהימות שבזה אני פשוט רגיל לכך שהספרים שלך מדהימים (בקיצור מדהים כמו תמיד)
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה -
לפני 11 שנים ו-10 חודשים הודעה שמחה ללא כותרת, מאת אומללה עם כותרת הבלגית המעופפת
כתבתי לך תגובה ארוכה ויפה, שכללה סיפור על איך שכל הדברים המגניבים פוסחים עלי (כולל הזגנים שעובדים, כוחות הקסם והעוגיות המדהימות שחברה של אמא שלי הביאה כשהייתי בטיול שנתי), ועל זה שגם לאבא שלי יש שיער שחור-כסוף, ועיניים כחולות אפורות (לי יש שיער חום בצבע שאני מעדיפה לא להגדיר, פשוט כי חום-לא-מוגדר זה שם נחמד, ועיניים חומות, למרות שלאמא שלי יש עיניים ירוקות, ואין לי קרוב משפחה אחד עם עיניים חומות. חוץ מאשתו שלי, אבל אני לא חושבת שהיא קשורה לצבע העיניים שלי), והמלצה לזה-שאין-לי-מושג-מהו-שמו-ולכן-גם-לא-אנקוב-בו, שיארוז איתו הרבה אוכל (נגמר מהר) שלושה סטים של בגדים, לקיץ ולחורף, קינדל, מטען סולארי, נקודת אינטרנט אלחוטי ניידת, גישה בלתי מוגבלת לכרטיס האשראי של אמא, וחברה, שלא יהיה משעמם, למרות שעם קינדל אף פעם לא משעמם (אין לכם מושג כמה זה מבדר אותי להדליק ולכבות את האור שבקינדל תוך כדי אמירת "לומוס" ו-"נוקס"), חברה עדיין מומלצת. וגם המלצה לחברה שכדאי לו להביא אוהל, שלושה סטים של בגדים לחורף ולקיץ, ערכת כלי בישול, ספר על צמחי מאכל, ספר על זיהוי פטריות, וספר על איך לבנות רפסודה. אבל אז אמא קראה לי להתכונן לבוחן ביום ראשון, ואחר כך לבוחן ביום שני, ולבוחן הנוסף ביום שני, ולעבודה להגשה ביום שני ("לא גמרת את שיעורי הבית&"). אז אני קצת אומללה כי זה נמחק לי פעמיים.
ממש אהבתי את השם של הטרזיאונים. זה שם מקורי. מקוריות זה דבר חשוב מאוד בעולמי הקטן, שבו הכל תלוי בכמה מטוסים עברו מעלי היום. וגם הסיפור עצמו. פשוט רציתי להתחיל עם השם.
באמת (אני מתחילה להשתמש בזה יותר ויותר. להפסיק עכשיו או להיגמל אחר כך?) שהסיפור שבו אני דנה הוא מהמקוריים שקראתי לאחרונה (אני בת נוער. ספרי מבוגרים משעממים אותי, ספרי ילדים מצחיקים אותי (חוץ מדוקטור סוס. דוקטור סוס הוא דוקטור סוס), וספרי נוער פשוט נדושים). רק בבקשה- אל תכניסי משולש אהבה בסיפור. תגווני. שישאר בודד. יאי&
אני צריכה לחזור לשיעורי הבית. התחלה מצוינת&
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה -
לפני 11 שנים ו-10 חודשים אהבתי ^^ מגדת העתידות
-
לפני 11 שנים ו-11 חודשים יפה (: זאבת המים
רעיון נחמד ומקורי, ויש לי חולשה לנשים עם שיער ורוד-כתום, זה אדיר D:
קיארו נשמעת ממש מגניבה, הדמות המרכזית בטח לא יהיה יותר מדי מעניין, אבל מי יודע חוץ מהסופרת חוזת העתידות, כמובן...
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה -
לפני 11 שנים ו-11 חודשים מגניב ביותר! התחלה מעניינת נורא... לואיזיאנה מנטש השקנאית
-
לפני 11 שנים ו-11 חודשים או-אה פוליאנה :-)
זאת נשמעת כמו התחלה טובה לסיפור ונורא אהבתי את המקוריות!
מחכה להמשך בקוצר רוח!
הלוואי עלי לכתוב סיפורים מקוריים כאלה...
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה -
לפני 11 שנים ו-11 חודשים אדם מאושר עושה מה שהוא רוצה , מתי שהוא רוצה כי מותר לו טל
-
לפני 11 שנים ו-11 חודשים מגניב. אנג'ל
-
