הפרק הבא הגיע, ואני מצפה לתגובות, גם העצלנים שביניכם :-)
מרטין הביט בעייפות במראה שבחדרו. גילו המבוגר כבר עשה את שלו, וקמטים כבר היוו חלק ניכר מפניו. גבו היה מכופף ועמידתו שפופה. הוא החזיק מקל הליכה פשוט בצבע חום בידו הרזה והלבנה, ושיערו המעט והמדובלל, עיטר מעט את קרקפתו כרצועות שלג צחור. למרות גילו ומראהו המבוגר, עיניים כחולות בהירות עדיין ניבטו אליו מבעד המראה בפיקחות ובצלילות. "בן שישים וחמש, אך עדיין מבחין בין ימין ושמאל" מלמל לעצמו בחיוך עקום.
הזמנים נעשו קשים, והוא חשש יותר מיום ליום. אם כי לא לגבי עצמו חשש, שכן ידע שאם ירצה בכך ואם לא, בסופו של דבר השינה תכריע אותו. הוא חשש לגבי התאומים. נכדיו, אוליבר ואוליביה, רק בני תשע, ומשפחתם כבר אבדה בשינה. הוא כל מה שנותר להם, והשתדל לגדל אותם הכי טוב שיכל. אך מה יקרה אם לא יתעורר יום אחד? מי יטפל בהם? נסיעות הלוך ושוב בחיפוש אחר אומנת, לא הועילו כלל. היום הוא ונכדיו מתכוננים לעזוב, ולחפש נפש חיה. יומיים שכבר לא פגש אף אדם ברחוב, וכשנסע במכוניתו לביתם של שכניו, מצא את כולם נתונים לחלומות. הוא הבין שהמצב החמיר. ביום הראשון, כמה עשרות אנשים נרדמו. המספר הלך והתנפח בהפרשים עצומים מיום אחד לקודמו. מדובר באיבוד של מיליוני אנשים תוך שבוע. וכבר שלושה שבועות עברו. לפי החישובים של מרטין, שבראשו הדחיק אותם ככל יכולתו- נראה כי בעוד ימים ספורים האוכלוסייה תצטמצם ל.... בערך 10 אנשים. תחילה לעג לעצמו. מוחו המטורף של אדם מבוגר. 'כיצד יוכלו כל האנשים להירדם? מיליארדי אנשים חיים על כדור הארץ!' חשב בחיוך קטן. אך עם הזמן, העובדות, שהיו לא הגיוניות בעליל, עשו את שלהם. הוא חלם חלום, על שני נערים שקראו לו ולעוד 9 אנשים להציל את העולם. כמובן שלא התייחס אליו, אבל עכשיו, כשכבר ידע מרטין שחישוביו נכונים, הוא תהה שנית לגבי חלומו.
האם יתכן כי הוא חלם חלום אמיתי?
___________________________________________________________________
סאם סוף- סוף השביע את רעבונו. הוא יכל לנשק את רגליה של אמו באותו רגע, אם הייתה ערה כמובן. היא תמיד התעקשה לגדל עצי פירות ושיחי ירקות בחצרם הענקית. "למה לא לנצל את החצר הגדולה הזו, כדי לגדל קצת בריאות?" נהגה לומר בעליזות לאביו, שהעדיף למלא את החצר במשחקים שונים. עכשיו, כשהדברים היחידים שהחזיקו אותו היו פירות וירקות, למד להעריך זאת. מזה יומיים שהוא חי לבד, והוא ידע שלא יוכל להמשיך כך הרבה זמן. הוא יאלץ לעזוב מחר, למצוא אנשים ערים, בתקווה שיצליח. הוא ידע שזהו חלום נואש, אך איך יוכל להמשיך כך?
תרמילו הארוז במגוון פירות וירקות כבר היה מונח לידו, וכל שעליו לעשות הוא להיפרד מהמקום- הבית הגדול שחי בו כל שש עשרה שנותיו. הוא תמיד שנא אותו. הכול נראה לו כל כך מלכותי, לא ביתי. כל פינה בו הייתה מצוחצחת ללא רבב, וכל פריט במקומו. וילונות גדולים ויפים בצבעי כסף קישטו את החלונות, והספות הנקיות בצבע כחול מבריק עמדו ממול הטלוויזיה הענקית.
הוא ידע שבאחד החדרים יש מיטה זוגית גדולה, ועליה ישנים בשלווה שני אנשים. הוריו. אבל שום דבר בזה לא הצית בו ניצוץ אהבה לביתו. כשהיה מגיע לחברו, רן, תמיד קינא בו בעל כורחו- אח קטנה בערה בסלון בימי החורף, והשערות של טים, הכלבלב של רן, מילאו את הספות שהיו מעט בלויות משימוש. הבית אמנם היה ממוצע בגודלו, ולא מלא בטכנולוגיה מתקדמת ופסלים יקרים, אך בהשוואה לביתו של רן, הבית שלו נראה זר ומנוכר.
לא שזה משנה עכשיו. כרגע, הוא כבר היה מעדיף להישאר עם משפחתו בבית הזה, מאשר להגיע למצב הזה.
___________________________________________________________________
"פרי, כולם כבר מתכוננים לעזוב." אמר ניק, "אנו צריכים לכוון אותם לאן ילכו בכדי שיוכלו לפגוש אחד את השני ולעלות להר. אם לא, הם יוכלו להמשיך להסתובב לנצח בכדור הארץ." קולו היה מלא דחיפות.
"קדימה, בוא ננסה שוב", השיבה פרי בנחישות. "אני חושבת שעצם זה שסיפרנו להם שהם עשרת הנותרים לפני שבאמת היו כאלה, בגד באמונם בנו." הוסיפה בתסכול. "תזכיר לי למה אמרת שצריך לספר להם מספר ימים לפני הזמן?" שאלה ברטינה.
"רציתי לתת להם זמן לעכל ולהתארגן למסע." ענה ניק במבוכה, כשהבין שרעיונו לא הועיל להם כל כך.
"טוב, צריך לקוות שהם יאמינו לנו הפעם. המצב מתדרדר, ואנחנו חייבים לצאת מפה." אמרה פרי, נאנחת, והסתכלה סביבה. הנוף העגמומי והאפור עדיין ניבט אליה והעננים האפורים שעליהם עמדה נראו לא מוחשיים. כל המקום הזה דיכא אותה.
'איך בני אנוש יכולים להגיע לפה בלי להשתגע?' חשבה.
"את מספרת לי? אני כל כך משועמם!" אמר ניק בטון ילדותי וקטע אותה מתהיותיה.
"ניק! זה מה שמעניין אותך?" אמרה פרי בזעזוע. "מיליוני אנשים ישנים, ואנו אחראים לכך!" הוסיפה בכעס.
"מה כבר אמרתי?" היתמם. "אין לי מה לעשות פה, ורק המחשבה על כמות העבודה וסוסי הפוני שמחכים לי כשנצא מכאן גורמת לי לבחילה."
"אתה מתכוון, אם נצא מכאן." אמרה פרי, וכבר התיישבה ועצמה את עיניה בריכוז. ניק עשה כמוה, והם הושיט ידיים אחד לשני. הגיע הזמן שבני האנוש יעזרו להם.
___________________________________________________________________
לילי ידעה שהפעם החלום שחלמה אמיתי. היא לא יכלה להסביר, אבל משהו גרם לה לדעת זאת בוודאות. נאמר לה שהיא צריכה לנסוע לעיר הסמוכה אליה, שם תפגוש את כל האחרים. מתברר שכולם חיו קרוב אחד לשני, ואפילו לא ידעו. היא ידעה שזה מטורף, במיוחד כשהיא צריכה לנסוע עם תינוקת בת שנתיים, אבל מה כבר יכלה לעשות? זוהי תקוותה היחידה. ואין לה ברירה אלא לסמוך על ה.... הודעה שקיבלה. לא כך הוריה חינכו אותה. הם תמיד אמרו לה להקשיב לקול ההיגיון, וכך פעלה במשך כל חייה. אך אחרי שהתאהבה בטד, היא למדה להקשיב גם ללבה. חתונתם הייתה יפה ומרגשת, ולמרות שהתחילה לנהל וויכוחים סוערים עם הוריה, שכן טד נראה להם בחור מוזר וננוח מדי, זה היה היום המאושר בחייה. חוץ מהיום שבו ילדה את קייט. עכשיו נותרו רק היא וקייט, לאחר שכל משפחתם נרדמה.
קולות קטנים עלו מצד החדר הקטן שהייתה בו. היא הפנתה את מבטה אל המיטה הקטנה ומלאת הצעצועים שבקצה החדר. כשקייט נולדה, כל המשפחה המורחבת ביקרה בביתם של טד ולילי, מביאים להם ערימות צעצועים לתינוקת. היא ראתה שקייט כבר התעוררה, מחכה שלילי תכין לה אוכל. היא רכנה לעבר מיטתה, והוציאה את הפעוטה. עיניה הכחולות הגדולות הביטו בה בשמחה, לא מודעות לסכנה המרחפת מעל ראשיהן בכל לילה. שערות חומות קצרות הזדקרו מקרקפתה, בדומה לצבע השיער של אמה.
לילי חיבקה אותה חיבוק אוהב. היא ידעה שהיא לוקחת סיכון עצום, אך החליטה ללכת לפי תחושותיה.
והפעם התחושה שלה קבעה שהיא צריכה ללכת בעקבות החלום.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
