אני מביט בפנים היפות שלך, וידיי רועדות. את מכוסה בשמיכת בית החולים עד הצוואר. שיערך פזור וחלקו סתור קצת על עינייך, שעצומות בהבעה שלווה עד כדי גיחוך, מכווצות מעט תחת גבות שטניות. על פיך ואפיך מונחת מסכה ירקרקה ומעוקלת שמחוברת למכונת הנשמה. אולי היא הדבר היחיד שנותן לך לנשום.
האינפוזיות מחוברות לשתי הידיים שלך, האחת מזריקה נוזלים, השנייה מזון. וכל פעימת לב שלך זוכה לתיעוד קצוב על מסך.
אני צופה בפעימות הלב שלך מצדות על המסך. מחול של הקו הירוק על המסך הכהה. נראה כאילו הלב שלך פועם בפראות, כאילו מכריח אותך להתעורר. אבל זאת בטח הייתה סתם אשליה. הפעימות שלך בטח היו חלושות.
אני אוחז בידך ומקווה שהמגע שלי ישיב אותך כמו לתחייה. אבל זה לא קורה. את נשאר דוממת, כמעט מתה ללא הנשימות שהרעידו את החזה שלך, ופעימות הלב שהלמו בך. עמוק בפנים.
מחשבתי דוחקת בך להתעורר. לפקוח את עינייך כדי שתדברי איתי, תחייכי אליי. אני מרגיש כאילו הלב שלי מאיים להתפוצץ בחזי מרוב כאב.
בדמיוני אני יכול לראות אותך, כשההתקף פקד כל איבר בגופך וגרם לך לפרכס על הרצפה.
כל כך חסר תועלת הייתי... וככה אני גם עכשיו. אני לא יכול לעשות דבר וחצי דבר, אני לא יכול להחזיר אותך לחיים. הרופאים אמרו שהסיכויים שתתעוררי אי פעם אפסי.
אני מרגיש אנוכי שאני אומר את זה, אבל אני צריך אותך. אל תחמקי ממני עכשיו.
העובדה שאת יכולה למות עכשיו, הרגע, מול הפנים שלי, גורמת לי להזדעזע. אני זוכר שדיברנו על זה, על המוות. על האובדנות שלך.
אני קראתי לזה "לכלוא", את קראת לזה "לעוף".
אני שנאתי לחיות בידיעה שהמוות יכול לערוב בכל פינה, את אהדת את הידיעה שהמוות קיים.
אני ניסיתי לברוח מהמוות, את ניסית למצוא את המוות.
אל תעופי היום. לא הלילה. לא אף פעם. תחיי ותרצי לחיות, אל תנסי למצוא את המוות, לא עוד.
ואני כל כך מתנצל שכבלתי אותך, שמנעתי ממך באדיקות את מה שאת כל כך רוצה. רק תחזרי.
את לא חוזרת.
ידי מוחצת את ידך בחיזוק אחיזה, ואני מקווה לרגע שתזוזי. אבל עד מהרה אני מבין שזה פשוט לא יקרה. שאני לא משנה דבר.
לבסוף אני רוכן ומחבק אותך. מהרהר בכל הפעמים שרצית לברוח מהכל. שרצית למות.
"אני אוהב אותך." אני ממלמל לאוזנך, ומקווה שתקומי כדי שאוכל לומר לך את זה פנים אל פנים.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
