פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 7925 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 12 שנים ו-11 חודשים שכחה אריאל
אז זה סיפור שלי, ויהיה ממש נחמד אם תקראו אותו למרות שאני מודעת לזה שהוא ארוך~ :D (הכי ארוך שכתבתייייייי, הרבה מילים יהה:D)
אם הייתם פוגשים אי פעם בדג זהב, או בפיית השניים, או בחד קרן מעופף, והוא היה נותן לכם משאלה אחת.
איזה משאלה הייתם מבקשים?
יש אנשים שהיו מבקשים כסף, כוח. האחרים היו מבקשים אושר או אהבה. בריאות. חלקם חופש מוחלט ללא שום הגבלות.
אני הייתי מבקשת לשכוח. הייתי רוצה לשכוח הכל. הייתי שוכחת את הכאב ואת השמחה. הייתי שוכחת את קיומם של רגשות. הייתי שוכחת איך לטעות, או איך לצאת צודקת בכל פעם. הייתי שוכחת שאי פעם היית מאושרת, או שאי פעם בכיתי. הייתי שוכחת את המראה שלי, או את המראה של כל אחד אחר שהכרתי. את המגע של כפות ידי כשהן מתחככות זו עם זו. הייתי שוכחת את הקנאה, את החמלה.
הייתי שוכחת הכל.
******************************************************************************
פתית של שלג נחת על כף ידה הלבנה מקור. היא השאירה אותו לרגע בכף ידה, קמצה אותה לאגרוף, והפתית התמוסס בידה. היתה לו צורה של כוכב. לכל הפתיתים יש צורה של כוכב, רק שתמיד יש איזשהו הבדל בניהם. איזה קו שמבדיל אותם מכל פתית אחר. מעניין אם יש כוכבים בשמיים שזהים זה לזה. הרהרה.
היא חצתה את הגדר שהפרידה בין ביתה לבין רחוב 'השלג האחר' כפי שקראה לו בחורף, בדרכה אל בית הספר, כמידי יום. הרחוב היה לבן, כמו כל הרחובות הלבנים בחורף. אין מראה יותר יפה מהשלג. לראות את כל הלבן הזה, לפני שאון האנשים והמכוניות מלכלך אותו, והשחור שלהם טובע בתוך הלבן של השלג. מעניין איך היתה נראית טיפת דם בשלג. טיפת אדום על הלבן. המראה היה בוודאי טרגי למדי, ואם זאת, יפיפה. או מראה של גופה בשלג, כמו מלאך.
עברו שלושה חודשים, והזיכרונות עדיין טריים במוחה. מראה של חיים שהתמוטטו באחת. גופה. נשיקה. הכל קרה כל כך מהר. והיא לא הזילה אפילו דמעה. לא היו דמעות. היה רק לב שנשבר. לב שבור וצחנת מוות.
היא זכרה הכל. הזיכרונות הפכו אותה למי שהיא, או יותר נכון, למי שהיא נהפכה. מישהי שלא אוהבת, או מגלה רגשות. מישהי שהיא אף אחד. מישהי שהיא סוד. היא שנאה את עצמה, את ביתה, את חייה. באותו רגע, היא שנאה את העולם. היא שנאה הכל.
מראה פניו עוד גרם לשערותיה לסמור. העיניים שלו, עני שקד חומות. השיער הבהיר. החיוך שלו. היא שנאה אותו על שגרם לה לאהוב, על שגרם לה לשנוא. על הבגידה שלו. ויותר מכל, על זה שהוא לא התחרט.
לא, לא היתה בו חרטה. מראהו העיד על אדם שלו ומאושר. משפחה שלמה, מערכת יחסים יציבה, למה לא? הוא שכח אותה. הוא שכח שאהב אותה, הוא שכח את הכל.
היא לא יכלה לשכוח.
אותו, את הריח שלו. ריח גברי. את הנשיקות שלו. את החיוך שלו. את כל המילים היפות שאמר לה. את כל הבטחות השווא.
את הבגידה שלו. כשראתה אותו איתה, עם היותר יפה, יותר מוצלחת, יותר אוהבת. היא לא היתה צריכה לומר לו כלום, הוא הבין זאת בעצמו. מאז הוא התרחק. הוא לא אמר מילה. לא התנצל. הוא הלך, כי לא היה בו אומץ. היא בזה לו על היותו אדם חלש, ועדיין אהבה אותו ושנאה אותו בו בזמן.
עוד יום שנגמר. עוד מילים קשות שנאמרו לעברה והיא שותקת. מטומטמת. צבועה. שקרנית. את דוחה אותי. מכוערת. עוד מילים ששמעה מאחורי הגב. הלחישות. הצחקוקים ברגע שהיא עוברת. הלעג. הם שנאו אותה על כך שלא היתה אחת מהם, שהיתה שונה. ועוד יותר על כך שלא ניסתה להיות אחת מהם. המילים היו קשות, אבל לידה הן חלפו כהרף עין. היא שקעה בחלומותיה, לא מסגירה את עצמה לידם. לא נותנת להם לפגוע בה. הם לא יכלו. היא היתה עשויה בטון.
לרגע אחד, תשומת ליבה הוסתה. איש יפה תואר עבר לידה. היא משך אותה אליו, והיא חשבה שהוא מוצף בהילה של אור. אור אדום.
היא הביטה בו, והסיתה את מבטה כשהתקרב. קולו צימרר אותה, יותר מכל קול אחר ששמעה. 'אני יודע מה את רוצה.." מגעו הרעיד אותה. הוא דחף לידה פתק ובו כתובת.
'שם. עוד שעה.' הוא לחש והתרחק.
בית רעפים אדום באמצע שומקום. היא היתה צריכה לשאול לפחות שישה אנשים כיצד להגיע למקום יעדה. מה שמוזר במקום הזה יותר מכל, הוא שהשלג עוד לבן, והוא מושלם יותר מכל שלג אחר. מושלם במידה בלתי אפשרית. המושלם הוא בלתי אפשרי.
השילוב של פניה הלבנות והשיער השחור הארוך על המעיל שכיסה אותה. היא נראתה כמו שלגיה.
דפיקה על הדלת.
הוא היה שם, והיא הסתנוורה מיופיו. השיער השחור שלו. עיניים ירוקות עם ניצוץ כתום בהן.
'חיכיתי לך.. היכנסי.' הוא לחש, ובגבה עברה צמרמורת.
היא שתקה. לא היו בה מילים. היא התישבה על כורסה אדומה.
'יש לך משאלה מאוד מוזרה, אליס.. האמת, אף פעם לא נתקלתי במשאלה כזאת.'
היא הביטה בו בפנים קפואות.
'איך אתה יודע את שמי?'
'לא רק זאת אני יודע. אני יודע עלייך הכל. הרצון שלך לשכוח אליס.. הוא רצון, מאוד מעניין, נאמר.'
היא קפצה על מקומה.
'מי אתה?'
'אני?' אמר וחייך חיוך שאליס לא פרשה. 'אני השטן.'
היא קפאה.
אף אחד מעולם לא אמר לה שדמותו של השטן תהיה כל כך... מושלמת.
**************************************************************************
מאוחר יותר היא זכרה את עצמה במעורפל, פורצת בצחוק מבוהל. ואחר כך אותו, מניח יד על כתפה, וחושף טור שיניים צחורות. מושלמות. היא רצתה לברוח, אבל משהו שלא הבינה העמיד אותה במקומה.
היא זכרה אותו מסביר לה שהוא יכול להגשים לה את המשאלה שלה. שיש בכוחו. שהוא יכול לגרום לה לשכוח.
היא זכרה את מילותיו הארסיות. היא דיבר אליה כמו נחש. לרגע דימתה את גופו מתפתל.
'למה לך בעצם לזכור?' תהה בינו לבין עצמו. 'אבא שלך מת. החבר שלך בגד בך. איש לא אוהב אותך.'
האמת כאבה לה. היא הביטה בו באימה.
'את יודעת.. בלילה ההוא. כשאבא שלך נפטר בשינה. כמה טרגי.' הוא הזכיר לה מאורעות שרצתה לשכוח. היא התכווצה.
מראה של גופה בשלג, כמו מלאך. המחשבות עלו בה.
'אז את באמת רוצה את זה?'
אליס שתקה לרגע.
'כן.'
הוא הנהן.
'ומה את נותנת לי בתמורה ?'
היא חיכתה לזה. הוא לא נותן לי מתנה. הוא מצפה לתמורה. הוא השטן, עם כמה שזה מגוחך. שטן.
'מה שתרצה' היא השפילה את מבטה וחשקה שיניה.
'בסדר'. הוא ענה ביבושת.
'אני אשכיח ממך הכל. אני אתן לך חיים חדשים.
'בתמורה לחיים של הבן אדם היחידי שאת אוהבת.'
'אין אדם שאני אוהבת.' היא צחקה.אין.
'אני לא בטוח בזה.. למרות הכל, את עדיין אוהבת אותו. כמה פתטי לאהוב אדם אחרי כל השקרים שלו. אבל אני יכול לתת לך מתנה חדשה. אני יכול לך חיים חדשים. '
ה'לא' כבר עמד לה בלשון. אני לא יכולה לקחת חיים של בן אדם אחר. לא.
משהו עצר אותה. היא הניעה את שפתיה, אבל קולה נדם.
למה לא, בעצם? למה לא? לא מגיעים לו חיים. הוא גרם לחיים שלי להתמוטט. לסיבה שבגללה אני לא ישנה. הוא פגע בי. מגיע לו לשלם על זה.
בחיים שלו?
הוא חיכה.
והיא הצליחה לחלץ 'כן'.
הוא נתן לה שעה להיפרד מכל הזכרונות שלה.
'אין לי זכרונות להיפרד מהם.'
הוא חייך.
'ברגע שהשעה תסתיים, את תוולדי מחדש לעולם בתור תינוקת.'
'מה? זה לא מה שביקשתי!'
'את תשכחי הכל גם ככה, כך שזה לא ישנה לך.'
היא שתקה. זה לא מה שביקשתי.
'ברגע שהזיכרונות ימחקו, את כבר לא תהיי עצמך. הזכרונות הם חלק ממך. הם את. כשהם ימחקו, לא ישאר ממך כלום. רק נשמה. '
והוא טרק לה את הדלת.
השטן טרק לי את הדלת.
המחשבה היתה כל כך מגוחכת, כשהיא התחילה לפרוץ בצחוק מתגלגל, מזה זמן רב.
היא חדלה מצחוקה.
ברגע שהזיכרונות ימחקו, את כבר לא תהיי את עצמך. הזכרונות הם חלק ממך. הם את. כשהם ימחקו, לא ישאר ממך כלום. רק נשמה.
נצנוץ קטן הבהב בה.
חרטה.
******************************************************************************
השעה היתה שעת בוקר מוקדמת. חושך ברחובות. באותה שעה, בבית החולים המקומי נולדה תינוקת לאב ולאם מאושרים. למרבה התמיהה, קרקפתה היתה מכוסה במעט שערות שחורות. עורה היה בהיר כשלג. היא היתה יפייפיה.
האמא החזיקה אותה ברכות ובאושר. האב הזיל דמעות.
'היא שלנו' לחש.
הם קראו לה אליס, על שם סבתא רבתא שלה, אליסה.
באותו הזמן, בתיכון המקומי, כמה נערים יצאו מבית הספר. אחד מהם, שבדרך כלל היה רועש ופעיל, נראה שקט ומהורהר.
'מה קרה לך?' שאל אחד הנערים האחרים וטפח על גבו של השני.
'כלום..'
'נו?'
'אליס. היום ראיתי אותה. היא נראתה כל כך אבודה. שונה.' הוא הביט בחברו.
'אני רוצה לבקש ממנה סליחה.'
'אליס? המשונה ההיא? חשבתי ששכחת אותה כבר ממזמן...'
'כן..' לא משונה.חשב. אחרת. ושכחתי. אבל אני מתחיל להיזכר.
לרגע דימה שראה דמות מוכרת בעבר השני.
'אליס..?' הוא קרא.
הוא רץ לעבר הכביש השני.
מכונית נסעה במלוא התאוצה.
התאונה היתה בלתי נמנעת.
******************************************************************************
'אליס?' קרא האב לעברה. 'בואי, תני לי יד'. 'בואי נרקוד'.
התינוקת בת שישה החודשים דידתה אליו בידיים פתוחות. היא היתה עלולה ליפול, אלמלא נפלה הישר לידיו לידיו של אביה, שהרים אותה.
'מה אתם עושים?' קראה האמא בחיוך מהמטבח.
'רוקדים' צחק האב. 'בואי, תצטרפי.'
'אני כבר אבוא.' צעקה האמא, עסוקה בבישוליה.
האב הדליק את הטייפ ושם בתוכו דיסק. השיר הראשון התחיל להתנגן. הוא היה קצבי ומהיר. האבא הרים את אליס באוויר.
'התועילי לרקוד איתי, עלמתי?'
הוא הושיט לה את ידו, והיא חייכה אליו חיוך מתוק. הוא התחיל להסתובב במעגלים, ידו שמחוברת לידה מושטת קדימה, כמו בטנגו.
עיניה הכחולות חייכו אליו. האמא הגיעה בריצה מהמטבח, מצטרפת לריקוד. הם צחקו עד שאזל כוחם, ואז צנחו על הספה, הוא עוד מחזיק באליס. מאושרים.
חצי שנה עברה, ומריה עוד לא עיכלה. היא ראתה את חיוכו, את עיניו, את פניו וגופו, כאילו היה שם, מולה. כאילו יכלה לגעת בו, למשש אותו, לחבק אותו. לחייך. אבל הוא לא היה שם. וכל מה שנשאר היה כלום.
היא היתה חלולה. לא היה בה עוד טעם. היא זכרה את היום ההוא בפרטי פרטים. עוד יום רגיל. עוד שיחת טלפון שנדחתה במקום עבודתה.
הטלפון לא הפסיק לצלצל. היא הנידה בראשה.
'נורה, תבקשי שלא יעבירו אלי יותר שיחות. אני עסוקה, בסדר?'
'הם אומרים שזה דחוף.' המזכירה צעקה לה.
מריה הנידה בראשה בעייפות. היא הרימה את הטלפון.
'מריה סטון, מדבר שוטר מהתחנה האזורית. הבן שלך-
המחשבה הראשונה שעלתה בה אחרי השיחה ההיא, לפני הדמעות, היתה שהיא רוצה למות.
******************************************************************************
'אליס?' 'את מקשיבה לי?'
אליס הרימה את ראשה שצנח על השולחן.
'מה?' היא שאלה, כמתעוררת מחלום.
המורה הנידה בראשה בייאוש. הילדה ההיא, עם התלתלים השחורים הארוכים והעור הלבן- לבן, זאת עם העיניים הכחולות, אליס משמה, אף פעם לא היתה מרוכזת. בכל השיעורים היא ריחפה. היא שקעה בכיסא עד שהעירו לה להזדקף. היא ישבה לבדה. היא היתה, נו? איך לאמר? מוזרה.
המורה נאנחה.
' אם אני אתפוס אותך שוב לא מקשיבה, את תקבלי עונש.' היא חתמה את דבריה.
אליס שקעה בכיסא.
היא דימתה לעצמה שהיא עפה, והיא עפה, והיא בורחת. ואיש לא יכול לעצור אותה. אני לא אוכל ליפול. אני לא אפול.
השנים עברו לאט. שנה עברה, ועוד שנה, זהה לקודמתה. ככה עשר שנים. מריה התפטרה מעבודתה. בגדיה היו בלויים, סחבות. היום האזכרה. היא אך בקושי גררה את עצמה לבית הקברות.
בשביל מה? היא חשבה בזעף. בשביל לבכות שוב, בשביל לשמוע את כל האורחים שמצטערים כל כך ולאמר תודה? והרי אני יודעת שהם לא מתכוונים לזה. הם כבר שכחו.. ומי שהיה חלק גדול מחייהם, הפך לעוד מישהו נשכח. הם באים רק כי לא נעים להם. הם לא באים כי הם מתגעגעים. ומתישהו, הם גם יפסיקו לבוא. בשביל מה לבוא? בשביל להיזכר בו שוב, למרות שהוא נמצא במחשבות שלי כל הזמן?
******************************************************************************
אליס ישבה על המיטה הנקיה שלה. היא פיטפטה בפאלפון עם חברתה. שערה השחור היה פזור לאחור. כמו מארג קטיפה, רק בשחור. חשב אביה, שעמד מאחורי הדלת הפתוחה וחיכה שתסיים.
היא הבחינה בו.
'בלה, אני חייבת לסיים. אבא שלי.'
עוד צחוק אחד, להתראות, והשיחה הסתיימה.
'כן אבא.' היא הפנתה אליו מבט שואל.
'תראי מתוקה.' הוא התחיל, בטון מעט שבור. היא כבר זיהתה מה הוא רוצה לומר לה.
'אני יודע שמאז המוות של אמא את קצת מסתגרת בעצמך. אבל את יודעת, אני תמיד כאן כדי לעזור לך בכל...'
'אבא.' היא הניחה יד על כתפו.
' אני בסדר. עברו כבר שנתיים. המשכתי בחיים שלי. אמא מתה, וזהו. אי אפשר להחזיר אותה. אני בסדר, באמת.'
גיל 13 זה גיל לא פשוט.. האב חשב לעצמו.
היא הפנתה אותו במבטה אל הדלת והוא הלך, שותק.
היא שיקרה.
היא לא היתה בסדר.
בכלל.
חלפו עוד שנתיים.
מריה הביטה בתמונתו שעל הקיר, שהיה מכוסה בדמותו.
אילו רק היה פה..
הייתי עושה הכל אחרת.
******************************************************************************
פתית של שלג נחת על כף ידה הלבנה מקור. היא קמצה אותה לאגרוף, והפתית התמוסס בידה.
היא עמדה לעשות מעשה. היא תעשה אותה, ולא אכפת לה מה ואיך.
היא פתחה את כף ידה.
מריה נשענה על הספה.
משאלות אפשר לבקש רק מהשטן.
אין מראה יותר יפה מהשלג. לראות את כל הלבן הזה, לפני שאון האנשים והמכוניות מלכלך אותו, והשחור שלהם טובע בתוך הלבן של השלג. מעניין איך היתה נראית טיפת דם בשלג. טיפת אדום על הלבן. המראה היה בוודאי טרגי למדי, ואם זאת, יפיפה. או מראה של גופה בשלג, כמו מלאך.
מלאך בשלג.
******************************************************************************
השטן נאנח.
העבודה שלו היתה קשה ומרובה. היה עליו לתת עונשים, לחתום על עסקאות שדרשו עבודה מפרכת, לחשוב, למלא משאלות, לקיים שיחות עם השליחים... יותר קשה ממה שנדמה היה לכולם.
עיניו הירוקות סקרו את המחברת בה רשם לפרופורט את כל האנשים שפקדו אותו מידי יום ביומו.
היתה אחת, אמנדה, שביקשה לזכות בלוטו, ובתמורה הוא לקח ממנה את הצחוק.
היה מישהו, שקראו לו אדם. הוא ביקש חיי נצח, ובתמורה לקח ממנו את האהבה.
והיתה אחת.. אליס.. עברו שש עשרה שנים.. אבל עדיין.. הוא זכר אותה.
חבל שהיא שכחה אותו.
******************************************************************************
בית רעפים אדום באמצע שומקום. היא היתה צריכה לשאול לפחות שישה אנשים כיצד להגיע למקום יעדה. מה שמוזר במקום הזה יותר מכל, הוא שהשלג עוד לבן, והוא מושלם יותר מכל שלג אחר. מושלם במידה בלתי אפשרית. המושלם הוא בלתי אפשרי.
השילוב של פניה הלבנות והשיער השחור הארוך על המעיל שכיסה אותה. היא נראתה כמו שלגיה.
דפיקה על הדלת.
מריה היתה עטופה במעיל עבה וארוך, מהסוג של המעילים שהנשים תמיד לובשות במגזינים השונים, רק מרוט ומלוכלך הרבה יותר. היא לבשה מכנסיים ארוכים וצמריריים, ונעלי בית.
לא ככה יוצאים לפגישה עם השטן.
******************************************************************************
דפיקה על הדלת.
השטן פיהק.
הוא קם והושיט יד אל הידית.
שלגיה נכנסה פנימה.
לפני שהספיקו להחליף מילה, נשמעו עוד שתי דפיקות על הדלת.
******************************************************************************
מריה התקשתה למצוא את הבית. לפי השמועות, הוא היה באמצע שום מקום. היא לא יכלה לתאר לעצמה שומקום יותר מהמקום הזה.
הוא נמצא בשכונה מבודדת, בשולי העיר. היא חיככה את כפות ידיה זו בזו כדי לחמם את עצמה.
בית רעפים מושלם.
היא דפקה על הדלת.
******************************************************************************
עיניה של אליס זהרו, עד שהיה אפשר לטעות ולחשוב שהן זהובות, כמו עיניו של חתול. הן נראו, ברגע ההוא, בלתי אנושיות, מחרידות. עיני חיה.
האישה ההיא.. משהו בה נראה כל כך מוכר. השיער החום הארוך שלה. העייפות שבעיניה. שאריות היופי. תווי פניה.. רק החלל שהיה חסר בה לא נראה מוכר.
******************************************************************************
מריה התבוננה בילדה שלפניה.
היא הזכירה לה את החברה לשעבר של הבן שלה. ההיא, אליס. מריה חיבבה אותה. היא נהגה לקרוא לה בחיבה 'שלגיה' ותמיד טענה שנתנו לה שם שמתאים לאגדה הלא נכונה. אליס בארץ הפלאות, השמחה והקופצנית.. לא היה בה דימיון לשלגיה.
היא זכרה איך פניו של בנה אורו למראה בכל פעם, ואיך היא היתה צוחקת עליו בשל זה.
ואז הוא זרק אותה בשביל איזה בלונדינית.
******************************************************************************
השטן היה מבולבל.
הוא הביט בשתיהן בריכוז. שטן מרוכז ומבולבל. לא מתאים.
לרגע כמעט בלתי נראה השפיל את מבטו לרצפה.
'מה אתן רוצות?' שאל בקול עייף.
******************************************************************************
הן רצו חיים.
מריה רצתה את חיי הבן שלה בחזרה. היא רצתה אותו חיי ושלם איתה. היא רצתה לחזור להיות עצמה. במילים אחרות, היא רצתה אושר.
מריה זכרה איך השניה התחילה לדבר. אליס רצתה את החיים של אמא שלה בחזרה. היא רצתה את הכוח להחזיר את הזמן אחורה ולהזהיר אותה. לקחת לה את הסיגרייה מבין הידיים. לשמוע את קולה שוב. היא רצתה שאמה תחיה, לא משנה באיזו דרך.
כשהשטן שאל את מריה מה היא מוכנה לתת בשביל חייו, בקול שבור השיבה שתתן את חייה שלה.
כששאל את אליס מה תתן, היא השיבה שתתן את זכרונותיה, כל ישותה. היא ניסתה לשמור על קולה יציב, אבל לא הצליחה למנוע ממנו לרעוד.
השטן כחכח בגרונו.
הן לא יודעות שאני יכול לקחת חיים, אבל לא להחזיר. הן לא יודעות, אבל אני יודע. אני יכול לקחת מהן ישות. אני יכול לקחת חיים, ולהלביש אותם על עוד נשמה אבודה. מספר החיים ספור. כשמקום בעולם נעלם, מקום אחר מתפנה.
אם אני ארמה אותן, אף אחד לא ידע. חוץ ממני.
'בסדר.'
ולפני שהספיקו לומר משהו, הכל נעלם.
******************************************************************************
אליס לא מצאה את עצמה בתוך כל השחור שמסביבה.
לרגע אחד היא היתה כלום.
ואז היא היתה הכל.
ילדה שהוריה קראו לה בחיבה 'שלגיה' יצאה אל העולם. שערה השחור הצטנף אחריה כמו צעיף כשהיא רצה עם החברה הכי טובה שלה בפארק אל המתקנים, והן עולות עליהם בלי שום פחד.
דמעות של זכוכית. המראה היה מזוויע. היא נמנעה מלהביט בחברתה הטובה, מגופתה על הכביש.
הן רק רצו ללכת לקניון.
בובה ענקית חייכה אליה. היא נראתה מפלצתית, והגודל שלה הבעית את אליס. היא שחררה את ידה מהאחיזה החזקה של אביה. ללכת לפסטיבל של בובת ענק בגיל 12..
היא התחילה לרוץ, ולפני שהוא שם לב, היא כבר לא היתה שם.
זכוכיות על הרצפה. בקבוקי אלכוהול שהתנפצו לנגד עיניה. הוא אחז בה איתן, והיא התמוטטה. הוא הטיח בה את זעמו, מאז שפוטר מהעבודה היתה צריכה לסבול כך כמעט כל ערב.
היא התפללה לרגע שזה יגמר.
היא הלכה בחופזה עם הספרים ונתקעה בנער כלשהו. היא מיהרה להתנצל בפניו בזריזות. כשהרימה את מבטה, ראתה אותו.
נשיקה ארוכה.
שני אנשים שמתאחדים לאדם אחד, אדם בשלמותו.
שערות שהתערבבו. פנים שחלפו.
שלג מסביבם, והכל מושלם.
הוא היה התקווה שלה לחיים נורמליים.
זעקות צופר חרשניות ונורה מהדהדת.
כשמסרו לה שאביה נפטר, היא גילתה שהוקל לה.
לב נשבר.
היא חשבה כבר שהוא חזק מספיק. שהוא עבר הכל.
רסיסי רגשות.
והוא הלך.
******************************************************************************
ברגע שהזיכרונות ימחקו, את כבר לא תהיי את עצמך. הזכרונות הם חלק ממך. הם את. כשהם ימחקו, לא ישאר ממך כלום. רק נשמה.
מריה התבוננה סביבה. זכרון שלא שייך לה.
תשומת ליבה הוסתה. איש יפה תואר עבר לידה. היא משך אותה אליו, והיא חשבה שהוא מוצף בהילה של אור. אור אדום.
'אני אשכיח ממך הכל. אני אתן לך חיים חדשים.
'בתמורה לחיים של הבן אדם היחידי שאת אוהבת.'
הפנים של בנה הבהבו בראשה.
למה לא, בעצם? למה לא? לא מגיעים לו חיים. הוא גרם לחיים שלי להתמוטט. לסיבה שבגללה אני לא ישנה. הוא פגע בי. מגיע לו לשלם על זה.
בחיים שלו?
'כן'
הצבע אזל מפניה של מריה.
כן אחד שמוטט חיים שלמים.
******************************************************************************
אליס רעדה.
היא ידעה עכשיו הכל.
שברירי זכרונות שנלקחו ממנה.
העולם הסתחרר סביבן, וכל מה שלא ידעו אף פעם היה ברור. הכל היה חלק ונקי. ריח של גשם.
השטן לא היה שם. הן עמדו בשלג, זקופות. אליס התביישה להביט למריה בעיניים.
לא היה לה מה לעשות שם.
היא הסתובבה.
מריה עמדה שם קפואה לרגע.
'איפה הבן שלי?'
לחישה של נחש.
גם לי יש את המגבלות שלי. שלא תחשבו. קולו של השטן היה מר.
חיים שנלקחו לא יוחזרו.
קולו הידהד.
המחשבות שעלו באותו רגע במוחה של אליס היו שטניות.
סכין נפלה על הרצפה וצליל חד נשמע.
אליס הביטה בה.
מריה לא היססה.
אליס נאנקה. הנשימות שלה נעשו כבדות. מריה לכדה אותה בין זרועותיה בכוח שמעולם לא היה לה.
הסכין כוונה אליה.
'המוות שלי לא יחזיר את הבן שלך אלייך. הוא רק ילכלך אותך ויכתים אותך. ואת יודעת את זה.' אליס הצליחה ללחוש.
'את רצחת את הבן שלי.' אמרה מריה בתואבה. 'את רצחת אותו.' קולה היה שקט ומסוכן.
אליס רצתה לחשוב על פרחים ועל פעמונים, כיאה למחשבה אחרונה. אבל המחשבה היחידה שלה היתה שזהו צחוק הגורל.
הדם זלג, והחיים נשאבו ממנה.
טיפת דם בשלג.
גופתה של אליס, כמו מלאך.
צעיף של שיער שחור.
******************************************************************************
בית הקברות היה שומם. הדממה חלחלה לגופו של כל עובר ואורח. ילדים קטנים ואנשים בכלל נמנעו מלעבור בשכונה של בית הקברות. היו שמועות כי נקברו שם מלאכים.
אישה זקנה אחת התפללה ליד קבר רחוק. דמעות זלגו מעיניה.
איש אחד עבר שם, ולרגע אחד נשמעה הדממה מסוכנת.
הוא נעמד ליד אחת המצבות.
'שלגייה' היה כתוב שם.
לא היו שום פרטים. שנת לידה או שנת מוות.
הוא הניח שם ורד אדום יחיד. ורד אדום בצבע של דם.
השטן גיחך ופנה לדרכו.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-7 חודשים מדהים.. פַּיוֹקַה (כיפס)
-
לפני 12 שנים ו-8 חודשים יש לי רק ביקורת אחת לואיזיאנה מנטש
והיא: קצר מדי...(;
ועכשיו ברצינות: הלוואי שהייתי שוכחת שקראתי את זה, כדי שאוכל לקרוא את זה שוב.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-8 חודשים איך קצר מידי?? אריאל
-
לפני 12 שנים ו-8 חודשים זה היה חצי בצחוק לואיזיאנה מנטש
-
-
-
לפני 12 שנים ו-10 חודשים מיוחד מאוד! POLLO (ל"ת)
-
לפני 12 שנים ו-10 חודשים אני מחשיבה מיוחד אדם שהולך עם גזרים באוזניים. אריאל
-
-
לפני 12 שנים ו-11 חודשים את כותבת יפה יחיאל
-
לפני 12 שנים ו-11 חודשים תודה יחיאל:) אריאל
-
-
לפני 12 שנים ו-11 חודשים מדהים!!! קארו (ל"ת)
-
לפני 12 שנים ו-11 חודשים תודה (: אריאל (ל"ת)
-
-
לפני 12 שנים ו-11 חודשים הא! אנג'ל
חה חה חה!!
ניצחתי ניצחתי ניצחתיייייייייייייייייי DDDDDDDDDDDDDDDDDDDDDDDDDDDDDDDDDDDDDDD:
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה -
לפני 12 שנים ו-11 חודשים ... אֵרִיַה
-
לפני 12 שנים ו-11 חודשים ווא, תודה, זאת מחמאה ענקייייייית אריאל (ל"ת)
-
-
לפני 12 שנים ו-11 חודשים וואו! נטע
-
לפני 12 שנים ו-11 חודשים תודה נטע(: אריאל (ל"ת)
-
-
לפני 12 שנים ו-11 חודשים מעולה ג'ן
מושלם! העיניים שלי צרבו כשסיימתי לקרוא. או בגלל העייפות, או בגלל הסיפור. אני אלך על האפשרות השניה. הוא עשה משהו, זה בטוח.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-11 חודשים תודהה.(: אריאל (ל"ת)
-
-
לפני 12 שנים ו-11 חודשים ממש מקסים! אהבתי! הוני-רוז (ל"ת)
-
לפני 12 שנים ו-11 חודשים תודה (: אריאל (ל"ת)
-
-
לפני 12 שנים ו-11 חודשים ואוו, אהבתי! טל (ל"ת)
-
לפני 12 שנים ו-11 חודשים תודה רבה ((: אריאל (ל"ת)
-
-
לפני 12 שנים ו-11 חודשים את דעתי על הסיפור הזה את יודעת. אנג'ל
-
לפני 12 שנים ו-11 חודשים אבל אני אנצח בהתערבות אריאל
-
-
