חנה פותחת את הארון ומוציאה את הסמרטוט החדש. היא פותחת את אריזת הנילון וזורקת אותה לפח בזהירות, כך שהקצוות יהיו תחובים היטב בפנים. היא שולפת את דלי השטיפה האדום, הולכת לאמבטיה וממלאה שני שלישים ממנו. היא יודעת כי סימנה לה קו מדוייק עם טוש של הדר, כזה שלא נמחק גם במים. אם הדר היתה מגלה שהיא השתמשה בטוש שלה היא היתה כועסת. ועוד איך. הדר שונאת שהיא נוגעת בחפצים שלה. ביחוד שהטוש הספציפי הזה עורר מריבות אינספור ביניהן.
"מה פתאום קנית טוש לא מחיק???!!! כל הבגדים שלך יהרסו מהדבר הזה! אני לא קונה לך עוד בגדים!"
"גם ככה את לא קונה לי כלום. רק לשלי את קונה."
"את יודעת שזה לא נכון!" היא אמרה, "אני קונה כשצריך."
כל כך הרבה פעמים ניסתה לקנות להדר בגדים יפים, לא השמאטס שהיא תמיד לובשת. תמיד ג'ינס וטריקו מסמורטט. רצתה שתראה כמו בן אדם פעם אחת. מה יש. זה כל כך נורא שאמא תרצה שהבת שלה תהיה יפה? אפילו שיעקב התעצבן מזה. "את לא יודעת שאנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו את הלוקסוס הזה?! לא כשאני המפרנס היחיד בבית. אם במקום לנקות כל היום תצאי לעבוד ותביאי עוד משכורת נוכל לחיות כמו בני אדם."
איך היא יכולה להפקיר את הבית לאבק ששוצף פנימה דרך החלונות, אפילו כשהם סגורים. בכל אשם אתר הבניה שמול הבית שלהם. מגדל של עשרים קומות מקימים בו, של השכונה החדשה. כל היום קידוחים וקידוחים. עד לאן הם חופרים שם בתוך האדמה?
מוחה נודד. תמיד קנתה בגדים בחנות של הפרסי במדרחוב, זה שנותן לה מחיר מיוחד ועושה לה הרבה כבוד. "מה שלומך גברת חנה? איך הבריאות? והבנות? הנה שבי, שבי, אתי תביא לך לפה מה שתרצי" – "אתי תביאי לגברת חנה מהסריגים החדשים שקיבלנו בבוקר, אלה עם הוי" – "ממש אנגורה, אין סחורה כזו אני אומר לך, באחריות!".
והדר, כלום לא מספיק לה לילדה הזאת. תמיד זועפת. "אני לא הולכת עם הבגדים הפרחיים האלה. אמרתי לך!" אפילו כשנכנעה וקנתה לה בגדים בהון תועפות בקניון, במקום בחנות של הפרסי, הדר עיקמה את האף.
"אני לא הולכת עם אפליקציות כאלה על החולצה! אין סיכוי! וקורדרוי? מאיפה נפלת תגידי לי?!"
"את יודעת כמה זה עלה?! מה יש אם תגידי לאמא שלך פעם אחת תודה!"
"את אף פעם לא מקשיבה לי! ביקשתי חלק! חלק! בלי דוגמא! וג'ינס דיזל. כמו שיש לכולן. למה המוח הדפוק שלך לא מסוגל לתפוס מה שאומרים לו!"
המילים של הדר המשיכו בשצף קצף. בפינת התקרה יכלה להבחין בקורי עכביש. עכביש חצוף! מלחמת חורמה יש לה בשרצים הללו. רק הבוקר טיפסה על הכיסא ואיבקה שם. מתי הוא הספיק לטוות קורים חדשים?
"מה רע בדוגמא הזו? סוף סוף יהיה לך קצת צבע בפנים."
"צבע את אומרת. אני יראה לך מה זה צבע."
היא לא חשדה במאום כשהדר שלפה מהקלמר שלה את הטוש ההוא הלא מחיק ובטרם הספיקה לעצור אותה קישקשה על החולצה החדשה.
חנה מניחה את הדלי המלא על הרצפה, בדיוק במרכזה של המרצפת הרביעית מדלת הכניסה. היא עוטפת בדיקנות את המגב בסמרטוט, משאירה שוליים של חמישה סנטמטרים מכל כיוון. שני ניגובים ימינה, חזור, ושני ניגובים שמאלה, ועכשיו לשורת המרצפות הבאה.
בחנות בקניון לא הסכימו לקבל את החולצה בחזרה. "גברת אפשר להחליף רק בגד שלא לבשו אותו. את לא מתביישת לרמות ככה?"
היא התביישה, ועוד איך. אבל עוד יותר פחדה מיעקב שבודק את ההוצאות בכרטיס האשראי שלה. הוא כל כך יכעס שיראה ששילמה מאתיים שקל על חולצה שאי אפשר ללבוש. הוא ירצה לראות את החולצה ואם ידע שהדר לכלכה אותה בכוונה הוא עוד מסוגל להרים יד.
לפחות עם שלי אין לה בעיות. מלאך הילדה הזו. כל מה שקונים לה זה טוב. והיא כל כך יפה!
"אמא מתוקה שלי. מתי הספקת לקנות לי? תודה! רק בבקשה תקני לי שתי מידות יותר קטן."
היא לא מתווכחת, למרות שהיא חושבת ששלי טועה. אם החצאית תהיה יותר קצרה יראו לה הכל. אבל היא סומכת על שלי. כל כך חרוצה הילדה הזו. כל יום אחרי הצהריים הולכת ללמוד עם חברות וחוזרת מאוחר בלילה. יעקב כועס. "איפה היא מסתובבת בשעות האלה? מי לומד עד שעה כזו? אני לא מוכן שהיא תחזור כל כך מאוחר הביתה!"
"אתה לא תתערב לה בלימודים, אתה שומע! סוף סוף יש לנו ילדה טובה אחת בבית אז גם זה לא טוב לך!"
חנה גורפת את המים מהקיר השמאלי לימני. שורת הבלטות השלישית מלמטה יבשה. יכול להיות שהיא שכחה אותה? גם בפינה ליד השולחן יש עוד כתם, לא ברור ממה.
אתמול אמא של קרן מהכיתה של שלי שאלה אותה איך היא מרשה לילדה לעשן. היא ענתה שמה פתאום, שלי בחיים לא תכניס סיגריה לפה, ומאיפה הרעיון הזה בכלל. "את צריכה לשים לב איפה הבת שלך מסתובבת." איזו חוצפה יש לאנשים. ללכלך ככה על שלי שלה. הכל מקנאה וצרות עין.
חנה מוחה את הזיעה ממצחה. צריך להתחיל מחדש. כל כך הרבה לכלוך.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
