פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 3273 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 14 שנים שנת האסונות שלי - רגע לפני הסוף... בלו-בלו
יום הנישואים שלנו חל כמעט ביום השנה לגילוי שלי. עשרים שנה. כל כך הרבה זמן. שנה מאז שפרצתי למחשב שלו. שנתיים וחצי מאז שהוא התחיל לבגוד.
בבוקר אני מקבלת ממנו מייל לכבוד יום הנישואין.
"תמרונת שלי קטנה.
עשרים שנים זה הרבה, כל כך הרבה וכל כך מעט.
ינואר, שני ילדים צעירים מתרגשים לקראת חתונתם. קור מקפיא שרר באותו הערב ואני זוכר כי שנינו קיוינו כי יהיה בכוחו של הכפור להניס את האורחים המועטים עד מהרה. אני עדיין שומע את נביחותיה של קוקה בכל פעם שהמעלית נעצרה בקומה השישית, אני עדיין זוכר את העניבה האפורה שקשרתי לצווארי. הכל חי כאילו הוא מתרחש בהווה ולא לפני שני עשורים.
ינואר, אחרי עשרים שנה, שנינו מבוגרים יותר ויש לקוות כי חכמים יותר. חום לוהט שורר בחדרי לבי, ואין בכוחם של הבריות להניס חום זה. הנביחות ההן נדמו זה מכבר, אך רעשים חביבים אחרים ממלאים את ביתנו ונשמעים בין כתליו. מלמולה של נויה ונאומיה של רותם, שתי הצלחות גדולות שלנו. הקומה – עדיין שישית, והעניבה עדיין משמשת אותי. הכל חי, הכל הוא ההווה, כאילו אין עבר.
בין לבין חווינו רגעי התעלות ותהומות עצב. הדרך לא לבלבה לכל אורכה, ובשנה האחרונה טעמנו רבות מן העוקץ. הועמדנו, בגין סכלותי, במבחן גדול וקשה, דרך מתלאה רצופת דרדרים. נראה כי הצלחנו להתגבר עליו, ואני מתפלל כי מתיקות החודש האחרון תלווה אותנו לאורך ימים.
עשרים שנים אינן מספיקות כדי להספיק לאהוב אותך. בשעות בהן את רחוקה ממני אני מייחל לחיבוק, לקירבה, לנינוחות שבקירבתך. וכשאת איתי, גן העדן שלי הוא. אני נצמד להרגלים הקטנים ונעימים שגיבשנו בצוותא עם השנים, ומנסה בה בשעה להוסיף עניין ופלפל.
עברנו כל כך הרבה, תם-תם, נעבור בעתיד עוד המון, ורק טוב ואושר ילוו את דרכנו המשותפת. זו אינה נבואה, זוהי החלטה מושכלת. לשימך כעמוד האש וללכת אחרייך, באור ובחושך, בקור ובחום. ללכת לפנייך, ולתת מבט אוהב ודואג לאחור. ובעיקר, ללכת לצידך.
אוהב אותך,
בעלך מזה עשרים שנים."
אני לא יודעת מה אני מרגישה. הוא מתחרט, זה ברור. חשבתי שאני יכולה לסלוח, אפילו קצת, לפחות אחרי מה שהיה עם עידן, אבל אני כבר לא מסוגלת לפתוח את ליבי כמו קודם. אני יודעת שהוא מסוגל לפגוע בי, ואני מפחדת להיפגע. הוא לא יכול לעשות יותר ממה שהוא עושה עכשיו, אבל זה לא מספיק. דבר לא יכול להספיק.
"קניתי לך מתנה," ארז אומר, ומושיט לי קופסא קטנה ושטוחה. אני פותחת אותה ומופתעת למצוא בה שרשרת דקיקה מזהב ועליה תליון דמוי טיפה וגם זוג עגילים תואם. בדיוק כמו השרשרת ההיא, זו שנתן לי ליום הולדת וביקשתי להחליף, זו שאולי נתן לשלי ואולי לא. הכאב דוקר והתמונות הישנות מציפות אותי שוב. אני שומרת על ארשת פנים זהירה, ולא אומרת שממילא לא אהבתי את השרשרת הזו מלכתחילה, הרי בגלל זה ביקשתי אז שיחליף והוא שיקר. לא מגיע לו שאעליב אותו כשהוא כל כך מתאמץ.
"תודה. לא חשבתי שתחפש את אותה שרשרת. אם כבר תכשיט הייתי מצפה שתלך על כיוון אחר לגמרי."
"באמת התלבטתי, אבל החלטתי שבכל זאת כזו. אני רוצה לתקן. הפכתי המון חנויות עד שמצאתי משהו דומה. את רוצה שאענוד לך אותה?"
אני מהנהנת. אין לי ברירה. הוא מנסה לענוד לי את השרשרת והיא נקרעת. אני מנסה לא לחשוב שוב על אהבות מודבקות, לא לראות בכל דבר שנקרע או נשבר סמל לנישואין שלנו. אני מצליחה לפתוח קצת את סגור ליבי, לחורר את הניילון העוטף אותי.
ארז נעצב ומתבונן בי.
"לא קרה כלום," אני אומרת, "הרי אפשר לתקן."
למחרת הוא חוזר לחנות ונותן את השרשרת לתיקון, אבל התיקון ניכר.
"לא נורא, ככה נראה תמיד שזה תיקון. זה עדיף ממושלם."
"את צודקת," הוא מתעודד, "אולי באמת עדיף ככה."
אני מתבוננת בראי. השרשרת דווקא הולמת אותי. ואז, במפתיע, מדקרה איומה של כאב. שלי שלי שלי. ועכשיו השרשרת תזכיר לי אותה כל הזמן.
אני צריכה להישאר מנוילנת. אין לי ברירה. רק שקשה לתקן את החורים שנפערו.
אין לי מושג איך יסתיים הסיפור שלנו. אני מקווה שעם הזמן הכאב ידהה ותשאר רק צלקת זעירה. עם חלוף הימים אני מצליחה להעלות גם תמונות של ארז שהתאהבתי בו, נותנת לזיכרונות הטובים לחבוש את פצעי הבגידה. ארז מבשל לי רביולי תרד ברוטב שמנת מדהים, וכשאני אוכלת הוא מנסה, לשוא, לגרום לי לזהות את רכיביו, מקנטר בחיבה את חוש הטעם הקלוקל שלי. ארז מאמן את רותם בקונג פו. היא לבושה בבגד בלט ורוד עם טוטון נפוח, לשונה משתרבבת מפיה בריכוז, כפותיה הקטנות נקפצות לאגרופים והיא מכה בכתפו וגם עוצרת את מכותיו שלו במיומנות שאינני יודעת מתי הספיקה לרכוש. כשהוא מדגים לה היא מביטה בו בהערצה, ומחייכת באושר גדול למשמע מחמאותיו. היא אוהבת אותו. הוא אוהב אותה.
נויה מעקמת באצבעות הפלדה שלה את מפתח הדלת. "זה לא יכול להיות," אני משתוממת, "כבר עכשיו האצבעות שלה חזקות מאלו שלי." היא מחייכת אלי בפניה הקטנטנות והארוכות, שתי טיפות מים אבא שלה. "היא שלי, ללא ספק שלי," ארז מביט בי וחופן בידו את המפתח המעוקם. הוא גאה בה, והוא מאושר בכל סימן גנטי שלו שהוא מוצא בה. "זה אתה שבגדת בהריון, לא אני," אני לוחשת בלי קול, "לך לא צריך להיות ספק שהיא שלך. מזל שלאמהותי לפחות אני לא צריכה לדאוג."
זה כזה חוסר אחריות," ארז אומר "היא בקושי הכירה אותו וכבר החליטה שהיא רוצה ממנו ילד."
הוא מתכוון לקולגה, מישהי שעד עתה חשב שהיא טיפוס הגיוני. "אנשים עושים לפעמים ילדים מסיבות כאלו אגואיסטיות ולא אחראיות."
הוא רגיל שאני תומכת בו בדברים כאלו, שאני אומרת שנכון, שצריך לחשוב היטב לפני שמביאים ילדים. במקום זאת אני אומרת הפעם "חשבתי ככה, אבל מי אנחנו שנשפוט מדוע מביאים ילדים לעולם. איך שעשינו את נויה היה יותר הגיוני? מילא אני שלא ידעתי, אבל אתה." אני אומרת את זה בעדינות, ללא כעס, בלי התרסה. וגם בלי לפרט את חוסר האחריות המובן ממילא.
הוא משתתק ומביט בי. מופתע. אני לא שיפוטית פתאום. אולי אפילו בכל זאת קצת סולחת.
מה שבטוח קיבלתי את רותם בחזרה. הפטפטנות האובססיבית נעלמה. היא ממש עצמה כעת. עדיין פטפטנית להפליא, אבל עצמה. אנחנו משחקות שוב במשחקי תפקידים האהובים עליה כל כך. יש לי סבלנות מחודשת. היא האמא, אני הבת. אני לומדת המון מהדיאלוגים. על הגן, על החברים שלה, על מחשבותיה. פתאום היא אומרת "ועכשיו האמא מתה."
אני כמעט נחנקת. "למה מתה?" אני שואלת בקול רועד.
"הרעילו אותה. היא אכלה תפוח."
"ומה קרה בסוף?"
"זה הסוף."
ליבי מפרפר. היא מתבוננת בי. "בעצם, היא קמה אחר כך."
אני מחבקת אותה חזק חזק. היא פשוט מופלאה.
כשאני רוצה גם לנשק אותה היא לא מוכנה בשום פנים. גיל ההתבגרות של בת ארבע. אני מבקשת לפחות לקבל נשיקה וגם לזה היא מסרבת.
"אני נותנת רק לנויה," היא אומרת.
"חבל שאני לא יכולה להיות תינוקת כדי שתתני לי נשיקה," אני עונה.
"אבל אמא, אי אפשר לחזור אחורה בזמן."
"לצערי את צודקת. חבל לי לפעמים."
"זה בכלל לא חבל – אם היית חוזרת אחורה בזמן לא היית יכולה לדעת מה שלמדת עד עכשיו. אי אפשר גם לחזור אחורה וגם לזכור מה שקרה אחר-כך. עכשיו את יודעת הרבה דברים."
היא צודקת. יהא הסוף אשר יהא, עכשיו אני יודעת הרבה דברים. גם מה שאני לא רוצה לדעת.
"מה זה בן תמותה?" היא שואלת פתאום, ללא שום הקשר. בעוד אני מתלבטת מה לענות היא עונה בעצמה "אלו אנשים שיכולים למות."
אני מאשרת.
"אנחנו בני תמותה?" היא שואלת.
"כן," אני עונה, ובאמת בצער.
"גם נויה?"
"כן."
"זה מאוד עצוב," היא אומרת.
"נכון," אני עונה, "אבל יש לנו עוד המון זמן." אני באמת מקווה שזה כך.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 14 שנים וואוו! המגירה
פעם ראשונה שאני קוראת פרק. זה דימיוני? מציאותי? את כותבת מקסים, במיוחד את הקשקושים של הקטנה, יש לילדים כאלו תובנות על החיים לפעמים:)
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 14 שנים תודה! בלו-בלו
זה עירבוב של מציאות ודמיון. והילדים, באמת אין כמותם.
רק שהפרק הזה הוא כמעט הסוף. עדיף להתחיל מההתחלה לא?
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
-
לפני 14 שנים יפה! אֵרִיַה
-
לפני 14 שנים תודה! זה עוד לא הסוף... בלו-בלו (ל"ת)
-
-
לפני 14 שנים איזה יופי של פרק! ניר (ל"ת)
-
לפני 14 שנים תודה! בלו-בלו (ל"ת)
-
-
לפני 14 שנים יש לך כישרון כתיבה אמיתי אלון דה אלפרט
גם אם מדובר על אירועים שאכן קרו. מעבר לזה, הלב נעצב מהסיפור על בגידה שעונשה הוא כפול, על שני בני הזוג, והרעל שממשיך להימסך ביחסים למרות ההחלטה הקשה להמשיך. במובן הזה, סיפור התפוח הוא סוג של אלגוריה ילדותית אבל מתוחכמת בסיפור.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 14 שנים תודה רבה! בלו-בלו
חלק אמיתי וחלק לא - כמו בכל סיפור. ובאמת התלבטתי אם החלק עם התפוח לא מוגזם קצת.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
-
לפני 14 שנים וואוו!! כיפה אדומה
-
לפני 14 שנים תודה!!! בלו-בלו (ל"ת)
-
-
לפני 14 שנים כל כך אמיתי... שין שין (ל"ת)
-
לפני 14 שנים תודה! בלו-בלו (ל"ת)
-
-
