רוזה שכחה את פאני על הספסל בקניון, או שמא נטשה אותה, או השאירה אותה לשתי דקות וחצי, ואולי פאני הייתה בעיניה מין חפץ משומר, הרבה פנים למקרה העצוב הזה, הרבה נקודות מבט, הכל תלוי בעיני המתבונן.
והרבה זוגות עיניים התבוננו בספסל הריק, שרק לפני שתי דקות וחצי, לדברי רוזה, או לפני שלושים ושבע דקות, לדברי יעל, המוכרת בדוכן התכשיטים, ישבה שם פאני במעיל משובץ, והסתכלה אל הלא-כלום.
אולי כדאי להתחיל מן ההתחלה, כדי שיבינו כל אותם בעלי עיניים: שוטרים, בעלי חנויות וקונים סקרנים, למה בכלל החליטה רוזה להשאיר את פאני על הספסל הראשון שמצאה בקומה הראשונה של הקניון ואיך קרה, שאותו ספסל התרוקן מהזקנה שלו באופן בלתי מוסבר.
לא קל לרוזה. היא בת שלושים ושתיים, בת ואם ואחות למשפחה גדולה בפיליפינים. כאן היא חברה ושוב חברה ושוב חברה וגם מטפלת. פה היא לא אחות ולא אם ולא בת של אף אחד. נכון שישנם המפגשים שליד המזרקה בככר, עם כיסאות הגלגלים והסנדוויצ'ים והיוגורט שנמרח על סנטר סרבן, והזקנים שמבינים ומשעמם להם והזקנים שכבר לא מבינים כלום והם משעממים את המטפלים, ויש גם טלפון נייד ומחשב נייד עם חיבור לאינטרנט שגונבים מהשכנים, וטלוויזיה גם, אבל רוזה היא בת שלושים ושתיים וחייה עומדים כמו שלולית דלוחה, כמו חייה האוזלים של פאני.
לפאני יש איזה שיטיון של זיקנה, לא בדיוק אלצהיימר, ולא חשוב באיזה שם מכנים את הזיכרון המחוק. פעם קראו לזה הסתיידות במוח, היום יש לזה מונחים אחרים, אבל מבחן התוצאה חשוב יותר מההגדרה. לרוזה אין סנטימנטים לפאני מהעבר הרחוק. רוזה מרחמת על פאני של ההווה, אבל בעיקר, היא חשה מחוייבות לטיפול כמו שמרגישים אחריות כלפי חיית מחמד או כלפי כל אחד מחפצי הבית הישנים שבדירה. לשמור ולא לשבור. זה המוטו.
לפאני יש שני ילדים שמשגיחים עליה מרחוק. זהבית גרה בלוס-אנג'לס, נשואה היטב לסוכן נדל"ן ומתגוררת בבית, שדירתה של פאני נכנסת היטב בסלון שלו ועוד נשאר מטראז' פנוי. זהבית היא יורדת קבועה. היא לא מדברת על שיבה הביתה, אין לה געגועים מיוחדים לדירה בגבעתיים, יש לה אחריות קהילתית, אחריות משפחתית והורית. האחריות כלפי אמה לא נכללת ברשימה, או שנדחקה נמוך נמוך לסופה. אי אפשר לטעון כלפיה, היא בילתה שלושה שבועות בארץ כדי לסדר את עניין רוזה, ומכיוון ששתיהן פיטפטו באנגלית, זו במבטא ישראלי וזו במבטא פיליפיני, נוצרה איזו הבנה סמויה ביניהן, שרוזה תעשה הכל כדי שזהבית תצטרך לעשות מה שפחות.
יגאל גר בצפון הארץ. מבחינתן של רוזה ופאני כאילו היה גר בלוס-אנג'לס. מנקודת מבטה של זהבית יש לה שגריר מסור בארץ. מסור? אם תשאלו את ענת, אשתו, מסור ביותר. אם תשאלו את פאני, אתם יכולים לשאול עד מחר ועד בכלל. יגאל נסמך על הזיכרון המתפוגג כשהוא מרווח יותר ויותר את ביקוריו הדלילים.
רוזה בסך הכל רצתה לקנות תיק בחנות התיקים שבקניון. החברות מן המפגש שליד המזרקה, סיפרו לה על המבצע המדהים הזה. כבר שנה וחצי שרוזה שולחת את כל משכורתה לפיליפינים, בשביל אמה, בשביל אחיה ואחיותיה, ובעיקר, כדי שפאטרישיה, בתה בת השלוש-עשרה, תוכל להחלץ מן העניות המנוולת. אין ספק, רוזה היא בת משפחה מסורה הרבה יותר מאשר זהבית.
קשה לפאני לעלות במדרגות הנעות לקומה שנייה, החברות גם לא זכרו בדיוק אם המבצע מתקיים בחנות שבקומה הראשונה, או בזו שבקומה השנייה. בשביל מה לרוזה לטלטל את פאני בשדרות הקניון, ממילא היא הולכת בקצב של צב ונתמכת בזרועה של המטפלת, גם אם עוד לא הגיעו לשלב כיסא הגלגלים. רוזה הושיבה את פאני בעדינות. לא ממש בקצה הספסל, פניה אל חנות בגדים, כדי שמוחה המאובן יתעניין בתזוזת הקהל החולף, עטופה במעילה המשובץ, ובקיצור, מה כבר יכול לקרות לה?
זה בדיוק מה שחשבה רוזה, כששבה אחרי שלושים וכמה דקות, אם להאמין ליעל מדוכן התכשיטים, או אחרי שתי דקות וחצי, אם להאמין לרוזה הנחרדת, כדי לגלות את הספסל הריק. גם ידיה היו ריקות, המבצע נגמר אתמול, כך נודע לה כשסוף-סוף הצליחה למצוא את החנות המדוברת.
רוזה תהתה באימה מה עליה לעשות. לצרוח? לצעוק? לרוץ במרחבי הקניון? להדוף, לדחוף, לשאת עיניים כה וכה, קומתה לא גבוהה ממילא ונעליה בעלות העקבים יאטו את מרוצתה. רוזה החלה לבכות. זה היה המוצא הטוב ביותר. פיליפינית בוכה, זה אינו מחזה שבכל יום. אנשים נעצרו, היבבה התגברה, עברית מהירה, אנגלית שבורה, איפור נוזל, נהר האדם החל לשייט בין הקומות, שואל, מתעניין, תר בעיניו אחר המעיל המשובץ. חצי שעה נוספת עברה עד שהוזעקה המשטרה.
השוטרים בחנו את הספסל בעניין, כאילו יגלו עליו סימני מאבק, די.אנ.איי שכוח, או את עקבות החוטף. הספסל היה סתם ספסל, לא תואר לו ולא הדר. פאני ישבה עליו ואחר כך כבר לא. זה הכל.
פתאום השתוקקה רוזה לשבור את הזמן, לחזור שעה וחצי אחורה, אל הרגע שבו הושיבה את פאני על הספסל. לשבת לידה, לחבק אותה, להריח את ריחו הדחוס של המעיל המשובץ, ריח כבוש של חורפים רבים שלא הכירה, של ארון אפל, לנשום את ריח הזיקנה של פאני, סתם לשבת ככה, בידיים ריקות מתיק שלא ניקנה.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
