פורומים » יהדות
גמרא, שולחן ערוך, אגלי טל, ראשונים ואחרונים וכל מה שביניהם.
כתיבת הודעה חדשה בפורום יהדות
» נצפה 49 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני שלושה שבועות דּנּ.יּ.אלּ ו... כּ.
דּנּ.יּ.א.לּ ו ב:
"שְׁפַר קֳדָם דָּרְיָוֶשׁ,
וַהֲקִים עַל מַלְכוּתָא:
לַאֲחַשְׁדַּרְפְּנַיָּא מְאָה וְעֶשְׂרִין;
דִּי לֶהֱוֺן בְּכָל מַלְכוּתָא".
דּ.(נּ).יּ.א.לּ: ו ג (בהיפוך: גו):
"וְעֵלָּא מִנְּהוֹן: סָרְכִין תְּלָתָא;
דִּי דָנִיֵּאל חַד מִנְּהוֹן.
דִּי לֶהֱוֹן אֲחַשְׁדַּרְפְּנַיָּא אִלֵּין,
יָהֲבִין לְהוֹן טַעְמָא;
וּמַלְכָּא לָא לֶהֱוֵא נָזִק".
אחשדרפנים (120):
מסמל ריבוי חיצוני (גופים, כלים, תפקודים) הדורש פיקוח, 10×12 = יּ (ניצוץ) × י"ב (שבטים, מערכת שלמה).
טַעְמָא = 120.
"יָהֲבִין לְהוֹן טַעְמָא" > דין וחשבון מהריבוי לפיקוח, מונע נזק למלך (שלמות עליונה).
הריבוי נענה לטעם פנימי, כתהליך תיקון קבלי שמאחד רמות ומביא איזון.
הסרכים: 3, שלשה עדים:
מייצגים את שלושת צירי הפיקוח העליונים המפקחים על כל המערכות הגופניות/ארציות כמו למשל: מחשבה, דיבור, מעשה כמסגור עיקרי; או, לפי נקודת מבט נוספת: חסד, גבורה, תפארת כרמז לאיזון.
על "צדק ומשפט" כזוג ספירות מאוזנות – חיזוק לּ:3 כצירי פיקוח/איזון:
בזוהר (ח"ג פה/ב) נאמר:
‘ר' יוסי אמר: אלין אינון תקוני כרסייא… צֶדֶק וּמִשְׁפָּט מְכוֹן כִּסְאֶךָ'
(תהלים פ"ט).
מכאן שצדק ומשפט הם יסודות הכסא, כדי להעמיד את האיזון כבסיס לשלטון נכון;
בהקבלה, שלושת ה'סָרְכִין' עליונים בדניאל ו' משמשים צירי פיקוח מאזנים על הריבוי החיצוני, כדי ש'וּמַלְכָּא לָא לֶהֱוֵא נָזִק'.
צדק ומשפט כבסיס (מכון) מאוזן לכסא, דומה לסרכים כפיקוח עליון שמאזן את הריבוי החיצוני.
אני אוהבת את הפסוקים עם מּכּוןּ הּ.כּסּא:
תהּיּ.לּיּ.םּ פּ.טּ טּו:
"צֶדֶק וּמִשְׁפָּט, מְכוֹן כִּסְאֶךָ.
חֶסֶד וֶאֱמֶת, *יְ.קַדְּמ.וּ פָנֶיךָ*".
תהּיּ.לּיּ.םּ צ.ז בּ:
"עָנָן וַעֲרָפֶל סְבִיבָיו..
(יש הרבה דברים שקשה להסביר ו/או לתווך, ויחד עם זאת יש דברים אחרים, שהם מאוד ברורים.)
*צֶדֶק וּמִשְׁפָּט*, מְכוֹן כִּסְאוֹ".
תיקוני זוהר, צה א:
'והאי יו"ד היא אבן השתיה דמינה הושתת עלמא, ואיהי יסודא דכולא'..
גם ביומא נד:
תנא: שממנה הושתת העולם, ליסוד 'אבן השתיה'.
בקבלה, ה־'יּ' כיסוד ראשוני; ההקשר ל-120 (קּ.כּ) כריבוי שלם (כמו 10 ספירות × 12 שבטים, או התרחבות כלים), קשור ל"הושתת עלמא" (בניית העולם) דרך ריבוי (כמו 120 שנים של משה כשלמות חיצונית)..
120 כ"כלל הגופים, הכלים, והתפקודים החיצוניים".
התניא מחזק את 3 כ"מחשבה, דיבור, מעשה":
בגדי הנשמה הפנימיים שמפקחים על המעשים החיצוניים, כצירי פיקוח על "המערכות הגופניות/ארציות".
ליקוטי אמרים, פרק ד:
"ועוד יש לכל נפש אלהית שלשה לבושים, שהם מחשבה דבור ומעשה של תרי"ג מצות התורה".
העניין העיקרי:
לא בהכרח תרי"ג המצוות כפי שנקבעו על ידי אלּ.ו הם אחרים..
אלא: "מחשבה, דיבור, מעשה".
שוב: שלושה צירי פיקוח עליונים:
פיקוח/איזון פנימי על החיצוני.
3 כצירי איזון, חסד-גבורה-תפארת, על חכמה כנקודה אמצעית בצמצום:
ע"פ עץ חיים, היכל א"ק, שער א', ענף ב':
"צִמְצֵם אֶת עַצְמוֹ אֵ"ס בְּנְקוּדָּה הָאֶמְצָעִית אֲשֶׁר בּוֹ בָּאֶמְצָע אורו מַמָּשׁ".
הנקודה האמצעית כמרכז מאזן בצמצום, מחזקת את 3 כצירים פנימיים שמאחדים ריבוי חיצוני.
"דָנִיֵּאל חַד מִנְּהוֹן".
דניאל כציר אנכי (יּ) מקשר שמים-ארץ, כפי שגובה מפס' יּ.א:
"וְכַוִּין פְּתִיחָן לֵהּ בְּעִלִּיתֵהּ נֶגֶד יְרוּ–שְׁלֶם".. (יּח.. חי ושלם, ירו.שלם)
חלונות פתוחים נגד ירו–שלם, מוטיב ציר אנכי לּ:יּרו.שלם.
דניאל, שמסמל את הכוח של החכמה והנאמנות (כפי שמופיע בהמשך הסיפור), מייצג את הציר המרכזי מבין השלושה.
הוא המודעות האנושית הפנימית שאחראית על התיקון והאחדות.
דניאל כ"חד מהם":
המרכזי בין שלושה – מדגיש תפקידו כציר פיקוח חכם, תוך שמירה על האחדות (ללא נזק למלך, סמל לשלמות).
מה יש שם:
עֵלָּ.א: ראייה רחבה דרך למידה בחסד. התעלות פנימית.
סָ.רְכִ.יּ.ןּ: אמונה, המעשׂ.הּ לסוף בכלי שתכולתו ניצוץ יּ': וסיום ניצול הכוח הזרוּע: התרככות: רך, מן כוח האמונה: שלטון כגילוי אמונה, מתוך יּ הפנימי.
תְּלָ.תָ.א: תכלית, דרך למידה: עליה – תל, סוף מעשה: למידת חסד כתכלית. שלושה כשלמות > ג. ת.פּאר.ת בּ.ראש.יּ.ת.
דָנִיֵּאל: ראייה רחבה, דעת באמצעות הכוח הזרוּע, מודעות לקיום ניצוץ יּ: דן יּ, לּ:חסד וללמידה – התעוררות דרך דעת.
חַד: נצח/נצחון, דרך דעת: א.חדּ.ו.ת נצחית.
אֲחַ.שְׁדַּ.רְ.פְּנַיָּ.א: חסד נצחי, תפארת המעשה רק לעת סוף: יניקת דעת, מן הפנים – מן יּ הפנימי: פעולה מן הכוח הזרוּע: בחסד – משילות כפועל נוצָר (ניצר).
יָהֲבִין: ניצוץ יּ, באמצעות שיקוף: למעשה, וסיומו מן הכוח הזרוּע – נתינה כמעשה אלוהי.
טַעְמָא: בחירה בשינוי, הנובע מתוך ראייה רחבה, כתהליך החיים, המוביל לחסד – גילוי סיבה לשינוי מתוך דעת והבנה.
מַלְכָּא: דרך האדם על האדמה: למידה, תהליך המתרחש בכלי, למידת חסד, מתוך חסד ראשוני, הקדם למעשה – מלך (מּלּ.ךּ > ומלתם, מילת הכלי) כמסע למידה.
נָזִק: ביטוי הכוח הזרוּע באמצעות הכלי, כ"להט החרב המתהפכת" הנושא בחובו קריאה הדדית בין יּ לּ:יּ – נזק ככוח/כלי שמכריע לכאן או לכאן (פגיעה/התרעה).
התעלות דרך אמונה ושלמות (תלתא) כוללת:
דניאל כאחדות נצחית, נותנת פתח למלך ללא נזק.
תהליך התגברות פנימי דרך חיבורים (פרק ו) ותפארת (פסוק ג), מונע פגיעה ומגשים חסד, כהדהוד למדרש ספרי על דברים, יּא לּב:
"ושמרתם - זו משנה: לעשות - זו מעשה: את כל החקים - אלו המדרשות: ואת המשפטים - אלו הדינים: אשר אנכי נותן לפניכם היום - יהיו חביבים עליך היום כאלו היום קבלתם אותם מהר סיני, יהו רגילים בפיכם כאלו היום שמעתם אותם".
דברים יּא לּב:
"וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשׂוֹת אֵת כָּל הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים;
אֲשֶׁר *אָנֹכִ.יּ (שלּ אדּנּ.יּ מּ.שׂהּ)* נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם".
כחיזוק למבנה "פנימי–חיצוני": אנּכ.יּ.
יּשע.יּהּ.וֹ נּא טּ.ז
"וָאָשִׂים דְּבָרַי בְּפִיךָ,
וּבְצֵל יָדִי כִּסִּיתִיךָ;
לִנְטֹעַ שָׁמַיִם וְלִיסֹד אָרֶץ,
וְלֵאמֹר: לְ:צִ(יּ)וֹ.ן.
עַמִּ.יּ אָ-תָּ.הּ".
דיבר.יּ.םּ לּ: יד:
"כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד;
בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַ:עֲשֹׂתוֹ".
נחזור לדניאל.
[דּנּ.יּ.אלּ ו דּ]
"אֱדַיִן, דָּנִיֵּאל דְּנָה, הֲוָא מִתְנַצַּח, עַל-סָרְכַיָּא וַאֲחַשְׁדַּרְפְּנַיָּא:
כָּל קֳבֵל, דִּי רוּחַ יַתִּירָא בֵּהּ, וּמַלְכָּא עֲשִׁית, לַהֲקָמוּתֵהּ עַל כָּל מַלְכוּתָא".
"רוּחַ יַתִּירָא בֵּהּ" (רוח יתירה בו) מציין חכמה עליונה ונאמנות, המאפשרת לו להתנצח (להצטיין) כמודעות פנימית מאחדת.
אֱ.דַיִן: חסד באמצעות דעת, כאשר ניצוץ יּ בתווך והוא לּ:דין ה"סיום" מן הכוח הזרוּע – התחלה מחודשת.
דָנִ.יֵּ.אל: (כנ"ל).
דְּנָה: דעת, באמצעות הכוח הזרוּע בשיקוף – התבוננות עצמית.
הֲוָא: שיקוף, באמצעות חיבור לחסד – הוויה כחיבור.
מִתְנַצַּח: הדרך, מסלול האדם על האדמה, המוביל לתכלית, באמצעות הכוח הזרוּע מגיעה לחשיפה (צצה..) והוא: הּ.נצח, ניצחון – התגברות נצחית.
סָ.רְכַ.יָּ.א: אמונה, כמעשה לעת סוף המתרחשת בכלי המכיר בניצוץ יּ שבתוכו, הכרה בחסד ראשוני, מתוך אותו החסד – שלטון אמונה.
אֲחַשְׁדַּרְפְּנַיָּא: (כנ"ל).
קֳבֵל: הקריאה ההדדית בין יּ לּ: יּ היא קריאה למעשה באמצעות למידה – התמודדות כהתעוררות.
רוּחַ: מעשה התחילה שבסוף באמצעות חיבור: לּ:נצח – רוח כחיבור נצחי.
יַתִּירָא: מן הניצוץ, לתכלית ביחד עם ניצוץ נוסף, המעשה לעת סוף: בחסד – יּיּשור אלוהי, חיבור יּ לּ יּ.
במּ.דיבר יּ, לּ:א:
"וַיֹּאמֶר:
אַל נָא תַּעֲזֹב אֹתָנוּ..
כִּי עַל כֵּן יָדַעְתָּ חֲנֹתֵנוּ בַּמִּדְבָּר;
*וְהָיִיתָ לָּנוּ לְעֵינָיִם*".
חֹבָב בֶּן־רְעוּאֵל הַמִּדְיָנִי חֹתֵן מֹשֶׁה > יש המזהים אותו עם יתרו, הכיר את המּדבר..
ו.. יּ שבו יכול היה לשמש להם כמורה דרך או כיועץ מומחה בענייני המדבר: עד שלישי, יּ נוסףּ במשולש העדות.
המטרה: יּשר–אלּ.
מַלְכָּא: (כנ"ל).
עֲשִׁית: ראייה רחבה המביאה בסוף לתוצאה: באמצעות ניצוץ יּ, מעשה מוביל לתכלית – תפיסת קיומו של תכנון אלוהי.
לַ:הֲקָמ.וּ.תֵ.הּ: למידה באמצעות שיקוף הקורא ונקרא, בתהליך חייו על פני האדמה ויחד עם חיבור מגיע לתכלית, המקבלת ביטוי בשיקוף – יישום, סוף מעשה הנובע מן הקריאה: בניה בפועל.
מַלְכוּתָא: מסלול חיים, דרך האדם על פני האדמה, למידה המתהווה בכלי המתחברת לתכלית החסד הראשוני – מלכות כחיבור תכליתי.
נאמר כך:
דניאל זה היה מתגבר על שרים ומושלים העומדים מולו כי: רוח יתירה בו והמלך מתכנן להקים אותו על כל מלכות, דהיינו התגברות דרך דעת (פסוק ד) ורוח נצחית, להקמה בחיבורים (פרק ו), כהקבלה לזוהר (חלק ג, פה:ב) על איזון "משפט" ו"צדק" למניעת חורבן.
[דּנּ.יּ.אלּ ו הּ]
"וְכָל-עִלָּה וּשְׁחִיתָה לָא-יָכְלִין לְהַשְׁכָּחָה.
כָּל-קֳבֵל דִּי-מְהֵימַן הוּא, וְכָל-שָׁלוּ וּשְׁחִיתָה, לָא הִשְׁתְּכַחַת עֲלוֹהִי".
"מְהֵימַן הוּא" (מהימן הוא) מדגיש נאמנותו, כמודעות פנימית ללא פגם, אחראית על תיקון (שמירה מפני שחיתות).
אֱדַיִן: (כנ"ל).
סָרְכַיָּא: (כנ"ל).
אֲחַשְׁדַּרְפְּנַיָּא: (כנ"ל).
הֲווֹ: שיקוף, באמצעות חיבורים כפולים – הוויה מחוברת.
בָעַיִן: מעשה, באמצעות ראייה רחבה, הרואה ומזהה את הניצוץ יּ, הנסתר בּ:הּ, מתוך הכוח הזרוּע – חיפוש אלוהי.
עִלָּה: ראייה רחבה, כדרך למידה המתרחשת בשיקוף – ראייה של הסיבה כדרך למידה > התעלות.
לְהַשְׁכָּחָה: למידה באמצעות שיקוף, מובילה לתוצאה חיובית בכלי > נצח/נצחון המתהווה בשיקוף – המציאה: נצחון, ת.פּאר.ת בּ.ראש.יּ.ת לעת סוף.
לְדָנִיֵּאל: למידה באמצעות דעת, הכרה בכוח הפנימי: ניצוץ יּ, חסד קודם למעשה, מידע נרכש.. למידה – כיוון למידה כפולה, ממסגרת.
מִצַּד: תהליך אדם על האדמה, חיים, באמצעות חשיפה לדעת – צד כחשיפת דעת.. גם לצוד את הדעת, היא "צצה" כתוצאה ישירה לפתיחת הדעת.
מַלְכוּתָא: (כנ"ל).
שְׁחִיתָה: התוצאה, תפארת בראשית לעת סוף, היא נצחית.. מובילה בסוף לניצחון, באמצעות הניצוץ המוביל לתכלית המתרחשת בשיקוף – שחיתות, כתוצאה בשיקוף בסופו של דבר היא ת.פּאר.ת בסוף..
לָא: למידת חסד – אין "לא", יש לימוד (גם אם לפעמים הוא כרוך בכאב ועיבוד).
יָכְלִין: ביטוי ניצוץ יּ, בכלי באמצעות למידה, זה הּ.כל. הכרה בעצמ.*יּ* בסופו של דבר היא אפשרית מתוך הכוח הזרוּע – יכולת אלּ.ו.הּיּת.
קֳבֵל: (כנ"ל).
מְהֵימַן: מסלול כדרך חיים, באמצעות שיקוף והניצוץ הפנימי שבו.. תהליך החיים הוא בסופו של דבר מתוך הכוח הזרוּע – אמינות אלוהית.
הוּא: כנ"ל.
שָׁלוּ: תוצאה שהיא ת.פּאר.ת לּ:עת סוף, באמצעות למידה וחיבור – טעות > התוצאה היא למידה מתוך חיבור משתנים.
הִשְׁתְּכַחַת: שיקוף תוצאה כתכלית המתבטאת בכלי היא נצחון התכלית – מציאה נצחית, ניצחון.
עֲלוֹהִי: ראייה רחבה, באמצעות למידה על ידי חיבור השיקוף לניצוץ העצמי – עליה, על.יּ.ו, כראייה אלּ.ו.הּיּ.ת.
נאמר:
שרים ומושלים היו מחפשים עילה למצוא לדניאל מצד מלכות וכל עילה ושחיתות לא יכלו למצוא מול כי מהימן הוא, וכל טעות ושחיתות לא נמצאה עליו – חיפוש עילה דרך שיקוף (פסוק ה), אך אמינות נצחית מונעת שחיתות, בקריאה ללמידה וחסד.
[דּנּ.יּ.אלּ ו יּ.א]
"וְדָנִיֵּאל כְּדִי יְדַע דִּי-רְשִׁים כְּתָבָא, עַל לְבַיְתֵהּ;
וְכַוִּין פְּתִיחָן לֵהּ בְּעִלִּיתֵהּ נֶגֶד יְרוּ.שְׁלֶם..
וְזִמְנִין תְּלָתָה בְיוֹמָא הוּא בָּרֵךְ עַל-בִּרְכוֹהִי, וּמְצַלֵּא וּמוֹדֵא קֳדָם אֱלָהֵהּ".
תפילתו שלוש פעמים ביום כלפי יּרו.שלּםּ מקשרת שמים (אלּ.הּיּ.םּ) וארץ, כציר אנכי של נאמנות ותיקון.
דניאל, כשידע כי חתום, כתב עלה לביתו וחלונות פתוחים בעלייתו מול ירושלם וזמנים שלושה ביום הוא מברך על ברכיו ומתפלל ומודה לפני אלהיו, כל מול כי היה עושה מלפנים זה – ידיעה דרך ניצוץ וחסד ראשוני (פסוק יא), פתיחה בשיקוף מול ירושלם, תפילה בהתמדה כחיבור נצחי (כדוגמה לשלמות, כפי שדניאל בחר שלוש פעמים, בהשראת אבות או תהילים, אך לא כחובה קבועה אלא כצו פנימי), כפי שעשה מלפנים, כהדהוד לזוהר חלק ג, עג:א:
"על 'ג' דרגין אינון מתקשרן דא בדא – קב"ה, אורייתא, וישר–אל".
[דּנּ.יּ.אלּ ו כּדּ]
"וְכָל-חֲבָל לָא-הִשְׁתְּכַח בֵּהּ--דִּי, הֵימִן בֵּאלָהֵהּ."
"הֵימִן בֵּאלָהֵהּ" (האמין בּ:אלּ.ו.הּיּ.ו) מראה נאמנותו כמודעות פנימית שמביאה אחדות (הצלה ניסית, קישור אלּ.וֹ.הּיּ-ארצי).
אז מלך מאוד טָב עליו ולדניאל אמר להעלות מן הבור והועלה דניאל מן הבור וכל פגיעה לא נמצאה בו כי האמין באלהיו – העלאה דרך כלי ודעת (פסוק כד), ללא פגיעה כי אמונה נצחית בשיקוף, כהקבלה לזוהר חלק ג, פ:ב, על תורה כיחוד/כמו קורבנות, כפי ששקילה אורייתא לקביל כל קרבנין דעלמא.
זוהר, ח"ג פ:ב:
"שקיל אורייתא לקביל כל קרבנין דעלמא" (דברי תורה עולים כנגד הקרבנות).
[דּנּ.יּ.אלּ ו כּ.טּ]
"וְדָנִיֵּאל דְּנָה, הַצְלַח בְּמַלְכוּת דָּרְיָוֶשׁ, וּבְמַלְכוּת, כּוֹרֶשׁ פָּרְסָיָא".
הצלחתו בשתי ממלכות מדגישה תפקידו כציר מרכזי של חכמה ותיקון, מאחד תחת השגחה אלוהית.
ודניאל זה הצליח במלכות דריוש ובמלכות כורש הפרסי – הצלחה נצחית דרך שיקוף וחשיפה, במלכות מחוברת אלוהית, כסיום תהליך.
על פי פירוש אבן עזרא במקראות גדולות על דניאל ו, ג (בניסוח מסכם):
ועלא מנהון – ומעלה עליהם; סרכין – שרים; תלתא – שלשה; די דניאל חד מנהון – שדניאל אחד מהם; די להון – שיהיו; אחשדרפניא – הממונים על המדינות; אילין – אלה; יהבין להון טעמא – יתנו להם טעם; ומלכא לא להוא נזיק – והמלך לא יהיה ניזוק.
הביטוי "יָהֲבִין לְהוֹן טַעְמָא" (ו:ג) פירושו לתת חשבון, עצה או נימוק.
רש"י: '…שיתנו האחשדרפנים הללו עֵצָה לשלשה האפרכין…; ומלכא לא להוא נזיק – לא יהא נפסד בשום דבר.'
מצודת דוד: 'שיהיו נותנים עצה אל שלשת השרים הראשים כדי שלא יהיה למלך נזק.'
אבן עזרא: 'סרכין – גדולים מן האחשדרפנים; נזיק – כמו בנזק המלך.'
חכמה ונאמנות:
אבן עזרא מדגיש את דניאל כ"חד מנהון" (אחד מהם) – מרכזי בין השלושה – מה שמצביע על חכמתו כמודעות פנימית שנותנת סיבה והיגיון, תוך שמירה על נאמנות (ללא "נזיק" – נזק למלך, סמל לאחדות).
ציר אנכי (יּ) מקשר שמים-ארץ:
הפירוש מציין את דניאל כ"מעלה עליהם" – עליון בהיררכיה – מה שמקביל לציר מרכזי המאחד רמות (ממלך עד ממונים), כקישור בין עליון (שמים/מלך אלוהי) לתחתון (ארץ/מערכות).
מודעות פנימית לתיקון ואחדות:
הדגש על "יתנו להם טעם" רומז לתיקון – דניאל כמודעות שמביאה סדר והרמוניה, מונע נזק ומאחד את הממלכה.
מבנה זה מזכיר עץ הספירות, עם דניאל כתפארת (אמצע) שמתקנת.
"דִּי לֶהֱוֹן אֲחַשְׁדַּרְפְּנַיָּא, אִלֵּין יָהֲבִין, לְהוֹן טַעְמָא".
האחשדרפנים נותנים דין‑וחשבון לסרכין (ובהם דניאל); הסרכין מפקחים כדי ש'ומַלכָּא לָא לֶהֱוֵא נָזִק'.
כל פעולה וכל חלק במערכת [האחשדרפנים > הּ.אח *שדר*(גם מגורים וגם תקשורת נתונים) בפּנּיּםּ] מחויבים לתת דין וחשבון (טַעְמָא), כלומר, משמעות וטעם, דין וחשבון, לציר המרכזי (דניאל/המודעות הפנימית) – יישור החוץ לפנים.
המעשים החיצוניים צריכים להיות מתואמים עם המהות והכוונה האלוהית הפנימית.
זוהר חלק ג, דף רנג א:
“ואיהו אפיק כל רזין דאורייתא."
"טעמא דאורייתא" (טעם התורה) כסוד עליון שמאחד סודות, כמשמעות פנימית שמתאמת מעשים חיצוניים עם כוונה אלוהית (תיקון ע"י דין וחשבון לציר מרכזי).
לפי כמה מן המפרשים (ובהם מלבי"ם) הוצעה הבחנה בין תפילת קבע לבקשת‑עתירה.
חכמה ונאמנות:
מלבי"ם: 'רוח יתירה' = הנהגה/חכמה מעולה שבזכותה חשב המלך להקימו על כל המלכות.
זה מחזק את דניאל כסמל חכמה ונאמנות, כמודעות פנימית שמתעלה על קנאה, ומספקת משמעות עמוקה (טעם) להיררכיה.
ציר אנכי (יּ) מקשר שמים-ארץ:
"היה מהולל בעבודתו" רומז לעבודה רוחנית (כנאמנות אלוהית), עם "על פני שרי המלכות" כקישור בין עליון (מלך/שמים) לתחתון (שרים/ארץ).
"רוח יתירה" מקבילה לספירת בינה (אם עליונה), שמחברת חכמה (שמים) למעשה (ארץ), כציר מרכזי.
מודעות פנימית לתיקון ואחדות:
"אעדן אדין" (באותה שעה) מציין תזמון מדויק, כתיקון מיידי דרך חכמה.
מלבי"ם רואה כאן "קדמו" (קדמות/עליונות) כהצטיינות פנימית שמאחדת את הממלכה, ללא נזק – כתיקון ע"י הרמוניה בין פנימי (בינה) לחיצוני (מערכות).
"סודות התורה" כרמז לסודות מיסטיים, מקביל ל"יּ" כיסוד מאחד (מתיקוני זוהר).
"וּמַלְכָּא לָא לֶהֱוֵא נָזִק".
"והמלך" הוא הכוונה האלוהית העליונה: "י' של מעלה" ו "יּ" הנסתר של מטה.
המטרה של כל המבנה הרוחני-מנהלי הזה (כולל דניאל הסרך) היא להבטיח שהאחדות האלוהית העליונה לא תיפגע או לא תיגרע (לָֽא־לֶהֱוֵ֥א נָזִֽק).
הנזק נוצר על ידי הפרדה, פגיעה בּ..יּ הנסתר באחר, ושכחת הניצוץ י'.
כשהמערכות החיצוניות כפופות לתיאום הפנימי (דניאל), נשמרת האחדות, ו"הַמֶּלֶךְ" (המהות) אינו ניזוק.
הזוהר דן בנזק כפגיעה באחדות אלוהית עקב הפרדה, פגיעה או שכחת הניצוץ/יוד.
המלך כסמל לכוונה עליונה (יוד עליונה):
שכחת הניצוץ (י') גורמת נזק לאחדות, כפגיעה בכוונה עליונה; מניעה דרך שמירה פנימית.
הפרדה כנזק לאחדות; תיאום פנימי (כיום אחד) מונע זאת.
כתר הפסוק הכללי.. משותף לפרק ו, משולב כבסיס ניגוני):
דניאל: דּ (דעת וראייה פנימית-חיצונית) – נּ (כוח הזרוע המביא לביטוי) – יּ (שם ההוויה, הניצוץ האלוהי) – א (חסד ראשוני, קודם למעשה) – לּ (למידה ובחירה בשיעור, או דחייה והטלת ספק).
שם הספר מסמל תהליך התעוררות פנימית: דעת (ד) מגייסת את הכוח הזרוּע (נ) באמצעות ניצוץ אלוהי (י) לחסד ראשוני (א), ומזמינה ללמידה (ל) – כקריאה להתגלות עצמית, בהדהוד לזוהר חלק א, רלו:ב על "הרבית הגוי" (גו.יּ) כהתעצמות רוחנית דרך י'.
פרק ו: וּ > חיבור וקשרים.
הפרק מדגיש תנועה משותפת וחיבורים הדדיים בין כוחות, כגשר בין פנימי לחיצוני.
הכתר הכללי קורא להתעוררות דרך דעת וכוח זרוע באמצעות חיבורים (ו), המובילים להתגלות חסד ולמידה – כבסיס למסרים הפרטיים בפסוקים.
הפסוקים בדניאל פרק ו מציירים תהליך רוחני: התעוררות דרך דעת (דניאל), חיבורים (ו) ושיקוף, מונעים שחיתות ומגשימים חסד נצחי.
הכתר קורא להתגלות פנימית, והגוף – להתגברות על התמודדויות (נזק, שחיתות) דרך אמונה, תפילה/דיבור/ביטוי פנימי כנה (כהתמדה פנימית, ללא חציצה בין הצו הפנימי ל יּ העליון, כדוגמה מדניאל) והודיה, כפי שעשה מלפנים.
אפשר לזהות את המוטיב הזה גם בזוהר ח"ג רנט:ב על 'פקודין דמיין לאיבא פרי’
על 'רמ"ח פיקודין אינון רמ"ח איברין דמלכא', וגם בתניא, ליקוטי אמרים פרק ב: על נשמה כחלק אלוה ממעל.
בסופו של דבר, אמונה פנימית מנצחת כוחות חיצוניים, מגשימה תפארת (ג) ותכלית (כּטּ > שינוי ניתוב כדרך למידה).
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
