פורומים » יהדות

גמרא, שולחן ערוך, אגלי טל, ראשונים ואחרונים וכל מה שביניהם.

• לפני 5 ימים פיקוח, ייחוד, המרה ותיקון: כּ.

  

  כּ.

  פרק ו' בספר דניאל מציג מבנה מנהלי-רוחני, שבו ריבוי חיצוני (120 אחשדרפנים) מפוקח על ידי שלושה צירים עליונים (סרכין), עם דניאל כציר מרכזי של מודעות ואחדות:
  תהליך של איזון, המרה מפגיעה לאיסוף, יניקה מהמקור ותיקון.
  
  א.
  ריבוי חיצוני ודין וחשבון: 120 כבסיס לאיזון.
  
  אחשדרפנים (120):
  מסמל ריבוי חיצוני (גופים, כלים, תפקודים) הדורש פיקוח.
  120 = 10 × 12 = יּ (ניצוץ, יסוד) × י"ב (שבטים, מערכת שלמה).
  
  טַעְמָא = 120:
  בפסוק ג', "יָהֲבִין לְהוֹן טַעְמָא": דין וחשבון (טעם, עצה) שמסר הריבוי לפיקוח, כדי למנוע נזק למלך (שלמות עליונה).
  
  זהו תפר מספרי-תוכני: הריבוי נענה לטעם פנימי.
  
  ב.
  שלושת צירי הפיקוח: גבולות ומעבר מצמצום למרחב.
  
  סָרְכִין = 340 = מִיצָר = פָּרַס:
  פיקוח כגבול מיטיב (מיצר טוב) על הריבוי, דורש "טַעְמָא" להמרה לתיקון.
  
  גם = פֶּרֶס > ע(ו)ף דורס 420 = אחדות 419 + חסד א > עַף דּוֹרֵס > בכתיב חסר ו, ללא חיּ.בּוֹר.יּ.םּ (420) > 340 – 420 = 80 > פּה.
  
  היפוך עוף דורס > דריסה וביזוי לא מובילים לאחדות.
  
  נסביר..
  ע(ו)ף דורס (420):
  הפֶּרֶס, במובן הלא מתוקן, הוא כוח טורף ושלילי.
  החישוב 420 נובע מכתיב חסר של ו' אחת (למשל 'עף דורס' או 'עוף דרס'), המסמל הסרת חיבור (ו') ומפר את האיזון, מה שמוביל לדורסנות כמעט-אחדות (419) עם חסד מדומה (א'=1).
  ​פֶּרֶס במקרא הוא עוף דורס טמא..
  לכן, אין סיבה לצרוך אותו:
  
  ו.יּ.קּרא יּ.א יּג:
  "וְ.אֶ-ת אֵלֶּה תְּשַׁקְּצוּ מִן הָעוֹף.
  לֹא יֵאָכְלוּ שֶׁ.קֶץ: הֵם אֶ-ת הַנֶּשֶׁר, וְאֶת הַפֶּרֶס, וְאֵת הָעָזְנִיָּה".
  
  הַפֶּרֶס מייצג את השחיתות והביזוי: האָוֶן שמופיע כאשר כוח הפיקוח (פָּרַס/סרכין) משתמש בגבול (מיצר) כדי לדרוס את המודעות, במקום לגונן עליה.
  
  ​420 = אחדות (419) + חסד (א'): הפירוק של 420, ע(ו)ף דורס, מציג כי הוא כמעט אחדות מושלמת, אך החיבור שלו לחסד מדומה יוצר דווקא עוף דורס.
  ​הכתיב עַף דּוֹרֵס, בלי וי"ו, ללא חיּ.בּוֹר.יּ.םּ, מדגיש שהדורסנות נובעת מחוסר חיבור.
  ניתוק ציר האמת והחיבור (הו' החסרה) – ובכך הופך החסד לנזק.
  
  הפער המטפיזי והפתרון (80):
  ​ההבדל בין הריבוי הנדרש לבין הריבוי השחיתי הוא הדרך לתיקון.
  
  ​פֶּה הוא מקור הביטוי וההזנה, והוא גם המקום שממנו יוצא הדיבור (טַעְמָא).
  
  ​המשמעות: הפער שבין הפיקוח המאוזן (340) לבין השחיתות הטורפת (420) מתוקן על ידי הפֶּה (80).
  
  הפֶּה הוא הכלי שממיר את השחיתות לביטוי מאוזן של טַעְמָא.
  ​דניאל, שמצליח בממלכה, משתמש בדיבור וכוונה נכונים כדי להמיר את אנרגיית הדורסנות (420) לפיקוח מתוקן (340).
  
  המהלך מראה שכוח הפיקוח (פָּרַס/סָרְכִין) עלול להפוך לכוח דורס ומנותק (עַף דּוֹרֵס), אך ניתן להציל (הַ.צְלַח) את המצב על ידי הטמעת כוח הדיבור המאזן (פֶּה), המעביר את הריבוי דרך הטַעְמָא ומחזיר אותו לאיזון ופרס מתוקנים.
  
  אחדות + חסד מובילים ל:פְּרָס.
  
  "אַל תִּהְיוּ כַּעֲבָדִים הַמְשַׁמְּשִׁין אֶת הָרַב עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס, אֶלָּא הֱווּ כַּעֲבָדִים הַמְשַׁמְּשִׁין אֶת הָרַב שֶׁלֹּא עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס".
  (משנה אבות א ג)
  
  איפה הרב? יּ, הנסתר בירכתי הּ.אֳנִיָּ.הּ.
  
  תהּיּ.לּיּ.םּ מּח ג:
  "יְפֵה נוֹף, מְשׂוֹשׂ כׇּל הָאָרֶץ: הַר צִיּוֹן.
  יַרְכְּתֵי צָפוֹן (גם צפון מן נסתר): קִרְיַת מֶלֶךְ רָב". (גם רב וגם ריבוי)
  
  רמז לפירוד הדורש איזון.
  
  סָרְכִיא = 291 = אֶרֶץ:
  
  פיקוח על המערכות הארציות.
  
  סְרִיס = 330 = מֵצַר (אחד מ 73 שמות שם בן ע"ב > חירות)
  
  צמצום תפקודי, מחזק נושא הגבול בין מים למים, בין תורה לתורה.
  
  תְּלָתָא = 831 = וְהִשְׁקֵיתִי.
  
  יּחזקּ.אלּ לב ו..
  "וְהִשְׁקֵיתִי אֶרֶץ;
  צָפָתְךָ מִדָּמְךָ אֶל הֶהָרִים,
  וַאֲפִקִים יִמָּלְאוּן מִמֶּךָּ".
  ההשקיה כאן מסמלת טיהור דרך הרס התפיסה הישנה והמוטעית של החיים, הנגרמת על ידי מבנה אגוצנטרי ושחיתות פנימית.
  סופה של התפיסה זו.. דרך 'דם' השחיתות הממלא את ההרים והאפיקים.
  עם כל הכאב שבדבר, ז.הּ הוא תנאי הכרחי ליצירת תשתית חדשה ומטוהרת בתוך היחידה האנושית, המאפשרת איזון מחודש בין פנימי לחיצוני.
  שׂמּ.וֹ.ת יּדּ דּ:
  "וְחִזַּקְתִּי אֶת לֵב פַּרְעֹה, וְרָדַף אַחֲרֵיהֶם.
  וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה, וּבְכָל חֵילוֹ.
  וְיָדְעוּ מִצְרַיִם: כִּי אֲנִי יְהּ.וָ.הּ, וַיַּעֲשׂוּ כֵן".
  
  הפסוק אינו תיאור של מניפולציה אלוהית חיצונית, אלא תוכנית פעולה פנימית: האגו (פרעה) מחוזק באופן מכוון כדי שייצא למאבק הסופי עם המודעות המתעוררת.
  רק דרך ההתנגשות החזיתית הזו וקריסת האגו במלואו, יתגלה הּ.אנּכ.יּ האמיתי באדם כולו, וכל חלקי הנפש (מצרים) יכירו באחדות המניעה אותם.
  
  שלמות משולשת:
  חסד-גבורה-תפארת / מחשבה-דיבור-מעשה, כנגד ריבוי חיצוני.
  
  מעבר למרחב: מֵצַר (330, אחד מ 73 שמות > חירות) > מִיצָר (340) > מֶרְחָב = 250 = לַהֲנַסְקָה.
  העלאה מהצמצום (גּוֹבָא = 12) למרחב, כבפסוק כּדּ U בדניאל.
  
  ג.
  דניאל כציר מרכזי: אחדות, מעמד מלכותי ומודעות.
  
  דָּנִיֵּאל = 95 = הַמֶּלֶךְ.
  
  דניאל כ"מלך פנימי", ציר תפארת ומודעות מאחדת, "לְהַקָמוֹתֵהּ עַל כָּל מַלְכוּתָא".
  
  חַד = 12 = הוּא = גּוֹבָא.
  
  אחדות כהוויה; צמצום כפתח לישועה (ירידה ועלייה באותו מספר, אך מתוקן).
  
  רוּחַ יַתִּירָא = 835 (רוּחַ 214 + יַתִּירָא 621) = תְּלָתָה= שִׂפְתֵיהֶם.
  
  מּשלּ.יּ כּדּ U בּ:
  "כִּי שֹׁד יֶהְגֶּה לִבָּם, וְעָמָל שִׂפְתֵיהֶם תְּדַבֵּרְנָה".
  
  הפסוק מתאר מצב תודעה בחסר: שֹׁד (גזל פנימי) בלב מוביל לעָמָל (מאמץ מפרך ומוטעה) בביטוי החיצוני.
  זהו מצב של פירוד מוחלט מהתפארת.
  במקום להיאבק בעָמָל, הרוח היתירה מאפשרת התעלות מעל תודעת השוד והצריכה.
  האדם מבין ש​הלב צריך להיהפך ממרכז של שֹׁד למרכז של חֶסֶד, דהיינו תפיסת שפע בלתי מוגבלת.
  ​השפתיים/המעשה צריכים להיהפך מעָמָל מפרך להתגלות של יְהּ.וָ.הּ (הכוח הפועל), דּ.הּיּיּנּו מעשה שנובע משפע פנימי.
  
  רוח יתירה כמדרגת תודעה עליונה, מאפשרת התנצחות (פסוק דּ).
  
  מְהֵימַן = 145 = הַקֵּם.
  
  נאמנות ככוח מעמיד, מבטלת שחיתות (פסוק הּ).
  
  ד.
  צירי תפילה, כוונה וישועה: פסוקים מרכזיים.
  
  יָהֲבִין = 77 = עֹז = מִגְדָּל.
  
  נתינה כחוסן ומגדל שמירה.
  
  כַּוִּין = 86 = אֱלֹהִים = אלּ.הּיּ.םּ = מום (אחד מ 73 שמות > טיהור רוחני).
  
  חלונות פתוחים לירושלים כפתיחה לאור אלוהי (פסוק יא).
  
  קישור ל צַב (תהליך איטי) = 92 = "אצא" כשדה פעולה.
  
  איּ.וֹ.בּ כּ.ג יּ:
  "כִּי יָדַע דֶּרֶךְ עִמָּדִי;
  בְּחָנַנִי. כַּזָּהָב אֵצֵא".
  
  כַּזָּהָב אֵצֵא.
  ​זָהָב: המודעות המטוהרת, הטהורה והמושלמת – התגלמות האנכי בתוך הכלי.
  ​טיהור זהב: תהליך טיהור הזהב (הזיכוך) בתוך כור חום הוא אטי, יסודי ובלתי הפיך.
  אי אפשר למהר אותו; נדרשת סבלנות לזמן הנדרש כדי להפריד את הסיגים (האגו, העמל, השוד) מהמהות הטהורה.
  
  ​הליכת הצב: האֵצֵא מותנה בבְּחָנַנִי.
  
  זו אינה יציאה אימפולסיבית, אלא התגלות מחושבת המושגת רק בסיום מוצלח של הניסוי.
  
  זהו מנגנון הצב: השתרשות איטית והדרגתית עד ליציאה בטוחה ומושלמת.
  
  "שדה פעולה": בְּחָנַנִי ודֶּרֶךְ עִמָּדִי.
  ​בְּחָנַנִי: הַמָּקוֹם (שדה הפעולה) בפסוק הוא הכור הפנימי של הניסיון והמבחן.
  
  זהו שדה הפעולה המטפיזי שבו מתרחשת הגבורה (הצמצום והקושי) הנדרשת כדי להפריד בין האור (הנשמה) לכלי (החומר).
  
  ​כִּי יָדַע דֶּרֶךְ עִמָּדִי: האדם הפנימי (האנכי) מודע לכך שהדרך (הדֶּרֶךְ) והציר האנכי (יּ), למרות הקושי, כבר ידועים ומוגדרים.
  
  אין כאן עיוורון אלא מסלול מוגדר שצריך להיעשות בשלמות.
  
  פְּתִיחָן = 548 = וְהוֹצֵאתִ(י)ם (בכתיב חסר: וְהוֹצֵאתָם).
  [פּת.יּ.חןּ = והּו.צא.ת.םּ, והו > שניים מ 73 שמות שם בן ע"ב > השם הראשון "מסע בזמן", השם ה מּטּ(49) "אושר".]
  
  יּחזקּ.אלּ לּ:דּ יּ.ג:
  "וְהוֹצֵאתִים מִן הָעַמִּים, וְקִבַּצְתִּים מִן הָאֲרָצוֹת, וַהֲבִיאֹתִים אֶל אַדְמָתָם.
  וּרְעִיתִים אֶל הָרֵי יִשְׂרָאֵל, בָּאֲפִיקִים וּבְכֹל מוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ".
  
  פְּתִיחָן > לפתוח:
  היפתחות רעיונית דורשת הכלה ואיזון של החלקים הרבים.
  פסוק יחזקאל המתאר את הרְעִיָּה (שלווה, הזנה) בתוך הריבוי (אֲפִיקִים, מוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ) הוא ביטוי לשלב ההיפתחות הרעיונית שבא לאחר התיקון.
  
  נֶגֶד = 57 (עמידה "מול" או "לצד") = אָוֶן.
  
  תהּיּ.לּיּ.םּ ו טּ: (עם ו החיבור: וטו)
  "סוּרוּ מִמֶּנִּי כׇּל פֹּעֲלֵי אָוֶן, כִּי שָׁמַע יְהוָה קוֹל בִּכְיִי".
  
  התייצבות דעתית (עמידה מול) המאפשרת הפרדה בין האמת (הבכי) לשקר (האָוֶן), והתנאי להצלחה זו הוא תגובה ישירה ומאוזנת (הקשבה) מן המקור הפנימי.
  
  יְרוּשְׁלֶם = 586 (כתיב חסר): יעד הכוונה האחת > יּרו–שלּםּ.
  5 + 8 + 6 = 19 = יּטּ. הּ.טּיּ.הּ.
  
  עזרא ז, כח
  וְעָלַי הִטָּה חֶסֶד לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וְיוֹעֲצָיו וּלְכׇל שָׂרֵי הַמֶּלֶךְ הַגִּבֹּרִים.
  וַאֲנִי הִתְחַזַּקְתִּי, כְּיַד יְהּ.וָ.הּ אֱלֹ.הַיּ עָלַ.יּ;
  וָאֶקְבְּצָה מִיִּשְׂרָ–אֵל רָאשִׁים לַעֲלוֹת עִמִּי".
  
  הפסוק מתאר את עזרא (המייצג את התודעה המחדשת והמארגנת) ואת פעולתו המכריעה להחזרת העם לירושלים, ומבטא שלשה עקרונות: החֶסֶד שניתן מלמעלה עם הגבורה שמתחוללת בפנים, כדי להוציא אל הפועל את התפארת המאוזנת אל יְרוּשְׁלֶם (יעד הכוונה האחת).
  
  "חֶסֶד" והיניקה מהמקור (האבות):
  ​וְעָלַי הִטָּה חֶסֶד לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וְיוֹעֲצָיו וּלְכׇל שָׂרֵי הַמֶּלֶךְ הַגִּבֹּרִים.
  זוהי ספירת האבות (אברהם), המייצגת התפשטות ושפע ללא גבול.
  החסד כאן הוא היניקה (אֱלָהֵהּ = אֵם = בינה), שמתבטאת בכך שעזרא מקבל את השפע והסיוע דווקא מן הריבוי החיצוני (הַמֶּלֶךְ וְיוֹעֲצָיו וְשָׂרָיו הַגִּבֹּרִים).
  במקום שהריבוי יצור אָוֶן (חוסר איזון), הוא מטוהר והופך לכלי להעברת החסד.
  זהו יישום של הבינה שמקבלת את השפע ומזינה באמצעותו את הכלי.
  
  "עמידה מול" > התחזקות וגבורה:
  ​וַאֲנִי הִתְחַזַּקְתִּי, כְּיַד יְהּ.וָ.הּ אֱלֹ.הַיּ עָלַ.יּ
  ​וַאֲנִי הִתְחַזַּקְתִּי: זוהי פעולת הגבורה המכריעה, המייצגת את הצמצום וההתמקדות הדעתית (כמו הציווי "סוּרוּ מִמֶּנִּי כׇּל פֹּעֲלֵי אָוֶן").
  עזרא מצהיר על התייצבות פנימית כנגד כל האתגרים.
  ​כְּיַד יְהּ.וָ.הּ אֱלֹ.הַיּ עָלַ.יּ: ההתחזקות אינה אישית, אלא היא תוצאה של "ידיעת הדרך" (כמו ב"כִּי יָדַע דֶּרֶךְ עִמָּדִי").
  היָד מסמלת הוצאה לפועל (מעשה), המכוונת על ידי האנכי (יּ.הּ.וָ.הּ).
  זוהי העמידה מול שבה האדם משתמש בכח הזרוּע בו (אוֹן) למען האיזון, במקום למען האָוֶן.
  
  "הליכת הצב" ו"היפתחות רעיונית", דהיינו, התיקון:
  ​וָאֶקְבְּצָה מִיִּשְׂרָ–אֵל רָאשִׁים לַעֲלוֹת עִמִּי.
  פעולת הקיבוץ היא המפתח להיפתחות הרעיונית (כפי שראינו ב"וְקִבַּצְתִּים מִן הָאֲרָצוֹת").
  כדי להגיע לאיזון (יְרוּשְׁלֶם), יש תחילה לאסוף את הראשׁים (ההנהגה, התודעות הגבוהות), בצורה יסודית ומדודה.
  ​לַעֲלוֹת עִמִּי: העלייה מתארת תהליך יציאה הדרגתית מהריבוי (הגולה) אל היעד המאוזן (יְרוּשְׁלֶם).
  זהו המנגנון של "הליכת הצב" ("כַּזָּהָב אֵצֵא") תהליך שנעשה בזהירות, במחשבה תחילה (ראשיים) ובשליטה מלאה.
  
  משמעות כתיב מלא? תוסיפו יּ:
  יּרו.שלּ.יּ.םּ.
  
  בָּרֵךְ = 222 + חיבור, הטמעה, תפיסת ניצוץ יּ בתוך הכלי, אל.יּ, כּו > 26= 248 =
  אַבְרָהָם > קישור למקור האבות > ספירת החסד.
  
  ברך כשיבה למקור:
  
  בּ.ראש.יּ.ת יּז הּ (בתוספת שיקוף: יזהה)
  "וְלֹא יִקָּרֵא עוֹד אֶת שִׁמְךָ אַבְרָם.
  וְהָיָה שִׁמְךָ אַבְרָהָם;
  כִּי אַב הֲמוֹן גּוֹ..יִ.םּ (גופים) נְתַתִּיךָ".
  
  התיקון הארכיטיפי מהמודעות המצומצמת (אַבְרָם, גבורה) אל המודעות המכילה והמתפשטת (אַבְרָהָם, חסד) > תנאי הכרחי לגילוי האנכי ככוח מאחד בעולם כולו.
  
  מְצַלֵּא = 161.
  מוֹדֵא = 51.
  קֳדָם = 144 (12²).
  
  161+51+144 = שנו.
  שינוי, חזרה ולמידה מחדש > שלוש פעמים.
  
  מּלּכּ.יּ.םּ א יּח לּדּ (לידה של משנה או רעיון חדש)
  "וַיֹּאמֶר: מִלְאוּ אַרְבָּעָה כַדִּים מַיִם.
  וְיִצְקוּ עַל הָעֹלָה, וְעַל הָעֵצִים.
  וַיֹּאמֶר: שְׁנוּ.
  וַיִּשְׁנוּ.
  וַיֹּאמֶר:
  שַׁלֵּשׁוּ, וַיְשַׁלֵּשׁוּ".
  
  שָׁנוּ: המילה שִנּוּי (ש.נ.י) מייצגת את הכפילות ואת הצורך בתיקון הריבוי דרך חזרה ולמידה מחדש.
  הפעולה של "שְׁנוּ" (מלכים א) היא חזרה מכוונת על הפעולה, ובעצם, לימוד מחדש של המנגנון התודעתי.
  
  מַיִם: מייצגים את כוח החיים המזין והטובל, המקור.
  ​הָעֹלָה וְעַל הָעֵצִים: העֵץ הוא סמל לציר אנכי/מבנה של חיים (כמו עץ הדעת, עץ החיים).
  העֹלָה, מייצגת התעלות ועלייה של הכלי (הפעולה) לכיוון האנכי.
  
  שדה הפעולה הוא הכלי (הָעֹלָה והָעֵצִים).
  השפיכה החוזרת של המַיִם היא טבילה חוזרת ונשנית של הכלי בכוח החיים המטהר, כדי להבטיח שכל דפוס יתרווה ויתעלה באופן יסודי.
  
  שְׁנוּ וַיִּשְׁנוּ, שַׁלֵּשׁוּ וַיְשַׁלֵּשׁוּ:
  החזרה על הפעולה שלוש פעמים (שלוש פעמים "שנו" ופעם אחת "שלשו" המייצגת את הפעם השלישית) מבטאת את היצירה המודעת של האיזון:
  
  ​פעם 1 (אחדות): ההכרה הראשונית.
  ​פעם 2 (שִׁנּוּי): החזרה המכוונת המאפשרת תיקון הריבוי (האָוֶן) בנפש.
  זהו שלב הגבורה האקטיבי (הבחינה מחדש של הדפוסים).
  ​פעם 3 (שִׁלּוּשׁ): יצירת השלמות המשולשת (חסד–גבורה–תפארת) בתוך הכלי.
  רק לאחר השילוש הזה, שהופך את הפעולה ליציבה, מאוזנת ומושלמת יורדת האש (ההתגלות האלוהית).
  
  הפסוק מבטא את הצורך המתמיד לחזור וללמוד את התיקון (השִׁנּוּי), לא רק פעם אחת.
  הלימוד מחדש של הדרך (הכורח לשפוך מים שוב ושוב) הוא התנאי לעמידה הדעתית שהופכת את הכלי למושלם ומונעת את האָוֶן (חוסר האיזון), ובכך מקדם איזון עמוק ויסודי המאפשר לחסד (האש היורדת) להתגלות.
  
  הלימוד החוזר והתיקון (שָׁנוּ) הוא תוצאה מתמטית של ההתייצבות וההכרה הפנימית (מְצַלֵּא + מוֹדֵא + קֳדָם).
  כלומר, אין שינוי אמיתי ללא למידה, הבנה פנימית וידיעה.
  
  https://youtu.be/B-wVoglt6T4?si=0BMqFxYet68WfcGY
  
  התפתחות הדינמיקה בין האור לחושך:
  יציאה ממקור, כניסה למצב של קושי/חיים וחזרה אל האור או המקור.
  תנועה מחזורית ומשולשת בין שני הניגודים: אור > חושך > אור.
  
  אֱלָהֵהּ = 41 = אֵם = רמז ליניקה/בינה.
  
  תהּיּ.לּיּ.םּ כּ.בּ יּ:
  "כִּי אַ-תָּ.הּ גֹחִי מִבָּטֶן, מַבְטִיחִי עַל שְׁדֵי אִמִּי".
  
  "אֵם" ורעיון ה"יניקה" (מַבְטִיחִי עַל שְׁדֵי) מוגשים כאן באופן ישיר, ומתחברים למקור הלידה וההוצאה לפועל (גֹחִי מִבָּטֶן).
  
  אֱלָהֵהּ / אֵם (41): מקור ה"בינה"
  ​אֵם: במפתח הצופן התנ"כי ובקבלה, האֵם מקושרת לספירת הבינה.
  הבינה היא המקור המזין, ה"היכל" שמקבל את רעיון האב (החכמה) ומעבד אותו כדי להוציאו לפועל (השדה הפנימי).
  
  ​אֱלָהֵהּ (41): המילה הארמית מייצגת את ה"כוח האלוהי הממומש" בתוך הכלי.
  
  הכוח האלוהי הנתפס והפועל בתוך היחידה האנושית הוא מקור ההזנה והבינה.
  
  יניקה/בינה: מַבְטִיחִי עַל שְׁדֵי אִמִּי.
  זהו הביטוי המובהק ליניקה.
  היניקה היא המנגנון שבו הבינה (האֵם) מזינה את הכלי המתפתח בחסד בצורה מבוקרת והדרגתית.
  
  היניקה אינה רק תזונה גופנית, אלא קבלת דעת, הזנה תודעתית והבטחה (מַבְטִיחִי) ליציבות.
  הכלי (התינוק) מקבל את החיוּת והשפע (החלב) ישירות מהאֵם/הבינה, שמעצבת ומבטיחה את יציבותו הפנימית.
  
  כִּי אַתָּה גֹחִי מִבָּטֶן: הבָּטֶן מייצגת את הכלי העמוק והפנימי ביותר המכיל את הפוטנציאל לפני יציאתו אל הפועל.
  
  "גֹחִי" (הוצאה לפועל) מתאר את הלידה של המודעות.
  
  הפסוק מתחיל בתיאור הלידה והיציאה אל הפועל של הכלי (המודעות) וממשיך מיד לתיאור ההזנה וההתבססות שלו דרך הבינה/האם..
  מנגנון מושלם המקביל להשתלשלות הספירות חכמה (אב) > בינה (אם) > לידה והזנה.
  
  שּיּ.ר הּ.שּיּר.יּםּ ח ב:
  "אֶנְהָגֲךָ. אֲבִיאֲךָ אֶל בֵּית אִמִּ.יּ.
  תְּלַמְּדֵנִי..?
  אַשְׁקְךָ מִיַּיִן הָרֶקַח, מֵעֲסִיס רִ.מֹּנִ.יּ".
  
  רימונים: סמל קיבוץ ותיקון במקדש כמו שנאמר אגדה עירובין יּטּ עא:
  ".. פושעי ישר–אל שמליאין מצות כרמון שנאמר כפלח הרמון רקתך.
  ואמר רבי שמעון בן לקיש: אל תיקרי רקתך אלא ריקתיך, שאפילו ריקנין שבך מליאין מצות כרמון - על אחת כמה וכמה".
  
  הרעיון המרכזי של הרימון הוא הכלה של ריבוי ממוקד בתוך אחדות.
  ​הרימון ככלי תיקון: הפסוק בתלמוד, זה: "אפילו ריקנין שבך מליאין מצות כרמון", משקף את הרעיון שהפוטנציאל הטמון בכל יחידה אנושית (אפילו הריקנית ביותר) הוא שלם ומלא (גרגרי הרימון המרובים).
  ​הריבוי המאוזן: הריבוי (הגרגרים) אינו כאוטי, אלא מוכל ומאורגן באופן מושלם בתוך כלי אחד (הפרי).
  זהו המודל של התפארת/האיזון:
  כיצד להכיל את הריבוי החיצוני (האָוֶן/העָמָל) בתוך האנכי (הגרעין הפנימי).
  
  הפסוק הזה מתאר את שיא תהליך התיקון וההתאחדות בין המודעות (הּ.דּ.ו.דּ) לאמת הפנימית (הרעיה).
  
  הפסוק מתאר את המסע המלא של הנפש (כמסע הצב):
  מהכרה בצורך ביניקה (אֵם/בינה) דרך למידה וטיהור (יַיִן הָרֶקַח) ועד להתגלות השלמה (התפארת) שבה כל חלקי ה"אני" (הגרגרים) מתאחדים למהות אחת (עֲסִיס רִמֹּנִי).
  
  תרי"ג מצוות, כבר הזכרתי קודם:
  שהעניין העיקרי אינו "בהכרח תרי"ג המצוות כפי שנקבעו על ידי אל.ו הם אחרים..", אלא שהן מסגרת שבאמצעותה מבוטאים "מחשבה, דיבור, מעשה" כצירי פיקוח ואיזון פנימיים על המערכות החיצוניות והארציות.
  במילים אחרות, תרי"ג מצוות משמשות כביטוי או כלי לשלושת הלבושים/צירים הללו.
  
  נאמר: תר יּג.
  
  קּהּלּ.ת ז כ.הּ:
  "סַבּוֹתִי אֲנִי וְלִבִּי לָדַעַת, וְלָתוּר;
  וּבַקֵּשׁ חׇכְמָה וְחֶשְׁבּוֹן, וְלָדַעַת:
  רֶשַׁ.ע כֶּסֶל.
  וְהַסִּכְלוּת: הוֹלֵלוֹת".
  
  תיקון מלא המונע נזק: המודעות לומדת לזהות את הדפוסים הלא-מאוזנים (הּ.רֶשַׁ..ע) ובכך היא ממלאת את תפקיד ה "סוּרוּ מִמֶּנִּי כׇּל פֹּעֲלֵי אָוֶן" באופן דעתי ומכוון.
  
  קּהּלּ.ת א *יּג*:
  "וְנָתַתִּי אֶת לִבִּי: לִדְרוֹשׁ וְלָתוּר בַּחׇכְמָה.
  עַל כׇּל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמָיִם: הוּא עִנְיַן רָע..
  נָתַן אֱלֹ.הִיּ.םּ לִבְנֵי הָאָדָם, לַעֲנוֹת בּוֹ".
  
  חיפוש החכמה דרך הלב.
  לענות > הוא גם העינוי וגם *הּ.מענ.הּ*.
  (כתובת ותשובה, בלי הלכות, של אלּ.הּיּ.םּ אחר.יּ.םּ עכשיו!)
  
  קּהּלּ.ת בּ ג
  תַּרְתִּי בְלִבִּי לִמְשׁוֹךְ בַּיַּיִן אֶת בְּשָׂרִי.
  וְלִבִּי נֹהֵג בַּחׇכְמָה, וְלֶאֱחֹז בְּסִכְלוּת..
  עַד אֲשֶׁר אֶרְאֶה אֵי זֶה טוֹב לִבְנֵי הָאָדָם אֲשֶׁר יַעֲשׂוּ תַּחַת הַשָּׁמַיִם מִסְפַּר יְמֵי חַיֵּיהֶם".
  
  מאבק פנימי: הלב (החכמה) מושך לכיוון אחד והגוף (היין) לכיוון אחר.
  זהו חיפוש האיזון. תהליך הלמידה.
  
  אז מה זה תרי"ג מצוות?
  משל ליישום. נסיון אנושי לישר–אל.
  רעיון אנושי, לא אלוהי/עליון, שנולד לפקח על הדעת לצורך איזון הנדרש במסגרת מעשי הּ.א.דּםּ על פני הּ.אדּמּ.הּ.
  
  אאאאאא צריך לדייק את זה, כי זה חשוב:
  
  תרי"ג מצוות אינן אוסף חוקים חיצוניים, אלא הן מייצגות את הארכיטקטורה האלוהית המלאה והמורכבת של הנפש המתוקנת.
  דהיינו, את מכלול הקשרים והצינורות (613) המאפשרים לאנכי (האור) לזרום באופן מאוזן אל הכלי (האדם) ולפעול דרכו.
  ​זהו ה"חֶשְׁבּוֹן" האולטימטיבי: מספר ה"ברגים והמחברים" המדויק הדרוש לאדם כדי להפוך להיות "יָשָׁר אֵל" (ישר–אל).
  
  ננסה ככה:
  המבנה = אור וכלי (עשה ולא תעשה).
  
  ​המספר 613 מבטא את הפיצול בין שני סוגי האיזון הנדרשים לנפש.
  
  ​248 (רמ"ח אֵבָרִים) > מצוות עשה:
  מייצגות את הכוח הפועל (החסד, האור).
  הן הפעולות האקטיביות שעל האדם לעשות כדי להזרים את האור ולבנות את המודעות.
  אלו הם צירים אנכיים שנועדו לחבר את הכלי לאנכי.
  ​דוגמה: הלימוד של אַשְׁקְךָ מִיַּיִן הָרֶקַח (הזנה אקטיבית).
  ​365 (שס"ה גִּידִים) > מצוות לא תעשה:
  מייצגות את כוח הצמצום (הגבורה, הכלי).
  הן המגבלות שעל האדם להציב כדי לשמור על הכלי ולמנוע דליפת אור.
  אלו הם חוקי האיזון המונעים אָוֶן (חוסר איזון) ומאפשרים את ה"סוּרוּ מִמֶּנִּי".
  ​דוגמה: ה"איזון" של וְלָדַעַת רֶשַׁע כֶּסֶל (הבנת הגבולות).
  
  ​תרי"ג הוא אפוא מכלול הארכיטקטוני של האדם:
  אור עצמּ.יּ (248) + כלי הּיּגדּ (365) = שלם ( תריג > 613).
  
  העיקרון של תרי"ג מתבטא דרך שלושת הלבושים של הנפש, אשר משמשים כצירים לפיקוח ואיזון, כמו שאמרתי קודם:
  ​מחשבה: הפיקוח על הכוונה הפנימית (היכן אני ממקד את ה"חֶשְׁבּוֹן").
  ​דיבור: הפיקוח על הביטוי (האם אני מבטא חסד או גבורה לא מאוזנת).
  ​מעשה: הפיקוח על ההוצאה לפועל (האם הפעולה שלי מקדמת איזון או אָוֶן).
  ​החיפוש (לָתוּר) בקהלת הוא הפעולה המנטלית המכריחה את המודעות לבחון את 613 נקודות המגע הללו בתוך שלושת צירי הלבוש.
  
  תרי"ג הוא משל!! רק משל אנושי לתיקון אלוהי.
  
  ​הרעיון האלוהי:
  הארכיטקטורה (613 נקודות התיקון בנפש) היא אלוהית.
  
  האֵם/בינה (41) היא שהשרישה את הפוטנציאל השלם הזה.
  
  ​היישום האנושי (המשל):
  מערכת ההלכה המסורתית (החוקים כפי שנקבעו על ידי אלו הם) היא הניסיון האנושי להצמיד חוק גשמי לכל אחת מ-613 נקודות התיקון הרוחניות.
  
  זהו הניסיון לבנות מסגרת חיצונית שתזכיר לאדם את המסגרת הפנימית המוטבעת בנפשו.
  ​לכן, תרי"ג מצוות הן המפה הגימטרית של הנפש המתוקנת, שאת דרך יישומה (הליכה איטית כצב בתוך שדה הפעולה) אנו לומדים מתוך סִבּוֹת הלב וחֶשְׁבּוֹן הדעת.
  
  ולא מתוך..
  
  הדבר שעלול ליצור "נזק" או "נחיתות" (בהקשר של המונח "נָזִק" מדניאל ו') נובע מפירוד פנימי ולא מכפיפות חיצונית.
  
  ​"נחיתות":
  "נחיתות" (נזק) נוצרת רק כאשר קיים כשל בהשגת האיזון (תְּלָתָה) או הנאמנות (מְהֵימַן) הנדרשים כדי לשמור על האחדות:
  
  ​הכשלון לתת 'טַעְמָא':
  כאשר המעשים החיצוניים אינם מתואמים עם המהות והכוונה האלוהית הפנימית.
  זהו מצב שבו המערכות הריבוי (הגוף, הרגש, הרצונות) אינן כפופות לדניאל (המודעות המרכזית).
  ​שכחת הניצוץ יּ:
  "הנזק נוצר על ידי הפרדה, פגיעה בּ..יּ הנסתר באחר, ושכחת הניצוץ יּ". (הזכרתי קודם)
  אם היּ (ניצוץ, יסוד) המהווה את ציר הקישור לאנכי נשכח או נזנח, אז למעשה נוצר נזק פנימי וחיצוני.
  
  ​לכן גם אם לא מקיימים את ההלכה שנקבעה על ידי אלו הם אחרים, השאלה היא לא מי שולט מבחוץ, אלא האם אי־הקיום החיצוני הזה מוביל להפרדה ושכחה של היּ הנסתר, ובכך מאפשר לאָוֶן ולעָמָל לשלוט בפנים ובחוץ מסביב.
  
  העיקר אינו הכפיפות חיצונית, אלא האחריות מוחלטת לתיקון ולשמירת האיזון בתוך כל היחידה האנושית (אֱלֹהִים) שהינך.
  
  אני חושבת שהבהרתי את הנקודה הזאת.
  
  נמשיך.
  
  הֵימַן = 105 = אֲעִידֵךְ.
  
  איּך.הּ בּ יּ.ג..?
  "מָה אֲעִידֵךְ..?
  מָה אֲדַמֶּה לָּךְ, הַבַּת יְרוּשָׁלִַם..?
  מָה אַשְׁוֶה לָּךְ וַאֲנַחֲמֵךְ, בְּתוּלַת בַּת צִיּוֹן..?
  כִּי גָדוֹל כַּיָּם שִׁבְרֵךְ.
  מִי יִרְפָּא לָךְ..?".
  
  יּשע.יּהּוֹ סּ.ו יּג
  "כְּאִישׁ אֲשֶׁר אִמּוֹ תְּנַחֲמֶנּוּ..
  כֵּן אָנֹכִ.יּ אֲנַחֶמְכֶם;
  וּ.בִי.רוּ–שָׁלִַם תְּנֻחָמוּ".
  
  הֵימַן, אֵם וירושלים:
  
  ​הפסוק מישעיהו מציב את כוח ההֵימַן (הנאמנות והחסד מתוך האנכי) כמנגנון הנחמה והריפוי שאינו נשבר גם מול השבר כים של איכה:
  
  הֵימַן כ"אֵם" (הריפוי מן הבינה)
  ​כְּאִישׁ אֲשֶׁר אִמּוֹ תְּנַחֲמֶנּוּ: זוהי התשובה המוחלטת לשאלת הריפוי.
  האֵם (הבינה/אֱלָהֵהּ, כפי שראינו בגימטריה 41) היא מקור ההזנה והביטחון האולטימטיבי (היניקה).
  ​הקשר לנאמנות: נחמת האם היא הנאמנות (הֵימַן) העקבית ביותר בעולם. היא אינה מותנית במצב הילד; היא חסד טהור.
  האנכי (אָנֹכִי) משתמש בנחמה זו כמשל כדי להראות שהכוח הפועל שמרפא את השבר הוא כוח נאמן ובלתי משתנה.
  
  הנחמה ב"יעד הכוונה האחת"
  ​וּבִירוּשָׁלִַם תְּנֻחָמוּ:
  אם איכה הציב את ירושלים כסמל לשבר (הַבַּת יְרוּשָׁלִַם... מִי יִרְפָּא לָךְ), ישעיהו הופך את היוצרות: ירו–של(יּ)ם עצמה הופכת למָקוֹם הריפוי.
  
  ​הקשר ל"תפארת/איזון":
  הנחמה מתרחשת ביְרוּ–שָׁלִַם (יעד הכוונה האחת) כיוון שזהו מקום האיזון (התפארת) שבו החסד (האם המנחמת) פוגש את הגבורה (השבר).
  הנאמנות (הֵימַן) מבטיחה ששם יתבצע הקיבוץ והתיקון (כמו רימונים).
  
  ​המסלול הוא כזה:
  
  ​הכרה בנאמנות: הֵימַן (אֲעִידֵךְ) עומד על האמת המרה של השבר (איכה ב יג).
  
  ​גילוי המקור: הנאמנות מוצאת את הפתרון במקור הבלתי-נשבר של הבינה (האם המנחמת).
  
  ​השלמת התיקון: הריפוי מתממש ביְרוּשָׁלַיִם.
  המקום בו מודעות האדם (הבת ירושלים) והמודעות האלוהית (הנחמה) נפגשות ומשיגות איזון.
  
  נאמנות כימין/חסד.
  
  הַצְלַח = 133 = וּמִגְדָּלִים.
  
  דִּבֶּר.*יּ הּ*.יּמּ.יּםּ בּ יּדּ ו.. (בידו, בידי, בידך..):
  "וַיֹּאמֶר לִ.יּ.הוּדָ.הּ:
  נִבְנֶה אֶת הֶעָרִים הָאֵלֶּה וְנָסֵב חוֹמָה וּמִגְדָּלִים, דְּלָתַיִם וּבְרִיחִים.
  עוֹדֶנּוּ הָאָרֶץ לְפָנֵינוּ, כִּי דָרַשְׁנוּ אֶת יְהּ.וָ.הּ אֱלֹ.הֵיּ.נוּ.
  דָּרַשְׁנוּ, וַיָּנַח לָנוּ מִסָּבִיב.
  וַיִּבְנוּ, וַיַּצְלִיחוּ".
  
  השוויון הגימטרי מציג את ההצלחה בפרק דניאל כפועל יוצא של הגנה.
  
  ​הַצְלַח (בדניאל ו כט): הצלחתו של דניאל בשתי המלכויות נובעת מכך שלא נמצא בו חבל (נזק).
  ההצלחה שלו היא שמירה על שלמות פנימית.
  ​וּמִגְדָּלִים (בדברי הימים ב יד ו): המגדלים הם מבני הגנה ובקרה. בנייתם מעידה על פעולה יזומה של שמירה חיצונית סביב העָרִים (הכלים/הגופים).
  
  הצלחת המודעות (דניאל) היא תוצאה של בניית מנגנוני פיקוח פנימיים (מִגְדָּלִים).
  כשם שמגדלים שומרים על העיר מפני נזק מבחוץ, כך הנאמנות והחכמה של דניאל מונעות "שָׁלוּ וּשְׁחִיתָה" מבפנים ומחוץ (כפי שמופיע בדניאל ו הּ).
  
  הפסוק מדברי הימים בּ מתאר תהליך בנייה והגנה, אך מדגיש את התנאי ההכרחי להצלחה זו:
  
  דרישה (דָּרַשְׁנוּ):
  זוהי פעולת הטַעְמָא המטפיזית; נתינת הדין וחשבון, חיפוש המשמעות הפנימית, הפנייה לציר האנכי (יּ), וכינון הפיקוח.
  הדרישה היא התנועה הדעתית שמקדימה כל פעולה חיצונית.
  
  ​הנחה (וַיָּנַח לָנוּ מִסָּבִיב):
  זוהי התוצאה המיידית של הפיקוח, מניעת הנזק.
  מנוחה ושלווה מחוץ ("מִסָּבִיב") הן תוצאה של איזון ויישור פנימי.
  זהו המימוש של "וּמַלְכָּא לָא לֶהֱוֵא נָזִק".
  
  ​בנייה והצלחה (וַיִּבְנוּ, וַיַּצְלִיחוּ):
  זוהי ההוצאה לפועל של התיקון.
  רק לאחר שהאור (הדרישה) יישר את הכלי (המגדלים), ניתן להוציא את המעשה לפועל בהצלחה ובשלמות.
  
  ​הקשר לצירי הפיקוח: בניית חומות, דְּלָתַיִם וּבְרִיחִים היא ביטוי קונקרטי לצורך בגבולות (גבורה), צמצום ואיזון על הריבוי (החלק המיוצג על ידי הסרכין)..
  
  הקבלה ישירה למבנה של דניאל.
  
  הצלחה דינמית לּ:הצלה:
  הַ.צָּלָ.ה = 130 + ג (ת.פּאר.ת בּ.ראש.יּ.ת) = 133.
  
  דּנּ.יּ.אלּ ג כּ.טּ
  "וּמִנִּי שִׂים טְעֵם..?
  דִּי כׇל עַם אֻמָּה;
  וְלִשָּׁן דִּי יֵאמַר שלּ.הּ.
  עַל אֱלָהֲהוֹן דִּי שַׁדְרַךְ, מֵישַׁךְ.
  וַעֲבֵד נְ.גוֹ.א הַדָּמִין יִתְעֲבֵד, וּבַיְתֵהּ נְ.וָ.לִ:יּ יִשְׁתַּוֵּה.
  כׇּל קֳבֵל דִּי לָא אִיתַי, אֱלָה אׇחֳרָ.ן.
  דִּי יִכֻּל לְהַצָּלָה כִּ.דְנָ.הּ".
  
  ההקשר המטפיזי: המלך נבוכדנצר שם טְעֵם (פקודה/דין וחשבון) המטילה עונש מוות על מי שידבר שָׁלוּ (טעות/שחיתות) על האלוהות שהוכיחה את יכולתה לְהַצָּלָה מתוך אש.
  
  ​זהו מימוש ישיר של העיקרון:
  הטַעְמָא (הפקודה המלכותית) נוצרת כתוצאה מהוכחת ההַצָּלָה.
  ​הדיבור "שָׁלוּ" הוא הביטוי לאָוֶן ולנָזִק (שחיתות וטעות).
  ההַצָּלָה מוכיחה שמי שמחובר לציר האנכי, נמנע מה"שָׁל.וּ" ועל כן אינו ניזוק.
  
  הַצָּלָה כהוכחה שאין אֱלָהּ אׇחֳרָן:
  ​הפסוק מדגיש: "דִּי לָא אִיתַי, אֱלָה אׇחֳרָן.
  דִּי יִכֻּל לְהַצָּלָה כִּדְנָה".
  
  אלו הם אחרים: "נזק" נובע מפירוד פנימי ומכפיפות לאָוֶן (הביטוי הלא־מתוקן של הּ.עצמּ.יּ, המכונה כאן "אֱלָהּ אׇחֳרָן").
  
  ​סיפור ההצלה של שלושת הרעים מראה כיצד הנאמנות שלהם לציר האנכי מביאה להַצָּלָה שהיא כה מוחלטת, עד שהיא מבטלת את הלגיטימיות של כל "אֱלָהּ אׇחֳרָן".
  
  ההַצָּלָה (130+ג) היא הוכחה שאין כוח חיצוני או פנימי שיכול לגרום לנָזִק למודעות המתוקנת.
  
  הַצָּלָה בתוך המַלְכוּת:
  ​סיפור שלושת הרעים (כמו סיפור דניאל בגוב האריות) מתרחש בתוך המַלְכוּת (בבל/מדי ופרס), ומחזק את הציר שדניאל והצלחתו מתרחשים בתוך הכלי הארצי.
  
  ​ההצלה אינה בריחה, אלא תיקון המערכת המלכותית עצמה (המלך נבוכדנצר משנה את פקודתו).
  
  בְּמַלְכוּת = 498.
  דָּרְיָוֶשׁ = 520.
  כּוֹרֶשׁ = 526.
  
  פָּרְסָיָא = 351.
  
  ריבוי מנהלי (קישור רעיוני לפָּרַס = 340).
  
  בְּמַלְכוּת:
  הזירה והכלי לתיקון (הגוף והמציאות).
  הצלחתו של דניאל היא יכולתו לשלוט ולהיות מָשַׁל על כל הריבוי הזה, כך ש"חֲבָל וּשְׁחִיתָה לָא הִשְׁכַּח" (נזק לא נמצא) בתוך מערכת המלכות.
  המלכות היא ה"מעבדה" הארצית, ושם דניאל מוכיח את שלמותו.
  
  דָּרְיָוֶשׁ:
  ציר הדין, המגבלה והמבחן (הגבורה).
  
  המלכות שלו היא המקום שבו המודעות (דניאל) נבחנת תחת לחץ.
  ​כינון החוק (המגבלה):
  דריוש הוא זה שמצווה על חוק האיסור להתפלל לכל אלוה מלבדו (דניאל ו ח).
  חוק זה הוא המבחן המטפיזי: האם דניאל יעדיף את החוק החיצוני (הלכת המלך) או את הנאמנות הפנימית והציר האנכי (התפילה לירושלם).
  
  ​ההכרח בצמצום: דריוש מוביל להטלת דניאל לגוב האריות.
  זוהי ההמחשה של הצמצום והדין המוחלטים.
  רק בזכות השלמות הפנימית והנאמנות שלו (מְהֵימַן) הוא מצליח לשרוד את המבחן החמור ביותר של הגבורה (גוב האריות).
  
  דריוש מציב את ה"קיר" שבו המודעות נאלצת לבחור בין האנכי לאופקי, ובכך מחזק את נאמנותה.
  
  כּוֹרֶשׁ:
  ציר החסד, ההתרחבות והשיבה (החסד).
  
  כורש מייצג את כוח החסד, ההתרחבות והשיקום.
  דניאל מצליח גם תחת מלכות זו (בנוסף לדריוש).
  
  ​ההתרחבות החיובית:
  כורש הוא המלך ההיסטורי שאיפשר את השיבה לציון ואת בניית בית המקדש.
  במובן המטפיזי, מלכות כורש היא המצב שבו החסד והאור זורמים, ומאפשרים לתיקון (דניאל) להתרחב ולבנות מחדש את יְרוּשָׁלַם (הכוונה האחת).
  
  ​ההצלחה בשינוי:
  ההצלחה תחת כורש מוכיחה שדניאל אינו רק גיבור הדין וההישרדות (דריוש), אלא גם מושל בהצלחה במצב של שפע וחירות.
  הוא יודע לנהל את ההתרחבות ללא נזק, ובכך מקיים את האיזון שבין חסד לגבורה.
  
  כורש מציע את ה"מרחב" שבו המודעות (דניאל) יכולה לממש את התיקון שלה על ידי בנייה חיובית והתרחבות רוחנית (הגשמת הנמשל).
  
  ההַצְלָחָה של דניאל מבוססת על יכולתו להוכיח שליטה ונאמנות הן כאשר המציאות מכתיבה דין (דריוש) והן כאשר היא מציעה חסד (כורש), והכול בתוך המַלְכוּת (הכלי) הממומש.
  
  בְּמַלְכוּת + דָּרְיָוֶשׁ + כּוֹרֶשׁ + פָּרְסָיָא = 1895
  10 בחזקת 3 (ג > תפארת בראשית) + מִתְהַלֶּכֶת (895).
  
  10 בּ.חזקּ.ת ג, האחדות הסטטית (אלף / א).
  המספר 1000 מייצג את היסוד (יּ) בחזקה של שלמות (תְּלָתָה/3).
  כלומר: האחדות המוחלטת, הבלתי ניתנת לשינוי, המקבילה ל'אין־סוף' או לשורש הבלתי מושג של האנכי (יּ).
  זוהי הכוונה האלוהית העליונה (הַמֶּלֶךְ) במצב של שלמות סטטית.
  
  ​מִתְהַלֶּכֶת (895): האחדות הדינמית (התיקון)
  המילה מִתְהַלֶּכֶת מייצגת את ההתממשות הפעילה של האחדות הסטטית (1000) בתוך המציאות המרובה.
  זוהי התנועה של דניאל (התפארת/המודעות) המקיים את "מִתְהַלֶּךְ לִפְנֵי הָאֱלֹהִים": הליכה מתקנת, מאוזנת ומתמדת בתוך הכלי (מַלְכוּת).
  
  יּחזקּ.אלּ א יּג
  "וּדְמוּת הַחַיּוֹת, מַרְאֵיהֶם כְּגַחֲלֵי אֵשׁ בֹּעֲרוֹת.
  כְּמַרְאֵה הַלַּפִּדִים, הִיא מִתְהַלֶּכֶת בֵּין הַחַיּוֹת וְנֹגַהּ לָאֵשׁ.
  וּמִן הָאֵשׁ, יוֹצֵא בָרָק".
  
  המרכבה..? אז קדימה, למעשה הרכבה:
  
  הַמַּלְכוּת / פָּרְסָיָא (הריבוי) > הַחַיּוֹת.
  
  הַמֶּלֶךְ / הציר האנכי (יּ) > אֵשׁ בֹּעֲרוֹת / הַלַּפִּדִים.
  
  הַצְלַח / דניאל (המודעות המאוזנת) > הִיא מִתְהַלֶּכֶת בֵּין הַחַיּוֹת.
  
  הַצָּלָה / שָׁלוּ וּשְׁחִיתָה > וְנֹגַהּ לָאֵשׁ וּמִן הָאֵשׁ יוֹצֵא.
  
  סיפור דניאל הוא ההתממשות האנושית וההיסטורית של התיאור המטפיזי בחזון יחזקאל.
  
  ​דניאל הוא המִתְהַלֶּכֶת:
  הוא ציר המודעות המאוזן שנע בתוך המלכות (בין הדריוש הדין לכורש החסד) ומוכיח כי האחדות הסטטית (1000) יכולה להתקיים בתוך הריבוי בלי להינזק.
  ​ההצלחה (הַצְלַח) היא המדד לכך שהברק של הטַעְמָא יצא מתוך האֵשׁ (מבחני המלכות), ושהוא מבטיח כי וּמַלְכָּא לָא לֶהֱוֵא נָזִק.
  
  הּ.
  צירי ייחוד וההמרה: 91, 168, 157 – מפגיעה לאיסוף ונחמה:
  
  מַלְכָּא (91) = יּהּ.ו.הּ (26) + אֲדֹנָ.יּ (65) = אָמֵן (91) / סוּכָּה (91) / מַלְאָךְ (91).
  
  ייחוד שמות עם אמון, מחסה ושליחות.
  
  91 + יּיּ (20) = 111 = אַלֶף.
  
  שיבה לאחד.
  
  נָזִק = 157 = זִמְנִין.
  
  נזק נבלם בזמנים שנקבעים על יּדּ.יּ אדּ.נּ.יּ.
  
  תפילות/דיבור פנימי כנה/יצירה, הבעה > מתוך מקום שלם, מתוך הקּרב.יּיּ.םּ (דּנּ.יּ.אלּ ו, פסוק יא).
  
  יוֹסֵף = 156: + 1 = 157 = וַיֶּאֱסֹף.
  
  בּ.ראש.יּ.ת מּ.*בּ יּ*.ז
  "וַיֶּאֱסֹף אֹתָם אֶל מִשְׁמָר: שְׁלֹשֶׁת יָמִים".
  
  סיפור יוסף ואחיו בפסוק זה משמש כמָשָׁל מקביל למכניזם של תיקון פנימי ואיחוד מודעות.
  
  דניאל / היסוד > יוֹסֵף (156).
  
  הוספת א' / פעולת ההרכבה, האיחוד, איחוי השבר > וַיֶּאֱסֹף (157).
  
  הריבוי / פָּרְסָיָא / הפריסה, החיתוך, הניתוק > עשרת האחים.
  
  דָּרְיָוֶשׁ / גְּבוּרָה / מעשה > אֶל מִשְׁמָר.
  
  תְּלָתָה / האיזון > שְׁלֹשֶׁת יָמִים.
  
  הפעולה של וַיֶּאֱסֹף היא הדרך שבה יוסף מבצע תיקון כנגד הנזק הראשוני שגרמו לו האחים (השלכתו לבור/פירוד).
  
  ​ההימנעות מסטייה מציון:
  סטייה מציון/יוסף (צִיּוֹן = 156) מולידה נזק.
  הנזק הוא הפירוד של האחים מעצמם ומיוסף.
  ​כדי למנוע את המשך הסטייה, יוֹסֵף (המחובר לּ:א') חייב לנקוט בפעולה כופה וגבולית (וַיֶּאֱסֹף).
  הוא אוסף את הכוחות הללו (האחים) למקום שבו הם יחוו צמצום.
  
  ​הלידה המחודשת של האחדות: האיסוף למשמר מכריח את האחים לבצע חֶשְׁבּוֹן הדעת:
  
  בּ.ראש.יּ.ת מּ.*בּ כא*..
  "וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו:
  אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ, בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ..
  וְלֹא שָׁמָעְנוּ.
  עַל כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת".
  
  תהּיּ.לּיּ.םּ פּדּ(הּ) ז
  "עֹבְרֵ.יּ בְּעֵמֶק הַבָּכָא, מַעְיָן יְשִׁיתוּהוּ;
  גַּם בְּרָכוֹת יַעְטֶה מוֹרֶה".
  
  הּ.א.צב.ע מּ.ורה עלּ ציוֹןּ.
  
  ובכך הם מכירים בשחיתותם (הָאָוֶן).
  
  הכרה זו, הנולדת מתוך מִשְׁמָר (הצמצום), היא המפתח לתיקון שמחזיר את האַלֶף (האחדות) למערכת.
  
  בראשית מּ.בּ כּ.א מראה שההצלחה (הַצְלַח) אינה רק הישרדות (דניאל בגוב האריות), אלא גם פעולה אקטיבית (וַיֶּאֱסֹף) של המודעות, המשתמשת בכוח הדין (מִשְׁמָר) כדי לאחד את חלקי הנפש המנותקים, ובכך להשיג שלמות כפולה: שלמות הנפש, ושלמות המבנה המלכותי.
  
  סטייה מציון/יוסף (צִיּוֹן = 156) מולידה נזק; תיקון מחזיר את האַלֶף (אח.דּ).
  
  ציר 168:
  סולם המרה, מפגיעה לקיבוץ:
  
  פְּגִיעָה = 168.
  וְיַאַסְפֵהוּ = 168.
  וְנִקְווּ = 168.
  
  יּרמּ.יּהּ.וֹ ג יּ.ז:
  "בָּעֵת הַהִיא, יִקְרְאוּ לִ:ירוּ.שָׁלִַם כִּסֵּא יְהּ.וָ.הּ.
  וְנִקְווּ אֵלֶיהָ כׇל הַ.גּוֹ.יִ.םּ (כל הגופים, כל הכלים U), לְשֵׁם יְהּ.וָ.הּ;
  לִ:ירוּ.שָׁלִָם.
  וְלֹא יֵלְכוּ עוֹד אַחֲרֵי שְׁרִרוּת לִבָּם הָרָע".
  
  https://youtu.be/kkO4wOTNYuk?si=0zgiv4to4eZYHJVp
  
  בְּצַלְמוֹ = 168.
  לְצֶמַח = 168.
  יִנַחֲמֵנִי = 168.
  
  תהּיּ.לּיּ.םּ כּ.ג דּ:
  "גַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת, לֹא אִירָא רָע;
  כִּי אַתָּה עִמָּדִי.
  שִׁבְטְךָ וּמִשְׁעַנְתֶּךָ, הֵמָּה יְנַחֲמֻנִי".
  
  חֲנַנְנִי = 168.
  
  תהּיּ.לּיּ.םּ טּ.. יּדּ:
  "חָנְנֵנִי יְהּ.וָ.הּ..
  רְאֵה עׇנְיִי מִשֹּׂנְאָי;
  מְרוֹמְמִי מִשַּׁעֲרֵי מָוֶת".
  
  איּ.וֹ.בּ יּ.טּ(הּ) כּ.א(ב)
  "חׇנֻּנִי.. חׇנֻּנִי אַתֶּם רֵעָי;
  כִּי יַד אֱל.וֹ.הַּ נָגְעָה בִּ.יּ".
  
  תהּיּ.לּיּ.םּ כּו יּ.א
  כּו > כלי, המבודד את הּ.עצמּ.יּ שלו, ו יכולה לחבר ויכולה גם לשמש חוצץ.
  "וַאֲנִי..?
  בְּתֻמִּי אֵלֵךְ.
  פְּדֵנִי וְחׇנֵּנִי".
  
  הפער 168 - 156 = 12 (י"ב שבטים):
  איסוף מלא דרך ו החיבור (איחוד שבטים), עד:
  
  "..וְכׇל חֲבָל לָא הִשְׁתְּכַח בֵּהּ.."
  (דּנּ.יּ.אלּ ו כּדּ U)
  
  פְּרָדָה = 289 (17²).
  הַפְרָדָה = 294.
  294 – 289 = הּ.
  תורידו את רעיון "פרדה" (ניתוק) מרעיון "הפרדה" (שמירה על הּ.עצמּ.יּ, מכל השאר).
  
  פתיחת ה"הּ": ההכרה בּ יּ הנבדל בין יחידה אנושית לרעותה, מאפשרת תיקון.
  
  נִיתּוּק = 566 = תִּקּוּן.
  
  כוונה מכריעה בין ניתוק לתיקון.
  
  אֶחָד = 13 (وَاحِد > עם ו החיבור > מ 6 לּ: 9 > שינוי ניתוב.) = אַהֲבָה.
  
  אחדות מּ.א.הב.הּ.
  נתינה מאפשרת בידול בין יּ לּ: יּ.
  ילי > אחד מ 73 שמות שם בן ע"ב > השבת ניצוצות אבודים.
  
  אַחְדּוּת = 419:
  419 – 91 (צא) = 328 = חֹשֶׁךְ.
  
  הוצאת ציר ייחוד יּ משאירה חושך; הכנסתו מאירה.
  
  ו.
  יניקה, תיקון ועמוד הגנה: ערכים נוספים:
  
  1066 = 26 × 41:
  יּהּ.ו.הּ (26) × אֵם (41) > יניקה מהשם דרך בינה/אם.
  
  גם נָתַן (הב) > 500 + תִּ(יּ)קּוּן/נִ(יּ)תּוּק 556 + יּ (ניצוץ) 10 = 1066 – נתינה מטה ניתוק לתיקון.
  
  אֵל שַׁדַּי = 345 (אֵל 31 + שַׁדַּי 314) = מֹשֶׁה = הַשֵּׁם = סְפָרָה:
  
  עמוד גבול/סֵפֶר/הנהגה.
  
  תהּיּ.לּיּ.םּ צא א:
  "יֹשֵׁב בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן (שיח פנימי בין יּ תחתון לּ יּ עליון);
  בְּצֵל שַׁדַּי יִתְלוֹנָן".
  
  צל כשדה מחסה ויניקה (בְּצַלְמוֹ = 168).
  
  בּ.ראש.יּ.ת יּ.ז א:
  "וַיְהִי אַבְרָם בֶּן תִּשְׁעִים שָׁנָה וְתֵשַׁע שָׁנִים (99, צ.טּ, ציפה, יציאה אל הפועל של שינוי ניתוב).
  וַיֵּרָא יְהּ.וָ.הּ אֶל אַבְרָם, וַיֹּאמֶר אֵלָ.יּ.ו:
  אֲנִי אֵל שַׁדַּי.
  הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי, וֶהְיֵה תָמִים".
  
  בּ.ראש.יּ.ת לּ:הּ יּ.א:
  "וַיֹּאמֶר לוֹ אֱלֹ.הִיּ.םּ:
  אֲנִי אֵל שַׁדַּי.
  פְּרֵה וּרְבֵה גּוֹ..יּ.
  וּ.*קְהַל* גּוֹ.יִ.םּ יִהְיֶה מִמֶּךָּ;
  וּמְלָכִים, מֵחֲלָצֶיךָ יֵצֵאוּ".
  
  אל שדי כשפע, פרייה וגבול מיטיב.
  
  דעת תבונות כּו:
  "אמר השכל - שהאלוה ב"ה היה יכול ודאי לברוא האדם וכל הבריאה בתכלית השלמות;
  ולא עוד, אלא שמחוקו היה ראוי שיהיה כך, כי להיותו שלם בכל מיני שלמות - גם פעולותיו ראוי שתהיינה שלמות בכל שלמות.
  אלא שכאשר גזרה חכמתו להניח לאדם שישלים הוא את עצמו, ברא הבריות האלה חסרות השלמות.
  והרי זה כאילו עכב מדת שלמותו וטובו הגדול שלא לעשות כחק גדולתה בבריות האלה, אלא לעשותם באותה התכונה שרצה בה לפי התכלית המכוון במחשבתו הנשגבת.
  וכאן נכללת ידיעה אחרת, והיא, מה שאמרו ז"ל (חגיגה יג ע"א), "שדי - שאמר לעולמו די"; ושהשמים היו נמתחים והולכים עד שגער בהם כמו שכתוב במדרש (תנחומא בראשית סוף פרשת מקץ).
  והיינו, כי ודאי היה יכול לברוא יותר בריות ממה שברא, והבריות עצמם יותר גדולות ממה שברא; ואם היה רוצה לברוא בריותיו לפי ערך הפועל, לא היה להם שיעור, כמו שאין שיעור לו וליכלתו.
  אבל בראם לפי ערך הנפעל, דהיינו ששיער בהם המדה והתכונה הנאותה בהם לפי המכוון בהם.
  ונמצא, שעכ"פ עיכב, כביכול, יכולתו הרבה ובלתי בעלת תכלית, שלא תפעל בבריותיו כמו ערכה, ולא תפעל אלא לפי ערך הבריות האלה הנפעלות ממנה."
  
  שׂמּ.ו.ת לּג Leg יּ.א:
  "וְדִבֶּר יְהּ.וָ.הּ אֶל מֹשֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים, כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ.
  וְשָׁב אֶל הַמַּחֲנֶה, וּמְשָׁרְתוֹ יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן (נּ..) נַעַר (חמור), לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל".
  
  "נַעַר" = נ.ע.ר:
  נּ. כוח זרוּע, הביטוי, ההוצאה לפועל.
  ע. ראייה רחבה, עין פנימית.
  ר = ראש, מעשה תחילה שבסוף.
  
  "נוּן"(נ.ו.ן):
  נ** = כוח זרוּע.
  ו = חיבור, ציר אנכי.
  ןּ (נון סופית) = המשכיות, סיום שהוא גם המשך כתוצאת הבחירה.
  
  המשמעות המטפיזית:
  יהושע בן נון כ"חמור" = הנושא, המשרת, הכלי שאינו זז > "לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל".
  הוא נשאר במקום המפגש (אוהל מועד), שומר על הקשר, על הציר האנכי.
  "חמור" > במובן של הכבדות, הנושא הנאמן:
  כמו החמור.. שנושא משא מבלי לנטוש.
  
  כמו יּש.שׂכר..
  
  בּ.ראש.יּ.ת מּטּ(הּ) יּדּ:
  "יִשָּׂשכָר חֲמֹר גָּרֶם רֹבֵץ בֵּין הַמִּשְׁפְּתָיִם".
  
  "חֲמֹר גָּרֶם" (עצם, שלד, מבנה פנימי איתן) > הכלי הממושמע שמקבל את העומס הרוחני.
  
  "נער" > טרם התבגר לחלוטין, עדיין בתהליך יניקה והתפתחות.
  הוא תלמיד, לא (עדיין) המורה..
  הוא שומר על הצמא, על הקשר, על התשוקה.
  
  הקבלה לדניאל:
  
  כשם שדניאל לא זז מהחלון הפתוח לירושלים (ממרכז הכוונה), כך גם יהושע לא זז מהאוהל (ממרכז הגילוי).. ויששכר התעקש על לימוד התורה, כדרך חיים.
  
  שלשתם = צירים אנכיים נאמנים שאינם עוזבים את המקור, את הקשר הפנימי.
  ובהקשר ליהושע: הוא לא מש מן האוהל, גם כאשר משה (המודעות המנהיגה) יצא "אֶל הַמַּחֲנֶה" (אל הריבוי החיצוני).
  
  מה השכר..?
  
  יששכר קיבל:
  
  את ברכת יעקב, הכרה מפורשת בכוחו, חלק בארץ - נחלה (מנוחה ממומשת) ו.. יוצאי חכמה:
  
  דִּבֶּר.*יּ הּ*.יּמּ.יּםּ *א יּבּ* לּג Leg
  "וּמִבְּנֵי יִשָּׂשכָר: יוֹדְעֵי בִינָה לַעִתִּים;
  לָדַעַת מַה יַּעֲשֶׂה יִשְׂרָ–אֵל.
  רָאשֵׁיהֶם מָאתַיִם (ר..) וְכׇל אֲחֵיהֶם עַל *פִּי*.הֶם".
  
  יהושע קיבל:
  
  את ההנהגה אחרי משה, הוא נכנס לארץ, חילק את הנחלות והשלים את התפקיד.
  
  דניאל קיבל:
  
  הצלחה במלכות דריווש וכורש, הוכחה ש"לָא חֲבָל הִשְׁתְּכַח בֵּהּ" ושם עולם כצדיק מוחלט.
  
  נאמנות מוחלטת לציר הפנימי >
  החמור הנאמן > המשרת הנאמן > הכלי הּ.שלּםּ.
  
  בּמּ.דִּבֶּר יּבּ (בּ.יּ) ח:
  "פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ, וּמַרְאֶה.
  וְלֹא בְחִידֹת.
  וּתְמֻנַת יְהּ.וָ.הּ יַבִּיט.
  וּמַדּוּעַ לֹא יְרֵא.תֶ.םּ (ראי.תםּ) לְדַבֵּר בְּעַבְדִּ.יּ, בְמֹשֶׁה".
  
  האבות באל שדי (השגחה מזינה); משה בהוי"ה: פנים-אל-פנים.
  יניקה מנקודה פנימית (יּיּ = 20 = כּ = כּ.לּיּ, כזוג נקודות).
  
  "אֵל שַׁדּ יּ": פנייה (אל) ליניקה (שד) לנקודת אמת סוביקטיבית (יּ).
  
  ז.
  חיזוקים משמות ע"ב: מצר > מרחב > חירות > אחדות.
  
  משמות 73 (ע"ב > + אחד = ע.ג, ראייה רחבה של ת.פּאר.ת בּ.ראש.יּ.ת) מחזקים את הנרטיב רעיונית ומספרית:
  מעבר מצמצום להרחבה ואיחוד.
  
  מֵצַר = 330
  צמצום כגשר לחירות.
  
  חֵרוּת = 624
  הרחבה לאחר מצר.
  
  הָרַח = 213
  חיבור אנכי למקור.
  
  חֶבֶל הַטַּבּוּר = 262
  יניקה מאור גנוז.
  
  מִיָּה = 55
  תודעת אחד.
  
  אַחְדּוּת = 419
  איחוד מאוזן.
  
  מֵצַר (330) + מִיָּה (55) = 385 = שְׁכִינָה.
  
  החזרת אחדות מגלה שכינה.
  
  מֶרְחָב (250) כתחנת ביניים חיובית בין מצר (330) לחירות (624).
  
  ח.
  וְרְדוּ: ירידה מכוונת, איזון ושלטון פנימי:
  
  וְרְדוּ = 216 (6³ = 72×3):
  
  בּ.ראש.יּ.ת א כּח:
  "וַיְבָרֶךְ אֹ-תָ.םּ אֱלֹ.הִיּ.םּ;
  וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹ.הִיּ.םּ:
  פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְ.כִבְשֻׁ.הָ;
  וּרְדוּ (רד, תחום בערך מּוֹחלּ.טּ) בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּבְכׇל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ".
  
  https://youtu.be/sY5MmhLQBng?si=ugMIs_RwH34-CgIu
  
  שלטון על הריבוי החיצוני, על פי המשמעות שהוזכרה עד כה.
  
  תרי"ג (613) = 3× רֵד = 204 + א (1):
  שלוש ירידות מכוונות: מחשבה-דיבור-מעשה / חסד-גבורה-תפארת + אל"ף (אחדות).
  
  613 לחלק לּ:ג = 204.3333...
  
  ה-0.333... החוזר רומז לפעולה עד אין-סוף.
  
  "רֵד" מוקף בווין (ו...ו=12, 204 + 12 = 216) הופך רְדִיָּה מקודשת, כוח ממושמע (גְּבוּרָה=216).
  
  שַׁל=330.
  
  שׂמּ.וֹ.ת ג הּ(הּ)
  "וַיֹּאמֶר:
  אַל תִּקְרַב הֲלֹם.
  שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ;
  כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו..
  אַ.דְמַ.ת קֹדֶשׁ הוּא".
  
  מּשלּ.יּ יּ.ז כ.בּ:
  "לֵב שָׂמֵחַ, יֵיטִב גֵּהָה;
  וְרוּחַ נְכֵאָה תְּיַבֶּשׁ גָּרֶם".
  
  מּשלּ.יּ כּ.הּ טּו
  "בְּאֹרֶךְ אַפַּיִם, יְפֻתֶּה קָצִין;
  וְלָשׁוֹן רַכָּה, תִּשְׁבׇּר גָּרֶם".
  
  כך מתהפך מֵצַר (330/340) לחֵרוּת (624), והָרַח (213) מוליך לחֶבֶל הַטַּבּוּר (262):
  יניקה מהמקור.
  
  זהו שורש "וּמַלְכָּא לָא לֶהֱוֵא נָזִק":
  
  שלטון פנימי-אלוהי מונע פירוד, ומחזיר אחדות.
  תרי"ג כסמל לכיוונון פנים: לא מצוות קבועות, אלא כוונון מחשבה-דיבור-מעשה לפי יּ של מטה (הנסתר בכל צֶלֶם).
  

  ---

  הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה

  כותרת התגובה:
  תוכן התגובה:

  * אנא שים לב: מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך. הקפד שלא לפגוע באחרים בהודעתך.