פורומים » יהדות
גמרא, שולחן ערוך, אגלי טל, ראשונים ואחרונים וכל מה שביניהם.
כתיבת הודעה חדשה בפורום יהדות
» נצפה 195 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני ארבעה שבועות וְהַמְשֹׁרְרִים.. כּ.
שִׂישׂ (610) − סוּס (126) = 484.
484 = עָתִיד = פְדֻת (כתיב חסר, ללא ו'); ובהשלמה:
נָתַן (500) = פְדוּת (490) + י' (10).
השמחה הגולמית (שִׂישׂ) פחות הכוח החייתי/יצרי (סוּס) מולידה פְּדוּת –
הצלה עתידית שמגיעה לְמָחָר (278), כחלק מתהליך תיקון והתעלות.
המשוואה השלמה:
לְמָחָר עָתִיד לָבוֹא = 801 = הַמְשׁוֹרְרִים.
הפדות העתידית אינה רק הצלה פיזית, אלא כניסה לשיר חדש –
שיבה תודעתית, יצירה קולקטיבית ותנועה אל האחדות.
נָתַן (500), כפעולת נתינה וחסד, הוא המפתח: 500 = פְּדוּת (490) + י' (10).
הנתינה מוסיפה את יו"ד (הניצוץ האלוהי, תדר האחד) אל הפדות, ומעלה אותה ממצב גולמי (סוס) אל שמחה מודעת (ישיש).
זהו תהליך פנימי: הסוס מייצג כוח זרוע גולמי, השיש – שמחה ראשונית, והישיש – שמחה נצחית, כתרית (620 = כתר).
הפדות היא עתידית במהותה, תלויה בנתינה שמזרימה חכמה (יו"ד) ומחוללת שירה.
שׂמּ.ו.ת ח יּטּ
"וְשַׂמְתִּי פְדֻת בֵּין עַמִּי וּבֵין עַמֶּךָ.
לְמָחָר יִהְיֶה הָ.אֹ-ת הַזֶּה".
שמות = שׁ-מ-ו-ת:
תוצאת המעשה (ש) בחיים (מּ) מחוברים (ו) לתכלית (ת).
פרק ח (נצח/ניצחון).
פסוק יּטּ (יּ=ניצוץ, טּ=שינוי ניתוב).
פְּדֻת = פּ (פה/דיבור יוצר), דּ (דעת/ראייה), ו (חיבור), ת (תכלית).
הפדות היא דיבור שרואה, מחבר ומסיים תהליך הפרדה (בין עם לאום).
לְמָחָר (לּ=למידה, מּ=חיים, ח=נצח, ר=תחילה שבסוף) –
זמן הלמידה שמביא חיים נצחיים לתחילה חדשה.
הַזֶּה (הּ = שיקוף, ז = "נשק/כלי", הּ = שיקוף) –
סימן/"אות" שהוא גם "כלי" מבחין וחוצץ בין עַמִּ.יּ לּ:עַמֶּ.ךָ > יּךּ.
בין *עמי ל:עמך*..
נסיר "עמ" (עם) משני הצדדים > נותר י‑ל‑ך = יֵלֵךְ (תנועה קדימה; רמז ל:"לך‑לך").
אם נסיר גם את למ"ד הּ.לּ:מידה (ל:עמך) — נותר: יּךּ (י+ך=30= *לּ*).
"הִכָּה/יִכֶּה/מַכָּה" (נ‑כ‑ה..):
כלומר, כשאין "לּ" של לימוד/הכוונה, התנועה עלולה להתהפך ל.. "מכתיות".
סימטריה המספרית:
לּ = 30, וגם יּךּ = 30 (10+20)
ה"למ"ד" שהוסר נשאר כערך בגוף האותיות, ללמד שהלימוד (לּ) הוא שקובע אם יֵלֵךְ קדימה או יֻכֶּה לאחור.
החיבור ל.. "להט החרב המתהפכת" (נשק/כלי) שב"הַזֶּה" מדגיש שהאות/הכלי עצמו ניטרלי.
הכוונה היא *ז.ו* שמטה לטוב או להיפוכו.
הפדות מתחילה במחר (בּ.מֹחַ.ר) –
רגע ההתעוררות, כשנָתַן (נתינה אלּ.ו.הּיּ.ת) מביא *אֹ-ת נּ*.כּוֹןּ.
דִּבֶּר.יּ.םּ כֹּחַ סּ.ג
"וְהָיָה,כַּאֲשֶׁר שָׂשׂ יְהּ.וָ.הּ עֲלֵיכֶם, לְהֵיטִיב אֶתְכֶם וּלְהַרְבּוֹת אֶתְכֶם;
כֵּן יָשִׂישׂ יְהּ.וָ.הּ עֲלֵיכֶם, לְהַאֲבִיד אֶתְכֶם וּלְהַשְׁמִיד אֶתְכֶם.
וְנִסַּחְתֶּם מֵעַל הָאֲדָמָה; אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ".
דִּבֶּר.יּ.םּ = ד-ב-ר-י-ם:
דעת (דּ) במעשה (בּ) עד תוצאה (ר) בניצוץ (יּ) שלמה (םּ).
פרק כּ.ח (כּ=כלי, ח=נצח).
פסוק סּ.ג (סּ=אמונה שלמה, ג=תפארת).
יָשִׂישׂ = יּ (ניצוץ), ש (תוצאת מעשה), יּ (ניצוץ כפול), ש (תוצאה כפולה).
שמחה כפולה בניצוץ שמביאה תוצאה נצחית.
השמחה יכולה להיות בטוב (הֵיטִיב = הּ=שיקוף, יּ=ניצוץ, טּ=שינוי, יּ=ניצוץ, בּ=מעשה) או בהשמדה –
תלוי בבחירה.
יָשִׂישׂ (620=כתר) מרומם את הפדות למדרגת כתר, כשנתינה (נָתַן) הופכת שמחה יצרית (שִׁישׁ) לשמחה אלוהית.
איּ.ו.בּ לּ:טּ כּא
"יַחְפְּרוּ בָעֵמֶק וְיָשִׂישׂ בְּכֹחַ; יֵצֵא לִקְרַאת נָשֶׁק".
איוב = א-י-ו-ב:
חסד ראשוני (א) בניצוץ (יּ) מחובר (ו) למעשה (בּ).
פרק לּ:טּ (לּ=למידה, טּ=שינוי).
פסוק כּ.א (כ=כלי, א=חסד).
סוּס:
סּ=אמונה, ו=חיבור, סּ=אמונה כפולה – כוח זרוע באמונה מחוברת.
יָשִׂישׂ בְּכֹחַ = שמחה בכוח (כּ=כלי, ח=נצח) שיוצאת לקראת נשק.
נשק=450:
נ=50, ש=300, ק=100 = מלאך (91) + שטן (359).
האיזון ביניהם מבליט שהכלי עצמו ניטרלי והכוונה היא המכריעה אם "יָשִׂישׂ בְּכֹחַ" נבנה לחסד או מתהפך לדין.
במילים אחרות: ה"כלי" שמולו הסוס יוצא — נשק — נמסר לאדם לכוונון.
לא המספר קובע, אלא הכוונה: 450 = 91+359.
מכאן שה"אות" איננו סגולה אלא אחריות: נשק=450 (=מלאך+שטן);
וה"למד" ב"לּ:מחר" קובע אם יֵלֵךְ קדימה, לפנים או יִכֶּה לאחור.
חֲפְּרוּ בָעֵמֶק = ח (נצח), פּ (דיבור), ר (תחילה שבסוף), ו (חיבור) –
נצח דיבור שמתחיל מסוף, בעמק (ע=ראייה רחבה, מּ=חיים, קּ=קריאה).
הסוס (126) הוא כוח גולמי שצריך לרתום –
יָשִׂישׂ (620) הופך אותו לשמחה מודעת, דרך נתינה שמוסיפה יו"ד.
מּשלּ.יּ יּח דּ
"מַיִם עֲמֻקִּים דִּבְרֵ.יּ.
פִי אִישׁ, נַחַל נֹבֵעַ;
מְקוֹר חָכְמָה".
מּשלּ.יּ כּ הּ
"מַיִם עֲמֻקִּים;
עֵצָה בְלֶב.
אִישׁ וְאִישׁ;
תְּבוּנָה יִדְלֶנָּה".
משלי = מ-ש-ל-י:
חיים (מּ) בתוצאת מעשה (ש) בלמידה (לּ) בניצוץ (יּ).
פרק יח (יּ=ניצוץ, ח=נצח).
פסוק דּ; פרק כּ (כּ=כלי), פסוק הּ.
עֲמֻקִּים = ע (ראייה), מּ (חיים), ו (חיבור), קּ (קריאה), יּ (ניצוץ), םּ (חותם) –
ראייה חיה מחוברת לקריאה בניצוץ, חתומה.
דִּבְרֵי פִי = דּ (דעת), בּ (מעשה), ר (תחילה שבסוף), יּ (ניצוץ) –
דעת במעשה שמתחילה מסוף בניצוץ.
יִדְלֶנָּה = יּ (ניצוץ), דּ (דעת), לּ (למידה), נּ (כוח זרוּע), הּ (שיקוף).
מים עמוקים (עמק) הם עצה פנימית – נתינה (נָתַן) כדלייה (יִדְלֶנָּה) שמעלה חכמה.
נּחמּ.יּהּ ז עב
"וַיֵּשְׁבוּ הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם, וְהַשּׁוֹעֲרִים, וְהַמְשֹׁרְרִים..
וּמִן הָעָם, וְהַנְּתִינִים, וְכָל יִשְׂרָ–אֵל בְּעָרֵיהֶם.
וַיִּגַּע הַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי וּבְנֵי יִשְׂרָ–אֵל בְּעָרֵיהֶם".
נחמיה = נ-ח-מ-י-ה:
כוח זרוּע (נּ) בנצח (ח) בחיים (מּ) בניצוץ (יּ) בשיקוף (הּ).
פרק ז (ז=נשק/כלי).
פסוק עב (ע=ראייה, ב=מעשה).
הַמְשֹׁרְרִים = הּ (שיקוף), מּ (חיים), ש (תוצאה), ו (חיבור), ר (תחילה שבסוף), ר (כפול), יּ (ניצוץ), םּ (חותם) –
שיקוף חיים בתוצאה מחוברת לתחילה כפולה בניצוץ, חתומה.
801 (המספר) כשיבה לערים –
שיר חדש כתנועה קולקטיבית, דרך נתינה שמביאה פדות.
484 = עָתִיד = פְּדֻת = 22²:
ריבוע 22 האותיות – הפדות מתרחשת כשהאותיות (מפתח) "מתרבעות" בכלי העולם (כ=כלי).
עָתִיד ופְּדֻת:
שתי המילים שוות ערך גימטרי –
עָתִיד (ע=70, ת=400, י=10, ד=4) ופְּדֻת (פ=80, ד=4, ת=400),
שתיהן מסתכמות ב-484.
ערך זה הוא ריבוע 22, מספר אותיות האלפבית העברי.
הריבוע מסמל השלמה והתגשמות:
כשם שריבוע במתמטיקה יוצר צורה סגורה ושלמה, כך ריבוע 22 האותיות מסמל את השלמת המפתח הרוחני במציאות.
הפדות מתרחשת כאשר האותיות – שהן "מפתח" הבריאה (יּ.סּוֹדּ ראשון) – "מתרבעות", כלומר מתארגנות ומתגבשות במציאות העולם.
כלי העולם (כּ=כלי) הוא המיכל שמכיל את האור האלוהי, והריבוע מתאר את תהליך ההתגשמות:
מן הכוח הגולמי (סוס) אל השמחה המאורגנת (ישיש), דרך נתינה שמוסיפה ניצוץ (י').
הפדות היא עתידית במהותה –
תלויה בהשלמת התהליך שבו המפתח הרוחני (אותיות) הופך למעשה בכלי.
248 = מָחָר = אַבְרָהָם:
מחר כחסד ראשוני (א=חסד), נתינה כפעולת חסד.
500 = נָתַן = פְּדוּת (490) + י' (10):
הנתינה מוסיפה ניצוץ (יּ) לפדות.
הערת כתיב: פְדֻת (חסר) = 484; פְדוּת (מלא, עם ו') = 490.
שני הכתיבים מופיעים בתנ"ך ומשלימים זה את זה.
מתואר בתיקוני זוהר (דף צה א):
"והאי י' היא אבן השתיה דמינה הושתת עלמא, ואיהי יסודא דכלא" – היוד היא אבן השתייה שממנה הושתת העולם, והיא יסוד הכל.
זה מחזק את היוד כניצוץ (10) כיסוד הפדות, שנתינה מזרימה אותו ככוח יוצר.
620 = יָשִׂישׂ = כֶּתֶר: שמחה כפסגה רוחנית.
130 = לִמּוּדִים: מופיע פעמיים יחידות בּ:יּשע.יּהּ.וֹ נּ דּ:
"אֲדֹנָ.יּ יְהּ.וִ.הּ,
נָתַן לִי לְשׁוֹן לִמּוּדִים;
לָדַעַת.
לָעוּת אֶת יָעֵף דָּבָר;
יָעִיר בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר.
יָעִיר לִי אֹזֶן;
לִשְׁמֹעַ כַּלִּמּוּדִים".
הפדות דורשת לימוד (ל=למידה), נתינה כהקשבה.
נָתַן כמעשה יומיומי..
נָתַן הוא המפתח לפדות > מן הסוס (כוח גולמי) אל השיש (שמחה ראשונית) ועד ישיש (שמחה נצחית).
נתינה חומרית, לימוד (נתינת חכמה) או שירה (יצירה תודעתית).
תהּיּ.לּיּ.םּ קּיּKEY.א טּ:
"פְּדוּת שָׁלַח לְעַמּוֹ.
צִוָּה לְעוֹלָם בְּרִיתוֹ.
קָד.וֹ.שׁ וְ.נוֹרָ.א שְׁמ.וֹ".
נתינה שולחת פדות, מחברת לברית נצחית.
שיר חדש (תהּיּ.לּיּ.םּ צו, א) הוא התוצאה: שיבה אל האנכי, דרך חסד ונתינה.
כפי שמתואר בזוהר (חלק יז, דף ר א):
"קודשא בריך הוא כד ברא עלמא – לא ברא ליה אלא בגין דייתון ישראל ויקבלון אורייתא" –
הּ.קּב"הּ כשברא העולם לּ:*א ברא* א.ו.תו אלא בשביל שיבואו ישר–אל ויקבלו תור.הּ.
זה מדגיש את הנתינה (מּ.תן תור.הּ) כיסוד הבריאה, שמביאה לפדות עתידית דרך קבלה מודעת, כשיר חדש של אחד.ו.ת.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
