פורומים » יהדות

גמרא, שולחן ערוך, אגלי טל, ראשונים ואחרונים וכל מה שביניהם.

• שלשום הּ:הּר.יּ.םּ.. כּ.

  

  כּ.

  יּחזקּ.אלּ כּ יּח (כּ.כלי, יּח > חיּ)
  "וָאֹמַר אֶל בְּנֵיהֶם:
  בַּמִּדְבָּר בְּחוּקֵּי אֲבוֹתֵיכֶם, אַל תֵּלֵכוּ;
  וְאֶת מִשְׁפְּטֵיהֶם אַל תִּשְׁמֹרוּ;
  וּבְגִלּוּלֵיהֶם, אַל תִּטַּמָּאוּ".
  
  האפשרות פתוחה ללמוד, להפיק לקחים, להתקדם..
  
  8 > ח. נּ.צח/נּ.צח.וֹ.ןּ.
  
  8 פסוקי ו.שכנּ.ת.יּ:
  
  שׂמּ.וֹ.ת כּ.הּ ח:
  
  "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם".
  
  שׂמּ.וֹ.ת כּ.*טּ* מּ.הּ:
  
  "וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי (בּנּיּ.יּהּ, *בניה*, לבנות) יִשְׂרָ–אֵל.
  וְהָיִיתִי לָהֶם לֵ:אלֹ.הִיּ.םּ".
  
  מגדל בבל > מגדל קּלּפ.יּ.םּ.
  
  בבל = 34 = לּדּ > התחדשות תודעתית, האפשרות ללמידה מתוך כאוס והולדת תיקון.
  
  הנימוק לצורך בשינוי:
  
  בּ.ראש.יּ.ת יּ.א וֹ
  "וַיֹּאמֶר יְהּ.וָ.הּ:
  הֵ.ן, עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם;
  וְזֶה הַ.חִלָּ.םּ לַעֲשׂוֹת.
  וְעַתָּה, לֹא יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת".
  
  הסכנה בחד-ממדיות:
  הפסוק מתאר את הבעיה בטרם היא נפתרה.
  כוחם של בוני המגדל נובע מ"עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת", יחידה מושלמת אך מוגבלת.
  המשפט "לֹא יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת" אינו רק איום, אלא תיאור של פוטנציאל בלתי מוגבל בנתיב אחד ויחיד.
  נתיב זה, מנקודת מבט אלוהית, עלול להוביל לחנק של המציאות ולהיעדר בחירה אמיתית.
  ​יצירת ריבוי נקודות המבט מגיע כדי למנוע את המימוש הבלתי מוגבל של הנתיב האחד (הסכנה שב"לא-יבצר").
  הפתרון הוא יצירת ריבוי.
  הפיזור (של העם ושל השפה, בפסוקים הבאים) הוא הדרך היחידה לשבור את הפוטנציאל המונופוליסטי ולאלץ את היצירה לפעול במישורים שונים ובנקודות מבט שונות.
  
  ​הניווט מחדש כתיקון: הפיזור מאפשר לכל פרט לקבל "שפה" ו"דברים" משלו, ראייה פרטית, חוויה פרטית של האלוהות (ה"שכינה") והכרה ב"הרים" (הקליפות/מבנים) הפרטיים הפנימיים שלו.
  
  קלפים = הּ.הּר.יּ.םּ = 260.
  
  המילה "ההרים" > נּג הופעות בתנ"ך כולו > נּב פסוקים, חוזרת פעמיים בפסוק שוֹפטּ.יּ.םּ טּ לּו.
  
  שוֹפטּ.יּ.םּ טּ לּוֹ
  
  טּ > שינוי ניתוב, לו.. לך, לי, לו, לה..
  
  "וַיַּרְא: גַּעַל (גועל, סלידה) אֶת הָעָם.
  וַיֹּאמֶר אֶל זְבֻל (דשן, מצע לצמיחה):
  הִנֵּה.
  עָם יוֹרֵד מֵרָאשֵׁי *הֶהָרִים*..
  וַיֹּאמֶר אֵלָיו זְבֻל:
  אֵת צֵל *הֶהָרִים*, אַתָּ-הּ רֹאֶה כָּ.אֲנָשִׁ.יּ.םּ".
  
  לא. זה לא צל. אלו באמת אנשים.
  
  צֵל הֶהָרִים מול מהות ההרים:
  
  ההרים כ"מגדל קּלּפ.יּ.םּ": מבנים חיצוניים שיש לפרק ולבנות מחדש כדי להגיע אל ה"שכינה" הפנימית.
  
  ההרים מייצגים את המבנה המגביל או המערפל.
  
  זבול טוען שגעל רואה רק "אֵת צֵל הֶהָרִים" ומבלבל אותו עם אנשים (מציאות).
  
  הפסוק מתאר את הבעיה העיקרית: ההרים (המבנים/קלפים) מטילים "צל"..
  אשליה או תפיסה חיצונית מעוותת, שמסתירה את המציאות האמיתית של ה"עם" (המודעות הפנימית).
  
  התפיסה הזו מייצגת א-ת מה שיש להתנתק ממנו: "בְּחוּקֵּי אֲבוֹתֵיכֶם, אַל תֵּלֵכוּ... וּבְגִלּוּלֵיהֶם, אַל תִּטַּמָּאוּ" (יּ.חזקּ.אלּ כּ).
  
  ה"צל" הוא ה"גלולים" (גלּ.ו.יּיּ.םּ וגם.. גלּ.ו.ת) שהתפיסה החיצונית מייצרת.
  
  שינוי הניתוב (טּ) ותפיסת המציאות:
  
  הפסוק נמצא בפרק טּ בספר שופטים: שינוי ניתוב..
  
  זהו לב ליבו של העניין: ישנה מחלוקת על ניתוב התפיסה.
  
  געל רואה תנועה (עם יוֹרֵד > התקדמות או יציאה מן המבנה), וזבול דורש ממנו לשנות את הניתוב התפיסתי ולראות שמדובר רק בצל.
  
  הפסוק מציג את המתח בין מי שמתחיל לראות את המציאות שמאחורי ההרים, לבין מי שעדיין שבוי בצל שאותם מבנים (הקלפים/הרים) מטילים.
  
  שינוי הניתוב, הוא המעבר מתפיסת הצל החיצונית להכרה פנימית..
  
  יציאה מן המבנה (הירידה מההרים):
  
  "עָם יוֹרֵד מֵרָאשֵׁי הֶהָרִים" > ה"ירידה" מרמזת על פריקת המבנה ועל תהליך ההתנתקות מהחוקים והמשפטים החיצוניים של ה"אבות" (המצוטטים ביחזקאל כ) ומה"גלולים".
  
  עמּ.ו.סּ ג יּ.א:
  "לָכֵן.. כֹּה אָמַר אֲדֹנָ.יּ, יְהּ.וִ.הּ:
  צַר וּסְבִיב הָאָרֶץ..?
  וְהוֹרִד מִמֵּךְ עֻזֵּךְ, וְנָבֹזּוּ אַרְמְנוֹתָיִךְ".
  
  "צַר וּסְבִיב" <> "הָרִים סָבִיב לָהּ":
  
  תהּיּ.לּיּ.םּ קּ.כּ.הּ בּ:
  "יְרוּ–שָׁלִַם: הָרִים סָבִיב לָ:הּ;
  וַ.יהּ.וָ.הּ (יּהּ, בערך מוחלט), סָבִיב לְעַמּוֹ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם".
  
  אותו שורש של "סביב", אבל כאן במשמעות שלילית (צר/מצור)
  זה מדגיש את ההבדל:
  מבנים שמקיפים יכולים להיות מגבילים (צר) או מגינים (הרים סביב יְרוּ–שָׁלִַם).
  
  "וְהוֹרִד מִמֵּךְ עֻזֵּךְ":
  הורדת הכוח = ירידה מההרים, מן המבנים החיצוניים.
  זה מתחבר ישירות ל"עָם יוֹרֵד מֵרָאשֵׁי הֶהָרִים" (שופטים).
  
  "וְנָבֹזּוּ אַרְמְנוֹתָיִךְ":
  ביזת הארמונות = פירוק המבנים = פירוק ה"קלפים".
  
  הארמונות הם בדיוק אותם מבנים גבוהים שצריך לפרק.
  
  זוהי תנועה של התפכחות והתקדמות אל עבר הבנייה מחדש וההכרזה העצמית: "יוֹצֵר בִּרְשׁוּת עַצְמִ.יּ.". ה"עם" עוזב את הפסגה השבויה באשליה (הצל) ומתחיל לרדת אל המישור של ההתממשות העצמית.
  
  שופטים טּ לּ..ו.. מתפקד כתיאור דרמטי של האתגר התודעתי: הקושי להבחין בין האמת הפנימית (השכינה והאמן בתוך האדם) לבין האשליה החיצונית ("צֵל הֶהָרִים") שנוצרת על ידי המבנים והאמונות הישנים ("הקלפים").
  
  הדרש הפנימי (האלגוריה התודעתית):
  
  ניתוח זהות:
  המאבק בין געל לזבול הוא אלגוריה מדויקת לתיאור הקונפליקט התודעתי הנדרש להשגת ה"שכינה הפנימית" ("וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכָם").
  
  זבול (השמרנות/הקליפה):
  
  דו־משמעות: דֶּשֶׁן יכול להזין צמיחה ו..גם להזין הכחשה; כאן הוא מזין את ה'הצל', את מנגנון ההכחשה שמסתיר את מה שנראה בפועל.
  
  הכוח הפנימי:
  כוח בנפש המגן על ה"צל" והאשליה המוכרת.
  מנסה לשכנע שהדבר שצף ונראה אינו אמיתי, ומבקש לשמור על מבנה ה"הר" (הקלף) הישן.
  
  געל (המהפכה/הסלידה):
  
  הכוח הפנימי:
  כוח ה"גועל/סלידה" (המהפכה הפנימית) הוא המנוע המטהר.
  הוא זה שמאפשר לזהות את החיצוניות כ"צל" וללכת בדרך ההתנתקות מ"חוקי אבותיכם" והתקדמות אל ה"אני" היוצר.
  
  הטעות המרכזית או.. הקונפליקט המכונן:
  
  זבול מבצע הונאה:
  בפסוק, געל רואה נכון..
  הוא מזהה כוח אמיתי (עם יורד).
  זבול מנסה להכחיש את המציאות כאשר הוא טוען שזוהי רק אשליה ("צל").
  
  האתגר הוא לא ליפול לאשליה של זבול:
  
  הונאת הצל:
  ה"צל" אינו האיום עצמו, אלא ההכחשה של זבול, שמנסה לשכנע שהאיום אינו קיים (או שזו רק אשליה) כדי לשמר את הסטטוס קוו.
  
  לעומתו, העמדה של געל היא מודעות וערנות.
  לראות את המציאות כפי שהיא, מבלי להתפתות להונאה המניפולטיבית של זבול, שמובילה להרס.
  
  הכישלון החיצוני שקרה בפשט:
  
  זבול הצליח לנצח את געל באמצעים חיצוניים (גירוש).
  
  הניצחון הפנימי הפשוט:
  
  סירוב להשתכנע על ידי זבול תודעתי ובכך לממש את ה"ניווט מחדש" ולהגיע לשכינה הפנימית.
  
  געל לא טעה בתפיסה שלו..
  הוא ראה נכון.
  
  הטרגדיה שלו בפשט, היא שהוא מפסיד מבחינה פוליטית..
  לא שהוא טועה בראייה התודעתית.
  
  חידוד אחרון:
  כמו שבפשט זבול מנסה להטעות את געל כדי להפילו, בדרש הוא מוצג כהשתקפות פנימית של “קול ההונאה” המתחפש לריאליזם.
  
  זהו מנגנון נפשי המונע התקדמות רוחנית בשם "ההיגיון" וה"יציבות".
  
  התבנית הזו בנויה על העיקרון הפסיכולוגי של “הצללים” (פרויד ויונג), אבל כאן בלשון מקראית:
  
  ה"צל" מייצג את המודחק והלא-מודע שנחשף בתהליך של גילוי עצמי, ואילו בדרש הנוכחי, ה"צל" הופך למנגנון הסתרה שמונע את הגילוי ומגונן על האשליה.
  
  האותיות, אבני בּנּ.יּהּ.
  אפשר לפרק.
  אפשר לבנות מחדש.
  
  לפני דּ שבועות פרסמתי, "מּיּ(ME)חוֹדּ לּ: אח.דּ":
  
  "אָנֹכִ.יּ, אָמָּן אֲדֹ.נִ.יּ.
  הִנְ.נִ.יּ.
  יוֹצֵר בִּרְשׁוּת עַצְמִ.יּ."
  
  מּלּכ.יּ.םּ א ו יּג
  
  א.חסּ.דּ, ו.חיבור, יּג > א.הּב.הּ > 13 > ו יג > גוֹ.יּ > גוף עם ניצוץ יּ, בתוכו.
  
  "וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָ–אֵל;
  וְלֹא אֶ.עֱזֹ.ב אֶת עַ.מִּ.יּ יִשְׂרָ–אֵל".
  
  ישר–אל > יושרה, לפי הניצבים בעמוס .. ז ח..
  
  יּרמּ.יּהּ.וֹ: *ז ז*
  
  "וְשִׁכַּנְתִּי אֶתְכֶם בַּמָּקוֹם הַזֶּה:
  בָּאָרֶץ (אדמה, א.דּמּ.הּ) אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבוֹתֵיכֶם לְמִן עוֹלָם וְעַד עוֹלָם".
  
  יּ.חזקּ.אלּ מּ.ג טּ:
  
  "עַתָּ.הּ, יְרַחֲקוּ אֶת זְנוּתָם וּ.*פִגְרֵ*.יּ מַלְכֵ.יּ.הֶם מִ.מֶּנִּ.יּ.
  וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכָם לְעוֹלָם".
  
  זכר.יּהּ בּ יּדּ
  
  "רׇנִּי וְשִׂמְחִי בַּת צִיּוֹן;
  כִּי הִנְנִי בָא.
  וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכֵךְ;
  נְאֻם יְהּ.וָ.הּ".
  
  בְתוֹכֵךְ > לא קשור לזכר, נקבה.. קשור לּ:*אדּמּ*.הּ.
  
  זכר.יּהּ בּ טּ.ו
  
  "וְנִלְווּ גוֹ.יִ.םּ רַבִּים אֶל יְהּ.וָ.הּ בַּיּוֹם הַהוּא, וְהָיוּ לִי לְעָם.
  וְ.שָׁכַנְ.תִּ.יּ בְ.תוֹכֵ.ךּ..
  וְ.יָ.דַעַ.תּ כִּי יְהּ.וָ.הּ צְבָאוֹת שְׁלָחַ.נִ.יּ אֵלָ.יִ.ךּ".
  
  זכר.יּהּ ח ג:
  
  "כֹּה אָמַר יְהּ.וָ.הּ:
  שַׁבְ.תִּ.יּ אֶל צִ(יּ)וֹן, וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ יְרוּ–שָׁלִָם.
  וְנִקְרְאָה יְרוּ–שָׁלִַם, עִיר הָאֱמֶת;
  וְהַר יְהּ.וָ.הּ צְבָ.אוֹת: הַר הַ.קֹּדֶ.שׁ".
  
  עמּ.ו.סּ דּ יּג
  "כִּי הִנֵּה:
  יוֹצֵר הָרִים וּבֹרֵא רוּחַ;
  וּמַגִּיד לְ:אָ.דָם מַה שֵּׂחוֹ,
  עֹשֵׂה שַׁחַר עֵיפָה;
  וְ.דֹרֵךְ עַל בׇּמֳתֵי אָרֶץ.
  יְהּ.וָ.הּ אֱלֹ.הֵיּ: צְבָאוֹת שְׁמוֹ".
  
  הכוח האלוהי המקורי של היצירה ("יוֹצֵר") מתבטא ביצירה העצמית המונעת על ידי "אָנֹכִ.יּ, אָמָּן אֲדֹ.נִ.יּ".
  הבנה ומימוש של הפוטנציאל האלוהי שבתוך כל יחידה אנושית שלמה (כפי ש"אנכי" מוגדר כ"הזיכרון של הזהות האלוהית").
  
  "וּמַגִּיד לְ:אָ.דָם מַה שֵּׂחוֹ":
  
  תפיסה והבנה של השיחה הנסתרת, וכן.. גם עיבוד וקליטה של הקוד הפנימי שהטקסט האלוהי מוסר.
  
  הבנת השיח הפנימי בין יּ לּ: יּ יכולה לתקן.. להאיר, במקומות החשוכים.
  
  ההרים כקלפים/מבנים:
  
  "הרים" הם מבני הקליפה/ההתנגדות שיש לעבור ולפרק כדי להגיע אל הפנים.
  
  "יוֹצֵר הָרִים".. הוא שברא את המבנים האלו והוא מסוגל להנחות את האדם כיצד לפענח את השיח הטמון בהם.
  
  תהּיּ.לּיּ.םּ קּ.כּ.א א עדּ..עד.יּ..! זה הגבול.
  
  ע. ראייה רחבה.
  דּ. אמץ ע, א.דּםּ.
  
  "שִׁיר לַמַּעֲלוֹת: אֶשָּׂא עֵ.יּ.נַ.יּ, אֶל הֶ.הָרִ.יּ.םּ..
  מֵאַיִן יָבֹא עֶזְרִ.יּ..?
  
  תהּיּ.לּיּ.םּ קּ..*כּא ב*..?
  
  "עֶזְרִ.יּ, מֵעִם יְהּ.וָ.הּ;
  עֹשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ".
  
  המסע הפנימי, ​ההרים כאתגר וכתהליך:
  
  ​השאיפה לראות "אֶל הֶ.הָרִ.יּ.םּ" (אותם מבנים / קלפים), היא הליכה בדרך: למידה, לקחים וצעידה קדימה.
  
  ​הפסוק מתאר קונפליקט:
  מבט החוצה אל ה"הרים" מעלה את השאלה "מֵאַיִן יָבֹא עֶזְרִ.יּ"..?
  מניין תבוא העזרה להתמודד עם המבנים הללו.
  
  ​התשובה לשאלה זו אינה נמצאת חיצונית, אלא פנימית, ומתמצה ב: "אָנֹכִ.יּ, אָמָּן אֲדֹ.נִ.יּ. הִנְ.נִ.יּ".
  
  ​העזר יבוא כאשר האדם מפנים את הזהות האלוהית שלו ("אנכי") והופך להיות המממש שלה ("אמן אדוני").
  
  העזרה אינה מגיעה "ממעל" במובן החיצוני, אלא מתוך ההתעוררות והיצירה העצמית (ה"יוֹצֵר בִּרְשׁוּת עַצְמִ.יּ.") שמשיגה נּ.צח (8).
  
  ללא "צח" > כנות ואמת פנימית, זה פשוט לא הולך.. ו"צח" מן הכוח הזרוּע (נּ.צח) הוא עניין של בחירה.
  
  קּהּלּ.ת א יּג (13)
  "וְנָתַתִּי אֶת לִבִּי לִדְרוֹשׁ וְלָתוּר בַּחׇכְמָה עַל כׇּל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמָיִם:
  הוּא עִנְיַן רָע.. נָתַן אֱלֹ.הִיּ.םּ לִבְנֵי הָאָדָם לַעֲנוֹת בּוֹ".
  
  קּהּלּ.ת הּ יּג (13)
  "וְאָבַד הָעֹשֶׁר הַהוּא בְּעִנְיַן רָע..?
  וְהוֹלִיד בֵּן, וְאֵין בְּיָדוֹ מְאוּמָה".
  
  תהּיּ.לּיּ.םּ קּ.כּ.הּ ב:
  "יְרוּ–שָׁלִַם..
  *הָרִים סָבִיב לָ.הּ*;
  וַיּהּ.וָ.הּ סָבִיב לְעַמּוֹ.
  מֵ.עַתָּה וְעַד עוֹלָם".
  
  ירושלים הפנימית, עיר האמת, מקום השכינה..
  נמצאת במרכז, ו"הָרִים סָבִיב לָ.הּ"..
  בידול: כּו.
  
  ​תפקיד ההרים (הקלפים/המבנים):
  
  ​ההרים כמבני קליפה ואתגר, מופיעים כאן כמבנים מגינים או מסגרת תומכת סביב מקום השכינה.
  
  ​הם מאפשרים את המטרה הסופית: "וַיּהּ.וָ.הּ סָבִיב לְעַמּוֹ".
  
  ההגנה של "ההרים" מאפשרת את ההגנה האולטימטיבית של השכינה, שהיא נצחית: "מֵ.עַתָּה וְעַד עוֹלָם", כפי שמתבטא במטרה של 8 פסוקי "וְשָׁכַנְתִּי" (הקשור למספר 8, ח', שהוא "נּ.צח/נּ.צח.וֹ.ןּ.").
  
  ​האחדות הנצחית:
  יּ הּיּ.הּ, הּ.ו(יּ)ו.הּ ו.. יּ.הּיּ.הּ.
  
  אפשר לקרוא את התהליך כמגמת איחוד.. יש שיחוו אותו כסיבובים חוזרים עד שיתבהר.
  
  8 פסוקי "וְשָׁכַנְתִּי" מציגים את הדבקות הנצחית בין האלוהות לאדם, שמתחילה עם בניית הכלים הפנימיים ("כּ.כלי, יּח > חיּ").
  
  ------------------------------
  https://youtu.be/UdlqMhD8yPg?si=3BNvNTxDSD17kWJf
  
  https://youtu.be/xqbY-KClOdM?si=c31H3jvE3SCG7SLx
  

  ---

  הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה

  כותרת התגובה:
  תוכן התגובה:

  * אנא שים לב: מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך. הקפד שלא לפגוע באחרים בהודעתך.