פורומים » יהדות
גמרא, שולחן ערוך, אגלי טל, ראשונים ואחרונים וכל מה שביניהם.
כתיבת הודעה חדשה בפורום יהדות
» נצפה 83 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
אתמול הֲ.שִׁיבֵ.נוּ יְהּ.וָ.הּ אֵלֶ.י.ךָ וּנְ.שֹׁב, חַדֵּשׁ יָמֵ.יּ.נוּ כְּ.קֶדֶ.םּ.. כּ.
קדם = 144 הוא בחינת פנים, והתיקון הוא פנים־בפנים = בּ פעמים קדם = רפ"ח.
קּ.מּ.דּ (קריאה בין יּ לּ יּ, חיים.. תהליך, דעת, ראייה רחבה.
פנים־בפנים = שתי קריאות הדדיות שמעלות את הניצוצות.
144,000 > (יּבּ)²×(יּ)³ פריסת אותה יחידת־פנים בקנה־מידה של עולמות (אלף = פריסה), לא במקום עבודת 144 אלא כהרחבה שלה..
הייחוד: הוי'/אלהים, חסד/דין, כדי להחזיר את הפנים ולא את ה"אחור"..
ציר 144 > 288 > 144,000:
144 = קֶדֶם > בחינת "פנים", ראייה–דעת נוכחת בפועל.
288 = פעמיים "קדם" (פנים־בפנים) > בירור רפ"ח ניצוצין .
144,000 = 144 × 1000 = (יּ+בּ)² × (יּ)³ > ריבוע הצורה × קוביית ה־יּ.. פריסה לעולמות עשיה > יצירה > בריאה.
144,000 = (יּ+בּ)² × (יּ)³:
(יּ+בּ) = 12 > יּ (ניצוץ ההוויה) + בּ (מּעשׂ.הּ בפועל) > בּיּ.
ריבוע ה־12 הוא שיקוף כפול: 12 × 12 = 144 > ריבוע של "ניצוץ+מעשה", כלומר מימוש הדדִי של הזרע והכלי.
(יּ)³ = 10³ > "יּ בּ.חזקּ.ת ג" (ג. ת.פּאר.ת מּעשׂ.הּ ב.ראש.יּ.ת) = יּ בקובייה:
הטמעת נקודת ה־יּ בשלושה ממדים/שלושה עולמות (עשיה–יצירה–בריאה).
זהו אלף (1000) כפריסת הניצוץ בשלושה צירים.
הריבוע יוצר את המבנה; הקובייה מפיחה בו חיים בשלושה ממדים.
קּ.מּ.דּ > קדם (אחור ופנים):
קּ = קריאה/התעוררות, מּ = חיים/מסע, דּ = דעת/ראייה פנימית.
100 + 40 + 4 = 144; סידורם כ־קדֶם:
קדימה/קדמוניות וגם ציר הזמן “אחור וקדם” > פנים ואחור יחד.
כלומר: 144 הוא “פנקס הכיוונים” של הזמן > היכולת לראות את ההולך ובא, קדימה ואחורה, בעת ובעונה אחת.
לכן 144,000 הוא: קדם × אלף > ההתעוררות–החיים–הדעת (קּ־מּ־דּ) מוכפלים באלף־יּ³:
העתקה של ה"קדם" לכל הממדים.
יחידת־הבסיס (144) > זיווג פנים־בפנים (288) > פריסה קוסמית (144,000).
שלישיית העוגנים:
חוֹתָם – תָּמִיד – קָדָשִׁים.
שלושתן, בכתיב מלא חולקות אותו ערך גימטרי: 454.
וגם.. מִ(י)קְדָּשׁ, מכאן:
חותם–תמיד–קדשים–מיקדש. כולם על אותו ציר.
חוֹתָם, פִּתּוּחֵי חוֹתָם על אבני החֹשן:
שׂמּ.ו.ת כּח יּ.א:
"מַעֲשֵׂה חָרַשׁ אֶבֶן, פִּתּוּחֵי חֹתָם.
תְּפַתַּח אֶת שְׁתֵּי הָאֲבָנִים עַל שְׁמֹ.ת בְּנֵי יִשְׂרָ–אֵל;
מֻ.סַבֹּ.ת מִשְׁבְּצוֹת זָהָב תַּעֲשֶׂה אֹתָם".
חותם כהטבעה:
מבסס את חוֹתָם כפעולה של העברת התבנית המקורית (קדם / 144) מהרוח אל החומר (אבן), כאשר התכלית (ת) של חקיקת הצופן הפנימי (חותם) על החומר (אבן) היא ביסוס הזהות האלוהית (שמֹ.ת) מתוך אמונה שלמה (מֻ:סַבֹּ.ת).
שׂמּ.ו.ת כּח כּ.א:
"וְהָאֲבָנִים תִּהְיֶיןָ עַל שְׁמֹת בְּנֵי יִשְׂרָ–אֵל:
שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עַל שְׁמֹ.תָם.
פִּתּוּחֵי חוֹתָם אִישׁ.. עַל שְׁמוֹ תִּהְיֶין.
לִשְׁנֵי עָשָׂר שָׁבֶט".
חותם כאינדיבידואליזציה:
מדגיש שהתבנית (חותם) היא פרטנית ואישית, ממומשת על כל אחד מ־12 הפנים של היחידה האנושית, כאשר הפסוק חוזר על התכלית (ת) של החקיקה, האות ת מעידה כי מימוש החותם הוא אישי (אִישׁ עַל שְׁמוֹ) ומהווה את סוף המעשה (התכלית) עבור כל אחד מ־12 גווני הנשמה (12 השבטים).
החותם = הטבעת התבנית: קֶדֶם (144) עובר מחקיקה תיאורטית להטמעה בחומר.
בהקשר הגאומטרי: "חותם שלמה"/מגן־דוד > "חותם" כפשוטו, תבנית סימטרית של שני קווים, ימין–שמאל, הננעלים בקו האמצעי.
תָּמִיד > רציפות/זרימה בזמן:
שׂמּ.וֹ.ת כּח כּ.טּ:
"וְנָשָׂא אַ.הֲרֹ.ן אֶת שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָ–אֵל בְּחֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט עַל לִבּוֹ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ לְזִכָּרֹן לִפְנֵי יְהּ.וָ.הּ תָּמִיד".
תמיד כנשיאה רציפה:
הופך את החותם המוטבע לפעולה חיה, מתמדת, ונישאת על הלב (מרכז המודעות), כאשר אהרן (הּ > הכלי המרוקן) נושא את החותם (שמות בנ"י) אל הקודש באופן רציף ובלתי פוסק (תָּמִיד), זהו מנוע ההמשכה שמחייה את ההטבעה.
שׂמּ.וֹ.ת כּ.ז כ עדּ כּ.א:
"וְ.אַ-תָּ.הּ תְּ.צַוֶּ.ה אֶת בְּנֵ.יּ יִשְׂרָ–אֵל;
וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר, לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד בְּאֹהֶל מוֹעֵד..
מִחוּץ לַ:פָּרֹכֶ.ת אֲשֶׁר עַל הָ.עֵדֻ.ת, יַ.עֲרֹךְ אֹתוֹ אַ.הֲרֹ.ן וּ.בָנָי.ו מֵ.עֶרֶ.ב עַד בֹּקֶר, לִפְנֵי יְהּ.וָ.הּ;
חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתָם מֵ:אֵ-ת בְּנֵ.יּ יִשְׂרָ–אֵל".
תמיד כזרימת אור:
מדגים את תָּמִיד כמנוע האנכי (הציר: ה יּ החיה, שבתוך יּהּ), המפיח חיים רציפים בנשמה דרך הזיכוך העצמי, כאשר ה"נר תמיד" הוא זרם תודעה קבוע, המתחדש מרגע האפלה (ערב) ועד אור ההכרה המלא (בקר), זהו חוק נצחי (חֻקַּת עוֹלָם) שדורש מאיתנו (בני ישר–אל) את הטוהר הּ.פּנּיּמּ.יּ המזוקק (שמן זית זך).
בּמּ.דִּבֶּר כּח ו:
"עֹלַ.ת תָּמִ.יד הָעֲשֻׂ.יָהּ בְּהַר סִינַי;
לְרֵיחַ נִיחֹחַ אִשֶּׁ.הּ לַ:יּהּ.וָ.הּ".
תמיד כשורש רוחני:
מייצג את התָּמִיד כמוּלַד־סיני, כלומר, הזרם הרציף הוא תוצאה של חסד והתגלות יסודיים, כאשר התָּמִיד כאן הוא הליך ההתעלות (עֹלָ.ת) שמקורו באמונה השלמה (סּ) של התגלות סיני, והוא הפעולה המתמדת שמחברת את ה־יּ (הציר האנכי) אל המעשה האנושי.
התָּמִיד = מנוע ההמשכה: מה שהוטבע בחותם, זורם בלי הפסק > זו שפת ה־1000 (פריסה לכל רגע).
ו.יּ.קּרא כּדּ ח:
"בְּיוֹם הַ.שַּׁבָּ.ת, בְּיוֹם הַ.שַּׁבָּ.ת יַ.עַרְ.כֶנּ.וּ לִפְנֵי יְהּ.ו.הּ, תָּמִ.יּדּ מֵ:אֵ-ת בְּנֵ.יּ יִשְׂרָ–אֵל: בְּרִית עוֹלָם".
תמיד כהשלמה (שב.ת > שיבה לּ:עצמּ.יּ):
הופך את התָּמִיד ל"ברית עולם", המדגישה שהרציפות היא הדרך למימוש הנצחי של החותם, כאשר התָּמִיד ממומש באופן מושלם ביום הּ.שב.ת (ת > תכלית), יום השלמות והאחדות – זהו רגע ההתמדה המוחלט, המכיל את היּ (הבורא) באופן גלוי ומייצר בְּרִית עוֹלָם (קשר נצחי).
קֹדֶשׁ קָדָשִׁים > פסגת האיחוד:
יּחזקּ.אלּ מּ.ג יּב:
"זֹאת תּוֹרַת הַבָּיִת, עַל רֹאשׁ הָהָר.
כׇּל גְּבֻלוֹ, סָבִיב סָבִיב: קֹדֶשׁ קׇדָשִׁים.
הִנֵּה.
זֹאת תּוֹרַת הַבָּיִת".
קדשים כיעד:
מגדיר את קֹדֶשׁ קָדָשִׁים כפסגת התיקון וההארה, המקום של פנים־בפנים מוחלט (864 = 144 × 6), כאשר קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוא התכלית (ת) האמיתית של ה"בית" (הכלי/הגוף/המקדש), זהו מצב התודעה הגבוה ביותר (רֹאשׁ הָהָר), המייצג את האיחוד המוחלט של כל גבולות המציאות.
שׂמּ.וֹ.ת לּ: יּ..
"וְכִפֶּר אַ.הֲרֹ.ן עַל קַרְנֹתָיו.
אַחַת בַּשָּׁנָה, מִדַּם חַטַּאת הַכִּפֻּרִים;
אַחַת בַּשָּׁנָה, יְכַפֵּר עָלָיו לְדֹרֹתֵיכֶם.
קֹדֶשׁ קׇדָשִׁים הוּא לַ:יּהּ.וָ.הּ".
קדשים כזיכוך:
מראה כיצד התָּמִיד של הזיכוך (כפרה) מוביל למצב של קֹדֶשׁ קָדָשִׁים, כאשר הכהן (אַ.הּרֹ.ןּ > הכלי) מטהר את הכלי (המזבח/הקרנות) כדי לאפשר את האיחוד המוחלט, הקֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוא מצב שדורש זיכוך שיא (אחת בשנה > שיא המחזוריות הרוחנית).
היעד: פנים־בפנים מוחלט.
רפ"ח עלה ונכלל, ייחוד יּהּ.ו.הּ/אלהים.. רחמים ודין כאחד.
"קֹדֶשׁ קָדָשִׁים":
קֹדֶשׁ ( =410, בכתיב מלא: "קּוֹדּש") + קָדָשִׁים ( =454) = 864 = 144 × 6 (ו. חיבור).
שש = ששת הקצוות/ששת הימים/ששת קצוות המגן > השלמה מרחבית של 144.
ו.יּ.קּרא ו יּ:
"לֹא תֵ.אָ.פֶהּ חָמֵץ. חֶלְ.קָם נָתַתִּי אֹ-תָ.הּ מֵ.אִשָּׁ.יּ.
קֹדֶ.שׁ קׇדָ.שִׁ.יּ.םּ הִוא; כַּחַטָּאת וְכָאָשָׁם".
קדשים כטוהר:
דורש את טוהר ה"מעשה בפועל" (בּ) והיעדר האגו כדי לאפשר את גילוי הקֹדֶשׁ קָדָשִׁים, כאשר הקֹדֶשׁ קָדָשִׁים דורש ויתור על החמץ (האגו/התנפחות) ומימוש המעשה מתוך האש האלוהית (אִשָּׁיּ > אש המכילה את ה־יּ), ההּ (הכלי) מקבל את חלקו.
מּשלּ.יּ כּ.הּ כ
"מַ.עֲדֶ.הּ בֶּגֶד בְּיוֹם קָרָה, חֹמֶץ עַל נָתֶר, וְשָׁר בַּשִּׁרִים עַל לֶב רָע".
הסרת בגד ממי שסובל מקור: חשיפת הכלי (בֶּגֶד / הּ) ופגיעה באדם הסובל (שהוא במצב של "אחור" / "חֶסֶר").
במקום להביא לו את הפנים (קֶדֶם / חסד), מעצימים את הפגיעות שלו.
מזיגת חומר חומצי (חומץ) על חומר בסיסי (נתר), הגורמת לתסיסה וקצף (תגובה כימית סוערת): האגו (חֹמֶץ) כשהוא פוגש את הכלי המטוהר (נָתֶר > סבון) גורם לתגובה חריפה, הרסנית ומקציפה, במקום להשתלב בטיהור.
לּ:מּש"לּ.. ללעוג, או לשיר שירים שמחים כלפי אדם עצוב/כואב: שימוש בדיבור או מעשה חיצוניים (שִׁירִים) שאינם תואמים את המצב הפנימי של האחר (לֶב רָע/כואב).
במקום להביא ריפוי, הדיבור רק מחמיץ את המצב הפנימי.
הפסוק במשלי אומר: הטיהור של 'קֹדֶשׁ קָדָשִׁים' (שדורש היעדר חמץ / אגו) חייב להיות מבוסס על חסד וראיית פנים (קֶדֶם / 144), אחרת המעשה (הּב) יחמיץ את הכלי ויהפוך לניגוד מוחלט של התיקון המבוקש. שימוש באגו החמוץ (חֹמֶץ) במרחב רוחני (נָתֶר) יוביל רק להרס ולא לתיקון (תסיסה וקצף). התיקון האמיתי של קֹדֶשׁ קָדָשִׁים דורש הבאת פנים־בפנים (אהבה, חסד) ל"לב" (מרכז המודעות) > טוהר הכוונה.
קֶדֶם > אחור וקדם:
תהּיּ.לּיּ.םּ קּלּטּ הּ:
"אָחוֹר וָקֶדֶם צַרְתָּנִי, וַתָּשֶׁת עָלַי כַּפֶּ.כָ.הּ".
שורש התיקון (קֶדֶם):
מספק את ההקשר הפילוסופי/תודעתי לכל התהליך, התיקון הוא חזרה מבחינת אחור לבחינת קדם (פנים), והנחת כף הבורא היא החותם הראשי על הליך זה, כאשר הקֶדֶם הוא הבחינה הפנימית (144), שהיא הראייה והדעת הנוכחת, והיא מנוגדת לאָחוֹר (הנפרד/הנסתר).
את־הזוגיות של פנים/אחור הוא מחזיר לפנים־בפנים.
ייחוד שמות:
זכר.יּהּ יּדּ טּ:
"וְהָיָה יְהוָה לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה יְהוָה אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד".
התכלית המוחלטת (ייחוד):
מציג את גמר התיקון, החותם הפנימי זרם בתָּמִיד באופן כה שלם עד שהושג קֹדֶשׁ קָדָשִׁים בכל רחבי הָאָרֶץ, וכל הניצוצות המפוזרים שבו (144,000) חזרו להתאחד, כאשר פסוק זה מתאר את התכלית הסופית (סוף התיקון/הקֹדֶשׁ קָדָשִׁים), ההּ (הארץ) מתאחד עם היּ (הבורא) באופן מלא, עד שלא נותר עוד פירוד בין שמותיו/הבטיו.
יּ הּ.יּהּ | הּו(יּ)והּ | ו.יּהּ.יּהּ
שלוש תצורות שם־ההוויה מפרקות את היה–הווה–יהיה לזרימה דינמית של האותיות:
יּ־הּ·יּהּ.
רפ"ח ניצוצין > עיקר אר"י (ע"ץ חיים, שער השבירה/הניצוצין) + רמז "וְפָרַח מטה אהרן" (פרַח = רפ"ח באותיות מתחלפות), "פִּזֵּר עצמות…" (תהלים נ"ג/ס"ח) כרמז לפיזור ולבירור.
שני מסלולים לאותו רצף מספרי:
מסלול פריחה (תיקון):
"וְהִנֵּה פָּרַח מַטֵּה אַהֲרֹן... וַיָּצֵץ צִיץ וַיִּגְמֹל שְׁקֵדִים" (בּמּ.דִּבֶּר יּ.ז כ.ג) > "פָּרַח" = רפ"ח > רפ"ח ניצוצין בעלייה.
פריחה = התחדשות, קבלה מהמקור, אישור כהונה/סדר אלוהי.
בפסוק מופיעים גם "שְׁקֵדִים" זה משתלב עם הציר > מִקְדָּשׁ/קָדָשִׁים/חוֹתָם/תָּמִיד.
בפסוק זה רואה רש"י בשקד אות לבחירה אלוהית מהירה ודאית: "ולמה שקדים? שהוא הפרי הממהר להפריח מכל הפירות; אף המעורר על הכהונה פורענותו ממהרת לבוא" (רש"י שם).
כך נעשה השקד לסמל של זריזות וערנות אלוהית, פעולה אלוהית הנעשית בלא דיחוי.
רבנו בחיי מוסיף שהשקד רומז גם לדין מריר בתחילה ולמתיקות בסוף: "נקראו שקדים מלשון שקידה... וכן לשון שקדים נזכר על מידת הדין... 'מקל שקד אני רואה' – מרירות מידת הדין שבסוף מתמתקת" (רבנו בחיי, במדבר י"ז).
במראה יּרמּ.יּהּ.וֹ א יּא עדּ יּבּ (אוֹת.יּ.וֹ.ת א.יּ.בּ) מתבארת אותה סמליות כקנה מידה של ערנות יּהּ.ו.הּ: "מַקֵּל שָׁקֵד אֲנִי רֹאֶה... וַיֹּאמֶר יּהּ.ו.הּ אֵלַ.יּ: הֵיטַבְתָּ לִרְאוֹת, כִּי שֹׁקֵד אֲנִי עַל דְּבָרִ.יּ לַעֲשֹׂתוֹ".
חז"ל דרשו שהשקד רומז על מהירות הדין, וכפי שאמרו בירושלמי (תענית ד, ה): "כשם שהשקד משעת פריחתו ועד הבשלת פריו עשרים ואחד יום, כך עשרים ואחד יום מי"ז בתמוז עד ט' באב".
מבחינה קבלית, הזוהר מפרש את סוד "וּפָרַח מַטֵּה אַהֲרֹן לְבֵית לֵוִי" כתהליך תיקון רוחני: "אהרן הוא חסד (ע"ב) ולוי הוא גבורה (רי"ו), ושניהם יחד 'פרח' – רפ"ח ניצוצין" (מקדש מלך על הזוהר, פר' קרח).
בכך נעשה נס הפריחה סמל לברור הניצוצות > איחוד החסד והדין והחזרת האור למקומו, כעין ריפוי של שבירת הכלים.
על פי מקורות האר"י, "פרח" הוא ממש אנגרמה של רפ"ח, והנס המהיר מבטא את האצת תיקון הניצוצות בידי החכמה העליונה.
ממד נוסף מציין רש"ר הירש: "שורש שקד מבטא מאמץ רוחני מזורז וער... שקידה רצינית וזריזה ללא ליאות... ובשל תכונה זו נמצא מטה בני אהרן ראוי להיבחר לתעודתו" (שמות כ"ה, פירוש רש"ר הירש).
השקד נעשה איפוא סמל לשקידה ולקדושה > פרי הממהר לפרוח מבטא גם את זריזות העבודה הרוחנית.
רמז לשוני תומך בכך: שקד (404) בתוספת ו' (6) = 410 = קודש, ללמד שהוספת הו' > חיבור האדם לאלוהות, הופכת את השקידה האנושית לקדושה שלמה.
אם כן, השקד כסמל לבחירה אלוהית וזריזות תיקונית, לבירור רפ"ח הניצוצין במעשה אהרן, ולשקידה רוחנית המביאה לידי קודש.
"נִפְרְחוּ עָצְמֵיהֶם לְפִי עֵדֶן" [מדרש פּרטּ.יּ - מּקּוֹר.יּ, לא ציטוט]
"נִפְרְחוּ (344) עָצְמֵיהֶם (255) לְפִי (120) עֵדֶן (124)" = 843 > עדן = איכות פנים; 843 כשדה פוטנציאלי של פריחה.
843 = תַּחְפְּשֶׂנָּה (מּשלּ.יּ בּ דּ: "אִם תְּבַקְשֶׁנָּה כַכָּסֶף; וְכַמַּטְמוֹנִים תַּחְפְּשֶׂנָּה") > חיפוש חכמה ככוח מחולל-תיקון.
להט החרב המתהפכת:
עמּ.וֹ.סּ ח יּ.א עדּ יּ.ג:
"הִנֵּה.
יָמִים בָּאִ.יּ.םּ נְ.אֻם אֲ.דֹנָ.יּ יְהּ.וִ.הּ:
וְ.הִ.שְׁלַחְ.תִּ.יּ רָעָ.ב בָּאָ.רֶץ.
לֹ:א רָעָב לַ:לֶּחֶם וְלֹא צָמָא לַ:מַּיִם..
כִּי אִם לִשְׁמֹעַ אֵ-ת דִּבְרֵ.יּ יְהּ.וָ.הּ.
וְנָעוּ מִיָּם עַד יָם, וּ.מִ.צָּפוֹן וְעַד מִ.זְרָח יְ.שׁוֹטְ.ט.וּ לְ:בַ.קֵּשׁ אֶ-ת דְּבַר יְהּ.וָ.הּ וְ.לֹ:א יִ.מְצָא.וּ.
בַּיּוֹם הַהוּא.. תִּתְעַלַּפְנָה הַבְּתוּלֹת הַיָּפוֹת וְהַבַּחוּרִים בַּצָּמָא".
"לא צָמָא לַמָּיִם… כי אם לִשְׁמֹעַ א-ת דִּבֶּר.יּ יּהּ.ו.הּ" > "תִּתְעַלַּפְנָה הַבְּתוּלֹת… בַּצָּמָא"..
כשהמקור (דִּבֶּר יּ, של מּ.עלּ.הּ) חסום, גם בעלי הפוטנציאל (בתולות/בחורים = 843) קורסים ( = 416 = יְשׁוּפְךָ = שִׁמְעוּ = וְעָרְפְּכֶם) מסלול פיזור.
נהפוכו: שִׁמְעוּ, שִׁמְעוּ = 832: תת.לּב > 8+3+2 > יּג > א.הּב.הּ, מילת הלב > ומלתם.
דִּבֶּר.יּ.םּ יּ טּ:ז (יּטּ > הטיה)
"וּמַלְתֶּם אֵת עׇרְלַת לְבַבְכֶם..
וְעׇרְפְּכֶם לֹא תַקְשׁוּ עוֹד".
אותו ערך 843 נופל לאחת משתי תבניות > פריחה (כשיש מקור/חיפוש.. יניקה מן יּ) או פיזור (בעת הסתר/צמא/ הזנה לּ:א נּ..?כּוֹנּ.הּ.. הזנה לא נכונה).
שיּ.ר הּ.שיּ.ר.יּ.םּ דּ יּג:
"שְׁלָחַ.יִ.ךְ, פַּרְדֵּ"ס רִמּ.וֹ.נִ.יּ.םּ עִם פְּרִי מְ.גָדִ.יּ.םּ; כְּפָרִ.י.םּ עִם נְ.רָדִ.יּ.םּ".
"נפרחו" = 344 = פּרד.. סּ > רימון > רִמּוֹנִים = 344+2, 2 > בּ. מּעשׂ.הּ ב.ראש.יּ.ת > ריבוי מאורגן בתוך אחדות, יניקה מהמקור > מסלול פריחה.
"פה/טַעְמָא", התיקון:
ההבדל בין פיקוח מתוקן ל“עוף דורס” (420) מוחזר ע"י פֶּה (80) ו-טַעְמָא (דיבור/דעת מאזנים).
כּ..אש.ר פֶּה–טַעְמָא פועלים, 843 נשאר במסלול פריחה–חכמה.
כשנכנס רִיב, ה-פֶּה נסגר/מתעוות והמסלול נשמט אל פיזור (1055).
843 = הַבְּתוּלֹת > העתיד/יכולת הקליטה > כשהן מחוברות למקור, זהו פוטנציאל פריחה.
843 (עדן/חיפוש/בתולות) > פָּרַח (רפ"ח) = מצב של קיבוץ ועלייה (תיקון).
מסלול פיזור (שבירה):
"נִפְזְרוּ עַצְמֹתֵינוּ לְפִי שְׁאוֹל" (תהּיּ.לּיּ.םּ קּמּ.א ז) > תמונת התפוררות/פירוד.
"פִּזֵּר" = 287, ובחשבון כולל (+1) 288 > רמז לצד הפיזור המקביל לרפ"ח.
ב"פִּזֵּר" האות ז נמצאת במרכז..
ז = כלי / להט לחרב המתהפכת > תנועת חיתוך/פירוד.
מכאן ניתן להסיק ש "פִּזֵּר" מסמן פיזור/שבירה, לעומת "פָּרַח" שמסמן גידול והרכבה מחדש.
"עֲצָמוֹת" הן גם "עצם/מהות", על כן "פיזור העצמות" = פיזור המהויות..
לעומת "פריחה" > חידוש המהות ויציאתה אל הפועל.
פָּרַח = צד התיקון: רפ"ח (אנגרמה) > לקט, חידוש, איחוד סמכות–סדר (מַטֵּה אַהֲרֹן, שקד).
פִּזֵּר = צד השבירה/פיזור:
287(+1)=288 > פירוק מהויות ("עצמות"), גלות/אחור.
"פָּרַח" כרמז ל–רפ"ח = צד התיקון (התחדשות וגילוי, מַטֵּה אַהֲרֹן, שקד), ו"פִּזֵּר" (287+כולל=288) = צד הפיזור/השבירה (פירוד המהויות).
כך ה–288 נפרש כשני מצבי קצה > פיזור מול פריחה, והתיקון מחזיר מן "פִּזּוּר" ל"פְּרִיחָה".
כשמכניסים את "רִיב" = 212 ל-843: 843 + 212 = 1055 = "נָפְזָרוּ עַצְמֵיהֶם לְפִי שְׁאוֹל".
כלומר: רִיב פועל כמפעיל שבירה ההופך עדן/חיפוש > שאול/פיזור.
סיכום המסלול: 843 (עדן/חיפוש/בתולות) + ריב (212) > 1055 ("נפזרו… שאול") = פירוק ופיזור.
ניתוח המילה רִיב והמסלולים הנובעים ממנה: מפירוד לשלמות
רִיב: ר (תחילה שבסוף; תהליך שמגיע לקיצו), יּ (שם ההוויה/ניצוץ), בּ (מעשה/בית יּ, מעשה בראשית).
רִיב נולד כשה יּ הפנימית, שם ההוויה, נשמט מן החיבור בין ר (תהליך הסיום) ל־בּ (מעשה).
אז "תחילה שבסוף" פועלת על "מעשה" בלי הווית הבריאה, ונוצרת התנגשות.
רִיב > בלי יּ (המ.חבר מּ.שׂמּ.ע.וֹ.ת > שמע > משמעת), נשאר רַב > ריבוי/פירוד.
הוספת הּ (שיקוף/צלם) ל־רַב מרמזת על ה־רב כמוקד המחייב שיקוף וייחוד; כשאין הּ, נשאר רַב "חסר חיים" > הרבה > ריבוי.
רִיב = שכחת "יּ אחד לכולנו", הן בין "תחילה שבסוף" ל"מעשה", והן בין "אני" ל"אתה".
זהו קֶדֶם (144) שנשמט ומיד מתפרק לפירוד.
דוגמה, מסה ומריבה:
שׂמּ.ו.ת יּ.ז ז:
"וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם מַסָּה וּמְרִיבָה; עַל רִיב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל נַסֹּתָם אֶת יְהּוָה לֵאמֹר: הֲיֵשׁ יְהּוָה בְּקִרְבֵּנוּ...? אִם אָיִן...?"
כתר הפסוק מסמן תהליך מסע־חיים (מּ) המגיע לתוצאה (ש), דרך חיבורים (ו) ותכלית (ת).
הפרק והפסוק נותנים "מסגרת" של סיום־תהליך תחת פגיעה בשם: פירוד מן הניצוץ (יּ זז).
בגוף הפסוק רִיב בני־ישראל נובע משכחת ה־יּ ("הֲיֵשׁ יּהּוָה בְּקִרְבֵּנוּ...?") > מעשה (בּ) המגיע לקיצו (רּ) ללא הוויה (יּ).
התיקון: חזרה לקֶדֶם/144 (פנים) > השבת ה־יּ ללב־המעשה.
מסלול הנפילה > מ־רִיב אל בְּרִיּוֹנוּת:
רִיב > ניתוק ה־יּ מן ר ו־בּ.
רִיבּוֹן > תוספת וּ (חיבור) ו־ןּ (גמר־כוח) > חיבור מדומה המסיים בכוח־זרוּע.
רִיבּוֹנוּת > תוספת נּ (כוח זרוּע) + ת (סוף/תכלית): יומרת שליטה "אלו.הּיּ.ת" ללא יּ.
בִּרְיוֹנוּת > היפוך הסדר: בּ (מעשה חיצוני) משתלט; ה־יּ נכלא תחת כוח. נפילה מלאה (סיום־תהליך שלילי).
נּ (הכוח הזרוּע) נמצא "שם" תמיד, השאלה היא כיצד מפעילים אותו (בחירה/לּ) כדי לא ליפול מפנים־בפנים/288 לפירוד.
דוגמה נוספת, ריב על ההרים:
מּיּ.כ.הּ ו א:
"שִׁמְעוּ נָא אֵת אֲשֶׁר יְהּ.וָ.הּ אֹמֵר: קוּם רִיב אֶת הֶהָרִים וְתִשְׁמַעְנָה הַגְּבָעוֹות קוֹלֶךָ".
כתר הפסוק: מסע־חיים (מּ) בהכוונת שם (יּ), נפתח בכלי (כּ) ונדרש שיקוף (הּ); פרק ו (חיבור), פסוק א (חסד ראשוני).
גוף הפסוק: רִיב מול "הרים" ככוחות יציבים; הנביא נקרא לחשוף שהריב נובע משכחה "מי בקרבנו".
התיקון: פתיחת דּ (ראייה רחבה) והחזרת ה־יּ ל־בּ, במקום גמר־כוח.
מסלול התיקון > מדִּיבּוּר לִירוּ–שָׁלִַם:
דִּיבּוּר > דּ (דלת/ראייה) פותחת, יּ (שם ההוויה) מאיר, בּ (מעשה) מתיישר, וּ (חיבור) מחבר, רּ (תחילה־שבסוף) נאטם לא בגמר־כוח אלא נחתם בתכלית של חסד.
ריב + דּ (הוספת דלת לריב) = פתיחת ראייה אל הריב > ריפוי.
אֲדֹנָיּ: א (חסד) + דּ (ראייה) + נּ (כוח) + וּ (חיבור) + יּ (שם) = הליכה בדּוּ (יּ–הּ יחד), לא "אני־בנפרד".
יְרוּ–שָׁלֵם: יְרוּ (קרינת יּ) + שָׁלֵם (שּ–לּ–םּ) = המקום שבו קרינת ה־יּ ממלאת את המעשה עד שלמות, זהו יעד חותם–תמיד–קדשים (הטבעה/144, זרימה/288, איחוד/קודש).
דוגמה שלישית, כיתות חרב לאיתים:
יּשע.יּהּ.וֹ בּ דּ:
"וְשָׁפַט בֵּין הַ.גּוֹ..יִ.םּ, וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים; וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים, וַ.חֲנִית.וֹ.תֵ.יהֶ.ם לְ:מַ.זְמֵר.וֹ.ת.
לֹא יִשָּׂא גוֹ..יּ אֶל גּוֹ..יּ חֶרֶב.. וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִ.לְחָמָ.הּ".
כי אם הלחמה (החלמה) > מן מרכבה להרכבה.
בכתר הפסוק: שם־הוויה כפול, תוצאת־מעשה (ש), ראייה רחבה (ע), שיקוף (הּ), חיבור (ו). פרק בּ (מעשה), פסוק דּ (ראייה).
הגוף: "כִּתְּתוּ" = כּ–תּ (התחלה–תכלית) ריסון גמר־כוח; הריב (מלחמה) נפתר בדיבור־מתוקן שמחזיר את ה־יּ אל ה־בּ.
זהו המעבר מן רִיב ל־דִּיבּוּר, עד "יְרוּ–שָׁׁלֵם".
נפילה (ניתוק): שכחת ה־יּ > רִיב > רִיבּוֹן > רִיבּוֹנוּת > בִּרְיוֹנוּת.
עלייה (חיבור): דִּיבּוּר (פתיחת ראייה) > רובד־יּ > אֲדֹנָיּ/הליכה בדּוּ > בְּרִיאוּת (כוח לטובה) > א.בּרא.שיּת (חזרה למקור/חסד) > ירוּ–שָׁלִָם (שלמות).
עמוד־שדרה מוסרי: ה־נּ (הכוח הזרוּע) "שם" תמיד; הבחירה (לּ > ללמוד/להתחבר) היא המכריעה את הכף לּבְּרִיאוּת (מימוש הכוח לטובה, בחיבור ל־יּ) או בִּרְיוֹנוּת (מימוש הכוח בניתוק מן הוויה).
כך "רִיב" שב אל דִּיבּוּר מרפא, ונפתח הנתיב אל ירו–שלם > פנים־בפנים/288 המתפרס הלאה (144,000) דרך חותם–תמיד–קדשים.
מגן־דוד/חותם שלמה > "חותם" כשם וכרעיון: שני משולשים (חסד/דין), ננעלים בקו אמצעי (ישר–אל/אדם).
בהטלה תלת־ממדית (סטאר־טטראהדרון/מרכבה): 6 קצוות + מרכז > 144×6 = 864 מול "קודש קדשים" > חזות לפנים־בפנים במרחב.
הסְפִירָלָה: דימוי ה־תָּמִיד > זרימה מתמדת המפיחה חיים בחותם.
הגשרים במספרים 1055 <> 1044
"נָפְזָרוּ עַצְמֵיהֶם לְפִי שְׁאוֹל" = 1055.
"מִקְדָּשׁ שְׁמוֹ בָּרַבִּים" = 1044 > הוספת נִיצוֹץ יּ ( =10) + א ( =1) > 1055.
הוספת ניצוץ ה־י ואלופו של עולם, משלימה את חֶסֶר־האור שב־1044 ומרפאת את פיזור העצמות (1055) > החזרת הפנים (יּ) לתוך המקדש ברבים.
כך יוצא "מִקדַּשׁ שׁמוֹ ברבים" + (יּ + א) = "נפזרו… שאול" > תיקון הפיזור: החזרת העצמות/הניצוצות אל חביון הפנים.
חוֹתָם > "פִּתּוּחֵי חוֹתָם" (שמות כח:יא, כא); "וָאֶחְתֹּם" (ירמיהו לב:י) > חותם־ברית/קניין.
תָּמִיד > "להעלות נר תמיד" (שׂמּ.ו.ת כּ.ז: כּ–כּא)..
"עולת תָּמִיד" (בּמּ.דִּבֶּר כּח).
קֶדֶם (144) נחתם ב־חוֹתָם ( =454), זורם ב־תָּמִיד ( =454), ונגלה ב־קָדָשִׁים ( =454) > עד קֹדֶשׁ קָדָשִׁים = 144×6.
וכשנצוץ יּ ו "אלופו של עולם" מתווספים אל המקדש ברבים, הם מרפאים את "נפזרו.." (1044+11=1055) ומחזירים את הפנים־בפנים.
על פיקוח, ייחוד, המרה ותיקון > ניתוח קבלי-מספרי של פרק ו' בספר דניאל, כמבנה רוחני-מנהלי של פיקוח על ריבוי (120 אח.שדּר.פּנּ.יּ.םּ = טַעְמָא), דרך שלושה צירים (סרכין = 340 = מִיצָר), עם דּנּ.יּ.אלּ כציר מודעות (95 = הַמֶּלֶךְ).
כולל ייחוד (שיבה לאחדות), המרה (מפגיעה לאיסוף), תיקון (איזון שחיתות לשלמות דרך יניקה מהמקור), גימטריה (כגון עוף דורס=420, פֶּה=80, תְּלָתָא=831), וקישורים לתרי"ג מצוות (ומשמעותן היא לא בהכרח כנהוגות בעולם המשל) כפיקוח נפשי..
אפשר לעיין באחת המסות שהבאתי קודם, היא נקראת: "על פיקוח, ייחוד, המרה ותיקון".
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
