״הזקן והים״ נובלה מפורסמת מאוד של המינגווי. די מהר מובן שהדיג שולי בספר משום שזה ספר על אדם הנאבק מול עצם קיומו. לכן אולי השם האמיתי של הספר עבורי הוא דווקא ״הזקן והדג״. הים אמנם נוכח בכל עמוד, אך הוא איננו המרכז. גם הדג איננו באמת דג. והזקן איננו רק זקן, הוא אדם שנאבק בקיום. שלושתם הופכים בהדרגה לסמלים של מערכת יחסים עתיקה מאוד בין האדם לבין מה שגדול ממנו לאין שיעור.
נדמה לי שאנשים רבים טועים לחשוב שזהו ספר פשוט. המשפטים קצרים, העלילה כמעט מינימלית, והסיפור כולו נשמע כמו אגדה ישירה על דייג זקן שיוצא לים. אבל דווקא הפשטות הזאת נשמעת לי לפחות כמו תחבולה גדולה של המינגוויי. ככל שהספר מתקדם הוא מתחיל להרגיש פחות כמו רומן ויותר כמו משל פילוסופי קדום, כמעט טקסט מיתי שנכתב מחוץ לזמן.
הזקן איננו רק אדם עני ועייף. הוא אדם שהעולם חדל להאמין בו. הכפר כבר רואה בו כישלון וחסר מזל. הים חדל להעניק לו דגים וימים ארוכים הוא חוזר ללא דג אחד בידיו. אפילו גופו מתחיל לבגוד בו ובמהלך הנובלה זה מודגש יותר ויותר. התשישות. ובכל זאת, דווקא מתוך הריקנות הזאת נולדת ההתעקשות הגדולה שלו לצאת שוב אל הים. בשלב מסוים נשמע שהוא כלל לא נאבק על פרנסתו, הוא נאבק על עצם האפשרות להמשיך לראות את עצמך כאדם בעל משמעות בעולם שכבר החל למחוק אותך. אולי בעידן של היום עם ה-AI שמאיים על מי שאנחנו במקומות העבודה מדגיש את הרלוונטיות של הנובלה יותר מתמיד.
הדג העצום הוא אלגוריה יפה שדיברה אלי מאוד היום. הדג הופך בהדרגה לדבר שאיננו ניתן להגדרה אחת ומה מטרתו בחיי הדייג? הגבולות דוהים והוא בסופו של דבר סמל ריק למשהו שהיה יכול להיות. לפעמים הדג נראה כמו אלוהים, לפעמים כמו הייעוד, לפעמים כמו היצירה עצמה, ולפעמים כמו האידיאל הבלתי מושג שהאדם רודף אחריו כל חייו. הזקן אוהב את הדג, מעריץ אותו, מדבר אליו, ובו בזמן יודע שעליו להרוג אותו. יש כאן סתירה עמוקה מאוד: האדם מוכרח להשמיד את הדבר שהוא הכי מוקסם ממנו כדי להוכיח את קיומו שלו.
במובן הזה, הספר כולו מרגיש כמו אלגוריה על האמן ויותר בכלליות על האדם. הזקן דג לא רק מתוך הישרדות אלא מתוך צורך פנימי כמעט מטאפיזי. כמו סופר, מלחין או פילוסוף, הוא יוצא לבדו מול מרחב אינסופי בידיעה שרוב הסיכויים הם כישלון. וגם כאשר הוא מצליח סוף סוף ללכוד את “הדבר הגדול”, העולם מתחיל מיד לאכול אותו. הכרישים בספר אינם סתם טורפים, הם החברה, הזמן, הביקורת, הריקבון הבלתי נמנע של כל הישג אנושי כמעט.
זה אולי הרגע הכואב ביותר ביצירה: הזקן מנצח ומפסיד בו־זמנית. הוא מוכיח לעצמו את כוחו, אך חוזר עם שלד באורך חמישה מטרים. העולם איננו מאפשר לאדם להחזיק בשלמות את הניצחון שלו. כל הישג אנושי מתחיל להתפורר כבר ברגע שבו השגנו אותו.
כאן הספר נוגע במשהו כמעט קיומי בנוסח אלבר קאמי. כמו סיזיפוס, גם הזקן נאבק בידיעה שהעולם איננו מעניק משמעות קבועה למאבק עצמו. ובכל זאת הוא יוצא אל הים. הוא יוצא כשהוא לא בטוח בניצחון, אך האדם, כמו אדם מוגדר דווקא דרך ההתעקשות להמשיך למרות הידיעה על ההפסד העתידי. המינגווי כתב בשלב מסויים שאי אפשר להביס את האדם ולאחר מספר עמודים הדייג מודה בתבוסתו. הוא עייף.
בניגוד לקיום הקר והאבסורדי של קאמי, אצל המינגוויי נשארת תמיד מידה של חסד. הזקן חי בעולם אכזרי, אך הוא עדיין מסוגל לאהוב אותו, לאהוב את העיר ממנה בא, את בני האדם שם. כמובן שמעבר לאהבותיו הללו הוא אוהב את הים, את הדג, את הציפורים, אפילו את הסבל עצמו. יש בספר תפיסה כמעט דתית של כבוד: האדם איננו נמדד לפי הצלחתו אלא לפי האופן שבו הוא נושא את תבוסתו.
אולי לכן הספר נשאר איתי כטרגדיה שקטה מאוד. לא טרגדיה של מוות דרמטי אלא של התשה איטית. המינגוויי מבין שהמאבק הגדול של האדם איננו מול מפלצות, אלא מול השחיקה. מול הזמן. מול העולם שמתחיל לראות בך זקן, עייף, מיותר. והתגובה היחידה של הזקן היא להמשיך לצאת לים.
עבורי ״הזקן והדג״ הוא לא ספר פשטני או ספר ילדים משעמם וחסר ערך, זהו ספר על האדם הממשיך לחפש משמעות גם כאשר העולם כבר חדל להבטיח לו שיש כזו.
הציון שלי 7/10
מדוע רק 7? פשוט משום שהיה מקום דווקא להאריך את נקודות ההארה והתחושות של האדם אל מול הטבע, מול יצרו, מול געגועיו וכולי ולהפוך את הספר לרומן לכל דבר ועניין. זהו לא ספר חובה בעיני אבל בהחלט מובן לי מדוע הוא נלמד עד היום ואיזה ערך יש לו לתת לקורא הצעיר שישתעמם למוות אם לא ישכיל לראות מעבר למסע דיג. לרגעים נזכרתי במובי דיק, האובססיה לדג הופכת גם לתבוסה וגם לנצחון רוח האדם על..... דג סך הכל?!
![הזקן והים [מהדורת 2001]](https://cdn.simania.co.il/bookimages/covers0/1615.jpg)
