קוראים מגבעתיים

יש ספרים שכנראה צריך לקרוא בזמן הנכון. את "רומן רוסי" של מאיר שלו קראתי רק עכשיו, באיחור אופני של 38 שנים לאחר שראה אור. בזמן שחלף הספקתי לקרוא ספרים אחרים שלו (יונה ונער, גינת בר והדבר היה ככה) ונהניתי מהם מאוד. אולי דווקא משום כך הגעתי אל רומן רוסי עם ציפיות גבוהות במיוחד. אולי גבוהות מדי.

אין ספק שכבר בספר הביכורים שלו ניכרים כל סימני ההיכר של מאיר שלו. העברית עשירה ומוסיקלית, ההומור נוכח כמעט בכל עמוד, והיכולת שלו לברוא עולם שלם של אנשים, זיכרונות ומקומות מעוררת התפעלות. יש משפטים שפשוט עוצרים כדי ליהנות מהם.

אבל הפעם, לפחות עבורי, זה לא הספיק. "רומן רוסי" הוא בראש ובראשונה רומן של דמויות. שלו בורא מושבה שלמה על אנשיה, אהבותיה, סכסוכיה, חלומותיה ואגדותיה. הוא מתעכב כמעט על כל דמות, מעניק לה עבר, הרגלים וסיפור משלה, ולעיתים נדמה שכל אחת מהן הייתה יכולה לשאת ספר שלם.

אלא שאני חיפשתי יותר עלילה. לא משום שחסרים אירועים, אלא משום שהרגשתי שהפעם מאיר שלו נהנה יותר מן הדרך מאשר מן היעד. הוא מספר נפלא, עד כדי כך שלעתים נדמה שהוא מתקשה לוותר על אף סיפור צדדי. כל דמות זוכה לרגע שלה, כל אנקדוטה מקבלת מקום, וכל זיכרון נפרש בהרחבה. אני, לעומת זאת, מצאתי את עצמי ממתין לרגע שבו כל אותם סיפורים יתכנסו לכדי עלילה הדוקה יותר.

אולי דווקא משום שכבר קראתי את יונה ונער, שם הרגשתי שכל פרט, גם אם בתחילה נראה שולי, מתחבר בסופו של דבר לתמונה אחת שלמה. כאן החיבור הזה היה עבורי רופף יותר.

אולי זו גם הבעיה ואולי דווקא הקסם של ספרי ביכורים מצליחים כל כך. כאשר חוזרים אליהם עשרות שנים לאחר מכן, הם אינם עומדים רק בפני עצמם, אלא גם מול היצירות שבאו בעקבותיהם. קשה שלא להשוות, ולעיתים דווקא ההיכרות עם פסגת יצירתו של הסופר משנה את האופן שבו אנו חווים את ראשית דרכו.

ובכל זאת, גם אם רומן רוסי פחות דיבר אליי מספריו האחרים של מאיר שלו, הוא לא הפחית כהוא זה מהערכתי אליו. להפך. הוא הזכיר לי עד כמה נדירה היכולת לברוא עולם שלם של אנשים, כזה שכל דמות בו נראית כאילו חיה באמת, גם אם לא כל אחת מקדמת את העלילה.

בסופו של דבר, לא כל ספר של סופר אהוב הופך גם לספר האהוב עלינו. במקרה שלי, רומן רוסי היה חוויית קריאה פחות מספקת מיצירותיו המאוחרות של מאיר שלו. אבל אולי הוא גם הזכיר לי אמת פשוטה: ספרים אינם משתנים, אנחנו משתנים. ולעיתים, העיתוי שבו אנחנו פוגשים ספר משפיע על הקריאה כמעט לא פחות מן הספר עצמו.

הספר(ון) צייתנית הוא נובלה קצרה. אשתו הצעירה של בעל בית משכון מתאבדת, וגופתה עדיין מונחת בבית. בעלה, שנותר לבדו, מנסה להבין כיצד הגיעו שניהם לרגע הנורא הזה. מכאן ואילך מתפתח מונולוג ארוך, שבמהלכו הוא משחזר את מערכת היחסים ביניהם ומנסה לשכנע את עצמו ואולי גם אותנו, שלא הוא האחראי לטרגדיה.

אבל מהר מאוד מתברר שזה כלל אינו ספר על התאבדות. זהו ספר על נפש האדם.

דוסטויבסקי עושה כאן את מה שרק סופרים מעטים יודעים לעשות. הוא כמעט ואינו זקוק לעלילה. במקום אירועים, הוא בונה עולם פנימי שלם. ככל שבעל בית המשכון מדבר ומנסה להצדיק את עצמו, כך הוא דווקא חושף את גאוותו, את עיוורונו ואת חוסר יכולתו להבין באמת את האישה שחיה לצדו. תוך כדי קריאה אנו מגלים את האמת הרבה לפני שהמספר עצמו מסוגל לראות אותה.

ועוד משהו שקרה לי תוך כדי קריאה: לא יכולתי שלא לחשוב על שטפן צווייג. קראתי הרבה מיצירותיו של צווייג בשנים האחרונות, ופתאום היה לי ברור עד כמה צווייג הושפע מדוסטויבסקי. לא בסגנון הכתיבה, אלא באופן שבו שניהם מתבוננים בנפש האדם. גם בספריו של צווייג (מכתב מאלמונית, הפחד, נובלת השחמט ועוד), העלילה היא פעמים רבות רק מסגרת. העניין האמיתי נמצא בתוך הדמויות, במאבקים הפנימיים שלהן, באובססיות, באשמה, בפחד ובנקודות השבר של הנפש.

אצל דוסטויבסקי הכול כמובן קיצוני יותר. הסערות גדולות יותר, הדמויות חיות על הקצה, והרגשות מתפרצים בעוצמה אדירה. צווייג, לעומתו, כותב באיפוק רב יותר, אך קשה שלא לראות את החוט המקשר ביניהם.

מעבר לכך, אהבתי מאוד גם את הבחירה של דוסטויבסקי להפוך את גיבור הסיפור דווקא לבעל בית משכון. אין זו בחירה מקרית. אדם שמבלה את חייו בהערכת שוויים של חפצים מתקשה לעיתים להבין את ערכם של בני אדם. הוא רגיל לחשב, להעריך, לשלוט, וגם בתוך הנישואים שלו הוא מתנהל כאילו הכול הוא עסקה. הוא משוכנע שהציל את אשתו, ולכן מצפה להכרת תודה ולנאמנות מוחלטת. רק כאשר היא איננה, הוא מתחיל להבין עד כמה מעולם לא ראה אותה באמת.

דוסטויבסקי כתב כאן על אדם רגיל שמרוב גאווה, פחד או עיוורון אינו מצליח לראות את מי שעומד מולו, והרי כולנו מכירים או הכרנו כמה כאלו במהלך חיינו. הטרגדיה, כך מלמד אותנו דוסטויבסקי, מתחילה הרבה לפני שהאשה שמה קץ לחייה.

אני חושב שהספר "צייתנית" הוא הרבה יותר מנובלה. הוא שיעור קצר בכתיבה פסיכולוגית. ואומר זאת שוב: אחרי הקריאה ב"צייתנית", קל יותר להבין מדוע צווייג העריץ את דוסטויבסקי וכיצד השפעתו ניכרת באופן שבו הוא מתבונן בנפש האדם.

להיות בגדר נעדר זה אחד המצבים היותר קשים. נעדר זה מצב נוראי. זה לא פה ולא שם. תלוי מאיזה צד מסתכלים על המילה. זה מצב המאפשר לאחוז במקל משני קצותיו: של האופטימיסט ושל הפסימיסט. כי באדם שהוא נעדר אין וודאות מוחלטת. אתה לא חי, אבל גם לא מת. תמיד קיימת התקווה, ותקווה היא תמיד דבר טוב, היא זו המַטָּה את כובד המשקל אל האופטימיות. אבל היא גם זו המרפרפת תדיר על הפצע הפתוח ושולחת בו אדוות כאב.

טיסת MH370 מלזיה איירליינס המריאה בשנת 2014 מקואלה לומפור אל בייג'ין. על מטוס הבואינג 239 נוסעים.

"אול רייט גוד נייט" היו המילים האחרונות אותן אמר הטייס במכשיר הקשר אל מגדל הפיקוח המלזי. וזמן קצר לאחר מכן נעלם המטוס במרחב האווירי. זו תעלומה שנשארה פתוחה, עד היום לא נודע מה קרה שם.

במקביל לסיפור היעלמות המטוס מספרת הסופרת הלגרד האוג את סיפורו של אביה, שגם הוא, כמו המטוס - נעלם. נעלם מעצמו ומהסובבים אותו, ולתוך עצמו בחסות הדמנציה.

ההקבלה הזו של שני הסיפורים, ככל שהיא עצובה, היא כל כך דומה.
האוג ואחיה מנהלים פרוטוקול של רגעי תקשורת עם האב. כמו מגדל הפיקוח עם הטייס. הכל נרשם הכל מתועד. שינויים וכל מה שסוטה וחורג מהמסלול, מהמוכר והידוע.

האוג מלווה את שני הסיפורים במשך שמונה שנים.

שני הנושאים בסיפור הם כבדי משקל, שניהם עוסקים באובדן, אבל דווקא מבנה הסיפור וצורת הכתיבה הנעה כמטוטלת מסיפור אחד למשנהו קצת מרככת את כובד הרגשות. כמו תיק כבד שאנו נושאים, ומעבירים מיד ליד כדי להקל קצת את העומס.
במשך שמונה השנים האלו הסיפור מסרב לגווע. כל כמה חודשים יש התעוררות. פעם מצאו את כנף המטוס. בפעם אחרת הים פלט כמות גדולה של תיקים, כנראה התיקים של נוסעי הטיסה. והנה נמצא עוד חלק מהמטוס עם סימן שפשוף עליו. במשך השנים נמצאו 16 חלקים מהמטוס, אבל עדיין לא מצאו קצה חוט שישפוך אור על מה שקרה באותה טיסה.
בתחקיר שעשו לאחר ההיעלמות גילו כל מיני דברים לא תקינים. כמו דברים שונים שהיו בתא המטען אשר לא היו אופיניים מכל מיני סיבות, או שני נוסעים אשר טסו בזהות בדויה. אבל גם אלו נשארו בגדר דברים סתומים שלא קידמו את החקירה.
יש מצב שהוא עדיף על פני האחר? חוסר הוודאות אל מול המוחלט? כל אחד בדרכו הוא שברון לב.
שניהם שקעו אל תוך מרחב עלום ואין סופי, כשאי הוודאות כרוכה סביבם. אין פרידה, אין קלוז'ר, חיים הנקטעים בפתאומיות וזולגים אל האֵין. חיים הקופאים בזמן ונשארים תלויים במרחב בחזקת נוכח נפקד.


"מה לעשות כשבן אדם נעלם באופן דו - משמעי. הוא כבר לא נוכח פיזית, אבל אין הוכחה למותו. או שהוא לא נוכח ברוחו, אבל כן בגופו. אפשר לומר שהוא נעלם במרחבי האולי". (עמ'61)

הכתיבה של האוג מדודה ומאופקת. היא לא מעמיסה במילים, כמו גם לא ברגשנות יתר. יש בכתיבה איזה סוג של ריחוק, אבל שמתי לב לזה בכמה ספרים נוספים שקראתי שתורגמו מגרמנית, ודווקא האיפוק והריחוק הזה עושים את הקריאה לקלה יותר לעיבוד הטקסט.

ספר מצוין, ממליצה בחום.