“והנה הפיתולים האחרונים. התורן האדום–לבן שעל גג המצפה בראש הפסגה נגלה במלוא הדרו, ואני פורש כנפיים, עובר בריחוף בין שורות הצופים מוחאי הכפיים ההולכות ומתעבות, והופכות להמון קטן המריע לכל רוכב החולף על פניו. כן, אני אומר לעצמי, זה עדיין מה שאני רוצה להיות."

בעדיין על האופניים חנוך מרמרי מציין שלושה עשורי אוכף על אופני הכביש, כשהוא רוכב עם הדבוקה–הפזורה המכוּנה טִים זָנוֹחַ באוויר הצח של הרי יהודה ופסגות אירופה, חבורה שעל אף מאמציה אינה מצליחה להתפרק ושומרת על חברוּת אמיצה בין הדוושות לכיסאות הבר. הוא משתקם מתאונה קשה, סוגר חשבון עם הר וֶנטוּ שבצרפת, ממשיך לכתוב על עולם הרכיבה הנפלא והנורא, המשתכלל משנה לשנה, ועדיין צרוד מלהריע משולי הכביש אל המתחרים בקטעים המאתגרים של הג'ירו ד'איטליה והטור דה פראנס, שבהם מתחרה עתה גם קבוצה ישראלית.

את רוב שנותיו עשה חנוך מרמרי בעיתונות, 13 מהן כעורך ‘הארץ'. כמו כן שימש כראש מחלקה בבצלאל, ראש אגף בספרייה הלאומית, חבר בצוות המכון הישראלי לדמוקרטיה ועורך אתר ביקורת התקשורת ‘העין השביעית'. אב לאֶמוֹנְדָה ולפּיוּר–פיקס, אופני הכביש ואופני העיר, ומגדֵל במסירות גרמין שתוּם–עין. ספרו ‘על האופניים‘ (2005) היה לרב–מכר.

שם הספר
על האופניים - עולמות #
סימני שיניים