חנוך מרמרי

חנוך מרמרי

סופר


1.
"שני רוכבים עטופים באפודי ניילון זוהרים סיימו באפיסת - כוחות את הטיפוס, ניתקו המגדל. אני חוצה בריצה, בשיניים נוקשות, את עשר1ת המטרים שמפרידים בין המכונית למגדל ומטיל את עצמי אחריהם אל המסתור החמים. פני השניים קפואים ולוהטים מייסורי הדרך, ועיניהם נוצצות מדמעות כאב ואושר. הם הזמינו משקה חם וישבו ללא מילים על ספליהם. תכף יעלו ברגליים כושלות אל המרפסת בקומה השנייה, שם יצטלמו על רקע צלחות התקשורת ליד השלט 'הר ונטו, 1,912 מטרים'. בו - ברגע ידעתי זאת בבירור: הרוכבים האלה הם מה שאני רוצה להיות." יותר מ70,000 - קילומטרים צבר חנוך מרמרי על אופניו בחבורת רוכבים ששחקה את צמיגיה בכבישים שבין רמלה לאשקלון, בין מודיעין לקריית גת, בהרי יהודה ובפסגות אירופה, ב13 - השנים שבהן היה עורך עיתון יומי. אבל על האופניים הוא יומן מסע רחב ועמוק מזה. על האופניים הוא סיפור אוטוביוגרפי, סיפור אהבה. סיפורו של רוכב, סיפורם של המכורים לאופני הכביש, סיפורה של דבוקת רוכבים שאיבדה כמה מחבריה, סיפורו של ספורט האופניים בישראל וסיפורה המפואר של תרבות האופניים העולמית. חנוך מרמרי עשה את רוב שנותיו המקצועיות בעיתונות. הקים וערך את העיר, המקומון התל - אביבי הראשון, כתב ביומון חדשות ומונה ב1991 - לעורך הארץ. מרמרי, חיפאי בן דור המדינה, היה חבר בחבורה הסאטירית זו ארץ זו שפעלה בשנות השבעים ומכותבי סדרת הטלוויזיה ניקוי ראש. חתן פרס סוקולוב לעיתונות לשנת 2004....

2.
בשנות השישים, על הכרמל, לכולם נדמה שארֹון אייכנבלט הצעיר הוא מקרה אבוד. ארון, הבן של המורה יוסף ושל ריבה, הגננת הפרטיזנית, רחוק מלהיות תלמיד למופת. ארון החולמני והציניקן גם אינו הנער המרשים או הבולט ביותר בחבורה. התפקיד הזה שמור לחברו הטוב בז. על רקע משפט אייכמן ומות אביו של ארון, בשקט שבין מבצע קדש לששת הימים, הנערים עסוקים בפינות עישון, במסיבות תקליטים, בהתעוררות מינית ובהתאהבויות, כמחכים שחייהם האמיתיים יתחילו. דווקא אז איום הסילוק מהגימנסיה היוקרתית והנוקשה שבה הם לומדים מרחף מעל ראשם. ולכן, ימים ספורים לפני טקס יום הזיכרון, הנערים נוקטים צעד נואש שעומד לשנות את חייהם כליל. סימני שיניים הוא רומן חניכה ישראלי ההולך בגדולות ומהווה דיוקן של דור ושל תקופה. ארון המתבגר מישיר מבט אל עבר האמיתות שלאורן חּונך ומאמין שמוכרחים להיות חיים אחרים. החיכוך הקבוע בין חלומותיו לבין המציאות הקשוחה ורווית הכאבים מציג בפנינו תמונת עולם עזה ודמות בלתי נשכחת....

3.
“והנה הפיתולים האחרונים. התורן האדום–לבן שעל גג המצפה בראש הפסגה נגלה במלוא הדרו, ואני פורש כנפיים, עובר בריחוף בין שורות הצופים מוחאי הכפיים ההולכות ומתעבות, והופכות להמון קטן המריע לכל רוכב החולף על פניו. כן, אני אומר לעצמי, זה עדיין מה שאני רוצה להיות." בעדיין על האופניים חנוך מרמרי מציין שלושה עשורי אוכף על אופני הכביש, כשהוא רוכב עם הדבוקה–הפזורה המכוּנה טִים זָנוֹחַ באוויר הצח של הרי יהודה ופסגות אירופה, חבורה שעל אף מאמציה אינה מצליחה להתפרק ושומרת על חברוּת אמיצה בין הדוושות לכיסאות הבר. הוא משתקם מתאונה קשה, סוגר חשבון עם הר וֶנטוּ שבצרפת, ממשיך לכתוב על עולם הרכיבה הנפלא והנורא, המשתכלל משנה לשנה, ועדיין צרוד מלהריע משולי הכביש אל המתחרים בקטעים המאתגרים של הג'ירו ד'איטליה והטור דה פראנס, שבהם מתחרה עתה גם קבוצה ישראלית. את רוב שנותיו עשה חנוך מרמרי בעיתונות, 13 מהן כעורך ‘הארץ'. כמו כן שימש כראש מחלקה בבצלאל, ראש אגף בספרייה הלאומית, חבר בצוות המכון הישראלי לדמוקרטיה ועורך אתר ביקורת התקשורת ‘העין השביעית'. אב לאֶמוֹנְדָה ולפּיוּר–פיקס, אופני הכביש ואופני העיר, ומגדֵל במסירות גרמין שתוּם–עין. ספרו ‘על האופניים‘ (2005) היה לרב–מכר. ...


מאוד נהניתי מהספר. אחרי הספר "על האופניים" משנת 2005 היה יפה לראות את שובו של רוכב האופניים חנוך מרמרי לכבישים ולמסלולים. סיפור הדבוקה/חבורה ... המשך לקרוא
11 אהבו · אהבתי · הגב
יש לי הסתייגות: הספר נועד כנראה לרוכבי אופניים - לאו דווקא רוכבים "מכורים", כמו המחבר, ולאו דווקא רוכבי כביש ("כבישונים", כהגדרתו), אבל לכאלו ... המשך לקרוא
1 אהבו · אהבתי · הגב





©2006-2023 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ