הקדמה


יחסי כוח מגדריים ותפישות שמרניות על טיב ההבדלים בין המינים עיצבו את הידע המדעי ואת הפרקטיקה הרפואית. מאז שנות ה־60 של המאה ה־20 התנועה הפמיניסטית קראה תיגר על תפישות ועל יחסי כוח מקובלים אלו, ונאבקה כדי להציג ידע פמיניסטי מול הידע הרפואי־מדעי ולצידו. חשיפת ההטיה המגדרית ברפואה והמדיקליזציה של גוף האישה – תהליך שבו בעיות לא רפואיות נבלעות בתוך הממסד הרפואי ומפורשות במושגים של בריאות וחולי – היו אבני דרך ובסיס לתיאוריה פמיניסטית שצמחה ושגשגה. במקביל, מושגי המין והמגדר – ובעיקר טיב היחסים ביניהם לבין מדעי הביולוגיה והרפואה – התפתחו, השתנו והם ממשיכים להתעדכן כל הזמן.


בתום הרבע הראשון של המאה ה־21 בישראל ובעולם, ניתן לומר כי התנועה הפמיניסטית הצליחה לרשום לעצמה הישגים מפוארים בצד תגובות־נגד חריפות. למשל, באולימפיאדת פריז 2024 חלה פריצת דרך עצומה בייצוג נשים ובהכרה ביכולות הספורטיביות שלהן. בפעם הראשונה בהיסטוריה מספר הספורטאיות היה שווה למספר הספורטאים. לעומת זאת, אצלנו בישראל ייצוג הנשים בשדרות הניהול בחברה ובספֵרה הפוליטית נפגע דרמטית, וזרמים פוליטיים שמרנים ודתיים נאבקים בעוצמה רבה על שימור תפקידים מגדריים מסורתיים. תופעה זו אינה ייחודית לישראל, למשל בארצות הברית יש מגמה הולכת וגוברת של נשים – Trad Wives (קיצור של Traditional Wives) – המאמצות תפקידי מגדר מסורתיים ומתמקדות באימהוּת, בעבודות הבית ובתפקידן כרעיות.


גם בהיבט הצר יותר של רפואה, מין ומגדר, חלו בשנים האחרונות קיטוב ומחלוקת חברתית חריפה. הישגים פוליטיים שנדמו לרגע כבלתי מעורערים – כמו ההכרה באוטונומיה של נשים על גופן ובזכותן לבחור להפסיק היריון – נמצאים שוב תחת איום פוליטי חריף, עם עליית כוחו של הימין השמרני החדש בעולם. בה בעת, פיתוחים טכנולוגיים עכשוויים מבטיחים, למשל שרחם מלאכותי כבר כמעט ממתין מעבר לפינה, וארגונים אקטיביסטיים, אנשי ונשות אקדמיה ממשיכים לשאוף להישגים בנוגע לנשים ולגופן. ענף תעשייתי חדש ומסעיר – פמטק (FemTech) – צומח ומקדם טכנולוגיות רפואיות עבור נשים, גם למטרות רווח. וכך, כמו במעמד הנשים בחברה בכלל, לצד עמידה במקום וקושי לערער על הסדר הקיים, גם בתחום הרפואה יש לחשיבה הפמיניסטית הישגים משמעותיים.


גוף משלך הוא אסופת מאמרים המציגה שינויים והישגים ומספקת ידע המוביל לקידום הוגנות מגדרית בתחום הבריאות והרפואה. עם זאת, לצד החתירה לשינוי, התקווה והרצון להאיר הישגים, כותבים וכותבות רבות באסופה מתייחסים במאמריהם למבנה הסקסיסטי העמוק של השדה המדעי־רפואי, מבנה מבוסס ויציב שהשינוי בו איטי.


מתוך תפישת עולם המחברת בין ידע אקדמי, ממסד רפואי ומציאות חייהן של נשים וארגונים חברתיים העוסקים בכך, באסופה זו מוצגת כתיבה הטרוגנית ורב־תחומית על אודות רפואה, מין ומגדר. במקביל למחקר אקדמי עשיר ומרתק, יש בישראל פעילות ציבורית ענפה של עמותות העוסקות בקידום השיח על נשים ורפואה, וידע רב צומח מהשטח עצמו – באסופה נציג את כל אלו. בהתאם לכך, המאמרים נכתבו הן בידי חוקרות וחוקרים ממדעי הרוח והחברה, מדעי הבריאות והרפואה, מדעי המוח, לימודי מגדר, לימודי מוגבלות ועוד, והן בידי אקטיביסטיות מתחומים מגוונים, ובהם שנכתבו בשיתוף פעולה ביניהם.


ביקורת על עולם מדעי הבריאות ועל הטיפול הרפואי מאיימת וקשה לעיכול, בשל שתי סיבות עיקריות, שהן רגשיות ומשלימות. הראשונה, היא השבריריות האנושית ורצוננו לתת אמון מלא במערכת הרפואית, העוסקת בדיני נפשות ובסוגיות העדינות והמאיימות ביותר בחיי אנוש, ולכן מגבירות את תלותנו בה. השנייה, היא שמי שבחרו לעסוק במקצועות טיפול רפואיים, עשו זאת מתוך רצון להקל על הסבל האנושי, ולא אחת קשה להן ולהם להתמודד עם הכרה בכך שלצד מטרה נאצלה זו, עולם הרפואה, כמו כל מסגרת חברתית אחרת, הוא מוסד חברתי רווי אינטרסים, סטריאוטיפים, יחסי כוח וניצול.


מבחינה אינטלקטואלית, הגישה הביקורתית למדע בוחנת כיצד נוצר הידע, מהם סוגי הידע המועדפים, ומה טיבה של ההיסטוריה המדעית בתחום. גישה זו מעוררת התנגדות שכן קשה להכיר בסטריאוטיפים ובהטיות המובנות בכל סוג ידע ובייחוד במקצועות מדעיים ורפואיים. בניגוד לגישה זו, בתחומים אלו רווחת לעתים גישה פוזיטיביסטית, שלפיה אנשי המדע והרפואה פועלים מתוך אובייקטיביות1 ומתבססים על ראיות מוצקות שלכאורה אינן מושפעות מתפישות תרבותיות ומהסדר החברתי. באסופה זו נראה כי זו אינה התמונה המלאה, וכי הרפואה היא מוסד חברתי תלוי הקשר, זמן, מקום, מעמד ומגדר.


בעידן פוסט־האמת שלאחר מגפת הקורונה, ועם עלייתן של גישות פוליטיות פופוליסטיות והתפשטותן של תפישות קונספירטיביות, נעשה שימוש לרעה בעמדת ביקורת המדע. יחס ספקני זה לכל "אמת" הגיע עד אבסורד, מאיים לערער את ההנחה כי ידע מדעי עדיף מפני שהוא מבוסס ושיטתי. לכן, כתיבה על מדע ורפואה כיום היא אפוא הליכה על חבל דק - בין עמדות פוזיטיביסטיות שאוטמות עצמן מפני ביקורת ונאחזות בדימוי של אמת מוחלטת, לבין תיאוריות המפרקות כל אפשרות לצבור ידע שיטתי, ולעתים אף משתלבות בעמדות פופוליסטית, קונספירטיבית ושמרניות.


בשנת 2022 פרסמה המועצה לקידום נשים במדע ובטכנולוגיה דוח הבוחן את מקומם של מין ומגדר בתוכניות הלימוד ברפואה ובמקצועות הבריאות בישראל.2 בדוח נותח אופן ההתייחסות לתחומים אלו, גם בהשוואה לנעשה במסגרות לימודיות מובילות בעולם. מן הממצאים עולה כי בישראל שילוב נושאי מין ומגדר בתוכנית הלימודים של לימודי רפואה ומקצועות הבריאות לוקה בחסר, לעומת מדינות רבות. הרוב המכריע של הסטודנטיות, הסטודנטים, הבוגרות והבוגרים של לימודי רפואה ומקצועות הבריאות בארץ ציינו כי לימודיהם כללו התייחסות מועטה בלבד לסוגיות הקשורות להטמעת היבטי מין ומגדר באבחון, בטיפול ובמחקר רפואי, וכי תוכנית הלימודים לא הכינה אותם כראוי להתמודדות עם סוגיות אלו. בעקבות זאת, קראה המועצה לממשלה ולגופים נוספים, ובהם המועצה להשכלה גבוהה, לפעול לשינוי המצב.


בהתבסס על מאמרים מגוונים בנושאי ליבה בתחום, אנו מבקשות באסופה זו להיענות לקריאה לשינוי, למלא את החסר וליצור בסיס רחב של ידע ביקורתי ועדכני על סוגיות יסוד בתחום הרפואה, מין ומגדר. אנו תקווה כי הספר יהיה נדבך חשוב בלימודיהם של סטודנטיות וסטודנטים במקצועות הבריאות, לרבות רוקחות, סיעוד ורפואה, כמו גם של עובדות ועובדים בתעשיית התרופות ואנשי ונשות ניהול במערכת הבריאות. נוסף על כך, האסופה מיועדת למתעניינים בנושא המגדרי בכלל ובסוגיות של מגדר ורפואה בפרט, לחוקרות ולחוקרים, למקבלי החלטות ולקובעי מדיניות.


הסוגיות הנדונות באסופה ראויות להימצא בראש סדר היום החברתי־כלכלי־פוליטי, שכן הן נוגעות באיכות החיים ואף בשאלות שדינן חיים או מוות. לאור זאת, אין המאמרים מציגים חולשות וקשיים בלבד, אלא הם גם מסמנים את הדרך הנכונה קדימה, במטרה לעודד שוויון והוגנות מגדריים ברפואה. כל זאת דרך סקירה ותיאור שינויי מדיניות ושינויים ארגוניים ומחקריים שכבר התחוללו, ויכולים להיות השראה לפעילות נוספת למען הגשמת מטרה זו.


בד בבד זרקור מופנה גם לחסמים שבדרך למימוש חזון זה. למשל, למרות ההחלטות פורצות הדרך של קובעי מדיניות בתחום הבריאות להכליל נשים במחקר רפואי, יישומן בפועל רחוק מלהשביע רצון. עם זאת, אף על פי שיש כיום מספר רב של סטודנטיות לרפואה בכלל ובהתמחות במיילדות ובגינקולוגיה בפרט, ועל אף המודעות הגוברת למחלות שקופות ולכאב בגוף הנשים, היחס המפלה נגד נשים וגופן עיקש ורב־פנים, ועוד ארוכה מאוד הדרך עד שנוכל להכיר בו כעוול השייך לעבר.


כמו בכל ספר, גם האסופה שלפנינו מוגבלת בהיקפה וישנם נושאים רלוונטיים שנותרו מחוץ לה. אנו מקוות ושואפות לכך שתחום הרפואה, מין ומגדר יועשר במאמרים ובספרים נוספים שישלימו את החסר בספר זה. לדוגמה, דרוש דיון מעמיק בתפקידן ובמיקומן של נשים במערכת הבריאות לאורך ההיסטוריה ועד ימינו אנו, ממיילדות ועד רופאות ומנהלות במערכות בריאות, דרוש דיון מעמיק בנושא רפואת להט"ב ואינטרסקס וכן דיון נרחב יותר ברפואה וגברים, נושא שזכה כאן להתייחסות מועטה בלבד.


שערי הספר מובילים את הקורא והקוראת בשבילים המושגיים, ההיסטוריים והעכשוויים ובין תתי־תחומים במפגש בין רפואה, מין ומגדר.


בשער הראשון – האומנם שני מינים? נבנית התשתית המושגית לאסופה כולה, תוך חיבור בין הדיון התיאורטי־פוליטי לפרקטיקה הרפואית. ננסה לענות על השאלה כיצד השיח האנטי־מהותני על מין, מגדר ומיניות מתבטא במחקר הרפואי ובמאבקים הפמיניסטיים בתחום הבריאות. מאמרו הפותח של עמל זיו מציג את ההיסטוריה של מושגי המפתח מין ומגדר, מושגים שאינם מתארים דבר קבוע ומוחלט, אלא הם מורכבים ועברו התפתחות הגותית והיסטורית, כך שהשפיעו על ההבנה העצמית של אנשים ונשים צעירים כיום.


מאמרה של דפנה יואל דן בשאלה האם בכלל נכון לחקור את העולם כמחולק לשני מינים? יואל סוקרת את היחסים בין מין למוח לאור ההמשגה הבינארית של הבדלים בין המינים, ומציעה להחליף המשגה זו בתיאוריית הפסיפס של מבנה המוח שהיא פיתחה. היא קוראת תיגר על התפישה הגורסת כי יש מוח נשי ומוח גברי הנבדלים ביניהם, וטוענת כי ממצאים אמפיריים לא תומכים בחלוקה זו, ושנכון יותר לסווגם על רצף זכרי־נקבי לא בינארי.


מאמרן של איילת שי ואומי לייסנר פורש את ההתפתחות ההיסטורית של תת־התחום "רפואה מודעת מין ומגדר" או "רפואה מגדרית", שהחל את דרכו על בסיס הבדלים ביולוגיים גרידא. מאמרן מכיר בחידוש שהציעה הרפואה המגדרית, אך גם מבקר את מגבלותיה. הוא מציע מדרגה נוספת בתיאורטיזציה של רפואה ומגדר, המבוססת על חשיבה פמיניסטית, מתחשבת במיקומם החברתי־פוליטי של נשים ושל גברים, מטמיעה זאת בתשתית הידע וחושפת את השפעתה על המחקר ועל הטיפול הרפואי.


בשער השני – הפרופסיה הרפואית ויחסי כוח צוללים אל הפרופסיות הרפואיות עצמן ואל יחסן לנשים ולגופן, וקוראים למהפכה פמיניסטית בתחומים אלו. בשער ארבעה מאמרים העוסקים בתחומים שמאז ומתמיד התאפיינו בחשיבה פטריארכלית. נטע אבנון סוקרת במאמרה את הבנייתו של המדע הגינקולוגי את ההיסטוריה המוטה של התחום. למרות העובדה שנשים עומדות במרכז העיסוק הגינקולוגי, יחסו אליהן נגוע בפטרונות, בסקסיזם ובגזענות, והוא ממוקד אך ורק בהיבט הפיריוני של הוויתן.


שרה כהן־שבוט וקשת קורם סוקרות במאמרן את התיאוריה והמחקר העוסקים בהליכים רפואיים מכאיבים שנשים עוברות, ובוחנות את ההיבטים של קבלת הסכמה מדעת בעת לידה, בדיקה וטיפול רפואי. הן מציגות את המושג "אלימות מיילדותית" המעורר לא מעט תרעומת בקרב הממסד הרפואי. גם מאמר זה מדגיש את המתח החריף בין ראיית האישה בראש ובראשונה כגוף פריוני, לבין זכויות היסוד שלה כמטופלת וכאדם.


מיה לביא־אג'אי בוחנת במאמרה את המדיקליזציה של קשיים מיניים, וסוקרת את ההטיות המגדריות והחברתיות במקצוע הסקסולוגיה. אף שתחום ידע זה פרץ דרך והיה חלופה למחשבה הדתית, לביא־אג'אי חושפת כיצד התפתחות הידע על טיפול מיני הייתה מושפעת מתפישות הטרונורמטיביות, יחסי כוח ומשטור החוויה המינית מרובת הפנים. היא מציגה אסכולה חדשה המרחיבה את ההגדרה של מהי מיניות "תקינה" ומיניות בכלל.


מאמרה של ענת גור, החותם את השער, עוסק במקצוע הפסיכיאטריה, שיש לו היסטוריה מרה של פגיעה בלתי מכוונת במתמודדות נפש. גור מסבירה איך התבססותה של הפסיכיאטריה על תפישות מיזוגניות והכחשת שכיחותן של פגיעות מיניות בילדות, בנערות ובנשים, החריפה את בעיותיהן הנפשיות. כתגובה לכך צמחה אסכולה של פסיכיאטריה פמיניסטית, שהוציאה לאור את ההשפעה הקשה של אלימות כלפי נשים על מצבן הנפשי, והציעה דרכי טיפול מיטיבות במקרים אלו.


במוקד השער השלישי – אמצעי מניעה וזכויות רבייה עומד גופן הפריוני של נשים, שהיה מאז ומעולם כר נרחב להתערבות דתית, פוליטית ורפואית, שניסתה לשלוט ביכולות הילודה שלהן ולמשטר אותן. נהוג לראות באמצעי מניעה מודרניים ביטוי לשליטה של נשים על חייהן ועל יכולות הפריון שלהן. ההכרה בחשיבותם של אמצעי מניעה לשחרור האישה חושפת גם היבטים מטרידים, כמו אפליה וגזענות שהתבטאו לאורך ההיסטוריה של התחום.


שרון אורשלימי סוקרת במאמרהּ את ההתפתחות ההיסטורית של אמצעי מניעה לנשים, ומתארת את הביקורת הפמיניסטית ארוכת השנים על המדיקליזציה של מניעת היריון, ואת המוטיבציות של שחקנים גלובליים לנהל אוכלוסייה באמצעות התערבות בגוף האישה. כמו כן אורשלימי בוחנת את התופעה העכשווית של ירידת קרנם של אמצעי מניעה הורמונליים, וצמיחתן של שיטות אלטרנטיביות המתנגדות להיגיון של הממסד הרפואי.


חדוה אייל סוקרת במאמרהּ את השימוש האפל באמצעי מניעה כחלק מתפישות גזעניות ומניסיון לצמצם ילודה של נשים מוחלשות. אייל מתמקדת במקרה בוחן של השימוש ההיסטורי בזריקה למניעת היריון דפו־פרוורה בקרב אוכלוסיית העולות מאתיופיה. אייל מתארת אלימות מבנית־רבייתית המופנית כלפי נשים שהשלטון אינו מעוניין בהתרבותן.


נוגה פרידמן מפנה את המבט גם לגוף הגברי, ועוסקת בטכנולוגיות של מניעת היריון לצמיתות בקרב שני המינים. מאמרהּ מתמקד בשוליוּת אמצעי מניעה קבועים (קשירת צינורית הזרע וקשירת חצוצרות) בנוף הישראלי, ובגישת הפרו־נטליזם (עידוד ילודה) המאפיינת את החברה בישראל. נוסף על כך, חושפת פרידמן את היחס השונה כלפי גברים וכלפי נשים המעוניינים לא להיות פוריים יותר וכן כיצד הממסד הרפואי רואה במניעת היריון תפקיד של נשים, ומתעלם מהאחריות המשותפת לגברים.


בשער הרביעי – על העיוורון: מחלות שקופות, מוגבלות וגיל המעבר סוקר את שיתוף הפעולה שבין אקטיביסטיות, חוקרות, רופאים ורופאות, ומראה כיצד ניסיון חיים והיכרות עם השטח מעשירים את הידע הרפואי־מדעי ומשפיעים על הליכי האבחון והטיפול במחלות שונות. בשער זה נתמקד במוגבלויות גופניות, נראות או שקופות, הן מנקודת המבט של הנשים עצמן והן מבחינת היחס של שירותי הבריאות כלפי הנסתר והגלוי, וכן נציג דיווחים של נשים על אודות כאב וסבל.


דנה רוט, דפנה רביב־כרמי ורוני רוטלר דנות במאמרן באפליה הכפולה שממנה סובלות נשים עם מוגבלות בנגישות לשירותי בריאות. בהתבסס על תיאוריות ביקורתיות במגדר ולימודי מוגבלות, הן מבקרות את העיוורון של המערכת הרפואית לצורכיהן הייחודיים של נשים בכלל, ושל נשים עם מוגבלות בפרט, עד כדי פגיעה ביכולתן להיבדק, לשמור על בריאותן ולזכות לטיפול ראוי, מכבד ומונגש. הן מדגישות כי חוסר הנגישות פוגע לא רק באיכות החיים, אלא הוא גם מעלה את שיעורי התחלואה והתמותה בקרב אוכלוסייה זו.


עדי פינקלשטיין כותבת על מחלת הפיברומיאלגיה – מחלה טיפוסית לנשים – שהיא מודל למחלה שקופה, כזו שתסמיניה סמויים מן העין ואין בנמצא טכנולוגיה רפואית שיכולה להוכיח אותה. מצב עמום זה מעורר חשדות הן מצד הממסד הרפואי והן מצד החולות עצמן כלפי חוויותיהן וסבלן. עם זאת בשנים האחרונות, כתוצאה ממאבק אקטיביסטי, מחלה זו הפכה שקופה פחות ומוכרת יותר.


שרון ליבנה־פרידמן, שיר שחר ואיה ורטהיימר כותבות על אנדומיטריוזיס, מחלה שקופה נוספת שנשים בגילי הפריון סובלות ממנה. הכותבות פעילות בעמותת "אנדומיטריוזיס ישראל", ומאמרן מציג את התפתחות הידע הרפואי והעמדות הציבוריות ביחס למחלה זו. זוהי מחלה המתאפיינת בכאב אגני, ומבטאת את היחס לכאב בקרב נשים כחלק מההוויה הנשית, ולא כמצוקה הראויה למחקר, להשקעת משאבים ולטיפול. העמותה מקדמת מודעות למחלה ואף תרמה לשינויי מדיניות שהטיבו עם החולות והכירו בסבלן.


גיל המעבר בראייה מגדרית הוא המאמר החותם שער זה. מאמר זה נכתב בידי רופאות ורופא ולא בידי חוקרות מתחום מדעי הרוח והחברה. תהילה פישר־יוסף, מורן שויקה רבאו, רונן הולנד וליאור שחר דנים בגיל המעבר של נשים ושל גברים, ומפנים מבטם לשלב בחיים שהקהילה הרפואית־מדעית הזניחה במשך זמן רב. שלב זה זוכה לחשיפה נרחבת בתרבות הפופולרית של השנים האחרונות, בעיקר בהקשר של נשים. עם התארכות תוחלת החיים, נשים וגברים רבים חווים כיום את גיל המעבר ואחריו, אך הידע הרפואי והחברתי על אודות תקופה זו בחיי האדם דל. כאמור, המאמר מפנה מבט גם אל גיל המעבר בקרב גברים, תחום רפואי שלא זוכה למענה ראוי.


בשער החמישי – חוויה נשית, תודעה ופעולה מוצג הפער בין הידע האובייקטיבי־רפואי־מדעי לבין ידע של נשים על גופן הנובע מחווייתן, ועל כן אין זה מקרי שהוא ממוקד בגינקולוגיה ובמיילדות. כפי שנטען בשערים קודמים, הפריון הנשי עומד בליבה של התיאוריה הפמיניסטית על שליטה בגוף האישה והוא מקרה הקצה בביקורת הפמיניסטית על עולם הרפואה. מאמרי השער עוסקים בהפסקת היריון לא נבחר, בלידה פיזיולוגית לעומת לידה מדיקלית ובמעורבותן של נשים בעיצוב הבדיקה הגינקולוגית.


במאמרה, אורלי דהאן מנסה לגשר על התהום הפעורה בין הגישה המיילדותית ללידה לבין הגישה הרפואית, באמצעות חקר הלידה כמצב תודעה מיוחד שנשים חוות לרוב בזמן לידה טבעית. דהאן טוענת כי התופעה של "תודעת לידה" היא אנטיתזה ללידות טראומטיות, התערבותיות ואלימות, המושפעת מגורמים גופניים, שכליים וחברתיים. בגישה זו היולדת אינה רק "רחם שיש ליילד אותו", אלא בת אדם עם מוח ותודעה הממלאים תפקיד קריטי בתהליך הלידה. התייחסות למצב המיוחד של "תודעת לידה" נמצאה כמקדמת לידה טבעית יותר, התאוששות מהירה מהלידה וחוויית לידה חיובית ומעצימה.


ענת שלם עוסקת במאמרה בפנומנולוגיה של היריון העומד בפני הפסקה יזומה כמצע לדיון אתי חדש בנושא טעון זה. שלם מערערת על התפישה שלפיה הפסקות היריון יזומות הן סוגיה אתית מופשטת בלבד, ומדגישה כי זו חוויה־חיה ומשמעותית של נשים. היא מאירה את חווייתן של נשים בהיריון לא רצוי, העומדות בפני הפסקת היריון, ומרחיקה את הדיון מהמסגרת הפוליטית של תנועות "בעד החיים" לעומת "בעד בחירה" ומחלוקה בינארית לטוב ולרע. במקום זאת, שלם מבקשת לבסס את הדיון האתי על החוויה הנשית של ההיריון כאירוע שיש בו פוטנציאל להעצים ולפתח את אדָמיותן ואנושיותן. כך, מאמר פילוסופי זה מציע צורת התבוננות חדשה בהקשר של הבטחת זכותן של נשים על גופן.


מאמרן של מיכל חסון, גלית נויפלד־קרושינסקי ושרה טנקמן מארגון "קרן בריאה" חותם שער זה. הוא בוחן ממצאי סקר רחב היקף בנושא הבדיקה הגינקולוגית והשפעתו על מערכת הבריאות. ממצאי הסקר עלו מן השטח והשפיעו על הידע האקדמי והקליני, שבתורם השפיעו בחזרה על השטח. במאמר נסקרות חוויותיהן של נשים בבדיקה הגינקולוגית וממופים האתגרים, החסמים והתובנות של נשים במהלך בדיקה זו. בהתאם לממצאי המחקר, מוצעים פתרונות מעשיים לסוגיות שעלו מקרב הנחקרות. חשיבות המאמר טמונה בהדגשת היכולת של נשים כמטופלות לעצב מחדש את שירותי הבריאות שלהן ואף להשפיע על הלמידה של רפואת נשים. הכותבות מציעות להתבונן בבדיקה הגינקולוגית כמקרה בוחן בדיון על רפואה ומגדר, הכולל סוגיות הנוגעות לזכויות נשים בטיפול רפואי, הסכמה מדעת, יחסי כוח במפגש הרפואי, והאוטונומיה הגופנית של נשים.


בשער השישי – עם הפנים לעתיד המסכם את האסופה נדונה החדשנות הטכנולוגית בתעשיית הפמטק ובמעבדות החוקרות פריון. כמו כן, מופנה בו מבט לתובנות החשובות שלא זוכות לתשומת לב מספיקה על אודות מין, מגדר ובריאותם של גברים.


יעל השילוני־דולב וניצן רימון־צרפתי מתארות במאמרן את המהפכות הצפויות בטכנולוגיות הפריון. בראשיתן, טכנולוגיות אלו הפרידו בין יחסי מין לפריון (אמצעי מניעה), ובהמשך בין פריון למין (הפריה חוץ־גופית). בשלב הבא, פריצות דרך טכנו־מדעיות־רפואיות צפויות להפריד לא רק בין יחסי מין לבין רבייה, ובין רבייה לבין יחסי מין, אלא גם בין רבייה לבין המינים ובין ההיריון לגוף האישה. רחם מלאכותי צפוי להפריד את ההיריון מהגוף, ורבייה תוכל להתרחש במעבדה לא רק בין תאי מין שמקורם בזכר ובנקבה, אלא בין בני ובנות אותו המין ובין קבוצה של "הורים". צרפתי והשילוני־דולב דנות במשמעויות האפשריות של מהפכה כזו על מושגים כמו "לידה", "הפלה", "היריון", "הורים" ועל תפקידים משפחתיים ויחסי כוח מגדריים בספֵרות הפרטית והציבורית. הן מציעות את המושג "אקטו־פוליטיקה" כמסגרת לחשיבה על עתיד חברתי זה ועל היבטי מין ומגדר ברפואה.


מאמרם של מיכל סלע ורונאל קלינגמן עוסק בפֵמטק, תעשייה צעירה המתמקדת בפיתוחים טכנולוגיים של תוכנות במכשור רפואי המותאמים לצורכיהן הביו־רפואיים, הגופניים, החברתיים והנפשיים של נשים. כן מודגם בו כיצד תפישות שמרניות, הטיות כלכליות ופערי ידע מחקריים משפיעים על תהליכי החדשנות הטכנולוגית המיועדים לקדם בריאות ורווחה של נשים, אך גם מוצעת בו תקווה לעתיד טוב יותר, שבו פיתוחים אלו יואצו על בסיס אסטרטגיות שמטרתן קידום חדשנות בתחום בריאות הנשים.


ירון שוורץ דן במאמרו על גבריות, רפואה ומגדר ושואל מה מקומם של גברים בתוך אסופת מאמרים של רפואה, נשים, פמיניזם ומגדר. תשובתו היא כי נקודת מבט מגדרית היא חובה גם ברפואת גברים. בעוד בספרות המחקרית גברים מוצגים בעיקר כבעלי עמדות הכוח וכקובעי המדיניות, פגיעותם וההשפעות הקשות של המגדר על בריאותם אינן זוכות להתייחסות ראויה. שוורץ טוען כי התבוננות על גברים ועל גבריות מנקודת מבט של התנהגויות בריאותיות גבריות, מלמדת כי לגברים לא רק שאין יתרון מול נשים, אלא דווקא יש להם חיסרון משמעותי שפוגע אנושות באיכות חייהם. כדי לתת מענה לבעיה זו, הוא מציע לקדם תיאוריות לבריאות, למחלות, לגברים ולגברוּיות על פי מודל השפעת המִגדור והחִברות על גבריות לאורך חייו של הגבר.


מאמרי האסופה מגוונים הן מבחינת הרקע של הכותבות והכותבים והן בעוצמת הטון הביקורתי. אחדים מציגים ביקורת רדיקלית על התשתית הרעיונית של מדע הרפואה, ובייחוד על התחומים העוסקים בבריאות נשים המתוארים כעיקשים ולא משתנים. אחרים מדגישים תהליכי שינוי והתקדמות על פני זמן ומציעים פתרונות מעשיים. כעורכות, ביקשנו לתת מקום למגוון הקולות מתוך הנחה שעבודה אקדמית נבנית מדיאלוג חי ומוויכוח מפרה.


אנו מודות לכל כותבות וכותבי האסופה, לעורכות ולמגיהה ולכל צוות האוניברסיטה הפתוחה ששקד במקצועיות, בסבלנות וביסודיות על הכתוב.


יעל השילוני־דולב ושרון אורשלימי


1 אנשי המדע האמפירי או הפוזיטיבי מציגים עצמם כאובייקטיבים לעומת הסוציולוגיה הביקורתית. תפישה זו שגויה כמובן, שכן לכל חוקרת וחוקר יש נקודת מוצא (standpoint) שממנה הם יוצאים למחקר.


2 המועצה לקידום נשים במדע ובטכנולוגיה, דו"ח היבטי מגדר ומין בתוכניות הלימוד ברפואה ובמקצועות הבריאות, 16.02.2022.


https://www.gov.il/he/departments/general/1most_women_council_reports