“#
אני חייבת תודה לשרה פינבורו. היא הבהירה לי כמה דברים על ספרי-מתח והיכולת להנות מהם.
ההנאה – אני מניחה שלא רק שלי וכנראה לא רק בספרי מתח – היא היכולת להזדהות עם הגיבורים ולהבין את מעשיהם. לעתים קרובות אני חושבת על אמינות ופעמים רבות כתבתי שספר הוא "אמין" או "לא אמין" בעיני. וטעיתי לחשוב שמדובר בהיתכנות. אז זהו, שאמינות והיתכנות הם שני תחומים שאין ביניהם קשר אמיתי כשמדובר בספרים. סופר טוב יכול לשכנע את הקורא שלו באמינות סיפור שהיתכנותו היא אפס. סופר גרוע לא יגרום לקורא לחשוב בכלל על היתכנות, כשידחה את הסיפור בבוז.

פינבורו, שזה סיפרה השני שאני קוראת, כותבת (אמנם המדגם קטן אך נראה לי שהוא מייצג) על נשים שמתמודדות עם חיים קשים, מפרנסות את ילדיהן מעבודה לא-זוהרת, נלחמות עם המשקל שאינו יורד, יוצרות קשרים בינן לבין אחרים, המבוססים על שקר ו/או דימוי לא-מודע. עד כה – החיים עצמם, לא שווים סיפור. בספר הזה יש ניסיון למתוח את גבולות הז'אנר (או שאולי אלה הם גבולות הז'אנר) ולהעמיס על כתפיה הצרות של הגיבורה מכל טוב: ילדות אומללה, התעללות מצמררת, פשע מזעזע, התנהגות משונה ובחירה לא בררנית של קשרים בעבר ובהווה.

למה אנשים מבצעים פשע? למה הם מוכנים לסכן את חירותם, שלא לומר את דימויים בעיני אחרים אם ייתפסו, ולבצע פשע? לעניות דעתי יש רק שתי סיבות לזה: חמדנות או רגש. כלומר, או שאני רוצה להשיג את מה שלא שייך לי, או רגש עמוק המחייב פעולה. יש היגיון פנימי מאחורי מעשיהם של אנשים, אפילו אם לא נצליח להבין את ההיגיון הזה ואת מניעיהם. כאשר סופר כותב סיפור על מעשים שאי אפשר לראות את ההיגיון שבהם, גם אם הסיפור מורכב מפרטים מעניינים, הוא יידחה. תכנון של פשע צריך להלום את התמורה הצפוייה להתקבל ממנו. במקרה הזה – התכנון היקר וההשקעה הענקית אמור להביא למתכנן קרוב לאפס תמורה. איזה מין פושע מוכן להסתפק בזה?

שרה פינבורו מספרת בספר הזה על מניע שאינו מתקבל על הדעת. הקוראת מרגישה אפס היתכנות לסוג הפשיעה הזה, לרציונל שלו ולביצועו. סוף הסיפור עונה על הצורך של קוראים לסיים ב-"סוף טוב" לדמויות איתן הזדהה. אבל כאשר "סוף טוב" הופך סוג של פארסה, הוא מחסל את שאריות הכבוד שהיה לקוראת כלפי הסיפור וכלפי הסופרת, שהוכיחה ב"מאחורי עיניה" שהיא יודעת לכתוב מתח ובמיוחד סוף שאינו דומה לשום סוף אחר.”

“זה עוד ספר במסגרת סיפורי יחסי אימהות ובנות במסע האישי שאני עורכת עכשיו. הוא נלקח מהספריה, לא אני בחרתי, אבל על פניו התאים לי מבחינת התקציר והעלילה.

אווה היא נערה בת 16, תלמידה בינונית, משתתפת בנבחרת שחיה, וסובלת מאם אוהבת מדי, ברמה דביקית ממש. היא לא מכירה את אבא שלה, והדיאדה אימא-בת שבה היא חיה מציקה לה ממש. החברות שלה הן רק הבנות מנבחרת השחייה, היא מג'נגלת בין חבר מהאיזור ומכר וירטואלי שהתחיל איתה בפיייסבוק, והחיים סבירים. יום אחד כשהיא משתזפת בפארק, הייא מצילה ילד בן שנתיים מטביעה, והפרסום שמגיע בדרך הטבע גורם לה לגלות דברים נוראיים על אימא שלה, וכל עולמה חרב עליה.

החלק הראשון של הספר הגיוני וסביר, גם אם מסופר בצורה מייגעת במקצת מכמה נקודות מבט בגוף ראשון - זו של אווה, זו של אימא שלה ליסה, וזו של מרלין שהיא חברה של האם ומשמשת מעין דודה סנדקית לאווה. בחלק השני נשזרים חלקים מהעבר, והוא הופך להיות דייסה של ספר מתח בלתי משכנע בעליל וגם לא מאוד מותח. אף אחד מהקולות לא אמין, המניעים לא משכנעים, הסיפור של הדמויות נראה פנטזיה ולא, כמו שאמור להיות, אימה של נשמות מעוותות, ומה שנשאר זה תחושה לא ברורה של המון קווי עלילה בוסריים שאפשר היה לפתח לחמישה ספרים נפרדים. אבל זה כנראה כרוך במאמץ, ולמי יש כוח. כמובן שגם שם הספר לא קשור לשום דבר.

קצת דומה וקצת קשור לספר על רוז גולד”

“אי אפשר להמלט מהעבר אבל אפשר לנסות להסתתר ממנו, כך חיה ליסה, אישה נוירוטית חרדתית אמא מגוננת לאווה בת השש עשרה.

לליסה היתה ילדות נוראית, הזנחה, התעללות מינית ופיזית אשר גרמו לה להיות ילדה פורעת כל עול, זועמת וכועסת.
הכדורים והשתיה ערפלו את חושיה וגרמו לה לבצע את הנורא מכל, רצח אחיה הצעיר.
שמה הוכתם לעד.

והיום היא ליסה אמא לאווה הם ברחו מבעל מכה, שינו את שמם וזהותם ויצאו לדרך חדשה.
ליסה עובדת, צמודה לחברתה מרילין.

הספר כתוב בשלוש קולות נע בין אז לעכשיו.
חייה של אווה הנערה הרוצה לצאת לחופשי מהלחץ של אימה, יש לה חבר מסתורי בפייסבוק שהיא מסתירה בפני כל.

מרילין החברה המסתירה גם היא סוד, חייה היפים כלפי חוץ הם גהינום בבית.

וליסה האם המגוננת מפני עברה היא מסתתרת.
סודה של ליסה ועברה שמור בקפדנות יתרה עד הרגע בו תמונתם מתפרסמת בעיתון
כאשר היתה אווה מתיחה ילד מטביעה.
זהותה פרוסה על פני כל ומחול השדים מתחיל.

ליסה נחשפת בשמה המקורי, ליסה נרדפת, היא עוברת שוב לינץ תקשורתי המשטרה חוקרת, הן מסתתרות.
כל ההתפתחויות בעקבות חשיפתן גורמות לליסה לצאת את מסע חייה והתמודדות עם עברה והגילויים המפתיעים שהביאו איתם.


ספר מתח סוחף, קליל, זורם , עם טוויסטים אבל גם עם קפיצות בעלילה שקצת פגמו בחיבור הרמזים. וסוף צפוי והגיוני ולא ההזוי כפי שהיה בספרה הקודם, מאחורי עיניה.
ממליצה לאוהבי הז'אנר.”

“זה ספר מתח, למרות שהתבלבלתי בהתחלה לחשוב שהוא רומנטי או משהו כזה.
ליסה היא אם חד הורית לאווה המתבגרת הטיפוסית. בתחילת הספר אפשר לטעות ולחשוב שהעלילה היא מה שקורה לליסה במשרד וניצני הרומן שלה עם איזה לקוח, אבל לקראת אמצע הספר מתחילים להתחבר הרמזים שפוזרו בנוגע לליסה בצעירותה, ואנחנו מתחילים להבין שיש לה סיבה לברוח.
ואז קורה משהו לא צפוי שמכניס את הדמויות העיקריות בסיפור לסחרור, עד שהסיפור המלא נחשף ונפתר בסופו, כמו בספר מתח קלאסי.
הכתיבה קולחת והדמויות אמינות וסיפור הרקע מכמיר לב ומזוויע כאלד, כמו בהרבה סיפורים בז'אנר הזה.
ספר טיסה מהנה.”