“#
אני חייבת תודה לשרה פינבורו. היא הבהירה לי כמה דברים על ספרי-מתח והיכולת להנות מהם.
ההנאה – אני מניחה שלא רק שלי וכנראה לא רק בספרי מתח – היא היכולת להזדהות עם הגיבורים ולהבין את מעשיהם. לעתים קרובות אני חושבת על אמינות ופעמים רבות כתבתי שספר הוא "אמין" או "לא אמין" בעיני. וטעיתי לחשוב שמדובר בהיתכנות. אז זהו, שאמינות והיתכנות הם שני תחומים שאין ביניהם קשר אמיתי כשמדובר בספרים. סופר טוב יכול לשכנע את הקורא שלו באמינות סיפור שהיתכנותו היא אפס. סופר גרוע לא יגרום לקורא לחשוב בכלל על היתכנות, כשידחה את הסיפור בבוז.
פינבורו, שזה סיפרה השני שאני קוראת, כותבת (אמנם המדגם קטן אך נראה לי שהוא מייצג) על נשים שמתמודדות עם חיים קשים, מפרנסות את ילדיהן מעבודה לא-זוהרת, נלחמות עם המשקל שאינו יורד, יוצרות קשרים בינן לבין אחרים, המבוססים על שקר ו/או דימוי לא-מודע. עד כה – החיים עצמם, לא שווים סיפור. בספר הזה יש ניסיון למתוח את גבולות הז'אנר (או שאולי אלה הם גבולות הז'אנר) ולהעמיס על כתפיה הצרות של הגיבורה מכל טוב: ילדות אומללה, התעללות מצמררת, פשע מזעזע, התנהגות משונה ובחירה לא בררנית של קשרים בעבר ובהווה.
למה אנשים מבצעים פשע? למה הם מוכנים לסכן את חירותם, שלא לומר את דימויים בעיני אחרים אם ייתפסו, ולבצע פשע? לעניות דעתי יש רק שתי סיבות לזה: חמדנות או רגש. כלומר, או שאני רוצה להשיג את מה שלא שייך לי, או רגש עמוק המחייב פעולה. יש היגיון פנימי מאחורי מעשיהם של אנשים, אפילו אם לא נצליח להבין את ההיגיון הזה ואת מניעיהם. כאשר סופר כותב סיפור על מעשים שאי אפשר לראות את ההיגיון שבהם, גם אם הסיפור מורכב מפרטים מעניינים, הוא יידחה. תכנון של פשע צריך להלום את התמורה הצפוייה להתקבל ממנו. במקרה הזה – התכנון היקר וההשקעה הענקית אמור להביא למתכנן קרוב לאפס תמורה. איזה מין פושע מוכן להסתפק בזה?
שרה פינבורו מספרת בספר הזה על מניע שאינו מתקבל על הדעת. הקוראת מרגישה אפס היתכנות לסוג הפשיעה הזה, לרציונל שלו ולביצועו. סוף הסיפור עונה על הצורך של קוראים לסיים ב-"סוף טוב" לדמויות איתן הזדהה. אבל כאשר "סוף טוב" הופך סוג של פארסה, הוא מחסל את שאריות הכבוד שהיה לקוראת כלפי הסיפור וכלפי הסופרת, שהוכיחה ב"מאחורי עיניה" שהיא יודעת לכתוב מתח ובמיוחד סוף שאינו דומה לשום סוף אחר.”