עשרים שנה היה יעקב סבג בלב המאפליה הפלסטינית.
כיועץ לענייני ערבים במנהל האזרחי שבלב עזה הוא היה שם בשנות האינתיפאדה הראשונה, בימים שקדמו לאוסלו ובעלייתו העקובה מדם של ערפאת.
ברמאללה, הוא היה עד לתהפוכות של שנות הטרור, חומת מגן ומותו של הראיס.
הוא דובב, נשא ונתן ונכנס לראשם של רוכלים פלסטינים, אנשי חמאס נוטפי שנאה, משתפי פעולה ובכירים מושחתים מהפת"ח.
הוא רכש את אמונם וכבודם.
הם כינו אותו אבו-יוסוף
מעמדתו הייחודית של מי שהיה עד לדיונים בתוך הממשל הישראלי, ולנעשה בקרב הפלסטינים, ראה סבג איך התפורר השלטון הישראלי בעזה, איך הומלכה על הפלסטינאים כנופיה צמאת דם שהקימה ממלכה של שחיתות, גניבה, מונופולים ורצח בשיתוף פעולה שלנו.

עשרים שנה הקשיב יעקב סבג לקולות העולים מן הצד הפלסטיני. הנוכלים הערמומיים, קנאי הדת הלוהטים, אנשי המנגנונים שהשכירו שירותיהם לכל דורש, ובעיקר המוני הפלסטינים החפים מפשע שנקלעו למערבולת שקשה להיחלץ ממנה.
ישראל הפקירה אותם שוב ושוב בידי שליטים חמדנים ומרושעים מבני עמם.
עכשיו הוא מדבר. בקול צלול, בהיר ולא מתיימר מתאר סבג את שראו עיניו ושמעו אוזניו, ומציע לנו זווית חדשה, מכעיסה וגם תקווה חדש לפתרון הסכסוך.
- מה היו המניעים האמיתיים לגירוש יהודי חבל עזה?
- כיצד פספסה ישראל את עלייתו של חמאס?
- כיצד יכולה מדיניות חדשה ומפוכחת להחזיר את השקט היחסי בין ישראל והפלסטינים?