ינואר 1943, בגטו דרוהוביץ' שבפולין. טוניה מאייר מתבוננת דרך חלונה, חוששת לעזוב את דירתה. היא ו - 2000 יהודים אחרים שעדיין חיים בדרוהוביץ' יודעים שהנאצים יחסלו בקרוב את הגטו. הם כבר שלחו יותר מ - 15000 מיהודי העיר למחנות מוות או רצחו אותם מיד - ביניהם בתה, בנה, אביה, אחיותיה ומשפחותיהן. אך היא זקוקה למצרכים, כך שאמי מסתכנת והולכת ולאחת מהחנויות הנוטרות בגטו. שם היא פוגשת את גברת שוורץ, מכרה, ששואלת "ישלך מקום להסתתר בו?". גברת שוורץ לוקחת את אמי לצד ולוחשת: "אני מכירה אוקראיני קאתולי בשם איוון בור, שיתן לנו לבנות בונקר מתחת לביתו שמחוץ לגטו. אך אנו זקוקים לכסף ולמישהו שיבנה אותו". כך זה החל. אחי יעקב ארגן את בניית הבונקר וגאון בשם אהרון בנה אותו. במשך שלושה חודשים, בנו אהרון וחמישה יהודים נוספים בלילה, בסתר, את הבונקר מתחת למרתפו של איוון. לבונקר הגמור היה חשמל, גז, תנור, צינורות למים ושירותים שאפשרו מעבר אוויר. הבונקר ניבנה עבור ששה עשר אנשים, אך בסופו של דבר הצטופפו בו ארבעים וחמישה יהודים בתוך בונקר של 3*10 מטר ושם חיו עד שמונה עשר חודשים. "קבורים בעודם חיים" הוא הסיפור האמיתי של איך חיינו, בלי לראות אור יום. מבועתים על ידי פשיטת הגסטפו וסובלים ממחסור במים, אוכל ואוויר - אך עדיין אוהבים ומקווים. תפגשו את איוון בור, שסיכן את חייו. כמו אוסקר שינדלר ב"רשימת שינדלר", אהב איוון נשים, כסף ובגדים יקרים. תפגשו את גניה, חברתו של איוון, מייק "איש האימים", לוטקה ששרה שירים ישנים ומונדק שהשגיח על הרדיו וסיפר אותנו. בשום מקום במהלך מלחמת העולם השנייה לא חייתה קבוצה כה גדולה, כולל שתי ילדות קטנות, מתחת לאדמה זמן כה רב - ושרדה.