חמש ארוחות ביום מאת <mark>מיכל זמיר</mark>

מחלת האלצהיימר היא מחלה שמוחקת זיכרונות כמו מחק זול אבל משאירה את כל הבלאגן מסביב.
היא מזכירה לנו עד כמה השכל האנושי מרשים ועד כמה הוא שביר כאן.
קשה לחשוב על מחלה שמדגישה טוב יותר את העובדה שהמוח, למרות כל החשיבות שאנחנו נותנים לו, יכול פשוט להחליט לעבוד על “מצב טיוטה”.

על הרקע הזה, הספר חמש ארוחות ביום מאת <mark>מיכל זמיר</mark> מקבל עומק מיוחד.
זה ספר שנכתב בסגנון מדויק מאוד

אומנם הספר הזה הוא קטנטן, כזה שאפשר לקרוא אותו בשעתיים של קריאה רצופה, אבל אני לקחתי אותו במנות קטנות, ואיפשרתי לעצמי מרווחי נשימה בין לבין.
הספר מפגיש את הקורא בנקודה לא הכי מלבבת בחיים- הרגע בו הילד מאבד את אביו / אמו לטובת האלצהיימר. מחטף של ממש . אתה נשאר עם קליפה ריקה מתוכן. כמו הכלי הזה שמרוקן את תוכן הקישואים לפני שממלאים אותם. זה מה שעושה המחלה הנוראית הזאת. מרוקנת את כל הבפנים של האדם. מ

אלצהיימר, הקללה הראשונה שלמדתי. היא הוטלה על סבי לפני שנולדתי, ליוותה אותו במשך כעשרים שנה. בהתחלה עוד היה עצמאי, אחר כך הסתייע בעובד זר, ולבסוף לא היה מנוס מעשור מייסר בבית האבות. כשלחלוחית בתכול עיניו, וידיו נישאות מרום לישועה, ידעתי, שיש גיל שכבר עדיף לא לחיות.

הלאות, הרחשים, הצחנה, כולם החווירו אל מול הבהייה. מבט המוות נתלה בכל עבר, ללא היגיון. לעיתים פגש גם אותך, צלל אל הנפש וסדק אותה. כש

נהדר.
בתקופה של טרילוגיות אירוטיות וכיו"ב, נראה כי <mark>מיכל זמיר</mark> הקדימה את זמנה.
אמנם, תיאורים מיניים לרוב, אך אין בהם, לטעמי, דבר נתעב.

מומלץ בחום. מומלץ לקרוא. לא כשיש חום.

;-)

אבי

'אממממאאאא.......' מפלחות זעקותיו של החוסה בקומה 4 את השקט. "שיסתום כבר את הפה" מתעצבנת רימה, אשת צוות.
למחלקה ב' מגיעים מי שכבר אין להם תקווה וסיכוי. אצלה זה הקו האדום. אמא שלה לא תגיע לשם. מצב אלה במחלקה ג' קצת יותר טוב, עדיין מתפקדים איכשהו. מחלקות א' ו-ד' הן למי שמצבם עדיין סביר לפני שיעברו למחלקה ג' או ב' ואולי לעולם הבא, מה שיבוא קודם.
אמא שלה לקתה בקללה הנקראת 'אלצהיימר' בשנת 2000, כשהיא