ציון כולל: 4- טוב מאוד
עלילה – 4
מקצב – 2
תובנות, ושפה – 4-5
בעבר, ניסיתי לקרוא את ספרה של סמית " שיניים לבנות", ולא צלחתי אותו.
על סמך ניסיון העבר, ניגשתי לספר זה בהיסוס. והנה השתפרה תוחלתי, ספר מעניין על בעיות הגזע הכהה, החל מגוון מוקה כהה של המספרת ללא השם, וחברתה טרייסי בעלת הגוון הבהיר יותר, ועד הצבע השחור החזק של תושבים בכפר אפריקאי במדינה במערב אפריקה.
שתי הבנות גרות בלונדון, בשכונה של מעמד הביניים הנמוך, בנדיגו, שבה, אופק הלמידה, ההתפתחות והשאיפות אינו כבוי, יש לאן לשאוף ולהתקדם.
יותר מכך, יש מנגנוני תקשורת שמאפשרים התקדמות וטיפוס מהירים בסולם החברתי.
טרייסי מבקשת להתמחות במחול ומצליחה.
המספרת הופכת למנהלת אישית ומפיקה מצליחה של איימי, זמרת מפורסמת, נבונה, רגישה לזולת, פורצת דרך הן בהתנהגותה והן בסגנון שירתה המתבסס על וידאו קליפס.
ברגע מסוים, חל שבר בחיי המספרת והיא מופנית לניהול והובלה של פרויקט סיוע שנוסד על ידי איימי ומיועד לביעור העוני בכפר באפריקה. הרעיון שעומד בבסיס סיוע זה הוא כי במקום להשקיע רוחבית כך שהכספים יורדים לטמיון, יש להשקיע בכפר בודד, בקבוצה נבחרת מתוכו, ועל ידי כך תתקדם כל החברה.
וכאן מתחולל הממשק בין האידאלים, של איימי, אימה של המספרת, ה"בורגנות" החיצונית והמספרת, לחיי היום יום בכפר באפריקה על אמונותיו מנהגיו וחלק מ"עוזריה" . ועל כך כדאי לקרוא.
דרך אגב, לא הופתעתי. ניתן לקרוא את הספר גם כמשל לכל סיוע שניתן במנות גדולות , מתוך אמונה שלמה, שאינו מתחשב במצב העובדתי בשטח.
לעתים, אני רואה זאת בתהליכי הסיוע שנעשים בארץ, במיוחד אחרי כתבה קורעת לב באיזה סמרטוטון.
באותו רגע, מסתתמים כל מנגנוני הבקרה והשאלות שצריכות להישאל.
למצב כזה יש יתרון בארץ , כי ניתנת הזדמנות נוספת לסמרטוטון, הפעם לבקש ועדת חקירה על הבזבוז.
העלילה מתחילה מגלעין החיים בשכונה הלונדונית ועד למותם של חלק מהדמויות.
הסיפור פרטני, בכל שלב ושלב. ניתן לאמר כי הוא " שטוח". כל פרק מתואר בכישרון עצום של זיידי סמית, הבעיה היא המקצב האיטי בכמה מקומות בגלל רמת פרטנות זהה, שאינה הכרחית.
היות והכתיבה מלאת תובנות, והיכולת הסיפורית של הסופרת סמית נפלאה, הרי לעתים היתה לי ההרגשה של אדם הטובע בממתק.
כשצולחים מכשול זה, ומסתגלים לקצב, רואים כי המאמץ משתלם.
היות ולסופרת יש מה להגיד, היא אינה זקוקה לטריקים של שבירת זמן ומקום בצורה פראית.
הספר, כאמור, גדוש תובנות, וניסיון חיים.
המספרת האנונימית, לומדת על עצמה ב..כפר:"הייתי חסרת תועלת במובן הכי מחמיר של המילה. אפילו תינוקות נמסרו לי באירוניה, ואנשים צחקו כשראו אותי מחזיקה אותם. מאמץ רב הושקע בהגנה מתמדת עלי מפני המציאות...הם כבר פגשו אנשים כמוני. הם ידעו כמה מעט מציאות אנחנו מסוגלים לשאת.."
ואפיזודה אחרת שכדאי ללמדה בקורס מנהלים.
גיבורת הספר מגיעה כמנהלת ועוזרת אישית של איימי, הזמרת. בעקבות הקפיצה המטאורית, היא מרגישה :" היא לא אמתית, שום דבר לא אמיתי..". וכמובן נכשלת.
במנגנון "השתמש וזרוק" הנהוג במקומותינו, עובד זה מפוטר עם או בלי מילות תודה.
איימי מבקשת מהמספרת לנסוע אתה על אופניים אל מחוז ילדותה, ועושה אתה את כל ה"אטרקציות" של ההתבגרות, כולל שחייה בעירום במים מקפיאים בבריכת הנשים, כמו להשתטות מול תמונה במוזיאון קנווד האוס.
סמית מתארת זאת כך:"וכך קרה ששוטטנו לנו בקנווד האוס, כש.. אחרינו משתרכת , לזמן מה , ילדה בת שש עם עיני עיט, שאמה פזורת הנפש סרבה להקשיב לתחושת הבטן שלה. אני הזדנבתי אחרי המעסיקה שלי..".
ו..סיכום הנסיעה נעשה במשפט הבא:" בעיר הזאת פשוט חייבים לדעת מה רוצים,.. אבל לא נראה לי שאת יודעת,.. את חושבת שמה שאני אומרת לך לא חל עליך, אבל הוא כן. המוח מחובר ללב ולעין- הכל בדמיון, הכל... לרצות זה לדמיין את זה, אני בחיים לא מתנצלת על מה שאני רוצה.. את מבזבזת את החיים שלך על התנצלויות... ... את כבר לא בבנדיגו!.. לפעמים צריך לצאת לעולם..לצאת מבנדיגו המ..".
אני ממליץ על הספר, לאלה שקשה להם הקריאה הרציפה בספר זה, כמוני, ניתן להפסיק ולהמשיך לאחר מכן.
הוא ראוי למאמץ.
