ביקורת ספרותית על גוף ראשון שני מאת סילביה מולוי

---

לפעמים גם ספר יכול לצאת מהקופסא. לא תמיד הוא חייב להיות בעל עלילה או בעל מבנה של התחלה, אמצע, וסוף.
הוא יכול להיות מורכב ממילים שיתגבשו למשהו מלוכד, שימצא את דרכו אל הקורא הנכון שיידע לזהות בעיניו את טיב המילים הללו, ויסלול את דרכו לליבו, תוך כדי שמעורר בו איזשהו רגש.

כי מהו בעצם סיפור? אין נוסחה אחת. בסופו של דבר סיפור צריך לעניין, ללכוד את תשומת לבו של הקורא, וזה לא באמת משנה מה המבנה שלו.
גוף ראשון שני הוא ספרון דקיק, כולו מינימליזם. אבל דווקא המינימליזם הזה הרגיש לי כמו תמצית מרוכזת שמכילה המון.

הספר כתוב כמו יומן, בעל פרקים קצרצרים, כשכל פרק קיבל שם, ותחתיו רשומה קצרה המובאת כזיכרון או אנקדוטה.

את הספר כותבת אישה לחברתה החולה באלצהיימר. פחות מאשר הוא סיפורי, הוא יותר להישאר כתיעוד. תיעוד של החֲבֵרוּת, תיעוד של אישה ההולכת ונעלמת לעצמה כמו גם לסובבים אותה, ותיעוד לאישה כותבת הספר, כהוכחה שהדברים אכן קרו.

"אני לא יכולה להתרגל לא לומר "את זוכרת", כיוון שאני מנסה להחזיק באותם חלקים של עבר משותף, בקשרים החשאיים שמאחדים אותנו. וגם משום שכדי לקיים שיחה- כדי לקיים קשר - צריך להיזכר יחד או לפחות להעמיד פנים, גם כשהיא - כלומר, הזיכרון שלה- משאיר את הזיכרון שלי לבדו" (עמ' 34)

אגב, את הפיסקה הזו קראתי שוב ושוב, ולא שבעתי מהיופי והדיוק של המילים האלו, שבאותה מידה שהן יפות, הן גם שורטות את הלב.

מצאתי את עצמי רוצה להעתיק עוד ועוד משפטים מהספר הכל כך מיוחד הזה.

מומלץ מאוד למי שמוכן לחויית קריאה קצת אחרת.

» ביקורות נוספות של dina
» ביקורות נוספות על גוף ראשון שני