“לקראת סוף הספר נתקל היינר רוסק, אחד משתי הדמויות הראשיות, בקטע בעיתון בו מרואיינת בתו מנישואיו הראשונים, דר' קאיה רוסק, אותה לא ראה מאז היתה ילדה קטנה. קאיה נשאלת: "מדוע את מתעסקת במצב הלוויתנים בים התיכון? זה קשור למשפחה, כנראה, ענתה, גם אימא שלי התעסקה בצעירותה בבעלי חיים בסכנת הכחדה. ואביך? אין לי אבא. אבא שלי נשאר באושוויץ". ואכן היינר נשאר ברוחו באושוויץ: במובן זה שבעוד שבאופן רגיל חייו של אדם נעים מהעבר דרך ההווה אל העתיד, אצל היינר אין הפרדה בין ההווה לעבר. העבר לא רק מלווה את ההווה ממעמקי התת-מודע אלא פורץ קדימה אל תוך ההווה ללא התראה. כך מסביר היינר לאשתו השניה לנה: " רעשים...ערמומיים יותר ממילים. ידעת? מילים, כשהן מעוררות אצלך זכרונות, את יכולה שלא לשמוע או לדחות אותן מעליך במהירות. אבל רעש שבא לך בהפתעה, הוא כמו מוקש-נעל. את מתפוצצת בלי כל הגנה".
היינר, גיבור הסיפור, נשלח לאושוויץ בשל פעילותו הפוליטית בשמאל, הוא משתייך לקטגוריה של
RUECKKEHR UNERWUENSCHT –"השיבה אינה רצויה". אבל מרתה, אהובתו מנוער ושותפתו לדרך הפוליטית, והוא שרדו את הזוועות רק כדי לגלות שהיינר מעולם לא השתחרר מאושוויץ. האם לנה, אשתו השניה, שלא חוותה את הזוועות תוכל לחיות לצידו של היינר? במובן מסוים זהו סיפור אהבה גדול, המתרחש על רקע הזכרונות של היינר וחבריו מהזוועה, כמו גם במהלך ביקור בפולין – במהלך ימי המשטר הצבאי של ירוזלסקי ופעילות תנועת סולידריות בתחילת שנות ה-80' של המאה הקודמת. שם נפגשת לנה עם קשת שלמה של משוחררי אושוויץ, חבריו הטובים של בעלה, ושומעת עוד ועוד סיפורי אימים. כל אחד מתמודד בדרכו עם העבר. לנה מבינה שני דברים: האחד, היא מזהה את האינטימיות המיוחדת שבקשר בין הניצולים. כן מתחוור לה כי לעולם לא תוכל לחוש מה שהם חוו: "..המחשבה שהיינר וחבריו יקחו איתם את היקום השוכן בראשיהם אלי קבר היתה איומה ונוראה. הם כתבו מה שזכרו, הם אמרו מה שהיה להם לומר למיקרופונים, ואף על פי כן, מה שהם חוו לא היה זהה לדברים שאנשים יקראו או ישמעו מאוחר יותר. צריך לייצר תרכיב חיסון מהזכרונות שלהם".
הזכרונות מעוררים, כצפוי, פלצות אבל הקטע הנורא מכל, בעיני, היה תיאור המשפט נגד פושעי אושוויץ שהתנהל בפרנקפורט (ושם פגשה לנה את היינר שהגיע להעיד). מדובר בגרמניה האחרת כמובן. ההליך המשפטי הוא הליך משפטי נאות – DUE PROCESS OF LAW – לכל דבר ועניין. ההקפדה על דיני הראיות - לעילא ולעילא. הם העד יכול היה לזהות את הנאשם? באיזה מרחק עמד? באיזו זווית? כמה בדיוק נרצחו? ועוד אינסוף שאלות להבהרת התמונה. כשקראתי את החלק הזה חשבתי שאולי מדובר במעין תמונת ראי גרוטסקית של הדקדקנות הנאצית ברישום מעשי הזוועות שלהם במחנות, שהיינר היה חלק ממנה (בין השאר הוא הועסק ככתבן של תעודות פטירה שבהן הנאצים זייפו את סיבת המוות). אמנם כך צריך, מן הסתם, להיות הליך משפטי במדינה חוק מתוקנת. אבל כיצד דוחסים פשע במימדים מפלצתיים לתוך אולם בית המשפט?
מוניקה הלד, ילידת 1943, היא עיתונאית וסופרת גרמניה. את ספרה הראשון כתבה ב-2003. בראיון ב-2013 אמרה על גיבורי ספרה "שם כבר לא תפחדי": "שני אנשים חייבים להבין כי אהבה היא נסיון להבין את היקום שממנו היחיד מורכב....עבור היינר ולנה השאלות 'מי אתה? ' 'מי אני?' ו'מי אנחנו ביחד?' מעולם לא נענות במלואן". וזהו אולי אחד מסודות קסמו של הספר הזה. עוצמתו של הספר נובעת גם מהכרותה המרשימה של הסופרת עם האירועים: הלד אמרה שכתיבת הספר נמשכה שלוש שנים. הכתיבה מבוססת על נסיונה במשלחת סיוע הומניטרי בפולין בשנות ה-80'. על אושוויץ קראה חומר למכביר. הלד מסבירה כיצד הגיעה לכתוב על הנושא: במשך שנים ראיינה ניצולי שואה רבים ביניהם ניצול שיסד את הארגון "אושוויץ וחבריה" ב-1970. בשלב מסוים היא הפסיקה לעסוק בחומר כדי לא לטבוע בתוכו...ואז יום אחד נתקלה בניירות המצהיבים: היא חשה שהם מבקשים ממנה: "אל נא תשכחי אותנו".
לסיפור מצורפת אחרית דבר קצרה ומעניינת מאת מרגרטה מיצ'רליש פסיכואנליטיקנית ידועה בגרמניה שטיפלה בין השאר בניצולי מחנות רבים ובכללם יהודים.
השורה התחתונה: ספר מרתק, כתוב היטב, קשה ולא מרפה לרגע, מסע המתחיל ב-1938 ונמשך עד לתחילת האלף הנוכחי. מומלץ מאד.”
