לקראת סוף הספר נתקל היינר רוסק, אחד משתי הדמויות הראשיות, בקטע בעיתון בו מרואיינת בתו מנישואיו הראשונים, דר' קאיה רוסק, אותה לא ראה מאז היתה ילדה קטנה. קאיה נשאלת: "מדוע את מתעסקת במצב הלוויתנים בים התיכון? זה קשור למשפחה, כנראה, ענתה, גם אימא שלי התעסקה בצעירותה בבעלי חיים בסכנת הכחדה. ואביך? אין לי אבא. אבא שלי נשאר באושוויץ". ואכן היינר נשאר ברוחו באושוויץ: במובן זה שבעוד שבאופן רגיל חייו של אד

ספר עצוב ומיוחד, שנקרא באיטיות בשל התיאורים הקשים שבו. הוא מתאר את מסכת הייסורים והעינויים שעברו על היינר, שהיה אסיר (לא יהודי) באושוויץ, וכן את סיפור האהבה ומערכת היחסים בינו לבין אשתו, לנה. היינר ממשיך לחיות בכל רגע מחייו את תקופת מאסרו. הוא וחבריו, שניצלו ממחנות ההשמדה, זוכרים הכל ולא מפסיקים לדבר על כך, גם לאחר שעברו 40 או חמישים שנה. לנה, אשתו של היינר הינה דמות מיוחדת לא פחות מהיינר עצמו.

חברים יקרים, זה ספר קשה!!
ניצול שואה חי את הזכרון הבלתי נתפס מאושוויץ.
האנשים היחידים איתם הוא יכול לצחוק ולשמוח הם חבריו ששרדו,
תיאורי זוועות, פחד אלוהים.
משפטים שמלווים אותם כמו: "תאכל, איש לא יגנוב את מה שיש לך בבטן".
מי שפוי ומי מטורף? איך אפשר לחיות חיים נורמליים אחרי חוויה אכזרית כזאת?
הכל כתוב וזה לא פשוט לקרוא...עד כמה שאפשר להעביר במילים את מה שקרה שם וזאת אחת הבעיות
בספר ובסיפורי