ספר עצוב ומיוחד, שנקרא באיטיות בשל התיאורים הקשים שבו. הוא מתאר את מסכת הייסורים והעינויים שעברו על היינר, שהיה אסיר (לא יהודי) באושוויץ, וכן את סיפור האהבה ומערכת היחסים בינו לבין אשתו, לנה. היינר ממשיך לחיות בכל רגע מחייו את תקופת מאסרו. הוא וחבריו, שניצלו ממחנות ההשמדה, זוכרים הכל ולא מפסיקים לדבר על כך, גם לאחר שעברו 40 או חמישים שנה. לנה, אשתו של היינר הינה דמות מיוחדת לא פחות מהיינר עצמו. יש בה סבלנות רבה כלפיו, גם כשהיינר מתנהג באובססיביות ומנסה לגרום לה לחוות את כל הזכרונות הסיוטיים שלו.
יש בספר משפטים יפים. להלן אחד מהם, שמסביר מהי אהבה:
"אהבה, אמרה לנה, היא כמו אוויר. את לא רואה אותה, אבל את שואפת אותה אל קרבך. את יכולה להושיט יד ולאחוז בה, אבל לא יהיה לך כלום ביד... לאהוב פירושו לבחון, לבדוק. אנחנו רוצים ללמוד להכיר זה את זה, אבל זה עובד רק כשמאפשרים את זה". (עמוד 108).














