אני מאוד אוהבת קריאה וספרים בערך מאז שאני זוכרת את עצמי ומאוד אוהבת מוזיקה על כל צורותיה (אבל לא על כל גווניה) בשנים האחרונות. בשנים האלה אני מחפשת דרך לשלב בין שני הדברים האלה אבל לא ממש מצליחה. יש כמה אוהבי מוזיקה שהם גם כותבים מצוינים עליה (הבולט שבהם הוא בן שלו בהארץ), יש גם ספרים שהצליחו לשלב בעלילה שלהם מוזיקה באופן שלא יהיה מלאכותי (נניח התפקיד של שירים ב"מישהו לרוץ איתו") אבל הם מעטים. בספר הזה, פרופסור נסים קלדרון לא רק עונה על הצורך שלי בכתיבה מעמיקה, רצינית ומשמעותית-כמותית על מוזיקה, אלא גם עונה על שאלה נוספת שמטרידה אותי – אם אני כל כך אוהבת ספרים, למה אני לא מצליחה לאהוב שירה? זה לא שאני לא אוהבת שיר של לאה גולדברג או יהודה עמיחי כשמישהו מפנה אליו את תשומת לבי – להפך, אני אוהבת מאוד. קל לי גם לקרוא פה ושם משהו מאלתרמן מעצמי, אבל מעולם לא הצלחתי להפוך את קריאת השירה להרגל.
קלדרון, מומחה לספרות ושירה עברית, מגלה בספר הזה שהבעיה הזו רחוקה מלהיות רק שלי. השאלה המטרידה, כיצד תיתכן דמות של אינטלקטואל עברי משכיל ומתעניין שאינו קורא שירה, ומנגד של משוררים שיצירתם נקראת רק בחוגים מצומצמים, עומדת במרכז הספר והתשובה שקלדרון מוצא מפתיעה בפשטותה. יוצרי הרוק, הסינגרז-סונרייטרז, הם המשוררים החדשים. הם מי שכתיבתם מנסחת בתמצות את רוח הדור, הם מי שמעניקים הדרכה רוחנית להמונים בתוך כאוס מודרני אטום ומבלבל, הם אלה שלומדים את כוח השפה למצות ולהביע, אבל מוסיפים עליה גם מימד מוזיקלי ומימד פיזי שמאפשר להם מרחב יצירה חדש.
אם הרעיון הזה נשמע לכם מופרך כנראה שמעודכם לא הייתם בהופעת רוק. קלדרון כתב את הספר בעקבות הופעה של מיכה שטרית, שהפגישה הראשונה עם עולמו החזירה לו את כל מה שחיפש בעולם השיח על שירה (ולא רק כתיבתה). לא הייתי בהופעה של שטרית, אבל אני לגמרי אני מזדהה עם תחושות כאלו מהופעות של ברי סחרוף (שקלדרון מכתיר לביאליק של יוצרי הרוק, האב הרוחני הבלתי מעורער) או של רונה קינן. שני יוצרים האלו חשובים מאד לעולמי הרגשי והתרבותי אבל גם לראיה החברתית שלי, והעובדה שקלדרון כותב עליהם בפירוט, בהערכה ובהשקעה מילאה אותי שמחה יחידה במינה.
אפשר לחלק את הספר בגסות לשניים: בהתחלה קלדרון דן בדורות של השירה, ביחס של המשורר אל הקהל וביחס של המשורר אל דמותו שלו. הוא מרבה לצטט מנתן זך, מיונה וולך ואחרים ודן בשירים באופן ספרותי יחסית אך עם זאת קריא למדי, למעט פרקים ספורים. הוא מצביע על הרצון של משוררים להצניע את דמותם, על היעלמות הדמיון בשירים לטובת היומיומיות ועל העדר המוזיקליות בכתיבה. הוא דן גם בתופעת "יום שני" שעל שמה נקרא הספר, כלומר היצירה של דור שנולד לעברית קיימת ולמסורת שירה עצומה ומשפיעה. אחר כך הוא מתחיל לדון אישית בדוגמאות מייצגות של זמרים כותבים ובאופן שבו כל אחד מהם נתן מענה למה שהשירה לא סיפקה: ההבעה האמוציונאלית של ערן צור, זעקת הפריפריה של החברים של נטאשה, הדמות הפיקטיבית של פורטיסחרוף בתוך הכאוס המודרני, האיפוק שהוא כמעט שירה של רונה קינן, ויש עוד דוגמאות נוספות שכולן מעמיקות ומרתקות.
קלדרון לא רק הסביר לי למה אני לא מצליחה ליצור לעצמי סביבת שירה, אלא גם אמר לי שזה בסדר, שאני צודקת. שלא סתם המענה שלי ושל צעירים רבים אחרים לקשיי החיים בכלל ובעולם המודרני בפרט נמצא בהאזנה צמאה למוזיקה באוטובוס רועש או בעיניים המרותקות לזמר על הבמה החשוכה. במהלך הקריאה (שהייתה מהירה למדי) העמקתי בלי ספק את היכרותי עם שירה, עם מוטיבים שלה ודרכי ההבנה והניתוח שלה, אבל קלדרון, כקומוניסט אמיתי, מעודד דווקא את ההפך: את ההסתכלות הרצינית על אמני "תרבות ההמונים", על שירים בלתי מנוקדים, על זעקת שירה חסרת רסן. הוא לא שכח אף פעם את ההקשרים הפוליטיים והחברתיים שבהם כתבו שלום חנוך או כנסיית השכל, ובכך העניק לי כלים חדשים, קריאה חדשה, של המשוררים "שלי". אם אף אחד מהשמות האלה לא מרעיד לכם מיתר בלב, אם אין לכם עניין במילים שאינן בספר או שאתם אוהבים שירה כמו שהיא, אולי לא תמצאו בו עניין. אבל נדמה לי שאוהבי מוזיקה ומילים גם יחד שמעוניינים במבט של ממש על סביבתם ימצאו בספר הזה תענוג רגשי ושכלי שיהיו שווים את המאמץ.
כדאי לקרוא את הראיון עם קלדרון ב"הארץ" http://www.haaretz.co.il/1.1276920
ואחר כך לרוץ ליוטיוב ולשמוע משהו שקצת שובר את הלב ובו בזמן, כמו שירה טובה, גם מאחה אותו.
