“פאריס, 1818.
בליבה של העיר שכן פעם מגדל. היה זה משכנם העתיק של האבירים הטמפלרים, לאחר מכן בית סוהר מעורר אימה. המקום המתפורר הטיל את צילו על יושבי העיר עד שנהרס בפקודת נפוליאון. אחד האסירים האחרונים שהתארחו בין כתליו היה ילד בן תשע. הוא היה בהיר שיער ויפה תואר. בני משפחתו קראו לו לואי-שארל, אחרים כינו אותו הוד מעלתך לואי ה-17. בשנת 1795 הוכרז מותו של הילד ביש המזל. הגופה נטמנה בקבר לא מסומן בבית הקברות סנט-מרגיט. עד היום לא ידוע גורלו האמיתי של בנם הבכור של לואי ה-16 ומארי אנטואנט.
אני אינני אוהבת ספרי מתח. הבלשים לרוב בנאליים, המתח מזוייף והסוף תמיד צפוי וסגור. הרעים מתים הטובים מנצחים ובדרך כלל הבלש גם זוכה בבחורה.
"המגדל השחור" הוא ספר מתח שונה ואפל. בראש ובראשונה הוא מתרחש בעבר ובתקופה שאיננה מוכרת כל כך. פאריס בתקופת הרסטוראציה. ימי המהפיכה הם זיכרון נשכח, גם תקופת הדיקטטורה היעקובינית מזמן חלפה, ההוד הנפוליאוני חלף גם הוא ואיתו שילמו את המחיר כמיליון חיילים צרפתיים בשדות הקרב של אירופה. בארמון ורסאי יושב אחיו של המלך לואי ה-16, לואי ה-18. והעם הצרפתי שבע האכזבות, מסתיר במזווה את דגלי הטריקולור והניסים הנפוליאוניים ומניף את דגלי שושלת בורבון הלבנים. אנשי פאריס עסוקים בעיקר בהדחקה ובשיכחה. שיכחה של כל מה שעבר מן העולם. ימי התקווה והפחד, ימי האלימות והניצחון. אך מסתבר שלא תמיד ניתן לקבור את העבר ולצללים חבויים יש נטייה לחזור ולהטריד את החיים.
גם גיבורי "המגדל השחור" הם אנשים יוצאי דופן. המספר הוא הוא סטודנט עני לרפואה החי בבית אימו האלמנה הרודנית. בדרך מקרה ונגד רצונו הוא נקלע לתעלומה הסובבת את גורלו של השוכן האחרון במגדל השחור. באותו אופן מקרי הוא חובר למפקח מפורסם במשטרת פאריז, דמות כל כך ייחודית ותמוהה שכמותה רק המציאות יכולה להמציא. ואכן המפקח אז'ן פרנסואה וידוק הוא דמות היסטורית אשר פעלה בפאריז בראשית המאה ה-19. וידוק אינו רק בלש כל יכול, אלא הוא היה פושע מבריק לשעבר, גבר נאה וחזק ואף חובב נשים. יש הטוענים שהוא היווה השראה לסופרים א.א. פו, ויקטור הוגו ואפילו לקונאן דויל.
העלילה מורכבת ופתלתלה לא פחות, יומן מסתורי מתגלה, דוכסית מנושלת עוזרת לגיבורים (ואולי לא?) ניסיונות התנקשות כושלים ואירועים רבים אחרים יוצרים תשבץ מתוחכם ומורכב. ובסופו? כמובן שלא אסגיר את הסוף, אך מי שמצפה לסוף סגור וחתום מכול הכיוונים בסגנון עדות הרלן קובן ולינווד ברקלי נכון לאכזבה. לכל האחרים ההנאה מובטחת.
המלך (פנדורין) מת! יחי המלך (וידוק)!”

“בדיוק סיימתי את הספר,איזה יופי של ספר.
אני לא אספר על התוכן כי זה כבר כתוב,אבל כן אספר על הצורה העדינה והיפה בה הסופר לוקח את הבלש וידוק ובז'אנר הבלשי מלביש אותה בצורה יפיפיה על תקופה היסטורית חשובה,משפיעה ומסתורית -המהפכה הצרפתית.
באיזה חוכמה הוא טווה את החוטים של הסיפור שיהיה גם מותח וגם מעניין ומשלב את ההסטוריה בצורה אמינה ,שהקורא שוכח שזה סיפור ורוצה לשבת להתחיל לחקור ולחפש את ההוכחות מה אמת קרה.אכן הוא טוען בסוף הספר כי הרבה מהעלילה לקוחה מתוך מחקר הסטורי מעמיק המחפש מה באמת קרה ללואי שארל הבן של מארי אנטואנט ולואי ה-16 .ובניגוד לכל אלו שלא פותרים את העלילה שטוו ,ללואיס באיארד יש בסוף גם פתרון לכל קורא.
נהניתי מאוד.קראתי בנשימה אחת.כיף.איזה שיש ספרים כאלו,מדי פעם.”

“לא הצלחתי להמשיך ולקרוא את הדבר הזה. המון מילים, רובן חביבות. המון מלל בלי להגיד כלום. הרבה דריכה במקום. לא מעניין, לא מותח, לא רלוונטי לשום דבר. לפעמים אני גאה בעצמי שנשברתי רק אחרי 150 עמוד ולא 50...”

“ספר טוב, שמתאר בצורה מאיר בצורה מעניינת ומרתקת חלק משעתה האפלה של צרפת.

אהבתי אותו כספר מתח וכספר "היסטורי", הבעייה היחידה שיש לי היא שהוא משאיר את החידה שנקראית "וידוק" לא פתורה.

מי שיקרא את הספר לא יבין מדוע וידוק הוא דמות כה מפורסמת (להוציא הקטע הסופי של הספר שבו וידוק נחשף בגדולתו, אבל זה כבר מעט מדי) וחבל, אחרת זה היה ספר מעולה”