“מירה לובה, שכתבה את הספר הזה בגרמנית, היתה ילידת גרמניה שחיה בארץ בין השנים 1936 - 1951 אז גם כתבה את הספר הזה. למה אני מתייחסת לסופרת ולא לספרה? כי יש דמיון די משמעותי בין "אי הילדים" ל"בעל זבוב" של גולדינג. אז לא: היא לא יכלה לגנוב את רעיונו של גולדינג. אם כבר, גולדינג יכול היה לשאוב ממנה רעיונות לספרו, שהתפרסם ב 1954.

הספר, שהוא ספר הרפתקאות לנוער, מתאר 11 ילדים בריטים שבעקבות טביעת הספינה בה פונו הם מוצאים את עצמם באי בודד, בלי מבוגרים, ובונים חברה משלהם על האי. הסופרת מתארת שיתוף פעולה, פעולות למען הכלל והמצאות, כמו גם בעיות חברתיות שונות דרך התנהגות הילדים, כולל התנהגויות אנטי חברתיות ועברייניות. היא מאפיינת נפלא אישיות כל ילד, כך שאנחנו יכולים להזדהות איתם, לחבב, לתעב ולכסוס ציפורניים במתח. מהיותה יהודיה בתקופת "הגזע העליון" וגולה מארצה, היא נגעה גם "בבעיה היהודית" וכך מתאר את עצמו הילד דוד אהרונסון (כמובן בעל עיניים ותלתלים שחורים...):
"כן, אני יהודי, יהודי...תחילה לא ידעתי שאני יהודי, או יותר נכון, לא הרגשתי במה שונה אני משאר חברי, אך מאז הגזרות על היהודים בעולם, מאז שרודפים אותנו עד צואר ורוצחים ללא רחם, ...אני יהודי, בן לעמי הדואב, לא אתן לאיש לפגוע בכבודי, כבוד ילד יהודי..."
והתאור הזה, שנכתב בשנות הארבעים של המאה הקודמת, מצליח לאפיין גם היום חלק מהתנהגותנו: הרגשת נרדפים מחד ועמידה על "הכבוד היהודי" מאידך.

את הספר תרגמה וערכה ימימה טשרנוביץ' והיא כנראה עיבדה אותו בצורתו הנוכחית. לא קראתי את אי-בוד שהוא כנראה הגירסה המקורית לספר, אבל יהיה מעניין להשוות. העותק שבידי יצא לאור בשנת 1986 וכתוב כמו בגירסה המקורית. יש קסם רב בשפה הישנה, אבל בני נוער מן הסתם לא יהנו ממנה. בכל אופן, אהבתי אותו כילדה ואני אוהבת אותו עכשיו. הספר הוא עדות לתפיסה תמימה: על הטוב המונח בבסיסו של אדם, ועל כך שאם יתנו להם - הילדים ישנו את פני העולם.”

“פעם, כשאבא שלי היה ילד, הוא היה חולה ונשאר בבית.
הוא ישב על המרפסת, שהיתה צמודה למרפסת של השכנים, ובמרפסת של השכנים - היה ארון ספרי הילדים שלהם.
העוזרת של השכנים עברה שם ואבא שלי, שהיה רגיל לשאול ספרים מהשכנים, ביקש ממנה שתעביר לו ספר מסויים מהמדף.
העוזרת עזרה לו בשמחה, אלא שהיא הושיטה לו את הספר שעמד ליד הספר שהוא ביקש.
לא היה נעים להטריח אותה שוב, לכן אבא שלי החליט לקרוא את הספר, שנאמר - טוב ספר ביד מעשרים על המדף במרפסת ליד.
והשאר - היסטוריה.
היסטוריה משפחתית-פרטית, אמנם, אבל היסטוריה.

כי הספר שהוא קרא בטעות היה אי הילדים, וכעבור הרבה שנים, כשאנחנו, הילדים, נשאל אותו מה הספר הכי יפה בעולם הוא יענה שמבין ספרי הילדים - הספר הכי יפה בעולם הוא אי הילדים.

אולי לא הייתי חותמת על ההצהרה הזו בעצמי, אבל בכל זאת. גדלתי עליו, קראתי אותו מי-יודע-כמה פעמים, והוא אחד מספרי הילדות האהובים עלי.

במסגרת פרוייקט ספרים-ארוכים-בשפה-ארכאית-שיקח-לילדים-יותר-משעה-לסיים שנולד בעקבות טיסה ארוכה לחו"ל ומגבלה מצערת על משקל המזוודות העולות למטוס, שאלנו גם את הספר הזה מסבא וסבתא.
קצת חששתי. ומה אם הילדים לא יבינו? אולי זה עוד קצת מוקדם בשבילם? אולי השפה המיושנת תהרוס להם את הכל, אולי לא תהיה להם סבלנות?
לבן השש וחצי הקראתי חצי מהפרק הראשון תוך הסברים, כדי לתווך לו.
משם - לא היה מקום לחשש.
הוא הפליג עם הספר, ועם הילדים האנגלים שהפליגו מאימת ההפצצות במלחמת העולם השניה, נסחף עם הסירה הבודדה שנסחפה הרחק מהאוניה הטובעת ועם הילדים שמצאו עצמם על אי בודד.
האם הרעיון של ספרים ישנים ושפה ארכאית שיובילו לקצב קריאה איטי יותר עבד?
לא בטוחה, בכל זאת יש לספר 313 עמודים מכובדים, אולי הם אחראים לזמן הרב (יחסית) שהספר דרש.
גם ממבט של מבוגרת (ולא בטוח שהצלחתי לאמץ מבט כזה על הספר) העלילה מרתקת, הדמויות מאופיינות היטב, יחסית לספר ילדים, יש טובים ויש קצת רעים, (לא רשעים של ממש, לרוב), יש דמויות שעוברות התפתחות, יש קבוצה של ילדים שלומדת לשתף פעולה, לחשוב באופן יצירתי ואף פעם לא לאבד תקווה כדי לשרוד. בצד השני, יש ילד אחד, במקרה הוא גם נכדו של נשיא ארה"ב, שמאמין שהילדים עדיין בחיים וגם הוא ילמד על חשיבותן של התקווה והאמונה.
ספר ילדים מקסים.”

“הספר הזה הוא פשוט ספר טוב- במלוא מובן המילה
העלילה המרתקת היא על ילדים אשר מגיעים לאי בודד
בדרכם לאמריקה בזמן ההפצצות
לאחר שספינתם דולפת מים
הם מגיעים לאי ומשתכנים שם בלית ברירה
הסיפור היפהפה הזה מציג את הישרדותם המופלאה באי
ועל השתלשלות האירועים שם.
מומלץ=)”

“ספר שקראתי אותו לראשונה מזמן - ושנחקק בזכרוני.

ספר שכתוב בצורה מרתקת, פשוט אי אפשר להפסיק לקרוא.

בתור ילדה התפעלתי מאוד מאיך שהילדים ארגנו את חייהם על האי בצורה כה מועילה - מה"חבילה" שהם בנו, מכלי האוכל שאילתרו, וכמובן מהעצמאות שנכפתה עליהם בהיקלעות לאי בודד.

פשוט ספר חוויה.”