“"עתים קורה, שהאדם פוגש איזה רב סמל קרבי בגודל טבעי ושואל את פי החיל השפים:
- אתה לא במקרה הבן של רבקה'לה הידידה הותיקה שלי?
- לא - עונה הרב סמל - אני הנכד שלה...
כך מרגיש המחבר בדפדפו בספר הזה. ריבונו של עולם, איך שהזמן רץ!" (מתוך ההקדמה למהדורה החדשה).
כך אני מרגישה בקריאה בספר הזה: חזרה לעבר במהירות האור.
אפרים קישון הוא אחרון הכותבים של ישראל התמימה, הקטנה, המודעת לעצמה, ואף (סליחה) הענווה. הוא כתב ברצינות רבה, בדם ליבו, סאטירות שגרמו לקוראים ליטול (מעט מאד...) קורה מבין עינהם. הקוראים צחקו וצחקו, והוא היה מאד רציני ונחוש.
הכתיבה של קישון אינה כתיבה ישראלית למרות חידושי הלשון משובבי הנפש: היא יותר כתיבה יהודית, אפילו גלותית - מתייחסת בהומור לעתים שחור למצבים יומיומיים וחושפת את המניעים באכזריות רבה, אבל כאילו בתום לב. אישית אני לא חושבת שלאפרים קישון היה תום לב כלשהו: הוא היה חד, לא סובלני, לא מקבל את השונות האנושית, והציב סטנדרטים אנושיים בלתי אפשריים. מבוקריו הרבים של אפרים קישון התרעמו עליו - בצדק מבחינתם. הוא חשף באופן לא מנומס את ערוותם ברבים. הביקורת עליו שהיתה רבה וקשה, שגרמה לו מרירות רבה, לגמרי לא גרמה לו לשנות את דרכו, אם כבר גרמה לו "לעשות דווקא": הוא הקצין את כתיבתו, וגרם גם לחסידיו להתרחק.
מאות קטעים מצחיקים מאד שכמה עשרות מהם כלולים בספר הזה, שיצא ב 1970 בהוצאת אפרים קישון והמאויירים על ידו. הוא מצליח בקטעים קצרצרים, לאפיין מצב שהיה פה בעבר (ולעתים רעות חולות המסרבות למות גם היום) זה ספר מאלף ומלמד, מומלץ מאד לחובבי ההיסטוריה - וחובבי הארץ ותרבותה. הוא אחד הטובים - לדעתי המשוחדת - שקראתי משלו.”