חזרנו ליחידה מקורס הקצינים בדיוק בזמן. כבר בבוקר יום ראשון התייצבנו כל לוחמי צוות זיו בחדר התדריכים לשיחת הפתיחה לקראת מבצע כיוון רגלי מפרך. שמו הסתמי של המבצע היה חיוני. המבצע אמור להיערך במשותף עם צוות בוכריס ממחזור אוגוסט שמעלינו, כאשר מפקד המבצע הוא פינחס בוכריס הוותיק וזיו סגנו. האווירה היתה חגיגית ותוכנית האמונים בנויה לתלפיות: שבעה שבועות קצרים אך מפרכים.
כאן התגלה לי ההבדל העצום בין פרק המסלול לפרק המבצעי. הפעם זה היה רציני וגם תכליתי. יש לוחות זמנים שצריך לעמוד בהם, יש ציר שנגזר מאילוצים מבצעיים ולא משיקולי נוחיות הניווט ויש את האויב. האויב על צבאו, חייליו, מוצביו ואזרחיו, לא קיים באימונים. אלו אנשים חיים, שהשטח רוחש אותם. לאויב יש שיגרה שצריך להבין ולהימנע ממגע איתו. המבצע שייך לסוג המבצעים שצריכים להישאר חשאיים גם לאחר ביצועם - אסור להתגלות.
פינחס בוכריס, חילק את התפקידים בין הלוחמים וכל אחד התחיל ללמוד את תפקידו ולארגן את הציוד המתאים לביצוע משימתו. אני קיבלתי תפקיד בחוליית החוד כעוזר בניווט לזיו ולבוכריס. הציוד היה כבד והמשקלים ממש לא סימפטיים. להבדיל משלב המסלול, אין אחידות במשקל שכל אחד סוחב - מי שיותר חזק סוחב יותר.
התרגיל הראשון, התנהל בשטח טרשי בלילה חשוך. השטח היה זרוע סלעים לרוב וההליכה שהתבצעה גם על שבילים וגם בשטח והיתה כרוכה בקושי מתמיד של מציאת מקום מישורי להניח בו את כף הרגל. בדרך כלל, כף הרגל היתה נוחתת על סלעים ונתקלת בגבנונים למיניהם ואז המשימה היתה לא לאבד שיווי משקל ולא לנקוע חלילה את הרגל. זו הליכה מעצבנת המותירה בך תחושת אי נוחות תמידית.
הניווט עצמו היה מסובך מאין כמוהו. הטופוגרפיה היתה שטוחה לחלוטין והניווט נשען על נקודות ציון כמו עצים גדולים, שבילי עיזים, טרסות ומכלאות צאן והכול התנהל תחת לחץ זמנים כבד.
זה הזמן לספר על המקצוענות המבצעית ביחידה. המבצעים מתוכננים בקפדנות עד הפרט האחרון, האימונים אליהם מאוד ארוכים וקפדניים, הזמן קצוב והמשימות מאוד מורכבות. להבדיל מיחידות אחרות בצבא, כמות הרזרבה בזמן מאוד קטנה. המבצעים מתוכננים עד קצה גבול היכולת. הסיבה לכך אינה קפריזה של מישהו, אלא הצורך המבצעי עצמו והתנאים המורכבים בשטח.
מהר מאוד החבר'ה התחילו להתהפך פיזית, ליפול ולהתרסק לתוך הסלעים. הנפילות עם המנשאים הכבדים בחושך הסמיך, לא היו סימפטיות וקצב ההתקדמות היה איטי להחריד. הגדיל להתרסק סיני ברנס שנשא על גבו מנשא כבד במיוחד. סיני עוד יצליח בעתיד לשבור את ידו ולחצות את הגבול כשהוא מגובס. אבל עד אז, התרסקויותיו של "הברנס" היו חומר הגלם לבדיחות משובחות של עוזי ביטן. שאלתי את עצמי, איך נעמוד בזמנים המטורפים שנדרשים מאתנו במבצע עצמו. גם זיו ובוכריס נראו מוטרדים מהענין והחליפו ביניהם דעות מה צריך לעשות כדי שחבורת ה"נחום תקום" מאחור תתקדם יותר מהר.
חשבתי, אנחנו בכושר טוב, אחרי המסלול, צוותים מצוינים. הרי הצוותים מעלינו, הצליחו לבצע מבצעים מורכבים וקשים בשטח הנורא הזה, כנראה שנשתפר. אבל איך?! כל העולם הזה היה חדש לי ולא היה לי רעיון כיצד זה יסתדר. אמנם, התרגלתי לכך שביחידה אתה עוסק במופלא ממך והוא מתממש ושניצחון הרוח על החומר הוא ענין שבשגרה. אבל כעת, תפסתי את עצמי כשייך להנהלה שגם צריכה להנפיק פתרונות. הרגשתי שהבעיה היא גם הבעיה שלי. כמפקד שאין לו פתרון בראש הייתי מאוד מוטרד.
למחרת בבוקר, בתחקיר, זיו ניסה להסביר לחבר'ה כיצד ללכת "יותר בנחישות, יותר באגרסיביות". זה נשמע מאוד לא משכנע במיוחד לנוכח הזכרון הטרי של ההתנפצויות על הסלעים, בכל נפילה, שהיו מאוד כואבות.
כעבור מספר ימים ביצענו שוב תרגיל ולהפתעתי החלה מגמת שיפור. עד למבצע עצמו, ביצענו עוד מספר תרגילים, והפלא ופלא, הצלחנו לעמוד בלוח הזמנים הנוקשה של המבצע עצמו.
באחד התרגילים, התחלתי להרגיש כאב חד בקרסול. התייעצתי עם זיו תוך כדי הליכה והחלטנו שבמחצית הדרך אני אפרוש. זה אחד ההבדלים העצומים בין המסלול להכנה למבצע. בהכנות למבצע, חייבים לשמור על כשירות החיילים ועל רגליהם, כדי שיהיו כשירים למבצע עצמו. הדבקות במשימה, שכה חשובה ומודגשת בזמן המסלול, נדחקת למקום שני.
הכאבים בקרסול לא עברו כל כך מהר. נאלצתי לנוח בשבועיים האחרונים של האימונים כדי להיות כשיר למבצע עצמו. הכושר הגופני יורד במהירות, במיוחד אם נמצאים במנוחה מוחלטת. היה ברור לי שלמנוחה הזאת יהיה מחיר. יהיה לי קשה במבצע עצמו כיוון שלא אגיע במלוא כושרי. פרישה מהמבצע לא היתה אפשרות ששקלתי. תיארתי לעצמי שאשרוד אך לא דמיינתי עד כמה קשה זה יהיה.
עבדנו על המבצע ביחד עם צוות בוכריס המבוגר מאתנו בשלושה חודשים וזו היתה הזדמנות נפלאה להציץ ולראות מה קורה בצוות השכן. הקודים החברתיים והיחסים עם המפקד בצוות בוכריס היו שונים לחלוטין מאשר בצוות זיו. פינחס בוכריס, היה מפקד מאוד מערכתי, קפדן, מקצועי, מדויק, הדורש משמעת ומקפיד גם בקטנות. בוכריס, נשאר במערכת הצבאית וביצע באופן מעולה סידרה של תפקידי פיקוד בכירים. לימים התמנה כמנכ"ל משרד הביטחון ועשה שם עבודה מעולה. אבל אז הוא נתפס כמפקד שנוקשותו ונאמנותו למערכת הצבאית היתה לצנינים בעיני חיילי היחידה האינטליגנטים. זיו אמנם, שמר על לויאליות כלפיו, אך היה ברור לגמרי שזיו לא הזדהה עם הדרך.
לעומתנו, חייליו של בוכריס, כבר פיתחו את כל שיטות ההישרדות הנדרשות מול הקפדנות המופלגת של מפקדם. מצד אחד, הם היו מקצוענים ומקפידים בפרטים. מצד שני, היו הוראות שלו שהם הפרו בקור רוח.
האימונים התנהלו מתוך ה"וילה", בסיס לוגיסטי שהיה חורבה משופצת שהושמשה לצורך מגורים. התנאים שם לא היו מלבבים אך אפשריים.
בוכריס החליט, שלמרות שהבסיס נמצא הרחק מהגבול, עלינו לשמור בלילה על הבסיס ועל עצמנו. הוראה הגיונית כשלעצמה, אך איננה נתפשת בעין יפה אצל לוחמים ותיקים שחוזרים מאימוני לילה מפרכים. חייליו של בוכריס שהיו מורגלים בהקפדותיו, לקחו על עצמם בהתנדבות לא אופיינית את כל המחצית הראשונה של הלילה הקצר שעוד נותר לנו לישון. הם הכינו רשימת שמירה, שכל תחילתה מאוישת ב'שוברי שמירה' מקצועיים מתוכם. ללא שמץ של נקיפות מצפון, הם כיוונו השכמה בשלושה שעונים, לרבע שעה לפני שעת ההשכמה שבוכריס קבע לנו.
מיד אחרי שבוכריס בעצמו נרדם, גם השומר - שובר הלך לישון. כולם ישנו להם שנת ישרים עד רבע שעה לפני שעת ההשכמה. כאשר השעונים צלצלו, אחד החברים התעורר, עלה על נעליים, אפוד ונשק ומיהר להעיר את בוכריס משנתו. בוכריס היה פוקח את עיניו ורואה שומר, לבוש ומדוגם על פי הספר, מחייך לעצמו חיוך השמור לאלו השולטים במצב ומזנק מלא עזוז ושמחה לעוד יום של פעילות.
מילה אישית על פינחס בוכריס. פינחס הוא אחיו של ירון מהצוות שלנו. בן למשפחה של שבעה אחים מיבנאל. כעומק הקשיים בהם גדלו כן עומק הערכים עליהם התחנכו. פינחס ואני התגוררנו חדר מול חדר במגורי הקצינים והערכה והאהבה שלי אליו רבות. בצד היותו מנהל ומפקד מוצלח ביותר הוא איש חם, חכם, מלא יושרה וחוש הומור. פינחס יודע לשלב בין מיקוד במטרה, ממזרות, תחכום עסקי וחיוך בוכריסי. החשוב מכל - השתן לא עלה לו לראש. הוא נשאר חבר גם לאלו שגדל איתם.