כפיר אדם הוא בן גילי. יליד 1959 ומספרו האישי בצה״ל הוא כמה ספרות אחרי. אני התגייסתי בספטמבר 1977 והוא בסביבות מאי 1978. כמה חודשים אחרי.
הגיוס שלנו לנח״ל היה ענק. מחזור ס״ח בספטמבר 1977 כלל עשרות גרעינים מכל התנועות האפשריות- מהשמאל השמאלי- השומר הצעיר ועד לתנועת הנוער של חירות- תתפלאו לשמוע שיש גם קיבוצים של התנועה הזאת. כפיר אדם הוא בן מושב והוא נמצא אי שם במרכז המפה הפוליטית של ישראל.
בטח תשאלו מה לפתיח הזה ולספר- סוגר מעגל?
ובכן, ככל שאנחנו מעמיקים לחפור במסופר בספר אנחנו מוצאים יותר ויותר ניכור בין הלך הדעות של החבר כפיר אדם לאנשיו בני הקיבוצים- ובמיוחד בני השומר הצעיר.
אדם מעלה את ההשערה שהחינוך הקיבוצי בקיבוצי השומר הצעיר פתח פער ענק בין האידיאולוגיה הציונית ( סוציאליסטית או אחרת) שנבעה מחינוך שקטע את הקשר בין האדם הישראלי- יהודי ( הציוני) , לבין האדם הישראלי שהדת היהודית לא מהווה לגביו עניין כל שהוא, והוא הקצין עם הזמן תוך נטישת האידיאולוגיה הציונית .
כהוכחה לדבריו אדם מציין את הפער הענק שנוצר בין קבלת האחריות הציבורית - לאומית לבין ההחזקה בשאיפות לשיפור העמדה הפרטית, ונטישה של לקיחת האחריות על הדרך.
אדם מתאר את הקונפליקטים שאליהם הוא נכנס עם אותם חברים שכל עיניינם מסתכם בהשגת השגים אישיים , תוך נטישת האחריות הקולקטיבית.
ומדוע הוא מתאר את המצב הזה?
ובכן , סיירת מטכל בנויה על רצפט שבמרכזו מונחת האחריות הקולקטיבית.
הסיירת מחולקת לצוותים כאשר המטרה היא שכל צוות יהיה עצמאי ויוכל להסתדר לבד בשטח מבלי שיהיה קשור ותלוי בעזרה מצוותים אחרים.
הוא מתאר אומנם מבצעים כמו לדוגמה ; אנטבה, ביירות וכו׳ שבהם השתתפו צוותים אחדים, אבל ל כל צוות היתה משימה מוגדרת והוא לא היה תלוי בביצועים של צוות אחר.
כאן מתחילה בעצם הבעיה מכוון שצוות שמונה עשרה לוחמים מוגבל מאוד בסוגי הלוחמה שבה הוא יכול להשתתף, אז מה עושה סיירת מטכל בזמן מלחמה?
אדם מספר בסיפרו את עלילותיו במלחמת שלום הגליל ( לבנון הראשונה), ובאמת צצה לה הבעיה כפי שהוא מתאר שלוחמים פחדו או לא רצו להשתתף בהסתערות על האוייב הסורי בגיזרת הרי הלבנון.
הנימוק המרכזי לכך ( שהיה בפיהם) שהם לוחמים מיוחדים שבאים לידי ביטוי בימים שאין בהם מלחמות.
אדם יוצא נמרצות נגד האוחזים בדעה זאת ואין הוא מתבייש לצאת נחרצות נגדה בסיפרו. כמו שאין הוא מסתיר שבניגוד לצפוי הוא הסתער בראש לוחמיו שאליו מתלווים שני לוחמים, והאחרים התיישבו לצפות בתוצאות
של ההסתערות.
מאד אהבתי את גילוי הלב בספרו. אדם איננו מתבייש להודות בטעויות, הוא איננו מסתיר את כשלונותיו כמו גם את הצלחותיו ואין הוא מסתיר את אופיים האמיתי של הלוחמים, המצוינים בחלקם והאחרים הרופסים, האדישים, והאגואיסטים.
ספר מעולה שמגלה טפח ומסתיר טפחיים.
מומלץ ביותר.
טוביה

אהבתי את הספר
די נדיר שיוצא סירת מטכל כותב על שרותו הצבאי
לדעתי לדוגמה-אף אחד מיוצאי הקומנדו הימי(אליו היתי מת להתגיס אם זה היה אפשרי בעבר)לא כתב על שרותו שם.
אדם היה חיל ביחידה ואחר כך קצין
הוא קרוב משפחה של אלוף יקותיאל אדם ז"ל שנהרג במלחמת לבנון וצפו לו עתיד מזהיר.
כפיר מספר על חוויותיו ביחידה,המסע המפרך כשרק מתחילים בה
ועל
הצוות שליווה אותו- על יכולת הניווט המעולה שחיבים לפתח
על הכושר המדהים שהם בונים-סחיבת מכוניות, טיפוס עך חבל ללא רגלים.
אחר כך על מסלולו כקצין-שהחליט לא להתקדם לראש הפרמידה,אבל
פיקד על מיספר מבצעים נועזים ולאחר מכן החליט להשתחרר.
אדם מצטיר כבחור צנוע,שאפתן ואהב לעזור לאחרים ולבצע משימות
שעל רובן אינינו יודעים.
ספר חובה למי שרוצה לילמוד על סירת מטכ"ל וחלק מהיוצאים שלה
שחלקם נהיו רמטכלים,חלקם מנהלי חברות ותפקידים בכירים אחרים.
כפיר פיקד אגב על צוות-צוות כפיר שבו היה בנו של מאיר הר ציון האגדי.
טוב שיש אנשים עם יכולת ביטוי כמו שלו וצניעות שחשפו חלק מהחיים שלהם ובכך נתנו פתח לרבים וטובים להבין יותר מה זה סירת מטכל ואיך להתכונן להתגיסות אליה

הנושא צריך להיות מרתק ומבטיח,התוצאה היא שאני נשאר אדיש.
א. יש כאן מוטיב חוזר ונשנה של המאמץ בגבולות יכולת אנוש.
ב. היות ואי אפשר לדבר על הפעולות ובצדק, מדברים מסביב וזה משעמם.
עם זאת המרכיב האנושי בא לידי ביטוי בספר-
-בעיקר בני קיבוצים ומושבים
- דור שני לאנשי היחידה
-פרוטקציה אצל בנות היחידה (רק בנות של..)

לזכותו של כפיר אדם יאמר שהוא מציג בצורה כנה ואמיתית את היחסים האנושיים שם.
וכמו שאמרתי ההרגשה בסוף אדישות.