“מה כוחה של הרוח מול החרב?
השאלה הזאת מעסיקה אותנו כבר אלפי שנים.
סיפרנו עליהם סיפורי עם.
כתבנו בלדות.
ליהקנו אותם כגיבורי טרגדיות.
כבר מראשית ההיסטוריה אנשים כאלה מלווים אותנו:
חלשים מול חזקים, מעטים מול רבים, טהורים מול כוחות הרוע.
האנשים שמנצחים בניגוד לכל היגיון, כי הרוח, הערכים, האמונה חזקים מכוח החרב.
לפחות בראייה היסטורית. כי אם נרד לפרטים, האנשים האלה משלמים לא פעם בחייהם.
1938 והלאה.
הנאצים בשיא שלטונם. כוחות האופל, אם תרצו.
יש לנו כאן מבחן קלאסי לכוחה של הרוח:
יהודים שהולכים אל המוות בראש מורם;
חסידי אומות העולם, שהערכים גברו אצלם על הסיכון;
פרטיזנים שעונו עד מוות ושתקו.
ויש לנו את קרל הופמן.
סטודנט לתיאולוגיה באוניברסיטת ברלין, פרוטסטנט, בנו של הכומר הראשי בכנסיית דומקירשה בהמבורג.
לכנסייה הלותרנית הגרמנית יש כוח עצום.
הנאצים לא אוהבים גופים עם יותר מדי כוח.
לאט לאט נכבשת הכנסייה הלותרנית מבפנים, בסגנון שמזכיר להפליא את האופן שבו הרדים היטלר את העולם וכבש את צ'כוסלובקיה, פולין ואוסטריה.
מזמורים חדשים נשמעים בכנסיות:
הלאום תופס את מקומו של האל, את מקומו של ישו הצלוב, 'היהודי', הסובל והמעונה, תופס ישו הנורדי הבלתי מנוצח.
דרשות מצונזרות.
כמרים נעלמים.
מרצים במחלקה לתיאולוגיה מקבלים איומים.
הכומר הופמן נעצר באמצע תפילה בכנסייה. במקומו מתמנה כומר ברוח השלטון.
בחלוקת לחם הקודש, מדלגים במתכוון על מומרים וצאצאי יהודים.
החרב בשלטון.
הרודנות ניצחה את הכנסייה.
וכאן נכנסת האמונה לתמונה.
בהתחלה הם מעטים.
כמה פרוטסטנטים אמיצים, שדבר האל עומד אצלם מעל דבר הקיסר.
הם מקימים ארגון חשאי בתוך הכנסייה: הכנסייה המוודה.
סניפים מוקמים בכל רחבי גרמניה.
קהילות שלמות מצטרפות.
במקום אחד שנעצר, קמים עשרה.
הם יכולים לפגוע בגופנו, אך לא יוכלו לפגוע בנפשנו.
נאומים חתרניים בכנסיות.
חלוקת עלונים מתחת לאפם של הנאצים.
ניסיונות נואשים להבריח מידע על המתרחש לארצות החופשיות.
הכומר הופמן מפוטר. נעצר. משוחרר. מוכה עד לאובדן הכרה ונפטר יממה אחר כך.
בנו עולה במקומו על הדוכן.
הוא מזכיר לקהל את האיש הבודד שנשא מסר של אהבה ותקווה, והוכה ונצלב ומת, ושלטונות העם חשבו שהמסר מת איתו. אבל המסר לא מת. הוא נישא אלפי שנים על ידי מיליוני ממשיכים.
הוא מדבר על האיש שנשא את המסר הזה לקהילה הזאת, הכומר הופמן, אביו. הוא אומר לקהילה שהכומר מת, אבל המסר חי עדיין, לא חשוב מה חושבים שלטונות העם.
ואז הוא נמלט, בדקה התשעים. יוצא מהכנסייה רגע אחד לפני האס אס.
הוא בורח בשם בדוי לאמריקה, ושם מכהן במשך שנים ככומר בקהילות שונות, עד מותו בשיבה טובה.
מה יש בספר הזה?
יש בו אמונה חזקה.
והקרבה.
ואומץ.
יש בו משהו שמשותף לכולנו, גם לאלה מבינינו שאינם פרוטסטנטים גרמנים: ההבנה שיש משהו שראוי למות למענו.
יש בו יופי, ואמת.
ומה אין בו?
אין בו למעלה ממיליון יהודים תושבי גרמניה שנעלמו בשנים הללו ממש.
הובלו בקרונות, נכלאו, הורעבו ועלו בעשן.
הכנסייה הלותרנית נאבקה על חייה הרוחניים.
היא כנראה לא הבחינה בשכניה שנאבקו על חייהם ממש.”
