“ג'וליאן בארנס - שאת ספרו "ארתור וג'ורג'" אהבתי מאד - קיבץ מאמרים מבריקים העוסקים בהתייחסותו כאנגלי "פרנקופיל" לצרפת ותרבותה. הוא היה בן 13 ב 1959 כשבילה לראשונה עם הוריו - מורים לצרפתית - את הקיץ בצרפת הכפרית וחווה אותה מילדות לבגרות כל קיץ, בהכרות מעמיקה ואוהבת.
מתבגרים - זה ידוע - אינם מסתגלים היטב לשינויים: הם אוהבים למרוד במוכר, בתנאי שהוא קיים כרשת ביטחון, אך מתקשים להסתגל לחידושים. בארנס הצעיר לא היה שונה: הוא שנא ולא הבין את הצרפתים, האוכל המוזר, (חמאה בלי מלח!, בשר מדמם!, ירקות סבירים שיוצקים עליהם וינגראט נתעב!) ההתנהלות הלא מוכרת. הוא שנא את צרפת ואת מה שייצגה והוא כותב על כך בחן רב.

בארנס הוא סופר שנון וקל-עט: הוא מתאר בדרך נפלאה ומצחיקה את חוויותיו וגם נותן לנו לטעום מהמוסיקה, הספרות והאוכל של הארץ הזו. ההשוואה בין המטבח הצרפתי (הנערץ) למטבח האנגלי (המושמץ בצדק), במיוחד בשנות החמישים והשישים כשאנגליה סבלה מקיצוב קטלני ובצרפת אכלו טעים למרות הצנע. הוא מעריץ את פלובר, מתייחס לזמרים נערצים כמו ברל (הבלגי, אמנם) ברסנס, פרה, ביאר, אלה שכתבו את החומר שלהם, ולשיריהם לעולם היו גם מלים ורעיונות...הוא בוחן את הדומה והשונה בשתי התרבויות הכה שונות "הצביעות של הצרפתים משלמת מס שפתיים לאידיאליזם, בעוד הצביעות האנגלית משלמת מס שפתיים לפרגמטיזם..." ציטוט המפליא לתאר את השונות.

בגלל קרובי המשפחה הצרפתים שלי, גדלתי על צלילי השפה, המוסיקה וגם המנטליות [זו שנוטה לדיונים פילוסופיים מעמיקים ולעתים חסרי תכלית, (בעברית - "פלספנות וחפירות"), רואה באמנות חלק אינטגרלי של החיים ומעריכה אסתטיקה]. אינני יכולה להימנע לאהוב את השפה והתרבות, ומופתעת כל פעם מחדש מהמשפט "פריז נפלאה, למרות הפריזאים..." כשהחוויה שלי כה שונה, ובכל פעם מהפעמים הרבות שהייתי שם, זכיתי מתושביה רק למאור פנים ונחמדות.
אהבתי את הספר הזה, שכאמור אינו סיפור אלא אוסף של מאמרים שנונים. אהבתי את דרך כתיבתו של בארנס, את ההומור, את ההסתלבטות על אנגלים - שגם הם חביבים עלי מאד - שהם "מרובעים ושמרנים" בעיני בארנס. מי שמחבב לקרוא גם הגיגים, ללמוד על תרבויות שונות משלנו (ובאופן מבורך אנחנו לא בסיפור הזה...) יהנה מהספר – שאפשר בהחלט לקרוא אותו בהפסקות ארוכות, רצוי עם כוס יין אדום ומעט קמאמבר, ליד.”