ביקורת ספרותית על הגשם הצהוב מאת חוליו לימסארס
ספר מעולה

---

שנות ה-60 של המאה העשרים. הכפרים בצפון ספרד, על גבול צרפת, בפירנאים, ננטשים. אחת לאחת המשפחות מעמיסות רכוש על עגלות ויוצאות לחפש עתיד טוב יותר בערים.
גיבור הסיפור של לימסארס אינו מסוגל לנטוש את הכפר שלו, את הבית שבנו אבותיו, שהוא ואביו וסבו שיפצו ותחזקו במשך כל השנים. את הנהר, את שדות המרעה שעבד בהם כל חייו. כששכניו עוזבים הוא מסתגר בטחנת הקמח הישנה, אינו יכול להתמודד איתם. הוא נותר לבדו, רק הוא והכלבה חסרת השם (איזו צורך יש לה בשם? היא הכלבה היחידה. והוא האדם היחיד.).
במונולוג ארוך ופיוטי הוא פורס את סיפורו של הכפר, את תהליך העזיבה ואת התפוררותם והיעלמותם של שרידי הבתים,כאשר ברקע מחזוריות הטבע - חורפים קשים ואביבים נטולי תקווה, כאשר אין בשביל מה להמשיך לחיות.
אצל לימסארס כמו אצל לימסארס – הטבע קשור בנפש האדם והאדם תמיד בודד. ככל ספריו, אין זו יצירה שמחה. היא עוסקת בבדידות, באובדן, בחוסר אונים, בהקרבה, בנפש האדם.
מקסים.

» ביקורות נוספות של omriqo
» ביקורות נוספות על הגשם הצהוב