“אני זורקת. הכל. אין לי סנטימנטים כמעט לכלום: אם היו מרשים לי (לא מרשים...) היו נשארים בבית רק דברים שמשתמשים בהם, שום דבר מעבר. וספרים. פעם בתקופה אני עוברת על הספריות וממיינת: ספרים שסר חינם - יפנו את מקומם לערמות הספרים שנוספו, חלקם ימכרו, חלקם ייתרמו וחלקם ייזרקו לפח.

הספר הזה - שלפי גוגל ספרים יצא ב 1955 (על הספר אין שום איזכור לשנת יציאה לאור) שרד כבר הרבה מאד מיונים כאלה, ונראה שישרוד עוד הרבה. הוא ספר ישן, בכריכה קשה, בלה עם כתמי זיקנה ודפוס ישן, והוא נפלא גם היום. ראיתי את שמו באחת מרשימות הקריאה כאן, והחלטתי לכתוב עליו משהו.

יש די הרבה ספרים העוסקים בעימות בין תרבויות: תרבות "פרימיטיבית" כלשהי הנתקלת בתרבות "המתקדמת" וברור מי מפסיד. למעשה ספרים מהסוג הזה רווחו יותר במאה הקודמת - היום כמעט אין תרבויות שאפשר להכיר להן קוקה קולה וקפיטליזם - שתי אושיות התרבות שלנו.

הספר הזה מספר את סיפורם של האסקימוסים אנשי הקוטב, שלפי דברי המחבר בדף הסבר קטן המקדים את הסיפור - תאור חייהם מבוסס על רשימותיהם של חוקרי הקוטב המפורסמים נאנסן, בירקט-סמית, ראסמוסן ואחרים. אך הסיפור הוא ספרות יפה ולא עדות אנתרופולוגית. הוא מספר על חיי קהילה קטנה, שאנשיה מתפרסים על שטח ענק וחיים מציד ודיג, פוגשים איש את רעהו לעתים נדירות, שמחים בקיומם ובחלקם, חיים ללא רצון לרכוש מעבר למה שדרוש לקיימם, אינם רואים בסקס משהו בלעדי לאדם מסויים, ומוכנים לקבל כל אדם - אפילו לבן ומוזר - ולהוסיף את מנהגיו למנהגיהם ואת האלוהים שלו לאליליהם. אבל אחרי האדם הלבן הראשון מגיעים אנשים לבנים נוספים: סוחרים ואנשי דת. אלה מלמדים את תאוות הקניין - בעיקר הקניין הבלתי נחוץ, ואת ההרגל לשתות לשכרה, ואלה אינם מאפשרים עוד לאורח החיים הקודם להתקיים לצד אלוהי הלבנים, שהוא קנא ונוקם וחמוץ ומר, ולא אוהב אנשים שמחים.

בכל פעם שאני קוראת את הספר הזה, לבי מתכווץ. איך היוהרה והכיבוש ברגל גסה השמידו מאות תרבויות, שהתקיימו בנחת לא בזרם המרכזי של מונותאיזם ומונוגמיה, והפכו אנשים שמחים ומרוצים לכאלה שיודעים שהם סוג ו': לא מספיק "לבנים" ו"משכילים" לתרבותם המאומצת החדשה.
הספר הזה רלוונטי גם היום, כתוב היטב, מעניין, גורם הזדהות, מצחיק ונוגע ללב. וזה לא מעט לספר שכנראה (לא הצלחתי למצוא פרטים) יצא לאור לפני אמצע המאה ה - 20 . אם תשיגו אותו - קראו. לדעתי תאהבו, כמו שאני אוהבת.”