“Η Καινή Διαθήκη
זהו הספר השני בפרוייקט קריאה של שלושת הספרים הקדושים לדתות המונוטאיסטיות. הראשון, עליו כבר כתבתי סקירה היה מן הסתם התנ"ך. הפולמוס שנוצר בעקבות הסקירה לא ממש הפתיע אותי. לא היה לי ספק שההתיחסות בעצם קריאתו מכריכה לכריכה, כאחד הספרים, ירגיז אי אלו חברים שמתיחסים אל הספר הזה כקודש הקודשים. מה גם שתפיסתי החילונית שהביטה בו כמיתולוגיה יהודית המכילה מאורעות היסטורים הקשורים לעמי העלתה את רף העימות בין החברים.
אני רוצה להבהיר שהשיכות שלי לתנ"ך לא פחותה מכל אדם המאמין בישות האלוהית המתוארת בספר, ואם אין אני מוצא אמונה בליבי להאמין בקיום ישות שכזו, מקיים אני בסך הכל דיבר שהאמנם לא מופיע כאחד מעשרת הדיברות שניתנו לעם ישראל במעמד הר סיני, אך בהחלט מנחה אותי באמות המוסר שבחרתי לנהוג על פיהם בחיי והוא- לא תשקר, בעיקר לא לעצמי.
במשך הזמן הזה שאבתי המון מן הספר. את יופיו ואת זוועותיו. את מה שנשמר כאבני יסוד לקיום חברה ואת מה שעם הזמן הפך לתפיסות שאבד עליהן הכלח. למדתי לדעת שבעלי אמונה רבים אשר מצהירים כי הם מאמינים בתנ"ך, לא מכירים אותו ולא יודעים מה מהותו ומה מכיל תוכנו. לדעתי הצהרה על אמונה שכזאת היא מביכה. בעיקר כשאני נותן דוגמא תוך כדי שיחה על סיפורים פחות מפורסמים מתוכו, שמערכת החינוך צינזרה ולא במפתיע, אז מתגלה ערוותם בכל מרעומיה. פרצופם כעגל ירובעם ופיהם מגמגם כפי אתון בילעם.
שוב תודה על הפולמוס בסקירה הקודמת, מקווה שגם הפעם יווצר דיון מעניין. סקירתי היא בעלת תפיסה חילונית, ובדיוק כפי שבביקורת הקודמת התיחסתי לתנ"ך כמיתולוגיה יהודית, אני מתייחס בביקורת זו לברית החדשה כמיתולוגיה נוצרית.
את הברית החדשה לקח לי לקרא כחודש וחצי והיא מחולקת למספר חלקים. ארבעת ספרי הבשורה, שמיוחסים לארבע משליחיו של ישוע (מתתיהו, מרקוס, לוקס ויוחנן) ובהן מתוארים חייו. אלו הספרים המעניינים ביותר והם חוזרים על עצמם בכל פעם מחדש בשינויים קלים עד הצליבה והתחייה. כסיפור חיים, מוות ותחייה זה סיפור אפי ומרתק ספרותית. הספר הראשון בספרי הבשורה (הבשורה אשר למתתיהו) פותח בשושלת שמתחילה באברהם אבינו ומסתיימת ביוסף בעלה של מרים אשר ממנה ומרוח האלוהים נולד ישוע. (אני בכוונה לא משתמש במונח ישו. יש אומרים שאלו ראשי תיבות לכינוי גנאי של ימח שמו וזכרו. אינני יודע אם זה נכון, בתרגום שאני קראתי השם שהופיע היה ישוע). ארבע עשרה דורות מאברהם עד דוד, ארבע עשרה דורות מדוד עד גלות בבל וארבע עשרה דורות מגלות בבל ועד הולדת ישוע. זו פתיחה מרתקת בעיני ומי שחשב עליה בפירוש השקיע מחשבה עמוקה לפתיחה שכזו. הספר האחרון בתנ"ך הוא דברי הימים והוא פותח בשושלת האנושית מאדם ועד גלות בבל. הברית החדשה בכתיבה זו יוצרת רצף וקישור לסיפור התנכי במטרה להיות לו ספר המשכי.
החלק השני בברית החדשה הוא מפעלות השליחים שמתאר את פועלם של 11 תלמידיו של ישוע בהפצת בשורתו (היו 12 אבל יהודה איש קריות מתאבד בתלייה לאחר הבגידה). שם מתחילה תפנית רעיונית והדת מתחילה לגייס לשורותיה גויים ולא רק יהודים.
החלק השלישי הוא אגרות שנשלחות לקהילות נוצריות שהחלו להתהוות באזור רומא, יוון, טורקיה, סוריה וכו..' האגרות הללו מתוות את הדרך לנהוג ולקיים קהילה (זאת בזמנים בהן הקהילות הללו היו נרדפות). האגרות הראשונות הן אגרות פאולוס (שאול התריסי), יהודי שהיה רודף את הקהילות הנוצריות, אבל חווה התגלות של ישוע והפך למפיץ הנצרות החשוב ביותר ולמעשה הפך אותה בסופו של דבר לדת בפני עצמה ולא לכת יהודית. הוא גם כתב את מרבית הספרים בברית החדשה.
והחלק האחרון 'החזיון' מתאר את יום הדין, מלחמת גוג ומגוג וניצחון כוחות האור על החושך. ספר זה הזכיר לי איפשהו את חזון יחזקאל ברמת ההזייה והיצורים שבו. מרגיש כאילו מישהו היה על פטריה כשכתב אותו.
השפה בברית החדשה הרבה יותר פשוטה מאשר העושר התנ"כי. אני לא אומר זאת דווקא לגנאי. אני חושב שדת צריכה להיות מובנת ופשוטה להבנה ובכך היא הרבה יותר קולעת למטרה. אחת הדרכים המרכזיות להסביר את תורתו, משתמש ישוע במשלים ולאחר מכן מסבירם בצורה מאוד מובנת ולא משתמעת לשתי פנים. הבשורות משופעות בהם והצורה הזו הייתה מהנה עבורי לקריאה.
בתחילה חשבתי שאולי התרגום הוריד מהמקור היווני, אך לא. ולאחר שביררתי גיליתי שגם המקור של היוונית העתיקה נכתב בשפה פשוטה.
אם מסתכלים על התקופה (תקופת בית שני) מגלים שהנצרות הייתה זרם אחד מבין רבים בתפיסות וכיתות יהודיות שנלחמו רעיונית זו בזו. לדבריו של ישוע התורה עומדת על שני יסודות "ואהבת את אלוהיך ובכל לבבך ובכל מעודך" והשני הוא "ואהבת את רעך כמוך", רעיונות שבלי ספק נשאבו מתוך התנ"ך. היו את הפרושים והצדוקים והסופרים ועוד מספר רב של כתות שכאלו שהתפתחו שונה אבולוציונית זו מזו. הויכוחים הללו מתוארים בספרי הבשורה כאשר מתפתחים ויכוחים בין תלמידים של כיתות אחרות אל מול ישוע בנושאים של שמירת שבת, חיים בעולם הבא וכו',
עד היום יצאו שלושה תרגומים לעברית של הברית החדשה. הראשון תורגם ב 1877 ע"י פראנץ דליטש, השני ב 1885 ע"י יצחק זאלקינסאן (זה התרגום שאני קראתי), והשלישי ב 1991 ע"י החברה לכתבי קודש בישראל.
יש המון רעיונות יפים בדת הזו. היא מאוד אוניברסלית ואם מנקים ממנה את סיפורי ההוקוס פוקוס היא באמת חותרת אחר אהבה לזולת ומדריכה לקיום חיי קהילה סוציאלית. עם זאת לא חסרים גם פה רעיונות שאבדו עליהם הכלח. מעמד האישה, עבדות, ולפעמים משפטים שנראו לי מאוד קיצוניים:
"נאמר לכם לא תנאף, ואני אומר לכם כי כל המביט על אשה מתוך תאוות בשרים כבר נאף אותה בליבו. אם עינכם הימנית מכשילה אתכם, נקרו אותה והשליכו אותה ממכם, שכן עדיף שישרף אחד מאיבריכם מאשר ישרף כל גופכם בגהינום".
לסיום אגיד כי הקריאה הייתה מאוד מהנה. היא סידרה לי הרבה דברים מבחינת ציטוטים ואיזכורים בקלאסיקות ויצירות מופת ספרותיות שהרבו לצטט ולקחת רעיונות מתוכו. הספר הזה הוא חלק מההיסטוריה של הארץ הזו, ואני כחובב טיולים ומסעות מושבע, ביקרתי עד היום באתרים המוזכרים בספר מבלי להבין את עובי הקורה של משמעותם. שמח עד מאוד שהתחלתי את הפרוייקט הזה.
הביקורת הבאה תהיה על הקוראן.”