“שהייתי קטן כל שבת מתי שהיינו נפגשים כל המשפחה אצל נונו היו יוצאים כל הילדים לשחק בחוץ רק אני הייתי נשאר יושב עם הגדולים הייתי אוהב לשמוע אותם מספרים סיפורים. היו יושבים בסלון עם נונו כל הגברים והיו יושבות במטבח על יד נונה כל הנשים ואלה מספרים ואלה מספרות ואני הייתי הולך פעם לאלה פעם לאלה. עד היום שאני רואה משהו פתאום נזכר איך סיפרו ככה וככה. אני זוכר למשל הסיפור על אחד שהיה גר על ידם במעברה לקחו אותו לעבוד לעשות בורות בטוריה. היה עובד וכל מכה בטוריה היה שואל זה מספיק לבן גוריון? מספיק או עוד?היו אומרים עליו מסכן שהיה לו טוב בחוץ לארץ והוא בא פה לעשות בורות. והיתה דודה שלי הגדולה אחות של אבא מספרת על כל הפעמים שהיתה בהריון. תמיד היתה אומרת הלידות שלה קשות ברוך שפטרנו מהעוון הזה. היתה אומרת אני היה לי לידות על שונאי ישראל. והאמא של בעלה תמיד היתה אומרת איך היא בהריון? הבטן שלה דבוקה לגב שלה. אבל בסוף יצאו.
הרבה פעמים שאלתי את אבא אם היה רוצה לנסוע שמה אם היה יכול. שתמיד דיבר מגעגוע אולי יראה עוד פעם איך היה ומה נהיה שמה אבל תמיד היה אומר שגם אם היה יכול לא היה נוסע כי לא צריך לקלקל מה שהיה. אם אתה גדול שאתה חוזר לאיפה שהיית ילד זה אף פעם לא נראה אותו דבר. אין יותר טוב ממה שלקחת בזכרון.

מחימיד חזר לכפר שלו בסודן. אחרי שנולד שמה וגדל שמה יצא ללמוד ואחר כך הלך לעבוד ובסוף חזר. שלושים שנה מיום שיצא עד ליום שחזר. אפילו שהיו עוד חיים החברים שלו זה כבר היה כפר אחר. והוא כל הזמן נזכר בסיפורים שהיו מלפני שהלך ורואה איך נהיה אחרי שחזר. והסיפורים שזכר לא את כולם ראה שיש סיפורים שמספרים אותם פעם ועוד פעם ועוד פעם והם יכולים להיות מזמנים שעוד לא היית בהם אבל זה הכפר שלך אז אתה כאילו זוכר בדיוק מה שהיה ואיך היה. וכל אחד שמחימיד פוגש גם אם זה מישהו צעיר שנולד אחרי שהלך הוא מכיר אותו אפילו שלא ראה אותו אף פעם כי זה הבן של מחג'וב וההוא הבן של בכרי את כולם הוא מכיר שהוא מכיר את האמא והאבא שלהם ואת הסבא והסבתא שלהם ואפילו שזה אחר יש שמה משהו שאם גדלת בו אתה לא יכול להוציא אותו מהנשמה שלך ואפילו שלא היית שלושים שנה בכל זאת זה נשאר תמיד הבית שלך. אם תקראו את זה מתי שהלב שלכם סגור קצת פתאום תראו שהוא פותח אותו כמו חדש.”