סיפורה המרגש של <mark>אוה ארבן</mark> הוא אחד מהספרים האלו שאולי לא הייתי פותח אם זה לא היה יום השואה. לפני כמה שנים החלטתי שבכל שנה אנסה להכיר סיפור נוסף על אנשים בשואה בין אם זה מתוך ספר או מתוך סרט, לשם כך אספתי לעצמי עשרות סרטים וספרים. אבל לאחר שנגמר המקום על מדף הספרים החלטתי לתת את הכל לספרייה של בית ספר כדי שבני נוער יוכלו לקרוא וללמוד על השואה בעיניים של אנשים שחוו אותה על בשרם. אז השנה במקום לצפות בס

למה אני כותבת את הביקורת הזאת? נתחיל בעובדה ששבוע שעבר המורה לספרות התחילה להקריא לנו את הספר הזה, כמו לילדים בני שלוש. וזה היה נחמד, כי כל השיעור לא עשינו כלום ורק הקשבנו לה מקריאה את הסיפור.
לא לקחתי אותו מהספרייה, אבל היה חשוב לי לתת את דעתי עליו למרות הכל. הוא ספר תמים. הוא ללא ספק ספר תמים וזה מה שיפה בו, הילדותיות שלו, הקטעים שגרמו לי לבכות בכיתה והלכתי לשטוף את הפנים שלי ונשמתי אוויר.
א