“ארוך, פשוט חפירה ארוכה ועמוקה מדי. עלילת מתח מעניינת אפשר היה לצמצם את הרומן ולהימנע מהחפירה. לקוראים הסבלניים מצפה רומן מתח קלסי.”

“אני לא מזלזלת בטכנאים. יש מעט מאד ממציאים-גאונים, שאת פרי מחשבתם יש צורך להפוך למוצר. הטכנאים הם העובדים קשה כדי שאנחנו נוכל להינות מיצירתיותם של הממציאים. לא כל אחד יכול להיות ממציא-גאון, וטוב שכך. אם נלביש את המשל (באופן קצת מגושם, אני יודעת) על ספרות - יש די הרבה "טכנאים" שכותבים לנו ספרים שנועדו להנאה. הם לא הממציאים של הסיגנון או אפילו של העלילה. הם רק מפתחים אותה כדי שתהפוך למוצר שאיתו נעביר איכשהו את הזמן. אני חושבת שהז'אנרים הספרותיים שיש בהם רוב לטכנאים הם מתח, רומנטיקה וסדרות פנטסטיות-רומנטיות לנוער. הסיפור פה אינו חורג מגבולות הז'אנר בשום מדד: רצח מזעזע? יש. סיפור שקצת קשה לעקוב אחריו? יש. די הרבה/אף אחד חשודים ברצח? יש. סודות משפחתיים? יש. קצת תיאורים מיניים מפורטים? יש. בלשי ובלשות משטרה? יש. כך שאפשר להתמכר לסיפור בלי להתאמץ לפענח סיגנון חדש. הכל נמצא פה. ארוויד טרניוס חוזר הביתה אחרי ששהה ועבד ביפן בעשר השנים האחרונות. הוא יועץ כלכלי ש"עשה לביתו" כמו שאומרים אצלנו. הוא הצליח להכפיל ולשלש את ההון הלא קטן אותו ירש. יש לו בבית אשה יפה (יש לו גם פילגש יפה ביפן, אל דאגה) שני ילדיו בגרו ועזבו את הבית, ובת נוספת מתה לפני שמונה שנים - לא ברור איך. ארוויד הוא טיפוס די שלילי שאין לו יותר מדי אוהדים באי הציורי בו נמצאת הוילה שלו. מספר ימים אחרי שחזר, מוצאת העוזרת שתי גופות בסלון הוילה: אשתו של ארוויד וגווייה מושחתת של גבר, שקשה לדעת מי היה בחייו. הסיפור מותח לפעמים, לא ממש שואב אבל מעורר סקרנות. מצד שני הדמויות שטוחות כמו בובות הנייר הניגזרות ומולבשות בבגדי נייר. אוסטלונד מאפיין אותן באופן טכני, פחות או יותר כמו בכתבה בעיתון. מה שנשאר הוא תיאור התנהגויות סתומות, וקורא המנסה בעייפות להבין מה קורה ובעיקר למה. על הכריכה האחורית מצויין שאוסטלונד הוא "אחד מכוכבי העל החדשים של ספרות הפשע הסקנדינבית". כלומר טכנאי בתעשייה המכניסה שהסקנדינבים פיתחו. לזכותו ייאמר שהוא עבד קשה כדי לצנן לי קצת את הקיץ.”

“מאד לא אהבתי. ספר מבולבל וקשה לקריאה. הסופר מנסה להרשים במבול של פרטים ושמות סקנדינביים מסובכים וקשרי משפחה מעוותים ועקלקלים. לפחות עד עמוד 122 שבו החלטתי לנטוש את הדבר הזה, פשוט לא הצלחתי לעקוב ולהבין מה נגד מה, מה קדם למה, מי רצה מה ועוד. ספר מיותר”

“נטשתי באמצע. לא התחברתי לאף אחת מהדמויות בספר. אני גם פחות אוהב את הז'אנר הבלשי בו המחבר מספר את סוף העלילה כבר בתחילתה, והקורא צריך פשוט לעקוב אחר הנסיבות. כלומר, ספרים שמתמקדים יותר בשאלת ה"איך" ופחות בשאלת ה"מה". אולי אני מעדיף פשוט מעדיף ספרי "מתח", או שזה נובע משמרנות. אולם, גם ספר מז'אנר ה"איך" יכול להיות מעניין. כמו למשל, "נסיכת הקרח" של לקברג. אולי בהזדמנות אחרת ניתן לו צ'אנס נוסף. טיסה ארוכה, למשל.”

“ארוך, פשוט חפירה ארוכה ועמוקה מדי. עלילת מתח מעניינת אפשר היה לצמצם את הרומן ולהימנע מהחפירה. לקוראים הסבלניים מצפה רומן מתח קלסי.”

“אני לא מזלזלת בטכנאים. יש מעט מאד ממציאים-גאונים, שאת פרי מחשבתם יש צורך להפוך למוצר. הטכנאים הם העובדים קשה כדי שאנחנו נוכל להינות מיצירתיותם של הממציאים. לא כל אחד יכול להיות ממציא-גאון, וטוב שכך. אם נלביש את המשל (באופן קצת מגושם, אני יודעת) על ספרות - יש די הרבה "טכנאים" שכותבים לנו ספרים שנועדו להנאה. הם לא הממציאים של הסיגנון או אפילו של העלילה. הם רק מפתחים אותה כדי שתהפוך למוצר שאיתו נעביר איכשהו את הזמן. אני חושבת שהז'אנרים הספרותיים שיש בהם רוב לטכנאים הם מתח, רומנטיקה וסדרות פנטסטיות-רומנטיות לנוער. הסיפור פה אינו חורג מגבולות הז'אנר בשום מדד: רצח מזעזע? יש. סיפור שקצת קשה לעקוב אחריו? יש. די הרבה/אף אחד חשודים ברצח? יש. סודות משפחתיים? יש. קצת תיאורים מיניים מפורטים? יש. בלשי ובלשות משטרה? יש. כך שאפשר להתמכר לסיפור בלי להתאמץ לפענח סיגנון חדש. הכל נמצא פה. ארוויד טרניוס חוזר הביתה אחרי ששהה ועבד ביפן בעשר השנים האחרונות. הוא יועץ כלכלי ש"עשה לביתו" כמו שאומרים אצלנו. הוא הצליח להכפיל ולשלש את ההון הלא קטן אותו ירש. יש לו בבית אשה יפה (יש לו גם פילגש יפה ביפן, אל דאגה) שני ילדיו בגרו ועזבו את הבית, ובת נוספת מתה לפני שמונה שנים - לא ברור איך. ארוויד הוא טיפוס די שלילי שאין לו יותר מדי אוהדים באי הציורי בו נמצאת הוילה שלו. מספר ימים אחרי שחזר, מוצאת העוזרת שתי גופות בסלון הוילה: אשתו של ארוויד וגווייה מושחתת של גבר, שקשה לדעת מי היה בחייו. הסיפור מותח לפעמים, לא ממש שואב אבל מעורר סקרנות. מצד שני הדמויות שטוחות כמו בובות הנייר הניגזרות ומולבשות בבגדי נייר. אוסטלונד מאפיין אותן באופן טכני, פחות או יותר כמו בכתבה בעיתון. מה שנשאר הוא תיאור התנהגויות סתומות, וקורא המנסה בעייפות להבין מה קורה ובעיקר למה. על הכריכה האחורית מצויין שאוסטלונד הוא "אחד מכוכבי העל החדשים של ספרות הפשע הסקנדינבית". כלומר טכנאי בתעשייה המכניסה שהסקנדינבים פיתחו. לזכותו ייאמר שהוא עבד קשה כדי לצנן לי קצת את הקיץ.”

“מאד לא אהבתי. ספר מבולבל וקשה לקריאה. הסופר מנסה להרשים במבול של פרטים ושמות סקנדינביים מסובכים וקשרי משפחה מעוותים ועקלקלים. לפחות עד עמוד 122 שבו החלטתי לנטוש את הדבר הזה, פשוט לא הצלחתי לעקוב ולהבין מה נגד מה, מה קדם למה, מי רצה מה ועוד. ספר מיותר”

“נטשתי באמצע. לא התחברתי לאף אחת מהדמויות בספר. אני גם פחות אוהב את הז'אנר הבלשי בו המחבר מספר את סוף העלילה כבר בתחילתה, והקורא צריך פשוט לעקוב אחר הנסיבות. כלומר, ספרים שמתמקדים יותר בשאלת ה"איך" ופחות בשאלת ה"מה". אולי אני מעדיף פשוט מעדיף ספרי "מתח", או שזה נובע משמרנות. אולם, גם ספר מז'אנר ה"איך" יכול להיות מעניין. כמו למשל, "נסיכת הקרח" של לקברג. אולי בהזדמנות אחרת ניתן לו צ'אנס נוסף. טיסה ארוכה, למשל.”