“#
#
זה לא שהוא משעמם – ההפך. הוא מעניין, כתוב היטב, במשפטים קצרים ופסקניים, פשוט להבנה, נמנע מריבוי דמויות ולא עוסק בכלל במחשבות, רק תיאורי מעשים. כל אלה הם גורמים שתורמים לעניין בדרך כלל.
הוא גם קצר – 175 עמודים קטנים וחלקלקים.

אבל מצאתי שאני מחפשת תירוצים לא לחזור אליו אחרי שהנחתי אותו. מוצאת לי חומרי קריאה אחרים, משוטטת באינטרנט אם צריך או לא צריך, ואפילו – שומו שמיים – מסדרת ארונות. אז הבנתי את האיתות – נא לנטוש את הספר הזה.

הוא הזכיר לי את "תחת כיפת השמיים" של חסוס קראסקי. לא בנושא – בתיאורי הזוועה והגועל, שהיו, לדעתי, פורנוגרפיה של גועל. אותו דווקא לא נטשתי כי חשבתי בטעות שיהיה משהו שיסביר לי את הסופרלטיבים שהוא קיבל. יכול להיות ש'פלופ' יצדיק את היותו "ספר פולחן" אחרי עמוד 125. אני הלכתי.”

“לפעמים ציטוטים נקודתיים, יכולים לומר הרבה מאוד על הספר בכללותו.

הנה ציטוט מעמודים 40-42, פרק 10 'המשימה הראשונה':
"העבודה הראשונה שנתנו להם היתה למחזר מתים אחדים שלהקת כלבים תקפה.
אחר כך הוטל עליו, עליו לבדו, לנקות את המחראה של הנציב הכללי. ושל האישה, שאפילו לא טרחה לחכות שיצא מהבור כדי לחרבן.
הוא צעק. הוא קילל אותה.
היא התחילה לצווח. היא התגלגלה על הארץ ובעטה. כשהתקרבו הזקנים היא צעקה בקול רם יותר.
"מטונף! מגעיל! סוטה! כשהוא קילל אותי הוא הראה לי את הלשון!"
דממה גדולה השתררה מסביב. ההאשמה היתה חמורה.
המזכירים באו ואתם הבעל, הנציב הכללי. מיד כינסו מועצה. זימנו אותה להעיד. היא חזרה על ההאשמה.
פלופ כרע מולה על ברכיו וטמן את פניו בבוץ. הוא טען שהזעם הוציא אותו מדעתו, שהוא חשב שהחרא שנופל עליו הוא בדיחה על חשבון המוצא שלו, על שמו, הוא טען שהוא צעיר, שלא עבר אפילו ירח מאז החניכה, שהוא חדש בענייני הטאבו.
היא אמרה שהיא בכלל לא שמה לב שהוא בבור, ושחוץ מזה, היא אשתו של הנציב הכללי והיא תחרבן על מי שיתחשק לה.
המועצה הנהנה באישור.
פלופ ביקש מחילה, מכל אחד בתורו, עדיין על ברכיו, כשפניו בקרקע.
הנציב הכללי שאל את הקהל: "האם מישהו חושב שהוא הראה את הלשון בכוונה?"
שתיקה הקלה בלבו.
העונש היה קל: יום אחד על הסד ולנקות את האברים של אשתו של הנציב הכללי בכל פעם שתרצה, צואה או מחזור, מיום חילופים אחד עד למשנהו.
היה יכול להיות גרוע יותר. היו יכולים לפשוט את עורו. למרות זאת, הוא נשבע לנקום.
שמו אותו בסד.
טיני ואורסו הביאו לו מים, דיברו אליו, אוננו לו, השתמשו זה בזה מולו כדי להסיח את דעתו. הם היו החברים שלו.
הירחים הראשונים חלפו, הזמן כמו לא עבר. אמא של טיני קודמה לדרגת תת-נציבה. האוכל שלהם השתפר.
אשתו של הנציב הכללי התרגלה אליו. היא נהגה לקרוא לו, לצוות עליו שינקה אותה בכפות ידיו, בייחוד כשהיתה במחזור. אחר כך נגעה בו עד שעוררה זקפה, השתמשה בו, אחר כך כרעה מעליו, לפעמים על המפשעה, לפעמים על החזה, לפעמים על הפרצוף. ורוקנה את מעיה.
הוא החליט שהוא צריך לצאת משירותים שתיים."


***

כן, זה ספר מוזר. ספר הזוי. על איזו קבוצה של אנשים ששורדת בתנאים הזויים ומוזרים, וכתוצאה מכך גם מתנהגת הזוי ומוזר. יש כל מני כללים וחוקים ביניהם, שהם ממש מוזרים והזויים. יש בו גם תיאורים הזויים ומוזרים. גם הדמות הראשית, פלופ, נולד בצורה מאוד מוזרה והזויה, כשהוא בעצם השתחרר מרחם אמו ונפל ישר לתוך בור, בו הוא עדיין כלוא גם בבגרותו, אם הבנתי נכון. בקיצור, ספר הזוי ומוזר.

מצד שני... לפעמים הזוי ומוזר, זה דווקא טוב. הספר אולי הזוי ומוזר, אבל גם שונה, אחר, מיוחד. יש בו אווירה. בזה אין כל צל של ספק. גם הכתיבה התמציתית, בעלת השורות הקצרות והפרקים הקצרים, מקלה על הקורא, שבמקום לקבל מנות ענקיות של מוזרות והזייה, הוא מקבל מהם רק מנה קטנה בכל פעם.

אני עדיין באמצע הקריאה, אם כי יכול להיות שבסוף שורות אלה המסיימות את הביקורת, אני כבר אספיק לסיים את הספר. כלומר, הספר מאוד קצר.
בכל מקרה, אני עדיין מבולבל. מתלבט לגבי הדירוג, ובכלל לגבי דעתי על הספר.

לסיכום - אם תרצו לקחת ציטוט אחד ונקודתי מהביקורת שלי על הספר, שיאמר הרבה על הביקורת בכללותה, אז הציטוט הזה יהיה: "ספר הזוי ומוזר"...”

“פלופ של רפאל פינדו. את הספר פלופ קראתי כבר לפני שנה ומשהו מתי שהוא יצא לאור. ולמה אני כותב עליו היום ביקורת כי גם היום כמו כל הימים האחרונים עשיתי טיול ברגל למקום מאוד יפה איפה שאני גר והיה בוץ והיה לי בוץ בנעליים ונזכרתי בפלופ שנולד בבוץ ופלופ זה שאימא שלו ילדה אותו ונשמע פלופ של נפילה בבוץ. הספר הזה כבר מלווה אותי כל השבועות האחרונים כי עכשיו חורף ויש גשם ובוץ וסערה ומזג אוויר חורפי סוער אפילו שלג בחרמון ובירושלים. אני אוהב את החורף מאוד ואוהב לדרוך בשלוליות מים כמו שהייתי ילד וגם אוהב שהגשם יורד לי על הראש ומרטיב אותו ומקרר אותו גיליתי כבר שהראש לי אוהב קור שזה גם קור רוח וגם זה מרגיע אותי. ונותן לי תחושה של שמחה ומחזיר אותי לילדות עם המגפיים בבוץ ילדות מאושרת בקיבוץ שיש בו הרבה טבע וירוק. עכשיו בקשר לספר אהבתי מאוד את הספר כי זה ספר שמתאר מציאות של לא יודע מוזרה של סוף העולם של כת וכל מיני דברים כאלה. כמובן לא עושה ספויילרים אבל לקחתי דוגמא מפלופ מה לא לעשות. בסופו של דבר פלופ שגם רפאל פינדו כבר נפטר ב2006 הוא הספר היחיד של פינדו שתורגם לעברית. הוא כתב עוד ספר שקוראים לו 'קור' אבל לא תורגם.
בקיצור הספר הזה זה סוג של טריפ שאפשר לקרוא אותו בלי לקחת טריפ לא מומלץ בכל אופן. במהלך קריאת הספר נכנסתי לטריפ וממש הרגשתי כמו מסומם. אני לא לוקח סמים אבל ההרגשה של הספר היא כמו איזה טריפ מעניין שלוקח אותי הקורא למסע שאני לא יודע עד הסוף איך הוא נגמר.
בסוף כבר הבנתי הכל.
הספר שיצא בתשע נשמות הוא אחד הספרים של תשע נשמות שהכי אהבתי וגם מקווה שיתרגמו עוד ספר פינדו.
אני ממליץ על הספר חמש כוכבים אני נותן לו ברור. ספר ממש מעולה מודה לא הכל הבנתי שם יש שם דברים שעד היום אני לא מבין בספר.
בכל זאת כדאי לקרוא גם לא ספר ארוך. אני קראתי כך שאני הרווחתי את הכיף של הספר וגם מקווה מאוד שעוד אנשים יקראו.
ולא אכתוב רוצו לקנות את הספר כי קר בחוץ לא כדאי לשבור רגל בשביל ספר. אבל שווה קריאה בהחלט.
וזהו אני אולי גם ביום שישי בצהריים אלך שוב שם שם לטייל במקום הזה שבו אני מרגיש הכי טוב בעולם קרוב מאוד לאיפה שאני גר.
ולילה טוב. רע ולדן.”

“ציון כולל : 4 טוב מאוד
עלילה: 5 מצוינת, מקורית, ורוויה במתח פנימי.
תובנות ורעיונות: 5- מרובים ועמוקים מני ים.
אווירה: אינה חסה ומרחמת.
ספר דיסטופי על הבניה מחדש של האנושות אחרי חורבן קטסטרופלי. הציוויליזציה האנושית חוזרת לתקופת הציידים והלקטים.
הסביבה מלאה אשפה של פלסטיק, גרוטאות מתכת וחפצים אחרים.
החיים הם בקבוצות קטנות שנלחמות אחת בשנייה על הקיום. לכל קבוצה , כמו בצלחת פטרי של גידול מושבות חיידקים במעבדה, יש סביבה אופיינית. הקבוצה העיקרית בספר זה נמצאת בסביבה בוצית, אין בעיית מים, והיא נדרשת להשתפר ולהשביח את אמצעי הקיום והשרידות שלה בצורה מתמדת כחלק מתהליך האבולוציה החדשה של האנושות.
יש הירארכיה בקבוצה, ויש מנהיגות שנבחרת בצורה דמוקרטית. לכל קבוצה כללים וחוקים משלה, אין הדרת נשים, ויש פעפוע של בעלות תפקיד ועמדה שזוכות לכיבוד ומעמד.
המעניין הוא שהמלחמות בין הקבוצות משמשות, בנוסף לצרכי קיום, גם להחלפת מידע ואמצעי להרחבת יכולות כלכליות ו.. תרבותיות.
יש לפרט בקבוצה, רגשות, אבל הן מתוחמות במערכת חוקים וכללי התנהגות שכמובן עוברת שינוי.
גיבורנו , פלופ, נולד בתנוחת עמידה של האם ושמו ניתן לו כביטוי לקול שהשמיעה נפילתו לתוך הבוץ בהיוולדו. ממש אונומטופאה. הוא לומד לקרוא ומצליח לקבל מספר דפי נייר ואפילו ספר על ההיסטוריה של כדור הארץ. הוא לא מבין את כל משמעויותיו, אבל מפתח יכולות לאמץ כישורים וטכניקות מקבוצות אחרות כמו שימוש בחיצים וקשתות. והוא הופך להיות "נשיא" הקבוצה.
הספר מתאר בצורה מדויקת וחדה את בדידותו של המנהיג, שנאלץ לקבל החלטות גם לגבי עצמו.
הסצנות בספר חשופות והכתיבה אינה עוטפת ומרככת את הוויות היום יום. כך, שבחלק מהקטעים נדרשת מהקורא קיבה חזקה, או, לייתר דיוק להניח בצד סולם ערכים ותרבות המוכרים לכל אחד.
ברגע שהשתחררתי מהעמדה השיפוטית, ולאחר מחשבות והרהורים על המסרים בספר, מצאתי עצמי אופטימי.
הספר מביא רעיונות ומנגנון לדינמיקה של התפתחות. אין סטגנציה של התרבויות.
יותר מכך אם מעמיקים ברעיונות המוצגים בו, ניתן לראות ולמצוא קשר אל הקשרים בחברות ועמים כיום.”